אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן פח

סימן פז

א (סעיף ה'):

יש אומרים דשבועות שומרים נמי בעי שתי כסף:

ולכאורה יש לדון דלהך דעה דס"ל דשבועת שומרים בעי שתי כסף דה"ה חיוב דין שומרים לשלם כ"א כדינו דבפחות משתי כסף לא שייך חיוב תשלומין. וכמו עבדים ושטרות וקרקעות שנתמעטו מן שבועה דנתמעטו ג"כ מן חיוב תשלומין של חיוב שומרים. א"כ ה"ה פחות משתי כסף דמ"ש. ועיין ר"פ מרובה. ובזה היה מקום לתרץ למה שהקשו הראשונים בהא דקידושין (דף מ"ז) באמר התקדשי בפקדון שיש לי בידך דאם נשתייר שוה פרוטה מקודשת. והקשו הא הוי ליה שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא כמבואר בקידושין (דף י"ב). ועיין בקרבן נתנאל בקידושין פ"א ס"ק פ"ז. אכן לפמש"כ א"ש די"ל דהתם מיירי בפקדון פחות מן ב' מעין א"כ לא היה בזה דין שומרים כלל. ע"כ לא שייך בזה לומר להא דאמרו בקידושין (דף י"ג) דהתם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא מחייבנא בהו. ודוקא בהא דקידושין (דף י"ב) הנ"ל דתני כנסי סלע בפקדון וחזר וא"ל התקדשי כו' דיש בו דין שמירה ושייך לומר דסברה אי שדינא כו'. כן י"ל לכאורה בזה:

אכן מצאתי להר"נ בשבועות פ"ו על משנה דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כו'. דכתב הר"נ להדיא דאע"ג שאין שבועת שומרין פחות משתי כסף מ"מ דין שומרין בחיוב תשלומין לש"ח בפשיעה וש"ש בגניבה ושואל באונסים שייך גם בפחות משתי כסף לפי דפטור דפחות משתי כסף לא כתיב אלא בשומר חנם גבי שבועה ואין למדין תשלומין מהתם והאריך בזה עי"ש. ע"כ נסתר מה שרציתי לומר כנ"ל. אך מן השיטה מקובצת לב"ק (דף ס"ג ע"א) ד"ה ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע כו' שכתב דהא דדרשו בשבועות מה כסף כו' ומה כלים כו' לא אמרינן הכי אלא לענין מודה במקצת. אבל לפוטרו מחיוב של ש"ח ומש"ש לא דליכא למימר דאי אפקיד גבי פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרים אחרים רבה רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשתי'. וזו כדברי האומרים דלא בעינן שתי כסף בש"ש כו' עכ"ל השמ"ק. א"כ מוכח מן השמ"ק דס"ל דאי בעינן ב' כסף בשבועת שומרים דה"ה בחיוב תשלומין של שומרים ג"כ בעי שתי כסף דווקא. אך העיקר הוא כמש"כ הר"נ כנ"ל. וגם השמ"ק בב"ק שם הביא בשם הרמב"ן דכתב ג"כ דדרשא דמה כסף כו' אינו רק לשבועה ולכפל. אבל בחיוב תשלומין דשומרים אף פחות משתי כסף חייב עי"ש:

ולפמש"כ מתחלה דיש מקום לומר דלמאן דסבירא ליה דבעינן שתי כסף בשומרים דמהאי טעמא פטור גם מן דין חיוב תשלומין בשומרים בפחות משתי כסף. הנה לפ"ז יש להעיר בהא דב"ק (דף נ"ז ע"א) דהוכיח הש"ס שם מן הא דא' ר' חייא בר אבא אריו"ח הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ש"ש הוי אמאי משלם כפל קרנא בעי שלומי ומוקי בטוען טענת לסטים מזויין. וקשה הא מצי למימר דמיירי בפחות משתי כסף דאין בו דין שומרים ופטור לשלם אם נגנב. ע"כ שייד בי' טוען טענת גנב דמשלם כפל. א"כ לכאורה יש להוכיח מזה כשיטת הסוברים דבשומרים לא בעינן שתי כסף. אבל זה אינו דהא אף לפי שיטת הסוברים דבשומרים לא בעי שתי כסף. הא טעמם הוא כמש"כ הרא"ש בשבועות פ"ו הל' ו' משום דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן דכסף וכלים אמלוה הוא דכתיב עי"ש. א"כ הא הכא דמיירינן לר' חייא בר אבא אריו"ח. ומצינו בב"ק (דף ק"ו ע"ב) דס"ל לר' חייא בר אבא אריו"ח דלא אמרינן עירוב פרשיות. ועיין בסנהדרין (דף ב') בתוס' שם. א"כ תקשה עדיין כנ"ל דהא הוי מצי לאוקמי להא דר' חייא בר אבא אריו"ח. דהיה פחות משתי כסף דאין דין שומרים נוהג בהו. ואף דטוען טענת גנב אינו שייך רק בנשבע. מ"מ י"ל דמשכחת שבועת הדיינים בהו ע"י גלגול. וכעין מש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ב ע"ב) ד"ה יצאו קרקעות כו'. וגלגול וודאי שייך אף בפחות משתי כסף. והא דלא אוקי כן התוס' לקמן (דף ק"ג) ד"ה הגוזל מחבירו כו' י"ל דעדיפא מיני' נקטו התוס'. ובוודאי אין לחלק בזה פחות משתי כסף מן קרקעות לענין גלגול: אך לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ג ע"א) ד"ה למה לי כו' דכפל ושבועה הכל אחד וכי היכי דדרשינן לענין שבועה מה כלים כו' ה"נ לענין כפל כו'. וכ"כ השמ"ק בב"ק (דף ס"ג) בשם הרמב"ן. א"כ לפ"ז אין התחלה כלל לקושיתי הנ"ל. משום דבלא"ה לא היה יכול לאוקמי דמיירי בפחות משתי כסף. דהא לא שייך כפל כלל בפחות משתי כסף. וכה"ג כתב הר"נ לשבועות פ"ו על הסוגיא דשם (דף מ"ב) להעיר דכפל ושבועה תלוי בהדדי והעיר כן על הא דב"ק (דף ק"ו). ועיין ברש"י וברמב"ן שם. ויש לעיין מזה בשיטת הרמב"ם פ"ב הל' גניבה ובפ"ד שם דלא הביא זה. ואפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא בעי בש"ש שתי כסף ע"כ ה"ה גבי כפל וכמש"כ השמ"ק בב"ק (דף ס"ג) לחד פירושא. וכן יש לדון במה דלא הביא הרמב"ם שם להך דבר שאינו מסויים דשם. ועיין בב"ק שם תוס' ד"ה דבר שאינו מסויים כו' ולקמן (דף ס"ד) ד"ה למעוטי דבר שאינו מסויים. ועיין בטור ח"מ סי' ש"נ ואכמ"ל. אכן לפי מה דכתב הר"נ דאף פחות משתי כסף חייב בכל דין שומרים לתשלומין. א"כ אתי שפיר בפשיטות מה דהוכיחו בב"ק (דף נ"ז) הנ"ל מן הא דאמר ריו"ח דאין דינו כש"ש. משום דאם דינו כש"ש א"כ אף פחות משתי כסף ג"כ חייב לשלם בנגנבה האבידה:

וראיתי בשער המשפט סי' פ"ח ס"ק ג' שכתב דפחות משתי כסף אין מגלגלין ג"כ ודלא כהב"י ע"ש. ובאמת ז"א דהא כתבו התוס' בב"ק (דף ס"ג) ד"ה ל"ל כו' בסה"ד בזה"ל ולפי מה שפירשתי דכפל ושבועה הכל אחד כי היכי דדרשינן לענין שבועה מה כלים ב' ה"נ לענין כפל כו' ואפילו היכא דנשבע ע"י גלגול בדבר שאינו מסויים פטור מכפל עכ"ל. א"כ מוכח דגם פחות משתי כסף שייך בו גלגול ע"כ איצטריך למעוטי זה מכפל. וכמש"כ התוס' כן גבי דבר שאינו מסויים כנ"ל. דאל"כ לא איצטריך למעוטי מכפל. ולכן העיקר כהב"י דמגלגלין אף על פחות משתי כסף: ענף א:

תבעו חטים והודה בשעורים פטור כו'. והתומים ס"ק וא"ו כתב דבטוען הפקדתי בידך חטים וזה משיב פקדון שעורים לא שייך בזה טעמא דמחילה. דהא בחפץ בעיני' לא מהני לשון מחילה כמבואר בסי' ע"ג סעיף י"ט. והקצה"ח השיג עליו בס"ק י"ג די"ל דהך אומדנא מהני לומר דמוכיחין מזה דנתכוין ג"כ על מתנה היכא דבעינן לשון מתנה דוקא. והוכיח כן מהא דב"ב (דף כ"ט) גבי חזקה דשלש שנים עד תלת שנין לא קפיד טפי קפיד. ומדשתק מחיל. אע"ג דבקרקע לא מהני אלא לשון מתנה. ובע"כ מוכח דאמרינן דה"ה דנתן לו במתנה עכ"ל הקצה"ח:

ובאמת אין זה ראי' כלל דהא בחזקה דשלש שנים בעינן לחזקה שיש עמו טענה. אך מחמת החזקה דשלש שנים מוכיחין מזה דטענתו אמת דקנה ממנו. אבל היכא דלא הוי חזקה שיש עמו טענה רק דהוי אומדנא דמחל לו עדיין י"ל דלא הוי מזה הוכחה על נתינה בלשון מתנה. והא דאמרו שם בב"ב מקודם בזה"ל שתא קמייתא מחיל תרתי מחיל תלת לא מחיל. הא שם מיירינן לענין הפירות שאכל המחזיק כפי' רש"י שם. וכיון דתלת לא מחיל הפירות ע"כ מוכיחין מזה דמסתמא האמת כדבריו דקנה ממנו. וע"כ אין זה ראיה כלל. ולכן עדיין י"ל לפמש"כ רש"י והתוס' הטעם דטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דמחל לו. ע"כ י"ל דבפקדון דלא מהני מחילה דחייב להחזיר לו שעורים וכמש"כ האו"ת. והא דאמרו בסוגיא דב"ק בהיו המזיקין שנים. י"ל בזה כמש"כ הקצה"ח שם דכיון דמחל לו ע"כ אין יכולת ביד הב"ד לחייבו ע"י העמדה בדין עי"ש:

אכן לפענ"ד נראה להוכיח דאף היכא דאמרו בגמ' לשון מחילה עכ"ז הוא לאו דווקא. והוא דהא בב"ב (דף מ"א ע"א) איתא גבי רב ענן שקל בידקא בארעי' כו' אתו לקמי' דר"נ כו' א"ל והא אחיל כו' ופי' רשב"ם דמוכיחין מזה דהקנהו לו בתורת הקנאה וכמאן דאמר לי' לך חזק וקני דמי וכ"כ הנ"י שם. וכמבואר כ"ז בח"מ סי' קמ"ב. אלמא דאף דנקטו בפי' לשון מחילה. והא התם דמיירי בקרקע דלא שייך מחילה. אפ"ה מהני זה ואמרינן דלאו דוקא נקטו כן בלשונם. ובאמת מוכיחין מזה האומדנא דהיה מתנה בפי' בתורת הקנאה. וה"ה בהך דטענו חטים כו' דאף דנקטו הראשונים בלשונם לשון מחילה. עכ"ז ה"ה היכא דלא מהני לשון מחילה. מוכיחין מזה האומדנא דנתן לו בלשון מתנה. ודברים שבלב לא שייך בזה משום דהוי אומדנא דמוכחא לכל. וכמש"כ הקצה"ח בסי' י"ב ס"ק א' דמחילה בלב לא מהני והא דטענו חטים כו' הוי זה אומדנא דמוכחא לכל ע"ש. וכן מצאתי להריטב"א בכתובות (דף מ"ד) והשמ"ק שם דכתבו זה ההוכחה מהא דב"ב דרב ענן הנ"ל. עלה דאמרו שם בשני שטרות כו' דאימר אחולי אחלי' כו' דזה מהני אף לקנות גוף השדה. וכמש"כ התוס' והרא"ש שם משום דהך לישנא דאחולי כו' הוא לאו דווקא. וע"כ העיקר לדינא בזה כמש"כ הקצה"ח ודלא כהאו"ת. ועיין בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סעי' י"ט:

ענף ב:

תבעו חטים והודה בשעורים פטור כו' (הג"ה) דהוי כאלו מחלו כו':

ענף ג:

והקשה הקצה"ח ס"ק י"א לפ"ז מאי פריך הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק כו' וגובה מן התם כפי' רש"י. הא בירושלמי אמרו בפ' אלו נערות דקנס אינה יכולה למחול קודם העמדה בדין כו' מיהו הר"נ כתב עוד טעם אחר בהא דס"ל לש"ס דילן ביתומה ומפותה דזה דומה לכותב דין ודברים אין לי בנכסייך כו' עכ"ל הקצה"ח. אבל עדיין תקשה לפמש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ט) ד"ה ועל אשת אחיו כו' דרב פפא דמוקי הך מתניתין במפותה ס"ל כמ"ד בירושלמי דאינו פטור רק מבושת ופגם אבל מקנס אינו פטור. וכ"כ התוס' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) בד"ה במפותה כו'. א"כ לפ"ז תקשה בסוגיא דס"פ המניח דמבואר שם דר"פ הקשה כן עלה דטענו חטים כו'. דהא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק ופי' רש"י וגובה מן התם. וזה מוכרח לפמש"כ הנימוקי יוסף בשם הרא"ה שם דהא דמועד הזיק הגדול או הקטן אין זה דומה לחטים ושעורים כו' והובא בש"ך סי' פ"ח ס"ק ט"ז שהשיג עליו. אבל מלשון רש"י הנ"ל משמע ג"כ כהנ"י ואכמ"ל. א"כ לפי מה דס"ל לר"פ דלא מהני פיתוי בקנס לפוטרו ואף מן דין סילוק לא מהני ולא ס"ל לסברת הר"נ הנ"ל. א"כ תקשה על ר"פ לקושיות הקצה"ח הנ"ל:

אבל באמת אין זה קשה כלל דהא ר"פ ס"ל פלגא נזקא ממונא כמבואר בב"ק (דף ט"ו). ועיקר קושיות הקצה"ח הנ"ל הוא על מה דהקשו שם בסוף הסוגיא בסתמא דגמ' עלה דטענו חטים כו' מהא דהיה הנזקין שנים כו'. וסתמא דגמ' מסתמא ס"ל כדקיי"ל לדינא פלגא נזקא קנסא וכמש"כ הרא"ש והיש"ש והלח"מ פ"ט ה' נזקי ממון ה' ט' דמה דקאמרי על גופא אמר רבה ב"נ כו' וודאי הוא כהלכתא דפ"נ קנסא והובא בש"ך ס"ק ט"ז. דבזה שפיר הקשה הקצה"ח כנ"ל. וע"ז שפיר תירץ די"ל דסוגיות הש"ס לדינא ס"ל כמש"כ התוס' בכתובות שם דס"ל לסוגיות הש"ס דילן דמפותה פטור מקנס. ע"כ י"ל שפיר בזה כסברת הר"נ לכתובות דמן דין סילוק נגעו בה וה"ה בזה ושפיר כתב הקצה"ח וכ"ז פשוט:

ומרגלא בפומי לתרץ למה שהקשה הש"ך לקמן ס"ק ל"ה על המחבר סעיף י"ז דאם השיב איני יודע אם חטים או שעורים דמשלם שעורים והקשה הש"ך עליו מן ס"פ המניח דאמרו דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא כו'. ונראה לי לתרץ דשאני באיני יודע אם חטים כו' דה"ל חזקת חיוב עליו מקודם דמחל. דהא הספק הוא שמא חייב שעורים וע"כ דמחלו. ע"כ התם בב"ק דמיירי בקנס והא קנס לא נתחייב מקודם העמדה בדין. ועיין בקצה"ח סי' ת"ז ס"ק א' ע"כ לא שייך התם חזקת חיוב. אבל באיני יודע אם חטים כו' דה"ל חזקת חיוב א"כ ה"ל כמו כל איני יודע אם פרעתי דחייב משום ברי וחזקת חיוב. וזהו עפ"י מש"כ הרא"ש בספ"ג דב"ק דהסוגיא אתי כמ"ד דס"ל פלגא נזקא קנסא. ועפ"ז יש להאריך בהא דח"מ סי' ת' וברמב"ם פ"ט ה' נ"מ. כל זה אמרתי מכבר. אבל באמת זה ליתא דהא ר"פ מיירי התם בסוגיא דקאמרי דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא. א"כ לר"פ דס"ל פ"נ ממונא לא שייך כ"ז. והא דכתב הרא"ש שם דהסוגיא ס"ל פ"נ קנסא. כוונתו על מה דקאמרי בסוגיא שם לקמן גופא אמר רבה ב"נ כו' כנ"ל:

ענף ד:

ואכתוב כאן מה שאמרתי כבר ע"פ זה לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ז ה' נזקי ממון הלכה ה'. והוא דהרמב"ם פסק שם דאם הכניס שורו לחצר בעה"ב ברשות ונגח לשור בעה"ב פטור. משום דפסק כרבי דבסתמא לא קיבל נטירותא. וע"פ סברת התוס' דב"ק (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אימא סיפא כו' דכתבו דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות ה"ה כאלו מפרש בהדיא שיפטר כ"א וא' בנגיחת שורו ובכל נזקין כו'. וכמש"כ הה"מ שם: והלחם משנה שם הקשה עליו דאיך פסק דאמרינן אומדנא זו דהוי כפירש בהדיא שיפטר כאו"א כו' דהא לקמן (דף מ"ח ע"ב) מקשה הגמ' על הברייתא דכנוס שורך ושמרו כו' דסותר הרישא להסיפא ומתרץ שם ר' אלעזר ורבא ורב פפא בשינויא אחרינא ולא ס"ל לסברת ר' זירא דלעיל (דף מ"ז). וכמש"כ התוס' שם ד"ה טעמא דא"ל שמרו כו' דכולי הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא כו'. וכ"כ התוס' שם (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אימא סיפא כו' בזה"ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות כו'. ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות והזיק חייב כו'. א"כ קשה איך פסק הרמב"ם כר' זירא הא כולי הנך אמוראי לא ס"ל הך כללא דר' זירא. והלח"מ נשאר בצ"ע. וגם הרא"ש הקשה כן על הרי"ף. ודברי הרמב"ם הנ"ל הובא להלכה בח"מ סי' שצ"ח סעי' ה' עי"ש בש"ך:

ונלפענ"ד לתרץ דבריהם משום דיש להעיר בכוונת התוס' הנ"ל שכתבו דה"ה כמפרש בהדיא שיפטר כ"א מן נגיחות שורו. דהא קיי"ל בח"מ סי' ר"ט סעי' ד' דאין יכול למחול לדשלב"ל ולא מהני מחילה קודם החיוב. א"כ קשה אמאי מהני בהתנה בפירוש שפוטרו מן נגיחות שורו שיגח לשורו לאח"ז. הא החיוב עדיין אינו חל רק כשיגח לשורו אחר זמן א"כ הא לא מהני מחילה קודם החיוב. ואין לומר דלכן מהני הפטור לפוטרו מנגיחות שורו משום דקיי"ל אי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה כמבואר בב"מ (דף ס"ו) גבי מוכר דשלב"ל ובסי' ר"ט. דז"א דהא שמיט ואכל לא מהני רק כשידע המוכר מהתפיסה וכמש"כ הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו דאז אמרינן דלמה הניחו לתפוס וע"כ דמחל לו. א"כ זה לא מהני בתפס מאליו כמו בנ"ד דהוי מוחזק ממילא מעיקרא דלא שייך בזה הסברא דמדהניחו לתפוס כו'. ועיין בש"ך סי' פ"א ס"ק י"א. וזה מוכרע מהא דקיי"ל דאינו יכול למחול דשלב"ל. וכמש"כ הר"נ בתשובה והובא ברמ"א סי' ר"ט אלמא דלא מהני אף דהנתבע מוחזק. והא דב"ק (דף צ"ב) דקרע כסותי ע"מ לפטור דפטור היינו משום דשתק בשעה דקרע לו והניחו לקרוע אמרינן דמחל לו אבל בנ"ד לא שייך זה:

ואין לומר דלכן מהני הפטור שפוטרו מנגיחות שורו דהוי כקיבל ע"ע שמירה משור הנכנס. דזה אינו דהא רבי ס"ל דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא א"כ אלו נגח שור הנכנס לשור דעלמא וודאי חייב בעל השור. וע"כ הא דפטור כאן זהו משום דמחלו א"כ קשה הא לא מהני מחילה קודם החיוב. ועוד דאף אם נדחוק בזה עדיין קשה דהא שיטת רוב פוסקים והרמב"ם דשומר אינו מתחייב עד שימשוך כמבואר בסי' רצ"א ש"ך ס"ק י"ג. א"כ בשלמא אם נגח שור הנכנס לשור בעל החצר פטור בעל שור הנכנס משום דבעל החצר קיבל שמירה וחצירו קונה לו. אבל איך יפטור אם נגח שור בעל החצר לשור הנכנס הא בעל שור הנכנס לא עשה שום קנין בשור דבעל החצר שיתחייב בדין שמירה. אם כן תקשה איך מהני הפטור הא עדיין לא נתחייב בההיזק. ובוודאי אין סברא לומר בזה דפוטרו מן חיוב שמירתו דחייבו התורה לשמור לשורו. דהא באמת קודם שנעשה ההיזק אינו יכול לכוף אותו לשמור. דהא אם לא ירצה בעל השור לשמור שורו אינו יכול שום איש לכופו בזה. רק דהתורה חייבה לבעל השור לשלם אם יגח ועיין בב"ק (דף כ"ג) ובח"מ סי' שצ"ז סעיף א'. א"כ קשה הא עדיין אין לו עליו שום חיוב כלל רק עיקר החיוב מתחיל אחר זמן כשיגח. א"כ תקשה דהא הוי מחילה קודם החיוב:

ואין לומר דרבי אזיל לטעמי' דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף ס"ב). דזה אינו דהא מבואר בב"ב (דף ע"ט) בתוס' ד"ה אימר דשמעינן לר"מ כו' דדוקא בעביד דאתי כו' אבל בלא עביד דאתי אף דליכא רק חד מי יימר לכ"ע אין מקנה דשלב"ל והא דשחרור עבד מיירי בהבטיחו לשחרר ע"ש. וכן כתבו התוס' כתובות (דף נ"ח ע"ב). וה"ה לרבי דהא אמרו ביבמות (דף צ"ג) דרבי כר"מ. ומיירי בהבטיחו למכור לו העבד כנ"ל. ואף דלתי' הב' שכתבו התוס' שם דדוקא היכא דיש ב' מי יימר. אבל בחד מי יימר מקנה דשלב"ל א"ש. אכן עדיין תקשה לתי' א' של התוס' בב"ב וכתובות הנ"ל לקושיות התוס' בב"ק הנ"ל. ויש לדון בזה הרבה לתי' ר' אלעזר דשם. ואפשר לומר בכ"ז דלהך שיטה דס"ל בח"מ סי' קע"ו דשותפות מועיל אף בדשלב"ל משום אגב דבעי לקנות גמר ומקני. די"ל דגם בזה שייך סברא הנ"ל:

והעיקר מה שנלע"ד בזה ע"פ מש"כ הר"נ לכתובות ספ"ג עלה דכתובות (דף מ') דהמפתה פטור מקנס והביא שם מה דפליגי אמוראי בירושלמי אי מפותה פטור מקנס או לא. והכריע בשם הרמב"ן ז"ל דהלכה כמ"ד דפטור מקנס אע"פ שלא זכתה עדיין דזה דומה לכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו'. וכמש"כ המל"מ פ' כ"ג ה"א דשיטת הר"נ דסילוק מהני בדאורייתא. ועפ"ז ניחא דברי התוס' בב"ק הנ"ל דלכן מהני בהתנה שיפטור מנגיחות שורו משום דין סילוק. ואף דקיי"ל באה"ע סי' צ"ב דלא מהני סילוק קודם אירוסין. עכ"ז הא כתב ההפלאה סי' צ' ס"ק מ' דמן שעבוד יכול לסלק בלשון סילוק אף קודם אירוסין. ודוקא בהך דר"פ הכותב דיש לבעל קנין פירות לכן לא מהני קודם אירוסין. וכה"ג מבואר בט"ז ח"מ סי' ר"ט סעיף ד' דדוקא מחילה לא מהני אבל לשון סילוק מהני ועיין בסמ"ע ובקצה"ח ובנתיבות שם. ע"כ י"ל דלכן מהני בהתנה לפטור מנגיחות שורו דזה מהני מן דין סילוק:

ענף ה:

ועוד י"ל דהר"נ תירץ בכתובות שם עוד דלכן ס"ל לש"ס דילן דמפותה פטור מקנס משום דהנזק היה ברשותו ע"כ אינו מחוייב לשלם ע"ש. וה"ה י"ל כן בהא דהתנה לפטור מנגיחות שורו דאף דאין אדם מוחל דשלב"ל עכ"ז ממילא נפטר משום נתינת רשותו. ואף די"ל דבהתנה לפטור מנגיחות שורו דהוי נתינת הרשות מקודם שבא לעולם דהוא קודם חלות הענין מהנגיחה דאז חל החיוב ע"כ אינו דומה להא דמפותה דהתם הענין מהביאה נעשה בעת הנתינת רשות ולא אחר זמן ועכ"ז הא מבואר במל"מ פ' כ"ז ה' אישות ה"א בעובדא שהביא שם המל"מ שפטור מטעם שברצונו נעשה אותו מעשה אף שנתינת הרשות היה קודם חלות הענין וכמש"כ המל"מ פ' ט"ו ה' אישות ה"א דאם מחילת עונה הוי מן דין נתינת הרשות מהני אף בדשלב"ל: והמל"מ הוכיח שם דאף נתינת הרשות לא מהני קודם החיוב. מהא דח"מ סי' קנ"ד סעי' י"ז דאמר לחבירו חצר זו לכשאקחנה אני נותן לך רשות לפתוח חלונות לא מהני עכ"ל שם. ולי נראה לחלק דלכן לא מהני זה לפתוח בחצירו בהתנה כנ"ל. משום דקיי"ל דהאומר לחבירו קרע כסותי יכול לחזור בו. וה"ה בהיזק ראיה שכל שעה ושעה מזיקו מכאן ולהבא כמש"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב ה' ב' דכתב שם כן. א"כ לכן בחלון לא מהני נתינת הרשות משום דיכול לחזור מכאן ולהבא. אבל מהיזק שנעשה כבר מחמת נתינת הרשות י"ל דמהני שלא יהיה מחוייב כלל כיון דההיזק נעשה ברשותו. ועדיין יש לעיין בנ"ד אם שייך נתינת הרשות. והעיקר כמש"כ לעיל דבנ"ד מהני מן דין סילוק וכמש"כ הר"נ בשם הרמב"ן:

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דאפושי פלוגתא בין הנך אמוראי דב"ק הנ"ל לא מפשינן. ואין סברא לומר דר' זירא ס"ל להך אומדנא דהוי כהתנה לפוטרו מן נגיחות שורו וכמש"כ התוס'. ואלו ר' אלעזר ורבא ור"פ לא ס"ל להך אומדנא הנ"ל דאין סברא להרבות במחלוקת. אלא דכו"ע ס"ל לאומדנא הנ"ל דמי שמכניס שורו ברשות הוי כהתנה לפטור זא"ז כדס"ל לר' זירא. אלא רבא ור' אלעזר ור"פ דלא ס"ל כן ומהדרי לתרוצי שנוייא אחריני בברייתא דכנוס שורך כו'. זהו משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דמפותה אינו פטור מקנס משום דס"ל דסילוק לא מהני בדאורייתא כאשר יבואר:

והוא דבירושלמי כתובות פ"ג ה"ז אי' דרבא משני דהא דמפותה פטור קאי על בושת ופגם. אבל בקנס לא מהני לפטור אף מן דין סילוק לפי סברת הר"נ בשם הרמב"ן הנ"ל. ואפשר דעפ"ז ניחא בהא דרפ"ט לכתובות דא' רבא אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו. ונדחק הר"נ לפי שיטתו דס"ל דסילוק מהני בשל תורה. ותי' דרבותא אשמועינן דאף בדרבנן דאיכא למימר עשו חיזוק לדבריהם כו' ע"ש. אבל לפמש"כ ניחא דרבא אזיל לטעמי' דס"ל דסילוק לא מהני בקנס משום דס"ל דסילוק לא מהני בדאורייתא ע"כ דוקא בתק"ח יכול לומר א"א. אבל למאי דקיי"ל בש"ס דילן דמפותה פטור מקנס מוכח דסילוק מהני בדאורייתא:

ולרב פפא מצינו בכתובות (דף כ"ט) תוס' ד"ה ועל אשת אחיו כו' ובסנהדרין (דף ע"ז) תוס' ד"ה במפותה כו' שכתבו דר"פ דמוקי שם בסנהדרין דמיירי המשנה במפותה דס"ל כשיטת מ"ד בירושלמי דאין יכול למחול קנס כנ"ל. וי"ל דכן ס"ל להרמב"ם בשיטת ר"פ:

ולר' אלעזר מצינו בירושלמי שם כתובות פ"ג ה"ז על המשנה הנ"ל דר' ירמי' בשם ר' אלעזר א' תיפתר שמחלה לו ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו פתר לה ביתומה עכ"ל הירושלמי שם. והתיו"ט לכתובות פ"ג משנה ו' כתב לפרש להך מימרא בירושלמי הנ"ל דמאן דפתר לה ביתומה זהו משום דס"ל לר' ירמי' ור' אלעזר הנ"ל דקנס אינה יכולה למחול. ומפותה אינו פטור רק מבושת ופגם. ובנערה שנתארסה אין שייך לה רק הקנס ולא הבושת ולכן תי' דמיירי ביתומה דמהני מחילה לבושת ופגם ששייך לה. והא דתנן שנתארסה ונתגרשה רבותא אשמועינן כו' עכ"ל התיו"ט. ועיין בפני משה שפי' שם דהך פתר לה ביתומה קאי על ר' ירמיה בשם ר' אלעזר המובא שם לעיל וכפשטות לשון הירושלמי דאף שבעיקר כוונת הירושלמי נראה דהפ"מ פי' בפי' אחר. עכ"ז אין להזניח לדברי רבינו התיו"ט ויש להאריך בכ"ז: וכיון דמצינו דר' אלעזר ורבא ור"פ ס"ל דלא מהני סילוק בדאורייתא וע"כ ס"ל לכולי הנך אמוראי דמפותה אינו פטור מקנס. ע"כ א"ש דס"ל בסוגיא דב"ק הנ"ל דלרבי דס"ל בסתמא לא קיבל עליו נטירותא דאם נגח שור הנכנס לשור בעה"ב דחייב וכן להיפך. דדינו כחצר השותפין דחייב. ואף דכ"ע ס"ל להך אומדנא שכתבו התוס' דהוי כהתנה בהדיא שיפטר כ"א בנגיחות שורו. משום דהא אף אם התנה בפי' לפוטרו מנגיחות שורו לאחר זמן לא מהני. משום דהוי מחילה קודם החיוב וסילוק ג"כ לא מהני לשיטתם. וכן המקשה דפריך שם רישא רבנן סיפא רבי. כוונתו להקשות לפי שיטת הנך אמוראי דס"ל דלא מהני סילוק בדאורייתא כנ"ל. וכש"כ לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' עלה דסוף ב"ב דבני הישיבה שהקשו שם הוא משום דהוו מבני הישיבה של התרצן כו' ע"ש וה"ה בזה. אבל לדידן דקיי"ל בכתובות בש"ס דילן דמפותה פטור מקנס וכמש"כ התוספות בכתובות (דף כ"ט) ד"ה ועל א"א וכדמוכח (בדף ל"ב) משום דסילוק מהני בדאורייתא. ע"כ ממילא פטור לרבי בסתמא אם נגחו השוורים זה לזה וכדס"ל לר' זירא דאפושי פלוגתא לא מפשינן. כיון דיש לומר דר' אלעזר ורבא ורב פפא ס"ל גם כן כן ואזלי לשיטתם. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם והמחבר בח"מ כן ומתורץ על נכון כל זה בעז"ה. וגם מתורץ קושיות הרא"ש על הרי"ף שם כנ"ל: ובהא דח"מ סי' קנ"ד סעי' י"ז הנ"ל דמבואר שם בשותפים דאם קודם חלוקה אמר לחבירו לפתוח חלון לרשותו דלא מהני משום דהוי דבר שלא בא לעולם. ע"ש בטור בשם תשובת הרא"ש. נראה לפי עניות דעתי דין מחודש. דהא דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה. והתוס' בגיטין (דף מ"ז) ד"ה טבל וחולין כתבו שם דהא דאין ברירה הוי מספק וי"ל דשמא הגיע לכ"א שלו ודלא כפירש"י שם. ועיין בשאגת ארי' סי' צ' ובנתיבות סי' ל"ז ס"ק ג' ואכמ"ל. א"כ לפ"ז בנ"ד אין יכול לכופו לסתום חלונו דהא בזה הוי בעל החלון מוחזק וכמש"כ הסמ"ע בסי' קנ"ג ס"ק ל"ב והנתיבות שם ס"ק י"ג. וע"כ מוכח דמיירי הפוסקים והטוש"ע הנ"ל לענין לכוף לבעל החצר להרחיק מנגד החלון דבזה הוי בעל החצר מוחזק מספיקא ויכול לומר דלמא לא הגיע לו לחלקו והוי לוקח וכאומר שדה זו לכשאקחנה דלא מהני. והפוסקים קצרו בזה. כנלענ"ד בכל זה. והארכתי בכ"ז בתשובה אחת. מה שהשבתי בכ"ז לרב גדול א':

ענף:

ואפילו יודע הנתבע שחייב לו השעורים פטור דהוי כאלו מחל לו. כ' הש"ך ס"ק י"ז דהסמ"ע ס"ק כ"ג והב"ח כתבו בשיטת הרא"ש דס"ל ג"כ להטעם דמחילה והא דכתב הטעם דהודאה כוונתו דממילא הוי מחילה ודחה הש"ך דבריהם אלא העיקר בכוונת הרא"ש דלא ס"ל טעם דמחילה אלא לטעמא דהודאה כו'. והתומים בס"ק ז' העלה דהעיקר בכוונת הרא"ש כהסמ"ע דאף דכתב הטעם דהודאה מ"מ עיקר כוונתו הוא דכיון דהודה לו ע"כ אמרינן דמחל לו והוכיח כן מן הרא"ש ב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה ע"ש:

וכן נלע"ד דגם הרא"ש ס"ל דעיקר הפטור בטענו חטים והודה בשעורים הוא משום הודאה דהוי כמחלו בפי' משום דאי נימא להטעם דהודה ולא להטעם דמחילה תקשה לשיטת הרא"ש עצמו דכתב בגיטין פ"ד סי' ל"ב בכתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי דהודאת המקבל כמאה עדים דזהו משום דהודאת הנותן אינה ברורה כו'. ומשמע דאם היו שקולים הודאת הנותן והודאת המקבל היינו אומרים דינתן השדה להמקבל משום דאזלינן בתר הודאת הנותן וכמו שכתב בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן בסי' קי"ז להדיא כן לשיטת התוס' בגיטין שם דכתבו ג"כ כדברי הרא"ש שם דלכן אזלינן שם בתר הודאת המקבל משום די"ל דטעה הנותן בזה. דלפ"ז היכא דלא שייך למתלי בטעות הדין הוא לשיטתם דאזלינן ביותר אחר הודאת המתחייב ע"ש. רק לפי הטעם דאמרינן דכיון דחבירו הודה והוא הודה להיפך ומכחישו תלינן דמחל לו. וכן כתב הרא"ש לב"ב פ"ח סי' מ"ם בשם הר"מ דלכן בהודה שחייב לו והלה אומר אינך חייב לי פטור וכן בזה אומר אחיך הוא ויש לך ליטול בירושתו והלה משיבו אינו אחי דאינו נוטל חלק ירושה דזהו הכל משום דאמרינן דכיון דהודה להיפך דהוי כאלו מחל לו. משום דלולי הטעם דמחילה לא היה מיפטר אף דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי משום דס"ל דאזלינן ביותר בתר הודאת הנותן ולא ס"ל כשיטת הרשב"א בגיטין שם דכתב דתרי הודאת דסתרי הוי ספק השקול אלא ס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן. א"כ מדכתב הרא"ש הכא גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור משום טעמא דהודאה של התובע אף דיש לנו הודאה של המתחייב א"ע בע"כ מוכח דעיקר הפטור הכא הוי לשיטת הרא"ש ג"כ משום מחילה וכמש"כ הסמ"ע והתומים בכוונת הרא"ש. אך התם בגיטין דלא שייך טעמא דמחילה לכן כתב הרא"ש שם דזהו משום דהודאת הנותן אינה ברורה כו'. ועיין מזה לעיל בחי' לסי' ע"ה סעיף י"א במה שכתבתי שם: ענף ז:

שני בע"ד שכל א' תובע כו' והשני טוען כור חטים יש לי בידך וזה הודה במקצת אם הודאתו של שני שוה כמו שהודה הראשון פטור משד"א דהא הילך הוא כו'. והאו"ת בס"ק מ"ה באורים כתב דאף דהמחבר ס"ל דמשכון לא ה"ל הילך ה"מ משכון דצריך שומא אבל מעות בעין לכ"ע ה"ל הילך עכ"ל. וכעין זה ראיתי בגידולי תרומה לבעה"ת שער ז' אות כ"ט שכתב ג"כ לחלק דשאני משכון דמחוסר גוביינא דאינו מניח המשכון בידו בתורת פרעון כו'. וזה לשון הקצה"ח בס"ק י"ח עיין מש"כ בסי' פ"ז ס"ק ד' דצריך ג' תנאים למשכון דליהוי הילך כו' השלישי שיהיה ידוע דלית ליה זוזי למיפרע כו' אמאי הוי הכא הילך כיון דזה דינו בזוזי וזה צריך למיפרע בחטים דוקא ולא הוי המעות שביד הראשון אלא משכון על החטים ולא לפרעון גמור ואפשר דהכא מיירי נמי דלית ליה חטים ועמש"כ שם בסי' פ"ז ס"ק ד' עכ"ל הקצה"ח:

ענף א:

והנה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ג' כתב על מש"כ הש"ך שם בס"ק ד' דהיכא דאין לו זוזי אז ה"ל המשכון הילך אם פורעו לו בע"כ בהמשכון אם נותן לו בפרעון גמור ודמיו קצובין. דדעתו אינו כן כיון דלדינא קיי"ל דאינו יכול לפרוע בע"כ אף היכא דלית ליה זוזי דיכול לומר הנני ממתין עד שיהיה לך לפרוע בזוזי כפי הדין ע"כ אין זה מקרי הילך עכ"ל הקצה"ח שם. ולפ"ז תקשה הכא עדיין דאמאי ה"ל הכא הילך דאף לפי מש"כ הקצה"ח הכא דמיירי דלית לי' חטים מ"מ הא כיון דיכול התובע לומר הנני ממתין עד שיהיה לך לפרוע בחטים ואז הדין לפרוע בחטים כיון דהלוהו חטים ע"כ הדין נותן דזה לא ה"ל הילך. ואפשר דלזה נתכוין הקצה"ח במש"כ ועיין מש"כ שם בסי' פ"ז ס"ק ד':

אכן לענ"ד אפשר לדון דאף דהדין הוא בהלוהו חטים דחייב לפורעו בחטים דכללא הוא דצריך לפורעו במין שהיה ההלוואה וכמו בהלואת מעות דצריך לפורעו במעות אם יש לו משום דזוזי יהיב זוזי שקל וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ד) והתוס' שם ובב"ק (דף מ"ג) בתוס'. מ"מ אפשר דאם פורע לו במעות אז יכול לפורעו בע"כ אף דהלוהו חטים. דהא אמרו בב"מ (דף ס"ג ע"ב) דפוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו דא"ל שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי מאי אהנית לי אי ה"ל זוזי הוה זבנינא כו'. ולכן היכא דמצוי חטים לקנותן במעות אז אף דהלוהו חטים יכול לפורעו בע"כ בזוזי דהא מצינו בב"ק (דף ז' ובדף ט') דיש מעליותא לכסף על כל המטלטלים וקרקעות ושא"ד. ע"כ היכא דיצא השער ומצוי לקנות חטים בשוק בקל אז הוי פרעון מעליא במעות משום דיכול להשיג בקל בעד מעות לקנות חטים. ואמרו שם בב"מ (דף ס"ג ע"ב) הנ"ל והא בעי למיתב זוזי לספסרא ומשני דקא יהיב ליה ורב אשי אמר זוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' ואמרו ביו"ד סי' קע"ה סעיף ה' הפוסק על השער אם המנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן הוא כו'. והפרישה לטור יו"ד שם כתב על מש"כ הטור שם דאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור דצריך שיתן הוא דאף דהלכה כרב אשי דלא הצריך ליתן שכר סרסור. עכ"ז הא הטור כתב כן דוקא היכא שיש מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור ורב אשי לפי זמנו ומקומו אמר דא"צ ליתן כו' עכ"ל הפרישה. וזה ברור ופשוט כדברי הפרישה דלא פליגי רבא ורב אשי בזה רק כ"א לפי מנהג מקומו אמר כן. ולפ"ז י"ל ג"כ הכא לענין אם יכול לפורעו בע"כ במעות אם הלוהו חטים דזה תלוי ג"כ במנהג דאם המנהג שהלוקח צריך ליתן שכר הסרסור על קניות חטים דאז אינו פורעו בע"כ במעות אם הלוהו חטים משום דיכול לומר דיהיה צריך להוציא הוצאות סרסור לקנות חטים. אך בנותן לו הוצאות סרסור אז וודאי יכול לפורעו במעות בע"כ. אכן היכא דהמנהג הוא כמו דאמר רב אשי דזוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' דא"צ הלוקח ליתן שכר סרסור. בכה"ג שפיר י"ל דהדין הוא בהלוהו חטים דמ"מ יכול לפורעו בע"כ בזוזי היכא דיצא השער ומצוי אותו המין בשוק וע"כ ממילא יש לו דין הילך הכא. וי"ל דמיירי בכה"ג וכעין הא דלעיל סי' ע"ב סעיף ט"ו שחילקו שם אם מינו שוה ומצוי בשוק ע"ש:

אכן לדינא יש לדון בזה לפי מה דאי' בב"מ (דף צ"ג ע"ב) גבי ש"ש שמחוייב לקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל דמיהן מן בעה"ב וא"ל ר"פ לאביי אי הכי מאי אהני לי' נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא יתירתא. וכן פסק הטור בח"מ סי' ש"ג דאם היה צריך הש"ש לשלם להם כל דמי הבהמה דצריך לשלם לו כל דמי טירחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת עכ"ל. ועיין בסמ"ע בסי' ש"ג ס"ק ט' ובפרישה שם. הרי דמצינו דגם דמי טירחא נחשב לתביעה מעליא דהא צריך השומר לשלם להבעה"ב בעד זה. וכיוצא בזה כתב הריטב"א לב"מ פ"ג והובא באו"ת לסי' ע"ב ס"ק כ"ט שחולק על הרמב"ם שם במה שמחלק במינו מצוי בשוק דהא עדיין יצטרך לטרוח ולקנות. ואף להרמב"ם והש"ע שם י"ל דלכן לא חיישי שם לטירחא משום דמשום חשש טירחא אין לחייבו שבועה דאינו ברשותו מספק חשש שמא עיניו נתן בה. וראיתי בהגהות הב"ח להרא"ש בב"מ פ' ז' סי' ט"ו שכתב דש"ש שהיה לו לקדם כו' דהדר שקיל דמיהן מבעה"ב דנפ"מ לטירחא כו'. א"נ לכושרא דחיותא כו'. דהקשה ע"ז לפי מה דמשני רבא באיזהו נשך (דף ס"ג) דגם הלוקח נותן דמי סרסרות יש נפ"מ דאם יקנה אחרים יתן סרסרות מחדש ותימא למה לא משני כך לפי דברי רבא עכ"ל. ובאמת אין זה קשה לפי מש"כ לעיל בשם הפרישה ליו"ד סי' קע"ה דכתב דרבא ורב אשי לא פליגי כלל בזה רק כ"א לפי מנהג מקומו קא אמר כן שם. ע"כ י"ל דה"ה הכא במה דא"ל ר"פ לאביי הכא ומשני נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא דהיה מנהג מקומם דהלוקח אינו נותן שכר הסרסור וע"כ הוכרח לומר נפ"מ לכושרא א"נ לטירחא יתירתא ומיושב קושיות הב"ח הנ"ל. אך בנ"ד לענין הילך י"ל דלא מקרי הילך כ"ז דאינו נותן לו דמי טירחא שיצטרך לקנות חטים בעד מעותיו שנותן לו:

ומ"מ כיון דאמרו בגמ' נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא א"כ משמע דלפי מה דאמר מתחלה לכושרא דחיותא דלפ"ז היכא דלא שייך כושרא דחיותא שאינו מכיר את בהמתו דאז לא הוי שום נפ"מ משום דא"צ לשלם דמי טירחא. ובאמת אין סברא לומר דיפלגו הנך לישנא בדין זה. וגם הא פסקו דצריך לשלם דמי טירחתו כנ"ל. וע"כ מוכח דגם זה גופא תלוי במנהג המקומות דהא רש"י כתב שם בד"ה לטירחא יתירתא שלא יצטרך לחזור אחרי בהמות ולקנות. א"כ היכא דלא יצטרך לחזור אחרי זה דמשיגים בקל לקנות אז א"צ לשלם לו בעד טרחתו דלא הוי זה בר דמים וכעין הא דאמרו בב"מ הנ"ל זוזי דאינשי עבדי סרסרותו. כמו כן י"ל דהיכא דמצוי הרבה מוכרים דגם בזה נאמר זוזי דאינשי עבדי טרחתו וע"כ בכה"ג אמרו דנפ"מ לכושרא דחיותא ולא יותר ואח"ז אמרו א"נ לטירחא היינו היכא דשייך טירחא. ע"כ שפיר י"ל לדינא בהלוהו חטים דיכול לפורעו בזוזי היכא דמצוי חטים בשוק ובאופן שלא יצטרך לחזור ולקנותם דלא יצטרך לטרוח דאז יכול לסלקו במעות. וע"כ בכה"ג הוי הילך כשמסלקו במעות עבור הלואת חטים ומיירי כאן בכה"ג וע"כ א"ש דברי הש"ע כאן:

ענף ב:

ובעיקר מילתא דנא דזהו דברי הש"ך בח"מ סי' פ"ז ס"ק ד' בשם הריטב"א לב"מ דאף בנותן לו את המשכון לפרעון גמור אין זה הילך משום דלאו כל כמיני' למפרעי' בע"כ אלא בזוזי כו' וכ"כ עוד הרבה ראשונים שהובא בש"ך שם וכן הסכים הש"ך שם לדינא רק היכא דלית לי' זוזי שאני וכמש"כ הקצה"ח להעיר ע"ז. והוא דהך דינא דבע"ח דינו בזוזי אם יש לו מעות נראה דזה אינו רק מדרבנן וכמו שכתב הסמ"ע בסי' ק"ץ בס"ק י"א באה"ד דשם בזה"ל ומגביהו מן הזיבורית כדין בע"ח דגובה מן הזיבורית מה"ת אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומש"ה יכול לפרוע לו אף מן הזיבורית אף שיש בידו מעות כדין תורה כו' עכ"ל הסמ"ע. וכ"כ הקצה"ח בסי' ק"א ס"ק ה' דהא דבע"ח דינו בזוזי אין זה מה"ת רק מדרבנן ומה"ט במקום פסידא מסלקו אף במילי אחריני ע"ש. אך לא הביא שם לדברי הסמ"ע הנ"ל. ונקדים לדברי הש"ך בח"מ סי' שפ"ו ס"ק יו"ד דכתב דאין לחייב שד"א על ממון דאינו רק מדרבנן ומה"ט בדינא דגרמי לפי הסוברים דאינו רק מדרבנן דאין לחייב בזה שד"א ולא דיינינן בי' דין מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם וזהו שיטת היש"ש לב"ק פ"ו. וכ"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק ל"ו ע"ש. ולפ"ז נראה לדון דהיכא דנותן לו המשכון לפרעון גמור יש לו דין הילך למיפטר מן שד"א דהא מה"ת מהני הפרעון בע"כ אף במסלקו במטלטלין אפילו יש לו מעות דהא מה"ת פורעו בע"כ במאי דבעי כנ"ל. ע"כ אין כאן שום חוב מה"ת עליו כלל רק לפי מה דתקינו חז"ל דאם יש לו מעות דינו בזוזי ע"כ אין זה נחשב לפרעון מדרבנן ולכן לפי תקנת חז"ל אין לזה דין הילך. וכיון דבהודה על חוב דאינו רק מדרבנן אין זה מביאו לידי שד"א לפי דברי הש"ך הנ"ל ע"כ הדין נותן בזה דיהיה לו דין הילך ואין לחייבו שד"א כיון דאזלינן בכה"ג בתר דאורייתא כנ"ל. וכמו דס"ל דאין לחייב שד"א על כפירת חוב דאינו רק מדרבנן ה"ה דהודאת ממון דאינו רק חוב מדרבנן אבל מה"ת מיפטר כמו בנ"ד דנראה דלשיטת הש"ך הנ"ל אין לחייבו שד"א בכה"ג כיון דמה"ת הוי פרעון מעליא אף בפרעון בע"כ. וזהו עצה נכונה למשווי' הילך ולהפטר מן שד"א. וה"ה בהלוהו חטים מהני הפרעון בזוזי על המקצת שמודה כדי דיהיה לו דין הילך כיון דמה"ת משלם בכל מאי דבעי הלוה ופורעו בע"כ של המלוה:

ולפ"ז יש להעיר על הש"ך דהסכים ג"כ להראשונים דס"ל דאף בנותנו לפרעון גמור לא הוי ליה הילך כיון דדינו בזוזי דהא הש"ך העלה בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח דאין לחייב שד"א על ממון דרבנן וחולק שם על הבעה"ת והנמשכים אחריו א"כ אמאי הסכים ג"כ הכא להסוברים דאין לזה דין הילך ומחייבו שד"א. ואין סברא לחלק דשאני היכא דעיקר החוב הוא רק מדרבנן כמו התם בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח משא"כ הכא דעיקר החוב הוא מה"ת. דאין סברא לחלק בכזה. וכן נראה מדברי הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ל"ב ע"ש דאינו מחלק בזה. ואפשר לומר דבאמת יהיה מוכח מן דברי הש"ך הנ"ל דס"ל כמו שראיתי בנתיבות סי' קיז ס"ק ד' שכתב דהא דבע"ח דינו בזוזי אם יש לו דזהו מן התורה ע"ש. והנתיבות שם לא הביא לדברי הסמ"ע בסי' ק"ץ הנ"ל אמנם מן דברי הש"ך יש להוכיח כהנתיבות ולא כהקצה"ח בסי' ק"א בס"ק ה' הנ"ל:

ודברי הש"ך בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח דהסכים לדברי היש"ש פ' הכונס סי' למ"ד דלא משבעינן שד"א על ממון מדרבנן וחולק על דברי בעה"ת שם. הובא כ"ז בקצה"ח סי' פ"ז ס"ק ל"ב והשיג על דברי הש"ך והוכיח מן הרמב"ם דמחייב שד"א בחוב כתובה דס"ל דזהו מדרבנן וכן הוכיח מן הר"נ לשבועות הדיינין דחיוב נחבל נשבע ונוטל אף דאינו רק מדרבנן אפ"ה מחייבו שד"א ומן היש"ש אינו ראיה כו' עכ"ל הקצה"ח. וכן ראיתי בשו"ת טור האבן סי' י"ח באמצע התשובה שם בד"ה ומכאן יבואר דלא כמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק יו"ד ובסי' שפ"ח כו' והביא ראיות הקצה"ח הנ"ל ע"ש. וכן נראה לי להוכיח מן הא דח"מ סי' ל"א סעיף ב' מלוה שיש לו על לוה א' שני שטרות כו' אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנק"ח כו' וזהו מהרמב"ם וכמש"כ הש"ך שם בס"ק ב'. והא ידוע שיטת הרמב"ם המובא בסי' כ"ח סעיף י"ב דעדות בשטר אינו רק מדרבנן משום נעילת דלת כו'. ואפ"ה כתבו כאן דע"פ עדות בשטר מחייבינן שד"א כמו בהעדאת עדים דר"ח. הרי דחזינן דגם בממון דאינו רק מדרבנן דג"כ מחייבינן שד"א וזהו כמו שכתב הקצה"ח. וידעתי מה דיש לחלק בין חוב דעיקרו מדרבנן ובין היכא דעיקרו מה"ת. אבל ממה שהביא הקצה"ח ראייתו שם ממה שכתב הר"נ בנחבל כו' ומשארי ראיות שלו שם חזינן דלא ניחא לי' לחלק בזה. וכן הוא באמת דבלא סברא מוכרחת אין לנו לחלק מעצמינו כזה וע"כ העיקר לדינא כמש"כ הקצה"ח והטור האבן הנ"ל דאף על חוב דרבנן מחייבינן שד"א. וע"כ ה"ה בנ"ד ודאי העיקר לדינא כמש"כ הראשונים והש"ך בסי' פ"ז דאף בנותן לו המשכון לפרעון ג"כ אין זה הילך וחייב שד"א היכא דדינו בזוזי אף דנימא דזהו אינו רק מדרבנן ודלא כמש"כ לעיל:

ענף ג:

אלא משלם החמשים שהודה ועל השטר שכפר ישבע בעה"ש ויטול והא דאינו נאמן הלוה במיגו דהיה כופר הבע"פ והיה מודה מה דבשטר דהא אף נגד שטר אמרינן מיגו לקמן סי' רצ"ו ס"ב שאני הכא כיון דלעולם השטר בתקפו משא"כ בסי' רצ"ו דאי הוי טען נאנסו לא היה השטר כלום עכ"ל הש"ך:

והנתיבות ס"ק ט' כתב לפרש לכוונת הש"ך משום דמיגו לאורועי שטרא לא אמרינן והא דנאמן החזרתי במיגו דנאנסו זהו לפי דכל שאפשר לפטור א"ע מהשטר לא חשש להניחו בידו וליכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי משא"כ הכא כו'. וכה"ג כתב האו"ת בסי' ק"ח סעי' ח' ס"ק ט' דלא מהני מיגו נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי דהוי חזקה אלימתא ושא"ה בהחזרתי מיגו דנאנסו כעין סברת הנתיבות הנ"ל. אבל באמת זה לא נהירא לי דהא במיגו במקום חזקה דתוך זמנו אבעיא דלא אפשיטא הוא בב"ב (דף ה') ולכן אין מוציאין ממון מהלוה כמבואר בסי' ע"ח. והא חזקה דתו"ז עדיפא משטר דהא בחזקה תו"ז גובה שלא בשבועה ובשטר אינו גובה רק בשבועה משום די"ל אפשיטי דספרא זייר ליה וכה"ג כמו בב"מ (דף ט"ז) דאמרינן בשטר אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה א"נ אפשיטי דספרא כו' וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר כו'. וכיון דנגד חזקה אין מוציאין מהמוחזק אם יש לו מיגו. כש"כ דבשטר דגרע מחזקה דהדין נותן דלא יוציאו מהמוחזק אם יש לו מיגו. וע"כ עיקר הכלל שכתב האו"ת והנתיבות דמיגו לאורועי שטרא לא אמרינן אין זה ברור. ועיין בכללי מיגו של הכנה"ג ובאו"ת ס"ק צ"ד מזה. ובתוס' כתובות (דף י"ט ע"א) ד"ה מודה בשטר שכתבו כו':

והנראה לי בכוונת הש"ך הכא דכתב דלא מהני מיגו נגד השטר די"ל דסברתו הוא ע"פ מש"כ בחידושי לעיל סי' י"ב וסי' מ"ז דשט"ח ברור שאין בו ריעותא דהוי דינו כגבוי לכ"ע. ואף הסוברים דמחילה ונקט שטרא מהני מחילה י"ל דמודו לזה כמש"כ שם. ולפ"ז י"ל דלכן מהני מיגו לאורועי שטרא דכיון דאין שום ריעותא על השטר בעצם רק מה שטוען הלוה נגד השטר וכיון דלולי המיגו לא היה נאמן לבטל להשטר ע"כ הוי השטר כגבוי כיון שלא נולד בו ריעותא ואיזה ספק. לכן לא מהני בזה מיגו של הלוה לבטל להשטר דזה הוי כמו מיגו להוציא דקיי"ל דלא אמרינן וה"ה להוציא מחזקת השטר דהוי המלוה כמוחזק מחמת דהוי כגבוי. ואף דקשה לומר כן בכוונת הש"ך דהא הש"ך ס"ל לעיל סי' י"ב ס"ק י"ז דאף שט"ח דאין בו ריעותא לא הוי כגבוי ע"ש. מ"מ אפשר לומר כן מעצמינו לתרץ לקושיות הש"ך הנ"ל שהקשה על הטור והמחבר דלמה אינו נאמן הלוה במיגו דהיה כופר הבע"פ והיה מודה מה שבשטר כו' משום די"ל דכוונתם הוא כמש"כ. ולפ"ז יש לדון דבשטר דאין בו אחריות נכסים דאינו גובה ממשעבדי רק מבני חורין ואינו יכול לטעון פרעתי כמש"כ הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ד ע"פ הא דב"מ (דף י"ג) כיון דשם שטר עליו. וכיון דאינו גובה ממשעבדי אין דינו כגבוי כמבואר בגיטין (דף ל"ז) וכמש"כ מזה לעיל בחידושי לסי' י"ב. והא דב"ב (דף קנ"ז) ביארתי שם היטב דלא הוי סתירה לזה ע"ש. א"כ י"ל דבשטר כזה יהיה נאמן במיגו נגדו דהא דוקא בשטר דיש בו אחריות נכסים שייך לומר האי טעמא:

והעיקר מה שנלע"ד בכוונת הטור והמחבר דלא מהימן במיגו דאי בעי כפר למה דבשטר. והוא דהתוס' בב"ב (דף ה') ד"ה ובא בזמנו כו' שכתבו בשם הר"י דלכן לא אמרינן דיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה משום דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום כו'. והובא בש"ך סי' ע"ח ס"ק ט"ז. ובאמת זה צריך ביאור דמאיזה טעם לא נימא מיגו בזה דהא אמרינן מיגו דהעזה כמש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דברים העשויים כו' ובשא"ד ובש"ך בכללי מיגו מזה. ומוכח מזה כמש"כ האו"ת בכללי מיגו ס"ק ע"ז הטעם בזה דשא"ה כיון דהוי מיגו נגד חזקה וגם מיגו דהעזה ע"כ נגד צירוף הנ"ל ביחד לא מהני מיגו ע"ש. ויש לומר דאף שיטת הפוסקים החולקים שם על התוס' בב"ב הנ"ל וס"ל דאף ביומא דמשלם זמניה נאמן במיגו דפרעתיך עתה כמש"כ הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ז. עכ"ז י"ל דמודו להכלל הנ"ל שכתב האו"ת דלא מהני מיגו נגד חזקה היכא דהוי גם מיגו דהעזה ואין להרבות במחלוקת רק התם דס"ל דנאמן במיגו דפרעתיך היום טעמם משום דס"ל דאין זה העזה יתירה מן מה דאומר פרעתיך בתו"ז: ולפ"ז מתורץ מה שהקשו הכא דיהא נאמן להכחיש להשטר במיגו דאי בעי היה כופר להמלוה בע"פ. משום דהא זה הוי מיגו דהעזה דאם מודה מה שבשטר ה"ל הילך א"כ ה"ל כופר הכל וכמש"כ הנתיבות רק דקושיות הש"ך הוא דהא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי מממון וכמש"כ הנתיבות. לכן יש לומר ולתרץ בזה כמש"כ בש"ך דמיגו לאורועי שטרא לא אמרינן משום דמיגו נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי לא אמרינן אם הוי גם מיגו דהעזה כמו דכתבו התוס' כן גבי מיגו אם הוי מיגו דהעזה אז לא אמרינן להמיגו. ה"ה במיגו במקום חזקה דאף דנימא דאמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ נגד שטר דאף דאמרינן מ"מ אם הוי גם מיגו דהעזה אז לא אמרינן. משא"כ בהא דסי' רצ"ו בשטר בפקדון דנאמן לומר נאנסו במיגו דהחזרתי אף דהוי גם מיגו דהעזה. מכל מקום התם אין דינו כשטר דהא לא שייך התם החזקה דשטרא בידי מאי בעי כ"כ כמש"כ האו"ת והנתיבות כנ"ל דיכול לומר דסמך על טענת נאנסו דבידו לטעון תמיד. אבל היכא דשייך החזקה דשטרא בידי מאי בעי שפיר יש לומר דבמקום צירוף דהוי מיגו דהעזה לא אמרינן מיגו בזה. ואפשר דלזה נתכוין הש"ך הכא בתירוצו הנ"ל. ולפ"ז ה"ה בשטר דאין בו אחריות רק דחתומים עליו שני עדים ג"כ לא מהני מיגו נגדו משום דה"ל בנ"ד מיגו דהעזה ג"כ דהא אם יכפור למלוה בע"פ ויהא מודה להשטר יהי' כופר הכל לפמש"כ הש"ך לדינא בסי' פ"ח ס"ק נ"א דמודה בדבר שאינו יכול לכפור ה"ל הילך אף אם לא הוי ש"ק. לכן גם בזה לא מהני מיגו נגדו וכן הוא נכון לדינא ועיין באו"ת סי' פ"ח באורים ס"ק נ"ה: ענף ד:

לעיל סי' נ"א סעי' ב' בחידושי שם כתבתי בארוכה מה ששייך לזה ע"ש:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה