נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן קו
א (ש"ך ס"ק ו'):
הביא תשובת מבי"ט דבשטר שאינו מקויים והלוה מודה שכתבו דגובה מלקוחות והש"ך הביא התוס' דב"מ (דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי כו' דכתבו ג"כ כן. אבל הביא שיטת רוב פוסקים החולקים ע"ז ע"ש:
אינו נאמן לומר פרעתי דכיון דהחזירו בעדים ה"ל כאלו עדיין המשכון ביד המלוה כו'. שם ס"ק מ"ד ובלבד שלא יהי' תוך זמנו כו'. הקשה דהא נתבאר בסי' ע"ח דנאמן לומר פרעתי תוך זמנו במיגו משום דזהו איבעיא דלא איפש ולפענ"ד נראה להוכיח מן התוס' שבת (דף ע"ח ע"ב) ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו' והקשו דמה תועלת יש בשטר כו'. וי"ל דמועיל לו השטר דמתוך כך כו' אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף עכ"ל. הרי להדיא דס"ל להתוס' שבת הנ"ל. דאף למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מ"מ מהני הודאת הלוה אף לטרוף ממשעבדי וכשי' המבי"ט הנ"ל:
והנה הקצה"ח הביא להוכיח מן רש"י ב"מ (דף ז' ע"ב) ד"ה שטרא דאית בי' זמן כמה שוה כו' דמודה בשטר שכתבו מהני אף לגבות מן משעבדי. אבל כבר הקדימו בראי' זו התומים הכא ס"ק ג'. אלא שכתב לחלק די"ל דשאני למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אבל למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהוי טענת מזוייף טענה מעליא דמהימן במיגו דמזוייף ע"כ י"ל דלא מהני הודאת הלוה כמש"כ הש"ך ע"ש בתומים. אבל מהתוס' שבת הנ"ל מוכח דאף למ"ד מודה בשטר צריך לקיימו וכמו שאמרו שם בטעמא דת"ק. ועכ"ז ס"ל להתוס' דמהני הודאת הלוה ומוכח מזה כשי' המבי"ט. וגם בהגהות הב"ח שם בשבת נ"ב בזה הלשון דלכן מהני הודאת הלוה דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דאיתרע שנאבד ומצאו ע"ש. וזהו כשיטת הסמ"ע בסימן ל"ט סעיף ט' ס"ק כ"ד ובסי' ע"ט ס"ק ל"א דאף היכא דיכול לטעון פרעתי. עכ"ז אם מודה שלא פרעו גובה מלקוחות ולא חיישינן לקנוניא. משום דס"ל כעין סברת הב"ח הנ"ל דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דאיתרע. אבל הש"ך בסי' ע"ט ס"ק למ"ד חולק על הסמ"ע בזה דכיון דנאמן לומר פרעתי אינו גובה ממשעבדי משום קנוניא. ולא מחלק דשאני היכא דאיתרע. וכ"כ בסי' ל"ט ס"ק כ"ד. ובסי' נ"א ס"ק א'. ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ו'. אך לשיטת הש"ך הנ"ל דס"ל דכל מקום דנאמן לומר פרעתי אינו גובה מלקוחות משום קנוניא אינו קשה מהתוס' שבת הנ"ל. די"ל דשא"ה כיון דמה"ת לא בעי קיום ע"כ מהני הודאתו בזה. וכמש"כ הש"ך סברת החילוק הנ"ל כאן על דברי הריב"ש שם. ועוד דהא שי' הש"ך הכא בסי' ק"ו דאף במודה הלוה על שטרא. דמ"מ אינו גובה מלקוחות ולא ס"ל כהתוס' שבת הנ"ל. והתוס' דשבת אזלי בחדא שיטה כמש"כ התוס' בב"מ (דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי כו' דכתבו דלא שייך לגרוס שם א"צ לקיימו. ועכ"ז לדינא העיקר כמו דהעלה הש"ך דלא כהמבי"ט דהא הביא כמה פוסקים ראשונים דחולקים בזה:
והש"ך שם הביא לסוגיא דעובדא דפרדיסא דב"מ (דף ע"ב). ולכאורה יש להוכיח מהאי סוגיא דלא כהסמ"ע והב"ח הנ"ל דס"ל דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל איתרע. דהא הגמ' מקשה שם עלה דלשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה כו' נימא לא ניתן ליכתב. וקשה דהא י"ל שא"ה במוכר שדה דאף דמחמת דלא ניתן ליכתב נתבטל השטר מ"מ הא לא גרע ממוכר שדהו בעדים דמבואר בב"ב (דף מ"א) דגובה ממשעבדי. ומצאתי קושיא זו בפני יהושע לב"מ (דף ע"ב). ותי' דעיקר קושיות הגמ' הוא דכיון דנתבטל השטר א"כ ממילא לא גבי ממשעבדי משום חשש פרעון ואף דהמוכר מודה דלא פרעו עכ"ז הא חיישינן לקנוניא. משא"כ במוכר שדהו בעדים וטרף בע"ח ממנו בזה לא שייך לחוש כ"כ לפרעון כמו דהאריך הפנ"י שם בזה. א"כ מוכח מזה דאף היכא דלא איתרע ג"כ לא מהני הודאת הלוה לגבות ממשעבדי וכמש"כ הש"ך בכ"ד בשם כ"פ ודלא כהסמ"ע והב"ח הנ"ל יטא כו' ותירץ דכיון דהחזיר המשכון בפני עדים לא מקרי הלוה מוחזק. וע"כ אינו נאמן במיגו כו' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך שם דחה דין זה משום קושיית הסמ"ע הנ"ל:
אך מזה אין להוכיח כלל דבאמת זהו לא מספיק לתרץ קושיא זו.
דהא הרמב"ן בחי' לב"ב (דף מ"א) כתב על הא דמוכר שדהו בעדים דגובה ממשועבדים דמיירי בטרפוהו בב"ד וקודם שיצא משם כתבו לו טירפא כו' דאי לאו הכי נטעון שפרעו מוכר כו'. וכ"כ הנ"י שם. וכעין זה כתב הש"ך בסי' קט"ז ס"ק ה' בזה"ל דאף לדברי המבי"ט צ"ל דמיירי בתו"ז או דעדים מעידים שלא זזה ידו מתוך ידם דאל"כ פשיטא כיון דיכול לומר פרעתי אינו גובה ממשעבדי עכ"ל הש"ך. ואף דהש"ך הכא בסי' ק"ו הביא בשם המבי"ט דס"ל דבמודה הלוה שכתבו הוי כמקויים לגבות ממשעבדי וכמש"כ לעיל. עכ"ז הא ז"א רק בשטר בלא קיום דמה"ת א"צ קיום כנ"ל בזה מהני הודאתו לשי' המבי"ט. אבל היכא דיש חשש פרעון מה"ת בזה מודה המבי"ט דלא מהני הודאתו להיות טורף ממשעבדי וע"כ מוכרח כמש"כ הש"ך לשי' המבי"ט כנ"ל. א"כ כמו בהא דאמרו בב"ב דמוכר בעדים גובה ממשעבדי דפירשו הראשונים הנ"ל דמיירי היכא דלא הוי חשש פרעון וכנ"ל. א"כ כמו כן יש לפרש להא דלשבח קרקעות כיצד כו' דמיירי ג"כ באופן דליכא חשש פרעון. וע"כ גובה הקרן ממשעבדי משום דאף דשטר לא ניתן ליכתב עכ"ז הא לא גרע ממוכר שדהו בעדים דגבי ממשעבדי ותקשה עדיין קושיא זו: ומצאתי באו"ת סי' קט"ז ס"ק ד' שהקשה כן דמאי מקשה הגמ' מן הא דגובה הקרן ממשעבדי הא לא גרע זה ממוכר שדהו בעדים. ואין לומר דבמוכר שדה גזולה לא שייך לומר דמזבין בפרהסיא דז"א כו'. ולשי' התוס' א"ש דעיקר הקושיא הוא מחמת דנאמן לומר פרעתי ע"כ לא גבי ממשעבדי דחיישינן לקנוניא אבל לשי' רש"י ויתר מפרשים דכל קושיות הגמ' לענין שעבוד קשה כנ"ל. ומתרץ דקושיות הגמ' הוא למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא דכיון דשורת הדין דלא גבי ממשעבדי רק מתקנתא דרבנן הבו דלא לוסיף דחכמים לא תקנו רק במלוה בשטר ולא בע"פ וא"כ לא פלוג. רק למ"ד דש"ד בזה כיון דאית לי' קלא גבי ממשעבדי כו'. עכ"ל האו"ת. ואף דרב אמר שם בב"ב להך דמוכר בעדים גבי ממשעבדי ורב הא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. עכ"ז י"ל דדוקא במוכר שדה גזולה דזהו לא שכיח דבכה"ג לא תקנו חז"ל לתקנתם כמש"כ שם האו"ת לסברא זו. אבל במוכר שדה ואתי בע"ח וטריף מיני' דזהו מילתא דשכיחא דבכה"ג אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ג"כ גובה ממשעבדי ומיירי רב בכה"ג כן הוא קוטב דברי האו"ת. וכן העיר בזה האו"ת בסי' ע"ב ס"ק יו"ד ע"ש:
והנתיבות בסי' קט"ז ס"ק א' כתב לתרץ קושיות האו"ת הנ"ל דשאני מוכר שדהו בעדים דהעדים לפנינו. משא"כ בשטר מכר שאין העדים לפנינו וכיון דהשטר לא ניתן ליכתב הוי מפי כתבם ואין כאן עדות כלל עכ"ל הנתיבות. ולענ"ד הנכון עם האו"ת דהא מוכח בסי' ע' סעיף ו' גבי שטר שלא ניתן לכתב דאמרו שם דאינו גובה ממשעבדי וגם נאמן לומר פרעתי. והש"ך שם ס"ק כ"ו הביא בשם כמה פוסקים דס"ל דאינו נאמן לומר פרעתי. וכן הכא בסי' ק"ו ש"ך ס"ק ו' הביא לעובדא דפרדיסא דב"מ (דף ע"ב) ולמש"כ הטור ס"ס ע' דאין לו דין שטר ונאמן לומר פרעתי. דמשמע מזה דלהד"ם לכו"ע לא מצי לטעון. וכ"כ התומים בסי' מ"ג ס"ק ה' והוכיח מזה דה"ה בשטר מוקדם אינו נאמן לומר להד"ם וכדעת הסמ"ע שם. וכ"כ הנתיבות בסי' מ"ג ס"ק ו' והביא כן בשם הרמב"ן בתשובה שכתב כן בשטר שלא ניתן לכתב דמהני לענין להד"ם. ואף דכל שטר שלא נעשה כתק"ח. אינו שטר לענין פרעתי. אבל מפי כתבם לא הוי כיון שנכתב בציווי הלוה ע"ש. ולכן הדין עם האו"ת דכתב דשטר שלא ניתן לכתוב דב"מ (דף ע"ב). דאף דמיפסל השטר לענין לגבות ממשעבדי ולענין טענת פרעתי. דעכ"ז העדאת עדים מיהא הוי. ואף דלעיל סי' ל"ט סעיף ג' כתבו בלא אמר כתבו וחתמו דהוי כפנקס בעלמא ולא הוי עדות כלל ויכול לטעון להד"ם. כמו שהאריך הש"ך שם. דזה אינו אלא בלא נכתב מדעת המתחייב. אבל אם נכתב מדעת המתחייב אף שלא ניתן לכתוב עכ"ז הוי העדאת עדים כנ"ל. א"כ הוי כמוכר שדהו בעדים ושפיר כתב התומים והפני יהושע כנ"ל:
וראיתי להנתיבות בסי' ע' ס"ק ה' שכתב ג"כ לתרץ קושיות האו"ת הנ"ל ע"פ מש"כ האו"ת בעצמו בסי' מ"ט ס"ק ח' דאף היכא דאיכא קלא עכ"ז כיון דליכא שטרא כראוי לא נשתעבדו הנכסים אף למ"ד ש"ד עכ"ל. אבל באמת אין זה ענין לנ"ד דשא"ה בחוב הלוואה דבעינן שטר דוקא. ע"כ כיון דאין השטר כדינו אין בזה שעבוד נכסים. אבל במוכר שדהו דאף בלא שטר נשתעבדו הנכסים שפיר כתב האו"ת דאף דהשטר לא נכתב כדינו דמ"מ לא גרע מן עדים בע"פ. וע"כ הנכון עם האו"ת בזה. ולכן מוכרחים אנו לומר בזה כהחילוק שמחלק האו"ת בזה דדוקא למ"ד ש"ד אמרינן דמוכר שדהו בעדים ונמצאת גזולה דגובה ממשעבדי אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף דאיכא קלא בזה מ"מ לא גבי ממשעבדי כיון דליכא שטרא ולא פלוג בזה. ובעובדא דפרדיסא לכן לא גבי ממשעבדי דכיון דאיכא אונס להמוכר א"כ כמו דהמכירה אינו חל באונס ה"ה דהשעבוד אינו חל כיון דהיה באונס כמש"כ האו"ת בסי' קט"ז ע"ש. וגם י"ל דבמי שמוכר שלא מרצונו לא שייך בזה סברת הש"ס דמאן דמזבין בפרהסיא זבין כו'. וכעין סברת החילוק של האו"ת הנ"ל כן כתבו התוס' בב"ק (דף י"ד ע"ב) בד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' שחילקו ג"כ בשם ר"ת בין מ"ד ש"ד ובין מ"ד דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ע"ש. רק הסברא מחולקת בקצת שינוי מן החילוק של האו"ת בין הנך מ"ד הנ"ל:
וע"פ החילוק של האו"ת הנ"ל אתי שפיר מה דיש להקשות בהא דגיטין (דף מ"ח) במשנה דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ממשועבדים ופי' רש"י הגוזל שדה ומכרה כו'. חוזר הלוקח על המוכר וגובה ממשועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה וה"ה מלוה בשטר כו'. וכ"כ הר' עובדי' ברטנורה בגיטין שם וכ"כ הר"נ שם על משנה גיטין שם. וקשה דל"ל שטר הא אף מוכר שדהו בעדים ג"כ גבי ממשעבדי א"כ ל"ל למנקט שמכרה לו בשטר. אכן לפמש"כ האו"ת דדוקא למ"ד ש"ד אמרו דהמוכר שדה גזולה בעדים גבי ממשעבדי. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה ממשעבדי במוכר בעדים א"כ אתי שפיר דברי רש"י והרע"ב והר"נ הנ"ל. דהא דרכם לפרש להמשנה דיהא אתי אליבא דכו"ע. וכיון דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה המוכר שדהו בעדים ממשעבדי בנמצאת השדה גזולה כמש"כ האו"ת. ע"כ לדידי' מוכרח לפרש דמיירי במכרה בשטר. אבל להסוברים לדינא דש"ד שפיר י"ל דאף במכרה בעדים ג"כ גבי בשטר. וא"ש דברי רש"י והרע"ב והר"נ הנ"ל. ועיין בגיטין (דף נ') במה דכתב רש"י שם בד"ה לפי שאינן כתובין ובתוס' שם ד"ה לפי שאינן כתובין כו'. ושם (דף נ"א) בתוס' ד"ה או דלמא קצובין כו' וקצרתי:
ועוד י"ל בכוונת רש"י והרע"ב והר"נ הנ"ל עפ"י מש"כ הרשב"ם בב"ב (דף מ"א ע"ב) בד"ה המוכר שדהו בעדים וקיבל אחריות עליו. והרא"ש שם בשם ר' יונה חולק עליו. והובא בש"ך סי' קט"ז ס"ק ה' גם בשם בעה"ת דס"ל כהרשב"ם בזה ע"ש. ועיין בש"ך סי' רכ"ה. ובאמת מן התוס' בב"ב (דף ע"ז) ד"ה חוזר בשטר כו' שהקשו דמאי נפ"מ מן חזרת השטר הא בלא"ה ה"ה גובה ממשעבדי דהא מוכר בעדים גבי ממשעבדי. ומוכח מדבריהם דלא ס"ל כמש"כ הרשב"ם. דהא לשי' הרשב"ם הוי נפ"מ רבתא מן מה דחוזר בשטר גבי חיוב אחריות אם לא התנה בפי' על אחריות. ובחי' הרמב"ן לב"ב שם (דף ע"ז) הביא בשם יש מפרשים לתרץ כן לקושיות התוס' הנ"ל דהוי נפ"מ אם לא התנה בפי' על אחריות. וכ"כ הרשב"א בקידושין (דף כ"ז) בשם הראב"ד. א"כ י"ל דרש"י ורע"ב והר"נ ס"ל ג"כ כשי' הרשב"ם והבעה"ת והיש מפרשים דבחי' הרמב"ן הנ"ל והראב"ד הנ"ל דס"ל דאף דמוכר בעדים גובה ממשעבדי מ"מ הוי נפ"מ בין שטר לעדים אם לא התנה חיוב אחריות בפי'. א"כ י"ל דזהו כוונת רש"י והרע"ב במה שכתבו בגיטין דאם גזל שדה ומכרה חוזר הלוקח וגובה ממשעבדי שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה כו'. דכוונתם דאם כתב אחריות בפי' אז באמת לא בעי שטר. ואף במוכר בעדים גבי ממשעבדי ומה שכתבו וכתב לו שטר מכירה כו' הכוונה הוא או שכתב לו שטר מכירה והוי ואו המחלק דבזה אף דלא התנה על אחריות ג"כ גובה ממשעבדי משום דבזה אחריות ט"ס. א"כ א"ש דברי רש"י והרע"ב הנ"ל. אך בכוונת הר"נ דגיטין קשה לומר כן דהא שי' הר"נ הוא דאף בלא פי' ל' אחריות ג"כ גובה ממשעבדי וכמש"כ הש"ך בסי' רכ"ה ס"ק א' בשם הר"נ ע"ש וכ"כ הבית יוסף שם בשם הר"נ. וע"כ העיקר הוא כמש"כ לעיל דהך מילתא תלוי בפלוגתת אי ש"ד או לא וכמש"כ האו"ת כנ"ל:
ענף א:
אך עיקר דברי האו"ת במה דמחלק במוכר שדהו בעדים דגבי ממשעבדי דזה תלוי אי ש"ד או לא. זהו דוחק דהא כיון דחזינן דרב דאמר לזה דמוכר בעדים דגבי ממשעבדי הא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ע"כ אין סברא לחלק בין מוכר שדה גזולה וכן בבא בע"ח וטריף מיני'. ומש"כ לעיל די"ל דשאני מוכר שדה גזולה דהוי מידי דלא שכיח ולא תקנו רבנן בכה"ג זהו דוחק:
ולכן נלע"ד לומר ג"כ לחלק בזה בין מ"ד דש"ד או לא ע"פ הסבר נכון. והוא דהא יש להעיר בהא דב"ב (דף מ"א) דא' רב המוכר שדה בעדים גובה ממשועבדים משום דמאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כו'. ובקדושין (דף כ"ח) אמרו דמהו דתימא קרקע הוא דמזבני בצינעא כו' אלמא דאמרינן דבקרקע ג"כ הדרך למכור בצינעא. ומצאתי בהגהות הש"ס בקדושין שם שהקשה כן ונשאר בצ"ע. אבל באמת אינו קשה די"ל בפשטות הענין כך הוא דמה דאמרו בב"ב דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין. אין זה רק בגדר רובא אבל י"ל דמיעוטא איכא דמזבני בצינעא. ומה"ט א"ש למש"כ התוס' בב"ב (דף ע"ז) והתוס' בקדושין (דף כ"ז) ד"ה חוזר בשטר כו' והרשב"א בחידושיו לקדושין (דף כ"ז) דהא דחוזר בשטר דאף דגם בעדים איכא קול וגבי ממשעבדי עכ"ז בשטר הוי קול ביותר וזילי נכסי טפי ולכן חוזר בשטר. משום דבעדים איכא מיעוט דמזבני בצינעא כנ"ל. ולכן שפיר אמרו בקדושין שם סברת החילוק בין קרקע לע"ע דקרקע איכא דמזבני בצינעא וכיון דאיכא מיעוטא עכ"פ לכן משבעינן לי' ע"י גלגול. משא"כ עבד עברי הוי אמינא דאין להשביעו משום דבע"ע הוי מיעוט שאינו מצוי קמ"ל. ועיין בסי' צ"ד ש"ך ס"ק ח'. א"כ א"ש הא דב"ב דאמר רב המוכר שדהו בעדים דגבי ממשעבדי דהא רב ס"ל בב"ב (דף צ"ב) דהולכין בממון אחר הרוב. ולכן כיון דרוב איכא דמזבני קרקע בפרהסיא ע"כ אזיל רב לטעמי' ואמר דגובה ממשעבדי משום דסמכינן על הרוב בזה. א"כ אינו קשה כלל. וזו"ז י"ל דשא"ה בב"ב דהיה המכירה בעדים. משא"כ בהך דקידושין דמכרה בלא עדים ע"כ לית לי' קלא וא"ש בפשיטות:
ובאמת יש לעיין במה דפסק הרמב"ם והטוש"ע בח"מ סי' קי"ז וש"פ להא דרב דא' המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים. הא כיון דחזינן דמיעוטא איכא דמזבני קרקע בצינעא כמבואר להדיא בקדושין הנ"ל. א"כ י"ל דדוקא רב לטעמי' דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"כ ס"ל דגובה ממשעבדי. אבל לדידן דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב י"ל דלא גבי ממשעבדי דאף דהרוב מזבני ארעא בפרהסיא. עכ"ז הא כיון דאיכא מיעוט דלא מזבני בפרהסיא. א"כ הא אין מוציאין מהמוחזק ע"פ הרוב. אכן לפמש"כ התוס' בב"ק (דף כ"ז) בד"ה ואיכא נמי דקרי לחביתא כדא כו' ובבכורות (דף כ') בתוס' ד"ה ור' יהושע סבר חוששין לטינוף כו'. דהא דס"ל לרב הולכין בממון אחר הרוב היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב כו'. ע"ש. א"כ לפ"ז הכא בהך רובא דמזבני קרקע בפרהסיא כיון דלא שייך בזה לומר טענת קים לי בנפשאי שאני מן הרוב. דהא הלוקח אין יכול לומר קים לי דהעדים הוציאו הקול בזה. וע"כ מוכח דעיקר סברת רב במה דס"ל המוכר בעדים גובה ממשעבדי הוא משום דהך סברא דהיה קול בזה הוא עדיף מן רוב והוי רוב אלים והמיעוט בזה הוא אינו מצוי כ"כ דבכה"ג לכו"ע מהני רוב בממון וכמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג') בד"ה דיני ממונות כו'. ע"כ שפיר פסקו כן לדינא אף לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב:
אכן לפמש"כ התוס' בבכורות (דף כ') בתי' השני דלא לחלק בזה. ובאמת לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אף היכא דלא שייך לומר קים לי בנפשאי כו' ג"כ מהני רובא ע"ש. א"כ תקשה עדיין דאיך סמכו על הא דרב דמוכר בעדים גובה ממשעבדי הא י"ל דדוקא רב לטעמי' אמר כן כנ"ל. וגם הא י"ל בזה ג"כ דיכול הלוקח לומר קים לי דהיה המכירה בפרהסיא והיה קול בזה. ויש לדון בעיקר סברת התוס' הנ"ל בסוגיא דב"ב (דף צ"ג) ואכמ"ל:
והנלפענ"ד בזה ע"פ מש"כ בספר גינת וורדים של הפרמ"ג בסי' ל"ט דלפמש"כ התוס' בב"ק (דף כ"ז ע"ב) דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב זהו מטעם דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון. וכמו דבכל סמוך מיעוטא לחזקה אינו רק מדרבנן א"כ ה"ה בהך מלתא דאמור דאין הולכין בממון אחר הרוב אף לרבנן דר"מ. דלית להו סמוך מיעוטא כו'. דז"א רק מדרבנן. וכעין זה כתב הפרי תבואה סי' כ' ובמק"א הארכתי בכ"ז. וע"פ זה העליתי במק"א לדון דבמידי דרבנן גם לדידן הולכין בממון אחר הרוב בזה. דהא הך כללא דאמרו סמוך מיעוטא לחזקה בכ"ד אינו רק במילי דאורייתא ולא במידי דרבנן כמש"כ במק"א להוכיח כן א"כ לפ"ז יש לומר כן בהך מילתא דאין הולכין בממון אחר הרוב. דזה אינו רק היכא דאי ניזל בתר מיעוטא אז א"צ מה"ת ליתן הממון לחבירו בזה י"ל דתקנו רבנן דאין הולכין בממון אחר הרוב. אבל היכא דאף אי ניזיל בתר מיעוטא חייב מה"ת ליתן הממון לחבירו. ורק מדרבנן אינו חייב ליתן הממון לחבירו אי ניזיל בתר מיעוטא. בזה י"ל דאף לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב. דבכה"ג מוקמינן אדאורייתא ומוציאין ממון על סמך הרוב ובכ"ז הארכתי במק"א. וכ"ז הוא דלא כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג' ע"ב) ד"ה דיני ממונות כו' וקצרתי:
ולפ"ז י"ל דאף דנימא דהך מילתא דאמרו במוכר בעדים גובה ממשעבדי משום דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין דז"א רק בגדר רובא ורב לטעמי' כנ"ל. עכ"ז שפיר פסקו הרמב"ם והרא"ש והטוש"ע להך דינא דמוכר בעדים גבי ממשעבדי משום דלדינא דפסקו דש"ד וכמבואר בסי' ל"ט. וכמש"כ היש"ש כן בשיטת הרא"ש דס"ל דש"ד והובא בש"ך שם ס"ק ב'. א"כ אף אם נימא דלא היה קלא בעת דמכר השדה להלוקח ג"כ טורף מה"ת משום דהא מה"ת נשתעבדו הנכסים. רק דרבנן תקנו דלא טריף ממשעבדי אם לא היה קול יוצא משום חשש פסידא דלקוחות. וכיון דעיקר החשש בזה לחוש להמיעוט דאין קול יוצא במוכר בעדים. אין זה רק חשש מדרבנן א"כ הא בכה"ג סמכינן על רובא כמו שכתבתי לעיל. ומה דאמרינן דזה הוי בגדר רובא הא מוכח כן ממה דאמר רב דגובה בזה ממשעבדי. ורב אף דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמבואר סוף ב"ב וקדושין (דף י"ג) עכ"ז הא רב לטעמיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. ע"כ מוציאין לשיטתו בוודאי על סמך הרוב דאיכא בזה בוודאי:
ועפ"ז יש לדון לפי מה דהעלה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' בשם פוסקים לומר דשעבודא לאו דאורייתא. דא"כ לשי' הסוברים כן תקשה דאיך הביאו להא דרב דאמר דמוכר בעדים גבי ממשעבדי. הא י"ל דדוקא רב לטעמיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. ומנלן לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ממשעבדי. ובפרט דהא מצינו בגמ' דקדושין (דף כ"ח) הנ"ל דאיכא אינשי דמזבני בצינעא א"כ מוכח עכ"פ דאיכא מיעוט בזה. ובאמת יש להוכיח מזה דלדינא קיי"ל ש"ד. וגם יהיה מוכח מזה דבמידי דלא הוי רק חשש בדרבנן. אף אי ניחוש להמיעוט. די"ל דבכה"ג לכו"ע הולכין בממון אחר הרוב בזה. וגם אף אי נימא דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב זהו מה"ת כמו דמשמע בכמה דוכתי ובתוס' בסנהדרין (דף ג') הנ"ל ודלא כהגינת וורדים הנ"ל. עכ"ז י"ל בל"ז דבמידי דרבנן לא חששו להמיעוט. וכהנה רבות בש"ס ואכמ"ל:
ולכן לפי מה דנתבאר דהך מלתא דמוכר בעדים גובה ממשעבדי זה תלוי אי ש"ד. אבל למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה בזה ממשעבדי לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ א"ש סוגיות הש"ס דב"מ (דף ע"ב) דהקשו על הא דלשבח קרקעות כו' דאי נימא להסברא דלא ניתן לכתוב א"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא יהיה גבי ממשעבדי. ואין לומר דאתו עלה מצד מוכר שדהו בעדים. דהא ז"א למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ולהך מ"ד תקשה מהברייתא וכמש"כ האו"ת בזה. והיה דוחק להש"ס לומר דס"ל להך תנא כמאן דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. ומה"ט א"ש למש"כ רש"י והרע"ב והר"נ בגיטין ריש פ"ה דמיירי במכרה בשטר לשדה הגזולה וכנ"ל:
כנלע"ד בכ"ז:
ענף ב:
ובעיקר הקושיא שכתבתי לעיל דמנלן להפוסקים להביא להא דרב דאמר המוכר בעדים גבי ממשעבדי כנ"ל. הא י"ל דווקא רב לטעמי' אמר כן. נלע"ד להוכיח דבאמת מוכח מן הסוגיא דב"ב (דף מ"ב) דלכו"ע אמר רב כן. והוא דהש"ס מקשה שם על הא דאמר רב כן והא תנן המלוה לחבירו ע"י עדים גובה מבני חורין וכי תימא רב תנא ופליג והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו'. והנה בב"ב (דף צ"ג) מקשה הגמ' על רב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב מהמשנה דשם דהמוכר פירות כו' אינו חייב באחריותן מאי אפילו לאו אפי' זרע פשתן דרובא נזריעה זבני ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא ומשני תנאי היא אי אזלינן בתר רובא. ועיין בפי' הרשב"ם שם בד"ה מאי לאו כו'. וכיון דחזינן דהגמ' בב"ב רוצה לומר דהמשנה בב"ב ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב רק רב חולק וס"ל כהתנא דפליג על המשנה וס"ל דהולכין בממון אחר הרוב. א"כ לפ"ז יש להקשות על קושיות הגמ' הכא בב"ב על רב דאמר המוכר בעדים גובה ממשעבדי מן המשנה דב"ב דהמלוה בעדים גובה מב"ח ואמרו ע"ז וכי תימא רב תנא ופליג. הא י"ל דאינו קשה כלל מן המשנה על רב. וי"ל דהמשנה אזיל לטעמי' דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ לא גבי ממשעבדי במלוה בעדים רק רב לטעמי' דס"ל הולכין בממון אחר הרוב וכנ"ל. ומדלא אמרו בגמ' כן מוכח מזה דהך מימרא דרב אזיל לכו"ע. וע"כ שפיר כתבו כל הפוסקים לדינא להא דאמר רב הנ"ל וא"ש:
ומ"מ כיון דחזינן בסוגיא דב"מ (דף ע"ב) דהקשו בפשיטות על הא דלשבח קרקעות כו' והא לא ניתן לכתב. וקשה הא אף דנתבטל השטר מ"מ העדאת עדים הוי וכמש"כ לעיל לדחות לתי' הנתיבות. ועוד דאף לפמש"כ הנתיבות לומר דכיון דהשטר לא ניתן לכתב ע"כ גרע מן העדאת עדים וכמש"כ בסי' קט"ז כנ"ל. עכ"ז תקשה דמאי מקשה הגמ' הכא בפשיטות. והא י"ל דמיירי דלא היה המכירה בשטר רק דהיה המכירה בעדים דגבי ממשעבדי רק לשבח אינו גובה לפי שאינן כתובין. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף נ') ופי' רש"י שם דלפי שאינן בעולם אין קול יוצא לזה. וע"כ מוכח דהיה פסיקא להו להש"ס דמוכר שדה גזולה בעדים לא גבי ממשעבדי הן מחמת הטעם של האו"ת. והן עפ"י הטעם שכתבתי. דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ לא גבי ממשעבדי במוכר בעדים. והיה דוחק להש"ס לאוקמי לזה בפלוגתת תנאי אם הולכין בממון אחר הרוב. משום דהיה פסיקא להו דכו"ע סברי להך דשבח קרקעות כיצד כו'. או דבאמת מוכח מזה דבמוכר שדה גזולה לא הוי בזה קלא כ"כ. ולא שייך בזה לומר מאן דמזבין בפרהסיא זבין. אך זהו נסתר מהא דב"ב (דף מ"א) שם דאמרו למימרא דסבר רב בשטר אית לי' קלא עדים לית לי' קלא והא אמר רב המוכר שדה בעדים כו' דמוכח מזה דלא מחלקינן כלל בזה:
וע"כ העיקר כמש"כ דזה תלוי בפלוגתת אמוראי אי ש"ד או לא. ומה שכתבתי לעיל להוכיח דלכו"ע אמר רב כן מדמקשו על רב מהא דתנן דמלוה בעדים גובה מב"ח. ולא משני דהמשנה אזיל לטעמי' דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כנ"ל. באמת אין זה הכרח דהא בלא"ה דחי לי' הגמ' שפיר. ולא אמרו שם אלא בלשון וכי תימא רב תנא ופליג כו' ונקטו בקצרה. וכן נתבאר דמן רש"י דגיטין ריש פ"ה והרע"ב והר"נ שם כתבו כולם דהיה המכירה בשטר. ועיין בב"מ (דף י"ד ע"ב) ברש"י ד"ה מאי לאו בלוקח שדה מגזלן כו'. דמוכח מכל זה דהך מלתא דאמר רב המוכר בעדים סתמא לאו כו"ע מודו בזה. וי"ל דבמוכר שדה גזולה תלוי בפלוגתת הפוסקים אי ש"ד או לא. והא דסתמו הטושו"ע והרמב"ם י"ל דזהו משום דס"ל ש"ד. אבל לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ט דהוי ספיקא דדינא אי ש"ד או לא. ע"כ י"ל דבמוכר שדה גזולה בעדים אין מוציאין ממשעבדי. וגם י"ל כמש"כ לעיל דאפשר דבמוכר שדה גזולה לא שייך בזה לומר מאן דמזבין בפרהסיא זבין. והא דהקשה הש"ס שם מהא דמחאה עלה כנ"ל. י"ל בזה דבאמת לפי מסקנת הגמ' שם דמתרץ דשאני מוכר דבפרהסיא זבין. דלפ"ז באמת יש לחלק כן בין הא דשלשה לקוחות מצטרפין ובין הא דמוכר בעדים. והא דמדמה הש"ס שם מעיקרא להך דשלשה לקוחות מצטרפין דבעדים לא להא דאמר רב המוכר בעדים כו'. י"ל דזהו משום דאכתי לא אסיקו אדעתייהו להך סברא דמאן דמזבין בפרהסיא זבין. אבל להמסקנא דמסקי הטעם דמאן דמזבין בפרהסיא זבין. שפיר י"ל דבמוכר שדה גזולה דלא היה המכירה בפרהסיא ע"כ אינו גובה ממשעבדי. אך יותר נראה דהעיקר כמש"כ לעיל דזה תלוי בפלוגתא אי ש"ד או לא וכמש"כ לעיל בארוכה:
ועפ"ז יש מקום ליישב למה שאמרתי כבר בהא דסי' ק"נ סעי' ב' דמבואר שם נתנה הממשכן לבנו במתנה וחזר ועשה שטר מכירה כו' אינו אלא כמלוה ע"פ. וזהו עובדא דפרדיסא דב"מ (דף ע"ב) הנ"ל. וכתב הסמ"ע בס"ק ג' דדוקא במכירה באונס אמרו כן אבל אם מכר לו ברצון אף שהמכירה בטילה מחמת שבא עליו המוכר בערמה שמכרה או נתנה תחלה לאחר דיש לו דין מלוה בשטר כו'. וע"ל סי' רמ"ב בדין מתנה טמירתא. והט"ז שם השיג עליו והעלה דאף כה"ג לא מקרי שטר כלל עכ"ל הט"ז. ולענ"ד נראה דמוכח כמש"כ הסמ"ע מהא דכתובות (דף צ"ד ע"ב) דהנהו תרי שטרי דאתו לקמי' דרב יוסף חד הוה כתיב בחמשא בניסן וחד הוה כתיב בניסן סתמא כו' א"ל וניכתוב לי' טירפא מאייר ואילך. ופי' רש"י שם בד"ה הנהו תרי שטרי דהיו של מכר שיצאו על שדה אחת. והרמב"ם והשו"ע בסי' מ"ג סעי' כ"ג פי' דמיירי בשני שטרי הלואה. ועיין בבאר הגולה שם ס"ק ה' שכתב בשם רש"י דמיירי בשטרי הלוואה. ובאמת אינו כן דהא רש"י פי' דמיירי בשטרי מכר כנ"ל. וכ"כ הר"נ שם בשם רש"י דפי' דמיירי בשטרי מכר והרמב"ם פי' דמיירי בשטרי הלואה. וכ"כ הריטב"א והשמ"ק שם בשם רש"י והרמב"ם כנ"ל: לכן לפי המבואר ברש"י דמיירי בשטרי מכר ואמרו שם דהשטר מכר השני גובה ממשעבדי. א"כ מוכח מזה כמש"כ הסמ"ע דהיכא דלא נעשה השטר מכר ע"י אונס של הלוקח דגובה ממשעבדי. ודלא כשי' הט"ז דאלו לשיטת הט"ז דכתב דגם כה"ג מקרי לא ניתן ליכתב ולא הוי לי' דין מלוה בשטר. א"כ קשה דאיך אמרו הכא דשטר מכר השני גובה ממשעבדי והא לא ניתן לכתוב א"כ מוכח מזה כשי' הסמ"ע. כ"ז אמרתי מכבר. אכן באמת אין סברא לומר דהיה זה בהעלם דבר מן רבינו בעל הט"ז:
ענף ג:
אכן לפי מה דנתבאר דהך דינא דמוכר שדה גזולה בעדים אי גובה ממשעבדי זה תלוי בפלוגתת אמוראי אי ש"ד או לא כנ"ל בשם האו"ת. או כפי מה שכתבתי באופן אחר לבאר כל זה. א"כ אתי שפיר דלא תקשה מזה על הט"ז. והוא די"ל דבאמת למאן דס"ל ש"ד דאף דנימא דזהו הוי לא ניתן ליכתב ונתבטל השטר. עכ"ז י"ל דהא לא גרע זה מן העדאת עדים דגבי ממשעבדי וכמש"כ לבאר זה לעיל. ע"כ י"ל דהא דכתובות בהנך שני שטרי מכר דאתו לקמי' דרב יוסף. דזה אתי למאן דס"ל ש"ד א"כ לדידי' גבי ממשעבדי אף היכא דהשטר לא ניתן לכתוב. וכש"כ לפי מה דאמרו בערכין (דף ז') בזה"ל ואיכא דמתני לה אהא היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב כו' אמר רב יוסף במלוה בע"פ גובה מיורשים קמיפלגי ת"ק סבר מלוה בע"פ גובה מיורשים ורשב"א סבר אינו גובה מיורשים. רבה א' דכו"ע מלוה בע"פ אינו גובה והכא במלוה הכתובה בתורה פליגי כו'. א"כ להך לישנא דא' רב יוסף דת"ק ס"ל מלוה בע"פ גובה מיורשים ואינו מחלק בין מלוה הכתובה בתורה מסתמא ס"ל לרב יוסף דש"ד. דמסתמא ס"ל דהלכה כרבנן נגד רשב"א כידוע. ועיין בתוס' שם ד"ה מיתיבי כו'. אך התוס' שם קאי ללישנא קמא דשם. ע"כ י"ל דלכן ס"ל לרב יוסף בכתובות דאף דנתבטל השטר מ"מ גבי ממשעבדי כמו מוכר בעדים כיון דש"ד:
אכן הט"ז מיירי בשי' הסוברים דשעבודא לאו דאורייתא ואז אינו גובה ממשעבדי במוכר שדה גזולה בעדים כנ"ל. וגם י"ל דאף למאן דס"ל ש"ד מ"מ הא הוי נפ"מ רבתא אי לא נתבטל ממנו תורת שטר או דאין בו תורת שטר. דהא במוכר בעדים דגבי ממשעבדי אינו גובה רק היכא דאיכא עדים שלא פרעו וכמש"כ הרמב"ן בחי' לב"ב (דף מ"א) אבל אם היה בו תורת שטר גובה אף בלא עדים שלא פרעו. וע"כ שפיר כתב הט"ז דנתבטל תורת שטר דאף דנימא דגבי ממשעבדי מחמת הקול דעדים מ"מ הא יש לחוש דלמא פרעי'. וכמש"כ הרמב"ן בחידושי' לב"ב (דף ע"ז) על הא דחוזר בשטר דהקשו דהא בלא"ה יגבה ממשעבדי ותי' דנפ"מ דיהיה יכול לטעון פרעתי וכנ"ל. אבל לעולם י"ל דאי איכא עדים דלא פרעי' אז אף דנימא דנתבטל השטר מ"מ גבי ממשעבדי כנ"ל. וא"ש דברי הט"ז:
ובעיקר קושייתי על הט"ז מהא דכתובות. נלע"ד לומר דאינו קשה כלל והוא דהנה האו"ת בסי' ק"נ ס"ק א' הקשה על הט"ז הנ"ל דהא זה דומה למכר שאינו שלו דאם חזר וקנאו מבעלים דזוכה הלוקח ומטעם זה הוי כמלוה בשטר כמבואר בב"מ (דף ע"ב). והנתיבות שם תירץ דלא דמי דשם הטעם דניחא לי' דליקום בהימנותי' כו' משא"כ בזה דאדרבא אין זה מדעתו שכוונתו הי' לעשות ערמה לבטל המכירה ובזה שייך הלשון דקאמר בש"ס שם לאברוחי מיני' קא מכוין דהא עשה זה בערמה ותחבולה עכ"ל הנתיבות. ולפ"ז י"ל דבהא שכתב הט"ז שם דלא הוי כשטר מיירי באמת היכא דחזינן דהשתדל המוכר לבטל להמכירה בעת המכירה. וכעין הא דב"ב (דף מ' ע"ב) גבי מתנתא טמירתא והובא בח"מ סי' רמ"ב סעי' ט' וסעי' יו"ד. או באופן אחר דראו דהשתדל המוכר בעת המכירה להבריח המכירה מן הלוקח. ע"כ שפיר שייך בזה סברת הנתיבות הנ"ל דכיון דעשה זה בערמה ובתחבולה ע"כ שייך בזה סברת הגמ' דלאברוחי מיני' קא מכוין ע"כ לא שייך בזה לומר ניחא דליקו בהימנותי'. אבל בהא דכתובות בתרי שטרי מכירה דלא נתברר לנו דבעת מכירה להשני השתדל אז לחפש אחר איזה טצדקי כדי לבטל המכירה של השני. בוודאי לא מבטלינן להאומדנא דאמרו בגמ' במוכר שאינו שלו דמשום דניחא לי' דליקו בהימנותי' אמרינן דנתרצה לקנות עבורו וע"כ מקרי זה ניתן ליכתב כנ"ל. ואמרינן דבעת דמכר להשני היה דעתו אז לקיים המכירה ולהשתדל לקנותו מהראשון משום סברא דניחא דליקו בהימנותי'. וע"כ מקרי זה ניתן ליכתב והוי בי' תורת שטר ושפיר כתב הט"ז. ולכן אין לדחות לדברי הט"ז הנ"ל כי נתבאר דמן הגמ' דכתובות אין ראי' לסתור לדברי הט"ז והוי ספיקא דדינא אם הלכה כהסמ"ע או כהט"ז:
והנה מן מה שהקשו התוס' בב"ב (דף ע"ז) על מה דאמרו שם חוזר בשטר דמהו נפ"מ מן חזרת השטר הא בלא"ה מוכר בעדים גבי ממשעבדי. וכן הקשו התוס' בקדושין (דף כ"ז) בד"ה חוזר בשטר כו'. וכמו שהקשה הרמב"ן בחי' לב"ב שם והרשב"א לקדושין שם. מוכח מהם דס"ל דאף מוכר שדה גזולה בעדים גבי ממשעבדי אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. דאלו לפמש"כ האו"ת כנ"ל דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא תקנו דיגבה ממשעבדי במידי דלא שכיח דימכור שדה גזולה. א"כ אין מקום לקושייתם דהא רב קאמר זה שם דחוזר בשטר. וכיון דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה המוכר שדהו בעדים מן משעבדי רק בבא בע"ח וטרף מן הלוקח ולא בבא נגזל וטריף לי'. א"כ הא הוי תועלת גדול מן כתיבת השטר אם יתברר אח"ז שמכר שדה שאינו שלו. דאלו בעדים הא לא גבי בכה"ג ממשעבדי. אבל בשטר יגבה ממשעבדי. א"כ מוכח מקושייתם דס"ל דאף במוכר שדה גזולה ס"ל לרב דגבי ממשעבדי ולכן שפיר הקשו. א"כ מוכח מזה דלא כהאו"ת. ולדבריהם י"ל דעיקר קושיות הגמ' בב"מ (דף ע"ב) על הא דלשבח קרקעות כיצד כו' והא לא ניתן ליכתב כו'. לשי' התוס' הוי משום דהא כיון דנאמן לומר פרעתי ע"כ ממילא לא גבי ממשעבדי. וכמש"כ האו"ת בסי' קט"ז ס"ק ד' הנ"ל דלשי' התוס' דב"מ (דף ע"ב) דשם עיקר קושיות הגמ' הוא דהא יכול לטעון פרעתי ע"ש. אבל באמת זהו דוחק וכמש"כ לעיל דהא חזינן דרב ס"ל המוכר בעדים גבי ממשעבדי. ומיירי באמת היכא דליכא חשש פרעון וכמש"כ הרמב"ן בחי' שם כנ"ל. א"כ כ"כ יש לפרש להך דשבח קרקעות כו':
ולכאורה י"ל דעיקר קושיות התוס' והראשונים על הא דחוזר בשטר כנ"ל. דזה קאי על מה דאמרו שם בב"ב (דף ע"ז) ובקדושין (דף כ"ז) דרב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן כו'. ולפמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט בד"ה שוב נראה בעיני להכריע כהרשב"א כו' דדוחק לומר דרב הונא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. ולכן כיון דרב הונא אמר ג"כ להך שלשה שטרות הנ"ל ובתוכן הוא הך דחוזר בשטר. ולכן שפיר הקשו עלה דמהו נפ"מ מן החזרה הא בלא"ה יגבה ממשעבדי למאן דס"ל ש"ד אף במוכר שדה גזולה וכיון דרב הונא ס"ל ש"ד א"כ יגבה ממשעבדי בל"ז. כן י"ל לכאורה בכוונתם ואין ראיה מדבריהם לסתור לדברי האו"ת הנ"ל. אך עיקר דברי הש"ך הנ"ל אין לו הבנה במש"כ דדוחק לומר דרב הונא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. דהא כיון דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ מסתמא ס"ל כן לרב הונא כדמצינו בשבת (דף קכ"ח) דאמרו לכללא דרב הונא ס"ל כרב רבי'. וע"כ מסתמא ס"ל לרב הונא ג"כ שעבודא לאו דאורייתא. ולכן שפיר מוכח מהתוס' והראשונים הנ"ל דס"ל דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גבי ממשעבדי במוכר שדה גזולה בעדים ודלא כהאו"ת. ואפשר דכיון דלדינא לפמש"כ התוס' בתירוצם וכן הרמב"ן והרשב"א בתירוצם א"כ אף למאן דס"ל ש"ד יהיה חוזר בשטר. ע"כ כתבו כן לתרץ כדי דיהיה א"ש כן אף לפי מה דקיי"ל לדינא. וכ"ז הוא לשי' האו"ת. אבל לפמש"כ דבאמת לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב הדין הוא דאף מוכר שדהו בעדים ונמצאת גזולה דג"כ גבי ממשעבדי. א"כ שפיר הקשו כולם על מה דאמר רב חוזר בשטר הא בלא"ה גובה ממשעבדי לשיטת רב דס"ל הולכין בממון אחר רוב. אבל לעולם י"ל דלדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב שפיר יש לחלק דאי שעבודא לאו דאורייתא לא יגבה מוכר שדה גזולה בעדים ממשעבדי. ואין מזה שום סתירה כלל לכל מה שכתבתי:
היוצא לנו מכל זה דבמוכר שדה גזולה בעדים דיש לדון לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' דהוי ספיקא דדינא אי ש"ד או לא דאין מוציאין בזה ממשעבדי הן מחמת הטעם שכתב האו"ת והן עפ"י הסברא שכתבתי בארוכה. והתומים בסי' קט"ז דכתב דקיי"ל דש"ד אזיל לטעמיה דפסק בסי' ל"ט דש"ד. אבל לשיטת הש"ך הנ"ל שפיר יש לומר כנ"ל. וגם נתבאר דבהך פלוגתת הסמ"ע והט"ז בסי' ק"נ סעי' ב' אין להכריע כהסמ"ע בזה אלא דהוי ספיקא דדינא. וכן נתבאר דאף היכא דגבי ממשעבדי במכירה בעדים דאינו גובה רק בידוע בעדים דלא נפרע מן המוכר. ואף לשיטת המבי"ט הנ"ל אינו גובה ע"י הודאת המוכר. וכמש"כ הש"ך בסי' קט"ז ס"ק ה': וע"פ דברי הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט שהובא לעיל שכתב דרב הונא ס"ל ש"ד הנה בימי ילדותי תירצתי עפ"ז לקושיות המהרש"א גיטין (דף ב') בתוס' ד"ה ואם יש עליו עוררים כו' שכתבו להוכיח דטענינן מזוייף מהך דב"ב (דף קע"ד) דאמר רב הונא שכ"מ שהקדיש כו' דרב הונא מיירי בשטר מקויים כו' ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית לי' מודה בשטר א"צ לקיימו. והקשה המהרש"א דהא לרב בלא"ה מוכח דטענינן דאל"כ לא שבקת חיי כו' עכ"ל. אכן לפי דברי הש"ך דרב הונא ס"ל ש"ד מתורץ קושיות המהרש"א. והוא דיש לדון דאף דלשי' רב בל"ז מוכח דטענינן מזוייף משום דלא שבקת חיי עכ"ז יש עדיין לדון דדוקא רב לשיטתו דס"ל של"ד א"כ עיקר גבייתו מיתומים ולקוחות אינו רק מדרבנן. ע"כ טענינן מזוייף משום דמוקמינן על דאורייתא בכה"ג. ועדיין יש לדון למ"ד ש"ד דמנלן דטענינן מזוייף בכה"ג. וע"ז רצו להוכיח מן ב"ב דאמרו שם אליבא דרב הונא דדוקא בשטר מקויים גבי ממשעבדי אבל באינו מקויים אינו גובה וטענינן מזוייף אף דס"ל לרב הונא ש"ד. א"כ מוכח מזה דאף אי ש"ד מ"מ טענינן מזוייף. והארכתי בזה הרבה בדרך פלפול דלר"ה לא שייך הך דלא שבקת כו'. אך כיון דעיקר דברי הש"ך אינו מוכרע וגם יש לדון בכ"ז עוד ע"כ קצרתי בזה באמצע תירוצי במה שאמרתי כבר ולא באתי אלא להעיר לב המעיין בזה בקצרה: