אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צח

סימן צז

א (בשער המשפט שם ס"ק א'):

הביא בשם המהרי"ט ח' ח"מ סעיף מ"ה דהעלה דמחילה בלב לא מהני דאף שיודע בעצמו שמחל לו יכול לחזור ולתבוע חובו דדברים שבלב אינן דברים אם לא היכא דאיכא אומדנא דמוכח שמחל לו. ודברי המהרי"ט הנ"ל הובאו בקצה"ח סי' י"ב ס"ק א' עי"ש. אך השער המשפט הביא שם דזה הדין תליא בפלוגתא דרבוותא קמאי דהרשב"א בחידושי' לקדושין (דף נ') גבי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דאסיקנא דדברים שבלב אינן דברים כתב וז"ל והא דתנן פרק קמא דנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בהיה נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דברים שבלב הוי דברים התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות שרבתה תורה אותן. והאי תירוצא לא מחוור דמ"מ דברים שבלב הן דדלמא אהא בתענית קאמר ואפילו את"ל שהתורה רבתה אותן מ"מ נילף מיניה דהא כיוצא בזה אתי למיפשטא מיקריב אותו אף בע"כ. ולא אמרינן שא"ה דרבי' קרא. ועוד קשיא לי נידוק מתרומה דקיי"ל דניטלת במחשבה אלמא דברים שבלב ישנן דברים וליכא למימר שא"ה דרביי' קרא דא"כ היכי אתי למיפשטא מיקריב אותו. אלא דכל כי האי לא דייקי כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל למה שאמר בפי' כההוא דזבין כו' ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת. אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוי דברים כו' עכ"ל הרשב"א. ולפ"ז מחילה בלב מועיל דהא אין בזה שום סתירה לפיו. אך בדברי הר"נ לקדושין שם מבואר דאינו מחלק כן. ותליא זה בהך פלוגתא דהרשב"א והר"נ כו' עכ"ל השער המשפט:

מתנה על מש"כ בתורה להיות תנאו בטל כנ"ל ולא עדיף זה מן אלו בא להתחייב א"ע בפירוש. ע"כ ממילא שייך הטעם הלז ג"כ בחרש ושוטה וגמרינן להו שפיר מהא דכתיב איש ולא קטן דנתמעט מה"ט דה"ה ה"ט שייך על חרש ושוטה. ולפענ"ד נראה לדון דאינו ראיה מהרשב"א והוא דיש להקשות על דברי הרשב"א הנ"ל במש"כ דהיכא דאין סתירה למה שאמר בפיו אזי הוי דברים שבלב דברים. דא"כ תקשה דל"ל באומר אהא ה"ז נזיר דנזיר עובר לפניו כמבואר בנזיר (דף ב' ע"ב). הא בלא"ה כיון דחישב בלבו על נזירות יהיה נזיר כיון דאינו מבטל שום דבר של פיו. וכן תקשה דמה יענה הרשב"א במה דאי' בשבועות (דף כ"ו) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. אלמא דאף היכא דלא הוי סתירה מן פיו מ"מ לא הוי דברים לדברים שבלב. ועוד קשה בעיקר קושיות הרשב"א דהקשה דנילף מתרומה דדברים שבלב הוי דברים. הא זהו קושיות הש"ס בשבועות (דף כ"ו) עלה דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ומקשו מהא דתני מוצא שפתיך כו' גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב וניגמר מינה ומתרץ משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כא' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני חולין מקדשים לא ילפינן עכ"ל הש"ס. א"כ הרי קאמרי בגמ' להדיא דמתרומה לא ילפינן משום דהוי חולין מקדשים א"כ קשה כוונת הרשב"א בחי':

ולכן נראה לפי עניית דעתי לומר בכוונת הרשב"א בהקדם לשון הרשב"א הנ"ל במש"כ נידוק מתרומה דקיי"ל דניטלת במחשבה שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אלמא דברים שבלב הוי דברים כו' עכ"ל הרשב"א. דיש לדקדק דל"ל להרשב"א לומר דניטלת במחשבה שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הל"ל בקצרה נידוק מתרומה דניטל במחשבה כמו דאמרו בכולי ש"ס דתרומה ניטל במחשבה. לכן נראה לי לומר דכוונתו ע"פ המבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב) דלכן לא גמר מנדיב לב משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד כו'. ופירש רש"י שם דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן. והתוס' פירשו שם דתרומה היינו תרומת כהן. עי"ש בתוס' ד"ה משום דהוי תרומה וקדשים כו'. ובאמת קשה על פירש רש"י דמי הכריחו לשנות שלא לפרש דתרומה דהתם הוי תרומת כהן כמו בכל מקום. וכמו דהקשו שם הראשונים על פירש רש"י הנ"ל:

ונראה לי בכוונת רש"י דהוכרח לפרש דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן. משום דהמהרש"א הקשה שם בתוס' בד"ה משום דהוי תרומה וקדשים כו' שכתבו שם ואע"ג דתרומה חול אצל קדשים כמבואר בקדושין (דף מ"א) כו'. והקשה המהרש"א כיון דהך סברא דחולין מקדשים לא ילפינן לכו"ע אית להו הכי א"כ ה"ל להגמ' לומר מיד על מה דמקשו שם וניגמר מינה כו' ה"ל לתרץ מיד בקצרה דחולין מקדשים לא גמרינן. וכמבואר בקדושין (דף מ"א) דדוקא אצל קדשים מקרי תרומה חול. אבל לגבי שארי מילי מקרי תרומה קודש. ומה שתירץ המהרש"א המה תרוצים דחוקים:

ונראה לי לתרץ קושייתו ע"פ הא דמבואר בכללי הש"ס של השב שמעתתא של בעל שמן רוקח שער עשירי ס"ק ד' בהא דחולין מקדשים לא ילפינן דדוקא חומרא אין למילף חולין מקדשים. אבל קולא דמצינו בקדשים שפיר איכא למילף לחולין מקדשים. וכן בקדשים איכא למילף חומרא מחולין עי"ש. ויש לי כמה ראיות בזה וקצרתי. והנה מצינו בקדושין (דף מ"א) גבי שליחות מנלן גבי תרומה וכי תימא דיליף מגירושין וקידושין מה לגירושין שכן ישנו חול. וכיון דמוכח בכמה דוכתי דחומרא איכא למילף גם קדשים מחולין כנ"ל בשם הש"ש. א"כ תקשה הא התם בקדושין דמתקדשת ע"י שליח זה הוי חומרא דנאסרת לכל עפ"י קידושי השליח משום איסור א"א א"כ הא הוי חומרא. וכמו כן איכא למילף לתרומה דיהא יכול לעשות שליח להפריש תרומה דיחול ע"ז קדושת תרומה. וע"כ מוכח מזה דמה שיחול הפרשת תרומה ע"י שליח זה לא מקרי חומרא רק זה מקרי קולא דע"י מה שיחול קדושת תרומה ע"ז ממילא מותר לאכול השיריים דיפקע מיניה איסור טבל. ויהיה אוכל והולך על סמך הפרשה הנ"ל דזה מקרי קולא. וכמו כן בקדושין ע"י שליח דאף דע"י זה תחול עלי' איסור א"א אבל מ"מ אהני מעשיו שמקודשת לו ע"י זה ותהי מותרת לו אחר זה כמבואר דבעינן קדושין ואח"ז מותרת לו. ע"כ מקרי זה בשם קולא דליכא למילף קדשים מחולין ושפיר פריך הגמ' בקדושין דמה לגירושין שכן ישנו חול. ועיין בתוס' שם ד"ה מה לגירושין כו':

וכיון דנתבאר דמה שיחול הפרשת תרומה מקרי בשם קולא כנ"ל. א"כ י"ל דזהו כוונת הגמ' בשבועות שם בתירוץ ראשון דמתרץ דלכן לא גמר מינה משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד. ולא תירץ מיד דחולין מקדשים לא ילפינן משום דהיה ס"ל דבכהאי גוונא יליף חולין מקדשים:

וכעין זה מוכח בקדושין (דף נ') דיליף התם דדברים שבלב אינן דברים מן יקריב אותו דכופין לו עד שיאמר רוצה. וקשה הא חולין מקדשים לא ילפינן וכמש"כ המהרש"א דכו"ע ס"ל הכי. וע"כ מוכח דבכה"ג ילפינן משום דזה מקרי קולא ולא חומרא דהא הקרבן כשר אף דהיה מן הכופין ויוצא ידי חובת נדרו אף ע"י כפיי' ובכה"ג יליף חולין מקדשים. וכוונת הגמ' דהוכרח לומר דלכן לא גמרינן משום דהוי שני כתובים כו'. ולא משום דחולין מקדשים כו' משום דהיה ס"ל להש"ס דבכה"ג גמרינן חולין מתרומה כיון דמצינו דעי"ז נתקן איסור טבל ומותר לאוכלו ע"כ גמרינן בכה"ג. משא"כ ממה דמצינו נדיב לב גבי קדשים בזה י"ל דזהו משום חומרת קדשים דהחמירה התורה שמתחייב ע"י חישב בלבו דהא בזה לא מצינו קולא כ"כ. וס"ל להתוס' דחומרא דקדשים מקולא דחולין ילפינן שפיר ואתי שפיר כוונת התוס'. והא דמסיק הש"ס למ"ד מלמדין דלכן לא גמרינן משום דחולין מקדשים לא ילפינן. י"ל דהיה ס"ל להש"ס לחלק דשאני גבי שני כתובים כו' דבסברא מועטת מדחינן להילפותא בכה"ג:

וזה היה ההכרח לפי' רש"י דפירש דהא דשבועות מיירי בתרומת המשכן וע"ז שפיר אמרו דחולין מקדשים לא ילפינן דהא בקדשים ותרומת המשכן דמתחייב ע"י מחשבה בלב זה הוי חומרא התם. דהא לא שייך התם לומר דהוי צד קולא בי' כמו בתרומה דהא שאני תרומה דהוי תיקון לאוכלו אח"ז משא"כ התם. אבל אי נימא לפרש דקאי על תרומה ממש תקשה דאיך אמרו ע"ז דחולין מקדשים לא ילפינן הא זה הוי קולא דבכה"ג ילפינן חולין מקדשים. ולא ס"ל לרש"י לחלק ביניהם ע"פ מש"כ לעיל דשאני ב' כתובים בזה משום דזהו דוחק. וזה הכריח לרש"י לפרש דקאי ע"כ על תרומת המשכן. ועיין ירושלמי סוף פ"ג דתרומות:

ואכתי תקשה דאף לפי מסקנת הש"ס בשבועות דלכן לא גמרי מתרומת המשכן וקדשים משום דחולין מקדשים לא ילפינן משום דגבי תרומת המשכן וקדשים הוי זה צד חומרא. עכ"ז קשה דאכתי נילף דגמר בלבו יהי' חשוב לדברים מהא דמצינו בתרומת כהן דמחשבה הוי כאמירה בי' ובכה"ג הא ילפינן חולין מקדשים כמש"כ לשי' רש"י וע"פ הכלל של הש"ש דמקולא דקדשים ילפינן שפיר:

ולכן יש לומר מילתא חדתא בשי' רש"י הנ"ל עפ"י הנאמר בבכורות (דף נ"ט) תרומה ניטל במחשבה ופי' רש"י במחשבה שמחשב שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה ולהכי קרי לי' מחשבה משום דאינו מונה אותן א"נ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והתוס' שם ד"ה במחשבה כו' הביאו שני פי' של רש"י הנ"ל אם צריך דיבור או דסגי במחשבה לחודה. ומסקי התוס' דבלא דיבור נמי הוי תרומה כמבואר בשבועות (דף כ"ו) דתרומה וקדשים הוי ב' כתובים כו'. וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ה) ד"ה במחשבה. ובגיטין (דף ל"א) תוס' ד"ה במחשבה אך רש"י במנחות ובגיטין שם כתב בפי' מחשבה דהוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. הרי דס"ל לרש"י לעיקר בפי' מחשבה דא"צ דיבור. ולכן שפיר הקשיתי לעיל דלמה פירש רש"י בשבועות (דף כ"ו) דתרומה הוי תרומת המשכן ולא תרומה ממש. וגם הא בבכורות שם הנ"ל לא הכריע בפירושו דהוי דיבור בלא הפרשה. והכא בשבועות פי' רק חד פי' דתרומה הוי תרומת המשכן ולכן שפיר כתבתי לעיל להקשות על פי' רש"י דשבועות ותירצתי כנ"ל בארוכה. אבל עדיין תקשה כנ"ל:

ולכן אמרו בב"ק (דף ק"ו) דעיקר הטעם דנתמעט קטן בשומרים הוא לפי דאינו בן דעת וזהו לפי דאינו מועיל חיובו בדיני שומרים למי שאינו בן דעת ודלא כמש"כ לעיל לחלק בין חיוב ע"ע לחיוב דין שומרים דמוכח להיפך. ועד והנלפענ"ד בכוונת רש"י דדקדק בכל הנך מקומות בש"ס הנ"ל לכתוב דמחשבה הוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא פי' בקצרה דהוי מחשבה בלב וכמש"כ תוס' שם. והרמב"ם ה' תרומות פ"ד ה' ט"ז כתב בזה"ל הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום ה"ז תרומה שנא' ונחשב לכם כו'. וכן הוא לשון השו"ע ביו"ד סי' של"א סעיף מ"ו. ול"ל לרש"י לדייק בכל המקומות דאמרו תרומה ניטל במחשבה דהיינו מה שאוכל בצד זה ונותן עיניו בצד אחר. וע"כ מוכח דס"ל לרש"י שיטה אחרת בזה. דבזה דוקא בעינן מחשבה ע"י מה שאוכל בצד אחר. ולא ס"ל כפי' התוס' והרמב"ם דמחשבה לבד סגי. אלא ס"ל לרש"י דלכן מהני מחשבה משום שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והוא דהא כתב המל"מ פ"א ה' מכירה ה' ד' בשם המהריב"ל דבמקום איסור אז הוי כמו פריש דהוי אומדנא דנתכוין כן כדי שלא יעבור על איסורא. ואח"ז הוכיח המל"מ מקדושין (דף יו"ד) דאי תחלת ביאה קונה כו' דמוכח מהתם דאף במקום איסור לא הוי כפריש וגם הביא שם דהמהריב"ל בח"ב חזר בו ומסיק דאיסור לא הוי כפריש עי"ש במל"מ. ובמק"א הארכתי קצת בזה ותירצתי קושיות המל"מ מהא דקדושין הנ"ל. והבאתי דברי המהרי"ט ח' ח"מ סי' ס"ה דכתב דאין ראי' כלל מהמהריב"ל בח"ב דחזר בו. דאינו מוכח משם כלל ואדרבא לדינא דעת המהריב"ל הוא דאיסור הוי כפריש ואכמ"ל בכ"ז:

וכה"ג מצינו בגיטין (דף מ"ם) גבי עבד דהשיאו רבו יצא לחירות דמוכיחין מזה דכיון דאינו רשאי לעשות כן מן הסתם עשה בדרך היתר. וכעין זה איתא בחושן משפט סימן רע"ט סעיף ו' וביו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ט. ובאה"ע סימן ד' סעיף י"ב וסי' ט"ו סעיף י' ובסי' קנ"ו סעיף ב' ע"ש. ושיטת הרמ"ה המובא בטור יו"ד סי' רס"ז שכתב שם דאף בנשא שפחתו הוי קידושי ספק. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בכל המקומות הנ"ל. ושארי פוסקים ס"ל דמוכח מזה דהוא בן חורין בוודאי. ובאמת יש לחלק בין הענינים הנ"ל דאימתי אמרינן מחמת ההוכחה דלא יעבור על איסור הוי משום זה ספק אומדנא. ואימתי הוי אומדנא וודאית והדברים ארוכין: וכעין זה יש לדון בהא דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דהא יש לנו אומדנא דכיון דאוכלו ואם נאמר דלא היה חושב מעולם על הפרשת תרומה אם כן היה אוכל טבל. ובאמת הא איכא אומדנא דלא יעשה איסור ע"כ אמרינן משום אומדנא זו דבוודאי הוא חושב על הפרשת תרומה במחשבתו. וידוע מה שכתבו הראשונים דהיכא דאיכא אומדנא הוי כפריש. ועיין בתוספות גיטין (דף ל"ב) ד"ה מהו דתימא כו' בסה"ד. ומה שכתבתי בשארי דוכתי גבי ענין מברחת וכדומה. ובאמת אי נימא דבמקום איסור הוי וודאי כמו פריש א"כ א"צ קרא דונחשב דמהני חישב בלבו על תרומה. וע"כ מוכח לומר דס"ל דזה לא הוי כמו אומדנא וודאית על עת מחשבתו בעת שאוכלו. דהא אין לנו הוכחה בשעתו דמהרהר על הפרשת תרומה. משום דיכול להיות דלמא הפריש מקודם אכילתו ואין לנו שום הוכחה בשעתו דהרהר אז על הפרשת תרומה. דהא להרואים אותו דאוכל יש להם להסתפק דלמא הפריש מקודם זמן הרבה. ולכן אין זה דומה למש"כ המל"מ הנ"ל דבמקום שבועה הוי כפריש לקנות בכסף. וכן גבי כהן גדול דקידש בביאה דקדושין (דף יו"ד) דהתם הוי הוכחה בשעתו ונקרא שפיר אומדנא דמוכח לכל דבשעה שעושה האיסור מסתמא עשה אז בדרך היתר ומחשב שיהי' באופן המותר כמש"כ המל"מ כנ"ל. משא"כ הכא וכש"כ להסוברים דאיסור לא הוי כפריש י"ל דבאמת טעמייהו הוא דלא הוי אומדנא וודאית ולא הוי רק ספק בעלמא. וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' וסי' י"א דספק אומדנא מקרי דברים שבלב עי"ש. ועיין בתוס' פסחים (דף צ') ד"ה החיי' עצמך כו' וי"ל דקמ"ל קרא דדעתו בכך עכ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בכתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז כו' דהא דחייבה תורה לכל ד' שומרין זהו משום דירדה תורה לסוף דעתן דמשעבדים א"ע לכל הכתוב בפרשה ועיין בספרי ח' ח"מ סי' ג'. וה"ה הכא י"ל כן וקצרתי:

ולפ"ז יש לומר בשי' רש"י דפירש דלכן מהני מחשבה בתרומה דסמכינן על מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ"ל דטעמו דאף דנימא דזה לא הוי כמו אומדנא וודאית בעת מחשבתו כנ"ל. עכ"ז מצד ספק לא יצאנו. ובעת דאוכל הטבל הוי אז לידת הספק לכל שמא חושב במחשבתו אז על הפרשת תרומה והוי לכל הפחות דררא דספיקא אז עכ"פ. וי"ל דלכן אמרה התורה דמהני מחשבה על תרומה משום דהא עכ"פ נולד הספק באומדנא וספק אומדנא הוי ג"כ כמו פריש. ולא הוי כמו כל דברים שבלב דלא הוי דברים משום דהא התם אין כאן שום לידת הספק לנו כמו התם בשבועות (דף כ"ו) גבי גמר בלבו ואשמעינן קרא דונחשב דאף דלא הוי אומדנא וודאית משום די"ל דאיסור לא הוי כפריש בוודאי. או משום דלא הוי אומדנא בעת מחשבתו כנ"ל. עכ"ז מהני דברים שבלב להיות חשוב לדברים וכמו דמצינו בידים דנזירות דאף דלא הוי הוכחה גמורה וכדקאמר הרשב"א הנ"ל. ועכ"ז רבתה התורה דיהי' חשוב כמו דהוציא בפיו. והוא הדין גבי מחשבה דתרומה כיון דנולד עכ"פ ספק לפנינו:

וי"ל דהא דאמרו בחולין (דף ו') ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר גבי דמאי וכה"ג בשבת (דף קמ"א) גבי מדומע דרשב"א ס"ל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והובא כ"ז בתוס' גיטין (דף ל"א) ומנחות ובכורות שם. י"ל דדוקא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הקילו בהו. משום דהא יש דררא דספיקא לפנינו. אבל במחשבה בלבד לא אקילו בהו וכנ"ל. [והא דקדושין (דף מ"א) דאמרו מה להנך שכן במחשבה. אין זה קשה כלל. דהא לחד שיטה בעי דוקא אמירה בתרומה ועכ"ז קרינן לי' מחשבה וכשם דתרומה גדולה במחשבה כו' וה"ה בזה וכמו בכולי ש"ס דקרינן לי' בשם מחשבה]. ולפי מה דנתבאר בשיטת רש"י הנ"ל דלכן מהני מחשבה בתרומה משום דהוי דררא דספיקא מחמת אומדנא דהוי מילתא דאיסורא משום דאוכל בצד אחר יהיה אתי שפיר שיטת הרשב"א על נכון ב"ה:

ויש לעיין בזה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' רמ"ג סעי' י"ט בהך דינא דמי שמתחייב לקטן בשטר ובקנין דלא מהני דזה אינו רק במתחייב לקטן אבל במי שמתחייב לקטנה מהני וכ"כ הנתיבות שם. א"כ לפי מה שכתבתי דעיקר מילת וי"ל דרש"י הוכיח כן מן שבועות (דף כ"ו) הנ"ל בהא דאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ואמרו מיתיבי מוצא שפתיך תשמור כו' גמר בלבו מניין כו'. וקשה אמאי לא הקשו מהא דמהני מחשבה בתרומה. וגם לפי מה דמסקי דלמ"ד ב' כתובים מלמדין חולין מקדשים לא ילפינן. אכתי תקשה הא יש למילף מתרומת כהן כנ"ל בארוכה. ודווקא מתרומת המשכן דהוי קדשים שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן. אבל לא מתרומת כהן וכנ"ל. וכש"כ לפי מש"כ מהרש"א שם בתי' הב' דתרומה הוי חול וגמרינן שפיר חול ממש מיני' יע"ש. אך ע"ז יש לעיין מן קדושין רפ"ב דאמרו דגם תרומה מקרי קדשים אצל חולין. ודוקא אצל קדשים מקרי תרומה חול. אך כבר כתבתי לעיל מה שיש לתרץ לקושיות המהרש"א על נכון. ולפמש"כ שם אתי שפיר הוכחת רש"י הנ"ל דהא מתרומת כהן עדיין איכא למילף. וע"כ הוכיח מזה דבתרומה לא מהני מחשבה רק מצד אומדנא דהוי מלתא דאיסורא כנ"ל. וכיון דהוי ספק באומדנא ע"כ מהני מחשבה בתרומה. אבל היכא דלא נולד ספק בהאומדנא שפיר י"ל דלא מהני מחשבה בלב ולכן שפיר אמרו גמר בלבו צריך להוציא כו'. משום דמתרומת כהן אינו ראיה כנ"ל. וכן ביד לנזירות ונדרים אף דנזיר עובר לפניו ס"ל להרשב"א דלא הוי אכתי אומדנא וודאית רק הוי ספק אומדנא. וכדקאמר הרשב"א שם כנ"ל דאפשר אהא בתענית קאמר. אך מחמת דנזיר עובר לפניו הוי לידת הספק עכ"פ באומדנא שלו ורבתה תורה דיהיה חשוב דברים שבלב בכה"ג: ולפ"ז אתי שפיר דברי הרשב"א בקדושין הנ"ל. ונקדים מש"כ הרשב"א שם בקדושין (דף מ"ט ע"ב) בתחילת הסוגיא שם בההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ומסיקנא דדברים שבלב לא הוי דברים. וכתב הרשב"א שם דמיירי דאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות לא"י ומפני כן הוא מחזר למכור ואפ"ה כיון דלא אמר זה בשעת המכר קרינן זה דברים שבלב. משום דדלמא חזר לאח"ז דאל"כ בלא"ה לא מהימן לומר דהיה במחשבתו לבטל המכירה ע"ש ברשב"א ובריטב"א ובשם תוס' רי"ד ע"ש ובפ"י. ועוד כתב הרשב"א שם דכיון שלא אמר בעת שמכר לזה קרינן לי' דברים שבלב דדלמא בעת המכר חזר בי' ורצה למכור בכל אופן עכ"ל. והובא בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' י"א דהוכחתי שם מדברי הרשב"א הנ"ל דגם הרשב"א ס"ל דספק אומדנא במציאות מקרי דברים שבלב כמש"כ הרא"ש שם. ע"ש. ולפ"ז שפיר הקשה הרשב"א אח"ז כיון דכולה סוגיא מיירי בהודיע מתחלה. דרוצה למכור כדי למיסק לא"י. א"כ קשה אמאי אמרו בזה דברים שבלב לא הוי דברים הא חזינן בנדרים ונזירות בידים דמהני אף דאינו אלא ספיקא: וכן בתרומה בנותן עיניו ואוכל בצד אחר דאף דאינו אלא ספק לכל מ"מ מהני מחשבתו. אלמא דאף היכא דלא הוי לן הוכחה ברורה על מחשבתו ג"כ מהני דברים שבלב בזה. א"כ ה"ה בהך עובדא דזבין אדעתא למיסק לא"י דהוי ספק אומדנא כנ"ל יהיה מועיל. וע"ז תירץ דשאני בנדרים ונזירות ותרומה דאין סותר בלבו למה שבפיו אלא מקיים כמו בנזיר באומר הריני כו' ובתרומה דאדרבה מקיים מעשיו דנותן בצד זה ואוכל בצד אחר. דהוי בכל הנ"ל בפנינו איזה אמירה או איזה מעשה קצת וכיון דהוי לפנינו דררא דספיקא שנולד לפנינו ע"כ מועיל בכה"ג דברים שבלב. אבל היכא דאין כאן בפנינו איזה דררא דספיקא כלל מקודם דנשמע לנו דברים שבלב בזה גם הרשב"א מודה דדברים שבלב לא הוי דברים כדמוכח מנזיר דהיכא דאין נזיר עובר לפניו אף דאמר הריני נזיר לא הוי נזיר וכן בגמר בלבו בשבועה צריך להוציא בשפתיו. ודוקא בתרומה משום דאוכל בצד אחר דנולד לנו ספק אומדנא וכן בנזיר עובר לפניו דווקא דנולד לנו ספק: היוצא לנו מדברי הרשב"א הנ"ל דהיכא דלא נולד לנו ספק כלל אף דחישב בלבו וגם אין סותר למה שבפיו כלל לא הוי דברים שבלב כה"ג חשוב לדברים. כמו באין נזיר עובר לפניו וגמר בלבו דשבועות (דף כ"ו). והיכא דנולד לנו ספק אז יש בזה חילוק דאם אינו סותר למעשיו ופיו אז הוי ספק אומדנא חשוב לדברים. וכמו בהריני נזיר בנזיר עובר לפניו ובתרומה דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. אבל היכא דסותר לפיו כמו בההוא דזבין למיסק לארעא דישראל וכה"ג בזה אינו חשוב ספק אומדנא כלל לבטל לפיו וכמו שהארכתי בזה בספרי ח' אה"ע סי' י' וסי' י"א עי"ש: ובע"כ דברי הרשב"א דקדושין הנ"ל קאי לשי' רש"י בשבועות (דף כ"ו) הנ"ל. משום דלשיטת התוס' בשבועות דכתבו דתרומה דהתם היינו תרומת כהן א"כ הא זהו קושיות הש"ס בשבועות דמקשו ונגמר מתרומה. וע"כ מוכח דהרשב"א מקשה לשי' רש"י דפירש שם דקאי על תרומת המשכן כנ"ל. משום דס"ל דאלו היה מיירי בתרומת כהן שפיר הוי ילפינן על חולין ממנו וכמש"כ לעיל בארוכה. ובאמת מצינו גם להתוס' דאף דפירשו בשבועות דקאי התם על תרומת כהן. מ"מ הא בחגיגה (דף יו"ד) ד"ה לאפוקי מדשמואל כו' כתבו התוס' ג"כ לפרש להא דשבועות דתרומה דהתם קאי על תרומת מלאכת המשכן ע"ש. ואף דהרשב"א בחי' לשבועות כתב כפי' התוס' דשבועות עכ"ז הא מצינו כמה פעמים דהרשב"א מקשה אף לפי' רש"י דאינו פוסק כוותי' וזה ברור לכל מי שיודע דרך הרשב"א וע"כ א"ש הכל על מכונו. ולפ"ז אין ראיה מהרשב"א דיהיה ס"ל במחילה בלב דיהיה מהני וכמש"כ השער המשפט. דהא כיון דלא נולד ספק באומדנא שלו. וכ"ז שלא שמענו ממנו שהיה בדעתו למחול אין שום ספק לנו אם מחל לו. ע"כ בכה"ג לא מהני כלל דברים שבלב אף אם אינו סותר לפיו ומעשיו. וזה ברור בכוונת הרשב"א דאל"כ אין לדבריו הבנה כלל בלא"ה ומוכח כנ"ל:

גם יש לדון בדברי הרשב"א הנ"ל דכתב דיש למילף מן נזירות ותרומה דדברים שבלב הוי דברים. והא זה הוי שני כתובים הבאין כא' ואין מלמדין וכמש"כ הנו"ב במ"ת ח' או"ח סי' קכ"ה ע"ש. אך יש לומר דזה גופא אשמעינן קרא דזה הוי לידת הספק בפנינו וכעין מש"כ התוס' פסחים (דף צ' ע"א) ד"ה החיי' עצמך כו'. וכתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז. והובא בספרי ח' ח"מ סי' ג' ע"ש וקצרתי:

ולכאורה יש להעיר במה דשקיל וטרי הש"ס בקדושין (דף נ') דמנלן לרבא דדברים שבלב אינן דברים. הא י"ל דהוכיח כן מהא דקיי"ל בשבועות (דף כ"ו) גבי נדרים ושבועות דאף דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ויליף לי' זה התם מקראי. ואפשר לומר דשאני היכא דרוצה לעשות איזה ענין חדש כמו נדר ושבועה בזה אמרו דע"פ דברים שבלב אינו יכול לחול עליו הענין התחדשות. אבל לבטל איזה ענין שעושה אפשר לומר בזה דגם דברים שבלב הוי דברים לבטל המכירה או הקידושין או הקרבן כהא דקדושין שם. דכללו ש"ד דמוקמינן אחזקתו שלא נעשה דבר המחודש ואינו אלא כבראשונה. וכיון דלא גמר בלבו לזה ממילא בטלין מעשיו. וע"כ לא הוכיחו בש"ס התם מהא דשבועות הנ"ל. והא דהקשו הרשב"א דנילף מנדרים ונזירות ותרומה. היינו כיון דחזינן דאף דלא דיבר בפיו מ"מ מועיל לעשות הענין המחודש. כש"כ לבטל שלא יחול ענין מחודש בוודאי מועיל אף דברים שבלב במקום שיש לפנינו לידת הספק כמו בנדרים ונזירות ותרומה וע"כ הוכרח הרשב"א לחלק ביניהם כנ"ל. ועיין ברשב"א לגיטין (דף ל"א) ד"ה באומד ובמחשבה כו' דהביא שם פי' רש"י דמחשבה הוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ודחי שם פי' רש"י דבכורות (דף נ"ט) דפי' מחשבה הוי אמירה בלא הפרשה ע"פ סוגיא דשבועות (דף כ"ו) ופי' דתרומה דהתם הוי תרומת כהן ע"ש. עכ"ז יש לומר דהרשב"א הכא בקדושין כוונתו לשי' רש"י דשבועות הנ"ל וכנ"ל דכן דרך הרשב"א בכמה דוכתי למי שרגיל בספרו:

ועיין בשבועות (דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה דלמא למיפטר נפשי' כו' דהיכא דאין סותר בלבו למה שהוציא מפיו הויין דברים כו'. וכ"כ שם לקמן (דף כ"ו ע"ב) ד"ה גמר בלבו כו' ופסחים (דף ס"ג) ד"ה המתכוין לומר תרומה כו'. ובר"ש ספ"ג דתרומות משנה ח'. וזהו הכל כמש"כ הר"נ והרשב"א בקדושין (דף מ"ט) והובא בספרי ח' אה"ע סי' יו"ד דהיכא דהוי פירוש למה דאמר בפיו שאני וקצרתי:

דאין דין שומרים לקטן הוא מפני דאין יכול להתחייב לקטן א"כ לפ"ז לכאורה הדין נותן דיהיה דין שומרים לקטנה ובאמת זה אינו. אמנם לפי מה שנראה מן דברי הנתיבות סי' רל"ה ס"ק י"ב דהך מילתא דחילקו בקטנה מן דין ובס"פ המניח בטענו חטים והודה בשעורים פטור דלהרבה פוסקים הטעם דתלינן דמחלו ומבואר שם ובסי' פ"ח דמועיל תפיסה בזה. ועיין בט"ז ח"מ סי' פ"ח סעי' י"ב ובקצה"ח ס"ק ט'. ובנתיבות ס"ק ד' שכתב שם דלכן מהני תפיסה בזה משום דלא הוי הודאה ומחילה ברורה וע"כ הוי זה ספיקא ומהני תפיסה כמו בכל ספק ע"ש. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד וסי' י"א העליתי דספק אומדנא מקרי דברים שבלב ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל דאי נימא דהך טענו חטין והודה בשעורים דפטור משום ספק מחילה. א"כ קשה אמאי פטור בהודה לי' בשעורים הא כיון דלא הוי רק ספק מחילה א"כ מקרי דברים שבלב. א"כ אי נימא דמחילה בלב לא מהני א"כ תקשה אמאי פטור משעורים הא לא הוי מחילה בפירוש רק דנולד לנו ספק במחשבתו אם מחל או לא א"כ הא מקרי דברים שבלב:

אכן לשיטת הרשב"א וכפי מה שכתבתי לפרש דהיכא דנולד לנו דררא דספיקא באומדנא דמחשבתו אז לא הוי זה בכלל דברים שבלב ומועיל. ע"כ שפיר פטור בטענו חטים והודה לי' בשעורים והוי מזה סייעתא לדברי הרשב"א הנ"ל כפי מש"כ דהיכא דלא הוי סתירה למה שבפיו אז מהני ספק מחילה. אכן לפי הטעם שכתבו הפוסקים בסי' פ"ח דלכן מהני תפיסה בטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דיכול לומר לכן לא תבעתי את השעורים לפי שהייתי מוחזק בהן. או לפמש"כ בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' ט"ז ענף ד' טעם חדש על הא דמהני תפיסה בטענו חטים כו' ע"ש. א"כ נסתר ההוכחה הנ"ל:

והנה בהנך איבעיות דב"מ (דף ל"ד) באמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם או באמרו בניו אין אנו משלמין כו' ובכל איבעיות דנאמרו שם פסק הרמב"ם בפ"ח הל' שאלה הלכה ה' דאם תפס אין מוציאין מידו. והא זה לא הוי רק ספק באומדנא של הבעלים אם הקנה הכפל באופן זה או לא והוי זה ספק באומדנא שלו ואפ"ה פסק דמהני תפיסה. ולפמש"כ בספרי שם דספק אומדנא מקרי דברים שבלב א"כ קשה אמאי מהני תפיסה הא זה הוי כמו דברים שבלב דאינן דברים. אכן אי נימא כשי' הרשב"א בקדושין הנ"ל דהיכא דנולד לנו ספק במחשבתו לא מקרי דברים שבלב כיון דאינו סותר למה שבפיו א"כ א"ש מה דמהני תפיסה בהנך איבעיות הנ"ל כיון דאין בזה סתירה למה שבפיו. וכן מוכח מדפסק הרי"ף בב"מ שם בכל הנך איבעיות דב"מ הנ"ל דפסק דבכל הנך הדין דיחלוקו דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין. והרא"ש בב"מ שם תמה עליו דהא שיטת הרי"ף שלא לפסוק כסומכוס אבל לולי זה היה ניחא פסק הרי"ף הנ"ל דמשווה לי' לכל הספיקות. ותקשה הא זה הוי ספק באומדנא ומקרי דברים שבלב. ומוכח מכל זה כשיטת הרשב"א הנ"ל:

ובאמת משיטת הרמב"ם הנ"ל אינו קשה די"ל דאזיל לטעמיה דס"ל בהא דב"ב (דף קמ"ח) גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דזה הוי ספק מעליא ואף דהוי רק ספק באומדנא מ"מ הוי ספק ואין מוציאין. ולא ס"ל כשיטת הרא"ש דכתב גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מקרי דברים שבלב. וכמו דבארתי כ"ז בספרי סי' ו' ענף ה'. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם גבי ספק אם הקנה הכפל דמהני תפיסה משום דספק בדין באומדנא שלו לא מקרי דברים שבלב. אבל מדברי הרא"ש דהקשה על הרי"ף בב"מ שם וכתב דאפשר לומר דבכפל דליכא חזקה לכו"ע חולקין ואח"ז דחה זה משום דהא יש שם חזקת בעלים הראשונים. דמשמע דלולי זה הוי ספק מעליא דאם לא הי' חזקת בעלים הראשוני' היה הדין דחולקין. תקשה הא זה הוי ספק באומדנא אם הקנה הכפל באופן זה או לא א"כ אמאי פסק דחולקין והא שי' הרא"ש בב"ב גבי הקדיש נכסיו דזה הוי ספק באומדנא דמקרי דברים שבלב וכמש"כ בספרי שם. א"כ שפיר כתבתי להוכיח מהרא"ש הנ"ל דס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א הנ"ל דהיכא דאינו סותר לפיו לא מקרי דברים שבלב והוי ספק מעליא כיון דנולד ספק לנו במחשבתו כנ"ל. וע"כ אם לא היה חזקת בעלים הראשונים. היה הדין דחולקין וכמש"כ הרא"ש שם:

אכן לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ה' במה דהקשיתי שם על כלל הלז דספק אומדנא מהא דכתובות (דף ע"ג) דהאי תנא מספקא לי' גבי איסורא לחומרא כו'. וכתבתי לתרץ שם ולחלק דהיכא דהיה אומדנא וודאית רק דהספק בהפירוש באומדנא דכה"ג לא מקרי דברי' שבלב וכמש"כ הרשב"א והר"ן דפירוש לדבריו לא מקרי דברים שבלב והארכתי שם בזה. א"כ א"ש הכא דהא כיון דבכל מפקיד אמרו בש"ס דנעשה כמו שאמר כשתגנב ותשלימני פרתי קני' לך מעכשיו רק דהוי ספק באומדנא הנ"ל. אם הקנה ג"כ על אופן דשלמו בנים לבנים. או באמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכן כל הנך איבעיות דב"מ הנ"ל דהוי זה כמו פירוש לדבריו דבכה"ג לא מקרי דברים שבלב כמבואר התם בארוכה. ודוקא תנאי מקרי עקירת דבריו וכנ"ל שם. ע"ש. וע"כ נדחה ראי' זו:

ובב"ב פ"ח ברא"ש סי' ל"ב גבי האיבעיא דבריא שכתב נכסיו לאשתו דכתב הרא"ש שם דלא מפקינן מיורשים. אלמא דבספק אומדנא ג"כ הממע"ה. ותקשה על מש"כ הרא"ש בב"ב גבי איבעיא דשכ"מ דהקדיש נכסיו כנ"ל דספק אומדנא מקרי דברים שבלב. אכן כפי שכתבתי אתי שפיר דהא התם לא הוי סתירה למה שאמר בפיו דהא אי נימא דלא עשאה אלא אפוטרופא א"כ זה הוי הפירוש בלשון מתנה דקאמר לה. והוי הספק בפירוש דבריו איך נתכוין באמירתו. ע"כ אין זה דומה לכל ספק באומדנא דנתבאר בספרי שם. דשם הוי ספק אם הי' כלל אומדנא. וע"כ אינו ראי' מהתם לסתור לכלל שכתבתי שם כנ"ל:

אך אכתי תקשה על דברי הרא"ש דב"ב הנ"ל שכתב גבי איבעיא דבריא שכתב לאשתו דמספק איבדה כתובה. הא זה הוי ספק בתקנה דהא עיקר מילתא זה אמרו בגיטין (דף י"ד) דהוי הלכתא בלא טעמא דהכותב נכסיו לאשתו ע"ש. וכבר ידוע דספק בתקנה מוקמינן על דין תורה. ובאמת השמ"ק כתב שם בב"ב בשם הר"נ באיבעיא הנ"ל דכיון דהוי הלכתא בלא טעמא ע"כ אין לך אלא מה שאמרו חז"ל בפי'. וכה"ג כתב הרי"ף שם. אבל העיקר בזה כמו שכתב הבית מאיר בסי' ק"ז דשא"ה דלכן לא מהני תפיסה אף להסוברים בכל ספיקא דדינא מהני תפיסה. משום דכיון דשמואל אמר שם סתם הכותב נכסיו לאשתו כו' דמשמעות לשונו אף בריא בכלל. ע"כ כיון דלא נפשט לומר דבריא אינו בכלל לכן תפסינן פשטות הלשון דבריא ג"כ בכלל ע"ש בב"מ. ולפ"ז וודאי אינו סתירה כלל מהתם לכלל הנ"ל. אך בזה יש לחלק דשא"ה דהוי הבעל והיורשים תפוסים ברשות וכמש"כ במק"א לבאר דבזה י"ל דמהני אף בספק תקנה באיבעיא דלא איפשיט וקצרתי:

ועפ"י מה שנתבאר לעיל דהיכא דאינו סותר לפיו אז היכא דנולד לנו ספק לא מקרי דברים שבלב כלל כנ"ל. א"ש בהנך איבעיות דר"פ אלו מציאות בב"מ דפסקו דמהני תפיסה בספק אי נתייאשו הבעלים וכמבואר בסי' ר"ס סעיף ז' ולא אמרינן דהא הוי דברים שבלב וכנ"ל. ויש להאריך בזה וכן בפרטי דיני אונאה עפ"ז וקצרתי:

וראיתי בפני יהושע לקדושין (דף י"ג ע"א) בהא דאמרו שם בגזל דידה בדשדיך מקודשת משום דאחילתי'. והקשה הא הוי דברים שבלב ולא מהני יעו"ש. אבל באמת אינו קשה דשא"ה דהוי כמו אנן סהדי דמחלה לו וכמש"כ הרא"ש שם סי' כ'. והוי אומדנא ברורה וכמש"כ הקצה"ח בהא דאלמנה ששהתה כ"ה שנים וכן בטענו חטים והודה בשעורים יעו"ש: היוצא לנו מזה דוודאי לא מהני מחילה בלב לכ"ע ואף הרשב"א מודה בזה אם לא היכא דאיכא אומדנא דמוכח. ולשיטת הרשב"א הנ"ל אף היכא דליכא רק ספק אומדנא אם מחלו או לא ג"כ הוי מחילה. ולהר"נ דכתב שם לתרץ בתירוץ אחר על קושיות הרשב"א מן נזירות ונדרים דמהני ידות ותי' דשא"ה דהענין מוכח כו'. א"כ להר"נ י"ל דאינו מוכח לומר דבספק במחשבתו יהיה מהני אף היכא דאינו סותר לפיו. די"ל דכיון דאין לפנינו הוכחה ברורה מקרי דברים שבלב. והא דתרומה ניטלת במחשבה דלא הקשה הר"נ מזה. י"ל דמשום דס"ל כשיטת התוס' וש"פ דהא דשבועות (דף כ"ו) מיירי התם בתרומת כהן. א"כ הא מתרץ הש"ס התם דתרומה הוי קדשים לגבי חול ולא ילפינן ע"כ אינו ראי' מהתם ולכן לא הזכיר זה הר"נ. רק היכא דהוי פירוש על דבריו בזה אף הר"נ מודה דמקרי דברים וכמש"כ הר"נ בקדושין (דף מ"ט) שם:

קטן הוא רק מדרבנן. וכעין מש"כ התוס' ב"מ (דף יו"ד) גבי חצר קטנה דילפינן דהתם הוא מדרבנן כמו כן י"ל דהך דחילקו בין קטן לקטנה גבי התחייבות להם דאינו רק מדרבנן. וכן נראה מלשון הסמ"ע בסי' רל"ה ס"ק כ"ח שכ ויש עוד להוכיח דמחילה בלב לא מהני והא דקיי"ל בכתובות (דף פ"ו) ובח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח ומחלו דחייב לשלם להלוקח הזיקו. וקשה הא מבואר בגיטין (דף נ"ג) דהעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מדיני אדם ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב ומפרק לה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינוק ותידוש מי חטאת ששקל כו'. ופי' רש"י כיון דהפסול הוא מחמת מחשבתו שנתכוין שתדוש דמשום מעשהו מצי אמר לטובה הכנסתי' וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן לי' כו' עכ"ל. ואף דעושה מעשה במה שהכניסה לרבקה עכ"ז כיון דבמה דהכניסה לא פסלה אלא עיקר הפסול הוי ע"י מחשבתו דחישב ע"מ שתדוש ע"כ בכה"ג מקרי גרמא בנזקין ופטור. ואי נימא דמחילה בלב מהני א"כ קשה אמאי חייב המוחל לשלם הא כיון דאי' במחשבה ויכול להוציא ענין המחילה ע"י מחשבתו. א"כ מבעיא להיות פטור כמו בעושה מלאכה בפרת חטאת דהכניסה בשביל שתינוק ותדוש. דהא כ"ז דלא אמר לנו דהיה כוונתו בשביל שתדוש לא מיפסלה דהא מנלן דחישב ע"מ שתידוש. וע"כ מיירי דאמר לנו להודיע לנו מחשבתו דחישב מתחלה ובדבר שבידו נאמן ע"א כידוע. ואפ"ה כיון דעיקר הענין יכול להוציא לפועל ע"י מחשבה בלבד לכן פטור לשלם. ומשמע התם ג"כ דאף דאומר כן בפירוש בעת דהכניסה לרבקה אפ"ה פטור כיון דיכול להיות כן ע"י מחשבתו. א"כ ה"ט שייך ג"כ במוחל השטר דיהיה פטור לשלם מה"ט. ומוכח מזה לכאורה דמחילה בלב לא מהני. ועוד דא"כ משכחת מוכר שט"ח ומוחל בלב דיפטר:

ויש לחלק דשאני במוכר שט"ח כיון דלא ידעינן אם מחל לו בלב כ"ז שלא שמענו מפיו. ועכשיו דאומר לנו דחישב במחשבתו למחול דנאמן ע"י מיגו דאי בעי מחל בפירוש בפיו. וכיון דאם מחל בפיו בפירוש היה דינו לשלם. ה"ה עכשיו דאומר דהיה במחשבתו למחול דנאמן במיגו דמחלו בפירוש. וודאי דצריך לשלם. דלא יהא עדיף עכשיו טענתו מן טענת המיגו עצמו וכדמצינו בח"מ סי' ס"ו ש"ך ס"ק נ"ו במוכר שט"ח ואומר דמחלו מקודם דנמכר דחייב לשלם כל דמי שיווי השטר דלא יהא עדיף מן אלו מחלו עכשיו. וכיון דאינו נאמן לומר דמחלו מקודם כי אם מצד מיגו דמחלו עכשיו ע"כ חייב לשלם כל שיווי השטר. או דעכשיו הוא מזיק לו בדיבורו דאומר דמחלו קודם ע"כ דינו כמזיק ממש ע"ש. א"כ ה"ה במה דאומר דחישב במחשבתו למחול דנאמן ע"ז במיגו דמחלו בפירוש א"כ לא עדיף מאלו מחלו בפירוש דהיה חייב לשלם. דאל"כ איך יהיה מהימן במיגו הא י"ל דלכן לא רצה למחול בפי' כדי שלא יצטרך לשלם. ושאני בהכניסה לרבקה דהוי מילתא דאיסורא דנאמן לומר דחישב במחשבתו ע"מ שתדוש ג"כ. כמו כל ע"א דנאמן בדבר שבידו כמש"כ הרא"ש בגיטין (דף נ"ד) דבאיסורין ע"א נאמן בדבר שבידו. דאף היכא דאין לו תורת מיגו כ"כ. אפ"ה כיון דבידו לעשות כן מהימן וכמש"כ הרא"ש בגיטין שם גבי נטמא טהרותיך דלאו מטעם מיגו הוא דהא אי טמאינהו בעי שלומי ע"ש. וע"כ מקרי התם איתא במחשבה ולכן אף באומר בפיו בפירוש דרוצה שתינק ותדוש אפ"ה פטור כיון דיכול להיות ענין הלז ע"י מחשבה. משא"כ במוכר שט"ח דאינו נאמן רק בתורת מיגו ממש ולא מהני בזה מה שהיה בידו כבר כמו באיסורין. ע"כ אף דאומר דחישב במחשבתו למחול ג"כ חייב לשלם וע"כ לא מקרי אי' במחשבה:

והא דכהנים שפגלו במקדש כו' אין ענין לכאן אף להסוברי' דע"י מחשבה בלבד הוי מפגל וכמש"כ המל"מ ה' פסולי המוקדשין פ' י"ג ה' א' ודלא כשיטת התוס'. משום דראיתי בריטב"א לגיטין (דף נ"ג ע"א) שכתב על הא דאמרו בעושה מלאכה בפרת חטאת כו' דפטור משום דכיון דליכא אלא מחשבה בעלמא לא חשיב היזק. ואע"ג דלעיל גבי פיגול אמרינן דחשיב היזק שא"ה דעבד איהו מעשה ובמחשבה נפסל המעשה אבל הכא דליכא מעשה אלא מחשבה לא עכ"ל הריטב"א. הרי דהריטב"א העיר בזה ותי' כנ"ל. וכוונתו במש"כ דהכא ליכא מעשה היינו דהא יכול לומר הכנסתי' לטובה וע"כ מקרי ליכא מעשה שלו בעת הדישה. ועיין ברמב"ם פ"ז ה' חובל ומזיק ה' ד' ובראב"ד שם וקצרתי:

ועוד י"ל בזה לפמש"כ הרא"ש בב"ק פ"ט סי' י"ג דהא דעושה מלאכה בפרת חטאת דמיפטר זה אינו רק לרבנן דר"מ אבל לר"מ מחייב בדיני אדם ע"ש. א"כ שפיר אמרו במוחל שט"ח דחייב לשלם למאן דדאין דד"ג. וע"כ אף במוחל בלב חייב לשלם לדידן דד"ג. ועיין ביש"ש בב"ק פ"ט סי' כ"ו שכתב לפרש דברי הרא"ש הנ"ל דלא כתב כן רק לפי מה דמשני הגמ' התם בגיטין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק דמ"מ פטור משום דאי' במחשבה. דז"א רק לרבנן דר"מ ולא לר"מ דמשום דר"מ ס"ל דאף דאי' במחשבה חייב. אבל לפי מאי דקיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ע"כ פטור אף לר"מ. וגבי נתייאש ולא גדרה שאני דהוי היזק דמינכרא ע"כ חייב באחריותו ע"ש ביש"ש. ועפ"י דברי היש"ש הנ"ל ניחא דברי רש"י בב"ק (דף נ"ו) שכתב גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דמיפטר משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק. ולא כתב הטעם דאי' במחשבה דלכו"ע מיפטר משום זה. אבל לדברי היש"ש הנ"ל אתי שפיר דכוונת רש"י לפרש דלכו"ע מיפטר אף לר"מ לדידן דקיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק וכמש"כ היש"ש. ולכן שפיר פריך שם הש"ס ותו ליכא והאיכא העושה מלאכה בפרת כו'. משום דלדינא כ"ע מודו בזה:

ולפ"ז במוחל שטר שמכרו דהוי היזק דמינכר וכמש"כ הרשב"א בגיטין (דף נ"ג) והר"נ שם לבאר דמוחל שטר הוי היזק דמינכרא. ע"כ אף היכא דאיתא במחשבה עכ"ז חייב למאי דקיי"ל כר"מ דדאין דד"ג. דהוי כמו נתייאש ולא גדרה וכמש"כ היש"ש כנ"ל. וע"כ אינו מוכח מזה כלל לדון דמחילה בלב לא מהני ונסתר ההוכחה הנ"ל. אך כבר נתבאר ע"פ ראיות אחרות דמחילה בלב לא מהני וכמו שכתבו הקצה"ח והשער המשפט:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה