נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן קג
א (סעיף יו"ד):
שמו קרקע לאשה ונשאת כו' וי"א דוקא כשמתה האשה. ש"ך ס"ק כ' והב"ח כתבו דגם להרא"ש והטור לאו דוקא כשמתה וכן עיקר דהא הרא"ש והטור ס"ל באה"ע סי' צ' סעיף ט' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מלקוחות בנ"מ אף בחיי' כו' וגם הרמב"ם סובר כן ואע"ג דבחיי' לית לי' אלא פירות וקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ כיון דלבתר תקנת אושא הבעל מוציא מלקוחות אלמא דכשמתה הוי לוקח למפרע משעת נישואין וה"ל כקונה הגוף מחיים ובזה מיושב קושיות התוס' בב"ב (דף קל"ט ע"ב) ד"ה והיורש את אשתו כו' והקשו דהא מחיים אין לו אלא פירות. אבל לפי מה דנתבאר דה"ל לוקח מחיים על הגוף שפיר כתב הרשב"ם כו' עכ"ל הש"ך. וכ"כ הב"ש באה"ע סי' צ"א ס"ק ו' דמש"כ הרמ"א ומתה למד זאת מדברי הב"י דמפרש כן דברי הטור ואינו מוכרח וכמש"כ הב"ח וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנת אושא ושם מבואר דאפי' בחיי' דינו כלוקח עכ"ל הב"ש. והקצה"ח כתב דלא קשה מתקנת אושא דלא היה תקנה מעולם שיהיה הבעל לוקח על הגוף מחיים דהגוף הוי של האשה ולבעל אין לו אלא פירות והא דמוציא מהלוקח כבר כתב רש"י פ' החובל (דף פ"ח) באושא התקינו דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשיעבודו משום איבה וכ"כ רש"י לקמן כו' אלמא דעיקר הטעם דתק"א לא הוי משום דעשאוהו כלוקח על הגוף אלא משום דאלמוה לשיעבודי' דקנין פירות שלו יהיה כקנין הגוף וכן מוכח כו' דאי נימא דאחר תק"א הוי לוקח הגוף מחיים א"כ מאן דאית לי' תק"א למה אין יוצאין בשן ועין לאיש אע"כ דגם לאחר תק"א אין לבעל אלא פירות אלא דתק"א אלים לשעבודי' דפירות שיהיו כקנין הגוף כו' ולפ"ז ניחא דסברי הרא"ש והטור דהבעל מוציא הגוף בחיי' והיינו משום דאלמוה רבנן לקנין פירותיו שיהיו כקנין הגוף ובטל מכירתה אבל לעולם הגוף של האשה כו' אמנם מדברי התוס' כו' פ' נערה (דף נ') ד"ה הבעל מוציא כו'. מיהו אפשר דלא כתבו אלא לריו"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"ל לא אתי תק"א אלא במקום פירותיו ומשום דעשו פירותיו כקנין הגוף כו' עכ"ל הקצה"ח:
כתב בפי' דחז"ל הניחו לקטנה קנין סודר כמו בגדול כו' הרי דהוא מדרבנן לכן אין לסתור למה שכתבתי משום דיש לחלק דשאני היכא דלא התחייב בקנין בפירוש. וגם הא הש"ך בסי' רל"ה ס"ק ג' חולק על דברי הרמב"ם והטושו"ע ולענ"ד נראה להוכיח דהרא"ש ס"ל דתקנת אושא דבעל מוציא מהלקוחות זהו משום דעשו אותו כלוקח ראשון על הגוף בחיי אשתו ודלא כהקצה"ח בכוונת הרא"ש דכתובות פ"ד דין י"ז. והוא דהרא"ש בב"ב פ"ח דין י"א כתב בשם התוס' דאין הבעל יורש מלות אשתו אפילו מה שהלוותה מנכסי מלוג כשהיתה תחתיו כדמוכח בב"ק (דף מ"ב) דאין הבעל יורש נזקי אשתו כו'. וכתב הרא"ש ולי נראה דאם הלוותה מנ"מ שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלוותה כו' ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מהלקוחות אע"פ שלא מכרה כ"א הגוף אחרי מותה והבעל הי' אוכל פירות בחייה אפ"ה מוציא הגוף מהלקוחות משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן וכש"כ אם הלוותה ממון שהיה בידה שהבעל מוציא מידו ויורש המלוה אבל אם מתו מורישי האשה והניחו מלוה ביד אחרים ומתה קודם שגבתה או אם היה מלוה ביד אחר כשלקחה ומתה קודם שגבתה בהך מלוה לא ירית בה בעל והיינו דומיא דנזקי אשתו עכ"ל הרא"ש. ודברי התוס' הללו הם בב"ב (דף קכ"ה ע"ב) ד"ה אמר ר"פ הלכתא כו':
ואי נימא דעיקר תקנת אושא דבעל מוציא מלקוחות הוא כמש"כ הקצה"ח דזהו משום דעשאו לקנין פירות של הבעל דיהיו כקנין הגוף ולכן בטל מכירת האשה אבל אין להבעל קנין הגוף בנ"מ בחיי'. א"כ לפ"ז הדין נותן במלות אשתו שהלוותה בנ"מ תחתיו ומתה דאין הבעל יורשה כיון דהוי ראוי דהא אף דנימא דנתבטל ההלואה שלה שהלוותה להלוה. עכ"ז הוי ראוי כשהוציא הלוה המעות דהא אף בגזילה שייך ראוי כשאינו בעין. וכמש"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' צ' ס"ק ח' ובח"מ סי' רע"ח. ובאינו בעין בוודאי הוי ראוי. א"כ אף דנימא דהמעות הוא בגזילה ת"י הלוה מ"מ הוי ראוי ולכן לשיטת הסוברים דאין לבעל קנין הגוף מחיים בנ"מ של אשתו ע"כ אין לדמות מלות אשתו למכרה נ"מ דהא יש לחלק בפשיטות דשאני מכרה בנ"מ דמוציא מהלקוחות משום דכיון דקנין פירותיו הוי כקנין הגוף ע"כ ממילא נתבטל מכירת האשה משא"כ במלות אשתו דאף דנתבטל ההלוואה מ"מ הוי ראוי. ומדחזינן דהרא"ש פסק לדינא דמלות אשתו שהלותה תחתיו בעלה יורשה מצד תקנת אושא דאשה שמכרה הבעל מוציא מהלקוחות. מוכח מזה דס"ל דעיקר תק"א הוא משום דיש לו קנין הגוף בנ"מ אף בחיי' ולכל הפחות כשמתה הוי הבעל לוקח למפרע על הגוף ודלא כהקצה"ח בכוונת הרא"ש דכתובות:
ובאמת שיטת התוס' בב"ב דס"ל דאין הבעל יורש מלות אשתו אף דתקנת אושא דאשה שמכרה ומתה בעל מוציא מהלקוחות. ס"ל להתוס' לחלק דשאני מכרה נ"מ כפי סברת הקצה"ח ע"פ דברי רש"י בב"ק דאלמוה רבנן דקנין פירותיו יהיו כקנין הגוף ובטל מכירתה. אבל הלואת אשתו בנ"מ אף דנתבטל ההלוואה שהלוותה שלא ברשות בעלה והוו כגזילה ת"י הלוה מ"מ הוי ראוי. ולכן פסקו התוס' בב"ב דאין הבעל יורש מלות אשתו. והתוס' לטעמייהו אזלי דכתבו בב"ב (דף קל"ט) ד"ה והיורש את אשתו דמחיים אין לבעל אלא פירות וכפי שהובא התוס' הזה בש"ך כנ"ל. ובע"כ עיקר תק"א הוא ע"פ דברי רש"י בב"ק וכמש"כ הקצה"ח. והא שכתבו התוס' בכתובות (דף נ') ד"ה הבעל מוציא כו' וב"ק (דף פ"ח) ד"ה באושא כו' דתק"א היה היכא דכתב דו"ד אין לי בפירותיך. זהו רק לריו"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"ל אין לנו הוכחה דתקנו אף כה"ג וכמש"כ הקצה"ח שם אכן מהרא"ש ב"ב פ"ח דין י"א מוכח דס"ל דהוי לוקח מחיים על הגוף:
וכן מוכח מהרא"ש ב"ב פ"ג דין נ"ג שכתב לכאורה משמע מדקאמר דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא אלמא דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אע"פ שהיא מעכבת על מכירת הפירות משום רווח ביתא מ"מ אינה יכולה לבטל לגמרי מכירת הגוף ואם מתה איהי איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחלתו דבעל לוקח ראשון הוי אבל כשמת הוא נתבטל מכירת הגוף כו' ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופי' הר' יונה ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו אפ"ה משום שבח ב"א בטלו המכר לאלתר שאין ככוד לאשה שיהיו נכסים מכורים מעכשיו אע"פ שאינו מכר גמור אלא מכר על תנאי אם תמות בחייו הילכך המכר בטל מעכשיו כו' עכ"ל הרא"ש ועיין בפלפולא חריפתא אות ד' שם. [ושם מיירי במוכר בסתם דאי בהתנה הבעל המוכר לכשתמות זה תליא בפלוגתת ר"ת והפוסקים דח"מ סי' רי"א וברא"ש ותוס' כתובות (דף צ"א) וכמש"כ הח"מ והב"ש בסי' צ' סעיף י"ג בס"ק מ"ב וס"ק מ"ז ע"ש]. הרי מבואר בהרא"ש דהבעל הוי לוקח גמור על הגוף בחיי אשתו ולכן מועיל מכירתו להגוף בחיי' אלא משום שבח בית אביה בטלו זה. א"כ מוכח דס"ל להרא"ש דיש להבעל קנין הגוף מחיים ומה"ט תקנו באושא במכרה ומתה מוציא מהלקוחות וע"כ היה יכול למכור להגוף אם תמות דיהי' נקנה מעכשיו ללוקח דאי נימא דלכן מוציא מהלקוחות משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיו כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח בשי' הרא"ש א"כ איך יחול מכירת הבעל מעכשיו לגוף הקרקע דהא לא היה לו אז שום שייכות כלל להגוף רק בהפירות בחיי' ולא בהגוף. ומוכח מזה דהרא"ש ס"ל דיש להבעל קנין הגוף אף בחיי'. וכן מה"ט ס"ל להרשב"ם בב"ב (דף נו"ן) דחל מכירת הבעל לגוף הקרקע בחיי' אם תמות משום דאזיל לשיטתו דס"ל להרשב"ם בב"ב (דף קל"ט) דהוי לוקח על הגוף בחיי' וכמש"כ הש"ך לתרץ לקושיות התוס' שם מעל הרשב"ם:
ובאה"ע סי' צ' סעיף א' כתב המחבר לדינא בלא שום חולק בהלותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה דבעלה יורשה. הרי דס"ל לדינא דאחר שמתה ה"ל בעל כלוקח על הגוף אף בחיי אשתו למפרע וכמש"כ הש"ך הכא לדינא דכן העיקר. ומה דהוכיח הקצה"ח שם דאין להבעל קנין בגוף בחיי אשתו מהא דאין יוצאין בשן ועין בנ"מ לא לאיש ולא לאשה כמבואר בב"ק (דף פ"ט). יש לדחות ראייתו דהא נתבאר דהרא"ש ס"ל בב"ב (דף נו"ן) הנ"ל דבעל אינו יכול למכור גוף הקרקע אם תמות דאף דהוי לוקח מחיים על הגוף מ"מ משום שבח ב"א בטלו זה וכמבואר באה"ע סי' צ' סעיף י"ג. ומה"ט אינו יכול לשחרר ולהפסיד זכותה דיש לה שבח ב"א. ואף לשיטת הרשב"ם בב"ב (דף נ') דחל מכירת הבעל להגוף אם תמות מ"מ מודה בשחרור שן ועין דהא אין יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתה כמבואר בכתובות (דף פ') ואם היה יוצא העבד בשן ועין היתה מפסדת הזכות דרווח ביתה. וגם הא קיי"ל דבנתאלמנה ונתגרשה מכרה קיים כמבואר באה"ע סי' צ' סעיף ט'. הרי דיש לה זכות גם בחיי' ומה דהקשה הב"ש שם בס"ק ל"ט באמת אין זה קשה דהא אמרו בכתובות (דף פ"ג) וביבמות (דף ל"ט) דידו עדיפא מידה. ומשמע דעכ"פ גם להאשה יש לה יד ג"כ וע"כ מהני מכירתה כשתתאלמן ותתגרש. וכן ראיתי בהפלאה לק"א סי' צ' סעיף ט'. והתוס' בב"ב (דף נ') ד"ה קסבר קנין פירות כו' כתבו דלכן אין יוצאין בשן ועין לאיש משום דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין הגוף של האשה שיצאו לחירות. ועיין במל"מ ה' עבדים פ"ה ה' ט"ז והנה התוס' לשיטתייהו דס"ל דמחיים אין להבעל קנין הגוף וכמש"כ לעיל בשיטתם בוודאי א"ש מש"כ התוס'. אכן אף להסוברים דיש לבעל קנין הגוף מחיים ג"כ יש לדון כן כפי שנתבאר דיש לה קנין הגוף ג"כ. וע"כ אין יוצאין בשן ועין לאיש ולהפקיע זכותה דיש לה ג"כ קנין הגוף וכן ע"פ טעמים שנתבאר וע"כ אין מזה להוכיח ולדחות לשיטת הסוברים דיש לו קנין הגוף בחיי'. ונתבאר דשיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ה) דאין הבעל יורש מלות אשתו אף במה שהלותה מנ"מ בעודה תחתיו דלא שייך בזה לתק"א משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל להתוס' דעיקר תק"א הוא כדברי רש"י בב"ק וכפי שכתב הקצה"ח דעיקר זכותו הוא מצד דאלמוה לקנין פירותיו שיהיו כקנין הגוף וזה לא שייך במלות אשתו כנ"ל. אבל הרא"ש והשו"ע דפסקו דבעלה יורשה למלות אשתו משום תק"א משום דאזיל לשיטתו דס"ל בב"ב פ"ג (דף נו"ן) דלתק"א בעלה יש לו קנין הגוף בנ"מ בחיי' כנ"ל שם בטוב טעם:
ובגיטין (דף מ"ח) אמרו בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה בדליכא פרי בארעא וכן מבואר בח"מ סי' קכ"ב ובאה"ע סי' פ"ה סעי' ד' וב"ש שם ס"ק ז' דאף בשדה העומדת לגדל פירות ס"ל להרמב"ם והסמ"ג דצריך הרשאה ודלא כהסמ"ע בסי' קכ"ב. ואי נימא דהוי לוקח מחיים על הגוף וכשיטת הרא"ש והשו"ע אה"ע סי' צ' סעי' ט' כנ"ל. תקשה דאמאי צריך הרשאה. וכן תקשה לשיטת רש"י המובא בקצה"ח דקנין פירות שלו אלמוה חז"ל דהוי כקנין הגוף לבטל לקנין הגוף של הלוקח דהא כתב רש"י שם ס"פ השולח דלכן אי ל"ל פירי בארעא אינו יכול לדון בלא הרשאה משום דקנין פירות אינו כקנין הגוף ע"ש. וקשה דהא קנין פירות של הבעל אלמוה חז"ל דהוי כקנין הגוף ותקשה גם לשי' רש"י אך באמת אינו קשה דהא עיקר הטעם דבעל הוי כלוקח זהו משום דאפסידו אנפשייהו כמבואר בב"ב ס"פ יש נוחלין. א"כ ז"א שייך רק במודה או ידוע דקנה ממנה אז אמרינן להלוקח את אפסדת אנפשך. אבל בהנתבע טוען דהשדה היא שלי מעולם או דלקח השדה מקודם הנישואין א"כ לא שייך לדון להסברא דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למיזבן כו'. דהא הנתבע טוען דקנה קודם נישואין וכה"ג. וע"כ צריך הרשאה משום דבמקום דאיכא פסידא דאחריני לא הוי הבעל כלוקח כמבואר ס"פ יש נוחלין וכיון דהוי פסידא להנתבע לפי דבריו ע"כ אין מוציאין ממנו ויכול לומר לאו בע"ד דידי את. ע"כ קודם דנתברר האמת קרינן זה פסידא דאחריני ולא הוי כלוקח ולכן צריך הרשאה ובכה"ג לא אלמוה לקנין פירותיו וג"כ יכולה למחות בתביעת הבעל. ועיין בב"ש סי' צ"א ס"ק ח' שכתב גבי שומא הדרא דלהוציא מאחר חיישינן לפסידא:
אבל עדיין קשה מהא דב"מ (דף צ"ו) שאל מאשה ונשאל בעלה אשה ששאלה ונשאל לבעלה מהו ומסיק דתלוי בפלוגתת ריו"ח ור"ל בקנין פירות כקנין הגוף דמי או לא והובא בח"מ סי' שמ"ו סעי' ט' דזה אינו שאילה בבעלים משום דקיי"ל דלאו כקנין הגוף דמי וקשה דאמאי לא נימא דהוי שאילה בבעלים מצד דהוי לוקח מתקנת אושא הן דנימא דהוי לוקח מחיים על הגוף כשי' הרא"ש הנ"ל או כשי' רש"י דאלמוה רבנן לקנין פירות שלו דהוי כקנין הגוף. א"כ אמאי קאמרי התם דגם קנין פירות של הבעל לא הוי כקנין הגוף והוי כאחר ולא כבעלים. בשלמא בשאל מאשה י"ל דמצי לומר דלא שוויי' כלוקח לריעותא וכמש"כ הר"נ בכתובות פ"ה בסוגיא דקונם שאני עושה לפיך דיפר שמא יגרשנה והקשה דהא אין הנדר חל בעודה תחתיו א"כ אין זה דבר שבינו לבינה ואיך יכול להפר ותי' דהא מדינא חייל מעכשיו אלא דאלמוה לשעבודו וכי אלמוה לזכותו הוא דאלמוה ולאו לאפקועי זכותיה כו' והובא בב"ש סי' פ"א ס"ק ו' שכתב בשם הר"נ דלא שווי' כלוקח לרעתו. וכה"ג כתב הש"ך כאן סוף ס"ק כ' דלא שווי' כלוקח לריעותא. וע"כ בשאל מאשה מחייבין לשלם להאשה וזהו זכות הבעל לפירות במה שישלם אבל באשה ששאלה קשה דאמאי מחייבינן לה לשלומי והא הוי שאילה בבעלים משום דהוי לוקח על הגוף לשי' הסוברים כן משום תק"א. וכן תקשה להסוברים דאלמוה לפירותיו דהוי כקנין הגוף דלפ"ז איך אמרו הכא דלר"ל לא הוי כקנין הגוף ותקשה כנ"ל:
ואפשר לומר לכאורה דאף לשיטת הרא"ש וסייעתו דס"ל דהוי לוקח מחיים על הגוף וכן להסוברים דאלמוה לקנין פירותיו. דזהו דוקא היכא שהאשה עשתה שלא כדין דמכרה נ"מ שלה דיש לו זכות ליורשה והפקיעה בפשיעתה הזכות שלו. בזה דינו כלוקח לענין שלא תוכל לגרום לו היזק לזכותו שיש לו. משא"כ באשה ששאלה שלא פשעה כלל נגדו ע"כ לא עשאוהו כלוקח ודוקא. היכא דמפקעת ממנו זכותו אז הוכרחו לעשותו כלוקח דאל"כ לא היה אפשר לו להוציא מהלקוחות במה דעשתה נגדו שלא כדין. ולפ"ז י"ל דמדוקדק לשון הרא"ש בב"ב פ"ח סי' י"א שכתב בהלוותה מנ"מ דיורשה שהרי שלא כדין הלוותה קרן של נ"מ שלה כו' והובא בזה"ל בחלקת מחוקק ס"ק ט' ע"ש. דהכוונה כיון דפשעה נגדו ועשאה לנ"מ שלה להיות ראוי דעי"ז יופקע זכות ירושתו ע"כ עשאוהו ללוקח שלא תוכל להפקיע ממנו ע"י פשיעתה. וכן הוא לשון הרשב"א והובא באה"ע בבית יוסף סי' צ' שכתב ג"כ גבי מלות נ"מ בזה"ל דיורשה דאי אפשר לה להפקיעה ממנו דלא יגרע מלותה ממכירתה עכ"ל הרשב"א. הרי דוקא כשהפקיעה בפשיעתה לזכותו אמרו כן. אבל אם היה ההלואה בהסכם בעלה ולא פשעה נגדו. י"ל לפ"ז דזה דומה לאשה ששאלה דכיון דלא פשעה נגדו לא עשאוהו כלוקח כדמוכח זה מהך דב"מ הנ"ל:
אכן זה נסתר מהך דב"מ (דף ל"ה) והכא דגבי שומא הדרא דינו כלוקח אף דלא פשעה כנגדו. וכן נסתר זה מהך דב"ב (דף קל"ט) דבלוותה קודם הנישואין אינו חייב לשלם ואף במעות בעין ס"ל להרבה פוסקים דא"צ לשלם וכמבואר בב"ש סי' צ"א ס"ק יו"ד והא אלו לא לוותה לא היה המעות בידה הרי דאף דלא פשעה כלל נגדו אפ"ה דינו כלוקח. וכן מוכח מהרא"ש בב"ב פ"ג סי' נ"ג שכתב מתחלה דהבעל יכול למכור זכותו לאחר אם תמות רק משום שבח ב"א כו'. הרי דאף דלא פשעה נגדו אפ"ה דינו כלוקח. ולפ"ז הדין נותן דאף שהסכים בעלה להלוואתה מנ"מ דג"כ דינו כלוקח ויורשה. א"כ תקשה מהך דב"מ דאמאי לא הוי דינו כלוקח להיות שאילה בבעלים ותהא פטורה לשלם. ולכאורה י"ל משום דהוי פסידא דמשאיל דתיפטר לשלם אי דינו כלוקח וכיון דאיכא פסידא דאחריני דינו כיורש וכמבואר בב"ב (דף קל"ט). אבל ז"א דהא מבואר בתוס' בב"מ (דף צ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אלא לוקח הוי כו' דמשום פסידא דמשאיל אין לנו לעשותו כיורש כו' שאם ירצה לא ישאילנו דמי דחקו להשאילו והוי כאילו אפסיד אנפשי'. א"כ נסתר הסברא הנ"ל ויש להאריך בזה:
והעיקר מה שנלע"ד בעיקר קושיא זו ע"פ דברי הרא"ש בלשונו דמתורץ זה דבב"ב (דף נ') כתב הרא"ש בשם ר' יונה דאע"ג דבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו אפ"ה משום שב"א בטלו המכר לאלתר עכ"ל הרא"ש הרי דדוקא במה דהוי זכות לו בזה תקנו דדינו כלוקח. א"כ ממילא מה שהוא לזכות האשה לבדה אינו דינו כלוקח. ע"כ בהך דב"מ באשה ששאלה ונשאל לבעלה אין דינו כלוקח. דהא הבעל אינו משלם מכיסו רק היא משלמת כשתתאלמן כדאי' באה"ע סי' פ"ה סעי' ו' ועיין בב"ש שם ס"ק י"א ובח"מ סי' שמ"ו סעי' י"ז. כיון דאין זה נוגע להבעל רק להאשה עצמה לא עשאוהו כלוקח עבור טובת האשה:
ענף ג:
והנה לעיל כתבתי בשם הרא"ש דב"ב פ"ג סי' נ"ג שכתב דמכר הוא ומתה מכרו בטל כדאמרו בירושלמי דע"פ דין היה מועיל מכירתו רק משום שבח ב"א בטלו זה. יש לתמוה בזה דהא זה לשון הירושלמי פ' הכותב ה"א מכר הוא ומתה היא מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו עכ"ל. והובא הירושלמי הזה בר"נ פ"ד דכתובות בשם הרשב"א ובביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' צ' ס"ק ל'. והפני משה והשירי קרבן כתבו שם דהגירסא מוחלפת וצ"ל ברישא מכר הוא ומתה היא מכרו בטל לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו כו' ע"ש. הרי להדיא לכל הגירסות דכמו בבן שמכר בחיי אביו דמכרו בטל מן הדין משום דאין לו קנין בנכסים של אביו בחיי אביו או לגירסת הפ"מ והש"ק דכמו באב שמכר בחיי בנו ומת בנו בכתב לבנו מהיום ולאח"מ דאין לאב בחיי בנו שום זכות בקנין גופו של השדה וע"כ אינו מועיל מכירתו מן הדין כלל דכמו כן בעל אין לו קנין הגוף כלל בנ"מ אף לאחר שמתה לא אמרינן איגלאי למפרע שהיה לו בחיי' קנין הגוף ומה"ט אינו מועיל מכירת הבעל אף דמתה בחייו. ולא הוזכר בירושלמי כלל לסברת הרא"ש בשם ר' יונה דמשום שבח ב"א נגעו בזה. ואפשר דהיה להרא"ש גירסא אחרת בירושלמי שם: אכן לפי גירסתנו בירושלמי וכמש"כ הרשב"א והר"נ מוכח מהירושלמי דאף כשמתה לא אמרינן איגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף בהשדה. משום דאי נימא דאיגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף בהשדה א"כ אמאי אינו מועיל מכירת הבעל מן הדין. דהא בכל קניות אף דלא היה מבורר דהשדה שייך להמוכר בוודאי רק ע"י איזה תנאי ועדיין לא נתברר קיום התנאי מ"מ כשנתברר לאחר שמכרה דהשדה שייך להמוכר למפרע ע"י קיום התנאי. דמועיל מכירתו להלוקח מה שמכר מקודם בירור התנאי וכמבואר בח"מ סוף סי' רי"א ובסי' רמ"ח סעי' ז' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות בסי' מ"ו. ולפ"ז תקשה לשיטת הירושלמי דאמאי תקנו באושא דאשה שמכרה ומתה דהבעל מוציא מהלקוחות והא לא היה מעולם זכות להבעל על קנין הגוף שלה אף לאחר דמתה. ומוכח מזה כדברי רש"י וכפי שכתב הקצה"ח דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף וע"כ נתבטל מכירת האשה. אכן לשיטת הרא"ש וסייעתו דמשום דיש לו קנין הגוף מחיים אתו עלה תקשה דאמאי אינו חל מכירת הבעל בחיי אשתו אם תמות בחייו. ומזה הירושלמי ראיה לשיטת היש אומרים הכא גבי שומא דדוקא כשמתה האשה אבל לא בחייה משום דלא אמרינן איגלאי למפרע לאחר שמתה דהיה להבעל קנין הגוף והוי מזה סייעתא לשי' הזאת. ועיין בב"ש סי' צ' ס"ק ל"ט דהביא בקצרה לירושלמי הזה:
ולכאורה אפשר לומר לפי מה דאמרו בירושלמי פ"ט ה"א שם לעיל מינה דאמר ר' אימי בשם ריו"ח בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא קיים כו' ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים של בעלה ואומרת שלי הן כו' ופי' הפ"מ שם אאשה דעלמא קאי כו'. ואמרו בלשון בטל ולא אמרו ע"ז בלשון מוציא מהלקוחות כדאמרו בש"ס דילן על תקנת אושא. הרי דעיקר תק"א היה לבטל מכירתה שלא תועיל במעשה מכירתה להפקיע זכות הבעל וממילא יורשה. אבל לעולם אין לו דין לוקח בחיי אשתו על נ"מ. [ועיין בירושלמי כתובות פ"ו הל' א' מה שאמרו טעם כזה על הא דמציאת האשה לבעלה והובא בתוס' קידושין (דף כ"ד) ובב"ש סי' פ"ד והדברים ארוכין]. אבל בש"ס דילן דאמרו בלשון הבעל מוציא מהלקוחות ובעל לוקח הוי דמשמע מזה דהוי לוקח ממש וכדאמרו הפוסקים מהן הרא"ש בכתובות פ"ד סי' י"ז והר"נ שם והרשב"ם בב"ב (דף נ' ודף קל"ט) ועוד פוסקים דהטעם הוא דכלוקח ראשון שוויוהו רבנן ומזה הוכיח הרא"ש וכתב שם דמוציא הגוף מיד. ולפי סברת הירושלמי דכתבתי דעיקר התק"א היה לבטל מעשה ידיה במכירתה א"כ לפ"ז הדין נותן במלות אשתו בנ"מ תחתיו דאין הבעל יורשה וכשיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ד) דאף דנתבטל הלואתה מ"מ נשאר זה בדין ראוי דאין הבעל יורשה. כן היה אפשר לומר לכאורה:
אכן באמת זה אינו דכיון דמבואר להדיא בירושלמי דאין הבעל כלוקח על הגוף בחיי אשתו אין לנו כח לסתור זה כל זמן שאין לנו הוכחה ברורה מהש"ס דילן דיפלוג ע"ז. ולכן יש להקשות על שיטת הסוברים דיש להבעל קנין הגוף מחיים דא"כ היה הדין נותן דתועיל מכירת הבעל להגוף בחיי אשתו אם תמות וכמש"כ הרשב"ם לדינא כן מה"ט בב"ב (דף נ') והרא"ש שם משום דכיון דכלוקח ראשון שווינהו רבנן ע"כ המכר קיים מתחלתו. רק הרא"ש כתב שם בשם ר' יונה לבטל זה משום שב"א. א"כ כיון דבירושלמי שננו מבואר הטעם דהוי כמו אב שמכר בחיי בנו כו' הרי מבואר דאין לבעל קנין הגוף מחיים ודלא כדברי הראשונים הללו. ועוד תקשה אף לפי דברי רש"י וכמש"כ הקצה"ח דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף כו'. דהא שם בירושלמי מבואר דר' יוחנן אמר דמכרה היא ומתה מכרה בטל מצד תקנה. והא ריו"ח אית לי' קנין פירות כקנין הגוף א"כ לא היה צריך לתקנה בזה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף נ'). ומש"כ התוס' דלריו"ח לא איצטריך לתק"א. הנה מירושלמי הזה מוכח דאף לריו"ח איצטריך לתק"א וכמש"כ השירי קרבן שם. וע"כ מוכח כתירוץ התוס' שם ובשא"ד דלריו"ח איצטריך להיכא דאין להבעל פירות. ולפ"ז מוכרח לומר דמשום דעשאו להבעל כלוקח ראשון אתו עלה לשיטת ריו"ח וכמש"כ הקצה"ח שם. וכיון דאמרו שם בירושלמי באותה סוגיא סמוך למימרא דריו"ח שם דאין להבעל קנין הגוף מחיים דלכן אמרו שם דלא מהני מכירתו מחיים אם תמות בחייו כנ"ל. א"כ תקשה קושיות הש"ך הכא דאמאי תקנו לתק"א דבעל מוציא מהלקוחות כיון דלא קנה לקנין הגוף כלל בחיי'. וכן אין לומר דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. דהא אף היכא דאין לו פירות ג"כ תקנו לתקנה זו דאל"כ א"צ לתקנה זו כלל לשיטת ריו"ח בעצמו. לכן תקשה לקושיות הש"ך הנ"ל והוכחות הב"ש כן בסי' צ"א ס"ק ו':
ענף ד:
והנלע"ד בעיקר ביאור דין תק"א דמכרה ומתה דמוציא מהלקוחות הסבר אחר ע"ז בהקדם מה דמצינו כעין זה בכתובות (דף נ"ח ודף נ"ט) בסוגיא שם דאמרו דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו דמתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כו'. וזהו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונית כו' אבל למ"ד דיכולה לומר איני ניזונית כו' אינו יכול להקדיש מעשה ידי' אף ביקדשו ידיך כו'. וקשה דאמאי לא נימא דאף דיכולה לומר איני ניזונית כו' אפ"ה כ"ז דלא אמרה איני ניזונית כו' אז איגלאי מילתא למפרע דהקדיש דבר שלו וכדמצינו בפסחים (דף ל"א) דס"ל לאביי בהקדיש מלוה או זבין דחל הקדישו ומכירתו משום דבמטא זמני' ולא פריק שפיר אקדיש וזבין. הרי דאף דבעת מכירתו לא היה אז ברור דקאי אז ברשותי' אפ"ה אמרינן אח"כ איגלאי למפרע דמהני הקדישו ומכירתו. ורבא דפליג זהו משום דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ואין להמלוה קנין בגוף השדה עד עת הגביי' רק בתורת שעבוד בעלמא. וכעין זה פסקו בח"מ סוף סי' רי"א ובסי' רמ"ח סעיף ז' בהג"ה בשם טור בשם הרא"ש כלל פ"א שאלה ב' ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו תנאי כו' זכה בנכסיו מכח שמעון עכ"ל וכתב הסמ"ע שם בס"ק ל"ב אע"ג דבשעה שנתן שמעון ללוי עדיין לא בא המתנה ליד שמעון מ"מ כיון דראובן כתב בלשון מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה"ל כאלו בא לידו דשמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא"ש עכ"ל. ומשמע מלשון זה דאף בעבר על התנאי בקום ועשה ג"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהיה ברשותו בעת מכירתו וחל מכירתו למפרע. ועיין בתשובת פנים מאירות בסי' מ"ו שהביא להך דברי הרמ"א דסוף סי' רי"א הנ"ל ופלפל בזה הרבה וכתב דבזה הדין פליגי אביי ורבא בפסחים (דף ל"א) אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה דטעמו דרבא כיון דבעת הקדישו ומכירתו של המלוה היה בעת שלא נתברר אז דהשדה שייך לו ע"כ הוי זה אז כעין דבר שאינו ברשותו וע"כ אין ממש במכירתו והקדישו וביאר עפ"ז לשיטת הרמב"ם שם והעלה דהרמב"ם חולק על הדין דח"מ סוף סי' רי"א הנ"ל. אכן במק"א הארכתי בזה הרבה:
ולכאורה יש להוכיח כפי המבואר בסוף סי' רי"א דאמרינן איגלאי למפרע ומהני מכירתו אף כ"ז דלא נתברר קיום התנאי. דבערכין (דף ל"א) אמרו למי חלוט ריו"ח א' לשני חלוט וכן פסק הרמב"ם ה' שמיטה ויובל פ' י"ב ה"ד. הרי דאף דכ"ז דלא הגיע כלות השנה בבתי ע"ח היה יכול המוכר הראשון לפדותה ולבטל המכירה. וכמבואר שם (דף ל"א ע"א) ובב"מ (דף ס"ג) דבית בע"ח ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירה הרי דזהו דומה למכירת שדה על תנאי ואפ"ה מועיל מכירת לוקח א' ללוקח ב'. ולא אמרינן דהא כ"ז דהיה בידו של המוכר לפדותה מקרי אז ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דאף בקרקע אינו מועיל מכירתו והקדישו כמבואר בב"מ (דף ז'). וע"כ מוכח דדיינינן בכה"ג לומר איגלאי למפרע דהיה אז ברשותו למפרע. וידעתי מה דיש לחלק בכ"ז דשאני היכא דהוי בעת המכירה ברשות הלוקח מיד הדבר הנמכר וכמו בגזל דכתב הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ט"ז דלגזלן עצמו מועיל הקנאתו כיון דעומד ברשותו והארכתי בזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סעיף י"ט ע"ש. ובאמת סוגיות הש"ס בפסחים (דף ל"א) הנ"ל פשטות הסוגיא שם דלא כהפמ"א בזה ומוכח דבקנין גמור להמוכר כ"ע מודו לאביי שם דדיינינן בזה איגלאי למפרע ומועיל מכירתו:
ואפשר לחלק לכאורה דדוקא בקרקע דאף דבר דאינו ברשותו מועיל מכירתו והקדישו כמבואר בב"מ (דף ז') לכן אמרו שם בפסחים דאם למפרע גובה איגלאי מילתא למפרע דהיה חל אז מכירתו והקדישו אף דלא נתברר אז. משא"כ בהקדיש ידי' לעושיהן דהוי מטלטלין בזה בעינן דיהיה דבר ברשותו והיכא דהוי אינו ברשותו אינו חל הקדישו וע"כ אינו חל הקדישו לרב הונא דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת דכיון דא"י לכופה מקרי דבר דאינו ברשותו כ"ז דלא נתברר לנו אם תאמר א"נ או לא. אבל מהתוס' בב"ק (דף ל"ג) ד"ה איכא בינייהו כו' שהקשו דאמאי לא מהני הקדישו ניזק למאן דס"ל למפרע גובה כו'. א"כ מוכח דגם במטלטלי מהני הקדישו אף קודם דנתברר ודיינינן איגלאי מילתא למפרע ומקרי אז דבר שברשותו. ובאמת אין לחלק בזה בין מטלטלי למקרקעי דהא אף בקרקע בעינן שיהיה ממון שיכול להוציאו בדיינין וע"כ מוכח דכיון דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דברשותי' הוי קאי דמקרי מה"ט אז בעת המכירה דהיה יכול להוציאו בדיינין. א"כ מה"ט ה"ה דהוי אז דבר ברשותו וכמש"כ התוס' בב"ק. נחזור לענינינו דיש להקשות בהך דכתובות (דף נ"ח) הנ"ל דאף ביכולה לומר א"נ הדין נותן לדון איגלאי מילתא למפרע דכיון דלא אמרה א"נ דהיה דבר ברשותו אז ויחול הקדישו וגם זה מקרי שב ואל תעשה דיש לנו לדון דלא יהיה דבר מחודש ולא תאמר א"נ כמו שלא אמרה עד עכשיו. וידעתי למה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' בענין חזקה דלהבא. ואפשר לחלק דשאני בהך דפסחים (דף ל"א) הנ"ל דהוי מחוסר ממונא וכעין דברי הר"נ בפסחים פ"ב והובא במג"א סי' תמ"א דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל משא"כ הכא דבידה לומר א"נ ע"כ מתורץ למה שכתבנו. אבל לדינא זה אינו וקצרתי בכ"ז:
ובעז"ה מצאתי להריטב"א בכתובות (דף נ"ח) דהעיר בזה וכתב בחד תירוצא לפרש דלכן דוקא לר"ל דיכול לכופה מהני הקדישו ביקדשו ידיך כו' משום דכיון דאינה יכולה לומר איני ניזונת כו' ויכול לכופה חל הקדישו משום דידי' קנויות לו כיון דא"י לומר כן אבל למאן דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית לא הוי להבעל עליה רק שעבוד בעלמא והא בשעבוד אי אקדיש מלוה לא מהני אבל לריש לקיש הוי שעבודי' דבעל כלוקח עכ"ל הריטב"א וכ"כ השמ"ק בשם הריטב"א. ולפ"ז מתורץ על נכון למה דהקשיתי בארוכה לעיל דאמאי לא נימא איגלאי למפרע אם לא אמרה א"נ משום דעיקר הסברא הוא דלמאן דס"ל דיכולה לומר א"נ אין לו קנין בגוף ידיה רק שעבוד וע"כ לא מהני הקדישו. אבל עדיין יש להקשות גם לפ"ז דהא מוכח לקמן (דף נ"ט) דגם לריש לקיש דאינה יכולה לומר איני ניזונית. דלא הוי להבעל רק שעבוד על ידיה ואין ידיה קנויות לו דהא פרכינן שם עלה דאמרה קונם מ"י לפיך דצריך להפר שמא יגרשנה דמי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש ומסקינן דמשום קונמות מפקיע משעבוד כו' ולכן חל הקונם שלה. והסוגיא שם מיירי לריש לקיש כמש"כ התוס' שם ד"ה הכא אין בידה כו'. [ובלא"ה הא מוכח דלכ"ע אמרו שם כן דאל"כ תקשה לר"ל מה דהקשו שם מי איכא מידי דאלו השתא כו'. ויש לדון בזה וקצרתי]. וכן לשיטת הר"נ להרי"ף שם ובנדרים (דף פ"ה) דכתב להוכיח ע"פ קושיות התוס' הנ"ל דבמלאכות שהן מצרכי הבית אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הרי דאף במלאכות דאינה יכולה להפקיע א"ע ולומר א"נ. דג"כ לא מקריא אלא בשם שעבוד מדאמרו ע"ז קונמות מפקיע משעבוד. וחזינן דאף באין יכולה לומר א"נ דמ"מ אין להבעל קנין על ידיה רק בשם שעבוד. א"כ לפ"ז נסתר תי' הריטב"א שכתב דלכן אמרו מתוך שיכול לכופה מהני יקדשו ידיך משום דיש לו קנין על ידי'. דהא גם לר"ל אין זה רק בשם שעבוד:
ואפשר לומר דגם לר"ל אין לו קנין בגוף ידי' רק יש להבעל זכות כמו קנין לפירות וכמו בשוכר שדה לפירות דיכול ליתן זכותו לאחר מצד דמקרי דבר ברשותו. ומ"מ מצינו גם בשכירות דהמשכיר יכול להפקיע זכות השוכר ע"י קונם. דקונם מפקיע גם משעבוד השוכר כמבואר בר"נ לנדרים (דף מ"ו) ור"פ השותפין. ולכן חל הקונם שלה להפקיע מבעלה דגם בזה אמרו קונם מפקיע משעבוד רק דאלמוה לשעבודו כ"ז דהיא תחתיו. ושפיר כתב הריטב"א דלר"ל מהני הקדישו באומר יקדשו ידיך משום דמקרי דבר ברשותו וכמו זכות השכירות ועיין בגיטין (דף ע"ז ע"ב) דאמרו שם יד דאשה נהי דקנוי לו למעשה ידיה ידה גופא מי קני לי' והתוס' שם ד"ה ידה גופא כו' וא"ת חצרה גופא נמי לא קני לי' גופי' אלא פירי וי"ל כיון דקנוי לו לפירי כו' אבל מ"י מעלמא קאתי ועוד דחצר קנוי לו בע"כ אבל ידי' יכולה לומר א"נ כו'. [וזהו כשיטת הסוברין דבעל אין לו קנין בגוף השדה ולכן הקשו כן וכמש"כ לעיל בשם התוס' דב"ב (דף קל"ט ע"ב) והובא בש"ך הכא. ועיין בב"ק (דף פ"ח ודף פ"ט) דכמה אמוראי ס"ל להוכיח מהמשנה להך תקנת אושא. ועיין בתוס' גיטין שם ד"ה מה שקנתה כו' בתי' השני דבפירות תליא מילתא ובתוס' ב"ב (דף נ"א ע"ב) וקצרתי]. הרי חזינן דלתי' א' של התוס' גיטין אף למ"ד דא"י לומר א"נ מ"מ אין לו קנין בגוף ידיה. ויש להאריך בזה רק מפני שאין זה שייכות כ"כ לענינינו ע"כ קצרתי בזה הפרט:
אבל עדיין תקשה במש"כ הריטב"א דלדידן דיכולה לומר א"נ דלא הוי זכותו רק שעבוד בעלמא וגרע משוכר ומה"ט אינו יכול להקדיש ידי' לעושיהן דלפ"ז תקשה למאי דקיי"ל קונמות מפקיע משעבוד דאמאי באמרה קונם מ"י לפיך אינו חל הקונם כ"ז דהיא תחתיו דקשה דניקדוש מהשתא וכקושיות הש"ס בכתובות (דף נ"ט). וע"כ מוכרח לומר כמו דתי' הגמ' שם אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל כו' ופי' רש"י דשוייוהו רבנן כלוקח גמור. וכן י"ל בדברי הר"נ נדרים (דף ט"ו ע"ב) וחזינן דעשאו חז"ל זכות הבעל במעשה ידיה דיהיה דינו כלוקח גמור. ואף דהסוגיא שם מיירי אליבא דר"ל או במלאכות שא"י לומר א"נ וכמש"כ הר"נ. מ"מ כן מוכרח לומר לשיטת המ"ד דיכולה לומר א"נ וכדקיי"ל דאינו חל הקונם שלה בעודה תחתיו אף בהמלאכות שיכולה לומר א"נ וכמבואר ביו"ד סי' רל"ד ובאה"ע סי' פ"א. א"כ לפ"ז יש להקשות דאמאי אינו יכול הבעל להקדיש ידיה לעושיהן וכמבואר באה"ע סי' פ"א וכמש"כ הר"נ בפרק אע"פ וכמשמעות הש"ס בכתובות שם (דף נ"ח). [ובשיטת הרמב"ם כבר תמה עליו הר"נ ובמק"א כתבתי לתרץ דברי הרמב"ם ואכ"מ]. והא מוכח מן הריטב"א הנ"ל דאם היה זכות הבעל כלוקח על מ"י אף דיכולה לומר א"נ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהקדיש דבר שברשותו וכמש"כ לעיל. רק דאתו עלה דזהו דלמ"ד יכולה לומר א"נ אין זכותו רק כשעבוד ומדמו זה להא דאקדיש וזבין מלוה לא מהני. וזהו משום דקיי"ל מכאן ולהבא גובה. אבל כיון דאמרו דעשאו חז"ל זכותו דהוי כלוקח גמור א"כ תקשה דיהיה חל הקדישו דהבעל באומר יקדשו ידיך לעושיהן:
וע"כ מוכח דאף דעשאוהו כלוקח עכ"ז לא עשאוהו דיהיה זכות הבעל במ"י כמו לוקח גמור לכל מילי רק לענין זה לבדו שלא תפקיע זכותו ממנו דבמה שזיכו לו חז"ל ראו לתקן שלא תוכל להפקיע ממנו בשום אופן בעולם כלל וע"כ אינו חל הקונם שלה. ואפ"ה אינו יכול למכור ולהקדיש זכותו משום דאין לו קנין לגבי זה רק בתורת שעבוד בעלמא והגוף שייך להאשה לבדה. הרי דמצינו דאף דאלמוה לשעבודי' והוי כלוקח גמור מ"מ לא הוי לוקח גמור לכל דבריו רק לגבי' זה שלא יופקע זכותו. ע"כ ה"ה י"ל כן בתקנת אושא דהא מצינו כן גבי תק"א בב"ק (דף צ') דאמרו דכ"ע אית להו תק"א והא דתני יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כדרבא דהקדש ושחרור מפקיע משעבוד ומאן דתני אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל. הרי דעיקר תק"א הוי משום זכות שעבוד ואלמוה לשעבודי' דבעל וכ"כ רש"י בב"ק (דף פ"ח) מקודם בד"ה באושא התקינו אלמוה רבנן לשיעבודי' משום איבה והוי כלוקח ראשון. וכ"כ רש"י שם (דף פ"ט ע"ב) בד"ה סברוה כו' דאלים שעבודי'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף נו"ן) ד"ה הבעל מוציא דאלמוה לשעבודי' דבעל ועשאוהו לוקח ראשון. א"כ י"ל בהך תק"א ג"כ דלא הוי לוקח גמור לכל מילי ולא עשאוהו כלוקח רק לגבי שלא יופקע זכותו בירושתה בשום אופן בעולם כלל. וכמש"כ השיטה מקובצת בכתובות פ' האשה שנפלו (דף ע"ח) דעיקר טעם תקנת אושא הי' כדי שלא תעקור ירושתו שלא תתן לקרובים ע"ש. ועדיין יש לומר דלשארי מילי לא עשאוהו ללוקח. וכמו דמצינו במעשה ידיה דאמרו אלמוה רבנן לשיעבודי' והוי כלוקח גמור כפי' רש"י ואפ"ה לא הוי לוקח גמור לכל מילי. דה"ה בהך דתק"א:
ולפ"ז מתורץ למה שהקשיתי לעיל על הא דאמרו בירושלמי ר"פ הכותב דהבעל אינו יכול למכור הגוף לכשתמות אשתו משום דהוי כמוכר דבר דאינו ברשותו דלפ"ז אמאי תקנו באושא דמכרה ומתה הבעל מוציא וכקושיות הש"ך הכא והב"ש בסי' צ"א דאי נימא דלא הוי לוקח מחיים על הגוף דאמאי מוציא מהלקוחות. ולפמש"כ אתי שפיר. דבאמת הגוף שייך להאשה לבדה רק לגבי שלא יופקע זכותו בירושתה בזה אלמוה דיהי' כלוקח ראשון וכמו במעשה ידיה דאינו יכול הבעל להקדיש משום דהוי דבר שאינו שלו ואפ"ה אין האשה יכולה לאסור עליו בקונם דעשאוהו בזה כלוקח. ואף דחזינן דלמאן דס"ל דאינה יכולה לומר א"נ יכול להקדיש מעשה ידיה באומר יקדשו ידיך והוי לוקח גמור לכל מילי. יש לומר דבמעשה ידיה אלים שעבודו ביותר וכמש"כ התוס' בכתובות (דף נ"ט ע"א) ד"ה ר"ע אומר כו' בסה"ד וי"ל דדוקא בעיקר מ"י אלמוה שהם שלו לגמרי אבל הכא כו' ע"ש והובא בב"ש סי' פ"א סוף ס"ק ה'. ועוד יש לחלק דרק למאן דס"ל דא"י לומר א"נ דבזה כיון דזכותו ברור בזה דינו כלוקח לכל דבר. אבל למאן דס"ל דיכולה לומר א"נ ואינו ברור בידו הזכות לא שוויי' ללוקח לכל דבר. וה"ה בזכות ירושתה דאין זה זכות ברור דמי יודע שתמות קודם וכמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ד) ד"ה וסבר רב תנאו כו' דבזה לא עשאוהו ללוקח לכל דבר רק לגבי זה בלבד שלא תוכל להפקיע זכותו מה שזיכו לו חז"ל: ויהיה איך שיהיה עכ"פ מצינו במה דתקנו לתקנתם במעשה ידי' דאף דאלמוה לשעבודי' דיהיה כלוקח גמור כפי' רש"י ואפ"ה לא הוי לוקח לכל דבר. א"כ ה"ה י"ל כן בתק"א דג"כ לא הוי כלוקח גמור שיהי' יכול למכור זכותו לאחר וכמבואר בירושלמי ר"פ הכותב הנ"ל משום דראו חז"ל לתקן כן רק לענין זה לבד שלא תפקיע ירושתו ומחיים אין זכות הבעל רק בתורת שעבוד ואלמוה לשעבודי'. ובזה מדוקדק מה דאמרו בכתובות (דף ע"ח ע"ב) מתני' בחיי' ולפירות תק"א בגופה של קרקע ולאח"מ. משום דמחיים הוי זכותו רק בתורת שעבוד ואלמוה לשעבודי' אבל לאח"מ הוי לוקח ממש. ולפ"ז ניחא בפשיטות מה דבנתאלמנה ונתגרשה מכרה קיים כמבואר בסי' צ' סעיף ט' וכמבואר בירושלמי וא"צ לדחוקי בזה וכמו שהקשה הב"ש שם ס"ק ל"ט. ולפ"ז אתי שפיר שיטת הסוברין הכא גבי שומא הדרא דהא דלא מהדר דזהו רק כשמתה ולא בחיי' דאף דתקנת אושא היה להוציא מהלקוחות משום דשוויי' כלוקח ראשון מ"מ לא לכל מילי עשאוהו להיות לוקח גמור. ומהך ירושלמי דר"פ הכותב סייעתא לשיטת הפוסקים הללו. ומתורץ קושיות הש"ך והב"ש בסי' צ"א ס"ק ו' משום דאין ראי' מתקנת אושא כלל. ואין אנו צריכין לדברי הקצה"ח ע"פ דברי רש"י דב"ק. וכן בעיקר דברי רש"י יש לי לדון בכוונתו דאין דברי הקצה"ח מוכרחין כ"כ בכוונתו והוכרחתי לקצר: ענף ה:
ואפשר לומר דשיטת הסוברים דהוי לוקח על הגוף מחיים לכל דבר דטעמייהו דהא לתי' קמא בב"ק (דף פ"ט) דאמרו דכ"ע אית להו תק"א כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה הרי דלתק"א הוי לוקח גמור ולא בתורת שעבוד בלבד רק האבע"א דמסיק מ"ט כדרבא כו' מפקיע משעבוד ואלמוה לשיעבודא דבעל ס"ל דאינו לוקח גמור לכ"ד רק לגבי זה בלבד שלא תפקיע ממנו ואז יש לדמות למעשה ידיה כנ"ל. ופסקו כהתירוץ קמא הנ"ל. אבל שיטת הסוברין דלא הוי לוקח מחיים על הגוף לגבי שומא הדרא וכן למילי אחריני י"ל דס"ל כהך אבע"א דאין זכותו רק בתורת שעבוד ואלמוה לשעבודו וכמו דהובא לשיטת הירושלמי ר"פ הכותב הנ"ל. אכן ברש"י ב"ק שם (דף פ"ח ע"ב) ד"ה באושא התקינו כתב בלשון אלמוה רבנן לשעבודי' כו' וכן שם (דף פ"ט ע"ב) ד"ה קודם תקנה הוי שיעבודי' קיל כו'. הרי דאף קודם דמסיק האבע"א כדרבא כו' מפקיע משעבוד ג"כ היה ס"ל דרק בתורת שעבוד אתו עלה דתק"א. ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות הך דב"מ (דף צ"ו) דהובא לעיל דאמרו שם אשה ששאלה ושאל מאשה גבי שאילה בבעלים דתלוי בפלוגתת ריו"ח ור"ל אי קנין פירות כקנין הגוף דמי. והקשיתי לעיל דהא לאחר תקנת אושא הוי הבעל לוקח על הגוף או דאלמוה לקנין פירות דיהיה כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח. אבל לפי מש"כ כעת אתי שפיר בפשיטות דהא לאו לכל מילי עשאוהו כלוקח רק לגבי טריפת לקוחות כדי שלא תפקיע זכותו בירושתה. וכן הא לא מהני מכירתו בחיי' אם תמות וכשיטת הירושלמי שלפנינו. ואחר כותבי כ"ז מצאתי בעז"ה בשיטה מקובצת לב"מ שם שהקשה כן ותירץ כמש"כ וזה לשונו וקשיא לי והא לא דמי האי קנין פירות דבעל לקנין פירות בעלמא כדאי' בהחובל דקנין פירות דידי' כקנין הגוף הוא ואיכא למימר דאלמוה רבנן שעבודא דבעל כי היכי דלא ליפקע שעבודא דבעל כדפריש בירושלמי שלא תהא אשה מברחת נכסיה מבעלה וכן שלא תהא אוסרת עליו מ"י אבל בכל מילי אחריני כקנין פירות דעלמא הוי הראב"ד עכ"ל השמ"ק וכה"ג ראיתי בהריטב"א לב"מ שם. הרי להדיא דהשמ"ק בשם הראב"ד כתב כעין מה שכתבתי דרק לגבי שלא יופקע זכותו בירושתה אלמוה לקנין פירותיו אבל לא לשארי מילי. וגם כתב בקצרה וכן שלא תהא אשה אוסרת עליו מ"י. וכלל אותם כחדא להורות דזה דומה להא דקונם מ"י לפיך דאינו חל כ"ז שהיא תחתיו משום דאלמוה לשיעבודו וה"ל לוקח כפי' רש"י שם. וה"ה בתק"א דעשאוהו כלוקח דהוא ג"כ רק להדא מילתא שלא תפקיע זכותו ולא לשארי מילי. והשמ"ק כתב כן לשיטת הסוברים דמצד דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח ע"פ דברי רש"י דב"ק. ואני כתבתי כן לשיטת הסוברים דמצד דעשאוהו כלוקח לגבי זה לבד על הגוף. ות"ל ע"ז:
(הגה"ה:
והנה לעיל הבאתי לדברי התוס' כתובות (דף נ"ט) ד"ה ר"ע אומר כו' שכתבו דדוקא בעיקר מ"י אלמוה אבל הכא בהעדפה דלאו דידי' נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה עכ"ל. וראיתי בהפלאה דהקשה דהא אמרו בב"ק (דף פ"ט) דגם בקנין פירותיו אלמוה שא"י להפקיע ולכן עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לאשה ותי' דזה תלוי בפלוגתת תנאי דהתם והך תנא יסבור דלא אלמוה לקנין פירותיו עכ"ל ההפלאה. ולענ"ד לא נהירא זה דא"כ תקשה להלן (דף ס"ו) דאמרו דת"ק דס"ל א"צ להפר דע"כ זהו משום דס"ל דהעדפה לבעל דאל"כ אמאי א"צ להפר הא יש לחוש לשמא תעדיף כו'. וקשה מנלן להוכיח כן מהת"ק הא י"ל דטעמי' דת"ק הוא משום דס"ל כהברייתא דהחובל דעבדי נ"מ אין יוצאין לאשה משום דאלמוה לקנין פירותיו או משום דעשאוהו כלוקח על הגוף בחיי' וה"ה על העדפה ומשום תק"א וע"כ אינו חל נדרה לאפקועי זכותו ועיין כתובות (דף ע"ח ע"ב) וקצרתי. וע"כ נלע"ד דפשטות כוונת התוס' דכתבו כן לכ"ע ואינו קשה מהא דעבדי מלוג אין יוצאין לאשה כדקיי"ל משום דיש לחלק דדוקא בעבדי מלוג דכבר אתי לידה בזה אלמוה לזכותו כיון דכבר זכתה. אבל במה שלא בא עדיין לידה מעולם בעת הקונם שלה בזה לא אלמוה זכותו. וכדמצינו בהרא"ש ב"ב פ' יש נוחלין סי' י"א שכתב לחלק דדוקא בהלותה אחר נישואין בזה שייך תק"א אבל במה שהלותה קודם נישואין דלא אתי לידה אחר נישואין לא אלמוה. וכמש"כ הב"ש בסי' פ"ג ס"ק ה' לחלק כה"ג דשאני חבלה שלא בא לידה מעולם ע"ש. וע"כ חל נדרה להפקיע זכותו מפירות שיש לו במה שתעשה לאח"ז. וראי' לזה דאל"כ תקשה איך כתבו התוס' דשעבודו דעל מ"י אלים ביותר מזכות פירות. והא בגיטין (דף ע"ז) אמרו דידה גופא לא קני לבעל וחצרה מה שקנתה קנה בעלה הרי דזכות פירותיו אלים ביותר מזכותו במ"י. וע"כ מוכח דכוונתם הוא דשאני בהך דכתובות דעדיין אינם בעולם ובזה לא אלים זכותו כ"כ בפירות כמו זכותו במ"י שהם לגמרי שלו. ולפ"ז העיקר כמש"כ לעיל ועוד יש לחלק דבזכות דאינו ברור כ"כ לא עשאוהו ללוקח לכל דבר כו'. וזהו כוונת הרמב"ן שהובא בשמ"ק לב"מ (דף צ"ו) ד"ה האשה ששאלה כו' וז"ל כקנין הגוף דמי כו' מטעם פירות אתי לה ולא מטעם לוקח ראשון דירושתה דכיון דתלוי' ועומדת לאו קנין ממש הוא שיטה עכ"ל ויש להעמימו לדברי שכתבתי דכיון דאין זה זכות ברור ע"כ לא עשאוהו ללוקח לכל דבר דלזה נתכוין הרמב"ן וקצרתי. (ע"כ הגה"ה): ואמרו בירושלמי בכורים פ"א ה"ה על המשנה אשה מביא ואינו קוראת ולביתך מלמד שמביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא רשב"ל אמר לאח"מ הא בחיים לא ריו"ח אמר לא שנייא היא בחיים היא לאח"מ רשב"ל כדעתי' דאין יורש אשתו דבר תורה. והובא בקצרה בר"ש בכורים פ"א משנה ה' בסופו. ופי' הפני משה דר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ע"כ אינו קורא בחיי' אלא לאח"מ כו'. וכן אי' בירושלמי כתובות פ"ט ה' ה'. ובש"ס דילן בגיטין (דף מ"ז) בפלוגתת ריו"ח ור"ל אמרו שם ולביתך מלמד שמביא בכורי אשתו וקורא כו' ועיין בתוס' שם ד"ה ולביתך כו'. והריטב"א כתב שם דהאי לביתך דרשא גמורה ולא אסמכתא אלא גזה"כ אע"ג דלית לי' קרקע מידי כו'. וכ"כ הריטב"א בב"מ (דף צ"ו) ועיין בפני יהושע לגיטין שם. ולפ"ז הש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דאף לר"ל מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא ומה"ת משום הך גזה"כ ולביתך וכמש"כ הריטב"א והפ"י. ומשמע דאף לאחר תקנת אושא דבעל לוקח הוי דג"כ ס"ל לר"ל לשי' הירושלמי דכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ע"כ אינו מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא. ואין סברא לומר דר"ל לא יסבור לתקנת אושא דרק לריו"ח כתבו התוס' ביבמות (דף ל"ו) ובכתובות (דף נ') בחד תירוצא דלריו"ח לא צריכא לתק"א רק לר"ל מסיק הש"ס בהחובל (דף פ"ח) לתק"א ע"ש. וגם לריו"ח מוכח מהירושלמי פ"ט דכתובות ה"א דס"ל לתק"א וכמש"כ בשירי קרבן שם. ולפ"ז תקשה דהא כיון דלתק"א הוי הבעל כלוקח על הגוף מחיי' או משום דאלמוה לקנין פירותיו דהוי כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח לדברי רש"י א"כ קשה אמאי אינו מביא בכורים וקורא מנכסי אשתו לר"ל. ואין לומר דכיון דזכות הבעל הוא רק מדרבנן ע"כ אינו מביא וקורא. דז"א דהא מבואר בגיטין (דף מ"ז) דאף בזכות פירות להבעל אף דאינו רק מדרבנן מ"מ אם קנין פירות כקנין הגוף דמי דמביא וקורא וכמש"כ התוס' שם ד"ה מתה אין כו'. ובהריטב"א שם. א"כ יש להקשות דנימא כן אף לר"ל ולאחר תק"א. וכן יש להקשות בשיטת הש"ס דילן דאמרו מתה אין לא מתה לא. ודוחק לומר דהברייתא דשם היה ס"ל כהנך תנאי דל"ל תק"א או קודם תקנה. ועיין בב"ק (דף פ"ט ע"ב):
אכן לפי מש"כ לבאר לפי שיטת הירושלמי ר"פ הכותב דמוכח לומר דעיקר תק"א אינו רק בתורת שעבוד ואלמוה לשעבודו. וכן הבאתי לעיל ב"ה בשם השמ"ק לב"מ בשם הראב"ד דכתב דאף דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף דזה אינו רק לגבי שלא תפקיע זכותו אבל בכל מילי אחריני כקנין פירות דעלמא הוי וכמו שהובא לעיל. ולפ"ז אין מקום לקושייתי דהא לכל מילי הוי קנין פירות דהבעל דמי לכל קנין פירות דס"ל לר"ל דלאו כקנין הגוף הוי. וע"כ שפיר ס"ל לר"ל בירושלמי דאינו מביא וקורא מנכסי אשתו. ויהיה גם מזה ראיה למה שנתבאר לעיל בעז"ה. ואפשר לדון בזה לפי מה דכתב הרמ"א באה"ע סי' צ' סעי' ט' דנתאלמנה ונתגרשה מכרה קיים והב"ש הקשה שם ע"ז. אכן העיקר הוא דאף דהבעל מוציא הגוף בחיי' דכן היה התק"א. דעכ"ז כשמת הבעל בחיי' אז נתבטל למפרע הזכות דזיכו לו חז"ל בחיי' ע"פ תק"א דאדעתא דהכי לא זיכו לו כלל מעיקרא. ע"כ י"ל דלכן אינו קורא דהא מבואר בב"ב (דף פ"ב) דבמקום ספק אינו קורא משום דמחזי כשיקרא. וכיון דבחיי אשתו אף דנימא דדינו כלוקח על הגוף אז. עכ"ז כשמת הוא בחיי' פקע למפרע זכותו בגוף הקרקע. ע"כ אינו קורא משום דמי יימר שתמות קודם שמא ימות הוא מקודם וכמש"כ התוס' כתובות (דף פ"ד) ד"ה וסבר רב כו' ואז היה אסור לקרות וע"כ אינו קורא וע"כ נדחה ראייתי מהך דבכורים. אכן לפי שיטת הקצה"ח ע"פ דברי רש"י דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. א"כ שפיר הוכחתי מהך דאמרו גבי בכורי אשתו דלר"ל דקנין פירות אינו כקנין הגוף דאינו מביא וקורא. דמוכח מזה כמש"כ השמ"ק בשם הראב"ד דלכל מילי קנין פירות דהבעל הוא כמו כל קנין פירות דאינו כקנין הגוף. ויהיה מהירושלמי דבכורים ראי' לדברי הראב"ד הנ"ל. וראיתי כעת בהריטב"א לב"מ (דף צ"ו) שכתב בשם הראב"ד דכיון דלגבי מכירתה טורף הבעל מהלקוחות ע"כ הדין הוא דבעל מביא בכורים מנכסי אשתו כיון דשווי' לאחר תק"א כלוקח ראשון דקנין פירותיו הוי כקנין הגוף ע"כ מצי למימר גבי בכורים מן האדמה אשר נתת לי כו' עכ"ל. וזהו רק לפי ש"ס דילן. אכן לפי שיטת הירושלמי בבכורים הנ"ל מוכח דלא ס"ל לסברת הראב"ד הזה. וזולת כל זה יש לומר בקצרה כי הירושלמי דביכורים אזיל לשיטתי' דס"ל בירושלמי ר"פ הכותב דבעל אין לו זכות בהגוף רק בהפירות וכמש"כ הב"ש בקצרה בסי' צ' ס"ק ל"ט: ג:
(שם סעיף א' במחבר):
וביבמות (דף ס"ו) במשנה דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה וכתבו התוס' שם ד"ה אלמנה לכה"ג כו' דאף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו כו'. זה אתי שפיר אף לאחר תק"א להסוברים דאין להבעל קנין בהגוף מחיים. אך אף להסוברים דאחר תק"א יש להבעל קנין בהגוף מחיים ובאלמנה לכה"ג בהכיר בה דיש לה כתובה ויורשה כמבואר בסי' קט"ז וסי' צ' סעי' ג' ויש להבעל זכות ע"פ תק"א. דג"כ אתי שפיר אף לאחר תק"א ע"פ מש"כ לעיל דכיון דהיכא דנתאלמנה ונתגרשה אז נתברר למפרע דלא היה לו קנין הגוף מחיי'. ע"כ במקום דיכול לבא לחשש איסור באכילת תרומה. דחיישינן שמא תתאלמן ואז יתבטל הקנין הגוף של הבעל למפרע ולכן לא יאכלו. וקצרתי:
ועדיין יש לעיין בקידושין (דף כ"ד) דאי' התם דתניא אין אשה פודה מע"ש בלא חומש רשב"א משום ר' מאיר אשה פודה מע"ש בלא חומש ומוקי לה רבא במעשר דאתיא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמי' דאמר מעשר ממון הקדש ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דממון הדיוט וקני לי' בעל ושליחות דבעל קעבדא ופי' רש"י דממון הדיוט הוא וחיילא עלי' תקנתא דרבנן ופירות לבעל כשאר נ"מ וכיון דבזוזי דבעל פרקה בעי חומש עכ"ל. ויש להקשות דהא רבנן דר"מ הוא ר' יהודה וכמבואר לקמן (דף נ"ב ודף נ"ד) דס"ל מע"ש ממון הדיוט. ור' יהודה הא ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף וכמבואר בב"ק (דף צ') וב"ב (דף נ') ומה"ט לא קרינן ליה עבדו. והתוס' בב"ב שם בד"ה קנין פירות כו' ובגיטין (דף מ"ח) ד"ה לא דכ"ע קנין פירות כקנין הגוף כו' דר' יהודה ס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף. א"כ תקשה במה דס"ל לר' יהודה הכא דכיון דמע"ש ממון הדיוט ופירות לבעל דקרינן ביה ממעשרו. דהא כיון דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ לא קרינן ביה ממעשרו כמו דלא קרינן ליה עבדו התם. אכן לפי מש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ר' יהודה כו' דהביאו בשם ר' יצחק דמן דין יום או יומים דס"ל לר' יהודה דלאו כקנין הגוף דמי אין ללמוד בעלמא דשא"ה דכתיבי קראי כו' עכ"ל. א"כ י"ל דבאמת ס"ל לר' יהודה דקנין פירות כקנין הגוף הוי בעלמא. וע"כ א"ש הך דקידושין דמשום קנין פירות דבעל קרינן ממעשרו וכדקאמרי בגיטין (דף מ"ח) לעולם אימא לך בעלמא קסברי ר' יהודה ור"ש קנין פירות כקנין הגוף. וכן יש להעיר בהך דבכורים פ"א משנה י"א דר' יהודה ס"ל דבעלי אריסין וחכירות מביאין וקורין. ובע"כ טעמו משום דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ובמק"א הארכתי בזה. אכן לפי שיטת התוס' בשארי דוכתי וכנ"ל דס"ל אליבא דר' יהודה דקנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ תקשה דאמאי ס"ל לר' יהודה דאין פודה בלא חומש הא כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ לא קרינן ביה ממעשרו:
אך י"ל בהך דתניא דאין אשה פודה מע"ש בלא חומש ולר"י דמע"ש ממון הדיוט וקני ליה בעל כו' דמיירי לאחר תק"א וכדאמרו בב"ק (דף פ"ט) לכמה אמוראי דתנינא להך תק"א כו' ולימא תק"א תנאי היא כו'. ולשיטת הסוברים דתק"א הוא מצד דהוי לוקח מחיים על הגוף או דזהו משום דאלמוה רבנן לקנין פירותיו להיות כקנין הגוף וע"כ קרינן ביה ממעשרו ואין פודה בלא חומש. אכן לפי מש"כ לעיל להוכיח מהך דב"מ (דף צ"ו) וכפי שהבאתי לעיל בשם השמ"ק ובשם הראב"ד דכתב דלאו לכל מילי עשאוהו ללוקח רק עיקר זכותו מצד תק"א הוא משום שעבוד ואלמוה לשעבודי' להיות מוציא מהלקוחות שלא יופקע זכותו בירושתה אבל בשארי מילי אין לו זכות ולא עדיף זכותו משאר קנין פירות דעלמא דאינו כקנין הגוף וכדאמרו בב"מ (דף צ"ו) גבי שאילה בבעלים. א"כ אכתי יש לעיין הכא דאף דמע"ש ממון הדיוט הוא דמ"מ אין דינו כלוקח כיון דקנין פירות ס"ל דלאו כקנין הגוף א"כ לא קרינן ביה ממעשרו. ועוד יש להעיר לפי מה שכתב הש"ך הכא גבי שמו מינה דאשה ואינסבא דבחיי' מהדרינן לה דלא שוויי' כלוקח לריעותא וכמו בב"ב ס"פ י"נ דטבא ליה עבדו לי' כו'. א"כ תקשה עדיין הכא דאמאי אינה פודה בלא חומש הא אף דממון הדיוט וקני ליה בעל. עכ"ז הא יכול לומר דא"א בתק"ח ולריעותא לא שוויי' כלוקח א"כ כי פרקת לי' בזוזי דבעל לא יהיה חייב ליתן חומש דהא אינו קונה בע"כ היכא דלא יהיה לו זכות מזה:
וכן הרמב"ם ה' מע"ש פ"ה כתב דלכן אשה שהכניסה מע"ש לבעלה אם פדהו אינו מוסיף חומש משום דמע"ש ממון גבוה הוא. ומשמע דאם היה ממון הדיוט היה חייב חומש וע"כ משום דהוי לוקח מתק"א ותקשה כנ"ל. ואפשר לומר דא"ש לפי מש"כ רש"י בקידושין שם ד"ה דאייתי מבי נשא כו' דירשתיה להמע"ש עם שאר נכסים כו'. דלכאורה יש לעיין דל"ל לרש"י לפרש דירשתי' עם שאר נכסים. אכן י"ל דאלו לא היה שם שארי נכסים לא היה כלוקח על המע"ש ולא קרינן בי' ממעשרו כיון דלאו כקנין הגוף הוי רק מצד תק"א ולא אלמוה לחובתו. אבל כיון דהבעל בא לזכות גם בשארי נכסים שירשתה להיות בהו כלוקח מצד תק"א דיש לו זכות עי"ז לבטל מכירתה אם תמכור. ע"כ אינו יכול לומר א"א בתק"ח כיון דרוצה בהך תקנת חז"ל משארי נכסים לזכותו א"כ ה"ה במה דהוי לחובתו אם יהיה כלוקח מצד תק"א דג"כ הוי כלוקח. ולפ"ז אף דלא ירשתה רק למע"ש אלא דהיה לה שארי נכסי מלוג דג"כ יש לדון כן מצד הסברא הזאת. וכעין זה ראיתי בהפלאה לק"א סי' ק' ס"ק ב' דכתב דלא שייך א"א בתק"ח היכא דבקצתו ניחא לי' ע"ש. אבל ז"א מספיק לתרץ רק במה דהקשיתי דנימא א"א בתק"ח אבל במש"כ בשם השמ"ק דלאו לכל מילי שוויי' כלוקח לכל דבר תקשה עדיין:
ולכן נראה לע"ד מילתא חדתא והוא דהא מצינו בגיטין (דף מ"ז) דלביתך מלמד שמביא בכורי אשתו וקורא ואף ריש לקיש דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף במוכר שדהו לפירות דאינו קורא. עכ"ז מודה דבעל מביא בכורי אשתו וקורא משום גזה"כ דולביתך דגזרה תורה גבי בכורים דקנין פירות של הבעל יהיה כקנין הגוף וכמש"כ הרשב"א בגיטין שם וזהו דרשא גמורה ולא אסמכתא וכמש"כ הריטב"א והפני יהושע שם ועיין בתוס' שם ד"ה ולביתך כו' דגם מקודם התקנה היה דרכם מכבר לתת הפירות לבעליהן ע"ש. ומה"ט פסק הרמב"ם פ"ד הל' בכורים דבעל מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא וכמש"כ הפני יהושע בגיטין שם לפרש דאע"ג דר"ל סבר מתחלה שם מתה אין לא מתה לא עכ"ז לבסוף דמיתה איצטריכא לי' ס"ל לר"ל שפיר דגבי בכורים אע"ג דלא מתה גזרה התורה דקנין פירות של הבעל יהיה כקנין הגוף וע"כ מביא בכורי אשתו וקורא. וכ"כ הריטב"א בב"מ (דף צ"ו). ועיין בהריטב"א שם במש"כ בשם הראב"ד על הא דמביא בכורי אשתו וקורא וקצרתי. וכיון דנתבאר דבכורים מביא הבעל וקורא דזהו מה"ת דגזרה התורה דקנין פירות של הבעל נחשב כקנין הגוף גבי בכורים. דה"ה במע"ש אמרינן דקנין פירות של הבעל הוי כקנין הגוף וקרינן בי' ממעשרו. דביבמות (דף ע"ג) אמרו דאיתקש בכורים למע"ש וילפינן בהיקישא כמה מילי ועיין בתוס' שם בע"א ד"ה מה שאין כן במעשר כו' דילפינן גם מע"ש מבכורים דאין היקש למחצה. וה"ה לגבי הך מילתא בקנין פירות של הבעל דכמו דהוי כקנין הגוף בבכורי אשתו דה"ה גבי מע"ש של אשתו. וע"כ אם מע"ש ממון הדיוט חייב חומש. אלא אי מע"ש ממון גבוה דלא נכלל זה בנ"מ וכמו דפי' רש"י שם וכמש"כ הריטב"א בקידושין שם להסביר זה. וכיון דאין להבעל קנין פירות כלל במע"ש אם הוי ממון גבוה ע"כ פודה בלא חומש משום דהוי כאחר לגבי הפדיי' אבל למ"ד ממון הדיוט דהוי נכסי אשתו וכדין כל נ"מ ויש להבעל קנין פירות ע"כ יש למילף מהיקישא לבכורים דגזרה תורה דקנין פירות של הבעל בנכסי אשתו דינו כמו קנין הגוף לגבי זה. וכמו דילפינן ביבמות (דף ע"ג) שם ע"פ היקישא מע"ש לבכורים לכמה ענינים כמו כן ילפינן להך מילתא דאין לחלק ביניהן. [ובמה דהוי זכותו בהפירות רק מדרבנן כתבתי לעיל ובמק"א דדינו כדאורייתא וכעין זה כתב הריטב"א לכתובות (דף פ"ה ע"ב) ד"ה המוכר שט"ח כו' ע"ש. ואכמ"ל בזה]. ומתורץ על נכון סוגיות הש"ס בקידושין והרמב"ם:
ד:
(שם סעיף ו'):
נחזור לענינינו דנתבאר דמצינו כעין זה דאף דנתנו להבעל דין לוקח מ"מ אינו כלוקח לכל דבר רק לדבר פרטי בזה אלמוה לשיעבודי' ונתנו לו בזה לבד דין לוקח כמו במעשה ידיה. וכעין זה מצינו במה שכתבו התוס' בכתובות (דף נ"ט) ד"ה קונמות כו' דאלמוה רבנן לשיעבודא דב"ח שלא יהיה יכול לאסור בקונם על המלוה וכ"כ הרא"ש שם והובא שיטתם בח"מ סי' קי"ז. ולפי' רש"י שם במה דאלמוה לשעבודא דבעל שלא יחול הקונם מיד דזהו משום דשוויוהו רבנן כלוקח גמור. א"כ לפ"ז ה"ה במש"כ התוס' והרא"ש דאלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח ג"כ ע"כ זהו משום דנתנו לו דין לוקח לזה. ועכ"ז חזינן דאקדיש מלוה וזבין לא מהני מכירתו כמבואר בפסחים (דף ל"א) לדידן דקיי"ל כרבא דמכאן ולהבא גובה משום דבאמת אין להמלוה רק שעבוד על נכסי הלוה ורק לדבר פרטי שלא יהיה יכול הלוה לאסור בקונם על המלוה עשאוהו חז"ל כלוקח כדי שלא יופקע זכותו. וה"ה גבי הך דתק"א דעשאוהו כלוקח ראשון לדבר פרטי שלא תועיל מכירתה לאפקועי זכות ירושתו. וכמו בהך דקונם מעשה ידי לפיך דאינו חל כ"ז שהיא תחתיו משום דשוויי' כלוקח גמור. אף דבאמת אינו כמו דין לוקח וכמש"כ בשם הריטב"א דאין זכותו רק בתורת שעבוד. וכמו דאמרו בגיטין (דף ע"ז) דידה גופא מי קני לי' וכמש"כ לעיל בארוכה. ע"כ יש לדון כן גבי הך תק"א דמכרה ומתה מוציא מהלקוחות דעשאוהו כלוקח ראשון דאין זה רק לגבי ענין פרטי הזה כדי שלא תפקיע זכותו בירושתו. וכן י"ל בדברי הר"נ נדרים (דף ט"ו ע"ב):
ולפ"ז ניחא אף להך שיטה דס"ל הכא גבי שומא הדרא דלא נתנו לו חז"ל דין לוקח בחייו על הגוף וכן מצינו שיטת הסוברים באה"ע סי' צ' סעיף ט' שיטת המחבר בשם הרמב"ם וסייעתו דבחיי' אינו מוציא הגוף. ועכ"ז אתי שפיר מה שפסק המחבר באה"ע סי' צ' סעי' א' דבהנותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה דיורשה בעלה ולא הובא שום חולק ע"ז שם. ואף דהתוס' בב"ב (דף קכ"ד) ס"ל בזה דאינו יורשה עכ"ז לא חשו להביא לשיטת התוס' אף בשם י"א כלל. משום דאף לשיטת הרמב"ם דאינו מוציא בחיי' הגוף וכן לשיטת הסוברים הכא גבי שומא הדרא דאין לו דין לוקח מחיים על הגוף. מ"מ כיון דתק"א היה לעשותו כלוקח ראשון להוציא מהלקוחות דאלמוה לזכותו גבי זה בלבד כדי שלא תפקיע זכותו בירושתה. כמו כן הכא בהלוותה מנ"מ תחתיו דיורשה דזהו ג"כ מטעם זה דאלמוה חז"ל לגבי זה דיהיה כלוקח ראשון על המעות דהיה ברשותה בעודה תחתיו דלא תפקיע זכותו ע"י מעשיה דהלותה אותם ויש עליהם דין ראוי דע"פ דין לא היה יורשה ועכ"ז כיון דשוויי' לי' דין לוקח לאחר תק"א הדין הוא דיורשה משום זה וכדסתם המחבר בלא שום חולק באה"ע סי' צ' הנ"ל:
וכבר כתבתי לעיל בשם הקצה"ח ע"פ דברי רש"י דב"ק דעיקר תק"א הוא משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. א"כ לפ"ז הדין נותן גבי הלואתה מנ"מ תחתיו דאינו יורשה וכמש"כ לעיל בארוכה דכיון דאינו בעין רק ראוי ע"כ אינו שייך בזה תק"א כלל כיון דעיקרו הוא משום דקנין פירותיו אלמוה דיהיה כקנין הגוף. וכן נראה מדברי הראב"ד דהובא בשמ"ק לב"מ (דף צ"ו) שכתב בלשונו דהא לא דמי קנין פירות דבעל לקנין פירות דעלמא כדאי' בהחובל דקנין פירות דידה כקנין הגוף הוא כו' עכ"ל. הרי דס"ל להראב"ד דעיקר תק"א הוא משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. וזהו כמש"כ הקצה"ח בשם רש"י. ועיין בהריטב"א לב"מ שם למש"כ שם בשם הראב"ד ועוד שם. ועכ"ז כיון דהמחבר סתם לדינא גבי הלואתה לנ"מ בסי' צ' כדברי הרא"ש לב"ב בלא שום חולק ולא הביא כלל לשיטת החולקים ע"ז הכי נקטינן לדינא. רק שהיה מקום להקשות על המחבר דסותר שיטתו למש"כ הכא באה"ע סי' צ' סעי' ט'. ולפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות:
והבית שמואל באה"ע סי' צ' סעיף א' בס"ק י"א כתב על הא דפסק המחבר בהלותה דיורשה בעלה דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאין הגוף לא אמרינן דהוי ראוי חדא דהא הרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלוה כמש"כ המ"מ פ"א ה"ג גם י"ל הרמב"ם מודה במלוה דמוציאין ול"ד לקרקע דא"א להפסיד הקרקע עכ"ל. ותירוץ הראשון של הב"ש אינו ברור דהא בחוב שלא הגיע זמ"פ מודה הרמב"ם שאינו יורשה כמש"כ המ"מ פ"א ה' נחלות ה' י"א והלח"מ שם ביאר על מה שסתם הרמב"ם בזה משום דסמך על מש"כ הרמב"ם בהלכות נ"מ דהבעל אינו יורש נזקי אשתו כו'. וכ"כ הבית יוסף בטור אה"ע סי' צ' דבחוב שלא הגיע זמ"פ מודה הרמב"ם דאינו יורשה וכשיטת הר"י בן מיגש. א"כ עדיין תקשה אמאי סתם המחבר וכתב דמלוה דאחר הנישואין דבעלה יורשה וכדברי הרא"ש בב"ב הא אכתי ה"ל לחלק בין חוב שהגיע זמ"פ ללא הגיע זמ"פ לפי דברי הב"ש בתירוץ א'. ועוד קשה דהא שיטת הרמב"ם דבעלה יורש מלוה אף דהוי ראוי היא דעת יחידאה וגם אין יכול לומר קים לי כשיטת הרמב"ם אף בתפס וכמש"כ הב"ש בסי' צ' ס"ק ו' א"כ איך מצרפינן זה השיטה להלכה לאחר שהכריע המחבר לקמן סעי' ט' דאין מוציא הגוף במכרה נ"מ ולא הביא שם שום חולק זולת הרמ"א הביא שם שיטת החולקים. ואפשר דהמחבר ס"ל כמש"כ הרמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' דאף כשאין הרבים מסכימים לטעם א' אזלינן בתרייהו ועיין בש"ך שם בס"ק י"ט ובמק"א הארכתי בזה. ועכ"פ תירוץ הב"ש הוא דוחק מאוד:
וגם תי' השני של הב"ש אינו ברור במש"כ דגם הרמב"ם מודה דמוציאין ול"ד לקרקע כו'. דמה בכך דמוציאין הא כ"ז דלא הוציאו בחייו הוי ראוי כמו ספרים שנגנבו כש"כ באינו בעין דהוי ראוי לשי' הרמב"ם דלא הוי לוקח מחיים על הגוף כמו שהקשה הב"ש. ואפשר לומר דהנך שני תירוצים של הב"ש ביחד הם מספיקים לתרץ קושיות הב"ש. משום דעל תי' הראשון של הב"ש יש לפקפק כמש"כ לעיל דא"כ במלוה שלא הגיע זמ"פ דמודה הרמב"ם דאינו יורשה דזה הוי ראוי לשי' הרמב"ם דאין מוציאין הגוף וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז שייך לומר תירוץ השני של הב"ש דבמלוה מודה הרמב"ם שמוציאין מהלוה משום דיכול הבעל לומר דאינו מהימן לי על זכות הפירות ששייך לו דשמא יפסיד זכות פירותיו. ע"כ אף במלוה שהלותה על זמן ארוך ולא הגיע זמ"פ עדיין היה יכול הבעל להוציא אף בתוך זמ"פ ולתובעו משום דאין לה רשות להרחיב הזמ"פ בלא רשות הבעל. וכיון דהבעל היה יכול לתבוע מהלוה בחייה. [ועיין באה"ע סימן פ"ה סעיף ד' ובח"מ סי' קכ"ב]. הוי כמו הגיע זמ"פ דלא מקרי ראוי לשיטת הרמב"ם. וכיון דבזה מודה הרמב"ם דיורשה ע"כ שפיר יש לנו למינקט כפי תירוץ הראשון של הב"ש. ושני הסברות ביחד עולים יפה לתרץ קושיות הב"ש מעל המחבר שכתב בלשון הלוותה מנ"מ דמשמע דהלוותה בלא רשות בעלה וכמש"כ הח"מ שם בס"ק ט'. ואף דמלשון הב"ש משמע דכל תי' בפ"ע מספיק לתרץ קושייתו מ"מ י"ל כן אף דאין זה במשמעות לשונו כ"כ:
ובפשטיות יש לומר בעיקר קושיות הב"ש דאינו קשה דאף להרמב"ם דאינו מוציא הגוף בחיי' מ"מ כשמתה אמרינן איגלאי למפרע דהוי לוקח מחיים על הגוף וכמש"כ הש"ך הכא. אלא כ"ז דלא נתברר זה הוי כמו כל תנאי דכ"ז דלא נתברר דיינינן דלא יצאו מרשות בעלים הראשונים משום דמוקמינן בחזקת מ"ק וה"ה הכא בספק מי ימות קודם דמספיקא אין מוציאין מחזקת מ"ק של האשה וע"כ כ"ז שלא מתה אין מוציאין הגוף מהלוקח ואף דהוי ספק בלהבא ובמק"א כתבתי דחזקה על להבא יש לדון לשיטות כמה פוסקים דאינו מועיל מ"מ הא במקום חזקת מ"ק דהוי חזקה אלימתא שאני. וגם הא הלוקח זוכה ע"פ דין תורה והבעל בא מצד תקנתא וספק תקנה מוקמינן על דין תורה. וכן הכא גבי שומא הדרא אינו רק מדרבנן ע"כ ממילא במקום ספק מוקמינן על דין תורה דמספיקא אינו מהדר ואין לחייבו משום ועשית הישר והטוב מספיקא וכמש"כ הקצה"ח הכא בס"ק ו' וכמבואר בסי' קע"ה סעיף ז' ובסעי' מ"ה בספק מצרנות דעל המצרן להביא ראיה. אבל הכא גבי ירושת מלוה שהלוותה תחתיו. כשמתה נתברר דהוי הבעל לוקח למפרע על הגוף וע"כ יורשה משום דהמעות שלה דהלותה נתברר דהיו אז מעות הבעל. וע"כ אינו קשה לקושיות הב"ש הנ"ל בפשיטות וא"ש למה שפסק המחבר באה"ע דבעלה יורשה להלוואתה בעודה תחתיו:
אכן לפי מש"כ לעיל דאף לשיטת הירושלמי בהכותב דס"ל דאף שמתה לא דיינינן דאיגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף מחיי' וע"כ ס"ל להך תק"א דזהו משום דעשאוהו כלוקח לגבי זה בלבד וכמו שהבאתי בהוכחות דמצינו כן בכמה ענינים. לכן מתורץ שפיר בפשיטות קושיות הב"ש דאף דהמחבר ס"ל כהרמב"ם דהבעל אינו מוציא הגוף בחיי' מ"מ אתי שפיר מה שפסקו דבעלה יורשה למה שהלוותה תחתיו משום דהא לדבר זה בלבד אלמוה לשיעבודיה דבעל דיהיה כלוקח על הגוף לדבר פרטי הזה וזהו עיקר טעמא דתק"א וזה שייך ג"כ אף במה שהלותה בעודה תחתיו. וא"ש בפשיטות מה שפסק המחבר דבעלה יורשה להלוואתה וכמו מכרה בנ"מ ומתה דבעלה מוציא מהלקוחות:
ענף א:
ואבאר כאן שיטת הרמב"ם פ' א' ה' נתלות ה' י"א המובא לעיל בשם המ"מ שכתב דהרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלות אשתו והלח"מ שם הקשה מנזקי אשתו דפסק הרמב"ם דאינו יורשה וכתבו דהרמב"ם אזיל בשיטת הר"י בן מיג"ש דמחלק בין הגיע זמ"פ ללא הגיע זמ"פ ובאמת הרמב"ם סתם שם בזה. ולולי דברי הראשונים הללו היה נלע"ד לומר דטעמו דהרמב"ם הוא דלכן בעל יורש לכל מלות אשתו אף במה שהלותה מקודם הנישואין. משום דס"ל דגם בזה י"ל דהוי לוקח מצד תקנת אושא. והרא"ש ס"ל לחלק דבמלוה שקודם הנישואין דלא זכה בהם הבעל מצד תק"א כיון דלא היו ברשותה בעודה תחתיו. אבל בשיטת הרמב"ם י"ל דס"ל דאף במה שהלותה מקודם נישואין דיינינן ג"כ לתק"א והוכיח כן מהא דכתובות (דף פ"ה) דמודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה דאינה מוחלת משום דידו כידה ואף בנ"מ אינה מוחלת כמבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ח וכמש"כ החלקת מחוקק שם ס"ק ח' בשם התרומות והרמב"ן וכ"כ הב"ש שם ס"ק א'. וההפלאה שם ס"ק א' כתב דמצד תקנת אושא אתי עלי'. ולשי' הרא"ש י"ל דלכן אינה מוחלת דזהו משום זכות פירות שיש לו אבל הרמב"ם ס"ל דמצד תק"א אתו עלה וע"כ ס"ל מה"ט דיורש מלות אשתו. [והנה השמ"ק לכתובות פ"ח כתב דעיקר תקנת אושא הוא כדי שלא תעקור זכות ירושתו. אבל לפי מה שהבאתי לעיל בשם הירושלמי ר"פ הכותב הטעם דמכרה בנ"מ בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ותאמר שלי הן. לפי טעם זה י"ל דאף היכא דלא שייך ירושה ג"כ תקנו כן. וקצרתי בזה]. והא דפסק הרמב"ם דאין הבעל יורש נזקי אשתו הטעם בזה דהא כתב הב"ש בסי' פ"ג ס"ק ו' דחוב שמגיע לה א"צ הבעל להרשאתה אך נזקי אשתו צריך הרשאה משום דמה דלא אתי לידה מעולם שאני. הרי דשאני נזקי אשתו דלא הוי ידו כידה משום דבזה לא הוי כלוקח מתק"א אבל במה דאתי לידה כבר אף מקודם הנישואין זכה משום תק"א וע"כ א"צ הרשאה וכמש"כ התה"ד והובא באה"ע סי' פ"ה סעיף ד' ואפ"ה בנזקי אשתו צריך הרשאה אף דיש לו זכות בפירות וחזינן דמחלקינן כן ביניהם:
ואחר כותבי זה מצאתי בעז"ה בשלטי גבורים לב"ב פ' יש נוחלין בהסוגיא שם (דף קכ"ה) דאין הבעל נוטל בראוי דכתב בזה"ל כתב ריא"ז ומז"ה כתב שאין הבעל יורש מלוה כו' וכבר ביארתי בק"ה שהבעל יורש כל מלוה שיש לאשתו ביד אחרים בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ואפי' מעשה ידיה שלא גבתה לפי שאין הבעל בא לזכות בהן לאחר מיתתה אלא מחיי' הוא זוכה בהן ואם מכרה האשה בחיי' הבעל מוציא מהלקוחות עכ"ל הש"ג. וחזינן דאף במה דלא אתי לידה מעולם כמו מעשה ידיה שלא גבתה מ"מ ס"ל דיורשה. ועיין בסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ל"ו ובש"ך שם למש"כ בשכר פעולה גבי ב"ח. וכן כתב בלשון דיורש כל מלוה דמשמע דאף בהלואתה שקודם הנישואין ס"ל ג"כ דיורשה בעלה מצד תקנת אושא. וע"כ מוכרח לחלק דשאני נזקי אשתו דהוי כמו שלא הגיע זמנה מחיים וכמש"כ הלח"מ פ"א ה' נחלות ה' י"א. ומה"ט ס"ל להש"ג דלא עשו בי' לתק"א. וכן ראיתי כעת בשמ"ק לכתובות (דף פ"ה ע"ב) ד"ה במכנסת שט"ח לבעלה כו' שכתב דלכן אינה יכולה למחול מפני שאין בה כח להפסיד זכות פירותיו וגם אם מכרה גוף הקרקע ומתה הבעל מוציא מהלקוחות כו' עכ"ל השמ"ק. הרי שנתכוונתי לדברי הש"ג והשמ"ק דכתב דהך מכנסת שט"ח לבעלה דאינו יכול למחול דזהו גם משום התקנה דמכרה ומתה דבעלה מוציא. וכן הש"ג כתב דבעלה יורש כל מלות אשתו אף במע"י שלא גבתה משום דהוי לוקח משום תק"א. וע"כ אין אנו צריכים לדחוקי בכוונת הרמב"ם די"ל בטעמו כמו שנתבאר בעז"ה: וההפלאה בק"א סי' צ' ס"ק ז' כתב לחזק שיטת הר"י בן מיגש דס"ל דמלוה לא הוי ראוי גבי ירושת הבעל דיליף כן מהא דכתיב גבי נזקין דאין בעלה יורשה משמע דרק נזקין מעטי' קרא ולא מלוה ע"ש. וי"ל ג"כ הטעם הוא דמלוה עדיף דכבר בא לידה משא"כ נזקין דלא הגיע לידה מעולם וכחילוק הב"ש הנ"ל:
ונלע"ד להוכיח כשיטה זו מהך דכתובות (דף פ"ד) דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דרשב"ג ס"ל ירושת הבעל דאורייתא וכל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ורב סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק כו' ומקשינן ורב ס"ל ירושת הבעל דרבנן והתנן ריב"ב אומר היורש את אשתו כו' ואמר רב כו'. ויש להעיר בזה לפי מש"כ ההפלאה בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אמר רבא כו' במה דאמרו תקנו קבורתה תחת כתובתה דמה דהבעל יורש לנכסי צ"ב אינו רק מדרבנן משום דהוי ראוי דהא מלוה שעמו פלגי כדאי' בב"ב (דף קכ"ה) א"כ נדוניא דהוי כחוב אצלו הוי ראוי ואינו יורשה מה"ת רק מדרבנן עכ"ל ההפלאה. ועיין בהפלאה שם ע"א בד"ה כתב לה פירות כו'. ובהפלאה לק"א סי' צ' ס"ק ד'. ולפ"ז קשה במה דהקשו ורב ס"ל ירושת הבעל דרבנן והתנן ריב"ב כו'. הא י"ל דמה דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דמיירי בצ"ב ולרשב"ג לא בטל תנאו רק בנ"מ דיורשה מה"ת אבל בנצ"ב דאינו יורשה רק מדרבנן כפי שכתב ההפלאה לא בטל תנאו. ואשמועינן רב דאף בנדוניא דאינו יורשה לאידך פלגא רק מדרבנן דג"כ בטל תנאו משום דעשו חיזוק כו'. וגם בפלגא השנית אינו שייך לו רק מדרבנן וכפי שכתבו התוס' בב"ב (דף קכ"ו) ד"ה ובמלוה שעמו פלגי דתק"ח הוא ע"ש ובתוס' ב"ב (דף ס"ב) ד"ה איתמר כו'. [ודוחק לומר דכוונתם הוא דא"כ תפשוט מהתם להך דין דמלוה שעמו פלגי. דז"א דא"כ תקשה ג"כ לפי מש"כ ההפלאה הנ"ל בביאור קבורתה תחת כתובתה דתפשוט זה מהתם וע"כ מוכח דלא אמרינן כן וקצרתי]. ושפיר אשמועינן רב דאף בנדוניא דאינו יורשה רק מדרבנן דג"כ בטל תנאו ומצינו לרב דס"ל בב"ב (דף קכ"ד) דהלכה כחכמים דבכור אינו יורש מלוה דהוי ראוי וע"כ ירושת הבעל בנדוניא אינו רק מדרבנן. והא דס"ל לרב גבי יחזיר לבני משפחתה דירושת הבעל דאורייתא משום דהתם מיירי בנ"מ דהוי במוחזק. א"כ הוי מצי הש"ס לאוקמי כן והיה מתורץ לפ"ז על נכון לקושיות הש"ס. וקשה דאמאי הקשו הש"ס:
ואין לומר בזה דלכן לא תירצו שם כן דא"כ הוי רב כטעמי' וכהלכתי' ורב מוסיף הוא וכדאמרו בכתובות שם בסוגיא. דז"א דהא י"ל דבאמת רשב"ג דקאמר אם מתה יירשנה מפני שמתנה כו' דכוונתו גם על צאן ברזל דאינו בעין דאם מתה יירשנה שמתנה על משכ"ב כו'. דהא סתמא קאמר דאל"כ ה"ל לפרש. וכן התוס' שם ד"ה וקסבר ירושת הבעל כו' כתבו דירושת צ"ב שכיח טפי מנ"מ הרי דקאי שם גם בנצ"ב. ומוכח מזה דרשב"ג ס"ל כשיטת רבי בב"ב דמלוה לא מקרי ראוי ע"כ אף בנצ"ב שאינו בעין יורשה מה"ת ושייך שפיר טעמי' דרשב"ג. אבל רב דס"ל בב"ב דמלוה לא מקרי ראוי ואפ"ה ס"ל דיורשה אף בהתנה שלא יירשנה דאף בירושת נצ"ב דהוי מדרבנן וכמש"כ ההפלאה דג"כ תנאו בטל משום דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וע"כ בנצ"ב הוי הלכה כרשב"ג ולא כטעמי' דרשב"ג דס"ל דיורש לנצ"ב מה"ת ורב לא ס"ל כטעמי' ועכ"ז ס"ל הלכתא כרשב"ג דיורשה אף בנצ"ב א"כ ה"מ הש"ס לאוקמי כן ולא להקשות כן על רב. ומדחזינן דהש"ס לא אמרו כן מוכח מזה לדינא כשיטת הר"י בן מיגש דס"ל לדינא דבעל יורש מלות אשתו מה"ת וכסברת ההפלאה בק"א סי' צ' לחזק שיטתו דרק בנזקין מעטי' רחמנא ולא מלוה והוא ראי' נכונה בעז"ה לשיטתו:
אכן לפי מש"כ החלקת מחוקק בסי' צ' ס"ק ח' דבעל יורש מלות אשתו דת"י דדוקא בבכור דכתיב אשר ימצא לו אמרו דמלוה שעמו פלגי ע"ש ובב"ש ס"ק ט'. א"ש בפשיטות הא דכתובות דלא אוקמי כן משום דהא גם נדוניא זכה הבעל מה"ת בירושה למ"ד ירושת הבעל מה"ת אף למ"ד דמלוה הוי ראוי ומזה הסוגיא הוי ראיה נכונה לדברי הח"מ הנ"ל. אבל לפי המבואר בתשובת הרשב"א דהובא בח"מ וב"ש דגם במלוה דת"י הבעל אינו יורש רק מחצה דגם זה הוי ראוי יהיה מזה ראיה לשיטת הר"י מיג"ש כנ"ל. והא דתקנו קבורתה תחת כתובתה דכתובות (דף מ"ז) כתב שם ההפלאה שארי תירוצים ע"ש. ועיין בתוות יאיר סי' קכ"ב ובשבות יעקב סי' קל"א ובית מאיר סי' נ"ג וסי' צ' ובפני יהושע כתובות (דף מ"ז) והפלאה שם ובמק"א הארכתי בזה. והנה במק"א כתבתי בהא דיורש נצ"ב דזהו משום דהוי לוקח מחיים על נצ"ב ואף הנך דלא ס"ל לתק"א מודו בנצ"ב כמבואר בב"ק (דף פ"ט) אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנ"מ. וכעין זה ראיתי באבני מלואים סי' נ"ב שכתב בירושתו לנצ"ב דהוא משום דזכה הבעל לנצ"ב בתורת תנאי כתובה וקרינא ביה כשתנשא לאחר ולא ניתנה לגבות מחיים כמו כתובה ואינו זוכה בתורת ירושה לנצ"ב רק משום תנאי כתובה דכשתנשא לאחר כו'. א"כ לפ"ז נדחה כל הוכחתי הנ"ל דכיון דאין זה בתורת ירושה ע"כ לא אוקי כן בהך דכתובות (דף פ"ד) הנ"ל. אבל מן התוס' כתובות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה וקסבר ירושת הבעל דרבנן כו' מוכח דגם נצ"ב הוא בתורת ירושתו דהא כתבו דלכן עשו חיזוק לדבריהם בירושה משום דנצ"ב שכיחא טפי מנ"מ. הרי דאף נצ"ב מצד ירושתו אתי עלי' דלפי דברי האבני מלואים אין מקום לדבריהם. וע"כ שפיר הוכחתי מהך סוגיא דכתובות (דף פ"ד) הנ"ל כשיטת הר"י מיגש וכדברי ההפלאה בשיטתו דבעל יורש מה"ת למנות אשתו או כשי' החלקת מחוקק שכתב במלוה שת"י הבעל אינו דינו כראוי ורק בבכור שאני דכתיב אשר ימצא לו כנ"ל. אבל לדינא לא קיי"ל כשיטת הר"י מיגש והרמב"ם: ונתבאר דמה דפסק המחבר באה"ע דבעל יורש מה שהלוותה אשתו תחתיו מנ"מ דבעלה יורשה בלא שום חולק דזה עולה יפה לדינא לא מבעיא לשיטת הרא"ש וסייעתו דבעל הוי לוקח מחיים על הגוף. ואף להסוברים דלא הוי לוקח מחיים על הגוף ואף כשמתה לא הוי לוקח מחיים על הגוף למפרע וכשיטת הירושלמי בר"פ הכותב. מ"מ הדין הוא דיורשה מצד דאלמוה לשיעבודי' דבעל גבי זה וזהו עיקר מילתא דתקנת אושא דעשאוהו כלוקח גבי זה שלא יופקע זכות ירושתו:
ענף ב:
וזה כמה שנים אשר נשאלתי באשה שמתה והניחה כמה מאות רו"כ שהלוותה בחיי בעלה והבעל ידע מהלוואתה ולא מיחה וגם הסכים בפירוש. וקודם ההלוואה היה המעות בידה בעודה נשואה. ורצו כמה רבנים לדון דאין בעלה יורשה ואף דמבואר באה"ע סי' צ' סעי' א' וברא"ש ב"ב פ"ח סי' י"א דבהלוותה מנ"מ שלה ומתה קודם שגבתה יורשה בעלה משום דמחמת תק"א כלוקח ראשון שוויי' רבנן. עכ"ז הא כתב הרא"ש שם שהרי שלא כדין הלותה קרן של נ"מ שהקרן ברשותו ליטול הימנו פירות כדתנן בכתובות (דף ע"ט) נפלו לה כספים ילקח קרקע והוא אוכל פירות ולא עדיף ממכרה כו'. והובא בזה"ל בחלקת מחוקק ס"ק ט'. א"כ משמע דדוקא בהלוותה שלא כדין אמרו כן. אבל בהלוותה כדין שלא מיחה בה בעלה והיא מוחזקת לציית דין ובפרט היכא דהסכים בפירוש בזה הדין נותן דיורשה בעלה. וגם הלבוש כתב בזה"ל דיורשה שהרי שלא כדין הלוותה קרן של נ"מ שהקרן ברשותו כו'. וע"כ היה בדעת כמה רבנים לדון דבנ"ד אין בעלה יורשה ונשאלתי לחוות דעתי בזה:
וזה מה שהשבתי בעז"ה כי לעיל בענף ב' בקונטרס הזה כתבתי מה שיש לומר לכאורה בהך תק"א דזהו דוקא היכא דהאשה פשעה ועשתה שלא כדין ומכרה לנ"מ שלה דהפקיעה בפשיעתה זכות ירושת הבעל שיש לו בנ"מ. ועפ"ז היה מדוקדק לשון הרא"ש בב"ב הנ"ל במש"כ שהרי שלא כדין הלוותה כו'. אבל כתבתי שם אח"ז לסתור זה דהא מוכח דאף היכא דלא פשעה נגדו אפ"ה דינו כלוקח מצד תק"א. ולכן הדין נותן דאף דלא פשעה נגדו במה שהלוותה מנ"מ בעודה תחתיו דגם בזה דינו כלוקח ויורשה. אכן יש לדון טעם אחר דאין יורשה בעלה בהנ"ד. והוא דהא היה ביד הבעל למחות בה בעת שהלוותה מנ"מ שלה דהא הדין הוא בנפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והקרן צריך להיות קיים וכמבואר באה"ע סי' פ"ה סעי' י"ג ועיין בח"מ שם ס"ק מ"ב ובב"ש שם ס"ק ל"ב. וע"כ אם היה מוחה בעלה שלא תלווה רק לקנות קרקע וכיוצא דאז היה מוחזק בידה והיה יורשה רק מצידו שלא מיחה בה בעת שהלוותה נעשה זה ראוי דהדין הוא דאינו יורשה. וכיון דעיקר תק"א הוא משום איבה וכמש"כ רש"י בב"ק (דף פ"ח ע"ב) ד"ה באושא התקינו כו' וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף נ') דעיקר תק"א הוי משום איבה דעשאוהו כלוקח א'. ע"כ אפשר דכה"ג לא שייך תק"א כיון דהבעל פשע בזה. ואפשר דמטעם זה כתב הרא"ש והלבוש והח"מ שהרי שלא כדין הלוותה כו'. משום דהיכא דהיה ההלוואה כדין אז הבעל בעצמו אפסיד אנפשיה ולא עשאוהו כלוקח אז: