אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן קד

סימן קג

סעיף י:

שטרות שזמן כולם ביום אחד כו' ואין בנכסים כדי שיגבה כ"א מהם חובו מחלקין ביניהם כו':

ונסתפקתי במי שיש עליו חוב הלוואה ועוד חוב התחייבות מה שהתחייב לאחד בחנם או לבנו באופן המועיל וזמן כולם ביום א' ואין לו רק לשלם לא' אם יחלוקו או דינתן לבע"ח של הלוואה כולו. ומה דהביאני להספק הלז הוא לפי מה דאמרו בכתובות (דף פ"ו) מאן דאיכא עליה כתובה ובע"ח ואין לו אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא כו'. והרמב"ם ה' אישות פ' י"ז הל' ד' כתב דלכן בע"ח קודם כי הפסיד והוציא מעותיו. והאשה לא חסרה דבר ויותר משהאיש רוצה לישא אשה כו'. אלמא דלכן בע"ח קודם משום שהוציא מעותיו. א"כ ה"ה בנ"ד יש להקדים חוב הלוואה דהוציא מעותיו והב' הא לא הוציא מעות. ומה"ט גם באשה בנכסי צאן ברזל דינה כמו בע"ח כמבואר באה"ע סי' ק"ב סעיף ב'. וכן יש לדון לכאורה אף לפמש"כ רש"י ותוס' שם דלכן לבע"ח יהבינן משום נעילת דלת. א"כ אפשר דזה לא שייך אלא בחוב הלוואה ולא בחוב הבא עליו ע"י חיוב מחדש שהתחייב בעצמו. וכעין שכתבו התוס' בב"ק (דף י"ד) ד"ה ש"מ לוה ומכר כו'. ובקדושין (דף י"ג) ותוס' ד"ה אמר רב פפא כו'. ובשמ"ק לב"ק (דף ק"ד ע"ב) דכתב בשם רש"י דבנזקין וגזילה לא שייך נעילת דלת עי"ש ובתוס' ב"ק שם. א"כ אפשר לומר דה"ה בחוב שהתחייב א"ע מחדש דאפשר דלא שייך בזה נעילת דלת כ"כ.. ומה"ט יש להסתפק ג"כ במאי דקיי"ל ד"ת בע"ח דינו בזיבורית ומפני נעילת דלת בבינונית. דאפשר בחיוב מחדש שהתחייב בעצמו לא יהיה דינו בבינונית רק בזיבורית. דהא לא שייך בזה כ"כ נעילת דלת בפני לווין דהא לא הלווה לו כלל. וגם בנצ"ב יש פלוגתת הפוסקים אם דינו בבינונית או זיבורית כמבואר באה"ע סי' ק' סעיף ב':

ה (שם סעיף ו'):

ונלפענ"ד להוכיח הספק הנ"ל מהא דכתובות (דף נ"ה) דאי' שם תנאי כתובה ככתובה דמיא נפ"מ לזיבורית. והתוס' שם בד"ה ולשביעית כו' כתבו לפרש דהא דתנאי כתובה ככתובה אינו שייך זה אלא במה דבשארי חובות דלאו הלואה אין דינן כן אלא מצד דהוי תנאי כתובה ככתובה אתו עלה. ואי נימא דבכל חוב דלאו הלוואה ג"כ דינו בזיבורית משום דלא שייך ביה נעילת דלת. א"כ תקשה למה אמרו תנאי כתובה ככתובה גבי תוס'. הא אף אם לא היה דינם ככתובה ג"כ אינו גובה רק מזיבורית כמו כל מילי דלאו הלוואה ולא חסר והוציא מעות דדינו ג"כ בזיבורית. א"כ מוכח מזה דכל חוב אף דלא הוי חוב הלוואה ג"כ דינו בבינונית דלא פלוג חז"ל בתקנתם. אלא חוב כתובה שאני דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. כמבואר בגיטין (דף מ"ט) ובתוס' שם (דף מ"ח) ד"ה וכתובת אשה. וכדמשמע מהא דאמרו בכתובה שם דלכן דינה בזיבורית משום יותר משהאיש רוצה לישא כו'. משמע דלולי זה היה דין כתובה שוה לבע"ח אף היכא דלא שייך נעילת דלת כ"כ משום דלא פלוג חז"ל בתקנתן:

וכן מוכח ביותר מהא דכתובות (דף ס"ט) דאיתא שם גבי עישור נכסי דבע"ח דאבא הוא או דאחי הוא נפ"מ למגבא בבינונית דאי בע"ח דאחי דינה בבינונית ואי דאבא בזיבורית. וקיי"ל דבע"ח דאחי הוא כמבואר באה"ע סי' קי"ג דדינה בבינונית. אלמא דאף דזה אינו חוב הבאה מהלוואה ולא חסרה והוציאה מעות. אלא מצד תק"ח מ"מ דינה ג"כ בבינונית. אף דלא שייך נעילת דלת בפני לווין דהא אין זה חוב הבא מהלוואה. ועכ"ז דינה בבינונית משום דדוקא בכתובה ותוספת כתובה דשייך יותר משהאיש רוצה לישא כו' ע"כ דינה בזיבורית משא"כ היכא דלא שייך כן דינה בבינונית דלא פלוג בתקנתן. דפרנסה אינה כתנאי כתובה כמבואר בכתובות (דף ס"ח): וכן מוכח בב"ק (דף ז') וגיטין (דף מ"ט) באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דלא יהא אלא בע"ח ובע"ח דינו בבינונית. אלמא דאף בחוב שהתחייב בעצמו ג"כ דינו בבינונית כמו חוב הלוואה. ועיין ברשב"א בגיטין דהקשה שם הא ז"א מה"ת ותירץ דעכ"פ מדרבנן ג"כ אינו רק בבינונית. הרי חזינן דדינו כמו חוב הלואה. וכן מורה לשון רש"י בגיטין שם. וכן איתא בירושלמי גיטין ר"פ הנזקין דקאמר באומר הרי עלי מאה מנה להקדש שלא תאמר יעשה בע"ח ויגבה בבינונית לפום כן צריך מימר קו"ח להקדש בעדיות. אך הראי' מהירושלמי יש לדחות די"ל דקאי שם למאן דס"ל בע"ח דינו בבינונית מה"ת ולא משום נעילת דלת כמבואר בירושלמי ר"פ הנזקין. אבל בש"ס דילן לא הובא שיטה זו ושפיר מוכח כנ"ל: והר"נ בכתובות ר"פ אע"פ כתב בכל הנך מילי דחשב התם דתנאי כתובה ככתובה דזהו מצד מקולי כתובה מפני שלא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקלינן ולפיכך לשבח ולזיבורית כו' דינם כחוב עכ"ל. אלמא דס"ל להר"נ דלכן כתובה בזיבורית לפי שלא הוציאה כלל. ולפ"ז יש לדון דה"ט שייך ג"כ בכל חוב שלא ע"י הלוואה דדינו בזיבורית. אבל באמת ז"א דהא כבר נתבאר בראיות דכל חוב אף שלא מחמת הוצאות מעות ג"כ דינו בבינונית. וכתובת אשה שאני דיותר משהאיש רוצה לישא כו' כמבואר בגיטין כנ"ל. וע"כ ברור דכוונת הר"ן הוא ג"כ דאף דכתובת אשה בזיבורית לפי שיותר משהאיש כו'. עכ"ז לא שייך זה אלא היכא שלא חסרה דבר. אבל במה דחסרה והוציאה אף דאכתי שייך הטעם דיותר משהאיש רוצה כו'. עכ"ז לא שייך טעם זה רק היכא דליכא חסרון מעות אז לא הקפידו בזה משום נעילת דלת דלא תרצה להנשא משום דיותר משהאיש כו'. דכיון דליכא חסרון מעות לא תקפיד. אבל בהוציאה מעות חסו עליה ג"כ דדינה בבינונית משום דבחסרון מעות תקפיד ולא תרצה להנשא. כמש"כ הר"ן גיטין ר' פ"ה וז"ל דמה שהביאה מאביה אם יהא בזיבורית ממנעי ולא נסבי ע"ש. וכן הרשב"ם בב"ב (דף קל"ב ע"ב) כתב לפרש דלכן אמרו מקולי כתובה משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. ואין לנו הכרח לומר דהר"ן פליג על הרשב"ם. [ובכתובות (דף ק"י) איתא שם דמקולי כתובה דאמרו זהו לפי שכתובה דרבנן. אבל למאן דס"ל כתובה דאורייתא לא הקילו בכתובה גבי מטבע. אך אין לדמות תקנת חז"ל להדדי כמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ד) ד"ה לכתובת אשה ואכמ"ל]. ונתבאר דהך מקולי כתובה לא שייך אלא בכתובת אשה דיותר משהאיש כו' וכמש"כ הרשב"ם בב"ב כנ"ל:

אכן יש להוכיח היפך מזה מן רש"י בכורות (דף נ"ב) במה דמבואר שם דאין הבנות נוטלות בשבח והטעם משום מקולי כתובה כמבואר שם בגמ' ופי' רש"י היינו שקיבל לזון בת אשתו. אלמא דאף במה דלא שייך יותר משאיש כו' רק כיון דהוי מתנת חנם מקלינן בזה דלא לגבות משבח וראוי ושייך גם בזה מקולי כתובה. אך התוס' שם חלקו על רש"י וכתבו דלא שייך זה רק בתנאי כתובה. משא"כ מזונות הבת של אשתו לא מקרי תנאי כתובה. משום דס"ל דלא שייך מקולי כתובה רק היכא דשייך יותר משאיש כו' וכן מוכח מהא דר"פ אע"פ דמני התם במה דת"כ ככתובה לשבח. משמע דמה דלא הוי מת"כ אין דינו ככתובה לענין שבח. אך אף לשי' רש"י נלפענ"ד לחלק דשא"ה דהא ידוע שיטת רש"י בכתובות ר"פ הנושא דאין יכול להתחייב בחיוב מחדש כי אם בשטרי פסיקתא כמבואר התם גבי קיבל לזון בת אשתו. ושם בירושלמי ר"פ הנושא הקשו דאמאי מהני חיובו לזון בת אשתו. ותירצו דעשו אותה כתוספת כתובה. וכן מבואר בירושלמי ר"פ אע"פ. אלמא דעיקר חיוב לזון בת אשתו לא מהני אלא משום דעשו זה כתוספת כתובה דכיון דניסת לו עבור זה ע"כ מועיל חיובו בשטר כמבואר שם כנ"ל. ולפ"ז שייך גם בזה לומר יותר משהאיש כו' ומקולי כתובה. כיון דע"פ דין לא מהני החיוב מחדש בשטר מפאת הבת אשתו עצמה רק עיקר חיובו מהני בשביל הנאת אשתו דרצונה בזה ע"כ ס"ל לרש"י שם דשייך גם בבת אשתו יותר משהאיש כו' לגבי שבח וראוי. משא"כ היכא דמועיל החיוב מחדש בשטר כדקיי"ל בסי' מ' לדידן. או בקנין וכסף לכו"ע בזה י"ל דזה דומה לחוב הלוואה כן י"ל בזה:

א"כ נתבאר דאף דמבואר בהר"נ הטעם דלכן דינה בזיבורית משום שלא הוציאה כלל. אפ"ה הדין הוא דאף בחוב שלא הוציאה כלל ג"כ דינה בבינונית משום דגם בזה שייך שלא תנעול דלת כו'. ובפני לוין לאו דווקא כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג') ד"ה שלא תנעול כ' גבי הא דאמרו דמדרבנן לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת דכתבו התוס' שם דגם ירושת ומתנות וגזילות כו' בכולהו לא בעינן דו"ח שלא תנעול כו' ע"ש. אלמא דמצינו במה דאמרו בפני לוין הוא לאו דוקא. וכ"כ התוס' בב"ב (דף קע"ה) ד"ה לא מן היורשים כו' שכתבו שם דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ואינו גובה מלקוחות רק מדרבנן משום שלא תנעול דלת דה"ה במכירה ונזקין כו' והביאו ראיה לזה מהא דסנהדרין (דף ג') הנ"ל ע"ש. [ועיין בסוף יבמות דאמרו שם כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי לגבי דו"ח. והנ"י שם כתב דלכן בכתובה לא בעי דו"ח משום חינא ע"ש]. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף ק"ד) ד"ה מלוה בע"פ כו' דשלא תנעול דלת כו' שייך ג"כ על גזילה ע"ש. ודלא כהשמ"ק שם:

וכן מוכח לשיטת הרמב"ם המובא בח"מ סי' כ"ח דשטר לא מהני אלא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. והא גם בשטר מתנה מועיל שטר. וע"כ מוכח דלאו דוקא בהלוואה אלא ה"ה בשארי מילי ומפני תקנת השוק נגעו בה. ובלא"ה הא אמרו דמתנה כמכר בדוכתי' טובי. כמבואר בגיטין (דף נו"ן) גבי אין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח דה"ה מתנה. ועיין בתוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה הוא ואשתו ניזונים כו' וכ"כ התוס' בב"ב (דף קע"ה) ד"ה הא דמקויים כו' גבי שבועת משעבדי דה"ה בטורף ממתנה נשבע וכדקיי"ל. וכן אי' בגיטין (דף נ"ט) גבי קטן דמתנתו מתנה מה"ט. ועיין בגיטין (דף י"א) בתוס' ד"ה כל האומר תנו כו'. וברא"ש ספ"א דגיטין. ובח"מ סי' סמ"ך גבי תקנת השוק במתנה. ובסי' ס"ו ש"ך ס"ק קי"ז וסמ"ע ס"ק פ"ד מזה ובסי' קכ"ט ס"ק ט"ו בש"ך במה דפליג על הסמ"ע שם בערב על מתנה דמקרי לאו מידי חסרי'. ובשו"ע או"ח סי' רמ"ז סעיף ד' בט"ז שם ס"ק ג' ובב"מ (דף ט"ז) וח"מ סי' שע"ד סעיף ד' וקצרתי בכ"ז: (הגה"ה:

ומה דהקשה הטורי אבן במגילה (דף כ"ו) דבמגילה שם קיי"ל כמאן דמיקל דמתנה היי כמכר. ואלו בב"מ (דף ט"ז) פסקו הרא"ש והטור ובח"מ שע"ד סעיף ד' בהגה"ה דאין מוציאין מהגזלן משום דמתנה אינו כמכר. נלפענ"ד לחלק ולומר דהאי אי לאו דה"ל הנאה מיני' כו' ה"ל בגדר הרוב דעפ"י רוב הוא בכלל דאי לא דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי'. אבל מיעוט יש דאינן נותנים כלום להנותן המתנה. ולכן במגילה דהוי איסורא דבזה הולכין אחר הרוב ע"כ מקלינן התם. משא"כ בב"מ דהוי ממונא וכיון דס"ל להך דיעה דהביא הרמ"א שם דהגזלן מקרי מוחזק. א"כ הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ אמרינן דאין מוציאין מהגזלן דלמא הוי מן המיעוט דאין נותנים כלום להנותן המתנה ואין מוציאין מהמוחזק. וכעין זה כתב הרא"ש ספ"א דגיטין דרגילות הוא לפעמים שנותן מתנה אע"ג דלא עבד לי' נייח נפשי' ע"ש:

ומה דהקשה הטו"א שם עלה דאמרינן בכמה דוכתי דהיכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. דא"כ אמאי פסק רב אחא הכא במגילה דאסור משום דלא אמרינן אי לאו דה"ל הנאה מיני' כו'. ואלו בב"מ פסק רב אחא דמוציאין מהמוחזק משום דאי לאו דה"ל הנאה כו' דהא בממונא הוי חומרא מה דמוציאין מן המוחזק. גם זה יש ליישב לפמש"כ הר"נ במגילה שם בשם הרמב"ן להקשות על מה דאמרו שם להקל במתנה משום דאי לאו דה"ל הנאה כו'. הא אין כאן על מה לחול קדושת בהכנ"ס ותי' הרמב"ן שם די"ל דאי לאו דה"ל הנאה איזה דבר מצוה כגון תיבה או מטפחת או ספרים כו'. והר"נ שם תירץ באופן אחר. א"כ י"ל דרב אחא דאסר שם ס"ל כסברת הרמב"ן בקושייתו דאף דהיה לו הנאה עכ"ז הא אין כאן על מה שיחול קדושת בהכ"נ. וי"ל דבאמת ס"ל לרב אחא דאי לאו דה"ל הנאה מיני'. וע"כ ס"ל לרב אחא שפיר דמוציאין מהמוחזק וקצרתי בכ"ז. (ע"כ הגה"ה):

אך לפי מה דנתבאר מוכח דאף היכא דלא שייך לומר אי לאו דה"ל הנאה מיני' כו'. ג"כ דינו כחוב הלוואה ודינו בבינונית כמו בעשור נכסי וחוב שהתחייב להקדש דינו בבינונית. וכתובת אשה שאני דחילקו חז"ל כאן בפירוש בין כתובה לשארי מילי. והיכא דסתמו חז"ל אז גם דין כתובה בכלל כמו בהא דדרישה וחקירה דסוף יבמות כנ"ל. ואף שמבואר בהר"נ כתובות הטעם דלכן כתובה בזיבורית משום מקולי כתובה שנו כאן לפי שלא הוציאה כלום. עכ"ז הא כבר נתבאר דהך טעמא לא שייך אלא בצירוף הסברא דיותר משהאיש רוצה כו'. אבל היכא דלא שייך כן אז אף היכא דלא חסרה והוציאה מעות גם כן דינה כמו חוב הלוואה כמו שנתבאר: ולפי מה שנתבאר דאף בחיוב מחדש דינו כמו חוב הלוואה לגבי בינונית. וכתובה שאני כנ"ל. א"כ ה"ה במה דאמרו בכתובות (דף פ"ו) במי שיש עליו שט"ח וכתובה וליכא אלא חד ארעא דלבע"ח יהבינן כו'. דכתב הרמב"ן הטעם משום דבכתובה לא הוציאה כלום כמבואר בפ' י"ז הל' אישות. עכ"ז בחוב שהתחייב א"ע מחדש וכה"ג ג"כ דינו כמו חוב הלואה. וכתובה שאני דשייך בה יותר משהאיש רוצה כו'. וגם דלא חסרה דבר. ע"כ לא ממנעה וכמש"כ הרמב"ם שם דיותר משהאיש רוצה כו' וכמו שאמרו בגמ' שם בפירוש יותר משהאיש רוצה כו'. ומה"ט בנדוניא דהוציאה מעות בזה דין האשה כמו חוב הלוואה. משום דאם נגרע כחה במה שהוציאה מכיסה. אז תמנע ולא מנסבה. וכמש"כ הר"ן בר"פ הנזקין גבי נדוניא בבינונית מה"ט. אבל היכא דלא שייך יותר משהאיש רוצה כו' אז דין כל חוב כמו הלוואה א"כ לא מקדמינן לחוב הלוואה לגבי':

ועדיין יש להעיר בכ"ז דא"כ בהא דכתובות (דף נ"ד) דחשיב התם דתנאי כתובה ככתובה נפ"מ לכמה מילי. ואי נימא דכל חוב שאינו חוב הלוואה דינו ג"כ בזה כמו חוב הלוואה שיחלוקו ביניהם כנ"ל. רק כתובה שאני דמקדמינן גבי' לחוב הלוואה. א"כ ה"ל למימר דנפ"מ ג"כ להא דמקדמינן לבע"ח גבי תנאי כתובה. אך אי נימא דלא כמש"כ אתי שפיר משום דהא אף אם לא הוי ככתובה ג"כ בע"ח קודם וכמש"כ שם התוס' כעין זה בד"ה ולשביעית אך באמת זה אינו ראי' דכיון דמבואר באה"ע סי' ק"ב סעיף ב' דכמה פוסקים ס"ל דאם תפסה אשה אין מוציאין מידה דרק לענין קדימה בעלמא מקדמינן לב"ח. וכן אם גבתה האשה ע"י ב"ד אין מוציאין מידה לכו"ע כמש"כ הב"ש שם ס"ק י"ב וס"ק ז'. וכיון דבדיעבד מהני תפיסה אף בכתובה. ע"כ לא קחשיב זה דאין זה מעלה רק לכתחלה. והא דשבועה דמנה התם. הא בדיעבד ג"כ אם קדם ותפס דינו כמו עובר על גזל דרבנן כמבואר בסי' פ"ז. וזולת זה י"ל סברות אחרות מה דלא חשיב התם לזה בנפ"מ. ועיין בר"נ שם ר"פ אע"פ שכתב שם בשם הר"ח מדקא מני כל הני ואזיל ש"מ דלא אמרינן ת"כ ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד דהא פי' ולא שייר כו' וקצרתי:

ו (שם):

ונלע"ד להביא ראי' לזה מן הרמב"ם פ' כ"א ה' מלוה ה' ג' וז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין ב"ח גובה משבחה כלום כו' ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי ב"ח גובה השבח כדרך שגובין מן הלקוחות עכ"ל. וז"ל המ"מ שם זה פשוט שהטעם שאינו גובה ממתנה מפני שאין בה אחריות ולפיכך כל שיש בה אחריות ה"ה כמקח לדבר זה עכ"ל. ומשמע מהמ"מ דאף בידוע שהיא מתנה ולא מכר אפ"ה אם קיבל אחריות הרי הוא כמכר לזה. מדלא כתב המ"מ ה"ה מקח אלא בלשון ה"ה כמקח לדבר זה בכף הדמיון. וכעת מצאתי במשובב נתיבות סי' ס' ס"ק ג' שכתב ג"כ להוכיח מן הרב המגיד הנ"ל דאף דידוע שהיה במתנה רק שקיבל אחריות ג"כ דינו כמכר גבי שבח ע"ש. ודין זה הובא בח"מ סי' קט"ו סעיף ג' דאם קיבל הנותן אחריות ב"ח גובה ממנה כדרך שגובה מהלקוחות. והמחבר והרמב"ם מיירי שם אף בשבח יתר על הוצאה כמש"כ הש"ך שם ס"ק ל'. ובע"ח הגובה שבח מלוקח דינו מבואר שם דיחלוקו הבע"ח והלוקח בשבח כמבואר בב"ב (דף קנ"ז) דדינו כמו לוה ולוה וקנה דיחלוקו. אלא אי נימא בלוה ולוה וקנה לקמא משתעביד גובה כל השבח. אך לדידן דקיי"ל דיחלוקו בלוה ולוה וקנה דה"ה בשבח. כ"ז מבואר בסוגיא שם ובח"מ סי' הנ"ל. וכיון שכתבו דמתנה שקיבל אחריות הרי בע"ח גובה השבח כדרך שגובין מן הלוקח. משמע דדינו שוה לגמרי כמו בשבח מלוקח דיחלוקו הבע"ח והמקבל מתנה. ואי נימא דמקדמינן לבע"ח של חוב הלואה גבי חוב של מתנה. א"כ מיבעיא להיות דאם קיבל אחריות דעשו השבח כמו דאקני דיגבה הבע"ח לכל השבח. דהא מה דקיי"ל דיחלוקו בלוה ולוה וקנה זהו מצד דשעבוד שניהם שוה בזה. וכמש"כ המ"מ פ' כ' הל' מלוה והובא בקצה"ח סי' ק"ד ס"ק י' דאף דהלוקח תפוס עכ"ז אינו גובה רק חצי כמש"כ הרא"ש בכתובות פ' ט' סי' י"א בשם רבינו יונה דהוכיח שם מזה דבקרקע לא מהני תפיסתו בלא ב"ד. וכמש"כ הקצה"ח להסביר זה בסי' ק"ד ס"ק יו"ד. ואי נימא דחוב בחנם דינו כמו כתובה. א"כ הא בחוב וכתובה מקדמינן בזה לבע"ח כמבואר בארוכה באלפס פ' הכותב וברא"ש שם ובאה"ע סי' ק"ב סעיף ג'. א"כ יגבה הבע"ח כל השבח וידחה המקבל מתנה דהא חוב אחריות שיש לו אין זה רק מצד חיוב בחנם שהתחייב א"ע הנותן. א"כ הא יש דין קדימה להבע"ח כ"ז דלא גבה עפ"י ב"ד דאמרינן לי' מאן שם לך כמש"כ הרא"ש שם בשם ר' יונה כנ"ל א"כ תקשה דאמאי כתבו הרמב"ם והמחבר דבע"ח גובה השבח מהמקבל כדרך שגובין מהלוקח הא יש חילוק גדול ביניהם לענין לגבות כל השבח דבע"ח אינו גובה מהלוקח רק חצי שבח וממקבל מתנה גובה כל השבח. אלא ע"כ מוכח דאף חוב של מקבל מתנה לא נדחה כלל מפני חוב הלוואה ולא מקדמינן לחוב הלוואה נגדו. ועיין במחנה אפרים ה' גביית חוב סי' א':

ולשיטת הש"ך שהכריע שם ס"ק כ"ט וס"ק ל' דלא כהרמב"ם והמחבר אלא בשבח יתר על הוצאה גבי ממקבל מתנה בכל גווני. רק בשבח נגד הוצאה אינו גובה ממקבל מתנה אך בקיבל אחריות גבי חצי שבח אף מה שנגד ההוצאה. א"כ לכאורה י"ל דלכן אינו גובה הבע"ח רק מחצה משום שגם המקבל מתנה הוציא וחסר מעותיו מה שהוציא עליו. ע"כ אינו גובה הבע"ח רק חצי שבח. אך כבר כתב הש"ך בסי' הנ"ל ס"ק י"ב בשם כמה פוסקים דהא דגובה הלוקח חצי שבח זהו משום שגובהו על הקרן דכיון דאין גובה השבח ממשועבדים אינו יכול לגבות השבח על חיוב אחריות מצד חוב השבח דהא בע"ח דין משעבדי יש לו וע"כ אינו נוטל השבח במקום הבע"ח אלא על קרנו שקיל לחצי שבח עכ"ל הש"ך. א"כ ה"ה במקבל מתנה אינו נוטל חצי השבח בעד חיוב אחריות שיש לו על השבח אף במה שהוציא על השבח דהא אין מוציאין לשבח ממשעבדי מפני שאין קצובין. וגם בשביל מה שהוציא מקרי אינן קצובין ואינן כתובין. ע"ש בש"ך ס"ק ט"ו. ואינו גובה ממשעבדי. והאי דגבי חצי השבח זהו בשביל חיוב אחריות עבור הקרן של המקבל מתנה. א"כ בזה הא לא הוציא המקבל מתנה כלום ואפ"ה גבי חצי שבח כמו במכר. א"כ שפיר הוכחתי אף לשיטת הש"ך הנ"ל. ועוד דהא לשיטת הרמב"ם והמחבר שם דס"ל דאף בשבח יתר על הוצאה אינו גובה ממקבל מתנה רק היכא דקיבל אחריות כמש"כ הש"ך שם לשיטתם בס"ק כ"ט וס"ק ל'. א"כ בוודאי שפיר הוכחתי דאף היכא דיש עליו חוב שלא חסר והוציא מעות. ג"כ לא נדחה מפני חוב הלוואה כמו דלא נדחה מקבל מתנה וגבי חצי שבח אף במה דהוי יתר על הוצאה דהא מיירי ג"כ אף בשבח יתר על הוצאה. א"כ מדכתבו דבקיבל אחריות גובה כדרך שגובין מלקוחות. זהו ראיה ברורה למש"כ דדוקא כתובה נדחה מפני חוב הלוואה ולא חוב של מקבל מתנה:

ב (שם סעיף ט"ז):

ואגב אבאר למה שראיתי בקצה"ח סי' ס' ב' דהביא שם למש"כ המל"מ פ' י"א הל' מכירה בשם מוהרש"ח דאינו קשה על הרמב"ם דפסק דאינו יכול להתחייב דבר שאינו קצוב מהא דאין מוציאין לשבח ממשעבדי אבל מב"ח גובה משום דהרמב"ם לא קאמר אלא במתחייב בדבר שאינו קצוב בכדי בלא כסף. אבל היכא דקיבל כסף אגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה. ותמה הקצה"ח שם ממה שפסק הרמב"ם במתנה דאם קיבל אחריות הרי הבע"ח גובה השבח כדרך שגובין מלקוחות. משום דיש לו על מי לחזור הרי מבואר דאף בכדי בלא כסף ומחיר נשתעבד באחריות השבח דהוא דבר שאין לו קצבה. ותי' הקצה"ח שם דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף דבשבח יתר על הוצאה אע"ג דאין לו על מי לחזור בע"ח גובה ואין חילוק בין מכר למתנה אלא ההוצאה ובהוצאה אף דהוי דבר שאינו קצוב מחוייב להחזיר לו כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא שיטת הרמב"ם דאף בשבח יתר על הוצאה אינו גובה ממקבל מתנה כמש"כ הש"ך בסי' קט"ו ס"ק כ"ט וס"ק ל' כו'. אלא בקיבל אחריות. ולא ס"ל להרמב"ם כשיטת הרי"ף בזה וכמש"כ לעיל ונסתר תי' הקצה"ח הנ"ל:

ונלפענ"ד לתרץ קושיות הקצה"ח הנ"ל ע"פ מה דמבואר בב"ב (דף מ"ה) דמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אינו מעיד עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח ומסיק הגמ' שם דהוי נוגע בעדות שלא יהיה לוה רשע ולא ישלם. ובתשובת מוהרי"ט ח' ח"מ סי' פ' וסי' צ"ז העלה דנוגע לא מיפסל לעדות אלא היכא דיש לו הנאת ממון. ומש"כ הרמב"ם דאפילו בדרך רחוקה ונפלאה היינו נמי הנאת ממון דוקא. והוכיח כן מהא דאבי חתן וכלה מעידין זה לזה אע"ג דמקרבא דעתייהו זל"ז. והא דהוי נוגע בעדות מפני שלא יהיה לוה רשע ולא ישלם זהו ג"כ מקרי הנאת ממון דרוצה בהעמדת השדה בפני בע"ח כדי שלא יהיה צריך לצמצם מזונותיו משום פריעת בע"ח שלא יהיה לוה רשע בפני הבריות כו'. וכמש"כ הרמב"ן בחידושיו והובא בש"ך סי' ל"ז ס"ק א' ע"ש. והובא דברי המהרי"ט במחנה אפרים הל' עדות סי' ה'. וזהו שלא כדברי הש"ך סי' ל"ז ס"ק י' שכתב דבנגיעה לא בעי דבר של ממון אך המהרי"ט לא ס"ל כן. והובא דבריו בקצה"ח סי' ל"ז ס"ק ד':

וזה נראה לי ברור דאף דמבואר בב"ב שם (דף מ"ה) בהא דהקשו סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע כו'. דבשביל חוב קבלת אחריות ג"כ מקרי לוה רשע ועכ"ז נ"ל ברור דזהו דוקא בקיבל אחריות במכר. אבל בקבלת אחריות במתנה לא מקרי לוה רשע דהא לא הלווהו כלום. וכמש"כ כה"ג הש"ך סי' ל"ז ס"ק י"א דבחוב נזקין לא מקרי לוה רשע כו'. וע"כ מוכח לחלק לשיטת הש"ך הנ"ל דהא דמבואר בב"ב דאף בחוב קבלת אחריות מקרי לוה רשע. היינו במכר דהא קיבל מהלוקח דמי המכירה. וכמש"כ הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד ע"ש. וזולת זה הא בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' העליתי להוכיח מן ירושלמי חגיגה פ"א סוף ה"א דאם התחייב א"ע בחוב עולת ראיה לא שייך בי' לוה רשע כו'. וה"ה בכל חיוב מחדש שאינו חוב הלואה וכה"ג. ובאמת מהא דב"ב דבחוב קבלת אחריות מקרי לוה רשע. יש להעיר מזה על מה שהובא בספרי שם בשם טור והבעה"ת דבחוב אחריות לא שייך מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם ע"ש ויש לחלק:

וכן כתב הרשב"ם בב"ב (דף מ"ה) ד"ה סוף סוף כו' דלגבי לוקח הוי לוה רשע שהרי הפסידו עכ"ל. וכ"כ הנימוק"י שם בזה"ל סוף סוף ה"ל לגבי הלוקח לוה רשע שהרי נתן לו מעות והפסידו עכ"ל. אלמא דעיקר הטעם דה"ל לוה רשע משום שהפסידו. א"כ במתנה דלא קבל ממנו דמים ולא הפסידו כלל. ומה"ט לא אמרינן במתנה אחריות ט"ס. ע"כ אף היכא דקיבל אחריות לא מקרי לוה רשע. ואף לפי מה שכתב התומים בסי' ל"ז סעי' יו"ד להשיג על מש"כ הש"ך הנ"ל דבנזקין ג"כ ה"ל לוה רשע. י"ל דזהו משום דהא בנזקין שייך לומר ג"כ דהפסידו. משא"כ בחוב קבלת אחריות דמתנה דלא הפסידו כלל. י"ל דלא מקרי לוה רשע. וכמש"כ בשם הרשב"א והנימוקי יוסף:

ובב"מ (דף ט"ו) אמרו דלכן בע"ח גובה השבח משום שהמוכר מחוייב באחריות השבח. ומה"ט במתנה דאינו מחוייב באחריות אינו גובה השבח רק היכא דקיבל אחריות עשו השבח כאלו קנה המוכר והנותן כמבואר שם ובפוסקים סי' קט"ו. אלמא דאם לא קיבל אחריות אינו גובה השבח משום דלא קנאו המוכר מעולם. ומה"ט אף אם קיבל אחריות רק דלא נעשה חיוב אחריות באופן המועיל ע"פ ד"ת דכיון דלא יכול המקבל לחזור על הנותן אז אינו גובה השבח. ע"כ א"ש קושיות הקצה"ח הנ"ל. די"ל דלכן מועיל קבלת אחריות על השבח של המתנה דאף דהוי אינו קצוב. משום דגם זה הוא נחשב לקבלת כסף כדמצינו דמה דמעמידה בפני בע"ח מקרי הנאת ממון כמש"כ המהרי"ט. וע"כ גם בזה שייך לומר אגב הנאת ממון דאית לי' דהשבח משתעבד בפני בע"ח ע"כ גמר ומשעבד נפשי'. וכמש"כ המוהרש"ח דהיכא דיש לו הנאת כסף גמר להתחייב אף בדבר שאינו קצוב אף להרמב"ם. ולא נתנו שיעור כמות הכסף רק שיהיה שוה פרוטה ולא הוי בכדי. והא דתיקום השבח בפני בע"ח זהו רק אי נימא דמועיל קבלת אחריות שלו וחל חוב אחריות שלו על השבח. אבל אם לא חל חוב אחריות שלו אז אינו גובה בע"ח השבח משום דלא עשו חז"ל בזה כאלו קנאו הנותן. א"כ בשביל הנאת ממון שיש לו מן הא דמעמידו בפני בע"ח גמר להתחייב על דבר שאינו קצוב ג"כ: ועיקר הך מלתא דמבואר בסי' קט"ו דמועיל קבלת אחריות בשבח במתנה נאמר שם בבע"ח הגובה א"כ שפיר שייך האי טעמא דמעמידה בפני בע"ח. אבל בנגזל דטריף השבח לא מצינו זה. וי"ל דבאמת בנגזל דטריף ממקבל מתנה אינו מועיל קבלת אחריות על השבח משום דהוי דבר שאינו קצוב להרמב"ם. דלא שייך התם לומר סברא זו שכתבתי ומתורץ קושיות הקצה"ח. וראיתי בנתיבות סי' ס' שכתב ג"כ לתמוה על תירוץ הקצה"ח כנ"ל. ונדחק לתרץ קושיות הקצה"ח והעיקר כמש"כ:

אך בעיקר שיטת הש"ך בסי' ל"ז ס"ק י"א שכתב דבחוב נזקין לא שייך לוה רשע כו'. וכ"כ הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דבערב קבלן אין הלוה מקרי לוה רשע משום שלא הלוה מהקבלן כלום. יש לתמוה עליו מן הא דב"ב (דף מ"ג) גבי שותפים מעידים זל"ז דמוקי הגמ' בקנו מידו דנותן להב' במתנה ומקשינן דהא מעמידה בפני בע"ח ומתרץ בקביל עליו אחריות דאתי מחמתו דה"ל לוה רשע גם לגבי' מקבל מתנה כמש"כ הרשב"ם שם דממ"נ בין יעיד ובין לא יעיד יש לו בע"ח דמקרי לוה רשע כו'. הרי להדיא דגם במתנה דקיבל אחריות מקרי לוה רשע כו' ועפ"ז נראה דכש"כ בחוב נזקין וקבלן דיהיה לוה רשע כו'. ודוחק לומר דשאני במתנה דאי לאו דה"ל הנאה לא הוי יהיב לו מתנה ע"כ הוי כמו במכר וקיבל זוזי. דז"א דהא לטעם של הש"ך דכיון דלא הלוהו כלום לא מקרי לוה רשע אף דמחוייב ועומד לשלם להניזק והערב עבור חוב נזקין כש"כ במתנה דלא היה מחוייב ליתן לו בעד המתנה. ומה"ט חלוק דין מתנה ממכר גבי תליו' ויהיב דלא קנאו. א"כ לשיטת הש"ך תקשה מסוגיא הנ"ל:

ויש לתרץ לפי מה דמבואר בח"מ סי' קע"ה סעי' נ"ד דמתנה שכתוב בה אחריות דינה כמכר לענין בר מצרא משום דאמרינן דאלו לא היה מכר לא היה מקבל אחריות כמבואר בב"מ (דף ק"ח) ברש"י שם ובסמ"ע שם. וכן מבואר בסי' ר"ה סעי' ג' דמתנה שכתוב אחריות דינה כמכר דתליוהו וזבין זביני' זביני מטעם הנ"ל דוודאי היה מכר מדקיבל אחריות. והש"ך בסי' ל"ז ס"ק א' הביא בשם הרמב"ן דהקשה על מה דחיישינן שמעמידה בפני בע"ח משום לוה רשע דתקשה דהא אם חשדינן לי' דמעיד שקר א"כ הוי ג"כ רשע. ותי' די"ל דלצאת ידי הבריות מכוין דלא לקרויי אינשי לוה רשע כו'. ולפ"ז י"ל דבאמת במתנה ברורה אף שכתב אחריות לא מקרי לוה רשע דהא מנדבת לבו התחייב בזה וזהו כש"כ מנזקין וקבלן. אלא דעיקר החשש הוא שיעיד שקר כדי לצאת ידי הבריות דלא לקרויי אינשי לוה רשע. וע"כ חשדינן שרוצה להעמיד בפני בע"ח. א"כ מה"ט לא נפק עדיין מידי חששא זו דהא יהיה מקרי לוה רשע בפי הבריות משום האחריות שקיבל להמקבל מתנה. דהא הבריות ידונו דמסתמא כיון דקיבל אחריות על המתנה הוי מכר. דהא אין דרך לקבל אחריות על מתנה ויאמרו דהמתנה הוא באמת מכירה. כיון דעפ"י דין נתבאר דתלינן במתנה שיש בה אחריות דהוא מכירה. וע"כ לא יאמינו לו שהיה מתנה. וכיון דעדיין יהיה מקרי לוה רשע בפי הבריות וע"כ שפיר אמרו בגמ' דבקיבל אחריות על המתנה יכול להעיד משום דאין לחושדו שיעיד שקר כדי לצאת ידי הבריות. דהא עדיין לא יהיה יוצא ידי הבריות. ובפרט לאח"ז דיהא נשכח אם היה מתנה באמת. [ואף דמבואר התם בב"ב דמיירי היכא דלא קיבל עליו אחריות גזלה רק אחריות בע"ח. עכ"ז גם בזה אמרינן דדינה כמכר גבי מצרנות וגבי תליוהו ויהיב דסי' ר"ה והסברא נותנת]. כן אבל היכא דלא שייך ה"ט שפיר י"ל דלא מקרי לוה רשע בנזקין וחוב קבלן. וכמש"כ הש"ך הנ"ל:

ולפ"ז ניחא מה דיש להקשות על מה שכתבתי לעיל לתרץ קושיות הקצה"ח משום דמקרי הנאת ממון בקיבל אחריות בשבח דמתנה כדי דלא יהיה לוה רשע כו'. ויש להקשות ע"ז מסוגיא דב"ב (דף מ"ג) הנ"ל דמוכח דאף גבי מתנה גופא כיון דקבל עליו אחריות יהיה לוה רשע. א"כ עדיין לא נפק מחששא זו אם יטרוף הבע"ח השבח דיהא לוה רשע גם גבי המקבל מתנה. אכן לפמש"כ לתרץ דברי הש"ך הנ"ל מה שיש לתמוה עליו מסוגיא זו ותרצתי כנ"ל. ולפ"ז ניחא ג"כ כל מה שכ' בעז"ה והוא די"ל דדוקא גבי חשש שיעיד שקר כדי לצאת ידי הבריות בזה אמרינן דגם גבי מקבל מתנה יהיה לוה רשע בפני הבריות דיאמרו דלא היה מתנה רק מכירה. ומסתמא המקבל מתנה יאמר ג"כ שהיה מכירה כדי לכופו עי"ז שישתדל לשלם לו שלא יהיה לוה רשע בפני הבריות. אבל בינו ובין עצמו שיודע האמת דלא היה מכירה רק מתנה לא יהיה באמת לוה רשע כיון דאין זה חוב הלואה רק התחייבות בעלמא. א"כ יגיע לי' הנאה להעמידה בפני בע"ח דלגבי הבע"ח יהיה באמת לוה רשע אף בינו לבין עצמו. ולגבי המקבל מתנה לא יהיה באמת לוה רשע בינו לבין עצמו. א"כ שפיר מקרי זה להנאת ממון כמש"כ המהרי"ט כנ"ל גבי נוגע. וע"כ שפיר מקרי זה הנאת ממון דיועיל להתחייב עי"ז כנ"ל. ואתי שפיר כל מש"כ. כ"ז הענין כתבתי בימי טל ילדותי:

ג:

(שם סעיף כ"א) כשמחזיר לו המשכון צריך להחזיר בעדים ולהתרות בי' אל תחזירהו לי אלא בפני עדים דאל"כ הי' נאמן לומר החזרתי או פרעתי במיגו דהחזרתי ובלבד שלא יהי' תוך זמנו. וכתב הסמ"ע שם ס"ק מ"ג דבלא מיגו נחזור לענינינו דנתבאר דמוכח מהרמב"ם דשבח הנ"ל. דחוב הלואה וחוב ע"י התחייבות בחנם שניהם שווין ויחלוקו. ולכאורה יש להוכיח עוד כן מהא דב"מ (דף י"ג) דמקשה הגמ' על הא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומשני רב אסי בשטר הקנאה ופירש רש"י שמקנה נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה. ועיין ברא"ש שם. ובש"ך סי' ל"ט הכריע כשי' הרי"ף דפירש שיש בו קנין דמי שנותן שטר בקנין דעתו להקנות לו אף אם לא ילוה ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה ולא לוה. וקשה במה דכותבין שטר מעכשיו שלוה מעות מהמלוה דאכתי יש לחוש שמא לא ילוה לאח"ז. ואף דיכול לחייב א"ע בחיוב מחדש בקנין אף אם לא ילוה כמש"כ רש"י והש"ך לשיטת הרי"ף. עכ"ז ניחוש שמא בעת שיבוא לגבות באותו שטר יביא אז עוד שטר הלוואה שיודעים ההלואה באמת. ולא יהיה להלוה רק חד ארעא שלא יספיק לשניהם רק לא'. ואם הדין נותן דחוב הלוואה קדים לחוב שאינו הלואה. א"כ יוצא מזה עדיין חשש תקלה דהא הב"ד ידונו דיחלוקו כדין שני בע"ח ששניהם ביום אחד או בלוה ולוה וקנה. ובאמת שייך הקרקע להבע"ח שלוה באמת ואותו שלא לוה באמת רק ע"י התחייבות בעלמא אינו יכול לגרע כחו של המלוה האמיתי א"כ יוצא חשש טרפא שלא כדין במה דכותבין שטר ללוה באין מלוה עמו. אכן אי נימא דחוב שלא ע"י הלוואה לא נדחה כלל מפני בע"ח של הלואה ליתא לקושיא זו כלל. וזה ההוכחה הוא מבני הרב הג' כו' מו"ה צבי שיחי':

אמנם יש לדחות לזה ההוכחה לפמש"כ הסמ"ע בסי' ס"ה ס"ק י"ט והנתיבות שם ס"ק י"ד דלמניעת טרפא לא חיישינן רק דחשו שמא יהיה השדה גזולה בידו ע"ש. א"כ ה"ה במאי דכתבתי לא יהיה רק מניעת טרפת שעבוד של המלוה האמיתי ע"כ זה לא הוי חשש כ"כ:

ועוד י"ל בזה לפמש"כ התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' שכתבו בסה"ד דדווקא ללקוחות שלא באחריות חיישינן שיפסידו לגמרי. אבל ללקוחות באחריות לא חיישינן דהא יהיה להם חוב על המוכר ע"ש. א"כ ה"ה במש"כ אין זה חשש כלל דהא עכ"פ לא יפסיד חובו המלוה האמיתי. דלא יהיה פקע שעבוד הגוף של הלוה לשלם לו. ועפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ב דהקשה על המחבר שכתב שם דאם יש ללוה ב"ח שמספיקין לשעבוד החוב יחזיר. והקשה אכתי ניחוש שמא לוה מאחרים אחר זמנו של שטר זה וכן הקשה הסמ"ע שם. ובאמת לדברי התוס' הנ"ל אינו קשה זה דהא לא חיישינן רק ללקוחות שלא באחריות דיפסידו לגמרי. א"כ ה"ה בחשש מניעת טרפא של איזה בע"ח לא חיישינן דהא הבע"ח לא יפסיד לגמרי ומתורץ קושיות הסמ"ע והש"ך הנ"ל:

ועוד יש לומר בזה לפי המבואר באה"ע סי' ק"ב במי שיש עליו כתובה ובע"ח דאם תפסה האשה אין מוציאין מידה. ואף להחולקים שם עכ"ז מודו במי שתפס ברשות ב"ד דאין מוציאין ממנה. וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ז' להכריע דבזה מהני תפיסה לכו"ע ועיין בח"מ שם ס"ק ט'. א"כ אין מקום להוכחה הנ"ל. דהא מבואר ביו"ד סי' א' וסי' ב' דהיכא דבדיעבד מהני. אז לכתחילה ג"כ לא חיישינן שמא ישכח וכמש"כ הט"ז ליו"ד סי' צ"א ס"ק א'. א"כ ה"ה בזה כיון דבדיעבד מהני תפיסה ברשות ב"ד ע"כ לא חיישינן שיבא לידי תקלה. דהא כזה לא מקרי תקלה כ"כ ע"כ שפיר כותבין שטר ללוה בלא מלוה בשטרי אקנייתא ואינו קשה כלל וגם הא לא הוי זה רק חשש בדרבנן:

והנה התוס' כתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן הקשו דאיך אמרו לעיל דינתן לכתובת אשה והכא מקדמינן לבע"ח כו'. ואי נימא דדוקא חוב הלואה מקדמינן א"כ הא הוי מצי התוס' לתרץ דהא דמקדמינן לעיל כתובה היינו נגד ב"ח שלא ע"י הלואה. משא"כ חוב הלואה קודמת לכתובה. ומדלא מחלקי שם בזה מוכח ג"כ דלא מחלקינן. וכמש"כ דאף חוב שלא ע"י הלואה דינה כמו חוב הלואה ושפיר הקשו התוס' וש"פ שם. אך זה יש לדחות דא"כ אמאי אמרו שם מאי כושל ריו"ח א' כתובה. הא המ"ל דכושל זהו חוב הלואה. ומדלא אמרו כן ע"כ שפיר הקשה התוס' כנ"ל:

אך כבר נתבאר להוכיח דלא מחלקינן בין חוב ע"י הלואה לחוב שלא ע"י הלואה. וכן מוכח מן הב"ח והב"ש לאה"ע סי' קי"ג סעי' ו' ב"ש ס"ק ט"ז גבי מי שיש עליו אלמנה ובת דאלמנה קודמת נגד עישור נכסי. והקשה הב"ש מ"ש מבע"ח וכתובה דכתובה נדחה כמבואר בסי' ק"ב. ותי' דשא"ה דשניהם המה חוב של אביהם משא"כ עישור נכסי הוא בע"ח של יורשים ומזונות אלמנה היא בע"ח של אביהם עכ"ל. וכ"כ שם הב"ח. ולפ"ז מוכח דס"ל דאין לחלק ביניהם וכמש"כ דאל"כ אין מקום לקושיא הנ"ל דהא שאני חוב דהלואה דשייך נעילת דלת וחסר והוציא מעות משא"כ חוב עישור נכסי דלא הוציאה מעות על זה. ומדהקשו כן מוכח דס"ל כמש"כ דאין לחלק ביניהם. וכבר נתבאר לעיל ג"כ דבבינונית ג"כ חוב שע"י התחייבות במתנה ג"כ דינו בבינונית:

וכן מוכח קצת מהא דכתובות (דף ק"י) דמקשה הגמ' על מאן דס"ל הפוכי מטרתא ל"ל מהא דתנן שם במשנה שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דזה גובה וזה גובה ומתרץ בלוה זה לעשר וזה לחמש. והא המ"ל דמיירי ששט"ח ראשון הוא שטר חיוב בהתחייבות בעלמא ושט"ח ב' הוא שטר הלואה. וע"כ זה גובה וזה גובה משום דהראשון דינו בזיבורית והשני בבינונית ולא שייך בזה כלל הך דבשל עולם כו'. דהא אין דינו של הא' רק בזיבורית. ומדלא אוקמי בכה"ג מוכח דגם חוב שע"י התחייבות ג"כ דינו בבינונית ומה דאמרו משום נעילת דלת הוא לאו דוקא כמש"כ התוס' בסוף ב"ב:

וכן מצינו בנימוקי פ' בתרא דב"מ גבי הבית והעלי' של שנים שנפלו א' בעל העלי' לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלי' בונה הבית ויושב בתוכה כו'. וכתב הנימוקי שם למה אינו כופה לבעה"ב לבנות כבר הקשו בירושלמי ותי' בהלך למדה"י. והרשב"א כתב דהירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאין נפרעין שלא בפניו. אבל אנן קיי"ל נפרעין שלא בפניו אם איתא דבישנו כופין גם באינו כאן ג"כ יורדין שלא בפניו כו'. ועיין בב"י בח"מ סי' קס"ד מזה. ואף דבכתובות (דף פ"ח) אמרו דנפרעין שלא בפניו בכתובה משום חינא אבל לבע"ח לא ורבא אמר רב נחמן דגם לבע"ח נפרעין שלא בפניו משום נעילת דלת בפני לווין. א"כ לפ"ז יש לכאורה לדון בשותפין בבית ועלי' דלא שייך חינא ונעילת דלת בפני לוין דאין נפרעין שלא בפניו. ואפ"ה חזינן לרשב"א והנימוקי דכתבו בפשיטות דלמאי דקיי"ל נפרעין שלא בפניו דה"ה בשותפות נפרעין שלא בפניו כנ"ל. א"כ מוכח דהאי נועל דלת בפני לווין הוא לאו דווקא. ועיין בערכין (דף כ"ב) דאמרו דלכן נפרעין שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעות חבירו והולך למדה"י. אך בכתובות אמרו בלשון דאתה נועל דלת בפני לווין. וכבר נתבאר בהרבה ראיות דלשון נועל דלת בפני לווין הוא לאו דווקא וכמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג') וב"ב בסופו:

היוצא לנו מכל זה דגם חוב הבא מחמת התחייבות בחנם ג"כ הוא בבינונית וגם לא מקדמינן לחוב הלואה כנגדו. וגם נפרעין שלא בפניו בזה כמו חוב הלוואה דקיי"ל נפרעין שלא בפניו. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר שער המשפט בסי' ק"ב שכתב ג"כ להסתפק במחייב א"ע בדבר שאינו חייב אם הוא בזיבורית או בבינונית. וכן בסי' מ' כתב לדון דחוב הלואה קודם לחוב בחנם וכ"כ בסי' צ"ט ע"ש. אכן העיקר הוא כמש"כ ולא העיר בכל הנ"ל שכתבתי:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה