נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן צא
א (סעי' א' ש"ך ס"ק ג'):
דאף למ"ש לקמן סי' קמ"ט סעיף י"ד דלכאורה משמע מדברי הרב המגיד פ' י"ד מטוען דאין משביעין היסת ע"פ ברי של כו' עכ"ל: וזה לשון הרמב"ם פ' י"ד ה' טוען הל' ה' תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל כו' שאין אכילתו ראיה עכ"ל. והמ"מ כתב שם טעם שאין טענת כו' טענה להשביע עליה כו'. והובא בסמ"ע סי' קמ"ט סעיף י"ד ס"ק כ"ג ובש"ך שם. והביא שם בשם הרשב"א דס"ל דחשבינן טענתו לטענת ברי ע"ש. ובאמת יש לומר דעיקר טעמו של הרמב"ם הוא עפ"י הא דב"ק (דף צ"ו ע"א) דלא עבדינן תקנתא לכל וה"ה בהך תקנה דשבועת היסת וכמש"כ כעין זה הקצה"ח בסי' ס"ו ס"ק ל"ב גבי תקנה דמכירת שטרות ע"ש. והא שכתב הרמב"ם בפ' י"ד מטוען שם דישראל הבא כו' אין אכילתו ראיה ומשמע דאף בזו אינו נשבע וכמש"כ המ"מ שם. י"ל דטעמו הוא דגם בכה"ג שייך סברא זו וכעין הא דב"ק שם דאמרו דזבניה לישראל דהבא מחמת כו' ה"ה כו'. והראב"ד בהשגות שם פ' י"ד מטוען שאם מכרה לישראל כו' שישבע כו'. והשיג על הרמב"ם שם בזה. ומשמע דלעיל מיניה היכא דלא מכרה כו' מודה דאינו נשבע. טעמו דס"ל כמש"כ לדמות זה להא דב"ק דלא תקנו תקנתא לכל אלא היכא דמכרה שאני משום דיש לחלק בין הך דמכרה להך דב"ק דזבניה לישראל והחילוק פשוט לכן קצרתי בזה. וכן במה שכתב הש"ך הכא ולקמן בסי' קמ"ט ס"ק י"ג בשם תשובת הרשב"א המובא בב"י סי' ע"ב מחודש י"ח ולקמן סוף סי' קפ"ה דס"ל דחשבינן טענתו לטענת ברי יש לומר דשא"ה דהוי עכשיו לטובת הישראל. והמ"מ שם פ' י"ד מטוען אתי עלה מהטעם דגם זה מקרי טענת שמא וכמש"כ הסמ"ע והש"ך בסי' קמ"ט בשם המ"מ. וכן הוא בסי' קע"ו סעיף ל"ו בסמ"ע ס"ק ע"ו ובש"ך שם ס"ק מ"ט: אכן לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ס"ו סעיף כ"ה לחלק דשאני היכא דהוי לתקנת המסחור דאינו דומה זה להך דב"ק ע"ש א"כ ה"ה הכא יש לחלק בזה. ובעיקר הך מילתא דכתבתי לדון ע"פ הא דב"ק (דף צ"ו) דלא עבדו תקנתא לכל. יש להעיר עפ"ז במה שכתב הרמב"ם ה' זכיי' פ"ט ה' י' בזה"ל אבל שכ"מ שציוה ליתן כו' מתנה אין שומעין לו שזה כמו שציוה לעבור עבירה עכ"ל וכן כתבו בח"מ סי' רנ"ו סעיף ג'. ואי נימא לכללא דלא תקנו לכל רק כו' א"כ בלא"ה לא מהני שם מתנת שכ"מ דהא לא תקנו לכל ע"כ אף היכא דלא הוי עבירה ג"כ אינו קונה. ואפשר לחלק דשא"ה דתקנו משום שלא תטרוף דעתו כו':
ה (שם סעיף ג'):
והנהוג בבתי הדינים לחייב שבועת היסת לכל מי שבא לתבוע את ישראל. וכעת אפשר לדון לפי המקומות דבדיניהם אינן מחייבין שבועה על תביעה בע"פ במשפטיהם א"כ זהו דומה למה דמבואר בב"ק (דף קי"ג ע"א) שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו כו' בדיני כו' זכהו ואמור לו כך דינכם והובא בהרמב"ם פ' י' הל' מלכים ה' י"ב. א"כ ה"ה בנ"ד אף דנימא דנהגינן להשביע לכל מי שבא לתבוע משום דנקטינן דהדין הוא לחייב שבועת היסת אף בכה"ג מ"מ היכא דבמשפטיהם אין דנין לחייב שבועה על תביעה בע"פ א"כ הדין הוא לדון ולומר כך דינכם דאין מחייבין שבועה על טענה בע"פ:
והנה הרא"ש בב"ק פ"ק סי' י"ט כתב עלה דאמרו שם בני חורין כו' א"נ דשור של א"י שנגח כו' אין מוציאין ממנו אלא בעדים כשרים והובא בטור ח"מ סי' ת"ח ובסמ"ע שם. וקשה אמאי לא נימא בזה כך דינכם. ומצאתי ביש"ש לב"ק פ"ק סי' מ"א שהקשה זה ותירץ דאין אומרים כך דינכם רק להחזיק אבל לא להוציא והובא דברי היש"ש בתוס' רעק"א למשניות בב"ק פ"א משנה ג' אות י"א. והנה לפי מש"כ הרמב"ם ה' נזקי ממון פ"ח דבדיניהם אין מחייבין על נזקי שור וכמש"כ המ"מ שם אין מקום לקושיות היש"ש. אך לפי שיטת השגת הראב"ד שם שפיר הקשה והוכיח מזה כלל מחודש הלז. ויש להקשות על הכלל הזה מן ירושלמי לב"ק פ"ד ה' ג' על משנה שור של כו' בין תם בין מועד משלם כו' רב אמר ראה כו' חזקי' אמר הופיע כו' ר' אבוה בשם ר' יוחנן כדיניהם כו'. הרי להדיא מפורש בירושלמי בשם ריו"ח דאף להוציא דיינינן כדיניהם. וגם מוכח בירושלמי כשיטת הראב"ד דבדיניהם דיינינן לחייב על נזקי שור. ואפשר כיון דשארי אמוראי שם בירושלמי וכן בב"ק בש"ס דילן (דף ל"ז ע"ב) לא תירצו כן א"כ מוכח מזה דאין דנין כך דינכם להוציא. וכן הא אמרו בירושלמי שם לאחר דאמר ר' אבוה בשם ריו"ח כדיניהן דר' אבהו לא על הדא איתאמרת אלא כהדא דתני ר' חייא כו'. ע"כ שפיר כתב היש"ש להכלל הלז דשאני היכא דהוי להוציא:
ובעיקר מילתא אם אמרינן כך דינכם להוציא או לא נלע"ד דזה תלוי במה דמבואר בהרמב"ם פ"ט ה' מלכים ה' י"ד דעיקר מילתא דנצטוו על הדינין היינו שיושיבו דיינין לדון כו'. והכסף משנה שם כתב בשם הרמב"ן בפי' התורה בפרשת וישלח דצווי הדינין הוא להתנהג בהדינין ע"פ חוקי התורה כו'. אכן מדברי הרמב"ם משמע דעיקר התנהגות מצות הדינין הוא אף ע"פ חוקי הנימוסיות כו'. ולפי זה יש לדון דהך מילתא אי אמרינן כך דינכם להוציא או לא דזה תלוי בהך פלוגתא דאי נימא דהתנהגות הדינין הוא ע"פ חוקי דת התורה אז הדין נותן דלא אמרינן כך דינכם להוציא משום דהא עיקר מצות דינין הוא ע"פ מצות התורה וכיון דבדין התורה הוא פטור א"כ אין לנו כח לחייבו ולהוציא ממנו ממון שלא ע"פ דין התורה. והא דאמרינן כך דינכם זהו רק לפטור וזהו כעין גדר הפקעת כו' דלהחזיק שאני. ואפשר דמטעם זה פסק הרמב"ם בפרק יוד ה' מלכים ה' י"ב בענין כך דינכם דיראה לו דאין דנין כן כו' תושב כו' משום דאזיל לשיטתו דס"ל דעיקר צווי דינין הוא ע"פ חוקי הנימוסיות הקבועין ולכן לעולם דנין לו כדיניהם וכמש"כ הרמב"ם שם. אבל לשיטת הרמב"ן דעיקר מצות דינין הוא שיתנהגו ע"פ דיני התורה א"כ היכא דאומרים כך דינינו אין לחלק כו'. ואי נימא כמשמעות הרמב"ם דציווי הדינין היא ע"פ חוקי הנימוס אז הדין נותן לומר כך דינכם להוציא גם כן כיון דעיקר מצות דינין הוא על פי חוקי הנימוס:
ואפשר דלכן כתב הרמב"ם פ"ח ה' נזקי ממון ה' י"ג אין הנזקין משתלמין כו' אלא בראי' ברורה שלא תאמר הואיל ואין מצויין כו'. וזהו לתרץ מה דהקשה הרא"ש בב"ק (דף ט"ו) עלה דאמרו שם בני חורין כו' דמה אשמועינן בזה ותירוץ הרמב"ם הוא כמ"ש הרא"ש שם בתירוץ קמא וכמש"כ הלח"מ שם והובא בטור סי' ת"ח ובבית יוסף ובסמ"ע שם. ולא ניחא להרמב"ם לתרץ כמו שכתב הרא"ש שם בתירוץ השני הנ"ל משום דלשיטתו דאמרינן כך דינכם להוציא אינו יכול לתרץ כך. אך זה אינו הכרח לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם פ"ח ה' נזקי ממון ה' ה' דאינן דנין לחייב על נזקי כו' א"כ אינו שייך כלל כך דינכם ולפ"ז נסתר זה ההוכחה. ובאמת גם לשיטת הרמב"ם יש מקום לתרץ כמו שתירץ הרא"ש בתי' השני. והרמב"ם חדא מינייהו נקיט משום דלא נחית לזה:
ועיקר הך מילתא אם מצות דינין הוא ע"פ דיני התורה או ע"פ חוקי הנימוס אמרתי מכבר דבר נחמד בזה ומצאתי כן בתשובת הרמ"א סי' יו"ד שכתב דזה תלוי בפלוגתת אמוראי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דר' יוחנן אמר ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כו' כי אתא ר' יצחק תני איפכא כו' אלהים זו דינין דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים כו'. דלמאן דס"ל למילף דדנין מן אלהים א"כ עיקר מצות דינין ע"פ חוקי דיני התורה כדכתיב אלהים בפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים דקאי על דיני התורה אבל לר' יוחנן דס"ל למילף דינין מן ויצו כו' א"כ יכול להיות מצות הדינין ע"פ חוקי הנימוס. ולכן לפי דהוכיח הרמ"א שם דהלכה כר' יצחק לכן הדין נותן דמצות דינין הוא ע"פ חוקי דיני התורה כמו דהאריך שם הרמ"א בתשובה. ולפ"ז נלענ"ד לומר דר' יוחנן דס"ל למילף דינין מן ויצו ומצות דינין הוא ע"פ חוקי הנימוס הקבועין ע"כ הדין נותן דאמרינן כך דינכם אף להוציא כיון דזהו עיקר הציווי. ולכן אמר ר' יוחנן בירושלמי בב"ק פ"ד ה"ג על משנה שור של כו' דזהו מטעם דכדיניהם דיינינן ואף להוציא דנין כן ואזיל ר' יוחנן לשיטתו בסנהדרין כנ"ל. אכן לדינא לפי מה דכתב הרמ"א בתשובה דקיי"ל כר' יצחק דיליף מן אלהים דעיקר מצות דינין הוא מן אלהים דהוא ע"פ חוקי דיני התורה ע"כ שפיר פסק הרא"ש וכפי מש"כ היש"ש דלא אמרינן כך דינכם להוציא ואינו קשה ע"ז מן הירושלמי משום דהתם אמר זה ר' יוחנן ואזיל לשיטתו. וסעד לדברי הרמ"א בתשובה דפסק כר' יצחק דבסנהדרין (דף נ"ו). ראיתי במדרש בראשית פ' ט"ז דאמרו בשם ר' לוי דויצו זה עבודת כוכבים אלהים אלו הדינים ע"ש. א"כ ס"ל לר' לוי כר' יצחק וה"ל ר' יוחנן יחיד לגבייהו: ו (שם סעיף ד' ש"ך ס"ק ט'):
ועפ"ז יש מקום ליישב מה דהקשיתי כבר בהא דע"ג (דף ט"ו ע"א) דאמרו גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה ופי' רש"י בד"ה שאלה קנייה לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי היא שלו עכ"ל. והנה בח"מ סי' ש"א סעיף ט' א"י שהפקיד כו' אין לו דיני השומרים כו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ומה"ט נמי אם היה הנפקד מתחלה כו' דאין לו דין שומר עכ"ל. וכ"כ הקצה"ח בסי' ע"ב ס"ק מ"ג ועיין בנתיבות שם ס"ק נ"ג ובמשובב נתיבות סי' ע"ב ס"ק נ"ג מזה. ולדברי הנתיבות דס"ל דחייב הא"י בדיני שומרים כמש"כ שם תקשה עליו מן הסמ"ע הנ"ל דכתב להדיא דאינו חייב. ויש ליישב דשא"ה בנידון דכתב הסמ"ע דמיירי דהיה בתחלה א"י ואח"כ כו' וכיון דעכשיו הוא ישראל לא שייך בזה הטעם שכתב הנתיבות שם. ולכן אינו סתירה מדברי הסמ"ע לדברי הנתיבות. אכן מן דברי רש"י בע"ג הנ"ל דכתב להדיא דמכי שאלה נתחייב באונסין. א"כ מוכח מזה כמש"כ הנתיבות ותקשה על הקצה"ח דכתב דאינו חייב בדיני השומרים דהא כתב רש"י להדיא דחייב באונסין בשאלה. ולכאורה היה אפשר לחלק דשאני שאלה דכל הנאה שלו ע"כ חיוב אונסין בשאלה נוהג לכל. ובפרט לפי דברי התוס' בכתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זו מקודשת כו' בסה"ד שם שכתבו לפרש למה דאמרו בב"מ (דף צ"ד) שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה א"נ ש"ה דחייבתו תורה כו' ושואל דכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם כו'. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ג' בד"ה ובב"מ (דף צ"ד ע"א) כו'. אבל באמת זה אינו כי אין מקום לחלק בין שואל לשארי שומרים וכמבואר בכמה דוכתי וכמש"כ בחידושי לח"מ סי' צ"ו סעיף א'. ועוד דהא בפ' שואל כתיב ג"כ וכי ישאל איש מעם רעהו כו'. ולכן אין סברא לחלק כלל בין שואל לכל השומרים וע"כ שפיר מוכח מן רש"י דלא כהקצה"ח. וכן מוכח מן הרמב"ם פ' י"ג הלכות מכירה דין ז' ובח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו גבי אונאה דכל עם מצווין להחזיר אונאה שלא יהיה חמור כו' וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק מ"ה וביש"ש לב"ק. וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"ג) ד"ה במעמד ג' כו'. א"כ מוכח מכל זה דלא כהקצה"ח:
והנלע"ד די"ל דרש"י ס"ל דאמרינן כך דינכם אף להוציא ודלא כהיש"ש וכמש"כ לעיל לשיטת הרמב"ם דעיקר מצות דינים הוא ע"פ חוקי הנימוסיות הקבועין. ועיין בלח"מ פ"ט הלכות מלכים הלכה י"ד במש"כ לשיטת רש"י בסנהדרין ויש לדון הרבה בזה ואכמ"ל. וידעתי מש"כ הרמ"א בתשובה סי' יו"ד דרש"י ס"ל דהלכה כר' יצחק ע"ש אבל לדעתי יש לדון בדבריו ולכן יש לומר דרש"י בע"ג ס"ל כשיטת הסוברים בפירוש הדינים דהצווי הוא התנהגות חוקי הנימוסיות ולכן הדין נותן דאמרינן כך דינכם אף להוציא. ומהא דב"ק (דף ל"ז) אין סתירה לזה די"ל דאפשר דלא היה ברירא להש"ס איך הדין בדיניהם וכדחזינן באמת דהרמב"ם ס"ל דאינן מחייבין כו' וכמש"כ הרמב"ם פ"ח הלכות נזקי ממון וכנ"ל. ואף דמן הירושלמי לב"ק שם לא משמע כן כנ"ל עכ"ז מן ש"ס דילן בב"ק שם לא הוי סתירה לזה. ולכן שפיר כתב רש"י דבשאלה חייבין באונסין משום דזהו דין הנוהג לכל והדין הוא לומר כך דינכם אף להוציא. ולהרמב"ן דס"ל דמצות דינין הוא שיתנהגו ע"פ דיני התורה לא אמרינן כך דינכם להוציא ולכן שפיר כתב הקצה"ח דאינו נוהג דין שומרים לכל עם רק כו'. ודברי הסמ"ע בסי' ש"א ס"ק י"ב אתי שפיר לכל השיטות דהא מיירי שם בהיה הנפקד מתחלה כו' ואח"כ כו' א"כ לא שייך בכה"ג בלא"ה לדון בזה להך כך דינכם וכמש"כ לעיל. ומן לשון הרמב"ם פ' י"ג הלכות מכירה והמחבר בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו שכתבו הטעם שלא יהיה חמור כו' כנ"ל משמע דלא אתו עלה משום כך דינכם רק משום שלא יהיה חמור כו' א"כ משמע מזה דלא כהקצה"ח כנ"ל:
ועכשיו אבאר כוונת דברי רש"י בע"ג הנ"ל שכתב הטעם דלכן שאלה קנייה לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו דלכאורה קשה מי הכריח לרש"י לפרש הך טעמא דהא חזינן גבי שכירות דאמרו שם אגרא קנייה הרי דאף גבי שכירות דאינו חייב באונסין ג"כ ס"ל להש"ס מתחלה דקנייה. ועוד דהא ממה שחייב באונסין אין הכרח לומר דקונה כמו דמבואר בב"מ (דף נ"ט ע"א) על הא דאמר רב הונא השואל קורדם בקע בו קנאו כו' אילימא לאונסין כו' אלא לחזרה כו'. וכעין זה הוא בקידושין (דף מ"ז). א"כ אין זה הוכחה לומר דמדקני לאונסין דיהיה שלו דהא אינו ראיה מחיוב אונסין:
והנלע"ד בכוונת רש"י דהיה קשה לרש"י על מה דקאמרי סתמא דגמ' שאלה קנייה דמאיזה טעם יהיה קונה בשאלה הא שיטת רש"י ידוע דפוסק לדינא כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת כמבואר בפרק השוכר את הפועל (דף ע"א) בתוס' ד"ה רב אשי אמר כו' וביו"ד סי' ש"ך. א"כ לפי שיטתו קניות הא"י הוא בכסף ולא במשיכה א"כ קשה איך אמרו הכא בפשיטות שאלה קניי' והא לא קנהו במשיכה. בשלמא הא דאמרו אגרא קנייה אתי שפיר משום דקנהו ע"י קנין כסף דיש בשכרה משא"כ בשאלה דליכא כסף שם. וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף זיי"ן להוכיח דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ן דאין לחלק בין מכר דאיכא כספא למתנה דליכא כספא אלא בכל גווני אם נימא דהדין הוא דבמכירה אינו קונה משיכה דה"ה במתנה אינו קונה משיכה וכמבואר ברש"י שם ד"ה פרדשני כו' וע"ש בתוס' ד"ה פרדשני כו'. א"כ ה"ה שאלה אף דליכא כספא שם מ"מ אינו נוהג בו קנין משיכה כיון דהדין הוא דבעינן בא"י קנין מעות דווקא ומשיכה אינו קונה ביה:
ובספרי באר יצחק שם הארכתי לבאר הא דב"מ (דף צ"ט) דאמר ר' אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ובשיטת ר' אמי דשם דס"ל דמשיכה קונה בשאלה מה"ת וכתבתי דיש לחלק בין מכירה ומתנה דהוי קנין עולמית לשאלה דאין זה קנין עולמית ע"כ לא שייך ביה קנין משיכה. ועיין שם במה שהבאתי בשם השמ"ק לב"מ שם בשם הריטב"א. ונקדים הא דח"מ סי' ל"ט סעיף י"ז דהביא שם שיטת הר"י בן מיגש והרמב"ן דס"ל דהיכא דיש שם שעבוד נכסי ה"ל כמו חליפין ולכן ס"ל דאחר שכתב השטר דזכה המלוה בשעבוד נכסי של הלוה דאין המלוה יכול לחזור בו וכמש"כ הש"ך שם בס"ק מ"ט. ועיין באה"ע סי' כ"ט סעיף וא"ו ובב"ש וח"מ שם דהביאו פלוגתת הראשונים אם שט"ח שמתחייב א"ע ה"ל כמו כסף או דכיון דהוי אגיד גביה אין דינו ככסף. והקצה"ח בסי' ל"ט ס"ק ח' ובנתיבות שם האריכו בזה וכן הקצה"ח בסי' ק"ץ ס"ק ו' האריך הרבה אם חיוב שמתחייב א"ע ה"ל כמו כסף או לא והביא להך דקידושין (דף ה') ופי' רש"י שם דס"ל דחיוב שמחייב א"ע ה"ל כמו כסף. וי"ל דה"ה בדין קנין חליפין והדברים ארוכין ואכ"מ:
והנה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט שם הקשה על שיטת הר"י בן מיגש והרמב"ן מהא דקידושין (דף מ"ז) ומן ב"מ (דף צ"ט) דר"ה ס"ל השואל קורדם בקע בו קנאו כו' ור' אלעזר ס"ל דמצד תקנה אתי עלה. הרי דאף דזכה המשאיל בשעבוד נכסי של השואל אפ"ה לא ה"ל זה כמו חליפין והאריך בזה. ואכתוב כאן קוטב דברי האו"ת שם בס"ק כ"ז בשינוי לשון קצת וזהו דעיקר הך מילתא תלוי במה דפליגי אמוראי בב"ק (דף קי"ב) ובכתובות (דף ל"ד) אם נכסי שומר משתעבדי מעידן משיכה או מעת אונסין וגניבה כי זהו פלוגתת הראשונים המובא בסי' שמ"א סעי' ד' בסמ"ע וש"ך שם איך קיי"ל לדינא בזה. א"כ י"ל דלמאן דס"ל דמשעת אונסין נשתעבדו נכסיו ע"כ אין בזה דין חליפין ולכן ס"ל לרב הונא דוקא בקע בו קנאו וכן ס"ל לר' אלעזר רק משום תקנה דתקנו משיכה בשומרים כו' אבל מ"ד דמעת משיכה נשתעבדו נכסי י"ל דס"ל מה"ט דמה"ת קונה משיכה בשאלה משום דה"ל כמו חליפין. ואפשר דזהו טעמו דר' אמי דס"ל שם המשאיל קורדם כו' דס"ל דנקנית במשיכה מה"ת וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ט). וי"ל דאף ר' אמי ס"ל דמה"ת לא שייך משיכה בשאלה כיון דאינו קנין עולמית רק משום דס"ל נכסי שומר מעת משיכה עשתעבדי וה"ל כמו חליפין ולכן קונהו במשיכה כן הוא קוטב דברי האו"ת שם:
ולפ"ז אתי שפיר כוונת רש"י במה שכתב לבאר דלכן שאלה קניי' דכיון דחייב באונסין ה"ה שלו. משום דהיה קשה לרש"י על מה דאמרי בסתמא דגמ' בפשיטות שאלה קניי' דהא לדינא לפי שיטתו דפוסק כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת א"כ אינו קונה הא"י את השאלה ע"י קנין משיכה. בשלמא הא דאמרו שכירות קניי' י"ל דקונהו מן דין כסף אבל בשאלה הא אין כאן קנין כסף. ומזה מוכיח רש"י די"ל דס"ל להש"ס לדינא דאמרינן כך דינכם להוציא וע"כ חייב באונסין מן הדין. וס"ל להאי סוגיא דנכסי שואל משתעבדי מעת משיכה וכמש"כ לעיל בשיטת ר' אמי והרמב"ם פסק להלכה כר' אמי [ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ח' מזה וכן תעיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ג']. לכן ס"ל להך סוגיא לדינא דמשיכה בשאלה קונה לכל בתורת קנין חליפין משום דזוכה מיד בשעבוד נכסי ע"כ ממילא קונהו השואל להך שאלה. והתוס' בקידושין (דף ג') בד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' כתבו בשם הר"ת דקנין חליפין שייך בכל עם ועיין בח"מ סי' קכ"ג סעי' י"ד ובש"ך שם. ולפ"ז יהיה מוכח מן שיטת רש"י דס"ל ג"כ כשיטת הר"ת בזה. [אך זה יש לדחות די"ל דהכא שאני דה"ל דין חליפין שוה בשוה ואפשר לחלק בזה או דאפשר לומר דהכא נחתי בתורת קנין כסף דשייך ג"כ בזה וקצרתי]. וכן יהי' מוכח לפ"ז מהך סוגיא דאמרינן כך דינכם אף להוציא ולכן אמרו בפשיטות שאלה קניי' ואתי שפיר דברי רש"י בעז"ה. ועכ"ז לשיטת הסוברים דלא אמרינן כך דינכם להוציא אין להקשות מהסוגיא הלז דאמרו בפשיטות שאלה קניי'. משום די"ל דס"ל כמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ח' בשיטת ר' אמי דס"ל בב"מ (דף צ"ט) דמשיכה קונה מה"ת בשאלה [לכל העם] משום דהיכא דליכא כספא משיכה קונה בפשיטות מה"ת ולכן א"ש אף לשיטת הסוברים בסוף סי' ל"ט דאף שנכתב השטר וזכה המלוה בשעבוד נכסי עכ"ז יכול המלוה לחזור בו משום דס"ל דשעבוד נכסי אין דינו כמו חליפין וכמש"כ הש"ך שם להוכיח מהסוגיא דב"מ (דף צ"ט) בהמשאיל קורדם כו'. עכ"ז א"ש מה דאמרו בהך סוגיא דשאלה קניי' משום דס"ל ג"כ כמש"כ דשאני היכא דליכא כספא כנ"ל. וכש"כ לשיטת הפוסקים כריו"ח דד"ת מעות קונה מן לעמיתך כו'. אכן מן שיטת רש"י מוכח דס"ל דאמרינן כך דינכם להוציא ג"כ. גם י"ל כשיטת הרמב"ם דמשום שלא יהיה חמור כו':
ענף א:
וביו"ד סי' קל"ב סעי' א' א"י שנגע ביין מותר ליקח דמיו כו' וכתב הש"ך שם ס"ק ב' דאפילו אסרו בשוגג מותר ליקח דמיו כו' וכ"כ הרשב"א והב"ח עכ"ל. ואפשר דטעמם הוא דאף דע"פ דין פטור בנסכו בשוגג מ"מ חייב משום כך דינכם להוציא ג"כ. ולפ"ז י"ל לפי מש"כ הבית יוסף שם דמן הרמב"ם משמע דדוקא בנתכוין להזיקו מותר ליקח דמיו וכ"כ הב"ח שם בשם הרמב"ם ע"ש. דיהיה מוכח מן הרמב"ם דיהיה ס"ל דלא אמרינן כך דינכם להוציא. וכן הוא שיטת התוס' בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ט ע"ב) ד"ה א' רב אשי כו' דמורה שם דס"ל דדוקא בנסכו במזיד חייב לשלם כדתנן בהנזקין המנסך במזיד חייב כו'. ומשמע דסבירא ליה גם כן דלא אמרינן כך דינכם להוציא. והנה לעיל כתבתי בשיטת הרמב"ם להיפך משום דס"ל דעיקר מצות דינין הוא כו'. אכן באמת אין הכרח מזה לפי מה דראיתי בחי' הריטב"א פ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) בד"ה אמר רב אשי כו' שכתב בתחלה בשם יש אומרים דדוקא בנסכו במזיד אבל בנסכו בשוגג אסור למישקל דמי מיני' כיון דבדינינו כה"ג פטור כו' ויש דוחין כו' וזה דעת מורי הרא"ה ז"ל דלעולם מותר ליטול דמי' ואפילו עשה בשוגג וגם הוא פטור בדיניהם וטעמא נפקא לקמן כו' עכ"ל הריטב"א. הרי שכתב להדיא דפטור בדיניהם בזה ע"כ לא שייך לדון בזה להך כך דינכם כלל. וע"כ מוכח מה דס"ל לחייב אף בנסכו בשוגג כמש"כ הרא"ה והש"ך והב"ח דלא אתו עלה מטעם כך דינכם רק מטעם אחר. וכמו שראיתי בחתם סופר על מסכת הנ"ל בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ט) שם טעם אחר במה דשרי למשקל דמי אף דהיה שוגג ע"ש:
והתוס' פ' השוכר את הפועל (דף ע"א ע"ב) הקשו על רש"י דאם כן לא יתחייב לשלם גזלו בשום ענין. ועיין בעירובין (דף ס"ב ע"א) בתוס' שם מזה. ולפי שיטת הרא"ש והיש"ש דס"ל דלא אמרינן כך דינכם להוציא שפיר הקשו. אכן לשיטת הסוברים דאמרינן כך דינכם להוציא י"ל בזה ג"כ דמן כך דינכם מחייבינן על הגזל. ויש הרבה נפ"מ בין החיוב מצד כך דינכם כו' וקצרתי. ועפ"ז הארכתי הרבה בסוכה (דף ל') בסוגיא שם דא"ל רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא כו' וקרקע אינה נגזלת כו' ליישב מה דיש להקשות מזה על הסוברים דמהני יאוש בקרקע ועיין בח"מ סי' שע"א ובש"ך שם. וגם הארכתי הרבה עפ"ז בתירוץ קושיות הט"ז באו"ח סי' תרס"ד ס"ק וא"ו דלמה השמיטו הראשונים מימרא דר"ה. ולפי שאין להאריך בענינים הללו ע"כ קצרתי בכל זה:
וביו"ד סי' קס"ט סעי' ג' וכן אם העמידו כו' ואמר הניחם ע"ג קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר. ובט"ז וש"ך שם הקשו דהא בגמ' אי' הניחם ע"ג קרקע והפטר וכתב הב"י דזהו לאו דוקא וקשה מנלן להטור לפרש כך דהא מצינו בח"מ סי' ק"כ דבאומר זרוק לי חובי עדיין חייב הלוה באחריות כו'. וכמבואר בב"ק (דף צ"ג) דבאתי לידי' בתורת שמירה אף דאמר קרע את כסותי חייב ע"ש. ולענ"ד יש ליישב דברי הטור משום דס"ל לחלק דדוקא ע"פ דין התורה הדין הוא דהיכא דאתי לידי' לא מהני קרע את כסותי או זרוק לי חובי. אבל אותן שאין דנין ע"פ דיני התורה רק ע"פ חוקי הנימוס הדין הוא דמיפטר באמר קרע כו' או זרוק כו'. לכן שפיר ס"ל להטור דהך והפטר דאמרו בגמ' הוא לאו דוקא משום דמיד דאמר הניחם ע"ג קרקע מיפטר מן האחריות משום דאמרי' כך דינכם להחזיק לכ"ע וכיון דמיפטר מן האחריות אין בו איסור רבית כמבואר בכל הסוגיא דב"מ (דף ע"א):
והא דב"מ (דף ע"א ע"ב) דאמרו וכיון דדיני' כו' דאזיל בתר ערב איהו ניהו דקא שקיל ריביתא א"ר ששת שקיבל כו'. ולא אמרו שם לדון בע"כ משום כך דינינו להחזיק משום דמי צאית כמו דאמרו להדיא בערכין (דף כ"ב ע"א) אילימא בב"ח כו' מי ציית כו' דמשמע באמת דאם היה ציית היינו דנין כן ליפטר. וכן בהא דב"מ (דף ק"ח ע"ב) דאמרו זבין כו' ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב דזהו ג"כ מה"ט דמי ציית כנ"ל. ולהסוברין דלא דיינינן כן להוציא א"ש זה בפשיטות משום דהתם הוי זה להוציא. ועיין באו"ת סי' ק"י ס"ק ג' שכתב להעיר בהא דערכין (דף כ"ב) הנ"ל על דברי הרמ"א בתשובה סי' יו"ד הנ"ל וכתב לחלק דשאני מילתא דרבנן דלא נצטוו ע"ז משא"כ בדין התורה ע"ש. ויש להקשות עליו מהא דגיטין (דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה במעמד שלשתן כו' שכתבו דאם הנותן כו' נראה דקנה דאם ממונו כו' הפקיעו ע"י מעמד ג' כו' כש"כ ממון כו' וכ"כ הרא"ש והר"נ והטור והש"ע בסי' קכ"ו הרי להדיא דאף בתקנת חז"ל דיינינן כן לכל עם:
והנה התוס' והרא"ש לגיטין שם כתבו בזה"ל ועוד דבדיניהם דיינינן ליה כו' ע"ש. א"כ מוכח משם דס"ל להתוס' והרא"ש דאף היכא דלא הוי להחזיק ג"כ דיינינן להך דכך דינכם. ואפשר לחלק דאף דלא הוי התם להחזיק עכ"ז גם להוציא לא מקרי זה דהא הממון מונח ביד אחר. ועוד יש לחלק דשא"ה דהא בדינינו הוי קנין מעליא הך דמעמד שלשתן וגם בדיניהם הוי זה לקנין מעליא ע"כ שפיר כתבו התוס' והרא"ש שם דכדיניהם דיינינן ליה. אבל היכא דלא הוי רק בדיניהם ולא בדינינו עדיין יש לחלק דלא דיינינן כך דינכם להוציא ממש וע"כ אינו ראיה מהתוס' והרא"ש לזה: נחזור לענינינו דמוכח מן התוס' והרא"ש דס"ל דאף לתקנתא דרבנן דיינינן לכל עם ואף היכא דלא הוי להחזיק ממש וכש"כ היכא דהוי להחזיק ממש כמו בנידון הך דערכין בתקנתא דאין נזקקין ליתומים קטנים דהוי להחזיק ממש וודאי דיינינן לכל עם ודלא כהאו"ת. ולכאורה יש להוכיח כסברת האו"ת הנ"ל מהא דח"מ סי' רפ"ג סעי' א' שכתבו שם דאינו יורש את אביו כו' אלא מדבריהם שמא יחזור כו' ותנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין כו' מחוייב לעמוד בתקנת חכמים וזהו מן הרמב"ם פ"ו ה' נחלות דין ט'. הרי מבואר להדיא דלא דיינינן לתקנת חכמים לכל וזהו כדברי האו"ת. אבל באמת אין זה ראי' כלל לדברי האו"ת דשא"ה דעיקר תקנת חכמים היה משום שמא יחזור כו' וע"כ היכא דהתנה המוריש שלא יהיה יורשו רק אחרים יירשו אותו בזה לא שייך החשש דשמא יחזור כו' משום זה דהא אף אם יחזור כו' לא יהיה יורשו כיון שציוה המוריש דלא יהיה יורשו רק תנתן הירושה ליורשים אחרים ואז בשום בתי דינין לא יהיה יורשו ולא יהיה לו תועלת כלל להשיג ירושה ע"י מה שיחזור כו'. וכיון דלא שייך הטעם דהתקינו דיהיה יורשו ע"כ שפיר אמרו דאינו מחוייב לעמוד בתק"ח. [וגם הא על המוריש לא היה התקנה רק התקנה היה על היורש שיהיה יורשו אך זה יש לדחות דהא אין זה במשמעות הלשון דאמרו שם דאין כו' מחוייב לעמוד בתקנת חכמים וע"כ העיקר כמש"כ למעלה לחלק]. ולכן כיון דאמרו כל הראשונים לדון לתקנתא דמעמ"ג לכל ע"כ מוכח דלא כהאו"ת. אכן לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ס"ו סעי' כ"ה לחלק דהיכא דהוי משום תקנת התגרין והמסחור שאני בכזה ע"ש. ע"כ ה"ה הכא יש לחלק דשאני בתקנת מעמ"ג דנתקנה משום תקנת המסחור ותקנת השוק ע"כ דיינינן לזה לכל עם. משא"כ בהתקנה דאין נזקקין ליתומים קטנים כו'. ועוד יש לחלק דשאני היכא דהוי בדרכי הקנין כמו מעמד שלשתן דברצונו הטוב קיבל ע"ע לעשות קנין זה המועיל עכ"פ מדרבנן א"כ לא גרע זה מן סמטותא המועיל עכ"פ מצד מנהג ע"כ מהני קנין זה לכל עם. משא"כ בענין תקנתא דרבנן כמו הך דאין נזקקין ליתומים קטנים דמעולם לא קיבל זה ע"ע. לכן שפיר כתב האו"ת בזה דלא דיינינן להך תקנתא לכל עם. כן יש לחלק דלא תקשה על האו"ת מהך דמעמד ג' ויש להאריך בזה ועת לקצר בכ"ז:
ובמה שהובא לעיל למה שמבואר בח"מ סי' רכ"ז סעי' כ"ו דכל עם מחוייב להחזיר האונאה שלא יהיה חמור כו' וכמש"כ הסמ"ע שם. ולכאורה יש להעיר ע"ז דלפ"ז גם ברבית ג"כ יהיה הדין כן דנידון גם שם להטעם שלא יהיה חמור כו' ובאמת הרי אמרו גבי רבית דגובין וכמבואר בב"מ (דף ע"ב) ובשא"ד וביו"ד סי' קס"ט סעי' י' ובסי' קע"א. אבל באמת אין זה קשה כלל דשאני ברבית דמפורש להדיא בתורה דשרי להו וכמבואר בב"מ (דף ע' ע"ב) ובתוס' ד"ה תשיך כו'. והובא בתומים סי' ק"י ס"ק ג' לדברי התוס' הנ"ל בקצרה ע"ש. וזה פשוט. וכן יש להעיר בעיקר הכלל שלא יהיה חמור כו' בהך דפסחים (דף ל"א ע"ב) דס"ל לת"ק ישראל כו' אבל ישראל כו' לא קני ור"מ סבר ישראל כו' קני ישראל כו' לא כש"כ. ובטעמו דר"מ י"ל דזהו משום הך כללא שלא יהיה חמור. א"כ לכאורה יש להוכיח מן הת"ק דלא ס"ל כן דלא קיי"ל להך כללא דשלא יהיה חמור. אכן יש לחלק דשא"ה גבי קני משכון דאין זה זכות כ"כ במה דקני משכון דאף דהוי זכות מזה לאיזה ענינים מ"מ אין זה זכות גדול כ"כ וע"כ לא דיינינן שם להך כללא. משא"כ היכא דדיינינן בעיקר החיוב או דפטור לגמרי בזה דיינינן שפיר לכ"ע להך כללא דשלא יהיה חמור:
ענף ב:
וה"ה אם אמר הלויני מנה ופרע לבע"ח כו'. ש"ך ס"ק ז' לא תימא דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף כו' ודלא כהמ"מ בשם יש מי שכתב ומביאו בב"י עכ"ל. וז"ל המ"מ פ' ט"ז הל' מלוה הל' ה' ויש מי שכתב שדין משנתינו אינו אלא בחנוני דוקא שתקנו לו אבל בשאר שליחות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו עכ"ל. וז"ל הב"ח ס"ק א' אבל המ"מ כו' נראה די"ל דאין חייב לשלם לשליח דה"ל כא"י אם הלויתני ודוקא גבי חנוני עשו תקנה לפי שדרך החנוני ליתן לבעה"ב בהקפה כו' וכיון שכך דרכו של בעה"ב להאמינו לחנוני על פנקסו וכמ"ש כו' לפיכך עשו תקנה לחנוני כו' ושיהא נאמן על פנקסו כו' אבל בשליחות אחרת לא עשו תקנה אלא הניחוהו על דין תורה אבל דעת בעה"ת ורבינו כו' ה"נ חנוני לאו דוקא כו' והכי נקטינן עכ"ל הב"ח. והובא בקצרה בבאר הגולה ס"ק ה':
ובב"מ (דף נ"ח) בני העיר ששלחו שקליהן נשבעין לגיזברים כו' א' שמואל הכא בנושא שכר ונשבעין ליטול שכרן כו' וכן קיי"ל לדינא בסי' ס"ו סעי' מ"ם ובסי' ש"א סעיף א' ובש"ך סי' ש"ג ס"ק ה' בשם המ"מ. ולכאורה קשה דאמאי נאמן הש"ש בשבועה להוציא שכר שמירתו הא ה"ל א"י אם נתחייבתי דפטור דהא אנו מסופקים בעיקר חיוב השכירות דהא לא נתחייב השכירות רק ע"מ שישמור כראוי כמש"כ רש"י בב"מ שם ד"ה אגרייהו כו' וע"מ כן נוטלין שכר כו'. א"כ צריך השומר להביא ראיה שנתקיים התנאי כמבואר בסי' רמ"א סעיף י' דמתנה בתנאי דקום ועשה על המקבל להביא ראי' שנתקיים התנאי וכ"כ בסי' מ"ו בש"ך ס"ק ק"ז. וכן מבואר באה"ע סי' ל"ח סעי' ל"ט. ואף להיש אומרים דשם דס"ל דאף בקום ועשה נאמן כל שאין כנגדו מכחישו. הלא כתב המקנה שם דדוקא גבי קידושין דלא שייך התם חזקת ממונא בזה ס"ל כן וחזקת פנוי' הא איתרעי אבל בממון מודה למש"כ הר"נ שם דה"ל כא"י א"נ דפטור. א"כ קשה דאמאי נאמן השומר לומר דקיים תנאו ושמר כראוי וליטול שכרו וכש"כ הכא דאיכא ריעותא לפנינו שאין החפץ לפנינו. והא ה"ל א"י א"נ ושם בב"מ שמואל אמר דנשבעין ליטול שכרן ובב"ק (דף מ"ו) אמרו דס"ל לשמואל דאף ניזק אומר ברי ומזיק שמא דהממע"ה ועיין בתוס' שם ובכתובות (דף י"ב): והנראה לי דלכן אמרו דנאמן הש"ש שנאנס ונוטל שכרו דמשום תקנת חנוני נשבע ונוטל נגעו בזה דכמו שנאמן חנוני להיות נשבע ונוטל לומר שקיים שליחותו מה שקיבל ע"ע ליתן ע"פ ציווי של הבעה"ב דה"ה מה"ט נאמן לומר דנאנסו ויהא נוטל שכרו משום דשמר כהוגן וטרח בי' ע"פ ציווי של המפקיד דמה לי אם הוציא ממון ע"פ או דטרח בה ע"פ. אך אי מהימן מה"ת לומר דנאנסו וליטול שכרו יש לומר דזה תלוי בפלוגתת הראשונים המובא בסעי' ב' ובש"ך ס"ק י"ב דהרמב"ם וסייעתו ס"ל דחנוני נוטל מדינא משום דה"ל ברי וחזקה שליח עושה שליחותו כמש"כ הבעה"ת בשם הרב ר' יוסף אבן פלאט. [והטעם שכתב הש"ך מתחלה משום דס"ס תיפוק ממונא מרשותו כו'. כבר דחה זה האו"ת בס"ק ג' וכן מוכח מכ"ד וקצרתי]. א"כ ה"ט שייך ג"כ בש"ש נשבע ונוטל דגם התם שייך לדון הך חזקה שליח עושה שליחותו למה שקיבל עליו לשמור החפץ וסמך חבירו עליו. ע"כ ה"ל ברי של השומר בצירוף החזקה דשליח עושה כו' דנאמן מה"ט אף מה"ת להוציא ממון. ולשיטת החולקים דס"ל דחנוני נוטל לאו מדינא הוא אלא מצד התקנה הימנוהו כיון דהבעה"ב ציוה לו ליתן הממון וטוען דנתן כן ע"פ ציווייו. א"כ מה"ט נאמן הש"ש לומר דשמר החפץ כהוגן וטרח בשמירתו ע"פ ציווי של המפקיד. וגם הא לא שייך לומר בשומר דה"ל לשמור בעדים א"כ הוי זה כש"כ מן חנוני. וראיתי בפני יהושע בב"מ (דף נ"ח) שכתב בקצרה להסתפק אם השומר נאמן מה"ת ליטול שכרו בלא שבועה או דאף בשבועה אינו נאמן ומסיק דמה"ת נוטל שכרו בל"ש ורק חז"ל תקנו שישבע ע"ש. ולא העיר כלל בכל מש"כ. והנה רע"א זצ"ל בכתבים סי' קע"ה הקשה בהא דשבועות (דף מ"ה) דאמרו ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה. דבש"ש לא שייך מיגו דלהד"ם דיותר טוב לו לומר שנאנס כדי שיטול שכרו ואף דאין זה קשה אך העיר שם כמה ענינים עפ"ז. אכן אי נימא דמשום תקנת חנוני נגעו בי' א"כ אין מקום לדבריו דהא אמרו שם ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת ורבא קאמר שם זה ומצינו בב"ב (דף קל"ה) דס"ל לרבא דמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור. ומדוקדק לפ"ז הלשון שאמרו דחייב רחמנא כו'. אך לשיטת הרמב"ם וסייעתו דחנוני נוטל מה"ת שפיר י"ל דה"ה ש"ש נאמן מה"ת ליטול שכרו ושפיר כתב הגאון הנ"ל. והעיקר כי זה תלוי בפלוגתת הראשונים הנ"ל:
והא שצריך הש"ש לישבע וליטול אף לשיטת הרמב"ם והמחבר דהיכא דאינו משלם אלא תשלום א' גם החנוני א"צ לישבע משום דנוטל מדינא. י"ל דשאני שומר לפמש"כ הש"ך בס"ק א' לחלק דדוקא התם שחייב תשלום א' מהן אבל היכא שיכול להיות שאינו חייב שום תשלום בזה צ"ש אף להרמב"ם. א"כ מה"ט צריך הש"ש לישבע משום דילמא לא שמר כהוגן ואינו חייב כלל. [ובפרט במקום ריעותא דאין החפץ לפנינו וגם הא איכא פסידא להמפקיד שנאבד החפץ שלו וכן בכל הדברים נשבע השומר ליפטר ג"כ ע"כ אף היכא דפטרתו התורה מלישבע מ"מ היכא דבא ליטול תקנו חז"ל שישבע]. ואף לפי הנראה מן דברי בעה"ת שהובא בש"ך ס"ק י"ב דהיכא דאיכא ברי ושמא בצירוף חזקה שליח כו' א"צ לישבע כלל בשום גווני היכא דליכא מאן דמכחיש לי'. עכ"ז יש לחלק דשאני בש"ש דטוען נאנסו דמיירי הסוגיא דב"מ שם. דנאנסו לא שכיח כמש"כ התוס' ב"ב (דף ע'). ועיין בש"ך סי' ק"ח ס"ק ח' א"כ הרוב מנגדת לטענת השומר דטוען נאנסו ע"כ צ"ש דרוב עדיף מן ברי דע"א במקום חזקה אינו נאמן וה"ה במקום רוב דעדיף מחזקה. ועיין בפני יהושע כתובות (דף ט"ז) ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז. וע"כ כמו דבהכחשת בע"ד צ"ש ועיין בש"ך ס"ק י"א.. ה"ה במקום דהרוב מנגדתו לכ"ע צ"ש. ויש להאריך בכ"ז:
ולפי דעת יש מי שכתב שהביא המ"מ דדוקא בחנוני תקנו שיהיה נוטל אבל בשארי שליחות עליו להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו. א"כ תקשה מנלן להו הא שאמרו דנשבעין ליטול שכרן והא דוקא בחנוני תקנו כן. ולפמש"כ הש"ך סברת החילוק בין חנוני כו' מפני שרגיל להקיף. ע"כ י"ל דמה"ט ה"ה שומר שדרכן בכך ע"כ דימו זה לתקנת חנוני לכ"ע אך לפי הנראה מלשון הב"ח דעיקר החילוק הוא דמעלת החנוני הוא מחמת פנקסו א"כ עדיין יש לדון בזה. ואפשר לומר דאף להסוברים דחנוני אינו נוטל מדינא אף דיש שם חזקה שליח כו' מ"מ טעמם הוא דס"ל דלא שייך בחנוני החזקה שליח כו' דיכול להיות דחזר מן הבטחתו שהבטיח להלוותו דאימר חקר דלאו בטוח הוא או שמא לא היה לו אז מעות או כה"ג ובפרט בנתינה מרובה דלא הוי אף מחוסר אמנה. ועיין באו"ת ס"ק ג' ובנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ה'. אבל בשומר דנשתעבד מה"ת להיות יושב ומשמר וא"י לחזור מה"ת ע"כ הוי בי' הך חזקה לחזקה אלימתא. ושייך ביה חזקת כשרות ג"כ בהך ספק לשעבר דאנו דנין ולכן מהני ברי שלו להוציא שכרו לכ"ע. ויש לדון בזה טובא. והעיקר נראה לי להוכיח מזה כהסוברים שלא לחלק בין חנוני לשארי שלוחים בהך תקנה. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר הכתב והקבלה לחומש פ' משפטים כ"ב פסוק י"ד שכתב לפרש כוונת הפסוק אם שכיר הוא בא בשכרו דזהו להורות דש"ש נאמן ליטול שכרו ע"ש. אבל באמת הא מבואר במכילתא שם דהך אם שכיר כו' קאי בשוכר ולא בש"ש וכמו שכתב רש"י שם. ופרשה שניה נאמרה בש"ש כמבואר בב"מ (דף צ"ד). אבל הך אם שכיר מיירי בשוכר וכן משמע מכ"ד. ועיין בתוס' ב"ק (דף ד' ע"ב) ד"ה ש"ח כו' וקצרתי והעיקר כמו שכתבתי דמתקנת חנוני נגעו ביה:
ענף ג:
מי שהוציא הוצאות ברשות חבירו נשבע התובע ונוטל כו'. וכעין זה מבואר לקמן סי' שע"ה סעיף ח' כל מי ששמין לו בין שהיה ידו על העליונה כו' אינו נוטל עד שישבע בנק"ח כו':
ענף ד:
מקור הענין הנ"ל הוא בכתובות (דף ע"ט) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול. ולכאורה י"ל דמה"ת דינו ליטול כיון דידוע שהוציא מקצת א"כ ה"ל כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. אך באמת ז"א לפי מה שהעלה הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א דאף לשיטת הרמב"ם וסייעתו דגם בלא ה"ל למידע ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מ"מ היכא דהתובע מודה דהנתבע אינו יודע דבזה לא ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. א"כ הכא במוציא הוצאות אף אם ידוע שהוציא מקצת מ"מ לא ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כיון דהתובע מודה דהנתבע אינו יודע. וזה לשון הר"נ שבועות ריש פ"ז ותנן נמי המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' אמאי לא תקנוהו כו' ומוציא הוצאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקל בלא שבועה דברי ושמא הוא ואע"ג דלאו ברי עדיף הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בל"ש אלא שחכמים החמירו עליו לישבע כו' עכ"ל הר"נ. וכוונתו דאף דהיכא דלא היה שבח אין דינו ליטול מה"ת אבל כשהשביח אז דינו ליטול מה"ת משום סברא דכיון דהשביח לו והוא עשה את השבח ולולי טרחתו לא היה השבח כלל ע"כ הדעת נותנת דיהיה נאמן ליטול הוצאתו וכש"כ לשיטת הסוברים אומן קונה שבח כלי כמבואר בסי' ש"ו. ובלא קלקל דאינו קונה שבחו לכ"ע' הטעם הוא כמש"כ הרשב"א בב"ק (דף צ"ח) דאדעתא שיהיה השבח לבעלים הוא מתקנה ומשביחו ומקנהו להבעה"ב וכמש"כ הנתיבות בסי' ש"ו ס"ק ג'. וגם בקרקע שייך לומר אומן קונה שבח כלי כמש"כ הנתיבות שם ס"ק ד'. רק דאינו יכול לומר בניני אני נוטל לפי שהקנהו להבעה"ב כמש"כ הסמ"ע בסי' שע"ה ס"ק י"ד ע"ש. ע"כ הדין נותן במוציא הוצאות והשביח דיהיה נאמן משום דיש לו חזקת מרא קמא וכעין מש"כ המהרי"ט סי' קנ"ב והובא בש"ך סי' קצ"א ובנתיבות שם ס"ק ג' בקנה קרקע וספק אי נתן הדמים דמעמידין בחזקת מ"ק ע"ש. ויש לי להאריך בזה אך לפי שבהך דינא אי אומן קונה שבח כלי זהו פלוגתא דאמוראי כמבואר בב"ק (דף צ"ט) והך דינא דמוציא הוצאות הוא במשנה. ע"כ העיקר בכוונת הר"נ דכיון דהשביח ולולי טרחתו לא היה השבח כלל ע"כ הדין נותן דיהיה נאמן מה"ת לכ"ע:
ולפ"ז י"ל דהיכא דלא היה שבח לא יהיה נאמן אף בשבועה כיון דעיקר הך דינא מתנייא גבי הא דהוציא הוצאות על נכסי אשתו והשביח דיהיה נאמן בשבועה כמה הוציא. וכיון דס"ל להר"נ דהיכא דהשביח עדיפא ונאמן מה"ת א"כ מנלן דתקנו דמוציא הוצאות וליכא שבחא דיהיה נאמן. ובאמת הא מבואר בסי' שע"ה סעיף ח' דכל מי ששמין לו בין שהיה ידו על העליונה כו' נשבע ונוטל. ומבואר שם לעיל סעיף ד' דהיורד ברשות ידו על העליונה שאם היה הוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה. והוא מן הרמב"ם פ' יו"ד ה' גזלה. והמ"מ כתב דמקורו הוא מהמשנה דכתובות דמוציא הוצאות ישבע ויטול. ולפי דברי הר"נ הנ"ל אין שום הוכחה מהתם להיכא דליכא שבח דשאני במוציא הוצאות בנכסי אשתו דנוטל הוצאה שיעור שבח ואז נאמן מה"ת. משא"כ בדליכא שבחא מנלן. ושם בסי' שע"ה לא נזכר שום חולק על דין זה. וע"כ נ"ל לומר די"ל דהא דמוציא הוצאות ברשות חבירו וידו על העליונה להיות נשבע ונוטל הוצאה יתירה מן השבח. דזהו מן הא דחנוני נשבע ונוטל מצד התקנה לכ"ע דאף דה"ל כא"י אם נתחייבתי מ"מ חייב הבעה"ב משום דהימני' וציוה לו להוציא ממון ע"פ וטוען שעשיתי כפי צווייך. ואף דשייך התם בחנוני לדון עדיין דה"ל ליתן בסהדי מ"מ תקנו חז"ל דיהיה נאמן כמש"כ הראשונים. א"כ ה"ה במוציא הוצאות ע"פ צווי שלו וגם הא לא שייך לומר במוציא הוצאות דה"ל להוציא כן בעדים ע"כ תקנו חז"ל דיהיה נאמן בשבועה:
והא שכתב הר"נ דהא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו נשבע ונוטל משום דאיכא שבחא ונאמן מדינא. היינו לפי דמוציא על נכסי אשתו דמיירי דלא ציוותה האשה לבעלה בפירוש שיוציא רק לפי דע"פ דין עשו להבעל כיורד ברשות כמו בשותף ע"כ הדין הוא דנוטל הוצאה שיעור שבח ולא יותר כיון דלא אמרה לו בפירוש שיוציא. וכן הוא הדין בשותף כמבואר בסי' קע"ח. וע"ז הקשה הר"נ דה"ל לתנא למיתניי' הך דמוציא הוצאות בנכסי אשתו בהא דרפ"ז דשבועות דאלו נשבעין ונוטלין. דליכא למימר דזהו נכלל בהא דחנוני נשבע ונוטל. דהא בתקנת חנוני הוא משום דציוה לו בפירוש שיוציא ממון ע"פ ואלו במוציא על נכסי אשתו לא אמרה לו שיוציא א"כ אין זה דמיון כלל לתקנת חנוני. ולכן תירץ הר"נ דמוציא הוצאות בנכסי אשתו נוטל מדינא כיון דהשביח. ולפ"ז הדין נותן גם לתירוץ הר"נ דהיכא דציוה לו בפי' שיוציא הוצאות דנאמן בשבועה כמו בחנוני. ויש לומר דזהו כוונת התוס' בב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שמא יוציא כו' שכתבו דהא דלא חשיב בפ"ז דשבועות להא דמוציא הוצאות בנכסי אשתו משום דהוי בכלל שכיר עכ"ל. ולכאורה צ"ע דאיזה דמיון הוא להא דשכיר דהא הטעם דשכיר נשבע ונוטל הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו וה"ל כא"י א"פ כמבואר ברפ"ז דשבועות ובתוס' שם וגם ז"א אלא במכחישין בפרעון ולא בקציצה. וז"א שייך כלל בהא דמוציא הוצאות ברשות. וע"ד הפלפול יש להאריך בזה. אבל העיקר בכוונת התוס' שכתבו דהוי בכלל שכיר. דכוונתם הוא דמוציא הוצאות הוי בכלל חנוני נשבע ונוטל. והא שכתבו דהוי בכלל שכיר היינו לפי דבריש מה דחשיב התם בנשבעין ונוטלין חשיב בראשונה שכיר כו' ומסיים בחנוני ע"כ נקטו שכיר וה"ל כמו דכתבו דהוי בכלל שכיר וכו' כן הוא פשטיות כוונת התוס'. וזהו הוכחה למה שכתבתי דמוציא הוצאות נוטל משום דזהו נלמד מהא דחנוני. והתוס' אינם מחלקים בין מוציא על נכסי אשתו ובין הך דחנוני דס"ל דאף דלא אמרה לו בפי' שיוציא מ"מ כיון דדינו כיורד ברשות ע"כ דומה ממש לחנוני. והא דאינו נוטל הוצאה יותר מהשבח כמו כל יורד ברשות י"ל באמת הטעם בזה כמש"כ הריטב"א לכתובות (דף ע"ט) והשמ"ק שם דכיון דיש לו זכות בנכסים שלה ע"כ אמרינן דמחל המותר על השבח כיון דלא התנה ע"ש. אך הר"נ ס"ל דיש לחלק ביניהם כנ"ל וא"ש דברי הר"נ:
ענף ה:
והנה שיטת הרמב"ם וסייעתו דחנוני נוטל מדינא וכמש"כ המחבר לעיל סעי' ב' והש"ך ס"ק ב' משום דשייך ביה חזקה שליח עושה שליחותו וה"ל ברי וחזקה. א"כ לפ"ז אין לומר דהא דמוציא הוצאות נוטל הוצאה יותר על השבח משום דזה דומה לחנוני. דהא שאני חנוני דשייך ביה חזקה שליח עושה שליחותו משא"כ מוציא הוצאות דלא שייך ביה חזקה שליח עושה שליחותו וכמש"כ הש"ך ס"ק י"ב וס"ק כ"ב בשם בעה"ת. והטעם פשוט דדוקא בציוה לחנוני ליתן לפועליו סלע שייך בזה שפיר חזקה דעשה שליחותו כפי שקיבל עליו ליתן להם. ועיין לקמן סעי' ז' ש"ך ס"ק כ"ח וס"ק כ"ט ובט"ז שם. אבל בציוהו להוציא הוצאות עדיין יש להסתפק דאף דקיבל עליו כן מ"מ י"ל עדיין דילמא לא הוציא כפי הסך שאומר עכשיו דיכול להיות דראה דאין צריך הוצאות כ"כ להעסק ולא הוציא ולכן לא שייך בזה החזקה דשליח עושה כו'. ולפ"ז לא שייך כלל למילף מוציא הוצאות מן חנוני. אך בשיטת הר"נ שפיר כתבתי דמוציא הוצאות דנוטל הוצאה יתירה על השבח דזהו מצד תקנת חנוני. לפי דהר"נ אזיל לשיטתו דהא שיטת הר"נ הוא דחנוני נוטל מצד התקנה ולא משום דינא והובא בש"ך לעיל ס"ק י"ב. ולא ס"ל להך חזקה שליח כו' וכמש"כ האו"ת בס"ק ג' לבאר היטב הטעם דלא מהני הך חזקה שליח ע"ש. ועיקר הטעם דחנוני נוטל זהו משום התקנה דכיון דציוהו להוציא ממון ע"פ ע"כ תקנו שיהיה נאמן בשבועה וה"ה. מה"ט שייך להאמין להמוציא הוצאות מצד. [התקנה וכן מוכח מן דברי הר"נ בפ"ז דשבועות ופ"ב דקידושין שכתב דחנוני צריך שבועה אף במקום דאין הפועלים מכחישין לו משום דכמו דמוציא הוצאות צ"ש אף דליכא מאן דמכחיש ליה כו'. הרי דס"ל דלא שייך חזקה שליח כו' כלל בחנוני דאל"כ הא יש לחלק דשאני חנוני דיש לו הך חזקה שליח כו' משא"כ מוציא הוצאות]. אכן לשיטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם אין לדמות כלל מוציא הוצאות לחנוני לכן יש לדון דמנלן להו הא דמוציא הוצאות נוטל בשבועה: ויש לומר דבאמת לכן הוכרח הרב המ"מ לכתוב בפ' י' הלכות גזלה הלכה י' דמה שכתב הרמב"ם דכל מי ששמין לו דנאמן בשבועה דזהו נלמד מהא דמוציא הוצאות בנכסי אשתו. [ויש לעיין הרבה בלשון המ"מ שם]. ולא כתב דזהו נלמד מהא דחנוני משום דיש לחלק ביניהם כנ"ל. ועיין במ"מ פ' ט"ז הלכות מלוה הלכה ה'. משום דבאמת לשיטת הרמב"ם דחנוני נוטל מדינא והוא משום חזקה שליח כו' ע"כ אין שום דמיון כלל מוציא הוצאות לחנוני ולכן כתב דזהו נלמד מהא דמוציא הוצאות בנכסי אשתו דכיון דדינו כיורד ברשות לכן הימנוהו בשבועה א"כ ה"ה וכש"כ למי שציוהו בפירוש שיוציא הוצאות דנאמן בשבועה. והא דיש לחלק דשאני הוצאות בנכסי אשתו דנוטל הוצאה שיעור שבח וכיון דאיכא שבחא נוטל מה"ת כמש"כ הר"נ. י"ל דס"ל להרמב"ם בזה דלא כהר"נ אלא אף היכא דאיכא שבחא אינו נאמן מדינא אלא מצד התקנה. וכן מוכח מן הרשב"א בחידושיו לשבועות (דף מ"ד) בד"ה השכיר כו' דהקשה ג"כ אמאי לא קתני המוציא הוצאות בנכסי אשתו כו' ותירץ בשם הר"ח דלא דמי להני דבכל הני הנתבע טוען ברי כו' אבל הך דאשה א"י כמה הוציא כו' וא"ת אכתי ליתני המכיר כליו כו' ולא היא דהתם מדינא ה"ל ליטול בל"ש אלא תקנה כו' עכ"ל הרשב"א. וכן הובא בקצרה תי' הנ"ל בשם הר"ח בר"נ לכתובות (דף ע"ט) ובחי' הריטב"א שם. הרי אף דגם לפי תירוץ הנ"ל אמרו דלא תני ברפ"ז דשבועות בנשבעין ונוטלין להנך דמדינא שקיל בל"ש. ואפ"ה הוכרחו לתרץ דלכן לא תני שם המוציא הוצאות בנכסי אשתו לפי דלא דמי להני דבכל הני נתבע טוען ברי נגד התובע ובהוצאות אינה מכחשת אותו. ולא תירצו לסברת הר"נ דתי' דלא תני מוציא הוצאות לפי דיש שבח ונוטל הוצאות שיעור שבח מדינא. וע"כ מוכח דס"ל להרשב"א דמה שהבעל נוטל הוצאות שיעור שבח דזהו לאו מדינא רק מצד התקנה תקנו שיהיה מהימן בשבועה. ולא ס"ל להרשב"א לסברת הר"נ שכתב דהיכא דאיכא שבחא נוטל מדינא:
וכן מוכח מן התוס' בכתובות (דף פ') ד"ה ישבע כמה הוציא שכתבו בשם פי' הר"ח שהקשה מאי דלא תני להך נשבע ונוטל בתוך אלו נשבעין ונוטלין ותי' דלא חשיב אלא מידי שמכחישין את הנשבע כו' ומה"ט לא חשיב הבא ליפרע כו' ונראה דהתם לא חשיב כו' ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה טרוד בפועליו מן הדין ה"ל ליטול כו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמעינן ה"א דנוטלין בל"ש מחמת השטר לא חשיב להו כו' דהכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע כו' עכ"ל התוס'. ופשט דברי התוס' משמע דאף לבסוף דמסקי דלא תני התם להנך דנוטלין מדינא אפ"ה על מה דלא תני שם להמוציא הוצאות בנכסי אשתו כו'. התירוץ הוא כמש"כ שם לעיל מינה דלא חשיב שם אלא הנך שמכחישין את כו'. אבל משום דנוטל מדינא לא שייך לתרוצי התם עפ"ז. אלא מהדרי לתרץ לבסוף למאי דלא תני שם להנך דבא ליפרע מנכסי יתומים והנך דחשיב בהדייהו כן הוא פשט דברי התוס' באמת להמעיין שם. הרי דס"ל להתוס' דמה דהבעל נוטל הוצאה שיעור שבח דזהו לאו מדינא. ולא ס"ל למש"כ הר"נ בשם הר"ח. ובאמת הא חזינן דסותרים דברי הר"ח אהדדי דהר"נ בשבועות כתב כן בשם הר"ח דנוטל מדינא נגד השבח ואלו הרשב"א והתוס' בשם הר"ח כתבו תירוץ אחר כנ"ל. וגם הר"נ עצמו בפ"ח דכתובות כתב תירוץ אחר עלה דלא כמש"כ הר"נ בשם הר"ח בפ"ז דשבועות. הרי דהר"ח עצמו לא היה ברירא ליה הך מילתא דמה דהבעל נוטל הוצאה שיעור שבח דזהו מדינא. משום די"ל דאף דאיכא שבח מ"מ אינו נוטל אלא מצד התקנה. ויש לדון בכ"ז ע"פ מה דיש להעיר בתירוץ הר"נ ברפ"ז בשבועות דכיון שהשביח נוטל מדינא כו'. וכן במה שכתב הר"נ שם התירוץ בשם הרמב"ן דלכן לא תני שם להמוציא הוצאות לפי דאינו נוטל אלא נגד השבח. דעדיין תקשה להמ"ד בכתובות (דף פ') דאמרו על הא דא"ר אסי למאי הילכתא כו' ועיין בפי' רש"י שם דמשמע דהיה מקום לומר דיטול אף הוצאה יתירה על השבח דאכתי קשה דליתני להך דמוציא הוצאות ברפ"ז דשבועות. אבל באמת אתי שפיר דאין זה הכרח כ"כ וקצרתי כי אכמ"ל:
וכן הוא שיטת הטור בשם הרמ"ה באה"ע סי' פ"ח שכתב דבאלמנה אם לא נתברר שהוציא כו' לא יקחו היורשים כלום דלבעל הוא דתיקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין כו'. והובא בש"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף י"א ובחלקת מחוקק ס"ק כ"א. הרי אף דהבעל אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח. ואף במוציא הוצאות בנ"מ של אשתו קטנה ג"כ אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח. ומה שכתב הב"ש שם ס"ק כ' כבר חלק עליו ההפלאה בק"א שם והעיקר כדבריו. ואפ"ה כתבו דלדידי' הוא דתקון רבנן כו'. הרי להדיא דאף היכא דאיכא שבחא מ"מ אינו נאמן ליטול ההוצאות רק מדרבנן. א"כ נתבאר דשיטת הרשב"א והתוס' כתובות והטור והרמ"ה דאף היכא דאיכא שבח נגד ההוצאה אינו נאמן מדינא רק מצד תקנתא. ולא ס"ל לסברת הר"נ הנ"ל. ע"כ י"ל דכן הוא שיטת הרמב"ם והמ"מ וע"כ שפיר כתב המ"מ על מש"כ הרמב"ם דכל מי ששמין לו וידו על העליונה אף ליטול הוצאה יותר מהשבת דזהו נלמד מהא דבעל נוטל הוצאה שיעור שבח בשבועה. דגם זהו מצד התקנה לפי דע"פ דין אין הבעל נאמן רק לפי דדינו כיורד ברשות ע"כ הימנוהו חז"ל. א"כ ה"ה וכש"כ היכא דיורד ע"פ רשות בעה"ב בפירוש ודאי דנאמן מצד התקנה. וזהו מוכרח בכוונת הרמב"ם דאם לא כן מנלן לשיטתו דס"ל דמעלת חנוני הוא מן הדין משום חזקה שליח עושה שליחותו. א"כ במוציא הוצאות דלא שייך חזקה הנ"ל כמש"כ הבעה"ת והש"ך. תקשה דמנלן דנאמן בשבועה דהא אינו דומה כלל לחנוני. וע"כ מוכח דהוציא דין זה מן בעל שהוציא הוצאות כו':
ולכאורה יש להוכיח מן הא דכתובות (דף פ') דהיכא דהוציא ע"פ ציווי של חבירו דנוטל הוצאה יתירה מהשבח ע"פ שבועה דהא אמרו שם ההיא איתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי אזיל גברא אפיק שית מאה כו' א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ולא אמרו דלא יטול אלא הוצאה שיעור שבח אלא סתמו ומשמע דנאמן אף ליטול הוצאה יתירה מהשבח. ואף דהבעל אין לו הוצאה יתירה מהשבח עכ"ז נראה דדוקא היכא דלא אמרה האשה בפירוש לבעלה שיוציא אז אינו נוטל ההוצאה יתירה מהשבח אף דדינו כיורד ברשות. אבל אם אמרה בפירוש שיוציא הוצאות אז לא גרע זכותו מכל מי שיורד ברשות ע"פ שנוטל ההוצאה יתירה מהשבח כמבואר בח"מ סי' שע"ה. והתם גבי הך עובדא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי כיון דאין יכול הבעל לתבוע בלתי הרשאה מאשתו כמבואר בח"מ סי' קכ"ב סעיף ח' ובש"ך ס"ק ל"ג בשיטת הרמב"ם וסייעתו דדוקא היכא דאיכא פירות בהקרקע א"צ הרשאה. ובהך ירושה ד' מאה זוזי שנפלו לה י"ל דא"י הבעל לתבוע מהם בלתי הרשאה ממנה. ואף שבמעות מזומנים א"צ הרשאה כמש"כ הש"ך שם בשם התה"ד וכן מבואר באה"ע סי' פ"ה סעיף ד' ברמ"א ועיין ב"ש שם ס"ק ז'. עכ"ז י"ל דז"א אלא אם המעות באו לידה כבר אבל מעות ירושה כיון שלא היו המעות בידה כלל מעולם אז צריך הרשאה כעין מה שכתב הב"ש בסי' פ"ג ס"ק ה' ועיין באה"ע סי' ק' בח"מ ס"ק י"ט. וכיון שהיה בהרשאה מאשתו א"כ הוי זה כמו דאמרה לו בפי' שיוציא הוצאות ע"ז ודינו שיטול אף הוצאה יתירה מהשבח ולכן סתמו בזה ואמרו שישבע כמה הוציא ויטול משום דהיכא דיורד ברשות בפירוש נוטל בשבועה אף הוצאה יתירה מהשבח. וי"ל דמזה הסוגיא הוציא הרמב"ם להך דינא דנאמן בשבועה אף ליטול הוצאה יתירה מן השבח. שוב ראיתי בהפלאה לק"א אה"ע סי' פ"ח ס"ק ז' שכתב ג"כ לפרש להך עובדא דנפלה לה ת' זוזי דמסתימת הגמ' משמע דנוטל ההוצאה יתירה מהשבח ודחה ליה כיון דמעות מזומנים א"צ הרשאה ע"ש. ואף שכתבתי לעיל להעיר מהא דסי' פ"ג דהיכא דלא באו לידה שאני. עכ"ז ראיתי דהנכון עם ההפלאה משום די"ל דדוקא בחוב כיון שאינו בעין לכן בזה אמרו כיון שלא באו לידה מעולם צריך הרשאה אבל בירושה למעות מזומנים דכל היכא דאיתיה קאי ברשות יורשיו בזה י"ל דדינו כמו כל מעות מזומנים דא"צ הרשאה. אך בלא"ה י"ל דהיה העובדא הנ"ל שאמרה לו האשה בפירוש שיוציא הוצאות ע"ז וגם יכול להיות שלא היו המעות בעיניה והיה צריך הרשאה ממנה כיון שלא באו המעות לידה כנ"ל וע"כ א"ש פשטיות לשון הגמ' דסתמו דישבע כמה הוציא ויטול דמשמע אף הוצאה יתירה מהשבח: והרא"ש בסוגיא הנ"ל וכן הריטב"א והשמ"ק שם פירשו בהך עובדא דישבע כמה הוציא ויטול שיעור השבח וזהו דלא כמש"כ לפרש הסוגיא דקאמרי דיטול אף הוצאה יותר מהשבח. ובעיקר מילתא שכתב ההפלאה דיש לדון דאם אמרה לבעלה בפירוש שיוציא הוצאות דאז נוטל הבעל הוצאה יתירה מהשבח דלא גרע מאחר שיורד ברשות. יש לדון בזה דשפיר גרע בזה לפמש"כ הריטב"א והשמ"ק בכתובות (דף ע"ט ע"ב) דלכן בעל שהוציא אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח אף דהוי יורד ברשות. דכיון דשייך בנכסים דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך מימחל מחל כיון שלא התנה עכ"ל. א"כ ה"ט שייך ג"כ אף אם אמרה לבעלה בפירוש שיוציא הוצאות דכיון דלא התנה שתשלם לו הוצאה יתירה מהשבח ע"כ י"ל אומדנא זו ג"כ דמחל לה. ואפשר לחלק דדוקא היכא דלא אמרה לו אז י"ל דה"ל להתנות אבל אם אמרה בפי' אז י"ל דסמך עליה ולא ה"ל להתנות. ועפ"ז יש לדון בשותף ועיין בסי' קע"ח ואכמ"ל. ואף שאין ראיה מוכרחת מן הגמ' דכתובות הנ"ל דמוציא הוצאות יהיה נוטל בשבועה ההוצאה יתירה מהשבח לפמש"כ הראשונים הנ"ל דכוונת הגמ' בהך עובדא הוא דישבע ויטול הוצאה שיעור שבח. עכ"ז שפיר פסק הרמב"ם והטוש"ע בסי' שע"ה דכל מי ששמין לו ישבע ויטול אף הוצאה יתירה מהשבח. משום דדימו זה למוציא על נכסי אשתו ולא ס"ל לחלק בין היכא דאיכא שבחא או לא. ולפ"ז מוכח דאף היכא דאיכא שבח אינו נאמן מה"ת רק מתקנתא. וכן מוכח מהרשב"א בחי' לשבועות והתוס' כתובות (דף פ') והטור והרמ"ה באה"ע סי' פ"ח הנ"ל. ולשיטת הר"נ ברפ"ז דשבועות דמחלק בין יש שבח או לא א"כ באיכא שבח נוטל מה"ת ובדליכא שבח אינו רק מצד תקנת חנוני וכן הוא לפי שיטת התוס' בב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שמא יוציא כו' כנ"ל. ולא ס"ל לחלק דשאני בחנוני דיש שם חזקה שליח כו' דהא לא ס"ל להחזקה הנ"ל בממון כמש"כ האו"ת בס"ק ג' כנ"ל. אכן הרמב"ם וסייעתו דס"ל למעלת חזקה שליח כו' גבי חנוני כנ"ל ומה"ט ס"ל דחנוני נוטל מה"ת. ולפ"ז אין למילף למוציא הוצאות מן חנוני משום דבמוציא הוצאות לא שייך החזקה שליח הנ"ל:
והא דסעיף ז' בלא נתן קצבה כמה יתן לפועליו דנוטל בל"ש העיקר בזה כמש"כ האו"ת ס"ק י"א לחלק בין מוציא הוצאות להך דלא נתן קצבה ע"ש ועיין בנתיבות בחידושים ס"ק כ'. והא דמוציא הוצאות נוטל בשבועה אף אם ליכא שבחא נלמד ממוציא הוצאות בנכסי אשתו ולא ס"ל לחלק דשאני היכא דאיכא שבחא א"כ מוכח מכל זה דלא כמש"כ הנתיבות ס"ק ב' בפשיטות לדינא דבמקום דיש שבח נאמן מה"ת כמש"כ הר"נ. דלפי מה דנתבאר מוכח מכל הפוסקים הנ"ל דלא ס"ל לחלק כן וע"כ אין להוציא ממון נגדם. ונ"מ דאם מת המוציא דאין יורשיו נוטלים אף אם יש שבח וגם טוענים ברי וכמו דכתב הנתיבות שם דאם ליכא שבח אין היורשים נוטלים וע"ש בטעמו. ומש"כ הנתיבות לחלק דאם יש שבח שאני. זה אינו לדינא לפי שיטת כמה פוסקים והרמב"ם והמ"מ הנ"ל. וכמו דכתבו באה"ע סי' פ"ח סעיף י"א דאם מת הבעל לא יטלו היתומים כלום דלבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשים כו' וכמש"כ הח"מ והב"ש שם:
וכמש"כ לעיל בארוכה:
ז (שם סעיף ה' ש"ך ס"ק יו"ד):
והנה הרמ"א בתשובה סי' פ"ו כתב דהא דאמרו דשותף כיורד ברשות דמיירי דידוע שהועיל לחבירו אבל אם לא ידוע שהועיל לחבירו א"נ לומר שירד ברשות או שהועיל לו דאל"כ לא שבקת חיי דכ"א יאמר שירד ברשות והוציא הוצאות וכ"כ המרדכי בפ' האשה שנפלו כו' כש"כ במקום שאומרת האשה דילמא לא הוציא בעלה כלום ומשקר בכולו א"כ הוי כמו איני יודע אם אני חייב לך דפטור עכ"ל. וכעין זה כתב הנתיבות בסי' ש"ג ס"ק ט' דמטעם מוציא ברשות א"א לחייבו רק כשידוע שהוציא וא"י כמה כו' והעיר שם מן מה שכתב המ"מ פ"ג ה' שכירות ע"ש. וכעין זה מצינו גבי תקנת נגזל נשבע ונוטל דכתבו הראשונים והובא בח"מ סי' צ' ש"ך ס"ק ט"ו דהא דעשו תקנת נגזל בפקדון זהו דוקא אם ידוע או שמודה ליה בחיוב ממון אלא שאינו ידוע בכמה דה"ל כמו דררא דממונא בזה תקנו דישבע ויטול אבל היכא דליכא דררא דממונא כלל בזה לא תקנו לתקנת נגזל בפקדון. וכן כתב הקצה"ח בסי' צ' ס"ק ב' להוכיח בתקנת נגזל עצמה דלא תקנו דהנגזל נשבע ונוטל אלא היכא דהוי ליה דררא דממונא אבל אם אינו ידוע שהוציא כלים כלל בזה לא תקנו ע"ש. ע"כ י"ל דה"ה בהתקנה דמוציא הוצאות נשבע ונוטל דלא תקנו כן אלא אם ידוע שהוציא ואינו ידוע כמה הוציא אבל אם מסופקים אם הוציא כלום בזה לא תקנו וכמש"כ הרמ"א בתשובה. וכן הוא משמעות לשון הרמ"א הכא שכתב מי שמוציא הוצאות כו' וא"י כמה נשבע ונוטל דמשמע דוקא בכה"ג:
אמנם יש להוכיח להיפך מן מה שכתב הטור בשם הרמ"ה באה"ע סי' פ"ח גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו דבאלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היורשים כלום כו' עכ"ל. הרי דדוקא ביתומים אם לא נתברר שהוציא לא יקחו ומשמע דהבעל עצמו אף אם לא נתברר שהוציא ה"ז נשבע ונוטל א"כ לכאורה מוכח מזה דלא כמש"כ הרמ"א בתשובה. אכן כיון שהרמ"א כתב כן בפשיטות ובפרט שהם דברי טעם ע"כ נראה לומר דאין הכרח כ"כ להוכיח מן הרמ"ה והטור דלא ס"ל כן. די"ל דכוונתם דמיירי בידוע שטרח הבעל והשביח השדה אך אינו ידוע אם הוציא הבעל הוצאות ע"ז לכן כיון דחייבת לו לשלם עכ"פ איזה סך בעד טרחתו אך מה שתובע עוד הבעל שהוציא ממון ג"כ ע"ז זה אינו ידוע כלל לכן בהבעל עצמו כיון דה"ל כעין דררא דממונא לכן תקנו דיהיה נשבע ונוטל אבל לא תקנו כן גבי יתומים. אבל באינו ידוע כלל אם טרח והשביח בזה שפיר כתב הרמ"א בתשובה דלא תקנו שיהיה נאמן. וכן משמע פשט לשון המשנה דאמרו המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא דמשמע דידוע שהוציא אך אינו ידוע כמה הוציא דבזה מצינו שתקנו אבל מנלן לחדש מדעתינו שתקנו כן אף באינו ידוע אם הוציא כלום בפרט דכן מצינו גבי תקנת נגזל דחילקו בזה כנ"ל. ואין לנו לחלוק על הרמ"א שמימיו אנו שותין בכ"מ ובפרט דמסתברים דבריו. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר בית יעקב להגאון מליסא באה"ע סי' פ"ח סעיף י"א שכתב בקצרה מסברא בבעל שהוציא כיון דדינו כיורד ברשות לכן אף אם אינו ידוע כלל אם הוציא דנאמן הבעל ע"ש. אכן העיקר כהרמ"א:
והבית יעקב לא ראה דברי הרמ"א הנ"ל. וכן יש לי עוד לפלפל ולעיין בדברי הבית יעקב בסי' הנ"ל בכמה ענינים אך אין העת גורם לזה והעיקר כמש"כ:
ודברי הרמ"א בתשובה הנ"ל הם בשותף ובבעל בנכסי אשתו דכיורד ברשות הם עכ"ז אינם נאמנים אלא כשידוע שהוציאו עכ"פ איזה סך אז נוטל מהשבח אבל באינו ידוע אם הוציאו והשביחו כלל אינם נאמנים כנ"ל. ולפ"ז יש לדון ביורד ברשות שאמר לו שיוציא איזה הוצאות על השדה או על איזה עסק דידו על העליונה ליטול הוצאה יתירה מהשבח איך דינו אם לא ידוע כלל אם הוציא כלום אם נאמן בשבועה או לא. והנראה לי דלפי מש"כ לעיל דלשיטת הר"נ ותוס' בב"מ (דף ל"ד) דעיקר דין דיורד ברשות נוטל הוצאה יותר מהשבח דזהו נלמד מן דין חנוני נשבע ונוטל מצד התקנה א"כ לפ"ז נראה דאף אם אינו ידוע כלל אם הוציא כלום דג"כ נשבע ונוטל כמו בחנוני דמסופקים אנחנו אם נתן כלום להפועלים והוי ספק בעיקר החוב מ"מ נאמן מצד התקנה דיכול לומר אני עשיתי שליחותך שצוית לי ליתן לפועלים א"כ ה"ה מה"ט בציוהו להוציא הוצאות אף דמסופקים אם הוציא כלום דג"כ נוטל משום תקנתא דחנוני. אך לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דטעמא דחנוני נוטל זהו משום חזקה שליח כו' א"כ לפ"ז מוכרח לומר דהא דיורד ברשות נוטל דאין זה מטעמא דחנוני דהא במוציא הוצאות לא שייך חזקה שליח כנ"ל. וע"כ מוכח דהוכיחו דין זה מן בעל שהוציא הוצאות כו'. א"כ כמו דבעל שהוציא בנכסי אשתו אינו נאמן רק כשידוע שהוציא וא"י כמה כמש"כ הרמ"א בתשובה. ה"ה מי שיורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב אינו נוטל רק כשידוע שהוציא אך א"י כמה. משום דבלא הוכחה מנלן מדעתינו לחדש התקנה דיורד ברשות נאמן אף באינו ידוע כלל אם הוציא וכיון דמן הדין אינו נוטל כיון דלא שייך התם שליח כו'. ע"כ אין לנו לומר כן אלא היכא דהוי דומיא דבעל שהוציא הוצאות בנכסי אשתו כיון דמקור הדין הוא מן הך דבעל שהוציא כו'. ועיין בר"נ פ"ח דכתובות ובשבועות רפ"ז שכתב בשם הר"ח דמהכא שמעינן דכל היכא דהאי ידע כו' נשבע ושקיל בעושה ברשות וכ"כ המרדכי פ"ח דכתובות והמהרי"ק סי' יו"ד וקצרתי:
שוב ראיתי דיש לדון לפי שיטת הר"נ בר"פ כל הנשבעין דהא דבעל נוטל הוצאה שיעור שבח בשבועה משום דכיון דהשביח ע"כ נאמן מדינא. ולפ"ז יש לומר דאין הבעל נאמן לומר שהוציא רק אם ידוע שהשביח וכפי השבח הידוע שהשביח כן כפי סך השבח נאמן לומר שהוציא הוצאות אבל אין נאמן לומר שהוציא אם אינו ידוע סך השבח. כיון דעיקר הסברא דנאמן משום דאין סברא לומר שלא יהא נאמן כפי שיווי השבח שהשביח כמש"כ לעיל. ע"כ לפ"ז בעינן שיהי' ידוע סך השבח שהשביח וכש"כ לפמש"כ לעיל בסברת הר"נ הנ"ל א"ש בפשיטות למאן דס"ל אומן קונה שבח כלי ויש לו דין חזקת מ"ק. א"כ כמו דהיכא דמעמידין הספק בחזקת מרא קמא בעינן שיהי' החזקת מ"ק מבורר לנו ואז מוקמינן בחזקת מ"ק כ"כ הכא בעינן שיהיה ידוע השבח שהשביח ואז שייך לומר דנאמן. אך אף לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הסבר דברי הר"ח הוא דכיון דהשביח ולולי טרחתו לא היה השבח ע"כ נאמן. א"כ מה"ט ג"כ אינו שייך זה רק אם ידוע שיעור השבח שהשביח אבל אם אינו ידוע שיעור השבח שהשביח אף אם ידוע שהוציא והשביח קצת מ"מ י"ל דאינו נאמן דמנלן דהאמינו להבעל אף בכה"ג. ושאני יורד ברשות ע"פ ציווי של הבעה"ב דיש לו דין תקנת חנוני. דנוטל אף אם אנו מסופקים אם נתן כלום וה"ה במוציא הוצאות כנ"ל:
ב (שם סעיף ג'):
וכן יש לדון בעיקר דברי הרמ"א בתשובה שכתב דהא דבעל נאמן בשבועה היינו בידוע שהוציא וא"י כמה אבל במסופקים אם הוציא כלום אינו נאמן שהוציא. די"ל בזה לפי מש"כ לעיל דהתוס' בב"מ (דף ל"ד) ד"ה שמא יוציא כו' ס"ל דהא דבעל נאמן כמה הוציא זהו ע"פ דין תקנת חנוני וכמו דחנוני נאמן ע"פ תקנה ה"ה הבעל דיש לו דין יורד ברשות אף דלא ציוותה לו בפירוש. א"כ לפ"ז י"ל כמו בתקנת חנוני דנאמן ליטול אף דאנו מסופקים בעיקר הנתינה לפועלים אם נתן כלום אפ"ה נאמן א"כ ה"ה הבעל נאמן לומר שהוציא והשביח אף שאינו ידוע כלל אם הוציא כלום. ולפ"ז יש לומר דאתי שפיר מה שכתבתי לעיל בשם הטור באה"ע סי' פ"ח שכתב בשם הרמ"ה בזה"ל דאם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היתומים כלום דליתי' לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון כו' עכ"ל. דמשמע מזה דהבעל עצמו אף אם לא נתברר שהוציא כלום דג"כ נאמן. וזהו דלא כהרמ"א בתשובה. ומש"כ לעיל בכוונת הרמ"ה הוא דוחק. לכן נראה לי לומר דהרמ"ה ס"ל כשיטת התוס' בב"מ הנ"ל וע"כ נאמן הבעל לומר שהוציא והשביח אף באינו ידוע לנו אם הוציא והשביח כלום. והרמ"ה לשיטתו דס"ל דחנוני נאמן זהו מצד התקנה ולא מדינא כמבואר שיטתו בטור סי' צ"א ובש"ע שם סעי' ב' ברמ"א שציינו שם כן בשם טור בשם הרמ"ה וע"כ ס"ל דאין חנוני נוטל לעולם אלא בשבועה. ולא ס"ל להך חזקה שליח כו' גבי חנוני ע"כ שפיר י"ל בשיטת הרמ"ה דס"ל כשיטת התוס' הנ"ל דהא דבעל נוטל דזהו מן תקנת חנוני נגעו ביה ולכן ס"ל דנאמן הבעל אף אם אינו ידוע שהוציא כלום ולא כדברי הרמ"א בתשובה. ומזה הוא סייעתא לדברי הבית יעקב באה"ע סי' פ"ח סעי' י"א דכתב דהבעל נאמן אף אם אינו ידוע אם הוציא כלום. וה"ה בכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב מצד כש"כ:
אמנם לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דלכן חנוני נאמן מדינא משום דיש שם חזקה שליח כו' א"כ לפ"ז אין לדמות כלל הך דבעל שהוציא להך דחנוני כמש"כ לעיל. ולפ"ז אין לנו שום מקור עלה שכתבו דיורד ברשות נאמן בהוצאה יתירה מהשבח וע"כ מוכח לומר דמקור דין זה הוא מן בעל שהוציא על נכסי אשתו כנ"ל. ועיקר הטעם דבעל שהוציא נאמן הטעם הוא משום תקנת חז"ל דאמרו כיון דהוי יורד ברשות ע"כ האמינוהו מצד התקנה. ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א בתשובה דאין הבעל נאמן רק כשידוע שהוציא כלום דה"ל כעין דררא דממונא כמש"כ לעיל בשם הראשונים גבי תקנת נגזל בפקדון לחלק בזה. וע"כ מנלן דתקנו בבעל שהוציא להאמינו אף אם אין כאן שום דררא דממונא ושפיר כתב הרמ"א בתשובה כן לשיטת הרמב"ם וסייעתו. ולפ"ז יש לדון דה"ה בכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב דאינו נאמן בשבועה לומר שהוציא רק אם ידוע שהוציא כלום וה"ל כעין דררא דממונא אז דומה זה ממש להך דבעל שהוציא דכתב הרמ"א דאינו נאמן רק כשידוע שהוציא כלום וכדמשמע פשט דברי המשנה כמש"כ לעיל. אבל מנלן להאמינו אף אם אינו ידוע אם הוציא כלום. וע"כ הדין נותן דכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב דג"כ אינו נאמן אם אינו ידוע שהוציא כלום דאינו עדיף מן מקור הדין דבעל שהוציא כו':
וכן יש להסביר זה ביתר ביאור לפמש"כ הש"ך בס"ק כ"ג דלכן יורד ברשות נאמן לומר כמה הוציא לפי דהימניה חבירו בשבועה. וכיון דעיקר הטעם משום נאמנות דהאמינו א"כ הא קיי"ל בסי' ע"א דנאמנות צריך קנין או שעת הלואה ובלא קנין וגם לא היה בשעת הלואה לא מהני הנאמנות ע"ש. ע"כ יש לומר דאם אנו מסופקין אם הוציא כלום דאינו נאמן דאף דנימא דהא האמינו מתחלה בעת שציוה לו להוציא הוצאות כמש"כ הש"ך עכ"ז הא יכול לחזור ולא מהני נאמנות מפורש בכה"ג וכש"כ בלא האמינו מפורש. אבל אם ידוע שהוציא כלום ע"פ ציוויו אז הוי זה כמו נאמנות בשעת הלואה כיון דלא חזר בו מקודם דהוציא ע"פ ומשתעבד שפיר אז ע"פ מה שהאמינו והוציא קצת ע"פ הוי זה נאמנות המועיל ואינו יכול לחזור ולכן נאמן לומר שהוציא סך מסויים ע"פ. ולפי זה הדין נותן ג"כ דאינו נאמן לומר בשבועה שהוציא ע"פ רק אם ידוע שהוציא כלום וכעין דברי הרמ"א בתשובה גבי בעל שהוציא כו':
ולכאורה יש לומר כן במה שכתב הרב המגיד בפרק יו"ד ה' גזלה ה' יו"ד על מש"כ הרמב"ם דכל מי ששמין לו נאמן בשבועה דזה נלמד מהא דהאשה שנפלו דאמרו הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ואע"ג דבעל כיורד ברשות עכ"ל.. והובא לעיל דפשט לשון המ"מ נראה דמראה מקום על מש"כ הרמב"ם דבעי שבועה מדמסיים המ"מ שם בלשונו אע"ג דבעל כיורד ברשות. אבל במה דנאמן לומר כמה הוציא וליטול משמע דזה א"צ ראיה מאיזה מקום נלמד. וי"ל דזהו מסברא דהימניה כמש"כ הש"ך אך על מה דכתב הרמב"ם דצ"ש על זה מראה מקום מן בעל שהוציא כו'. אך באמת ז"א דא"כ לא הוי שום הוכחה לחייבו שבועה מהא דבעל שהוציא. דשא"ה דלא הרשתה בפירוש לבעלה שיוציא א"כ לא שייך לומר התם דהימניה ועדיין י"ל דהיכא דציוה בפירוש שיוציא דלא יהיה צ"ש משום דהימניה. ולכן העיקר בכוונת המ"מ שם דלא נחית התם להך סברא דהימניה כמש"כ הש"ך. ובאמת עיקר הטעם דכל יורד ברשות נאמן ליטול זהו ע"פ התקנה דבעל שהוציא דנתנו חז"ל לו נאמנות וה"ה יורד ברשות בפירוש מכש"כ. והך סברא דהימני' מש"כ הש"ך הוא לאו בדוקא אלא עיקרו הוי מדרבנן דה"ל כמו דהימני' בפי'. ולשון המ"מ שם הוא לאו בדוקא על מה שסיים לכתוב שם להוכיח דצ"ש. דבאמת גם שיהיה נוטל צריך לראי' מהא דבעל שהוציא כו' וכמש"כ לעיל בארוכה. ועיין באו"ת ס"ק י"א מה שהביא בשם בעה"ת דס"ל בלא נתן קצבה כמה יתן לפועלי' דס"ל דנאמן בל"ש ומחלק בין בעל שמוציא הוצאות לבין אחר שציוה להוציא דלא יהיה צ"ש. וזהו בע"כ מטעם נאמנות דהימני'. אבל לא נראה כן מכל הראשונים. והעיקר בכוונת המחבר שם דכתב דאם לא נתן קצבה דיטול בל"ש כמש"כ האו"ת שם דמיירי בלא נתן יותר מכדי שכרן. או אפשר דכיון דפשע הבעה"ב דהא ה"ל ליתן קצבה. [ועיין בנתיבות בחידושים ס"ק כ']. ע"כ אמרינן דמסתמא הימני' ולכן א"צ שבועה כמו בכל נאמנות אף במלוה ע"פ וכמש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק א' בתירוץ הראשון ובאו"ת והנתיבות שם. משא"כ במוציא הוצאות דלא פשע הבעה"ב דלא שייך התם לומר דה"ל ליתן קצבה ע"כ אין לנו להוכיח דהימני' אלא עיקרו מה דנוטל ה"ל זה תק"ח וע"כ ישבע כמו כל נשבעין ונוטלין. ויש לי להאריך בכ"ז: והעיקר כמש"כ לעיל דבכל מוציא הוצאות אינו נאמן ליטול רק כשידוע שהוציא כלום ואז ה"ל כעין דררא דממונא. אבל אם אינו ידוע כלל אם הוציא כלום דזה לא הוי דררא דממונא בזה לא מצינו דתקנו. וכש"כ לפי הטעם של הש"ך דהימני' כנ"ל אף דאין זה כמו נאמנות מפורש אלא די"ל דכוונתו דרבנן עשו זה כמו דהימני' וגם כיון דמסופקים אנחנו אם הימני' או לא ע"כ תקנו חז"ל דה"ל כמו דהימני' בפירוש כדמשמע מהפוסקים דעיקרו אינ' רק מדרבנן בפרט היכא דליכא שבחא עכ"פ לא עדיף זה מן נאמנות מפורש שלא היה בשעת הלואה דלא מהני ולכן אם מסופקים בעיקר הדבר אם הוציא כלום אז לא שייך כלל הטעם דהימני' כנ"ל. והא דסתמו הפוסקים בזה י"ל דהא עיקרו הוא בסי' שע"ה וברמב"ם פ"י ה' גזלה ושם מיירי מי שירד לשדה חבירו ובנה ונטע א"כ הא חזינן דהוציא הוצאות עכ"פ. אך א"י כמה הוציא בזה מצינו דאמרו נשבע ונוטל. וכן הא דסי' קנ"ח סעיף ח'. אבל בא"י אם הוציא כלום מזה לא כתבו שם ושפיר י"ל דלא מהימן בכזה:
שוב ראיתי דהא לשיטת הסוברים בחנוני דלאו מטעם חזקה שליח כו' אתי עלה. א"כ לפי שיטתם כבר כתבתי לעיל דאף היכא דאינו ידוע אם הוציא כלום דג"כ נאמן לומר דהוציא משום תקנתא דחנוני דג"כ מסופקים בעיקר הדבר אם נתן מאומה להפועלים ואפ"ה תקנו שיהי' נאמן. אך עיקר מילתא שכתבתי הוא רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דהא דחנוני נוטל דזהו משום חזקה שליח כו' וכמש"כ הבעה"ת. א"כ לפ"ז יש לחלק דשאני מוציא הוצאות דכיון דלא שייך ביה חזקה שליח כו' ע"כ אינו דומה כלל לחנוני ולא מצינו אליבייהו התקנה שיהיה מהימן מוציא הוצאות אף בכה"ג כנ"ל בארוכה. מ"מ יש לומר דעיקר הטעם דלא שייך במוציא הוצאות ע"פ ציוויו הך חזקה שליח כו' הוא משום די"ל דילמא ראה השליח דלא צריך מעות כפי הסך שאומר שהוציא ולא הוציא באמת כפי הסך שאומר. א"כ ז"א שייך אלא היכא דאנו מסופקים כמה הוציא ודילמא לא היה צריך הוצאות כ"כ. אבל היכא דאנו מסופקים אם הוציא כלום בזה שפיר י"ל דשייך חזקה שליח כו' גם בזה לברר לנו עכ"פ דהוציא איזה סך משום דבזה שייך שפיר חזקה שליח כו' דקיבל עליו להוציא איזה הוצאות על הענין הנצרך להבעה"ב כפי הבטחתו וחזקה דעשה שליחותו א"כ הוי כמו דידוע לנו דהוציא עכ"פ ומה לי אם ידוע כן ע"פ עדים או דידוע כן ע"פ החזקה שליח כו' דזה מועיל ע"פ דין תורה לשיטת הרמב"ם וסייעתו. ע"כ הוי ג"כ כעין דררא דממונא דנאמן לישבע וליטול משום תקנתא דבעל שהוציא כנ"ל לכ"ע ולכן סתמו הפוסקים בזה. אכן היכא דהוי עיקר ציווי הבעה"ב לו להוציא ע"פ איזה תנאי היינו שהתנה עם השליח באם שיראה לפי ראות עיניו שנצרך הענין להוציא איזה הוצאה שיוציא וא"י כלום אם נצרך הענין לאיזה הוצאה בזה שפיר כתבתי די"ל דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דעיקרו הוא מן בעל שהוציא כו'. א"כ בעינן דיהיה דררא דממונא עכ"פ כמו התם גבי בעל וכמש"כ הרמ"א בתשובה. אבל היכא דהוי ספק שמא לא נצרך הענין לאיזה הוצאה א"כ בזה הא לא שייך כלל החזקה שליח כו' לברר שהוציא איזה סך מועט משום דיכול להיות שמא לא היה נצרך העסק כלל לשום הוצאה ולא הוי שום דררא דממונא כלל. אך לשיטת הר"נ והתוס' ב"מ הנ"ל דמדמין הך מילתא דמוציא הוצאות לחנוני ולא מחלקים דילמא שאני חנוני דקיבל עליו ליתן סך מסויים לפועליו שחייב להן שכירות כפי הסך שציוה. משא"כ מוציא הוצאות דיכול להיות שמא לא היה צריך העסק להוצאות כפי הסך שאומר שהוציא. וע"כ מוכח דס"ל דאין לחלק בזה דכיון דלא ס"ל להחזקה שליח כו' בממון. א"כ ע"כ עיקר הטעם דתקנו בחנוני כן. הוא משום דכיון דציוהו להוציא ממון ע"פ והימני' ע"כ הימנוהו חז"ל אף היכא דהוי ספק בעיקר הענין. לכן ה"ה במוציא הוצאות אף היכא דהוי ספק אם הוציא כלום דמ"ש. אבל לשיטת הרמב"ם וסייעתו עדיין יש לחלק בזה ולכן לדינא אין להוציא ממון היכא דהוי ספק בעיקר הענין אם הוציא כלום ובאופן שכתבתי לעיל דהיה הציווי בדרך תנאי די"ל דכה"ג אינו נאמן לומר שהוציא: ועפ"ז א"ש שיטת יש מי שכתב שהובא במ"מ פ' ט"ז הל' מלוה הל' ה' שכתבו שדין משנתינו אינו אלא בחנוני דוקא שתקנו שנשבע ונוטל אבל בשארי שליחות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי אינו נשבע ונוטל כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו עכ"ל והובא לעיל בחידושי סעי' א' ובש"ך ס"ק ז'. ולכאורה צ"ע דמפני מה יהיה גרע זה מן אחר שירד ברשות הבעה"ב להוציא הוצאות דנאמן לישבע וליטול ולא אשתמיט שום פוסק דיחלוק על דין זה. וגם בהרב המ"מ פ"י הל' גזלה לא הובא שום דיעה החולקת עלה דמבואר שם דנאמן ליטול אף הוצאה יתירה מהשבח. אבל לפמש"כ א"ש דהא מוציא הוצאות אינו נאמן ליטול רק היכא דהוי דררא דממונא אבל אם מסופקים שמא לא הוציא כלל אז אינו נאמן. א"כ באמר לו תן מנה לפלוני דמסופקים אם נתן מאומה ולא הוי שום דררא דממונא כלל ובזה אינו נאמן המוציא הוצאות ליטול א"כ ה"ה הך דאמר תן מנה לפלוני אינו נאמן כיון דלא ס"ל להך חזקה שליח כו' ולכן אמרו דלא תקנו כן רק בחנוני. א"כ מסופקים בעיקר הענין ע"כ בכה"ג אף מוציא הוצאות אינו נאמן וכן הוא לשונם שכתבו כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר כו' כנ"ל. וזהו סייעתא לכל מה שכתבתי:
ג (שם סעיף ז):
ועכשיו נבאר מה שיש לדון ע"פ כל מה שנתבאר בדברי הנתיבות סי' קפ"ז ס"ק ה' וזה לשונו בסופו ועכ"פ למדנו מדברי הריטב"א בראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי ממעותיך וטען שמעון שקנה לו ונאנס מידו נשבע שמעון ש"ש שקנה ונאנס מידו וחייב ראובן לשלם לו עכ"ל. ושם מתחלה כתב הנתיבות דהא דנאמן לישבע וליטול הוא מן דין חנוני על פנקסו ומן דין רד ברשות עכ"ל. ולכאורה יש לדון דאין זה דומה לחנוני כו' כיון דכתבו התוס' בב"ב (דף ע' ע"ב) ד"ה מאן דאמר כו' דנאנסו לא שכיח וכמבואר בסי' ק"ח סעי' ד'. א"כ יש לחלק דדוקא היכא דטוען טענה דשכיח בזה תקנו להאמין לחנוני. אבל מנלן דתקנו להאמינו אף בטוען נאנסו דהא יש לחלק כיון דנאנסו לא שכיח א"כ י"ל דאינו נאמן להכחיש הרוב ולהוציא ממון ומנלן דתקנו אף בכה"ג. אך לפמש"כ הש"ך בכללי מיגו ס"ק כ"ב דנאנסו שכיח שפיר כתבו דנאמן לטעון נאנס כמו בתקנת חנוני אבל לשיטת התוס' וש"פ עדיין יש לדון בזה. אך יש להוכיח כדברי הנתיבות הנ"ל מן ב"מ (דף נ"ח ע"א) דאמרו דשלוחים נשבעין ליטול שכרן ונאמנים לומר נאנסו. הרי דאף בטענת נאנסו נאמנים ליטול שכרן אף דה"ל כמו א"י א"נ ועיקרו הוא ג"כ משום תקנת חנוני וכמש"כ לעיל בחידושי לסי' צ"א סעי' א' ע"ש. א"כ מצינו דאין לחלק בזה ובכל גווני תקנו להאמינו מצד תקנת חנוני נשבע ונוטל א"כ ה"ה בנידון שכתב הנתיבות נאמן השליח לומר שקנה עבורו ונאנס מידו ויטול כל מה שאומר שהוציא ע"פ:
ועדיין יש לדון בראי' הנ"ל דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דחנוני נאמן מדינא משום חזקה שליח כו' א"כ ה"ה בהאי שליח דציוה לו זיל זבין לי דשייך בו חזקה שליח כו' וע"כ שפיר יש לדון הראי' מהא דשלוחים נשבעין ליטול שכרן דכמו דהתם מצינו דנאמן לומר נאנסו וליטול שכרו משום חזקה שליח כו' א"כ ה"ה בהך מילתא. אבל לשיטת החולקים על הרמב"ם וסייעתו וס"ל דמה דחנוני נאמן אין זה מדינא אלא מתקנתא. וטעמם נ"ל דס"ל דלא מהני הך חזקה שליח כו' בהא דחנוני די"ל דילמא לא היה לו מעות ליתן לפועליו או שמא ראה לבסוף כי לא בטוח הוא וחזר בו ובפרט בסך מרובה די"ל דה"ל כמו מתנה מרובה דאין בו מחוסר אמנה ויכול לחזור בו וכעין סברא זו ראיתי בנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ה' ע"ש. וי"ל דזהו הסבר שיטת הסוברים דחנוני אינו מדינא רק מתקנתא. ולפ"ז יש לחלק דשאני הא דב"מ דנשבעין ליטול שכרן משום דהתם י"ל דנאמן מה"ת לכ"ע לפי דה"ל התם ברי של השלוחין בצירוף חזקה שליח כו' וזהו מעין חזקת כשרות דהא כיון דנשתעבדו ע"פ דין לשמור את החפץ ואינם יכולים לחזור כלל משמירת החפץ אף בהנך שפטרתן התורה מתשלומין. וכיון דנאמנים מה"ת אף להוציא ממון ע"י ברי בצירוף חזקה כמש"כ הש"ך והבעה"ת להוכיח כן מהא דכתובות (דף י"ב). לכן י"ל דמה"ט נאמנים אף נגד הרוב ולהוציא מחזקת ממון. אבל בהא דשליח שטען שקנה עבור המשלח דכיון דלא שייך בי' חזקה שליח כו' כנ"ל ואינו נאמן רק מצד התקנה דחנוני. ע"כ עדיין יש לומר דמנלן דתקנו להאמינו בטענת נאנסו דלא שכיח: