אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צג

סימן צב

(סעיף א'):

אלו נשבעין בטענת שמא השותפים כו'. והנתיבות ס"ק א' כתב דדוקא בטענת שמא נשבעין אבל בטענת ברי כיון שיש להנתבע חזקה א"א מעיז אינו יכול להשביעו שבועה חמורה רק שבועת היסת אם לא שיש לו עליו שבועת שותפות מכח טענות שמא יכול לגלגל ג"כ אטענת ברי כמבואר בסעיף י"ב עכ"ל. וכן מבואר ברמב"ם פ' יו"ד ה' שותפין ה' א' דעל טענת ברי אין שותף נשבע שבועה בנק"ח אא"כ מגלגל על שבועת השותפות וכמבואר בסעיף י"ב הנ"ל. ומן לשון הטור שכתב אלו נשבעין בטענת שמא אע"פ שאינו טוענו ודאי כו'. משמע דס"ל דבטוענו ברי כש"כ דאיכא עליו שבועת השותפות. אכן כיון דהטור סעיף י"ט הביא ג"כ לשון הרמב"ם הנ"ל א"כ חזינן דס"ל ג"כ דעל טענת ברי אין להשביע שבועת שותפות אלא ש"ה וכמש"כ הנתיבות. בע"כ מוכח לומר בכוונת הטור דכתב אע"פ שאינו טוענו ודאי דקאי לשיטת הסוברים דבעי הודאה במקצת וכמש"כ הסמ"ע ס"ק זיין ולפ"ז אם טוענו ודאי חייב שד"א לכן כתב בלשון אע"פ כו':

אכן במרדכי פ' כל הנשבעין משמע דס"ל דאף בטענת ברי חייב שבועת השותפין וז"ל תשובת מור"ם ומה שטען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפין מ' ליטרא ולא פרעו עדיין ושמעון משיבו שפרעו ישבע שפרעו ויפטר כו' דשותפין נשבעין אפי' שלא בטענת ברי כדתנן אלו נשבעין שלא בטענה השותפין כו' כש"כ הכא שכל אחד טוען טענת ברי עכ"ל. הרי להדיא דס"ל למילף מכש"כ דכיון דשותפין נשבעין בטענת שמא דכש"כ בטענת ברי דנשבעין ש"ח. דאלו לשבועת היסת הא אין זה במשנה דתנן אלו נשבעין כו'. ומדכתב המרדכי כדתנן אלו נשבעין כו' מוכח דס"ל דבטענת ברי כש"כ דחייב שבועה חמורה. וזהו דלא כמש"כ הנתיבות. ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"א וקצרתי. וכן משמע בט"ז סעי' א' במה שהשיג על הסמ"ע ס"ק ג' דס"ל דאף בטענת ברי חייב שבועת השותפין. וכן הדעת נוטה דיותר יש מקום לחייב שבועה ע"פ טענת ברי מן ע"פ טענת שמא. וגם הא איכא בטענת ברי לחזקה דא"א תובע כו' הסותר לחזקה דא"א מעיז כמבואר בשבועות (דף מ"ו ע"ב). אכן מצינו כה"ג בש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו שכתב גבי שבועת שומרים דבטוען ברי ליכא ש"ש משום דחזקה א"א מעיז כו'. אך האו"ת והנתיבות שם הכריעו דלא כהש"ך בזה:

ובאמת יש להעיר במש"כ הטוש"ע והרמב"ם דבטוען ברי ליכא שבועת השותפות דמנלן להו זה ומסברא אין לנו לומר כן. והנ"ל בזה די"ל דהוכיחו כן מירושלמי בשבועות פ"ז ה"ח וז"ל על משנה דאלו נשבעין שלא בטענה השותפין כו' דא"ר יוסי הדא אמרה בנושא ונותן שלא בחשבון אבל בחשבון לא ואהן בן בית עוד הוא במשא ומתן שלא בחשבון ר' זעירא כהדא דר' יוסי חד בר נש אזל למידן קמי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין א"ל לאו תרין דינרין אני חייב לך הא טריפין לך. [וגירסת הרא"ש בשבועות פ"ז סי' י"ט קא פרעין לך]. א"ל ומלת פלן ופלן א"ר זעירא או הב לי' כל מה דתבע לך או אישתבע לי' כל דמגלגל עלך עכ"ל הירושלמי. ודברי הירושלמי צריך ביאור ואין הבנה למה שמחלק בין נושא ונותן שלא בחשבון ונושא ונותן בחשבון ומה שכתב הפני משה הוא דוחק גדול לכל המעיין שם. וכן במה שאמרו שם ר' זעירא כהדא דר' יוסי אין לזה ביאור כלל ואיזה שייכות הוא הך דר' זעירא להא דר' יוסי ועיין בפ"מ שם שנדחק בזה וכתב דלאו אהאי דר' יוסי קאי אלא אדר' יוסי דפ' המפקיד קאי וכן במראה הפנים ד"ה ר' זעירא כו' נדחק בזה:

והנלע"ד בכ"ז דזהו כוונת הירושלמי דנתכוונו למה שמבואר ברמב"ם וטוש"ע. דבטוען ברי לא תקנו לשבועת השותפות וזה שקאמר ר' יוסי הדא אמרה בנושא ונותן שלא בחשבון וכיון דעסק השותפות התנהג שלא בחשבון א"כ אין תובעו ע"פ טענת ברי כיון דלא היה ע"פ חשבון ע"כ בזה דוקא תקנו שבועה. אבל אם נשאו ונתנו בחשבון א"כ יכול שותף התובע לטעון טענת ברי שלא היה החשבון כמו שאומר הנתבע כעת. וכה"ג שיש לו טענת ברי על חבירו כיון דיש לו ידיעה מהתנהגות השותפות כיון שהיה בחשבון דבזה לא תקנו שבועת שותפות וכדברי הרמב"ם וטוש"ע הנ"ל וכן בן בית מיירי ג"כ שלא בחשבון ואין לו טענות ברי בזה דוקא תקנו שבועה. ואח"ז קאמר דר' זעירא ס"ל ג"כ כהך דר' יוסי דחד בר נש אזל למידן קמי ר' זעירא ונתחייב שבועה על חשד של עסק שותפות בתרין דינרין שלא היה לו טענת ברי וכדין שבועת השותפות דמיירי האי פיסקא מזה דקאי על אלו נשבעין שלא בטענה. ורצה לשלם לו הך תרין דינרין א"ל התובע ומלת פלן ופלן שהיה לו טענת ברי בהך מלת פלן ופלן דבזה אין לו עליו דין שבועת השותפות רק כדין שבועת היסת וא"ל ר' זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אשתבע ליה על כל הגלגול. וזהו כמבואר בסי' צ"ד סעי' ג' גבי גלגול דאם רצה לשלם עיקר תביעתו לא מיפטר מן גלגול שבועה אם הוא טענת ברי אבל בטענת ספק מיפטר מן ג"ש אם רצה לשלם עיקר תביעתו. וע"כ בע"כ מיירי הירושלמי בהך מילת פלן ופלן דמגלגל עליו דאמרו דלא מיפטר אף דרצה לשלם בעד עיקר טענתו כיון דהוא בטענת ברי:

א"כ עיקר כוונת ר' זעירא הוא להך דינא דכתב הרמב"ם ה' שותפין פ' יו"ד ה"א והטוש"ע הנ"ל דבשותף שטען על חבירו טענות ברי אין לו עליו שבועת השותפות אלא אם יש לו עליו שבועת השותפות יכול לגלגל עליו הך טענות ברי ואשמועינן דאף דרוצה לשלם עיקר תביעתו לא מיפטר מן ג"ש. וכמש"כ הרמב"ם להך דינא בהלכות טוען פ"א ה' י"ג. ולכן שפיר קאמר הירושלמי דר' זעירא ס"ל כר' יוסי דעל ברי אין לו שבועת השותפות ולכן אתי עלה מצד גלגול שבועה. לכן שפיר כתב הרמב"ם והטוש"ע דעל טענות ברי ליכא שבועת השותפות רק ע"י ג"ש כי זהו ירושלמי מפורש כנ"ל. וכ"ז ברור בכוונת הירושלמי והרמב"ם. וכן הוא דרך הרמב"ם שלא לכתוב רק המבואר בגמ' וירושלמי. ולכן לדינא העיקר הוא דעל טענת ברי לא תקנו שבועת השותפות. והא דכתב הרא"ש בכתובות פ"ט סי' כ"ח אבל לא על פלכה ועיסתה בטענת שמא אם לא בטענות ברי. והובא באה"ע סי' צ"ז ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ג'. כוונתו דעל טענת ברי איכא שבועת היסת. אבל שבועת השותפות ליכא בטענת ברי וכן הוא עיקר לדינא:

ענף ג:

והקצה"ח בסי' ע"ה ס"ק ט' הביא דברי הט"ז הנ"ל וסתר דבריו מהא שכתבו התוס' והרא"ש והר"נ וכל הראשונים שהקשו בב"מ (דף צ"ז) על מתניתין דב"מ (דף צ"ז) זה אומר איני יודע וזה אומר א"י יחלוקו. הא צריך לישב ראובן שהטיל לכיס כו' אין אומרים שישבע ראובן שבועת השותפות שפחתו כך וישלם שמעון מביתו כו' שאין השותף מנשבעין ונוטלין כו' עכ"ל. והקשה האו"ת ס"ק י' בשם השב יעקב דמ"ש מן כל המוציא הוצאות ברשות דנשבע ונוטל א"כ הא גם שותף הוציא ונשא ונתן ברשות ולמה לא ישבע ויטול ובפרט שהרמב"ם גופי' כתב בפ"י הל' גזלה שותף כיורד ברשות ומה שהוציא ידו על העליונה ונוטל בשבועה כו' עכ"ל. והנה מה שכתב האו"ת בשם הש"י להקשות מן מש"כ הרמב"ם דשותף כיורד ברשות. אין זה קשה דהא מבואר לקמן סי' קע"ח סעי' ג' דשותף כיורד ברשות דנוטל ההוצאה ואינו נוטל הוצאה רק כשיעור שבח ואם לא השביח אינו נוטל כלום וזהו בשם הנמוקי יוסף פ' חזקת. וכן מבואר לקמן סי' שע"ה סעי' ד' וסעי' ה' ובסמ"ע ס"ק ח' וס"ק ו"א שפירש לדברי הרמב"ם והש"ע שכתבו שם דשותף דינו כיורד ברשות וידו על העליונה דכ"ז הוא שיטול הוצאה שיעור שבח ולא יותר. א"כ לפ"ז אין מקום לקושיות השב יעקב מן מש"כ הרמב"ם דשותף ה"ל כיורד ברשות דהא אם בא ליטול הוצאה היכא דלא השביח אין דינו כיורד ברשות. והכא הא מיירינן שהיה הפסד ולא השביח ע"כ י"ל דשפיר כתבו דאין דינו כיורד ברשות להאמין לו בשבועה. ואפשר דהשב יעקב ס"ל כמו שכתב הב"ש באה"ע סי' פ"ח ס"ק כ' דחולק על הסמ"ע וס"ל דשיטת הרמב"ם הוא דשותף נוטל הוצאה יותר מהשבח ע"ש. לכן שפיר כתב השב יעקב לדמות זה לדברי הרמב"ם הנ"ל. אך באמת אין דברי הב"ש מוכרחים וכמש"כ ההפלאה בק"א שם להשיג על הב"ש. ואין ת"י ספר שב יעקב לעיין שם:

שנאנסה וע"י גלגול משתבע דשכורה מתה ומחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"ש. הרי מבואר דאף בתובע טוען שמא שייך ג"כ מתוך שאינו יכול להשבע משלם ודלא כהט"ז עכ"ל הקצה"ח:

אך בעיקר קושיות האו"ת בשם השב יעקב הוא קושיא אלימתא דהא חזינן הכא דאילו היה ידוע שהיה הפסד בעסק השותף היה שותפו משלם מביתו כמו דס"ל להרמב"ם והש"ע. ומה שקשה ע"ז מן הא דסי' קע"ו סעי' ו' בשם הרמ"ה דשותף אינו משלם מביתו כבר הקשה זה הט"ז והש"ך והב"ח והמל"מ והאו"ת וכתבו לחלק. ועיין בנתיבות סי' קע"ו ס"ק י"א שכתב לתרץ דהריוח שנטל מכבר זהו משועבד להשלים ההפסד לכ"ע. וכבר הקדימו האו"ת ס"ק י"א. עכ"פ הא חזינן דאם היה הפסד הידוע לנו היה מחוייב השותף לשלם מביתו ההפסד. ואף דנתבאר דאין שותף נוטל הוצאה רק כשיעור השבח ולא יותר מ"מ הא שאני התם דמיירי דהשותף לא היה יורד ברשות ע"פ שותפו חבירו בפירוש ממנו שיוציא את ההוצאה רק מיירי שם בהרמב"ם פ"י ה"ג ובח"מ סי' קע"ו ובסי' שע"ה דהשותף ירד מעצמו להוציא הוצאה להשביח העסק בזה כתבו דאינו דינו כיורד ברשות ליטול הוצאה אם לא השביח. ואף אם היה ידוע בעדים הוצאות שהוציא ג"כ אינו נוטל משום דלא הוי כיורד ברשות ממש וכן הוא הדין בבעל בנכסי אשתו. אבל הכא הא מיירי שהיה ההסכם מדעת שניהן לישא וליתן בעסק השותפות וראובן נשא ונתן בעסק השותפות בהסכם דעת שמעון שותפו וע"כ אם ידוע בעדים או ע"פ הודאת חבירו היה שמעון חייב להשלים ההפסד. אך אם אינו ידוע כן. בזה כתב הרמב"ם והש"ע דאינו נאמן בשבועה ליטול. ולכן שפיר הקשה השב יעקב והאו"ת דמ"ש זה מן כל מוציא הוצאות שירד ברשות בפירוש מדעת חבירו דנאמן בשבועה. אך דמיונו של השב יעקב לדברי הרמב"ם הנ"ל אין זה דומה כלל כנ"ל:

והאו"ת כתב לתרץ זה לפי שמחלק דשאני מוציא הוצאות דנחית אדעתא שיוציא כו' אבל בשותפות וכי נחית מתחלה שיהיה ודאי פחת בשותפות אלו כן לא היו משתתפים רק כל דעתם ומחשבתם לריוח ולא נחית כלל אדעתא דהפסד כו' א"כ אין זה דומה כלל למוציא הוצאות כו' עכ"ל. וחילוק שלו אינו ברור כ"כ דהא הדין הוא ביורד ברשות ע"פ רשות הבעלים שנוטל הוצאה יתירה על השבח כמבואר בסי' שע"ה סעיף ד' והא התם ג"כ שייך לומר סברת האו"ת הנ"ל דלא היה מחשבתו ודעתו בעת שציוהו להוציא הוצאות שיהיה הוצאה יתירה מן השבח. וגם הא לא נתנו שם שיעור לזה ומשמע דאף אם אומר שהוציא הרבה עד שעולה לסך גדול לפי דבריו שהוציא כן לצורך הענין דג"כ נאמן בשבועה ליטול. והא התם שייך ג"כ סברת האו"ת במש"כ דלא היה דעתו ומחשבתו לזה וא"כ יטול כל אשר לו כמש"כ האו"ת שם גבי הפסד השותפות. ואפ"ה חזינן דהדין הוא דכיון דציוהו להוציא הוצאות לטובת העסק להשביחו ואם ידוע כן מחוייב לשלם והימנוהו חכמים בשבועה. א"כ ה"ה הכא כיון דאם היה ידוע מן ההפסד של השותפות היה חבירו מחוייב לשלם הן מצד מה שהתנה בפירוש והן אף אם לא התנה מ"מ הדין הוא לשיטת הרמב"ם דשותף משלם מביתו וזהו משום אומדנא דמסתמא נתרצו לזה והוי כמו דהתנו בפי' בעת התחלת השותפות וכמש"כ הרא"ש בכתובות פ' יו"ד סי' יו"ד. וכ"כ הב"ח בסי' קע"ו דעיקר הטעם דמשלם השותף מביתו אם היה הפסד במשא ומתן דזהו משום אומדנא דמסתמא הסכימו לזה ע"ש. וכיון דחזינן דבאמת עלה אז בדעתו בעת התחלת השותפות אם יהיה הפסד. וע"כ לא שייך לומר בזה הסברא שכתב האו"ת דמשום דלא אסיק אדעתיה אז שיהיה הפסד לכן אינו דומה למוציא הוצאות להיות נאמן בשבועה. דהא חזינן דעלה על דעתו להתנות כן הן בפי' והן מצד אומדנא. וע"כ אין אני רואה בזה חילוק ברור דמ"ש מן מוציא הוצאות דנוטל הוצאה אף שלא השביח כלל משום איזה סיבה הנולד ואפ"ה סתמו ומשמע דנוטל לעולם הוצאה בשבועה כיון דירד ברשותו בפירוש א"כ ה"ה הכא דירד ברשותו שציוה לו לעסוק בהשותפות ולישא וליתן כפי דעתו. והאו"ת נדחק מאוד בזה וכתב דרק התנו שאם יהיה פחת שישלם אבל לא היה דעתם רק על הריוח כו' וסיים ואלו היה ספק שקול וסברא נכונה כו' אף מכש"כ בסברא קלושה כזה כו' עכ"ל. ובאמת אין זה סברא קלושה ואדרבה הסברא הוא דזה דומה ממש להוצאה יתירה הרבה מהשבח דנוטל בשבועה אף דהתם שייך ג"כ לומר דלא העלה אז בדעתו דאלו היה מעלה בדעתו אז שיהיה הוצאה מרובה יותר מהשבח לא היה מרשהו להוציא אלא בע"כ מוכח דאמרינן דנחית אז בשביל הספק שיהיה או שבח או הוצאה מרובה ביותר מהשבח ולכן נאמן בשבועה. א"כ ה"ה הכא נאמר דנחית אדעתא דהספק או ריוח או הפסד. וידעתי כי יש לדחוק בכ"ז אבל האמת הוא דהם דומין להדדי ולכן קושייתם במקומה עומדת:

ולכן נראה לענ"ד ליישב קושייתם ע"פ מה שכתבתי לעיל בסי' צ"א סעי' ג' בענין מוציא הוצאות ע"פ בפירוש דלשיטת הרמב"ם וסייעתו והובא שם סעיף ב' דס"ל דחנוני נוטל מדינא משום חזקה שליח כו' א"כ לפ"ז מוכח לומר דעיקר מקורו דהך דינא דמוציא הוצאות ברשות נוטל דזהו נלמד מן בעל שהוציא כו'. א"כ כמו דגבי בעל שהוציא ברשות אינו נאמן בשבועה אלא כשידוע שהוציא אך א"י כמה כמש"כ הרמ"א בתשובה סי' פ"ו. ה"ה בכל מוציא הוצאות ע"פ הבעלים ג"כ אינו נאמן ליטול רק אם ידוע שהוציא קצת אך א"י כמה דזה ה"ל כעין דררא דממונא והימנוהו חז"ל בכה"ג אבל אם אינו ידוע אם הוציא כלל בזה לא מצינו דתקנו להאמינו כמו שהארכתי שם בכ"ז. א"כ י"ל דהרמב"ם והמחבר דכתבו הכא דאין נאמן השותף לישבע וליטול משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דכל מוציא הוצאות אינו נאמן ליטול אלא אם הספק הוא כמה הוציא כדמשמע לשון הרמ"א בסי' צ"א סעיף ג' שכתב בזה"ל מי שהוציא הוצאות כו' והנתבע אינו יודע כמה התובע נשבע ונוטל. דמשמע ג"כ כמש"כ דדוקא אם הספק הוא כמה הוציא נאמן כו'. א"כ הכא בטוען השותף שנפחת ת"ק דינרים וחבירו אינו יודע אם היה כלל איזה הפסד ע"כ בכה"ג אף מוציא הוצאות אינו נאמן לשיטתם לכן שפיר פסקו בפשיטות דאינו נאמן. ולפ"ז י"ל דבאמת לפי מש"כ לעיל בחידושי לסי' צ"א סעי' ג' דלשיטת הר"נ וסייעתו דס"ל דחנוני אינו נוטל מדינא א"כ יש לדון דמה"ט ה"ה כל מוציא הוצאות ברשות נאמן אף אם הספק הוא אם הוציא כלל כמש"כ שם בארוכה. דה"ה הכא בשותף הטוען דהיה הפסד אף דמסופקים אנחנו אם היה הפסד כלום דג"כ נאמן בשבועה כמו כל מוציא ברשות וה"ה הכא דנשא ונתן ברשות חבירו מדעתו בפירוש ואף דאין כאן שום דררא דממונא כלל ג"כ נאמן מצד תקנתא דחנוני לשיטתם. והא דסתם הרמ"א הכא ואף דלעיל בסי' צ"א סעיף ב' בהג"ה הביא הרמ"א שיטת הר"נ וסייעתו דאין החנוני נאמן בל"ש. י"ל דזהו משום דה"ל ספיקא דדינא אי הלכה כהרמב"ם וסייעתו דשם או הלכה כהר"נ וסייעתו ע"כ הביא שם לשיטת הר"נ והרמ"ה בשם י"א ומשום ספיקא אין מוציאין מהבעה"ב בל"ש. לכן שפיר סתם הרמ"א הכא כדברי המחבר דכתב דאין השותף יכול להוציא מחבירו דהא בספיקא דדינא הדין עם המוחזק. ולפ"ז יש לומר דאם השותף דטוען דהיה הפסד סך כך בהשותפות דאם הוא תפס מחבירו מהני תפיסתו אף דהיה תפיסה בעדים וכמו כל ספיקא דרבוותא ויכול לומר קים לי דהלכה כהר"נ וסייעתו דלדידהו אף אם הספק בעיקר הדבר אם הוציא כלום דג"כ מהני שבועתו לתבוע הוצאתו וה"ה הכא בתביעת הפסד כיון דנשא ונתן ברשות. ואין זה מקרי ספק בתקנה דלא מהני תפיסה. דהא כבר נתבאר בקונטרס תפיסה בדררא דממונא בספרי נחל יצחק דהיכא דהבעל דין טוען ברי מהני תפיסה אף בספק בתקנה וכש"כ בפלוגתא דרבוותא כמבואר שם בארוכה: ענף ד:

ועוד נראה לענ"ד לתרץ קושייתם שהקשו דמ"ש מן מוציא הוצאות דנאמן א"כ ה"ה הכא דנשא ונתן ברשות יהא נאמן להוציא. והוא דלקמן סי' קל"א סעי' ז' בהג"ה ואין הערב נאמן אף בשבועה כמה הוציא כו' אלא צריך עדים שהוצרך להתפשר כו' מכח הערבות ואז נוטל בשבועה אם לא שמעידים דבר ברור אז נוטל בל"ש כו'. וכתב הסמ"ע שם ס"ק י"ז ה"ט כיון דהכניסו לערב כו' ועליו לפצותו ה"ל כאילו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר דנשבע ונוטל עכ"ל. ולכאורה יש להקשות על הסמ"ע דכתב דדינו של הערב כמו מוציא הוצאות ברשות א"כ אף אם ליכא עדים שהוצרך להתפשר עמו ג"כ יהיה נאמן הערב לומר כמה הוציא כמו כל יורד ברשות. אכן לפמש"כ לעיל לדון בכל מוציא הוצאות דאינו נאמן רק אם ידוע שהוציא הוצאות וא"י כמה אבל אם הספק הוא שמא לא הוציא כלל אז לא תקנו בכה"ג להיות נאמן בשבועה. ע"כ אתי שפיר דברי הסמ"ע דאף דדין הערב הוא כמו יורד ברשות מ"מ היכא שאנו מסופקים שמא לא הוציא כלל ע"כ אינו נאמן הערב אלא אם יש עדים שהוצרך להתפשר מכח הערבות א"כ ידוע לנו שהוציא הוצאות לפצותו אך הספק הוא כמה הוציא דבזה שפיר כתב הסמ"ע דנאמן ליטול כמו כל יורד ברשות דנאמן בכה"ג. [ועיין בסמ"ע סי' צ"א ס"ק ט"ז ובש"ך שם]. והתם גבי הערב הוי ליה כמו יורד ברשות ע"פ ציווי הבעלים דעיקר חיוב של הלוה להחזיר ההוצאות להערב הוא משום דה"ל כמו התנה עמו בעת שנעשה ערב עבורו כמש"כ האו"ת שם ס"ק ו' בשיטת המהרי"ק והרמ"א דכתבו לחלק דבאונס דלא שכיח פטור. דזהו משום דס"ל דעיקר החיוב דשם הוא משום אומדנא דה"ל כמו התנה ובמילי דל"ש לא קאי התנאי כמש"כ המהרי"ק שם:

והנה במרדכי פ' י' בב"ק כתב שם להך דינא שכתב הרמ"א שם בסי' קל"א הנ"ל דאינו נאמן הערב על ההוצאות אלא אם יברר כמה הוציא שכתב שם שצריך להביא עדים שנתפשר עמו בסך כך כו'. וזהו דלא כלשון הרמ"א שכתב התם סתמא שצריך להביא עדים שנתפשר עמו עבור הערבות. ומשמע דאף דהעדים אין מעידים בכמה נתפשר אפ"ה נוטל בשבועה. ולקמן סי' שפ"ח סעי' ז' כתב הרמ"א שם בזה הלשון אם ידעו שהוצרך להתפשר כו' בכך וכך כו' וזהו מן דברי המרדכי פ"י דב"ק הנ"ל. ואלו התם בסי' קל"א שהוא ג"כ מן המרדכי הנ"ל השמיט הרמ"א הלשון בכך וכך רק כתב סתמא שהוצרך להתפשר כו'. וזה צריך טעם בביאור דברי הרמ"א. אכן לפי מש"כ בכוונת הסמ"ע דהטעם דאם יש עדים שנתפשר עמו אף דאינן יודעים הסך מ"מ נשבע ונוטל דזהו משום דה"ל כמו מוציא הוצאות ברשות דנשבע ונוטל. והנה המרדכי בב"ק שם כתב הטעם דלכן חייב לשלם להערב כל ההיזק שלו משום דה"ל כמו זבין אמיצרא כי' וזהו בגדר מזיק ע"פ גרמי וכמש"כ האו"ת שם ס"ק ו'. ע"כ אין לחייב שם הלוה ע"י תקנתא דמוציא הוצאות דהא כתב הסמ"ע בסי' צ"א ס"ק ט"ז דהיכא דהיה ההוצאה בע"כ אין זהו בכלל מוציא הוצאות ע"כ כתב המרדכי שאינו נאמן הערב עד שיביא עדים שבסך כך נתפשר עמו. אבל כשאינו מביא עדים רק על שנתפשר סתמא אינו נאמן בשבועה. אכן הרמ"א דס"ל דעיקר הטעם דחייב זהו משום דה"ל כמו התנה ולכן ס"ל לחלק דבמידי דלא שכיח אינו חייב וכמש"כ האו"ת שם. וכיון דהוי אומדנא דה"ל כמו התנה על כן שפיר יש לחייבו אף אם אין העדים מעידים על הסך שהוצרך להתפשר אלא מעידים שנתפשר סתמא ג"כ נאמן הערב על כמות הסך משום תקנה דמוציא הוצאות דנשבע ונוטל כיון דידוע דהוציא קצתו וה"ל דררא דממונא. ואתי שפיר כוונת הרמ"א בהשמטתו למש"כ המרדכי דנתפשר בסך כך. ודברי הסמ"ע נכונים:

שוב ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קל"א ס"ק ט"ו שכתב על מש"כ הרמ"א שם דצריך עדים שהוצרך להתפשר מכח הערבות ר"ל שהעדים יודעין כמה נתפשר ואינן יודעים אם בשביל הערבות וע"ל סי' שפ"ח כו' דלא כסמ"ע שכתב משום דחשיב כאלו מוציא ברשות דא"כ אפילו ברישא שלא ידעו כמה יטול בשבועה כו' עכ"ל. והנה לפמש"כ א"ש דברי הסמ"ע ולפי מה שנתבאר בכוונת הרמ"א דהשמיט לתיבת שנתפשר בכך כמש"כ המרדכי א"כ עיקר החיוב הוא משום מוציא ברשות והמרדכי אזיל לטעמיה כנ"ל. אך באמת פשט דברי הרמ"א משמע כמש"כ הביאור הגר"א זצ"ל דגם ברישא מיירי הרמ"א דידעו דהוציא רק לא ידעו כמה הוציא כמש"כ הרמ"א בלשונו דאין הערב נאמן כמה הוציא כו' דמשמע דהספק הוא כמה הוציא אבל קצתו ידוע דהוציא א"כ שפיר הקשה הגר"א על הסמ"ע. וידעתי שיש לדחוק בזה וליישב וכפי שכתבתי מתחלה לתרץ דברי הסמ"ע. אבל האמת יורה דרכו דפשט דברי הרמ"א הוא גם בהרישא דהוי הספק בכמה הוציא. ובסיפא קיצר הרמ"א בלשונו אלא דבעינן שיעידו בכמה נתפשר עבור הערבות כמש"כ הרמ"א בלשונו שהוצרך להתפשר מכח הערבות ואפ"ה כיון דיש לחוש שמא הוצרך לפשר גם משום ענין אחר או דשמא היה יכול להתפשר בפחות או שמא הערים וכמש"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק ל"ה ע"ש. ע"כ צריך שבועה ולפי שבאמת הוי זה חשש רחוק ע"כ מהני שבועתו משום דלפי הדין אין לחוש לכל זה כלל. ומה"ט גם בהא דסי' שפ"ח סעיף ז' מהני ג"כ אם עדים מעידין על הסך ונאמן בשבועה אף דהתם בוודאי לא שייך הטעם דמוציא הוצאות כלל דהא היה בע"כ וכנ"ל. אלא דהצריכו שבועה אף בחשש רחוק כיון דבא ליטול. ועיין בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ה':

והנה לפמש"כ מתחלה בכוונת הסמ"ע דמשום תקנה דמוציא הוצאות דנוטל אתו עלה ולכן אף דמשמעות דברי הרמ"א הוא לפמש"כ דמיירי דאין העדים מעידין על כמה נתפשר אפ"ה נאמן בשבועה וכתב הרמ"א דגם ע"א מעיד על דבר ברור פוטר מן שבועה. וזהו כעין מש"כ הרמ"א בסי' פ"ז סעיף ו' דה"ה בנשבע ונוטל ע"א מסייע פוטרו משבועה. ומשמע לפ"ז דאף אותן דמן הדין אינם נאמנים כלל אפ"ה ע"א מסייע פוטרו. אכן האו"ת בסי' פ"ז ס"ק ה' העלה דאותן דמן הדין אינם נשבעין ונוטלין אלא מצד התקנה. אין ע"א פוטרו משבועה וכ"כ בשם חוט השני ע"ש. וכ"כ תשובת הב"ח הישנות בסי' ס"ד. א"כ לפי דבריהם תקשה על מש"כ הרמ"א והמרדכי התם דע"א מסייעו פוטר משבועה. אכן לפמש"כ בשם הגר"א דפירש לדברי הרמ"א דמיירי דיש עדים שנתפשר על הסך וכמה היה. אך עדיין יש לחוש שמא היה ג"כ בשביל ענין אחר או הערמה כנ"ל דע"פ דין אין זה חשש לעכב הפרעון אלא לשבועה חשו אף בחשש רחוק ועיקר השבועה הוא מדרבנן ולכן מהני שפיר ע"א לפוטרו. ולכן אינו קשה מדברי הרמ"א והמרדכי על דברי הב"ח והחוט השני והאו"ת הנ"ל. ובאמת לפי מש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק י"ח באורים כדברי הסמ"ע דמשום מוציא הוצאות מחייבין לו. ואפ"ה כתב הרמ"א שם דע"א מסייעו פוטרו א"כ יהיה מוכח מזה דלא כמש"כ האו"ת בסי' פ"ז הנ"ל. וי"ל דהאו"ת ג"כ ס"ל לפרש דברי הסמ"ע כמש"כ לחלק דהרישא מיירי דלא נתברר לנו אם הוציא כלל. ומש"כ הרמ"א בלשונו דאין הערב נאמן בשבועה כמה הוציא הוא לאו דוקא כדמצינו כה"ג בכ"ד. ועיין בדרכי משה בסי' קל"א. אכן כיון דהגר"א זצ"ל לא פירש כן ע"כ כדבריו הקדושים נקטינן בכוונת הרמ"א דברישא הספק הוא בכמה הוציא ואינו נאמן אלא במעידים על הסך כמה הוציא. וכן הוא פשט לשון הרמ"א בהרישא כמש"כ לעיל:

ולפ"ז צריך ביאור דמפני מה לא יהיה מהימן הערב לומר כמה הוציא כיון שידוע דהוציא קצתו א"כ ה"ל בכלל מוציא הוצאות דנשבע ונוטל. ולכאורה י"ל דכיון דעיקר החיוב להחזיר ההיזק להערב הוא משום ראיות המרדכי מהך דזבין אמיצרא כו'. א"כ הוי זה בע"כ ולא שייך בכה"ג דין מוציא ברשות וכמש"כ הסמ"ע בסי' צ"א ס"ק ט"ז. אך ז"א שייך רק להטעם שכתב המרדכי והרא"ש בתשובה מן הא דזבין ארעא אמיצרא כו'. אבל להטעם שכתב הרא"ש בתשובה דחייב לפצות להערב דה"ל כמו התנה והובא באו"ת שם סי' קל"א ס"ק ו' כנ"ל. והעיקר לדינא דחיוב דמוטל על הלוה לפצות להערב הוא משום אומדנא דה"ל כמו התנה משום דהא קיי"ל בסי' קע"ה סעיף מ' בהגהות רמ"א גבי מוכר אמיצרא כו' דכ"ז שלא קיבל עליו לשלם פטור מלשלם א"כ בע"כ הכא דכתבו בש"ע לחייבו הוא משום הטעם דה"ל כמו התנה וכמש"כ האו"ת שם בסי' קל"א. וגם י"ל בכוונת הרא"ש בתשובה שם כלל י"ח סי' ז' דמשום שני הטעמים הנ"ל כתב לחייבו דכיון דזה דומה להא דזבין אמיצרא כו' א"כ מוטל עליו חיוב בידי שמים לכ"ע בוודאי אף אם לא קיבל עליו בפי' לכן משום אומדנא זו אמרינן דמסתמא נתרצה להתחייב לפצותו וה"ל כמו התנה ע"ש. עכ"פ כיון דעיקר הטעם שכתב הרמ"א לחייבו הוא משום אומדנא דה"ל כמו התנה. ומה"ט כתב הרמ"א בשם המהרי"ק דבאונס דלא שכיח פטור וכמש"כ האו"ת שם. א"כ תקשה דאמאי כתב הרמ"א דאין הערב נאמן כמה הוציא. הא יהיה דינו כמו כל מוציא ברשות דנאמן היכא דהיה מדעת חבירו:

ענף ה:

והנראה לי בכוונת הרמ"א דאף דס"ל דחיובו הוא משום דה"ל כמו התנה אפ"ה ס"ל דאין זה דומה למוציא הוצאות. ע"פ דברי המהרי"ק סי' י' בסופו שכתב בזה"ל גבי ענין מוציא הוצאות ואשר הביא ראיה ממש"כ ר' מאיר דאין הערב נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה נראה דלא דמי דהתם לא היה ללוה להתנות שלא יתן אלא בעדים דלא אסיק אדעתיה שיבא לידי כך כו' אבל הכא שאמר לו בהדיא שיוציא ואם יוציא יפרע לו פשיטא שחייב לפרוע כל מה שהוציא דאי איתא שלא נתרצה לפרוע אלא מה שיברר בעדים ה"ל לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם כל מה שישבע יעקב שהוציא כו' עכ"ל המהרי"ק. הרי דהמהרי"ק הקשה זה על מש"כ המרדכי בשם ר"מ דאין הערב נאמן כמה הוציא ומ"ש מן כל מוציא הוצאות. ותירץ דשאני כל מוציא הוצאות דפירש לו שיוציא ואם יוציא יפרע לו דה"ל לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ולכן חייב לשלם כשישבע. וכעין הא דב"מ (דף ג') גבי חנוני דאמרו את האמנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב לי'. משא"כ התם גבי הערב דלא אסיק אדעתי' שיגיע הפסד להערב א"כ לא שייך התם לומר דה"ל לאתנויי שיעמיד עדים כיון דלא אסיק אדעתיה ולא דיבר מזה הענין כלל וע"כ לא שייך התם גבי חיוב לפצות להערב להאמין להערב כדין כל מוציא ברשות. ומוכח להדיא מן דברי המהרי"ק הנ"ל דלא כמש"כ הסמ"ע שם בסי' קל"א ס"ק י"ז דשייך התם הך דין דמוציא ברשות. אלא כמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם לחלוק על הסמ"ע דלא שייך התם דין מוציא ברשות: והנה לפי הטעם שכתב המרדכי והרא"ש בתשובה דלכן חייב לפצות להערב משום דזהו דומה להא דזבין ארעא אמיצרא א"כ בוודאי א"ש דברי המהרי"ק מש"כ דשם גבי הערב לא אסיק אדעתיה שיבא לידי כך. אך לפי הטעם שכתב הרא"ש דה"ל כמו התנה ח"כ יש לדון דלא שייך בזה לומר דלא אסיק אדעתיה שיבא לידי כך. דהא אמרינן האומדנא בזה דה"ל כמו התנה. א"כ אם לא היה מסיק אדעתיה שיבא לידי כך אין לנו לומר האומדנא זו. אכן לפמש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק ו' דעיקר סברת החילוק דכתב הרמ"א לחלק דבאונס דלא שכיח פטור לפצותו. דזהו ע"כ להטעם דחייב לפצותו דה"ל כהתנה משום דלטעם דה"ל כמו זבין ארעא אמיצרא כו' אין לחלק בין שכיח ללא שכיח כמש"כ האו"ת שם. וכיון דמה שכתב הרמ"א לחלק בין שכיח כו' הוא מן המהרי"ק סי' ז'. א"כ מוכח מזה דהמהרי"ק ס"ל לעיקר הטעם דלכן חייב לפצותו דה"ל כמו התנה ע"פ האומדנא. ואפ"ה חזינן דהמהרי"ק כתב לחלק דלכן אינו דומה למוציא הוצאות משום דלא ה"ל ללוה להתנות שלא יתן אלא בעדים משום דלא אסיק אדעתיה. ומשמע דגם המהרי"ק ס"ל כן לדינא ג"כ דאין הערב נאמן בשבועה כמה הוציא אלא צריך עדים. ומוכח דאף להטעם דה"ל כמו התנה אפ"ה שפיר כתב המהרי"ק דהתם לא ה"ל ללוה לאתנויי שלא יתן אלא בעדים משום דלא מסיק אדעתיה. והכוונה דאף דחזינן דאסיק אדעתיה מזה מדאמרינן בזה האומדנא דה"ל כמו התנה. מ"מ שייך לומר דלזה לא אסיק אדעתיה לחוש לאתנויי שלא יתן אלא בעדים משום דיש לומר דלא חשש כ"כ הלוה. ולכן לא התנה בפירוש שלא יתן אלא בעדים. ועיקר הסברא הוא דלכן מוציא הוצאות נאמן בשבועה כיון דעיקר הענין והמעמד שעשה עם מי שמבקשו שיוציא הוצאות הוא רק על הענין להוציא הוצאות. ע"כ ה"ל לאתנויי שלא יתן אלא בעדים. [ועיקר סברת המהרי"ק הוא מסייע לסברת הש"ך בסי' צ"א ס"ק כ"ג דמוציא הוצאות דנאמן הוא משום דהימניה. ואף דעיקרו הוא משום תקחז"ל מ"מ י"ל דמשום טעם הלז תקנו חכמים כן]. משא"כ בנידון דערב עבורו דעיקרו אינו משום ענין חשש הפסד שיהיה בזה ושיצטרך להוציא הוצאות. אלא עיקרו הוא כדי שיסמוך המלוה על הערב וילוה לו. ואפשר שיפרע הערב גוף החוב לא אסיק אדעתיה כמש"כ המהרי"ק שם להדיא. וע"כ לא חשש הלוה כ"כ לאתנויי:

ועוד י"ל דאף דמחייבים את הלוה לפצות להערב משום אומדנא דה"ל כמו התנה. עכ"ז י"ל בזה כעין סברת הנתיבות בסי' קצ"ז ס"ק ד' במה דאמרו בב"מ (דף ל"ד) להאומדנא דנעשה כאומר לו כשתגנוב ותשלמני פרתי קנוי' לך. דאף דלא היה דעתם אז לשם קנין מ"מ הטעם הוא כמש"כ הש"ך בסי' שנ"ח דאי איכא אומדנא קנה אע"ג דלא הוי המתנה מדעתו ול"ד ליאוש שלא מדעת כו' עכ"ל הנתיבות. א"כ ה"ה הכא גבי התחייבות אמרינן אומדנא דאילו היה עולה על דעתם חשש ההפסד שיכול להיות להערב מכח ערבותו שבוודאי היה הלוה מתחייב א"ע לו. דכמו דאמרינן אומדנא כזו גבי קנין ה"ה דאמרינן כן גבי חיוב ע"ע. ולכן שפיר כתב המהרי"ק דהתם גבי הערב לא שייך לומר דה"ל לאתנויי. משום דלא אסיק אדעתי' שיבא לידי כך. ואפ"ה עיקר החיוב לפצותו חל עליו משום אומדנא דאם היה עולה על דעתו היה נתרצה להתחייב בכך. ונפ"מ מן הטעמים שכתבתי בביאור סברת המהרי"ק. דאלו לפמש"כ מתחלה י"ל דה"ה אף בהתנה בפירוש לפצותו מן ההפסד שיהיה להערב ג"כ אין להערב דין מוציא ברשות משום די"ל דלא חשש לאתנויי כ"כ על חשש רחוק כמותו וכנ"ל. אבל לפי הטעם שכתבתי דכיון דלא עלה אז על דעתו כלל מן ענין הפסד אתו עלה. א"כ היכא דהתנה בפירוש לשלם להערב ההפסד שיהיה לו. ע"כ גם בזה שייך לומר דמדלא התנה שלא יתן רק בעדים א"כ הימני' ונאמן גם בזה בשבועה כמו כל מוציא הוצאות:

ובפשטיות י"ל עוד דדוקא אם דיבר בפירוש אם יהיה הפסד להערב שישלם לו אז שפיר שייך לומר דכיון דהתחיל מענין זה ה"ל לאתנויי שלא יתן רק בעדים כמו במוציא הוצאות דמה"ט אמרינן דהימני'. אבל אם לא דיבר בפירוש מזה אף דנימא דבאומדן דעתו היה כוונתו אז לשלם הפסד שיהיה לו עכ"ז כיון שלא דיבר בפי' מזה לא שייך לומר דה"ל לאתנויי בפירוש כו'. אך מן לשון המהרי"ק לא משמע כן אלא דאתי עלה משום דלא אסיק אדעתי' כו' [ועיין בסי' קי"ב סעיף א' בכתב לו מקצת אחריות כו']: וכן מן מש"כ המהרי"ק שם דאפשר שיפרע הערב גוף החוב לא אסיק אדעתי' כו'. משמע כמש"כ מתחלה דאף בדיבר בפיו שישלם לו את ההפסד שיהיה לו דג"כ אינו דומה כלל למוציא הוצאות כיון דאין זה עיקר העסק וזהו חשש רחוק ע"כ לא שייך לומר בזה דה"ל לאתנויי כו'. ואפשר לכוין דברי האו"ת דסי' צ"ג הנ"ל שנתכוין כעין דברי המהרי"ק הנ"ל. אך המהרי"ק ביאר זה ביתר ביאור דעל ענין הפסד שיכול להיות לא שייך לומר דה"ל לאתנויי כו'. [ובעיקר דברי המהרי"ק שכתב הטעם דמוציא הוצאות נאמן משום דאמרינן ה"ל לאתנויי שלא יתן רק בעדים ומדלא התנה אמרינן דהימני' וכעין סברת הש"ך בסי' צ"א ס"ק כ"ג. יש לדון דזה אינו רק לפמש"כ בחידושי לסי' צ"א סעיף ג' דלשיטת הר"נ וסייעתו נלמד הך דין דמוציא הוצאות מן דין חנוני ולכן כמו דבחנוני אמרו בב"מ (דף ג') הטעם דאת האמנתי' כו' ה"ה במוציא הוצאות. אבל לפמש"כ שם דלשיטת הרמב"ם נלמד הך דין דמוציא הוצאות ברשות מן בעל שהוציא על נכסי אשתו כמו שהארכתי שם. א"כ הא בבעל שהוציא על נכסי אשתו לא שייך ה"ט דה"ל לאתנויי כו' ובפרט בבעל בנכסי אשתו קטנה כו'. ומוכח דלאו משום דה"ל לאתנויי אתו עלה ויש להאריך בזה]. ועיקר דברי המהרי"ק הנ"ל נעלם מן האחרונים בקושייתם דאמאי אין השותף נשבע ונוטל על טענת הפסד דמ"ש מן מוציא הוצאות. ולפי מה שנתבאר חזינן דהמהרי"ק הקדימם להקשות כן על הפסד של הערב דאמאי לא יהיה נאמן כמו כל מוציא הוצאות:

ענף ו:

והנה לפמש"כ להסביר דברי המהרי"ק בחילוקו שכתב לחלק בין מוציא הוצאות להך דהערב הנה בכל האופנים שכתבתי לעיל אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם והש"ע דאין השותף נאמן לישבע וליטול. דהא הרמב"ם ס"ל דע"פ דין השותף משלם מביתו ההפסד משום אומדנא אף דלא פירש בפירוש. וכן לפמש"כ הב"ח והובא בש"ך סי' קע"ו ס"ק י"ג דאם ההפסד הוא מכח משא ומתן לכ"ע משלם מביתו. וכן לפמש"כ האו"ת לפרש דהריוח שנטל לכ"ע משתעבד להקרן וכ"כ הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק י"א. דכ"ז הוא מצד אומדנא וכמש"כ הב"ח בסי' קע"ו. א"כ לפמש"כ לעיל לפרש דברי המהרי"ק דלכן לא שייך התם גבי הערב לומר דה"ל לאתנויי כו' משום שלא היה רק ע"י אומדנא לעיקר החיוב לשלם להערב ההפסד. א"כ ה"ה הכא גבי הפסד של השותף כיון דעיקר החיוב הוא משום אומדנא ע"כ לא שייך לומר דה"ל לאתנויי כו'. וכש"כ לפמש"כ מתחלה לפרש דברי המהרי"ק דכוונתו אף בפירש בפירוש לשלם ההפסד שיהיה להערב דג"כ אין הערב נאמן כדין מוציא הוצאות. וכן הוא העיקר בדברי המהרי"ק כמש"כ לעיל. א"כ ה"ה בשותף אף אם דיבר בפירוש לשלם ההפסד שיהיה ג"כ אין נאמן משום דלא שייך לומר בזה ה"ל לאתנויי שלא ישא ויתן אלא בעדים. משום דגם בזה שייך לומר דלא אסיק אדעתי' אז בעת התחלת השותפות שיהיה הפסד כלל וע"כ לא חשש כ"כ לאתנויי כו' כיון דעיקר מחשבתם הוא רק על הריוח וכמש"כ האו"ת רק שקיצר בזה. משא"כ במוציא הוצאות כיון דע"כ יהיה איזה הוצאה הן רב הן מעט עכ"פ בוודאי כי זהו עיקר עסקו עם המוציא הוצאות א"כ ה"ל לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים כמה שיהיה ומדלא התנה א"כ חזינן דהימני' ואתי שפיר דברי הרמב"ם והש"ע ע"פ דברי המהרי"ק:

והנה לעיל כתבתי דיש לדון דאם ידוע דהיה פסידא רק אינו ידוע כמה היה ההפסד דכה"ג נאמן השותף לומר דהיה הפסד סך כך וכך. ובאמת לפי דברי הסמ"ע בסי' קל"א ס"ק י"א כפי שכתבתי לבאר דברי הסמ"ע. מוכח דגם בענין הפסד של הערב ג"כ נאמן הערב כמה הוציא היכא דיש דררא דממונא כנ"ל. ואף היכא דלא התנו בפירוש על ההפסד אלא דעיקר החיוב הוא משום אומדנא וה"ל מה"ט כהתנה. אפ"ה יש לו דין מוציא ברשות דנאמן בשבועה כיון דעיקר החיוב הוא מפאת אומדן דעתו דהסכים לשלם ההפסד. א"כ לפ"ז ה"ה בשותף אף אם לא התנו בפירוש לשלם ההפסד דמ"מ כיון דאמדינן לדעתו דנשתעבד לשלם ההפסד מביתו וציוהו לישא וליתן ה"ל ככל יורד ברשות דנאמן בשבועה. אכן לפמש"כ דבאמת אין דין הערב כדין מוציא הוצאות וכמש"כ ביאור הגר"א זצ"ל שם. וכמו שכתב המהרי"ק לבאר זה היטב א"כ כמו דהתם גבי הפסד של הערב אינו נאמן ע"פ דין מוציא הוצאות אף אם הספק הוא בכמה הוציא וה"ה הכא גבי הפסד השותפות אינו נאמן כלל אף אם יש לנו דררא דממונא. וכן במש"כ לעיל דלשיטת הר"נ דנלמד כל מוציא ברשות מן חנוני דלפ"ז י"ל דבכל גווני נאמן השותף לומר כמה היה ההפסד. אבל לפמש"כ בשם המהרי"ק א"כ גם לשיטת הר"נ אינו נאמן משום דשאני מוציא הוצאות דה"ל לאתנויי כו' משא"כ בשותף גבי ענין חשש הפסד דלא ה"ל לאתנויי ולחוש כ"כ לזה ע"כ אינו דומה לכ"ע למוציא הוצאות ושפיר סתמו הפוסקים בזה דבכל גווני אינו נאמן ואף היכא דידוע דהיה הפסד אך אינו ידוע כמה היה ההפסד ג"כ אינו נאמן להוציא בשבועה:

ועוד יש לחלק דשאני מוציא ברשות דעוסק לטובת משלחו ע"כ אינו סברא דלא יהיה נאמן משא"כ שותף העוסק לצורך שותפות דעוסק ג"כ לטובת עצמו ומשום הכי לא מקרי עבד ואינו חוזר כמש"כ הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק נ"ח. ע"כ לא דיינינן בשותף להתקנה דמוציא ברשות. וכה"ג כתב האו"ת בסי' קל"א ס"ק ו' לחלק כעין סברא זו בין שותף לערב ע"ש:

ונראה לענ"ד דהרמב"ם וש"פ דכתבו דאין השותף נאמן כדין יורד ברשות ומחלקים ביניהם ככל החילוקים שנתבארו. דהוכיחו כן מהא דב"ב (דף מ"ב ע"ב) דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי ושקלו וטרו בכוונתו ומוקי דכוונתו דנוטל בשדה שאינו עשוי ליטע כו' וזהו הוצאה שיעור שבח כמש"כ הנ"י שם. וקשה הא יש לפרש דכוונת שמואל הוא למאי דאמר שמואל בעצמו בכתובות (דף צ"ג) דשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה ר' השכר לאמצע. ושיטת הרמב"ם וש"פ הוא דאף להפסד ג"כ הוא לאמצע אף לשלם מביתו ומאי דנקט שמואל השכר הוא לאו דוקא דה"ה להפסד א"כ לפ"ז יש לפרש דמה דאמר שמואל שותף כיורד ברשות היינו דאם השותף תובע בטענת הפסד דנאמן כמו היורד ברשות דנאמן לתבוע ההוצאה בשבועה. ומדלא מוקמינן כן מזה הוכיחו הראשונים דשותף אינו נאמן משום דמוכח מזה דיש לחלק בין שותף למוציא הוצאות:

ולכאורה יש להעיר במה דכתבו דשותף אינו נאמן לומר שהיה הפסד דהא מצינו בב"מ (דף נ"ח) דנשבעים ליטול שכרן לומר דנאנסו וכמבואר כן בסי' ש"ג ש"ך ס"ק ה'. ואף דנאנסו לא שכיח כמש"כ התוס' בב"ב (דף ע') ואפ"ה נאמן לומר נאנסו ולהוציא שכרו אף דהתם ה"ל כאיני יודע אם נתחייבתי כמש"כ בחידושי לסי' צ"א סעיף א'. א"כ אמאי אינו נאמן השותף לומר פסיד עיסקא והא התם בטענת נאנסו דלא שכיח ג"כ שייך לומר דלא אסיק אדעתיה שיארע אונס וכמש"כ המהרי"ק גבי הפסד דערב דמשום דלא אסיק אדעתיה כו'. וכמש"כ האו"ת הכא דלכן אינו נאמן השותף כמו במוציא הוצאות משום דלא אסיק אדעתיה שיהיה הפסד כו'. והא הפסד בעיסקא שכיח יותר מן נאנסו בשומרים. דהא ענין הפסד עיסקא יכול להיות מן יוקרא וזולא דשכיח כמבואר בח"מ סי' רכ"ז סעי' ט' דדרך השערים להשתנות תמיד. וכמו דאמרו בב"מ (דף ס"ד) כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא וכ"כ הוא בב"מ (דף ע') דסתם עיסקא מקרי קרוב לזה ולזה. וכמבואר בכתובות (דף נ"ו) דמה"ט מקרי אין דמיהן קצובין משום דמוקרי ומוזלי וכן יכול להיות הפסד בהעסק משום שמוכרין בהקפה ואשראי ספק אתי כו'. וכהנה רבות. וגם חשש נאנסו יכול להיות בעסק שותפות ג"כ לשיטת הסוברים דאף באונס שלא מכח מו"מ חייב השותף לשלם מביתו. א"כ זה ברור דנאנסו הוא לא שכיח ביותר מן טענת הפסד בעסק. ואפ"ה חזינן דנאמן לתבוע שכרו בש"ש שטוען נאנסו וזהו מצד תקנה וכמש"כ לעיל בחי' שם. א"כ הא התם ה"ל ספק אם מגיע לו כלל חוב שכירות וגם הא גם התם שייך לומר דלא אסיק אדעתי' ואפ"ה נאמן א"כ הכא בשותף ג"כ יהיה נאמן לתבוע חלק ההפסד שישלם מביתו:

ענף ז:

והנה בש"ש שטוען נאנסו י"ל דנאמן משום חזקה שליח עושה שליחותו וכמש"כ הבעה"ת והובא בסי' צ"א ש"ך ס"ק י"ב גבי חנוני. וע"כ י"ל דה"ה גבי ש"ש לכן נאמן משום דשייך ביה ג"כ חזקה שליח כו' דהא נשתעבד מן הדין להיות יושב ומשמר ושייך ביה ג"כ חזקת כשרות דמסתמא טרח כהוגן. ואף לשיטת הרמ"ה והר"נ דס"ל דלאו משום חזקה שליח כו' אתו עלה דחנוני. מ"מ י"ל דדוקא גבי חנוני דהבטיח ליתן עבורו מנה. בזה ס"ל דלא שייך התם החזקה שליח כו' די"ל דילמא חזר בו מלהלוות לו סך זה ובפרט בנתינה מרובה דאף מחוסר אמנה לא הוי וגם י"ל דאימור נודע לו דהבעה"ב אינו בטוח וכעין מש"כ הנתיבות בסי' קפ"ג ס"ק ה' כיוצא בזה. אבל בשומר דמחוייב הוא לטרוח ולשמור ואינו יכול לחזור בו מן הדין ואף היכא דפטרתו התורה מתשלומין מ"מ מחוייב הוא להיות שומר כדינו וע"כ שייך ביה החזקה שליח כו' ונאמן מה"ת לתבוע שכרו. והנה הך חזקה שליח כו' שייך ג"כ בשותף שהתחייב א"ע לטרוח בהעסק ואינו יכול לחזור כמבואר בסי' קע"ו ע"כ גם בדידי' שייך הך חזקה שליח כו' ובוודאי טרח ועשה הכל כהוגן. א"כ תקשה דמפני מה ישתנה הדין גבי שותף דכתבו דאינו נאמן לתבוע הפסידו דמ"ש זה מן ש"ש דנאמן לומר נאנסו ולתבוע שכרו אף דאין החפץ לפנינו א"כ ה"ה הכא יהיה נאמן לומר שהוציא ע"פ סך זה אף דאין החפץ לפנינו:

והנראה לי לחלק ביניהם והוא דשאני בשומר דבמה דנסתפקנו אם שמר כהוגן או לא דבזה שייך שפיר הך חזקה שליח כו' לברר את הענין הספק שנסתפקנו דבוודאי שמר כהוגן כמצווה בזה ע"פ דין וקיים כל מה שקיבל עליו לשמור כהוגן את החפץ שקיבל לידו ולכן נאמן. אבל הכא בשותף דטוען דפסיד עיסקא לפי דטוען דקנה איזה סחורה במקח כפי דבריו ולבסוף הוזל ומחמת זה נעשה ההפסד או שאומר שמכר באשראי ולבסוף לא שילם לו וכה"ג הרבה גווני דמשכחת ליה בהפסד ע"י משא ומתן. או שאומר שקנה סחורה באיזה מקום ובדרך הילוכו נאנס ממנו ע"י שודדים או נשרפו. ועיין בב"ח סי' קע"ו. דבכל הנך גווני וכהנה לא מהני הך חזקה לברר את הענין שהוא כדבריו דהא אף דנימא ביה החזקה דעשה שליחותו לפי דשותפין הם כשלוחים זה לזה. מ"מ הא יש עדיין להסתפק דילמא באמת לא קנה כלל את החפץ שאומר שקנה לעסק השותפות דשמא באמת לא הוטב בעיניו לקנות אותו הסחורה מחמת איזה טעם. או אם היה טענת הפסד מחמת איזה הקפה י"ל דאף אם היה לו רשות ליתן בהקפה מ"מ שמא לא רצה להקיפו באמת לפי טובת העסק ע"פ ראות עיניו. וכן בטענת שקנה איזה מין סחורה באיזה עיר ובדרך הילוכו נאנס ממנו גם בזה י"ל דילמא באמת לא נתרצה מעולם לקנות אותו הסחורה. וכה"ג בשארי ענינים בכל הנך אין החזקה שליח כו' מבררת לנו את הספק שמסופקים אנחנו דיכול להיות להיפך מחמת החזקה שליח כו' לא קנה או שלא נתן באשראי את הסחורה ובכה"ג משכחת כן בכמה גווני כידוע. ע"כ פסקו דאין השותף נאמן לומר על איזה הפסד משום דאין החזקה מבררת לנו בכ"ז. וה"ל ברי בלא סיוע מן החזקה שליח כו' ודומה למש"כ הבעה"ת והובא בש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב וס"ק כ"ב דבמוציא הוצאות לא שייך חזקה שליח כו'. וזהו הכל מן ה"ט שכתבתי לפי דגם במוציא הוצאות י"ל שמא לא הוציא סך כפי שאומר לפנינו משום דבאמת לא היה צריך לסך ההוצאות כפי שאומר. וע"כ לא שייך במוציא הוצאות החזקה שליח כו'. והא דנאמן מוציא הוצאות היינו בע"כ מהטעם שכתב המהרי"ק דה"ל לאתנויי כו' כנ"ל ומטעם זה הימנוהו חז"ל. א"כ הכא בשותף דלא שייך לומר דה"ל לאתנויי כו' והימני' כמו במוציא הוצאות. משום סברת המהרי"ק והאו"ת די"ל דלא אסיק אדעתי' שיהיה הפסד כנ"ל. ע"כ אינו נאמן כיון דלא שייך ביה החזקה שליח כו':

ולפ"ז יש לדון דאם ידוע בעדים שקנה את הסחורה בסך כך כפי שאומר לפנינו. וטוען דנפלו עליו אנסים ושדדוהו וכה"ג אונס אחר בזה י"ל דנאמן לתבוע הפסידו מחבירו שישלם מביתו חלקו בהפסד הממון שהוציא ע"פ ציווייו. כמו ש"ש שנאמן לתבוע שכר טרחתו אף שאין החפץ לפנינו משום חזקה שליח כו'. ונאמן לומר שלא עיכב את החפץ ת"י ושלא פשע אלא עשה הכל כהוגן כפי שקיבל עליו. ה"ה הכא נאמן לומר שלא עיכב הסחורה לעצמו ושלא פשע בשמירתו ונאנס ממנו כי גם בזה שייך החזקה שליח כו' לברר את הספק שנולד לנו אם שמר כהוגן ולא עיכבו ת"י ונאמן בשבועה להוציא את חלקו בהפסד כפי הסך שהוציא ע"פ לעסק השותפות. דאין לחלק בין ש"ש שתובע שכר טרחתו שקצבו באופן שישמור כראוי להא דשותף שהוציא ממון ע"פ והתחייב לשלם ההפסד באם שיקרה איזה פסידא. אך כ"ז אינו שייך אלא אם היה נצרך הסחורה שקנה שיהיה ת"י מונח עד הזמן שיגיע למכור לטובת העסק ובתוך כך טוען שאירע איזה אונס. אבל היכא שהיה רשות בידו למכור הסחורה מיד כפי ראות עיניו. הנה בזה שפיר יש עדיין לומר ולהסתפק דילמא מכר בתוך כך את הסחורה ולא היה הסחורה מונח כלל בהחנות א"כ גם בכה"ג אין החזקה שליח כו' מבררת לנו שהוא כדבריו ולכן אין זה דומה לש"ש שנאמן על שכרו. [ועיין בקצה"ח סי' רכ"ד ס"ק ב' ובנתיבות שם וקצרתי מחמת שאין זה שייכות כ"כ לענינינו]. אכן היכא שהיה נצרך להחזיק הסחורה עד זמן פ' ובתוך כך טוען דנאנסו או נשרפו בכה"ג שייך שפיר החזקה שליח כו' לברר הספק שנולד לנו אם האמת כדבריו או שמא פשע ושמא הוא ברשותו משום דאמרינן גם בזה החזקה שליח כו' שעשה בשמירת החפץ והסחורה של שותפות כפי שקיבל עליו לשמור ואם ישבע שלא פשע ואינו ברשותו ועשה כהוגן בעסק השמירה אז נאמן לתבוע חלקו בהפסד כמו הש"ש דנאמן על שכרו. ואין לחלק ביניהם ע"פ איזה סברא. וכללו של דבר דהיכא דידוע דקנה הסחורה והיה מחוייב ע"פ תנאי השותפות שיהיה מונח ת"י עד זמן פרעון ולא יהיה יכול למוכרו בתוך הזמן. דאם טוען נאנסו. א"כ כשנשבע שאינו ברשותו ולא פשע דינו דומה לש"ש שטוען נאנסו דנאמן על שכרו בשבועה משום דהחזקה שליח כו' מבררת לנו את הספק בזה. וכן דומה זה למש"כ הנתיבות בסי' קפ"ז ס"ק ה' שהביא דברי הריטב"א בב"מ דכתב דאם אמר לא' שיקנה איזה סחורה עבורו וטוען שקנה ונאנס ממנו דנשבע ונאמן לתבוע דמיו ע"ש. וזהו הכל מה"ט וכש"כ היכא דידוע דקנה בוודאי את הסחורה שציווהו לקנות:

וידעתי כי יש לחלק בין שותף העוסק ג"כ לטובת עצמו ובין אחר שעוסק רק לטובת משלחו וכמש"כ לעיל. אכן באמת אין לחלק בזה וכמו שנראה מן דברי האחרונים בקושייתם דמ"ש שותף מן מוציא הוצאות דנאמן בשבועה ולא מחלקים בחילוק הנ"ל. וכן הדעת נוטה שלא לחלק כן. ולכן העיקר דאם הוא באופן שנתבאר כנ"ל דנאמן בשבועה ששמרו כהוגן וכמו התם בשלוחים דב"מ (דף נ"ח) הנ"ל דנשבעים ונוטלים. ואף דהתם בב"מ נתמעטו מן דין שומרים אפ"ה צריכים לישבע א"כ ה"ה שותף אף היכא דהוי שמירה בבעלים צריך לישבע משום דאם לא שמר כהוגן אינו בדין שיטול הפסידו. [ועיין בנתיבות סי' רצ"א ס"ק ל"ד. ואכ"מ להאריך בענין הנ"ל]. ועיין ברש"י ב"מ שם ד"ה הכא בנושא שכר כו' ובגמ' שם נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד. אבל אם אינו באופן שנתבאר א"כ לא שייך בזה הך חזקה שליח כו' לומר דשמרו כהוגן ולברר את הספק שנסתפקנו כנ"ל. אז הדין ברור דאין שותף נאמן לתבוע את ההפסד אף אם ידענו שהיה הפסד אך דמסופקים אנחנו כמה היה ההפסד ג"כ אינו נאמן להוציא משום דאינו דומה למוציא הוצאות כמו שנתבאר ב"ה:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה