אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צו

סימן צה

א (סעיף א'):

אבל אם שמר לקטן כו' וי"א דאין נשבעין לו שבועת שומרים כו' וכן נ"ל עיקר. וה"ה דאין דין שומרים לקטן בדין תשלומין דחיוב שומרין וכמש"כ הש"ך בס"ק ב'. וראיתי במחנה אפרים ה' שומרים סי' יו"ד שכתב וקטן שהשאיל מידי לגדול נראה דהוי שואל גמור דלענין שאלה לא כתיב איש כו' עד כאן לשון המחנה אפרים:

אך לקמן סי' ש"ב סעיף ב' לא משמע כן דזה לשון המחבר שם קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבע שבועת שומרים וע"ז כתב הרמ"א שם דיש חולקין א"כ משמע דגם בקטן שהשאיל ג"כ חולקין משום דס"ל דאין דין שאלה ג"כ בקטן וכן משמע בטור שם שכתב בזה"ל וכתב הרמב"ם קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבעין על טענתו ואני כתבתי למעלה בסי' צ"ו סברת א"א ז"ל שאין נשבעין על טענתו עכ"ל הטור. הרי מבואר דלשיטת החולקין ה"ה דגם בשאלה אינו נשבע לקטן וה"ה דאין עליו חיוב תשלומין דהכל הוא מה"ט שכתב הסמ"ע דס"ל דאיש כי יתן קאי על כל טענה דהשומר ואלו כדברי המח"א דיש עליו חיוב תשלומין בשאלה מקטן לפי דבשאלה לא כתיב איש ממילא הדין נותן דיהיה עליו חיוב שבועה שמתה מחמת מלאכה שזהו עיקר שבועה בשאלה וכדין כל ש"ש שנשבעין על טענת ספק כמבואר בב"ק (דף ק"ז) הטעם דחייב ש"ש על הספק וכמש"כ התוס' שם. וע"כ מוכח דלשיטת החולקין הנ"ל ה"ה דס"ל דגם בשאלה מקטן נתמעט מן דין שומרים דילי'. ועיין ברמב"ם פ"ב ה' שכירות ה"ז בהשגת הראב"ד שם. וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק דדוקא לענין שבועה ס"ל להנך פוסקים דשואל מקטן פטור משבועה אף דלא כתיב איש בשאלה משום דהא עיקר חיוב שבועה לא כתיב בפרשה שאלה רק בפרשה ש"ח וש"ש כתיב ולכן כיון דכתיב איש בש"ח וש"ש ע"כ אין חיוב שבועה כלל אף בשאלה דלא כתיב בי' איש. משא"כ בחיוב תשלומין דשאלה דכתיב בגוף פרשה של שואל ע"כ שפיר כתב המח"א דחייב אף בשאל מקטן. אבל באמת זה אינו דלפ"ז יש לדון כן בחיוב גניבה ואבידה דשואל כיון דלא כתיב בפרשה דשואל רק ילפינן לחייבו בגניבה ואבידה מן פ' ש"ש כמבואר בב"מ (דף צ"ה). דנימא ג"כ דיופטר בשאל מקטן על גניבה ואבידה כיון דעיקר חיובא כתיב בש"ש ושם כתיב איש. וממילא הדין נותן דיופטר בשאל מקטן על נשבר או מת מצד כש"כ כיון דנימא דבגניבה ואבידה מיפטר בשאל מקטן כש"כ דמיפטר מאונסין. וע"כ מוכח מכל זה דלא כהמח"א: ועיקר דברי המח"א שכתב לחלק דשאני שאלה דלא כתיב בי' א"ש.

אינם מוכרחים דהא מבואר בב"מ (דף צ"ה) בזה"ל אלא אמר קרא וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון דמה ש"ש חייב בגניבה ואבידה אף שואל כן כפי' רש"י ועיין ירושלמי שבועות פ"ח ה"א. וכה"ג אי' בב"ק (דף ק"ז ע"ב) תני רמי ב"ח ד' שומרים צריכין כפירה והודאה במקצת א' רבא מ"ט דרב"ח ש"ח כו' ש"ש כו' שואל וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון. ולמדין דין שואל מן ש"ש וש"ח כמו דבעינן התם מודה במקצת ה"ה בשואל וכ"כ הרא"ש בשבועות פ"ו סי' כ"ד גבי אלו דברים שאין נשבעין עליהן כו' בזה"ל וה"מ למימר שואל אינו משלם אונסין ובגניבה ואבידה דאיתקש לש"ש דכתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון כדדרשינן פ' השואל (דף צ"ה) כו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הנימוקי יוסף ב"מ פ"ד בסוגיא דש"ח אינו נשבע וש"ש אינו משלם בשטרות וקרקעות וכ"כ התיו"ט פ"ו דשבועות משנה ה' וכ"כ הריטב"א לב"מ (דף נ"ו). הרי דמקשינן שואל לש"ש בכל דיניו ומה דפטור בש"ש ה"ה דפטור בשואל ג"כ. א"כ ה"ה בהך דכי יתן איש דכתיב בש"ש דמיפטר בחיוב שומרים בקיבל מן הקטן דה"ה דמיפטר אם שאל מן הקטן דמקשינן שואל לש"ש בזה ג"כ דמאי שנא ואין לנו לחלק בסברות קלושות ביניהם. וע"כ העיקר דלא כהמח"א בזה. והא דב"ב (דף פ"ז ע"ב) בסוגיא דהשולח בנו אצל חנוני כו' דאמרו במסקנא שם הב"ע שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת. מר סבר שואל הוי כו' וכעין זה כתבו התוס' שם בד"ה הלוקח כלי מבית האומן כו' לכאורה נראה דחיובו הוא משום דחשוב כשואל כו' עכ"ל התוס'. ומשמע דיש לו דין שואל גמור. הרי דמצינו דיש עליו דין שואל אף בקיבל מן הקטן. אין זה סתירה לדברינו משום דשאני התם דגוף הצלוחית הוא של הבעה"ב ולא של הקטן ובקיבל הצלוחית מן יד הקטן מתחייב בדין שאלה להבעלים של החפץ וכעין הא דסי' קפ"ג דאמרינן דנתחייב לבעל המעות ונ"ד הוא כש"כ מהתם אבל היכא שהחפץ הוא של הקטן שפיר כתבתי לדון דאינו מתחייב בדין שואל כיון שבעל החפץ אינו איש וכנ"ל. וכן אי' להדיא בב"מ (דף צ"ו) ובסי' שמ"ו סעי' י"ז וב"מ (דף מ"ב) בתוס' ד"ה הכא בספסירא כו' דאף היכא דקיבל החפץ מן אחר עכ"ז נעשה שומר של הבעלים של החפץ וכמו בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהתשלומין של הראשון דנעשה שואל של הראשון וכמבואר בב"מ (דף ל"ה) וכמש"כ הנתיבות בסי' רצ"א ס"ק כ"ו ע"ש. וע"כ התם בב"ב (דף פ"ז) גבי צלוחית הנ"ל אף דקיבל הצלוחית מן הקטן נעשה שומר של הבעלים כיון דהוי חפץ שלהם. וע"כ אין שום ראי' כלל מן הך דצלוחית לסתור למה שכתבתי דלא כהמח"א: ענף א:

אבל אם שמר לקטן כו'. (הג"ה) ויש אומרים דאין נשבעין לו שבועת שומרין כו' שהנתינה היה כשהיה קטן כו'. והש"ך ס"ק ב' בשם הר"נ שאינו מתחייב אפילו פשע כו'. ובחרש ושוטה מבואר לקמן סעי' ה' דאין נזקקין להם לכל טענה לא לטענתם על אחרים כו' ויש מי שכתב שדין החרש כדין הקטן אבל השוטה כו' ופירש הסמ"ע שם ס"ק ט"ז דזהו לענין שנתבאר בס"ג אם טענו בדבר שהיה לקטן הנאה ממנו וה"ה בחרש. ומשמע מסתימות הרמ"א שם דה"ה במה שכתב הרמ"א מקודם להכריע דאין דין שומרים לקטן דה"ה דאין דין שומרים לחרש ושוטה ואם קיבל חפץ של חרש ושוטה דאין להפקח הנפקד דין שומרים להיות חייב בדיני שומרים להתשלומין והשבועה: ענף ב:

אכן לדינא יש לעיין בזה דהנה הר"ש פ"א דתרומות משנה א' הביא לירושלמי שם עלה דחמשה לא יתרומו מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש ולשוטה דמשמע דאין בו דעת לנדב כו'. הרי דמן איש לא ממעטינן חרש ושוטה רק קטן בלבד משום דחרש ושוטה מקרי ג"כ בשם איש ולא נתמעט חרש ושוטה בתרומה רק מן אשר ידבנו לבו דאין בו דעת לנדב כו'. א"כ הכא גבי דין שומרים דאין דין שומרים לקטן דדרשינן זה מן ואיש כי יתן א"כ הא גם חרש ושוטה הוי בכלל איש וליכא ילפותא למעט אם קיבל הפקח הנפקד חפץ של חרש ושוטה ואף דאין בהם דעת מה בכך כיון דנקראים בשם איש עכ"פ. וכן מצינו ביבמות (דף ק"ד) גבי חליצת קטן דאינו כלום כמבואר שם (דף ק"ה) וכמש"כ התוס' שם (דף ק"ד) ד"ה והא אמרי כו' דממעטינן קטן משום דאיש כתיב בפרשה כו'. ואלו בחליצת חרש אמרו שחליצתן פסולה כמבואר בנמוקי יוסף ובחי' הרשב"א ביבמות שם והובא באה"ע סי' קס"ט סעי' מ"ג דהא דפסלו חליצת חרש הטעם הוא לפי שאינו באמר ואמרה כמבואר שם (דף ק"ד) ע"כ חליצתן פסולה ואלו בקטן דנתמעט מן איש חליצתו אינו כלום. ובאמת שיטת הרמב"ם ה' יבום פ"ד ה' ט"ז כתב דחליצת חרש דינו כחליצת קטן דאינו כלום וכתב המ"מ שם דטעמו דהשוו אותם חז"ל לכל דבר וכ"כ הב"ש שם ס"ק מ"ד בדעת הרמב"ם דחרש דינו כקטן בכל מקום. אך כל הראשונים שם תמהו על שיטת הרמב"ם ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק קכ"ט. ועיין בכתובות (דף ע"ג ע"ב) ברש"י ד"ה קטן אין קידושיו כלל כי יקח איש כתיב. ובאמת ה"ה חרש ושוטה דעיקר הטעם הוא משום דלאו בני דיעה כמבואר ביבמות (דף קי"ב) ברש"י:

א"כ לפ"ז הדעת נותן דבחפץ של חרש ושוטה כיון דהוי בכלל שם איש ע"כ חייב הנפקד בדין שומרים לשלם להם דין תשלומי השומרים ושבועת השומרים רק קטן דלא הוי בשם איש נתמעט מן דין השומרים מדכתיב כי יתן איש. [ועיין ביומא (דף מ"ג ע"א) וביבמות (דף ע"ב ע"ב) ובתוס' שם ד"ה חוץ מן חש"ו כו' ואין זה שייכות לענינינו וקצרתי]. ולכאורה יש לדון דמטעם אחר יש לפטור בזה לפי המבואר בח"מ סי' רמ"ג סעי' י"ט דמי שמתחייב לקטן בין בשטר ובקנין כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה וה"ה במי שמתחייב לחרש ושוטה דמ"ש ועיין שם. א"כ י"ל דה"ה בדיני שומרים דחייבה תורה אותם דזהו לפי דירדה תורה לדעתם דמתחייבים בדיני שומרים כמש"כ התוס' בכתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז מקודשת כו' באה"ד שם על הא דמתנה ש"ח להיות פטור מהשבועה כו' ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ג'. ע"כ אינו מועיל מה שרוצה להתחייב בדיני השומרים להחרש ושוטה כיון שאין אותו דבר ת"י דהזוכה. ועדיין מחוסר גוביינא מה שמתחייב בדיני השומרים להם לכן ממילא אין דין שומרים נוהג בהם. אך זה אינו דא"כ תקשה דל"ל למילף בשבועות (דף מ"ב) בקטן מן הא דכי יתן איש כו' לשמור דאין נתינת קטן כלום וכמו שכתבו כל הפוסקים דלכן בקטן אין דין שמירה לפי דנתמעט מן כי יתן איש ולא קטן הא בלא"ה ידעינן זה ע"פ הך סברא דאינו מועיל התחייבות בדין השומרים להקטן דלא עדיף מן אלו היה מתחייב בפירוש. וע"כ מוכח דשאני הך חיוב דיני שומרים דכיון דהתורה הטילה על השומרים החיוב בדיניהם ממילא מהני הך חיובא היכא דנעשה שומר גם להקטן. והוי כמו חיוב נזקין שאם הזיק חפץ של הקטן דג"כ חייב. וה"ה בדיני שומרים דהתורה שיעבד אותו בע"כ לאחר שקיבל דין שמירה עליו וכמו דאי' בב"ק (דף ד' ע"ב) שלשה עשר אבות נזיקין וחשב ארבעה שומרים בכלל המנין ודינן כמו נזקין. וכעין זה אי' בב"ק (דף נ"ו ע"ב) דאיכא דמפרשי כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ הילכך כש"ש דמי. ואף דעיקר החיוב בדיני שומרים הוא לפי שירדה תורה לדעתן שרוצים להתחייב בדיניהם כנ"ל. עכ"ז לאחר שחייבו התורה מטעם זה ממילא חייב מחמת חיוב התורה ומקרי מלוה הכתובה בתורה כיון דנקראים בשם אבות נזיקין. ועיין בערכין (דף ו' ע"ב) ובקדושין (דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה מלוה כתובה בתורה כו'. ודוקא היכא שעיקר החיוב הוא מחמת שמתחייב א"ע בחיוב מחדש ע"ע בזה אמרו דבמתחייב לקטן לא מהני חיובו מה שאין כן בנ"ד דעיקר חיוב שומרים נגמר ע"פ חוקי התורה לכן היה מהני החיוב שלו אף לקטן ע"כ בעינן למילף זה מדרשא דכי יתן איש ולא קטן. ולכן שפיר י"ל דבחרש ושוטה כיון דהוי בשם איש ע"כ נוהג דין שומרים על החפץ שלהם ועיין בגיטין (דף כ"ג ע"א) בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן. ובאמת שא"ה דהטעם הוא משום דלאו בני דיעה. ועיין בירושלמי בש"ק שם ובקצה"ח סי' קפ"ח ס"ק ג':

אכן מן סוגיא דשבועות (דף מ"ב) מוכח דאין לחלק בין חרש ושוטה לקטן בזה דהא אמרו שם אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מ"ט דאמר קרא וכי יתן איש כו' ואין נתינת קטן כלום. ופירש רש"י דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת עכ"ל. וכ"כ הר"נ והתיו"ט שם. ושיטת הראב"ד פ"ב ה' שכירות והרמב"ן המובא ברא"ש הכא סי' כ"ג דס"ל דעיקר הך מילתא דאמרו אין נשבעין על טענת חש"ו וילפי זה מן כי יתן איש כו' דקאי על שבועת שומרים וכ"כ הר"נ ובחידושי הרשב"א כאן. והרא"ש הביא בשם הרמב"ן שהוכיח כן מן מה דהקשו רישא לסיפא ולא מתרץ דסיפא קאי על ש"ש כו' וכ"כ בחידושי הרשב"א הוכחה זו. וכיון דכתבו לפרש דהך דאין נשבעין על טענת חרש ושוטה וקטן קאי על שבועת שומרין וילפי זה מן כי יתן איש כו' דכתיב בשומרים א"כ ממילא מוכח להדיא דאף לחרש ושוטה אין דין שומרים נוהג בהו משום דס"ל דה"ה חרש ושוטה דינם כקטנים הם גבי זה וכמש"כ רש"י דכיון דהם בלא דעת ע"כ הושוו לקטן. ועיין בלחם משנה פ"ב ה' שכירות ה"ז. וכן מוכח מן מה דכתב הראב"ד שם להוכיח כן מן ב"ק (דף ק"ו ע"ב) דאמרו דלא דמי לאבידה דאבידה אתי מכח בן דעת אבל פקדון של קטן לא אתי מכח בן דעת. וכ"כ הר"נ והרשב"א הוכחה זו ע"ש. א"כ חזינן דלא נקטו שם הטעם בלשון דאבידה קאתי מכח גדול אבל התם בפקדון של קטן לא אתי מכח גדול אלא נקטו הלשון דתלוי באתי מכח בן דעת. א"כ מבואר דס"ל להגמ' דעיקר מילתא דאיש ולא קטן דכתיב בשומרים הוא משום דקטן לא הוי בן דעת. ע"כ ממילא ה"ה חרש ושוטה כיון דלא הוי בן דעת לכן גם בהו נתמעט דין שומרים וכמש"כ רש"י כנ"ל:

ענף ג:

ועכ"פ לדינא זה ברור דאין דין שומרים לחרש ושוטה כמו דאין דין שומרים לקטן. וכמו כן אין דין שומרים לקטנה אף לפי מה שכתבתי דעיקר הטע' הוא לפי דלא מהני חיובו לקטן א"כ לפ"ז יש לדון דלקטנה כיון דהובא לעיל בשם הקצה"ח והנתיבות דלקטנה מהני חיובו של הגדול עכ"ז י"ל כיון דעיקר מילתא דלקטנה מהני חיובו הוא דבהך מילתא שוינהו חז"ל כגדולה וכמש"כ הנתיבות בסי' רל"ה ס"ק י"ב א"כ י"ל דדוקא היכא שמתחייב א"ע בפירוש אז שוינהו לקטנה כגדולה אבל בדין השומרים דלא הוי חיובו בדין שומרים בפירוש אלא מפאת דירדה תורה לדעתו של אדם כו' כנ"ל וגם הא מצינו בכמה אנפי דלא הוי בהו דין שומרים כמו בקרקעות ושטרות ועבדים ובבעלים וכיוצא בהו כיון דלא היה חיובו בפירוש ע"כ ה"ה בהך מילתא דאמרה תורה דבעינן איש ולא קטן ומה"ת גם קטנה כמו דין קטן גם גבי זה וכמש"כ לעיל ע"כ לא שוינהו חז"ל בקטנה דיהיה דינה כמו גדולה והעמידו בזה על דין תורה וגם הא אין כתוב בפירוש הטעם בהתורה דלכן לא הוי דין שומרים לקטן משום דלא מהני חיוב לקטן רק חז"ל אמרו כן מסברא כמו שהוכחתי לעיל ע"כ לא חילקו חז"ל בזה בין קטן לקטנה כן מוכח מסתימות הפוסקים בזה:

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הקצה"ח והנתיבות במה שכתבו דלקטנה מהני התחייבות מן הא דיבמות (דף קי"ג) דקטנה יש לה כתובה וכן מבואר באה"ע סי' קט"ז סעי' ו'. הרי דמהני התחייבות לקטנה. אך זה יש לדחות דשאני הך חיוב דכתובה דמחוייב מצד תקנת חז"ל אף למ"ד דכתובה מדרבנן וכמש"כ לעיל לחלק בין היכא דהחיוב הוא מצד רצון המתחייב דנתרצה להתחייב א"ע ובין היכא דמחוייב מצד מלוה הכתובה בתורה וה"ה בחיוב מדרבנן דזה מהני אף לקטנה. אכן יש להוכיח כדבריהם מן הא דכתובות (דף ק"א) דממאנת אין לה כתובה אבל תוספת יש לה וכמבואר בסי' קט"ז סעי' ה'. וכעין זה אמרו ביבמות (דף קי"ג) דפקח שנשא חרשת אין לה כתובה אבל אם כתב לה אפילו מאה מנה כתובתה קיימת ומהני לפי שרצה ליזוק בנכסיו ועיין ירושלמי כתובות פ"א ה' ב' מזה. וכן מבואר באה"ע סי' ס"ז סעי' ט'. הרי דמבואר להדיא דאף היכא דאין לה מצד תקנת חז"ל מ"מ כיון שהתחייב לה מרצונו מחוייב לתת לה כפי חיובו שהתחייב לה הרי דמוכח כדברי הקצה"ח והנתיבות ואף דלקטן לא מהני התחייבות כמבואר בח"מ סי' רמ"ג מ"מ לקטנה וחרשת שאני דאל"כ תקשה מזה על הא דסי' רמ"ג הנ"ל. ויש לדחות כל זה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ו' דהא דהתם זהו דהוי כמו שוכר שפחה לשמשו כמבואר התם ביבמות ושכר מלאכה אף חרש ושוטה אית להו וכמש"כ התוס' רפ"ח דסנהדרין דשכר מלאכה מן התורה אית לקטן ע"ש. ועיין בחלקת מחוקק סי' קט"ז ס"ק יו"ד שכתב דלכן יש תוספת לממאנת משום הנאת חיבת ביאה וכמש"כ רש"י בכתובות (דף ק"א ע"א) ע"ש. ע"כ אין ראיה מהתם למתחייב בחיוב חדש מרצונו לקטנה היכא דלא שייך דין שכירות ונדחה ראייתי. ועכ"ז לדינא נראה כדברי הקצה"ח והנתיבות דמתחייב לקטנה שאני. אך בהא דשומרים דאין דין שומרים לקטן דה"ה דלקטנה אין דין שומרים וכמש"כ לעיל. וכן לחרש ושוטה אין דין שומרים כמש"כ לעיל:

ואפשר לומר דזהו כוונת הירושלמי כתובות פ"א ה' ב' דאמרו להקשות על מה דתני שם פיקח שנשא חרשת יש לה מזונות וכתובה כו' שהוא רוצה ליזוק לה נכסיו כו' והקשו וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה כו' עכ"ל. דלשון יש לה קנין כו' כוונת הירושלמי הוא להקשות דכיון דאין לה דעת לקנות א"כ לא מהני בזה דעת המתחייב וכעין הך דח"מ סי' רמ"ג. ומה דמסיים ויש לה כתובה כוונתו כיון דלא תקנו חז"ל כתובה לחרשת וכן מצד התחייבות שלו לא מהני כיון דהיא אינה בת דעת ע"כ אף היכא דכתב לה בפירוש ג"כ לא מהני וע"כ הוכרח הירושלמי לאוקמי דמיירי בכנסה פיקחת ונתחרשה. וזהו דלא כמו דאמרו בש"ס דילן דבכתב לה יש לה כתובה כנ"ל. ואף דהפני משה כתב שם דהירושלמי שם מיירי בלא כתב לה ע"ש מ"מ י"ל כמו שכתבתי כי דברי הפני משה אינם מוכרחין בזה. אכן כיון דהעיקר לדינא כמו דמבואר בש"ס דילן דבכתב לה יש לה כתובה ע"כ מוכרח לומר כמש"כ לעיל הטעם דמשום שכירות אתו עלה וכמש"כ הקצה"ח והשיג שם על המ"מ בזה. דלפי מש"כ לעיל דהטעם הוא משום סברת הקצה"ח והנתיבות דלקטנה שאני וה"ה חרשת. אכתי תקשה דהא אמרו שם כן בפקח שנשא שוטה דכתובתה קיימת ובשוטה ודאי לא שייך לדון כן דהא אינה זוכה לעצמה: ואם קיבל בקנין להיות חייב בדיני שומרים על החפץ שקיבל לשמור מן הקטן ג"כ אינו מועיל וכמבואר בסי' רמ"ג סעי' י"ט דמי שמתחייב לקטן בין בקנין כו' לא מהני. א"כ ה"ה הכא כיון שהתורה פטרתו מן דין שמירה בקיבל מן הקטן ע"כ לא מהני אף בהתחייב בפירוש ובקנין כיון דלא מהני התחייבות לקטן אף בקנין. ושאני הא דב"מ (דף נ"ח) ובח"מ סי' ש"א סעי' ד'. אכן בקיבל בקנין לקטנה על חיוב שמירה לחפץ של הקטנה יש לדון דיהא מועיל ההתחייבות על חיוב שומרים אם קנו ממנו על זה וכמו שכתב המחבר בח"מ סי' רל"ה סעי' ו' והקצה"ח והנתיבות בסי' רמ"ג סעי' י"ט כנ"ל. ואף דאם לא התחייב א"ע בפירוש ובקנין על דיני שומרים אינו חייב גם לקטנה וכמש"כ לעיל. זהו רק היכא דלא התחייב א"ע בפירוש משום דהתורה פטרתו לחיוב דיני שמירה ואין לחלק בזה בין קטן לקטנה. אבל היכא דהתחייב א"ע בפירוש אז יש לומר דמהני אם קיבל החיוב עליו בקנין משום דלקטנה מועיל קנין על התחייבות וכנ"ל. אבל חיוב בשטר לא מהני בחיוב שומרים כלל וכמש"כ הש"ך בסי' מ' ס"ק ד'. אך לשיטת הש"ך בסי' רל"ה ס"ק ג' אינו מועיל גם קנין על חיוב בפירוש גם לקטנה משום דס"ל דאין לחלק בזה בין קטן לקטנה. ועכ"ז העיקר לדינא כפי דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו בפשיטות בלא שום חולק דשאני קטנה מן קטן בזה: וגם בעיקר הדין דלקטן אינו מועיל קנין על התחייבות אינו מוסכם כ"כ דהא בסי' רמ"ג סעיף י"ט כתב המחבר בלשון יש מי שאומר דהתחייבות לקטן בקנין לא מהני כיון שאין הדבר ת"י הקטן כו'. והמקור מזה הוא מן התוס' גיטין (דף ס"ה ע"א) בד"ה צרור וזרקו כו' לפי תירוץ השני. אבל לתי' קמא של התוס' שם מבואר דדוקא בפחות מכשיעור צרור וזורקו לא מהני קנין אבל בנותנים לו צרור וזורקו כו' דזוכה לעצמו מהני בי' גם קנין. וכן הר"נ בהך סוגיא כתב ג"כ הנך שני תירוצים. ולכן אפשר לדון בהתחייבות ע"י קנין להקטן כשהגיע לשיעור צרור וזורקו דזוכה לעצמו ע"כ ה"ה בחיוב ע"י קנין להך תי' קמא של התוס' ותירוץ בתרא של הר"נ. ואם תפס מהני תפיסתו לומר קים לי וכמו בכל ספיקא דפלוגתא. וכמו כן יש לדון גבי חרש דזוכה לעצמו וכמבואר בסי' רמ"ג סעיף י"ז דדינו כמו הקטן וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה' זכיי' ה' ז' וה"ה ע"י קנין להנך תירוצי. אכן המחבר בסי' רל"ה סעי' ו' כתב בפשיטות דאין קנין מועיל לקטן כלל ולא כתב שם בלשון יש מי שאומר וכמש"כ הסמ"ע בסי' רמ"ג ס"ק ל"ג בשם הטור והמחבר בסי' רל"ה והרמב"ם. א"כ חזינן דנקטו כן עיקר לדינא דכ"ז דאין אותו הדבר ת"י הקטן הזוכה דלא מהני בי' קנין כלל וע"כ הדין נותן דלא מהני תפיסה כלל בזה: ח:

(שם ש"ך ס"ק י"ב) ועל הגלגולים תשבע ותטול כו'. כ' ולא מבעיא לדעת הפוסקים דהיכא דטוען על הגלגולים איני יודע הוי משום אינו יכול להשבע משלם כו' ועוד דא"כ אמאי הוי משום אינו יכול להשבע משלם יהפך הגלגול ונבאר בעז"ה דברי הרמב"ם בפ"ד ה' זכיי' ה"ז הנ"ל וזה לשון הרמב"ם שם קטן שנותנים לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פחות מזה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים וכן השוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה אבל החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו בה' גזילה עכ"ל הרמב"ם. והלח"מ כתב לא ידענא היכן הוא בהלכות גזילה ושם לא כתב רק שמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום אבל אין ענין כלל זה לזה ופשוט הוא עכ"ל הלח"מ. ובאמת זהו תמי' רבתי דהא שם בהלכות גזילה במציאת חרש שוטה וקטן לא הוי רק מפני דרכי שלום בעלמא. ולפי זה יהיה גם בשוטה הך דינא דיהיה זוכה לעצמו וכמו דאמרו במציאת שוטה התם. והכא גבי מתנה לשוטה אמרו דאינו זוכה לעצמו כלל ומוכח מזה דגבי מתנה לשוטה אין בו אף מפני דרכי שלום משום דלא שייך ד"ש רק במציאה. א"כ לפ"ז ה"ה בחרש יהיה הדין דלא יהיה זוכה המתנה כיון דאינו דומה מתנה למציאה גבי שוטה א"כ מ"ש חרש. ועוד קשה במש"כ הרמב"ם החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו ה' גזילה. הא מדכתב לשון זוכה לעצמו משמע דהוי ממון גמור שלו אף להוציא בדיינים וכמש"כ שם גבי קטן שנותנים לו צרור וזרקו כו' דזוכה לעצמו דזוכה מן הדין וכמש"כ התוס' בקידושין (דף י"ט) ד"ה אומר אדם לבתו הקטנה כו' דבדעת אחרת מקנה יש להקטן זכיי' מה"ת [ועיין מזה בגיטין (דף ס"ד ודף ס"ה) בתוס' שם ובפני יהושע לגיטין (דף ס"ד) בתוס' ד"ה שאני שתופי מבואות כו' ובקצה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' וסי' רמ"ג ס"ק ה' ובמחנה אפרים ה' זכיי' סי' ד']. ואף להסוברין דבדעת אחרת מקנה להקטן אינו זוכה מה"ת רק מדרבנן אבל עכ"פ דינו כמו ממון גמור אף להוציא בדיינין. ע"כ מדכתב הרמב"ם בחרש דזוכה לעצמו וכמו דכתב שם גבי קטן משמע דחד דינא אית להו וכמש"כ הסמ"ע שם בסי' רמ"ג ס"ק ל"א דחרש זוכה דדינו כמו קטן. ובאמת הא אינו רק מפני ד"ש כיון שכתב הרמב"ם כמו שבארנו בהלכות גזילה ושם אינו רק מפני ד"ש ואין מוציאין בדיינין. וע"כ דברי הרמב"ם הם תמוהים וכמו דהקשה הלח"מ בקצרה:

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם כי יש מקור לדברי הרמב"ם במה דמחלק בין חרש לשוטה בזה. דהנה עיקר סברת הרמב"ם והמחבר בסי' רמ"ג סעיף ט"ו דקטן שנותנים לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ופחות מזה אינו זוכה כו' הטעם הוא דבפחות מזה אין לו שום יד כלל רק בהגיע לשיעור זה יש לו יד. ושיטת הש"ך שם ס"ק ו' דגם גבי מציאה יש לו יד ואין סברא לחלק בין דעת אחרת מקנה למציאה. וע"פ סברת הראב"ד והרשב"א דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לזכות ע"כ בשוטה דאין לו יד כלל אינו זוכה אף בדעת אחרת מקנה וה"ה בקטן בפחות מן השיעור משא"כ בקטן שנותנים לו צרור וזורקו דאית לי' יד ע"כ מהני בי' דעת אחרת מקנה כיון דלא הוי רק חסרון כוונתו כו' עכ"ל הקצה"ח. וכן יש לדון דמה"ט ה"ה חרש יש לו יד להיות זוכה במתנה כמו דמצינו בחרשת שהשיאה אבי' שיוצאה בגט ואמרו לו אף זו כיוצא בה וכמבואר ביבמות (דף קי"ב) במשנה שם דמוכח מזה דחרשת יש לה יד דאם לא היה לה דין יד לא היתה מתגרשת מן התורה וכמבואר ביבמות (דף קי"ג) דאמרי דבי רבי ינאי דהיכא דאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת מה"ת משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה יצתה זו שאין לה יד. משום דבעינן דין יד להאשה המתגרשת וע"כ שוטה אינה מתגרשת ועכ"ז חרשת מתגרשת. מוכח מזה דחרשת מקרי יש לה יד וכמו בקטנה בהגיעה להשיעור דמקריא יש לה יד דמתגרשת. דאם לא היתה מקריא חרשת דיש לה יד לא היתה מתגרשת היכא דנתקדשה בקידושי דאורייתא. וכיון דמוכח דיש יד לחרשת ע"כ יש יד לחרש להיות זוכה במתנה וכמו בקטן שנותנין לו צרור וזורקו דזוכה לעצמו משום דיש לו יד כמו בקבלת הגט וכמש"כ המחנה אפרים ה' זכיי' סי' ד' להוכיח דכיון דקטנה מתגרשת בקידושי אביה מוכח מזה דאית לה יד מה"ת לזכות לעצמה במתנה ע"ש. וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ז הוכחה זו ע"ש. וה"ה בחרש כיון דמצינו דחרשת מתגרשת א"כ חזינן דיש לה יד. רק שוטה דאינה מתגרשת מה"ת אם אינה יודעת לשמור גיטה מוכח מזה דאין דין יד לשוטה לזכות לעצמה במתנה משא"כ בחרש. וזהו ראי' ברורה לדברי הרמב"ם והמחבר במה שכתבו דחרש זוכה לעצמו במתנה. ומשמע דאף מה"ת זוכה לעצמו וכמו בקטן ע"י דעת אחרת מקנה לשיטת כמה פוסקים דזהו מה"ת כנ"ל:

ובאמת יש לדון לשיטת רש"י בגיטין (דף ס"ה) דגרס הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת כו' דס"ל דדוקא בהגיע לעונת פעוטות מתגרשת אבל כ"ז שלא הגיע לעונת פעוטות אף שהגיע לשיעור צרור וזורקו עכ"ז אינה מתגרשת. וכן הוא דעת הרא"ש והתוס' והטור והובא שיטה זו באה"ע סי' קמ"א סעיף ו'. ולשיטה זו מוכח לכאורה דכל זמן שלא הגיעה לעונת פעוטות אין לה יד מה"ת. ולפ"ז הא דאמרו צרור וזורקו דזוכה לעצמו מוכח דאין זה רק מדרבנן. אבל לשיטת הרי"ף והרשב"א והרמב"ם בגירסתם וכמש"כ הבית יוסף באה"ע סי' קמ"א מוכח דצרור וזורקו יש לה יד מה"ת אף לזכות לעצמה במתנה. אך יש לומר דשאני התם בגט דהא כתב רש"י בגיטין שם דלכן בהגיע לעונות פעוטות מתגרשת ולא קודם משום דבעי משלחה ואינה חוזרת ע"ש וכ"כ הר"נ שם. ע"כ יש לומר דלכ"ע יש לה יד מה"ת בהגיעה לשיעור צרור וזורקו גבי קבלת מתנה ודוקא בגיטין בעינן שיעור שתגיע לעונת פעוטות משום דבגט בעינן משלחה ואינה חוזרת. ולפ"ז יהי' עוד נפ"מ בין הדרש דר' ינאי מן ונתן בידה ובין הדרש דבי ר' ישמעאל מן ושלחה מביתו שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת כפי דאמרו ביבמות (דף קי"ג) ועיין שם בתוס' ד"ה יצתה זו שאין לה יד כו' ובהרא"ש שם. אכן לפי משמעות דברי הר"נ לגיטין (דף ס"ה) הנ"ל דכתב דלפי גירסת רש"י שלא רצו להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונות פעוטות כו' ע"ש. זה מורה דס"ל דהא דאמרו דלא תהי' מגורשת כ"ז שלא הגיעה לעונת פעוטות דאין זה רק מדרבנן אבל מה"ת יש לומר דמתגרשת לכ"ע בהגיעה לשיעור צרור וזורקו משום דקרינן בזה דיש לה יד מה"ת ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ולפ"ז נלע"ד לומר במש"כ הרמב"ם פ"ד ה' זכיי' דהשוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים כו' אבל החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו ה' גזילה. דזה תמוה מאוד וכמו דתמה הלח"מ דהא בהלכות גזילה אינו מוכח כלל מזה. וכן ראיתי כעת בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' רמ"ג ס"ק כ"ז שהניח זה בצ"ע וסיים וכן הקשה הלח"מ עכ"ל. אכן לפי מה שכתבתי מקור לדברי הרמב"ם דמחלק בין חרש לשוטה דהוכיח כן ממה דמצינו בחרשת דמתגרשת מה"ת כנ"ל דמוכח מזה לחלק בין חרש לשוטה דהא בשוטה אינה מתגרשת מה"ת היכא דאינה יודעת לשמור גיטה דמזה הוכיח הרמב"ם דינו הנ"ל. והנה ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל שם בס"ק הנ"ל בליקוט שכתב להביא ראי' לדברי הרמב"ם דמחלק בין חרש לשוטה מן הא דגיטין (דף נ"ט) דחרש דין פעוטות יש לו גבי מקח וממכר אבל שוטה אין ממכרו כלום עכ"ל. ולפ"ז הראי' אינו מוכח רק דבחרש יהי' זוכה מדרבנן. אכן לפי מה שכתבתי להוכיח כן מהך דחרשת שמקבלת גיטה יהיה זה ההוכחה לדון דיהיה החרש זוכה לעצמו מה"ת בדעת אחרת מקנה כיון דיש לו יד מה"ת ויהי' דינו כמו הקטן דס"ל לכמה פוסקים דבדעת אחרת מקנה יהיה זוכה לו מה"ת כנ"ל:

ולכן י"ל דהיה כתוב בהרמב"ם פ"ד ה' זכיי' הנ"ל בזה הלשון בראשי תיבות החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו בה"ג. והי' סובר המדפיס לפרש לכוונת הרמב"ם דנתכוין הרמב"ם למה שכתב בהלכות גזילה. אבל לדעתי לא כן הוא כי כוונת הרמב"ם הוא למה שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פ' יו"ד ה' כ"ג דמי שנתחרשה אשתו ה"ז מגרשה בגט ותהי מגורשת אבל אם נשתטית אינה מגורשת אלא אם יודעת לשמור גיטה ואם יודעת לשמור עצמה מגורשת בדיעבד וכמש"כ המ"מ שם בכוונת הרמב"ם ע"ש. ומקור הדברים הללו הוא ביבמות (דף קי"ב) במשנה דפקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא נשתטית לא יוציא וכמבואר בסוגיא שם (דף קי"ג) וכנ"ל. הרי דחרשת יש לה יד משא"כ בשוטה. ע"כ שפיר כתב הרמב"ם כמש"כ בהלכות גירושין דמוכח מן שם לחלק בין חרש לשוטה בזה משום דחרש יש לו יד משא"כ בשוטה ואתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל:

ואחר כותבי כל זה ראיתי בבאר הגולה בח"מ סי' רמ"ג סעיף י"ז על הא דחרש זוכה לעצמו בס"ק ב' שכתב מקור לזה מהא דב"מ שתקנת חכמים דלא ליתי לאנצויי עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לתמוה על זה וכמו שהובא דברי בה"ג הנ"ל בביאור הגר"א זצ"ל שם בס"ק כ"ז וכמו שכתבתי לעיל בשם ביאור הגר"א הנ"ל. וכן ראיתי בבית יוסף בסי' רמ"ג ובפרישה והב"ח שכתבו מקור לחלק בין חרש לשוטה מהא דסי' רל"ה דחרש דינו כקטן במטלטלין דמעשיו קיימין. וזהו כמו שכתבתי לעיל בשם ביאור הגר"א זצ"ל בליקוט שם. ולדעתי העיקר כמו שכתבתי. ומן כל שנתבאר מוכח דחרש עדיף מן שוטה וכמבואר להדיא בשבת (דף קנ"ג) דחרש ושוטה לשוטה. איבעיא להו חרש וקטן מאי כו' עד סוף הסוגיא שם. ועיין בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' רי"ח בד"ה ומ"ש מעלתו בענין שוטית שזינתה תחת בעלה דהמ"ל כתב בפשיטות דחרשת ושוטה דמיא לקטנה כו' ע"ש. ובירושלמי פסחים רפ"ח ה"א משמע דחרש עדיף גם מן קטן דאמרו שם קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה כו' וחרשת אין את יכול דכתיב ואמרה האשה אמן כו'. ומשמע דמשום דאין לחרשת רצון כמו דאמרו שם בקטנה לא שייך. משום דס"ל להירושלמי דיש לחרשת רצון ליאסר על בעלה ודלא כהמל"מ ורע"א. ויהי' מוכח מזה דחרש עדיף מן קטן. אך יש לדחות די"ל דמיירי התם דהיתה פקחת ונתחרשה לאחר זמן וע"כ אין להוכיח מזה כלל:

על שכגדו שישבע שיודע שחייב לו כו' עכ"ל. ואף דטוען איני יודע מ"מ ס"ל להש"ך דיכול להפך. מזה מוכח כמש"כ לעיל ע"פ דברי הרשב"א בשבועות (דף מ"א) דכתב דלמאן דס"ל דמפכינן שד"א הדין הוא בטוען חמשין ידענא וחמש ומה שכתב הרמב"ם שם דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה וכן פסק השו"ע בסי' רמ"ג סעיף ט"ז. והמחנה אפרים ה' זכיי' סי' ל"ב והקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ו' הביאו בשם הרא"ש פ"ב דכתובות דס"ל דדוקא במי שהוא עתים חלים וע"ש זכין לו דאתי לכלל דעת אבל בשוטה וחרש אין מזכין לפי דשאני קטן דאתי לכלל דעת והובאו בנתיבות. אכן יש להוכיח כדברי הרמב"ם מן הא דב"מ (דף ח') דאמרו בשלמא חרש קנה דקא מגבה לי' פיקח אלא פיקח במאי קנה כו'. דמוכח מזה דמזכין לחרש וע"כ אף דחרש אינו עושה שליח עכ"ז מצי זכי לי' הפיקח והטעם הוא דאף חרש מקרי אתי לכלל דעת כעין סברת התוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה כו' דחשיבי בני כריתות הואיל אם נשתפה השוטה הוי בני כריתות. וה"ה גבי הכלל גבי זכיי' דבעי אתי לכלל דעת דגם חרש ושוטה מקרי אתו לכלל דעת אם ישתפו. ותקשה מהך דב"מ על שיטת הרא"ש. ואפשר לומר דהך דב"מ ס"ל כעין סברת רב אשי דב"מ (דף ע"א ע"ב) דמחלק דרק גבי השליח בעינן פרטי השליחות אבל בהמשלח לא בעינן דין שליחות ע"כ י"ל דלרב אשי דוקא אם השליח הוא חרש לא מהני אבל היכא דהשליח הוא בר שליחות רק המשלח הוא חרש בזה שפיר נעשה הפיקח שליח להחרש. ולכן י"ל דהך סוגיא דב"מ דאמרו מעיקרא בשלמא חרש קנה דקא מגבה לי' פיקח כו' היינו דיש מקום לומר כסברת רב אשי דבהחרש המשלח לא בעינן פרטי שליחות ושפיר מצי הפיקח להיות שליח להחרש לזכות עבורו. ובאמת למסקנת הסוגיא שם מסקינן דלא קנה רק מעיקרא י"ל דלא נחת כ"כ לזה ואף דנדחו דברי רב אשי בב"מ (דף ע"א) שם. עכ"ז י"ל דהמקשה ראה להקשות ביותר איך פיקח קני משום דעל החרש יש מקום לדחות ע"פ סברת רב אשי בב"מ כנ"ל כן יש לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל:

ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' הבאתי ראי' לדברי הרמב"ם דמזכין לשוטה מן הא דסוטה (דף כ"ה) דמי שנתחרש ונשתטה ב"ד מקנין לאשתו וזהו בתורת זכות כמבואר שם א"כ מוכח מזה כשיטת הרמב"ם דמזכין לשוטה משום דגם זה מקרי אתי לכלל דעת וע"פ סברת התוס' בגיטין (דף כ"ב) הנ"ל. והארכתי מזה בספרי שם:

וכן מוכח בירושלמי קידושין פ"א ה"ג על הא דמשנה שם בכסף ע"י אחרים ר' ירמי' א' מאחר לרבו כו' זה זוכה לבן דעת כו' הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל עכ"ל הירושלמי. ופי' הקרבן העדה הגע עצמך שהי' העבד חרש ואינו בן דעת אם יוצא לחירות או לא משום דאין זכין לו וא"ל איש ופי' הק"ע הואיל ומינו בני דעת אמרינן לא פלוג. והדר בעי הי' העבד קטן שמינו בן דעת וגם רוב קטנים אינן בני דעת כו' והשיב לו דקטן דרכו להגדיל. והפ"מ פירש א"ל איש כתיב בזכיי' ואפי' חרש. דרכו להגדיל ואפי' בקטן אמרינן דזוכה בכה"ג שכן קבלתו של זה גרמה לו עכ"ל הפ"מ. ובאמת יש לומר דכוונת הירושלמי במה דא"ל איש כתיב הכוונה הוא כמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי ר"פ תרומות משנה א' דיליף מן מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה משום דחרש ושוטה הם בכלל איש. וה"ה הכא גבי איש דכתיב בזכיי' דלא נתמעט מזה חרש. עכ"פ חזינן דמבואר בירושלמי דמהני זכיי' לחרש וזכין לו. ומבואר שם דאדרבה בחרש יותר סברא דמזכין לו מבקטן דהא אחר דא"ל איש ומהני גם בחרש. והדר בעי איך הדין בקטן עבד אם זכין לו או לא א"ל דגם בקטן יוצא לחירות משום דרכו להגדיל והכוונה הוא כעין הך דב"מ (דף ע"ב) דקטן אית לי' זכיי' משום דאתי לכלל שליחות כשיגדיל. ואין אנו צריכים לומר כמו דפירש הפ"מ דלכן מהני בקטן משום דקבלת רבו גרמה לו. משום דעדיין י"ל דמשום זכיי' אתינן עלה דהא קיי"ל דזכין לקטן. וכדמוכח בכולי סוגיא בירושלמי שם דמשום זכות הוא מה דמהני כסף ע"י אחרים וכעין שיטת הרי"ף לקידושין (דף כ"ג) והרמב"ם פ"ה ה' עבדים דין ב' לרבנן דר"מ והובאו ביו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ו בש"ך ס"ק מ"ג וביאור הגר"א ס"ק ס"ה. אלא עיקר הטעם הוא כמו דאמרו בירושלמי שם הטעם דקטן דרכו להגדיל וכמו דפירשתי דמשום דאתי לכלל גדלות זכין לקטן. ולפירוש הפ"מ אין הבנה למה דאמרו בירושלמי שם הטעם דרכו להגדיל דהא אתי עלי' משום הטעם דקבלת רבו גרמה לו והוא כעין דברי הירושלמי פסחים רפ"ח ה"א דרציתי לומר דס"ל להירושלמי שם דחרש עדיף מן קטן וכמש"כ לעיל. ולפירוש הקרבן העדה דלכן זכין לחרש משום דמינו בני דעת ולא פלוג ועדיף זה מקטן שאינו בן דעת כו' ולכן איבעי' לי' על קטן אף דפשט לי' על חרש כבר יש לומר דזהו כעין סוגיות הגמ' בשבת (דף קנ"ג ע"ב) דלקטן יהיב ולא לחרש דאתי לאיחלופי בגדול ע"ש ולדברי הק"ע אין זכיי' מועיל בחרש רק מדרבנן. אכן לפי מש"כ דזהו מה"ת. עכ"פ מוכח דזכין לחרש וכשיטת הרמב"ם:

ובירושלמי לקידושין פ"ב ה"א אמרו א"ר זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל א"ר הילא פועל זוכה לבעל הבית משל החנוני וחוזר זכה לעצמו אף הכא ע"ד דר"ז כו' מה נפק מן ביניהון הי' החנוני חרש כו' הי' הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ע"ד דר"ז חשש עכ"ל הירושלמי. ולכאורה נראה דהירושלמי הלז סותר לירושלמי דקידושין פ"א ה"ג הנ"ל דהכא אמרו דאין זכיות לחרש ואלו התם אמרו דחרש זוכה. אבל באמת אין זה שום סתירה כלל דדוקא בהך דפ"א דמיירי התם בנידון דיזכו אחרים מן הנותן עבור העבד חרש בזה אמרו דמזכין עבור החרש וכמו שפסק הרמב"ם והשו"ע דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. אבל בהך דירושלמי פ"ב דמיירי שם דהחרש הפועל יהי' זוכה לבעה"ב בזה שפיר אמרו דאין החרש זוכה לאחר היינו הבעה"ב וכדקיי"ל דאף קטן שנותנים לו צרור וזורקו אינו זוכה לאחרים כמבואר בגיטין (דף ס"ד ודף ס"ה) וברמב"ם שם ובח"מ סי' רמ"ג סעיף ט"ו. ע"כ אין שום סתירה מן דברי הירושלמי להדדי כלל:

והרמב"ם פ"ז ה' תרומות ה' ט"ו כתב חרש שוטה וקטן שקנו עבדים אינן אוכלין תרומה אבל אם קנו להם ב"ד או אפטרופוס או שנפלו להן בירושה הרי אלו אוכלין עכ"ל והוא תוספתא פ"ט יבמות. אף שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם דהחרש זוכה לעצמו כמו דין קטן וזהו מה"ת לשיטת הרמב"ם כמש"כ הרמב"ם ה' לולב פ"ח דין יו"ד דקטן קונה מה"ת בדעת אחרת מקנה וכמש"כ המ"מ פ' כ"ט ה' מכירה. עכ"ז בקנו עבדים אינן זוכין מה"ת לפי דאין נתינתו בדמים נתינה מה"ת ע"כ אינו קונה מה"ת בקניי' וכמש"כ המ"מ שם ה"א. ומה שכתב הרמב"ם שם ה' י"א קטן שקנה קרקע תעמוד בידו. אין זה רק מדרבנן וכמש"כ הקצה"ח בסי' רל"ה ס"ק ד'. לכן פסק הרמב"ם בקטן וחרש שקנו עבדים אינן אוכלין בתרומה משום דס"ל דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא. ודוקא בקנו להם ב"ד ואפטרופוס אוכלין בתרומה משום דס"ל דכח אפטרופוס אלים מה"ת וכשיטת הרשב"א גיטין (דף נ"ב) והובא בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ד'. ואכתי תקשה דהא במתנה זוכה החרש מה"ת וכן בקטן שנותנים לו צרור וזורקו זוכה מה"ת א"כ משכחת דיאכלו עבדיו תרומה בניתן במתנה. ומן לשון הרמב"ם ותוספתא משמע דדוקא בקנו ב"ד או בירושה אוכלים בתרומה. ובאמת הא משכחת לי' גם בניתן להם במתנה לשיטת הרמב"ם דזוכה מה"ת כנ"ל. אבל באמת אין זה קשה משום דהרמב"ם והתוספתא מיירי שם בחרש שוטה וקטן והנה שוטה וקטן שלא הגיע לשיעור צרור וזורקו דאינן זוכין במתנה אינן אוכלין עבדים תרומה ולא משכחת בהו אכילת עבדים רק ע"י מה שקנו הב"ד ואפטרופוס או ע"י ירושה לכן לא נקטו שם דין מתנה כיון דלא משכחת זה בשוטה וקטן בפחות מכשיעור רק נקטו קנו ב"ד ובירושה דבזה אוכלין עבדים אף בשוטה וקטן בפחות מכשיעור. וע"כ אין מזה שום סתירה לכל מה שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם:

לא ידענא דיכול להפך שבועה על התובע כנ"ל. ואף דטוען טענת ספק מ"מ יכול להפך ואף דאין נשבעין על טענת ספק מ"מ היפוך שבועה שאני כמש"כ לעיל בארוכה לדון הרבה ע"פ דברי הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב והבדק הבית שם. ובירושלמי יבמות פ' י"ד ה"א על הא דחרש שנשא פיקחת כשם שכונס כך הוא מוציא דמתניתא בקידשה בכסף אבל בקידשה בביאה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה והובא בנמוקי יוסף ר"פ י"ד ליבמות ובחי' הרשב"א ליבמות שם. ואמרתי מכבר בכוונת הירושלמי והוא דהא נתבאר דחרש זוכה מה"ת בדעת אחרת מקנה ע"כ בחרש שקידש פיקחת חלו קידושיו מה"ת אם קידשה בביאה משום דהאשה שנתקדשת להחרש הוי כמו דעת אחרת מקנה בקנין קידושי' לו. רק בקידשה בכסף ושטר דאין נתינת החרש כלום וכמש"כ לעיל בשם המ"מ גבי קטן שקנה קרקע ע"כ אין קידושיו כלל מה"ת. וכן ראיתי באבני מילואים בסי' מ"ג ס"ק ב' שכתב כן ע"ש. ובדברי הרשב"א בחי' ליבמות שהביא דברי הירושלמי לדינא יש להוסיף עוד די"ל דהרשב"א אזיל לטעמי' דהנה הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ז כתב דקטן יש לו זכיי' מדאורייתא דהא בקטנה מתגרשת בקדושי אבי' עכ"ל. הרי דס"ל דקטן יש לו יד מה"ת כמו בגט ואף דהוי חסרון כוונה עכ"ז הא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ') כתב דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת הקונה. ע"כ ממילא בקטן כיון דמצינו דיש לו יד ממילא זוכה במתנה מה"ת א"כ ה"ה בחרשת כיון דמצינו דיש לה יד להתגרש וכמש"כ לעיל. ע"כ שפיר הביא הרשב"א בחי' ליבמות לדינא לדברי הירושלמי דבקידש חרש לפיקחת בביאה הוי קידושי תורה:

והא שכתב הבית יוסף באה"ע סי' קכ"א דלא ראיתי לאחד מן הפוסקים שיכתבו כן והובא במל"מ פ"ב ה' גירושין משום דס"ל דאף בקידש חרש לפיקחת בביאה ג"כ אינן קידושין מה"ת. אף דנתבאר דחרש יש לו יד מה"ת בדעת אחרת מקנה. עכ"ז טעמייהו הוא דהא כתב המחבר בסי' רמ"ג סעי' י"ט דמי שמתחייב לקטן אינו זוכה כיון שאין הדבר ת"י החרש הזוכה ע"כ ה"ה במה דנתקדשת להחרש כיון דבזכות הקידושין דזוכה הבעל בה אין הדבר הזה ת"י הבעל בעיני' לכן אינו זוכה החרש בזכות קידושיה מה"ת כן י"ל בטעם הפוסקים דלא נקטו להירושלמי לדינא. והאבני מילואים שם כתב עוד טעם במה דלא נקטו להירושלמי לדינא. אכן מן הרשב"א והנמוקי יוסף ליבמות דהביאו להירושלמי לדינא מוכח דס"ל דגם היכא דאין הדבר ת"י הקטן והחרש הזוכה ג"כ זוכה מה"ת ע"י דעת אחרת מקנה וכמש"כ לעיל דעיקר הך מילתא דח"מ סי' רמ"ג סעי' י"ז תלוי בהנך שני תירוצים בתוס' גיטין (דף ס"ה) ובר"נ שם:

וראיתי במחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ד דהביא לדברי הרשב"א בחי' לקידושין (דף ח') דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה וחולק על הרמב"ם דס"ל דהחרש זוכה לעצמו עכ"ל המח"א וגם הביא המח"א שם להירושלמי פ"ב דקידושין ה"א דאין זכייה לחרש לאחרים וכמו שהבאתי לעיל להירושלמי הלז אכן לפי מש"כ לעיל מוכח דהרשב"א ביבמות ס"ל דחרש זוכה לעצמו מה"ת וכמו בקטן. ואפשר לומר דעיקר הך מילתא גם בקטן דיהיה זוכה לעצמו מה"ת מצינו להרשב"א בקידושין פ"ב (דף מ"ב) דהביא לשיטת התוס' דס"ל דאין לקטן זכייה מה"ת לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ומה שהקשה ע"ז מהך דפרק השולח העלה בצ"ע אבל לא סתר בפשיטות כ"כ לשיטת התוס' בזה. ע"כ י"ל דלכן גבי קידושי אשה במה שאמר תן מנה לפלוני חרש ואתקדש אני לך דהביא להירושלמי מפני דחשש לחומרא לשיטת התוס' דאין לקטן זכייה מה"ת ע"כ חיישינן לחומרא גבי תן מנה לחרש ואתקדש דאי נימא דאינו זוכה מה"ת ע"כ לא הוי קידושין וודאי ואי קידשה אחר צריכה גט משניהם כן אפשר לומר בזה. אך אין זה במשמעות הלשון דהרשב"א שם. ואחר כותבי כל זה מצאתי ראיתי בספר קהלת יעקב למהרי"ט אלגאזי תוספת דרבנן אות א' שהביא לדברי המח"א הנ"ל בשם הרשב"א לקידושין הנ"ל דאין החרש זוכה לעצמו והקשה ע"ז מן מש"כ הרשב"א בתשובה ח"א סי' תתקצ"ז הנ"ל והאריך בזה ע"ש. וכן ראיתי שם שהקשה על הרמב"ם פ"ז ה' תרומות דהא משכחת ליה גם בניתן במתנה להחרש דיאכלו עבדיו בתרומה ונשאר בקושיא אכן כבר ראיתי לעצמי ג"כ להקשות ולתרץ כמו שכתבתי לעיל:

וראיתי בגליון בשם ציון ירושלים לירושלמי קידושין פ"ב ה"א שכתב בזה"ל ע"ד הילא לא חשש שאין זכייה לחרש עיין פ"ק ועמ"ש לעיל שם דמשמע דחרש אית ליה זכייה וכאן אמרו דאין לו זכייה וצ"ע דהירושלמי סותר זה את זה עכ"ל. וכוונתו לירושלמי לעיל פ"ק ה"ג דהבאתי לעיל ועיינתי שם ולא נכתב מזה לעיל בציון ירושלים שם כלל ואולי נשמט משם. ובעיקר קושייתו כבר כתבתי לעיל לרתץ בפשיטות דאין שום סתירה כלל מדברי הירושלמי להדדי דהנה פשטות הירושלמי הכא בפ"ב ה"א במה שאמרו אין זכייה לחרש דקאי על מה דאמר ר' הילא פועל זוכה לבעה"ב וחוזר וזוכה כו' דזהו בגדר דהפועל חרש יהיה זוכה עבור הבעה"ב א"כ שפיר אמרו דאין החרש זוכה לאחרים משא"כ לעיל בפ"ק דמיירי דזכין ע"י אחר עבור החרש בזה שפיר מהני הזכייה וכשיטת הרמב"ם והשו"ע כמו שנתבאר לעיל. דבאמת מה דפי' הרשב"א בחי' לקידושין (דף ח') דפי' לדברי הירושלמי הנ"ל דלאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאוהו כזוכה כו' כטעמא דגמרין דאמר דמקודשת מן דין ערב כו'. זהו דוחק בכוונת הירושלמי וכמש"כ המחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ד דר' זעירא ור' הילא דבירושלמי לא ס"ל כטעמא דתלמוד דידן דאמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש דמקודשת מן דין ערב אלא משום דזוכה כו'. אך אף לפירוש הרשב"א דהחרש פועל או חרש עני זוכה לעצמו ג"כ אינו שום סתירה כלל מן דברי הירושלמי הנ"ל להדדי דעדיין יש לחלק דדוקא היכא דהחרש זוכה לעצמו בזה שפיר פסקו דאין החרש זוכה לעצמו וכמו דכתב המח"א בכוונת הרשב"א שם דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו ומשמע דגם מדרבנן אינו זוכה לו משום דס"ל דדין החרש הוא כמו השוטה דאינו זוכה לעצמו. ועכ"ז הא גם בשוטה פסק הרמב"ם והשו"ע דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה השוטה א"כ ה"ה וכש"כ חרש דמזכין לו ע"י אחר ע"כ אין שום סתירה כלל מהירושלמי דפ"ק על הא דפ"ב דאלו לעיל מיירי בזכייה עבור החרש ע"י אחר ואלו בפ"ב מיירי בזכייה ע"י עצמו דאינו זוכה משום דלפי' הרשב"א דינו כמו שוטה. וע"כ על כל האופנים אין שום סתירה כלל מדברי הירושלמי להדדי ומתורץ בפשיטות הצ"ע של ציון ירושלים הנ"ל:

וראיתי בהריטב"א בחי' לקידושין (דף ח' ע"ב) בד"ה ת"ר התקדשי לי במנה תנם על הסלע כו' שהביא להירושלמי קידושין פ"ב ה"א הנ"ל דפירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת אכן גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא ואנן אגמ' דילן קא סמכינן כו' עכ"ל הריטב"א. הרי דהריטב"א ס"ל בכוונת הירושלמי בפשטות כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב המח"א בכוונת הירושלמי אך הרשב"א יש לו דרך אחרת לפרש להירושלמי להשוותו לש"ס דילן כנ"ל. ועיין במקנה לקידושין (דף ט' ע"א) ד"ה א' רבא א' ר"נ כו' בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו כו' שהביא לדברי הרשב"א והריטב"א הללו בקצרה ושקיל וטרי שם בהך דלקמן (דף י"ט) באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין כו'. ע"כ אין שום סתירה כלל מהירושלמי הלז על דברי הרמב"ם דפסק דחרש זוכה לעצמו משום דהא הירושלמי מיירי שהחרש יהיה זוכה לאחרים ובזה הא גם הרמב"ם ס"ל דאין החרש וקטן אף בהגיע לשיעור זוכה לאחרים כנ"ל:

שוב ראיתי דאף לפי מאי דס"ל להרשב"א בפשט הירושלמי הנ"ל דס"ל דהפועל החרש או העני החרש זוכה לעצמו וכמו בתלמוד דידן עכ"ז יש לומר דאינו ראיה מהירושלמי להוכיח לדינא דאין החרש זוכה לעצמו משום דיש לדון דהירושלמי בקידושין אזיל לטעמיה דהנה בירושלמי לגיטין פ"ה ה"ט אמרו ג' מדות בקטן כל שנותנין לו אגוז ומשליכו כו' המוציא בידו כמוציא לאשפה אגוז ונוטלו כו' גזילו גזל מפני דרכי שלום נוטלן ומצניען כו' גזילו גזל גמור זוכה לעצמו אבל לא לאחרים כו'. וכן הוא בירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ג ובירושלמי עירובין פ"ז ה"ו. והירושלמי הזה הובא בש"ך סי' רמ"ג ס"ק ו' ועיין בפני יהושע לגיטין (דף ס"ד) ובמח"א ה' זכייה סי' ד'. ובקצה"ח שם ס"ק ה' דכתב דהירושלמי חולק עם הש"ס שלנו. והירושלמי הנ"ל מיירי אף בנותנים מתנה להקטן וס"ל דקטן שנוטל אגוז כו' אין זוכה רק מפני ד"ש אבל אין גזילו גזל גמור להוציא בדיינין. אך בנוטלן ומצניען זוכה מן הדין. לכן י"ל דמה"ט ס"ל להירושלמי גבי חרש דאין לו זכייה משום דלא עדיף מן קטן שנוטל צרור וזורקו אגוז ונוטלו דס"ל דאינו זוכה מן הדין ואף דיש בו מפני ד"ש עכ"ז לא מהני זה גבי קידושין כיון דאינו זוכה מן הדין וכן גבי אומר אדם לפועל הילך דינר כו' כן ס"ל להירושלמי גבי קטן ומה"ט ה"ה בחרש. אבל לפי שיטת ש"ס דילן גיטין (דף ס"ה) דקטן שנותנים לו צרור וזורקו דזוכה לעצמו מן הדין במתנה הן מה"ת והן מדרבנן לשיטת כמה פוסקים. ע"כ שפיר י"ל דה"ה בחרש שפיר פסק הרמב"ם דזוכה לעצמו וכמש"כ לעיל להוכיח כן מש"ס דילן וגם מן הירושלמי אין סתירה לזה די"ל כנ"ל. ועדיין יש לדון בזה הרבה:

וביותר יש לומר בזה דהירושלמי דקידושין דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו דאזיל לטעמי' דבירושלמי יבמות פ' י"ד ה"ב על הא דבמשנה שם אריו"ח ב"נ מפני מה האשה שנתחרשה יוצאת והאיש אינו מוציא כו' אמרו שם ר' חנניה בעא קומי ר' הילא נראין הדברים בפקחת שיש בה דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת כו'. וכוונת הירושלמי דס"ל לר"ח לחלק במה דאמרו לו דבמשנה דאינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה דה"ה חרשת ע"ז בא ר"ח לחלק דשאני פקחת שיש בה דעת היינו דיש לה יד ע"כ יוצאה שלא לדעת משא"כ בחרשת שאין בה דעת היינו דאין לה יד ע"כ לא תצא אלא לדעת אביה. ואח"ז בירושלמי שם שקיל וטרי הש"ס בהך דר"ח דאמר קומי דר' הילא כמש"כ הפ"מ שם. [ובעיקר דברי הירושלמי שם בהך סוגיא יש לפרש באופן אחר דלא כהפ"מ והק"ע שם כי פירושם אינו ברור כ"כ ואכ"מ להאריך בזה]. עכ"פ חזינן דר"ח ס"ל כמו דס"ל לרי"ח בן נורי דאשה שנתחרשה אינה יוצאה לפי דאין לה יד וכמו דמסיק בש"ס דילן ביבמות (דף קי"ג ע"ב) דריו"ח ב"נ ס"ל דכי היכי דאיש לא מצי מגרש אשה נמי לא מיגרשה. וי"ל דגם ר' הילא הסכים לר"ח בזה כיון דלא דחה לדברי ר"ח במה דא"ל כן לפניו. והנה בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו אי' ר' חנינא בעי קומי ר' אימי נראין דבריו בפיקחת שיש לה דעת כו' אבל הכא בירושלמי יבמות הגירסא ר"ח בעא קומי ר' הילא. [וי"ל דבמה דאמר כן לפני ר' הילא היינו משום דבירושלמי יבמות פ' י"ד ה"א אמרו על הא דנשתטית לא יוציא דר' זעירא ור' הילא אמרין שאינה יכולה לשמור גיטה היינו שאין לה יד. ועיין בשירי קרבן שם ד"ה מפני גרירה במש"כ שם. ועיין ביבמות (דף קי"ג ע"ב) בתוס' ד"ה יצתה זו כו' דגרסי בשם הירושלמי דר' זירא ור' מנא אמרי שאין יכולין לשמור גיטה. וע"כ אמר ר"ח לפני ר' הילא דחרשת שאין לה יד לא תהא מגורשת ויש להאריך בזה]. וכיון דר' הילא הסכים ושתק במה דא"ל ר"ח דנראין דבריו וכדאמרו בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו הנ"ל דאמר ר"ח דנראין דבריו. וי"ל דהכוונה הוא דנראין דבריו של ריו"ח בן נורי דאשה שנתחרשה אינה יוצאה והטעם הוא משום שאין לה יד לחרשת:

ולפ"ז י"ל דלכן אמרו בירושלמי לקידושין פ"ב ה"א היה הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש שאין זכייה לחרש. דאף לפי פירוש הרשב"א דמוכח דס"ל לירושלמי דאין החרש זוכה לעצמו. עכ"ז יש לומר דאינו ראיה מירושלמי לדינא משום די"ל דהא אמרו כן שם בירושלמי אליבא דר' הילא כדאמרו שם ע"ד דר' הילא היה הפועל חרש לא חשש שאין זכיי' לחרש. משום דר' הילא לטעמיה דס"ל דאין לחרשת יד גם לקבל גיטה ע"כ ה"ה אין יד לחרש להיות זוכה לעצמו במתנה. אבל לדינא לפי מה דקיי"ל דחרשת מתגרשת ע"י עצמה דמוכח לדינא דחרשת יש לה יד ע"כ ה"ה דחרש זוכה לעצמו במתנה וכמו בקטן שהגיע לשיעור צרור וזורקו כו' דזוכה במתנה כיון דיש לו יד. ע"כ אף דהוי חסרון כוונתו עכ"ז הא בדעת אחרת מקנה מהני מה דיש לו יד כנ"ל. א"כ ה"ה בחרש וע"כ לדינא אינו ראיה מוכרחת מהירושלמי דקידושין אף לפירוש הרשב"א בכוונת הירושלמי דקידושין. וכש"כ לפי פירוש הריטב"א והמחנה אפרים בכוונת הירושלמי דקידושין וכן נוטה פשט לשון הירושלמי דמיירי דהחרש יהיה זוכה לאחרים. ע"כ בוודאי אינו ראיה מן הירושלמי לסתור לדברי הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהחרש זוכה לעצמו. ולכן לא הובא שיטת הרשב"א במה דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו בהש"ע אף בשם יש אומרים משום דכן הוא עיקר לדינא דהחרש יש לו יד וזוכה לעצמו במתנה ע"י דעת אחרת מקנה:

ומזה מוכח דס"ל להש"ך ג"כ דבשבועת היפוך מהפכינן אף על טענת ספק וכפי הסברא שכתבתי לעיל וכפי מש"כ ההפלאה כנ"ל. והא דלעיל סי' פ"ז ס"ק ל"ב בש"ך הנ"ל יש לחלק וקצרתי:

אין נשבעין על טענת חש"ו כו' אבל אם שמר לקטן וטוען שאבד ה"ז נשבע שבועת השומרים כו'. וזהו שיטת הרמב"ם פ"ב ה' שכירות ה' ז' ובהלכות טוען פ"ה ה"ט. וכן הוא שי' הר' ר' יוסף הלוי ז"ל. והובא ברא"ש לשבועות פ"ו סי' כ"ג ובר"נ לשבועות שם ובחי' הרשב"א שם. והלח"מ שם הקשה על שי' הרמב"ם וסייעתו דס"ל דש"ש נשבעין אף לקטן דא"כ מאי מקשה הגמ' בשבועות (דף מ"ב) על מה דתנן במשנה שם אבל נשבעין לקטן הא י"ל דמיירי בש"ש. הנה כבר הקדימו בקושיא זו הר"נ והרשב"א והרא"ש שם:

ונלפענ"ד לתרץ קושייתם והוא דהנה הרשב"א והר"נ הקשו שם עוד על שי' הר"י הלוי מהא דב"ק (דף ק"ו) דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואותבי' ר' אבא בר ממל לר"ח בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי כו' ואם אי' תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתי מכח בן דעת. משמע מהא דמדין שומרין מעטי' רחמנא לקטן כו' דאם אי' דמחייבינן שבועה אטענתו אמאי לא מחייבינן בה נמי כפילא עכ"ל הר"נ והרשב"א שם. ועיין בהשגת הראב"ד פ"ב ה"ש ה' ז' מזה:

ולדעתי אין זה קשה דהא עיקר שי' הרמב"ם והר"י הלוי דס"ל דש"ש נשבעין לקטן אף דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום כדאמרו בשבועות (דף מ"ב). ואף דזה כתיב גבי שומרים מ"מ ס"ל דזה קאי על שבועת מ"מ משום דעירוב פרשיות כתוב כאן. וכמש"כ הרא"ש והרשב"א והר"נ והרב המגיד פ"ב ה' שכירות והרדב"ז ח"ד סי' ר"ל ע"ש. וי"ל דהרמב"ם אזיל לטעמו דס"ל כן בפ"ב ה' שכירות ה"ח ופ"ג ה' טוען ה' ו' דש"ש לא בעינן בי' שתי כסף והך דרשא דמה כלים כו' ומה כסף כו' אמרינן בזה עירוב פרשיות כו'. וכמו שהובא שיטת הרמב"ם וסייעתו בזה ברא"ש פ"ו דשבועות סי' ו' ובר"נ ורשב"א שם ולעיל סי' פ"א סעיף ה'. לכן ס"ל כן הכא גבי הא דכי יתן איש ואין נשבעין לקטן דזה קאי על מ"מ משום דעירוב פרשיות. והנה עיקר הך מילתא דעירוב פרשיות זהו פלוגתא דאמוראי בב"ק (דף ק"ז) דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ס"ל דהטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור מקצת ויודה מקצת מ"ט דאמר קרא כי הוא זה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר ר' חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן כו' תני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת כו':

א"כ לר' חייא בר אבא אריו"ח דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות לגבי כי הוא זה. א"כ ה"ה לגבי הא דכי יתן איש ולא קטן ולכן התם בסוגיא דלעיל מינה דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל שפיר אותבי לר' חייא בר אבא מהא דתניא כי יתן איש כו'. דהא כיון דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות א"כ גם לענין כפל נתמעט קטן. [וכמש"כ התוס' לעיל בב"ק (דף ס"ג) ד"ה למה לי כו'. דכפל ושבועה הכל חדא הוא וכמו שכתבתי לעיל בחידושי סי' פ"ח סעיף ה'. ועיין בשמ"ק שם]. ומקשה לי' שפיר דתיהוי נמי כאבידה. ומחלק דשאני אבידה דקא אתיא מכח בן דעת כו'. אבל לדידן דקיי"ל דעירוב פרשיות להא דכי הוא זה ולכן ש"ש לא בעי הודאה במקצת. א"כ ה"ה גבי הא דכי יתן איש לא קאי רק על הא דשבועות מ"מ. אבל לגבי ש"ש וכפל לא קאי זה. א"כ מתורץ שפיר קושייתם מן הא דב"ק:

ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הלח"מ הנ"ל וכל הראשונים על שי' הסוברים דנשבעין ש"ש לקטן דא"כ אין מקום לקושיות הש"ס בשבועות (דף מ"ב) מן הא דתנן אבל נשבעין לקטן דהא ה"מ לאוקמי דמיירי בש"ש. די"ל דהגמ' מקשה על מ"ד דס"ל דאין עירוב פרשיות כתוב כאן כדס"ל לרמי בר חמא ולר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הנ"ל. א"כ לדידהו תקשה מן המשנה הנ"ל. וכן דרך הש"ס בכ"ד להקשות סתמא אף דאינו מקשה רק על חד מ"ד. וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ב ס"ק א' ובסי' פ"ח ס"ק ט"ז. וכן מצינו בתוס' בכ"ד. וכה"ג אי' בב"מ (דף צ"ח ע"א) דאמרו שם. ולרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת משכחת לה רישא בג' וסיפא בד' כו'. אלמא דהי' מהדר הש"ס לתרץ להמשנה דלא תקשה מזה על רמי ב"ח. וה"ה י"ל בהא דשבועות דמקשה כן על שי' רמי ב"ח ור' חייא ב"א א' ריו"ח דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות. גבי מ"מ. וה"ה גבי כי יתן איש. ובפרט לפי המבואר בשבועות (דף מ"ב) הנ"ל דשמואל ג"כ מהדר לתרץ מה שהקשו שם מן אבל נשבעין לקטן כו'. וידוע שיטת רש"י בסנהדרין (דף ג') דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין ס"ל אין עירוב פרשיות כתוב כאן. ועיין בתוס' שם ד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר כו' ובשי' הרמב"ם דהובא בש"ך ריש סי' ג' וקצרתי. א"כ לשמואל דס"ל לשי' רש"י דאין עירוב פרשיות כתוב כאן. א"כ לדידי' קאי הך דכי יתן איש על ש"ש. ע"כ שפיר הוכרח לתרץ להא דנשבעין לקטן דקאי בבא ליפרע מקטן. וכן הא דרב מהדר לתרוצי שם יש לומר דס"ל גם כן כנ"ל. וא"ש לקושיות הראשונים הנ"ל:

ועכ"ז לפי מש"כ הרמב"ם ה' גניבה ה"ט דבטוען טענת גנב בפקדון של קטן כו' ה"ז פטור מן הכפל שנא' כי יתן איש כו'. אלמא דס"ל להרמב"ם דהך כי יתן איש קאי גם על כפל. א"כ שפיר הקשו הראשונים על שי' הרמב"ם דס"ל דבש"ש לא בעינן שיהיה גדול. משום דס"ל דכי יתן איש קאי רק על שבועת מ"מ משום דעירוב פרשיות גם בזה וכדס"ל להרמב"ם כן גבי שתי כסף כנ"ל. דהא כיון דס"ל דגבי כפל קאי הך כי יתן איש. א"כ ה"ה בשבועה דהא כפל ושבועה הכל חדא ותלויים הם בהדדי כנ"ל. ואלו גבי מה דפסק ר"ח ב"א אריו"ח שם בב"ק דהטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה מקצת לא פסק הרמב"ם כן. משום דהא קיי"ל דעירוב פרשיות כתוב כאן. משום דהך כי הוא זה קאי רק על שבועת מ"מ ולא על כפל וש"ש וכמו דפסק הרמב"ם גבי ב' כסף. א"כ מ"ש הך דכי יתן איש דכתב לחלק בין כפל ובין ש"ש. ולכן לדינא שפיר הקשו על הרמב"ם:

וכבר הכריע הרמ"א הכא בסי' צ"ו דהעיקר דגם ש"ש נתמעט מן הך כי יתן איש כו'. וי"ל דהמחבר הכא אזיל לטעמיה דס"ל להמחבר כעין זה בסי' פ"ח סעי' ה' דש"ש א"צ ב' כסף והכל הוא משום הטעם דעירוב פרשיות. ואלו הרמ"א דהכריע בסי' פ"ח שם דהעיקר הוא דבש"ש בעינן ג"כ ב' כסף א"כ ה"ה בזה וע"כ הכריע כן הכא. וגם י"ל דאף הסוברים גבי ב' כסף דלא בעינן בש"ש. מ"מ שאני הכא דהא כתיב כי יתן איש בשומר שכר והתם לא כתיב כי הוא זה. כמש"כ הרמב"ן והובא ברא"ש פ"ו דשבועות סי' כ"ג ובחי' הרשב"א לשבועות (דף מ"ב). וע"כ לדינא העיקר דגם ש"ש נתמעט בקטן דאין נשבעין:

ט:

(שם סעיף ח'):

הביא הט"ז בשם הב"ח דכתב באחד שחייב לבע"ח הרבה ומאחד מהם לקח סחורה בהקפה אם הם בעין אין לאחרים חלק בהם. ועיין בקצה"ח שם. וס"ל להב"ח דזהו מן הדין. והצמח צדק סי' קי"ז כתב דז"א מן הדין רק מצד התקנה ד' ארצות וחולק על הב"ח שם והובא בב"ש סי' צ' ס"ק ל"ח. ועיין בבית מאיר שם סי' צ' סעי' ט' מזה:

ענף א:

ובאמת יש לדון דהנכון עם הב"ח לפמש"כ החלקת מחוקק סי' ק"ך ס"ק ה' דאם הסופר נתן וכתב הגט לשלם לו מיד ואינו משלם לו הוי הגט גזל בידו רק במוכר בהקפה שאני. והנתיבות בסי' צ"א ס"ק ט' כתב לבאר דברי הח"מ הנ"ל דאין הכוונה דהיה תנאי מפורש כו' אלא אף שלא פירש בדיני תנאי רק שמוכר בהקפה אם לא קבע זמן לפירעון אם לא שילם לו נתבטל המכר. רק במוכר בהקפה דקבע זמן ולא שילם לזמן בזה לא נתבטל המכר כיון דכבר זקף עליו במלוה המעות. וכ"כ הנתיבות בסי' ק"צ ס"ק ז' בשם המח"א דאם אינו משלם מעות המכירה נתבטל המקח והוי המקח גזל בידו אלא בקבע זמ"פ שאני אם לא היה עייל ונפיק אזוזי ע"ש:

ולפענ"ד נראה להביא ראיה דאם מכר חפץ לחבירו ולא קבע זמן פרעון דאם לא שילם לו דמי המכירה בטל המכר למפרע. ושייך גוף החפץ ממילא להמוכר בלא שום דרכי הקנין כלל ג"כ. מהא דב"ק (דף ק"ו) דאמרו שם וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה כו'. כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כו' אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא ל"צ דא"ל לא נתתי לך דמי שקיל תורך וזיל אתה נתתו לי מאי מודה בעיקר איכא דא"ל ע"מ דעבידנא לך נייח דנפשיה ולא עבדי לך ושקיל תורך וזיל כו' עכ"ל הגמ'. והנה במתנה אמרו שם ע"מ דעבידנא כו'. ואלו במכר לא אמרו ע"מ דאתן הדמים. ואי נימא דהיכא דלא פרע דמי המכירה אין גוף החפץ שייך להמוכר בלא קנין מחדש וכמו בסי' קפ"ט. משום דאין המוכר רק כמו כל בע"ח. אלא גוף החפץ שייך עדיין להלוקח. א"כ מאי מודה בעיקר איכא במכר כשמודה דלא נתתי הדמים דהא עדיין לא קנה המוכר את החפץ וצריך קנין חדש בגוף החפץ. וע"כ מוכח דכיון דלא משלם דמי המכירה הוי למפרע גזל בידו דכה"ג לא אקני ליה ונתבטל המכירה. והוי דומיא דאתה נתתו לי ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא ולא עבד ליה כמבואר שם בפירוש דנתבטל המתנה למפרע. וה"ה במכירה אף בלא תנאי נתבטל. א"כ מוכח כדברי הח"מ הנ"ל. ובוודאי א"ל דמיירי שם בעייל ונפק אזוזי. דא"כ ה"ל להש"ס לומר כן בפירוש כיון דזהו העיקר וכמו דאמרו שם במתנה דע"מ דעבידנא לך כו'. וע"כ מוכח כנ"ל. וזה ראיה נכונה לדבריהם. וגם היכא דאינם מחולקים הבע"ד רק בגוף החפץ ג"כ שייך שבועת התורה בזה כדמוכח ברפ"ק דב"מ בתוס' ד"ה וליחזי זוזי כו'. א"כ בכה"ג הא לא מקרי מודה בעיקר גבי שבועת הפקדון ומוכח כנ"ל:

וכעת ראיתי ברשב"א על ב"ק ושמ"ק על סוגיא זו דב"ק הנ"ל דכתבו בזה"ל אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דא"ל נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי הוא לפניך. א"כ מסתברא דאפילו בטוען אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתי אלא כיון שלא נתתי הדמים הילך השור. דאע"ג דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא. שא"ה דבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו עכ"ל הרשב"א. וז"ל הרמ"ה ז"ל אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שקול תורך וזיל. שמעינן מינה דמאן דמזבן לחברי' מידי אדעתא דיהיב לי' דמי ולא יהיב לי' לא הוי זביני' זביני. וכן מאן דיהיב מתנה לחברי' אדעתא דעביד לי' שליחותא ולא עביד לי' לא הוי מתנה עכ"ל השמ"ק. הרי דהרשב"א והרמ"ה הרגישו במה דהקשיתי דמ"מ מקרי זה מודה בעיקר כיון דאינו אלא כבע"ח. וע"כ כתב הרשב"א בתי' ראשון לומר דמיירי דאמר בפי' בדרך תנאי. דמשמע מזה דאם לא הי' בדרך תנאי לא נתבטל המכר. וכה"ג כתב הרמ"ה שם דמיירי דאמר אדעתא דיהיב לי' דמי. אך אפשר דכוונת הרמ"ה הוא דסתמא הוי ג"כ כמו דהתנה בפי' וכמש"כ הנתיבות לפרש לכוונת הח"מ הנ"ל. אבל בתי' השני ס"ל להרשב"א דבאמת לא נבטל המקח רק כיון דרוצה לסלק ליה בהשור ואמר לו הילך השור דאף דהבעל השור יכול לומר דאין אני רוצה ליקח השור בעד המעות וכדין מוכר סחורה דסי' ק"א. עכ"ז כיון דבעל השור רוצה ליטול השור מקרי זה מודה בעיקר. ובוודאי משום מה דבעל השור אינו מודה במכירה אין זה מקרי מודה בעיקר. דהא בע"כ מיירי דהנתבע יכול לכפור השור דאל"כ לא שייך בזה כלל כפירה והודאה. וע"כ עיקר טעם הרשב"א בתי' השני דכיון דבעל השור נתרצה ליטול את השור בעד דמי המכירה והנתבע רוצה לסלקו בזה. מקרי זה מודה בעיקר. כן הוא סברת הרשב"א בתירוץ השני:

אבל באמת תי' הראשון דהרשב"א דמשמע דמפרש להגמרא דמיירי בתנאי דיהיבנא דמי. זהו דוחק דהא לא אמרו להך על מנת רק במתנה ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא. אבל במכירה אמרו בקיצור בגמ' לא נתתי לך דמי כו'. וגם תי' השני דהרשב"א אינו מובן כ"כ דהא כיון דלא נתבטל המקח א"כ הוי בעל השור כמו כל ב"ח דכ"ז דאינו עושה קנין במה דמגבין להמלוה לא קנה ויכול הלוה לחזור כמבואר. א"כ איך מקרי זה מודה בעיקר דכיון דיכול לחזור א"כ אכתי ברשות הנתבע קיימא והוי כמו דנתרצה הנתבע לחזור וליתן במתנה להבעלים דאין זה מקרי מודה בעיקר. ולכן אמרו במתנה שם ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא כדי דיתבטל המתנה מעיקרא אף לפי דברי הנתבע ולכן זה אינו ברור כ"כ:

אכן מצאתי ברמב"ם הלכות שבועות פ"ח הלכה י"א. וז"ל אם אמר אתה מכרתו לי ועדיין לא נתתי דמי' אם תרצה קח דמי' או הרי שלך לפניך או שאמר לו אתה נתת לי בשכר מלאכה שאעשה לך אם תרצה שאעשה לך או קחנה ולך כו' פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום. עכ"ל הרמב"ם. הרי להדיא דהרמב"ם ס"ל דאף דרוצה ליתן גם הדמים א"כ בוודאי לא נתבטל בזה המכירה. מ"מ כיון דנתרצה ליתן לו השור בעד חוב דמי המכירה מקרי זה מודה בעיקר. אלמא דהרמב"ם ס"ל כסברת הרשב"א בתירץ השני הנ"ל. ואפשר דזה אתי שפיר לפמש"כ הנתיבות בסי' קצ"ט ס"ק ב' בכוונת הרמב"ם דפסק דמלוה קונה במכר משום דכיון דנתרצה להגבותו מזה בתורת גוביינא קנה המלוה אותו למפרע מעת נתינת המעות וא"צ קנין חדש בזה. ע"ש. א"כ ה"ה הכא כיון דנתרצה להגבותו להשור בעד דמי המכירה א"כ קנה להשור בלא קנין כלל כן י"ל בכוונת הרמב"ם. אבל באמת מכל הפוסקים מוכח דלא ס"ל כן כמבואר בכמה דוכתי דמלוה אינו קונה במכר אלא צריך המלוה לעשות קנין בדבר הנגבה לו ופרעון בע"כ לא מהני רק להיות פטור הלוה. וע"כ יותר נוטה פירוש הסוגיא דב"ק הנ"ל כסברת הח"מ והמח"א ונתיבות דכתבו דאף דלא פי' בדרך תנאי רק כיון דלא קבע זמ"פ. ממילא כיון דלא שילם לו בטל המכירה למפרע והחפץ הוא גזל בידו. ומסוגיא הנ"ל סייעתא לדבריהם. לולי דברי הראשונים הנ"ל. ועיין בקצה"ח סי' ע"ג ס"ק ב' שכתב דאף היכא דאינן מחולקים רק בגוף החפץ שייך ג"כ שד"א וקצרתי:

אך מן תי' ראשון של הרשב"א י"ל דס"ל ג"כ כסברת הח"מ הנ"ל.

וכמש"כ הנתיבות בסי' צ"א לפרש כוונת הח"מ הנ"ל כמו כן יש לפרש כוונת הרשב"א בתי' הא'. אבל לתי' הב' של הרשב"א מוכח דס"ל דלא כהאחרונים הנ"ל. אך בלשון הרמ"ה שם ג"כ יש לפרש כדברי הח"מ הנ"ל דסתם הוי כמו אומדנא וכדאמר בפירוש על מנת דיהיבנא לך דמי. ומדברי הרמב"ם הל' שבועות הנ"ל מוכח ג"כ דס"ל דלא נתבטל המכירה אף בלא שילם המעות דאל"כ מנ"ל להרמב"ם לפרש כן וכנ"ל. ואפשר לומר דתשובת הרשב"א המובא בתשובת מהרי"ט סי' קנ"ב ובנתיבות סי' קצ"א ס"ק ג' באם המוכר והלוקח מחולקים אם נתן דמי המכירה או לא. דס"ל להרשב"א דהלוקח נאמן לומר פרעתי משום דהקרקע כבר נקנה להלוקח והמוכר אין לו רק תביעת דמים על הלוקח הוי כמלוה ע"פ דנאמן לטעון פרעתי. רק במקום שאין קונין בשטר עד שיתן הכסף דאז המוכר נאמן דהוי כטוען שלא מכר לו הקרקע כלל ואוקי קרקע בחזקת מ"ק כו'. אבל במקום דקונים בשטר לבד והמקח אינו מתבטל משום דלא הוי עייל ונפיק אזוזי אז הלוקח נאמן עכ"ל המהרי"ט. ובאמת לפי דעת האחרונים הנ"ל דאם הלוקח אינו נותן המעות כלל דבטל המקח אף דלא הוי עייל ונפיק אזוזי. א"כ תמיד המוכר נאמן כשטוען שלא נתן עדיין המעות. דהא לדברי המוכר שטען דעדיין לא נתן דמים בטל המקח א"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק אם לא דיש עדים דזקף עליו המעות במלוה. וכן מצאתי שם בנתיבות סי' קצ"א ס"ק ג' שכתב כן בפירוש בזה ודלא כהמהרי"ט הנ"ל. אכן לפי מה שנתבאר דהרשב"א בב"ק הנ"ל מוכח דס"ל דלא כהאחרונים הנ"ל אלא אף דלא שילם דמי המכירה ג"כ לא נתבטל המכירה. א"כ שפיר כתב הרשב"א בתשובה כנ"ל דהלוקח נאמן משום דהרשב"א אזיל לטעמיה. ועפ"ז יש לדון בב"מ (דף ע') במה דאמרו שם ואי לא משכח לבהמה תפיס לוולד ה"ל יד כו'. דהא בלא"ה נתבטל המקח כשאינו משלם כפי שיטת האחרונים הנ"ל. אך י"ל דהא מיירי התם אף בקבע זמ"פ והוי כמו זקף עליו במלוה כנ"ל ולכן אתו עלה משום יד כו' באמצע. ועיין בתוס' שם ובתוס' פסחים (דף ו') וקצרתי. וכעת ראיתי בבית מאיר סי' צ' סעי' ט' שכתב בקצרה לדון לאומדנא דלא מכר לו אלא ע"מ לשלם ע"ש. אבל לא העיר בכל מש"כ:

היוצא לנו מן כל זה דאף דהנתיבות בסי' קצ"א כתב בשם השמ"ק ג"כ דאם אינו משלם דמי המכירה אזי בטל המקח משום אומדנא דלא מכר לי' רק ע"מ ליתן הדמים. ובאמת כבר הבאתי ראיה ברורה לזה מסוגיות הש"ס דב"ק הנ"ל. עכ"ז כיון דמצינו להרשב"א והרמב"ם הנ"ל דלא ס"ל כן א"כ הוי זה ספיקא דדינא. ואם נימא כדברי האחרונים הנ"ל דאם לא שילם לו הוי גזל בידו. ע"כ נראה כדברי הב"ח דס"ל דבע"ח ג"כ יש לו קדימה בסחורה דמכר אם הוא בעין ע"פ דין. משום דכ"ז דלא פרע דמי המכירה הוי החפץ גזל בידו ובוודאי מחזירים להבעלים. אבל להסוברים דלא נתבטל המכירה רק דינו של המוכר כבע"ח ע"כ אין להמוכר משפט הקדימה ע"פ דין רק מצד תקנה וכדברי הצ"צ הנ"ל:

ענף ב:

עובדא בא לידי בבורח א' שהיה עליו בע"ח הרבה. וזה זמן קרוב שקנה סחורה בהקפה והיה בעין ולא היה זמ"פ רק כל יומא זמנו. רק היה מדובר בעת קניות הסחורה שישלם במעות כפי סך ההשוואה:

ואמרתי בזה דכה"ג י"ל דהמקח בטל למפרע בוודאי. משום דבנ"ד לא נודע בעת שקנה הסחורה שהוא עני ואח"כ נתברר שהיה עני למפרע בעת שקנה. והמוכר חקר ודרש ע"ז אז ולא נודע לו. כי היה אמוד בפי הבריות ובחזקת בטוח. ונ"ל בזה דהא מבואר בסי' קכ"ו סעיף י' בהמחהו במעמד שלשתן ונמצא הלוה עני הרי זה חוזר מפני שהטעהו כו' ומקורו הוא בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד והובא ברי"ף ב"מ פ' המקבל. והש"ך בסי' קכ"ו ס"ק מ"ג הביא מכמה ראשונים לכוונת הירושלמי ע"ש. והנה בסי' ס"ו סעי' ל"ד פסק המחבר במוכר שט"ח והיה הלוה עני בשעת מכירה ה"ה בכלל אונאה ואין לשטרות אונאה. והש"ך שם ס"ק קי"ג הקשה דברי השו"ע אהדדי וכתב בשם בעה"ת לחלק ביניהם ועיקר החילוק הוא דשא"ה בסי' קכ"ו דהמחהו ליתן לו מעות והבטיחו ליתן מעות ע"כ אם הוא עני אין מקח טעות גדול מזה והוי כמו מום במקח משא"כ במכר שט"ח ניחא לי' דליהוי אידך עבד לוה דילי'. ועיקר הטעם בקנה שט"ח דאין בו מקח טעות משום דלא דיבר כלל מנתינת המעות רק בשם קניות שט"ח לבד. א"כ ה"ה בקנה סחורה והתנה ליתן לו מעות סך כך בעד הסחורה. וכיון דהיה מדובר בפי' ליתן לו מעות. א"כ בכה"ג אם נמצא עני למפרע הוי מקח טעות. וכמו דאם היה נותן לו חוב אחר ע"ז ונמצא הלוה עני הוי זה מקח טעות. א"כ ה"ה בנותן לו חוב עצמו דהא אין סברא לחלק ביניהם. וגם הא כתב הש"ך שם בשם הרמב"ן דלכן לא הוי התם מק"ט משום דה"ל לשאול עליו. ומה"ט כתב הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק מ"ג בשם המהר"א בן ששון שכתב דכיון דעיקר הטעם הוי משום דה"ל לשאול עליו כמש"כ הרמב"ן. א"כ בנ"ד דשאל עליו ומה היה יכול לעשות א"כ לא שייך טעם זה עכ"ל. א"כ לפ"ז בנ"ד דחקר ושאל אצל אחרים על הלוקח אם הוא בטוח או לא ואמרו לו הכל שהוא בטוח. א"כ בכה"ג לא שייך סברת הרמב"ן וה"ל מום ומקח טעות דחוזר. ושייך הסחורה להבעלים משום דהוי מק"ט בהשט"ח שנתן לו הקונה דמה לי אם נתן לו שט"ח של עני אחר או שט"ח של עצמו דנודע דהיה עני בעת הקני'. וכיון דהוי מום ממילא חוזר כמו בסי' קכ"ו דמחמת המק"ט הנ"ל חוזר בחובו על הממחה ולא מהני הפטור שלו. וכמו כל מק"ט דאם נמצא מום במקחו חוזר דמי המקח להבעלים כמבואר בקדושין פ"ב (דף נ"ז) וברא"ש שם סי' ל"א במכר ונמצא ערלה בשם הירושלמי ע"ש. וכן הוא בב"ב (דף צ"ב) וב"ק (דף מ"ו) להגורסים אי דליתנהו להני זוזי כו'. וכש"כ בחפץ בעיני' רק במעות די"ל דלהוצאה ניתנו יש שם פלוגתא בזה. ועיין במחנה אפרים הל' גזלה סי' כ"ג:

וגם אף אם היה מקבל המוכר שט"ח מהלוקח ג"כ הדין כן דחוזר משום מק"ט דאילו ידע דהוא עני לא היה מקבל את השט"ח ממנו כיון דהיה מדובר בפירוש ליתן לו מעות. והא הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קי"ג לא מחלק בין קבל שטר או דלא קבל רק חוב בע"פ. אלא מחלק דהעיקר תלוי אם דיבר בפירוש ליתן לו מעות כנ"ל. א"כ בנ"ד דהיה מדובר ליתן לו מעות א"כ זה דומה להא דסי' קכ"ו הנ"ל דכיון דנודע דהיה עני בעת המכירה אין לך ערמה גדולה מזה. דהא הלוקח ידע בעצמו דהוא עני אז. ע"כ הדין נותן דכה"ג שייך מן הדין הסחורה להמוכר ואין לשארי ב"ח שום זכות בהו כלל. וגם אם לא נודע אם היה עני בעת הקניה רק עכשיו נמצא עני. י"ל דמן הסתם היה עני למפרע בעת המכירה כמבואר סי' קכ"ו סעי' י"א בתומים שם דטענת עשיר והעני הוי טענה גרועה ע"ש. אך בזה הפרט יש לעיין טובא. ועיין בשער המשפט שם ואכמ"ל. אבל בנודע שהיה עני אז בעת המכירה הדין כמש"כ. וכ"ז הוא מן הדין. אבל מצד תקנה של ד' ארצות בכל גווני שייך הסחורה להבעלים וכמש"כ הצ"צ. אך לפי דנפ"מ בין מה שהוא מצד הדין או מה שהוא רק מצד התקנה כאשר יבואר. אם כן היכא דהוי מקח טעות אז מן הדין שייך הסחורה להבעלים וכנ"ל:

ענף ג:

והיכא דאינו אלא מצד התקנה. נלע"ד לדון היכא דהב"ח האחר תפס לידו את הסחורה שלקח בהקפה מא' די"ל דלשיטת הצ"צ מועיל תפיסה של הב"ח האחר. והוא דבכתובות (דף פ"ו) איתא אמר אמימר האי מאן דאיכא עלי' כתובת אשה וב"ח דאי ליכא אלא חד ארעא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן. וכתב הרא"ש שם סי' י"א דמשמע מדברי רב אלפס שם כמש"כ הרמב"ם בלוה ולוה וקנה דאם קדם א' ותפס הכל אין מוציאין מידו. דהשתא ניחא דמטעם דיותר משהאיש רוצה לישא כו' מתפיסינן לבע"ח ופקע כח האשה. אבל אי אמרינן דאפילו אי תפס חד מינייהו מפקינן מיניה לא מסתבר דמטעם דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. מפקעינן כח האשה כיון דאף לאחר שבא ליד הבע"ח עדיין יש להאשה זכות בהן עכ"ל. וכן כתב הר"נ שם דאם הדין נותן דיחלוקו האיך גוזלין את האשה ונותנין לבע"ח. אלא כיון דמהני תפיסה לא' בכולו ע"כ אין אנו מניחין להאשה לתפוס וממילא גבי לי' בע"ח לכולו ואז זכי מן הדין כיון דאתי לרשותו ממילא. וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם. אלמא דהראשונים ס"ל דלא שייך לתקן תקנה להקדים דין בע"ח נגד האשה רק היכא דתפיסה מהני. וע"פ התקנה דלא מניחין להאשה לתפוס ממילא זכי הבע"ח. אבל היכא דגם אם תפס לא מהני אין סברא לגזול את האשה מצד התקנה:

ועפ"ז הערתי בקונטרס אחד לדון במש"כ המחבר והרמ"א באה"ע סי' ק"ב סעי' ב' דהמחבר ס"ל במטלטלי דאם תפסה האשה אין מוציאין מידה להבע"ח. וזהו שיטת הרא"ש שם דהוכיח ממש"כ הרי"ף שם דלכושל היינו בע"ח ואפ"ה בקדמה האשה ותפסה זכתה כמבואר במשנה שם גבי הניח פירות תלושין והובא בביאור הגר"א שם ס"ק ד'. והרמ"א הכריע שם כהי"א דלא מהני תפיסתה. ועיין בב"ש ובח"מ שם. וכתבתי להוכיח דמהני תפיסה של האשה. מדברי הר"נ והרשב"א והרא"ש והריטב"א שכתבו בכוונת הרי"ף דלכן תקנו ליתן לבע"ח ולא להאשה משום דתפיסה מהני דאי נימא דתפיסה לא מהני. א"כ איך מפסידין זכות האשה ע"פ התקנה. רק אי נימא דתפיסה מהני שפיר יהבינן לבע"ח דהא לא עבדינן לה הזיק כלל. רק דאין מניחין לה לתפוס וממילא כשגובה הבע"ח שייך לי' כולו לאחר התפיסה שאנו מתפיסין לו וזוכה עפ"י דין. והקצה"ח בסי' ק"ד ס"ק ח' העלה היכא דקדים מלוה א' ותפס דזוכה במטלטלי בתורת בע"ח קונה משכון. וע"כ בעבר מלוה אחר ותפסו מהתופס הראשון מוציאין מידו לפי דהראשון דקדם וזכה קנהו בתורת קניות משכון. ע"ש. א"כ לפ"ז מוכח דאם תפסה האשה אין מוציאין מידה דהא כיון דבהאי גוונא לא מהני תפיסת השני לאחר שזכה הראשון. א"כ אין מן הדין לגזול את האשה וליתן להבע"ח כמש"כ הר"נ והרשב"א והרא"ש והריטב"א כנ"ל. והארכתי בזה הרבה בקונטרס א':

אכן לפמש"כ במק"א לדון בשם כמה פוסקים דס"ל דדוקא בחוב הלואה אמרו דבע"ח קני משכון. אבל בחוב שאינו הלואה לא אמרו בי' דקני משכון. והארכתי שם בפלוגתת הראשונים בזה. א"כ לפ"ז י"ל דדוקא בחוב הלואה הדין נותן דאם תפס בע"ח להחפץ אז לא מהני תפיסת השני משום דקנהו בתורת בע"ח קני משכון וכמש"כ הקצה"ח כנ"ל. אבל בחוב כתובה ותוס' כתובה דאין דינו כהלואה וכמבואר בכתובות (דף נ"ה) בתוס' ד"ה ולשביעית כו'. ובגיטין (דף י"ח). א"כ יש לדון בכתובה ותוס' כתובה דלא קנתה להתפיסה בתורת בע"ח קני משכון. ע"כ אפשר בזה דגם מן הדין יועיל תפיסת הבע"ח לשי' הסוברין דלא שייך בזה בע"ח קני משכון. ולכן א"ש מה שפסק חד שיטה דלא מהני תפיסת האשה במטלטלי ומוציאין מידה. אך בפסק הרמ"א קשה לומר כן. דהא מבואר באה"ע סי' כ"ח סעי' ט"ו דבחוב שכירות כתב הרמ"א שם דהוי כמלוה שיש עליו משכון. גם יש להאריך בהא דנדרים (דף ס"ו) ואכמ"ל:

ולפ"ז יש לדון בהך תקנות ד' ארצות דתקנו דמצד התקנה יהיה הבע"ח שמכר סחורתו בהקפה והם בעין דהוא קודם לכל הבע"ח אם הם בעיני'. דכיון דמן הדין אין לו קדימה. וכמו שהוכיח הצ"צ דלא כהב"ח מהא דב"מ (דף ק"ד) דאמרו דלהכי קרו לי' עיסקא דלא נעשה מטלטלי אצל בניו. ומשמע דלולי זה לא הי' לו זכות בהם אף דהוי כמו סחורה בהקפה ע"ש. רק מצד התקנה לו משפט הקדימה. א"כ כיון דבהתקנה דהי' בזמן הש"ס הקשו הראשונים דאין סברא לגרוע זכות האשה ולהפסיד לה. רק היכא דאחר דתפס אז ממילא שייך לו מן הדין כנ"ל. א"כ כש"כ בתקנת ד' ארצות דאחר חתימת הש"ס וודאי דיש לדון דאין סברא לגזול את השני כיון דזכה עפ"י דין לאחר דקני לי' על חוב הלואה בתורת בע"ח קני משכון. דאז מן הדין אף בקדם אחר ותפס ממנו לא מהני תפיסתו א"כ איך יכולים להפסיד זכותו שזכה עפ"י דין כבר. אלא דכ"ז שלא תפס שום אחד מהם בזה כיון דלאחר דמתפיסין לו ממילא זכה כולו עפ"י דין. ע"כ שפיר תקנו דמי שהסחורה הוא שלו. הוא מוקדם לשארי הבע"ח דאז זוכה ממילא עפ"י דין לאחר דתפסו. אבל אם המה כבר ברשות אחר אין נכון לתקן תקנה זו ולהוציאו מהאחר שזכה בו כבר בתורת בע"ח קני משכון ולא מהני עפ"י דין תפיסת השני כמש"כ הקצה"ח כנ"ל. ע"כ אינם יכולים לתקן כה"ג. ועוד דמנ"ל דתקנו באופן זה דיהי' נגד דין התורה. ועיין באה"ע סי' ק"ב דהובא שם בבאר היטיב בשם הכנה"ג דס"ל דמהני תפיסת האשה במטלטלין: וראיתי בלשון תקנת בורח דהובא בספר עטרת צבי שכתב בזה"ל דאף בלקח אחד מהבורח אותן סחורות בעיני' מחוייב להחזיר להמלוה סחורות שלו. אלמא דלא כמש"כ אלא דתקנו דאף לאחר שתפס יחזיר להמוכר. ועכ"ז קשה לסמוך על תקנה זו ולהוציא מהמוחזק. דראיתי בחתם סופר ח' ח"מ סי' נ"ה שכתב דלא נתפשט עיקר התקנה זו רק במדינתם ולא במדינתינו ע"ש. וכן מוכח בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט באה"ד שכתב שם בשם המבי"ט במכר צמר ומת הלוקח דמשמע שם דלא ס"ל להך תקנה הנ"ל. ע"כ י"ל דאף דבמדינתינו נתפשטה תקנה זו בכל בתי דינים עכ"ז בכה"ג י"ל דלא קבלנו כיון דמצינו בפירוש לחלק כן אף בתקנת הש"ס כש"כ בתקנות ד' ארצות. וראי' לזה דהא מבואר שם עוד תקנה בבורח דכל מי שתפס בתוך רבע שנה לבריחתו מחוייב לחלק בין כל או"א. והתקנה זו הובא בב"ש אה"ע סי' נ"ג ס"ק יו"ד. וכן הובא זה בקצה"ח סי' צ"ט ס"ק ד' עי"ש. ואפ"ה הא לא נתפשטה תקנה זו במדינתינו. והטעם נראה לי ג"כ דזהו מצד כיון דעפ"י דין לאחר דתפסו קנהו בתורת בע"ח קני משכון וזכה לכולו עפ"י דין תורה ע"כ לא נתפשט לתקנה זו במדינתינו. א"כ ה"ה בהך תקנה דאם הסחורה בעיני' דלא נתפשט לנו. רק כ"ז דלא תפסו שום א' מהם נתקבל תקנה זו דיהי' לו משפט הקדימה. אבל מנ"ל לנו לדון לתקנה זו אף לאחר שקדם ותפס ולהוציא ממנו. כיון דיש לזה יסוד עפ"י הראשונים הנ"ל דלא יהי' מועיל תפיסת הב' לאחר שזכה הראשון עפ"י דין תורה. ובפרט בספק תקנתא וודאי קשה להוציא מן התופסו דהא י"ל דהתקנה לא נתקבל לנו רק היכא דלא תפס שום א' מהם:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה