נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן צ
א (סעיף א' ש"ך ס"ק א'):
וכתב בספר לח"מ וז"ל וא"ת דכל חשוד על השבועה קנסו כו' עכ"ל הלח"מ ועוד י"ל דל"ד לחשוד כו'. עכ"ל הש"ך. והנה לעיל בחידושי לסי' פ"ז סעיף א' בש"ך ס"ק ג' כתבתי להוכיח מן דברי הלח"מ והש"ך דס"ל דגם בגזלה אם הוא בעיני' הוי הילך אף דלא השיב לו בהשבה עדיין מ"מ כיון שהוא בעיני' דינו ככל הילך ופטור מן שד"א ומוכח מזה דלא כמש"כ הנתיבות בסי' פ"ז ס"ק א' דבגזלה שהודה על כלי א' ועומד בביתו בעיניה לא ה"ל הילך משום דגזלה לא קאי ברשות הבעלים עד שעת השבה לפני הב"ד כו' ע"ש. והארכתי מזה בחידושי שם ע"ש:
ענף ד:
היה ע"א מעידו כו' ה"ז נשבע שלא גזל. וכתב הסמ"ע בס"ק י"ג ה"ז נשבע היסת משום דהיכא דאין ב' מחייבין ממון אלא ע"י שבועה אז אין ע"א מחייבו שבועה. וכן מבואר בסי' ע"ה סעיף י' ובטור שם ובש"ך ס"ק מ"ז. ובסי' צ"א סעיף ו' בש"ך ס"ק כ"ו. ומשמע מהש"ך דאף היכא דעיקר השבועה לא הוי רק מדרבנן ג"כ אינו מחויב שד"א בכפירתו להעד. והתומים בסי' ע"ה ס"ק י"א כתב דאם השבועה אינו מה"ת רק מדרבנן אז הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"י הע"א וכ"כ הקצה"ח בסי' צ"א ס"ק ח':
והנה אחי המנוח הרב הג' חו"ב בחדרי תורה סוע"ה כו' כש"ת מו"ה אברהם אהרן זצ"ל אמר להוכיח כדבריהם מהא דלעיל סי' נ"א סעיף ב' בשם הרמב"ם הוציא שט"ח בע"א וטען הלוה פרעתי היז מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם טען ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע כו'. וקשה לפי הכלל שכתבו דהיכא דצריך שבועה אז לא הוי מחוייב שבועה. א"כ תקשה כיון דטען ישבע לי שלא פרעתי דאז אף בשנים היה צריך בעהש"ט לישבע ואפ"ה אמרו בזה דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. וע"כ מוכח כסברת האו"ת והקצה"ח דכיון דמה"ת א"צ שבועה רק מדרבנן צ"ש ע"כ לא שייך בזה הכלל הזה. ואין לחלק דשאני בשבועות השבע לי דצריך לטעון טענת השבע לי דהא עכ"פ לאחר דטען השבע לי צ"ש. ועיין בשבועות (דף מ"א) דפריך הש"ס ומה בין זה לפוגם שטרו כו' וקצרתי. ואף דשיטת הרמב"ם והמחבר דס"ל דשטר לא מהני מה"ת רק מדרבנן כמבואר בסי' כ"ח עכ"ז דינו של השטר לאחר דתקנו דיהיה מועיל שטר עכ"פ מדרבנן דדינו כדאורייתא כדמצינו כה"ג במה דאמרו קיום שטרות מדרבנן ומה"ת הוי כנחקרה עדותן וע"כ הקילו גבי קיום שטרות וכמש"כ המהרי"ק והובא בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ה' ע"ש. והוא ראי' נכונה ודפח"ח. ועיין לקמן סי' צ"ב ש"ך ס"ק י"ד וקצרתי. ועיין בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ל"ג ובנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ה':
ג (שם סעיף ב' הגה"ה):
מדליק אש כו' האמינו לניזק לישבע וליטול כל מה שהוא אמוד כו'. והש"ך בס"ק י"ד כתב ועוד י"ל דלענין גזל וטמון באש דמדינא לא שקיל אלא מן תק"ח הבו דלא לוסיף עלה והיכא דלא אמיד לא תקנו עכ"ל. והקצה"ח בס"ק ג' הקשה עליו מן סי' ע"ה סעיף י"ט בטענו כו' ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאינו יכול להשבע משלם ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד בו כו'. הרי להדיא דאף בדבר שהוא מה"ת ג"כ הדין הוא בטוענו דבר שאינו אמוד דאינו יכול לתבוע ומוכח דעיקר החילוק הוא דאפוקי ממונא שאני עכ"ל:
ולענ"ד נראה ליישב קושייתו ע"פ הא דב"מ (דף ג' ע"ב) סלעים דינרין מלוה אומר חמש לוה אומר שלש כו' רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופי' רש"י דה"ל למימר שתים דהשטר מסייעו כו'. וכמש"כ הנימוקי יוסף שם והריטב"א והשמ"ק בשם הרמב"ן להסביר זה ביתר ביאור דטעמא דחשיב לי' ר"ע הכא משיב אבידה טפי ממודה מקצת דעלמא דכיון דמסייע לי' שטרא יכול להעיז פניו כדאמר בכתובות כיון דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה אבל במודה מקצת דעלמא אינו יכול להעיז ואע"ג דבמסקנא אוקימנא טעמיה דר"ע משום דמסייע לי' שטרא לאו למימרא כו' אלא מעיקרא ס"ל דסיוע בעלמא הוא דמסייע לי' ובמסקנא אמרו דסהדותא מעליא היא למיפטר משבועה כו' עכ"ל. [ועיין בהרא"ש ב"מ פ"א סי' ג' שכתב להוכיח מן הך דב"מ הנ"ל דע"א מסייע פוטר דכיון דפטרינן שם משבועה בסיוע שטר בעלמא אף שאין כאן עדות גמורה כו' וקצרתי]. הרי דמצינו דבשבועת מודה במקצת היכא דהוי סיוע קצת אף דלא הוי סיוע גמור מ"מ פטור מן שד"א ואמרינן דנאמן במיגו דה"ל כופר הכל כיון דלא שייך בכה"ג חזקה אין אדם מעיז פניו כיון דאית ליה סיוע כל דהו וע"כ ה"ל משיב אבידה שם. ולכן מה"ט התם בסי' ע"ה סעיף י"ט בתבעו דבר שאינו אמוד והודה במקצתו פטור מן שד"א משום דלא שייך בזה להחזקה דאין אדם מעיז פניו כיון דסברת מה שתובעו דבר שאינו אמוד מסייע להנתבע וע"כ הוי מצי להיות כופר הכל, ומה שהודה במקצת הוי משיב אבידה וכמו בהך סלעים דינרין דלוה אומר ג' דפטור מה"ט אף דמה דמסייע לי' שטרא לא הוי סיוע גמור. ולכן עדיין יש לומר כמש"כ הש"ך דבדבר שהוא מה"ת לא מפקיעין זכותו ע"י מה דלא הוי אמוד משום די"ל דאין זה סייעתא גמור רק דהוי סיוע קצת לענין לפטור משד"א גבי מודה במקצת. וממילא לא דיינינן התם להיות מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מה"ט כיון דלא שייך התם שד"א כלל מהאי טעמא ואינו קשה על הש"ך מהך דסי' ע"ה סעיף י"ט:
ד (שם סעיף ג'):
וי"א דבטוען גנובים הם דינו כטוען שאולים הם כו'. וכתב הסמ"ע בס"ק ל"ד הטעם דלא הוי מיגו להוציא כו' וכן הש"ך ס"ק כ"ב כתב לבאר זה. והנה בספרי נחל יצחק בקונטרסי בתפיסה בדררא דממונא סי' ג' בארתי בטוב טעם מפני מה מהימן הכא במיגו אף דהוי מיגו להוציא והעליתי דהטעם הוא כיון דחזקת מ"ק מסייע להבעלים ע"כ אמרינן בכה"ג אף מיגו להוציא ע"ש. והארכתי בחידושי שם בעז"ה ע"ש: