אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן צב

סימן צא

א (סעי' א'):

החשוד כו' אין משביעים אותו כו'. והקצה"ח בס"ק א' הביא לדברי רש"י בב"מ (דף ו' ע"א) בד"ה נימא גבי שבועה שאינה ברשותו מיגו דחשוד אממונא שמא ברשותו וכופר חשוד אשבועתא. והקשה דהוי מצי לפרש כן גבי שבועה שלא שלחתי דהוי חשוד אממונא וכמש"כ התוס' בב"מ (דף ג' ע"ב) ד"ה בכולי בעי דלודי כו' וכ"כ התוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) וכן העיר המהרש"א בב"מ (דף ו') ברש"י ד"ה ג' שבועות כו' וכן הקשה הפני יהושע שם ויש לדון הרבה בדבריהם:

והנלע"ד ליישב דברי רש"י די"ל דס"ל דבעבירה דשליחות יד לא נעשה פסול מה"ת לעדות ולשבועה. דהשיטה מקובצת בב"מ ס"פ המפקיד בסוגיא דשליחות יד כתב דשליחות יד ליתי' אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו והנוטל לגזול ע"ד ליטול כולו או מקצתו או שיחסרנה ולא ישלם לבעליו הוא חייב באונסין כו' והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת ע"ד לשלם לבעלי' עכ"ל. והובא בקצה"ח סי' רצ"א ס"ק ב'. וע"ש עוד נ"מ בין שליחות יד דשומרין לגנב וגזלן כו' וכן הא דחדית רחמנא בשומרין לחייב משום שולח יד ע"י שלוחו אינו אלא בשומרים אבל גנב וגזלן פטור ע"י שליח. וכן הביא הקצה"ח לדברי השמ"ק הנ"ל בסי' שמ"ח ס"ק א' וסיים דבאינש דעלמא אינו חייב באונסין אם הגבי' ע"מ לשלם. ועיין בנתיבות סי' רצ"ב ס"ק ד'. ולפ"ז נראה לדון בדברי הש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' שהעלה שם בסופו דאם משכנו שלא ברשות נעשה עליו גזלן וחייב באונסין לכ"ע. דלפי דברי השמ"ק דהגבי' ע"מ לשלם אינו חייב באונסין מי שאינו שומר. א"כ ה"ה בנטל משכון מרשות הלוה בע"כ כיון דנוטלו עבור חובו דומה למי שנטל ע"מ לשלם דאינו חייב באונסין כיון דאינו נוטלו שיהיה אצלו בחנם רק לעכבו עבור החוב. ולקמן סי' שנ"ט סעי' ו' החוטף משכון שלא ברשות ה"ז גזלן כו' וכתב הסמ"ע שם ס"ק י"ב בשם הטור דנקרא גזלן ר"ל שהוא בכלל איסור גזלה וגם פסול לעדות ולשבועה אבל עיקר הגזלה דאזהר הכתוב לא מיירי בחוטף למשכנו על מה שחייב לו כו'. והש"ך שם ס"ק ה' כתב לדון בזה הרבה והביא בשם המגדול עוז שכתב דלא מקרי גזלן אלא לקנותו להעמידו באחריותו ולא שיופסל לעדות ולשבועה כו'. אכן לפי דברי השמ"ק הנ"ל יש לומר דאין לו דין גזלן להיות חייב באחריות אונסין כנ"ל: ויש לומר דהש"ך וסייעתו ס"ל כמו שכתב הריטב"א בב"מ (דף מ"א) ד"ה כגון שנטלה ע"מ לגוזלה כולה ואפילו דעתו לשלמה גזלה מקרי דכיון דדעתו לגוזלה כולה לא בעינן חסרון דאין לך חסרון גדול מזה כו'. הרי דס"ל דאף דדעתו לשלם חייב באונסין ודלא כדברי השמ"ק ולכן שפיר פסק הש"ך דבמשכון שלא ברשות חייב באונסין. ואפשר לומר דשיטת הרמב"ן במלחמות דאפילו במשכנו שלא ברשות פטור מאונסין וכמש"כ הש"ך בשמו בסי' ע"ב סוף ס"ק ט' דזהו משום דס"ל כשיטת השמ"ק דבגוזל ע"מ לשלם אינו חייב באונסין ויש להאריך בכ"ז הרבה:

ולשיטת השמ"ק בגוזל ע"מ לשלם כיון דאין דינו להתחייב באונסין מוכח דה"ה דס"ל דאין בכה"ג לאו דגזלה רק בשומר חדית רחמנא דחייב באונסין ומקרי עבירה כמבואר בכ"ד דשליחות יד מקרי עבירה אבל אינו בלאו וגם לאו דלא תחמוד לא קעבר בנטלו ע"מ לשלם דהא אמרינן דלא תחמוד בלא דמי משמע להו. הן לפי האמת לשיטת הרבה פוסקים והן רק דמשמע לאינשי כו' וכיון דנוטלו ע"מ לשלם ובפרט בשומר שנוטל החפץ שמופקד אצלו וחושב לשלם לאח"ז בעת שיבאו הבעלים ליטול את החפץ ע"כ אף דאינו נותן במזומן בעת שהגבי' להחפץ ע"מ לשלם ג"כ י"ל דאין עובר בלאו דלא תחמוד ולא משמע להו איסור מה"ת בזה. ועיין לקמן סי' שנ"ט סעי' ב' אבל אין זה ענין לנ"ד. ועיקר חיוב שליחות יד דחייב רחמנא רק בשומרים דהוא בהגבי' ע"מ לשלם אין על זה לאו מפורש רק דינו כמו עובר על עשה דהך מילתא דשליחות יד שחייבה התורה בשומרים הוא בכלל הדינים שציותה התורה לדון בכל דיני שומרים כמבואר ברמב"ם ריש הלכות שכירות ובחינוך פ' משפטים. ועיין בכ"מ פ"ט ה' מלכים ה' י"ד מש"כ בשם הרמב"ן בפרשת וישלח. אבל לא נכתב לאו מפורש בחיוב שליחות יד דחדית רחמנא בשומרים. ולכן י"ל דלא מיפסל לעדות ולשבועה מה"ת בעבירה דשליחות יד. וכעין מש"כ הנתיבות בסי' ל"ד סוף ס"ק ה' דעובר על מצות עשה לא מיפסל אף דמיירי התם בעשה דחימוד ממון והטעם דבעינן רשע דחמס דהוא בלאו אבל היכא דלא נכתב לאו מפורש כיון דאינו דומה לרשע דחמס לא מקרי רשע ואינו פסול לעדות מה"ת:

וגם י"ל דאף דנימא דהלכה כהריטב"א דבנוטל ע"מ לשלם דינו כמו כל גזלה עכ"ז י"ל דלא מיפסל מה"ת משום דלא משמע לאינשי איסור מה"ת בזה וכמו בלאו דלא תחמוד דבלא דמי משמע להו. וכיון דהוי בזה פלוגתת השמ"ק והריטב"א אם דינו כמו גזלה או לא א"כ י"ל בכה"ג דכ"ע לאו דינא גמירי כמו שמבואר בכמה דוכתי דהיכא דמצינו פלוגתא אף דלא קיי"ל כוותי' לדינא מ"מ י"ל דטעו בזה כיון דלאו דינא גמירי וכדמצינו כה"ג בנוטל משכון שלא ברשות הלוה דס"ל להרבה פוסקים דלא מיפסל לעדות משום דלא משמע לאינשי דליהוי גזלן בהכי אף דכתוב מפורש בתורה דלא תעבוט עבוטו וכמבואר בסי' שנ"ט סעי' ו' ובש"ך ס"ק ה'. ע"כ י"ל דה"ה בחיוב שליחות יד היינו בנוטל ע"מ לשלם דחייבה תורה בשומרים וכן בשליחות יד ע"י שליח כיון דלא נכתב מפורש בתורה ע"כ י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי. ולכן הוכרח רש"י לפרש דהוכחת הש"ס דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' הוא משבועה שאינו ברשותו משום דשבועה שלא שלחתי י"ל דלא מיפסל מה"ת אף דשלח בו יד דעיקרו הוא בנוטלו להגבי' ע"מ לשלם [או אם שלח ידו ע"י שלוחו דלאו כ"ע דינא גמירי] ודומה ללאו דלא תחמוד דבלא דמי משמע להו:

והט"ז בח"מ סי' רצ"ב סעי' א' כתב דבהגבי' לעשות תשמיש שאינו מחסרו דחייב משעת תשמיש מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן דלא משמע לאינשי שיהיה גזלן בכך כדאמרינן בפ"ק דב"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע להו כו' עכ"ל הט"ז. א"כ שפיר יש להשביעו שלא שלח בו יד היינו שלא נשתמש בו תשמיש שאינו מחסרו דלא משמע להו שיהיה גזלן ולא מיפסל עי"ז לשבועה ואף דזה לא מקרי שליחות יד כמבואר שם עכ"ז הא מצינו כה"ג בסי' רצ"ו סעי' ז' במי שטוען שלא נעשה שומר שיכלול שלא שלח בו יד. דאף שאינו שליחות יד דחייבה התורה בשומרים דהא כיון שטוען שלא נעשה שומר א"כ אינו חייב על שליחות יד וע"כ מוכח דלאו דוקא הוא הלשון שליחות יד וה"ה י"ל הכא ג"כ דאין זה שליחות יד הנאמר בתורה בחיוב שומרים. וכן הא מצינו פלוגתא בשליחות יד אם צריכה חסרון אף דאנן קיי"ל דא"צ חסרון עכ"ז י"ל דטעה בזה גופא וכמש"כ כזה בכ"ד בספרי באר יצחק ונחל יצחק ע"כ לא מיפסל לעדות בכה"ג:

ושיטת התוס' דב"מ (דף ג' ע"ב) ובכתובות (דף י"ח) דכתבו דבשליחות יד נעשה גזלן ופסול מה"ת י"ל דס"ל כמו שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"א ענף ו' להוכיח דהיכא דעבר אף על עשה בקום ועשה דמיפסל מה"ת לעדות ולשבועה כיון דהוי חטא של חימוד ממון ע"ש. א"כ ה"ה עבירה דשליחות יד אף דלא הוי בלאו מ"מ כיון דעבר בקום ועשה ושלח יד מיפסל מה"ת כן י"ל בשיטת התוס'. אבל בשיטת רש"י י"ל דס"ל דאף הוי עבירה דקום ועשה מ"מ כיון דלא הוי בלאו ע"כ לא מיפסל מה"ת ולכן הוכרח לפרש דהוכחת הש"ס הוא מן שבועה שאינו ברשותו וגם הא נתבאר טעמים אחרים די"ל גבי שליחות יד דלא משמע לאינשי איסורא מה"ת ע"כ אתי שפיר בפשיטות דברי רש"י:

ענף ה:

ואם אמר התובע אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד אין שומעין לו.

והמרדכי פ' שבועת הדיינין הביא בשם הרשב"ט דחולק ע"ז. והקצה"ח ס"ק ב' הביא לדברי המ"מ פ"ב ה' טוען ה"א שכתב ראיה דאין שומעין לו מהא דפ' שבועת הדיינין ותמה ע"ז הקצה"ח וכבר הקדימו הלח"מ לתמוה כן על דברי המ"מ בראייתו וכתב דדברי הרמב"ם הוא מסברא ע"ש. והקצה"ח הביא ראיה לדברי הרמב"ם מן שבועות (דף ל"ב) דאמרו הכל מודים בע"א ושכנגדו חשוד על השבועה כו' ולימא ליה מי יימר דמשתבעת כגון ששניהם חשודים ומוכח מזה דאף אם ירצה הנתבע להשביע להתובע אין מוסרין לו שבועה דאל"כ אכתי שייך לומר בזה מי יימר דמשתבע כו' עכ"ל הקצה"ח. והוא ראיה נכונה משום דמש"כ הלח"מ דהוציא הרמב"ם כן מסברא זהו דוחק. ובפרט לפמש"כ לקמן בחי' לסעי' ב' דעיקר מילתא זה אינו רק מדרבנן ולא מה"ת א"כ אין הסברא נוטה כ"כ לזה:

ובאמת דברי הרשב"ט צריך ישוב דמה יענה בסוגיות הגמ' הלז דמוכח התם דאין מוסרין שבועה לחשוד כלל אף אם ירצה הבע"ד וכמש"כ הקצה"ח. ואפשר לומר בזה דעיקר סברת הגמ' דאמרו מי יימר דמשתבעת דאף דלדברי העד הוא שבועת אמת ויכול לישבע מ"מ כיון דכמה אינשי פרשי מן שבועת אמת וכמו שכתב הר"נ רפ"ז דשבועות בסוגיא דשכיר נו"נ בביאור הגמ' דהקשו וליתיב ליה בל"ש דזהו משום דאיכא למיחש בכדי חייו דאיכא אינשי דפרשי משבועה ואף בקושטא לא בעי לאישתבועי עכ"ל הר"נ. ואיתא בירושלמי פ"ו שבועות הל' ה' דבין זכיי ובין חייב לשבועה לא תיעול. ועיין בחתם סופר סי' צ' ולא הביא לירושלמי הזה ע"ש. וזהו הכל משום שצריך לשמור אפילו משבועת אמת ע"ש. ולכן אמרו מי יימר דמשתבעת דאפשר דלא ירצה לישבע אף שבועת אמת. אבל בחשוד שנשבע כבר לשקר לא שייך ביה לומר מי יימר דמשתבע ולא ירצה לישבע שבועת אמת כיון דחזינן שאינו מקפיד אף על שבועת שקר א"כ כש"כ שישבע שבועת אמת ואנן סהדי דבוודאי ירצה לישבע שבועת אמת לכן חייב העד קרבן שבועה משום דהוי כפירת ממון גמור וא"ש שיטת הרשב"ט. ועיין בש"ך סי' פ"ט בס"ק י' בד"ה אך קשה לי על הרמב"ן כו' בסה"ד וקצרתי:

ולכאורה יש להעיר על הרשב"ט מן ב"מ (דף ה') דשקיל וטרי הגמ' דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא גם בנשבעין ונפטרין זולת היכא דשייך אשתמוטי כו'. וקשה לשיטת הרשב"ט דאם ירצה התובע להשביעו דמוסרין לו שבועה א"כ י"ל בפשיטות על כל הנשבעין ונפטרין דלכן נשבעין ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו'. דמה בכך כיון דרוצה התובע להשביעו ממילא משבעינן להנתבע דלא שייך לומר מיגו דחשוד כו' דישבע התובע ויטול אף בשד"א דהא גם בשבועת התובע שייך לומר מיגו דחשוד אממונא כו'. אבל באמת אין זה קשה כלל דהא עיקר חיוב שבועה שהטילה התורה לישבע זהו משום בירור הענין שיברר ע"פ שבועתו כיון שאינו חשוד לישבע בשקר וממילא כיון שהטילה התורה כבר חיוב עליו לישבע. ע"כ ממילא ה"ה היכא שהוא חשוד על ש"ש אף שלא שייך התם לברר ע"י שבועתו מ"מ יכול התובע לומר שישבע הנתבע כמש"כ הרשב"ט. וכיון שעיקר חיוב שבועה הוא לברר הענין ע"כ שפיר שקלו וטרו דנימא מיגו דחשוד אממונא כו' ופשוט:

ובירושלמי שבועות פ"ז ה"א אמרו היה חשוד וב"ד מוסרין שבועה לחשוד. ובלשון בתמיה ועיין ברדב"ז ח"ג סי' תפ"ט. אך שם מיירי בנשבעין ונוטלין ע"כ שפיר אמרו דאין מוסרין שבועה לחשוד להיות נשבע ונוטל. וגם בנפטרין היכא דאין הבע"ד מתרצה אין להשביעו. ובירושלמי שבועות פ' ששי ה"ו אמרו עלה דאם חשוד נשבע שבועת הפקדון דחייב משום שבועת ביטוי דהא אין ב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא בשעבר ונשבע עיין שם בפני משה. ואי נימא דברצה התובע שישבע הנתבע חשוד שמוסרין לו שבועה א"כ שפיר משכחת לי' לחשוד שיהיה נשבע אף לכתחלה לשבועת הפקדון ולמה לי' לומר דמיירי בעבר ונשבע. אך אפשר לומר דא"כ היה להחשוד להיות חייב גם משום שבועת הפקדון כיון דשבועתו היה ע"פ דין. ומ"מ מן הלשון ירושלמי דאמרו בפשיטות דאין ב"ד מוסרין שבועה לחשוד משמע דהאיסור הוא על הב"ד שלא יניחוהו להחשוד שישבע. ומשמע מזה כדברי הרמב"ם והש"ע וי"ל דמזה הוציאו הך דינא דאין שומעין להתובע להשביעו משום דהאיסור מוטל עלינו שלא יניחוהו לישבע. ועיין באו"ת סי' פ"ט ס"ק ד' שהביא ירושלמי הנ"ל ותמה עליו אכן לפי פירוש הפני משה שם אתי שפיר ע"ש:

וכ"ז בשבועה דלעבר אבל בשבועה דלהבא מוכח מן הא דאה"ע סי' ק"מ סעי' י"א דאף בחשוד מוסרין לו שבועה דמבואר שם בכופר השולח גט דישביעוהו שלא יבטל את הגט והשליחות כו' וכן הוא שם סי' קמ"א סעי' נ"ט ובסדר הגט סעי' כ"ו. ולכאורה קשה איך מוסרין שבועה שם בחשוד לכל התורה הא אין מוסרין שבועה לחשוד. וע"כ מוכח מזה דדוקא בשבועה דלעבר דהוי בחשש דיוצא מפיו השבועה לשקר בזה חשו לומר דאין מוסרין שבועה לחשוד. וכעין דברי הסמ"ע בלשונו בס"ק א' ע"ש. משא"כ בשבועה דלהבא דאין יוצא מפיו אז השבועה לשקר וכעין הא דשבועות (דף מ"ו) דאמרו לחלק בשבועה דלהבא דבקושטא קא משתבע. ועיין בתוס' וברא"ש שם דיש פוסקים דס"ל דמה"ט בעובר על שבועה דלהבא אינו נפסל לעדות וכמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' ה' ובסי' פ"ז סעי' ט"ז ובסי' צ"ב סעי' ב' מזה. וע"כ לא חשו בשבועה דלהבא לומר בזה דאין מוסרין שבועה לחשוד. ואף להסוברין דגם בשבועה דלהבא מיפסל ולא מחלקים בזה עכ"ז הכא במה דאין מוסרים שבועה לחשוד כ"ע ס"ל דיש לחלק בזה ומוסרין שבועה דלהבא להחשוד ולכן כתבו בפשיטות כן באה"ע בלא שום חולק שם. ולפ"ז יש לדון בחשוד שהוציא שטר דיש סוברים דאינו גובה כמבואר בסעי' ט' וכן בחשוד שהוציא שטר על היתומים דכ"ע ס"ל דאינו גובה כיון שאינו יכול לישבע כמבואר בסעי' י"ב וברא"ש פ"ז דשבועות סי' ט"ו וכדאמרו בגיטין (דף ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא. דאכתי יכול לומר דישבע שבועה דלהבא היינו דישבע מקודם דיטעון האמת וכמו דמבואר בסי' פ"ז סעי' ט"ז דליש אומרים נפטר בשבועה זו. ובזה הא מוסרין שבועה בכה"ג אף לחשוד. אך י"ל דאף דמוסרין שבועה דלהבא לחשוד היינו דמותר למסור לו שבועה על להבא אבל מ"מ אין זה מקרי בירור בשבועתו המוטלת עליו לברר בשבועתו כיון דהוא חשוד ואין לו נאמנות בשבועתו ע"כ אינו יוצא י"ח שבועתו המוטלת עליו מדרבנן וע"כ אמרו דכיון דלא הוי בירור על נכון ע"י שבועתו לכן אינו גובה בשטרו:

ולפ"ז י"ל מילתא חדתא בהא דמבואר לקמן סעי' ז' בשנים חשודים דס"ל להמחבר דהוי מתוך שאינו יכול להשבע משלם ובהא דלקמן סעי' ט' לשיטת י"א דחשוד שהוציא שטר דגובה בל"ש וכן בנתחייב החשוד היסת דנפטר בל"ש כמבואר בסעי' י"א. דבכל הנך י"ל דאכתי יכול הבע"ד לומר דישביעו הב"ד להחשוד בנוסח דלהבא כגון שישבע מקודם שיטעון דיטעון האמת. וכעין המבואר בסי' פ"ז סעי' ט"ז בשנים שנשבעו שלא יטענו אלא האמת כו' דמקרי זה שבועה דלהבא. ואם הוא לאחר שטענו אכתי יכולין להשביעו שיגיד האמת על מה שישאלו ממנו כעת וכיוצא בו ובאופן שיהיה בנוסח שבועה דלהבא דנתבאר דמוסרין שבועה כזה להחשוד. אך לכאורה תקשה ע"ז מהך דשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד מקשה הש"ס הא מי יימר דמשתבע אלא בשניהם חשודים. ולפי מש"כ דגם בשניהם חשודים יכול הנתבע להטיל להתובע חשוד שישבע שבועה דלהבא א"כ אכתי תקשה במה דמתרץ בשניהם חשודים דגם בזה תקשה מי יימר דמשתבע שבועה דלהבא דיכול הנתבע לחייב להתובע. אכן לפי מש"כ לעיל ליישב קושיות הקצה"ח מעל הרשב"ט. דבשניהם חשודים לא שייך כלל לדון למי יימר דמשתבע משום דכיון דהוי חשוד וחזינן דאינו מקפיד על שבועת שקר ע"כ בוודאי ישבע שבועת אמת. לכן א"ש במה דתי' בשניהם חשודין משום דאף דיכול להשביעו בשבועה דלהבא עכ"ז דיינינן שם למחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ולא שייך לומר דמי יימר דמשתבע דהא כיון דהוא חשוד לישבע בשקר כש"כ דישבע שבועת אמת ע"כ אינו קשה מזה על הכלל שכתבתי ואף שהוא מילתא חדתא שלא העירו האחרונים מזה עכ"ז נראה לע"ד לדון כן וכמו דהוכחתי מהא דאה"ע בגט כופר כו'. וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק דשאני בחשש שישבע שקר משום הנאת ממונא בזה אמרו דאין מוסרין שבועה לחשוד. משא"כ התם באה"ע דיש שם עצות אחריני כדאמרו שם דיעשה שליח לקבלה כו'. והוי חשש רחוק על חשש ביטול ע"כ מוסרין שבועה שם לחשוד ולא חשו לשבועת שקר שם. אבל באמת ז"א כלל לכל המעיין שם באה"ע סוף סי' ק"מ בלשון הש"ע. ע"כ העיקר כמש"כ לחלק דשאני שבועה דלהבא. והא דסעי' י"א דאמרו ומ"מ מחרימין כו' על מי שכפר ממון חבירו ואינו משלם לו. היינו דהא יותר טוב בזה כדי שיהיה בלשון עבר דזהו חמור ביותר אף דאינו שבועה רק ח' אבל אם יתרצה על לשון להבא יכול להשביעו ג"כ בלשון דלהבא וכנ"ל. וכיוצא בזה כתב הרא"ש בגיטין פ"ד דין ח' גבי שבועת אלמנה דנמנעו להשביעה דמ"מ משביעין אותה האידנא שתודה על מה שקיבלה בכתובתה לפי דזהו שבועה דלהבא ואין העונש מרובה כו'. וכן כתב הטור באה"ע סוף סי' צ"ו ובבית יוסף ובש"ע שם סעיף כ"א וכמש"כ הרא"ש שם והובא בב"ש שם ס"ק ל"ח דאף להסוברים דנעשה חשוד על השבועה בעבר על השבועה דלהבא מ"מ אין העונש מרובה כ"כ. ע"כ יש לנו עצה להשביע לכל חשוד ג"כ ע"י עצה זו שיודה על האמת וזהו מקרי שבועה דלהבא וכבר נתבאר דמוסרין שבועה דלהבא אף לכתחלה להחשוד. וכן י"ל בטעמו של הדבר במש"כ דגם באלמנה משביעין אותה בזה"ז בלשון דלהבא והכל הוא בסיגנון אחד:

וע"פ דברי הרא"ש בגיטין פ"ד דין ח' הנ"ל יש ליישב למה שהקשה המהרי"ט והובא במל"מ פ"ד הל' סוטה הל' י"ז על דברי הרמב"ם שם שכתב דמגלגל על שבועת סוטה שלא תזנה תחתיו וכר"מ דא"כ למה שותה וחוזרת ושותה וכמו שפסק הרמב"ם פ"א הל' סוטה הל' י"ב וכמבואר בסוטה (דף י"ט). ועיין במל"מ ובמרכבת המשנה פ"א הל' סוטה הל' י"ב מזה. אכן לפי דברי הרא"ש שכתב דאף להסוברים דנעשה חשוד בעבר על השבועה דלהבא דמ"מ אין עונשה מרובה כמו בעובר על שבועה לשעבר. וכמש"כ הב"ש כן בסי' צ"ו ס"ק ל"ח כנ"ל. א"כ לפ"ז מתורץ קושיות המהרי"ט והוא דאף דמגלגל עליה שבועה שלא תזנה מ"מ הא אם עברה לאחר שבועתה וזינתה דאין זה מקרי רק עוברת על שבועה דלהבא. ע"כ שותה וחוזרת ושותה משום דאז תהיה שבועתה על העבר. ולא מבעיא לשיטת הסוברים לחלק בין שבועה בלהבא לשבועה לשעבר לענין שיהיה חשוד לעדות ולשבועה כמבואר בסי' ל"ד סעי' ה' ובסי' צ"ב סעי' ב'. ואף להחולקים וס"ל דנעשה חשוד אף בעובר על שבועה דלהבא וכמבואר כ"ז בשבועות (דף מ"ו) בתוס' והרא"ש שם. מ"מ הא כתב הרא"ש בגיטין דמ"מ אין עונש של העובר על שבועה דלהבא חמור כמו עונש שבועה בלעבר. א"כ שפיר משבעינן שנית להסוטה משום דאז תהיה עונשה מרובה ביותר. ואתי שפיר אף לשיטת הרמב"ם הל' טוען ונטען פ"ב ה"ב שכתב המ"מ שם דס"ל דאין לחלק גבי חשוד בין עובר על שבועה להבא לבין עובר על שבועה לשעבר. מ"מ א"ש מה שפסק הרמב"ם כר"מ דמגלגל בשבועת סוטה שלא תזנה ואפ"ה פסק שותה וחוזרת ושותה משום דבמה דתשתה שנית ותשבע אז יהיה אז עונשה מרובה ביותר מן מה שעברה על שבועה דלהבא מעיקרא:

והנה לעיל בסי' פ"ז סעי' ט"ז שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת כו' י"א שאינו נפטר בשבועה הראשונה. הג"ה וי"א דאם נשבעו תחלה בנק"ח כו' א"צ לחזור ולישבע אלא מזכירין לו אותה שבועה. ועיין שם סעיף ל"ד ובש"ך ס"ק פ'. אכן הסברא נותנת דאף לשיטת הסוברים גבי חשוד דאין לחלק בין שבועה דלהבא לשעבר. עכ"ז כיון דכתב הרא"ש דעונש השבועה בלעבר מרובה יותר מן עונש שבועה דלהבא. ע"כ הדין נותן גבי שבועת הדיינין דאינו יוצא ע"י שבועה דלהבא משום דהא עונש שבועה בלעבר חמור ביותר וע"כ יכול הבע"ד להשביעו בשבועה לשעבר. אכן אף להסוברים גם גבי שבועת הדיינין דיוצא ידי חובתו אף בשבועה דלהבא דאף דעונש שבועה בלעבר חמורה ביותר מ"מ יוצא גם בשבועה דלהבא מ"מ שאני סוטה דנפקא להו מקראי דשותה וחוזרת ושותה כמבואר בסוטה (דף י"ט) די"ל דהטעם הוא דכיון דעונש בלעבר חמורה ע"כ ציוותה התורה לשתות שנית ואין אנו צריכין לומר דזהו גזה"כ משום די"ל הטעם כנ"ל: ד (שם סעיף ט' ש"ך ס"ק ל"ג בסופו):

נקרא חשוד מי שנשבע לשקר כו'. וזה לשון התוס' בב"ק (דף ק"ח ע"א) ד"ה ותרי כפילי מחמת שנעשה פסול בשבועה שניי' משעה שנמצא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות (דף מ"ה) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דמדרבנן הוא וכיון דמה"ת שבועתו שבועה מחייב כפל עכ"ל. ולכאורה דבריהם צ"ע במש"כ דמשמע התם דמדרבנן הוא דמנלן להו זה דאין זה מה"ת דהא אין שום משמעות שם להוכיח כן:

ענף א:

והנלע"ד בכוונתם ע"פ מש"כ התוס' בכתובות (דף פ' ע"א) ד"ה ישבע כמה הוציא כו' דבכל הנך נשבעין ונוטלין דשבועות (דף מ"ה) לא חשיב אלא אותם שצריך להשמיענו דנוטלין דאי לאו דאשמועינן ה"א דאף בשבועה אינן נוטלין כו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מיתומים אי לאו דאשמועינן ה"א דנוטלין בלא שבועה מחמת השטר לא חשיב להו התם והלשון מוכיח כן כו' עכ"ל. ועיין בב"מ (דף ל"ד ע"ב) תוס' ד"ה שמא יוציא כו'. ובכתובות (דף פ"ז ע"ב) תוס' ד"ה ואלו נשבעין כו']. ובב"מ (דף ה' ע"א) תוס' ד"ה שכנגדו כו' וא"ת מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם וי"ל דאי אמרינן משלם לא שבק חיי כו' ועוד דהתם כו'. א"כ לתירוץ קמא של התוס' דס"ל בכל חשוד על השבועה דכיון דאינו יכול לישבע ה"ל כמו כל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דמשלם ע"פ דין רק חז"ל הטילו שבועה על שכנגדו אבל מן הדין משלם בל"ש. ולפ"ז תקשה איך חשיב להך דחשוד על השבועה א' שבועת העדות וא' שבועת הפקדון כו' בכלל הנך דנשבעין ונוטלין רפ"ז דשבועות והא מן הדין הוא דחשוד על השבועה משלם משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם רק מה שכנגדו נשבע הוא מצד התקנה א"כ לא ה"ל למיתני זה התם כפי דבריהם בכתובות. ומזה הוכיחו התוס' דחשוד על השבועה לא מיפסל אלא מדרבנן אבל מה"ת יכול לישבע א"כ עיקר חיוב התשלומין בחשוד הוא רק מדרבנן ולכן שפיר מונה להך דחשוד על השבועה א' שבועת העדות כו' בהנך נשבעין ונוטלין משום דהא דינו מה"ת להיות נשבע ונפטר ואף בנשבע מכבר לשקר עכ"ז יכול לישבע עכשיו ולהפטר רק מדרבנן הוא דמיפסל לשבועה. ולכן שפיר כתבו התוס' שם דכיון דמה"ת שבועתו שבועה מחייב כפל. וי"ל דזהו משום דהך מימרא דתרי כפילי רב פפא אמר זה שם בב"ק. ור"פ הא ס"ל בשבועות (דף ל"א) דמשחק בקוביא כיון דמה"ת מיחזא חזי כו' אזלינן בתר דאורייתא ע"כ שפיר ס"ל כאן דכיון דמה"ת שבועתו שבועה ע"כ חייב כפל. ויש להאריך בזה. וכן ראיתי בהר"נ ובחידושי הרשב"א לשבועות רפ"ז שהקשו ג"כ אמאי תני לחשוד על השבועה בהנך נשבעין ונוטלין הא מה"ת משלם משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"ש. וזהו כעין מה שכתבתי בכוונת התוס' דמזה הוכיחו כן:

וע"פ דברי התוס' הלז יש לתרץ מה שיש להקשות בשבועות (דף ל"ב) דאמר אביי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ופריך דחשוד מאן כו' ולימא ליה מי יימר דמשתבעת כו'. וקשה הא יש לומר דאביי ס"ל כשיטת ר"פ דס"ל דאזלינן בתר דאורייתא כנ"ל. וכיון דמה"ת הוי כל חשוד כמו כל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כנ"ל ורק מדרבנן הטילו שבועה על שכנגדו. א"כ שפיר חייב ק"ש משום דאזלינן בתר דאורייתא ומאי פריך הגמ' וכן ראיתי באו"ת סי' צ"ב ס"ק י' שהקשה כן. ומצאתי בחדושי רשב"א לשבועות (דף ל"א) שהקשה כן. אכן לפי שיטת התוס' דחשוד על השבועה לא מיפסל רק מדרבנן אין מקום לקושיא הנ"ל דהא מה"ת יכול החשוד לישבע ולהפטר. וי"ל דבאמת לפי תירוץ א' של התוס' ב"מ (דף ה') הנ"ל וסייעתם דס"ל דכל חשוד דיינינן ליה דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דיהיה מוכח לפ"ז כשיטת התוס' בב"ק דחשוד על השבועה לא מיפסל אלא מדרבנן. דאל"כ תקשה הך דשבועות דפריך הש"ס בפשיטות דמי יימר דמשתבע כנ"ל. ולשיטת הרשב"א בחידושיו לשבועות (דף ל"א) דהקשה כן ונשאר בצ"ע וכן לפי מה שהקשה הרשב"א ברפ"ז דשבועות דאיך תני לחשוד על השבועה בהנך נשבעין ונוטלין הא מה"ת חייב החשוד לשלם דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. ומשמע מזה דס"ל להרשב"א דחשוד מיפסל מה"ת לשבועה. ולפ"ז תקשה עליו קושיות התוס' בב"ק (דף ק"ח) הנ"ל דהא מיפטר מן הכפל משום שנעשה פסול בשבועה שנייה משעה שנמצא שקרן בראשונה. וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דבחי' הרשב"א לב"ק (דף ק"ח) הקשה ג"כ זה ותי' בשם הראב"ד תי' אחר ע"ש. ע"כ אין הכרח אליביה להוכיח כשיטת התוס' בב"ק הנ"ל. וכן י"ל לשיטת הר"נ רפ"ז דשבועות שהקשה ג"כ דאיך חשיב שם הך דחשוד כנ"ל. ונתבאר על נכון שיטת התוס' בבבא קמא (דף ק"ח) בהוכחתם מן הא דשבועות ריש פרק ז' דחשוד על השבועה לא מיפסל אלא מדרבנן:

והתוס' בב"מ (דף ה' ע"ב) ד"ה דחשוד אממונא כו' כתבו דגזלן לא מיפסל לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מה"ת משום אל תשת רשע עד. ולשיטת הר' יהודה חסיד שם משמע דגזלן מיפסל לשבועה מה"ת. והדעת נוטה כמש"כ התוס' בתירוץ קמא דגזלן לא מיפסל לשבועה אלא מדרבנן משום דהא קיי"ל דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ודוקא לעדות מיפסל אף דלא הוי רק חשוד לדבר אחר משום גזה"כ דאל תשת רשע עד וכמש"כ התוס' והרא"ש בבכורות (דף ל"ו ע"א) ד"ה אימר דא"ר מאיר כו'. והנה התוס' בכתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה ובכולי בעי כו' כתבו ג"כ בשם הר"י חסיד דגזלן מיפסל מן הדין לשבועה כיון שהוא גזלן וודאי וי"מ דגזלן כשר לשבועה מה"ת כו' וא"ת ומ"ש דלעדות פסול כו' ולשבועה כשר וי"ל כו' שכל העולם נזדעזע כו' ועוד כו'. וכעין זה כתבו התוס' בב"מ (דף ה') ד"ה דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא דהטעם משום דשבועה חמורה שהעולם נזדעזע כו'. ובאמת לולי דבריהם יש לומר בפשיטות דאינו קשה מן עדות דהא חזינן דלדינא קיי"ל דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר רק בעדות שאני מגזה"כ דאל תשת רשע כו' וכמש"כ בשם התוס' בכורות הנ"ל. והש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח כתב כן בקצרה, וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' ת"ל ותרפ"ו והובא בבית יוסף ליו"ד סי' קי"ט ע"ש. ולפ"ז לא היו צריכים התוס' לומר הטעם דלכן חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא משום דשבועה חמורה שהעולם נזדעזע כו'. אלא י"ל בלא"ה דכיון דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר. א"כ הכא דאיסור גזל ואיסור שבועת שקר הם שני איסורים מחולקים ע"כ שפיר אמרו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ורק מדרבנן מיפסל גזלן לשבועה. ובדרוש וחדוש לרע"א זצ"ל בכתובות (דף י"ח) תוס' ד"ה ובכולי כו' כתב ג"כ דיש לחלק דשאני עדות דלא האמינתם התורה לענין ממון וכהנה כ"ז שאינם מנוקים מעון ושאני שבועה דבא לפטור א"ע ע"ש. ויש לכוין דבריו דלזה נתכוין ג"כ הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף ליו"ד סי' קי"ט בדבריו הקצרים ע"ש:

ענף ב:

ואפשר לומר דהתוס' הוצרכו לומר הטעם דלכן חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא משום דשבועה חמורה שהעולם נזדעזע כו'. דאל"כ תקשה אליבא דר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כמבואר בבכורות (דף ל"ה). דא"כ אליבא דר"מ תקשה דאיך אמרו להנך נשבעין ונוטלין דקשה דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כמו דמקשה הגמ' בב"מ (דף ו' ע"א) דהא דתני ר' חייא שניהם נשבעין ונוטלין תקשה דנימא מיגו דחשוד אממונא כו' ועיין בתוס' שם ד"ה דתני ר"ח כו'. ובשבועות (דף מ"ה) במשנה דרפ"ז דחשב התם לכל הנשבעין ונוטלים וכן חשוד שכנגדו נשבע ונוטל ואח"ז תני התם היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה ור"מ אומר יחלוקו ועיין לקמן (דף מ"ז ע"א). דמשמע דהיכא דלא היה שכנגדו חשוד מודה ר"מ דנשבע ונוטל. [וכן מוכח מכמה דוכתי דגם לר"מ אמרינן להנך נשבעין ונוטלין וגם סתם משנה הוא ר"מ והוא בר פלוגתיה דר' יהודה תמיד כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו ע"א) ד"ה ואם איתא כו'. ושם במשנה דרפ"ז דשבועות נזכר שם כמה פעמים דברי ר' יהודה בכלל דהנך נשבעין ונוטלין ע"ש א"כ בוודאי מוכח מזה ג"כ דר"מ ס"ל ג"כ דיש לדון לנשבעין ונוטלין וקצרתי]. ותקשה אליבא דר"מ דס"ל חשוד לדבר א' חשוד לכה"ת דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דאף דהוי שני איסורים מחולקים עכ"ז הא הוי חשוד לכה"ת. ולכן הוכרחו התוס' לומר הטעם דשבועה חמירא שהעולם נזדעזע כו' וע"כ לכ"ע א"ש דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו'. והא דגזלן מיפסל לשבועה זהו מדרבנן כמש"כ התוס' בתירוץ א': והעיקר מה שנלע"ד דלכן הוכרחו התוס' לומר הטעם דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא משום דשבועה חמורה כו'. דאל"כ יש מקום לדון דנימא מיגו דחשוד אממונא יהיה חשוד אשבועתא דאף דהם שני איסורים נפרדים. עכ"ז הא כתב הבית יוסף ביו"ד סוף סי' קי"ט להוכיח מבכורות (דף ל') דאמרו חשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות כו' ואמרו מאי טעמא כו' ולא אמרו הטעם דהא הוי שני איסורים מחולקים והעלה לתרץ דכיון שכולם הם בדבר מאכל אף שהם איסורים מחולקים מ"מ אמרינן דאם נחשד על איסור אחד נחשד גם על איסור אחר. אבל אם הם אינן מן ענין אחד אז אמרו דנחשד על איסור א' אינו נחשד על איסור אחר כמו הא דמומר לערלות אינו חשוד על שחיטה כיון שהם שני ענינים נפרדים לגמרי ע"ש בבית יוסף. וכ"כ הב"ח שם והט"ז ליו"ד סי' קי"ט ס"ק ח' והש"ך שם ס"ק י"ב בקצרה. ולפ"ז י"ל דה"ה במי שנחשד על איסור גזל לפי שתאוות הממון מעבירו א"כ ממילא נחשד ג"כ לשבועת שקר שימלא תאוותו למען אהבת הממון ולגזול מן חבירו כיון שהכל הוא ענין א' בתאוות הממון. ע"כ שפיר יש לומר בזה חשוד על ממון חשוד על שבועת שקר למען אהבת הממון. ורק לפי ששבועה חמורה שהעולם נזדעזע כו' אמרו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא מה"ת. ורק מדרבנן פסלו למי שהוא גזלן וודאי שמיפסל לשבועה. כן יש לומר במה שהוצרכו התוס' לומר הטעם דשבועה חמורה כו'. אבל בקושייתם דמ"ש מעדות לולי דבריהם י"ל כמש"כ לעיל:

ושיטת הר"י חסיד דגזלן פסול מה"ת לשבועה. וי"ל דטעמו דס"ל כמש"כ דכיון דהוא הכל בענין תאוות הממון ע"כ שפיר אמרינן דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ורק במי שלא הוחזק לפנינו בגזלן גמור אז שפיר י"ל דילמא ע"י שבועה יפרוש מהגזל וכמש"כ הר"י חסיד לחלק כן. ועוד יש להסביר ביותר שיטת הר"י חסיד ע"פ הא דמבואר ביו"ד סי' ב' סעיף ג' דחשוד לאכול נבלות אף שנשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן וכן מבואר ביו"ד סי' קי"ט סעיף ח' והטעם הוא לפי שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע מהר סיני. ומה שהקשה הט"ז בסי' ב' ס"ק ו' כבר תירץ זה הנקה"כ שם וכפי שביאר היטב התבואות שור בסי' ב' ס"ק י"ב דמקרי חשוד לאותו דבר כיון דהסכים לאכול נבלות לתאותו גמר בלבו לעבור איסור זה אף שיתלווה אליו איסור חמור כשבועה וכיוצא בו כו' וגם כיון דאין לנו לסמוך רק על שבועתו לחוד דחינן לה אפילו ע"י עבירת מושבע ועומד כו' ע"ש בתב"ש שהאריך בזה. א"כ י"ל דה"ה בנ"ד כיון שכבר גזל פעם אחד ומשום תאות ממון עבר על איסור גזל ע"כ חיישינן דאף שנשבע ג"כ יעבור אף שיתלווה לו איסור חמור דהא כבר הוי מושבע מהר סיני ע"ז. ולכן לא מהני בחשש זה השבועה שלו ומקרי שפיר חשוד לאותו דבר וכמש"כ הנקה"כ והש"ך שם. וכ"כ השמ"ק בב"מ (דף ה' ע"ב) ד"ה מיגו דחשוד אממונא בשם הר"ת והרמב"ן וז"ל דכיון שכבר גזל פעם אחד ועכשיו אנו חוששים שמא הוא שונה בה ונעשית לו כהיתר ומשום שבועה לא מימנע שהרי בשביל חומר שבועה זו לא יחזיר ממון שגזל בראשונה כו' אבל זה שלא גזל פעם אחרת אלא שעכשיו אנו חוששים כו' אבל כיון דטעים טעמא דאיסורא ופקר בממונא חשיד אשבועתא עכ"ל השמ"ק. וכ"כ הריטב"א בב"מ (דף ה' ע"א) בד"ה ההוא רעיא כו' בשם הר"ת דכל שגזל פעם אחת אין מוסרין לו שבועה דכשם שגזל וטעם טעמא דאיסורא כך ישבע לשקר כו'. וכ"כ הנ"י בריש ב"מ שם בשם הר"ת וזהו כמש"כ דזה דומה לדברי הרשב"א והרמב"ן דביו"ד סי' ב' וסי' קי"ט דחשוד אינו נאמן אף בשבועה משום דמקרי חשוד לא"ד. א"כ מדברי הר"י חסיד מוכח דס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א והרמב"ן הנ"ל. ואפשר דהרמב"ן אזיל לשיטתו כפי שכתב השמ"ק בשמו בב"מ כנ"ל. ולפי תירוץ א' של התוס' בב"מ דגזלן לא מיפסל לשבועה מה"ת א"כ חזינן דס"ל דחשוד נאמן בשבועה ולא הוי חשוד לשבועה. א"כ ה"ה יש לומר דאף בחשוד לאכול נבלות דמ"מ אם נשבע ששחט בסכין יפה נאמן משום דדינו כמו חשוד לד"א דאינו חשוד לדבר אחר. ואפשר לומר דכמו דתקנו חז"ל דגזלן מיפסל לשבועה מדרבנן לממונא והוי חשוד על השבועה מדרבנן לממונא דה"ה אף באיסורא י"ל דהוי חשוד מדרבנן שלא לסמוך עליו ע"י שבועתו. [א"כ מן דברי הש"ע ביו"ד סי' ב' וסי' קי"ט הנ"ל אין הכרע להוכיח כדברי הר"י חסיד הנ"ל]. וגם יש לומר דלא שייך בזה לומר איסורא מממונא לא ילפינן כעין מש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"א והנקה"כ בסי' ב' ס"ק ו'. משום דהא ניזל בזה בתר טעמא דהא עיקר הטעם דאין מוסרין שבועה לחשוד זהו משום חשש חילול ה' כמש"כ הסמ"ע ס"ק כ"א דחז"ל תקנו כן לשיטת הסוברים דכ"ז הוא מדרבנן. א"כ ה"ט שייך כן אף באיסורין דאין מוסרין לו שבועה ואף בנשבע מעצמו ג"כ א"נ מה"ט כיון דלא היה רשאי לכתחלה להיות נשבע ששחט בסכין יפה. ולכן אף דנימא כהסוברים דפסול גזלן הוי רק מדרבנן לשבועה ג"כ א"ש פסק הש"ע ביו"ד סי' ב' וסי' קי"ט הנ"ל. ועיין בדברי חמודות בכורות פ"ה סי' ט"ז:

ענף ג:

ולפי מה שנתבאר שיטת הר"י חסיד דס"ל דגזלן מיפסל לשבועה מה"ת דזהו משום דמקרי חשוד לאותו דבר. א"כ יש לדון בזה דהיכא דלא הוי פסולו משום איסור גזל רק שארי עבירות כמו חילול שבת ויו"ט ולבישת כלאים וכיוצא בו די"ל בזה דאף דנפסל לעדות מה"ת עכ"ז לשבועה יהיה כשר משום דדוקא לעדות דחדית רחמנא אל תשת רשע עד כנ"ל. אבל בכה"ת כולה הא קיי"ל חשוד לדבר אחד אינו חשוד לכה"ת א"כ יהיה כשר לשבועה. וכן משמע מן דברי הרשב"א בתשובה שהובא ביו"ד סי' קי"ט בבית יוסף שכתב בזה"ל וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועה שא"ה דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דעבר משום ממון עכ"ל. הרי שכתב הטעם דהוי כחשוד לא"ד כיון דעבר משום ממון. דמשמע דהיכא דלא הוי עבירת ממון כשר לשבועה. וכן כתב התבואות שור בסי' ב' ס"ק י"ב דמתשובת הרשב"א הלז משמע דס"ל דלא מיפסל לשבועה כי אם בחשוד על עבירת ממון דה"ל כחשוד לא"ד ול"ד לעדות דפסלה תורה כל עובר עבירה ואין להאריך בזה כאן עכ"ל התב"ש. אכן בטור וש"ע סעיף ג' מבואר דאף אוכל נבלות וכיוצא בהם כו' וכ"כ וכן הפסול לעדות מחמת עבירה כו' דמשמע דס"ל דאף בעבירה שאינו של גזל ממון חבירו ג"כ מיפסל לשבועה כיון דמיפסל לעדות וכ"כ הרמב"ם פ"ב ה' טוען ה' ב' בזה"ל וכן כל הפסול לעדות כו' כגון בעלי רבית ואוכלי נבלות כו'. וזה לשון המ"מ שם ד"ה וכן כל הפסול לעדות כו' וכתב רבינו כל הפסול לעדות ופשוט הוא שאע"פ שלא נשנו כולם במשנתינו הדין שוה בהם עכ"ל המ"מ. הרי שכתב המ"מ להדיא דהדין שוה בהם דכל מי שפסול לעדות דמיפסל לשבועה. ודבריו מוכרחין ממש"כ הרמב"ם בלשון כל הפסול לעדות כו' וגם נקט אוכלי נבלות. ואף דכתב רש"י בסנהדרין (דף כ"ז) ד"ה ה"נ אוכל נבלות לתיאבון דמשום ממון קעביד כו'. מ"מ אין זה מין א' עם חשוד על ממון חבירו לגזול. ודוקא אם הם כולם בעניני מאכל וכדומה. בזה כתב הבית יוסף ביו"ד סי' קי"ט בסופו דאף דהוי איסורים מחולקים נחשב כאיסור א' כו'. אבל מן תאות מאכל איסור ותאות גזל ממון חבירו הם שני ענינים נפרדים וחשוד על א' אינו חשוד לד"א כנ"ל. רק לענין פסולי עדות לרבא כל מה שעובר להנאתו הוי בכלל עד חמס כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה לרצונו כו' דאף בביאת איסור כיון שעובר להנאתו הוי כמו רשע דחמס ע"ש. וכן כתב המרדכי פ"ח דב"ק דהמגביה ידו על חבירו מיפסל לשבועה והובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ז' ובבאר הגולה שם ס"ק יו"ד ובסי' צ"ב ס"ק ו'. הרי דאף בעבירה שאינו של גזל ג"כ מיפסל לשבועה ועיין ברמב"ם וטוש"ע לקמן סעיף י"ד אם לקה חוזר לכשרותו כו'. וזהו באיסור שאינו בממון כידוע. ועיין במהרש"א לב"מ (דף ה' ע"ב) תוס' ד"ה בלא דמי כו' שכתב דכל הפסול לעדות פסול לשבועה מיהת מדרבנן עכ"ל:

אך כ"ז צריך ביאור דמאיזה טעם אמרו דכל מי שפסול לעדות יהיה פסול לשבועה. וראיתי בתב"ש סי' ב' ס"ק י"ב שכתב דשבועת ממון ילפינן מן עדות דכי היכי דפסלה תורה לעדות ממון אף בעובר על שום עבירה ה"נ לשבועה כו' עכ"ל. אבל באמת אין זה דומה לעדות דכתב רחמנא אל תשת רשע עד משא"כ בשארי איסורים דקיי"ל חשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת וכמש"כ התוס' בכורות (דף ל"ו ע"א) ד"ה אימר דא"ר מאיר כו' והרא"ש פ"ה שם סי' ח'. ובתשובת הרשב"א סי' ת"ל ותרפ"ו שהובא בבית יוסף ליו"ד סי' קי"ט שכתב כעין זה ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח ובשא"ד. ועיין בתוס' ב"מ (דף ה') ד"ה דחשיד כו' במש"כ בתירוץ א' שם. וכבר כתבתי לעיל מה שיש להעיר בדברי התוס' בכתובות (דף י"ח) ד"ה ובכולי בעי כו' שהקשו ומ"ש דלעדות פסול ולשבועה כשר. דהא לדידן דקיי"ל חשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה אם כן הא לא ילפינן לכה"ת מן עדות. ואפשר לומר לפי מש"כ לעיל די"ל דמה דהוצרכו התוס' בב"מ לומר הטעם דלכן חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמורה לפי שנזדעזע כו'. כדי דיהיה א"ש אף אליבא דר"מ דס"ל חשוד לדבר א' חשוד לכה"ת וכמש"כ לעיל בארוכה. א"כ י"ל דמה"ט א"ש מה שהקשו התוס' דמ"ש שבועה מן עדות דאין לומר דשאני עדות דחדית רחמנא משא"כ בשארי איסורים דקיי"ל חשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת. דזה אינו מספיק דהא אכתי תקשה לר"מ דס"ל חשוד לד"א חשוד לכה"ת א"כ מפני מה אמרינן אליבי' דר"מ ג"כ דחשוד אממונא לא חשוד אשבועה והתוס' קיצרו בזה כדמצינו כ"כ בכ"ד. כן יש לדחוק בכוונת התוס' דכתובות. וראיתי בעיר שושן סי' צ"ב סעי' א' שכתב דהחשוד אין משביעין אותו כו' דהתורה פסלה רשע להיות עד משום שצריכין להשביעו שלא יעיד שקר כדכתיב ושמע קול אלה וכיון שהוא רשע לא יחוש לשבועת קול אלה ויעיד שקר לפיכך אין משביעין אותו כו' עכ"ל הע"ש. והובא בסמ"ע ס"ק א' וכתב הסמ"ע דלא ידעתי מי הכריחו לזה אבל י"ל דהע"ש נצרך לזה לפי דהיה קשה לו דמאיזה טעם אמרו דחשוד לעבור איזה עבירה יהיה פסול לשבועה דהא קיי"ל חשוד לד"א כו' כנ"ל. וע"ז תירץ לפי דזה גופא דרשע מיפסל לעדות זהו לפי דנפסל לשבועה וכ"כ הע"ש ה"ט מדנפשי': אבל באמת בעיקר דבריו הם דחוקים כמש"כ הסמ"ע לתמוה עליו וזהו נגד דברי התוס' ב"מ וכתובות הנ"ל שכתבו דחשוד שהוא גזלן כשר מה"ת לשבועה אך לעדות מיפסל. הרי שאין הטעם כמש"כ הע"ש. דעיקר פסול רשע להעיד הוא משום שנחשד על שבועת שקר ואף להתירוץ של הר"י חסיד דס"ל דגזלן מיפסל מה"ת לשבועה ג"כ הא נתבאר דעיקר טעמו משום דמקרי כמו חשוד לא"ד וגם הא הוי מושבע מהר סיני כמו בהא דיו"ד סי' ב' וסי' קי"ט גבי חשוד שנשבע ששחט בסכין יפה כנ"ל. וע"כ אינו מוכח מן הר"י חסיד לומר הטעם של הלבוש. אך בלא"ה דבריו הם דחוקים. והעיקר מה שנ"ל דלכן כתבו הפוסקים לדינא דכל מי שהוא פסול לעדות אף בעבירה שאינה של' ממון דמיפסל לשבועה. דאין זה מה"ת רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בתירוץ א' בב"מ וכתובות כעין זה דגזלן לא מיפסל לשבועה רק מדרבנן וה"ה בשארי פסולי עדות. ולמדו זה מהא דחזינן דגזלן מיפסל לשבועה. וע"כ הטעם דרבנן תקנו לדמות דין חשוד לשבועה דיהי' דומה לפסולי עדות. א"כ ה"ה בשארי פסולי עדות דהשוו חז"ל אותן להדדי כמש"כ המ"מ כנ"ל. ולפ"ז יהיה מוכח מן הרמב"ם והטוש"ע דס"ל כתי' א' של התוס' דפסול גזלן הוי מדרבנן משום דאי נימא כשיטת הר"י חסיד דנפסל מה"ת א"כ קשה מנלן להו דכל פסולי עדות הם פסולים לשבועה הא מן פסול גזלן אינו מוכח דהא י"ל שאני פסול גזלן דהוי כמו חשוד לא"ד ומיפסל מה"ת א"כ מנלן למילף לכל פסולי עדות שאינן משום איסור גזל שיופסלו לשבועה. [והא דמשחקי בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים שאני דכיון דהם באיסור גזל אף דהוי רק מדרבנן מ"מ דינם כמו. כל גזלן גמור דמיפסל מן הדין לשבועה]. ובוודאי אין סברא לחדש מדעתינו ולומר שיופסלו לשבועה מצד תקנת חז"ל כ"ז דלא מצינו שתקנו כן בפירוש. וכבר כתבתי דמן דברי הרשב"א בתשובה משמע דס"ל באמת דעל עבירה שאינה של גזל ממון חבירו דלא נפסל לשבועה וכמש"כ התב"ש בסי' ב' ס"ק י"ב. ולכן נראה לי להוכיח מן דברי הטוש"ע והרמב"ם וש"פ הנ"ל דס"ל לדינא דאף גזלן גמור לא נפסל מה"ת לשבועה משום דגם בזה יש לדון דחשוד על דבר א' לא נחשד לכה"ת. ומש"כ בשם הרשב"א והנקה"כ ביו"ד סי' ב' דמקרי חשוד לא"ד ומחמת דהוי מושבע מהר סיני כו'. באמת זה דוחק דהא חשוד על הקל אינו חשוד על החמור כמבואר בכ"ד:

וכבר כתבתי לעיל דלדינא אין להוכיח מן הא דיו"ד סי' ב' וסי' קי"ט דכתבו דחשוד שנשבע ששחט בסכין יפה א"נ דיהיה מוכח מזה כשיטת הר"י חסיד. דזה אינו הוכחה די"ל דכיון דחז"ל תקנו דחשוד לעבירה מיפסל לשבועה א"כ משום הטעם דתקנו כן לפי דיש חילול ד' בזה. א"כ ה"ט שייך ג"כ באיסור. דהדין הוא דאין אנו רשאין להניחו לישבע וע"כ אף בעבר ונשבע א"נ אבל לעולם י"ל דעיקר פסולו הוא רק מדרבן. וכיון דס"ל לדינא דאף גזלן גמור לא נפסל מה"ת לשבועה רק מדרבנן. הרי דחזינן דהשוו חז"ל פסול שבועה לפסולי עדות דפסולין מה"ת. א"כ ילפינן מזה דה"ה בשארי פסולין שאינו משום חשש גזל וכיוצא דמ"מ כיון דפסולין לעדות דה"ה דנפסלין לשבועה. וכמש"כ התב"ש בסי' ב' ס"ק י"ב בקצרה דילפינן פסולי שבועה מן פסולי עדות דנפסלין אף בעובר על שארי עבירות שאינן של ממון רק שכ"כ בקצרה. וי"ל דכוונתו דמצד תקנת חז"ל דיינינן כן משום דילפינן זה מן פסול גזלן כנ"ל. וכמש"כ המהרש"א לב"מ (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה בלא דמי כו' וכמש"כ לעיל בשמו. ובירושלמי ב"מ פ"א הלכה א' במראה הפנים ד"ה סליקו הן דרב כו' כתב דיש להסתפק בדעת הרמב"ם בפ"ב מטוען אם ס"ל דגזלן פסול לשבועה מה"ת או מדרבנן. ועיין בשבועות פ"ז ה"ד ד"ה החשוד בשבועה כו' מש"כ מזה. אכן לפי מה שכתבתי יש להוכיח מן הרמב"ם דפסק דמשוינן כל פסולי עדות דנפסלין ג"כ לשבועה. דמוכח מזה דאף גזלן גמור לא נפסל אלא מדרבנן דאל"כ מנלן דהיה כלל תקנת חז"ל שיהיה דומין פסולי שבועה לפסולי עדות כנ"ל: ענף ד:

ויש להסביר כ"ז ביתר ביאור דהמראה הפנים בב"מ שם כתב דלמאן דס"ל חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא אף גזלן גמור לא מיפסל לשבועה אלא מדרבנן כמש"כ התוס' בב"מ (דף ה') לתי' א' דאלו לאביי דס"ל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא נראה דס"ל דגזלן גמור מיפסל מה"ת וע"כ אף כ"ז דלא נודע פסולו בוודאי ג"כ יש לדון מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ולפ"ז יש עוד חילוק בין אביי לדר' יוחנן ע"ש. ועיין מזה במהר"ם שיף לב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה ואלא הא דאר"נ כו' ובפ"י לב"מ (דף ג') בתוס' ד"ה בכולי בעי כו'. ולכן לפי מה שהעלה המראה הפנים שם דמוכח מן הרמב"ם פ"ט מטוען דס"ל דלא כאביי אלא כריו"ח דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ע"ש. ולכן שפיר י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דכל פסולי עדות נפסלין לשבועה משום דמדמינן אותם להדדי כמו דחזינן בגזלן דנפסל לשבועה רק מדרבנן. וע"פ דברי המראה הפנים א"ש דברי הרשב"א בתשובה סי' ת"ל דהובא בבית יוסף ליו"ד סי' קי"ט שכתב דדוקא בעדות שצריך עדים כשרים בזה נפסלין רשעים אבל באיסורין שאף עבד ושפחה כשרים ע"כ אף חשוד לדבר אחד כשר לדבר אחר כו' וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועתא שא"ה דהוי כחשוד לא"ד כיון דעבר משום ממון עכ"ל הרשב"א שם:

וכתב לחלק על נכון דמ"ש עדות מן כה"ת וכקושיות התוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) ותירץ דשאני עדות דבעינן עדים כשרים ועבד ושפחה פסולים שם וכן קרובים וכיוצא בהם נפסלים לעדות וכ"כ גזרה תורה דרשע לד"א פסול לעדות ואין מוציאין ממון ע"י עדותו ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"ד סעיף כ"ו ענף ב' מזה. משא"כ באיסורין דאף עבד ושפחה כשרין וכ"כ בע"ד כשר ונאמן ע"ז ואין צריכים להעיד שם בתורת עדות. [וזהו כעין דברי רע"א זצ"ל בדרוש וחדוש לכתובות (דף י"ח ע"ב) לתרץ קושיות התוס' שם והובא לעיל]. ואח"ז הקשה הרשב"א דחשוד אממונא למ"ד חשוד על שבועה קשה דהא חשוד לד"א אינו חשוד לד"א ותירץ דשא"ה דהוי כחשוד לא"ד כו'. ולכאורה קשה דהא ה"ל להרשב"א להקשות ביותר אליבא דכ"ע דאמאי גזלן מיפסל לשבועה כיון דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת. אכן לפי דברי המראה הפנים הנ"ל איש משום דלמ"ד דחשוד אממונא אינו חשוד אשבועתא א"ש משום די"ל דגזלן לא מיפסל אלא מדרבנן וע"כ לא דנו כן אלא במי שהוחזק לנו בוודאי גזלן מכבר אבל לומר עי"ז מיגו דחשוד אממונא כו' לא אמרינן וכמש"כ השמ"ק בב"מ (דף ה') להסביר זה. אכן למ"ד דמיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דזהו מה"ת דאי ס"ל דעיקרו אינו אלא מדרבנן א"כ איך אמרינן מיגו דחשוד כו' ולפ"ז תקשה הא חשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת וע"ז תירץ הרשב"א דס"ל להך מ"ד דשא"ה דהוי כחשוד לא"ד כו'. א"כ מן דברי הרשב"א הוי סייעתא לדברי המראה הפנים דכתב דעיקר הך מילתא אי גזלן פסול לשבועה מה"ת או לא זה תלוי בפלוגתת ריו"ח ואביי אי אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו'. ואפשר לומר דאף דמשמע מהרשב"א דדוקא בעבירת גזל נפסל לשבועה משום דהוי כחשוד לא"ד וכמש"כ התב"ש בסי' ב' ס"ק י"ב להוכיח כן מהרשב"א. עכ"ז י"ל דהרשב"א כתב כן רק למ"ד דס"ל דמיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דלדידי' הא דגזלן פסול לשבועה זהו מה"ת וע"כ אין לנו הוכחה דהיה תקנת חז"ל לדמות פסולי שבועה לפסולי עדות. אבל למאן דס"ל דהלכה כסתמא דסוגיא דב"מ (דף ה') דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' ולפ"ז מוכח דס"ל דגזלן מיפסל מדרבנן. א"כ כמו דחזינן דתקנו כן בפסולי גזל לדמותם לפסולי עדות ה"ה דתקנו כן בכל פסולי עדות דיופסלו לשבועה. ע"כ מן הרשב"א אין הכרח לומר דס"ל לדינא דלא יופסלו לשבועה רק פסול גזלן. די"ל דס"ל כמ"ד דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא וכמש"כ המ"פ להרמב"ם כנ"ל. וע"כ לדינא אין הכרח כ"כ להוכיח כן מהרשב"א וגם התב"ש שם כתב דמשמע קצת כו' ע"ש:

ונתבאר דכל פסולי שבועה שאינם עבירת גזל וכיוצא בו כיון דלא הוי של ממון א"כ פסולם אינו אלא מדרבנן. אך גזלן יש בו פלוגתת ראשונים אי לא מיפסל אלא מדרבנן או כשיטת הר"י חסיד וסייעתו דמיפסל מה"ת. ועכ"ז לדינא כתבתי דמוכח מן דברי הטוש"ע והרמב"ם דס"ל דלא מיפסל אלא מדרבנן. אך אם פסול מחמת שנשבע כבר לשקר. בזה הדין הוא לשיטת התוס' דב"מ (דף ה') ובכתובות (דף י"ח) דלכן גזלן לא מיפסל אלא מדרבנן משום דשבועה חמורה שנזדעזע כו' או משום דבשבועה יש בה שני לאוי כמש"כ התוס' בכתובות שם בסופו. א"כ היכא דנשבע כבר ש"ש ובכפירת ממון בזה הדין הוא דמיפסל לשבועת ממון מה"ת וגם הוי חשוד לא"ד. והא דשבועות (דף מ"ז ע"א) היה א' מהן משחק בקוביא כו' הא תו ל"ל תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן. י"ל דפסולא דאורייתא היינו פסול ש"ש דקתני שם מקודם ופסולא דרבנן הוי מאי דתני שם היה א' משחק בקוביא כו' ובאמת ה"ה אף פסול גזלן גמור ג"כ לא מיפסל אלא מדרבנן לשיטת תוס' בתי' א' רק דתני משחק בקוביא לרבותא כו'. אכן שיטת התוס' בב"ק (דף ק"ח ע"א) ד"ה ותרי כפילי כו' דהובא לעיל דס"ל דאף חשוד על השבועה לא מיפסל אלא מדרבנן. ולשיטתם תקשה מהא דשבועות (דף מ"ז) דאמרו תנא פסולא דאורייתא והא אין שם שום פסולא דאורייתא. ואף בנשבע שבועת הפקדון דחמורה משבועת העדות ומכש"כ משבועת שוא כמבואר בשבועות (דף ל"ז). [ועיין מזה באו"ת סי' ע"ה ס"ק כ"ד]. ג"כ משמע מהתוס' ב"ק הנ"ל דס"ל דלא מיפסל אלא מדרבנן דהא התם מיירי התוס' בנשבע שבועת הפקדון לשקר ואפ"ה כתבו דלא מיפסל אלא מדרבנן. וי"ל דהתוס' יפרשו להא דאמרו תנא פסולא דאורייתא הכוונה דהוי פסולים לעדות מה"ת. ועיין במראה הפנים בירושלמי לב"מ פ"א ה"א ד"ה סליקו כו' ובשבועות פ"ז ה"ד מזה. ולכאורה י"ל דמזה הסוגיא יהיה סייעתא לדברי התוס' דחשוד שנשבע לשקר מכבר אינו נפסל רק מדרבנן דאל"כ תקשה מאי פריך המקשה הא תו ל"ל אטו לא ידע דיש לחלק דשאני פסולי דרבנן. אכן לדבריהם א"ש כיון דגם בעבר ונשבע לשקר ג"כ אינו פסול אלא מדרבנן א"כ ממילא מדתני חשוד שנשבע לשקר ידעינן דיש דין לחשוד גבי שבועה כמו פסולי עדות דתקנו חז"ל לדמותם להדדי וע"כ מקשה הא תו ל"ל. וע"ז משני תנא פסולא דאורייתא כו' היינו דה"א דרק בפסולי עדות דאורייתא ראו לדמותן אבל לא בפסולי עדות מדרבנן. לכן תני משחק בקוביא כו' להורות דגם בפסולי עדות דרבנן מדמינן אותם מצד תקנת חז"ל וכמש"כ המ"מ כנ"ל:

ולכאורה יש להעיר דהא ה"מ הגמ' לומר דלכן תני היה משחק בקוביא כו' להורות דאע"פ שאינו חשוד לא"ד ואלו מהא דתני א' שבועת העדות כו' ה"א דדוקא התם דהוי חשוד לא"ד כו'. אכן לשיטת הר"י חסיד ולדברי הרשב"א בתשובה שהובא בב"י ליו"ד סי' קי"ט דגם חשוד על ממון מקרי חשוד לא"ד א"ש מה דהוכרח לתרץ תני פסולי דרבנן כו' ויש להאריך בכ"ז. ולשיטת התוס' דב"מ וכתובות דמוכח דס"ל דחשוד שנשבע לשקר מיפסל מה"ת לשבועה ופליגי על שיטת התוס' בב"ק. יתרצו הסוגיא דב"ק דהתם כפי שכתב הרשב"א בחי' ובשמ"ק שם:

ענף ה:

ובאמת עיקר דברי התוס' דב"ק דכתבו דאף מי שנשבע לשקר מכבר לא מיפסל מה"ת לשבועה. צ"ע דהא הוי חשוד לאותו דבר ומבואר בכמה דוכתי דחשוד לא"ד איבד נאמנותו מן א"ד לכ"ע היכא שהוא נוגע בדבר להנאתו א"כ דבריהם אינם מובנים לכאורה. ונראה לענ"ד להסביר דבריהם והוא דבענין חשוד שאינו נשבע יש בו שני טעמים. טעם אחד כיון דעיקר חיוב שבועה הוא לברר הספק שנולד לנו ע"י טענותיהם היכא שהטילה התורה עליו שישבע והאמינתו התורה ע"י שבועתו ולכן היכא דהוי חשוד על השבועה א"כ לא הוי שום בירור לנו מן שבועתו כיון דהוי חשוד לא"ד ואיבד נאמנות שלו שיכול להיות שישבע לשקר בשביל הנאתו להרוויח ממון. ולכן אמרו בחשוד על השבועה שישבע שכנגדו ויטול משום דלא מהני שבועת הבע"ד בזה. ולפי טעם זה יש לדון היכא דהתובע מתרצה שישבע הנתבע ומאמינו אף שהוא חשוד א"כ אז מחוייב החשוד הנתבע לישבע כפי החיוב שהטילה התורה עליו ואף דבאמת לא הוי בירור גמור לפנינו מן שבועתו מ"מ כיון שהתובע מתרצה מחוייב הנתבע לישבע וגם יכול להיות שמחמת אימת השבועה יפרוש עכשיו ולא ישבע לשקר ויחזור ממה שנשבע לשקר מכבר. וכה"ג עוד ענינים רבים שיכול להיות וישלם ולא ישבע לשקר. ויהיה איך שיהיה כיון שהתובע מתרצה שישבע הנתבע החשוד א"כ מחוייב לישבע. ובאמת מצינו עוד טעם שני על מה שאין חשוד נשבע משום חשש חילול ה' שיש לחוש שישבע לשקר. ובאמת מה"ט אף אם התובע מתרצה שישבע הנתבע ג"כ אין אנו מניחין לו כמבואר ברמב"ם ה' טוען פ"ב הל' א' ובטוש"ע סעיף א' וכמש"כ הסמ"ע ס"ק א' בשם המ"מ דלכן אף באמר התובע אקבל שבועתו אין שומעין לו משום שהוא נחשד שיוציא ש"ש מפיו לשקר יש חילול השם בדבר:

ויש לומר דעיקר הך מילתא דאמרו דאם התובע מתרצה שישבע הנתבע חשוד דאין שומעין לו דזהו רק מדרבנן משום דמה"ת אין לנו לחוש כיון דהנתבע טוען ברי לי שהנני נשבע באמת. [ועיין בהר"נ ספ"א דע"ג במש' דל"ע ליכא התם וקצרתי]. א"כ אין אנו יכולין למחות בידו. רק דרבנן תקנו דלא ישבע משום חשש חילול ד' וכמש"כ המ"מ להוכיח כן מהש"ס. ועיין בלח"מ שם ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ב' וקצרתי. וגם מצינו במרדכי פ' שבועת הדיינים שהביא בשם רשב"ט דס"ל דאם התובע מבקש שישבע חשוד הנתבע דיכולין להשביעו והובא באו"ת סוף ס"ק יו"ד. ולכן אף דרבו החולקים על הרשב"ט וכן קיי"ל לדינא דאין שומעין להתובע. עכ"ז י"ל דאין זה רק מדרבנן ולא מה"ת ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ולפ"ז אתי שפיר דברי התוס' בב"ק (דף ק"ח) שכתבו דאע"ג שנשבע לשקר מכבר ונעשה פסול בשבועה שניי' מ"מ כיון דמה"ת שבועתו שבועה מחייב כפל. הכוונה כיון דמה"ת אם רצה התובע שישבע החשוד מחוייב החשוד לישבע א"כ מקרי הך שבועה שניי' בשם שבועת הדיינים לחייבו כפל. [ועיין בב"ק (דף ק"ו) ובתוס' ב"ק (דף ס"ב ע"ב) ד"ה יצאו קרקעות כו' דבעינן שבועת הדיינין לחייבו כפל. וקפץ ונשבע לא מהני לזה]. ולכן אף דמקרי חשוד לא"ד ואיבד נאמנותו אף ע"י שבועתו. מ"מ מתחייב כפל ע"י שבועתו כיון דמחוייב מה"ת לישבע אם רצה התובע. ואף דמן תקחז"ל אינו נשבע. מ"מ אזלינן בתר דאורייתא וכמש"כ לעיל דכיון דהסוגיא דב"ק מיירי אליבא דר"פ ור"פ הא ס"ל בשבועות (דף ל"א) דאזלינן בתר דאורייתא:

ועדיין יש לדון בזה לפמש"כ לעיל לבאר כוונת התוס' דכתבו דמוכח בשבועות (דף מ"ה) דמה"ת שבועתו שבועה ולא מיפסל וזהו מהא דקתני חשוד בכלל נשבעין ונוטלין דאל"כ הא הוי מה"ת בכלל מתוך שאינו יכול להשבע משלם כו' וכמש"כ לעיל בארוכה. וע"פ תירוץ קמא של התוס' וכמש"כ לעיל. ואי נימא דגם התוס' מודו דשבועת חשוד שנשבע לשקר כיון דהוי חשוד לא"ד דלא מהני שבועתו לברר הספק שנולד ע"י טענותיהם. א"כ אכתי תקשה דאיך חשב להך דחשוד בכלל נשבעין ונוטלים מדרבנן הא הך חשוד חייב מה"ת לשלם כיון דאינו יכול לברר ע"י שבועתו את הספק שהטילה התורה עליו לישבע. א"כ יש לדון בזה מתוך שאינו יכול לישבע ולברר את הספק הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מה"ת. ולכן נראה לי להוכיח מדברי התוס' דב"ק הלז דס"ל דשבועה שהטילה תורה עליו לא הוי לברר הספק. אלא כדמצינו בירושלמי שבועות פ"ד ה"א ובסנהדרין פ"ג ה"ט גבי שבועת הפקדון דזהו משום שמצווה להפיסו להתובע ויש להאריך הרבה בפי' הירושלמי דשם. וכעין זה אי' בתמורה (דף ג' ע"ב) דשבועת ד' הוא לפייס את חבירו ע"ש. [והא דכתובות (דף פ"ז) דאמרו גבי שבועת ע"א דשבועה זו מדרבנן כדי להפיס דעתו כו' ובריש פ"ז דשבועות אין זה ענין לנ"ד וקצרתי]. וביותר מצינו בב"ק (דף ק"ו) דאמר רב נשבע ואח"כ באו עדים פטור שנא' ולקח בעליו כו' כיון שקבלו הבעלים השבועה פטור. הרי דאמר בזה לשון שקבלו בעלים שבועה וזהו מורה ג"כ כעין מה דאמרו בירושלמי דשבועה בא להפיס דעתו של התובע דזה הוי פצוי להתובע שיש לו חיוב שבועה על הנתבע שמחוייב לילך ולישבע ואם ישבע לשקר יהיה עליו עונש ש"ש ע"כ הוי זה כמו תשלומי ממון לפייסו. והא היכא דבאו עדים לאחר שבועתו לא שייך לומר דהיה שבועתו מצד בירור הענין דהא בוודאי שני עדים נאמנים ע"פ דין לברר שלשקר נשבע ורק עיקר הטעם של רב הוא כיון שעי"ז הוי התובע מפוייס ומה שיהיה עונש ש"ש על הנתבע זהו חשוב במקום תשלומין. רק בהודה מעצמו שלשקר נשבע הוי גזה"כ דחייב קרן וחומש משא"כ בעדים. ואף דלא קיי"ל כרב בזה מ"מ אין לנו להרבות במחלוקת בעיקר דבריו די"ל דכ"ע ס"ל בזה כסברתו דהשבועה אינו בא לברר הספק רק דבא לפייס להתובע ומ"מ אם נשבע לשקר ס"ל לדינא דחייב משום דנתברר דלשקר נשבע אינו מפויים בזה כעין הא דאמרו בירושלמי הנ"ל מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. [ועפ"ז יש לדון הרבה בדברי רב וריו"ח דשם בירושלמי ובמה דס"ל לרב נשבע ואח"כ באו עדים פטור ואכמ"ל]. וכן הוא לשון שערי שבועות לרב אלפס שער הראשון בסופו ה"ו שאמרתי שיקבל התובע לקיחת השבועה במקום גביית ממון כדכתב כו' ולקח בעליו ולא ישלם הרי לקיחת השבועה במקום התשלומין ועיין במרדכי פ"ט דב"ק ואשר"י ואלפסי שם עכ"ל. [ועיין בסי' פ"ז סעי' ל']. הרי שכתב ג"כ לדינא דחיוב שעל התובע לישבע הוא במקום תשלומין ואף שהתובע צועק שיודע שלשקר נשבע ויש לו בירור ע"ז ע"י מיגו מ"מ אמרו דזהו חשוב במקום תשלומין ואף החולקים עליו וכדקיי"ל י"ל דמודו לזה ואין לנו להרבות במחלוקת. וכעין זה אי' בב"מ (דף ל"ה ע"ב) גבי שבועת שומרים דשבועה זו הוא כדי להפיס דעתו של בעה"ב וגם בטענת ברי שייך ש"ש לשיטת כ"פ:

א"כ י"ל דזהו סברת התוס' בב"ק דכתבו דחשוד על השבועה הוי שבועתו שבועת הדיינים לחייבו כפל כיון דמחוייב לישבע מה"ת ואף דלא מהני שבועתו בזה מצד בירור הענין כיון דהוי חשוד לא"ד מ"מ חייב לישבע מצד שמחוייב לפייס את התובע כי אם ישבע לשקר ויהיה עליו עונש שבועה החמורה נחשב זה למקום תשלומין וגם אולי עי"ז יתרצה הנתבע לשלם ולכן הטילה עליו התורה חיוב שבועה. ולכן לא הוי כל חשוד להיות דינו מה"ת כמו כל מתוך שאינו יכול להשבע משלם לפי די"ל דכיון דרוצה החשוד לישבע סגי בשבועתו אף שלא יהא בירור ע"י שבועתו כיון דהוי חשוד לא"ד מ"מ חייב לישבע מה"ת ולפייס את התובע עי"ז. וע"כ מה"ת לא הוי כל חשוד להיות בכלל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם רק דרבנן תקנו שלא ישבע משום חשש חילול ד' ולכן שפיר חשב להך דחשוד על השבועה בכלל נשבעין ונוטלין שלא מן דין תורה רק משום תקנת חז"ל. והא דאמרו מתוך שאינו יכול להשבע משלם כמו בשניהם חשודים דחזרה שבועה כו' זהו דוקא היכא שאינו יכול לישבע כלל אבל היכא דנשבע אף דלא הוי לנו בירור הענין מ"מ סגי בזה כן הוא הסבר דברי התוס' דב"ק על נכון. ועפ"ז יש לדון בהא דח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ז אם מצטרפין הבע"ד לפוסלו לאחר שנשבע וכתב הסמ"ע שם ס"ק ס"ח דכיון דהאמינו התורה בשבועתו כו' ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק נ"ח. דלפמש"כ בשי' התוס' אין השבועה מצד נאמנותו של הבע"ד רק כדי דיהיה הבע"ד מפוייס ע"י מה דיצטרך לילך ולישבע ויהיה עליו עונש רבתא אם ישבע לשקר. ובאמת יש שם פלוגתא דרבוותא בזה:

ענף ו:

והר"נ והרשב"א רפ"ז דשבועות שכתבו בקושייתם דשייך בחשוד לדון דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כיון דאינו יכול לישבע ע"כ הוי מה"ת בר חיוב תשלומין. א"כ לכאורה יש להוכיח דס"ל דחשוד אינו יכול לישבע מה"ת אף אם ירצה התובע משום חשש חילול ד'. אבל באמת אין לנו להרבות במחלוקת וגם הדעת נוטה דאין בזה איסור מה"ת בפרט דהא מצינו דעת הרשב"ט דהובא במרדכי פ"ו דשבועות דס"ל דאם ירצה התובע להשביע להנתבע דשומעין לו וכמש"כ לעיל וע"כ אין סברא לומר דהחולקים עליו יסברו דיש בזה איסור מה"ת. וכן יש להעיר מהא דסנהדרין (דף ס"ג ע"ב) דאסור לאדם שיעשה שותפות כו' והתורה אמרה לא ישמע כו' ובתוס' שם ד"ה אסור לאדם כו' ובכורות (דף ב') ובאו"ח סי' קנ"ו וברמ"א שם ובח"מ סי' קע"ו סעי' נ"א ויו"ד סי' קמ"ז. והנה לפי המבואר במל"מ פ' י' הל' מלכים ה"ז דכמה פוסקים ס"ל דכולם מוזהרים שלא לישבע לשקר. [ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ז' ענף ב' ובפרשת דרכים דרוש שלישי מזה]. א"כ היה להם לחוש שישבע לשקר כיון דהוי חשוד כו'. ועיין בח"מ סי' כ"ח סעי' ד' בט"ז שם. אכן אי נימא דעיקר חשש זה אינו אלא מדרבנן א"ש משום דכיון דאינו רק מדרבנן ע"כ יש לחלק דלא תקנו זה רק בישראל וקצרתי. ועיין בבשמים ראש סי' ר"ד בכסא דהרסנא שהביא להמל"מ הנ"ל וכתב טעם אחר:

ולכן נלע"ד לומר דעיקר סברת הרשב"א והר"נ שכתבו לדון בקושייתם בכל חשוד דמה"ת הוי כמו כל מתוך שאינו יכול להשבע משלם. משום דס"ל דעיקר חיוב שבועה שהטילה התורה הוא כדי לברר את הספק שנולד לנו וע"י השבועה האמינתו התורה כמש"כ הבית יוסף בח"מ סי' ל"ד בטור סעיף ל"ח בשם הרשב"א בתשובה וכתובה בתשובה להרמב"ן סי' ק"ט שנשאל ע"ז והשיב כיון שהאמינתו תורה להכחיש ע"א שוב אין העד נאמן לפוסלו כו' וכ"כ הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ס"ח. וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו בזה כיון דס"ל דעיקר שבועה הוא לברר הספק וע"י השבועה האמינתו תורה לברר הספק ע"כ שפיר כתב הרשב"א ברפ"ז דשבועות שיש לדון בכל חשוד כיון דאינו נאמן ע"י שבועתו משום דהוי חשוד לא"ד ע"כ ממילא דינו כמו כל מתוך שאינו יכול להשבע משלם וע"כ מה"ת זכות בע"ד שלו להיות נוטל ממנו וכן ס"ל להר"נ שם ולכן שפיר הקשו שם כן. וכן יש לפרש שיטת הר"י חסיד דס"ל דגזלן מיפסל מה"ת כמש"כ התוס' בב"מ (דף ה') ובכתובות (דף י"ח) בשמו די"ל דס"ל ג"כ כמש"כ בשיטת הר"נ והרשב"א דס"ל דשבועה הוא לברר הספק וכיון דחשוד אין לו נאמנות ע"כ שפיר י"ל דחשוד כיון דלא מהני שבועתו לברר ע"כ הוי מה"ת בכלל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. רק חז"ל תקנו שבועה להנוטל משום דלא שבקת חיי כו' וכמש"כ התוס' בב"מ (דף ה' ע"א) ד"ה שכנגדו כו'. ועיין בנו"ב מ"ת ח' ח"מ סי' ט' שכתב להשיג על הב"ח דגם לתירוץ ב' של התוס' הוי חשוד בכלל מתוך שאינו יכול להשבע משלם רק כיון שהוא רוצה לישבע תקנו חכמים שישבע שכנגדו ע"ש ואכמ"ל. והא דתני חשוד בכלל הנך נשבעין ונוטלין י"ל דס"ל כמש"כ הר"נ והרשב"א ברפ"ז דשבועות לתרץ זה. או כמש"כ התוס' בב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שמא יוציא כו'. ולכן היכא דהתובע רוצה שישבע החשוד הנתבע. נראה דמה"ת יכול לומר כן רק מדרבנן הא דאין שומעין לו: אך ממה שכתב הרב ר' יהודה חסיד דלכן אמרינן. דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן משום דיכול להיות דעל ידי השבועה יפרוש. אם כן מזה מוכח לכאורה דס"ל דאף מה"ת אין שומעין להתובע אם רוצה שישבע הנתבע החשוד. דאל"כ הא בלא"ה י"ל דלכן לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' מה"ת משום דיכול לומר התובע אני מתרצה שישבע הנתבע אע"פ שלא יהיה בירור הענין ע"י שבועתו. ודברי הר"י חסיד משמע דקאי על דאורייתא. אכן גם מזה אינו מוכח כלל די"ל כיון דס"ל דעיקר חיוב שבועה הוא לברר ע"כ אי נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא מה"ת א"כ לא שייך לעולם בירור הענין ע"י שבועתו ותקשה שפיר דנימא מיגו דחשוד כו' ואין סברא לומר דהתורה הטילה שבועה אף שלא יהיה לעולם שום בירור הענין ע"י השבועה כיון די"ל לעולם מיגו דחשוד אממונא כו'. אבל עכשיו דאמרינן דלכן לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' משום דע"י השבועה יפרוש ויש לנו לעולם בירור ע"י שבועתו וא"ש מה שהטילה התורה בעיקר חיוב השבועה. ע"כ ממילא יש לדון שפיר דאף בחשוד ג"כ אם התובע מתרצה שישבע הנתבע חשוד דשומעין לו מה"ת ואינו מפסיד התובע זכותו שיש לו מה"ת לחיוב שבועתו דיכול התובע לומר דלא יהיה נגרע זכותו ע"י מה דהוי הנתבע חשוד. ומה"ט שכתב הר"י חסיד דע"י השבועה יפרוש ויש לנו לעולם בירור ע"י שבועתו ע"כ שפיר י"ל דבחשוד שאין מבררת לנו השבועה שלו די"ל ביה מתוך שאינו יכול להשבע משלם. ועוד דהא בנשבעין ונוטלין דמוכיח הש"ס בב"מ (דף ה') שם מזה דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' בזה בוודאי בעינן שיהיה בירור ע"י שבועת התובע כיון דעיקר זכותו מה שזיכו חז"ל להתובע להיות נאמן להוציא ממון הוא רק ע"י שבועתו שהאמינו לו חז"ל. ע"כ בזה תקשה דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא א"כ אין לנו בירור ע"י שבועתו ואף מה"ת אין לו נאמנות לחשוד גזלן ע"י שבועה משום דהוי חשוד לא"ד לשיטת הר"י חסיד. אם כן תקשה דנימא מיגו דחשוד אממונא אף דלא הוי גזלן וודאי. ודוקא לתי' קמא דמה דגזלן איבד נאמנות שלו אף בשבועתו הוא רק מדרבנן שפיר חילקו דדוקא חשוד וודאי כו' אבל מיגו דחשוד לא אמרינן. אכן לתי' הר"י חסיד דמה"ת אין לחשוד נאמנות ע"י שבועה א"כ תקשה איך יכול להיות מנשבעין ונוטלין והא יש לומר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואין לנו לעולם שום בירור ע"י שבועתו. ולכן הוכרח לומר דכיון דיש לומר דע"י השבועה יפרוש ולא יגזול ע"כ הוי שפיר לנו בירור ע"י שבועתו. ולכן י"ל דאף הר"י חסיד ס"ל כמש"כ לעיל דמה"ת יכול התובע לומר אקבל שבועת הנתבע חשוד ואף דעיקר השבועה שהטילה התורה הוא לברר הענין עכ"ז יכול התובע לומר כי לדידי מספיק אף שבועת החשוד ואין סברא לומר דיהיה חוטא נשכר ויפטר משבועה לפי דהוא חשוד:

ונתבאר דעיקר מילתא דכתבתי במק"א דשבועה הוא לברר הענין וכמש"כ הט"ז בח"מ סי' רצ"ו סעי' א' כעין זה ע"ש. דבאמת זה גופא הוא פלוגתא דרבוותא כי לשיטת הר"נ והרשב"א ור"י חסיד מוכרח לומר דס"ל כן. אכן לשיטת התוס' דב"ק דנתבאר דס"ל דאף חשוד על השבועה לא דיינינן ביה לומר מתוך שאינו יכול להשבע משלם משום דגם שבועתו מספיק לענין החיוב שבועה שהטילה התורה עליו בע"כ מוכח דס"ל דשבועה אינו לברר הענין רק להפיס דעת התובע [ואולי יתחרט ויפרוש מאימת השבועה]. וגם כיון שיהיה עליו עונש ש"ש לכן זה נחשב במקום תשלומין מה שמוטל עליו לטרוח ולישבע וכמש"כ לעיל בארוכה. וזהו נפ"מ רבתא לכמה ענינים. ודברי התוס' דב"ק הלז הובאו במרדכי פ' ז' דשבועות וזה לשון המרדכי בסוף פ' הגוזל בתרא כתוב בתוספות דחשוד על השבועה פסול מדרבנן עכ"ל המרדכי ומשמע דס"ל כן לדינא. וכן משמע מן שערי שבועות לרב אלפס שער העשרים דין רביעי וז"ל מי שכנגדו חשוד על השבועה הוא שיהא חשוד הנתבע שעליו השבועה ויתברר לנו שלשקר נשבע אמרו חכמים להעביר השבועה מן החשוד ולא יפטר משבועתו אלא ישבע התובע ויטול כדתנן כו' והשני מן החשודין שאין נאמן בשבועה הוא מפסולי עדות כגון מלוה ברבית כו' עכ"ל. הרי שכתב להדיא דמי שנתברר שלשקר נשבע אמרו חכמים להעביר השבועה מהחשוד ולא יפטר כו'. דמשמע דלולי שהיה תק"ח להעביר השבועה ממנו היה נשבע החשוד מה"ת רק חז"ל תקנו להעביר השבועה ממנו ולא יפטר אלא שכנגדו ישבע ויטול. ואפשר שכוונתו במש"כ כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין עד שכנגדו חשוד על השבועה כו'. כמש"כ לעיל לפרש לכוונת התוס' דב"ק בהוכחתם מהא דרפ"ז דשבועות דתנא להך חשוד דכנגדו נשבע ונוטל בכלל נשבעין ונוטלין וכמש"כ לעיל בארוכה. א"כ נתבאר דגם המרדכי והשערי שבועות ס"ל ג"כ כשיטת התוס' דחשוד יכול מה"ת לישבע. וגם נתבאר די"ל לכ"ע דאם רצה התובע שישבע הנתבע חשוד על השבועה דשומעין לו מה"ת רק דאם הוי עיקר דין שבועה לברר הענין או לא בזה פליגי רבוותא כנ"ל וס"ל דכיון דעיקר שבועה הוא לברר הענין ע"כ דיינינן בחשוד לישבע לשקר לומר ביה מתוך שאינו יכול להשבע משלם. אבל אם רצה התובע להיות מספיק בשבועתו שומעין לו מה"ת רק מדרבנן אין שומעין לו וזהו נפ"מ רבתא לכמה ענינים. ועיין לקמן סעיף ג' בחידושי שם:

ואכתי יש לדון דמן דברי הרשב"א בב"ק (דף ק"ח) שהקשה כקושיות התוס' דשם דאמאי חייב כפל בשבועה שניה והא כיון דנמצא שקרן בשבועה ראשונה א"כ אין זה שבועת הדיינים ותירץ דמיירי דעבד תשובה. ומשמע דלא ניחא להרשב"א לתרץ כמש"כ התוס'. א"כ משמע דס"ל דאף מה"ת אין שומעין להתובע להשביע להחשוד דאל"כ ה"מ לתרוצי כמש"כ התוס'. וי"ל דמזה אינו ראיה כלל משום דס"ל להרשב"א דאף דנימא דמה"ת שומעין להתובע מ"מ כיון דרבנן תקנו שאין שומעין להתובע בזה משום חשש חילול ה' ע"כ ממילא אין זה מקרי שבועת הדיינים לחייבו כפל כדמצינו בכ"ד דאמרו למיזל בתר דרבנן בכזה. ומש"כ לעיל בכוונת התוס' דב"ק דס"ל כיון דר"פ אמר כן בב"ק שם ולר"פ הא מצינו בשבועות (דף ל"א) דמשחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' אזלינן בתר דאורייתא. י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דבחידושי הרשב"א לשבועות (דף ל"א) שם הקשה באמת דמ"ט דר"פ שם ותירץ כיון דהיה תועלת מפסולי עדות דרבנן אם יעידו דמהני תפיסה או שמא האחר יתבייש ממנו אם היה מעיד כיון דמה"ת חזי ע"כ שפיר אזלינן שם בתר דאורייתא לר"פ ע"ש. א"כ הכא דלא שייך כן לכן י"ל דכ"ע מודו בזה דלא אזלינן בתר דאורייתא. [ועיין בסוכה (דף כ"ג) וביומא (דף ע"ד) ושא"ד ואכמ"ל]. וע"כ לא היה רוצה הרשב"א לתרץ כמש"כ התוס' שם. אבל בעיקר הדין של התוס' י"ל דגם הרשב"א מודה דמה"ת שומעין להתובע אם ירצה שישבע הנתבע חשוד. ואף דס"ל דבחשוד שייך מה"ת לדון ביה מתוך שאינו יכול להשבע משלם וכמש"כ ברפ"ז דשבועות וכנ"ל ולדידיה נסתר הוכחת התוס' משם. עכ"ז י"ל דס"ל כן מצד הסברא ובפרט דהא מצינו דעת הרשב"ט דס"ל דשומעין להתובע בזה גם האידנא משום דלא היה תקנת חז"ל ע"ז. ע"כ אין לנו להרבות במחלוקת וכמש"כ לעיל: העולה לנו מכל מה שנתבאר דבפסולי שבועה אם אינו עבירה של ממון. דלא הוי חשוד מה"ת להיות פסול לישבע רק מדרבנן. ובעבירה של גזל וכיוצא בו יש בו פלוגתא דרבוותא אם פסול מה"ת או רק מדרבנן. והיכא דנשבע לשקר בזה יש פלוגתא דרבוותא ג"כ אי מיפסל מה"ת לשבועה או רק מדרבנן. וכן נתבאר דלענין אי מהני שבועתו בתורת בירור הענין בוודאי לכ"ע אין לו נאמנות ע"י שבועתו כיון דהוי חשוד לא"ד. רק לענין אם יכול התובע לומר אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד בזה יש לומר דכ"ע מודו דיכול התובע לומר כן מה"ת אך מדרבנן הא דאין שומעין לו. וכן נתבאר דיש פלוגתא דרבוותא אם שבועת הבע"ד שהטילה התורה עליו הוא משום בירור הדבר או כדי להפיס דעת הבע"ד. וכמו דאמרו בב"מ (דף ל"ה ע"ב) דשבועה כדי להפיס דעתו וכמש"כ לעיל משום דחיוב שבועה שהטילה התורה עליו הוא במקום תשלומין משום עונש ש"ש שיהיה עליו אם ישבע בשקר כנ"ל. וכפי לשון הגמ' בתמורה (דף ג' ע"ב) גבי שבועה דזהו לפייס את חבירו וכמש"כ לעיל:

ואחר כותבי כ"ז ראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ד דמשמע דס"ל דמי שנשבע לשקר מיפסל מה"ת לשבועה ע"ש שקיצר בזה. ולא הביא לדברי התוס' ב"ק (דף ק"ח) והמרדכי פ"ז שבועות ושערי רב אלפס הנ"ל דס"ל דלא מיפסל מה"ת רק מדרבנן. והעיקר כמש"כ בארוכה ב"ה דכיון דמצינו שיטת התוס' בב"ק והמרדכי ושערי רב אלפס הנ"ל ע"כ ה"ל ספיקא דדינא כנ"ל. וגם י"ל דכוונת הרדב"ז הוא לענין אם מהני שבועתו לברר אבל אם התובע רוצה שישבע דקיי"ל דאין שומעין לו דזה אינו רק מדרבנן ולא מן התורה כנ"ל:

ענף ז:

נקרא חשוד כו' ושבועת שוא וביטוי כו' וי"א דוקא בשבועה דלעבר אבל בשבועה. דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא. ופי' הסמ"ע בס"ק ז' דאע"ג דנאסר על האוכל בשבועתו וה"ל כאוכל נבלות כו' מ"מ יש ליצה"ר לגרותו כיון שלא אסרתו התורה כו'. וכן הוא לעיל בסי' ל"ד סעיף ה' ובסמ"ע שם ס"ק י"ב דבשעה שנשבע דעתו היה לקיים שבועתו ואח"כ יצרו ולבו אנסי' לעבור על השבועה דאינו איסור מצד עצמו אלא הוא אסרו אנפשו בשבועתו כו'. ומקורו הוא מן שבועות (דף מ"ו ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא מישתבע כו'. וברא"ש ור"נ שם:

ולכאורה יש לדון דה"ה במי שנדר בקונם ככר זה עליו ועבר ואכלו דג"כ י"ל לפי הך שיטה דס"ל בשבועה דלהבא דלא נפסל לעדות ולשבועה משום דבשעה דקיבל עליו היה אז בדעתו לקיים שבועתו ואח"כ יצרו אנסו דה"ה גבי נדרים וקונמות דלהך שיטה לא מיפסל. אכן יש לחלק דשאני בקונמות ונדרים דמיתסר חפצא עלי' כמבואר בנדרים (דף ב' ע"ב) ע"כ דינו כמו ההקדישות וכיוצא דנאסרין על האוכלן. והעובר עליהן היי כמו אוכל נבלות וטרפות דנאסר גופן על האוכלן דבוודאי מיפסל לעדות ולשבועה. ואין זה דומה לשבועה דלא מיתסר חפצא. רק דמיתסר נפשיה מן חפצא לכן חילקו שם בין לשעבר ולהבא לענין פסול עדות ושבועה משא"כ בעובר על נדרים. ועיין במל"מ ה' מעילה פ"ד ה"ט מה שנסתפק באוסר עליו איזה דבר ולא התפיסו אם יש בו דין מעילה. אבל בנ"ד אין לחלק בין התפיסו ללא התפיסו דהא בכל גווני אמרו דבנדרים מיתסר חפצא עלי'. ע"כ אין זה דומה לשבועה דלהבא כלל אף לפי שיטת הפוסקים דמחלקים בין להבא לשעבר. דבנדרים לכולי עלמא הדין דמיפסל אם עבר בקום ועשה דחייב מלקות:

ועפ"ז יש להעיר בדברי הב"ש לאה"ע סי' קט"ו סעיף ג' בס"ק ז' גבי נודרת ואינה מקיימת דתצא בלא כתובה דכתב הב"ש שם ואם תשבע על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחוייבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה כו' א"נ דהשבועה הי' חל עלי' ועברה על השבועה נמצא דהיא עוברת ע"ד ויכול לגרשה בע"כ עכ"ל הב"ש. ולדעתי יש לדון בעיקר דבריו לפי הסוברים לחלק בין לשעבר ללהבא משום דקילא שבועה דלהבא ע"פ הטעם דאמרו דלכן לא מיפסל לעדות בעובר על שבועה דלהבא משום דבשעה דנשבע היה בדעתו לקיים ואח"כ יצרו אנסו כו'. דה"ה הכא במה שאמרו בנודרת ואינה מקיימת דתצא בלא כתובה משום דבני' מתים די"ל דזה אינו רק בעוברת על נדרים דהא כתבתי לחלק דשאני נדרים גבי זה משום דמיתסר חפצא והוי כמו כל דברים האסורים בעצמם דהאוכלן מיפסל לעדות. וחמור זה מן עובר על השבועה בזה. דכמו כן במה שאמרו דנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה דזה אינו רק בעוברת על נדרים בקום ועשה. משא"כ בעוברת על שבועה דלהבא די"ל דזה קילא גם גבי מה דאמרו דבני' מתים. דבעוברת על שבועה דלהבא כיון דאינה באיסור חפצא ובפרט בשב ואל תעשה י"ל דקילא בזה. דמנלן דבני' מתים בכה"ג. ונבאר זה ביתר ביאור:

והנה בכתובות (דף ע"ב) אמרו גבי נודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כו' רב נחמן א' מהכא לשוא הכיתי את בניכם י"ל לפי מה דאמרו בשבועות (דף כ"א) מה שוא לשעבר כו' ובלעבר אמרו שם דחייב מלקות דבזה עקימת פיו הוי מעשה גבי שבועה משא"כ בלהבא בשבועה שאוכל ככר ולא אכל דהוי לאו שאין בו מעשה. א"כ ה"ה גבי נודרת ואינה מקיימת י"ל דזה אינו רק בעוברת בקום ועשה דחייבת מלקות ומנלן בעוברת בשב ואל תעשה כמו נידון הב"ש דנשבעת לקבל הגט דאף דאינה רוצית עכשיו לקבל הגט מ"מ הא אינה עוברת על השבועה רק בשב ואל תעשה דאינה חייבת מלקות א"כ מנלן בכה"ג להוכיח דיהיה דינה לצאת שלא בכתובה דהא אין זה דומה להך דלשוא. וגם הא שיטת הפוסקים הללו לחלק בין שבועה דלעבר ללהבא גבי פסולי עדות ושבועה. כמו כן יש לחלק הכא דכיון דשבועה דלהבא קילא מן לעבר מה"ט גבי פסולי עדות ושבועה דה"ה הכא אפשר לחלק ג"כ מה"ט: ולמ"ד דיליף שם להך דבעון נדרים בנים מתים גבי הך דנודרת ואינה מקיימת. מהך דאל תתן פיך לחטיא את בשרך כו'. לפ"ז מוכח דאף בעוברת על השבועה דלהבא ובשב ואל תעשה ג"כ הדין כן דהא הך פסוק הוא בקהלת ה' מיירי בנדרי הקדש וצדקה וכמבואר בחולין (דף ב') ובנדרים (דף ט') על הפסוק דבקהלת שם לעיל מיני' טוב אשר לא תדור כו' וכש"כ למאן דס"ל שם דקאי באומר הרי עלי כו'. והוי זה חטא דלהבא ובשב וא"ת א"כ מוכח מהך קרא דאף בכה"ג אמרו דבעון כזה בנים מתים. ע"כ להך מ"ד אין לחלק כאן בזה. אכן לרב נחמן דיליף כן מן הך דלשוא הכיתי כו'. עדיין יש לחלק דדוקא בהך דלשוא דהוי בלעבר או בנדרי איסור דמיתסר חפצא דאין לחלק בנדרי איסור בין לשעבר וללהבא בזה אמרו כן. אבל בעוברת על שבועה דלהבא אין להוכיח מהך קרא דלשוא. וכן לפי שיטת הריב"ש בסי' שי"א שמחלק דבשבועה שלא אוכל ואכל דמיפסל לעדות משום דהא לוקה משא"כ בשבועה שאוכל ולא אכל דהא הוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה והובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק י"ב ובש"ך ס"ק ה' והכריע להלכה כדברי הריב"ש. א"כ מהך קרא דלשוא אין להוכיח רק בעוברת על שבועה דלהבא בקום ועשה דהוי חטא של מלקות דומיא דלשוא בזה. ועדיין י"ל דבשבועה דלהבא בשב וא"ת כיון דאין לוקין ע"ז א"כ אין זה דומה להך דלשוא דהא בשוא דהוי לשעבר לוקין ע"ז. וכיון דקילא ואינו בר מלקות אינו דומה לשוא:

ואפשר לומר דרב נחמן דיליף מן לשוא כו' ס"ל לפרש להך דאל תתן פיך לחטיא כו' דלא קאי על נדרים אלא ס"ל לפרש כשיטת האמוראים דבמדרש לקהלת שם דמפרשי להך פסוק על ענין אחר וכעין זה בתרגום יונתן שם. ולכן אמר רב נחמן למדרש כן מן פסוק דלשוא. ולפ"ז הוי נפ"מ רבתא בין המ"ד דיליף לזה מן אל תתן פיך כו' לבין ר"נ דיליף מן לשוא הכיתי כו'. בענין עוברת על שבועה דלהבא בשב ואל תעשה דלר"נ אין לנו הוכחה ע"ז ומסברא בלא הוכחה אין לנו לומר כן מדעתינו. וי"ל דאיתשיל שם בכתובות הנך מימרות דאמוראי הללו בפלוגתתם לענין דינא דעוברת ע"ד דיוצאות שלא בכתובה דבמשנה שם. א"כ ממילא הלכה כרב נחמן בדיני. ועיין בהר"נ לנדרים (דף פ"ח ע"ב) ד"ה ולענין הלכה פסק הנגיד כו' כיון דעיקר פלוגתייהו בדיני תליא כו' נקטינן כשמואל דהלכתא כוותי' בדיני עכ"ל. ובתוס' שבועות (דף מ"ג ע"ב) סוף ד"ה מתני' בדפריש כו' ובש"ך ח"מ סי' פ"ט ס"ק ח'. ובשבת (דף ל"ב ע"ב) אמרו כן בשם ר"נ בר יצחק ועיין בח"א להמהרש"א שם. ועכ"ז הוי לן ספיקא דדינא אם כהמ"ד דיליף מן אל תתן פיך כו' או כהמ"ד דיליף מן לשוא כו'. ולכן אין דין זה ברור כ"כ משום דיש להסתפק עדיין בעוברת על שבועה דלהבא בשב ואל תעשה. ובירושלמי כתובות פ"ז ה"ו הביא רק הדרש דלשוא כו':

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה