אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צה

סימן צד

א (סעיף א' בהגה"ה):

יש אומרים דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי ויש חולקין. ובש"ך שם ס"ק ח' מחלק דדוקא בכותל בנין לאו כקרקע דמי. אבל בית ה"ל כקרקע כו' תדע דהא משמע בכל דוכתא דבית נקנה בכסף ושטר וחזקה וגם מקרי נכסים שיש לו אחריות לענין שעבוד וקדימה כו' עכ"ל. והקצה"ח שם ס"ק ג' כתב דיש לחלק דין שעבוד משארי מילי לפי מה דאמרו בש"ס (דף ס"ו) בב"ב גבי צנור שחקקו ולבסוף קבעו דשאני שאיבה דרבנן ע"ש בסוגיא וכיון דלמ"ד שעבודא דאורייתא מטלטלין נמי משעבדא מן התורה וכמש"כ הרשב"א סוף קידושין אלא דמדרבנן מטלטלין לא משעבדא הובא אצלינו בסי' ל"ט ס"ק א' וא"כ במידי דרבנן מודים חכמים דהוי כמקרקעי. אבל בשומרים ושבועה דהוי מה"ת לא אמרינן דהוי כקרקעי אפילו בית כו' עכ"ל הקצה"ח:

ענף א:

ונראה לי להביא ראיה להקצה"ח לחלק בין שעבוד לשארי מילי מהא דשביעית פ' יו"ד משנה ג' כוורת דבורים רא"א הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול כו' וחכמים אומרים אינו כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול כו'. וכתב הרע"ב שם כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע ואם היתה מונחת על גבי יתידות הכל מודים שאינה כקרקע לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט וטעמא דר"א דהוי כקרקע משום דכתיב ביערת הדבש מה יער התולש ממנו חייב אף דבש הרודה ממנו חייב כו' עכ"ל. ובתוס' רעק"א שם כתב בזה"ל תמוה לי דזה לא כס"ד דהש"ס ב"ב (דף ס"ו) דפליגי בתלוש ולבסוף חברו א"כ מיירי דוקא במחובר בטיט ולמסקנא גם ר"א ס"ל דכתלוש דמי וטעמא דר"א מן יערת הדבש ומיירי לר"א אף בתלוש לגמרי ולרבנן דלא דרשי כן אף במחובר בטיט הוי כתלוש כמבואר בסוגיא דב"ב שם. וצ"ע עכ"ל רע"א זצ"ל:

ולפענ"ד נראה ליישב הקושיא הנ"ל דהא מבואר כן בירושלמי שביעית שם. דזה לשון הירושלמי ר"י ב"ר בון בשם ריש לקיש אמר שמעה יתה כן ויטבול אותה ביערת הדבש מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע כל עמא מודים שהוא כקרקע אם בנתונה על גבי שתי יתידות כל עמא מודים שאינה כקרקע אלא כי אנן קיימין במונחת על גבי קרקע עכ"ל הירושלמי. אלמא דדברי הרע"ב הנ"ל הם דברי הירושלמי להדיא. אכן באמת יש לתמוה על הירושלמי הנ"ל ג"כ כעין קושיות רע"א הנ"ל דהא בש"ס דילן בב"ב (דף ס"ו) מסקינן דרבנן דר"א ס"ל דאף במחובר לקרקע אין דינו כקרקע כמבואר כן במשנה דכלים פ' ט"ו משנה ב'. דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין ובדף של מתכת מחלוקת כמבואר כ"ז בב"ב שם. אלמא דאף במחובר לקרקע ס"ל לרבנן דאין דינו כקרקע. א"כ קשה אמאי אמרו בירושלמי דמחובר לקרקע גם רבנן דר"א מודו דדינו כקרקע:

אכן לפמש"כ הקצה"ח דלגבי שעבוד כיון דמה"ת אף מטלטלין משעבדי לכן אף תלוש ולבסוף חברו הוי כקרקע. אתי שפיר דברי הירושלמי משום דהא הירושלמי מיירי שם כל הסוגיא לענין פרוזבול. וכן עיקר כל הפרק שם הכל לענין שביעית. ובב"ק (דף י"ב) גבי הא דאין גובין מעבדים א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא פרוזבול חל על העבדים כו'. אלמא דזהו הכל חדא מילתא דכיון דאין גובין בתורת שעבוד מעבדים ע"כ ממילא אין כותבין פרוזבול ע"ז. דעיקר הטעם מן כתיבת פרוזבול רק על הקרקע דכיון דיש לו קרקע הוי כגבוי כמו בקטינא דארעא. ולדברי הקצה"ח דתלוש וסוף חברו הוי כקרקע לגבי שעבוד ע"כ ה"ה לגבי פרוזבול כותבין על תלוש וסוף חברו. לא מבעיא למאן דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן. ואף למאן דס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא כמבואר בגיטין (דף ל"ו) ברש"י ותוס' שם. עכ"ז כיון דתלוש וסוף חברו משועבד עכ"פ א"כ ממילא כותבין פרוזבול ע"ז. כיון דהוי כגבוי כנ"ל. ועיין בתוס' גיטין (דף ל"ז) ובב"ב (דף כ"ז) וקידושין (דף כ"ו). ולפ"ז י"ל דהא דאמרו בירושלמי דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע י"ל דכוונתם לענין פרוזבול דמבואר בפלוגתת ר"א ורבנן דהתם משום דלענין פרוזבול דתלוי בשעבוד ע"כ כיון דסוף חברו הוי ביה תורת שעבוד לכן ה"ה דכותבין פרוזבול ע"ז:

ולפ"ז מיושב קושיות רע"א זצ"ל על הרע"ב במה דכתב דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע. דכוונתו לענין פרוזבול דמבואר שם להדיא דפליגי בזה וכל הפרק יו"ד עיקרו הכל לענין דיני שביעית. אך לענין קושית רע"א על הרע"ב אינו מיושב רק על לשון הרע"ב בסוף עוקצין דכתב שם בזה"ל דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע. וי"ל דז"א אלא לענין פרוזבול. אבל הכא בשביעית דכתב הרע"ב בזה"ל דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע לכל דבר. בזה שפיר הקשה רע"א זצ"ל דהא לכל דבר לא שייך בזה. דהא חזינן בב"ב (דף ס"ו) וכפי המבואר בפ' ט"ו בכלים גבי דף של נחתומין דפליגי ר"א ורבנן אם הוי כקרקע או לא. אלמא דפליגי אף בתלוש וסוף חברו. א"כ שפיר הקשה רע"א על לשון הרע"ב דשביעית. אבל על הירושלמי אינו קשה די"ל דכוונתו רק לענין פרוזבול: ענף ב:

ובר"ש סוף עוקצין הביא בשם התוספתא דטבול יום דאמר ר' יהודה הכל מודים במחובר לקרקע שהוא כקרקע לכל דבר על הך פלוגתא דכוורת דפליגי ר"א ורבנן ע"ש. ולפ"ז תקשה על התוספתא דקאמר דהכל מודים במחובר לקרקע שהוא כקרקע לכל דבר דהא באמת מסקינן בב"ב (דף ס"ו) עפ"י משנה דכלים הנ"ל דגם במחובר לקרקע ס"ל לרבנן דלאו כקרקע. ודוחק לומר דהתוס' פליג ע"ז. ואפשר לומר דהא בתוספתא הנ"ל מבואר שם דר' יהודה אמר כן דבמחובר לקרקע הוי כקרקע לכל דבר. א"כ י"ל דר' יהודה דווקא ס"ל כן. אבל באמת רבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דלא הוי כקרקע לכל דבר לרבנן דר"א. וכיון דרבנן פליגי עליה דר"י ע"כ הלכתא כת"ק דר"י דאף במחובר לקרקע פליגי וכמש"כ רע"א זצ"ל:

וזולת זה י"ל דהתוספתא אזיל לטעמיה דהנה בפ"ק דמעילה איתא בתוספתא שם הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין. והובא תוספתא זו בכ"מ הל' מעילה פ"ה הל' ה'. והשעה"מ פ"ג ה' אישות ה"ג פירש לתוספתא זו דס"ל בתלוש וסוף חברו חשוב כמחובר דליכא למימר דשובך דקתני מיירי בשובך העומד מאליה דהוי מחובר מעיקרו דא"כ היינו צל מערה. וע"כ מיירי בצל שובך דתלוש וסוף חיברו ע"ש בשעה"מ. ע"כ י"ל דהתוספתא אזיל לשיטתו ולכך נקטו לכלל גמור בתוספתא סוף טבול יום דתלוש וסוף חיברו הוי כקרקע לכל דבר. אבל לדידן דקיי"ל גבי הקדישו משכיר להבית דהדר ביה במעילה קאי כמבואר בערכין (דף כ"א). אלמא דבית דהוי תלוש וסוף חיברו הוי כתלוש גבי מעילה וכן אמרו בחולין (דף ט"ז) דהוי כתלוש. ע"כ שפיר אמרו בב"ב (דף ס"ו) דלרבנן מחובר לקרקע לא הוי כקרקע. וה"ה גבי הא דח"מ סי' צ"ה ואינו קשה מהתוספתא עליהם. כן י"ל בכוונת התוספתא הנ"ל:

אבל מהא דקאמרי בירושלמי שביעית בשם מימרא ולא בשם התוספתא דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע. ולא סיימו לכל דבר כמו הלשון דהתוספתא הנ"ל. ע"כ מוכח דלא נתכוונו להך תוספתא הנ"ל. משום די"ל ג"כ דדווקא ר' יהודה קאמר כן להא דתוספתא הנ"ל. דאם היה כוונת הירושלמי להך תוספתא הנ"ל לא הוי קאמר ליה בלשון מימרא בפ"ע. וגם ה"ל למימר כלשון התוספתא דתני בלשון לכל דבר שני פעמים שם עי"ש. א"כ מזה הירושלמי ראייה לסברת הקצה"ח הנ"ל דדין שעבוד שאני דבזה אף תלוש וסוף חיברו הוי כקרקע:

ולכאורה י"ל דכוונת הירושלמי הנ"ל עוד למאי דכתב הרע"ב והרשב"ם בב"ב (דף ס"ה) במאי דאמר ר"א שם גבי כוורת דבורים דהרי הוא כקרקע. דכוונתו לענין לקנות בכסף ושטר וחזקה. וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דדבר תורה מעות קונה. א"כ הא דמטלטלין אינן נקנין בכסף הוי זה מדרבנן וכיון דבמילי דרבנן הוי תלוש וסוף חיברו כקרקע וכמו דמבואר בב"ב (דף ס"ו) דשאני שאיבה דרבנן וכמש"כ הקצה"ח כנ"ל. ע"כ י"ל דלענין לקנותו בכסף גם רבנן מודו דהוי כקרקע מה"ט. אך מ"מ זה אינו דהא משמע בירושלמי שם דר"ל קאמר להדא מילתא. והא ר"ל ס"ל משיכה מה"ת כמבואר ג"כ בירושלמי בב"מ פ' ד' סוף ה' ב' ע"ש. ואף דנדחק לומר דמה דסיימו בירושלמי שביעית שם להך דמה אנן קיימין אם במחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע כו' דאין זה מן דברי ר"ל דמקודם שם. עכ"ז אין סברא לומר דכוונת הירושלמי הוי על לקנותו בכסף. דהא על שטר וחזקה לא שייך לומר כן. וגם כיון דזה לא מוזכר בפירוש בהמשנה שם אלא בכללא דה"ה כקרקע ע"כ אין סברא לפרש כן. ויותר נראה כמש"כ לעיל דמוכח דקאי על פרוזבול דנזכר שם בפירוש בהמשנה. וגם עיקר כל הפרק דשם מיירי הכל לענין דיני שביעית. וע"כ מוכח מהירושלמי כהקצה"ח:

ענף ג:

אך בעיקר סברת הקצה"ח שכתב דכיון דמטלטלין מה"ת משתעבדי אך מדרבנן לא משתעבדי וכמש"כ הרשב"א בסוף קדושין ע"כ הוי זה מילי דרבנן. יש לדון בזה הרבה דהסברא נותנת כיון דמה דמטלטלי לא משתעבדי מדרבנן זהו משום דלא סמכה דעתו על מטלטלין משום דיכול להבריחם ולהצניעם כמש"כ רש"י בב"מ (דף ס"ז). א"כ ממילא מה"ט גם מה"ת לא משתעבדי כיון דלא סמכה דעתו עליהם והוי כמו דמסלק א"ע מהם. א"כ אינו דומה להא דב"ב דאמרו דגבי שאיבה דרבנן הוי תלוש ולבסוף חיברו כקרקע. דשאני שאיבה דרבנן דגם עכשיו לאחר שתקנו חז"ל דמים שאובין פוסלין אין זה אלא רק מדרבן. משא"כ בהא דמטלטלי לא משתעבדי דניזול בתר טעמא דלא סמכה דעתו עליהן א"כ ממילא מטעם זה אף מה"ת לא משתעבדי ובאמת כן משמע בירושלמי כתובות פ"ט במשנה ב' דמי שמת והניח אשה ובע"ח והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר כו' ורע"א ינתן ליורשים כו'. ואמרו בירושלמי הגע עצמך שפטרו משבועה זו תורה וזו אינו תורה. ופי' הפ"מ שם לפי מאי דהא דאין גובין ממטלטלין הוי זה מה"ת ע"כ אינו מה"ד לגבות מהמטלטלין. אלמא דמה דמטלטלי לא משתעבדי הוי זה מה"ת ודלא כהקצה"ח והרשב"א הנ"ל:

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א לסוף קדושין שכתב שם בזה"ל דמה"ת גובה בע"ח ממטלטלי דיתמי אלא מדרבנן לא משתעבדי משום דלא סמכה דעתו דכיון דעיקר אסמכתא דלוה ליתא אמטלטלי לא גבה מינייהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב גבי הא דר"ע דאמר שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרו מן השבועה ומשני זו תורה וזו אינה תורה מ"מ מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות דמסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי. ומיהו היכא דשיעבד ליה בפירוש מטלטלין גבי אפילו מיתמי כו' עכ"ל הרשב"א. הרי להדיא דגם הרשב"א כתב דהאידנא לאחר תקנת חז"ל דראו דדעתן של בריות לא סמכו דעתייהו אמטלטלין ע"כ אף מה"ת אינו משועבד והביא ג"כ להירושלמי דפרק הכותב הנ"ל דכתב דזו אינה תורה כנ"ל. וכיון דאמרינן דלא סמכו דעתייהו אמטלטלין א"כ אף מה"ת אינו משועבד עכשיו. ולפ"ז מבעי להיות דאף תלוש ולבסוף חברו לא הוי כקרקע גם לגבי שעבוד. משום דהא באמת לא הוי כקרקע במילי דאורייתא דגם זה הוא מילי דאורייתא דניזול בתר טעמא א"כ סברת הקצה"ח אינו ברור:

אמנם עיקר סברת הקצה"ח שכתב דשעבוד מטלטלין מה דאינו משועבד מקרי זה מילי דרבנן. יש להביא ראיה לזה מב"ק (דף י"ב) דאין גובין מן העבדים וכתבו התוס' והרא"ש שם משום דבמילי דרבנן הוי כמטלטלין. והש"ך ריש סי' ל"ט הוכיח מזה דס"ל להרא"ש שעבודא לאו דאורייתא. אבל היש"ש בב"ק שם כתב דס"ל להרא"ש דש"ד. ותמה הש"ך עליו שם. אבל הקצה"ח ריש סי' ל"ט כתב שם לבאר דברי היש"ש הנ"ל עפ"י סברת הרשב"א דסוף קידושין הנ"ל דמה"ת אף מטלטלין משתעבדי רק מדרבנן אינו משועבד. וכיון דזהו רק מדרבנן ע"כ דינו כמו מטלטלין לענין מילי דרבנן. וה"ה גבי קנין אגב דעבדים נקנין אג"ק כמש"כ היש"ש שם. והשער המשפט כתב כן בריש סי' ר"ב וכמו דמבואר בסי' ר"ב סעי' ח' דאם עומדין העבדים בתוך הקרקע קנה. ואף דזהו נגד הדין התורה דהא אג"ק הוי רק מדרבנן. עכ"ז כיון דתקנו דבמילי דרבנן הוי ממילא כמטלטלין כו'. ה"ה בזה דלגבי שעבוד דאף דמה"ת מטלטלין ג"כ משתעבדי. עכ"ז כיון דזהו מילי דרבנן דתקנו דמטלטלין אינן משועבדים ע"כ גם עבדים נכללו בלשון מטלטלין דלא משתעבדי מדרבנן עי"ש בקצה"ח סי' ל"ט. וגם הקצה"ח בסי' צ"ה רמז לשם. וכ"כ הפנ"י בב"ק (דף י"ב) ובסוף ח"ג לטור סי' ל"ט:

ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ז' הבאתי ראי' לדבריהם מירושלמי קדושין פ"א ה"ג דאמרו שם אית מתניתין אמרה עבדים כמטלטלין כו'. אית מתניתין אמרה עבדים כקרקעות כו'. מיליהון דרבנן אמרי עבדי כמטלטלי דא"ר יוסי בשם רבנן אין גובין מעבדים כקרקעות כו'. ופירשתי שם דכוונתם ליישב סתירות דמצינו בעבדי דאית דוכתא דדינן כקרקעי ואית דוכתא דדינן כמטלטלי וכמו דהקשה הפ"י בקידושין (דף כ"ב) דעבד נקנה במשיכה. ותירצתי דשא"ה דד"ת מעות קונה וקנין משיכה הוי דרבנן ובדרבנן הוי עבדי כמטלטלי. וזה דסיימו בירושלמי דמיליהון דרבנן אמרי עבדי בכלל מטלטלי. דבמילי דרבנן הוי עבדי בכלל מטלטלי והביאו ראי' מהא דא"ר יוסי אין גובין מעבדים וכעין דברי התוס' דב"ק (דף י"ב). ע"ש בספרי שהארכתי שמה. א"כ לפ"ז מוכח מירושלמי ומהא דב"ק דאין גובין מעבדים דשעבוד מטלטלי דלא חל עליהם הוי זה רק מדרבנן ע"כ ה"ה גבי תלוש וסוף חיברו כיון דמה"ת משתעבדי י"ל דדינן כקרקעי וכמש"כ הקצה"ח:

אכן באמת גם זה טעמא בעי במה דאמרו גבי עבדים דלא משתעבדי אף דש"ד משום דהוי זה מילי דרבנן. וכמש"כ הרשב"א והקצה"ח. הא כיון דלא משעבדי למטלטלי משום דלא סמכה דעתו עלייהו וכמש"כ הרשב"א לקדושין בשם הירושלמי דפ' הכותב דזו אינה תורה. א"כ ממילא מה"ת לא משתעבדי מה"ט. א"כ הוי זה מילי דאורייתא דהוקשו עבדי לקרקעות. וע"כ דבר זה צריך ביאור עדיין לפי שיטת היש"ש דאף אי ש"ד ג"כ אין גובין מעבדים וכמש"כ הקצה"ח בריש סי' ל"ט כנ"ל. דהא זה הוי מילי דאורייתא ובמילי דאורייתא הא אתקשו עבדי לקרקעות. ובאמת שי' הש"ך בסי' שס"ג ס"ק ב' דכתב בשם כמה ראשונים דכתבו דלכן אין גובין מעבדים משום דגם בהו שייך לומר הטעם דלא סמכה דעת המלוה עליהם כמו במטלטלין. משום דיכולין לברוח עי"ש. אבל הפוסקים שכתבו הטעם משום דבמילי דרבנן הוי בכלל מטלטלין אלמא דלא ס"ל לסברת הש"ך בשם הראשונים הנ"ל. א"כ הא זה הוי מילי דאורייתא. וקשה דאמאי כתבו דהוי מילי דרבנן. הא ניזיל בתר טעמא דהא דמטלטלין לא משתעבדי משום דלא סמכה דעתו עליהם. אם כן הא בעבדים לא שייך ה"ט דהא לא סבירא להו לסברת הש"ך בסי' שס"ג הנ"ל. מדכתבו הטעם דלכן אין גובין משום דהוי מילי דרבנן א"כ תקשה כנ"ל. וכעין זה מצינו בתוס' בכורות (דף נ"ב) שכתבו בשם הר"ת דעכשיו דתקנו הגאונים שגובין ממטלטלין דיתמי הוי זה מה"ת. והובא זה בפני יהושע לב"ק (דף י"ב) על תוס' ד"ה אנא מתניתא ידענא כו'. ובפנ"י בסוף ח"ג על טור ח"מ סי' ל"ט. ובתומים סי' ק"ז ס"ק ד'. וזהו מה"ט דכיון דתקנו הגאונים דגובין ממטלטלין דיתמי א"כ ממילא סמכה דעתו עלייהו ע"כ ממילא משתעבדי מה"ת וקצרתי:

(הגה"ה:

ובעיקר הדבר אי מטלטלין משתעבדי מה"ת. יש לדון בזה לפמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קע"ה) בד"ה שעבודא דאורייתא יוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי עכ"ל. ועיין בתוס' שם ד"ה דבר תורה כו'. ובחידושי פני יהושע לטור ח"מ סי' ל"ט שביאר היטיב דברי הרשב"ם הנ"ל. א"כ משמע דס"ל להרשב"ם דמה"ת אף מטלטלין משתעבדי. ומצאתי כעת באו"ת סי' ל"ט ס"ק ב' שהעיר בדברי הרשב"ם הנ"ל. ועפמש"כ יש לעיין בדבריו וגם יש לדון על פי זה בסוגיא דב"מ (דף קט"ו) במה שאמרו מאחר שמחזירין למה ממשכנין כו' ולא יעשה מטלטלין כו'. ובמק"א הארכתי בזה (ע"כ הגה"ה): ענף ד:

והנראה לענ"ד בזה עפ"י מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ט בזה"ל ובלא"ה ג"כ צריך ביאור במש"כ הרשב"א דמטלטלין לא משתעבדי מדרבנן. דהא כיון מה דלא משתעבדי הוי זה משום דלא סמך המלוה דעתו עליהם והוי כמו דמחל השעבוד א"כ ממילא אין עליהם שעבוד כלל אף מה"ת. ובחידושי לח"מ כתבתי לפרש כוונת הרשב"א הנ"ל די"ל דהא דאמרו דאינו סומך המלוה דעתו עליהם אינו אלא בגדר סילוק. משום דהא מחילה בפירוש לא הוי לפנינו. ולכן לא הוי זה אלא כמו כותב לו דו"ד אין לי בנכסייך וכמו הא דכתובות (דף צ"ה). והוי כמו דסילק א"ע ממטלטלין ומבואר בתוס' כתובות שם בד"ה וכי כתבה כו' דמה דטורף מן לקוחות לא מהני סילוק דזה הוי כמו כותב בעודה נשואה דין ודברים אין לי בנכסייך דאין בדבריו כלום אך במה דאינו טורף מלקוחות מהני הסילוק עי"ש. ולכן מה"ת דטורף אף מן המטלטלין הנמכרים. ע"כ אף דלא סמך דעתו עליהן עכ"ז משתעבדי מה"ת דלא יהא עדיף מן סילוק בפירוש דלא מהני מה"ת. ואף במטלטלין היכא דגוף החפץ הוי שלו הא לא מהני סילוק. אף דיכול להבריחו ולהצניעו מכ"מ הא לא מהני סילוק דכתב לו דין ודברים אין לי. והוא הדין גבי שעבוד כיון דיכול לטרוף מלקוחות א"כ הוי זה כמו דגוף החפץ הוי שלו וכמש"כ התוס' כנ"ל. אכן עכשיו שתקנו חז"ל דאינו טורף מטלטלין מלקוחות משום דלאו בני קול נינהו כמבואר בב"ק (דף י"א) וב"ב (דף מ"ד). ומה"ט אף היכא דכתב בשטר מטלטלין וקרקע ולא כתב אגב ג"כ אינו גובה ממשעבדי משום דלית לי' קלא וזהו מצד תק"ח ז"ל. וכמש"כ התומים בסי' ק"ד ס"ק א' בשם הרמב"ן והרשב"א עי"ש. לכן היכא דלא כתב בפירוש מטלטלין וקרקע מהני סילוק גבייהו דאינו גובה אף מיתמי. וכיון דאינו סומך דעתו עליהם הוי זה כמו סילוק גמור דזה מהני במטלטלין האידנא לאחר שתקנו חז"ל דאינו טורפן מלקוחות. ולפ"ז פקע שעבודם אף מה"ת לאחר תקחז"ל דאינו טורפם מלקוחות עכ"ל בספרי שם:

ולפ"ז י"ל דגם היש"ש וסייעתו ס"ל דגם גבי עבדים שייך לומר דלא משתעבדי כמו במטלטלין. משום דגם בהו שייך הטעם לומר דלא סמכה דעתו עליהם משום דיכולין לברוח. וכמש"כ הש"ך בסי' שס"ג הנ"ל בשם כמה ראשונים. וכן כתבו התוס' ביבמות (דף צ"ט) ד"ה מני ר"מ היא. וכן כתב הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ח ע"א) ד"ה ור"נ אמר אין גובין. רק דהיה קשה להו ע"ז הטעם דזה אינו מספיק לחודא. משום דעדיין תקשה הא תינח היכא דהוי מלוה ע"פ דאז אינו טורף מלקוחות. א"כ הוי זה כמו כותב לה בעודה ארוסה דכיון דאין החפץ ברשותו דהא אינו יכול לטרוף מהלקוחות ע"כ מהני סילוק וכמש"כ התוס' בכתובות כנ"ל. וה"ה היכא דלא סמכה דעתו דזה הוי כמו סילוק בפירוש. אבל במלוה בשטר דטורף לעבדים הנמכרים מלקוחות דהא הוקשו לקרקעות. א"כ ממילא אף די"ל דלא סמך המלוה דעתו על שעבוד העבדים. מ"מ לא יהי' עדיף מן סילוק בפירוש דלא מהני כיון דטורפן מלקוחות. א"כ הוי זה כמו כותב לה בעודה נשואה דלא מהני. א"כ קשה האיך אמרו דאין גובין מן העבדים ומשמע אף במלוה בשטר. ולכן כתבו לומר הטעם בזה משום דבמילי דרבנן הוי עבדי בכלל מטלטלין. וכיון דתקנו חז"ל גבי מטלטלין דאף היכא דשעבדן בפירוש כל זמן דלא כתב אגב דלא יהיה גובה מן המטלטלין משום דלית לי' קלא. א"כ ה"ה בהך תקחז"ל דתקנו כן על מטלטלין נכלל בזה גם עבדים דהא במילי דרבנן הוי עבדי בכלל מטלטלין. רק בעשה עבדי אפותיקי שאני דבזה אית לי' קלא. וכיון דעבדי הוי בכלל מטלטלי לענין מילי דרבנן. וכן לענין לגבותן ממשעבדי דתקנו דאינו גובה מלקוחות למטלטלין הנמכרים דגם עבדי הוי בכלל זה. ע"כ מהני מה דלא סמכה דעתו על שעבוד העבדים והוי כמו סילוק בפירוש דמהני. וע"כ אין דין שעבוד כלל על העבדים אף במלוה בשטר. ולכן אין גובין עבדים הן מיתומים והן מלקוחות. וא"ש דברי היש"ש וסייעתו דכתבו הטעם דאין גובין מן העבדים משום דבמילי דרבנן הוי בכלל מטלטלין אף דס"ל שעבודא דאורייתא:

ולפ"ז אינו שום סתירה מירושלמי דכתובות פ' הכותב דאמרו גבי מטלטלין דזו אינו תורה. משום דעכשיו דתקנו חז"ל דאינו טורף ממטלטלין הנמכרים ע"כ ממילא מהני סילוק בהו. וה"ה משום מה דראו חז"ל דלא סמכו דעת הבריות על מטלטלין דהוי כמו סילוק בפירוש דמהני מה"ת. והוי כמו כל אומדנות דאמדו חז"ל כדמצינו בש"ס בכמה דוכתי דזה מקרי דאורייתא. והא דאמרו בירושלמי לקדושין דמה דאין גובין מן העבדים הוי זה בכלל מילי דרבנן. הטעם הוא משום דאם היה מילי דאורייתא א"כ הי' גובה מן הלקוחות במלוה בשטר ולא הי' מהני אף סילוק בפירוש. אך משום דהוי מילי דרבנן מה דלא גבי ממטלטלין הנמכרים. א"כ עבדי בכלל מטלטלין במילי דרבנן וע"כ מהני סילוק בהו מה דלא סמכה דעתו עלייהו דזה הוי כמו סילוק. וגם י"ל דמה דלא סמכה דעתו הוי כמו יאוש. ויאוש הא לא מהני רק בדבר שאינו ברשותו וכמש"כ הקצה"ח והנתיבות בסי' רנ"ט. וע"כ היכא דטורף ממשעבדי הוי זה כמו דבר דברשותו דלא מהני היאוש. ויש להאריך בזה הפרט הרבה. וע"כ העיקר כמש"כ לעיל דבתורת סילוק נגעו בי'. ואתי שפיר לפ"ז דלא סתרי דברי הירושלמי להדדי וכפי שכתבתי בספרי באר יצחק בכוונת הירושלמי דקדושין כנ"ל:

ענף ה:

ועכשיו נחזור לדברי הקצה"ח בהא דתלוש וסוף חיברו שכתב דכיון דמה דמטלטלין לא משתעבדי הוי מדרבנן ע"כ בזה הוי תלוש וסוף חיברו כקרקע. דבאמת לפי מה שהבאתי לעיל לשון הרשב"א דסוף קדושין דכתב דירדה תורה לדעתן של בריות דלא סמכה דעתייהו אמטלטלין וע"כ אמרו בירושלמי כתובות דזו אינה תורה. א"כ לפ"ז מוכח דגם לשי' הרשב"א הוי הא דמטלטלי לא משתעבדי כמו כל מילי דאורייתא מצד אומדנא דאמרו חז"ל. וכמו כל אומדנות דמצינו בש"ס בכ"ד דדינם כמו דאורייתא ממש. וע"כ הא דמטלטלי לא משתעבדי הוי זה האידנא מצד אומדנות חז"ל על דעתן של בריות דלא סמכה דעתייהו כמו כל מילי דאורייתא. וע"כ כמו בכל מילי דמצינו דמחלקים בין מטלטלי למקרקעי דה"ה בהך מילתא. ולכן תלוש וסוף חיברו דאין דינו כקרקע לרבנן דר"א במילי דאורייתא. ה"ה בזה דלא משתעבדי מטלטלי. וע"כ אף תלוש וסוף חיברו הוי בכלל מטלטלי וזה נכלל במה דאמרו חכמים דר"א גבי כוורת דבורים דאין דינן כקרקע כמו דאמרו בפירוש. והרשב"ם והרע"ב פירשו שם דקאי על לקנותו בכסף ושטר וחזקה. ובאמת י"ל דה"ה לענין שעבוד ג"כ אין דינן כקרקע מדסתמו בזה. ואף במחובר לקרקע פליגי רבנן וכמש"כ רע"א זצ"ל להקשות על הרע"ב הנ"ל. כדמוכח ממשנה דכלים בדף של נחתומין כנ"ל. ומה דכתב הקצה"ח לחלק דשאני שעבוד דהוי מילי דרבנן. נדחה זה לפמש"כ דגם זה הוי בכלל מילי דאורייתא:

אכן יש לדון בתלוש וסוף חיברו לענין שעבוד דיהיה דינו כמו קרקעי היכא דיש לו מלוה בשטר. לא מיבעיא אם כתב בשטר מטלטלי ומקרקעי אף דלא כתב אגב קרקע. כיון דאז משתעבדי אף מטלטלין מה"ת אלא מצד תקחז"ל דתקנו דאינו גובה ממטלטלי משום דלית להו קלא וכמש"כ התומים בסי' ק"ד ס"ק א'. א"כ הא כיון דמה"ת משתעבדי וגובה מן לקוחות אלא מדרבנן לא גבי. ע"כ בכה"ג דומה זה שפיר להא דשאיבה דרבנן דבזה אף תלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע. ולפ"ז ה"ה אף היכא דלא כתב מטלטלין בפירוש מ"מ כיון דיש לו מלוה בשטר דמה"ת טורף מלקוחות אף מטלטלין. ואף דלא סמכה דעתו על מטלטלין מ"מ הא לא עדיף מן סילוק בפירוש דלא מהני היכא דיכול לטרוף מלקוחות כמש"כ התוס' בכתובות (דף צ"ה). והא דמהני סילוק במטלטלין זהו משום דהאידנא דתקנו חז"ל דאינו טורף מטלטלין מן הלקוחות הוי זה כמו דבר שאינו ברשותו דמהני סילוק. אכן בתלוש ולבסוף חיברו הדין נותן דטורף מלקוחות במלוה בשטר כמו כל קרקע כיון דמה"ת אף מטלטלין טורף מלקוחות. א"כ דומה זה לשאיבה דרבנן דבכה"ג הוי תלוש ולבסוף חיברו כקרקע כיון דמה דאינו טורף מן הלקוחות אינו אלא מדרבנן. ובתלוש ולבסוף חיברו במילי דרבנן אוקמי אדאורייתא. ודווקא גבי עבדים כתבו הראשונים דבמילי דרבנן דינו כמטלטלין. אבל לא בתלוש ולבסוף חיברו כמבואר בב"ב (דף ס"ו). לכן הדין נותן במלוה בשטר דאף תלוש ולבסוף חיברו דינו כקרקע להיות גובה ממשעבדי. וכיון דגובה ממשעבדי ע"כ אף דנימא דגם בתלוש ולבסוף חיברו לא סמכה דעתו עליו כמו כל מטלטלין. וכמו שנראה מדברי הש"ך דגם בתלוש ולבסוף חיברו שייך לומר ג"כ דלא סמכה דעתו. דאל"כ ה"ל להש"ך לומר בקיצור דלכן בית משועבד משום דלא שייך בזה לומר דיכול להצניען. עכ"ז כיון דטורפן מלקוחות היכא דכתב מטלטלין וקרקע אף בלא אגב הדין נותן דלא מהני סילוק. וה"ה מה"ט אף בלא כתב מטלטלין בפירוש ג"כ הדין נותן דלא מהני אף סילוק בפירוש דהוי כמו כותב לה בעודה נשואה דין ודברים אין לי עליך דלא מהני. כיון דאם לא היה מסלק א"ע היה טורפן מלקוחות ע"כ אינו מועיל סילוק כנ"ל:

היוצא לנו מזה גבי תלוש ולבסוף חיברו דבמלוה ע"פ דינו כמטלטלין. ובמלוה בשטר כיון דטורף הקרקע מלקוחות וגם מטלטלין הא טורף מה"ת. ע"כ תלוש ולבסוף חיברו דינו כקרקע אף דלא כתב מטלטלין בפירוש. אך במלוה ע"פ אף דמה"ת טורף לקרקע מן הלקוחות למאן דס"ל ש"ד. עכ"ז כיון דעכשיו דתקנו חז"ל דמלוה בע"פ אינו טורף מן לקוחות לכן מהני סילוק. דעיקר הטעם תלוי היכא דיכול לטרוף בכל שעה אז הוי זכות השעבוד כדבר שבידו דלא מהני סילוק וכמש"ש הנתיבות בסי' ר"ט ס"ק ו' עי"ש. א"כ ה"ה מה"ט הוי תלוש וסוף חיברו כמטלטלין כיון דאף בלא הסילוק לא היה יכול לטרוף ממשעבדי עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה. ע"כ ממילא משום מה דלא סמכה דעתו על המטלטלין הוי זה כמו סילוק דמהני היכא דאינו יכול לטרוף מלקוחות אף אם לא היה מסלק מהם בפירוש במלוה בע"פ. אבל במלוה בשטר דאם לא היה מסלק מהם היה טורפן ממשעבדי אף בתלוש וסוף חיברו. משום דבמילי דרבנן דתקנו דלא יטרף למטלטלין מלקוחות הוי תלוש ולבסוף חיברו כקרקע כמש"כ הקצה"ח וטורפן מלקוחות אם לא היה מסלק מהם. וע"כ ממילא לא מהני סילוקו וע"כ במלוה בשטר הוי תלוש וסוף חיברו כקרקע:

ולפ"ז יש לפרש למאי דקאמרי בירושלמי דהכל מודים במחובר לקרקע שהוא כקרקע וכתבתי לעיל לפרש דכוונתו לענין פרוזבול דכל הפרק דשם מיירי לענין שביעית. די"ל דקאי על מלוה בשטר כמבואר שם בשביעית ריש פרק יו"ד דשביעית משמטת אף מלוה בשטר כו'. ור' יוחנן דרצה לומר שם דזהו בשטר שאין בו אחריות נכסים חזר בו בסוף כמבואר בגיטין (דף ל"ז) ובירושלמי ריש פרק יו"ד דשביעית דאמר מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ע"כ אינו סתירה מהירושלמי לדברינו:

ועוד יש לומר בכוונת הירושלמי במאי דאמר הכל מודים במחובר לקרקע שהוא כקרקע דקאי אף במלוה בע"פ. ואף לפי מה שנתבאר דבמלוה ע"פ הוי תלוש ולבסוף חיברו לאו כקרקע לענין שעבוד. מ"מ י"ל דכותבין פרוזבול ע"ז כיון דעיקר מה דצריך פרוזבול אין זה רק מדרבנן כמבואר בגיטין (דף ל"ו) דמקשו מי איכא מידי דמדאורייתא משמטי שביעית ואתקין הילל דלא משמטי ותי' אביי בשביעית בזה"ז ור' היא. ועיין בתוס' שם ד"ה מי איכא מידי כו' דרבא לא בעי לשנוי הך קושיא. וכ"כ הכ"מ שם מטעם אחר. וכיון דעיקר מלתא דבעי פרוזבול אין זה רק מדרבנן. ע"כ הא בדרבנן הוי תלוש ולבסוף חיברו כקרקע דמוקמינן אדאורייתא בזה כמו הא דב"ב גבי פשוטי כלי עץ ושאיבה דרבנן כנ"ל. ואף דאין עליהן תורת שעבוד מ"מ כותבין פרוזבול ע"ז משום לא פלוג רבנן כיון דשם קרקע ע"ז. וכמש"כ התוס' כה"ג בב"ק (דף י"ב) ד"ה פרוזבול חל על הקרקע כו' וז"ל אין כותבין פרוזבול אלא על דבר שאי אפשר לכלותו ואע"ג שכותבין על עציץ נקוב כיון דחשוב קרקע לא פלוג רבנן עכ"ל. ומשמע מהתוס' דדין שעבוד אינו חל על עציץ נקוב דכיון דאפשר לכלותו ע"כ לא סמכה דעתו עליו כמו בכל מטלטלין דלא סמכה דעתו עליהן מפני שיכול להוציאן דזיל בתר טעמא. ואפ"ה כותבין פרוזבול על עציץ נקוב כמבואר בגיטין (דף ל"ז) משום כיון דשם קרקע עליו ע"כ כותבין פרוזבול ע"ז. ואף דעיקר הטעם דבעי קרקע לפרוזבול הוי משום דחשוב כגבוי. עכ"ז כיון דנתקיים תקנת חז"ל דתקנו דיכתובו פרוזבול על קרקע סגי בזה אף דלא שייך כ"כ הטעם הנ"ל. מ"מ מהני לענין פרוזבול. א"כ ה"ה בתלוש ולבסוף חיברו כיון דבדרבנן הוי כקרקע ע"כ יש לכתוב פרוזבול עליו. ולכן קאמרי בירושלמי דבמחובר לקרקע הכל מודים שהוא כקרקע לענין פרוזבול. ואף דנתבאר דשעבוד ליכא עליו במלוה ע"פ. עכ"ז כיון דשם קרקע עליו ע"כ יוצא ידי חובתו בכתיבת פרוזבול דהצריכו שיהיה לו קרקע:

ולכן שפיר כתבתי לחלק בין שטר לבין מלוה ע"פ בתלוש ולבסוף חיברו לענין שעבוד. רק בית שאני כמש"כ הש"ך לחלק בין בית לשארי תלוש ולבסוף חיברו כמבואר שם לחלק בין כותל בנין לבית דבית ה"ל כקרקע לכל דבר. אבל בשארי תלוש וסוף חיברו יש לחלק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ ע"פ סברת הקצה"ח. רק דלא כהקצה"ח דלא מחלק בין שטר לבע"פ. ויש עוד להאריך בכל זה רק עת לקצר. ועיין במג"א סי' תרל"ז ס"ק ז' ובספרי ח' או"ח סי' ד' ענף ה'. בד"ה ובמג"א סי' תרל"ז כו':

ה (שם סעיף ג' ש"ך ס"ק ח'):

בד"ה אכן לענין דינא כו' כתב דאף למ"ד דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה היינו מש"ח. אבל בש"ה לא פלוג רבנן בתקנתא כמבואר בריטב"א דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועת היסת. וכ"כ הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ה. ועיין בש"ך סי' ס"ד ס"ק ו'. והתומים בסי' צ"ה ס"ק ו' כתב להוכיח כן משבועות (דף מ') בלישנא בתרא דלא חייב ר"נ ש"ה אלא באומר לויתי ופרעתי אבל לא באומר להד"ם וקשה הא יש לו מיגו דלהד"ם וצ"ל דאף דיש לו מיגו מ"מ תיקן ר"נ היסת עכ"ל:

ואין זה ראיה דהא שם בשבועות מיירי בהודה בפני עדים. וע"כ באמר אין לך בידי חייב רק באומר נתתיו לך פטור א"כ אין לו מיגו כלל. אכן כן מבואר להדיא בתוס' בב"ק (דף קי"ח ע"א) ד"ה ר"נ וריו"ח כו' בשם ר"ת דס"ל כל"ב דר"נ דשבועות הנ"ל דאינו חייב ש"ה רק במודה שהוא חייב רק שטוען פרעתי אע"ג דליכא עדים בהך הודאה והיה יכול לכפור בשעה שטען פרעתי אפ"ה חייב ש"ה. א"כ מוכח כהש"ך דמיגו לאפטורי מש"ה לא אמרינן. וכ"כ בהגהות מרדכי לב"מ פ' שנים אוחזין. ועיין בכללי מיגו של הכנה"ג דהובא בתומים ס"ק קי"ג בשם התוס' דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. והתוס' בב"ק שם כתבו בלשון אע"ג דהתם בשבועות יש עדים בהודאה ולפי פשט הלכה משמע דלמאן דמתני אסיפא חשיב לה דררא דממונא משום דאיכא עדים בהודאה שא"ל אתמול הן ואין יכול עתה לכפור כו'. אפ"ה ס"ל לר"ת דאף היכא דליכא עדים והיה יכול לכפור ולומר להד"ם אפ"ה חייב שבועת היסת ולא מהני מיגו. ונעלם התוס' הנ"ל מהאו"ת. וכ"כ הנימוקי יוסף בב"ק שם ע"ש. וע"כ לדינא העיקר כהש"ך דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועת היסת:

וכן מוכח מהא דיו"ד סי' ס"ט סעי' כ"ה במה שהביא הט"ז שם למש"כ הרא"ש דאם טוען הנתבע טענת בהיתר לקחתי הרבית א"צ שבועה. ואם טוען להד"ם חייב שבועה. והקשה הבית יוסף דיהיה מהימן במיגו דהיה בהיתר ותי' הב"י דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והובא בבאר הגולה שם. וע"ז תמה הט"ז הא אי' בח"מ סי' צ"ג בשם הרא"ש דס"ל דאמרינן מיגו בזה. אמנם לפמש"כ הש"ך דבשבועת היסת כ"ע מודו דלא אמרינן מיגו לאפטורי אתי שפיר כוונת הבית יוסף. ובאמת הט"ז אזיל לשיטתו כפי שכתב הט"ז בסי' צ"ה סעי' ד' דאין לחלק בין שבועת היסת בזה למאן דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ע"ש. ע"כ שפיר הקשה כן על הבית יוסף. ומה דתירץ הט"ז ביו"ד שם דלכן לא מהימן במיגו דהיה בהיתר דאפשר דאינו יודע ההיתר. אין זה נכון לדינא לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו דאמרינן מיגו אף בהנך מיגו שצריכין לימוד ועומק גדול בים התלמוד דאל"כ בטלו כמה דיני מיגו עי"ש. ואפשר לומר בזה דהא הט"ז כתב שם כן ביו"ד לתרץ דברי הרא"ש. והא הרא"ש ס"ל שם כפי דהובא בש"ך שם דס"ל דבמיגו ג"כ אמרינן לאו כו"ע דינא גמירי. א"כ שפיר י"ל כסברת הט"ז לתרץ דברי הרא"ש לשיטתו. אבל לדינא לפמש"כ הש"ך שם דלא כהרא"ש בזה. ואפ"ה אמרו ביו"ד שם גבי טוען להד"ם דצריך שבועה ולא מהימן במיגו דבהיתר לקחתי הרבית. דשפיר מוכח מזה דלא אמרינן מיגו לאפטורי מש"ה. וגם הא כתב הש"ך שם בסי' ס"ו ס"ק נ"ו הנ"ל דהרא"ש סותר ד"ע בזה. ועל פי זה יש לתרץ מה שהקשה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק כ"ז על המהרי"ט מן התוס' ב"ק (ד' ק"ז ע"ב) ד"ה הואיל ויצא ידי בעלים כו'. ובמק"א הארכתי בזה:

ו (שם סעיף ה'):

שטר מסרתי לך כו' או שטען שאבד פטור אף משבועת היסת כו'.

והסמ"ע והש"ך תמהו על דברי המחבר בזה. ועיין לעיל סי' ס"ו סעי' ל"ט ענף ב' שכתבתי לתרץ קושייתם בעז"ה. והנה הסמ"ע והש"ך כתבו כולם לחלק דבטוען להד"ם חייב לישבע היסת משום דהתובע תבעו בברי אבל בטענת אבד פטור משבועת היסת משום דטענת התובע אינו אלא טענת שמא וכמש"כ המ"מ בפ"ה ה' טוען ה' ו'. וכ"כ המחבר לעיל סי' ס"ו סעי' ל"ט דנשבעין על שטרות היסת אם היה שם טענת ודאי. אבל בטוען נאנסו וכיוצא בו דאין התובע טוענו בברי אינו נשבע היסת וכמש"כ שם הש"ך בס"ק קכ"ה אך הש"ך העלה שם דשבועה שאינו ברשותו נשבע אף על שטרות וזהו שבועת המשנה ע"ש:

ומן דברי התוס' בב"ב (דף ע' ע"ב) ד"ה סוף סוף כי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי כו' מוכח דס"ל דגם בטענת נאנסו מחייבינן שבועת היסת וז"ל התוס' תימא למאי דמפרש ר"ת כו' ואין לומר לאו שבועה בעי שבועת היסת קאמר דהיכי תיסוק אדעתיה דרב עמרם דנאמן דקאמר רב חסדא ליפטר אף משבועת היסת כו' עכ"ל התוס'. הרי להדיא דס"ל להתוס' דאף בטוען נאנסו מחייבינן ש"ה ודלא כמש"כ כל הפוסקים הללו. ובאמת יש להקשות על התוס' דהא קיי"ל דלא משבעינן על טענת ספק. ואפשר דהתוס' הכא ס"ל לסברת הרשב"א בחי' לקידושין (דף כ"ז ע"ב) בד"ה אשכחן ברי שמא מנלן כו' שכתב ויש לדקדק והא איכא שבועת השומרים דעיקרו ספק וי"מ דאף היא אינה אלא ברי דהואיל וברי שהפקיד ואינו יודע שנפטר ממנו כברי חשבינן ליה והרמב"ן כתב שאינו מחוור משום שאין חיוב של שומרים עד שיארע בהן אונס כדאמרינן בהגוזל ובאלו נערות אר"פ היתה פרה שאולה וטבחה כו' עכ"ל הרשב"א. א"כ י"ל דגם התוס' בב"ב ס"ל דבכל שומרים יש עליו חזקת חיוב וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד בכוונת התוס' בב"מ (דף צ"ז ע"ב) ד"ה והלה אומר איני יודע כו' דס"ל בכל חיוב שומרים דה"ל כמו איני יודע אם החזרתי כו'. ואף לפי דברי הקצה"ח בסי' ש"מ ס"ק ד' בכוונת התוס' דב"מ הנ"ל דלא כהש"ך משום דהא סיימו התוס' שם וכן בפרה אחת כו' ע"ש. עכ"ז י"ל דהתוס' בב"ב ס"ל דלא כמו שכתבו בב"מ משום דידוע דאין להקשות בסתירת התוס' אהדדי. והתוס' בב"ב ס"ל כמו שכתב היש"ש דהובא בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ד ובקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' דס"ל להיש"ש דאף למ"ד נכסי שומר משעת פשיעה משתעבד דמ"מ דין השומרים בטענתם כמו א"י אם החזרתי כו' ע"ש. ולכן כתבו התוס' בב"ב דהיכי תיסוק אדעתיה דרב עמרם דנאמן דקאמר ר"ח ליפטר אפי' משבועת היסת כו'. ולא רצו לומר דזה תלוי בהפלוגתא דאמוראי אי נכסי שומר מעת פשיעה משתעבד או מעת משיכה. משום דס"ל דלכ"ע דין השומרים ה"ל כמו א"י אם החזרתי דיש עליהן חזקת חיוב. וע"כ מה"ט ה"ה כאן בחיוב שבועת היסת דיינינן לחייב ש"ה אף דטוענים הבעלים שמא וכעין סברת הרשב"א בחי' לקידושין הנ"ל דמחמת חזקת חיובא של השומרים דינו כמו כל טענת ברי ולכן כתבו התוס' בפשיטות דאף על טענת נאנסו מחייבינן שבועת היסת לכ"ע:

ולדינא יש להוכיח דע"י אוקי אחזקת חיוב לא מחייבינן לישבע שבועת היסת ודלא כמש"כ בכוונת התוס' והוא דבסי' ע"ה סעי' ט' מבואר בטוען איני יודע אם פרעתי דצריך לשלם ואין התובע צריך לישבע היסת וכמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ח דכיון דהנתבע טוען שמא כו'. ואף דיש שם חזקת חיוב מ"מ דינו כמו כל טענת שמא דלא משבעינן ש"ה. ואף לשיטת שערי רב אלפס דפסק בכל א"י אם פרעתי דצריך התובע לישבע וכמש"כ שם בש"ך ס"ק כ"ט בשם המהרש"ל ושערי רב אלפס היינו דוקא בנוטל, דכיון דמוציא מעות מן המוחזק ע"כ פסק דישבע התובע שם אף דהנתבע טוען שמא. וכן ראיתי בשערי רב אלפס סוף שער י"ב שכתב בטוען א"י אם פרעתי דמשביע להתובע שבועה דרבנן כעין שבועה דאורייתא. הרי דלא אתי בזה משום חיוב ש"ה מפני החזקות חיוב אלא מחייב לשבועת המשנה דזהו כעין דאורייתא בזה. ועיין באו"ת סי' ע"ה ס"ק ז' וטעמו משום דה"ל נוטל ע"כ חייב לישבע שם שבועה בנק"ח כעין דאורייתא אף דה"ל טענת שמא. ועיין בש"ך ח"מ סי' קמ"ו ס"ק ה' וקצרתי. ובפרט דהא אין הלכה כהשערי רב אלפס וכמבואר בסי' ע"ה סעי' ט'. ע"כ שפיר פסקו כאן כל הפוסקים דלא משבעינן שבועת היסת על טענת נאנסו בשטרות:

ועוד נלע"ד להסביר לדברי התוס' בב"ב (דף ע') הנ"ל שכתבו דעל טענת נאנסו מחייבינן ליה לישבע היסת אף היכא דאינו חייב לישבע שבועת השומרים. דאף דהתובע טוען טענת ספק מ"מ ס"ל להתוס' דחייב ש"ה על טענת נאנסו משום די"ל דהתוס' לטעמייהו דכתבו שם בד"ה מאן דאמר נשבע וגובה כולו כו' דנאנסו לא שכיח. והנה הש"ך בכללי מיגו אות כ"ב כתב דנ"ל דלא כהתוס' ונאנסו שכיח והוכיח כן מהש"ס ר"פ המפקיד וכ"כ הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ח'. אכן לשיטת התוס' דס"ל דנאנסו לא שכיח שפיר י"ל דמה"ט כתבו התוס' דחייב שבועת היסת על טענתו דנאנסו משום דהא מעלת רובא עדיפא ממעלת ברי וכמש"כ הפני יהושע לכתובות (דף ט"ז ע"א) בתוס' ד"ה כיון דרוב נשים כו' ע"ש. ויש להאריך עוד בעיקר הכלל הזה. ולכן כמו דע"י טענת ברי מחייבינן לישבע שבועת היסת כמו כן היכא דהרוב מנגד להמוחזק ומסייע להתובע. הדעת נותנת דע"י הרוב מחייבינן לישבע היסת ולכן בטוען נאנסו דלא שכיחא ע"כ ס"ל להתוס' דחייב היסת. [ועיין בשו"ת ברית אברהם ח' ח"מ סי' י"ג שכתב לדון דרוב יהיה מחייב שבועה בקו"ח מעד א' ויש להאריך בדבריו ואכ"מ]. ולפ"ז י"ל דאף לדברי התוס' דכתבו בפשיטות דחייב היסת על טענת נאנסו דז"א רק על טענת נאנסו דס"ל להתוס' וסיעתייהו דה"ל לא שכיחא. אבל בטוען נגנבו ונאבדו בשטרות י"ל דגם התוס' מודו דאינו חייב היסת משום דדוקא בטענת נאנסו דלא שכיח כתבו כן אבל מנלן לדון כן על טענת נגנבו ונאבדו וזהו שכיחא וכמש"כ האו"ת בסי' ק"ח ס"ק ה' בשם הכנה"ג בשם הרבה מחברים דס"ל דגניבה ואבידה שכיחא ע"ש. [ועיין מזה בש"ך סי' קכ"א ס"ק סמ"ך שכתב להסתפק ולומר דדוקא נאנסו לא שכיח אבל גניבה ואבידה י"ל דשכיח ע"ש]. ולפ"ז י"ל דהא דכתב המחבר בסי' ס"ו סעי' ל"ט דאין נשבעין היסת בשטרות אם אין שם טענת ודאי. די"ל דזהו רק בטענת גניבה ואבידה דהוי שכיח משא"כ בטענת נאנסו דלא שכיח א"כ יש רוב הסותר לטענתו ושפיר מצינן לחייב להנתבע ש"ה:

אכן מן דברי הש"ך בסי' ס"ו ובסי' צ"ה הכא ומן דברי שארי פוסקים משמע דלא מחלקינן וגם בטענת נאנסו אינו חייב ש"ה. וי"ל דזהו משום דס"ל להש"ך דנאנסו שכיח או דגם בטענת דלא שכיחא לא מחייבינן ש"ה ודוקא בטענת ברי דיש חזקה דאין תובע אא"כ כו' וכמבואר בשבועות (דף מ') בזה תקנו ש"ה. א"כ בטענת שמא אף היכא דהרוב מסייע להתובע כיון דליכא חזקה דא"א תובע כו' אין לנו כח לחייבו ש"ה. ואף דיש לדון בזה דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ יש לחלק דשאני חזקה מן אוקי אחזקה דדוקא כנגד אוקי אחזקה אמרו דרובא עדיפא אבל במקום חזקה דהוי מצד הסברא להיכא דאמרו כן י"ל דיש בי' מעלה יתירה מן רובא וכמו בחזקה דא"א פורע בתו"ז וכמש"כ מזה הראשונים. ועיין מזה בתרומת הדשן סי' ר"ז. ואף דהך חזקה דא"א תובע כו' לא הוי חזקה מעליא כמו כל החזקות ורק לענין חיוב ש"ה אמרו חז"ל להך חזקה דא"א תובע כו' מ"מ כיון דדנו חז"ל ע"פ הך חזקה לחייבו ש"ה ממילא דינו גבי זה כמו כל החזקות דעדיפי מן רובא. וע"כ אין לנו כח לחייב שבועת היסת בשטרות היכא דאין התובע טוען ברי אף על טענת נאנסו וכיוצא בו. ובפרט די"ל כפי שיטת הש"ך והפוסקים דנאנסו שכיחא. ושפיר כתבו כל הפוסקים כן לדינא ולא הביאו כלל לשיטת התוס' בב"ב הנ"ל:

וברמב"ם ה' שאלה ופקדון פ"ג ה' ג' כתב השואל פרה כו' שאל א' ושכר א' כו' ביום שהיתה שכורה מתה והמשאיל אומר איני יודע כו' ישבע השוכר על השכורה שמתה כו' עכ"ל. והובא דברי הרמב"ם הללו בבית יוסף לח"מ סי' שמ"ד והבדק הבית שם הקשה דהיכן מצינו שבועה על טענת שמא כו' ואפשר לומר בטעם הרמב"ם דלכן מחייב שם ש"ה על טענת שמא משום דס"ל בכל חיובי שומרים ה"ל חזקת חיוב וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד. ובפרט לשיטת הרמב"ם דס"ל נכסי שומר מעת משיכה משתעבד וכמבואר בסי' שמ"א סעיף ד' בסמ"ע ס"ק י"ג ובש"ך שם ס"ק ו'. וכיון דיש שם חזקת חיוב ע"כ ה"ל כמו טענת ברי וכמש"כ לעיל בשם הרשב"א לקידושין (דף כ"ח) בשם י"מ ואתי שפיר דברי הרמב"ם. וכן הקשה הלח"מ שם על דברי הרמב"ם דהא אין נשבעין על טענת ספק וכן הקשה התוס' יו"ט בב"מ פ"ח משנה ב'. ומה שכתבתי לתרץ דבריו דטעמו משום חזקת חיוב. יש לסתור זה מן מש"כ הרמב"ם בפ"א ה' טוען ה"ט בא"י אם פרעתי דישלם ולא ישבע התובע ש"ה כו'. ומוכח מזה דהרמב"ם ס"ל דגם היכא דיש שם חזקת חיוב ג"כ אין משביעין ש"ה בטוענו מן ספק וכמש"כ לעיל. ומה שמחלק הלח"מ שם בפ"ג ה' שאלה ה"ג אין זה ברור וכמו שנשאר בצ"ע. ודברי הרמב"ם הללו הובא בשו"ע ח"מ סי' שד"מ סעיף ד' והסמ"ע והע"ש האריכו שם. והש"ך שם ס"ק ג' העלה דאין משביעין היסת משום דטוענו שמא ואפילו בטוען א"י אם פרעתי ג"כ לא משבעינן היסת כו' עכ"ל. וזהו כעין מה שכתבתי רק שקיצר בזה ועוד דהא מוכח בב"מ (דף צ"ז) דחיוב שומרים ה"ל כא"י א"נ וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"א לחלק ע"פ דברי התוס' דשם דשא"ה דהחזיר לו פרה אחת ע"ש. א"כ הא הרמב"ם שם ה' שאלה דמיירי בשני פרות כו' ע"כ אין זה דומה לא"י א"פ וע"כ העיקר כמו שהעלה הש"ך בסי' שד"מ וקצרתי: ז (שם סעיף ח'):

החופר בשדה חבירו כו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא א' כו' פטור משד"א וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות כו'. והוא פלוגתת הרמב"ם והראב"ד פ"ה ה' טוען ה"ב והובא בארוכה בש"ך ס"ק י"ח. והראב"ד הביא ראי' מהא דשבועות (דף מ"ד) בנחבל דר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד א"ל חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי אלא אחת. אלמא דדמי קרקע דינו כמטלטלין ונשבעין ע"ז. והה"מ שם כתב דדוקא עבדים הוקשו לקרקע אבל ב"ח לא איתקש. והש"ך העלה דהעיקר דאף ב"ח הוקשו לקרקע וע"כ יפה הוכיח הראב"ד. ובחדושי רשב"א לשבועות (דף מ"ב) כתב ג"כ דלאו ראי' היא משום דב"ח לא הוקש לקרקע ע"ש:

ולכאורה י"ל בראיות הראב"ד הנ"ל דדלמא ס"ל לר' יהודה דאמר עד שתהא שם מקצת הודאה גבי נחבל כר"מ דס"ל בב"ק (דף צ"ו) דנשבעין על עבדים. אך ז"א קשה דהא חכמים דפליגי שם על ס"ל דאין נשבעין על עבדים והא סתם רבנן דפליגי על ר"מ הוא ר' יהודה כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו ד"ה) ואם אי' כו'. אכן בעיקר מילתא אם נשבעין על טענת ע"ע וב"ח יש לדון בזה לפי שיטת הירושלמי דאף דנימא דב"ח לא הוקש לקרקע מ"מ י"ל דאין נשבעין ע"ז דז"ל הירושלמי בב"ק פ"ז ה"א יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש כו'. והכוונה הוא דאין לך בהן אלא תשמיש משום דגוף האדם במיתתו אסור בהנאה וכמו דאמרו בירושלמי ב"ק פ"א ה"א יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניי' במותו ע"ש בפ"מ. וע"כ אין לך באדם אלא זכות תשמיש בחיי'. ומדלא קאמרי בירושלמי יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמבואר בכ"ד. ע"כ מוכח דכוונת הירושלמי הוא להורות דאף על טענת ע"ע וב"ח ג"כ דינן כעבדים במה דמיעטן התורה ע"י כלל ופרט. לפי דאינן אלא לתשמיש ושייך ה"ט אף בע"ע וב"ח:

וכעין זה אמרו בירושלמי שבועות פ"ו ה"ו על משנה דאין נשבעין על עבדים דיצאו קרקעות כו' כ' יצאו עבדים שאין להם קנס כו'. ולעיל בחידושי לסי' כ"ה סעי' ג' בארתי לכוונת הירושלמי הלז דאין להם קנס דאם יזיק שור הבעלים להעבד פטור אם היה תם כמו דמבואר בב"ק (דף מ"ב) דר"ע דריש נקי מדמי עבד. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"ה ע"ש. ומבואר בירושלמי שם דלמאן דדריש נקי מדמי עבד ס"ל ג"כ דשור תם שנגח ב"ח דפטור מכופר ג"כ ועין בתוס' ופני יהושע לב"ק (דף מ"ב) וקצרתי. א"כ חזינן להטעם דאמרו בירושלמי שבועות דאימעטו עבדים מן הכלל ופרט בהא דאין נשבעין על העבדים דזהו לפי דיצאו עבדים שאין להם קנס דה"ט שייך אף בב"ח. וכן אמרו בירושלמי שבועות שם אח"ז סברא אחרת דלכן יצאו עבדים לפי דאין דמיו קצובין. והכוונה הוא דיש שקונה אותם בדמים הרבה וכעין סברת התוס' בב"ב (דף ס"א ע"ב) ד"ה ש"מ שיורי שייר כו' גבי קרקע דלא שייך הדמים מודיעין דפעמים קונה קרקע הרבה יותר משוויי' ע"ש. ואפשר דמה"ט לא אמרינן בשכירות פועלים הדמים מודיעין כמבואר בב"מ (דף פ"ג) דאמרו לא צריכא דטפא להו אאגרייהו כו'. ועיין בקצה"ח סי' של"א ס"ק א' ובסי' שי"ב ס"ק ב' ואכמ"ל:

וחזינן דהירושלמי מהדר אחר טעמים אחרים ולא אמר בקצרה דיצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. משום דס"ל דאף ע"ע וב"ח דינן כעבדים דאין נשבעין ע"כ נקט שארי טעמים משום דלכל הנך טעמים הדין גם דב"ח דינן כעבדים הן לפי הטעם דיצאו עבדים שאין בהן קנס וכן לפי הטעם דאין דמיו קצובין דכל הנך טעמים שייך גם בב"ח וכן לפי הטעם דירושלמי בב"ק דיצאו עבדים שאין לך מהם אלא תשמיש כנ"ל. א"כ לשיטת הירושלמי דס"ל דגם ב"ח דינן כעבד דאין נשבעין על תביעתו. ולא הוזכר שום מ"ד ותנא דחולק בירושלמי שם ע"ז. א"כ לפ"ז שפיר הוכיח הראב"ד מן הא דא"ר יהודה דאם יש מקצת הודאה גבי נחבל כו'. א"כ מוכח מזה דאם אין תובעו למלאות החפירות דבזה דינו כמטלטלין ונשבעין בזה. דאל"כ תקשה לשיטת הירושלמי מן הא דא"ר יהודה במשנה שבועות כן. לכן אף דנימא דדוקא עבדים הוקשו לקרקעות ולא ע"ע וב"ח א"כ אף לפי מה דאמרו בש"ס דילן הטעם דיצאו עבדים דהוקשו לקרקעות. דלפ"ז דוקא עבדים אימעטו מכלל ופרט ולא ב"ח עכ"ז לפי שיטת הירושלמי בטעמם הדין הוא דאף ב"ח הוקשו לעבדים בזה דאין נשבעין עליהן. א"כ יהי' מוכח מהמשנה דא"ר יהודה עד שתהא מקצת הודאה דזה אין דינו כקרקע כיון דאין תובעו למלאות החפירות. ואף דהראב"ד כתב לי' סתמא לראי' זו עכ"ז מצינו כן בכמה דוכתי דכן הוא דרך התוס' להוכיח כן אף ממ"ד שאינו אליבא דהלכתא ונקטו סתמא לראייתם. כדמצינו להש"ך סי' רס"ח ס"ק ב' שכתב כעין זה בכוונת התוס' ע"ש בח"מ. ובאו"ת בכללי מיגו ס"ק ק"ד בכוונת התוס' במכות ע"ש. וכן מצינו בכ"ד בש"ס ובתוס' ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק א' ע"כ אף דנימא דהראב"ד יהי' ס"ל דב"ח לא איתקש עכ"ז שפיר הוכיח כן:

ומה דהוכיח הש"ך מקידושין (דף כ"ח) דע"ע הוקש לקרקע. כבר הקדימו בראי' זו התה"ד בסי' שי"ח והביא שם לדברי הרמב"ם דס"ל דפועל דינו כעבד לענין דאין לו אונאה וקבלן דינו כמטלטלין ע"ש. וכמבואר לקמן סי' רכ"ז. ובמק"א כתבתי לפרש דמה"ט פועלים נקנו בהתחלת מלאכה דזהו מעין קנין חזקה דשי' הרמב"ם דשדה נקנה באכילת פירות. ובשכירות לכ"ע נקנה באכילת פירות. וכן בעבד דרך תשמישו ומה"ט פועלים דדינן כקרקע נקנין בהתחלת מלאכה דזהו דרך תשמישן והוי כקנין חזקה דמהני בקרקעות ולא במטלטלין וכן קבלן אינו נקנה בהתחלת המלאכה מה"ט. והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ט סעיף י"ז. ושם הבאתי לדברי רש"י בקידושין (דף מ"ז) שכתב על הא דהשואל קורדם בקע בו קנאו דקנאו ע"י חזקה. ואף דמטלטלי לא נקנה בחזקה מ"מ י"ל כמו שכתב השמ"ק בב"מ (דף מ"ז) דהך דבקע בו קנאו זה הוי מתקנתא דרבנן ע"ש בספרי. וכן כתב הריטב"א לקידושין (דף מ"ז) בד"ה הא דרב הונא כו' ע"ש:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה