אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן פט

סימן פח

א (סעי' א' ש"ך סוף ס"ק א'):

וכ"ז אם טען פרעתיך בוודאי אבל אם טוען איני יודע אם פרעתי פשיטא שחייב לשלם לשכיר וא"צ השכיר שבועה דלא גרע משאר תובע. עכ"ל הש"ך. וכתב ע"ז השער משפט ס"ק א' דבעבר זמנו יש להסתפק אם הדין כן כיון דאיכא חזקה דבל תלין וחזקה דאין שכיר משהא שכרו א"כ מסתמא פרע ובפרט לפמש"כ הט"ז סוף סי' ע"ה דהטעם דא"י א"פ חייב משום דמוקמינן בחזקת חיוב דמעיקרא א"כ הכא דאיכא תרתי חזקה להיפך שפרע דפטרינן לי' וצ"ע עכ"ל. ועיקר דברי הש"ך הנ"ל מבואר כן בהג"א לב"מ (דף קי"ב) במשנה דשכיר נו"נ:

ולכאורה יש לדון לפי דברי השער משפט בהא דשבועות (דף מ"ה) וב"מ (דף קי"ב) דלכן שכיר נו"נ משום דבעה"ב טרוד בפועליו ושיטת התוס' דזהו משום דהוי כאיני יודע אם פרעתי ולכן מקשה הגמ' וליתב בל"ש ואח"ז הקשו אי הכי אף עבר זמנו נמי כו' מכי מטי זמן חיובא רמי אנפשי' ומידכר כו' איכא תרי חזקה חדא אין בעה"ב עובר בבל תלין וחדא אין שכיר משהה שכרו. ועיין בתוס' שם ד"ה וכי שכיר עובר כו'. ואי נימא כדברי השער משפט דהיכא דאיכא חזקה הסותרת לחזקת חיוב של הבעה"ב דאז אינו חייב משום א"י א"פ. א"כ קשה דלמה להגמ' לומר דכי מטי זמן חיובא רמי אנפשי' ומידכר וה"ל כטוען ברי פרעתיך. הא אף אם נימא דלא רמי אנפשי' וה"ל עדיין טרוד בפועלי' דה"ל כא"י א"פ דחייב מ"מ בעבר זמנו דיש חזקה דאין שכיר משהה שכרו הסותרת לחזקת חיוב מיפטר הבעה"ב. ואף דהחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין לא שייך אם לא היה מסיק להסברא דרמי אנפשיה ומידכר מ"מ שייך לדון להחזקה דאין שכיר משהה שכרו וכיון דחזינן דס"ל להש"ס דאם לא הוי רמי אנפשיה ומידכר היה חייב משום א"י א"פ אף דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו הסותרת לחזקת חיוב א"כ ה"ה אף היכא דאיכא תרתי חזקה ג"כ הדין נותן דיהיה חייב משום א"י א"פ ודלא כהשער משפט. דמה לי אם חזקה אחת סותרת להחזקת חיוב או דשני חזקות סותרות להחזקת חיוב. ניזיל בתר טעמא דהוי כמאן דליתא לחזקת חיוב. אך יש לחלק דאם לא היה מסיק להסברא דרמי אנפשיה ומידכר אף דאיכא חזקה אין שכיר משהה שכרו הסותר לחזקת חיוב ואוקי חדא להדי חדא והוי ליה כמו ברי בלא חזקת חיוב דאינו מוציא ממון. מ"מ יש לדון להחזקה דאין שכיר עובר בבל תגזול כמבואר בש"ס. א"כ החזקה זו סותר להחזקה דאין שכיר משהה שכרו וממילא יש לו כח להוציא ממון מהבעה"ב כמו כל א"י א"פ רק לפי דמסיק דרמי אנפשיה ומידכר ממילא שייך לדון אז להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין והוי תרתי חזקה הסותרות לחזקת שכיר דאינו עובר כו'. ולכן יש מקום עדיין לדברי השער משפט משום דאינו מוכח לסתור דבריו. ועדיין יש לדון באומר בפי' א"י א"פ דכמו דמסתפק הבעה"ב עכשיו דאולי היה שכוח מעיקרו ומיד וע"כ לא שייך לדון בזה להחזקה דאינו עובר בבל תלין כיון דהיה מסתפק הבעה"ב מעיקרא בזה וכמו דחזינן בש"ס דאילו לא היו מסקי למימר הסברא דרמי אנפשי' ומידכר לא היה שייך לדון להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין. וכיון דלא שייך לדון בכה"ג להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין רק להחזקה דאין שכיר משהה שכרו לחודא א"כ ממילא כנגדו חזקה דאין שכיר עובר בבל תגזול הסותרת לחזקה דאין שכיר משהה שכרו א"כ ה"ל ממילא ברי ומעלת חזקת חיוב דחייב הבעה"ב משום א"י א"פ:

ואפשר לדחוק ולומר דמחמת החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין דיינינן דכשהגיע זמנו בוודאי הי' דייק הבעה"ב שלא לשכוח כדי שלא יעבור על בל תלין והוי שפיר הנך תרתי חזקה דכתב השער משפט ואמרינן השתא דכבר פרעו ויצא מחשש דבל תלין אז נשכח מהבעה"ב את הפרעון וה"ל מילתא דלא רמיא עליו כעת כ"כ כן אפשר לדחוקי בכ"ז. ועוד יש לדון במש"כ לעיל לדון דלמה ליה להש"ס להסברא דרמי אנפשי' ומידכר כו' לפי דברי השער משפט. דיש לומר דהש"ס הוצרך לדון כן כדי שלא תקשה למ"ד דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ג"כ חייב משום ברי ושמא ברי עדיף דאז אף אם היו דיינינן דנסתלק החזקת חיוב ע"י החזקה דאין שכיר משהה שכרו מ"מ תקשה דיהי' חייב הבעה"ב דהוי טרוד בפועליו וה"ל כמו טוען שמא דמ"מ יהי' חייב משום ברי של השכיר. ועיין בשבועות (דף מ"ה ע"א) ד"ה וניתב ליה בל"ש כו' ובב"מ (דף קי"ב ע"ב) ד"ה אי הכי אפילו קצץ נמי כו' וקצרתי. ואתי שפיר דברי השער משפט דיש להסתפק בעבר זמנו דאין מוציאין מהבעה"ב אף דאומר א"י א"פ:

ומ"מ זהו דוחק דהא הסברא נוטה דכמו דמסתפק עכשיו הבעה"ב בהפרעון דכמו כן היה מסופק מעיקרא א"כ ממילא לא שייך לדון להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין. ומש"כ לעיל הוא דוחק גדול. וכן מוכח מדברי התוס' בב"מ (דף קי"ג ע"א) ד"ה וכי שכיר עובר בבל תגזול כו' שכתבו בסה"ד בזה"ל אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והממע"ה עכ"ל. א"כ משמע מדבריהם דאף כשיש שני חזקות ביחד היינו חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו מ"מ אם לא היה ברי וברי היה הדין דחייב הבעה"ב כמו כל א"י א"פ. ודוחק לומר דכתבו כן דיהיה אתי שפיר אף למ"ד דמנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי דחייב משום ברי ושמא ברי עדיף:

וביותר נלע"ד להוכיח דלא כהשער משפט מירושלמי שבועות פ"ז הל' א' על הא דשכיר נו"נ דאמרו שם דע"י שבעה"ב עסקיו מרובין תקנו כן ודכוותה תיקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תני ר"ח אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נו"נ אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד עכ"ל הירושלמי. וצריך ביאור מה דאמרו בלשון ודכוותה תיקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול. הא עיקר מילתא דשכיר נו"נ הוא רק מן התקנה א"כ ממילא היכא דראו איזה טעם דלא תקנו שם להשכיר שישבע ויטול הוי דינו מה"ת שהבעה"ב פטור. וקשה איך אמרו בהלשון ודכוותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו כו' דהא הבעה"ב פטור מה"ת וא"צ להתקנה בזה. ויש לומר דכוונת הירושלמי הוא כן דאחר שתקנו להאמין להשכיר שישבע ויטול א"כ לפ"ז היה מקום לומר דגם בעבר זמנו יהיה נאמן השכיר ע"כ קאמרי דתקנו בבעה"ב דבעבר זמנו שלא ישבע ויטול דראו חז"ל לחלק בין עבר זמנו כו'. דאף דאמרו דבעה"ב טרוד בעסקיו וה"ל כאיני יודע אם פרעתי וכמש"כ התוס' מ"מ בעבר זמנו ראו שלא לדונו כאומר א"י א"פ וכסברת התלמוד דכי מטי זמנו רמי אנפשי' ומידכר ויש תרי חזקה כו' וע"כ אמרו דכוותי' תקנו בבעה"ב כו':

ולדברי השער משפט דגם באמר הבעה"ב בפי' איני יודע אם פרעתי הדין הוא בעבר זמנו דפטור משום תרתי חזקה ואמרינן דכי מטי זמנו רמי אז אנפשיה ומידכר כדי שלא יעבור על בל תלין ותלינן דאח"ז נשכח ממנו הפרעון וכנ"ל. א"כ תקשה דאיך שייך בזה מה דאמרו בלשון דכוותי' תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו כו'. הא אף אם נימא דכל שכיר יש לו זכות מה"ת ליטול דה"ל ממש כמו א"י א"פ. מ"מ בעבר זמנו דיש שם תרי חזקה וסברת דכי מטי זמנו רמי אנפשי' ומידכר לא שייך התם לדון כלל ולחייב להבעה"ב משום א"י א"פ א"כ הבעה"ב פטור אף מה"ת ולא מצד התקנה לבד. ומדאמרו הלשון ודכוותה תקנו בבעה"ב כו' מוכח דדוקא משום התקנה אמרו בעבר זמנו אינו נו"נ. אבל מה"ת היה חייב הבעה"ב האומר א"י א"פ ולא מהני הנך תרי חזקה לפוטרו משום דמעלת ברי וחזקת חיוב עדיפא ממעלת הנך חזקה אלא בשכיר דעיקר זכותו ליטול הוא רק מצד התקנה דעשאוהו כאומר א"י א"פ בזה התקינו לחלק דעבר זמנו שאני ואין דינו כאומר א"י א"פ ואוקמוהו על דאורייתא אבל באומר בפי' א"י א"פ בזה הדין הוא דחייב מה"ת ולא מצינו לומר מסברא לפוטרו מצד התקנה דמנלן דהיה התקנה לפטור הבעה"ב גם בכה"ג ואמרינן בזה הבו דלא לוסיף עלה כמו דאמרינן כה"ג בכמה דוכתי. א"כ מוכח מירושלמי דבאמר הבעה"ב א"י א"פ חייב אף בעבר זמנו ודלא כהשער משפט:

ולכאורה רציתי לומר דכוונת הירושלמי דאמרו לשון תקנו בבעה"ב הוא להורות הדין דאם תבעו כל זמנו דב"מ (דף קי"ג) דנותנין לו רק כנגד אותו היום של תביעה. ובאמת לכאורה היה הדין נוטה לדון דישבע ויטול לעולם כיון דלא שייך בכה"ג החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וכמש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ג) שם ד"ה ולעולם. רק מצד דאין זה תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי כמש"כ שם. ולכן אמרו בלשון ודכוותי' תקנו שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול. דאף דתקנו כבר דהשכיר נאמן כ"ז דליכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין מ"מ לא האמינו לעולם להשכיר וזהו מצד התקנה אף שהוא כנגד הסברא לחלק ביניהם. כן היה מקום לכאורה לומר בזה. אבל באמת ז"א דהא לא מיירי שם בירושלמי מתחלה מן תבעו בזמנו רק לאחר שאמרו דכוותי' תקנו בבעה"ב כו' אמרו תני ר"ח אם יש עדים שתבעו בזמנו כו'. וגם זהו שם בפלוגתא דר"ח ס"ל אפילו לאחר שנה נאמן השכיר. ועוד דלשון שאם עבר זמנו משמע דאין לו שום זכות כלל לאחר זמנו ובאמת הא יש לו כנגד אותו היום כו'. ע"כ העיקר כמש"כ מתחלה ומוכח דבאמר א"י א"פ נאמן השכיר לעולם אף בעבר זמנו: ובטור סעיף ה' כתב דאם טוען הבעה"ב ספק נוטל השכיר בלא שבועה והב"ח העיר דלמה הוצרך הטור לכתוב זה. והנה לפמש"כ י"ל דזהו כוונת הטור לאשמועינן דאף בעבר זמנו הדין כן ולא נימא כסברת השער משפט. אך דוחק להעמיס כן בכוונת הטור דהא שם לאח"ז בסעי' ז' כתב מן דין תבעו אחר שעבר זמנו כו' ולעיל מיני' לא מיירי רק בתו"ז ע"ש. וע"כ העיקר שם כמש"כ הב"ח בכוונת הטור ועיין בפרישה שם:

ובסימן צ"א סעיף ב' מבואר בהכחשת פועלים עם החנוני דכ"ע ס"ל דפועלים נוטלים מן הדין דא"י אם פרעתי חייב והש"ך שם ס"ק י"ב כתב בשם בעה"ת ושארי ראשונים דס"ל דגם החנוני נוטל מן הדין משום דיש שם חזקה שליח עושה שליחותו. ואפ"ה ס"ל לכ"ע דהפועלים נוטלים מן הדין לפי דהבעה"ב טוען א"י א"פ. ולא אמרינן דכיון דיש שם חזקה שליח עושה שליחותו דה"ל חזקה מעליא לשיטת הראשונים והש"ך הנ"ל א"כ סותר הך חזקה להחזקת חיוב ויהא פטור הבעה"ב מן הדין לשלם להפועלים. ומוכח דלא אמרינן אוקי חדא להדי חדא ונסתלק ממילא החזקת חיוב וכעין סברת השער משפט. וע"כ מוכח דאף היכא דיש חזקה הסותרת לחזקת חיוב דמ"מ חייב כיון דיש אצל התובע מעלת ברי וצירוף החזקת חיוב ביחד. ודוחק לחלק דשאני בנידון השער משפט דיש שם שני חזקות היינו חזקה אין בעה"ב עובר כו' וחזקה דאין שכיר משהא שכרו דמה בכך דניזל בתר טעמא דכיון דסותר עכ"פ להחזקת חיוב כו'. והא דשבועות (דף מ"ה) וב"מ (דף קי"ב) דאמרו דיש להבעה"ב הנך תרי חזקות. היינו משום דאל"כ יש שם חזקה להשכיר דאינו עובר בבל תגזול הסותר לחד חזקה. אבל בנידון דידן אין לחלק בין חד חזקה לשני חזקות. ובפרט דהוכחתי כן מן הירושלמי דלעולם חייב הבעה"ב אם טוען א"י אם פרעתי ויש לדחות ראיה זו לפי דגם בפועלים יש להם חזקה דאינם עוברים בבל תגזול הסותר לחזקה שליח עושה כו' ולכן שפיר מהני החזקת חיוב להצטרף להברי של הפועלים וליטול וגם היכא דמשלם ב' תשלומין היינו להחנוני ג"כ מ"מ יש לדון כן. ועיין בפסחים (דף יו"ד) ובתוס' ד"ה בבת אחת כו' וקצרתי. ובמק"א כתבתי די"ל דטעמו של המ"ד דמנה לי בידך והלה א' א"י דחייב דטעמו אפשר ג"כ משום דיש להתובע חזקה דאינו עובר בבל תגזול המסייע להתובע ואף דיש שם חזקת פטור המסייע להנתבע מ"מ ס"ל כן מה"ט וקצרתי. אך כבר נתבאר להוכיח מן הירושלמי דלא כהשער משפט:

ב (שם סעיף י"ב):

היה השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בעה"ב ונפטר כו'. טור בשם הראב"ד. וברמב"ם פ' י"א ה' שכירות ה' ו' אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. והראב"ד השיג דאיך מוסרין שבועה לקטן. והמ"מ כתב ליישבו דכיון דהשבועה הוא להפיס הבעה"ב דינו אע"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש מ"מ משביעין אותו לאיים עליו עכ"ל. והכ"מ כתב דהעיקר כהנוסחא דאפי' אם השוכר קטן וכמש"כ הטור. והמל"מ שם תמה ג"כ דהא אין מוסרין שבועה לקטן ואפילו למ"ד דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כו' עכ"ל. וכן תמה הרדב"ז ח"ג סי' תפ"ט דאיך מוסרין לו שבועה וכן אי' בירושלמי דאין מוסרין שבועת שכיר לחשוד ועבד כו'. ונוסחא משובשת נזדמנה להם כו' עכ"ל וכן הקשה הלח"מ פ"ה ה' טוען ה' יו"ד. ובלא"ה עיקר סברת המ"מ שכתב אע"פ שאינו בר עונשין מ"מ משביעין אותו לאיימו. הוא דוחק דכיון שאינו בר עונשין א"כ לא הוי שום תועלת משבועתו. והטור לא החליט בשיטת הרמב"ם כנוסחאות אפילו השוכר קטן כו'. ע"כ מהראוי ליישב נוסחאות הישנות שכתוב אפילו השכיר קטן:

ג (שם סעיף י"ב):

והנלע"ד בכ"ז ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ז' דגם קטן שהגיע לכלל דעת מוזהר שלא לישבע בשקר רק דאינו בר עונשין בב"ד אבל איסורא ועונש בידי שמים איכא ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר הנוסחא אפילו השכיר קטן דנו"נ דכיון דהוי בר עונשין ביד"ש ע"כ הוי תועלת רב משבועת הקטן. [ומיירי בהגיע לכלל דעת ולא הוצרך לפרושי להדיא משום דמוכח כן מסתימות דבריו דאל"כ לא הוי שום תועלת משבועתו]. ומה שהקשו והא אין מוסרין שבועה לחשוד וה"ה לקטן לא ספינן ליה איסור בידים. יש לדון בזה ולחלק דשאני חשוד דאינו נאמן באיסורין כמבואר בסי' קכ"ז ביו"ד ואלו קטן מצינו דנאמן בדרבנן היכא דלא איתחזק איסורא כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ברמ"א. וכעין זה מצינו באה"ע סי' י"ז סעיף י"ג בט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות עדותו מהני בעדות אשה שמת בעלה וע"ש. ובספרי נחל יצחק סי' מ"ט סעי' ב'. ואלו חשוד אינו נאמן שם וכהנה רבות ע"כ אין לדמות חשוד לקטן. ויש להסביר זה ביותר ביאור ע"פ הא דסוכה (דף מ"ב) דקטן היודע לשמור אוכלין ע"י טהרות וכתב הר"נ שם אע"ג דקטן לא מהימן בדאורייתא כו' ה"מ היכא דאתחזק איסורא כו' אבל להעמיד על חזקתו מהימן עכ"ל הר"נ. והנה הש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ל"א הביא בשם הריב"ש שכתב דלכן קטן נאמן על שמירת טהרות לפי דהוי דבר שבידו. ויש להוכיח כן מהא דתמיד פ"א משנה א' בשמירת המקדש דהרובים שומרים ופי' המפרש הם פחותים מן י"ג שנה וכ"כ הכ"מ ברמב"ם ה' בית הבחירה פ"ח ה' ד' והתוס' יו"ט שם. ואף דקטן אינו נאמן בדאורייתא א"כ ה"ה התם דמצווים מה"ת לשמור המקדש. א"כ יש לחוש שמא לא ישמור הקטן. וע"כ מוכח דהיכא דהוי דבר שבידו נאמן א"כ התם שפיר סמכינן למסור שמירת המקדש להקטן כיון דהוי דבר שבידו ועיין במל"מ שם. לתירוץ הר"נ דשאני היכא דאתחזק היתירא א"כ תקשה התם דהא לא שייך התם ענין איסור והיתר רק עצם השמירה. ואפשר לחלק דשאני בשמירת טהרות דעכשיו אנו מסופקים אם שמרו מתחלה כהוגן ואלו עכשיו הא לא הוי זה בידו כלל רק דהיה בידו מתחלה ואף דבאיסורין נאמן ע"א אף דלא הוי עכשיו בידו רק כיון דהיה בידו מתחלה כו' כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעי' א' זה אינו רק בעדות גדול ולא בקטן. ולכן הוכרח הר"נ לומר דשאני היכא דאיתחזק היתירא. אבל בשמירת המקדש דעיקר הספק הוא בעת שמוסרין שמירת המקדש להקטנים שמא לא ישמרו כהוגן ולא יקיימו הכהנים מצות שמירה המוטל עליהם אז באותו השעה שהקטנים מקבלים השמירה עליהם ע"כ בזה שפיר יש לומר כיון דאז בעת שמקבלים השמירה עליהם הוי זה דבר שבידם לשמור כהוגן ע"כ שפיר יכולים אז למסור שמירת המקדש להקטנים ומקיימין ע"י מצות שמירת המקדש אז. ועכשיו לאחר ששמרו הא אין זה נוגע כלל לענין איסור והיתר ולכן א"ש זה לכ"ע. וקצרתי ג"כ במה שיש לדון בדברי המל"מ שם ואכמ"ל:

וכדברי הר"נ סוכה הנ"ל כ"כ הריטב"א בסוכה והובא בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סי' קכ"ז ס"ק ל"ב שכתב בשם הריב"ש כנ"ל והריטב"א כתב לחלק דשאני היכא דאיתחזק היתירא כו'. ולפ"ז יש לומר ולהסביר על נכון מה שמוסרין שבועה לקטן שכיר ואף דלא ספינן לי' איסורא בידים כמו שהקשה המל"מ. משום דיש לחלק דשאני הכא בשבועה כיון דהקטן אומר ברי לי שלא פרע לי הבעה"ב את שכרי שהיה חייב לי ויש לנו חזקת חיוב וודאי רק דהספק הוא כעת בהפרעון א"כ במקום שיש חזקה המסייע לדברי הקטן נאמן גם הקטן כמו התם בשמירת טהרות. ומשמע שם דאף היכא דהוי נוגע בעדותו דיש לו הנאה מזה כגון שלוקח שכר שמירה וכה"ג דג"כ מהימן הקטן כיון דהחזקה מסייעו ויש לומר דאף לדברי הריב"ש דכתב לחלק דלכן נאמן בשמירת טהרות לפי דהוי דבר שבידו. דג"כ מודה דהיכא דאנו דנין רק על הקטן עצמו אם מותרין למסור לו דבר זה דאז י"ל דהקטן על עצמו בוודאי נאמן היכא דיש חזקה המסייעו. ולכן בנ"ד דיש חזקת חיוב יכולין למסור השבועה להקטן האומר ברי לי שהנני נשבע באמת. ולכן אף שכתבתי לעיל דקטן מוזהר על שבועת שקר מ"מ כיון דאומר ברי נאמן במה שנוגע לו עצמו כיון דחזקת חיוב מסייעו. והנה בסי' צ"ב סעיף ב' בחידושי העליתי דמה דאין ב"ד מוסרין שבועה לחשוד כמבואר שם סעיף א' דאין זה רק מדרבנן משום דמה"ת יכולין ב"ד למסור שבועה לחשוד כיון דהחשוד אומר ברי לי שהנני נשבע באמת ונאמן על עצמו ועיין בר"נ ספ"א דע"ג. א"כ הכא בקטן דאומר ברי שהנני נשבע באמת אין על הב"ד שום איסור במה שמוסרין לו שבועה דהא בדרבנן נאמן הקטן כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ואף לפי מש"כ המג"א בסי' תל"ז ס"ק ח' דדוקא במה שבידם נאמנין אבל באינו בידם אינם נאמנים כמבואר בעירובין (דף נ"ט) ובתוס' שם ובאו"ח סי' ת"ט. י"ל דשאני היכא דיש חזקה המסייע לדבריו כמו הכא בשכיר דהספק הוא בהפרעון ויש לנו חזקת חיוב לכן י"ל דכ"ע מודו דנאמן הקטן על עצמו אף דלגבי עצמו הוי חשש דאורייתא כיון שמוזהר על ש"ש. וכן במה שנוגע להב"ד שיש עליהם איסור שאין רשאים למסור שבועה להחשוד כיון דאין זה רק איסור מדרבנן ובמקום דלא הוי מדאורייתא רק מדרבנן הא נאמן הקטן בדרבנן היכא דיש חזקה המסייעו. ואף היכא דיש הנאה להקטן ג"כ נתבאר דנאמן הקטן משא"כ בחשוד. ועיין ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' וקצרתי. ונתבאר דיש מקום להסביר על נכון במה שמוסרין שבועה לקטן שכיר. ועיין באה"ע סי' ז' סעיף א' די"א דקטן נאמן אף במכוין להעיד וכ"כ הר"נ כתובות פ"ב וכן הוא בירושלמי פ"ב כתובות ה"ט. וי"ל דטעמא הוא דבדרבנן נאמן הקטן ובפרט התם דאיתחזק היתירא וקצרתי:

והא דמבואר בהרמב"ם פ"ה ה' טוען הלכה יו"ד ובח"מ סי' צ"ו סעיף ב' שאין משביעין הקטן כלל לפי שאינו יודע עונש השבועה. הנה היכא דהספק הוא בעיקר החיוב כלל בזה שפיר יש לדון דאין משביעין להקטן ע"י היפוך ואין מוסרין לו שבועה לפי דהא אדרבה יש התם חזקת פטור המברר לנו דלא נתחייב מעולם. א"כ זה דומה למש"כ הר"נ בסוכה והריטב"א דהיכא דאיתחזק איסורא בוודאי אינו נאמן הקטן כלל ואין ממש בדבריו. ה"ה היכא דיש חזקת פטור של הלוה אינו יכול הקטן לישבע ע"י היפוך שפלוני חייב לו כמבואר שם נידון זה משום דאין ממש בדבריו היכא שהחזקה מכחישו. [ואין שייכות לנ"ד מה שכתב הפני יהושע לכתובות (דף כ"ב ע"א) בתוס' ד"ה הבא עלי' בא"ת כו' בשם הרשב"א בחידושיו לקדושין דכל אדם נאמן ע"ע אף נגד החזקה כו' דשאני קטן וקצרתי]. ואף דמשמע שם בסי' צ"ו וברמב"ם פ"ה ה' טוען הנ"ל דאף היכא דהכחשת הבע"ד עם הקטן הוי בהפרעון אם פרע חובו להקטן אם לא דג"כ אינו יכול להפך השבועה על הקטן דהא סתמו שם. אפ"ה א"ש מה דכתבו דאין משביעין להקטן ע"י היפוך כמו שכתבו שם הטעם לפי שאינו יודע עונש השבועה. משום דהא בסוכה (דף מ"ב) אמרו דקטן היודע לשמור אוכלין ע"י טהרות אלמא דבעינן דוקא שהגיע לכלל דעת. וכמו כן בפסחים (דף ד') גבי בדיקת חמץ שנאמן הקטן כיון דהוי דרבנן ומבואר באו"ח סי' תל"ז סעיף ד' דדוקא ביש בו דעת לבדוק. כמו כן יש לחלק הכא גבי שבועת קטן דאם יש בו דעת שיודע ומבין עונש השבועה דבכה"ג מוסרין לו שבועה כיון דבאמת קטן אין בו חשש וחשד שישבע בשקר רק מפאת חסרון ידיעתו לכן היכא שיודע ומבין זה שפיר יכולים למסור לו שבועה משא"כ בחשוד על שבועת שקר. ואזלינן בזה בתר טעמא כפי שכתבו שם הטעם לפי שאין יודע עונש השבועה. א"כ מוכח מזה דהיכא שיש בו דעת להבין עונש השבועה דשפיר יכולין להשביעו. [ועיין בתוס' יבמות (דף ק"ד ע"ב) ד"ה והא אמרי כו' ובגיטין (דף כ"ב) ד"ה והא לאו כו' ובחולין (דף י"ב ע"ב) וקצרתי]. וכעין זה מצינו חילוק באה"ע סי' קס"ט סעיף ח' דקטן שהוא מכיר ונבון נאמן בהכרת אחי המת וכ"כ בט"ז אה"ע סי' י"ז סעיף י"ג כעין זה:

וכמו כן יש לדון הכא גבי שבועת הקטן דמה שכתבו בסי' צ"ו דאינו יכול להפך השבועה על הקטן לפי שאינו יודע עונש השבועה דמיירי בלא הגיע לכלל דעת להבין ענין עונש ש"ש שמוזהר גם הקטן ע"ז. וגם י"ל דכ"ז שלא הגיע לכלל דעת דבזה אינו מוזהר כלל הקטן אף על ש"ש וכמו שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ז' כלל מחודש ע"פ דברי החתם סופר ליו"ד סי' שי"ז ע"ש. והא שסתמו מזה שם בסי' צ"ו והרמב"ם פ"ה ה' טוען י"ל דסמכו על הפשיטות בזה וגם על הטעם שכתבו שם לפי שאינו יודע עונש השבועה דמשמע ממילא דהיכא שיודע עונש השבועה דיכולין להשביעו. וכמו כן מצינו בהא דאה"ע סי' י"ז סעיף י"ג וברמב"ם ה' גירושין פ' י"ג הלכה ח' דקטן אינו מעיד שמת בעלה. וכתב הט"ז שם דאם הגיע לכלל דעת דס"ל להרמב"ם דנאמן ואפ"ה סתמו שם הרמב"ם והש"ע מזה. וע"כ כתבו בסי' צ"ו בסתימות דאין משביעין להקטן כלל. והחמירו שם בקטן ביותר מן החשוד דהא בחשוד אינן מוסרין לו שבועה גמורה אבל שבועה קלה יכולין למסור לו כמבואר בסי' צ"ב סעיף י"א ואף הטלה בפירוש יכולין למסור לו כמש"כ הסמ"ע והט"ז שם. ואלו בקטן אמרו שם דאף הטלת כו' אינן יכולין למסור לו משום דקטן שלא הגיע לכלל דעת גרע מן חשוד. אבל הכא גבי שבועת שכיר נשבע ונוטל י"ל דמיירי בהגיע לכלל דעת להבין עונש השבועה. ע"כ שפיר משבעינן להקטן. והא דסתמו מזה י"ל דהא כעין זה מצינו בפסחים (דף ד') דקטן נאמן בבדיקת חמץ וסתמו מזה בגמ' ופוסקים שם. ואלו בש"ע או"ח סי' תנ"ז סעיף ד' מבואר דזה אינו רק בקטן שיש בו דעת. אלמא דמצינו דסתמו בזה וסמכו על הפשיטות. כמו כן יש לומר דאף דסתמו הכא מ"מ סמכו על הפשיטות דמוכח ע"פ סברא דזה לא שייך רק אם הגיע הקטן לכלל דעת דיודע ומבין ענין עונש השבועה:

ענף א:

אמנם יש לסתור כל זה ע"פ המבואר בהרמב"ם פ"ה ה' טוען ה' י"א ובח"מ סי' צ"ו סעיף ג' דאם כפר הקטן ממתינים עד שיגדל וישבע היסת וכתב הסמ"ע שם דבקטנותו אין משביעין אותו דא"י עונש השבועה. ולפמש"כ דאם הגיע לכלל דעת ויודע ומבין עונש השבועה יכול התובע להשביעו א"כ קשה למה לי' להמתין עד שיגדל דמשמע שיהיה גדול ממש הא סגי כשיגדל ויהיה יודע ומבין עונש השבועה. וזה ברור דאם התובע אינו רוצה להשביעו כ"ז שלא יהיה בן י"ג שנה בוודאי אין הקטן יכול לומר הנני רוצה לישבע מיד. דכיון דלא הוי בר עונשין פחות מן י"ג שנה אף שמוזהר הוא אף בקטנותו כשיודע ומבין וכמש"כ עכ"ז בוודאי הזכות ביד התובע להמתין עד שיגדל ממש ויהיה בן י"ג דבוודאי יותר טוב השבועה שישבע בגדלותו. ועיין בסמ"ע סי' פ"ט ס"ק ה' שכתב דקטן אינו בר עונשין לכך לא האמינוהו. אבל לשון הרמב"ם והמחבר בסי' צ"ו משמע דאף אם התובע מתרצה שישבע קודם שיהיה גדול בן י"ג שנה דמ"מ אין משביעין אותו וכמו שנראה מן דברי הסמ"ע א"כ מוכח דלא כמש"כ. והא דמבואר בסי' ע"ב סעיף ל"ה דהחמשים האחרים יתן ביד השליש עד שיגדלו וישבעו כו' דמשמע דכ"ז דלא יגדלו ממש אינו יכול התובע להשביעו כשיהיה יודע ומבין עונש השבועה. יש לומר דשאני התם דמיירי בפירוש דהספק היה בעיקר חוב של ההלואה כמה היה ע"כ בכה"ג הא נתבאר דאין מוסרין שבועה לקטן כיון דהחזקת פטור מנגדתו. ועוד דהא באמת לדינא ס"ל להטוש"ע ושארי פוסקים גבי שכיר קטן דאין מוסרין לו שבועה וכמש"כ הראב"ד. אבל מן דברי הרמב"ם פ"ה ה' טוען הנ"ל דמשמע דגם אם מחולקים בהפרעון אין התובע יכול להשביע להקטן. א"כ לכאורה מוכח מזה דלא כמש"כ ליישב נוסחאות הרמב"ם אפי' השכיר קטן:

אבל באמת מזה אינו סתירה לדברינו בשיטת הרמב"ם משום דיש לומר הטעם בפשיטות דלכן אין משביעין להקטן כלל וכמו דתנן בשבועות (דף ל"ח ע"ב) במשנה דאין משביעין את הקטן ומשמע דכ"ז שאינו בן י"ג אין משביעין אותו. דזהו לפי דקטן פחות מן בן י"ג לאו בני מיעבד מצוה הוי וכמו הא דערכין (דף כ"ב) וב"ב (דף קע"ד) דיתמי פחותים מן י"ג לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואף דרב הונא ברי' דרב יהושע פליג שם וקיי"ל כוותיה הטעם הוא משום דשעבודא דאורייתא או משום שעבודא דרבנן ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב'. וזהו דוקא בחוב ברור אבל בחיוב שבועה דהטילה התורה על הבע"ד לישבע או שבועה מדרבנן כיון דלא שייך כ"כ שעבוד נכסי בשבועה כיון דלא נתברר החוב ממש ע"כ אין משביעין להקטן משום דאינו מצווה במצות התורה שציוותה התורה לישבע. רק בגדול כיון שמצוה לישבע ממילא הדין הוא דנחתינן לנכסיו אם אינו רוצה לישבע. ואין אנו צריכים לטעם של הסמ"ע שכתב שם בסי' צ"ו דלכן ימתין עד שיגדל משום דאינו מבין עונש השבועה. אלא יש לומר הטעם כמש"כ. ולפ"ז באמת יש לומר דאם הקטן הנתבע מתרצה לישבע וכן הבע"ד התובעו רוצה שישבע מיד אז שפיר יש לדון לשיטת הרמב"ם כפי הנוסחאות דבשכיר קטן יכול לישבע כנ"ל. דה"ה אם תובעים לקטן מלוה ע"פ והכחשתם הוא בהפרעון אם פרעו הקטן או לא דכיון דשניהם מרוצים שישבע הקטן מקודם שיהיה בן י"ג דיכולים להשביעו אם הגיע לכלל דעת להבין עונש השבועה. והא שהוצרך הרמב"ם פ"ה מטוען ה' יו"ד לכתוב דלכן אינו יכול להפך השבועה על הקטן לפי שאינו יודע עונש שבועה. זהו דוקא בהיפוך שבועה דהקטן תובע לגדול ורוצה להשביע להגדול א"כ לכאורה היה מקום לומר דיהיה יכול הנתבע להפטר מן חיוב השבועה ע"י היפוך דלא יהיה עדיף זכות הקטן מן תביעת גדול דיכול הנתבע להפך השבועה על התובע ע"כ הוכרח לומר הטעם דאינו יכול להפך לפי שאינו יודע עונש השבועה. וממילא הוי דינו כמו חשוד דסי' צ"ב סעיף י"ג דאינו יכול להפך השבועה עליו אלא מחוייב הנתבע לישבע. אבל בתובעים לקטן פטור בלא טעם זה משבועה לפי שאינו מצווה ומחוייב לישבע שבועת היסת וכה"ג כיון דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. ולכן לא הוי שום סתירה מזה לכל מש"כ בשיטת הרמב"ם בנוסחא דהיה השכיר קטן דישבע וא"ש כל מש"כ. והא דכתב הרמב"ם פ' י"ז ה' מלוה ה"ב ובש"ע סי' ק"ח סעיף ה' דאם היה קטן כשמת מורישו דישבע כשיגדיל כו' אין זה ענין לנ"ד כלל דשא"ה דאינו יכול להוציא ממון מהנתבע כ"ז שלא ישבע כשיגדיל ממש כנ"ל:

וראיתי בעיר שושן סי' צ"ו סעיף ג' שכתב דאם כפר הקטן ממתינים עד שיגדל וישבע דבקטנותו לא שייך להשביעו שאינו יודע עונש השבועה עכ"ל וזהו כמש"כ הסמ"ע. ונפ"מ מן הטעם שלהם דאף אם התובע והנתבע הקטן מתרצים שישבע הקטן מיד דג"כ אין מוסרין הב"ד לו השבועה לפי שאינו יודע עונש השבועה וימתין עד שיהיה בן י"ג וזהו לפי מה דקיי"ל לדינא בהיה השכיר קטן דאין משביעין אותו. אבל לפי מה שכתבתי לבאר נוסחא של הרמב"ם דהיה שכיר קטן דמשביעין אותו שפיר יש לומר דאינו קשה ע"ז מן דברי הרמב"ם פ"ה ה' טוען ה' י"א הלז דיש לפרש הטעם כמש"כ. ולפ"ז באמת יש לדון גם התם דאם התובע והקטן הנתבע מתרצים שישבע מיד דאם הכחשתם הוא בהפרעון דיכולים למסור להקטן השבועה אף קודם שיהי' בן י"ג שנה כיון שהגיע לכלל דעת שיודע ומבין ענין עונש השבועה כנ"ל:

ענף ב:

ועוד נלע"ד לומר דאף אם נימא דבאמת משמעות הרמב"ם פ"ה ה' טוען ה' י"א הנ"ל הוא דאף אם התובע והקטן הנתבע מרוצים שישבע הקטן מיד שאינם יכולים למסור לו שבועה מקודם שיגדיל ויהיה בן י"ג שנה. וע"כ הטעם הוא לפי שאין מאמינים לו שישבע באמת. ועכ"ז אין מזה סתירה לדברינו במש"כ לבאר גירסת הרמב"ם בהי' השכיר קטן דישבע. משום דיש לחלק ביניהם. דהא עיקר הטעם הוא לפי מש"כ דלכן יכולים למסור לו השבועה ולא חיישינן לחשש חילול ד' כמו בחשוד שאין מוסרים לו שבועה מה"ט כמש"כ הסמ"ע בסי' צ"ב ס"ק א'. דשאני קטן דיש לו נאמנות היכא דהחזקה מסייעו כמש"כ בארוכה לעיל בשם הר"נ דסוכה ספ"ג דאף בענין דאורייתא נאמן הקטן היכא דהחזקה מסייעו כו'. ולכן בשכיר דיש חזקת חיוב של הבעל הבית המסייע לדברי הקטן ע"כ יכולין למסור לו השבועה. והא מצינו בכל ע"א דנאמן באיסורין דהיכא דהוי ע"א בהכחשה לא מהימן הן בהכחשת עד אחר והן בהכחשת הבע"ד כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז. ע"כ י"ל דה"ה וכש"כ בקטן דאף דמצינו דהימנוהו היכא דהחזקה מסייעו. מ"מ י"ל דאם יש בע"ד המכחישו דאז לא מהימן הקטן דלא עדיף נאמנות הקטן היכא דהימנוהו מן גדול היכא דנאמן ומ"מ אמרו דבהכחשה אינו נאמן. וגם יש לדון לפמש"כ התוס' בגיטין (דף ב' ע"ב) ד"ה הוי דבר כו' דמספקא לן אם ע"א מהימן היכא דאתחזק איסורא. וכ"כ הרשב"א בחידושיו והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז ואין זה דבר ברור מה דאמרינן דע"א אינו נאמן במקום חזקת איסור רק מספקא לן. ועיקר הספק הוא דאם מעלת ברי עדיפא מן מעלת חזקה או לא. ועיין מזה בספרי נחל יצחק בסי' ג' בקונטרס תפיסה בדררא דממונא ענף א' במש"כ שם בשם השמ"ק לב"מ (דף ק') בהא דהלוקח א' גדול לקחתי והלה אומר א"י זכה בגדול משום דמעלת ברי עדיפא מן מעלת חזקת מרא קמא אף דהוי חזקה אלימתא ע"ש:

ולפ"ז י"ל דלכן כתב הרמב"ם פ"ה ה' טוען ה' י"א דאם גדול תובע לקטן דממתינין עד שיגדל וישבע ומשמע דגם אם מחולקים בהפרעון ג"כ אין מוסרין שבועה לו עד שיגדל ויהי' בן י"ג. משום דשא"ה דיש לפנינו ברי של הבע"ד התובעו המכחיש להקטן ע"כ ממילא נסתר מעלת החזקת חיוב ונשאר אמירת הקטן לבד והוי כמו אמירת הקטן במקום דליכא חזקה המסייעו דאינו נאמן הקטן. וגם הא הוי בהכחשה ומנלן דנאמן הקטן אף דהחזקה מסייעו אם אחר מכחישו דהא לא מצינו כה"ג. וע"כ בכה"ג יש איסור עלינו שלא למסור לו שבועה וכמו בחשוד שיש איסור עלינו שלא למסור לו שבועה במקום חשש חילול ד'. וכ"ז הוא בהא דפ"ה ה' טוען ובח"מ סי' צ"ו סעיף ג' דיש שם בע"ד המכחישו. ואף דהוי הבע"ד נוגע להנאת עצמו מ"מ הא מצינו גבי ע"א בהכחשה דלא מהימן דאף בהכחשת הנוגע להנאתו ג"כ לא מהימן הע"א כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ובשארי דוכתי. אבל בהא דשכיר קטן כיון דאמרו חז"ל דבעה"ב טרוד בפועליו ועשאוהו כמו שאומר הבעה"ב איני יודע אם פרעתי וה"ל כמו דטוען הבעה"ב טענת שמא. א"כ ממילא ליכא לפנינו טענת ברי להכחישו לכן שפיר יש לדון דכיון דישנו לפנינו חזקת חיוב של הבעה"ב ואמירת הקטן א"כ מעלת חזקה ואמירת הקטן ביחד מועלת לנו שיהיה מהימן הקטן לענין שיכולים למסור לו שבועה וכמש"כ. ולא הוי שום סתירה לנוסחת הרמב"ם בהי' השכיר קטן דישבע דיש לחלק כן. ומה שכתבתי לעיל דסמכו על הפשיטות דידענא דמסתמא מיירי בהגיע לכלל דעת שיודע ומבין ענין עונש השבועה והבאתי לעיל דכה"ג מצינו בכמה דוכתי. הנה כעין זה מצינו בח"מ סי' ע"ב סעי' ל"ה ש"ך ס"ק קמ"ד דכתב דמיירי שם בקטנים פקחים כו'. ואפ"ה סתמו הראשונים והש"ע שם מזה וה"ה י"ל הכא בנ"ד: ויש לומר דהרמב"ם הוכיח כו מן הא דב"מ (דף קי"א) עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. ואי נימא דהי' השכיר קטן ישבע בעה"ב ויפטר א"כ לפי מה שהעלה השער משפט ס"ק ד' דכשיגדיל השכיר יכול לישבע וליטול דלא שייך בזה חזקה אין שכיר משהה שכרו כו' ע"ש. א"כ משכחת ליה עבר זמנו דנשבע ונוטל בשכיר קטן דכשיגדיל ויהי' אז עבר זמנו מ"מ יהי' יכול לישבע וליטול וקשה איך נקטו לכללא עבר זמנו אינו נו"נ. ומזה הוכיח הרמב"ם דאם היה השכיר קטן דישבע ויטול א"כ גם בשכיר קטן אינו נו"נ כשיגדיל דה"ל עבר זמנו וכמו בכל השכירים הגדולים. ואף שכתבתי לעיל דהך מילתא דשכיר קטן נו"נ הוא רק בהגיע לכלל דעת. א"כ אכתי משכחת ליה עבר זמנו דיהי' יכול לישבע וליטול אם היה השכיר קטן שלא הגיע עדיין לכלל דעת כו' עכ"ז יש ליישב גם זה וקצרתי. ונתבאר דאין להזניח כ"כ נוסחאות הרמב"ם שכתב הי' השכיר קטן ישבע ויטול דיש להסביר זה שלא יגדל התמי' כ"כ ע"ז. אמנם לדינא בוודאי אין לזוז מן דברי הש"ע והראשונים דכתבו לדינא אם היה השכיר קטן ישבע בעה"ב ויפטר: ענף ג:

ובעיקר דברי השער משפט שכתב דכשיגדיל הקטן שכיר יהי' יכול לישבע וליטול דלא שייך בזה עבר זמנו נו"נ משום חזקה אין שכיר משהה שכרו דהא כיון דהצריכו להשכיר להמתין עד שיגדל וישבע איבטלא ליה החזקה כו' עכ"ל. הנה יש לדון בזה דבב"מ (דף קי"ג ע"א) אמרו אם יש עדים שתבעו בזמנו נו"נ ולעולם כו' ופי' רש"י בתמי' כו' וכי כל כך השהא שכיר שכרו. והתוס' ד"ה ולעולם הקשו על פי' רש"י וכתבו דהכי פירושו ולעולם שכיר נו"נ אין זה תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי עכ"ל. והנמוקי יוסף בב"מ שם כתב דלכן אין נותנין לו בעבר זמנו רק כנגד אותו היום של תביעה דכיון שנתרשל בדבר איכא למימר נמי בפועל דטרוד בעסקיו הוא אינו נשבע ונוטל עכ"ל הנימוקי יוסף וכן כתב הר"נ בריש פרק ז' דשבועות. וזהו כשיטת רש"י דכתב הטעם דכי כל כך השהא השכיר שכרו. ומיושב קושיות התוס' על רש"י לפ"ז וכן כתב הרא"ש שם. אכן התוס' ס"ל הטעם דלכן אין נותנין לו רק כנגד אותו היום של תביעה לפי שאין זה תקנה טובה שיהי' נאמן לעולם השכיר. ולא אתו עלה משום דנתרשל ולא תבעו כמש"כ רש"י והנ"י אלא משום דאין זה תקנה טובה שיהי' נאמן לעולם השכיר והטעם י"ל ג"כ כעין סברת הנמוקי יוסף דכיון דהוי לזמן מרובה יש לומר דשכח את העסק ואינו זוכר על בוריו אם נפרע או לא ולא האמינו להשכיר רק כנגד אותו היום דהוי בזמן מועט אז הוי ברי שלו נחשב לברי טוב. ויהי' איך שיהי' כיון דחזינן דס"ל להתוס' דאין סברא להאמין לעולם להשכיר ותקנת שכיר נו"נ לא היה רק כנגד אותו היום כו'. ואף דלא שייך התם בתבעו כל זמנו לדון החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין כמש"כ התוס' שם מ"מ לא הימנוהו להשכיר לעולם. והא דמקשה הגמ' אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. ולא אמרו הטעם בפשיטות משום דאין סברא להאמינו לעולם. י"ל דאכתי תקשה דהי' להאמינו גם בעבר זמנו על זמן מועט שהוא כנגד אותו היום של זמנו וע"ז תירצו בגמ' דכי מטא זמן חיובי' רמי אנפשי' ואיכא תרי חזקה כו'. וע"כ בעבר זמנו אינו נו"נ אף כנגד אותו היום. ועיין בחמדת שלמה ח' ח"מ סי' ו' שהקשה כן ובאמת אין זה קשה כלל כנ"ל. עכ"פ חזינן דכתבו התוס' שלא האמינו להשכיר שעבר זמנו ותבעו כל זמנו ביותר מכנגד אותו היום אף שלא שייך התם חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ובאמת הא בעינן לתרתי חזקה היינו חזקה אין שכיר כו' וחזקה אין בעה"ב עובר כו' כמש"כ התוס' בסוגיא דקציצה. ואפ"ה לא היה התקנה להאמין להשכיר לעולם יהיה מאיזה טעם שיהי'. ע"כ לדברי התוס' אין להוציא ממון מן הבעה"ב לאחר שיגדיל השכיר וישבע דאז יהי' עבר זמנו. אך לשיטת רש"י והנ"י הדין הוא כמש"כ השער משפט. ולכן ה"ל ספיקא דפלוגתא דרבוותא ואין מוציאין מן המוחזק. ועפ"ז יש לדון בדברי הירושלמי שבועות פ"ז ה' א' שאמרו דתקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול ואמרו בזה לשון דתקנו וקצרתי ועיין מזה בחידושי לעיל סי' פ"ט סעיף א'. ולפמש"כ הנתיבות ס"ק ח' בכוונת התוס' דלכן אין זה תקנה טובה משום דלא שכיח שישהה שכירותו יש מקום לדברי השער משפט. אבל זהו רחוק בכוונת התוס' דא"כ אין מקום לקושייתם על רש"י:

והנה המל"מ פ' י"א ה' שכירות ה' ו' הקשה על הגירסא הי' השוכר קטן השכיר נו"נ דמאי קמ"ל בזה אדרבה כו' והובא באו"ת ס"ק ג'. וכבר הקדימם הרדב"ז ח"ג סי' רפ"ט וכתב דקמ"ל דאע"ג דבעלמא אין נשבעין על טענת קטן הכא בשכיר נשבעין כו' עכ"ל. ועוד י"ל דאשמועינן דאע"ג דמה"ת אין במעשה קטן כלום אף בהגיע לעונת פעוטות והא היכא דהשכיר עושה בלא דעת הבעה"ב רק הי' יורד שלא ברשות לא תקנו בזה להך דין דשכיר נשבע ונוטל כמש"כ הקצה"ח ס"ק ד' דכיון דמעצמו ירד ליתי' גבי' תקנת שכיר. א"כ הי' מקום לומר בקטן ששכר פועלים כיון דמה"ת הוי כמו יורד בלא דעת הבעה"ב א"כ לא תקנו בכה"ג הך דין דשכיר נו"נ והוי כמו תקנתא לתקנתא לכן קמ"ל דגם בקטן ששכר שייך תקנת שכיר נו"נ דדוקא בירד מעצמו אמרו דלא שייך כדי חייו אבל היכא דקטן שכרו שאני. ועיין באו"ת באורים ס"ק ה' וקצרתי:

ולעיל ריש קונטרס הזה הבאתי למה שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ז'. ע"כ הנני לבאר כאן מה דיש להעיר בספרי שם והוא דראיתי שם לבאר דברי הרמב"ם פ"ח ה' גזלה ה' י"א שכתב נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין יורשי הגזלן יכולין להוציא כו' ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא כו'. וכעת ראיתי כי עיקר הדברים הללו נאמרים במדרש רבה סדר נשא פ"ח בזה"ל איש אשר יתן לכהן לו יהי' אמרת מתנת איש מתנה אין מתנת קטן מתנה אין לי אלא מתנת איש ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי קטן אמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהי' עכ"ל. והובא בילקוט נשא אות תש"ד. ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דברי הרמב"ם דהא דבריו מבוארין להדיא במ"ר ובילקוט. אבל באמת שפיר כתבתי שם לתמוה על הרמב"ם דהא אמרו בב"ק (דף ק"י) על מה דתנן במשנה שם' נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא שנא' ואיש אשר יתן לכהן כו' ואמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה כו'. ואף דיליף לזה מקראי מ"מ ס"ל לאביי דהטעם הוא משום דכיפר מחצה דאל"כ אין סברא לומר דלא יחזירו וכמש"כ שם במשנה זו בתוס' יו"ט בד"ה אין היורשין יכולים כו'. וכיון דאמרו בש"ס בלא שום חולק דדוקא משום דכסף מכפר מחצה אתינן עלה אבל אם לא הי' כפרה כלל אז הי' הדין דיחזירו הכהנים להיורשים. א"כ בגזלן קטן שנשבע לשקר דלאו בר עונשין הוא ולא בעי כפרה ע"כ הדין נותן בגזלן קטן שנתן הכסף לאנשי משמר ומת דיהי' יורשי הגזלן יכולין להוציא מידם כיון דלאו בר כפרה הוי. ואף דמבואר במדרש ובילקוט דגם ביורשי גזלן קטן הדין כן עכ"ז גם זה גופא טעמא בעי דהא זהו סותר למה דאמרו בגמ' דמשום כפרה אתינן עלה ואין זה משום גזה"כ וכמש"כ התוס' יו"ט שם. וידוע מה דאמרו לכללא דאין למדין מן אגדות כו' ועיין בתוס' יו"ט לברכות פרק ה' משנה ד' ובתוס' רע"ק שם למה שהביא בשם הפר"ח וכש"כ הוא דסותר למה דנאמר להדיא בש"ס להיפך דזהו לכלל פשוט דהעיקר לדינא כהמבואר בש"ס ע"כ שפיר כתבתי בספרי שם לתמוה על הרמב"ם. ובעז"ה תרצתי שם לדברי הרמב"ם על נכון ע"פ מה שהעליתי שם דאף קטן בעי כפרה אם נשבע לשקר ולכן א"ש דברי הרמב"ם וכן הוא טעם של המדרש והילקוט דכתבו כן. ואין אנו צריכים לומר דפליגי המ"ר והילקוט על הש"ס דילן:

וכעין זה ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א רפ"ד שהביא לדברי הרמב"ם פ"ח ה' גזלה הללו והקשה עליו דהא אין מוסרין שבועה לקטן ותירץ דמיירי בקפץ ונשבע כו' ודוחק הוא לומר שאם קפץ הקטן ונשבע שתהיה שבועתו מחייבת קרן וחומש ואשם וע"כ כתב דהנכון הוא דהכא איירי שגזל אביו כו' ונשבע לו ואח"כ הודה ומת ונתן בנו של הגזלן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין מוציאין והא דקרי ליה גזלן כו' עכ"ל הרדב"ז. הרי דגם הרדב"ז לא הביא לדברי המדרש והילקוט הזה ותמה ג"כ על הרמב"ם. וטעמו ג"כ כמו שכתבתי ליישב את מה שכתבתי בספרי לתמוה על הרמב"ם משום דאף דמבואר במדרש ובילקוט כן מ"מ הא אין למדין הלכה מן אגדות וכנ"ל. ועיקר דברי הרדב"ז במה שכתב ליישב לדברי הרמב"ם דמיירי בגזל אביו ונשבע לו והודה ומת ונתן בנו של הגזלן דהוא קטן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים מוציאין מהכהנים כו'. הנה דבריו מוקשין דהא מבואר בב"ק (דף ק"י) במשנה היה מעלה את הכסף והאשם ומת הכסף ינתן לבניו כו' משום דאין כפרה למתים וכפי' רש"י וכדאמרו בזבחים (דף ה') ובהוריות (דף ו') ובשא"ד. והא דנתן הכסף ומת כו' הטעם הוא כדאמרו בגמ' שם דכיפר מחצה. א"כ היכא דאביו הגזלן הודה שנשבע לשקר ומת אח"ז. אף דנתן בנו הקטן את הכסף לכהנים לאחר שמת אביו הגזלן הדין נותן דיחזירו הכהנים את הכסף כיון דאין ממש במתנת הקטן וכמש"כ הרמב"ם שם שאין מתנתו מתנה א"כ מאיזה טעם לא יהיו הכהנים חייבין להחזיר להכסף וע"כ דברי הרדב"ז אינם מובנים על נכון. ויש לי מה לדון בכ"ז ע"פ מה דמבואר בש"ע או"ח סי' רפ"ד סעיף ז' בהג"ה וביאור הגר"א זצ"ל ס"ק י"ז ובסי' תרכ"א סעיף ו' בט"ז ומג"א שם. והדברים ארוכין וקצרתי. והעיקר כמש"כ בספרי ליישב דברי הרמב"ם דגם קטן בעי כפרה בנשבע לשקר וע"כ מהני תפיסת הכהנים וא"צ להחזיר וכמש"כ בארוכה שם וכן הוא העיקר בכוונת המדרש והילקוט:

ד (שם סעיף י"ב הגה"ה):

השכיר נשבע ונוטל מיורשי בעה"ב כו'. והוא מן הירושלמי פ"ז דשבועות דאמרו מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשיו ונוטל כו':

ולפענ"ד יש לדון בזה מילתא חדתא והוא דהנה הקצה"ח הכא ס"ק א' הביא בשם הש"ך בתקפו כהן שכתב דכל הנשבעין ונוטלין כגון השכיר והנגזל והנחבל אם הנתבע אינו רוצה לשלם אין יורדין לנכסיו משום דה"ל כמו גזל דדבריהם וגזל מציאת חש"ו כו'. והקצה"ח השיג עליו והעלה דאף בנשבעין ונוטלין מדרבנן דינו כגזל דאורייתא ונחתינן לנכסיו ורק בשבועה דרבנן ובמציאת חש"ו בזה מצינו דאין יורדין לנכסיו. אבל היכא דלא מצינו בפירוש כן אמרינן כל דתקון רבנן כדאורייתא תקון ועיין בשבועות (דף מ"א) תוס' ד"ה ולר"י כו'. והדברים ארוכין. והנה הש"ך בח"מ סי' ע"ר ס"ק א' הביא בשם המבי"ט דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן כגון ע"י מתנת שכ"מ אינה יוצאה בדיינין והש"ך כתב דזה צ"ע: ולפענ"ד נראה להסביר דברי המבי"ט הנ"ל עפ"י מה דמצינו באה"ע סי' כ"ח ובב"ש ס"ק נ"ב בשם הרא"ש וש"פ דאמרו דתרי דרבנן הוי דבר שאין לו עיקר בתורה ועיין שם בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק נ"ה. וכעין זה מצינו גבי אתחזק איסורא בדרבנן דבתרתי דרבנן הקילו כמש"כ המל"מ ה' מקוואות פ"י הל' ו' והראב"ד שם. והובא בחוות דעת בכללי ספק ספיקא ס"ק כ'. ומה"ט מדמה הש"ס לתרתי דרבנן דהתם להך דספק עירוב כמבואר בעירובין (דף ל"ה). ואף דמצינו בכמה דוכתי דבספק עירוב הקילו יותר מבכל מילי דרבנן. וכמש"כ התוס' בעירובין (דף מ"ה) ד"ה איבעית אימא הוי ספק דבריהם כו' אפ"ה דימו תרתי דרבנן בשארי מילי להך דספק עירוב וכמש"כ שם החו"ד עי"ש. אלמא דתרתי דרבנן מדמינן למה דמצינו באיזה תקחז"ל איזה קולא דראו להקל בו יותר מבכל התקנות. ועיין ביבמות (דף פ"א) תוס' ד"ה מאי היא. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ו מזה והנה גבי דעת אחרת מקנה לקטן דקונה. כתב המ"מ פ' כ"ט ה' מכירה והובא במח"א ה' זכיה סי' ד' דאינו אלא מדרבנן. ועיין בקידושין (דף י"ט) תוס' ד"ה אומר אדם כו' ובתוס' גיטין (דף ס"ה) ובתוס' פסחים (דף צ"א ע"ב). ובקצה"ח סי' רל"ה וסי' רמ"ג. ולפ"ז יש לדון אם נתנו מתנת שכ"מ לקטן. דזה הוי תרתי דרבנן לשיטת המ"מ הנ"ל. (א) דרבנן מתנת שכ"מ דאינו רק מדרבנן. (ב) דעת אחרת מקנה לקטן אינו רק מדרבנן לפי דעת המ"מ הנ"ל. לכן יש לומר דמדמינן זה למה דמצינו באיזה תקנה דקילא כמו מציאת חש"ו ושבועה דרבנן דלא נחתינן לנכסי'. דה"ה י"ל כן בתרתי דרבנן. וכמו דמדמה הש"ס בעירובין (דף ל"ה) תרתי דרבנן לעירוב כנ"ל ודוקא בחדא דרבנן אמרינן כל דתקון רבנן כדאורייתא תקנו ונחתינן לנכסיו. רק היכא דאמרו חז"ל בפירוש דלא נחתינן לנכסיו כו'. אבל תרי דרבנן הא מדמינן זה לתקנת חז"ל דקילא. אלא היכא דמצינו דתקנו בפירוש אף בתרתי דרבנן דנחתינן לנכסיו שאני. אבל היכא דלא מצינו בפירוש כן בזה שפיר י"ל דדינו כמו תקנת חז"ל הקילא דלא נחתינן לנכסיו ושפיר כתב המבי"ט. אלא דיש לדון קצת בזה דשאני מתנת שכ"מ דעשאוה כשל תורה וגם דהוי אסמכתא לזה מקראי כמבואר כ"ז בב"ב (דף קמ"ז) וברמב"ם פ' ח' ה' זכיה ה' ב'. ואפשר דזהו סברת הש"ך דהעלה שם בצ"ע:

ולפ"ז יש לדון במה דאמרו דשכיר נשבע ונוטל מן יורשי בעה"ב. די"ל בזה דאף דהעיקר כמש"כ הקצה"ח הנ"ל דבכל נשבעין ונוטלין נחתינן לנכסיו. דעכ"ז י"ל דזה אינו רק בבעה"ב עצמו. אבל בבא לגבות מיורשיו לפי מה דמסיק הש"ך לעיל בסי' ל"ט להסתפק דאפשר לומר שעבודא לאו דאורייתא. וגם הא שכיר לא הוי מלוה הכתובה בתורה. לפמש"כ התוס' בקידושין (דף י"ג) ד"ה מלוה הכתובה בתורה והרשב"א בחידושיו שם גבי מלוה דלא הוי מלוה הכתובה בתורה אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו כו'. ועיין בתוס' כתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זו מקודשת כו'. וכ"כ בחנוני נשבע ונוטל להסוברים דאינו רק מדרבנן. די"ל בכל זה דביורשים בכה"ג לא נחתינן לנכסיהם משום דהוי תרתי דרבנן ביחד דקאתי בעת דזוכה בשבועתו להיות נשבע ונוטל. והא דאמרו בירושלמי פשיטא מת הבעה"ב השכיר נשבע ליורשיו ולא משוו חילוק בזה. י"ל דהירושלמי לטעמיה אזיל דהא סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן. ור' יוחנן הא ס"ל שעבודא דאורייתא כמבואר בקידושין (דף י"ג) וסוף ב"ב. אבל לדידן דלא הוי אלא ספק אם ש"ד או לא שפיר י"ל דביורשי הבעה"ב אינו אלא כדין כל גזל דרבנן. ובזה י"ל דהנכון כפי שכתב הש"ך בתקפו כהן שהובא בקצה"ח כנ"ל. והא דמתנת שכ"מ בתורת חיוב על יורשיו. שאני דהא עיקר מתנת שכ"מ הוא רק לאח"מ. והוי כמו דתקנו בפירוש דלא משווינן חילוק ביניהם אבל היכא דאנו מצרפין תרתי דרבנן להדדי מדעתינו. ולא מצינו בפירוש דתקנו בזה לתקנתם. רק דאנו מצרפין להנך תרתי דרבנן ביחד. בזה שפיר יש לדון דלא נחתינן לנכסיו בכה"ג ויש להאריך בזה בשארי דוכתי. ובמה שכתב הרדב"ז בח"א סי' תקי"ז דכל גזלה דרבנן אף גזל גמור אין מוציאין בדיינין והאריך שם בזה. וכן משמע מלשון הש"ע בח"מ סי' ש"ע סעיף ז' והוא לשון הרמב"ם ע"ש. ועיין ביו"ד סי' קס"א סעיף ד' וקצרתי. וגם יש לדון בכ"ז ע"פ מש"כ הרדב"ז בח"א סי' תק"ג במילי דרבנן במה שהוא מדעתו כמו במשא ומתן וקנינים אף דהוי רק מדרבנן דבזה נחתינן ג"כ לנכסיו כאילו הוא מדין תורה ממש ע"ש. וזהו מילתא חדתא. ועיין מזה בספרי נחל יצחק בקונטרס שעבודא דאורייתא סי' ג' לסימן ל"ט:

ה (שם סעיף כ"א):

וכן אם תבעו אחר זמנו כו' ישבע בעה"ב היסת כו' שתבעו כל זמנו כו' וביום שלישי אינו נו"נ עכ"ל. ולכאורה יש לדון בתבעו כל זמנו דאין לו רק כנגד אותו היום של תביעה ולכן ביום שלישי אינו נו"נ. מ"מ אפשר דחייב הבעה"ב שבועה בנק"ח כעין שבועת התקנה דחייב הבעה"ב לישבע היכא דהשכיר הוא חשוד כמבואר שיטת הר"נ וסייעתו שהובא לעיל בש"ך ס"ק ג'. ואף לפי מה שהעלה הש"ך שם דהעיקר דאינו חייב בעה"ב שבועה בנק"ח רק היסת לאחר שתקנו דהשכיר נו"נ והיכא דאין דינו ליטול אין כאן שבועת התקנה. מ"מ יש לחלק דשא"ה דמיירי בתוך זמנו דבעה"ב טרוד בפועליו ע"כ לא תקנו שבועה על הבעה"ב רק על השכיר כמש"כ הנתיבות ס"ק ב'. אבל הכא דמיירינן לאחר זמנו דאינו נו"נ השכיר ע"כ אפשר דתקנו השבועה חמורה על הבעה"ב ודומה להא דמבואר לקמן סעיף ד' דאם הכחשתם הוא בהקציצה דנשבע הבעה"ב בנק"ח וכמש"כ הסמ"ע שם הטעם דכיון דהשכיר נושא נפשו החמירו על הבעה"ב ש"ח. ואף לפמש"כ הש"ך שם ס"ק ט' דהעיקר דבקציצה אינו חייב הבעה"ב שבועה בנק"ח. הטעם הוא דלא שכיח דיכפור הבעה"ב בפחות מכדי חייו בקציצה כמש"כ הש"ך שם. משא"כ הכא שייך כזה בהכחשתם בהפרעון:

והא דאמרו הכא בתבעו אחר זמנו דישבע בעה"ב היסת י"ל הטעם הוא משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין. אבל היכא דתבעו כל זמנו כו' דלא שייך החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וכמש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ג) ד"ה ולעולם כו' עדיין י"ל דחייב הבעה"ב שבועת התקנה דהוא שבועה בנק"ח כנ"ל:

ומצאתי בשמ"ק לב"מ (דף קי"ג ע"א) ד"ה כנגד אותו היום של תביעה כו' שכתב וקרוב אני לומר שכל שתובעו שכיר לבעה"ב כל זמנו אע"פ ששהה אח"כ זמן מרובה נשבע בעה"ב שבועת התקנה דכיון דליכא למימר חזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין שהרי תבעו כל זמנו אין לפטור בעה"ב משבועת התקנה כו' וכ"ת חזקה אין שכיר משהה שכרו איכא נמי חזקה דאין שכיר עובר משום בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעה"ב מן התקנה וכמו שכתבנו למעלה הר"נ עכ"ל השמ"ק. הרי להדיא דהשמ"ק בשם הר"נ כתב דיש מקום לחייב להבעה"ב שבועת התקנה דהוא שבועה בנק"ח. ואפשר דהר"נ לשיטתו דס"ל בהיה השכיר חשוד דישבע בעה"ב שבועה בנק"ח כמש"כ בשמו בס"ק ג' כנ"ל. וזה לשון רש"י בב"מ (דף קי"ג ע"א) ד"ה ולעולם כו' ואם רוצה בעה"ב לישבע לא נאמין כו'. ומשמע דס"ל ג"כ דעכ"פ חייב הבעה"ב שבועת התקנה דאלו שבועת היסת מאן דכר שמה ואין כאן מקומה של שבועת היסת. אך אין זה הכרח כ"כ דכה"ג כתב רש"י בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מה לי לשקר כו' נאמן בשבועה עכ"ל. ושם כוונתו לשבועת היסת כן י"ל הכא דכוונת רש"י לשבועת היסת. אך השמ"ק כתב להדיא דיש לחייב הבעה"ב שבועה חמורה:

ואפשר לומר דהשמ"ק לשיטתו אזיל דשם לעיל מיניה בד"ה וכי שכיר עובר משום בל תגזול הקשה וא"ת והא חזקה דבל תגזול איכא נמי גבי בעה"ב ותירץ דגבי בעה"ב אין כאן כ"כ בל תגזול שאם לא יתן היום מחמת שכחה יתן למחר אבל שכיר אם יטול שלא כדין עובר מיד משום בל תגזול עכ"ל. וזהו כעין מה דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס דאשתמוטי קא משתמיט עד דה"ל זוזי. והתוס' בב"מ שם ד"ה וכי שכיר עובר בבל תגזול כו' הקשו לזה הקושיא והא בעה"ב אית לי' נמי החזקה שאינו עובר בבל תגזול ותירצו כו'. הרי דהתוס' ס"ל דגם בבעה"ב אית לי' החזקה שאינו עובר בבל תגזול. והנה עיקר סברת השמ"ק שיש לחייב הבעה"ב שבועת התקנה הוא לפי דליכא למימר חזקה אין שכיר משהא שכרו דהא איכא נגדו החזקה דאין שכיר עובר על בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעה"ב מן התקנה. א"כ זהו דוקא לשיטת השמ"ק דגבי בעה"ב לא שייך חזקה דאינו עובר בבל תגזול. אבל לשיטת התוס' בב"מ ושבועות (דף מ"ה) דגם בבעה"ב שייך חזקה דאינו עובר בבל תגזול שפיר יש לדון דיפטר בעה"ב משבועת התקנה משום דאיכא חזקה אין שכיר משהה שכרו. ואין לומר דיש כנגדו חזקה דאין שכיר עובר בבל תגזול. דהא גם להבעה"ב איכא החזקה דאינו עובר בבל תגזול לשיטת התוס'. א"כ ממילא נשאר החזקה דאין שכיר משהה שכרו בתקפו ופוטרת להבעה"ב משבועת התקנה דהיא שבועה חמורה כפי שכתב השמ"ק מתחלה. דאם היה שייך חזקה דאין שכיר משהה שכרו היה פטור משבועת התקנה: שוב ראיתי דזה אינו כיון דמיירינן הכא בתבעו כל זמנו א"כ חזינן דעבר הבעה"ב על בל תלין א"כ ממילא לא שייך לדון להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תגזול אף לשיטת התוס'. דהא עיקרו הוא משום חזקת כשרותו וכיון דחזינן דעבר על בל תלין א"כ ממילא הוא נחשד שיעבור גם על בל תגזול דהכל חדא ובפרט לפמש"כ התוס' שם דחמור לאינשי לאו אחד כתרי לאוי. (ובעיקר סברת התוס' הזה כתבתי במק"א לדון ע"פ דברי התוס' ביבמות (דף פ"ה ע"ב) ובכתובות (דף י"ח ע"ב). ועוד דהא כיון דתבעו כל זמנו ולא פרעו הרי עובר מיד גם על בל תגזול כמבואר בב"מ (דף קי"א ע"א) א"כ עבר כבר הבעה"ב על בל תגזול. ע"כ אף לשיטת התוס' שייכים דברי השמ"ק דכיון דבבעה"ב לא שייך לדון להחזקה דלא עבר בבל תגזול. אבל על השכיר יש לדון להחזקה דאינו עובר בבל תגזול וסותרת להחזקה דאין שכיר משהה ע"כ ממילא חייב הבעה"ב לישבע שבועה בנק"ח. ומ"מ לדינא קשה לדון דיהיה חייב הבעה"ב שבועה בנק"ח מצד דחשו לטובת השכיר לכדי חייו דהא גם השמ"ק כתב רק בלשון וקרוב אני לומר כו' דמשמע דלא היה ברירא לי' כ"כ. וגם יש לדון דכמו דחזינן דהתקנה דתקנו דשכיר נו"נ לא תקנו לעולם רק בכנגד אותו היום של תביעה משום דאין זה תקנה טובה שיהיה נאמן לעולם וכמש"כ התוס'. וכש"כ לפמש"כ הנתיבות בס"ק ח' להסביר דלכן לא תקנו להאמין להשכיר לעולם משום דאינו שכיח שישהא השכיר שכירותו זמן הרבה ע"כ לא עשו תקנה במידי דלא שכיח ע"ש. ע"כ ה"ה הכא בחיוב שבועת התקנה על הבעה"ב ג"כ יש לדון כן דכיון דלא שכיח שישהה שכירותו כ"כ. ע"כ ממילא לא תקנו גם להתקנה לחייב להבעה"ב שבועת התקנה ולא שייך כדי חייו בכה"ג דהא השכיר פשע דלא היה לו להשהות מלתבוע שכירותו זמן הרבה. ולכן שפיר סתמו הטוש"ע בזה ומשמע דליכא בכה"ג חיוב שבועת התקנה על הבעה"ב וע"כ דינו כמו כל כפירות ממון דאינו חייב רק שבועת היסת וסמכו על מה שכתב בש"ע לעיל מינה דישבע בעה"ב היסת דמשמע דה"ה אח"ז במש"כ בתבעו כל זמנו כו' ג"כ אינו נשבע רק היסת וכן י"ל בדברי הרמב"ם פ' י"א ה' שכירות ה' ו': ובעיקר הענין שחייבו להבעה"ב שבועת היסת בתבעו אחר זמנו יש להעיר מן מש"כ לעיל בחידושי לסי' פ"ז סעיף ו' דהיכא דלא שייך חזקה דא"א תובע דיש חזקה אחרת הסותרו אין לחייב ש"ה א"כ הכא דיש חזקה אינו עובר בבל תלין וחזקה אין שכיר כו' הסותר לחזקה דא"א תובע א"כ יפטר מש"ה. אבל באמת אינו קשה כלל דשא"ה דהנך חזקה דאינו עובר בב"ת כו' עשה פעולה לגרוע זכות שיש להשכיר לישבע וליטול ע"כ אינו בכחו לסתור להחזקה דא"א תובע כו'. וכן מוכח ממה דס"ל לכ"פ לחייב ש"ה לאחר הפרעון בתו"ז אף דיש חזקה דא"א פורע תו"ז וכן בחזקה דשלש שנים דסי' ק"מ וכמש"כ שם בחידושי מזה ע"ש:

ענף א:

וכן אם תבעו אחר זמנו כו' הממע"ה כו'. הטעם הוא כדאמרינן בב"מ (דף קי"ג) דחזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין וחזקה אין שכיר משהא שכרו וכן הוא בשבועות (דף מ"ה). ומבואר בסוגיא ובתוס' שם ד"ה ולעולם כו' דחזקה אין שכיר משהא שכרו אינו מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין כו'. וכעין זה כתבו התוס' בב"ב (דף מ"ה ע"ב) ד"ה נתנה לו כו' ובתוס' ב"מ שם ד"ה השתא דמטא זמן כו' ובתוס' שבועות שם ד"ה כי מטי זמן כו'. וכללא הוא דבעינן דוקא הנך תרתי חזקות ביחד. וכ"כ הג"א ב"מ פ"ט סי' מ"ד ע"ש:

ונראה לע"ד לומר דלפ"ז היכא דמוחזק הבעה"ב לנו שהוא חשוד מכבר לעבור על בל תלין דלא שייך ביה לומר חזקה אין בעה"ב עובר על בל תלין דהא חזינן דעבר מכבר על בל תלין ע"כ הדין נותן דגם אחר זמנו יהיה נאמן השכיר לישבע וליטול כיון דבעינן הנך תרתי חזקות ביחד דוקא אבל חזקה אין שכיר משהא שכרו לחודה אינו מועיל לפטור הבעה"ב משום דיש כנגדו חזקה אין שכיר עובר בבל תגזול כמבואר בסוגיא שם. וכעין זה מצינו באה"ע סי' ל"ג סעיף א' ברמ"א די"א דפנוי הבא על הפנויה בפני עדים חוששים שמא כיון לשם קידושין דחזקה אין אדם עושה בעילת זנות אבל אם כבר הוחזק לזנות כו' לא חיישינן. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' שנ"א בהמגרש אשתו וחזר ובעלה בפני עדים דקיי"ל דצריכה גט משום חזקה א"א עושה בעילת זנות דאם הוא פרוץ בעריות דכיון דלא קפיד בהכי לא דיינינן להחזקה זו ואמרינן דבעל לשם זנות בעלמא כו'. וכעין זה כתב הרי"ף בשבועות פ"ז בהסוגיא שם (דף מ"ו) בהשער השמיני במה דאמרו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דאם היה מוחזק ומפורסם בגניבה מחזקינן ונאמן לומר גנובים וכ"כ הטור בח"מ סי' צ' ובמחבר שם סעיף י"א ובסמ"ע וש"ך שם בשם כמה פוסקים דמוחזק בגנב אם טוען גנובים דינו כטוען שאולים ונאמן. וכעין זה כתבו התוס' בשבועות (דף מ"ו ע"א) ד"ה עביד אינש כו' דהא דאמרו עביד אינש דגזים ולא עביד זהו דוקא בסתם אדם אבל במוחזק בכך לא וכן נראה עכ"ל. וראיתי בתה"ד סי' ר"ט שהביא ראיות הללו להך דין שהובא לעיל דאם הוחזק לזנות אין חוששין לקדושין. ועיין בכתובות (דף ל"ו ע"ב) מכיון דמהדר אזיופא כו'. ומכל הלין נראה ברור ופשוט דאם הבעה"ב מוחזק מכבר להיות עובר על בל תלין דכיון דלא שייך ביה החזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין ע"כ הדין נותן דהשכיר נאמן אף בעבר זמנו לישבע וליטול. ולא שייך לומר דדנין לא פלוג במה דהתקינו דאם עבר זמנו אינו נו"נ דהא חזינן בסוגיא דקציצה ובתוס' שם דהיכא דלא שייך הנך תרי חזקות דהשכיר נאמן כמש"כ לעיל בשם התוס' הרי דלא דיינינן בזה לומר לא פלוג וידעתי מה שיש לדון עפ"ז בכוונת הירושלמי דשבועות רפ"ז שאמרו ודכוותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול דאם נימא לדון לא פלוג כנ"ל היה א"ש מה דאמרו לשון תקנו בבעה"ב. אכן לפמש"כ דלא דיינינן בזה לא פלוג ע"כ העיקר כמש"כ לעיל בחידושי לסעיף א' בכוונת הירושלמי הלז:

והתוס' בשבועות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה וכי שכיר עובר כו' הקשו דמה בכך דאין שכיר עובר בבל תגזול מ"מ כיון דבעה"ב רמי אנפשיה ומדכר ה"ל ברי וברי ופטור כיון דכופר הכל כו'. והנמוקי יוסף בב"מ בסוגיא דקציצה והשמ"ק בב"מ שם כתבו דכוונת הגמ' הוא דיתקנו שבועה חמורה על הבעה"ב משום כדי חייו דשכיר אבל לא ליטול דכיון דבעה"ב רמי אנפשי' ומידכר ה"ל ברי וברי ע"ש. אך כ"ז הוא לפי מה דמסיק הסוגיא שם לעיל מיניה דלכן עבר זמנו אינו נו"נ משום חזקה דאינו עובר הבעה"ב בבל תלין ואף דטרוד בפועליו מ"מ מכי מטי זמן חיוב רמי אנפשי' ומדכר וה"ל ברי וברי. א"כ זה אינו רק היכא דשייך חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ולכן מחמת חומר האיסור דבל תלין רמי אנפשי' ומידכר. אבל היכא דחשוד ומוחזק הבעה"ב להיות עובר בבל תלין אז לא שייך לומר דכי מטי זמן חיוב רמי אנפשי' ומידכר כיון דאינו חושש לחומר איסור בל תלין וה"ל טרוד כו' וחייב לשלם להשכיר לכ"ע אף לשיטת הנ"י והשמ"ק הנ"ל: ומ"מ אין לומר דיהא נאמן השכיר לעולם בנ"ד ליטול מהבעה"ב דהא מצינו בב"מ (דף קי"ג) ביש עדים שתבעו כל זמנו דמקשה הגמ' ולעולם ומסיק דאין לו רק כנגד יום של אותו תביעה. ולשיטת רש"י הטעם דאין שכיר משהא שכרו. ואף דהתוס' הקשו שם על רש"י מ"מ לפי מש"כ הנ"י בב"מ שם והר"נ בשבועות דשאני היכא דנתרשל השכיר כו'. א"כ א"ש שיטת רש"י על נכון. וכן התוס' מפרשים שם דהטעם הוא דאין זה תקנה טובה שיהא נאמן השכיר לעולם. ופירושם הוא די"ל כעין סברת הנ"י והר"נ שם דמסקי דכיון דנמשך זמן רב אפשר דהפועל שכח לפי דטרוד בעסקיו ולא האמינו להפועל רק בזמן עונה אחת אחר זמנו. ועיין בנתיבות ס"ק ח' שכתב טעם אחר במה שלא האמינוהו שם לעולם אבל אין זה במשמע מדברי התוס' שם. ויהיה איך שיהיה כיון דחזינן אף בתבעו כל זמנו דבזה וודאי לא שייך החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין דעכ"ז לא האמינו להשכיר לעולם רק עונה אחת אחר זמנו וכמבואר בש"ס ובשו"ע ובט"ז. דה"ה בנ"ד דמוחזק הבעה"ב להיות עובר בבל תלין דאין להשכיר רק עונה אחת אחר זמנו ולא בזמן רב יותר דכן הוא זמן שקצבו חז"ל כמו דאמרו בב"מ דאין לו רק כנגד יום כו' וכן אמרו בירושלמי שבועות ריש פ"ז דאמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. והא דמקשה הגמ' אי הכי אפילו עבר זמנו נמי כו' היינו משום דמשמע דבעבר זמנו אין לו שום זמן כלל לתבוע וליטול והיה לו להשכיר להיות נאמן עונה אחת אחר זמנו ולכן משני ומסיק דיש שני חזקות כו'. אבל היכא דליכא החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין נאמן השכיר בעונה אחת אחר זמנו:

ועפ"ז יש ליישב קושיות האו"ת ס"ק י"ב והקצה"ח בסי' ש"ו ס"ק ג' על הרמב"ן שהובא בש"ך ס"ק יו"ד שתירץ קושיות הראשונים על הגאונים שכתבו דמלוה על המשכון ישבע בנק"ח מהא דהנותן טליתו לאומן כו' דשא"ה דאומן קונה בשבח כלי. דא"כ למה חילקו בברייתא דהנותן טליתו לאומן דבזמנו כו' ועבר זמנו הממע"ה הא עיקר הטעם דעבר זמנו כו' הוא משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין וכיון דאומן קונה בשבח כלי אין כאן בל תלין כלל כו'. אכן לפי מה שכתבתי אתי שפיר דברי הרמב"ן והוא דהא אף היכא דלא שייך חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין כמו בתבעו כל זמנו אינו נאמן השכיר לעולם רק ביום אחד וקצבו חז"ל גם בזה זמן מועט כנ"ל. ע"כ ה"ה אף היכא דאיכא שבחא ולא שייך בל תלין כלל מ"מ אינו נאמן השכיר לעולם רק כפי הזמן שנתנו לו חז"ל היינו עונה אחת אחר זמנו. והכא דמיירי בנתנה לו הטלית לבעה"ב. מתחיל שיעור העונה אחר מסירת הטלית בחזרה להבעה"ב דבשיעור העונה הלז נאמן השכיר. ובעבר זמנו פירושו דעבר זמנו שנתנו לו חז"ל כמבואר בב"מ (דף קי"ג) דזהו פירושו של המשנה (שם דף קי"א) דאם יש עדים שתבעו בזמנו הרי נו"נ דפירשו בגמ' שם דקאי על זמן עונה אחת אח"ז וזהו שאמר בברייתא נתנה לו בזמנו נו"נ הכוונה בזמנו שקצבו לו חז"ל בהך משנה דב"מ הנ"ל. אבל בעבר זמנו דהוא לאחר העונה הלזו אז אינו נאמן האומן משום דלא הימנוהו לעולם. והא דמקשה הגמ' בסוגיא דקציצה אי הכי עבר זמנו נמי כו' שפיר הקשו דהא ע"כ הפירוש של המשנה דאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע וננוטל הכוונה הוא על זמנו שנתנו חז"ל מתי הוא הזמן שעובר על בל תלין כמבואר בב"מ (דף ק"י ע"ב) במשנה. דאין לומר דפירושו הוא זמנו שקצבו לו חז"ל העונה אחת אחר זמנו דהא קתני שם במשנה אח"ז בב"מ דאם יש עדים שתבעו בזמנו הרי נו"נ דפירשו שם בגמ' דזהו כנגד אותו יום של תביעה. א"כ ע"כ הא דקתני שם מתחלה עבר זמנו אינו נו"נ פירושו לזמנו המבואר שם מתי עובר בבל תלין ואח"ז קתני אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי נו"נ זהו על זמן שקצבו חז"ל העונה אחר יום התביעה והקשו בש"ס שפיר אי הכי אפילו עבר זמנו נמי כו'. אבל בהברייתא דהנותן טליתו להאומן כו' נתנה לו בזמנו כו' עבר זמנו הממע"ה. שפיר יש לפרש כמש"כ ומתורץ דברי הרמב"ן על נכון:

והנה לעיל בחידושיי לסעיף א' כתבתי לדון במה דמבואר לקמן סי' צ"א בפועלים וחנוני דלכ"ע פועלים נוטלים מדינא דה"ל הבעה"ב כאומר א"י א"פ. והקשתי דלשיטת הראשונים דהובא בש"ך שם ס"ק י"ב דבחנוני שייך החזקה שליח עושה שליחותו א"כ סותרת להחזקת חיוב. וכתבתי די"ל דשייך בפועלים לדון להחזקה דאינו עובר בבל תגזול א"כ זה החזקה סותר להחזקה דשליח החנוני עשה שליחותו וממילא נשארת החזקת חיוב בתוקפה ומצטרפת להברי של הפועלים כ"ז כתבתי שם. אכן לפי המבואר בסי' צ"ב סעיף ט' בש"ך שם דפועלים החשודים ג"כ נוטלים מהבעה"ב כמש"כ האו"ת שם באורים ס"ק כ"ד בשם הראשונים יע"ש. והא בפועלים החשודים לא שייך החזקה דבל תגזול דהא משמע אף שמוחזקים להיות עוברים על בל תגזול מ"מ נוטלים מהבעה"ב א"כ מוכח מזה דאף היכא דלא שייך החזקה דבל תגזול ג"כ נוטלים הפועלים משום א"י א"פ ואף דהחזקה שליח עושה שליחותו דגבי חנוני סותר להחזקת חיוב. בע"כ מוכח כמש"כ בחידושי לסעיף א' שם דבכל גווני אמרינן דאיני יודע אם פרעתי מוציא מהמוחזק אף דיש איזה חזקה הסותרת להחזקת חיוב. וזהו שייכות לענינינו דכתבתי דבמוחזק לגזלן לא שייך החזקה דאינו עובר כנ"ל:

ענף ב:

ולענין מה שדחקו כו' אך מ"ש הרמב"ן דמעיקרא קס"ד כו' דכיון דמידכר דכיר חזקה אינו עובר משום בל תלין ובל תגזול כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא בזמנו עסקינן הכא דליכא משום בל תלין כו':

ו (שם סעיף כ"ח ש"ך ס"ק מ"ח):

והפני יהושע לב"מ (דף קי"ב) בתוס' ד"ה שקלוה רבנן כו' כתב ליישב דברי הרמב"ן דכוונתו דלא שייך להשביע להבעה"ב משום דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא ומלוה ישנה ואשתמוטי לא שייך בשכר שכיר דהא עובר בבל תלין ומשום ביומו תתן שכרו וליתא בחזרה. ובאמת קשה לשיטת הרי"ף וסייעתו דס"ל בריש פ"ק דב"מ דלכן משביעין ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' משום דהלכה כאביי דמשום מלוה ישנה כו' א"כ איך אמרו בסוגיא דקציצה דשקלו רבנן שבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר הא לא שייך מעולם שבועה על בעה"ב משום מיגו דחשיד אממונא ואשתמוטי וכן מלוה ישנה לא שייך דהא כשיגיע זמנו ולא ישלמו יעבור מיד על בל תלין וביומו תתן שכרו וליתא בחזרה. וגם החליט הפני יהושע שם דשבועה דאורייתא במודה במקצת לא שייך התם בבעה"ב כיון דלא שייך אשתמוטי דהא כשיגיע זמנו תו ליכא לאשתמוטי שהרי בע"כ צריך לשלם לו כדי שלא יעבור על בל תלין ואם אין לו לשלם אונס רחמנא פטרי' עכ"ל הפני יהושע. וכן כתב המחנה לוי בשבועות (דף מ"ה ע"ב) דבשכר שכיר לא שייך אשתמוטי וספק מלוה ישנה כעין סברת הפני יהושע ולא הביא לדברי הפ"י הנ"ל. אך באמת תקשה בהא דשבועות (דף מ"ו) באומן אומר שתים קצצת כו' דמסיק דישבע בעה"ב וכן מבואר הכא דבעה"ב נשבע וכ"ע מודו דנשבע היסת עכ"פ. וקשה לפי מה דפסקו הטוש"ע בסי' צ"ב והרא"ש והנ"י בב"מ (דף ו') דהעיקר כאביי דאמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' אלא משום מלוה ישנה משבעינן וכיון דבשכר שכיר ליתא בחזרה ולא שייך אשתמוטי א"כ קשה איך משבעינן להבעה"ב באמת. אך מש"כ הפני יהושע לתרץ לדברי הרמב"ן עולה יפה די"ל דקס"ד מעיקרא לומר דאינו חייב הבעה"ב לישבע אף במודה במקצת. דהיה ס"ל כעין סברת הפני יהושע והמחנה לוי אבל לדינא דקיי"ל דחייב שבועה תקשה קושיות הפנ"י באמת. וכן תקשה לעיל סעיף ג' בתבעו אחר זמנו דישבע הבעה"ב היסת וכן לעיל סעיף ב' דאם היה השכיר חשוד דישבע בעה"ב:

ומש"כ הפני יהושע דלכן משבעינן להבעה"ב ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' זהו הכל משום טעמא דכדי חייו דשכיר כו'. זה לא מסתבר כלל דהא כיון דהוי חשש איסורא למסור לו שבועה משום מיגו דחשוד כו' א"כ איך יתקנו שבועה להבעה"ב. וכן יש להקשות על דברי הפני יהושע דכתב דמשום תקנת כדי חייו ראו לחייב להבעה"ב שבועה אף דשייך לומר מיגו דחשוד אממונא כו'. דהתינח בשבועת התקנה אבל הא מצינו בעבר זמנו ותבעו דישבע בעה"ב היסת כמבואר בסעיף ג' והא בעבר זמנו לא חשו לכדי חייו דהא מה"ט לא תקנו התם שבועה בנק"ח ותקשה איך משבעינן ליה לדברי הפ"י. אך באמת מהא דתבעו אחר זמנו אינו קשה כלל דהא מבואר בב"מ (דף ק"י ע"ב) ובסי' של"ט דאינו עובר על בל סלין אלא עד בקר ראשון ע"כ בתבעו אחר זמנו דינו כמו חוב דשייך בי' אשתמוטי וספק מלוה ואינו קשה כלל מזה על דברי הפנ"י. אכן מש"כ לעיל להקשות על דברי הפ"י שפיר הקשיתי. ועיקר סברת הפנ"י והמחנה לוי דבשכר שכיר לא שייך שמא מלוה ישנה דליתא בחזרה. כן כתב השמ"ק בב"מ (דף ה') והריטב"א שם כעין סברתם דלשיטת אביי ליתא לשבועה בטוענו לקחת ממני רבית קצוצה והלה כופר דאינו דומה לגזלת ממני שנשבע לד"ה דהתם כי פריש משום שבועה מתקן לאוי בחזרה אבל רבית לא מתקן לאוי בחזרה לדברי רבינו הגדול ומורי הרשב"א חלוק בזה עכ"ל. והא דח"מ סי' פ"ב ויו"ד ס"ס קס"ט דנשבעין על טענת רבית אף דשיטת הש"ע בסי' צ"ב כאביי דמשום מלוה ישנה כו'. הטעם הוא כמש"כ הריטב"א בב"מ (דף ה' ע"ב) דלא משמע לאינשי דרבית לא מתקן לאוי בחזרה ע"ש. אבל בעושק שכר שכיר דמפורש בתורה לא תלין וביומו תתן שכרו ובוודאי משמע לאינשי איסורא ע"כ הוי מזה סייעתא לדברי הפני יהושע והמחנה לוי בסברתם. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ס"ו סעיף ל"ט:

ולענ"ד נראה ליישב קושיות הפני יהושע והוא דלדינא שפיר יכולין לחייב שבועה להבעה"ב מן הדין דלא שייך ביה לומר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דגם בעושק שכר שכיר אף דבהגיע זמנו יעבור על בל תלין וביומו תתן שכרו מ"מ שייך אשתמוטי כו'. ונקדים דברי השמ"ק בב"מ (דף ה' ע"ב) ד"ה כגון דאתו סהדי כו' וזה לשונו וא"ת במלוה נמי אם באו עדים שהיה ברשותו בב"ד כשכפר למה אינו פסול וי"ל דמלוה כיון דניתנה להוצאה איכא למימר דהוי צריך להו להנהו זוזי למילתא אחריתי שהיה דחוק עליו ביותר ובעי לאשתמוטי מהאי אבל בפקדון כו' הריטב"א ומ"ה נר"ו כתב עוד וז"ל וא"ת גבי מלוה נמי אי אתו סהדי דאית ליה זוזי ליכא לאשתמוטי ואמאי כשר וי"ל דלעולם איכא לאשתמוטי דילמא מלוה אחרת יש עליו שדוחק אותו יותר וא"ת אכתי איכא לאוקמי כגון שהודה בפני עדים שאין עליו מלוה אחרת והמעות האלו שלו ממש בגוונא דליכא לאשתמוטי כלל וי"ל דאי בכה"ג פסול ורב חסדא איירי בסתם מלוה דאיכא לאשתמוטי ובסתם פקדון דלא ניתן להוצאה ונקיט לי' בידו דליכא לאשתמוטי עכ"ל. ולכאורה צריך ביאור בסברת מ"ה נר"ו שכתב דהא דאמרו אשתמוטי כו' פירושו הוא דילמא מלוה אחרת יש עליו כו'. דהא לקמן מסיק אביי הך סברא דשמא מלוה ישנה כו'. אבל שמעתא דסוגיא שם לעיל מיניה לא אתו עלי'. משום שמא מלוה ישנה כו'. והטעם הוא דס"ל כיון דטענת חוב יש לי בידך הוי טענה גרוע ואינו נאמן בלא מיגו ע"כ חזינן דהוא חשש רחוק. א"כ ממילא כמו כן הכא במה דאמרו אשתמוטי כו' דעיקרו הוא משום שמא יש איזה מלוה אחרת על הנתבע וכמש"כ השמ"ק א"כ הא זהו חשש רחוק לומר כן. והשמ"ק בתי' מ"ה נר"ו לא אתי עלה רק מטעם שמא מלוה יש לאחרים על הבע"ד הנתבע ולכן משתמיט מיני'. ובוודאי אין לחלק בין חשש דשמא מלוה ישנה יש להנתבע על התובע לבין חשש דשמא יש לאחרים מלוה על הנתבע. ולדון בזה כעין סברת הגמ' דב"ב (דף קע"ב) בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים זה אינו מכמה טעמים וקצרתי:

ויש לחלק דהא הגמ' מקשה לקמן עלה דאמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה כו' אי הכי נשקול בלא שבועה ומסיק דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה כו'. וכיון דהאי חשש דאמר אביי הוא לחוש שמא מלוה ישנה. ע"כ סתמא דגמ' דלעיל מיניה שם לא היה ניחא להו לומר כן משום דס"ל דזהו חשש רחוק לחוש שמא ספק מלוה כו' ונשכח ממנו הענין בבירור רק דנולד לו ספק כן הוא סברת סתמא דגמ' החולק על סברת אביי. אבל בהך אשתמוטי כו' דכתב השמ"ק דעיקרו הוא משום דשמא יש על הנתבע איזה מלוה הדוחקתו כו' א"כ בזה שפיר יש לחוש שמא מלוה וודאית יש עליו היודע בבירור שהוא חייב לאחרים. והא בזה לא שייך לומר אי הכי יפטר משבועה. משום דאף אם האמת הוא כן מ"מ אין זה מועיל להפטר ע"פ דין משום דהא אין קדימה במטלטלין וע"פ דין יחלוקו אותו הבע"ח שאין לפנינו עם אותו התובע שלפנינו. וכיון דבזה מועיל החשש דשמא מלוה וודאית יש לאחר על הבע"ד הנתבע ע"כ כ"ע ס"ל להסברא דשמא מלוה כו' ולא דיינינן מה"ט לסברא דמיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא:

ועוד יש לחלק דהא על עיקר דברי אביי דאמר שמא מלוה ישנה כו' הקשו הבעל המאור והרמב"ן במלחמות והר"נ והנ"י והשמ"ק והריטב"א דא"כ יאמר שיש לו מלוה על התובע ויהי' נאמן במיגו וכתבו ליישב זה בכמה אנפי. ע"כ י"ל דמה"ט לא הי' ניחא לסתמא דגמ' לומר כסברת אביי דמשום מלוה ישנה כו' דס"ל דא"כ ה"ל לומר דיש לו מלוה ישנה על התובע כקושייתם. אבל בחשש שיש לאחרים מלוה עליו הדוחקתו כמש"כ השמ"ק בזה אינו קשה דה"ל לומר כן די"ל דאם הי' אומר כן לא הי' הב"ד מוסרים לבעל חובו הדוחקתו דהיו הב"ד פוסקין דיחלקו ביניהם. ע"כ בזה כ"ע ס"ל דיש לומר דילמא יש לאחרים מלוה עליו ולא נימא מיגו דחשיד אממונא כו'. ועוד י"ל דדוקא בחשש שמא מלוה ישנה יש להנתבע על התובע שפיר יש לומר כן כיון דזה זכותו להפטר מן בע"ד התובעו לפנינו. אבל בחשש שיש לאחרים מלוה עליו י"ל דאינו רוצה לאלומא לחוב שיש לאחרים עליו וכמש"כ רש"י בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כותבין כו' ולא ניחא לי' לאלומא כו' עכ"ל. ולכן אינו רוצה להגיד בפירוש לפני הב"ד שיש לאחר חוב עליו ולאלם חוב של האחר כעת כי חושש אולי יהי' איזה ענין שלא יהי' בידו לסלק לו. ולכן כ"ע ס"ל להחשש שמא יש לאיזה איש חוב עליו ומשתמיט מן הבע"ד התובעו לפנינו ואתי שפיר דברי השמ"ק. ועיין בב"ב (דף מ"ו ע"ב) ובתוס' ד"ה לוקח ראשון כו' דחייש שמא יבא ב"ח כו' ויש לחלק:

אך עדיין יש להקשות על השמ"ק שכתב דלכן כופר במלוה כשר לעדות משום דתלינן שמא יש לאחרים מלוה הדוחקתו להנתבע. דהא לקמן כתבו התוס' בד"ה ספק מלוה ישנה כו' דכופר בפקדון אין להכשירו משום ספק מלוה ודוקא בענין מיגו דחשוד אממונא דלא הוי וודאי חשוד תלינן בספק מלוה. א"כ הכא בכופר במלוה וודאית לנו וגם ידוע בעדים שיש מעות ברשותו איך אמרינן להכשירו לעדות משום שמא מלוה יש לאחר עליו והא אם לא היו אמרינן שמא מלוה כו' היה מיפסל בוודאי א"כ בכה"ג הא לא אמרינן שמא מלוה ישנה. ואפשר לומר דהשמ"ק אזיל לטעמי' דכתב לקמן תירוץ אחר על הא דכופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרינן שמא מלוה ישנה ע"ש מש"כ בשם הר"ש דיודי"ש ז"ל. וגם יש לדון בתירוצו דשם דאכתי תקשה בגזלן ודאי דנימא להכשירו משום ספק מלוה וכמש"כ התוס' שם. ועיין בשער משפט סי' צ"ב ס"ק ד'. ויש להאריך בכ"ז הרבה. וכן לפי מש"כ לעיל יש לחלק הכא ג"כ וקצרתי:

ז (שם סעי' כ"ח ש"ך ס"ק נ):

ואחרי כ"ז יש לדון דגם בעושק שכר שכיר שייך אשתמוטי קא משתמיט כו' דהא מבואר בב"מ (דף קי"ב ע"א) דאם אין לו מעות בעת שתבעו השכיר אינו עובר בבל תלין וכן מבואר בסי' של"ט סעי' י'. ע"כ שפיר יש לומר אשתמוטי קא משתמיט בשכר שכיר דילמא יש עליו איזה בע"ח. וע"כ אף דיש לו מעות בעת שתבעו השכיר י"ל שמא צריך המעות עבור בע"ח אחר הדוחקתו. וכמו דחזינן בעיקר דברי השמ"ק שכתב דאשתמוטי כו' דשמא יש עליו בע"ח הדוחקתו אף דהדין הוא שיחלוק ביניהם המעות שיש לו אם אינו מספיק לכולם דהא אין קדימה במטלטלין. אפ"ה י"ל דמורי היתירא בזה כיון דע"פ דין הוא מחוייב לכאו"א מן הבע"ח. וכיון דיש בע"ח אחד הדוחקו סובר דיכול למסור מה שיש לו לבע"ח אחד. כמו כן י"ל בחוב שכר שכיר דכיון דיש עליו חוב ג"כ מן אחר הדוחקו מורי היתירא דיכול למסור לאותו הבע"ח לבדו. א"כ ממילא אין לו מעות ברשותו בעת שתבעו השכיר לפנינו ואינו עובר על בל תלין לפי דעתו:

ויש להסביר ביתר ביאור דיש לחוש שמא יש עליו בע"ח אחר הקודמת לחוב שכירות שתובע ממנו כעת. ואף דאין קדימה במטלטלין מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות לב"מ (דף ו') על קושיות הבעה"מ בחשש מלוה ישנה דיאמר בפירוש שיש לו חוב מלוה ותירץ דלאו כ"ע דינא גמירי כו' וכ"כ השמ"ק והריטב"א שם. ובנ"ד יש לומר לכ"ע הך סברא דלאו כ"ע דינא גמירי דהא מצינו דעת המחבר בסי' ק"ד סעי' א' דלכתחלה יש דין קדימה במטלטלין וכמש"כ הסמ"ע שם כן בשם תשובת הרמב"ן וכן כתב הקצה"ח שם בשם התוס' כתובות (דף צ') דס"ל דיש דין קדימה לכתחלה במטלטלין. ואף דלדינא לא קיי"ל כן כמש"כ הסמ"ע והאו"ת שם מ"מ כיון דמצינו דיעה אחת דס"ל כן שפיר י"ל דטעו אינשי וסברי כשיטת הפוסק דס"ל כן. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א' בשם הש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב. ובשם התוס' ב"מ (דף ט"ו) ובסנהדרין (דף נ"ג). וכ"כ בספרי נחל יצחק סי' י"ז ענף א' ובסי' מ"ב סעי' ט' מזה. ולכן שפיר יש לומר בתבעו חוב שכירות דשמא יש עליו איזה חוב הקודמת לחוב שכר השכיר. וטועה וסובר דיש דין קדימה במטלטלין לכתחלה כיון דחד שיטה ס"ל כן לדינא ואף דלא קיי"ל כן לדינא מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי בזה. והא דאינו אומר כן בפירוש לפני הב"ד שיש עליו חוב הקודמתו ולפי דעתו הדין הוא למסור לאחר אף ע"י ב"ד. יש לומר כמש"כ לעיל דלכן אינו אומר כן בפירוש לפני הב"ד דלא ניחא ליה לאלומא להחוב של האחר כי מי יודע איזה סיבה שיכול להוולד לאחר זמן שלא יהי' באפשריות בידו לסלק לבע"ח הדוחקתו ממנו. [וגם י"ל בזה ג"כ לאו כ"ע דינא גמירי ועיין בסי' צ"ט ש"ך ס"ק ו' שכתב דנאמן במיגו לומר שיש עליו חוב ע"י מיגו ואין זה נקרא מיגו במקום חזקה מה שתחת ידו הוא שלו ומחלק שם. אבל אכתי יש לומר דטעי וסבר דגם כה"ג הוי כמו מיגו במקום חזקה מה שת"י הוא שלו ולאו כ"ע גמירי בזה כל כך וקצרתי]. וכיון דיש לחוש שמא יש לו מלוה אחרת הדוחקתו. א"כ מורי היתירא וסובר דכה"ג הוי כמו דאין לו מעות ברשותו בעת שתבעו השכיר ממנו ואינו עובר בבל תלין וע"כ שייך שפיר אשתמוטי אף בחוב שכר שכיר לכ"ע:

ואף לפמש"כ להקשות על השמ"ק דהא בכופר בפקדון כיון דהוי גזלן וודאי לא תלינן בשמא מלוה ישנה. מ"מ הכא בהכחשת הבעה"ב להשכיר כיון דלא הוי חשוד וודאי אף דיש לדון אכתי מיגו דחשוד אממונא כו' מ"מ יש לנו לומר אשתמוטי כו' מן חשש שמא מלוה אחרת יש עליו הדוחקתו והקודמת כנ"ל. וכש"כ לפי שיטת הפוסקים דהלכה כאביי דשמא מלוה ישנה כו'. ואף דבכל מקום קיי"ל דחוב יש לי בידך הוי טענה גרוע מכל מקום לענין דלא נימא מיגו דחשוד אממונא כו' כיון דלא הוי חשוד וודאי אמרינן שמא מלוה ישנה לשיטת אביי. ע"כ שפיר יש לומר דה"ה בחוב שכירות אף דליתא בחזרה מ"מ מורי היתירא מחמת חשש שמא יש לאחרים מלוה עליו הקודמת לחוב שכירות כנ"ל וחושב דזה הוי כמו דאין לו מעות א"כ לדעתו לא עבר מעולם על בל תלין ולא הוי חשוד כלל. ולכן אף אם ידוע שבעת שתבעו השכיר ממנו יש לו אז מעות ת"י עכ"ז לא דיינינן בזה מיגו דחשוד אממונא כו'. והא דאמרו בעבר זמנו אינו נשבע ונוטל דהטעם הוא משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין כו' ולא אמרינן שמא לא היה לו מעות אז ברשותו או דשמא איזה מלוה שיש עליו כנ"ל. זהו משום דבאמת לא שכיח לומר דלא הי' לו מעות אז דמסתמא כיון ששכר הפועל הי' לו אז מעות. וגם חשש מלוה שיש עליו הוא דבר רחוק באמת כמו דאמרינן בכ"ד דחוב יש לי בידך הוא טענה גרוע ואינו נאמן לומר סטראי רק במיגו דלהד"ם. רק לענין דלא נימא מיגו דחשוד אממונא כו' בזה שפיר תלינן לומר שמא מלוה כו' כמו דקאמר אביי כ"ז דלא הוי חשוד וודאי כנ"ל. וכן מוכרח לומר במה דקאמרי בתבעו אחר זמנו אינו נו"נ משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין אף דכ"ז דלא תבעו אינו עובר בבל תלין אם כן אפשר לומר דלא תבעו עד לאחר זמנו אם כן ממילא לא עבר בבל תלין ולא שייך חזקה זו כ"כ. מ"מ כיון דמסתמא תבעו בזמנו ע"כ דיינינן חזקה זו ולא חיישינן למידי דלא שכיח:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה