אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צד

סימן צג

א (סעיף א'):

ויש מי שכתב דאם בא לו שבועה ע"י הפוכו כו' אין מגלגלין עליו. והוא בתה"ד סי' שכ"ז והובא בש"ך ס"ק ב' בקצרה וכ"כ הש"ך בשם הריטב"א בפ"ק דקדושין שכתב ג"כ כדברי התה"ד דבשבועה ע"י היפוך אין מגלגלין עליו. והש"ך הניח בצ"ע לדינא. אכן ראיתי בהרדב"ז ח"א סי' תכ"ו שהביא לדברי התה"ד והכריע כן לדינא ע"ש. ועיקר טעמם הוא דאף לשיטת הר"י דהובא בשבועות (דף מ"ט) בתוס' שם ד"ה לכל מגלגלין כו' דדוקא נקט שכיר כו'. דה"ה בשבועת ע"י היפוך כיון דע"פ דין הא קיי"ל דשד"א לא מפכינן משום דאומרים לו השבע או תשלם א"כ הא דמפכינן בדרבנן אין זה מן הדין ע"כ אין לגלגל עליו כו' ע"ש בתה"ד. וכיון דהרדב"ז הכריע ג"כ לדינא כהתה"ד ע"כ נראה לפסוק כן להלכה וכדברי התה"ד והריטב"א דאין מגלגלין בשבועה הבאה ע"י היפוך:

אך יש לומר דדוקא היכא דהנתבע טוען ברי ואעפ"כ אינו רוצה לישבע בעצמו ורוצה להפך השבועה על התובע בזה שפיר י"ל דאין מגלגלין על שבועת התובע הבא ע"י היפוך משום דעיקר היפוך שבועה בכה"ג אינו מן הדין משום דע"פ דין מחוייב לישבע בעצמו ולא להפך דהא באמת בדאורייתא לא מפכינן כמש"כ התה"ד. אבל היכא דהנתבע טוען ואומר דלכן איני נשבע לפי שלבי נוקפי ע"ז ולא אוכל לישבע בבירור וכפי מה שכתב האו"ת לקמן ס"ק ח' דלכן מהפכין ג"ש בדאורייתא משום דיכול לומר לבי נוקפי והנני מסופק כו' בשלמא בשד"א עצמה אם הוא מסופק א"כ ישלם כדין מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בשד"א אבל בג"ש דאורייתא דכיון דלא אמרינן בג"ש מתוך שאינו יכול להשבע משלם ע"כ אינו מחוייב לשלם באומר איני יודע על הגלגול ומה"ט יכול להפך שבועת הג"ש על חבירו ועפ"ז תירץ שם לקושיות הש"ך על המחבר שם ע"ש. ובחידושי לקמן סי' צ"ד סעי' ח' ש"ך ס"ק י"ב כתבתי להסביר דברי האו"ת הלז ביתר ביאור דלא אמרינן דישבע שאינו יודע ויפטר משום דיכול לומר דע"י שבועתי שאינני יודע לא יהיה עדיין בירור הענין על נכון דאכתי יהיה עליו חיוב לצאת ידי שמים כמבואר בסי' ע"ה סעי' ט' ע"כ יכול לומר דישבע התובע שיודע בברי שחייב אני לו ואשלם ומה"ט פסק המחבר לקמן סעי' ח' דיכול להפך ג"ש דאורייתא כמו שהארכתי בחידושי שם. וחזינן דבכה"ג הדין הוא דמהפך אף בג"ש דאורייתא כיון דלא דיינינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם בג"ש. א"כ ה"ה בשבועת היסת דאם אומר איני יודע דלא אמרינן בדרבנן מתוך שאינו יכול להשבע משלם ע"כ מן הדין יכול להפך על התובע שישבע לברר הענין על בוריו וכיון דמן הדין הוא דיכול להפך ע"כ ממילא יכול לגלגל עליו דלא שייך בזה סברת התה"ד דכתב דהיפוך שבועה הוא שלא ע"פ דין דהא בדאורייתא לא מפכינן. דבאמת בכה"ג אף בדאורייתא מפכינן כמו דנתבאר דגם בג"ש דאורייתא מהפכינן:

וזה אינו רק באם הכחשתם הוא בההלואה אבל אם הכחשתם הוא בהפרעון א"כ אף שיאמר לבי נוקפי ומסופק אני בהפרעון ג"כ שייך בזה סברת התה"ד דהיפוך שבועה הוא שלא מן הדין כיון דבדאורייתא לא מפכינן דהדין הוא שישבע או ישלם דאינו יכול לטעון דמסופק אני בהפרעון דא"כ הדין הוא שישלם כמו כל איני יודע אם פרעתי וכיון דעיקר הפטור שלו הוא רק ע"פ טענתו דאומר ברי לי על הפרעון ע"כ שייך שפיר לומר דהיפוך שבועה הוא שלא ע"פ דין דאו ישבע או ישלם ולכן בכה"ג שפיר יש לדון כמש"כ התה"ד והריטב"א והרדב"ז דאינו יכול לגלגל כיון דהיפוך הוא שלא ע"פ דין. ומה שהקשה הט"ז דא"כ בשבועת היסת ג"כ לא יגלגלו דהא חיוב ש"ה הוא מדרבנן. י"ל דס"ל להתה"ד והרדב"ז לחלק דשאני ש"ה דיש טעם לזה משום הא דשבועות (דף מ') דחזקה א"א תובע כו' מסייע להתובע א"כ ה"ל כעין רגלים לדבר שחייב לו ולכן מקרי ש"ה חיוב ע"פ דין כיון דיש סברא מעליא שתקנו כן. וכעין זה מוכרח לומר בדברי הר"י בתוס' שבועות (דף מ"ט) דלכן אין מגלגלין על שבועת שכיר משום דהשבועה הוא שלא ע"פ דין דהיה להשכיר ליטול בלא שבועה כו'. ואף דמה דאמרו דשכיר נוטל משום דבעה"ב טרוד בפועליו זה גופא הוא רק משום תקנתא דחז"ל ועיין בסי' פ"ז ש"ך ס"ק כ"ה ובשבועות (דף מ"ו). מ"מ כיון דראו חז"ל לומר הסברא דבעה"ב טרוד בפועליו מקרי זה ע"פ דין. וה"ה בנ"ד משא"כ בהיפוך שבועה דאומרים לו אם האמת כדבריך דתשבע וזהו קצת נגד הסברא מה שאינו רוצה לישבע על האמת ע"כ זה מקרי שלא ע"פ דין ואין מגלגלים עליו. והא עיקר ג"ש ילפינן מסוטה ושם ריע טענת האשה ע"י קנוי וסתירה וה"ה בכל חיוב שד"א ועיין בב"מ (דף ד' ע"א) תוס' ד"ה הצד השוה כו' דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר כו'. וכן י"ל בשבועת שומרים דרגלים לדבר דהוא ברשותו כמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"ד ס"ק ג'. וכיון דיש בכל הני רגלים לדבר דמשקר הנתבע בטענתו ע"כ גזרה התורה לגלגל עליו שארי מילי די"ל כמו דנראה למשקר בעיקר טענתו כ"כ בהגלגול. וה"ט שייך ג"כ בש"ה לאחר דתקנו שבועת היסת משום חזקה א"א תובע כו' א"כ גם בזה י"ל דנראה כמשקר כו'. אבל בהפוך שבועה אדרבה מצד הסברא נראה דהנתבע משקר דאל"כ למה לא ישבע על האמת לפי דבריו ע"כ אף דחז"ל תקנו שיכול להפך על התובע מצד להפיס דעת הנתבע וכיוצא בזה מ"מ כיון דאין לומר בזה דהתובע משקר ע"כ לא מצינו כה"ג ג"ש וזה דומה לשבועת שכיר דאין מגלגלין עליו מה"ט. ויש להעמיס דברינו בדברי הפוסקים דכתבו דאין מגלגלין על ההיפוך שבועה:

היוצא לנו מזה דהיכא דהנתבע טוען ברי לי ממש רק דאינו רוצה לישבע אף על האמת או באם הכחשתם הוא בהפרעון אז אף בטוען לבי נוקפי ומסופק אני ואיני יכול לישבע בבירור בזה הדין נותן דאינו יכול לגלגל על השבועה שמהפך להתובע וכמש"כ התה"ד והריטב"א והרדב"ז כיון דעיקר היפוך שבועה הוא שלא ע"פ דין כנ"ל. אבל היכא דהכחשתם הוא בההלואה וטוען כי לבי נוקפי ומסופק אני כו'. בזה הדין נותן דיכול לגלגל על שבועת היפוך כדמצינו בג"ש דאורייתא כנ"ל. א"כ ההיפוך בכה"ג הוא מן הדין וגם הא בכה"ג לא נראה טענת הנתבע כמשקר דהא נותן אמתלא נכונה לדבריו דמה דאינו נשבע הוא לפי שאינו יודע על בוריו לברר הענין ע"י שבועתו כנ"ל וחבירו דאומר ברי יכול לברר ע"י שבועתו א"כ ישבע על טענתו להוציא ממון וכיון דבזה לא שייך סברת התה"ד שכתב דהיפוך הוא שלא ע"פ דין דבדאורייתא לא מפכינן. דהא בכה"ג מצינו דמהפכינן בג"ש דאורייתא כיון דלא דיינינן בג"ש מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"כ ה"ה בשבועת היסת ע"י היפוך דיכול לגלגל על התובע:

ב:

בסי' צ"ד נסתפק הקצה"ח בס"ק א' אם מגלגלין שבועת התורה במלוה בשטר וטען הלוה פרעתי ועוד תבע הלוה להמלוה בע"פ ובע"א אם מחוייב המלוה לישבע שד"א על שטרו בתורת גלגול או כיון דכתיב בפי' ולקח בעליו ולא ישלם וילפינן מינה דליכא שבועה דאורייתא בנוטל א"כ ה"ה גם גלגול ליכא מה"ת בזה וכעת צ"ע עכ"ל הקצות החושן:

ענף ח:

ולענ"ד מוכח מן התוס' ב"מ (דף י"ד) ד"ה דינא הוא כו' דהקשה מאי נפ"מ דראובן המוכר יהיה בע"ד דידיה ותירצו דנפ"מ אם יש לראובן עליו שבועת התורה יגלגל עליו שלא פרע כו' עכ"ל. אלמא דס"ל להתוס' דאף בנוטלין מגלגלין בשד"א. משום דעיקר קושיות התוס' בכתובות (דף צ"ב ע"ב) דמאי נפ"מ הוא אי משום דיטעון טענת אשתבע לי הא בל"ז צריך שבועה כדין טורף ממשעבדי. וע"כ מוכח דס"ל להתוס' בב"מ דמגלגלין אף בנוטלין שד"א. וזהו שסיימו התוס' בב"מ שם אבל לשמעון לא ישבע אלא שבועה דרבנן כו' ויש חומר בשד"א יותר משבועה דרבנן עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לכתובות (דף צ"ב) שם וז"ל ורש"י ז"ל כתב דנפ"מ דא"ל אישתבע לי. וא"י מהו הא אין נפרעין ממשעבדי אלא בשבועה וסיים לתרץ בשם אחרים דפירשו דנ"מ לענין גלגול כו'. עכ"ל הרשב"א. ואפשר לומר דכוונת הרשב"א הוא לענין מה דמבואר בח"מ סי' ע"א סעיף ה' ש"ך ס"ק י"ד דיש פוסקים דס"ל דפטור סתם לא מהני לפטור ע"י גלגול ע"ש. ומיירי התם בפטרו ונתן לו נאמנות אף נגד ב"כ. ועיין בסי' ע"א ש"ך ס"ק מ"ב. אך קשה לומר כן בכוונת הרשב"א הנ"ל. והעיקר כנ"ל דס"ל דמגלגלין שד"א בנוטלין ג"כ. וכן כתב השמ"ק לכתובות (דף צ"ב) בשם הרמב"ן שכתב ג"כ נפ"מ לענין גלגול כנ"ל. אלמא דס"ל לכולהו פוסקים ראשונים הנ"ל דאף בנשבע ונוטל ג"כ מגלגלין על שד"א ודינו כמו דאורייתא. ומצאתי בקצה"ח סי' רכ"ו שהעיר ג"כ מדברי התוס' דב"מ הנ"ל ודחה דמיירי בתר פרעון ע"ש. אך זה דוחק להעמיס כן בכוונת הגמ' שם דהא מיירי שם בטורף מן לקוחות. ומסתמא מיירי באין להמוכר אף מטלטלי דאל"כ הא קיי"ל לדינא דאמרינן אף במטלטלי הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכמו דהעלה האו"ת בסי' קי"א ס"ק ג' ודלא כהמהרש"א לב"ק (דף ק"ט). ואי דנימא דמיירי בטרף כבר מן הלוקח. ג"כ אין לומר כן דהא אמרו בלשון הגמ' שם דמפקת מיניה עלי דידי הדר דמשמע דמיירי דלא טרף עדיין מהלוקח וזה לשון להבא. וגם הא בב"ק (דף ח') אמרו אי מפקת מיניה דלשון זה משמע וודאי להבא. ועיין ברכות (דף ל"ח) דהמוציא דמפיק משמע ולהבא ע"ש. ועיין פסחים (דף קט"ז) וקצרתי כי אכמ"ל בכ"ז. וע"כ שפיר מוכח מתוס' וראשונים הנ"ל ספיקו של הקצה"ח. ויפה כתב הנתיבות כאן ג"כ לפשוט ספיקו של הקצה"ח הנ"ל מהתוס' דב"מ הנ"ל:

אך עדיין יש לדחות הוכחה זו ע"פ מש"כ המ"מ בפ' כ"ג ה' מלוה והובא בח"מ סי' נ"ד ש"כ ס"ק ד' דאם טען שהשטר אצל המלוה ועתה הניחו בכיסו ישבע המלוה היסת. ואע"פ שאין ניירו של שטר שוה פרוטה מ"מ מחמת הראיה שבו יתן לו הלוה יותר מפרוטה כו' עכ"ל המ"מ. אלמא דתביעת גוף השטר ראיה מהמלוה מקרי ש"פ ונשבעין ע"ז. ע"כ י"ל דכוונת התוס' וראשונים הנ"ל דאף די"ל דס"ל ג"כ דעל נשבעין ונוטלין אין לגלגל שד"א. מ"מ היכא דהמוכר בא לתבוע את המלוה ה הטורף שיחזיר לו מיד גוף השטר משום דהראיה שיש עליו הוא ש"פ כנ"ל. ואף דיטרוף מן הלוקח מ"מ כיון דמפקת מיניה עלי' דידי הדר. או משום דלא ניחא ליה דליהוי תרעומות עליו כדאמרו בגמ' שם בזה. ע"כ מקרי זה השטר ראיה ש"פ לגביה משום סברת המ"מ הנ"ל. דיתן לו הלוה המוכר יותר מפרוטה. וזה מקרי נשבעין ולא משלמין דהא המלוה תופס ת"י גוף הנייר. [ועיין בח"מ סי' ע"ב ש"כ ס"ק נ"ט ובאו"ת ונתיבות שם ואכמ"ל]. ולכן שפיר מגלגל זה הטענה על שד"א להיות דינו כמו שד"א ממש. אבל בנשבע ונוטל שפיר י"ל דס"ל דאינו מגלגל על שד"א מן התורה. ונדחה ראיה זו:

אבל יש לעיין בזה מהא דכתובות (דף פ"ז) דסבר רמב"ח למימר בשבועת פוגמת וע"א דהמה שד"א והקשה ליה רבא והא כל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ועוד הא אין נשבעין על שעבוד קרקעות. ולפמש"כ דשבועת בעהש"ט על שטרו מקרי נשבע ואינו משלם כנ"ל. א"כ קשה מאי מקשה ליה רבא הא י"ל דכוונת רמב"ח הוא משום דצריך לישבע על גוף השטר שמחזיק ת"י כנ"ל. בשלמא בפוגמת י"ל דלא שייך מודה במקצת בזה דהא כ"ז דחייב לו מקצת יכול להחזיק כל השטר ת"י. אבל בשבועת ע"א שפיר י"ל דנשבע שד"א להכחישו כדי דיהיה יכול להחזיק גוף השטר ת"י. ואפשר דכיון דתנן סתמא א"כ מיירי ג"כ במקום שאין כותבין כתובה. ועיין לעיל (דף ט"ז ודף פ"ט):

ובאמת בלא"ה אינו קשה כלל זה משום דהא כתב הש"ך בסי' נ"ד ס"ק ד' הנ"ל. דהא דכתב המ"מ דמחמת הראיה שבו הוא ש"פ דלא שייך זה רק גבי שבועה דרבנן. משום דבאמת אינו ש"פ ממש דאל"כ הא דקיי"ל אין נשבעין על שטרות משום דאין גופן ממון ה"ל לישבע עליהן משום דש"פ מחמת ראיה שבו כו' עכ"ל. ולפ"ז שפיר כתבתי לדון דמה דמחזיק גוף השטר ת"י זה הוי טענה ש"פ והוי בכלל נשבע ואינו משלם כיון דגוף הנייר הוא ת"י. ואף דאין גופו ממון ואימעט משבועה מ"מ יכול לגלגל על שד"א כמו כל קרקע ושטר דמגלגלין על שד"א כמבואר בסי' צ"ה סעיף ה'. אבל לומר דיהיה חייב שד"א בלא גלגול משום גוף השטר דת"י כדי להכחיש הע"א כמו דסבר רמב"ח למימר. וודאי אין זה סברא משום דהא אין נשבעין על שטרות. וע"כ וודאי ליכא למימר כן בכוונת רמב"ח:

והא דהוי ס"ל לרמב"ח דנשבעין מה"ת אף דהוי שעבוד קרקע כדמקשה ליה רבא י"ל בזה כמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה בכתבים סי' קנ"ג דטעמו דס"ל שעבוד קרקע אינו כקרקע לענין שבועה וגם ר"פ ס"ל כן בשבועות (דף ל"ז) יע"ש. ובהא דהוי ס"ל לרמב"ח דחייב שד"א אף דהוי נשבע ונוטל כבר פי' בזה הפני יהושע והפלאה שם היטב ע"ש. ואנכי לעצמי אמרתי בפי' דבר זה משום דמש"כ ההפלאה שם דסבר רמב"ח דשטר העומד לגבות הוי כגבוי. זה דוחק דהא זהו פלוגתת ב"ש וב"ה גבי מתו בעליהן עד שלא שתו בסוטה (דף כ"ה). וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועיין בש"ך סי' י"ב ס"ק י"ז. וע"כ נלע"ד לומר בכוונת רמב"ח ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ריש ענף ד' בשם התוס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה ב"ה סברי כו'. דבשט"ח ברור אף ב"ה מודו דהוי כגבוי ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה היכא דבשבועה יהיה מהימן לגבות בשטרו אז לאחר שישבע הוי השטר כגבוי אף לב"ה. כיון דאזי יהיה שט"ח ברור להוציא מהנתבע. וע"כ ס"ל לרב"ח דמקרי נשבע ואינו משלם כיון דהא כתיב ולקח בעליו ולא ישלם והאי לא ישלם קאי לאחר שישבע. ואז איגלאי למפרע דהוי כגבוי כיון דמברר בשבועתו דמהימן להוציא. וע"כ ס"ל לרב"ח דמקרי נשבע ואינו משלם כן י"ל בכוונת רב"ח. [ועיין בנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ל"ב שכתב מסברא דנפשיה לדון דבשט"ח ברור הוי כגבוי. ולא הביא דברי התוס' סוטה (דף כ"ה) הנ"ל. ותמהני עליו בזה. ובמק"א הארכתי בזה]. אך לפמש"כ התוס' גיטין (דף ל"ז) ד"ה שטר שיש בו כו'. דדוקא בשטר דכתוב בו שעבוד נכסים בזה ס"ל דהוי כגבוי ע"ש. ולפ"ז מוכרח לומר דסברת רב"ח הנ"ל קאי במקום שכותבין כתובה דאל"כ לא שייך ביה לומר דהוי כגבוי. אכן לפמש"כ תוס' בשבועות (דף ל"ז) ד"ה ואין מביאין כו' שפיר י"ל כן בכל גווני וזהו סברת רב"ח. וי"ל בזה ע"פ מש"כ השמ"ק בב"ב (דף ו') ד"ה מי אמרינן דרב"ח סבר דשט"ח כגבוי דמי ובמק"א הארכתי בזה:

ועפמש"כ דגוף השטר שמחזיק ת"י הוא ש"פ כסברת המ"מ הנ"ל. יש ליישב עפ"ז תמיהת הנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' י' שהקשה על מש"כ המחבר בסי' ל"ז סעיף י"א ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והיה שמעון א' מעדי השטר ה"ז פסול משום דהוי נוגע דהשני נוח לו כו'. וכ"כ בסי' ס"ו סעיף כ"ב. ותמה הנו"ב הא כתב הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דדוקא היכא דבא להוציא אמרו הסברא דזה נוח לו כו'. ולא בבא להחזיק. א"כ הא התם הוי להחזיק ע"ש. אכן לפמש"כ י"ל בקושיות הנו"ב הנ"ל דהוי ג"כ להוציא גוף השטר מן התופסו דגוף הנייר הוא ש"פ מחמת הראיה שבו. ואף שכתב בלשון דרוצה שיפטר מבע"ד. ג"כ י"ל הכוונה דרוצה להפטר ולהוציא שטר ראיה שיש לו עליו כדי שיפטר ממנו לעולם ולא יהיה לו עליו כלל שטר ראיה. ובמק"א הארכתי בזה:

ועוד נלע"ד אדון בראיות התוס' והרמב"ן הנ"ל שכתבו דנפ"מ דיגלגל עליו שד"א משום דהרמב"ן בחי' לב"ב (דף קכ"ד) כתב מילתא חדתא דאביי דס"ל למפרע גובה. י"ל דס"ל דכל מלוה מקרי מוחזק וכמאן דגביא דמיא לגבי ירושת בכור וכה"ג יעו"ש. ולפ"ז אפשר לומר דלאביי הוי כל בע"ח הטורף מקרקעות בשם נשבע ואינו משלם כיון דהוי כגבוי מחמת דלמפרע גובה. [ועיין בב"ק (דף ל"ג) תוס' ד"ה הקדישו ניזק כו'. בשני תירוצים של התוס' שם ולתי' הב' שם דאף מקודם דיגבה אמרינן כן]. ודווקא בגובה ממטלטלי דבזה אף אביי מודה דלא אמרינן למפרע גובה כמש"כ הרמב"ן בפסחים (דף ל"א) במלחמות שם ע"כ מקרי נשבע ונוטל. משא"כ בגובה מקרקעי כיון דהוחזק כבר הקרקע בידו דהוי ספק בפרעון שייך בזה לומר קרקע בחזקת בעלי' והוי מוחזק מה"ט. וגם י"ל דזהו סברת רב"ח בכתובות דהיה ס"ל דשד"א היא משום די"ל דס"ל כסברת אביי דלמפרע גובה. ועיין בקצה"ח סי' רע"ח ס"ק י"ד ובקצה"ח סי' ק"ז ס"ק ב' שהביא שם דברי הרמב"ן הנ"ל:

ולפ"ז יש לדון דהא דכתבו התוס' והרמב"ן בהא דאמר אביי בב"ק (דף ח') וב"מ (דף י"ד) הנ"ל בראובן שמכר שדה ואתי בע"ח וטריף דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' כו' דנפ"מ לענין גלגול שבועה דאורייתא. משום דהא אביי קאמר זה שם. ולאביי י"ל דמקרי נשבע ואינו משלם משום דכמאן דגביא דמיא לדידי' והוי ספק אם יצתה מרשותו ע"י פרעון. וע"כ נדחה ראיה זו די"ל דשא"ה דקאי אליבא דאביי כנ"ל. אך יש לחלק דשאני גבי ירושת בכור וכה"ג. דבזה אף היכא דמונח אצל אחר. מ"מ כיון דגוף החפץ שייך לו מקרי מוחזק וכמש"כ הרמ"א בח"מ סוף סי' רע"ח דבנגנבו לו ספרים מקרי מוחזק. ע"כ י"ל דבזה כתב הרמב"ן אליביה דאביי דכיון דלמפרע גובה מקרי מוחזק גבי בכור. משא"כ גבי נשבע ואינו משלם עדיין י"ל אף לאביי דלמפרע גובה מ"מ לא מקרי נשבע ואינו משלם. ויש להאריך בזה הרבה אך כבר כתבתי סברא אחרת מה שיש לדחות ראיה זו: ז:

(שם סעיף ט') נתחייב החשוד שבועה כו' וטען הלוה ואמר ישבע לי כו'. וכתב הסמ"ע בס"ק כ"ח דקאי על שבועת השבע לי. אכן המל"מ פ"ב ה' טוען ה' ה' כתב לפרש דהך טען הלוה השבע לי קאי על פוגם דבחשוד כיון דלא מצי ובעיקר סברת הקצה"ח שכתב לחלק דשאני נשבע ונוטל דכתיב בפי' ולקח בעליו ולא ישלם. אין זה ברור כ"כ דהא עיקר גלגול שבועה ילפינן מסוטה אף דכתיב התם גבי שבועת הכהן דמשביע להסוטה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל. או דכתיב איש למעוטי קטן ואפ"ה מגלגלין שבועה ע"ז. וכמש"כ התוס' בקידושין (דף כ"ז) בד"ה ה"ג אלא לאו ע"י גלגול כו'. אלמא אף דכתיב בפי' גבי שבועת סוטה כל הנ"ל אפ"ה מחייבינן לה לישבע בתורת גלגול אף ע"ז. וה"ה בממונא דילפינן בקו"ח מסוטה כמבואר בקידושין (ד' כ"ח) ובירושלמי סוטה פ"ב ה' ו' אף במה דמיעטה התורה בפי' מ"מ בתורת גלגול מגלגלינן. ע"כ עיקר סברתו אינו ברור כ"כ:

אך לכאורה יש לחלק חילוק אחר דלכן אין לגלגל שבועת נוטלין משום דזה הוי חשש בלהבא דהא עדיין לא נטל ממון חבירו ת"י. רק בשבועת נשבע ולא משלם דכבר נטל ממון חבירו ת"י והוי חשש דלעבר בזה מצינו דהתורה חייבו שבועה אם אמת כדבריו. אבל אפשר בחשש דלהבא דאפשר דיטול להבא ממון חבירו שלא כדין מנלן בזה לגלגל שבועה על שבועה דלעבר. וכש"כ היכא דאין התובע רוצה לתבוע עכשיו בהשטר דמנלן בזה לחייבו שבועה על להבא שיהיה עליו שבועה דאורייתא על להבא דאם ירצה לתבוע ממנו לא יתבע ממנו בשקר. אכן באמת מצינו בסוטה פ"ב (דף י"ח) דר' מאיר ס"ל גבי שבועת סוטה דחייבת לישבע בתורת גלגול אמן שלא אטמא ורבנן פליגי עליו וס"ל דאינה נשבעת על להבא. א"כ לר"מ דאף על להבא מגלגלין והרמב"ם פסק בפ"ד ה' סוטה ה' י"ז כר"מ וכמש"כ שם הכ"מ וכמש"כ המראה הפנים בירושלמי סוטה סוף פ"ב הלכה ו' שכתב דאף דהרמב"ם בפירושו פסק דאין הלכה כר' מאיר. וכן כתב הרע"ב אלא שבחיבורו חזר בו הרמב"ם ופסק אמן משעבר אמן להבא כדנתנו שם הראב"ד והכ"מ ז"ל טעם דרב אשי בעי אליבי' בגמ' ש"מ דסוגיא כוותי' אתיא עכ"ל. ולכן לפי מאי דקיי"ל כר"מ דאף על להבא מגלגלין. לכן אף בשבועת נוטלין ואף דאינו תובע עכשיו בהשטר מ"מ הדין נותן דמגלגלין על טענת לשעבר. ועפ"ז תרצתי קושיות המל"מ פ"ו ה' אישות ה"ב בהא דקידושין (דף ס"ב) דלר"מ חנקי מבעי ליה. והקשה הא בלעבר לא בעינן משפטי התנאים. אבל לפמש"כ א"ש דהא לר"מ דס"ל דשבועת סוטה הוי בלהבא ג"כ. וגם הא קיי"ל לדינא כן כנ"ל. ע"כ שפיר הקשה הש"ס לר"מ דחנקי מבעי ליה דהא הוי תנאי להבא ובעינן משפטי התנאים ובמק"א הארכתי בזה:

ולפי זה הדין נותן בשבועת השותפות אף בתוך זמן השותפות. אם נתחייב השותף לו שבועה דאורייתא. ומשביעו שד"א בתוך זמן השותפות דיכול לגלגל עליו בשד"א על חשש דלהבא שלא יטול ממונו שלו שלא כדין. ואף דהוי חשש בלהבא מ"מ יכול לגלגל מה"ת כמו דס"ל לר"מ דמגלגל שבועה שלא אטמא על שעבר:

והנה בקידושין (דף כ"ז ע"ב) אמרו אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן כו'. והקשה הפנ"י שם הא ממה דמגלגלין שלא נטמאת שומרת יבם וודאי מצינו למילף גלגול שבועה לענין ממון דלמאן דלית לי' דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה א"כ עיקר שבועה דשומרת יבם היינו להפסיד כתובתה לחוד כמו שפירש רש"י בסוטה ריש פרק ארוסה. א"כ מדדרשינן אמן אמן לשומרת יבם וכנוסה שפיר שמעינן גלגול שבועה בממון. ותירץ דאכתי מעיקר קרא לא מצינו למילף גלגול שבועה דממון כיון דאיכא לאוקמי לענין ארוסה לחוד עכ"ל הפני יהושע. ולפ"ז מוכח דאף בנשבעין ונוטלין מגלגלין מה"ת דהא באמן שלא נטמאתי כשהיא שומרת יבם עיקר השבועה הוא לענין ממון שתיטול הכתובה. וכמש"כ הפני יהושע לדידן דלא קיי"ל כרב המנונא דאמר דשומרת יבם שזינתה אסורה. א"כ מוכח דמשביעין אף בשבועת נוטל בתורת גלגול מה"ת:

אכן באמת דברי הפנ"י המה תמוהים דהא הגמ' בסוטה (דף י"ח) מקשה על הא דקתני שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה דמוכיח מזה רב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה דאם לא אסורה היכי מתני בהדא והא תנן זה הכלל כל שאלו תבעל ולא תהיה אסורה לו לא היה מתנה עמה ודחי לי' הגמ' דהא מני ר' עקיבא היא. אלמא דמבואר בפירוש דשבועת שומרת יבם אינה משום ממון רק משום איסור. וכן פסק הרמב"ם ה' סוטה פ' ד' ה' י"ז דאם כנס יבמתו אינו מגלגל עלי' שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם אבל מגלגל עלי' שלא זינתה תחת אחיה ואף שפסק בפ"ב ה' סוטה ה' ב' דשומרת יבם אינה שותה ולא נוטלת כתובה. אפ"ה משום ממון דכתובה אינה נשבעת. משום דבפירוש אמרו במשנה סוטה (דף י"ח) הנ"ל דזה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לא היה מתנה עמה. ונעלם כל זה מהפני יהושע. ולפ"ז מוכח מדחזינן דהיכא דאינה אסורה עליו אינה משביעה אף דהוי נפ"מ לענין כתובה דאם זינתה בעודה שומרת יבם אין לה כתובה ואפ"ה אינה נשבעת. דמוכח מזה דעל נשבעין ונוטלין אין מגלגלין אף בתורת גלגול. ובוודאי אין לחלק דשאני התם דהוי גלגול ממון על איסור. דז"א דהא ילפינן בקו"ח בקידושין (דף כ"ז) ממון מאיסור. א"כ כיון דמגלגלין איסור על איסור ה"ה דמגלגלין ממון על איסור. ומדחזינן דאינה נשבעת משום הכתובה בתורת גלגול מוכח דעל נשבעין ונוטלין אין מגלגלין:

ולפ"ז י"ל דבמקום שכותבין כתובה ותובע ממנה גוף הנייר משום דש"פ אצלו מחמת הראי' שבו כמש"כ המ"מ דהובא לעיל דלפ"ז י"ל דזה מקרי נשבע ולא משלם. דלפ"ז יהיה יכול לגלגל על שומרת יבם שלא זינתה בעודה שומרת יבם. כדי שלא תצטרך להחזיר גוף הכתובה. אכן באמת מדלא מצינו כן ומשמע דאף בזה אינו מגלגל עליה וסתמו בזה. ע"כ מוכח מזה דבזה לא שייך גלגול משום דממון על איסור אין מגלגלין. רק באיסור על איסור או ממון על ממון מגלגלין דהוי בדדמי לי'. משא"כ ממון על איסור דלא הוי בדדמי לי' אין מגלגלין ונדחה ראי' זו. גם י"ל בזה לפמש"כ המקנה בקידושין שם (ד' כ"ז) בקושיות הפני יהושע דמאי דקאמר שם אשכחן סוטה דאיסורא כו'. הא סוטה הוי איסורא דאית בי' ממונא. ותירץ המקנה משום דכתובה הוי נשבעת ונוטלת עי"ש. אך י"ל דשא"ה דעיקר השבועה הוי נשבע ונוטל וקצרתי:

לישבע ע"כ אין השבועה מעכב הפרעון אא"כ טען השבע לי ע"ש. ובעיקר דין זה כבר בארתי זה לעיל בחידושיי לסי' פ"ב סעיף ח:

וב"ה מצאתי בירושלמי שבועות פ"ז סוף הלכה א' וז"ל מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תורה נישמעינה מן הדא מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה שבועת תקנה על שבועת תקנה שבועת תורה על שבועת תקנה שבועת תקנה על שבועת תורה תמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא זה נשבע ונוטל וזה נשבע ואינו משלם עכ"ל הירושלמי. וכתב הפ"מ שם הגירסא הוא מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תקנה. וכוונתו הוא דשבועת התורה מקרי מה שנשבע ואינו משלם. ושבועת התקנה מקרי מה שנשבע ונוטל משום דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואם מגלגל שבועת נשבע ונפטר על שבועת נוטל זה מקרי שבועת התורה על שבועת התקנה וכן להיפך. וזה מוכרח דאל"כ למה לנו לגלגל על שבועת שד"א. אכן לפמש"כ הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' דהיכא דטוען בהיתר לקחתי הרבית וכה"ג אף דאיכא חזקה מעלייתא לפוטרו משבועה עכ"ז מגלגול שבועה אינו פטור. וכה"ג כתב השער המשפט דאם יש לו עד מסייע על טענת ג"ש אבל על העיקר אין לו עד מסייע דבזה אין ע"א פוטרו דכיון דצריך שבועה על העיקר ממילא נשבע גם על טענת גלגול ע"ש. ולפ"ז משכחת נפ"מ דאף דמחוייב לישבע שד"א מ"מ מן מה שיגלגל שבועה זו אף בשבועה דרבנן יהיה נפ"מ דלא יפטור ע"פ עד מסייע או משום חזקה כנ"ל דכיון דחייב לישבע ממילא מגלגלין טענת גלגול. אך להעמיס זה בכוונת הירושלמי הנ"ל הוא דוחק כמבואר למעיין. ולכן העיקר כמש"כ לעיל:

וכך הוא הצעת הירושלמי לפי דברי הפ"מ הנ"ל דנסתפקו אם יכול לגלגל שבועת נפטר על שבועת נוטל. וע"ז קא פשט מברייתא דתני מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה שבועת תקנה על שבועת תקנה. וכיון דתנינן כן בברייתא דשייך גלגול אף על שבועה דרבנן כמו בשבועת התורה. א"כ ה"ה דמגלגלין שבועת תורה על שבועת תקנה וכן שבועת תקנה על שבועת תורה. ודחי לי' הירושלמי אח"ז משום דשאני נשבע ואינו משלם דמגלגלין על נשבע ואינו משלם וכן נשבע ונוטל על נשבע ונוטל. דכיון דדמיא להדדי מגלגלין משא"כ הכא זה נשבע ונוטל וזה נשבע ואינו משלם ולא דמיין להדדי. ע"כ י"ל דאין מגלגלין בכה"ג זהו קוטב דברי הירושלמי לפירוש הפ"מ. ולפ"ז מוכח דאין מגלגלין שבועת נפטר על נשבע ונוטל אף מדרבנן לפי מסקנת הירושלמי הנ"ל:

אמנם באמת מבואר ברש"י בשבועות (דף מ"ח) דאיבעיא להו התם מהו לגלגל מדרבנן ומסיק דמגלגלין בדרבנן. ופי' רש"י שם ד"ה מהו לגלגל כו' שבועת האריסין שחלקו על שבועה דרבנן כגון היסת או של נשבעין ונוטלים כו'. אלמא דאף על שבועת נוטלין ג"כ מגלגלין שבועה בנשבע ונפטר. וכן מצינו באה"ע סי' צ"ז דחד דעה ס"ל דהא דצריכה לישבע שבועת חנוונית זהו מצד גלגול שבועה על מה דנשבעת ליטול כתובתה. אלמא דמצינו דכתבו הפוסקים לדינא דגם שבועת נפטר מגלגלין על שבועת נוטל וקשה איך סתמו בפשיטות לפסוק להיפך מן המבואר בפי' בירושלמי דאין מגלגלין:

ובהא דמבואר בירושלמי הלז דשבועת נוטלין על שבועת נוטלין מגלגל. אינו קשה מזה על שיטת ריצב"א בשבועות (דף מ"ט) והובא בתוס' ד"ה לכל מגלגלין כו'. דכתב דעל כל נוטלין אין לגלגל. משום די"ל דס"ל דכיון דאמרו בש"ס דילן לכל מגלגל חוץ משכיר א"כ ה"ה כל נוטלין בכלל דלא ס"ל לחלק בין שכיר לשארי מילי. אבל במה שפסקו לדינא דגם נפטר מגלגל על נוטל הא בזה אינו מוכח בש"ס דילן להיפך. אך י"ל דאף דכתבו התוס' בשבועות (דף מ"ט) הנ"ל בשם ר"י דדוקא על שכיר אין מגלגל אבל בשארי נוטלין מוכח בש"ס דילן דמגלגלין מדלא נקטו רק שכיר. וכמש"כ הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ב' דקיי"ל כפי' הר"י הנ"ל דעל כל נוטלין מגלגלין. אבל מנלן דגם נפטרין מגלגלין על נוטלין דלמא כוונת הש"ס דילן דנוטלין על נוטלין מגלגלין. אבל לא נפטרין על נוטלין וכדקאמר בירושלמי בפי' לחלק כנ"ל. במה דהביא שם ברייתא דשבועת תקנה על שבועת תקנה מגלגלין דזהו נוטלין על נוטלין כו'. [ובאמת יש לדון לפי מה דמבואר בירושלמי הנ"ל דתקנה על תקנה מגלגל. דיש להעיר מזה על הא דכתב הרא"ש בפ"ז דשבועות סי' י"ט דס"ל לירושלמי דאין מגלגל בדרבנן. ע"ש שכתב כן לשי' הרי"ף ובאמת הא מבואר בירושלמי דהובא לעיל להיפך. ומצאתי במראה הפנים סוף פ"ז דשבועות ד"ה ר' זירא כהדא דר"י כו' דהעיר מזה ע"ש]. וקשה אמאי כתבו להיפך מהמבואר בירושלמי בפי' דנפטר על נוטל אין מגלגלין:

ח:

(שם סעיף ט' ש"ך ס"ק י"ד):

וע"כ נראה לפרש כוונת הירושלמי דלא כהפ"מ. אלא כן הוא דמתחלה נסתפק הירושלמי אם מגלגל שבועת נפטר על נוטל. וקפשט לי' מברייתא דתנינן מגלגל תורה על תורה ותקנה על תקנה א"כ ה"ה תורה על תקנה כן קפשט לי'. או אפשר דתנינן מפורש בברייתא דתורה על תקנה מגלגלין. ואח"ז איבעי' לי' אם מגלגלין שבועת תקנה על שבועת תורה. דכיון דחזינן דאף שבועות שאינן דומות זו לזו מגלגל ג"כ כמו שבועת תורה על תקנה אף שאינן דומות זו לזו. א"כ אפשר דהוא הדין שבועת תקנה על תורה ג"כ מגלגל. וקפשט לי' מסברא דאין לדמותם אהדדי דתמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא זה נשבע ונוטל וזה נשבע ואינו משלם והכוונה דתמן בשבועת תורה על תקנה אף שאינן דומות להדדי עכ"ז הא נשבע ואינו משלם דזהו עיקר השבועה מה"ת מה שנשבע ואינו משלם כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם. וע"כ כיון דנשבע שבועת נוטלין מדרבנן דאף דליתי' כוותי' בדאורייתא. כש"כ דמגלגל עלי' שבועת נשבע ונפטר דאי' כוותי' בדאורייתא. אבל הכא בשבועת תקנה דליתא כוותי' בדאורייתא דהא כל נשבעין בתורה לא משלמין. וודאי אין מגלגלין על שבועת נשבע ואינו משלם. משום דהא כתוב מפורש בתורה ולקח בעליו ולא ישלם וכעין סברת הקצה"ח הנ"ל. רק שבועת נוטלין על שבועת נוטלין מגלגלין משום דכיון דעיקר שבועה הוא שבועת נוטלין דתקנו רבנן היכא דראו לתקן כן. ע"כ ממילא גוררת עוד שבועה דכוותי' לגלגל כמותה על טענת גלגול דשניהם הוי נוטלים. משא"כ נוטל על נפטר אין לגלגל משום סברת הקצה"ח. ומזה נראה דאף מדרבנן אין לגלגל נוטל על נפטר משום דהא אמרו בב"מ (דף ד') דלא מתקני רבנן שבועה דליתא כוותה בדאורייתא יע"ש. וע"כ אמרו בירושלמי סתמא דאף מדרבנן אין לגלגל נוטל על נפטר. או אפשר לומר דירושלמי איבעי' לי' בזה הסברא דקאמר תמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא כו' ודחי למאי דקאמר מעיקרא לדמותם להדדי בפשיטות. ויותר נראה לומר בכוונת הירושלמי דקאמר בסוף כן בפשיטות. יהיה איך שיהי' עכ"פ מוכח ומבואר דהירושלמי נסתפק בהך דין של הקצה"ח אם יכול לגלגל שבועת נוטלין על שבועת נפטרין וע"כ הך דין צ"ע. ואם הנוטל תפס קשה להוציא ממנו ולחייבו שד"א. וגם מוכח מן הירושלמי דגם שבועה מדרבנן אין לגלגל להנוטל. בתורת גלגול על שבועת נפטרין:

ועוד יש לדון בכוונת הירושלמי דקא מחלק תמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא זה נשבע ונוטל זה נשבע ואינו משלם. משום די"ל בזה כמש"כ הפ"מ דלכן אין לגלגל שבועת נוטל על נפטר משום דלא דמי להדדי. רק שאני שבועת נפטר דזה מגלגל על נוטל וכמו שהוכחתי לעיל. ודלא כהפ"מ בזה. משום די"ל דבעת דמחוייב התובע לישבע וליטול. אזי גם שבועת נפטר דנשבע התובע על טענה אחרת דתובע ממנו הנתבע. זה מקרי ג"כ נשבע ונוטל. משום דאם לא ישבע על הפטור אזי הוא בחשד שיש ת"י ממון של החייב א"כ יכול החייב לומר דזה התביעה דיש לו עליו יהיה זה לפרעון. וכמש"כ הקצה"ח בסי' כ"ד והנתיבות סי' ע"ה ס"ק ה' דטענת הלוה יש לי בידך עושה זאת לפרעון ואינו בכלל זה גובה וזה גובה. וכמש"כ באה"ע הח"מ סי' צ"ו ס"ק י"ב בשם הר"נ כה"ג יע"ש. וכיון דאינו יכול ע"פ דין ליטול ולהוציא מהחייב אם יש ת"י ממון של החייב. ע"כ גם שבועת נפטר הוי בכלל נשבע ונוטל והכל שבועה חדא היא. ולכן שפיר אמרו באה"ע סי' צ"ז דצריכה לישבע שלא תפסה בעצמה בתורת גלגול על שבועת כתובה וכ"כ שבועת חנוונית. וכן מה שפי' רש"י בשבועות (דף מ"ח) דחייב לישבע שבועת אריסין בגלגול על שבועת נוטלין כנ"ל. משום דאם לא ישבע להפטר אזי לא יהיה נוטל משום דיכול לנכותו ע"פ דין וע"כ הוי הכל שבועה אחת ומקרי הכל בשם שבועת נוטל. אבל שבועת נוטל על נשבע ונפטר אינו יכול לגלגל משום דלא דמיין להדדי. דהא בזה לא שייך סברא הנ"ל. משום דאף דלא ישבע ליטול מ"מ כשנשבע פטור הוא כעת מקודם שנוטל מחבירו. ע"כ אינו מגלגל שבועת נוטל על נשבע ונפטר כן י"ל בכוונת הירושלמי. עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר הוא בפירוש בירושלמי ספיקו של הקצה"ח הנ"ל. ותמהני על הקצה"ח והנתיבות שלא העירו מזה כלל: ולפמש"כ לעיל לחלק בסברא אחריתי דלכן אין לגלגל נשבע ונוטל על נשבע ונפטר משום דזה תלוי בפלוגתת ר"מ ורבנן דספ"ב דסוטה דרבנן ס"ל דסוטה אינה נשבעת שלא תזנה רק על עבר משביעין. ולפ"ז ה"ה שבועת נוטלין אין להשביע ע"י גלגול משום דהא עדיין לא נטל מחבירו וכעת כ"ז שלא נטל אין זה רק חשש בלהבא. ואף דהשבועה הוא על עבר מ"מ עיקר החשש הוא לנו דלא יעשה איסור גזל להבא כמו התם בסוטה דהחשש הוא על להבא שלא תזנה. ועפ"י סברא פשטיות יש לדמותם להדדי לכאורה. ולכן י"ל דירושלמי דס"ל דאין לגלגל שבועת נוטל על נשבע ונפטר. משום דאזיל בשי' רבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דאין מגלגל בסוטה על להבא. ולכן אין מגלגלין שבועת נוטל דזה מקרי שבועה בלהבא כ"ז שלא נטלו. רק שבועת נוטל על שבועת נוטל מגלגלין דכיון דראו חז"ל להשביע בנוטל היכא דראו חז"ל לתקן כן לכן מושכת ממילא לגלגל עליו שבועה דכוותה וכמו כל גלגול דהעיקר מושך דכוותי'. וכ"ז הוא לרבנן. אבל לפי מה דפסק הרמב"ם כר"מ משום דסתמא דש"ס דילן אזיל בתר ר"מ כנ"ל. ע"כ י"ל דמגלגל שבועת נוטל על שבועת נפטר דהא גם להבא משביעין בתורת גלגול בסוטה על עבר. וה"ה בממון דילפינן בקו"ח מסוטה. כן י"ל בזה לכאורה. אכן באמת כיון דמבואר בירושלמי דאין לגלגל בזה. ע"כ הוי זה ספיקא דדינא. והיכא דהתובע הטוען תפס לאחר דנשבע כבר ליפטר ולא רצה לישבע וליטול אז אין מוציאין ממנו וקשה להוציא מהמוחזק בזה. דהא מן הירושלמי הוי סייעתא דאין מגלגלין בזה. ומצאתי בתשובת מהרי"ט ח' ח"מ סי' ק"ה שהעיר ג"כ בשבועת השותפים דלהבא בהא דס"ל לר"מ דסוטה נשבעת שלא אטמא ע"י גלגול ע"ש:

ט:

(שם סעיף י"ב):

אין מגלגלין כו' אבל על טענת ספק של התובע מגלגלין ובלבד שיהיה רגלים לדבר כו'. ועיין בש"ך ס"ק ז'. ויש להקשות מהא דלקמן סי' רצ"ד סעיף ב' בשבועת השומרים דישבע שאינו ברשותו ומגלגלין שלא פשע ושלא שלח בו יד קודם לכן. הרי דמגלגלין אף על טענת ספק של התובע אף היכא דליכא רגלים לדבר. ובאמת התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה שבועה שלא שלחתי כו' כתבו מתחלה דשבועה שלא שלחתי הוא מצד ג"ש ולבסוף כתבו בשם הר"ת דאפילו ע"י גלגול לא ישבע על שלא שלח יד משום דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י"ל ששלח בו יד כו'. א"כ לדינא לפי מאי דפסק המחבר הכא דאין מגלגלין היכא דליכא רגלים לדבר על טענת ספק דתקשה במה דפסק לקמן דישבע מצד ג"ש על שלא שלח בו יד:

ענף א:

והנלע"ד בזה דהתוס' בב"מ (דף צ"ז ע"א) ד"ה ביום שהיתה שאולה כו' כתבו דלכן אין מגלגלין ששכורה מתה על שבועת השומרים לפי דאין מגלגלין כשטוען התובע שמא אלא בדבר דדומה קצת שהוא אמת כו' וכגון סוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה ויש לחוש שמא זינתה גם באירוסין כו'. וכוונתם דאע"ג דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיף מן חזקה דהשתא כמבואר ביו"ד סי' א' ש"ך ס"ק ח' דאף דנמצא עכשיו חשוד לא מחזקינא לי' בחשוד למפרע וכ"כ הבית יוסף בשם התוספתא ע"ש. וכן הוא בח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ג דכל מה שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן והטעם הוא דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. מ"מ י"ל דזהו מצד גזה"כ דילפינן דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף היכא דאיתרעי עכשיו וכמו דאי' בחולין (דף יו"ד ע"ב) והתוס' שם ד"ה ודילמא אדנפיק כו' דכתבו דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה כו'. אבל מצד הסברא י"ל דאזלינן בתר חזקה דהשתא. וכיוצא בזה כתב החמדת שלמה ח' אה"ע סי' כ"ג בד"ה ונראה להסביר דבריו דבעיקר מילתא דאזלינן בתר חזקה אין טעם לדבר רק התורה גזרה להעמיד כל דבר על חזקתו הראשונה ועיין בנזיר פ"ט במש"כ התוס' יו"ט בשם הרמב"ם והדברים ארוכין ואכמ"ל:

ועכ"פ י"ל דעיקר סברת התוס' שכתבו דכיון דקינא ונסתרה ע"כ מקרי זה בשם רגלים לדבר לחוש שמא זינתה מעיקרא בעת אירוסין דכיון דיש חזקה דהשתא עכשיו דזינתה כעת ע"י הקינוי והסתירה שלפנינו ע"כ ממילא חיישינן ג"כ שמא זינתה מקודם בעת האירוסין וכמו שכתב הרא"ש בב"מ פ"ח סי' יו"ד ועוד י"ל שאין מגלגלין שבועה בטענת שמא של התובע אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת היתירא ליהנות מממון חביריהם וכגון ג"ש דסוטה שרגלים לדבר שהיא זונה שהרי קינא ונסתרה ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין אע"פ שאז לא היה רגלים לדבר כי הוכיח סופה על תחלתה אבל הכא כו' עכ"ל הרא"ש. וזה לשון הבית יוסף ס"ק ח' כשבועת השותפין שיש קצת רגלים לדבר דומיא דסוטה כו'. הרי דהרא"ש הרגיש להעיר דהא אז בעת האירוסין לא היה רגלים לדבר דזינתה אז. ואפ"ה כיון די"ל הוכיח סופה על תחלתה וזהו כעין חזקה דהשתא דעי"ז אמרינן דמקרי בשם רגלים לדבר והוי דבר הדומה קצת אמת להשביעו מצד ג"ש כמש"כ הרא"ש בלשונו דכיון דדומה קצת אמת כמו אריסין ושותפין דמורו מקצת היתירא וכגון סוטה כו'. דילפינן מן סוטה דכיון דיש סברא לומר הוכיח סופה על תחלתה ע"כ גזרה התורה להשביעה מצד ג"ש וזה מקרי דומה קצת אמת ומקרי כזה בשם רגלים לדבר. וכן בשותפין דמורו מקצת היתירא אף דאכתי י"ל דשמא לא אורי היתירא מ"מ כיון דהיה ממון חבירו בידו והיה בידו ליטול ולהעלים מן חבירו והיה קצת הוראת היתר דלא יהיה בשם גזלן ע"כ מקרי זה בשם רגלים לדבר להשביעו משום ג"ש:

והנה בסוטה דאף שנשבעה עכשיו אמן שלא סטיתי מן איש זה א"כ הוי כמו שנתברר שליכא כלל רגלים לדבר עכשיו ע"י הקינוי והסתירה דהא עכשיו שנשבעה כדין מותרת לבעלה אף דהיה קינוי וסתירה א"כ הוי כמו דנסתלק לגמרי הריעותא דהיה בה מן הקינוי והסתירה ולפ"ז היה סברא לומר דאף דלא נשבעה שבועת גלגול שלא סטיתי מן איש אחר ג"כ תהא מותרת לבעלה דהא עיקר הטעם שצריכה לישבע מצד ג"ש שלא זינתה באירוסין הוא משום דאמרינן הוכיח סופה על תחלתה כמש"כ הרא"ש והתוס' א"כ היכא דנשבעה לברר את עיקר הספק א"כ לא שייך לומר הוכיח כו'. וע"כ מוכח דעיקר הטעם דג"ש הוא כיון דמקודם דנשבעת לברר עיקר הספק היא נחשדת לנו ע"י הקינוי והסתירה בחשד זנות וממילא יש לומר הוכיח סופה כו' לכן ה"ה אף לאחר שתשבע לברר הספק בהעיקר ג"כ אמרינן דכיון דנתחייבה לישבע ולברר גם הספק בהגלגול דכ"ז דלא תשבע לברר הספק בהגלגול דבאיסורא קיימא ועדיין לא פקע שם רגלים לדבר דהצריכה התורה לישבע על הגלגול כדי לברר הספק וזהו עיקר תורת דין שבועת גלגול:

וכיון דמצינו בסוטה דהצריכה התורה לישבע שלא זינתה באירוסין וזה מקרי רגלים לדבר משום הרגלים לדבר שנמצא בה ע"י החשד מן הקינוי והסתירה דהוי רגלים לדבר שזינתה עכשיו וממילא מחזקינן לחוש אף למפרע בעת האירוסין ע"י החזקה דהשתא דהוא רק מחמת רגלים לדבר אף דלא נתברר בבירור גמור שזינתה כעת. א"כ י"ל דה"ט שייך אף בשבועת שומרים שהצריכה התורה לישבע שבועת אינו ברשותו משום דיש רגלים לדבר לחשוד אותו שהחפץ הוא ברשותו וכמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"ד ס"ק ג' ועיין בש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ד. וכיון דנחשד על גזלה מצד רגלים לדבר וע"כ הטילה התורה עליו שישבע לברר הספק. ממילא יש לחשוד אותו ששלח יד בו מקודם כיון דאיתרעי החזקת כשרות שלו כעת ושייך לומר בזה ג"כ הוכיח סופו על תחלתו כמו דאמרו בסוטה כנ"ל. ואף שנשבע שבועה שאינו ברשותו ונסתלק החשד מעיקרו מ"מ מן מקום חשד אין להוציאו כ"ז שלא נשבע שלא שלח בו יד וכמש"כ לעיל גבי סוטה דהחשד במקומו עומד כ"ז שלא נשבע הג"ש שהטילה התורה עליו לברר הספק שנחשד ע"פ רגלים לדבר מקודם שנשבע. כללו של דבר דכמו בסוטה דמחמת החזקה דהשתא דנחשדה עכשיו משום הקינוי והסתירה דמחזקינן לחוש למפרע ג"כ וצריכה לישבע משום ג"ש. דה"ה בשומר כיון שנחשד על גזלה שמא הוא ברשותו עכשיו דמחזקינן לחוש למפרע ג"כ שמא שלח בו יד מקודם ג"כ כיון דהחפץ היה ברשותו מקודם והיה יכול לעשות בו כחפצו דהיה אז בידו לעשות כל מה שירצה וכיון דעכשיו יצא מן חזקת כשרותו ע"י הרגלים לדבר ממילא יש לנו לחוש אף על למפרע דשמא שלח יד מקודם בשביל הנאתו. [והא דאין מגלגלין טענת ספק של התובע היינו היכא דליכא שום רגלים לדבר כלל]. ואף דנשבע שאינו ברשותו א"כ נסתלק ממילא מקום החשד שלו מ"מ הא כיון דמקודם שנשבע היה נחשד לנו ע"י הרגלים לדבר ע"כ אף לאחר שנשבע לא יצא מידי חשד אף על שליחות יד ולכן מחוייב לישבע על שלא שלח יד בתורת ג"ש וכמש"כ לעיל גבי סוטה. ואתי שפיר מה שהצריכו לישבע שלא שלח יד בתורת ג"ש אף שטוען התובע טענת ספק:

ענף ב:

ואכתי תקשה לשיטת הסוברים דשבועה שלא פשע הוא עיקר השבועה ומגלגלין שלא שלח יד דבזה לא שייך לומר הסברא שכתבתי לעיל דאיתרע עכשיו חזקת כשרותו כו' דהא בפשיעה לא איתרע כשרותו וע"כ תקשה דאיך מגלגלין טענת ספק שמא שלח יד. והא דס"ל לדיעה הראשונה בסי' רצ"ד סעי' ב' דעיקר השבועה הוא שאינו ברשותו ומגלגלין שלא פשע. י"ל דס"ל דזה מקרי רגלים לדבר ג"כ דהא חזינן דשיטת הרבה פוסקים דס"ל דשבועה שלא פשעתי הוא עיקר השבועה לפי דאונסין וגניבה לא שכיחי וכמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"ד ס"ק ג' ע"כ אף דדיעה קמייתא דשם לא ס"ל כן מ"מ מקרי קצת רגלים לדבר מה"ט להשביעו על חשש פשיעה בתורת ג"ש. אבל על דיעה בתרייתא דסי' רצ"ד סעיף ב' ברמ"א דס"ל דעיקר השבועה הוא שלא פשע ומגלגלין שלא שלח בו יד תקשה הא הוי טענת ספק בלא שום רגלים לדבר. ואפשר לומר דבאמת שיטת הסוברים דעיקר ש"ש הוא שלא פשע ונשבע ע"י ג"ש שלא שלח יד דס"ל דאף היכא דליכא רגלים לדבר משביעין בתורת ג"ש על טענת ספק ג"כ ובפרט בשבועת שומרין לפי מש"כ הרשב"א בחי' לקידושין (דף כ"ח) דעיקר חיוב ש"ש הוא רק על טענת ספק לפי דידוע דהיה בידו חפץ המופקד אצלו וספק אם נאבד באונס כו'. וע"כ ממילא מגלגלין אף טענת ספק דדינו כמו העיקר ש"ש דבא על הספק וכ"כ הר"נ בקידושין בסוגיא שם (דף כ"ז) להדיא כן ע"ש. וכמש"כ התוס' סברא זו בב"מ (דף צ"ז ע"א) ד"ה ביום שהיתה שאולה מתה כו' דהיכא דהוי הג"ש כעין שבועת העיקר דוודאי מגלגלין כעין העיקר ועיין במהרש"א שם ובנתיבות סי' ע"ה ס"ק י"א מה שהאריך בזה. ע"כ כיון שנשבע שלא פשע מצד דגזרה תורה לישבע בשומרים על טענת ספק ה"ה דנשבע בג"ש אף על טענת ספק שמא שלח יד. ובאמת לכאורה יש להוכיח דשבועת שומרים אינה מצד רגלים לדבר אלא מצד ספק בעלמא דגזרה תורה כן בשומרים דהנה בב"ק (דף ק"ז) אמרו ומ"ש מלוה כו' אבל גבי פקדון מעיז ומעיז כמו שפירשו שם רש"י והתוס'. ואי נימא כמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"ד דעיקר חיוב ש"ש הוא בשביל רגלים לדבר הוי מצי הגמ' לחלק דשאני מלוה דליכא רגלים לדבר משא"כ בפקדון דיש רגלים לדבר דהחפץ הוא ברשותו וגניבה ואונסין לא שכיחי. אך זה אינו הוכחה כלל לפי דהא במלוה היכא דכופר הכל אף במקום דאיכא רגלים לדבר אין משביעין שבועת התורה. רק שבועת היסת מצינו ליש אומרים דס"ל דמחייבין ש"ה כמבואר בסי' ע"ה סעיף י"ז ברמ"א ובש"ך שם ס"ק ס"ג. ולכן פריך הש"ס שפיר מ"ש מלוה ומחלקי דשאני פקדון דמעיז ומעיז לכן חייבה תורה לישבע ש"ש במקום דיש רגלים לדבר:

ויש לומר דשיטת המחבר כאן דפסק דאין מגלגלין על טענת ספק של התובע אם ליכא רגלים לדבר דעיקר הוכחת שיטה זו הוא כמש"כ התוס' והרא"ש בב"מ (דף צ"ז) דהקשו דאמאי לא ישבע ששכורה מתה בג"ש דכדרכה מתה והוכיחו מזה כן. דס"ל בעיקר ש"ש דעיקר הש"ש הוא שאינו ברשותו ושבועה שלא שלחתי הוא בג"ש מהטעם שכתבתי לעיל דכיון דאתרעי חזקת כשרותו כו' וכמו בסוטה כנ"ל. אבל שיטת הסוברין דעיקר שבועה הוא שלא פשע ג"כ ונשבע שלא שלח יד בתורת ג"ש וכמו דאמרו בכמה דוכתי דשלשה שבועות משביעין אותו כו'. ושלא פשעתי הוא עיקר השבועה ושלא שלחתי הוא בג"ש ומשמע דאף היכא דא"צ לישבע שאינו ברשותו כגון דנמצא מתה לפנינו ואינו נשבע רק שלא פשעתי דמ"מ נשבע שלא שלחתי מצד ג"ש והטעם הוא דכמו דחייבה התורה לישבע ש"ש ע"פ טענת ספק דה"ה דנשבע על ג"ש שלא שלחתי יד. ומה"ט ס"ל לשיטת הרבה פוסקים דבהא דב"מ (דף צ"ז) דע"פ דין צריך לישבע ששכורה מתה מצד ג"ש על שבועת העיקר שכדרכה מתה וכמש"כ הרשב"א לקידושין (דף כ"ז) והתוס' והרא"ש לב"מ (דף צ"ז) בתירוץ קמא דמיירי המשנה שם היכא דא"צ לישבע ש"ש. וכ"כ הר"נ לקידושין שם דכמו דנשבע ש"ש על הספק כן נשבע בתורת ג"ש על טענת ספק וכ"כ הרבה ראשונים בב"מ שם וכן הוא שיטת המחבר לקמן סי' שד"מ סעי' ד' דנשבע ש"ש וע"י גלגול ישבע ששכורה מתה. ובסתירת דברי הש"ע הקשה הש"ך כאן בס"ק ז'. והמחבר כאן דפסק דאין מגלגלין על טענת ספק של התובע דעיקר ההוכחה הוא כמו שכתבו התוס' והרא"ש בב"מ (דף צ"ז) דלכן אין מגלגלין ששכורה מתה על ש"ש וס"ל דגם בש"ש אין מגלגלין על טענת ספק. בע"כ מוכח דאזלי בשיטת הש"ע בסי' רצ"ד דפסק המחבר שם דעיקר ש"ש הוא שאינו ברשותו ומגלגלין שלא שלח יד והטעם הוא כמש"כ לעיל דכיון דאתרעי עכשיו חזקת כשרותו כו':

ואכתי תקשה על הרא"ש דס"ל דאין מגלגלין על טענת ספק של התובע גם בש"ש כמש"כ הרא"ש לב"מ (דף צ"ז). ואלו בב"מ פ"ג סי' כ' כתב הרא"ש דעיקר ש"ש הוא שלא פשע ונשבע שלא שלחתי בתורת ג"ש וקשה כיון דס"ל להרא"ש דאין מגלגלין על טענת ספק אף בש"ש ולא ס"ל סברת הר"נ בקידושין בסוגיא שם (דף כ"ז) הנ"ל. א"כ אמאי מגלגלין שלא שלחתי בתורת ג"ש על שבועה שלא פשעתי. ואפשר לומר דהא דכתבו דמגלגלין שלא שלחתי משום די"ל דגם זה מקרי רגלים לדבר קצת ע"פ סברת הסמ"ע בסי' נ"ו ס"ק ט' דיכולים להשביע את השליש אפילו בטענת שמא משום דהא השלוחים והשותפים צריכים לישבע אף בטענת שמא דמורו היתירא כו'. והש"ך בסי' נ"ו שם ס"ק ט' השיג על הסמ"ע דהיכא דלא התעסק בממון חבירו רק שיהיה מופקד אצלו בתורת פקדון לא שייך לומר דמורי היתירא כו'. וכה"ג כתב האו"ת בסי' צ"ג ס"ק ו' דבכה"ג לא שייך דמורי היתירא דמה אהני ליה זוזי יהיב זוזי שקיל מתחלה כו' ע"ש. ועכ"ז י"ל כיון דעיקר מילתא דשליחות יד דחייב רחמנא בשומרים הוא שהגבי' את החפץ ע"מ לשלם וכמש"כ השיטה מקובצת בב"מ ס"פ המפקיד בסוגיא דשליחות יד והובא בקצה"ח סי' רצ"א ס"ק ב'. ע"כ י"ל דדוקא לחשוד את השומר שמא נטל ע"מ שלא לשלם בזה לא שייך לומר דמורי היתירא כמש"כ הש"ך והאו"ת. אבל היכא דדיינינן לענין חיוב אונסין דמתחייב אם שלח יד בשומרים היינו הגבי' ע"מ לשלם בזה שפיר י"ל דמורי היתירא ליטול ע"מ לשלם בשביל טרחתו בהפקדון ובפרט היכא דמשתדל בהחפץ המופקד לשוטחה ולנערה וכיוצא בו. וכיוצא בזה ראיתי בנתיבות סי' רצ"ב ס"ק ד' שכתב דמאן דס"ל שליחות יד א"צ חסרון וכדקיי"ל דזהו בשביל דהוי גילוי דעת ממנו שמחזיקו להיתר תשמיש ומה"ט אם נטל מקצת ע"ד לשלם מקרי שליחות יד להיות חייב בכולו משום דחזינן דמורי היתירא להשתמש ע"ש. ועיקר הסברא דמורי היתירא שמחזיקו להיתר תשמיש שכתבו הוא הכל משום דמורי היתירא בשביל טרחתו כמש"כ. ולכן שפיר מקרי חשד שליחות יד בשם רגלים לדבר קצת להשביעו משום ג"ש כמש"כ התוס' והרא"ש בב"מ (דף צ"ז) בלשונם דהיכא דאיכא רגלים לדבר קצת יש להשביעו משום ג"ש ואף דאין להשביעו מצד עצם חיוב שבועה על שלא שלח יד מ"מ בתורת ג"ש יש להשביעו דלזה סגי מה דמקרי בשם רגלים לדבר קצת כן י"ל בזה:

ב:

(שם סעיף י"ג):

ועוד נראה לענ"ד לומר דלכן משביעין בתורת ג"ש שלא שלח בו יד אף היכא דא"צ לישבע שאינו ברשותו רק שבועה שלא פשעתי. דכמו שכתבתי לעיל לבאר דלכן מגלגלין שלא שלח יד על שבועה שאינו ברשותו כיון דאיתרעי עכשיו חזקת כשרותו כו' ממילא יש לנו מקום לחשוד לו על למפרע וכמו שכתבו התוס' והרא"ש גבי סוטה. דהסברא הנ"ל יש לדון כמו כן להסוברים דמגלגלין שלא שלח יד על חשש שלא פשעתי. דהנה לעיל בחידושי לסי' צ"ב סעי' א' כתבתי לדון בשיטת רש"י ב"מ (דף ו') די"ל דס"ל דבשליחות יד לא נעשה דינו כגזלן גמור להיות פסול לעדות ולשבועה מדאורייתא משום דהא שליחות יד הוא בנוטלו ע"מ לשלם א"כ דומה למה דאמרו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כו' ואין זה באיסור לאו רק כמו איסור עשה דלא מיפסל לעדות. [וגם הא לא הוי זה דבר המפורש בתורה להדיא]. וכמש"כ בחידושי שם בארוכה. ולפ"ז י"ל דכמו דנחשד עכשיו על פשיעה דהא ע"פ דין מחוייב השומר להשגיח שלא יהיה שום פשיעה ממנו וכ"כ ש"ש מחוייב להיות יושב ומשמר אף מן גניבה. א"כ שומר שפשע ולא שימר כהוגן ביטל דין שומרים דמצווה ע"פ דיני שומרים להשגיח שלא יהיה פשיעה. ובפרט לפי מש"כ הרמב"ם פ"ב ה' שכירות הלכה ג' דכל הפושע מזיק הוא. ולכן כיון דנחשד עכשיו לנו בחשד שפשע מצד רגלים לדבר דאונסין לא שכיחי. דהוא פרט א' מן דיני שומרין דנצטוה השומר בזה כמו כן יש לחושדו שמא שלח יד דעיקר חיובו הוא רק בשומרים דחדית רחמנא לחייב על שליחות יד בשומרים דנחשד לנו על דיני השומרים דאינו מקיים הפרטי דינים שמצווה השומר:

ואין לומר דהוא נחשד שפשע דהא לא מיפסל על ידי זה לעדות ואין אנו מוציאין אותו מחזקת כשרותו משא"כ בחשש שליחות יד דמיפסל לעדות ומוציאין אותו מחזקת כשרותו ע"כ י"ל דלא שלח יד ולהעמידו על חזקת כשרותו. דזה אינו לפי מש"כ בשיטת רש"י דגם אם שלח יד לא נפסל לעדות מה"ת וע"כ גם עכשיו דחשדינן ליה ששלח יד אין אנו מוציאין אותו מחזקת כשרותו לכן שפיר מקרי זה רגלים לדבר דכמו דנחשד לנו בחשש פשיעה דהוא פרט א' מן דיני שומרין כמו כן נחשד שמא שלח יד מקודם כיון דחזקה דהשתא הוא שנחשד בכזה. וכמו שכתבתי לעיל לדון כן בסוטה דכיון דנחשדת בחשש זנות ע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה כמו כן יש לחוש למפרע דזינתה באירוסין ונאסרה מכבר לבעלה אז למפרע. וכבר כתבתי לעיל דאין לומר דשא"ה דיש ריעותא דסתירה דנשארת הריעותא אף לאחר השבועה של הסוטה דזה אינו דהא כיון דנאמנת בשבועה שלה אף שהיה סתירה ומותרת לבעלה אף שהיתה בחשש זנות ע"י קינוי וסתירה משום דנסתלק לגמרי החשש הלז. א"כ ה"ה היכא דיש לחשוד לו ע"י רגלים לדבר בחשש פשיעה דאף שנשבע שלא פשע ונסתלק עיקר החשד הלז מ"מ כיון דקודם שנשבע הוא בחשד הזה ע"כ לא פקע גם חשד שמא שלח ידו מכבר ונתחייב אז בעת שליחות ידו דהא דינו של שולח יד הוא כגזלן להיות חייב באונסין ולשלם כעת הגזלה וה"ה כעת השליחות יד. ושומר אינו חייב רק מעת הפשיעה כמש"כ המ"מ והש"ך והובא בקצה"ח סי' רצ"א ס"ק א' ובנתיבות שם ס"ק א'. והוי נפ"מ רבתא מן מה דנחשד לנו על חשש שפשע ומן מה שנחשד לנו ג"כ שמא שלח יד מקודם דעי"ז מתחיל החיוב תשלומין אז מן עת השליחות ידו וזהו נפ"מ לכמה ענינים וקצרתי:

וזה לשון הסמ"ע בסי' רצ"ד ס"ק ה' צריך לישבע שלא פשע כו' טעמם כיון דלא מוחזק בזה ברשע כולי האי מ"ה חיישינן ליה משא"כ בשלח בה יד לשמש בו דעבר ע"ד המפקיד בידים וכ"ש אם היה דעתו לחסרה ע"י ששלח יד דגזל בידים עכ"ל הסמ"ע. הרי דכתב דבפשע אינו מוחזק ברשע כולי האי א"כ משמע דס"ל ג"כ להסברא שכתבתי דאם פשע הרי זה נחשב לחטא מה שלא שמר כהוגן רק דאינו מוחזק ברשע כולי האי אבל שם רשע קצת יש עליו ואם שלח יד לשמש עיקר חומרא שלו הוא מה דחטא בקום ועשה. [ובמק"א כתבתי לדון הרבה אם חטא בחטא עשה שאין בו לאו אם מקרי רשע או לא כמו דכתבו גבי פסולי עדות בסי' ל"ד וכתבתי להעיר מן הא דזבחים (דף ז' ע"ב) עולה דורון כו' אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה כו' ובשבועות (דף י"ב ע"ב) מזה. ובנדה (דף י"ב ע"א) ובנזיר (דף כ"ג) ובתוס' פסחים (דף ק"ז ע"ב) ד"ה דילמא אתי למיכל אכילה גסה בתי' השני בתוס' שם. ובשא"ד מזה ואכמ"ל]. ומש"כ הרא"ש בב"מ פ"ג סי' כ' דאין להשביעו על שלא שלח יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכן הוא לשון הטור והסמ"ע בסי' רצ"ד ס"ק ג' אף דכבר כתבתי בחידושי לסי' צ"ב סעי' א' דשליחות יד דחייבה התורה בשומרים אינו כמו גזלן ממש ולאו דלא תגזול לא נאמר על שליחות יד מ"מ כיון דהוי חטא דקום ועשה שייך לקרותו בשם רשע והא דאמרו בפסולי עדות דדוקא בחטא שיש בו מלקות מקרי רשע מן והיה אם בין הכות הרשע כו' כתבתי במק"א דהטעם הוא דכיון דלא מצינו בפירוש בתורה דיהא נקרא בשם רשע לחטא שאינו במלקות ע"כ לא משמע לאינשי חטא שאינו במלקות דהוא חטא חמור כ"כ שיהיה נקרא בשם רשע. ע"כ בעינן דוקא חטא מלקות או חטא של חימוד ממון כמו רשע דחמם דעכ"פ הוא בלאו אבל היכא שאינו בלאו מפורש שפיר י"ל דלא נפסל מה"ת עי"ז אף דבאמת שמו רשע כנ"ל. ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"א ענף ו' שהוכחתי דבעבר על עשה בקום ועשה דמיפסל מה"ת היכא דהוי חימוד ממון: וידעתי מה דיש לומר בכל מה שכתבתי לעיל דכיון דהוא בחשד לנו שפשע דהוא בחטא אך דאינו חמור כ"כ דמ"מ נקרא זה בשם רגלים לדבר לחשוד אותו על שליחות יד. דהא קיי"ל דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור כמבואר בבכורות (דף למ"ד) ובסנהדרין (דף כ"ז) א"כ אף לפי מש"כ די"ל דע"י חטא שליחות יד לא מיפסל מה"ת לעדות וכמש"כ בשיטת רש"י בחידושי לסי' צ"ב סעיף א'. דמ"מ מקרי חטא של שליחות יד חטא חמור מן חטא פשיעה דהא חטא שליחות יד הוא עבירה בקום ועשה משא"כ חטא פשיעה דהוי בשב ואל תעשה וכמש"כ הסמ"ע כנ"ל דמה"ט לא משבעינן על שליחות יד בלא גלגול. ע"כ י"ל דמה"ט לא מקרי כזה אף בשם רגלים לדבר דהא דמצינו בסוטה דכתבו דמקרי רגלים לדבר כיון דנחשדת לנו בזנות עכשיו כמו כן יש לחושדה על זנות מקודם דהא הוא הכל בחטא א' משא"כ בחטא קל י"ל דאין זה מקרי רגלים לדבר לחשדו על החמור. אך באמת זה אינו דהא בסוטה מגלגלין עלי' שלא זינתה באירוסין והא מצינו בסנהדרין (דף נ') דארוסה שזינתה חטאה חמורה מן זנות דנשואין ומה"ט דינה בסקילה שכן מחללת את אבי'. הרי דאף מן חטא לחטא החמור ביותר ממנו חשדינן לי' למפרע דמקרי בשם רגלים לדבר עכ"פ וה"ה בנ"ד וגם הא אף דבר הדומה קצת מקרי בשם רגלים לדבר לענין ג"ש וכמש"כ הרא"ש והתוס' בב"מ (דף צ"ז) כנ"ל. ולכן אף דעל שליחות יד בלא ג"ש לא משבעינן לי' משום דאין זה מקרי רגלים לדבר כ"כ מ"מ לענין ג"ש מגלגלין ע"ז דעכ"פ מקרי בשם רגלים לדבר קצת ולכן אתי שפיר מש"כ הפוסקים דמגלגלין שלא שלחתי על שבועה שלא פשעתי אף לשיטת הסוברים דאין מגלגלין טענת שמא אף על שבועת השומרים כמש"כ התוס' והרא"ש בב"מ (דף צ"ז) וכן הוא שיטת המחבר כאן. משום דשאני התם בשליחות יד על ש"ש דהוי רגלים לדבר קצת וכמש"כ הבית יוסף כאן בס"ק ח' בלשונו דשבועת השותפין דמשבעינן משום דיש קצת רגלים לדבר דומיא דסוטה כו':

והא דס"ל להר"ת דהובא בב"מ (דף ו') בתוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי כו' דאין מגלגלין על שליחות יד לפי דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה כו'. י"ל דס"ל בטעמו כיון דמיירי התם היכא שהיא מתה לפנינו כמבואר שם בתוס' להדיא ואז עיקר השבועה הוא שלא פשעתי וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה ובכולי בעי דלודי כו' ע"ש. ולכן ס"ל להר"ת דשליחות יד מקרי בשם דבר שאינו דומה כ"כ משום דאף דנחשד על פשיעה דהוי חטא שאינו נפסל לעדות מ"מ אין לנו לחושדו על שליחות יד דהא מיפסל עי"ז לעדות א"כ הא חזקת כשרות מנגדתו וס"ל כמש"כ התוס' בב"מ (דף ג' ע"ב) ד"ה בכולי בעי דלודי כו' דבשליחות יד מיפסל מה"ת וכ"כ התוס' בכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה ובכולי בעי דלודי כו' ולא ס"ל כמש"כ לשיטת רש"י דב"מ (דף ו'). גם י"ל דסברת הר"ת דלכן לא מקרי שליחות יד בשם רגלים לדבר דכיון דעיקר שליחות יד הוא בהגבי' ע"מ לשלם א"כ אפשר לומר דלא היה נצרך לגוף החפץ כיון שנוטלו ע"מ לשלם ויש לדון בזה טובא. אבל לשיטת הפוסקים וכדקיי"ל דמגלגלין על שליחות יד שפיר י"ל כמש"כ לעיל:

ענף א:

ולפי מה שהעלה הנתיבות בסי' ע"ה ס"ק י"א דבשבועת השומרים לדידן דעיקר שבועת השומרים הוא שלא פשעתי וכיון דעיקר השבועה הוא בטענת ספק ע"כ מגלגלין ג"כ על טענת ספק. א"כ לפ"ז א"ש בפשיטות מה דמגלגלין לשליחות יד על שלא פשעתי וכ"כ האו"ת בסי' צ"ד ס"ק ג'. ועיקר הסברא זו מבואר כן בהר"נ והרשב"א לקידושין (דף כ"ז) עלה דאמרו התם אשכחן וודאי ספק מנ"ל דש"ש אינו בכלל הלז דכיון דעיקר הש"ש הוא על הספק גלגולו נמי על הספק כסוטה ע"ש. אך לשיטת התוס' והרא"ש בב"מ (דף צ"ז) שכתבו דאין מגלגלין ששכורה מתה על ש"ש ומזה הוכיחו הך דינא שכתב המחבר כאן דאין מגלגלין על טענת ספק. מוכח דס"ל דאף על ש"ש אין מגלגלין. וי"ל דאף דס"ל להרא"ש דעיקר ש"ש הוא שלא פשעתי ג"כ וכמש"כ הרא"ש בב"מ פ"ג סי' כ' וכן הוא שיטת התוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה ובכולי בעי כו' ובתוס' ב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה שבועה שלא שלחתי כו'. מ"מ אין מגלגלין טענת ספק עליו משום דגם שבועה שלא פשעתי הוא מצד רגלים לדבר וכמש"כ הסמ"ע סי' רצ"ד דגניבה ואונס אינם שכיחין. [ועיין בח"מ סי' קכ"א ש"ך ס"ק ס"א ובאו"ת סי' ק"ח ס"ק ה' וקצרתי]. ע"כ אינו דומה הג"ש להעיקר. ומה שכתב הנתיבות שם בכוונת התוס' דב"מ שם ליישב קושיות המהרש"א משום דס"ל דעיקר ש"ש הוא שאינו ברשותו. הנה אף שידוע דאין להקשות מן סתירת דברי התוס' אהדדי עכ"ז יש להוכיח דלא כדבריו דהא גם הרא"ש כתב כן בב"מ שם ומצינו להרא"ש בב"מ פ"ג כנ"ל שכתב דגם שלא פשעתי הוא מצד רגלים לדבר וע"כ אינו דומה הג"ש להעיקר שבועה ומיושב קושיות המהרש"א על התוס' לכל השיטות וקצרתי:

ולפ"ז י"ל דגם בשבועת שומרים אין מגלגלין טענת ספק של התובע. והא דמצינו דמגלגלין על שליחות יד י"ל דזהו משום דמקרי רגלים לדבר קצת דכמו דנחשד לנו על פשיעה דהוא מן פרטי דיני שומרים כמו כן נחשד לנו למפרע על שליחות יד דגם הוא מן פרטי דיני שומרים. אבל אין זה מקרי בשם רגלים לדבר לחשוד אותו באיזה עסק הלואה וכיוצא בו שכופר במה שת"י. משום דהם שני ענינים מחולקים דזהו עסק שומרים וזהו עסק הלואה רק אם טוען טענת ברי יכול לגלגל. אבל בטוען שמא אין זה מקרי בשם רגלים לדבר דאין זה דומה לסוטה כו'. וגם י"ל דשמא לא היה מעות של התובע כלל ת"י הנתבע כפי דבריו ושאני חשש שליחות יד דכיון דהיה החפץ בפקדון ת"י הנפקד והיה בידו לעשות בהחפץ כרצונו ע"כ מקרי זה בשם רגלים לדבר לחשוד אותו וכמש"כ לעיל. ולכן שפיר פסק המחבר כאן דאין מגלגלין על טענת ספק של התובע אלא אם יש רגלים לדבר. והא דלקמן סי' קי"ד סעיף ד' בטורף מלקוחות צ"ש שלא נפרע ולא מחלו ולא מכרו וכולל שאין זה שטר אמנה כו'. וכעין זה כתב החלקת מחוקק באה"ע סי' צ"ו ס"ק י"א דשבועות אלו מן דין גלגול נגעו בה. אף דהלקוחות והיורשים טוענים שמא מ"מ כיון דטוענים ליורשים ולקוחות ה"ל כמו טענת ברי כמבואר ברפ"ב דכתובות וברא"ש שם. ואף דהבע"ד עצמו לא הוי מצי להשביע על טענת פרוע ומחילה ומכירה ואמנה ביחד דהא אם השטר הוא פרוע לא שייך טענת מחילה ומכירה ואמנה. מ"מ כיון דמה דנשבעין ללקוחות ויתומים הוא אף היכא דלא מצי הלוה עצמו להשביעו כמש"כ התוס' בשבועות (דף מ"א) ד"ה וכי מה בין זה כו'. ולכן כיון דיש על הטורף חיוב שבועה עכ"פ ממילא מגלגלין על כל הנך דמשום דטענינן להו גם מה דה"מ הבע"ד עצמו למטען א"כ נחשב זה לטענת ברי לענין ג"ש ועיין לעיל ש"ך סי' נ"ה ס"ק ה' וקצרתי. וכן יש להעיר לקמן סי' רצ"א ש"ך ס"ק ל"ד שכתב דהא דפטורה משבועה כשיש עדים כו' דאל"כ פשיטא דיכול להשביע עזי ג"ש. וקשה הא אין מגלגלין על טענת ספק. ואפשר דהתם הוי כמו רגלים לדבר כיון דש"ש חייב התם דה"ל לפרש כמש"כ הש"ך שם ס"ק ל"ג רק ש"ח פטור משום דהוי כעין אונס גניבה כמש"כ שם הנתיבות. א"כ הדעת נוטה דמסתמא אמר לאמו שהם מעות פקדון כיון דזהו באמת טובה להמפקיד ובסתם השתדל לפקח ביותר לטובת בעל החפץ ועיקר קושיא זו העיר כן הנתיבות שם: ובאה"ע סי' קט"ו סעי' ז' מי שראה אשתו שזינתה כו' משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו אבל בדבר אחר א"י להשביעה כו' ופירש הח"מ שם כו'. וההפלאה שם ס"ק כ"ב כתב לפרש שא"י להשביעה על זנות אחר שלא ראה דאף שזינתה עם זה מ"מ על איש אחר ה"ל טענת שמא אא"כ יש רגלים לדבר יכול לגלגל עכ"ל. א"כ מוכח מזה דס"ל להרמב"ם והמחבר שם דאין מגלגלין על טענת ספק של התובע אם ליכא רגלים לדבר. ועיין בסי' צ"ג בבית יוסף ס"ק כ' ובב"ח שם ס"ק כ' ובסי' צ"ד בבית יוסף ס"ק ח' ובב"ח ס"ק ז' ששקלו וטרו בשיטת הרמב"ם אם ס"ל בג"ש לגלגל על טענת שמא בדליכא רגלים לדבר או לא. ומה שכתב ההפלאה דאף שזינתה עם זה מ"מ על איש אחר ה"ל טענת שמא אא"כ יש רגלים לדבר. אף שכתבו התוס' והרא"ש דכיון דנחשדת בזנות מן איש זה שנסתרה עמו ע"כ מקרי רגלים לדבר לחשוד אותה על זנות מן איש אחר אף באירוסין. מ"מ יש לחלק דדוקא היכא דיש לנו רגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה דזה מקרי רגלים לדבר הנראה לב"ד בזה יכולים לגלגל אף על טענת שמא. משא"כ הכא דעיקר החשש הוא רק ע"י טענת הבעל שטוען שראה שזינתה מן איש זה אף שלדבריו ה"ל מקום לחשדו גם מן איש אחר דה"ל רגלים לדבר ע"י טענתו דמ"מ כה"ג אין מגלגלין וכמו שכתב האו"ת כאן ס"ק ג' בסופו ובאורים ס"ק ח' בזה"ל שהב"ד יכירו שיש רגלים לדבר לספיקו של המשביע ולא סגי במה שהוא אומר שיש רגלים לדבר ע"ש. ואף שבראיות האו"ת שם מן התוס' יש לפקפק מ"מ דבריו נכונים בפשיטות דהא עיקר דברי התוס' בב"מ (דף צ"ז) הוא כן דהיכא דה"ל טענת הגלגול כעין טענת העיקר דה"ל טענת ברי בוודאי יכול לגלגל אף אם ליכא רגלים לדבר והיכא דאינו דומה טענת הג"ש לטענת העיקר מחמת שאינו טוען ברי בזה בעינן שיהיה רגלים לדבר כמו בסוטה. וכיון דעיקר ילפותא הוא מן סוטה ע"כ בעינן שיהיה רגלים לדבר הנראה להב"ד כמו בסוטה דנראה להם לחשדו ע"י הקינוי והסתירה אבל היכא דאינו נראה לב"ד לקרותו בשם רגלים לדבר אף שלדברי התובע ה"ל בשם רגלים לדבר אין לנו ילפותא להשביעו ע"ז כיון דאינו דומה לעיקר שבועה דהא בעיקר שבועה אין להשביע כלל ע"י רגלים לדבר רק ע"י טענת ברי דוקא וגם הא אינו דומה לסוטה כנ"ל ואפשר דזהו כוונת האו"ת שם רק שקיצר בזה. ועיין לעיל סי' ע"ה סעי' י"ז במחבר והרמ"א בדין רגלים לדבר גבי שבועת היסת ובש"ך ס"ק ס"ג דמחלק דאם ב"ד רואין שיש רגלים לדבר שאני וקצרתי:

ולפ"ז יש לדון היכא דיש לו על הנתבע עיקר שבועה ש"ה ועל טענת הגלגול אין תובע בטענת ברי רק ע"י טענת שמא ויש לו רגלים לדבר לפי טענת התובע רק דאינו רגלים לדבר הנראה לב"ד. דלפי המבואר בסי' ע"ה סעיף י"ז ברמ"א שם די"א דמשביעין היסת על טענת שמא אם יש רגלים לדבר ומשמע דלהך דיעה אף דאינו רגלים לדבר לפני הב"ד רק לפי דברי התובע. א"כ בזה יכול לגלגל אף דאינו רגלים לדבר הנראה לב"ד דכיון דגם בעיקר שבועת היסת משבעינן אף היכא דהוי רגלים לדבר רק לפי דברי התובע להך דיעה. ע"כ משבעינן בש"ה גם על הגלגול בכה"ג ונפ"מ להיכא דפטרו משבועה וכמש"כ הש"ך בס"ק ח' נפ"מ מזה ע"ש. אך לדינא לפי מה שהעלה הש"ך בסי' ע"ה ס"ק ס"ד דדוקא אם יש רגלים לדבר הנראה להב"ד בזה יכול להשביע היסת כו' ע"ש. ע"כ גם אם עיקר השבועה הוא ש"ה אין לגלגל אם אינו תובע ברי אף דאומר דיש לו רגלים לדבר כיון דאינו רגלים לדבר הנראה להב"ד וכמש"כ האו"ת ואין לחלק בין שד"א לש"ה:

וראיתי בשער משפט סי' צ"ד ס"ק ד' שהקשה מן מה שמשביעין על שליחות יד בתורת ג"ש ומכל הנ"ל דמוכח מזה דגם על טענת ספק מגלגלין ע"ש. אכן לפמש"כ לתרץ אינו מוכח משם כלל לסתור להך דין שכתב המחבר כאן ולכן לדינא ה"ל זה ספיקא דדינא גם בש"ש אם מגלגלין טענת ספק ודינו ככל ספיקא דדינא בחיוב שבועה דלא משבעינן אכן אם תפס התובע מהני תפיסתו עד שישבע הנתבע על הג"ש וכמש"כ הש"ך כיוצא בזה בסי' פ"ז סוף ס"ק ל"ח בספיקא ע"י פלוגתא דרבוותא אם חייב שבועה או לא. ועיין בקונטרס ביאור ספק תקנה בספרי נחל יצחק וקצרתי:

ענף ב:

מי שנתחייב שבועה והתחיל התובע לגלגל כו'. ש"ך ס"ק ח' כ' ואין להקשות הא בטענות ודאי בלא"ה יכול להשביעו היסת כו' י"ל כו' או כגון פרוזבול היה לי ואבד כו' או כגון רבית שטוען בהיתר לקחתי כו'. והקשה האו"ת דאם סמכינן אהך חזקה למדחי היסת למה לא יועיל לדחות אף ג"ש. והקצה"ח תירץ זה דה"נ אשכחן בהחזיק ג"ש דעת הרשב"א דאין מחייבין לו לישבע היסת ואלו ע"י גלגול חייב לישבע כו' עכ"ל. אך לא ביאר היטב סברת החילוק מאיזה טעם ישתנה חיוב שבועת היסת מן ג"ש: ענף ג:

ולענ"ד נראה להסביר דברי הש"ך ע"פ דברי הט"ז סעי' ו' שכתב דהיכא דאיכא רובא המסייע לטענת הנתבע אין מחייבין לו שבועת היסת דהא מבואר בשבועות (דף מ') דעיקר חיוב ש"ה הוא משום חזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו ע"כ היכא דאיכא רובא דמסייעו כיון דרובא עדיפא מחזקה אין מקום לחייב ש"ה משא"כ בג"ש דהא אמרינן בקידושין (דף כ"ח) עד היכן ג"ש דא"ל השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע דאף דאיכא למימר דאם אי' דזבין ליה בע"ע ה"ל קלא מ"מ נשבעין ע"י ג"ש כו' זהו קוטב דברי הט"ז. וזהו כוונת הש"ך שכתב דבטענת פרוזבול היה לי ואבד או ברבית שטוען בהיתר לקחתי דאינו נשבע היסת משום דכיון דעיקר חיוב שבועת היסת הוא משום חזקה א"א תובע כו' ע"כ היכא דאיכא חזקה דלא שביק היתירא כו' דדוחה לחזקה דא"א תובע כו' אינו חייב ש"ה כמו דמקשה הגמ' בשבועות (דף מ') אדרבה חזקה א"א מעיז כו' ומשני אשתמוטי כו'. הרי דס"ל להש"ס דהיכא דאיכא חזקה אחרת הסותר להחזקה דא"א תובע כו' אינו חייב ש"ה א"כ ה"ה בהך חזקה דלא שביק היתירא כו'. ואפ"ה מן ג"ש אינו פוטר וכמו בהשבע לי שלא נמכרת לי בע"ע:

אך בעיקר דברי הש"ך שכתב דהיכא דאיכא חזקה מעליא פוטרת מן ש"ה יש לדון הרבה דלעיל סי' ע"ח ש"ך ס"ק ט"ו העלה דחזקה דתוך זמנו אינו פוטר משבועת היסת וסיים בזה"ל דלא אלימא חזקה לאפוקי מש"ה. א"כ קשה על מש"כ הש"ך הכא דחזקה פוטרת מן ש"ה ובפרט לפי מה שהסברתי דברי הש"ך דטעמו דכיון דיש חזקה הסותרת לחזקה דא"א תובע כו' ע"כ אין מקום לחייבו ש"ה א"כ ה"ט שייך ג"כ בחזקה דתו"ז. ודוחק לחלק ולומר בזה דאין כל החזקות שוות כמש"כ הך כללא בכללי מיגו ש"ך אות יו"ד. ועוד קשה דהא חזינן דחזקה דתוך זמנו עדיפא מן חזקה דלא שביק היתירא כו' דאלו בטענת בהיתר לקחתי דגבי רבית שכתב הש"ך הכא דפוטרת מן ש"ה. חזינן דהך חזקה גרוע מן חזקה דתו"ז דבסי' פ"ב סעי' יו"ד ש"ך ס"ק כ"א דאם המלוה מודה שיש בו רבית אבל בהיתר נעשה דצריך לישבע בנק"ח קודם שיטול כמש"כ הרמ"א ביו"ד סוף סי' קס"ט. וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ל"ה. ובחזקה דתו"ז מבואר בסי' ע"ח ובתוס' ב"ב (דף ה') ד"ה אע"ג דאמור רבנן כו' דאם הוציא שט"ח על חבירו וא"ל אשתבע לי דלא פרעתיך בתו"ז דא"ל לישבע וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו דא"צ שבועה קודם הפרעון בחוב תו"ז רק לאחר הפרעון צריך ש"ה. הרי דחזקה תו"ז עדיפא מן חזקה דלא שביק היתירא דגבי רבית. ואפ"ה אמרו דחזקה דלא שביק היתירא דגבי רבית פוטרת מן שבועת היסת א"כ כש"כ דחזקה דתו"ז תפטור מן שבועת היסת ותקשה סתירת דברי הש"ך דסי' ע"ח שכתב דאין חזקה פוטר מן ש"ה ואלו הכא כתב הש"ך דחזקה דלא שביק היתירא פוטרת מן ש"ה:

ואפשר לומר בזה לפי מש"כ הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו דלכן אין חזקה דתו"ז פוטרת מן ש"ה דזה דומה לחזקה דשלש שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה ג"ש חזקה שמכר לו ואפ"ה צריך לישבע היסת כדלקמן ר"ס ק"מ עכ"ל הש"ך. א"כ ממילא מוכח לדעת הרשב"א והרמב"ן וש"פ דס"ל גבי חזקה דג"ש דא"צ ש"ה כמבואר שיטתם לקמן סי ק"מ סעי ב' ובש"ך ס"ק ד' שם. דכיון דס"ל דחזקה דג"ש פוטר מן ש"ה דה"ה לכל חזקה דפוטרת מן ש"ה. וכמש"כ הקצה"ח הכא על דברי הש"ך דחזקה פוטרת מן ש"ה דה"נ אשכחן בהחזיק ג"ש להרשב"א כו'. ולפ"ז י"ל דהש"ך דכתב הכא ליישב דברי המחבר שכתב דמי שנתחייב שבועה והתחיל התובע לגלגל עליו כו' דהקשה דהא בלא"ה יכול להשביעו היסת וע"ז תירץ דנפ"מ להיכא דיש חזקה דלא שביק היתירא כו' דפטור מן ש"ה. וכוונתו דזהו לשיטת המחבר לקמן סי' ק"מ סעי' ב' שכתב בהחזיק ג"ש אין מוסרין אותו לשבועה. דהמחבר כאן אזיל לשיטתו שם סעי' ב' ואף שהרמ"א שם כתב דזהו סברא אחרת וחולקת על מה שכתב ראשונה היינו שם בסעי' א'. אפ"ה כיון שהמחבר מביא שני דיעות דפליגי בזה א"כ ממילא לפי דעת המחבר אין לחייב ש"ה בהחזיק ג"ש דמספיקא אין מחייבין שבועה כמבואר בסי' פ"ז ש"ך ס"ק יו"ד. אבל לדינא לפי מה שהכריע הש"ך בסי' ק"מ ס"ק ה' דהעיקר דחזקה ג"ש אין פוטר משבועה וכשיטת הרמב"ם והמחבר שם סעי' א'. לכן שפיר הכריע הש"ך בסי' ע"ח דחזקה דתו"ז אינו פוטר מן ש"ה כן י"ל לכאורה:

ענף ד:

אבל באמת זה אינו דעדיין תקשה על שיטת הטור דבסי' ק"מ פסק הטור לדינא דחזקת ג"ש אין פוטר מן ש"ה וכמבואר שם סעי' א'. ואלו הכא בסי' צ"ד הביא הטור ג"כ הך דינא בסעי' ט' דמי שנתחייב שבועה ובא התובע לגלגל כו' דתקשה עדיין קושיות הש"ך דבלא"ה יכול להשביעו היסת כו'. וביותר תקשה עדיין לפי מש"כ הש"ך הכא בזה"ל מי שנתחייב שבועת היסת וכן הוא שיטת הרמב"ם ואין להקשות דבלא"ה יכול להשביעו היסת ותירץ דמשכחת ליה בטוען כו'. א"כ כיון דעיקר קושיא זו רק על הרמב"ם דכתב להדיא בפ"א ה' טוען דין י"ג מי שנתחייב אפילו שבועת היסת כו'. א"כ הא שיטת הרמב"ם דחזקת ג"ש אינו פוטר מן ש"ה כמבואר שיטתו לקמן ריש סי' ק"מ א"כ תקשה עדיין על שיטת הרמב"ם דס"ל דחזקת ג"ש אינו פוטר מן ש"ה וכן שיטת הרמב"ם בחזקה דתו"ז דחייב שבועת היסת לאחר הפרעון כמש"כ הש"ך בשמו בסי' ע"ח ס"ק ט"ו. דאיך קאמר דמי שנתחייב ש"ה והתחיל התובע לגלגל כו' וכמו שהקשה הש"ך הכא:

ודברי הקצה"ח הכא שכתב להסביר דברי הש"ך דזה דומה לחזקה ג"ש דדעת הרשב"א דפטור מן ש"ה. אינם מכוונים דהא עיקר דברי הש"ך הוא לשיטת הרמב"ם והא הרמב"ם ס"ל בהחזיק ג"ש דחייב ש"ה. ואפשר לומר בזה דעיקר מלתא דנא אם חזקה ג"ש פוטר מן ש"ה כמו חזקה דלא שביק היתירא כו' דכתב הש"ך הכא דפוטרת מן ש"ה. דזה תלוי במש"כ הקצה"ח בסי' ק"מ ס"ק ב' לחקור בטעמא דמילתא דמהני חזקה ג"ש והביא בשם הרמב"ן דכתב דזהו מצד סברא דכיון דשתק ג"ש מוכח מילתא דמכר לו והקצה"ח האריך לבאר בשם הרמב"ם דטעמא דחזקה ג"ש הוא משום תקנת חכמים דחשו לתיקון העולם כו'. ע"כ אי נימא דחזקה ג"ש הוא משום דהוא בירור הענין והוכחה דמכר לו מדשתק ג"ש וכדברי הרמב"ן ע"כ שפיר כתב הש"ך בסי' ע"ח לדמות דכמו דחזקה ג"ש פוטר מן ש"ה כדקיי"ל לדינא וה"ה חזקה דתו"ז. אבל לשיטת הרמב"ם דטעמא דחזקה ג"ש הוא משום תקנת חכמים דחשו לתיקון העולם כמש"כ הקצה"ח שם בארוכה. ע"כ אין סברא דחזקה ג"ש תפטור מן ש"ה דאף דמהני חזקה ג"ש ע"פ תקנת חכמים מ"מ לא תהא עדיפא מן מוחזקות גמורה דאין כח במוחזקות גמורה לפטור מן ש"ה. ולפ"ז י"ל דאף דכתב הש"ך הכא לשיטת הרמב"ם דחזקה דלא שביק היתירא פוטרת מן ש"ה דזה אינו רק בחזקה דמהני מצד דהוי חזקה המבררת ע"פ הוכחה. אבל חזקה דג"ש דאינו מועיל משום חזקה המבררת רק משום תיקון העולם כיון דלא מהני מצד בירור רק מצד דעשו את המחזיק ג"ש הקרקע דדינו כמוחזק גמור ע"כ חייב ש"ה. ועיין בקונטרס הספיקות שבקצה"ח ובנתיבות סי' ל"ד ס"ק ט"ו שכתבו דחזקת ממונא לא הוי חזקה המבררת. ולכן אין כח במוחזקות לפטור מן ש"ה וה"ה בחזקה ג"ש לפי דברי הקצה"ח בסי' ק"מ. ולכן שפיר כתב הש"ך הכא לתרץ דברי הרמב"ם שכתב מי שנתחייב ש"ה והתחיל כו' דמשכחת ליה היכא דאיכא חזקה דלא שביק היתירא כו' דפוטרת מן ש"ה משום דזהו מצד בירור הענין. אבל חזקה ג"ש דס"ל להרמב"ם דחייב ש"ה שא"ה דלא הוי מצד בירור:

ואפשר לומר דהא דס"ל להרמב"ן דחזקה ג"ש פוטרת מן ש"ה כמש"כ הש"ך בשמו בסי' ק"מ ס"ק ד' הוא משום דאזיל לטעמי' דס"ל להרמב"ן דחזקה ג"ש הוא משום הוכחה כמש"כ הקצה"ח בשמו בסי' ק"מ ע"כ דינה כמו חזקה דלא שביק היתירא כו' כנ"ל. ומן דברי התוס' ב"מ (דף ק"י ע"א) ד"ה א"ל רבינא כו' שהקשו וא"ת א"כ לעולם יהיה בעל הקרקע כו' ותירצו דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי אם היה בא בגזל לא הוי שתיק אלא היה מוחה עכ"ל התוס'. מוכח דס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ן בטעמא דחזקה ג"ש דזהו משום בירור והוכחה ולא כמו שהעלה הקצה"ח ואדרבה הא כתבו דזהו כמו אנן סהדי דלא מהני מיגו נגדו. א"כ לפ"ז הדין נותן דחזקה ג"ש פוטרת מן ש"ה כיון דאילימא כמו עדים ולא מהני מיגו נגדו. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ז' בד"ה ובהא דאמר הירושלמי מיליהן דרבנן כו' שהבאתי שם שיטת הנמוקי יוסף ריש פרק חז"ה דחזקה ג"ש הוא תק"ח ובארתי שם עפ"ז לדברי הירושלמי ע"ש. והש"ך דסי' ע"ח דכתב לדמות חזקה דתו"ז לחזקה דג"ש דכמו דחזקה ג"ש אינו פוטרת מן ש"ה דה"ה חזקה דתו"ז. מוכח דס"ל להש"ך דחזקה ג"ש הוא משום הוכחה מדשתק ג"ש וכשיטת הרמב"ן דאל"כ איך מדמה אותן להדדי. ויש להאריך בכ"ז הרבה. נחזור לענינינו דתקשה על מש"כ הש"ך הכא דחזקה דלא שביק היתירא כו' פוטר מן ש"ה ואף דמיירי בשיטת הרמב"ם כו' כנ"ל. ואלו בסי' ע"ח גבי חזקה דתו"ז העלה הש"ך בשם הרמב"ם דחייב לישבע היסת לאחר הפרעון וכן פסק לדינא דלא אילימא חזקה לאפוקי מן ש"ה. ואפשר לומר דלפי מה שהכריע הרמ"א בסי' ע"ח סעי' ב' דא"צ שבועה בחזקה דתו"ז וזהו ע"פ דברי הבית יוסף שכתב דהרמב"ם ס"ל דא"צ שבועה והובא בש"ך שם. ע"כ שפיר יש לומר דס"ל להמחבר דה"ה בחזקה דלא שביק היתירא כו' דפוטר מן ש"ה ולכן א"ש מש"כ הש"ך הכא לתרץ לדברי המחבר. אבל באמת ז"א דהא מסיק הש"ך בסי' ע"ח להשיג על הבית יוסף והוכיח דהרמב"ם ס"ל דצ"ש בחזקה תו"ז והכא הא מיירי לתרץ דברי הרמב"ם כנ"ל:

ענף ה:

והעיקר נלע"ד בכ"ז דדוקא היכא דאין אנו צריכים להחזקה רק לענין חיוב שבועה להנתבע כמו בטענת הלוה להמלוה לקחת ממני רבית והמלוה משיב בהיתר לקחתי דכיון דהמלוה הוא מוחזק ואין אנו צריכים להחזקה דלא שביק היתירא כו' לענין להחזיק גוף הממון ביד המלוה. ע"כ כח החזקה בתוקפה וסותרת להחזקה דא"א תובע כו' ולכן פוטרת מן ש"ה שאנו דנין כעת. אבל בהא דסי' ע"ח בחזקה דתו"ז דע"י כח החזקה דתו"ז אנו מוציאין הממון מן הלוה וכיון דעשינו פעולה ע"י הך חזקה להוציא הממון ע"כ אין כח שוב בהך חזקה דתו"ז להיות פוטר משבועת היסת לאחר הפרעון דאין כח בהחזקה לפעול כ"כ היינו להוציא ממון וגם לפטור מן ש"ה. [ועיין בש"ך סי' פ"ט ס"ק יו"ד מש"כ כלל חדש בענין שבועת המשכון בנק"ח ובמש"כ הש"ך בסי' צ"ב ס"ק ח' ובסי' פ"ז ס"ק ל"ה וקצרתי. וזה כוונת הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו שכתב דצ"ש לאחר הפרעון דהך חזקה דתו"ז משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דג"ש כו'. דזהו כיון דעשה החזקה דיהיה נחשב המלוה מוחזק בהממון ע"כ אין כח לפעול יותר דה"ל כמו שנתבטלה החזקה דתו"ז מכבר כיון שנעשה מעשה ע"י כח החזקה דתו"ז. וה"ה בחזקה דג"ש דע"י כח החזקה די' שתהא מפקעת זכות הבעלים הראשונים דקרקע בחזקת עליה עומדת ומשום כח החזקה ג"ש אנו מעמידין הקרקע בחזקת המחזיק אבל אין בה כח לפעול כל כך ולפטור אותו מן ש"ה ג"כ:

והא שכתב הש"ך הכא דמשכחת ליה בטוען פרוזבל היה לי ואבד דפטור מן ש"ה אף דהחזקה דלא שביק היתירא ועשה פרוזבול היה תועלת עי"ז להוציא הממון מן הלוה. עכ"ז י"ל דבאמת היכא דהמלוה טוען שהלוה ישלם לו החוב ע"י טענתו דפרוזבל היה לי ואבד בזה י"ל ג"כ כיון דע"י החזקה הלז עשינו מעשה להוציא הממון מן הלוה ע"כ אין כח שוב בהחזקה הנ"ל להיות פוטר את הלוה מן ש"ה לאחר הפרעון. וי"ל דהא שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ז ע"ב) בד"ה לא שביק כו' בשם ר"ת דנאמן המלוה בלא שבועה וכ"כ הרא"ש שם. היינו לענין שבועה קודם הפרעון אבל לעולם י"ל דשבועה לאחר הפרעון צריך כמו דאמרו בחזקה דתו"ז. והא שכתב הש"ך הכא דמשכחת ליה בטוען פרוזבל היה לי כו' דפטור מן ש"ה. י"ל דמשכחת ליה היכא דהמלוה אין רוצה לגבות בשטרו ולהוציא החוב מן הלוה כגון דהלוה הוא עני וכה"ג וע"כ אינו רוצה להזדקק ולטעון מן הלוה. אלא מיירי היכא דהלוה רוצה וטוען שהמלוה יחזיר גוף השטר להלוה ומיירי דגוף הנייר הוא ש"פ לצור ע"פ צלוחיתו כעין הא דקידושין (דף מ"ח) דאמרו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ כו'. או כעין מש"כ הש"ך בסי' נ"ד ס"ק ד' בשם הה"מ דהשטר הוא ש"פ מחמת הראיה שבו ונשבעין היסת ע"ז ע"ש. וכיון דמיירי היכא דהמלוה אינו מזדקק לתבוע מן הלוה את החוב שלו מחמת איזה טעם וסיבה א"כ עדיין לא עשה שום פעולה כח החזקה דלא שביק היתירא. אך דאנו דנין בתביעת הלוה להמלוה גוף הנייר משום דלדברי הלוה שטוען ברי דלא עשה המלוה פרוזבול א"כ שייך גוף הנייר להלוה כמבואר בסי' ס"ז סעי' ל"ז ועיין בסמ"ע וט"ז שם. וכיון דעדיין לא עשה שום פעולה כח החזקה דלא שבק. ע"כ החזקה בתוקפה להיות פוטר את המלוה מן ש"ה כדין כל חזקה הסותר להחזקה דא"א תובע כו' ופוטרת מן ש"ה כנ"ל. והש"ך קיצר בזה וכיון דמשכחת ליה עכ"פ איזה אופן דיהיה תועלת מן החזקה לפטור מן ש"ה ע"כ א"ש מה דכתבו דרוצה לגלגל עליו. דנפ"מ אם הוא באופן הזה: ועוד י"ל דשאני הך טענה דפרוזבל היה לי ואבד דנאמן אף בלא שבועה. משום דמיירי במקום שרגילין כולן לכתוב פרוזבול וכמש"כ הב"ח לח"מ סי' ס"ז ס"ק ל"ד לחלק דבמקום שרגילין נאמן בלא שבועה ובמקום שאין רגילין אינו נאמן בלא שבועה אבל בשבועה נאמן בכל גווני ע"ש בב"ח. ע"כ י"ל דאף דמשמע מהפוסקים דנאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד אף בלא שבועה לאחר הפרעון ג"כ. די"ל דזהו במקום שרגילין כו' אבל במקום שאין רגילין צריך שבועה. ואפשר לומר דבכה"ג צריך שבועה בנק"ח אף קודם הפרעון וכמו בטענת בהיתר לקחתי הרבית דצריך שבועה בנק"ח מקודם הפרעון כמבואר ביו"ד סוף סי' קס"ט ובח"מ סי' פ"ב ש"ך ס"ק כ"א. ולכן א"ש מה דאמרו בטענת פרוזבל היה לי ואבד דנאמן לגבות בל"ש משום חזקה דלא שביק כו' ואלו גבי רבית צ"ש בנק"ח כשטוען בהיתר לקחתי אף דאיכא חזקה דלא שביק כו'. משום דשאני בפרוזבל דמיירי שרגילין כולן לכתוב פרוזבל. וע"כ א"ש מה דכתבו גבי טענת פרוזבל היה לי דא"צ שבועה כלל ומשמע דאף לאחר הפרעון ג"כ א"צ שבועה. משום דיש לו מעלת דרגילין כולן כו'. ע"כ בצירוף החזקה דלא שביק כו' סמכינן דא"צ שבועה כלל אף לאחר הפרעון. וא"ש דברי הש"ך ולא סתרי אהדדי:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה