אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צז

סימן צו

הלכות גביית מלוה א (סעיף ו'):

והנה הנתיבות בס"ק א' כתב דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס משכון כו' אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד פלגא פקדון ותופס בכיון חפץ גדול כדי שיהי' בידו גם בעד פלגא מלוה וראי' לזה מב"מ (דף ל') בהא דבעי התם שטחה לצורכו ולצורכה מאי ופשיט מהא דהכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותידש פסולה ומשני שא"ה דכתיב אשר לא עבד בה מ"מ. הרי מוכח דבמקום דליכא גזה"כ מותר כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור עכ"ל הנתיבות. ומשמע מדבריו דלצורכו וצורכה מותר לשוטחה. ודבריו תמוהים דהא בדרך דחיי' אמרו שם להך דשא"ה כו' דכוונת הש"ס הוא דשא"ה דכתיב אשר לא עבד מ"מ ולא מצינן למפשט מהתם לאיסור. ולדינא הא קיי"ל שם דאסור לשוטחה לצורכו ולצורכה וכמו שכתבו בח"מ סי' רס"ז סעיף י"ח ע"ש. וכמש"כ הרא"ש שם דלא איפשיטא ואזלינן לחומרא וכ"כ הרמב"ם פ' י"ג ה' גזילה ה' י"א והמ"מ שם דהך בעיא לא איפשיטא ולחומרא. אך לדינא אין ראי' כלל מהתם לנ"ד דשא"ה דלכן אסרו לצורכו ולצורכה משום דחשו שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל וכמש"כ התוס' והרא"ש שם והסמ"ע בח"מ שם. והא דהי' סלקא דעתין למיפשט זה מהך דהכניסה בשביל שתינק ותידש פסולה. כתב השמ"ק שם בשם הראשונים דזהו משום דגם בפרה היה ס"ד דלכן פסולה משום גזירה דשמא ישהה אותה לדוש אחר שתפסוק להניק ומסיק דשא"ה דכתיב אשר לא עבד מ"מ ופסולה מה"ת ולא נפשט האיבעיא. ואפשר דלזה נתכוין הנתיבות אך שקיצר בזה ועיקר כוונתו הוא דבפרה דפסולה בהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותידוש דזהו משום גזה"כ שם. ובהא דאסרינן לצורכו וצורכה זהו משום סברת התוס' והרא"ש דחשו שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה כנ"ל. א"כ בתפיסת משכון בשביל פלגא פקדון ופלגא מלוה דליכא בזה גזה"כ לאיסור וגם לא שייך בזה להך גזירה דגזרו בשטיחה לצורכו וצורכה. ע"כ מותר לתפוס המשכון בכה"ג כן יש לומר בכוונת הנתיבות. ועיין בחידושי הר"נ לב"מ שם ובשמ"ק שם ולפי דברי הר"נ שם יש עדיין לדון ולהחמיר בנ"ד וקצרתי:

ובעיקר ספק דין זה נלע"ד לדון ע"פ דברי הר"נ בשבת ס"פ י"ג דהביא בשם הרשב"א דס"ל דמותר לנעול ביתו בשבת ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שצריך לשמור ביתו אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי דהכי גרסינן בירושלמי היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר כו' שאלו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוין שיהא צבי ניצוד בתוכו עכ"ל הרשב"א. ודבריו תמוהים האיך אפשר דבמתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ואי אפשר שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור דמודה ר"ש בפסיק רישי' כו' עכ"ל הר"נ. והשלטי גבורים שם כתב ליישב שיטת הרשב"א. והובא כ"ז במג"א סי' שט"ז ס"ק י"א וסיים דאין להקל. והמרכבת המשנה האריך ליישב שיטת הרשב"א כמש"כ בפרק יו"ד ה' כ"ג ע"ש. ובפרק א' הלכות שבת. ולדינא נקטינן כדברי הר"נ:

ולפ"ז מוכח דהיכא דמכוין בעד דבר המותר ודבר האסור דאסור וי"ל דאף הרשב"א מודה בזה דשא"ה כמש"כ המרכבת המשנה שם לבאר סברת הרשב"א וקצרתי בזה. והא דהוצרכו בב"מ (דף ל') למילף מקרא דשא"ה דכתיב אשר לא עבד בה דלכן בשביל שתינק ותידוש פסולה דמשמע דלולי זה לא היתה פסולה וכמש"כ הנתיבות. י"ל דשאני התם דאין אנו דנין עכשיו לעשות דבר המותר והאסור. רק אנו דנין בענין עבר בע"ע דפסלה התורה אם דשה דהיה מקום לומר כיון דלא היה כוונתו בשביל דישה בלבד רק בשביל שתינוק ותידוש דלא תהיה פסולה דאין זה בכלל האיסור. ע"כ הוצרכו למילף מן אשר לא עבד בה מ"מ. אבל בענין לעשות דבר היתר ואיסור ומכוין בעד שניהם ודאי דאסור. ולכן בנ"ד דמכוין לתפוס המשכון בעד המלוה והפקדון י"ל דאסור. ואף באינו מכוין לתפוס רק בעד המלוה ג"כ יש לדון דאסור דהא הוי פסיק רישי' דאסור אף בשארי איסורים וכמש"כ התוס' בשבת (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ובלבד שלא יתכוין כו' ובפסחים (דף כ"ה ע"ב). וכ"כ הרא"ש בשבת פ' י"ד סי' ט' דאדרבה בשארי איסורים יש לאסור ביותר מן איסורי שבת בפסיק רישי' דלא ניחא לי' אף לשיטת הערוך והובא במג"א סי' ש"ך ס"ק כ'. ועיין בטורי אבן לר"ה באבני מלואים דף כ"ח מה שהקשה על הר"נ בחולין פ"ז דמחלק בין איסור שבת לשארי איסורין בזה. ועיין ביו"ד סי' ש"א ואכ"מ. ולכן יש לדון לכאורה דאף באינו מכוין לתפוס המשכון בעד הפלגא פקדון דמ"מ אסור לתפוס חפץ גדול ששוה ביותר מן הפלגא פקדון כיון שממילא הוא ת"י ויהיה יכול לעכבו בעד פלגא מלוה:

אך באיסור ניתוח דלא נאסר רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ג) ד"ה אימא לא ינתחנו כו'. דבזה לא אסרינן פסיק רישי' כיון דאינו מכוין וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו להכריע כהתה"ד דהובא במג"א סי' שי"ד דפסיק רישי' בדרבנן מותר ע"ש. וגם יש לדון אף במקום דנאסר למשכן מה"ת דג"כ מותר לתפוס למשכון בעד פלגא פקדון אף ששוה יותר כיון דאינו מכוין לתפוס בעד פלגא מלוה. משום דשאני בנועל ביתו לשמור מה שבתוכו אף דלא נתכוין לצוד הצבי. דמ"מ הא נעשה מעשה איסור צידה דאסור בשבת ואף דלא נתכוין לצודו דמ"מ מתעביד איסורא דמלאכת צידה ולכן אסור אם הוי פסיק רישי'. משא"כ באיסור דלא תעבוט עבוטו דעיקר האיסור הוא דלא ימשכננו על חובו. והא דין משכון הוא לקנותו לענין אם מת דשומטו מע"ג בניו ואין שביעית משמטתו כמבואר בב"מ (דף קט"ו). ואין קונהו לדין משכון רק אם כיון לקנותו בתורת משכון אבל אם לא מכוין לקנותו ודאי לא קנהו להמשכון כמבואר בכתובות (דף פ"ה) בההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי דצריכה לברר בעדים דתפסה בחיים את החפץ למשכון. משום דבלא כוונה לא קנתה להמשכון. וגם מצד חצירו קונה שלא מדעתו לא שייך בזה וכמש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ד ע"א) ד"ה אדעתא דציבי כו' דאם יודע שהוא בחצירו ואינו מכוין לקנותו לא קני. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' ענף ד'. וע"כ אין עליו שם משכון כלל אם לא נתכוין לקנותו. וע"כ הדין נותן דמותר לתפוס חפץ גדול אף ששוה יותר מן פלגא פקדון אם לא נתכוין לתפוס עבור פלגא מלוה משום דאין על המותר שם עבוט כלל. ולכן לא שייך בזה לדון כלל להך דפסיק רישי' כיון דלא איתעביד שם איסור כלל כ"ז דלא נתכוין לתפוס החפץ בתורת משכון עבור חוב הלואה:

ויש לדון עדיין בעיקר הדברים הללו. אך באמת יש לסתור כל מה שכתבתי לדון לאיסור אם מכוין לתפוס גם עבור פלגא מלוה ע"פ דברי הר"נ סוף פ' י"ג דשבת הנ"ל. כי יש להוכיח להיפוך מן הר"נ ביצה פ"ב במה דאמרו שם (דף י"ז) ממלאה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' וממלא חבית של מים כו'. וכתב הר"נ דמשמע מזה דלרבות בשיעורא ביו"ט מותר כיון דסגי בחד טירחא והא דאין מזמנין שמא ירבה היינו שמא ירבה בקדרה אחרת כו' ובמנחות (דף ס"ד) משמע דפשיטא לן דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ א' שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור כו' ומסיק דלא דמי רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי שיעורא בשבת שהשבת דחויה אצל חולה ולא הותרה כו' אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה כו' מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו כו'. עכ"ל הר"נ. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דביצה סי' י"ד בקצרה דאם לא הרבה בשבילו אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור זה כו'. וכ"כ הרמ"א באו"ח סי' תק"ג וסי' תקי"ב סעי' ג'. ולכאורה יש להקשות מזה על דברי הר"נ פ' י"ג דשבת הנ"ל דמסיק הר"נ שם דאסור לנעול ביתו כדי לשמור ביתו ולצוד הצבי. דהא כיון דמסיק הר"נ בביצה דמותר לרבות בשיעורא ביו"ט כיון דסגי בחד טירחא. א"כ ה"ה התם כיון דמותר לנעול ביתו ולשמור מה שבתוכו א"כ מה"ט יהיה מותר אף דמכוין ג"כ לשמור הצבי בתוכו כיון דהוי חד טירחא: וע"כ מוכח לומר דשאני בנועל ביתו לשמור ביתו עם הצבי. דהא במה שמכוין לשמור ביתו אין בזה שום מלאכת צידה כלל ואלו במה שמכוין לשמור הצבי יש בזה מלאכת צידה. ע"כ שפיר כתב הר"נ בשבת שם וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. משא"כ ברבויי שיעורא ביו"ט שפיר כתב הר"נ דכיון שאוכל נפש הותר ביו"ט ע"כ מרבה עליו כיון דהוי חד טירחא דהא במה שהותרה לו הוי ג"כ מלאכת בישול ביו"ט לכן גם ברבויי שיעורא אין זה מקרי מלאכה בפ"ע רק דנגרר הכל ע"י מלאכת ההיתר דהותרה לו כיון דהוי הכל בחד טירחא מותר זה. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דיש שם משכון במה דממשכנו בע"כ בעד פלגא פקדון דהותרה לו א"כ ממילא מותר למשכן בהמותר שיש בהחפץ בעד פלגא מלוה אף שמכוין לתפוס גם בעד פלגא מלוה כיון דהוי חד טירחא א"כ הדין נותן דזה מותר וכמו בריבויי בשיעורא באיסור בישול ביו"ט. והא דמנחות (דף ס"ד) דמשמע דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ א' שתים מייתינן שלש לא מייתינן הטעם התם כיון דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה וכמש"כ הר"נ בפ"ב דביצה שם. אבל היכא דמותר לו לעשות מלאכה זו בהיתר כמו הך דרבויי שיעורא ביו"ט במקום אוכל נפש דהותרה לו דממילא מותר לו לעשות אף למען הדבר דנאסרה לו כיון דהוי בחד טירחא דה"ה לתפוס החפץ למשכון דמותר במכוין בשביל הפלגא פקדון והפלגא מלוה וכמש"כ הנתיבות ונקטינן כן לדינא. ואף דהר"נ פ"ב דביצה שם כתב עוד טעם על הא דרבויי בשיעורא מותר ביו"ט מ"מ הא כתב מתחלה הטעם דכיון דהוי בחד טירחא בעד דבר המותר עם דבר האסור דמותר. ולא דחי לזה הסברא. וגם הביא שם מקודם לשיטת הרשב"א וסייעתו דגם רבוי בשבת לא מיתסר אלא מדרבנן והר"נ דחי זה כמו שמחלק דשאני בחולה דדחויה אצל שבת. אבל בדבר המותר ממש כיון דהוי בחד טירחא מותר ולא נמצא חולק ע"ז רק לרווחא דמילתא כתב עוד טעם ע"כ שפיר יש לנו לסמוך על הנתיבות וכנ"ל:

ב (שם סעיף ד' ש"ך ס"ק י"ז באה"ד):

בתומים ס"ק י"ד כתב להסתפק בהא דמבואר שם במשכון דמועיל שלא יעשה מטלטלין אצל בניו. ונסתפק אם מכרו הלוה בעת שהחזיר לו המלוה לקיים מצות השבת העבוט אם גובה מלקוחות או לא. וכן מצינו בעשה שורו אפותיקי דאינו גובה מלקוחות אבל מיתמי גובה כמש"כ הרשב"א. ואם נימא דטורף מלקוחות א"כ הל"ל בגמ' דב"מ (דף קט"ו) במה דאמרו שם גבי משכון דלא נעשה מטלטלין אצל בניו הא הל"ל בקצרה דאין להם תורת מטלטלי כלל והאריך בזה ונשאר בצ"ע:

ולפענ"ד נראה לדון בזה ולהוכיח דגבי מלקוחות. וראיות התומים מדנקטו בלשונם דלא נעשה מטלטלין אצל בניו משמע דוקא אצל בניו אבל מלקוחות לא גבי. יש לדון בזה דהא בב"מ (דף ק"ד) גבי עסקא אמרו להכי קרי לי' עסקא דאם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. ומבואר ברמב"ם פ"ז הלכות שלוחין והובא ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"ב דאם נתן המתעסק מתנה לאחרים והביא בעל הממון ראיה שהם מזה העסק מוציא מידם כו'. והא דלא נקטו כן שם במכרן כתב הש"ך שם ס"ק נ"ט בשם הפרישה דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנאו ממנו. אבל מהמקבל מתנה מוציאים ממנו אף דדינו כמשעבדי כמבואר בסי' קי"ז סמ"ע שם ס"ק י"ב בשם הרשב"א. ועיין בתוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה הוא ואשתו נזונים מהם ובתומים שם ס"ק ו'. אלמא דאף דהמקבל מתנה דינו בכל מקום כמו משעבדי וכמבואר בח"מ סי' קי"א סעיף י"א. מ"מ בעיסקא גובה ממנו. והא דלא נקטו בש"ס שם בלשון רק דלא נעשה מטלטלין אצל בניו. בע"כ מוכח דלאו דוקא אצל בניו דבאמת ה"ה לענין משעבדי ואינו קשה כלל מה דלא נקטו בעסקא דאין להם תורת מטלטלין כלל כמש"כ התומים במשכון משום דזהו ידעינן מן הא דבניו. א"כ י"ל כמו כן גבי משכון. ואין לומר דשאני התם בעיסקא דהא במכרו לא גבי. זה אינו דהא זהו משום הטעם שכתב בהפרישה כנ"ל. א"כ גם בקרקע שקנה לצורך העסקא ג"כ אין מוציאין במכרו משום האי טעמא דניתן למכר וברשות קנאו כנ"ל. אם כן תקשה כעין קושיות התומים הנ"ל דהוי לי' למימר הכא בלשון דאין להם תורת מטלטלין כלל. וע"כ מוכח דזה אינו דיוק כלל. א"כ כמו כן יש לומר דמה דמדייק התומים על הא דב"מ (דף קט"ו) הנ"ל. דבאמת אין מזה הדיוק שום ראי' כלל:

ואפשר לומר דשאני התם בעיסקא דהא רב אידי בר אבין אמר שם בב"מ (דף ק"ד) דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו וע"ז חולק רבא שם ואמר להכי קרי לי' עסקא דאם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. א"כ י"ל דכיון דרב אידי נקט בלשונו לרבותא דאף אצל בניו נעשה מטלטלין ע"כ נקט רבא ג"כ בלשונו כן. א"כ אין מזה דחייה לדברי התומים הנ"ל בהוכחתו דהא יש לומר כן:

אבל נראה לי להוכיח דגם במשכון אף לאחר שהחזירו המלוה להלוה ומכרו הלוה דגבי מלקוחות. מהא דב"מ (דף ק"ד ע"א) עלה דר"י בן קרחה אומר המלוה חבירו לא ימשכנו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל לקבל דיכי טעמא דכתב ליה הכי הא אי לא כתב לו הכי לא קני והא אמר ריו"ח משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מע"ג בניו אהני לה כתיבה לגירעון. והתוס' שם ד"ה אהני כתיבה כו' כתבו לפרש דכוונת המקשן הוא משום דמשמע דהלוה היה מקנה המשכון להמלוה בתורת קנין. וע"כ בעת שמחזיר המשכון להלוה בתורת השבת העבוט אינם ביד הלוה רק בתורת שאלה. דמשמע דדוקא משום זה שומטו מע"ג בניו. וע"ז הקשה המקשה הא בל"ז יש לו לשומטו מע"ג בניו דהא בע"ח קנה להמשכון. וע"ז תי' הגמ' דאהני כתיבה לגירעון. ואי נימא דבעת דהחזיר המלוה להלוה ומכרו הלוה אינו טורף מהלוקח. א"כ תקשה דהא אינו קשה כלל קושיות הגמ' דהא נפ"מ מה שכתב והקנה המשכון להמלוה בתורת הקנאה דאז בוודאי טורף מהלוקח דהא אינו ביד הלוה רק בתורת שאלה. והוי כמו כל שואל שמכר חפץ השאול לו דוודאי טורף המשאיל מהלוקח. א"כ נפ"מ רבתא ממה שהקנה וכתב לו המשכון בתורת קניה. ומדמקשה הגמ' כן והוכרח לתרץ לו דאהני כתיבה לשלם הגרעון. מוכח מזה דאף כשלא הקנה המשכון להמלוה מ"מ אם הלוה מכר בעת שמוחזר המשכון לי' דטורף המלוה מן הלוקח ושפיר הקשה הגמ' והוכרח לתרץ כנ"ל. א"כ נתבאר דלעולם טורף המשכון מן הלוקח אף שמכרו בעת שהוחזר ליד הלוה:

וכן מוכח מן מש"כ התוס' ב"מ (דף קט"ו) ד"ה למה ממשכנים כו' הקשה הר' ר' אלחנן למה חוזרים וממשכנים כיון דבלאו הכי אין שביעית משמטתו ושומטו מע"ג בניו כו'. ואי נימא דמהני מכירת הלוה בעודו בידו. א"כ נפ"מ למה שחוזר וממשכן לענין אם מכר הלוה. דאם לא הי' חוזר למשכנו הי' מועיל מכירת הלוה בעודו בידו. אבל עכשיו שחוזר וממשכנו אינו מועיל מכירתו אם מכר בעודו בידו. דהא כנגד חובו וודאי לא מהני מכירתו של הלוה כשהמשכון הוא ת"י המלוה משום דמקרי לגבי הלוה דבר דאינו ברשותו משום דהמלוה קנה להמשכון נגד חובו בוודאי. כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח ובש"ך ח"מ סי' רי"א ס"ק ה' דמה שנגד חובו לא מהני מכירתו רק המותר מן החוב פליגי שם עי"ש. וביו"ד סי' רכ"א. ואף דבעת שמחזיר המשכון להלוה מהני מכירתו להמשכון. מ"מ בעת שהמשכון הוא ת"י המלוה יהיה בטוח אז דלא מועיל מכירת הלוה. א"כ ה"ל להתוס' לתרץ כן ואין מקום לקושייתם. [והא דלא מתרץ הגמ' כן כשהקשו למה ממשכנין מעיקרא. י"ל בזה כמש"כ התוס' בתירוצם דעדיפא מיני' משני הגמ']. ומדהקשו התוס' כן מוכח מזה דאף בעת דהמשכון הוא מוחזר ת"י הלוה ומכרו דטורף המלוה מהלקוחות משום דאלים הזכות של המלוה דקנה להמשכון. אך ראי' קמייתא שכתבתי לעיל עדיפא מבתרייתא:

ולכאורה יש להעיר לשיטת רבינו ברוך ובהגהות מרדכי לב"מ דכתב דהא דמשכון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו היינו במשכנו שלא בשעת הלוואה. אבל במשכנו בשעת הלואה דהפקידו ביד הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו. והובא בתומים סי' ס"ז ס"ק ו' עי"ש. ולפ"ז יש לדון במה דהקשה הגמ' בב"מ (דף ק"ד) הנ"ל טעמא דכתב לי' הכי כו'. הא איכא למימר דנפ"מ מן הכתיבה על משכון בשעת הלוואתו. אבל זה אינו קשה כלל דהא הכתיבה הוא בעת שמחזיר השבת העבוט להלוה כמבואר בש"ס שם. והא במשכון בשעת הלוואה ליתא למצות השבת העבוט כמבואר בסי' צ"ז סעיף ט"ז. וע"כ מוכח דזה מיירי במשכון שלא בשעת הלוואתו א"כ שפיר מקשה הגמ' כן. ולפ"ז יש לדון דלדינא דקיי"ל דאף במשכון בשעת הלוואתו דקאי ברשות המלוה ושומטו מעל גבי בניו וכמש"כ התומים בסי' ס"ז ס"ק ו'. די"ל דעכ"ז מלקוחות לא גבי בזה. משום דבמשכון בשעת הלוואתו ליתא לראי' זו שכתבתי כנ"ל. דהא הג"מ מיירי שם במשכון שלא בשעת הלוואתו. אך במה שנסתפק התומים כן במשכון שלא בשעת הלוואתו ונשאר בצ"ע. לדעתי נפשט הספק בזה דהדין ברור הוא דלא מהני מכירתו של הלוה במשכון שלא בשעת הלוואה וטורף המלוה מהלקוחות:

ד (שם סעיף ו'):

והנלפע"ד לדון בזה משום דטעם הסמ"ע שכתב דבלא מיגו אינו נאמן דה"ל כאלו עדיין ברשותו. יש להעיר בזה דלאו כולי עלמא מודו בזה ובפרט לשי' המחבר גופיה. דבסי' ע"ב סעי' כ"ג כתב המחבר בשם הרמב"ן אם עדים מעידים דבתורת משכון בא החפץ ליד המלוה ואינם יודעים בכמה דהלוה מקרי מוחזק משום דמלוה על המשכון אין לו רק שעבוד. וכה"ג כתב המחבר שם סעי' כ"ד. והש"ך שם ס"ק ק"ט חלק ע"ז והעלה דדוקא היכא דטוען ספק אז לא מקרי מוחזק אף היכא דנולד הספק בפרעון. משא"כ בטוען ברי כיון דבע"ח קונה משכון ה"ל המלוה מוחזק על המשכון דתחת ידו ע"ש. אלמא דמצינו פלוגתא דרבוותא במלוה על המשכון אף דהוא תחת ידו אם דינו כמוחזק מחמת דקנה משכון או דלא מקרי מוחזק משום דלא ה"ל רק שעבוד בעלמא. והא דאין הלוה נאמן לומר פרעתי כשהמשכון ביד המלוה לפי הסוברים דלא מקרי מוחזק אף כשהמשכון תחת ידו. הטעם הוא משום דה"ל כטוען פרעתי על שטר דאינו נאמן משום דשטרא בידי מאי בעי דה"ה במשכון שייך טעם זה וכמש"כ הבעה"ת והובא בנתיבות סי' ע"ב ס"ק ל"ה ע"ש: ולפ"ז תקשה דמפני מה לא יהיה נאמן הלוה לומר פרעתי מצד טענת עצמו אף בלא מיגו היכא דהמשכון הוא ת"י הלוה בחזרה. בשלמא להסוברים דזכות המלוה על המשכון הוי ליה כקונה גוף החפץ ויש עליו דין מוחזק. לכן אף כשהמשכון הוא בחזרה ת"י הלוה מ"מ מוציא ממנו משום דה"ל כמו חפץ העשוי להשאיל ולהשכיר דמוציאין משום חזקת מ"ק מהמוחזק. וכמש"כ במק"א לדון בזה טובא דכיון דלא שייך בזה לומר תפיסתו מוכחת על קנייתו ממילא מוציאין משום חזקת מ"ק. וה"ה בזה דהחזיר המשכון להלוה לקיים מצות השבת העבוט כיון דלא שייך בזה לומר תפיסתו מוכחת עליו ע"כ מוציאין ע"י חזקת מ"ק דיש להמלוה. אבל להסוברים דלא מקרי מוחזק דאינו רק שעבוד בעלמא והא דלא מהימן הלוה לומר פרעתי בהמשכון ת"י המלוה. זהו משום דה"ל כמו שטר דשייך ביה ג"כ לומר משכונך בידי מאי בעי וכמש"כ הבעה"ת כנ"ל. [וזהו מוכרח דוודאי אין לחלק דשאני היכא דה"ל חזקת חיוב בוודאי משא"כ בהא דסי' ע"ב הנ"ל דה"ל ספק בעיקר החוב. דז"א דכיון דאין לו רק שם שעבוד בעלמא ע"כ אין אנו יכולים לומר דכיון דאתחזק חיובא שאני דהא עכ"פ לא מקרי מוחזק. וכמו כל א"י אם פרעתי בשניהם טוענים שמא או בשניהם טוענים ברי דאין מוציאין מהמוחזק ע"י חזקת חיוב כמבואר]. א"כ היכא דהמשכון הוא ת"י הלוה דלא שייך טעם זה דמשכונך בידי כו'. בזה הדין נותן דיהיה נאמן הלוה לומר פרעתי בטענת עצמו בלא מיגו ג"כ. וע"כ לשיטת המחבר בסי' ע"ב צריך טעם דלמה כתבו הכא דאינו נאמן פרעתי רק ע"י מיגו. ועיין בקצה"ח סי' הנ"ל ס"ק יו"ד דהרגיש בזה. אבל לפמש"כ אינו מספיק בדבריו לתרץ זה ע"ש:

והנלפענ"ד טעם אחר בזה ע"פ מש"כ התוס' כתובות (דף צ"ו) ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כו'. וא"ת מה טעם דלא חשבינן נכסי בחזקת בע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה בע"פ. וכי תימא דחשבינן ליה בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בב"ד אם כן לרב ושמואל נהי דלית להו כל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ כשאיבדה כתובתה לא יהיה יתומין נאמנים לומר פרענו דכיון דמוכרת לכתובתה שלא בב"ד נכסים בחזקתה כי הכא כו'. מיהו היכא דאיכא עדים שנשרפה לא ליהמנו ושמא י"ל אי איכא עדים ה"נ א"נ מזונות שאני כו' עכ"ל התוס'. אלמא דהתוס' בתי' קמא ס"ל דגם בחוב כתובה מקרי האשה מוחזקת משום דמוכרת שלא בב"ד:

והר"נ שם כתב דהא דנכסי בחזקת אלמנה קאי זהו משום דכיון דהוי מתנאי ב"ד החזיקוה חז"ל בנכסי' ע"ש. וכ"כ רש"י שם דהטעם הוא דהוי תנאי ב"ד. א"כ ז"א שייך רק בחוב דהוי מתנאי ב"ד. אבל בחוב שאינו מתנאי ב"ד לא שייך זה. כ"ז הוא לשיטת הר"נ ורש"י. אבל מתוס' הנ"ל נראה דלא לחלק בזה דא"כ מה הקשו מכל חוב בע"פ והוכרחו לחלק דשאני חוב מזונות וכתובה דמוכרת שלא בב"ד דמשמע מדבריהם דה"ה אף בחוב שאינו בתנאי ב"ד ג"כ היכא דמוכר שלא בב"ד מקרי מוחזק משום דלא ס"ל סברת הר"נ ורש"י הנ"ל. וכן ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות (דף צ"ו) שהביא שיטת התוס' הנ"ל דמוכח מהם דס"ל דה"ה חוב שאינו בתנאי ב"ד ג"כ מקרי מוחזק היכא דמוכר שלא בב"ד ע"ש. והב"ש סי' ק"ג ס"ק ז' משמע דס"ל דגם בכתובה אמרינן נכסי בחזקת האשה קאי וכתי' קמא של התוס' הנ"ל:

אכן יש לתמוה עליו במה שהקשה שם הב"ש דלמה הוכרחו בש"ס להדר אחר טעמים דמפני מה אלמנה מוכרת שלא בב"ד. תיפוק ליה דהא קיי"ל דהנכסים הם כמשכון ביד האלמנה והא גבי משכון קיי"ל דמוכר שלא בב"ד כמבואר בח"מ סי' ע"ג כו' עכ"ל הב"ש. ודבריו תמוהים דהא במש"כ דהנכסים הם כמשכון ביד האלמנה זהו מטעם שכתבו התוס' בכתובות הנ"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת לכתובתה שלא בב"ד כנ"ל. א"כ דוקא עכשיו דתקנו דמוכרת שלא בב"ד בזה אמרו דהנכסים הם כמשכון בידה וכמש"כ הב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ה ובשם הפרישה ע"ש. אבל אם היתה צריכה ב"ד לא היו הנכסים כמשכון בידה. והוי כמו כל בע"ח דעלמא דלא היו כמשכון כ"ז שלא הוי ברשותו וע"כ אין הבנה לקושיתו. עכ"פ למדנו מן דברי הב"ש הנ"ל דס"ל כתי' א' של התוס' כתובות הנ"ל דאף בכתובה אמרינן דנקראת מוחזקת. וכ"כ ההגהות אשרי בכתובות (דף צ"ו) דגם בכתובה אמרינן דנקראת מוחזקת בנכסים וכתי' קמא של התוס' הנ"ל: ולכאורה יש להוכיח להיפך מן מש"כ האלפסי בספ"ט דכתובות והובא ברא"ש פ"א דב"מ סי' מ"ד דכתב דהא דהוציאה גט גובה כתובה מיירי במקום שאין כותבין כתובה. וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה' אישות ובשו"ע אה"ע סי' ק' סעי' ו' שיטת המחבר שם. ודלא כשיטת הטור שם בשם ר"י והתוס' והובא שיטתם ברמ"א שם דס"ל דאף במקום שכותבין כתובה אמרו כן יעו"ש. א"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם והמחבר דס"ל דהא דאמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מיירי במקום שאין כותבין כתובה א"כ תקשה קושיות התוס' כתובות (דף צ"ו) הנ"ל דל"ל בכתובה במקום שאין כותבין כתובה להא דכל הטוען אחר מעב"ד. הא בלא"ה אינו נאמן לומר פרעתי משום דנכסי בחזקת האשה קאי גם בכתובה. בשלמא במקום שכותבין כתובה י"ל כתי' התוס' כתובות הנ"ל דשא"ה דריע טענת האשה לפי דאין הכתובה בידה. אבל לשי' הרי"ף והרמב"ם והשו"ע אין לומר כן. דהא מיירי במקום דאין כותבין כתובה. א"כ מוכח משיטתם דס"ל כתי' ב' של התוס' כתובות דבכתובה לא אמרינן נכסים בחזקתה:

אכן באמת אין זה ראיה כלל דהא מבואר בסי' ק"ג באה"ע סעי' ג' דגרושה אינה מוכרת אלא בב"ד וכן אף אלמנה אם ניסת בעיא ב"ד וכן פסק הרמב"ם והרא"ש בכתובות (דף צ"ז) כריו"ח דמשום שלא תתבזה אמרו כן ובגרושה לא שייך זה יעו"ש. א"כ נפ"מ מהא דכתבו דאינו נאמן לומר פרעתי משום דהוי כמאן דנקט שטרא בידו. דבל"ז היה נאמן לומר פרעתי אם נתגרשה או אם ניסת לאחר. דמשום דהנכסים בחזקתה זה לא שייך בניסת כמבואר בכתובות (דף צ"ו) תני לוי אלמנה כ"ז שלא ניסת על היתומים להביא ראיה ניסת עלי' להביא ראיה ופירש רש"י דבניסת אין הנכסים ברשותה. ואפשר הטעם משום דכל עיקר הסברא הוא משום דמוכרת שלא בב"ד א"כ כיון דבניסת אינה יכולה למכור שלא בב"ד כנ"ל ע"כ אין הנכסים ברשותה. אבל משום דהוי טוען אחר מעשה ב"ד. אינו נאמן בכ"ז ואף להי"א דס"ל דאחר שניסת אין לה כח מעשה ב"ד ונאמן לומר פרעתי כמבואר בסי' ק' סעי' ו' בהגה"ה שם. ועיין בסי' ק"א ב"ש ס"ק ו' מזה. עכ"ז הא כתב החלקת מחוקק בסי' ק' ס"ק ל"ו דאם קודם שניסת מצעת לפני ב"ד שלא נפרעת מכתובתה דינה כאלו לא ניסת וכ"כ הב"ש שם ס"ק ל"ד עי"ש. א"כ עדיין נפ"מ בכה"ג דאז יש לה כח מעשה ב"ד ג"כ אבל אלו משום נכסי בחזקתה קאי לא שייך בזה כיון דאינה יכולה למכור כנ"ל. ע"כ כתבו הטעם דטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום. ולכן אין סתירה מהרמב"ם והרי"ף והמחבר לכלל הזה. ולכן כיון דמשמע מהב"ש וכן מבואר בהגהות אשרי דס"ל כתי' קמא של התוס' כתובות דאף בכתובה קיי"ל דנכסים בחזקתה הכי נקטינן: ב (שם סעיף א'):

ולכאורה יש להעיר לפי מה דקיי"ל דבמזונות לכ"ע הנכסים בחזקתה. ומה"ט כתב הב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ב לבאר דברי הרא"ש כתובות פ' י"א סי' ד' במה דאמרו שם אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא. תבעה מזונות איבדה מזונותיה כאן בענייה כאן בעשירה א"נ כאן בצנועה כאן בפרוצה. דפסק הרא"ש דלא איבדה בשתי שנים עד שתהא עניי' ופרוצה. וכתב הב"ש טעמו משום דנקראת מוחזקת במזונות וכבר כתבתי דבכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת ע"ש שכתב דגם הרמב"ם ס"ל כן. וכן כתב שם ס"ק כ"א גבי פלוגתת הפוסקים אם מוחלת מזונות בשביל הנדוניא דנקראת מוחזקת ויש לה מזונות. וכן כתב הב"ש בסי' צ"ד ס"ק ז' גבי בעיא דלא איפשיטא דנקראת מוחזקת ומוציאה מהיורשים עי"ש:

והנה מצינו בהנך איבעיות כתובות (דף נ"ג ע"ב) בבת שני' ובת ארוסה ובת יבמה דהוי איבעי' דלא איפשיטא דאין לה מזונות. כמש"כ הרא"ש שם ובאה"ע סי' קי"ב סעי' ה' וכמש"כ הב"ש ס"ק י"א רק אם תפסה אין מוציאין ממנה בשם רבינו ירוחם. [והא דיש להקשות דהא ה"ל ספק תקנה דלא מהני תפיסה כבר כתבתי במק"א ליישב זה ואכ"מ להאריך]. אף דזה ברור דגם במזונות הבת מוכרת שלא בב"ד. דהא מבואר ברש"י בכתובות (דף צ"ז) במשנה שם דמן הנשואין לכ"ע מוכרת שלא בב"ד אף לר"ש. משום שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה ואף דלא ס"ל לר"ש הטעם דאמרו שם שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. וכן בגמ' שם אמרו בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט נ' דאף דלא ידעו הטעם שלא תתבזה אשתו מ"מ היה ניחא לי' על מה דמן הנשואין מוכרת שלא בב"ד משום הטעם דא"א להיות יושבת ומתענה כמש"כ רש"י והר"ן שם. א"כ האי טעמא שייך ג"כ בבת אשתו. וכן מצינו ברמב"ם הלכות אישות פ' י"ט הלכה י"א ובאה"ע סי' קי"ב סעי' ו' דמזונות הבת לא בעי הכרזה וכדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה כו' ע"ש. וכמו דמדמין מזונות הבת למזון האלמנה בענין מכירה בלא הכרזה ה"ה דמדמינן מזונות הבת למזונות האלמנה בענין מוכרת שלא בב"ד. ועיין ברש"י כתובות (דף פ"ז) דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא היינו מזון האשה והבנות. ואף להטעם שלא תתבזה בב"ד ג"כ יש לדמות אותן להדדי לפי המבואר בב"ק (דף י"א) דמה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין משום דבזיון להם להביאן לב"ד כפי' רש"י שם והסמ"ע בח"מ סי' רפ"ח. אלמא דגם אף על בזיון בנותיו חס אביהן. וע"ש בכתובות (דף צ"ז) דאמרו כי היכי דאיהי לא ניחא לי' דתתבזה יורשיו נמי לא ניחא לי' דליבזו ע"ש. אלא דמצינו בכתובות (דף מ"ג) דלענין זילותא אלמנתו עדיפא לי'. ויש להאריך בזה עכ"פ לפי הטעם דכתב רש"י והר"ן דלכן מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד משום שלא תהיה מתענה זה הטעם שייך ג"כ בוודאי על מזון הבת וכנ"ל. ובמק"א הארכתי בזה בהרבה הוכחות: א"כ לפ"ז תקשה בהנך איבעיות אם מגיע להבת מזונות או לא דפסקו דאין לה מזונות כ"ז דלא תפסה. הא כיון דמוכרת הבת למזונות שלא בב"ד א"כ הוי הנכסים בחזקתן כמו במזונות אשתו במקום ספק. וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דהוי חזקת חיוב בוודאי אז אם ספק אם יצאו מהחיוב או לא כמו באלמנה ששתקה שתי שנים דמספקא לן אם מחלה בעשירה וכה"ג. דיש לה מזונות משום דמספק לא יצאו מהחיוב וכמו כן שם ס"ק כ"א בב"ש כנ"ל. אבל בהספק אם מגיע לה מעולם חוב מזונות ונולד לנו ספק בעיקר החיוב. בכה"ג אין דינה כמוחזקת וע"כ אין מוציאין מהמוחזק. וכמו בכל ספק בקרקע דדיינינן בי' חזקת בעלים הראשונים. אם נולד ספק שמא יצאו מרשות בעליהן. ה"ה הכא בהאי כללא דבמזונות וכתובה הוי היא מוחזקת משום דהזכות שהיה לה על הנכסים הוי כמו חזקת מרא קמא אצלה. ובאמת אף גבי מטלטלין מוכח דדיינינן להך נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדמוכח מהא דכתב הרמב"ם והטור והש"ע דבמזונות הנכסים בחזקתה ואינם נאמנים לומר פרענו אף דהאידנא גובין מזונות ממטלטלין ג"כ ואפ"ה לא חילקו בזה. וע"כ מוכח דהאי זכות דנכסי בחזקתה קאי שייך ג"כ אף במטלטלין. והטעם הוא דזהו כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דמוציאין מהמוחזק משום חזקת מ"ק דבכה"ג אילימא לי' חזקת מ"ק וכמש"כ במק"א לבאר זה. וה"ה בזה דהוי כמו דיש לה חזקת מ"ק על המטלטלין מחמת דמוכרת שלא בב"ד והוי כמו דגוף החפץ הוא שלה. ובספק אם יצאו מחזקת מ"ק שלה מוקמינן לי' בחזקתה. משא"כ בספק אם היה מעולם כלל עיקר החיוב על מזונות וכה"ג. ולכן בכל הנך איבעיות דהוי ספק אם מגיע להבת כלל מעולם חיוב מזונות ע"כ אין מוציאין. וכ"כ בהא דכתובות (דף נ"ו) דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה דהוי תיקו ומספיקא אין לה כתובה משום דהתם הוי ג"כ ספק בעיקר החיוב מעולם. ומה"ט הקשו שפיר בהא דכתובות (דף ט) גבי פ"פ מצאתי דנאמן משום חכמים תקנו כו' אבל אם הוי מה"ת אינו נאמן והקשו כולם מ"ט הא הוי כא"י אם נתחייבתי. ג"כ שפיר הקשו משום דכיון דהוי ספק בעיקר החיוב שאני כנ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בסוטה (דף כ"ה) ד"ה בית שמאי אומרים כו' ובד"ה ב"ה אומרים כו' לחלק כן עי"ש. וכ"ז ברור ופשוט:

ועפ"ז יש ליישב קושיות הב"ש בסי' צ"ד ס"ק ז' גבי איבעיא דכתובות (דף ק"ג) שיפצה מהו ופסק הרא"ש שם סי' ו' דמספיקא לא תשפץ וכן פסקו בש"ע סי' צ"ד סעי' ב'. דהקשה הב"ש הא גבי אלמנה ששהתה שתי שנים כו' פסק הרא"ש לעיל (דף צ"ו) דמספיקא לא הפסידה מזונותיה דנקראת מוחזקת א"כ מ"ש גבי דירה. וכן הקשה הקרבן נתנאל עי"ש. אכן לפמש"כ אינו קשה דדוקא גבי שתקה ב' שנים דהוי ספק אם מחלה או לא כיון דלא הוי ספק בעיקר החיוב שאני כנ"ל. אבל גבי איבעיא דשיפצה מהו דנולד ספק בעיקר חיוב זכות דירה אם היה לה כלל מעולם זכות לתקן דירתו ע"כ כיון דלא היה לה חזקת חיוב כלל מעולם בוודאי. לכן דינו כמו כל הספיקות דאין מוציאין מהמוחזק עכשיו. וכן בכתובות (דף ע"ג) דאמרו שם ספק ממונא לקולא דנולד הספק בעיקר החיוב. וכן בהא דריש פ"ב דכתובות דפריך הש"ס התם כיון דרוב נשים בתולות ניסת כי לא אתו עדים מאי הוי. וכתבו התוס' שם דלרב פריך משום דלשמואל אינו קשה דהא ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא. אף דלפמש"כ דגם בחוב כתובה נקראת מוחזקת. עכ"ז כיון דהתם נולד הספק בעיקר החיוב ע"כ לא נקראת מוחזקת. ולכן כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ה"ה התם משום דהבעל מקרי מוחזק והספק הוא בעיקר החיוב אם ניסת בעודה בתולה או לא: ועפ"ז יש לדון בדברי המרדכי בכתובות פ' אלמנה ניזונית דהובא בשב שמעתתא שמעתא א' פ' כ"ד. שכתב לתרץ לקושיות התוס' ביבמות (דף ס"ה) דמשמע שם דלענין ממון הולכין שם אחר הרוב ותירץ דשא"ה דמיירי בכתובה דאלים מעשה ב"ד וכמוחזק היא. וכתב הש"ש שם דה"ה בשטר מהני נמי רובא כו' ע"ש. אבל לפמש"כ י"ל דשא"ה בכתובה כיון דמוכרת שלא בב"ד ע"כ נקראת מוחזקת בצירוף רובא המסייע לה. משא"כ חוב בשטר. והא שכתב המרדכי שם דאילימא מעשה ב"ד. י"ל דס"ל כמש"כ הר"נ בכתובות כנ"ל דדוקא בתנאי ב"ד אמרו כן. ואף לפמש"כ דבספק בעיקר החוב לא אמרו כן. עכ"ז י"ל דס"ל להמרדכי דבמקום דאיכא רוב אזי סמכינן בכה"ג על הרוב להוציא כיון דאי נימא דהדין עמה אז היא נקראת מוחזקת:

ועפ"ז יש לתרץ דברי הרי"ף בב"ב (דף קל"ב) דהכותב נכסיו לבניו איבדה כתובתה ובעי רבא בריא איך ולא איפשיטא הבעיא וכתב הרי"ף שם דמספיקא מוקמי כתובה אחזקה ועל הבעל להביא ראיה. וכ"כ הגהות אשרי שם. והובאו בב"ש סי' ק"ו ס"ק ג'. ותמהו כולם ע"ז דהא קיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמבואר כ"ז בארוכה בש"ך בתקפו כהן ע"ש: אבל לפמש"כ אתי שפיר די"ל דשאני כתובה דמוכרת שלא בב"ד ע"כ כיון דנולד ספק במחילה הוי האשה מוחזקת וס"ל כתי' קמא של תוס' כתובות דגם בכתובה אמרינן דנכסי בחזקתה קאי. והא דמתו בעליהן עד שלא שתו דסוטה (דף כ"ה) דקיי"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי שאני התם. והוא דהא לכאורה קשה על תי' התוס' כתובות הנ"ל דגם בכתובה אמרו דנכסי בחזקת האשה קאי. ויש להקשות ע"ז מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. והא התם הוי הספק כעין ספק בפרעון דהא הוי ספק שמא זינתה והפסידה כתובתה דהיה לה על בעלה. וע"כ מוכח לחלק דשא"ה בסוטה דכיון דקינא לה ונסתרה הוי כנולד ריעותא בה. וכעין מש"כ התוס' כתובות (דף צ"ו) הנ"ל דלכן סבירא ליה לחד מ"ד דנאמן לטעון פרעתי במעשה בית דין משום דאיתרע טענתו שאין לו שטר ואף דיש לחלק עדיין בין ריעותות הנ"ל. על כל זה יש לחלק דבאמת מוכח מזה דלא מהני הך כללא דנכסי בחזקת אלמנה קאי רק בטוען טענת ברי. וכמו הא דכתובות (דף צ"ו) דמיירי התם דהאלמנה טוענת ברי דלא נפרעה. אבל בטוענת ספק לא מצינו להאי כללא. וע"כ י"ל דבטוען טענת ספק לא אמרו כן. ובסוטה (דף כ"ה) שם תוס' ד"ה ב"ה אומרים או שותות כו' הקשו באה"ד למאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף דאמאי לא נוטלת כתובה הא היא טוענת ברי ותירצו דכיון דהתורה עשאה לספק עד שתשתה ע"כ אינה יכולה לטעון טענת ברי עכ"ל. אלמא דלא נקראת טוענת ברי מחמת דהתורה עשאה לספק. ה"ה לגבי הך כלל דנכסי בחזקת אלמנה קאי דבעינן דוקא טוענת ברי וכיון דבסוטה לא מקרי זה טענת ברי ע"כ אינה נוטלת הכתובה מספיקא:

וכעין זה מצינו בח"מ סי' ע"ב סעיף כ"ד דאם המלוה טוען שמא אף דנולד הספק בפרעון והמשכון הוא ת"י המלוה מ"מ לא מקרי המלוה מוחזק ואף לשיטת הרשב"א דהובא בש"ך שם דמלוה על המשכון מקרי מוחזק כיון דקנה משכון. מ"מ כתב הש"ך שם לחלק דלא אמרו כן רק היכא דמלוה טוען ברי ולא בטוען שמא. ואף דהתם מיירי במלוה טוען שמא והלוה טוען ברי. מ"מ הא חזינן אף במה דאמרו דמקרי מוחזק מ"מ אין דינו כמוחזק גמור. וגם מצינו כעין זה בחו"מ סי' רכ"ג סעיף ב' שיטת הרמב"ם דאף דבשניהם טוענים ברי במחליף פרה בחמור דמוקמינן אחזקת מרא קמא אף בקיימא באגם מ"מ בשניהם טוענים שמא אין הדין כן. אלמא דמצינו דאף דמהני בשניהם טוענים ברי מ"מ בשניהם טוענים שמא לא מהני. וה"ה י"ל כן בהא דאמרו הכלל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי דלא מהני זה הכלל רק בשניהם טוענים ברי ולא בשניהם טוענים שמא. ומוכח כן מהא דאמרינן דמתו בעליהן עד שלא שתו דלאו כגבוי דמי:

ולפ"ז י"ל דשפיר כתב הרי"ף באיבעיא דבריא המחלק נכסיו דכיון דהוי בתיקו ע"כ הכתובה בחזקתה משום דגם גבי כתובה נכסי בחזקת האשה קאי. משום דאיבעיא דלא איפשיטא דינו כמו טענת ברי וכמו שכתב הש"ך בתקפו כהן סי' נ"ד וסי' ע"ט לבאר שיטת הרי"ף דס"ל בכל תיקו דמהני תפיסה משום דדין התופס כמו טענת ברי דיכול לומר ברי לי דהדין כך וכמו שכתב המהרי"ק סי' קס"א והובא שם ואתי שפיר דברי הרי"ף. משא"כ במתו בעליהן כו' אין דינן כמו טענת ברי וגם הגהות אשרי דב"ב הנ"ל אזיל לטעמי' דכתב בכתובות (דף צ"ז) דגם בכתובה מקרי האשה מוחזקת עי"ש:

והא דכתב הרמב"ם והמחבר בסי' ק"ו באה"ע דלא כהרי"ף אלא אף בבריא המחלק נכסיו דלא מפקינן כתובה מספק. י"ל דטעמם דס"ל דכיון דמספקא לן בתיקו ע"כ לא מקרי טענת ברי. וכמש"כ במק"א אליבי' דשיטת הרמב"ם ומחבר דכיון דס"ל בספק בכור דתקפו כהן אין מוציאין דס"ל דאף בטוען שמא מהני תפיסה מספק. א"כ ה"ה בכל תיקו דס"ל דמהני תפיסה אין הכרח לומר לדידהו דס"ל דכל תיקו הוי טענת התופס כאומר ברי לי. דהא באמת לשיטתם אף בטוען טענת ספק מהני תפיסה והארכתי בכ"ז בקונטרס א' בענין ספק תקנה. ע"כ כיון דנתבאר דהא דנכסי בחזקת אשה קאי לא אמרו זה רק בטוען ברי ע"כ בספיקא דדינא לא שייך זה כיון דאינו טוען ברי. אבל לעולם י"ל דס"ל דגם בכתובה אמרו נכסי בחזקתה:

ועפ"ז יש לתרץ קושיות הב"ש סי' צ"ד ס"ק ז' והק"נ ברא"ש כתובות פ' י"ב סי' ו' דכ' גבי איבעיא דשיפצה מהו דמספיקא לא תשפץ. והקשו מן מש"כ הרא"ש פ' הנ"ל סי' ד' באלמנה ששהתה שתים ושלש שנים אבדה מזונותי' דאי' שם תרי לישני. וכתב הרא"ש דמספיקא לא מפסידינן מזונותי'. משום דנכסי בחזקתה קאי ואמאי כתב הכא להיפך והובא לעיל קושיא זו. אבל לפמש"כ אתי שפיר משום דהש"ך בתקפו כהן סי' ע"ח כתב לחלק בין בעיא דלא איפשיטא דלא נאמר בי' תיקו ובין היכא דאמרו בי' תיקו דהיכא דנאמר תיקו אין שום אדם יכול לפושטו לספק זה. משא"כ אם לא אמרו תיקו יכולים לפושטו וע"כ שייך בי' טענת ברי וביותר כתב כן שם בשם המהרש"ל ע"ש. ע"כ יש לחלק דשאני בהך איבעיא דשיפצה מהו דסיימו בתיקו ע"כ אינו יכול לומר ברי ולכן לא אמרו בי' נכסים בחזקתה. משא"כ בכתובות (דף צ"ו) גבי אלמנה ששהתה ב' וג' שנים דנאמרו בי' תרי לישני ולא אמרו בזה לשון תיקו דכה"ג שייך לומר דזהו כמו טענת ברי כנ"ל. וע"כ אמרו בי' נכסי בחזקתה. [ויש לדון בזה בדברי הרא"ש בכמה סוגיות וקצרתי]. ואתי שפיר דברי הרא"ש הנ"ל:

ענף א:

ועדיין יש להקשות על שיטת התוס' בתי' קמא דכתבו דגם בכתובה אמרינן נכסי בחזקתה קאי. דקשה ע"ז משבועות (דף מ"ח) בסוגיא דאין מוריש שבועה לבניו דהקשו מהא דמתה יורשי' מזכירין כתובתה עד חמש ועשרים שנים וכן מהא דנשא ראשונה ומתה כו'. ואח"ז מקשה הש"ס מהא דקתני שהבן גובה שלא בשבועה ותי' הא מני ב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלמא דאי נימא כגבוי דמי מוריש ממון כזה לבניו כפירש רש"ל שם. א"כ תקשה אי נימא דגבי כתובה ג"כ אמרו נכסי בחזקתה קאי. א"כ מה הקשו ממה דמצינו גבי כתובה דמוריש שבועה לבניו. הא יש לחלק דשאני כתובה דנכסי בחזקת אלמנה קאי והוי מוחזקת. והתם הא נולד ספק בהפרעון: אכן לפמש"כ להוכיח מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דלא אמרו לכלל הזה דנכסי בחזקתה קאי רק היכא דטוען ברי. אבל בטוען שמא לא עשו אותו כמוחזק אתי שפיר מה שהקשיתי. דהא התם בשבועות מיירי ביורשים הבאים לתבוע כתובת אמם וטוענים שמא. ואף דטוענין ליורשים עכ"ז הא להוציא לא טענינן ליתמי וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק קמ"ב והתוס' כתובות (דף ל"ו) ד"ה והחרשת כו'. רק להחזיק טוענין ליתמי והוי אז כטענת ברי וכמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות. א"כ הוי התם כמו טענת שמא ובזה לא אמרינן נכסי בחזקתה קאי. ואף דאי נימא נכסי בחזקתם קאי הוי אז כמוחזקים וטוענין להו בכה"ג. עכ"ז כיון דאי לא הוי נכסי בחזקתם דינם אז כטענת שמא ע"כ בכה"ג כיון דלולי הכלל דנכסי בחזקתם כו' דינם כטענת שמא. ע"כ לא אמרו בזה לכלל הזה. והוי התם כמו דטוען בעהש"ט טענת שמא. והבע"ח כטענת ברי דהא טוענין להחזיק עבור יתמי. ובכה"ג לא אמרינן להכלל הנ"ל. אך אין לומר דשאני התם בשבועות דמיירי ביורשים. ויורשים אינם יכולים למכור כתובה שלא בב"ד וע"כ אין דינם כמוחזקים. דז"א דהא אמרינן בכתובות (דף צ"ז) לחד טעמא דמשום שלא תתבזה אמרו כן א"כ אף יורשים לא ניחא להו דליבזי. ואף למ"ד משום חינא עכ"ז ביורשי' נקבות ג"כ מוכרין שלא בב"ד כדקתני התם יורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד ומוקי התם כגון שירשתה בתה ואחותה ועיין בב"ש ריש סי' ק"ג. וע"כ מוכח לומר דשאני התם בשבועות משום דלא מקרי בכה"ג טענת ברי כנ"ל: ועוד יש לומר בזה דהנה הגהות אשרי לכתובות (דף צ"ו) כתב בזה"ל דלכתובה מקרי האלמנה מוחזקת בנכסי' לאחר שתשבע. אבל למזוני מקרי מוחזקת אף בלא נשבעה כו' עכ"ל הג"א. ונלפענ"ד להסביר דבריו דהא עיקר הטעם דמקריא מוחזקת בנכסים זהו משום דמוכרת למזונות שלא בב"ד כנ"ל. ובאה"ע סי' צ"ו סעיף ד' מבואר פלוגתת הרי"ף עם הרמב"ן והרשב"א דהרי"ף ס"ל דאם מכרה לכתובה שלא בב"ד כ"ז דלא נשבעה על כתובתה דס"ל להרי"ף דאם נשבעה לבסוף אז מהני מכירתה למפרע. אבל הרמב"ן והרשב"א לכתובות (דף צ"ח) כתבו דכ"ז שלא נשבעה לא מהני מכירתה שלא בב"ד ומפרשי להא דכתובות שם דאמרו מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה דהיינו שבועות אלמנה ליתומים על כתובתה. יע"ש בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד והובא בביאור הגר"א זצ"ל סי' צ"ו ס"ק י"ז ע"ש וס"ל דכ"ז שלא נשבעה לא נתנו לה רשות למכור שלא בב"ד. וכיון דאינה יכולה למכור שלא בב"ד כ"ז דלא נשבעה א"כ לא החזיקוה בנכסים כ"ז דלא נשבעה. וע"כ שפיר כתב הג"א דלא מקרי מוחזקת כ"ז דלא נשבעה משום דכיון דעיקר טעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הוי משום דמוכרת שלא בב"ד לכן כיון דכ"ז דלא נשבעה אינו ברשותה למכור שלא בב"ד. ע"כ לא מקריא מוחזקת כ"ז דלא נשבעה רק למזוני דניזונית אע"ג דלא נשבעה כמבואר בסי' צ"ג סעי' י"ט ע"כ מקריא מוחזקת לעולם. משא"כ לכתובה:

ולכן אתי שפיר הא דשבועות דאין מוריש שבועה לבניו גם בכתובה משום דכל זמן דלא נשבעה לא דיינינן לכלל הנ"ל. והתם הא מיירי בלא נשבעה ע"כ מקרי יורשי בעלה בשם מוחזקים. אלא היכא דנשבעה כבר והיה ברשותה פעם אחד למכור הנכסים שלא בב"ד. ע"כ אף בנולד ספק אח"ז באיזה ענין בהכתובה אז אמרו דנכסי בחזקת אלמנה קאי. דכיון דהוחזק הנכסים ברשותה ונולד הספק בפרעון ולא בעיקר החיוב. ע"כ אז אמרו דמקריא מוחזקת. וכמש"כ התוס' בסוטה (דף כ"ה) ד"ה ב"ש אומרים כו' לחלק כעין זה ע"ש. אבל לא כשלא נשבעה. וכיון דלא הוחזקה כבר בנכסיו ע"כ אם נולד איזה ספק בכתובה לא מקריא מוחזקת:

ואתי שפיר הא דאה"ע ריש סי' צ"ו דדוקא בתפסה מהני אבל בלא תפסה אמרינן ג"כ בכתובה א"א מוריש שבועה. ולא אמרינן דהא כיון דמספקא לן אי הלכה כרב ושמואל או כר"א א"כ האשה מקריא מוחזקת וכמש"כ הב"ש בסי' צ"ג ס"ק כ"א וס"ק כ"ב. דאף בספיקא דדינא דיינינן דנקראת מוחזקת וכמש"כ לעיל. אבל לפי מה דנתבאר דבכתובה כ"ז דלא נשבעה לא מקריא מוחזקת דהא לא היתה יכולה למכור שלא בב"ד כ"ז דלא נשבעה ע"כ א"ש כ"ז. וכש"כ לפי שי' המחבר באה"ע סי' ק"ו דאף בריא המחלק נכסיו לבניו אבדה כתובתה וכמש"כ לעיל דבספיקא דדינא לא דיינינן להכלל הנ"ל משום דמקרי טוען שמא בוודאי א"ש הא דריש סי' צ"ו הנ"ל. ובכה"ג לא טענינן ליתמי כנ"ל. ולכן א"ש מהא דשבועות (דף מ"ח) ואינו קשה כנ"ל: ועפ"ז יש ליישב מה דהקשיתי לעיל מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דאינן נוטלות הכתובה ולא אמרינן הא נכסי בחזקתה קאי כנ"ל. דיש לחלק בפשיטות דשאני היכא דנולד הספק בחיי בעלה כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא היה לה מעולם זכות למכור לכתובתה שלא בב"ד ע"כ לא מקריא מוחזקת. משא"כ היכא דהיה כבר זמן פרעון והיה בידה למכור הכתובה שלא בב"ד לכן אם נולד ספק אח"ז אם פרעוה היתומים או לא. וכן בגרושה שנולד ספק אם פרע לה הכתובה לאחר גירושין. בזה שפיר אמרינן נכסי בחזקתה קיימי כיון דכבר אתחזק הנכסים בידה ע"כ בנולד הספק אח"ז מקריא מוחזקת. ועדיין י"ל לפ"ז בב"ב (דף קנ"ז) וסוטה (דף כ"ה) ושבועות (דף מ"ח) ובגיטין (דף ל"ז) וקצרתי. וכה"ג כתב האו"ת בסי' ע"ה ס"ק כ"ב דלא הוי התם כמו א"י אם פרעתי ע"ש. ועפ"ז יש לדון בהא דיבמות (דף נ"ח) דאמרו שם ואביי שאני כתובת אשה דמשום חינא וכן הוא בתוס' כתובות (דף פ"א). דהכוונה הוא דכיון דמוכרת שלא בב"ד משום חינא כמבואר בכתובות (דף צ"ז) ע"כ מקריא מוחזקת ויש להאריך בזה: ענף ב:

אך באמת הדבר צריך טעם לפי מה דנתבאר לעיל דבכל מקום לא ממעטינן מדכתיב איש רק לקטן ולא לחרש ושוטה. א"כ מאי שנא הכא דאמרינן למילף מן איש ולא קטן דה"ה חרש ושוטה משום דלא הוי בני דעת. ואפשר לומר לפי ועכשיו שנתבאר על נכון שי' התוס' בתי' קמא דגם בכתובה שייך נכסי בחזקתה קיימי כיון דמוכרת שלא בב"ד. ואף דבעינן ב"ד הדיוטות כמבואר בב"מ (דף ל"ב). עכ"ז כיון דאינה צריכה ב"ד מומחין מקריא מוחזקת. והטעם הוא דהא התוס' בסוטה (דף כ"ה) כתבו דלכן שט"ח העומד לגבות לאו כגבוי דמי משום דכיון דצריך דיינים ולאו בידו משום דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כדאי' בקדושין (דף ס"ב). ועיין בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' דהעליתי שם דהיכא דסגי הדיוטות דבזה אמרינן דמקרי דבר שבידו כמבואר בשבת (דף מ"ו) עי"ש. ע"כ כיון דאינה צריכה למכור בב"ד מומחין אף דבעינן הדיוטות מ"מ מקרי זה דבר שבידה. אך התוס' בתי' ב' בכתובות (דף צ"ו) הנ"ל שכתבו דבכתובה לא הוי מוחזקת אף דמוכרת לכתובה שלא בב"ד. י"ל דטעמם הוא דהא דווקא למכור לא בעינן ב"ד היכא דאין שום מוחה בידה. אבל אם אינם רוצים להניח לה למכור אז צריכה לילך לב"ד מומחין להגבותה ולשפוט משפטה. ע"כ דינה כמו כל שט"ח דלאו כגבוי דמי כיון דצריכה ב"ד לגוביינא וזהו לאו בידה כמש"כ התוס' בסוטה כנ"ל:

ונחזור לענינינו במה דמבואר הכא בסי' צ"ז סעי' כ"א דכשמחזיר המשכון צריך להחזיר בעדים דאל"כ נאמן לומר פרעתי במיגו דהחזרתי. וכתב הסמ"ע דבלא מיגו דהחזרתי אינו נאמן. והקשיתי לשאול ע"ז לעיל. אכן לפי מה שנתבאר דהיכא דמוכר שלא בב"ד מומחין מקרי מוחזק. א"כ לפ"ז י"ל מילתא חדתא דה"ה גבי משכון דמבואר בסי' ע"ג סעי' ט"ו דמוכר למשכון שלא בב"ד מומחין רק בב"ד הדיוטות. והש"ך שם השיג על המחבר והעלה דבעינן ב"ד מומחין והאו"ת והקצה"ח כתבו שם ליישב שי' המחבר דכיון דבע"ח קונה משכון ע"כ א"צ ב"ד מומחין. ע"ש. וכיון דמצינו דבמזונות וכתובה אף דבעי ג"כ ב"ד הדיוטות. וגם בדיעבד ס"ל לכמה פוסקים דאם מכרה בינה לבין עצמה דמכרה בטל דהא דבעי ב"ד הדיוטות זהו לעיכובא כמבואר דיעה זו באה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ה. וכן הוא שיטת התוס' כמש"כ הגר"א זצ"ל שם ס"ק נ' ובסי' ק"ג. ואפ"ה כיון דא"צ ב"ד מומחין כתבו התוס' דמקריא בשם מוחזק דנכסי בחזקתה קאי וס"ל דמה דבעי ב"ד הדיוטות זה מקרי בידו כמבואר בשבת (דף מ"ו) כנ"ל. ולפ"ז ה"ה במשכון לשי' הש"ע דס"ל כהריב"ש דבמכירת משכון לא בעי ב"ד מומחין. ע"כ היכא דנולד ספק בהפרעון אף דהמשכון הוא ת"י הלוה. דמקרי המלוה בשם מוחזק על גוף המשכון שהוא לפנינו. וע"כ לא מהימן הלוה לומר פרעתי עפ"י טענת עצמו רק ע"י מיגו דהחזרתי משום דבלא מיגו קאי המשכון בחזקת המלוה. וכמו במזונות וכתובה דכיון דנכסי בחזקתה קאי לא מהימן לומר פרעתי:

ולפ"ז אתי שפיר מש"כ שם גבי משכון דבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במיגו דהחזרתי. והקשו דהא מספיקא דהוי איבעיא דלא איפשיטא אי נאמן במיגו נגד חזקה דתו"ז מהני תפיסה. א"כ ה"ה בזה כיון דהוי הלוה מוחזק כשהמשכון הוא ת"י בחזרה יהיה מהימן במיגו אף בתו"ז. והסמ"ע נדחק בזה ליישבו. והש"ך שם דחה זה בפשיטות משום זה. אכן לפמש"כ א"ש בפשיטות די"ל דהמחבר והרמ"א לטעמייהו אזלי דס"ל דמכירת משכון לא בעי ב"ד מומחים. וע"כ אף בהך איבעיא דלא איפשיטא אי מהימן בתו"ז במיגו הוי המלוה בשם מוחזק אף כשהמשכון הוא ת"י הלוה. וכבר הבאתי לעיל בשם הב"ש בסי' צ"ג ס"ק כ"א וס"ק כ"ב שכתב גבי ספיקא דדינא במזונות דמקרי האשה מוחזקת. וה"ה הכא כיון דהוי ספק בפרעון וגם טוען המלוה ברי ע"כ הוי מוחזק ולא מהימן הלוה אף במיגו נגד חזקה דתו"ז. ואף לפמש"כ לעיל בשיטת המחבר באה"ע סי' ק"ו גבי איבעיא דבריא שחולק נכסיו דמספק הפסידה כתובה. שא"ה דאינה יכולה לטעון טענת ברי בזה. ובטוען שמא לא אמרינן זה וגם תיקו הוי טענת שמא כנ"ל בארוכה דהוי ספק אם תקנו חכמים התם דהפסידה. משא"כ הכא דטוען המלוה ברי לי שלא נפרעתי ע"כ דינו כמוחזק גמור ולא מהימן הלוה משום דהלוה מקרי מוציא מחבירו ועליו הראיה לברר הדין דמהימן במיגו נגד החזקה:

והא דמהימן הלוה לומר פרעתי במיגו דהחזרתי ולא אמרינן לפ"ז דהא ה"ל מיגו להוציא כיון דאמרינן דהמשכון שת"י הלוה ה"ל כאלו הוא ברשות המלוה. זה אינו קשה כלל. דהא מצינו כעין זה בדברים העשוי להשאיל ולהשכיר דס"ל לכמה פוסקים דמהימן התובע לומר גנובים במיגו דהשאלתים ולא מקרי מיגו להוציא ולא ס"ל סברת מהר"ר דודי שכתבו התוס' בשמו בב"מ (דף קט"ז) וב"ב (דף נ"ב) דזה מקרי מיגו להוציא וכמבואר בסי' צ' וסי' קל"ג. והטעם בזה כתב האו"ת בסי' צ' ס"ק ז' וס"ק ט' דכיון דהוי דבר העשוי להשאיל ע"כ ברשות הבעלים עומד ולא מקרי מיגו להוציא. ועכ"ז אם ליכא עדי ראה נאמן הלוקח לומר לקוח במיגו דהחזרתי רק שי' הרי"ף בזה דאף בליכא עדי ראה אינו נאמן וכמבואר באו"ת שם וסי' קל"ד ס"ק א' באו"ת שם רק דלא קיי"ל כוותיה דהרי"ף בזה. והדברים ארוכין ע"ש:

וכעין זה מצינו בב"ב (דף ל"ב) בתוס' ד"ה והלכתא כוותיה דרבה בארעא כו' דאף דקיי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת לענין ספק ומוקמינן בחזקת מ"ק. עכ"ז כשיש להמחזיק הקרקע מיגו נאמן במיגו ולא הוי מיגו להוציא כיון דתופס עכ"פ ת"י עי"ש. אלמא דמצינו בכמה מילי אף דהוי ברשות בעלים ראשונים עכ"ז כשיש להתופסו מיגו נאמן במיגו ולא הוי מיגו להוציא. ה"ה בהך דמשכון אף דהוי בחזקת המלוה ומקרי המלוה מוחזק עליו. מ"מ כשיש להלוה מיגו נאמן ולא מקרי מיגו להוציא. ודוקא ביש להלוה מיגו. אבל באין ליה מיגו מוקמינן בכל ספיקותיו בחזקת המלוה. ולכן לא מהימן הלוה במיגו נגד חזקה דתו"ז משום דכיון דהוי ספק בדין הוי המלוה מוחזק בזה:

והא דכתבו הטושו"ע בסי' ע"ב סעי' כ"ג דמלוה לא מקרי מוחזק באם ראו עדים שהיה ממושכן החפץ ת"י המלוה ואינם יודעים בכמה עי"ש. י"ל דהא כבר כתבתי לעיל דדוקא היכא דנולד הספק בפרעון בזה אמרו נכסי בחזקת אלמנה קאי. אבל בנולד הספק בעיקר החיוב בזה לא אמרו כלל הנ"ל. וע"כ התם בסי' ע"ב דהוי ספק בעיקר החוב בכמה היה ממושכן אצל המלוה דכיון דהוי ספק בעיקר החוב בזה לא אמרו להכלל הנ"ל. וע"כ אף דמלוה על המשכון יש לו דין מוחזק משום דמוכר שלא בב"ד. עכ"ז היכא דהוי ספק בעיקר החוב מתחלה לא אמרו כן. ושאני הא דסי' צ"ז דהוי ספק בפרעון: והא דסעי' כ"ד בסי' ע"ב בספק פרעון במשכון היכא דהמלוה נסתפק בהפרעון אמרו שם דאינו גובה המלוה אף שהמשכון ת"י המלוה. שאני התם דהא כתבתי לעיל דאף היכא דנולד ספק בפרעון מ"מ כיון דטוען בע"ד שמא ואין לו טענת ברי לא דיינינן לומר כן. א"כ כיון דאינו טוען ברי לכן לא דיינינן לכלל הנ"ל:

ולפ"ז אתי שפיר שיטת המחבר בסי' צ"ז הנ"ל והרמ"א שם. דאזלי לטעמייהו דס"ל לעיל בסי' ע"ג דמשכון לא בעי ב"ד מומחין וסגי בהדיוטות כנ"ל ע"כ מקרי המלוה בשם מוחזק. והש"ך בסי' צ"ז ס"ק י"א דחלק על הרמ"א שם וכתב דהלוה נאמן לומר פרעתי במיגו דהחזרתי אף בתוך זמנו. היינו דהש"ך אזיל לטעמיה דס"ל בסי' ע"ג ס"ק מ' דמכירת משכון בעי ב"ד מומחין דוקא. ע"כ אם המשכון הוא ת"י הלוה מקרי הלוה מוחזק ומהני תפיסתו ואתי שפיר הכל על נכון:

והנה הב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ה כתב על מש"כ המחבר שם באלמנה שתבעה מזונות כו' דעל היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול. והקשה הב"ש מ"ש ממלוה על המשכון דנשבע בנק"ח ותירץ בשם הפרישה משום דהנכסים מוחזקים בידה יותר ממשכון. והב"ש הקשה ע"ז עי"ש. ולפי מה שכתבתי דבמשכון דמוכר שלא בב"ד לשיטת השו"ע דדינו כמו הא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. א"כ אין לחלק ביניהם כלל דהא הך טעמא דבמזונות נכסים בחזקתה שייך ג"כ במשכון לשיטת השו"ע דפסק דמכירת משכון לא בעי ב"ד מומחין:

ואפשר דכוונת הפרישה לחלק ביניהם עפ"י תירוץ שני דהתוס' בכתובות (דף צ"ו) דשאני חוב מזונות דיש לה לעולם עד שתתבע כתובה משא"כ חוב כתובה דמיד שנפרעה נסתלקה ע"ש. א"כ לפ"ז עדיף חוב מזונות מן חוב שבמשכון מה"ט. אבל לפמש"כ לומר דגם בכתובה ס"ל לשו"ע דדינו כמו בחוב מזונות וכמו כן בחוב שיש משכון ת"י המלוה ואף בעת שהוא מוחזר להלוה הוי בחזקת המלוה א"כ אין לחלק ביניהם כלל. ובלא"ה הקשה הב"ש שם דהא חזינן במלוה על המשכון אף דשתק הרבה שנים לא הפסיד החוב. ובחוב מזונות ששתקה שתי שנים הפסידה כמבואר שם:

לכן נלפענ"ד לחלק דלכן אין האשה נשבעת בנק"ח רק היסת דיש לחלק ע"פ מש"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק פ"ז. וכמש"כ הנתיבות שם ס"ק ע"ז כהסמ"ע דכתב דדוקא במחולקין בעיקר החוב אמרו דישבע בעל המשכון בנק"ח. אבל במחולקים בפרעון דינו כמו בשטר דאינו נשבע בנק"ח כ"ז דלא טען השבע לי וכמש"כ הבעה"ת והובא בנתיבות שם. וע"כ שפיר כתבו בשו"ע וטור והרמב"ם דהאשה תשבע היסת משום דמחולקין התם בפרעון ומתורץ קושיות הב"ש והפרישה הנ"ל:

ובאמת בריטב"א כתובות (דף צ"ו) והובא בבית יוסף שכתב בשם גירסת הרמב"ם דתשבע בנק"ח וכתב לדמות זה למשכון. וכ"כ הר"נ בכתובות בסוגיא הנ"ל אך הר"נ כתב ג"כ לחלק דשאני חוב מזונות דהנכסים בחזקתה ביותר. וי"ל דכוונתו דשאני מזוני שהוא מתנאי ב"ד כמש"כ שם הר"נ מקודם וכ"כ רש"י שם. א"כ לדבריהם נראה להוכיח דבחוב שיש עלי' משכון אף שמחולקים בפרעון ג"כ תקנו דישבע בנק"ח ודלא כהסמ"ע הנ"ל. ובאמת זה לוי בפלוגתת הראשונים שם. אבל מן מש"כ הטור והרמב"ם והשו"ע שם גבי אלמנה שתשבע היסת כנ"ל שפיר מוכח כמש"כ הסמ"ע דהיכא דמחולקים בפרעון א"צ לישבע בנק"ח. ובפרט לפמש"כ דהשו"ע ס"ל דאף בחוב שאינו תנאי ב"ד ג"כ דיינינן ליה בחזקת מוחזק כיון דמוכר שלא בב"ד כנ"ל. בוודאי מוכח ממש"כ גבי אלמנה דלא תשבע רק היסת. דהיכא דמחולקים בפרעון שאני ולא תקנו לישבע בנק"ח. דהא אין מקום לחלק ביניהם כלל. ועיין ברמב"ם ה' אישות פ' י"ח ה' כ"ז במ"מ ומל"מ שם והעיקר כנ"ל: מש"כ התוס' בסוטה (דף י"ד ע"א) ד"ה כדי ליגעה כו' דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקראי הוא דוקא היכא שכתיב סתמא בקרא וכולל הכל כו' אבל היכא דלא שייך כן לכ"ע דרשינן טעמא דקראי. והובא התוס' הלז בספר שיבת ציון ועפ"י מה שנתבאר יש לפרש על נכון הא דאמרו בכתובות (דף פ"ז) על פוגמת דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. והקשה הפני יהושע והפלאה שם איך היה ס"ד דרמב"ח ע"ש. בשלמא הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות י"ל בפשיטות כמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה סי' קנ"ג דטעמא דרמב"ח דס"ל שעבוד קרקע אינו כקרקע. אבל הא קשה מאי יענה במשנה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ובמק"א כתבתי הרבה תירוצים לזה. אבל כעת נ"ל בקצרה לפי מה שכתבתי דגם בכתובה אמרינן דנכסי בחזקת האשה קאי אם נולד הספק בפירעון. ע"כ הכא בפוגמת דהוי הספק בפירעון כיון דהוי האשה מוחזקת ע"כ מקריא נשבעת ולא משלמת כן י"ל בסברת דרמי בר חמא. ומש"כ ההפלאה שם די"ל דרמב"ח ס"ל דכגבוי דמי. יש להסביר דבריו ע"פ מש"כ השמ"ק בב"ב (דף ו' ע"ב) ד"ה מי אמרינן מיגו במקום חזקה כו' דרמב"ח דשבועות (דף מ"ה) ס"ל דשט"ח הוי כגבוי עי"ש. וי"ל בזה דרמב"ח אזיל לטעמיה בזה. אך באמת יש לדון הרבה בדברי השמ"ק דשם ואכ"מ. לכן מה שכתבתי כעת אתי שפיר בפשיטות: ולפ"ז אתי שפיר מה דאמרו בירושלמי כתובות פ"ט ה' ז' על הא דפוגמת אמר ר' זעירא כעין שבועת תורה ירדו להם וכתובה לא הוחזקה בידו לגבות אלא כל שגבת מיכן והילך והוא כתובעה עם השטר של מאתים פרוע והיא אומרת מנה לא תפרע אלא בשבועה עכ"ל. וצריך ביאור כוונת הירושלמי. ונלפענ"ד לפרש כוונתו והוא דהירושלמי נותן טעם על שבועת פוגמת דמפני מה צריכה לישבע הא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והכא נשבעת ונוטלת כקושיית רבא בש"ס דילן. ומאי דתירצו בש"ס דילן דפרע דייק כו' לא היה ניחא זה להירושלמי. וכיון דליתא דכוותיה בדאורייתא לא מתקני רבנן שבועה וכמו דאמרו כעין זה זה בב"מ (דף ד'). וע"כ נותן הירושלמי טעם אחר על שבועת פוגמת והוא דבאמת מה"ת אין דינה כמוחזקת על כתובתה דהא כתב הר"נ ר"פ אלמנה ניזונית דהא דאמרו נכסי בחזקת אלמנה קאי היינו לפי דרבנן העמידו הנכסים בחזקתה ע"ש. אלמא דעיקר מלתא זה אינו רק מדרבנן. ומה"ת אין דינה כמוחזקת ונקראת מה"ת נשבעת ונוטלת ופטורה מה"ת משבועה. רק לפי דמדרבנן העמידו הנכסים בחזקתה ונקראת מוחזקת ונשבעת ולא משלמת. ע"כ חייבת מדרבנן שבועה כעין דאורייתא לפי דהוי כמוחזקת והבעל בא לתבוע ממנה והאשה מודה במקצת ולכן חייבת שבועה בפוגמת מדרבנן. וגם לפי מש"כ לעיל דעיקר טעם דנקראת מוחזקת משום דמוכרת שלא בב"ד. גם זהו רק מדרבנן משום חינא או משום שלא תתבזה ע"כ מה"ת לא נקראת מוחזקת. ואף דעכשיו דתקנו חז"ל דמוכרת שלא בב"ד. מ"מ מה"ת יש לומר דאין דינה כמוחזקת ומצינו הרבה כעין זה בש"ס ותקצר היריעה מהכיל. ואתי שפיר כוונת הירושלמי:

והא דמקשה רבא הא היא נשבעת ונוטלת. אינו קשה על מש"כ דגם בכתובה מקריא מוחזקת. משום די"ל דהא עיקר הטעם דנקראת מוחזקת בכתובה משום דמוכרת שלא בב"ד כמש"כ התוס' שם כנ"ל. א"כ הא מצינו בכתובות (דף צ"ז) דר"ש ס"ל דמן הנשואין דוקא מוכרת שלא בב"ד לפי שמוכרת למזונות. אבל לכתובה בעיא ב"ד כמבואר שם. והנה כאן במשנה דפוגמת כתובתה דתשבע מבואר בסיפא שם דר"ש אומר כ"ז שהיא תובעת כתובתה היורשים משביעין אותה כו'. אבל ברישא דפוגמת כתובתה תשבע משמע דמודה ר"ש. והא לר"ש לא נקראת מוחזקת דהא בעיא ב"ד למכירת כתובה וע"כ שפיר מקשה רבא לרמב"ח:

גם י"ל לפי מה דקיי"ל דלכן מוכרת שלא בב"ד משום שלא תתבזה א"כ בגרושה בעיא ב"ד דאינו מקפיד על ביזוי שלה כמבואר בסי' ק"ג. והא הך מילתא דפוגמת מיירי בגרושה כמבואר. ובגרושה הא לא מקריא מוחזקת משום דבעיא ב"ד שפיר הקשה רבא. ועוד י"ל לפי מה דקיי"ל דיכולין לומר אי אפשי בתקנת חכמים. א"כ הכא האשה יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים דעשו אותה למוחזקת. או משום סברת הר"נ הנ"ל או משום דלא צריכה ב"ד וכל זה הוא רק מדרבנן. ע"כ יכולה לומר א"א בתק"ח ואזי היא לא נקראת מוחזקת א"כ א"צ לישבע מה"ת וא"ש סברת רבא:

אך י"ל בזה לפמש"כ המרדכי פ' שני דייני גזירות דלהוציא לא אמרינן א"א בתק"ח. והובא באו"ת סי' ק"ב ס"ק ג' וכ"כ בתשובת מיימוני לספר קנין פ' י"ד. ובח"מ סי' קע"א סעיף ג' בהגה"ה ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק י' ע"ש. א"כ ה"ה הכא אם תאמר א"א אזי תוציא מהבעל בלא שד"א. והוי זה בכלל א"א להוציא דלא אמרינן ויש לחלק. אבל עיקר כלל זה אינו ברור לכו"ע דהא ז"א רק לחד תירוצא שם. ויש שם שארי תרוצים וגם מן מה דמבואר בח"מ סי' פ"ז סעיף י"ב בשם הרמב"ם ושארי ראשונים דבנשבעין ונוטלים דא"י להפך מ"מ אם יאמר התובע א"א בתק"ח וישבע לי היסת שומעין לו. אף דהוי להוציא. ויש לחלק קצת וקצרתי. עכ"פ נתבאר בסברת רבא דאין ראיה לסתור למש"כ. ורמב"ח י"ל דהיה ס"ל דגם גרושה מוכרת שלא בב"ד וכמ"ד משום חינא כמבואר (דף צ"ז) ואתי שפיר כ"ז: ואין להקשות על מש"כ דגם בכתובה בנולד ספק בפרעון מקרי האשה מוחזקת דא"כ בהא דקיי"ל בסי' צ"ו סעי' י"א דבשבועת דצריכה האשה לישבע על כתובה אם תפסה לא מפקינן מינה. ולפ"ז הא לעולם דינה כמוחזקת ולא תצטרך לישבע. ז"א קשה כלל דלפ"ז תיעקר דין שבועת כתובה לעולם וע"כ לא מהני בזה הך דנכסי בחזקת אלמנה קאי אלא דוקא כשתפסה. וגם הא כתב הר"נ והובא בח"מ שם דדוקא תפסה מעות. אבל לא תפיסת מטלטלי. ופשוט. ועפ"ז יש להעיר במש"כ הב"ש לדון בסי' ס"ו ס"ק ט' גבי אי מהני בסוף ביאה מחילה על הכתובה וכתב לדמות זה להא דח"מ סי' ס"ה דיד הנמחל על התחתונה ע"ש. ולפמש"כ די"ל דמקריא מוחזקת א"כ ה"ה התם: סי' צ"ח ונקט שם לכללא דדוקא היכא דע"י הטעם אנו מוציאין ממשמעות פשט הכתוב בזה קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקראי אבל היכא שאין אנו מוציאין מן משמעות פשט הקרא אנו מפרשין להקרא בטעמו. ועיין באו"ת סי' צ"ז ס"ק ובעיקר הנך שני תירוצים של התוס' כתובות (דף צ"ו) הנ"ל שכתבו בתי' קמא דגם בחוב כתובה כיון שמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה. ובתי' ב' כתבו דמזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסים בחזקתה במזונות טפי מכתובה עכ"ל. יש עוד לדון נפ"מ לענין מזונות ג"כ היכא דנהגו כאנשי יהודה דהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן כתובתיך. וכמבואר (דף נ"ב) ואף דקיי"ל כאנשי גליל כמבואר בסי' צ"ג סעיף ג'. עכ"ז היכא שנהגו דיכולין היורשין לפרוע לה הכתובה ולסלקה ממזונות הרשות בידן כמבואר ברי"ף וברמב"ם וברא"ש ובש"ע שם. והיכא שנהגו כן יש לדון דהיכא דמחולקים היורשים עם האלמנה במזונות שעברו כמבואר שם בסעי' ט"ו דעל היתומים להביא ראיה משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימא כנ"ל. עדיין יש להסתפק דלפמש"כ התוס' בכתובות (דף צ"ו) ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימא בתירץ השני לחלק דמזונות שאני מכתובה משום דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה. אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כתובתה כו'. א"כ זה אינו שייך רק לאנשי גליל דהרשות בידה להיות ניזונת לעולם עד שתתבע כתובתה. משא"כ לאנשי יהודה דהרשות ביד היורשים נסלקה ע"י פרעון הכתובה. א"כ לא שייך לומר לפי טעם זה דהנכסים יהיה בחזקתה. ודומה לכתובה דאין הנכסים בחזקתה ונאמנים היורשים לומר פרענו. רק לפי תי' קמא של התוס' דגם בכתובה כיון דמוכרת שלא בב"ד הנכסים בחזקתה. אינם נאמנים במזונות. וברור דזה תלוי בשני תירוצים הנ"ל: ולכאורה יש להביא ראיה דהתוס' ס"ל דהעיקר כתי' קמא ממש"כ התוס' שם ד"ה ניסת עליה להביא ראיה כו' מדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בניסת ש"מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב"ד אפילו במזונות שעברו עליהן להביא ראיה עכ"ל. ואי נימא כתי' הב' דמזונות שאני משום דיש לה לעולם מזונות. עד שתתבע כתובתה א"כ היכא שתבעה דלא שייך סברא זו לא יהיה בחזקתה. וע"כ מוכח מהתוס' דס"ל לעיקר כתי' קמא. וכן מצאתי בהפלאה שם שהוכיח כן. אבל באמת זה אינו ראיה די"ל דכיון דמקודם שתבעה היה בחזקתה שיש לה מזונות עד שתתבע הכתובה והיה בידה שלא לתבוע הכתובה ע"כ מוקמינן בחזקתה הראשונה דהיתה נקראת מוחזקת. וליתא לראיה זו:

אכן יש להוכיח דהעיקר כתי' קמא של התוס' הנ"ל. והוא דהא בכתובות (דף נ"ד) דרב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל ופסק שם הרי"ף ובשם מר ר' משה גאון. דהלכה כשמואל והוכיחו שם בראיות ע"ז. ובעל המאור שם פסק דהלכה כרב ע"ש. ודחה ראיות הרי"ף שם. והרי"ף הביא שם ראיה מקריבי' דר' יוחנן דסוף פ"ד דכתובות דמוכח דס"ל לר' יוחנן כאנשי גליל ע"ש. והרא"ש דחה שם ראיה זו. ואי נימא דהך סוגיא דכתובות (דף צ"ו) דקאי אליבא דר' יוחנן דנכסי בחזקת אלמנה קיימא הטעם הוא כמש"כ התוס' בתי' ב'. א"כ מוכח מר' יוחנן דס"ל כאנשי גליל משום דאם ס"ל לריו"ח דהלכה כאנשי יהודה ויכולין לסלק לה הכתובה בע"כ. א"כ מפני מה הנכסים בחזקתה. א"כ ל"ל להרי"ף להוכיח מקריבי' דריו"ח דס"ל כאנשי גליל. והרא"ש דחה זה. יותר ה"ל להביא סוגיא זו דמוכח דריו"ח ס"ל כאנשי גליל. וגם ממה דקיי"ל שם נכסי בחזקת אלמנה קיימי. א"כ ה"ל להוכיח מזה דהלכה כאנשי גליל. וגם הא הבעל המאור כתב שם דלשיטתו דהלכה כאנשי יהודה א"כ הסוגיא דכתובות (דף צ"ו) יהיה שלא אליבא דהלכתא. וע"כ מוכח מזה דמהך סוגיא אין כאן ראיה כלל. די"ל דאף לאנשי יהודה מ"מ נכסי בחזקת אלמנה קיימא. א"כ מוכח מזה דהעיקר כתירוץ א' של התוס'. ולפ"ז גם במקום שנהגו ליתן לה הכתובה בע"כ ולסלקה ממזונות דג"כ נכסי בחזקת אלמנה קיימי דהעיקר תלוי במה שיכולה למכור שלא בב"ד. וזה הטעם שייך אף לאנשי יהודה. ולכן שפיר סתם הטור והמחבר בסי' צ"ג סעי' ט"ו דכ"ז שלא ניסת על היתומים להביא ראיה אף שכתבו לעיל שם דאם נהגו כאנשי יהודה יעשו כמנהגם. א"כ היה להם לחלק בזה ומדסתמו מוכח דהעיקר כתי' קמא של התוס':

ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל לפרש שיטת המחבר והרמ"א בח"מ דס"ל בכל חוב דמוכר שלא בב"ד היכא דנולד הספק בפרעון וטוען ברי דנכסי בחזקת הבע"ח קאי והוי מוחזק. ולכן שפיר כתבו גבי משכון דבעל המשכון כשמחזיר בעדים הוי מוחזק על גוף המשכון אם אין להלוה מיגו. וא"ש הכל על נכון. ודע דלפי דברי ההפלאה לק"א סי' ע' ס"ק ט"ז שכתב לחלק דדוקא נגד יתומים דמעולם לא היו הנכסים בחזקתן. ומיד שמת הנכסים בחזקת האלמנה בזה אמרו דדינה כמוחזקת. אבל בחיי הבעל אף שיכולה למכור אינו יוצא מחזקתו ע"ש. ולפ"ז יש לדון הרבה בכל מש"כ. אבל באמת אין דברי ההפלאה מוכרחים כלל. דלפי מש"כ האבני מילואים בסי' ע' ס"ק ב' לתרץ למה שהקשה דבהלך למדה"י דמוכרת לעצמה דאמאי אין פוסקין לשמואל ע"ש. א"כ מוכח אדרבה כמש"כ משום דלדינא דקיי"ל פוסקין מזונות אף בלא שמעו שמת דזהו לפי דמוכרת לעצמה ומקריא מוחזקת ומוכח כמש"כ:

ט:

מה שהביא בשם הרמב"ם בספרו המורה הכלל בזה. א"כ כמו כן הכא י"ל דס"ל להגמ' הטעם דמיעטה התורה הכא וכי יתן איש ולא קטן משום דכיון דכבר נתבאר לעיל דעיקר חיוב דין שומרים הוא לפי דירדה התורה לדעתן דמתחייב מסדרין לב"ח כו'. ונשאלתי מרב מובהק אם גם ביורשים דגובים מהם אם מסדרין להם או לא כדתנן בב"מ (דף קי"ז) אם מת אינו מחזיר ליורשי' וכן פסק הטור והשו"ע סעי' י"ז והובא בסמ"ע ס"ק ל"ג ובסעיף י"ט או דשאני התם דמיירי בחזרת משכון. אבל בדין סידור אפשר דלא מחלקינן ביניהם. והא דאין נותנין מזונות לאשתו ובניו היינו באם הלוה קיים. אבל לאח"מ אפשר דדינם כמו הלוה עצמו וע"כ לא נקטו בהא דאין נותנים מזונות בלשון יורשי' רק גבי חזרת המשכון נקטו בלשון יורשי' כנ"ל:

והנלפענ"ד בזה דיש להסביר באור הספק דזה תלוי לכאורה במש"כ לדון במק"א במה שהקשה הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה על הא דקיי"ל המוכר שט"ח ומחלו מחול משום דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי. והקשה הסמ"ע א"כ אמאי במת הלוה גובה מיורשיו וכתב לחלק דשאני התם דנפטר הלוה משום פטור המלוה דפטרו ומחלו. אבל היכא דלא נפטר הלוה אף דליכא שעבוד הגוף דמת הלוה. מ"מ לא פקע שעבוד נכסי וכמש"כ כ"ז הר"ן פ' הכותב על דברי ר"ת והובא בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו. א"כ לפ"ז וודאי לא שייך דין סידור ביורש משום דהא דגובין מיורש אין זה רק משום דנכסי דאינש ערבין לי'. וכמש"כ הר"ן והסמ"ע והקצה"ח כנ"ל. וזהו בתורת שעבוד נכסי כמבואר בבכורות (דף מ"ח) וברש"י קדושין (דף י"ג ע"ב) ד"ה לאו דאורייתא כו' ע"ש. וכיון דבערב אין מסדרין כמבואר בסי' צ"ז סעיף כ"ט לדיעה קמייתא דשם. א"כ הוא הדין ביורש אין לסדר. אבל לפמש"כ התומים בסי' ס"ו ס"ק מ"ג דלכן במת הלוה גובין מיורשי' דאף דפקע שעבוד הגוף מ"מ גובין מיורשי' דאף דמת הלוה מ"מ כשהיורש זוכה בנכסיו אף היורש משתעבד גופו כמו הלוה בעצמו ועליו מוטל לפרוע כמו אביו הלוה. וכעין זה כתב הרא"ש בב"ק פ"א סי' ו' דלכן באחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם בטלה מחלוקת משום דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חוב אביהם. והובא בט"ז ריש סי' קע"ה. וכ"כ התוס' בב"ק (דף צ"ז) וב"מ (דף ט"ו) וכתובות (דף נ"ה) ובכורות (דף נ"ב) לחלק דאף דאינו גובה השבח ממקבל מתנה משום דאינו על מי לחזור מ"מ מיורש גבי דכרעא דאבוהון נינהו ועליהן מוטל לפרוע חוב אביהם ביותר כו'. וזה הוא הכל כעין סברת האו"ת הנ"ל דשעבוד הגוף מוטל על היורשים ביותר ובמק"א הארכתי בכ"ז. ועיין בנחל יצחק סי' ל"ט בשד"א ענף א' מזה. ולפ"ז יש לדון דכמו דבלוה מסדרין דה"ה ביורש מסדרין כיון דמה דגובין מיורש זהו משום דיש לו שעבוד הגוף על היורש כמו על הלוה א"כ ממילא דינו כמו הלוה עצמו דמסדרין לו:

ולכאורה יש להוכיח דאין מסדרין ליורש מהא דב"ב (קל"ג) אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה כו' למאי הלכתא סבר ר' אדא כו' אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו כו' אמר לי' רבא מגרע גרע כו' אלא אמר רבא כדשלח רב אחא אם הי' ראשון ראוי ליורשו אין לשני כו' דירושה אין לה הפסק עכ"ל. ואי נימא דהיכא דגובין מיורש מסדרין. א"כ קשה דמאי מקשה הגמ' מאי נפ"מ אם גובין משום ירושה או משום מתנה. הא נפ"מ רבתא ביניהם ואם זוכה משום ירושה אז מסדרין לו אם ב"ח טורף ממנו. ואם משום מקבל מתנה אין מסדרין לו כדין מי שגובה מלקוחות וממקבל מתנה. וע"כ מוכח דביורש ג"כ אין מסדרין כמו בלקוחות ומתנה. אך זה יש לדחות דהא בלא"ה ה"מ הש"ס למימר התם נפקותא אחרת לפי המבואר בתוס' בסוגיא דשבח בב"מ (דף ט"ו) וב"ק (דף צ"ו) ובח"מ סי' קט"ו סעיף ד' דממקבל מתנה לא גבי השבח ומן יתומים גבי השבח. א"כ הוי נפ"מ דאם ראוי ליורשו וזוכה משום ירושה גובין ממנו השבח ואם זוכה משום מקבל מתנה אין גובין השבח ממנו. וכן ה"מ הש"ס לאוקמי נפ"מ בין זוכה משום ירושה או משום מתנה לגבי הא דשבועות (דף מ"ח) דאין אדם מוריש שבועה לבניו דזהו רק בשבועת יורשין. אבל בשבועות הבא ליפרע מלקוחות וממתנה לא אמרינן כן משום הבו דלא להוסיף עלה. א"כ הוי נפ"מ רבתא אם זוכה משום ירושה או משום מתנה לגבי שבועת הטורף אם אמרינן בי' א"א מוריש כו'. וכן לגבי הא דיובל בבכורות (דף נ"ב) וכהנה רבות ובאמת יש ליישב כ"ז. וגם י"ל בזה דמתנת שכ"מ כירושה שוויי' רבנן וקצרתי. ולכן נדחה ראי' זו לנ"ד:

אבל באמת אין לנו צורך להאריך בזה דזה פשוט דאין שום ספק בזה כלל. דהא בב"מ (דף קי"ד ע"א) ברש"י ד"ה ואידך כו' כתב רש"י בזה"ל ת"ק דמתניתין דאמר מסדרין לב"ח דקתני אם מת אינו מחזיר ליורשים הא לו מחזיר לעולם עכ"ל. וביותר כתב כן הנימוקי יוסף על מתניתין דב"מ (דף קי"ג) דתני ת"ק מחזיר הכר כו' ואינו מחזיר ליורשים דשי' הרמב"ם והראב"ד והרבה מהמפרשים שכתבו דמסדרין לב"ח משום דת"ק דאמר לעולם הם בתורת חזרה אותם כלים של סידור שהי' לו להניחם אצלו כו' אלמא דשיטת הסוברין דמסדרין לב"ח כדקיי"ל. דמפרשים דת"ק דרשב"ג ס"ל מסדרין במה דתני שם מחזיר לעולם. ואפ"ה קתני התם אינו מחזיר ליורשים וכפירש רש"י אלמא להדיא דביורשים לא שייך דין סידור כלל. והתוס' שם (דף קי"ד) ד"ה מהו שיסדרו כו'. והרא"ש שם דמפרשים בסוגיא זו דהמשנה דאמר ת"ק שם מחזיר הכר כו' מיירי בדין חזרה להמשכון. ולפ"ז אינו מוכח כן לשיטתם משום די"ל דדוקא דין חזרת משכון לא שייך ביורשים אבל דין סידור לב"ח י"ל דשייך ביורש ג"כ. אכן כיון דהעיקר מה דקיי"ל מסדרין לב"ח זהו עפ"י שי' הסוברים כנ"ל. ומפרשים דת"ק דהמשנה ס"ל דמסדרין. והמשנה מיירי בדין סידור וכמש"כ רש"י והנ"י והשמ"ק כנ"ל. וכיון דבמשנה אמרו בפירוש שם אינו מחזיר ליורשים ממילא מוכח דדין סידור לא שייך ביורשים:

וכן יש להוכיח ממה דאמרו שם בגמ' (דף קי"ד) ויחזרו בהקדש מקו"ח דב"ח ומה ב"ח שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין. וקשה הא י"ל בזה יורש יוכיח שאין מחזירין לו כמבואר במשנה (דף קי"ג) דאם מת אינו מחזיר ליורשים ואפ"ה מסדרין ליורש. [היינו בהקדש להך מ"ד דס"ל דאין מסדרין רק בהקדש] וכה"ג כתבו התוס' שם ד"ה הקדש שאין מחזירין כו'. אלא ע"כ מוכח דאף היכא דמסדרין מ"מ אין מסדרין ביורש והתם קאי לריו"ח דס"ל שעבודא דאורייתא:

ועוד דהא דקיי"ל דאין מחזירין ביורש הטעם הוא משום דכתיב השב תשיבם לו ולא ליורש כמש"כ רש"י במשנה ב"מ (דף קי"ג). א"כ מה"ט אין מסדרין ליורש ג"כ. דהא דקיי"ל דאין נותנין מזונות לאשתו ובניו זהו מדרשא דהחייהו מערכך ולא אשתו ובניו מערכך כמבואר בערכין (דף כ"ד). א"כ כמו דהא דאין מחזירין ליורש נפקא לן ממיעוטא דקרא דהשב לו ולא ליורש. ולא מפרשינן דזהו רק בלוה קיים ואין מחזירין לבניו אף דבניו צריכים להכר. אבל במת הלוה יחזירו ליורשיו משום דדינם כמו הלוה עצמו דעליהם מוטל החוב מצד שעבוד גופן כשיטת האו"ת כנ"ל. אלא לא אמרינן כן ומפרשינן להקרא דקאי אף במת הלוה דאין מחזירין ליורשיו. א"כ ה"ה במה דמסדרין דכיון דנפקא לן מן מיעוט דאין נותנין מזונות לבניו. דג"כ מפרשינן דאף אחר שמת הלוה לא יסדרו ליורשיו דמ"ש. דכיון דשעבוד הגוף בא עליהן מצד שעבוד נכסי. ע"כ אין דינם כמו הלוה בעצמו ואין מסדרין ליורש וכ"ז ברור:

א"ע בחיוב דיני השומרים א"כ כמו דלא מהני מתחייב א"ע להקטן וחרש ושוטה כמבואר בסי' רמ"ג ה"ה דלא מהני חיובו בדיני שומרים כיון דאין זה חיוב מפאת גזה"כ אלא מפני חיוב שמקבל ע"ע ולכן מהני תנאו בזה דלא מקרי יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלוואה כגון שכירות כו'. ויש להקשות ע"ז מהא דנדרים (דף ס"ה ע"ב) גבי כתובה דאמרו ש"מ אין מסדרין לבע"ח. ואי נימא דחוב שאינו דרך הלוואה אין מסדרין א"כ הא יש לומר שא"ה בכתובה שאינו דרך הלוואה ע"כ אינו נוהג בו דין סידור כלל. ומזו הסוגיא ראי' לשי' הסוברים בזה דגם בחוב שאין דרך הלוואה מסדרין:

ואפשר לומר דהטור שכתב שי' הסוברים דבאלו אין מסדרין אזיל לטעמיה דהא בטור אה"ע סי' ק"א גבי כתובה דבעברה עליה שמיטה אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב"ד. ומשמע דאם לא היה מעשה ב"ד היתה נשמטת. וזו היא שיטת רש"י כתובות (דף נ"ה) גבי תוס' כתובה ככתובה לשביעית דפי' רש"י דאם לא תוס' ככתובה היה נשמטת. והתוס' והר"נ שם דחו שי' רש"י מטעם דהא כל חוב שאינו דרך הלוואה לא נשמטת. אבל רש"י ס"ל דגם חוב כתובה דינו כמו חוב הלוואה דמה לי חוב הלוואה או חוב שמתחייב א"ע וכמש"כ שם הבית יוסף באה"ע דהטור גריר שם בתר שי' רש"י. וכ"כ הב"ש בסי' ק"א ס"ק ד'. וההפלאה שם בק"א ובחי' לכתובות (דף נ"ה) כתב לחזק שי' רש"י דס"ל דאם לא היה מעשה ב"ד היה משמטת כתובה כמו מלוה דחוב כתובה כמו חוב הלוואה עי"ש. ועל כן אתי שפיר שי' הסוברים דהובא בטור ח"מ הכא דאין מסדרין בחוב שאין דרך הלוואה משום דחוב כתובה דינו כחוב הלוואה. ובאמת לפי מש"כ התוס' והר"נ בכתובות דחוב כתובה אינו כחוב הלוואה לגבי שביעית אף אם לא היה מעשה ב"ד. א"כ לדידהו שפיר מוכח מהא דנדרים הנ"ל דגם בחוב שאין דרך הלוואה מסדרין ג"כ:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה