אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן קז

סימן קו

הלכות גביית חוב א (סעיף א'):

אין כופין היורשין לפרוע חוב אביהם אם לא הניח אלא מטלטלין. והאו"ת בסי' ל"ט ס"ק ב' הביא בשם הרמב"ן לב"ב והרשב"א בחי' לקדושין בסופו דמה"ת אף מטלטלי משתעבדי רק מדרבנן לא משתעבדי. אבל לא כן משמע דעת רוב פוסקים. וצ"ל הואיל ולא סמכה דעת מלוה אמטלטלין דהא יכול להבריחן ולהשמיטן א"כ אנן סהדי דהוי כאלו מחל שעבודן בעת ההלואה ולכן אף מה"ת מטלטלין לא משתעבדי משום דמחל לשעבודן כו' עכ"ל האו"ת:

ענף ד:

והקצה"ח מסא בסי' ל"ט ס"ק א' הביא בשם הרשב"א לב"ק פ' הכונס ובחי' סוף קדושין כנ"ל דמה"ת מטלטלי משתעבדי כו' אלא משום דלא הוי אסמכתא אמטלטלי כו'. וכ"כ הקצה"ח בסי' צ"ה ס"ק ג' דהא דמטלטלי לא משתעבדי אינו רק מדרבנן ע"פ הסברא הנ"ל. אך באמת צריך ביאור דברי הרשב"א במש"כ דז"א רק מדרבנן דהא כיון דלא משתעבדי הוי משום דלא סמכה דעתו אמטלטלי והוי כמחל השעבוד א"כ ממילא אינם משועבדים מה"ת וכמו שכתב האו"ת כנ"ל:

והנלפענ"ד בכוונת הרשב"א הנ"ל די"ל דהא דאמרו דהמלוה אין סומך דעתו עליהן אינו אלא בגדר סילוק. משום דהא מחילה בפי' לא הוי ולכן לא הוי אלא כמו כותב לו דין ודברים אין לי בנכסיך וכמו הא דכתובות (דף צ"ה). והוי כמו דסילק א"ע ממטלטלי ומבואר בתוס' כתובות שם ד"ה וכי כתבה כו' דבמה דטריף מלקוחות לא מהני סילוק וזה הוי כמו כותב בעודה נשואה דו"ד אין לי בנכסיך דאין בדבריו כלום. אך במה דאינו טורף מלקוחות מהני הסילוק ע"ש. ולכן מה"ת דטורף אף ממטלטלי הנמכרים. לכן אף דלא סמך דעתו עליהן עכ"ז משתעבדי מה"ת דלא יהא עדיף מן סילוק בפי' דלא מהני מה"ת. אכן עכשיו דתקנו חז"ל דאינו טורף מטלטלי מלקוחות משום דלאו בני קלא הוי לכן מהני אף סילוק גביהם. וכיון דאינו סומך דעתו עליהם הוי כמו סילוק גמור דזה מהני במטלטלי האידנא. ולפ"ז פקע שעבודם אף מה"ת לפי תקנת חז"ל דאינו טורפם מלקוחות. ועפ"ז יש לתרץ הרבה קושיות בעז"ה. ולדון בדברי הקצה"ח הנ"ל ואכמ"ל:

ועיין בב"מ (דף קט"ו) במה דאמרו שם מאחר שמחזירין למה ממשכנין שלא יעשה מטלטלי אצל בניו משמע קצת שם דאף מה"ת מטלטלי לא משתעבדי. אך זה אינו הוכחה כלל. וברא"ש כתובות פ"ט סי' ב' מה שהביא בשם ירושלמי דאמרו הגע עצמך שפטרום משבועה זו תורה וזו אינו תורה. משמע מזה דהא דמטלטלי לא משתעבדי הוי מה"ת וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין שם לפרש כן לדברי הירושלמי הזה ולפי מש"כ א"ש דברי הרשב"א שם וקצרתי ע"ש היטב. וע"כ אמרו שפיר דלגבות ממטלטלי אינו מה"ת והטעם הוא כמש"כ האו"ת דכיון דלא סמכה דעתו הוי כמחל השעבוד. ועיין בקצה"ח סי' ק"ב ס"ק א' מה שהביא בשם הרמב"ן והפני יהושע על לשון אמרה תורה דאשכחן טובא בש"ס וקצרתי. ולפמש"כ הרשב"ם סוף ב"ב דמן יוציא העבוט נפקא למ"ד דס"ל שעבודא דאורייתא א"כ מוכח דס"ל דאף מטלטלי משתעבדי מה"ת. ועיין בתוס' שם. וכ"כ הפני יהושע בחי' על ח"מ סי' ל"ט דמה"ת מטלטלי משתעבדי והביא שם כן בשם התוס' בכורות (דף נ"ב) שכתבו כן בשם הר"ת. ויש לדון בדבריו הרבה. וכ"כ הפ"י בכתובות (דף צ'). ועיין במקנה לקידושין (דף י"ג) ד"ה ריו"ח ור"ל דאמרי כו':

ולפי מה שנתבאר דמה"ת מטלטלי ג"כ משועבדים רק משום דלא סמכה דעתו הוי כמחל השעבוד וכמש"כ האו"ת. יש לדון עפ"ז בחוב המגיע להקדש יהיו משועבדין אף מטלטלי למאן דס"ל שעבודא דאורייתא. משום דהא מה"ת אף מטלטלי משועבדים אלא מצד דמחל לו אתינן עלה א"כ בהקדש הא הקדש גופי' לא מחל. ומחילת הגיזבר לא מהני דהא אין לו כח וזכות לגרוע זכות הקדש. ואף לאותן דס"ל דיש יד להקדש כמבואר בח"מ סי' ר' באחרונים שם. ודלא כהתוס' ב"ב (דף ע"ט). אין זה אלא לזכות ההקדש ולא לגריעותא. והגיזבר אינו אלא כאפוטרופס דאינו יכול למחול ולגרוע זכות הבעלים משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך כו' וכמו באונאת פחות משתות דחוזר במכר האפוטרופס כמבואר בח"מ סי' רכ"ז סעיף ל' וברמב"ם ה' מכירה פ"ג הנ"ל:

וראיה לזה מהא דב"מ (דף נ"ז ע"א) דס"ל לרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר בהקדש. ומבואר בשמ"ק שם הטעם משום דהא דפחות מכדי אונאה אינו חוזר זהו מן דין מחילה. א"כ בהקדש דהקדש גופי' לא מחל לי' והגיזבר אינו יכול למחול משום לתקוני שדרתיך כו' ע"כ אינו בדין מחילה ע"ש בשמ"ק. ואף דהרבה אמוראים שם לא ס"ל כר"ח. היינו משום דס"ל דלעמתך אתי להורות דאין מחזיר אונאה להקדש כלל אף בבטול מקח מצד גזה"כ דאין שייך אונאה בהקדש כלל. אבל על סברת ר"ח במה דס"ל דמחילה לא שייך בהקדש כלל לא פליגי. והא דבעינן לר"ח פסוק דלעמתך י"ל משום דהוי אמינא דפחות משתות דאינו חוזר משום דלא מקרי אונאה כלל א"כ ה"ה בהקדש אינו חוזר פחות משתות. לכן אשמועינן קרא דפחות משתות דאינו חוזר הוי מן דין מחילה. וע"כ בהקדש דלא שייך מחילה חוזר אף פחות משתות וכמש"כ הרא"ש לב"מ פ"ד סי' כ' והובא בח"מ סי' רכ"ז סעיף ו' כן י"ל בטעם וסברת ר"ח. ועיין בתמורה (דף כ"ז) מכל זה: וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם פ"ז ה' ערכין ה' יו"ד דאף דמה"ת ליתא לדין אונאה בהקדש כלל מ"מ מדרבנן שייך אונאה וחוזר ואף פחות משתות חוזר בהקדש וכמש"כ הלח"מ שם. וע"כ זהו מטעמא דבהקדש לא שייך מחילה. וע"כ לאחר דתקנו חז"ל דיהיה שייך אונאה מדרבנן בהקדש. אף פחות משתות חוזר בהקדש. דאל"כ קשה הא מחל לו הפחות משתות. אלמא דפחות משתות אף דדרך העולם למחול מ"מ אינו יכול הגזבר למחול. א"כ ה"ה בהא דמטלטלי לא משתעבדי דאף דדרך העולם למחול מ"מ אינו יכול הגזבר למחול משום לתקוני שדרתיך כו':

ענף ה:

וכן נלע"ד להוכיח מן הרמב"ם ה' ערכין פ"ג ה' י"א שכתב האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי והיו בידו י' סלעים ונתן ט' לשניי' וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן שהערכין לאו כתובות הן ואע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה עכ"ל. והקשה הלח"מ שם תימא דהא סלעים מטלטלין הם והא קיי"ל אף בשארי חובות בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אף במטלטלי כו' עכ"ל. אבל לפמש"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם במש"כ דאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה כו' משום דבאמת אף מטלטלי משתעבדי להקדש אלא התם שאני הואיל והכל להקדש. וכמש"כ התוס' בכתובות (דף צ' ע"א) ד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' בשם הר"ת בתי' קמא דשאני הקדש דמה שגבה גבה הואיל והכל להקדש. אך בתי' הב' שם מחלקי דהתם במטלטלי ע"כ מה שגבה גבה. אלמא דס"ל בתי' הב' דאף בהקדש יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי דאין מטלטלין משועבדים. אבל התוס' בתי' קמא ס"ל כמו שכתבתי לבאר בשי' הרמב"ם דבהקדש אין לחלק בין מטלטלי למקרקעי וזהו מוכרח בדברי הרמב"ם כנ"ל. וי"ל דזהו תלוי אי ש"ד:

אבל יש להקשות על הכלל שכתבתי דבהקדש אף מטלטלי משתעבדי מהא דמבואר בירושלמי חגיגה פ"א סוף ה"א עלה דאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה כו'. שמואל א' במפורשת ר' יוחנן אמר אפי' אינה מפורשת. מה אנן קיימין אם בירשו קרקע בהדא אמר שמואל במפורשת אם בירשו מטלטלין בהדא א' ר' יוחנן אפי' אינה מפורשת מה נפק מן ביניהן ירשו קרקע על דעתי' דשמואל לתבוע אין תובעין ולמשכן אין ממשכנין על דעתי' דריו"ח אף למשכן ממשכנין. ירשו מטלטלי ע"ד דריו"ח לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין. ע"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין עכ"ל הירושלמי. ובקרבן העדה שם גרס דבירשו קרקע לשמואל לתבוע תובעין. וכוונת הירושלמי הוא דלתבוע תובעין היינו מצד מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן דאף במטלטלי דליכא שעבוד נכסי מ"מ מצוה על יורשין לפרוע חוב אביהן. וס"ל לירושלמי דנחתינן חד דרגא בזה. דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא למשכן ממשכנין. ע"כ אף למ"ד דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מ"מ לתבוע תובעין מצד מצוה לפרוע בקרקע וכפינן בדברים. וכעין מש"כ התוס' בכתובות (דף מ"ט) ד"ה אכפיי' רבא. אבל בירשו מטלטלי כיון דאף למ"ד ש"ד אין כופין. ע"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין תובעין גם בדברים וליכא מצוה עליהם:

ולפ"ז יש לדון לכאורה במה דקיי"ל מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן אף להסוברין שעבודא לאו דאורייתא. וכמבואר בכתובות (דף צ"א) דאביי א' שם להך דמצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן. אף דאביי ס"ל בגיטין (דף נ') שעבודא לאו דאורייתא לתי' קמא בתוס' שם. [והא דס"ל לאביי בפסחים למפרע גובה י"ל דטעמו משום דלכל הפחות הוי שעבוד מדרבנן ולא כמש"כ הפ"י וקצרתי]. וע"כ אף דהרבה פוסקים ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. עכ"ז בזה כ"ע ס"ל דמצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי שהניח להן אביהם. א"כ מוכח דש"ס דילן לא ס"ל כירושלמי בזה דהא אמרו בירושלמי דלמאן דס"ל דשעבוד לאו דאורייתא אז אין תובעין ממטלטלי כלל משום דליכא מצוה בזה. אבל ש"ס דילן לא ס"ל כן. ואפשר לחלק לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' בשם הטור ח"מ סי' ק"ח דלאו בכל מקום אמרו להך מצוה על היורשין ע"ש. ע"כ י"ל דשאני הך ירושלמי דמיירי בחוב שהתחייב שלא בתורת הלואה וכתובה ואכמ"ל. ולפמש"כ יש לדון בפי' הפני משה דשם:

נחזור לענינינו דמוכח מירושלמי הנ"ל דגם במטלטלי בחוב שחייב להקדש דאין גובין להקדש מהם ופלוגתת ר' יוחנן ושמואל הנ"ל מיירי בירשו קרקע. וכן אמרו בקדושין (דף י"ג) פלוגתת ר' יו"ח ושמואל בזה. א"כ מוכח מזה דלא כמש"כ לחדש הך כלל מחודש דבחוב המגיע להקדש אין לחלק בין מטלטלי למקרקעי. אלא כמש"כ התוס' בכתובות (דף צ') בתי' הב' לחלק אף בחוב הקדש בין מטלטלי למקרקעי:

ואפשר לומר בזה ע"פ מה דמצינו בכתובות (דף ק' ע"א) בשליח שנתאנה בפחות משתות דחד מ"ד ס"ל שליח כדיינין ואין חוזר פחות משתות וחד מ"ד ס"ל דין השליח כדין אלמנה וחוזר פחות משתות משום לתקוני שדרתיך כו' ואף דדרך העולם למחול פחות משתות מ"מ שייך לתקוני שדרתיך כו' ושי' רש"י שם דמיירי בשליח סתם. ועיין בתוס' שם ד"ה רבא אמר כו'. ואנן קיי"ל דחוזר אף פחות משתות בשליח דאף דדרך העולם למחול מ"מ שייך בי' לתקוני שדרתיך ולפ"ז שפיר כתבתי בשי' הרמב"ם דס"ל בחוב הקדש דגובה אף ממטלטלי מצד שעבוד. דאף דדרך העולם למחול שעבוד מטלטלי מ"מ אינו יכול הגזבר למחול דלא עדיף מן שליח ושייך בי' לתקוני כו'. אבל הירושלמי חגיגה הנ"ל ס"ל כמ"ד דפחות משתות הוי מחילה כיון דדרך העולם למחול לא שייך בי' לתקוני שדרתיך וע"כ להך מ"ד אף בהקדש כיון דדרך העולם למחול לשעבוד מטלטלי יכול הגזבר למחול זכותו שעבוד מטלטלי. אך אנן דקיי"ל דאף אפוטרופס אם נתאנה פחות משתות חוזר כמבואר בסי' רכ"ז סעיף ל' וע"כ שפיר י"ל דמה"ט אף בשעבוד מטלטלי לא מהני מחילת הגיזבר. ועיין בח"מ סי' רכ"ז סעיף ו' במש"כ המחבר והרא"ש שם דיש להסתפק כו':

וידעתי דיש לחלק בכ"ז לפמש"כ התוס' בקדושין (דף מ"א ע"ב) ד"ה פיחת יו"ד כו'. א"כ ה"ה בזה דשאני אונאה דהא הרוב אינן מתאנין פחות משתות. וע"כ הוי שינוי בשליחות כשנתאנה פחות משתות. משא"כ במחילת זכות שעבוד מטלטלי דלכו"ע לאו בני שעבוד נינהו אפשר לומר דכה"ג מהני מחילת שליח ג"כ לכו"ע. ולא שייך בזה כלל לתקוני שדרתיך כו' ולית בי' פלוגתא כלל. אבל באמת אין זה חילוק נכון. ובפרט דהא מוכח בשיטת הרמב"ם והתוס' כתובות בתי' קמא כנ"ל דס"ל דבהקדש אין לחלק בין שעבוד מטלטלין למקרקעי ע"כ שפיר כתבתי להסביר שיטתם כנ"ל וקצרתי: ענף ו:

ויותר נלפענ"ד לומר דזה תלוי במה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ג' בשם הירושלמי ריש תרומות ומעשרות פ"ה הפלוגתא אי גזבר חשוב כאחר או דנחשב כבעלים. ולכן העלתי שם דאי גזבר כאחר אינו מועיל משיכת הגזבר והוי כאחר לגמרי משום דמשיכה בעינן ע"י הבעלים או ע"י שלוחן. וכיון דהוי כאחר א"כ גרע משליח. ואין לומר דיהיה זוכה הגזבר מצד זכיי' דהא זכיי' אף דעדיפא משליחות. הא הוי מן דין יד וכיון דכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ט) דאין יד להקדש ע"כ לא מהני זכיי' עבור הקדש מן יד דאין יד להקדש. אבל למ"ד דס"ל דגזבר כבעלים מהני משיכת הגיזבר כמו הבעלים ממש ולא מצי לאתשולי בתר דמטא לרשות גזבר. והבאתי שם בספרי שיש הרבה פוסקים דס"ל דאף בתר דמטא לרשות הקדש וגיזבר איתא בשאלה כמו דהוכיחו כן מהא דשבועות (דף כ"ד) ע"ש. משום דלדינא ס"ל כשי' המ"ד דס"ל גזבר כאחר:

גם הבאתי שם בשם ירושלמי פ"ה דמעשרות דר' יוחנן ס"ל גיזבר כבעלים ע"ש. ולפ"ז י"ל דעיקר הכלל שנתבאר אי מהני מחילת הגזבר לשעבוד מטלטלי בהקדש. זה תלוי בהך פלוגתא אי הוי גזבר כבעלים או כאחר. דאי גזבר כבעלים וודאי מהני מחילת הגזבר לזכות של שעבוד מטלטלי השייך להקדש וכמו בעלים ממש. אבל אי נימא גזבר כאחר לא מהני מחילת הגזבר כיון דהוי כאחר ממש ואף במקום זכיי' וטובת הקדש הוי כאחר. כש"כ לגריעותא דהקדש. וגרע מן שליח דעשאו הבעלים בפי' לשליח. וע"כ לא מהני משיכת הגזבר כנ"ל. ולכן הדין נותן דמשתעבדי מטלטלין: ולפ"ז י"ל דירושלמי חגיגה דפריך אי בירשו מטלטלי בדא א' ריו"ח אפי' אינה מפורשת י"ל משום דהא ר' יוחנן דס"ל גזבר כבעלים א"כ לא משתעבדי מטלטלי להקדש אליבא דריו"ח. ושפיר פריך הירושלמי אליבא דריו"ח. אבל לדידן דקיי"ל גזבר כאחר וכמו דהוכיחו הרבה פוסקים דס"ל דאף במטא לרשות הקדש אי' בשאלה מה"ט. שפיר י"ל דמטלטלי משתעבדי להקדש משום דמאן מחלו ומחילת הגזבר לא מהני משום דאין לו כח וזכות בזה. ועפ"ז יש להאריך בהא דקדושין (דף כ"ז ע"א) במה דאמרו ת"ש עשור כו' מאי מושכר מושכר למעשר. ואבע"א שאני ר"ע דיד עניים הוי. וכהא דב"ק (דף ל"ו) אנן יד עניים אנן. ובהא דסי' ק"ה גבי אפוטרופס דתפס במקום דחב לאחרים וברא"ש ב"מ פ"א סי' כ"ז במש"כ בשם הר"ח ובסי' רכ"ז גבי אפוטרופוס שנתאנה וקצרתי בכ"ז. ועיין בירושלמי בב"ק פ"ז ה"ד בפ"מ ומראה הפנים:

והרמב"ם הל' חגיגה פ"א הלכה יו"ד כתב המפריש עולת ראי' מתחייבין היורשים. ותמה הלח"מ והכ"מ הא מבואר בבכורות (דף נ"א) דלמאן דס"ל ש"ד אף בלא הפרישו מחיים חייבים היורשים. וסיים הלח"מ דאפשר דמיירי הרמב"ם בלא ירשו קרקע. אבל אכתי היה להרמב"ם לפרש זה ונשארו בצ"ע. ולפמש"כ בשי' הרמב"ם דס"ל דבחוב הקדש אפילו מטלטלי משתעבדי וכמו דמוכח מהרמב"ם פ"ג ה' ערכין הל' י"א הנ"ל. ע"כ וודאי ליתא לתירוצו של הלח"מ הנ"ל. וגם הלח"מ נשאר בצ"ע. ובאמת הלח"מ אזיל לשיטתו בפ"ג הל' ערכין דס"ל לחלק בין מטלטלי למקרקעי אף בחוב הקדש. אבל לפמש"כ דהרמב"ם ס"ל כתי' קמא דתוס' כתובות (דף צ') דלא מחלקי בין מטלטלי למקרקעי בהקדש ע"כ ליכא לתרוצי דברי הרמב"ם בה' חגיגה הנ"ל כמש"כ הלח"מ. ובאמת יש לי תירוץ נכון על דברי הרמב"ם הנ"ל אך הוכרחתי לקצר. ועוד חזון למועד אי"ה:

ונתבאר דשי' הרמב"ם והתוס' כתובות בתי' קמא דלא מחלקי בין מטלטלי למקרקעי בחוב הקדש. וכן משמע פשטות הגמ' קדושין (דף י"ג) דמאן דס"ל ש"ד אע"פ שלא הפרישה מחיים גובה מן יורשים. ומשמע דאף בלא ירשו קרקע רק ירשו מטלטלי ג"כ לא בעי הפרישה ולא הוי שום נפ"מ מן הפרשה כלל משום דאף מטלטלי נשתעבדו בהקדש. ולכן לא מחלק הרמב"ם סוף פ"א ה' מחוסר כפרה בין ירשו קרקע לירשו מטלטלי. ע"ש:

ועפ"ז יש מקום להוכיח כשיטת הסוברים דמלוה בע"פ אינו גובה מן הפקר. מהא דמנחות (דף נ"א ע"ב) דתקנו וכן כו' שמת והניח זבחים יש לו נסכים קרבין משלו ואם לאו קרבין מן צבור. וכתבו התוס' שם ד"ה יש לו נסכים שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר. א"כ מוכח מזה דאף מלוה הכתובה בתורה אינו גובה מן הפקר. ואין לומר דהתם מיירי בנשאר ממנו מטלטלי דאלו ביורשים הוי מצוה עליהם כמו כל חוב בלא אחריות נכסים. משא"כ גבי הפקר. דהא לפי מה דנתבאר דאף מטלטלי משתעבדי להקדש א"כ אין לחלק בין מטלטלי למקרקעי. ומוכח מזה דמלוה בע"פ אינו גובה מן הפקר אף במלוה הכתובה בתורה וכש"כ שארי חובות ובמק"א הארכתי בכ"ז:

ד:

(שם סעיף כ"ג):

ולכאורה יש להוכיח דלא כמש"כ מהא דחולין (דף קל"ט ע"א) דאי' התם דמקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדו דס"ל לרב דפקע קדושתייהו ושמואל ס"ל דלא פקע קדושתייהו משום כל היכא דאי' בי' גזא כו'. אבל מזומן לא מיקרי וליכא תורת בעלים על הממון ויש בו דין שילוח הקן לולי גזה"כ דאינו נוהג במקודשין. והטעם הוא כמש"כ התוס' שם ד"ה כיון דמרדו כו'. דהכא ה"ט כיון דמרדו הוי הפקר וחייבין בשילוח. ולפמש"כ לדון גבי הקדש דמחילת הגזבר לא מהני דהוי כמו אחר. א"כ תקשה הכא בחולין דאמאי הוי הפקר בתורת יאוש בעלים לחייבו בשילוח דהא מאן מייאש מהם. דהקדש עצמה לאו בר יאוש והפקר הוי. והפקר ויאוש של הגזבר הא הוי כמו אחר בזה. ועכ"ז מצינו דמהני יאוש והפקר בהקדש ג"כ א"כ מוכח דלא כמש"כ בעיקר הכלל הנ"ל:

אכן באמת אין מזה שום סתירה להכלל הנ"ל. דהנה ראיתי בהריטב"א לחולין שם שכתב בזה"ל ואיכא למידק איך אמרו כיון דמרדו פקע קדושתייהו והא קדושה שבהן להיכן הלכה. ותירץ דכיון דהקדש דמים הוא אין להקדש בו קנין הגוף אלא שעבוד ממון וכיון דנתייאש המקדיש מפני שמרדו ה"ל כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שהיה לו עליו וגם בקדושת הגוף הוי אמרינן הכי אליבא דרב אי לאו דמעטי' קרא מן שילוח כו'. עכ"ל הריטב"א. ויש להסביר דבריו ביתר ביאור לפי המבואר בפסחים (דף מ"ו) דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל ממונו הוי. וגם מצינו במנחות (דף ע"א) שכתבו התוס' שם דדוקא בעליו של ההקדש יכולים לפדות שוה מנה בש"פ וכמש"כ הטורי אבן במגילה (דף כ"ג) ובאבני שוהם שם הטעם משום דיכולים לשאול עליו יעו"ש. ע"כ יש על הבעלים של ההקדש שם בעלים דיהיה מהני דין יאוש והפקר בהו לאפקועי זכות ממון של הקדש. וכן האיסור של הקדש בדק הבית אליבא דרב. אבל עדיין י"ל דלגזבר לא הוי זכות דיהיה מהני יאוש ומחילה שלו משום דדינו כמו אחר ממש. ואף דהריטב"א בסוף חולין הנ"ל כתב דכיון דנתייאש המקדיש או הגזבר ה"ל כהפקר כו'. י"ל דאזיל לטעמי' דהא בריטב"א כתובות (דף צ') כתב בתי' קמא שם לחלק בין מטלטלי לקרקע בחוב הקדש וכמש"כ התוס' בתי' ב'. וכ"כ הרשב"א בחי' שם בתי' א' יעו"ש. אבל להך תי' של התוס' והרשב"א דאין לחלק בין מטלטלי למקרקעי בהקדש וכמש"כ דכן הוא שי' הרמב"ם. משום דלא מהני מחילת הגזבר דה"ל כאחר. ע"כ שפיר יש לחלק דשאני התם בחולין דה"ל יאוש הבעלים של ההקדש דה"ל שפיר שם בעלים לכמה מילי. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ג' וענף ה' ע"כ מהני יאוש שלהם לאפקועי זכות ההקדש משא"כ בגזבר ובקונטרס א' שיש לי הארכתי בעז"ה בכל זה הרבה:

היוצא לנו מכל זה דבחוב החייב להקדש הוי ספיקא דדינא אי חל השעבוד על המטלטלי כמו בקרקעי או לא ע"פ שני תירוצים של התוס' כתובות והרשב"א והריטב"א שם. ובפרט דשי' הרמב"ם הוא דמשועבדים מטלטלים בחוב הקדש. ולכאורה יש לדון כן בחוב שחייב לצדקה של עניים דיהיו משועבדים המטלטלים למאן דס"ל שעבודא דאורייתא משום דמאן מחלו לשעבוד מטלטלין. וכמו כן בחוב שחייב לפדיון בנו דיהיה חל השעבוד על מטלטלין אף במת לאחר ל' דנתחייבו הנכסים דאף במטלטלין שייך ש"ד בזה. ונפ"מ אף האידנא דה"ל תקנת הגאונים לכמה מילי בן שעבוד על פי דין לתקנת הגאונים. ועיין בבא קמא פרק א' ברא"ש סימן י"ט מש"כ בשם ר' אפרים כו' דכי תקנו רבנן דמטלטלי דיתמי משתעבדי זהו לב"ח משום נעילת דלת כו' והרא"ש חלק דבדורות הללו מטלטלי כקרקעי כו'. והובא בטושו"ע סי' תי"ט. ובסי' ק"ז בסמ"ע וש"ך שם. וידוע מש"כ הקצה"ח בסי' ר"צ דגם גבי צדקה שייך שעבוד נכסי ועיין בנתיבות שם ובסי' ר"נ. ע"כ י"ל שפיר דאף על המטלטלין שייך שעבוד נכסי משום דמאן מחלו וכנ"ל:

אכן י"ל דכל מש"כ אינו שייך אלא בזמן דהי' הקדש בדק הבית אבל האידנא דאין לנו הקדשות כאלו אלא הקדש מתנות עניים ונקראים בכלל עמיתך. וכמש"כ הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק מ"ט. שפיר י"ל בכ"ז דמטלטלי אינן משועבדים עפ"י דין. משום דהעניים דעלמא לא סמכה דעתייהו בזה וה"ל בגדר סילוק או מחילה כנ"ל בארוכה. וכדמצינו בב"מ (דף כ"א ע"ב) מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בה הנמושות כו' כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאש. ואף דיש זכות לעניים קטנים ולגבייהו הוי יאוש של"מ כמבואר בב"מ (דף כ"ב). עכ"ז הא כתבו התוס' בב"ב (דף קמ"ג ע"ב) ד"ה ואם אמר כו' דהיכא דאין מפסידין ולא בא לידם הריוח מחלי שפיר. א"כ ה"ה בחוב צדקה ופדיון הבן מהני מחילת הקטנים: אמנם בחוב הלואה שהלוה אפטרופס של יתומים קטנים. שפיר י"ל כנ"ל דהמטלטלי של הלוים יהיה משועבד ע"פ דין משום דהאפטרופס אין לו כח למחול כמבואר בסי' רכ"ז גבי אונאה והיתומים עצמם לאו בני מחילה נינהו כמו בב"מ (דף כ"ב). ובזה לא שייך סברת התוס' ב"ב הנ"ל דהא הממון שמלוים לאחרים בא כבר לידם וע"י מחילת שעבוד מטלטלי יפסידו את חובם שהלוו לאחרים. וע"כ שפיר י"ל בכ"ז דיהיו משועבדים ע"פ דין המטלטלים של הלווים. ולכל הפחות הוי ספיקא דדינא בזה כנ"ל בהקדש. ולכן אם תפס האפוטרופס של היתומים למטלטלי דבע"ח יכול לומר קים לי דמטלטלי של הבע"ח משועבד וכמו בחוב הקדש כנ"ל ואם תפס מהני תפיסתו של האפוטרופס. ונפ"מ לכמה ענינים אף האידנא דיש תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים. עכ"ז הא כתב האו"ת בסי' ק"ז בתומים סוף ס"ק ד' ובאורים שם נפ"מ רבתא בין מה דגובין ממטלטלי מדינא דגמ' ובין מה דאין גובין אלא מצד התקנה יעו"ש. וגם הא הוי נפ"מ גבי הא דסי' ק"ז בש"ך ס"ק ד' ובאה"ע סי' ק' ב"ש ס"ק ד'. ועיין בקצה"ח סי' ק"ז ס"ק ג' ובנתיבות שם:

ובתפיסה ת"י אפוטרופס בספיקא דדינא לא שייך לומר בזה דה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. דז"א דהא בתפיסה ע"י אפוטרופס לא שייך לומר דה"ל תופס במקום שחב לאחרים כמו דמבואר בסי' ק"ה סעי' א' דמקרי יד בעלים לזכות בתופס ע"י אפוטרופס. וגם בקונטרס התפיסה שלי כבר נתבאר לעיל דמהני תפיסה ע"י שליח במקום ספיקא דדינא:

ה:

(שם סעיף כ"ט):

וכן חייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהיתה לאביהם ביד אחרים כו'. ובזמן הגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח כתב המחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ט' דהרא"ש בב"ב פ"ח סי' י"א כתב בהך דכתובות (דף פ"ד) מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיו לו מלוה או פקדון כו' ואפי' ר"ע לא פליג אלא משום שכולן צריכין שבועה כו' ושם בהג"ה אמנם לפי דברי הרא"ש פ' הכותב והירושלמי נראה דאף בפטרום משבועה ג"כ אינן גובין ממלוה ופקדון ביד אחרים ונפ"מ מזה גם האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי דאם היתומים רוצים שיגבה ממקרקעי ולא מטלטלי דהדין עם היורשים כמבואר בסי' ק"ז. [והטעם הוא דמן הדין אין גובין ממטלטלי רק מתקנתא כמש"כ הסמ"ע בס"ק ו' וכן הוא באה"ע סי' ק' סעי' א' ובח"מ ס"ק ה' וב"ש ס"ק ד']. אכן אם מדינא דגמ' גובין ממטלטלי שביד אחרים בפטרן משבועה אז הדין עם המלוה ואין יכולין היתומים לסלקו בקרקע כו' עכ"ל המח"א. וכן העיר בזה האו"ת ס"ק ב' בסתירת הרא"ש מכתובות לב"ב ע"ש. וכן העיר בקרבן נתנאל פ"ט דכתובות שם אות י"ג:

וראיתי בהפלאה שם שכתב לפרש להירושלמי דהביא הרא"ש שם הגע עצמך שפטרו משבועה זו תורה וזו אינה תורה ופירש ההפלאה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כו'. הנה לפי שיטת הרבה פוסקים בשיטת הרא"ש דס"ל לדינא ש"ד וכמו שהובאו בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' אין לפרש כן. ולכן העיקר הוא דכוונת הירושלמי הוא דמן התורה לא משתעבדי מטלטלי וכמש"כ לעיל ס"ק א' ולכן אמרו בפשיטות זו אינה תורה. וכן הוא לשון הרמב"ם פ' י"א ה' מלוה ה"ז שכתב הטעם שמטלטלי אינן משועבדים מן התורה וכן ראיתי בחי' רשב"א סוף קידושין שפירש כן להירושלמי הזה. ונלע"ד להוכיח מכתובות (דף נ' ע"ב) רב זן מחטי דעליי' איבעיא להו פרנסה הויא כו' ת"ש בידי' דר' בנאי הוו מטלטלי דיתמי אתו לקמי' דשמואל א"ל זיל זון מאי לאו למזוני כו'. וקשה הא אין זה הוכחה דהא מבואר באה"ע סי' ק' סעיף ו' דמזונות הבנות גובין בלא שבועה ועיין בב"ש ס"ק ט"ו. והיכא דא"צ שבועה גבינן ממטלטלי דיתמי כשהוא ביד אחרים אף לר"ע וכשיטת הסוברים כן א"כ קשה איך פשטו מינה כן. ומוכח מזה דאף היכא דא"צ שבועה לא גבינן ממטלטלי דיתמי אף שמונח ביד אחר וכשיטת הרא"ש דכתובות והטור ולכן שפיר פשטו שם כן. ומצאתי בפני יהושע בכתובות (דף נ') שם ובדרוש וחדוש ר"ע איגר שם שהעירו בזה ע"ש:

ענף א:

ג ) הקצה"ח בס"ק ה' נסתפק בבע"ח מאוחר שקדם וגבה דמוציא ממנו הבע"ח מוקדם את הקרקע כדקיי"ל ונסתפק אם יכול הבע"ח מאוחר לסלק להמוקדם במעות כמו לוקח ויורש או דיש לחלק ע"ש: ולדעתי אין זה ספק כלל דהא מפורש זה בתוס' כתובות (דף צ"ד ע"א) ד"ה שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו כו' באה"ד ואומר ר' דלא יכסיפוה כו' הם למה יכסיפוה אם ישביחו אותה שדה יהא ריוח שלהן שיכולין לסלקו בזוזי עכ"ל התוס' וכ"כ השמ"ק שם ע"ש. הרי מפורש בתוס' ובשמ"ק דבע"ח מאוחר אינו יכול לסלק לבע"ח הראשון בזוזי וכמש"כ הקצה"ח שם להסביר בחילוק נכון בין לוקח ויורש ולבע"ח. ועיין בנתיבות שכתב ג"כ להלכה כדברי הקצה"ח. אך לא הביא לדברי התוס' והשמ"ק הנ"ל: ענף ב:

ירשו האחים כו' אבל אם ירשו ד' שדות א"י לומר אקח מא' שתי שדות אלא יקח מכ"א שדה אחת כו':

והקשה הקצה"ח דדברי השו"ע סותר למה שפסק בסי' ע"ז ובסימן קל"ב דשנים שערבו לאחד דיפרע מאיזה מהם שירצה. ודעה החולקת שם הביא בשם י"א. ולהך שיטה הוא הדין בבא לגבות מיורשין יכול לגבות מכל מי שירצה וכמה שכתב הנ"י בב"ב סוף פרק ז' והה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א להוכיח כן מהא דב"ב (דף ק"ז) דאחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דלכן גובה ממי שירצה דנכסי דאינש ערבין לי' וגובה מאיזה ערב שירצה כו'. וכן הקשה האו"ת בסי' קל"ב ס"ק ב' במה דסתרי דברי השו"ע אהדדי. ואפשר לחלק בין שנים שערבו ובין יורשים שחלקו משום דהא קיי"ל דאחים שחלקו הם כלקוחות משום דאין ברירה והוי ספק שמא החליפו חצי נכסיהם בשל חבירו וכמש"כ השאגת ארי' בסי' צ' ע"פ דברי התוס' גיטין (דף מ"ז). א"כ הא אין גובין מלקוחות במקום שיש בני חורין ויכול לומר הנחתי מקום לגבות ממנו. ע"כ אין יכול לגבות כל החוב מאחד מהן דיכול לומר דלמא יש לי דין וזכות לוקח על חצי השנייה שיש לי וממילא יש דין ירושה על חצי הירושה שת"י אחי וע"כ אין נפרעין ממשעבדי במקום ב"ח. כן י"ל בשיטת הש"ע דס"ל לחלק ביניהם אף שהה"מ והנ"י מדמי אותם להדדי. וכעין זה מצאתי בנתיבות סי' קל"ב ס"ק ב' שכתב כעין זה. אכן עדיין תקשה כן על מש"כ המחבר בסי' קי"א סעי' ט"ו דכן הדין בשני לקוחות שקנו כאחד דאין יכול לגבות מן אחד מהן. הא לפי מה שפסק דהעיקר דבשני ערבים יכול לגבות מאיזה מהן שירצה א"כ ה"ה בשני לקוחות דנכסי דאינש ערבין לי' דיהיה יכול לגבות מאחד מהן. ובזה לא שייך לומר הנחתי מקום לגבות ממנו דהא אין כאן נכסים בני חורין. והיכא דכולהו משעבדי נינהו לא דיינינן כן וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ח' ע"ב) ד"ה רצה מזה גובה כו'. ובכתובות (דף צ"ב) בתוס' ד"ה רצה מזה כו': ועוד יש להקשות לפמש"כ דהא דאינו גובה כולו מיורש א' משום שיכול לומר הנחתי מקום לגבות ואין גובין מלקוחות במקום שיש ב"ח דלפ"ז הדין נותן דאף בעשאו אפותיקי סתם ג"כ לא יגבה מאחד מהם כ"ז שיש ב"ח כמבואר בסי' קי"ז סעי' א' אלא בעשאו אפותיקי מפורש גובה ממשעבדי. והכא כתב המחבר דאם עשאם אפותיקי להשתי שדות אף שלא עשאה אפותיקי מפורש ג"כ גובין אותם אף מאחד מהם. ולפ"ז תקשה דהא גם בזה יהיה יכול לומר הנחתי מקום לגבות כנ"ל. ועיין בסי' ס"ז סעי' ב' בסמ"ע שם. והנה הנתיבות שם בסי' קל"ב כתב דהך סוגיא דפרק בית כור דהבע"ח יכול לגבות מאיזה שירצה הוא אליבא דמ"ד יש ברירה ולית להו דין לקוחות. ודבריו תמוהין דהא שמואל אמר שם ויתר משום דלקוחות נינהו דס"ל אין ברירה א"כ קשה אליביה איך היה יכול הבע"ח לגבות חלק אחד מהם. ואפשר לדחוקי דכוונת הנתיבות הוא דהש"ס מיירי דהבע"ח גבה חלקו של א' מהם בב"ד דהיה ס"ל כמ"ד דאחין שחלקו יורשין הוי ויש ברירה דהא בזמן פלוגתת אמוראי הנ"ל לא היה הלכה פסוקה אז לפסוק דהוו לקוחות. וכיון דהטירפא היה ע"פ ב"ד ע"כ שייך בי' לדון חיוב אחריות דמבואר בסוגיא שם. אבל האידנא דנקטינן לדינא דאחין שחלקו לקוחות לכן אין גובה מאחד מהם כולו כן יש לדחוקי בכוונתו. אך בעיקר תירוצו כבר כתבתי מה דיש להקשות ע"ז:

והעיקר מה שנלע"ד לחלק בין הא דסי' ק"ז ובין שני ערבים דאף דהה"מ והנ"י בב"ב כתבו לדמותן דה"ה באחין שחלקו דנכסי דאינש ערבין לי' דג"כ יכול הבע"ח לגבות מאיזה מהן שירצה. מ"מ י"ל דהמחבר ס"ל לחלק ביניהן דהא מצינו דהלוה עצמו הברירה בידו ליתן להמלוה איזה שדה שירצה כמש"כ הרא"ש בב"ק פ"א סי' ב'. והתוס' בב"ק (דף ח') ד"ה מצי א"ל כו' דלאו דוקא קאמר הא לישנא כו' ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי כו'. וכן מבואר בח"מ סי' ק"ב סעי' ב' דהלוה מגבהו איזה שדה שירצה וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ג' דילפינן לה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה יוציא אליך החוצה היינו מה שירצה כו' ואע"ג דס"ל להנך פוסקים דבשנים שערבו יכול לגבות מאיזה שירצה המלוה מ"מ בלוה עצמו כ"ע מודו דהברירה הוא בידו משום גזה"כ דהאיש אשר אתה נושה בו להגבותו מה שירצה אף דנכסי דאינש ערבין לי'. ולכן ה"ה ביורשין או בלקוחות שקנו כאחד יש להם ג"כ זכות זה דיכולין להדחות להמלוה שיגבה מן שדה של חבירו כמו שהיה להלוה עצמו זכות זה על הנכסים האלו. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ח') ד"ה מצי א"ל כו' כנ"ל. וכ"כ התוס' בכתובות (דף צ"ב ע"ב) ד"ה אבל שבק בינונית כו' דעיקר טעמא הוי משום מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחרת דכוותיה כו' עכ"ל. וה"ט שייך ג"כ באחין שחלקו ובלקוחות שקנו כאחד דיש להם זכות מורישן והמוכרן. וטעם סברא זו מרומז בקצרה בסמ"ע הכא ס"ק כ' ובסי' קי"א ס"ק כ"ו וברא"ש ב"ק פ"ק סי' ו' ובטור כאן סעי' כ'. אבל בשני ערבים לא שייך זה וע"כ הברירה ביד המלוה לגבות ממה שירצה המלוה:

ולכן א"ש דבעשאו אפותיקי סתם אינו יכול לגבות משדה אחרת כיון דעיקר הטעם דאינו גובה מאחד מהם משום דיש לו זכות מורישו. ולכן כיון דהמוריש עצמו לא הי' יכול להדחותו לנכסים אחרים אם עשה אפותיקי אף באפותיקי סתם ה"ה ג"כ יורשיו אין להם זכות לדחותו לשדות אחרים. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ט') וב"ב (דף ק"ז ע"א) ד"ה ובא בע"ח כו' דבאפותיקי סתם מצי גבי ממנו. ואף דהמ"מ והנ"י בב"ב מדמין אחין שחלקו לשני ערבין עכ"ז השו"ע ס"ל לחלק ביניהן ע"פ סברא זו. וכן הנמוקי יוסף בב"ב פ"ק גבי שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח כו' כתב ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש וכמו שפסק המחבר הכא ודלא כמש"כ הנ"י עצמו בב"ב דאינו יכול לגבות חובו ממי שירצה אלא דמיירי באפותיקי. אלמא דהנ"י עצמו אף דהביא בב"ב פ"ז לדברי רבותיו דמדמין הך דאחין שחלקו להך דשני ערבין. עכ"ז הכא בב"ק לא כתב הנ"י עצמו כן משום דס"ל ג"כ לחלק ביניהן כמש"כ. וא"ש דלא סתרי דברי השו"ע אהדדי:

ובאמת יש להקשות על שיטת הה"מ והנ"י בב"ב שכתבו בשם הראשונים דס"ל דאף באחין שחלקו דיכול הבע"ח לגבות מאיזה שירצה כמו בשני ערבים. והא לפי מה דקיי"ל לדינא דאחין שחלקו כלקוחות. והא דפסקינן בב"ב (דף ק"ז) דבטלה מחלוקת הא מבואר שם דזהו משום דס"ל דלזה הוו כלקוחות באחריות ודלא כשיטת הרשב"ם שם. ועיין בתוס' גיטין (דף מ"ח). וכן הוא שיטות כל הפוסקים. א"כ לפ"ז הדין נותן דלא יהיה יכול לגבות מאחד מהם משום דהא אין נפרעים ממשעבדי במקום שיש ב"ח אצל היורש כמש"כ השו"ע בסי' קי"א סעי' יו"ד ע"ש. וכמש"כ לעיל. ואפשר מזה להוכיח כמו שכתב הט"ז בסי' ק"ג סעי' יו"ד בהג"ה גבי שומא הדרא דאם מת והורישה חוזרת. דבחלקו היורשים אינה חוזרת משום דאחים כלקוחות וע"ז כתב הט"ז להוכיח להיפך דלגבי אחרים אין דינם כלוקח לגרוע זכות אחרים כמו דקיי"ל ר"פ הגוזל דרשות יורש לאו כרשות לוקח. ולפ"ז א"ש דברי המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והנ"י דס"ל דיכול לגבות מכל מי שירצה משום דמה דאמרו דדינם כמו לקוחות אין זה רק לגבי מה דנוגע להאחים עצמן אבל לגבי ענין הנוגע לאחרים אין דינם כלוקח. ולכן ה"ה לענין דנ"ד דיש זכות להמלוה לגבות ממי שירצה מאחין עכשיו אחר חלוקתן הזכות בידו לפי דלגבי אחרים אין דינן כלוקח. ויהיה מזה סייעתא לדברי הט"ז ואף החולקים עליהם הא נתבאר טעם אחר על שיטתם כנ"ל:

ועוד יש להסביר זה ביתר ביאור ע"פ מה שהקשו הפוסקים והובא בסי' ל"ט באו"ת בענין שעבודא דאורייתא להקשות לדידן דקיי"ל אחין שחלקו הן כלקוחות א"כ איך גובין למלוה בע"פ מיורשין לאחר שחלקו והא מלוה בע"פ אינו גובה מלקוחות. ובמק"א הארכתי בזה הרבה. והעיקר הוא דמשום נעילת דלת עשו להאחין אף כשחלקו דלא יהיה דינם לגבי פריעת חוב אביהם רק כיורשים דאל"כ יהיה נלקה הדין וכמש"כ האו"ת והיש"ש שם. ועפ"ז יש ליישב למה שהקשו הראשונים על האלפס סוף ב"ב שכתב לפרש דהא דר"פ דשם דאמר הלוה בע"פ גובה מיורשים שלא תנעול דלת דאף דס"ל לר"פ ש"ד בקידושין עכ"ז הוצרך לטעם דנעילת דלת דמשום זה אוקמי אדאורייתא והקשו דל"ל לטעם זה והובא בש"ך ריש סי' ל"ט שהקשה כן. אכן יש לומר דכוונת הרי"ף הוא דלכן אמרו ה"ט דנעילת דלת כדי דיגבה מיורשים אף אחר שחלקו והטעם הוא משום דעשו אותם כיורשים לענין טריפת בע"ח. משום נעילת דלת. ולזה נתכוין ר"פ בב"ב שאמר מלוה בע"פ גובה מיורשים שלא תנעול דלת דמשום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא אף אחר שחלקו. והא דבכורות (דף מ"ח) אין זה סתירה לדברינו וקצרתי:

וכיון דמצינו דדין היורשים אף אחר שחלקו דדינם כיורשים לענין טריפת בע"ח אף במלוה בע"פ מצי טריף מהם. ואף היכא דהחוב הוא כנגד כל הנכסים שירשו וחלקו ביניהם ג"כ לא מחלקינן וגובין מהם מכל הנכסים שירשו. דמזה מוכח דלא אמרינן דעשו אותם כמחצה יורשים. אלא דעשו חז"ל אותם ליורשים בכל הנכסים לגבי טריפת בע"ח. וע"כ ה"ה דמה"ט הזכות להמלוה לגבות ממי שירצה אף לאחר שחלקו משום דלגבי טריפת הבע"ח דינם כיורשים ולא כלקוחות וע"כ לא שייך לדון בהו הך דין דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח ולכן שפיר כתבו לדינא הרמב"ן והרשב"א והה"מ והנ"י בב"ב. ועדיין יש להעיר על זה דהא בב"ב שם דבא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דפירשו הראשונים הנ"ל דזהו משום דמצי גבי מכל מי שירצה. והא שם קאי הסוגיא גם אליבא דשמואל. והא שמואל ס"ל בסוף ב"ב דמלוה בע"פ אינו גובה מיורשים. וכן ס"ל לרב שם ובקידושין (דף י"ג). א"כ לפי שיטת רב ושמואל לא שייך הא דאמרו שם ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם לפמש"כ טעם הסבר שיטתם. והך סוגיא קאי לרב ושמואל. וע"כ נסתר כל מש"כ. והעיקר הוא כמש"כ לעיל דמדבריהם הוי סייעתא לדברי הט"ז בסי' ק"ג. וכן יש להעיר על מש"כ ממה שכתב הנ"י בב"ב והרמב"ן בחי' לב"ב שם ראיה לדבריהם מירושלמי כתובות פ"י ה' ה' דשני שטרות שיצאו על שדה א' וכן שטר א' היוצא על ב' שדות שודא דדייני ע"ש. ושם בירושלמי קאי ג"כ לשמואל ושמואל הא ס"ל דמלוה בע"פ אין גובין מיורשים כנ"ל א"כ ליכא למימר בזה הטעם שכתבתי לבאר ע"פ מה דעשו חז"ל אותם כיורשים לענין טריפת הבע"ח. אך בזה י"ל דירושלמי לשיטתו דבירושלמי בב"ק פ' יו"ד ה"א מבואר דשמואל ס"ל דמלוה בע"פ גובה מיורשים ואין דין יורש כמשועבד. וחולק על הש"ס שלנו. אך כבר נתבאר דמן הא דב"ב בסוגיא (דף ק"ז) מוכח דלא כמש"כ. אך י"ל דסברתם הוא כמש"כ הט"ז כנ"ל. וכ"ז הוא לשיטת הה"מ והנ"י ב"ב הנ"ל אכן לדינא העיקר כמש"כ המחבר לדינא הכא דלא סתרי דברי השו"ע אהדדי כלל וכמש"כ לעיל:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה