נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פז
א (סעיף א סמ"ע ס"ק ה'):
בין במלוה בין בפקדון לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דבפקדון אף כופר הכל חייב שד"א כו':
והתוס' בב"ק (דף ק"ז ע"א) ד"ה עירוב פרשיות כו' תמהו על שיטת רש"י מכמה משניות. ובאמת צריך ביאור לשיטת רש"י הנ"ל דלא יסתור לכמה משניות מפורשות כ"כ. וע"כ נלע"ד ליישב דברי רש"י והוא דהא מצינו בשבועות דף מ') גבי שבועת היסת דחד לישנא דר"נ ס"ל דלא תקנו ש"ה רק בדאיכא דררא דממונא היינו בטענת פרעתי דהיה עליו חזקת חיוב אבל בטענת להד"ם דלא היה עליו מעולם חזקת חיוב לא תקנו ש"ה בזה. ואף דקיי"ל כלישנא קמא דר"נ גבי ש"ה. מ"מ יש לדון גבי חיוב שבועה דאורייתא בכופר בכל לשיטת רש"י דמקורו הוא מהא דחזינן דחייבה התורה שבועה בטענת נאנסו. ואינו מחלק בין היכא דחבירו מכיר בשקרו כו' כמש"כ התוס' שם לחלק. והא בכל טענת שומרים מקרי דררא דממונא דהא העלה הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד בשם כמה מהראשונים דס"ל דכל שומר דטען איני יודע כו' ה"ל כאומר איני יודע אם החזרתי משום דה"ל חזקת חיוב עליו להחזיר החפץ בעודו בעיני' אף למ"ד דס"ל נכסי שומר מעת פשיעה נשתעבד. ועיין בקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד'. ולפ"ז מקרי שבועת השומרים בשם דררא דממונא דהא עד עת דנאנסה ממנו היה עליו חזקת חיוב להחזירו כנ"ל. ולכן ה"ה בכופר בכל בפקדון דחייב שד"א לשי' רש"י ג"כ י"ל דלא מצינן לחייב שד"א רק במקום דררא דממונא וכעין הנידון דהוא ש"ש. והיינו בטענת החזרתי אף דכופר בכל מ"מ כיון דהיה עליו מעולם חזקת חיוב ע"כ חייב שד"א. אבל בטענת להד"ם בכופר בכל דלא הוי דררא דממונא כלל דהא לדבריו לא היה לו עליו מעולם שום חזקת חיוב כלל ע"כ גם רש"י מודה בזה דאין שום מקום כלל לחייב שד"א בזה דהא אין לנו שום הוכחה לחייב שד"א בזה בכופר בכל. רק במודה מקצת חייב אף בטענת להד"ם. וגם הא כתבו התוס' בב"ק (דף קי"ח ע"א) ד"ה ר"נ וריו"ח כו' שכתבו בשם הר"ת דגבי ההוא רעיא דב"מ (דף ה') כיון דאתו סהדי דאכל תרתי מינייהו ה"ל כעין דררא דממונא ע"ש. וה"ה י"ל סברא זו גבי כל מ"מ דאף בטענת להד"ם על מחצה השניה מקרי זה בשם דררא דממונא ג"כ:
ולפ"ז מתורץ כל המשניות דהובא בתוס' ב"ק (דף ק"ז) דמוכח משם דאף בפקדון פטור כופר בכל משד"א. משום די"ל דהתם מיירי בטענת להד"ם ע"כ אף לרש"י מיפטר בזה משד"א. והא דמחייב רש"י הכא שד"א בפקדון בכופר בכל היינו בטענת החזרתי דאף דבמלוה פטור גם בטענת פרעתי כולו אבל בפקדון חייב בזה כיון דלא עשה לו טובה. והא דקיצר רש"י בזה י"ל דסמך על הפשיטות דידעינן מסתמא דהוי דומיא דש"ש דה"ל דררא דממונא כנ"ל. כן י"ל בכוונת רש"י דלא יהיה מוקשה כ"כ ולא יהיה סותר לכמה משניות המפורשות כ"כ:
ואף כי עדיין יש להקשות על שיטת רש"י מכמה סוגיות בש"ס עכ"ז בזה לא יוגדל התמי' כ"כ דהא רש"י כתב כן בב"ק רק בשיטת ר' חייא בר יוסף ולא לכולי עלמא ויש לי בזה הרבה ע"פ דרכי הפלפול ליישב דברי רש"י שלא יקשה עליו מהסוגיות כ"כ. ועיקר התמיות על שי' רש"י הוא ממשניות המפורשות וכמש"כ גם השמ"ק בב"ק (דף ק"ז) לתמוה על רש"י. אכן לפי מש"כ אין להגדיל התמי' כ"כ. ואף דמן הטור כאן משמע דלשיטת רש"י אף בכופר בפקדון ואומר אין לך בידי כלום ולהד"ם ג"כ חייב שד"א מ"מ יש לפרש כמש"כ בשי' רש"י דלא כמש"כ הטור בשיטתו וגם יש מקום לומר דגם מן הטור אין כ"כ סתירה לדברינו. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ח' ובתוס' כתובות (דף י"ח ע"א) ד"ה חזקה א"א מעיז כו':
ענף א:
דפקדון אע"ג שאינו מזומן בידו ה"ל הילך כו'. והנתיבות ס"ק א' העלה דדוקא בפקדון אבל בגזלה אם תבעו שני כלים שגזלו ממנו והודה על כלי א' שעומד בביתו לא ה"ל הילך דגזלה לא קאי ברשות הבעלים עד שעת השבה לפני הב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו א"י להקדישו לפי שאינו ברשותו וכיון שאינו ברשות הבעלים ע"כ לא הוי הילך ואף דבב"ק (דף ק"ד) אמרו כיון דאודי לי' כמאן דא"ל היה בידך דמי הא כתבו התוס' שם דוקא כששתק והלך לו כו' עכ"ל הנתיבות:
ענף ב:
ולפי דברי הנתיבות דגזלה לא ה"ל הילך במודה מעצמו כש"כ דגזל לא ה"ל הילך בהעדאת עדים דר"ח אם תבעו ב' כלים והביא עדים שמעידים שראו שגזל כלי א' דחייב שד"א אף דהכלי הוא בעין ברשות הגזלן. ולקמן סי' צ' ש"ך ס"ק א' משמע להיפך דז"ל הש"ך בשם הלח"מ שהקשה על מה שתקנו תקנת נגזל דנשבע ונוטל הא בלא"ה חייב שד"א מן דין העדאת עדים דר"ח שמעידים שראו שהיה כלים תחת כנפיו וחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ותירץ דהכא קנסו אפילו אמר נטלתי כלי זה ובעה"ב טוען שנטל זה וכלי אחר דמה שאמר כלי זה הוי הילך ואע"פ שאמר ששלו נטלו מ"מ טענתו אינו כלום ומה שחייב ע"פ עדים או ע"פ הודאתו הוי בעין והילך ואינו חייב שד"א כו' עכ"ל הלח"מ. ועוד י"ל דל"ד לחשוד כו' עכ"ל הש"ך: הרי להדיא דאף בהעדאת עדים על גזלה אם הכלי הוא בעין מקרי הילך אע"ג דכופר עדיין כש"כ במודה מעצמו על מקצת הגזלה די"ל בזה הסברא דכיון דאודי לי' כמאן דא"ל יהיה בידך דמי וה"ל כפקדון וכמו שהעיר בזה הנתיבות. וודאי דה"ל דין הילך ופטור מן שד"א א"כ מוכח מזה דלא כהנתיבות. ואפשר לומר בזה דאין זה ראי' מוכרחת כ"כ דהנתיבות בסי' צ' ס"ק א' כתב בדברי הלח"מ הנ"ל לדון ע"פ דברי התוס' לשבועות (דף מ"ו) ד"ה בטוענו כלים כו' שכתבו דמיירי שכבר החזיר לו דזהו רק לרבנן דהתם. ומה שכתב הלח"מ דמיירי בהילך זהו לר' יהודה דהתם ע"ש בנתיבות. ולפ"ז י"ל במה דא"ר יהודה שם עד שתהא מקצת הודאה אף דבלא הודאתו אכתי דינו כמודה במקצת משום העדאת עדים דר"ח כקושיות התוס' דהתם. י"ל דכוונת ר' יהודה הוא דאלו משום העדים יכול לומר החזרתי אבל במודה במקצת שלא החזיר עדיין אף דאכתי ה"ל הילך אפ"ה תקנו בי' דין נגזל נו"נ כמש"כ הנתיבות שם בשם הר"נ. ועיין באו"ת שם ס"ק א' והדברים ארוכין ואכמ"ל:
עכ"פ לפי מש"כ הנתיבות דמה שכתבו דמיירי בהילך זהו רק לדברי ר' יהודה. לפ"ז יש לדון בראייתי שכתבתי להוכיח דגזלה ג"כ מקרי הילך. והוא דהתוס' בב"ק (דף ע' ע"א) ד"ה כסתם יחידאה כו' כתבו וי"ל דדלמא ר' יהודה כל שלקטו נמי שרי ולא נקט כל שילקטו אלא לרבותא כו' ועי"ל כו' עכ"ל התוס'. הרי דס"ל להתוס' בתי' א' די"ל דר' יהודה לא פליג על ר' דוסא דכל שלקטו שרי ואין לנו להרבות במחלוקת ביניהם בלא הכרח ועיין מזה בספרי נחל יצחק בקונטרס תפיסה בדררא דממונא סי' א' ענף א' בהג"ה שם. ועיקר סברת הנתיבות דגזלה לא הוי הילך לפי דגזל ולא נתייאשו אינו יכול להקדיש לפי דאינו ברשותו כנ"ל. ע"כ י"ל דדוקא לדידן דקיי"ל לדינא דא"י להקדיש לגזלה ע"כ שפיר כתב הנתיבות דלא מקרי הילך משום דכמו דא"י להקדישו ולהקנותו ה"ה דלא מקרי הילך מה"ט דהוי אינו ברשותו. אבל לר' יהודה דס"ל כצנועין ור' דוסא דיכול להקדיש ולהקנות לגזלה אף דאינו ברשותו ה"ה די"ל דמה"ט ס"ל לר' יהודה דגזלה מקרי הילך אף דאינו ברשותו כיון דהוא בעיני' עכ"פ ובידו למכור לאחר ע"כ מקרי הילך כן יש לדון בראייתי:
ומ"מ האמת יורה דרכו דשפיר כתבתי בראייתי להוכיח דלא כהנתיבות דהא עיקר סברת הנתיבות דגזלה לא מקרי הילך דכיון דאינו ברשותו לכן לא שייך לומר בגזל סברת הגמ' דאמרו כיון דא"ל הילך כמאן דנקט להו מלוה דמי. ע"כ י"ל כן לסברא זו אף לר' יהודה וצנועין ור' דוסא דס"ל דיכול להקדיש לגזלה משום דבאמת גם אינהו ס"ל דגזלה הוי דבר דאינו ברשותו אך דס"ל דאף דהוי דבר שאינו ברשותו עכ"ז איתי' בהקנאה. אבל גבי דין הילך דסברת הגמ' דפטור משום דכמאן דנקט להו מלוה דמי זה אינו שייך רק בדבר שברשותו אבל בגזלה דהוי דבר שאינו ברשותו לכ"ע דהא לא שייך לומר דצנועין ור' יהודה יסברו דגזלה מקרי דבר ברשותו. ע"כ לפי סברת הנתיבות הלז הדעת נותנת דלכ"ע הדין הוא דגזלה לא הוי הילך. ומדחזינן דהלח"מ והש"ך כתבו בפשיטות דגם בגזלה אם הוא בעיני' הוי הילך אף דלא השיב לו בהשבה עדיין מ"מ כיון שהוא בעיני' מקרי הילך א"כ מוכח דס"ל דלא כהנתיבות:
ועוד יש לדון דאף דנימא דבהעדאת עדים על מקצת גזלה לא הוי הילך. מ"מ יש לחלק דשאני הודאה במקצת על גזלה וכמו שהעיר הנתיבות לומר די"ל דכיון דאודי ליה כמאן דא"ל יהיה בידך דמי ואף שהנתיבות דחה זה. עכ"ז מצינו להתוס' ב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה הקדישה בלא תקפה כו' שכתבו דאי נימא כיון ששתק אודויי אודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כו' ומסקנא דלא הוי הקדש משום דשתיקתו אינו כהודאה עכ"ל התוס'. ועיין במהרש"א ומפרשים שם. וס"ל להתוס' דאף בגזלה היכא דמודה ליה דינו כפקדון שיכולים הבעלים להקדישו ולפ"ז הדין נותן דמודה במקצת על גזלה בעיני' יש לה דין הילך כיון דהבעלים יכולים להקדישו. אך עיקר דברי התוס' הנ"ל לאו כ"ע ס"ל כן דהרמב"ן במלחמות לב"ק פ"ד על מה דאמרו שם אנן יד עניים אנן (בדף ל"ו) שם כתב בפירוש דגזלה אף אם רוצה להשיבו אינם יכולים הבעלים להקדישו כיון שבאת לידו בתורת גזלה ע"ש. וכעת ראיתי בחידושי ר' עקיבא איגר זצ"ל ליו"ד סי' רנ"ח סעי' ז' שהביא לדברי התוס' ב"מ הנ"ל ולדברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל וכ"כ הקצה"ח סי' רי"א ס"ק ג'. לכן יש לומר דאף דנימא דבהעדאת עדים על גזלה בעיני' אין לו דין הילך. דיש לחלק דהיכא דמודה במקצת על גזלה שאני ע"פ סברת התוס' דס"ל דאף בגזלה אם הודה לו ה"ל כפקדון ויכולים הבעלים להקדישו א"כ ממילא דינו כמו פקדון דה"ל הילך ושייך גם בזה הטעם דאמרו דכמאן דנקט ליה מלוה דמי. וכן ראיתי בחידושי רע"א ליו"ד שם שהביא כן בשם הרז"ה לב"ק פ"ד דס"ל ג"כ כהתוס' דאם הודה על הגזלה יכולים הבעלים להקדישו. לכן מספיקא אין יכולין לחייבו שד"א דיכול לומר קים לי כהסוברין דאם הודה דינו כמו פקדון דיכול להקדישו וה"ל דבר ברשותו וה"ל הילך. ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק יו"ד שכתב דבמקום ספיקא דפלוגתא מצי למימר קים לי כמאן דפוטר משבועה:
ויש להוכיח מן ב"מ (דף ד' ע"ב) דמודה במקצת על גזלה בעיני' פטור מן שד"א דהגמ' שם מקשה מהא דתנן טענו כלים וקרקעות הודה מקצת כלים חייב ש"מ הילך חייב כו'. ועיקר קושיות הגמ' הוא דאל"כ ה"ל משנה יתירה כמש"כ בחידושי הר"נ והשמ"ק שם. ואי נימא דמודה במקצת על גזלה לא הוי הילך הוי מצי הגמ' לומר דהך דטענו כלים וקרקעות מיירי בתובעו כלים וקרקעות שגזלו ואשמועינן מתניתין להך דין שכתב הנתיבות דגזלה לא הוי הילך ולא שייך להקשות ע"ז מאי קמ"ל כו' דהא זהו לאו מילתא דפשיטותא. ומדהקשה הגמ' בפשיטות שם מוכח דגם במודה במקצת על גזלה יש לו דין הילך וכן יש לדון הרבה עפ"ז בכולי סוגיא שם. ומה דהוכיח הנתיבות להך דין מהא דריש הבית והעלי' דאם היה מכיר מקצת אבנים הוי מודה במקצת וקשה הא ה"ל הילך ומזה הוכיח להך דין מחודש. ובאמת אין זה מוכרח די"ל דמיירי שנשברו האבנים מה שהודה וכמש"כ הנתיבות בעצמו לקמן סי' קס"ד ס"ק ח' וכה"ג כתב השער משפט בסי' קס"ד ס"ק ב' וע"כ אין הכרח להוכיח מזה להך דין של הנתיבות. ולכן במודה במקצת על גזלה בעיני' אין לחייבו שד"א דהא י"ל כהסוברים דמיד דאודי ליה ה"ל כפקדון ומקרי דבר ברשותו ויש לו דין הילך וגם בהעדאת עדים על גזלה בעיני' יש לומר דה"ל הילך וכמש"כ הלח"מ והש"ך דאף דכ"ז דלא הודה בעצמו אינם יכולים הבעלים להקדישו דה"ל דבר שאינו ברשותו מ"מ ס"ל דאם הוא בעיני' ה"ל הילך ואין אנו יכולין לחייבו שד"א:
ענף ג:
ולכאורה אפשר לחלק דהלח"מ והש"ך שכתבו דמה שאמר כלי זה הוי הילך היינו דוקא היכא שהגזלן אוחז הכלי בידו לפני הב"ד ואומר כלי זה נטלתי דכיון שהכלי לפני הב"ד א"כ אפשר דבכה"ג אמרינן דיכולים הבעלים להקדישו וה"ל כמו דבר ברשותו דהא דאמרו דגזל ולא נתייאשו א"י להקדיש לפי דאינו ברשותו זהו היכא דאין החפץ הגזול לפני הב"ד בזה אמרו דה"ל דבר שאינו ברשותו משום דשמא יבריח הגזלן בתוך כך לדבר הגזול. וגם יש לדון בזה סברת התוס' בסוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לאו כגבוי דמי כו' דלכן אמרו דשט"ח לאו כגבוי דמי משום דלא הוי בידו דמי יימר דמזדקקי ליה כו'. א"כ י"ל דמה"ט אמרו דבמטלטלין הגזולין א"י להקדיש כיון שאינו ברשותו אף שיכול להוציא בדיינין משום דמי יימר דמזדקקי ליה כנ"ל וע"כ הוי זה לדבר שאינו ברשותו. משא"כ היכא שדבר הגזול בפני הב"ד וכבר הזדקקו הב"ד לענין הלז ואינו יכול להבריחו מעתה ע"כ אפשר דהוי כמו דבר ברשותו ויכול להקדישו ודומה לקרקע דאמרו כיון דיכול להוציאו בדיינין יכול להקדישו משום דלא שייך הברחה בקרקע והארץ לעולם עומדת וה"ה אפשר גם כן במטלטלין הנגזלים כשהם לפני הבית דין. ולכן ס"ל להלח"מ והש"ך דכה"ג מקרי הילך משא"כ היכא דאין דבר הגזול לפני הב"ד עדיין יש לומר דלא מקרי הילך:
אך באמת נראה שלא לחלק כן דהא סתמו דבמטלטלין אף שיכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקדישו. ומשמע דאף היכא שחפץ הגזול הוא לפני הב"ד שתופסו הגזלן בידו לפניהם דג"כ אינו יכול להקדישו כדמוכח בתוס' ב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה הקדישה בלא תקפה כו' שכתבו דלא דמי לגזל כו' דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כדמוכח בהמוכר את הספינה כו' עכ"ל ועיין במהרש"א ומפרשים שם. הרי דאתו עלה דזה הוי כמו פקדון. אבל לא מהטעם שכתבתי לחלק דשאני היכא שהוא לפני הב"ד ותופסו לפניהם דהא התם מיירי דתופסו להטלית בפני הב"ד ואפ"ה אתו עלה מטעם דהוי כפקדון כיון דאודי ליה. ולכן שפיר יש להוכיח מן הלח"מ והש"ך דס"ל דאף דהוי דבר שאינו ברשותו מ"מ מקרי הילך גם גבי העדאת עדים. ואחרי כותבי כל זה מצאתי בתוס' ר"ע איגר זצ"ל למשניות שבועות פ"ז משנה ב' שכתב להסתפק בהעדאת עדים על פקדון והוא כופר דיש להסתפק אם זה הוי הילך כמו הודאת פיו או דיש לחלק דשאני היכא שכופר דהוי כגזלן וא"י הבעלים להקדישו דהוי דבר שאינו ברשותו וע"כ לא הוי הילך אבל אם הוא מודה על דבר שגזל דזה מקרי הילך וכמש"כ התוס' בב"מ בפ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן דכיון דאודי ה"ל כפקדון ודעתו נוטה דבעדים מעידים על זה דלא הוי הילך אך בהודה שאני יעו"ש. ותמהני עליו דלא הביא לדברי הלח"מ והש"ך הנ"ל דס"ל בפשיטות דגם בעדים מעידים על גזלתו דג"כ הוי הילך. אך באמת הדעת נוטה כדברי הנתיבות והתוס' רע"א הנ"ל דהא עיקר סברת הגמ' דהילך פטור משום דמה דמודי כמאן דנקט להו מלוה דמי וז"א שייך אלא על מה דעומד ברשותו אבל על דבר דאינו ברשותו כמו גזל לא שייך לומר כן. ובפרט לפי מה שכתב הש"ך כאן ס"ק ג' בשם הראשונים שכתבו דלכן בפקדון ה"ל הילך אף שאינו מזומן בידו משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא. וכמו שראיתי בחדושי הריטב"א ובחדושי הר"נ פ"ק דב"מ בסוגיא דהילך ובר"נ ר"פ שבועת הדיינים ובנ"י פ"ק דב"מ שם ובמ"מ ספ"ג ה' טוען ובשמ"ק לב"מ בסוגיא דהילך שכתבו כולם הטעם דפקדון הוי הילך אף שאינו מזומן לפני הב"ד משום דכל היכא דאי' ברשותא דמרא איתא. א"כ לפ"ז בגזלה דהוי דבר שאינו ברשותו כדמצינו כן בכמה דוכתי בוודאי הדין נותן כמש"כ הנתיבות דבגזלה לא הוי הילך רק כשנותנו לפני הב"ד דעיקר הטעם בפקדון הוא משום דכל היכא דאי' ברשותא דמרא איתא ע"כ בגזלה דלא הוי ברשות הבעלים לא הוי הילך:
ולפ"ז תקשה על הלח"מ והש"ך שכתבו בפשיטות דגם גבי גזל שייך דין הילך אף היכא שאינו רוצה להחזירו לבעליו ובוודאי כ"ז שאינו מקיים מצות השבה מקרי דבר שאינו ברשותו ואפ"ה כתבו דהוי הילך ותקשה עליהם דהא מן כל הראשונים הנ"ל מוכח דעיקר הטעם בפקדון דהוי הילך משום דכל היכא דאיתא ברשותא כו' א"כ בגזלה דלא שייך כן ה"ל לומר דלא שייך דין הילך בגזלה כ"ז שאינו מחזירו. ויש ליישב דברי הלח"מ והש"ך ע"פ הא דסנהדרין (דף ע"ב) דאמרו מסתברא מילתי' דרב בשיבר אבל נטל לא כו' ולא היא כי אוקימנא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מיקנא ברשותי' דמרייהו קיימי מידי דהוי אשואל עכ"ל הגמ'. ופי' רש"י בד"ה אבל נטל כו' דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גבי' עכ"ל רש"י וכן עיין ברש"י שם לקמי'. הרי דמצינו להדיא דגם על גזלה אמרו הלשון דכל היכא דהם קיימין בעיני' ברשותייהו דמרייהו קיימי. ואף דאמרו בשארי דוכתי דגזלה אינו ברשות הבעלים בע"כ מוכח לחלק דדוקא לענין להקדישו ולהקנותו בזה אמרו דאף שגוף החפץ שייך לבעליו כל מקום שהוא מונח מ"מ כיון דאינו ברשות הבעלים א"י להקדישו אבל גבי דין קלב"מ כיון שגוף החפץ הוא של הבעלים ואינו מחוסר החלטה לא דיינינן בי' קלב"מ ומה שאמרו שם גבי גזל דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא הכוונה הוא דגוף החפץ שייך לבעליו כמו פקדון ואינו צריך החלטה. עכ"פ מצינו בגמ' להדיא דאמרו הלשון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא אי' גם על גזלה א"כ ה"ה יש לומר כן גבי הילך כמש"כ כל הראשונים בלשונם דפקדון הוי הילך בכ"מ שהוא עומד משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא. דהך סברא והלשון הלז שייך ג"כ על גזלה בעיני' כדמצינו בש"ס להדיא שאמרו כן על גזלה. וס"ל להלח"מ והש"ך דגם גבי דין הילך דבעינן שיתננו לפני ב"ד דזה אינו רק במלוה וכה"ג דהוי מידי דמחוסר החלטה אבל במה ששייך גוף החפץ לבעליו כמו גזל כיון דאינו צריך החלטה הדין הוא דהוי הילך אף שאינו רוצה להשיבו בדין השבת הגזלה ואף דעדיין מקרי אינו ברשותו מ"מ שייך ביה דין הילך ואתי שפיר דברי הלח"מ והש"ך ואינו קשה עליהם מן דברי הראשונים הנ"ל. ואף לדברי רב דסנהדרין (דף ע"ב) דאינו מחלק בין שיבר לנטל י"ל דמודה בזה ושאני התם גבי קלב"מ. וגם עיין באו"ת סי' צ' ס"ק א' שהעיר מה שיש להקשות על הלח"מ הנ"ל דמה יענה לר' חייא דס"ל הילך חייב ותי' שם. כמו כן י"ל אליבא דרב אף דנימא דס"ל כשיטתו גם גבי הילך וקצרתי:
ענף ד:
וכן נראה לענ"ד להוכיח כדברי הלח"מ והש"ך מהא דכתבו התוס' בב"ק (דף ע') ד"ה לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הנגזלין כו' דפקדון מצי להקדישו ושקלו וטרי בראיות לזה וכ"כ הרשב"א בחי' לב"ק שם וכ"כ השמ"ק שם וכ"כ הנמוקי יוסף לב"מ בסוגיא דמסותא. וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ב ה' מכירה ה"ט והמ"מ כתב שם להוכיח בראיות לזה והובא בטור ח"מ סי' רי"א ובבית יוסף שם. ומה דיש להעיר על כל הפוסקים הנ"ל דאמאי לא הוכיחו כן מקידושין (דף מ"ז) וב"מ (דף ל"ח) כבר כתבתי לתרץ זה בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סעיף י"ט ענף ג' ע"ש. וכעת ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל לח"מ סי' רי"א סעיף ז' ס"ק ח' שהביא ראיה מן ב"מ (דף ל"ח) לזה. אבל לפי מה שכתבתי בספרי אתי שפיר. עכ"פ מצינו שרצו להוכיח בראיות להך דינא דיכול להקנות לפקדון אף שאינו ברשות המפקיד משום דגם זה מקרי דבר ברשותו. והנה בש"ך ס"ק ג' כתב בשם הראשונים דפקדון ה"ל הילך אף שאינו לפני הב"ד וכתב דכן נראה עיקר בש"ס רפ"ק דב"מ גבי ת"ש דתני רמי ב"ח וע"ש בתוס' עכ"ל הש"ך. וכבר הקדימו הר"נ בחי' לב"מ (דף ד' ע"א) בד"ה והילך כו' בראי' זו וביאר בארוכה לראי' זו מדמקשינן מדתני רמי ב"ח כו' ואי איתא דפקדון לא מקרי הילך אלא בזמן שהוא בידו ומזומן להחזירו מאי קא מקשה לאו דא"ל הילך כו' ולמה ליה לשנויי דמתו בפשיעה כו', וכ"כ הריטב"א לב"מ (דף ד' ע"א) ד"ה אלא כי איתמר ותנא תונא כו' וכ"כ השמ"ק לב"מ (דף ד' ע"א) בד"ה והילך כו' ולקמן (דף ה' ע"א) ד"ה ה"ד לאו דא"ל הילך כו' בשמ"ק שם וכ"כ הר"נ לאלפסי ר"פ שבועת הדיינים ראי' זו. ומש"כ הש"ך ע"ש בתוס'. כוונתו להתוס' ב"מ (דף ה') ד"ה ש"ח פטור כו' שכתבו להקשות דאמאי לא מקשה מכמה משניות כו' דמיירי בפקדון הא הילך הוא כו'. אלמא דס"ל ג"כ בפשיטות דפקדון ה"ל הילך אף שאינו מזומן לפני הב"ד. ועיין בב"י כאן:
ולעיל סי' ע"ב סעיף כ"ז כתב המגי' בט"ז שם ראי' זו להוכיח דפקדון הוי הילך אף שאינו מזומן להחזירו לפני הב"ד מהא דב"מ (דף ה') כו' ע"ש. ובאמת כבר הקדימו הש"ך בראי' זו מהא דב"מ וכל הראשונים הנ"ל. עכ"פ חזינן דמוכח מן הגמ' דפקדון ה"ל הילך אף שאינו לפני הב"ד. ואי נימא כהנתיבות דהך מילתא דהילך תלוי במה דמקרי ברשותו לענין הקדישו והקנאתו ומה דלא מקרי ברשותו לענין שיהא יכול להקדישו זה לא מקרי הילך א"כ ה"ל להתוס' וכל הפוסקים הנ"ל להוכיח דפקדון מקרי דבר ברשותו לענין שיהיה יכול להקדישו מן הא דמצינו דפקדון מקרי הילך אף אם אינו מזומן להחזירו בפני הב"ד כדמוכח זה בסוגיא דהילך. ומדלא הוכיחו ולא הזכירו ראיה זו כלל מוכח דאף מה דלא הוי דבר ברשותו כמו גזלה עכ"ז הוי ביה דין הילך אם הוא בעיני' אף אם אינו מזומן להשיבו בפני הב"ד וכמש"כ הלח"מ והש"ך. אך בשיטת הרמב"ם פ' כ"ב הל' מכירה ה"ט שהזכרתי לעיל דברי המ"מ שם יש לדון בזה ע"פ דברי המ"מ פ"ג ה' טוען ה' ט"ו מה שכתב שם בשיטת הרמב"ם. אבל אין דבריו מוכרחין כ"כ בכוונת הרמב"ם כמש"כ הבית יוסף כאן ע"ש. אכן כיון שכל הראשונים הנ"ל ס"ל כולם דפקדון מקרי הילך אף שאינו מזומן בידו וכ"כ המ"מ פ"ג ה' טוען בשם הרמב"ן והרשב"א ע"ש וכן נראה שיטת התוס' כנ"ל לכן שפיר כתבתי להוכיח דס"ל כהלח"מ והש"ך:
והנה לעיל סי' ע"ב סעיף כ"ז במחבר שכתב או שאמר המלוה א"י כמה נפחת נשבע המלוה היסת ונפטר והקשה הסמ"ע והש"ך ס"ק קכ"ב והט"ז שם דאמאי לא הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ותירצו דהמלוה טוען איני יודע כמה נפחת כלל כו' ובשם אביו הגאון ז"ל כתב לתרץ ג"כ והש"ך העלה דה"ל הילך וכעין זה כתב הסמ"ע בסוף ס"ק פ"ז דמשכון כזה ה"ל הילך. והמגיה בט"ז שם הביא למש"כ הש"ך דמיירי שהמלוה מניחו בב"ד כו' והעלה דאפילו בסתם פטור דה"ל כפקדון דה"ל הילך אף שאינו לפני הב"ד משום דברשותא דמרא אי' וה"ה בהך משכון המונח ת"י המלוה עכ"ל. אכן לפי הכלל דכתבו הנתיבות ובתוס' רע"א דהיכא דלא הוי דבר ברשותו לענין הקנאתו דאינו יכול להקדישו אז גם לענין הילך לא הוי ביה דין הילך. א"כ לפ"ז יש לדון הכא גבי משכון שהוא ת"י המלוה ששוה יותר מן סך החוב דכה"ג לא הוי הילך לפי המבואר ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ז' ברמ"א דאם יש לו משכון ביד חבירו דהמותר יכול להקדיש וי"א דאפילו המותר אינו יכול להקדיש. א"כ לפי דעת הי"א דאין הלוה יכול להקדיש המותר מדמי החוב משום דגם זה מקרי אינו ברשותו דכ"ז דאינו מסלק להמלוה החוב במעות אינו יכול להוציאו בדיינין וכמו שכתבתי מזה בספרי נחל יצחק סוף סי' ע"ג בקצרה ע"ש. וכיון דהוי מחוסר ממונא אין זה בידו וכמש"כ המג"א סי' תמ"א ס"ק ג' בשם הר"נ כה"ג גבי הואיל. וכיון דלהך דיעה אין הלוה יכול להקדיש המותר משום דאין דינו כפקדון אלא הוי כאינו ברשותו ע"כ אין דינו כהילך לכן שפיר הקשה הט"ז ואביו של הש"ך ולא נחתו לומר דה"ל הילך משום דאכתי יש להקשות איך סתם הרמ"א הכא לדברי המחבר דאם אינו יודע כמה נפחת דנשבע המלוה היסת ונפטר דהא להך דיעה דביו"ד דא"י הלוה להקדישו א"כ אין דינו כהילך וה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ואף דהוי פלוגתא שם ביו"ד עכ"ז נפ"מ לענין תפיסה. אך לפי מש"כ הש"ך בח"מ סי' רי"א ס"ק ה' דאף להך דיעה דס"ל ביו"ד דאין הלוה יכול להקדיש המותר דז"א אלא בהקדש אבל במכירה כ"ע מודו דהלוה יכול למכור וכמש"כ הנתיבות להסביר שם זה החילוק ע"ש. לכן שפיר כתב הש"ך הכא והסמ"ע בסוף והחכם צבי בהגהותיו להט"ז דדין המשכון כפקדון דה"ל הילך אך להש"ך בעינן דמניחו בב"ד ולהחכ"צ אף כשהוא בביתו ה"ל הילך. אכן לפי מה שכתבתי בחידושי לסי' רי"א לבאר דלדעת הסוברים דאינו יכול הלוה להקדיש המותר דה"ה דאינו יכול למכור המותר משום דס"ל דהוי דבר שאינו ברשותו כנ"ל ע"כ שפיר כתב הט"ז ואביו של הש"ך דה"ל המלוה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם משום דאף כשמניחו בב"ד ג"כ הא אינו מונח ברשותו של הלוה דהא הוי מחוסר ממונא ואינו דומה לפקדון ע"כ הוכרחו לתרץ מטעם אחר דאמאי לא ה"ל הכא המלוה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. וקצרתי בכ"ז: וכ"ז לשיטת הנתיבות ותוס' רע"א אבל לפי מה שכתבתי בשם הלח"מ והש"ך דהך מילתא דהילך אינו תלוי במה דלא הוי בהקנאה ע"כ שפיר כתבו בפשיטות הש"ך והחכ"צ בסי' ע"ב הנ"ל דה"ל דין הילך משום דאין זה תלוי כלל בהפלוגתא שביו"ד אם יכול הלוה להקדיש המותר. ולדינא לא מבעיא במודה על גזלה בעיני' דה"ל הילך משום דכיון דאודי לי' ה"ל כפקדון לשיטת התוס' בב"מ (דף ו') וכמש"כ הקצה"ח בסי' רי"א כנ"ל. ואף בהעדאת עדים על גזלה בעיני' אף שלכאורה הסברא נוטה בזה כדברי הנתיבות ותוס' רע"א. מ"מ קשה להוציא ממון לחייבו שד"א בזה כיון דס"ל להלח"מ והש"ך דבכל גווני ה"ל הילך. וכבר כתבתי לעיל אף דיש מקום לחלק דהלח"מ והש"ך מיירי היכא דהחפץ הגזול שאינו רוצה להחזירו הוא לפני הב"ד דמ"מ גם בכה"ג הוי דבר דאינו ברשות הבעלים כמו שכתבתי לעיל. א"כ לפ"ז מוכח דלשיטתם ה"ה היכא דהך דבר הגזול בעיני' אינו לפני הב"ד ג"כ מקרי לשיטתם הילך וע"כ גם בכה"ג קשה לחייבו שד"א משום די"ל דגם זה מקרי הילך כיון דהוי בעיני' ואינו צריך החלטה מן ב"ד. ושאני חוב דמחוסר החלטה על הגוביינא כמש"כ לעיל בארוכה:
ענף א:
שהעלה דבפקדון אף דאין הפקדון לפנינו מ"מ ה"ל הילך כו'.
ונלע"ד דזה אינו רק אם הוא באופן שיכול הנפקד להחזיר להמפקיד פקדונו מיד אבל אם הוא באופן שאינו יכול להחזיר הפקדון להמפקיד שהוא בתוך הזמן שקיבל עליו לשמור ומבואר לקמן סי' רצ"ג סעי' א' דאם הפקידו אצלו לזמן ידוע אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן. א"כ יש לדון דאף דעיקר הפקדון שהודה הנפקד מקרי הילך מ"מ החיוב שיש על הנפקד לשומרו עד הזמן אם הוא באופן שהוא שוה פרוטה אם היה צריך לשכור לאחר שיקבל עליו חיוב השמירה עד זמן פ' אף בחיוב ש"ח והחיוב הלז הוא שוה פרוטה לכה"פ ע"כ שפיר יש לדון ולחייבו שבועה דאורייתא וכדין כל מודה במקצת משום דהחיוב שיש עליו לשמור עד זמן פ' כיון דהוא שוה פרוטה א"כ זה לא מקרי הילך. ובזה לא שייך לומר דמה דמודה כמאן דנקט להו מלוה דמי. והוי כמו דמודה דיש עליו חיוב לשלם לחבירו ממון או דמודה דיש עליו חיוב שמירת הפקדון כיון דהוא שוה לכה"פ פרוטה. ואף די"ל דזה לא מקרי דבר קצוב ובאמת הא בעינן שיודה בדבר שבמדה ושבמנין כמבואר בשבועות (דף מ"ב) ובסי' פ"ח סעי' כ"ג. עכ"ז י"ל דבכה"ג מקרי דבר שבמנין וקצוב כיון דעכ"פ ידעינן דיש עליו חיוב ברור לשמור הפקדון עד זמן פלוני א"כ הוי עליו חיוב קצוב וברור רק באומר מה שהנחת אתה נוטל זה מקרי אינו דבר קצוב דלא ידעינן בעת הודאתו בכמה יש עליו החיוב לחייבו. משא"כ בנ"ד אף דלא ידעינן מקודם השומא איך הוא שוויי' של החיוב ע"פ הדמים מ"מ הא זה דומה לאומר עד הזיז ועד החלון הם הפירות אף דלא נתברר אז שוויי' בדמיו מ"מ מקרי דבר קצוב ודבר שבמדה ומה לי אם החיוב עליו לשלם פירות כך וכך או מה דמודה דיש עליו חיוב לשמור הפקדון עד זמן פ'. ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק נו"ן ובקצה"ח סי' ע"ב ס"ק י"ז. והקצה"ח שם הקשה על הא דסי' ע"ב סעי' ט"ז במודה שהטבעת שביד השולחני שוה לשלו דחייב שד"א דהא זה לא מקרי דבר שבמדה כיון דלא נתברר אז לפני הב"ד שיווי הטבעת של השולחני כו' ע"ש. וכ"כ שם ס"ק י"ט. וכיוצא בזה הקשה הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק כ' ע"ש. ולענ"ד י"ל דאינו קשה דדוקא באומר מה שהנחת אתה נוטל זה מקרי אין החיוב ברור לנו בכמה יש לנו לחייבו כיון דהודה בדבר שאין לו שום קצבה לפנינו משא"כ בהודה שהטבעת שנאבד הוא שוה לטבעת של השולחני א"כ זה ברור לנו דיש עליו חיוב לשלם כפי שיווי של הטבעת שביד השולחני א"כ זה מקרי חיוב ברור לנו עכ"פ במהות וכמה יש לנו לחייבו ואין לו שום עצה וטצדקי להפטר מן הודאתו על החיוב שלו. ע"כ אין זה דומה כלל להך דמה שהנחת אתה נוטל. ועיין בנתיבות סי' פ"ח ס"ק ח'. ואכמ"ל. לכן ברור לדעתי דאם מודה שיש עליו חיוב לשמור הפקדון עד זמן פ' ועדיין הוא בתוך זמנו באופן ששוה עכ"פ פרוטה זה החיוב שמוטל עליו לשומרו דבכה"ג יש לחייבו שד"א. ועיין בט"ז סי' ע"ג סעיף ב' שחולק על הדיינים והעלה דאף במודה על החוב שהוא בתוך זמנו חייב שד"א וכש"כ בפקדון בתו"ז י"ל דגם לשיטת הדיינים דשם חייב שד"א ועיין באו"ת סי' ע"ג ס"ק ב':
והנה התוס' בב"מ (דף ה' ע"א) תוס' ד"ה שומר חנם כו' כתבו וא"ת אמאי לא מקשה מכמה משניות דזה אומר עד הזיז כו' ומתניתין דהשואל דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דמיירי בפקדון הא הילך הוא כו'. והא דהקשו התוס' מן זה אומר שאולה דב"מ (דף צ"ז) י"ל בפשיטות דאינו קשה דהא בב"מ (דף צ"ז ע"ב) שם על הך בבא דז"א שאולה כו' הקשו בגמ' ואמאי מה שטענו לא הודה לו ותירצו דע"י גלגול דא"ל אישתבע לי דכדרכה מתה כו'. א"כ לפ"ז לא היה יכול להקשות כאן על רב ששת דס"ל הילך פטור מהך דז"א שאולה כו' די"ל דרב ששת יפרש ג"כ כהך אוקימתא ועיין ברש"י שם ד"ה ואמאי מה שטענו כו'. ובעיקר קושייתם מן זה אומר עד הזיז כו' יש ליישב לפי מה שכתבתי והוא די"ל דמיירי התם במודה דיש עליו חיוב לשמור הפקדון עד זמן פ' ועדיין הוא בתו"ז ובאופן שכתבתי דבזה חייב שד"א דזה לא מקרי הילך. אך באומר מה שהנחת אתה נוטל כיון דלא הוי חיוב קצוב עליו בדבר שבמדה כמש"כ לעיל ע"כ פטור אף בכה"ג. ולכן לא הקשו הכא בגמ' רק מהא דתני רמי ב"ח ארבעה שומרים צריכין כפירה והודאה כו' שפיר הקשו דהא ה"ל הילך דאין לומר דמיירי בהודאה על הפקדון שהוא בתו"ז שקיבל ע"ע לשמור הפקדון ועדיין לא כלה הזמן שזה החיוב שיש עליו הוי זה נחשב להודאה במקצת. דזה אינו דהא רמי ב"ח מונה התם שואל לחד מהנך ארבעה שומרים. ובשואל הדין הוא דאף בקיבל עליו השאלה לזמן ג"כ יכול השואל לחזור בו וליתן אותו להמשאיל אף בתוך זמן השאלה כמו שכתב המחנה אפרים ה' שומרים סי' י"ח בשם הריטב"א לפרק האומנין דכל השומרים אינם יכולים לחזור בו בתו"ז רק שואל יכול לחזור בו אף בתוך זמן השאלה ולהחזיר השאלה להמשאיל כי הזמן לא נקבע רק לתועלת השואל שלא יתבענו המשאיל דומיא דקביעת זמן של חוב עכ"ל. וכפי המבואר בסי' ע"ד סעיף ב'. ועיין באה"ע סי' פ"ה בח"מ ס"ק ז' ובב"ש שם ס"ק ו'. וכיון דבשואל אף בתוך זמן השאלה יכול להחזיר החפץ השאול להמשאיל א"כ אף במודה על השאלה שהוא בתו"ז אין זה נקרא שוה פרוטה בהודאת החיוב עליו ושפיר הקשו מזה דהא ה"ל הילך ומתורץ קושיות התוס'. ועיין לקמן סי' פ"ח סעיף כ"ד ובש"ך ס"ק מ"ו וס"ק מ"ז: ענף ב:
התובע מחבירו ממון כו' ואפילו מודה מקצת אם אמר לו הילך כו' ואינו נקרא הילך אא"כ כו' מוכן בידו לפני ב"ד כו'. הש"ך ס"ק ג' כ' מוכן בידו בפני ב"ד כו' שוב מצאתי כדברי בר' ירוחם וז"ל פירש"י הילך והנם בביתי ושאר מפרשים אמרו כי אינו הילך אלא כשנותן מיד בב"ד אבל בפקדון כשאומר הנה בביתי די כי כל פקדון ברשותא דמרא איתא כו'. וזה לשון הגהות אשרי בפ"א דב"מ סי' ד' ולא הוי הילך אלא כשמחזיר אותו מעות עצמו כו' אבל אם אומר כו' והם מעות אחרים אין זה הילך וחייב וכן משמע מתוך פי' רש"י. וכ"כ הר"נ בכוונת רש"י והובא בבית יוסף דלא הוי הילך אלא כשמחזיר אותו מעות שהלוהו כו'. והשיטה מקובצת לב"מ דף ד' ע"א) הביא לדברי רש"י דשם בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם כו' ותמה עליו הא כיון דמלוה להוצאה ניתנה א"כ כל שאינם שם בב"ד אין כאן פרעון כלום ושאני פקדון דכל היכא דאיתי' ברשותי' דמארי' איתי' כו' עכ"ל. ועיין בב"ח על הטור כאן ובסי' ע"ה. ובפני יהושע מה שכתבו בכוונת דברי רש"י:
ענף ג:
ונלע"ד נראה להסביר דברי רש"י מטעם אחר ונקדים להמבואר בקידושין (דף מ"ז) דרשב"א ות"ק פליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה ואמרו שם הא דאמר רב הונא השואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו כו' עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעיני' כו'. וכתב שם הריטב"א לפרש דלכן לא בקע בו לא קנאו משום דאינו דומה למתנת מטלטלין דמקני במשיכה משום דבשאלה אין כאן קנין הגוף כלל כו' והא דנקנה בביקוע לאו דינא אלא תקנתא דרבנן דתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזור בו ויפסיד פעולתו כדתקנו בפועלים שהתחילו במלאכה כו' והיינו מה דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסין ולא יהיב לי' גופא אלא תשמיש המעות לא מקני ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כר' אלעזר דאמר התם כשם שתקנו משיכה בלקוחות כן תקנו משיכה בשומרים כו' אף דמדינא אין מועלת משיכה בשואל דלא קני גופא אלא דרבנן תקנו הכי והתם תניא כוותי' והכא נמי רבנן כר' אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לי' לדעתי' הילכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה אפילו כולה בעינה ואם קידש בה את האשה אינה מקודשת כרב עכ"ל הריטב"א. וכ"כ השמ"ק בב"מ (דף צ"ט) בקצרה. וכוונת הריטב"א הוא דהא דס"ל לת"ק דרשב"א דמלוה בעיני' אינו לחזרה וקנאו הלוה דזהו רק מצד תקנת חז"ל וכמו משיכה בשאלה דלא קנהו מה"ת רק מדרבנן כדס"ל לר"א משום דאין זה קנין הגוף דה"ה במלוה כ"ז דהוא בעיני'. ובאמת זהו מוכרח אליביה דר' אלעזר דס"ל דמשיכה קונה מדרבנן בשאלה דאי נימא שמחלק דשאני שאלה דהדרא בעיני' משא"כ מלוה דלא הדרא בעיני'. [וכמו שאמרו בקידושין בסוגיא שם (דף מ"ז) אליבי' דרב הונא דס"ל בשאלה דלא בקע בו לא קנאו דשאני מלוה דלא הדרא בעיני]. דקנהו מה"ת במלוה כיון דלא הדרא בעיני' אליבא דר"א. א"כ תקשה על ר"א מן פלוגתת ת"ק ורשב"א דהא חזינן דרשב"א ס"ל דמלוה בעיני' יכולים הבעלים לחזור ולא קנהו הלוה כלל אף מדרבנן א"כ תקשה מן רשב"א על ר' אלעזר דס"ל דתקנו משיכה בשומרים ואין לומר דר"א קאי בשיטת הת"ק דרשב"א דס"ל דמלוה אינו ברשות הבעלים לחזרה. דזה אינו דהא שאני מלוה כיון דלא הדרא בעיני' א"כ קנהו מה"ת א"כ מנלן לר' אלעזר לחדש דחז"ל תקנו משיכה בשאלה וכיון דחזינן דרשב"א ס"ל דלא היה תקנת חז"ל על קנין משיכה במלוה וכש"כ בשאלה א"כ איך פליג ר"א עליו. וע"כ מוכח דר' אלעזר ס"ל דהא דס"ל לת"ק דרשב"א דמלוה אינו ברשות הבעלים לחזרה דזהו משום הטעם דתקנו משיכה בשאלה ואינו מחלק בין מלוה לשאלה רק רב הונא מחלק ביניהם וכמש"כ הריטב"א. ולפ"ז מוכח אליבא דר' אלעזר דאף מלוה דלא הדרא בעיני' ג"כ אינו נקנה במשיכה מה"ת רק מדרבנן. כן הוא קוטב דברי הריטב"א ומוכח כן בהסוגיא שם כפי שנתבאר:
והא דאינה מקודשת במלוה בעיני' הטעם הוא כיון דחז"ל תקנו דנקנה במשיכה עכ"פ א"כ לאו מידי יהיב לה דהא אינו ברשותו לחזור עכ"פ. ואין לזה סתירה מהא דב"מ (דף מ"ח ע"א) ברש"י ד"ה קאי באבל כו' שכתב ונפ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קידושין דמדאורייתא קניי' ודידי' הוא כו' עכ"ל. הרי דאזלינן בכה"ג בתר דאורייתא. דשא"ה כמש"כ הפני יהושע שם בד"ה בפי' רש"י בד"ה קאי באבל כו' דהקשה במש"כ רש"י דלריו"ח אם קידשה במעות הוי קידושין דאמאי הוי קידושין אף לריו"ח כיון דתקנו חכמים דלא ליקני והלה יכול לחזור בו א"כ תו לא הוי כדידי' דהא אפקינהו רבנן לכספא מיני' ע"פ תקנתם כו' ותירץ דלריו"ח כיון דהוי קנין גמור מה"ת כו' מ"מ כל כמה דלא קיבל עליו מי שפרע המעות ברשות המוכר קיימי ויכול להשתמש בהם ולהוציאם כו' עכ"ל הפ"י. וזהו כמש"כ התוס' בב"מ (דף מ"ג ע"א) ד"ה מאי איריא הוציא כו' בסה"ד דלריו"ח דמעות קונות מה"ת לא הפקיעו כח שיש להמוכר להשתמש בהם כו'. א"כ זה אינו שייך אלא התם דיש עליו חיוב לקבל מי שפרע אבל היכא דאין עליו חיוב מי שפרע כלל שפיר י"ל כנ"ל. ועיין במחנה אפרים ה' מכירה קנין משיכה סי' י"א שהביא לדברי רש"י הנ"ל ולדברי הריטב"א שם וקצרתי. ולכן שפיר כתבתי בשם הריטב"א דקידושין דהא דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה דזהו רק מדרבנן אבל מה"ת לא קנהו משום דדינו כשאלה דאינו קונה במשיכה מה"ת לשיטת ר"א וכדקיי"ל לדינא כר' אלעזר וכמש"כ המח"א ה' מכירה קנין משיכה סי' ב' והביא שם לדברי התוס' בב"ק (דף ע"ט) ולדברי הרמב"ם וקצרתי. וע"פ כל זה יש לדון ולתרץ קצת לדברי הרמב"ם דהובא בב"ש לאה"ע סי' כ"ח ס"ק י"ט שכתב הב"ש בכוונתו דאם עדיין בעין בידה מקודשת ותמה עליו ע"ש. ועיין בבית יוסף ובבאר היטב שם ואכמ"ל:
ואכתי יש לסתור לזה מהא דב"מ (דף מ"ג ע"א) המפקיד מעות מותרין ישתמש בהן א' ר"ה אפילו נאנסו כו' איתיבי' ר"נ לר"ה המפקיד מעות אצל שולחני כו' ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי עכ"ל הגמ'. ואי נימא כמש"כ דקנין משיכה במלוה בעיני' אין זה רק מדרבנן א"כ אין מקום להקושיא זו לפי מש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ט ע"א) ד"ה תקנו משיכה בשומרין כו' בסה"ד דמעילה בהקדש לא שייך אלא ע"י קנין דאורייתא משום דבקנין דרבנן הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחלה. א"כ לפ"ז אינו קשה על מה דא' רב הונא אפילו נאנסו מהא דאם הוציא מעל הגזבר די"ל דלכן דוקא הוציא משום דבלא הוציא אף דחייב גם באונסין משום דדינו כמלוה מ"מ לא עדיפא ממלוה בעיני' דאינו נקנה במשיכה מה"ת רק מדרבנן וכיון דהכא מיירי בענין מעילת הגזבר ע"כ דוקא אם הוציא מעל אבל כ"ז דלא הוציא אינו חייב בדין מעילה דכיון דלא הוי רק קנין דרבנן א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא אם יהיה בזה דין מעילה דחבירו יהיה מותר להוציא אף לכתחלה כמש"כ התוס' וע"כ נקטו דוקא אם הוציא מעל הגזבר ולאשמועינן הך דינא ומדהקשו בגמ' בפשיטות מאי איריא הוציא כו' ומתרץ לי' ה"ה אע"ג דלא הוציא כו'. א"כ מוכח מזה דאף מלוה בעיני' נקנה במשיכה מה"ת ואף לרב הונא דס"ל כר' יוחנן דמשיכה אינו רק מדרבנן כמבואר בב"מ (דף מ"ז) ובתוס' ב"מ (דף מ"ח) ד"ה נתנה לסיטון כו' דס"ל לרב הונא כריו"ח דד"ת מעות קונות. מ"מ הא היכא דליכא חסרון כספא משיכה קונה מה"ת כמש"כ התוס' בע"ג (דף ע"א) והארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ז' ע"ש. וה"ה מלוה בעיני' דג"כ ליכא חסרון כספא דנקנה במשיכה מה"ת לכ"ע:
אכן באמת אין מזה סתירה לכל מש"כ משום דהא מבואר בקידושין (דף מ"ז) דרב הונא דס"ל השואל קורדם לא בקע בו לא קנאו דמחלק דשאני מלוה דלא הדרא בעיני'. וס"ל לרב הונא דלא היה מעולם תקנת חכמים על קנין משיכה בשאלה והא דמלוה אינו ברשות הבעלים לחזרה י"ל דזהו באמת מה"ת משום דלא הדרא בעיני' למאי דס"ל לרב הונא לחלק כן ע"כ שפיר הקשה ר"נ לרב הונא דס"ל אפילו נאנסו דמאי איריא הוציא כו' דהא כיון דס"ל לר"ה דמלוה בעיני' נקנה במשיכה מה"ת א"כ אפילו לא הוציא נמי יהיה בו דין מועל בהקדש. אכן לר' אלעזר וכדקיי"ל כוותי' דמשיכה קונה בשאלה מדרבנן דמוכח לפ"ז דאף מלוה בעיני' אינו נקנה מה"ת במשיכה רק מדרבנן ומזה יליף ר' אלעזר דמשיכה בשאלה קונה עכ"פ מדרבנן וס"ל דהא דמלוה בעיני' נקנה כדס"ל לת"ק דרשב"א דזהו רק מדרבנן משום דאין להרבות במחלוקת בין רשב"א להת"ק וכנ"ל וע"כ שפיר כתב הריטב"א דאף מלוה בעיני' אינו נקנה מה"ת במשיכה רק מדרבנן משום דאין זה מקרי קנין הגוף. ולא מבעיא לשיטת הרמב"ן דהבאתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג דס"ל שלא לחלק בין מתנה דליכא חסרון כספא למכירה דבכולהו אינו קונה משיכה רק מדרבנן. ואף לשיטת התוס' דהבאתי שם דמחלקים דשאני היכא דליכא חסרון כספא דאז משיכה קונה מה"ת מ"מ מלוה בעיני' דאין זה קנין הגוף וכמש"כ הריטב"א ע"כ אינו נקנה במשיכה מה"ת רק מדרבנן:
וכן לפי מש"כ בספרי באר יצחק שם סי' כ"ג ענף ח' דאף דמשיכה הוא קנין דרבנן עכ"ז קנין חצר וקנין ידו קונה מה"ת לכ"ע. ועכ"ז משמע דבמלוה בעיני' אף שהוא ברשות הלוה ג"כ לא נקנה מה"ת רק מדרבנן דהא חזינן דרשב"א ס"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה ומשמע אף היכא דהוי המלוה כבר ברשות הלוה ג"כ יכולים לחזור וליקחנו מהלוה. והטעם הוא משום דאין זה מקרי בשם קנין הגוף וכמש"כ הריטב"א. א"כ ה"ה אף לת"ק דס"ל דמלוה אינו ברשות הבעלים לחזרה דנתבאר דזהו רק מדרבנן אבל מה"ת לא קנהו. אך צריך ביאור דמ"ש מן מכירה דנקנה ע"י קנין חצר וידו מה"ת דאף שמתחייב לשלם מחירו מ"מ כיון דגוף חפץ הנמכר אינו חוזר לבעליו מקרי זה בשם קנין הגוף ונקנה ע"י חצרו וידו מה"ת לכ"ע. א"כ ה"ה יהיה כן במלוה בעיני' דהא גוף ההלואה אינו עומד לחזור לבעליו ויכול לסלק בפרעון חובו במילי אחריני א"כ אמאי חילקו ביניהם. ואפשר דהטעם הוא דשאני מכירה דחוב הפרעון הוא בדברים שאינם ממין החפץ הנמכר משא"כ בבע"ח דצריך לפרוע במעות בהמין שהלווהו ע"כ אין זה מקרי בשם קנין הגוף וכמש"כ הריטב"א. ויהיה מזה סייעתא לדברי הנתיבות בסי' ק"ז ס"ק ד' דהא דבע"ח מחוייב לפרוע במעות זהו מה"ת משום דזוזי יהיב זוזי שקיל ועיין בקצה"ח סי' ק"א ס"ק א' ואכמ"ל בזה:
ענף ד:
ולפי מה שנתבאר דמלוה בעיני' אינו נקנה מה"ת ע"י קנין משיכה אלא מדרבנן יש להסביר עפ"ז לדברי הרמב"ם ה' מלוה פ' כ"ו ה' י"ב שכתב האשה שלותה ונשאת דאם הוא מלוה בע"פ אין גובין משום דבעל כלוקח ואם היה אותן מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו אותן למלוה וכתב המ"מ שם דהוכיח כן ממ"ש בגמ' בב"ב (דף קל"ט) האשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת כו' דמשמע דאם איתנהו בעין מחזירין למלוה. והנמוקי יוסף שם כתב דאף במעות בעין הדין כן משום דמלוה להוצאה ניתנה ומה דנקטו ואכלה לאו דוקא. ובאה"ע סי' צ"א סעיף ד' מבואר דאם המעות שהלוה בעין חייב לשלם ועיין בב"ש שם ס"ק יו"ד. ובאמת צריך טעם דאמאי פסקו דאם המעות בעין צריך לשלם והא מלוה להוצאה ניתנה. [והא דסי' צ' סעיף ט' באשה שמכרה נ"מ דאם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם מחזירין ללקוחות שא"ה דכיון דה"ל מקח טעות א"כ ממילא הדמים חוזרים וכדין כל מקח טעות. ועיין בקידושין פ"ב ברא"ש סי' ל"א שהביא לדברי הירושלמי על הא דמכרן וקידש בדמיהן דדייקי מינה שמקדשין בגזל. ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"ב וב"ש שם ובח"מ סי' רל"ב סעיף כ"ג ברמ"א שם ובב"ב (דף צ"ב ע"ב) תוס' ד"ה אי דליכא לאישתלומי כו' ובמקום אחר הארכתי בזה]:
אכן לפי מה שנתבאר אתי שפיר די"ל דכיון דהא דבעל כלוקח בנכסי אשתו הוא מדרבנן משום תקנתא ע"כ י"ל דדוקא היכא שזכות האשה הוא זכותה מה"ת בזה עשו התקנה דבעל כלוקח אבל היכא דזכות האשה עצמה אינו זכות רק מדרבנן ע"כ י"ל דלא עשו בכזה התקנה דבעל כלוקח משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכעין הא דשבועות (דף מ"א וב"מ דף ה'). וביותר מצינו כן בש"ך סי' קע"ה סעי' כ"ב ס"ק י"ט שכתב לפרש לדברי הטור בשם הרמ"ה דמצרן אינו יכול להרשות לאחר אפי' שיהיה להמצרן דהטעם הוא דכיון דהרשאה היא תק"ח ומצרנות נמי תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן עכ"ל. הרי דס"ל לדון כן אף במה דלא מצינו בפירוש בגמ' דאמרו בזה הכלל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ודנו כן מסברא ע"פ הכלל הלז. וה"ה הכא י"ל דזהו טעמן של הראשונים הללו דכתבו דאם מעות ההלואה הוא בעיני' גובין מהבעל משום דהא מה"ת שייך המעות להמלוה וע"כ אמרינן בזה הכלל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. והוכיחו כן מן מה דאמרו בגמ' ולותה ואכלה ועמדה ונשאת כו' דמשמע דוקא אכלה כו' וכמש"כ המ"מ. והטעם הוא ע"פ הסברא הנ"ל דזהו סברת הגמ':
(הגה"ה:
וזה זמן כביר שכתבתי בקונטרס א' לדון ע"פ סברא זו במש"כ האו"ת בסי' מ"ג סעיף כ"ג דאם יכתבו הרשאה זה לזה יגבה מלקוחות שקנו מאייר ואילך שכתב האו"ת שם דדוקא אם רוצים אבל אין כופין אותם לכתוב הרשאה וכ"כ השלטי גבורים בס"פ מי שהיה נשוי. והאו"ת שם בס"ק כ"ו הביא בשם הכנה"ג דכופין אותן משום מדת סדום. והסברתי דהטעם הוא כיון דכתבו התוס' בב"ב (דף י"ב ע"ב) בד"ה כגון זה כופין על מדת סדום כו' בסה"ד ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה שכר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו כו' אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין על מדת סדום כו' עכ"ל התוס'. וכיון דהא דכופין על מדת סדום אין זה רק מדרבנן ע"כ הדין נותן דאין לכוף על כתיבת הרשאה זל"ז דהא הרשאה גופא אינו מועיל רק ע"פ תקחז"ל א"כ אין לכוף מצד מדת סדום ע"ז דה"ל כעין תקנתא לתקנתא כו'. ויש לדון בזה ע"פ דברי התוס' בכורות (דף מ"ט) אם שניהם מצויים לפנינו כו'. ועיין בסי' ס' סעיף ט' ובש"ך שם בשם מהרש"ל. וידעתי מה דיש לחלק בכ"ז וקצרתי כי אכמ"ל. ועיין בנחלת צבי ח"מ סי' רע"ו:
(ע"כ הגה"ה:
והמג"א בסי' ת"ן ס"ק א' כתב על הא דמבואר שם סעיף א' בלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפרוע אחר הפסח דאע"ג דלכתחלה אסור לקבל חליפי חמץ הכא כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו עכ"ל. ומשמעות דבריו דאם הככר הראשון הוא בעין היה אסור משום דהוי חליפי חמץ. וקשה הא מלוה להוצאה ניתנה וה"ל כמו דאינו בעין וראיתי במקור חיים שהעיר בזה ונדחק ליישבו. אכן לפי מש"כ דהא דמלוה להוצאה ניתנה אין קונהו רק מדרבנן ע"כ שפיר כתב המג"א דדוקא אם אין הראשון בעין מותר אבל אם היה בעין אסור משום דלחומרא אזלינן בתר דאורייתא ומה"ת ה"ל עדיין קנוי להבעלים הראשונים וברשותם עומדת ע"כ מקרי חליפי חמץ דהא מה"ת לא נקנה מעולם להלוה. וכן הוא בע"ג (דף ס"ב ע"ב) דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית כו' וכתבו התוס' בד"ה יאות הן עבדין דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לא חליפין נינהו כו' ולפ"ז אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית כו' עכ"ל. וזהו כמש"כ המג"א דדוקא אם אכלו אבל אם היה בעיני' אף דלהוצאה ניתנה מ"מ כיון דמה"ת לא נקנה בקנין המועיל ע"כ אזלינן בזה בתר דאורייתא. והא דקיי"ל כת"ק דרשב"א דאם קידשה במלוה בעיני' אינה מקודשת היינו כיון דחז"ל אפקינהו מרשותו א"כ לאו מידי יהיב לה והוי כמו דאינו שוה פרוטה וכמש"כ לעיל משא"כ הכא גבי איסור חליפי פירות שביעית וחליפי חמץ: ועפ"ז יש לתרץ לדברי המחבר בח"מ סי' ע"ב סעיף ל"ח דיש מי שאומר דה"ה למעות שהלוה כו' ונפלו המעות כו' ומצאם כו' יחזיר כו' והרמ"א כתב דלי נראה דבמעות הם של המוצא דמעות להוצאה ניתנו וכבר יצאו לגמרי מרשות הנותן. ולפמש"כ דהא דמלוה להוצאה ניתנה לא קנהו הלוה רק מדרבנן א"כ לפי המבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ה במכירת שט"ח דאם אינו אלא מדרבנן דלא תקנו זה לכל ועיין בש"ך שם ס"ק פ"ה דדוקא משום מכירת שטרות דאורייתא אמרו שם כן וכן הוכיח הקצה"ח שם ס"ק ל"ב מב"ק (דף צ"ו) דבעי רבא השביח כו' א"ל ר"א מדיפתי לרבינא תקנתא כו' ניקם וניעבד ע"ש. ועיין בספרי נחל יצחק שם מזה. ולכן שפיר פסק המחבר דאם מצאם כו' יחזיר להבעלים משום דלא קנהו הלוה דשם כיון דאינו רק מצד התקנה ולא תקנו לכל. ואחר כותבי כ"ז ראיתי באו"ת סי' ע"ב ס"ק נ"ד שהעיר בזה ג"כ ע"ש:
ב (שם סעיף א ש"ך ס"ק ג'):
ואחר שנתבאר ב"ה הך מילתא חדתא דמלוה בעיני' לא קנהו הלוה מה"ת רק מדרבנן. לפ"ז יש לפרש על נכון לדברי רש"י בב"מ (דף ד' ע"א) בד"ה והילך דפי' רש"י הילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן דהקשה השמ"ק דהא מלוה להוצאה ניתנה ואין זה דומה לפקדון. די"ל דכוונת רש"י הוא כן כיון דע"פ דין תורה לא קנהו הלוה ויכול לחזור בו המלוה וליקחנו מן הלוה א"כ מן התורה דינו כמו פקדון דמקרי הילך אף בעת שהוא ברשות הנפקד משום דכל היכא דאיתא ברשות דמרא איתא. ואף דמצד תקנת חז"ל דהקנוהו להלוה ואפקעינהו מרשות המלוה מכל מקום הא קיי"ל דכל האומר אי אפשי בתקנת חז"ל שומעין לו. א"כ ה"ה בהך תקנה דתקנו דמלוה בעיני' לא הדרא וקנהו הלוה דתקנו זה לטובת הלוה משום דטובת המלוה לא שייכא בזה דהא לענין חיוב אונסין אף אי נימא דלא קנהו הלוה ג"כ נתחייב באונסין מעת משיכה דאף לרב הונא דס"ל בשואל קורדם לא בקע בו לא קנאו מ"מ מעידן משיכה מתחייב באונסין כמבואר בב"מ (דף צ"ט) ובקידושין (דף מ"ז). וכן לענין אם יכול הלוה לחזור בו ולהחזירו להמלוה הא אף דנימא דקנהו מ"מ הא יכול להחזירו אף בתוך זמ"פ דהא הזמ"פ הוא לתועלת הלוה כמבואר בסי' ע"ד. א"כ אין להמלוה שום טובה מן קניות הלוה רק להלוה יש תועלת וטובה אם נימא דקנהו לענין שלא יהיה יכול המלוה לחזור בו וליקחנו מן הלוה ע"כ יכול הלוה לומר אי אפשי בתק"ח דתקנו זה לטובתי א"כ מוקמינן על דין תורה ולא קנהו מעולם וה"ל הנך מעות כמו פקדון ושפיר מקרי הילך אף דהם ברשות הלוה. וזה שכתב רש"י והילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם. הכוונה דהם שלך משום דאי אפשי בתק"ח. והנה בקנין משיכה במכירה דקיי"ל דמעת דקנהו הלוקח במשיכה אף דנאנס ונשרף החפץ מ"מ חייב הלוקח לשלם מחירו ואינו יכול לומר א"א בתק"ח דיהא כמו דלא קנהו מעולם ע"פ דרכי הקני'. משום די"ל דקנין משיכה לאחר שתקנו דמעות אינן קונות לטובת הלוקח א"כ ממילא תקנו דקנין משיכה יהיה קנין המועיל משום תקנת התגרים דזהו טובת הלוקח והמוכר דיהיה קנין המועיל לטובת שניהם. משא"כ קנין משיכה במלוה בעיני' דמזה אינו טובה רק להלוה כנ"ל ע"כ שפיר יכול לומר א"א בתק"ח וה"ל שפיר הילך אף דהם ברשות הלוה. [והא דסי' קצ"ח סעיף ה' דאם התנו להדיא דמעות יקנו דקני עיין בש"ך שם ס"ק יו"ד ובב"ח בטור שם ס"ק ט"ז וקצרתי]. וזהו דוקא במלוה בעיני' דה"ל הילך משום א"א בתק"ח כו' אבל במלוה שהוציא לא ה"ל הילך כ"ז שאינם מוכנים לפני הב"ד ליתנו לו מיד כמבואר כאן. ועדיין י"ל דאם המעות הם לפני הב"ד גם רש"י סבירא ליה דמקרי הילך וכשיטת כל הפוסקים רק רש"י כתב כן לאשמועינן דהיכא דה"ל בעיני' אז אף דהם בביתו שלא בפני הב"ד ג"כ ה"ל הילך משום א"א בתק"ח כו':
וטעם החולקים על רש"י וס"ל דאף במלוה בעיני' לא מקרי הילך היכא שאינם לפני הב"ד י"ל דס"ל דמלוה בעיני' נקנה מה"ת בקנין חצר ואף בקנין משיכה מה"ת כיון דליכא חסרון כספא בזה וכמש"כ לעיל ע"פ דברי התוס' פ' השוכר את הפועל (דף ע"א ע"א) ד"ה פרדשני כו' דהיכא דליכא חסרון כספא לכ"ע קונה במשיכה מה"ת. ומה"ט כתב הקצה"ח בסי' ר"ד ס"ק ד' דהיכא דמוכר לו בעד חובו לכ"ע קונה במשיכה מה"ת וכ"כ המקור חיים הל' פסח סי' תמ"ח ס"ק ה'. וכן כתבתי מזה בארוכה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ז' וענף ח' ע"ש. אכן לפי מש"כ לעיל דמוכח בסוגיא דקידושין (דף מ"ז) דמלוה בעיני' אינו נקנה במשיכה מה"ת רק מדרבנן וכמש"כ הריטב"א שם ומשום דאין זה קנין הגוף. ע"כ נלע"ד לומר דבאמת גם החולקים על רש"י וס"ל דמלוה בעין לא מקרי הילך די"ל דמודים ג"כ לכל מש"כ דמלוה בעיני' אינו נקנה מה"ת ואפ"ה ס"ל דלא שייך לומר בזה א"א בתקנת חכמים כו'. משום דטעמם הוא דעיקר מילתא דא"א בתק"ח שומעין לו הוא דיכולה לומר איני ניזונית כו'. דלא מצינו זה רק היכא שיש לו זכות אם ירצה לזכות בזה אמרו דיכול לומר א"א בתק"ח ואיני רוצה לזכות בזכות התקנה שתקנו חז"ל לטובתי וכ"ז דלא גבתה המזונות לא היו שלה מעולם. משא"כ הכא במלוה בעיני' דמיד דמשך המלוה בעיני' קנה כבר את המעות מצד תק"ח ועכשיו שאומר א"א בתק"ח רוצה לעקור למפרע למה שזכה בגוף החפץ ע"פ תק"ח ע"כ י"ל דס"ל דבכה"ג לא מהני לומר א"א בתק"ח:
ובפרט לפי מש"כ הפוסקים דקנין דרבנן מהני בדאורייתא משום דכיון דזכה הממון כבר ע"פ הפקר כו' ונעשה שלו ממש ולכן הוי כדאורייתא. ועיין באה"ע סי' כ"ח ב"ש ס"ק ו' ובמח"א הלכות מכירה קנין משיכה סי' ב' ובאחרונים מזה. וכיון דזכה כבר כדין זוכה מהפקר ע"כ לא שייך לומר בכה"ג א"א בתק"ח דהא לאחר שזכה כבר הוי שלו מה"ת. ולכן שפיר ס"ל להחולקים על שיטת רש"י לדון דאף מלוה בעיני' לא הוי הילך דכיון דקנהו כבר ואפקינהו חז"ל מרשותו בתורת הפקר כו' וקנהו כבר הלוה ע"כ אינו יכול לומר א"א בתק"ח:
והא דב"ק (דף ח') בלקח עידיות באחרונה דמסיק הסוגיא דיכול לומר טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש ב"ח משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי דהאומר א"א בתק"ח כו'. אף דהתם לא הוי מחוסר גוביינא זה הזכות שזיכו חז"ל להלוקח דלא יטרפו ממנו כ"ז שיש ב"ח א"כ הא הוי כמו שזכה כבר לרשותו להזכות שתקנו לטובתו ואפ"ה חזינן דגם בכה"ג שייך לומר א"א בתק"ח כו'. שא"ה דהא גם עכשיו שאומר א"א בתק"ח הוי השדה ברשותו כ"ז שלא גבהו הבע"ח דהא בע"ח מכאן ולהבא גובה לכן לא שייך לומר בזה להסברא שכתבתי לעיל. אבל היכא שזכה כבר לגוף החפץ מצד תק"ח ועכשיו ע"י א"א בתק"ח רוצה לעקור לזכייתו מה שזכה כבר בגוף החפץ בזה שפיר הסברא נוטה דאינו יכול לומר בכה"ג א"א בתק"ח דהא זכה כבר כדין זוכה מהפקר והוי כמו דהוא שלו מדאורייתא. וגם יש לחלק דשאני היכא דכבר גילה דעתו דרוצה בתקנת חז"ל שתקנו להתקנה זו וקצרתי:
ובשיטת רש"י דנתבאר דטעמו הוא משום א"א בתק"ח כדי שלא יתחייב שד"א אף שזכה כבר מן עת המשיכה להמלוה בעיני' מ"מ ס"ל לרש"י דגם בכה"ג שייך לומר א"א בתק"ח. וכמו שמצינו כה"ג בב"ק (דף ח') דגם במה שזכה כבר והוא ברשותו ג"כ יכול לומר א"א בתק"ח ואינו מחלק כנ"ל. וי"ל דס"ל לרש"י כהסוברים דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא משום דאף לאחר שזכה בהממון הוי זכותו רק בשם קנין דרבנן ולא נקרא בשם קנין דאורייתא כלל מעולם וע"כ שייך עדיין עליו לומר א"א בתק"ח. ובפרט לפי מה שמוכח מן ב"ק (דף ח') דאף היכא דלא הוי מחוסר גוביינא זכותו שתקנו לו חז"ל מ"מ יכול לומר א"א בתק"ח ואינו מחלק כפי החילוק שכתבתי לעיל לשיטת החולקים על רש"י. וגם הא חזינן דאף היכא שתבעה זמן רב מזונות מבעלה אפ"ה יכולה לומר אח"ז על ימים הבאים איני ניזונית כו'. הרי דאף דהיה גילוי דעת ממנה שרוצית בהתקנה מ"מ יכולה לומר אח"ז א"א כו'. רק להחולקים על רש"י יש עדיין לחלק דשא"ה דכל יום ויום הוא חיוב בפ"ע ע"כ אין זה מקרי גילוי דעת כ"כ משא"כ הכא שכבר קיבל המעות בהלואה ע"כ מקרי זה שפיר גילוי דעת שרוצה בהתקנה זו ע"ז המעות ויש להאריך בכ"ז:
ענף א:
שוב ראיתי כי באמת מוכח דהיכא שכבר זכה בהחפץ שתקנו חז"ל שיהיה שייך לו דאז אינו יכול לומר אח"ז א"א בתק"ח ולעקור למפרע למה שזכה כבר לגוף החפץ וכמש"כ לעיל להסביר שיטת החולקים על רש"י דהא מצינו בכתובות (דף פ"ג ע"א) הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך דמאי כותב אומר ומשום א"א בתק"ח נגעו בה ומקשו א"ה אפילו נשואה נמי ומתרץ דידו כידה או ידו עדיפא מידה. הרי להדיא דהיכא שכבר זכה בהזכות שתקנו חז"ל להבעל שיהיה כלוקח להפירות בנכסי אשתו לאחר הנישואין דאינו יכול לומר שוב א"א בתק"ח לעקור למפרע למה שזכה כבר ודוקא בעודה ארוסה דלא זכה עדיין בזה יכול לומר א"א בתק"ח אבל לא בנשואה. א"כ ה"ה מ בנ"ד במלוה בעיני' דזכה כבר מן עידן דמשכו לרשותו להמעות דנקנה לו גוף המעות מצד תק"ח דהדין נותן דלא יהיה יכול לומר א"א בתק"ח להפקיע זכותו מה שזכה כבר לגוף המעות. ולפ"ז מוכח כהחולקים על שיטת רש"י דס"ל דמלוה בעיני' לא נקרא הילך משום דאינו יכול לומר א"א בתק"ח לעקור זכותו למפרע וה"ל כמו סילוק על זכותו שיש לו כבר דלא מהני וכמו בכותב דו"ד אין לי בנשואה דלא מהני אף דאינו רק מדרבנן: אך יש לחלק ולתרץ לשיטת רש"י די"ל דשאני במלוה בעיני' דאף דקנהו כבר מדרבנן מ"מ אינו כדאורייתא דאף דנימא כהסוברים דקנין דרבנן מהני בדאורייתא. עיקר הטעם הוא דכיון דזוכה מדרבנן הוי כמו זוכה מהפקר משום דהפקר כו' הפקר. וכמש"כ היש"ש פ' מרובה סי' ז' והובא בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' וכפי שכתבו האחרונים מזה. אבל במלוה בעיני' חזינן דלא עשו זה דיהיה דינו כמו זוכה מהפקר דאם נימא דבכל מלוה בעיני' הוי דין הלוה כמו זוכה מהפקר דהא ע"פ דין תורה חוזרת המלוה בעיני' להמלוה רק רבנן אפקרינהו וזכה הלוה מן הפקר. א"כ לא יהיה שייך דין איסור רבית מה"ת בכל הלואה בעולם דהא בכל הלוואות הוי מתחלה מלוה בעיני' וכיון דהוי הפקר בעת שמתחיל להוציא המעות שלוה א"כ לא שייך בכה"ג דין רבית קצוצה מדאורייתא דעיקר איסור רבית מה"ת הוא על המעות של המלוה שמקודם שהתחיל הלוה להוציא המעות היה שייך המעות להמלוה ויוצא המעות מן רשות המלוה לרשות הלוה. אבל היכא שהיה הפקר מקודם שנכנס לרשות הלוה ועיקר זכיות הלוה הוא מן ההפקר בוודאי לא שייך בכה"ג רבית דאורייתא. ואף דמדרבנן י"ל דגם בכה"ג שייך איסור אבק רבית משום דמן עת שמשך המעות חל על הלוה החוב ובעת שמושך לרשותו אח"ז זכה מן ההפקר וע"כ שייך גם בכה"ג רבית דרבנן אכן רבית מה"ת לא שייך בכה"ג כיון שבעת שמתחיל להוציא המעות ה"ה זוכה מהפקר דהא עד עת שהפקירו חז"ל היה המעות שייך להמלוה וכיון דמקודם דזוכה הלוה היה הפקר א"כ מה"ת אינם יוצאים המעות מן רשות המלוה לרשות הלוה רק רשות ההפקר הפסיק בנתיים וכן מה שזוכה הלוה למלוה בעיני' הוי כמו זוכה מהפקר א"כ לא שייך בזה רבית דאורייתא:
וכש"כ לשיטת רש"י דהובא ביו"ד סי' קס"ו סעי' ב' דגם אחר ההלואה שהתנה לתת רבית בעת הרווחת הזמן ג"כ מקרי ר"ק דאורייתא וכמבואר ברש"י ב"מ (דף ס"ד ע"ב). ואי נימא דכל הלואה כיון דמקודם דהוציא המעות היה המלוה בעיני' דזכהו הלוה אז מן ההפקר א"כ לא שייך בזה רבית קצוצה לאחר ההלואה דהא עכשיו בעת הקציצה הוי לאחר שזכה הלוה כבר מן ההפקר. ולכן אף אם נדחוק לומר דאם היה הקציצה בעת שהבטיחו להלוות דאף דזכהו הלוה להמלוה בעיני' מן ההפקר מ"מ שייך בזה ר"ק מה"ת כיון דהקציצה היה מקודם דהפקירו. אכן היכא דהתנה לתת הרבית בעת הרווחת הזמן א"כ מה"ת לא שייך בזה איסור רבית כיון דמה"ת הוי זכות הלוה בהמעות כדין זוכה מהפקר דהא הפקר כו' הפקר מה"ת. ולא שייך בזה רק רבית דרבנן דהא חז"ל יכולים לתקן דגם בכה"ג שייך רבית דרבנן. וכיון דחזינן דגם לאחר שתקנו חז"ל דכל מלוה בעיני' אינו בחזרה מ"מ שייך ר"ק מה"ת. ע"כ מוכח דלא עשו חז"ל לזה הזכות שזיכו לטובת הלוה דיהיה קונהו במשיכה דיהיה דינו כמו זוכה מהפקר. וחלקו בזה משום דלא רצו לתקן בזה התקנה דיהיה כמו זוכה מהפקר כו' דא"כ יהיה נעקר רבית קצוצה בהלואה מה"ת לגמרי. וגם הא מצינו בתוס' ב"ק (דף ע"ט ע"א) סד"ה תקנו משיכה כו' דלא תקנו היכא דאתי לידי קולא כו'. ועיין במח"א ה' מכירה קנין משיכה סי' ב'. ואף דיש לחלק בנידון התוס' דב"מ הנ"ל דשאני התם. מ"מ מצד הסברא בלא ראיות התוס' הנ"ל ג"כ י"ל כן דלא רצו לתקן תקנה דיהיה כמו זוכה מהפקר דיהא נעקר עי"ז עיקר דין איסור דאורייתא דלא יהיה שייך כלל הך דין מה"ת. וע"כ לא עשו זכות הלוה דיהיה דינו כמו זוכה מהפקר רק כמו תקנת חז"ל בעלמא שתקנו אף היכא דלא שייך הפקר כו' הפקר כדמצינו כן בכמה דוכתי. רק היכא דהיו יכולים לתקן תקנה בממון משום הפקר ראו לתקן כן אבל היכא שלא היו יכולים לתקן כן כמו בנ"ד דיהיה נעקר עי"ז דין רבית קצוצה דאורייתא ע"כ לא אלמוה לתקנתם דיהיה בתורת הפקר כו' רק כמו הרבה תקנות שתקנו אף היכא דלא שייך כלל הפקר כו'. ועיין בספרי נחל יצחק בקונטרס ביאור ספק תקנה ענף ג' ובסי' ל"ט סי' ג' בקונטרס ש"ד ענף ב' וקצרתי. וכן במה שהבאתי שם דברי הכ"מ:
וכיון דנתבאר דבהך תקנה דמלוה בעיני' נקנה במשיכה להלוה דלא עשו בהך תקנה דינו כמו זוכה מהפקר. ע"כ לא שייך בזה לומר דלאחר שזכה כבר הלוה בהמלוה בעיני' יהיה דינו כדאורייתא דהא עיקר הטעם דהוי דינו כדאורייתא הוא משום דעשו זה כמו זוכה מהפקר כנ"ל וכיון דבנ"ד לא עשו זכותו דיהיה כמו זוכה מהפקר ע"כ נשאר זכותו מה שזיכו לו חז"ל כמו דרבנן ממש ולא הוי זכותו אלימא כמו דאורייתא. ע"כ שפיר כתבתי לעיל להסביר שיטת רש"י דס"ל דאף לאחר שזכה הלוה יכול לומר א"א בתק"ח לעקור זכותו למה שזיכו לו חז"ל למפרע דהא אף לאחר זכייתו הוי עליו שם דרבנן בלבד. וכבר כתבתי לעיל להוכיח מן ב"ק (דף ח') דאף במה שזכה כבר לזכותו שזיכו לו חז"ל יכול לומר א"א בתק"ח. ואף שיש עדיין מקום לחלק דשאני היכא דכבר גילה בדעתו דרוצה בהזכות שזיכו לו חז"ל מ"מ זה החילוק אינו מוכרח כ"כ ע"כ שפיר י"ל בשיטת רש"י כמו שכתבתי. וכן לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף א' בשם היש"ש דחד מ"ד יליף מניין שהפקר כו' הפקר מן כל אשר לא יבא כו' וחד מ"ד יליף מן אלה הנחלות אשר נחלו כו' וכתב דהוי נפ"מ רבתא ביניהם ע"ש. ובנ"ד אף להמ"ד דבתורת הנחלת ירושה אתינן עלי' דגם בכה"ג לא שייך איסור רבית כיון דעיקר זכיות הלוה הוא בתורת מה שמנחילין הזקנים והראשים וכמש"כ לעיל אליבא דמ"ד דבתורת הפקר כו' אתו עלה. ועוד דנ"ל דאף לר"א דיליף לי' מן אלה הנחלות כו' ס"ל ג"כ דמתחלה הפקירו ואח"ז הנחילו להזוכה משום דהא אמרו בגיטין (דף ל"ו) וביבמות (דף פ"ט) בזה"ל מניין שהפקר כו' ר"א א' מהכא אלה הנחלות כו' דמשמע דר"א קאי אדלעיל דהך הפקר כו' נלמד מן אלה הנחלות כו'. משום דבלא הפקר כו' לא שייך לומר דמנחילין כו'. דהא על דבר שיש לו בעלים לא שייך הנחלתם. ולכן מוכח מן אלה הנחלות כו' דיכולים להפקיר ואח"ז יכולים להקנותן למי שירצו אף בלא דרכי הקנין וכמש"כ בספרי שם להך מ"ד דיליף מן אלה הנחלות כו' דזהו הנפ"מ בין הנך מ"ד:
ועפ"ז יש להעיר בדברי המראה הפנים לפיאה פ"ה ה"א בירושלמי בד"ה אמר לי' ר' יוסא כו' ואכמ"ל. ועיין בספרי נחל יצחק סי' ב':
ולכן שפיר י"ל דהא דכתובות (דף פ"ג) דבנשואה כיון שזכה הבעל כבר לא שייך לומר בזה א"א בתק"ח משום דאחר שהקנו חז"ל להבעל בתורת הקנאה וכדין נחלת הראשונים הוי שלו ממש כדין מה שזוכה לאיזה ענין מדאורייתא. אכן במלוה בעיני' כיון דחזינן דלא דנו בכה"ג לדין הפקר כו' דא"כ יהיה נעקר דין איסור רבית מה"ת ע"כ שפיר יש לדון בזה אף לאחר שזכה כבר לומר א"א בתק"ח כנ"ל. וכן יש מקום לדון דכיון דמוטל על הלוה החיוב לשלם להמלוה את חובו ע"כ לא שייך בזה לומר הפקר כו' דא"כ איך יחול החיוב עליו כיון דהוא זוכה מהפקר. והיכא דלא שייך הפקר כו' תקנו לתקנתם אף היכא דלא שייך הפקר כו' וכדמצינו להכ"מ ה' שמיטה פ"ט ה' ט"ז שכתב דלהוציא לא אמרינן הפקר כו'. ואפ"ה חזינן דתקנו כמה תקנות אף להוציא ממון. הרי דלא תליא בזה וה"ה בנ"ד. ומ"מ העיקר כמש"כ לעיל דכיון דיהיה נעקר איסור רבית מה"ת ע"כ לא עשו בזה לדין הפקר כו' משום דלפי מש"כ כעת דא"כ איך חל החיוב על הלוה כיון דזוכה מהפקר. זה יש לדחות דאכתי י"ל דבעת שמושך הלוה המעות חל אז החיוב עליו וכדאמרו בקידושין (דף מ"ז) וב"מ (דף צ"ט) דלאונסין החיוב חל עליו לכ"ע מעת המשיכה. ואחר שמושכו הפקירו וזכה אז מהפקר ע"י חצירו וכה"ג. או מן מה שהזקנים מנחילין כו' כנ"ל דלפ"ז לא בעי דין קנין כלל וכמש"כ היש"ש שהובא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ובספרי נחל יצחק סי' ב' כנ"ל. אכן לפמש"כ משום דיהיה נעקר איסור רבית מה"ת א"כ אף דנאמר דלאחר שמשכו הפקירוהו והקנו לו ג"כ לא שייך איסור רבית כיון דמקודם שהוציא המלוה היה עליהם דין הפקר ואין כאן הוצאה מרשות המלוה לרשות הלוה וכמש"כ לעיל ע"כ הדבר מוכרח כנ"ל: ואחר שנתבאר שיטת רש"י על נכון ב"ה ע"כ לדינא י"ל דאם אומר הלוה הילך על מעות בעיני' שהלוהו והם ברשות הלוה די"ל הלוה קים לי כשיטת רש"י דאין לחייבו שד"א משום דיכול לומר א"א בתק"ח ודינו כמו מעות פקדון דה"ל הילך אף דהם ברשות הנפקד. ואף דלא נראה כן מדברי הפוסקים מ"מ לפי מה שהסברתי כ"ז שפיר י"ל כן וקשה לחייבו שד"א וכדין כל ספיקא דדינא:
ענף ב:
העלה דהיכא דנתחייב במקצת משום מתוך שאי"ל משלם כגון באומר על מקצת לא ידענא וע"א מעיד על מקצת או כגון נסכא דר' אבא דאף דמשלם המקצת מצד מתוך שאינו יכול להשבע משלם מ"מ על המותר שתובעו אינו נשבע רק היסת דזה לא הוי כמו העדאת עדים דר"ח לחייבו שד"א על המותר וכמו שפסק הרמב"ם ספ"ד הל' גזלה והטור סי' שס"ד ודלא כדעת יש אומרים דהובא שם. וכן פסק המחבר לקמן סי' שס"ד סעי' ו':
ולענ"ד יש לתמוה בזה מן הא דסי' ע"ב סעיף ל' דכתב המחבר שם דהיכא דשמעון ה"ל מתוך שאינו יכול להשבע משלם על הדינר הג' מצד שומר שמסר לשומר דנתחייב מצד מתוך שאינו יכול להשבע משלם ע"כ חייב שד"א על דינר הרביעי דהוי כמו העדאת עדים דר"ח:
וכמו שפירש הש"ך שם ס"ק קכ"ט. וקשה הא כיון דפסק הש"ך הכא דהיכא דנתחייב משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם זה לא הוי כמו העדאת עדים לחייבו שבועה על המותר. א"כ ה"ה בשומר שמסר לשומר דחייב משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם כמו שכתב המחבר להדיא. דלא ישבע על המותר שד"א רק היסת. וגם דברי המחבר סתרי אהדדי מן הא דסי' שס"ד להא דסי' ע"ב. אך לולא דברי הש"ך היה אפשר לחלק דשאני היכא דטוען הנתבע ברי כמו הא דסי' שס"ד דטוען דידי חטפי ע"כ לא הוי כמו העדאת עדים דר"ח. משא"כ בשומר שמסר לשומר דטוען איני יודע אם נאנסו או לא ע"כ הוי כמו העדאת עדים. אכן לפמש"כ הש"ך הכא דאף דטען על המקצת לא ידענא ג"כ אינו נשבע על המותר רק היסת א"כ תקשה מהא דסי' ע"ב ע"ז. ודוחק לחלק דשאני היכא דלא נתחייב משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם מצד טענתו אלא ע"י העד הבא לאחיו. משא"כ היכא דנתחייב מתוך טענתו כמו בשומר שמסר לשומר דמיד דבא לב"ד דנסתפק אם נאנסו או נגנבו דחייב משום מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם. דמ"ש הא עיקר החיוב הוי הכל משום מתוך כו'. וזהו צע"ג ולא ראיתי לאחד מהאחרונים שיעוררו בזה: ומחמת חומר הקושיא נלענ"ד לחלק דהא בהא דסימן ע"ב דמיירי התם באומר נאנסו ואינו פטור רק בטענת אונס משום דהא ס"ל להמחבר שם דה"ל ש"ש וכמש"כ הש"ך שם בסי' ע"ב ס"ק קכ"ז יע"ש. ומבואר בב"ב (דף ע') דנאנסו לא שכיח וכמבואר בח"מ סי' ק"ח ובשא"ד. א"כ הוי פטורו בטענה דלא שכיחא. ע"כ בזה ע"י צירוף להא דהוי מתוך שאינו יכול להשבע משלם הוי זה כמו העדאת עדים דר"ח דמבררים דמגיע הממון בבירור. וכמו בא"י אם פרעתי דכתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ג דכיון דנתחייב עי"ז בב"ד הוי זה כמו העדאת עדים דר"ח לחייבו שד"א על המותר והוי כמו אנן סהדי. ע"כ ה"ה ברוב וצירוף משאויל"מ הוי זה כמו אנן סהדי אף להרמב"ם והמחבר דסי' שס"ד. ודוקא מתוך שאינו יכול להשבע משלם דליכא רובא לסייע לי' זה לא הוי כמו העדאת עדים דר"ח. אבל כשהרוב מסייעו הוי זה דבר ברור כמו כל אנן סהדי. דהא באמת סוקלין ושורפין על סמך הרוב. אלא בממון לא מהני רובא להוציא מהמוחזק. אבל היכא דיש צירוף סברא לזה אזי הוי הרוב כמו אנן סהדי כיון דמוציאין מהמוחזק מצד איזה טעם עכ"פ משום דהרוב מברר לנו עיקר הענין ולכן הוי זה כמו העדאת עדים דר"ח. ועפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך בסי' ע"ב על מה דנקטו התם דטוען נאנסו מיד לוי דה"ה נגנב ונאבד לשיטת הי"א דמלוה על המשכון ה"ל ש"ח. אבל לפמש"כ י"ל דדוקא נאנסו דה"ל טענה דלא שכיחא משא"כ נגנבו ונאבדו דשכיח וכמש"כ הכנה"ג והובא בתומים סי' ק"ח ס"ק ה' דכתב בשם הרבה מחברים דגניבה ואבידה שכיח ודוקא אונס לא שכיח ע"ש. ולפ"ז י"ל דבטענת נגנבו כיון דמיפטר בטענה דשכיחא ע"כ לא הוי חיובו אלא מצד מתוך שאינו יכול להשבע משלם לחודי' וזה הא לא הוי כמו העדאת עדים דר"ח כנ"ל. אך אפשר לומר דהא כתב הש"ך בסי' קכ"א ס"ק ס"א דגניבה ואבידה לא שכיח ג"כ כדמשמע בר"פ המפקיד יעו"ש. ע"כ שפיר כתב הש"ך הכא בסי' ע"ב הנ"ל דה"ה בטענת נגנבו ואין זה סתירה לכל מש"כ: היוצא לנו מכל זה דין מחודש דאף דמתוך שאינו יכול להשבע משלם לא הוי כמו העדאת עדים דר"ח. עכ"ז היכא דרובא מסייע לי' הוי זה כמו העדאת עדים דר"ח לחייבו שד"א על השאר. וגם למדנו מהא דסי' ע"ב הנ"ל דכתב המחבר להדיא דשומר שמסר לשומר חייב משום משום אינו יכול להשבע משלם. ובסי' רצ"א ש"ך ס"ק מ"ד הביא שם שיטת הסוברים דשומר שמסר לשומר דחייב זהו משום איני יודע אם החזרתי. ושארי פוסקים ס"ל דחייב משום משום אינו יכול להשבע משלם. אבל הכא מהמחבר הנ"ל מוכח להדיא דס"ל דחיובו הוי מצד מתוך שאינו יכול להשבע משלם. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ב סעיף ל' מש"כ שם:
סע' ו' ש"ך ס"ק י"ט מלבד בחשוד כו'. וכן מוכח מן התוס' ב"ב (דף קס"ד) בד"ה גופא א' רב כו' שכתבו באה"ד ואין לומר שיכתוב בשבילו לענין אפוקי ממונא מחשוד. דלא מהימן אלא בשבועה וכמש"כ בהגהת הב"ח שם. הרי דס"ל להתוס' בפשיטות דאין מוציאין מהחשוד ע"י ע"א בלא שבועה. ועיין בנתיבות וקצרתי:
ענף ג:
בשני כתי עדים המכחישים זה את זה דאמרינן סלק עדותן וכמאן דליתנהו ואם היה חייב היסת כו' השתא נמי משתבע הך שבועה כו' עכ"ל. והתומים השיג עליו. והקצה"ח והנתיבות כתבו לפרש כוונת הש"ך דשאני שבועה דעיקרו הוא לברר הספק א"כ גם בתרי ותרי עדיין הספק במקומו וחייב לישבע שד"א או היסת עי"ש:
ג (שם סעיף א' ש"ך ס"ק ג'):
ולפענ"ד יש לדון בשבועת היסת בתרי ותרי המכחישים זא"ז. דהא עיקר הטעם דשבועת היסת אמרו בשבועות (דף מ') דעיקר הטעם הוא משום חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו. והיכא דליכא חזקה הנ"ל אין טעם להשביעו. וכמו שכתב ההפלאה באה"ע סי' פ' סעי' ט"ז טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן כו'. וכתב הח"מ שם דלא תקנו שהיא תשבע היסת על טענתו כו'. וכתב ההפלאה שם ס"ק י"ח דלכן פטורה משבועה כיון דעיקר טעם שבועת היסת משום חזקה א"א תובע כו'. והכא עיקר חזקה כנגדו דחזקה אין אשה מעיזה כו' ואע"ו דגבי ב"ח נמי איכא א"א מעיז פניו בפני ב"ח. באמת מקשה הש"ס כן בשבועות ומשני משום אשתמוטי עכ"ל. אלמא דמצינו דהיכא דלא שייך הטעם דהגמ' הנ"ל לא אמרינן דישבע היסת. ועיין במהרי"ט סי' קנ"א בח"מ שכתב דעיקר ש"ה הוא משום חזקה א"א תובע וזה אנו רואין שתובע אע"פ שא"י לא תקינו רבנן וכעין זה כתב המקנה בסי' מ"ט:
ובאמת מצינו סתירה לזה ממש"כ התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה אלא הא דאמר ר"נ כו' דפירש רב האי גאון דמשביעין ש"ה אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אשתמוטי וקשה דבפ' שבועת הדיינין משמע דלא מחייב היסת אלא משום אשתמוטי. וי"ל דכיון דבאינו בעין משתמט אף כשהוא בעין לא פלוג רבנן א"נ אקושיא דר' חייא סמיך עכ"ל. אלמא דס"ל לרב האי והתוס' דאף היכא דיש חזקה דא"א מעיז א"כ איכא חזקה נגד חזקה א"א תובע. מ"מ חייב היסת משום לא פלוג ודלא כההפלאה הנ"ל ועיין בח"מ סי' צ"ה ובשא"ד דלדינא קיי"ל כתירץ א' של התוס' הנ"ל. ועיין בשבועות (דף מ') בתוס' ד"ה אשתמוטי הוא דקמשתמיט כו'. ומהא דח"מ סי' ע"ח בש"ך ס"ק ט"ו דכתב שם בחזקה דתו"ז צריך המלוה לישבע היסת לאחר הפרעון. ועיין באה"ע סי' צ"ו בב"ש ס"ק ח'. ולא אמרינן דהא נגד החזקה דאין אדם תובע כו' יש כנגדו חזקה דתו"ז. דז"א דהא החזקה דתו"ז עשה פעולתו להוציא מהמוחזק. דהא המוחזקות של הלוה דהי' מתחלה ובצירוף חזקה דאין אדם תובע כו' דהשתא מצטרפין נגד החזקה דתו"ז וע"כ חייב ש"ה. וזה הטעם שייך ג"כ בחזקה דשלש שנים. אך כ"ז הוא היכא דהיה חזקה א"א תובע כו' דאף דאמרינן לא פלוג כמש"כ התוס' בתירוץ א' דב"מ הנ"ל. זהו בסוף דינא דכיון דיש כאן חזקה דא"א תובע אף דאיכא כנגדו חזקה הסותרו מ"מ כ' התוס' בתירץ קמא הנ"ל דאמרינן לא פלוג. אבל היכא דליכא חזקה דא"א תובע כלל בוודאי לא מצינו דאמרו בזה לא פלוג דהא לא שייך בזה תחלת דינא כלל. וי"ל דמודו בזה לתירוץ הב' של התוס' בב"מ הנ"ל. וכמש"כ התוס' בשבועות (דף מ') ד"ה אשתמוטי כו' כנ"ל. ועיין מזה לעיל סי' ע"ה סעי' כ"ג בענף בית במש"כ שם. וכעין זה כתב הט"ז בסי' צ"ד סעי' ו' דכיון דעיקר ש"ה הוא משום חזקה א"א תובע ע"כ היכא די"ל אם אי' כן ה"ל קלא ואיתרע החזקה זו דפטור מש"ה:
ולפ"ז יש לדון לפי מה דמצינו בח"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז בשטר ששנים אומרים שהוא פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן בי'. כמש"כ הרשב"א והובא בש"ך שם ס"ק ק"א וכ"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק ב' באה"ד שם. ועיין בתומים סי' נ"ח ס"ק ה' מש"כ שם בשם הפר"ח ומה שהשיג עליו. א"כ מוכח מזה דלא מהני חזקה דמצד בירור הדבר היכא דתרי ותרי מכחישין זא"ז. והא דאמרינן בכ"מ בתרי ותרי מדאורייתא אזלינן בתר חזקה. היינו אוקי אחזקה. אבל חזקה דמצד בירור הדבר לא מהני בתרי ותרי. דהא זה לא עדיף מאילו באו עוד עדים להעיד דהא תרי כמאה וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ב) ובב"ב (דף ל"א) גבי מיגו ע"ש. ושאני אוקי אחזקה משום דכן גזרה התורה בכל ספק למיזל בתר אוקי אחזקה. וכן מצאתי בתשובת רע"א זצ"ל סי' קל"ז שכתב לדון בתרי ותרי במקום רוב דנסתפק בזה בעל שושנת העמקים. וחכם אחד רצה להוכיח לזה מהא דתרי ותרי בפרעון השטר דלא מגבינן אף דאיכא בזה חזקה דשטרא בידי מאי בעי. וכתב הרע"א לדחות זה דנהי דשטרא בידי מאי בעי אלים מרוב. מ"מ הא החזקה דשטרא בידי מאי בעי הוי כמו הוכחה דאנן סהדי והוי כמו כת עדים דאמרינן תרי כמאה. משא"כ במקום רוב י"ל דבתרי ותרי כיון דהוי ספק ניזיל בתר רוב דכך אמרה התורה דבכל ספק תיזיל בתר רוב. וה"נ בתרי ותרי כו'. וכ"כ רע"א שם בסי' קל"ו להסתפק בתרי ותרי דאיכא חזקה דאין אדם פורע תו"ז דאפשר דלא אזלינן בזה בתר חזקה משום דחזקה דמצד בירור דהוי כמו אנן סהדי א"כ הא תרי כמאה ע"ש. וכ"כ הפרמ"ג ליו"ד בפתיחה לה' שחיטה דמהני רוב בזה:
ויש להביא ראיה לזה ממש"כ הריטב"א בכתובות (דף כ' ע"א) ד"ה אלא אמר ר"נ כו' דבתרי ותרי דהתם דאמרי קטנים היו לא שייך לאוקמי אחזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול משום דלא מהני הך חזקה היכא דאיכא עדים דמכחישין לה כו'. וכ"כ הרשב"א בכתובות (דף כ"ב ע"א) ד"ה עירעור דמאי כו'. ולא כתבו להסביר דמפני מה לא תועיל חזקה זו כמו שארי אוקי אחזקה אף בתרי ותרי. [ועיין בתוס' כתובות (דף כ') ד"ה אלא אמר רב נחמן כו']. דהא סמכינן על חזקה זו דאין עדים חותמין כו'. אף להוציא ממון כמבואר שם. אבל לפמש"כ רע"א זצ"ל דבחזקה דתו"ז כיון דהיא אלימא ע"כ לא מהני זה במקום תרי ותרי כנ"ל. א"כ ה"ה גבי הך חזקה דאין עדים חותמין כו' ולא עדיף מאלו באו עוד עדים דהא תרי כמאה. וזהו כוונת הריטב"א והרשב"א הנ"ל. וזהו סייעתא לסברת הגאון הנ"ל:
(הגה"ה:
ולכאורה יש להוכיח מהתם דאף רוב לא מהני בתרי ותרי. דהא כתבו התוס' בכתובות (דף י"ח) דאונס מחמת נפשות לא שכיח. א"כ במעידים עדים אחרים על עדי השטר דהיו אנוסים מחמת נפשות. א"כ מבעי לן לומר אוקי תרי לבהדי תרי ונסמוך על הרוב דאנוסים מחמת נפשות לא שכיח. וכמש"כ רע"א זצ"ל דרוב מהני בתרי ותרי. ויש לדחות משום דהא דרוב מהני משום דכך גזרה התורה למיזל בתר רוב במקום ספק והא לא מהני בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב. והא דלא מהימן הלוה לומר דהיו אנוסים מחמת נפשות. בע"כ הטעם משום דאונסים מחמת נפשות לא שכיח כלל. א"כ זה הרוב הוי ג"כ מצד בירור הדבר והוי כמו אנן סהדי. א"כ הא זה לא מהני בתרי ותרי כמו בחזקה דתו"ז או חזקה דשטרא בידי מאי בעי דלא מהני בתרי ותרי כנ"ל. ומ"מ זהו דוחק דזהו נגד הסברא וקצרתי. (ע"כ הגה"ה)): ובעיקר ראייתי מהא דכתובות הנ"ל דלא מהני חזקה דאין עדים חותמין כו' במקום תרי ותרי וכמש"כ הרשב"א והריטב"א כנ"ל. יש לחלק דשא"ה דהא באמת עדי השטר אין מעידים לפנינו כלל האיך היה המעשה. ועדים אחרים מעידים שהיו אנוסים. ואמרינן דזה הוי כתרי ותרי. וכן במעידים שהיו קטנים. משום דסתם שטר הבא לפנינו הוי כאילו מעידים לפנינו דלא היו קטנים משום חזקה דאין עדים חותמין. וכן באנוסים מחמת נפשות מחשב השטר כתרי משום סברא דאנוסים לא שכיח. דאילו מחמת חזקת כשרות של העדים לא שייך רק באנוסים מחמת ממון. א"כ לא שייך בזה לדון אוקי תרי לבהדי תרי ונסמוך על חזקה הנ"ל או על לא שכיח כלל כנ"ל. דהא עיקר מה דאמרינן דהשטר הוי כתרי המעידים לפנינו זהו הכל העיקר מחמת החזקה ולא שכיח כלל כנ"ל. א"כ כבר נסתלק החזקה והרוב גמור הנ"ל. משא"כ בחזקה דתו"ז וכה"ג במקום תרי ותרי המכחישים זא"ז בע"פ לפנינו. שפיר י"ל עדיין אוקי תרי לבהדי תרי ולא נסתלק מעולם החזקה הנ"ל. ע"כ אין זה שייכות כלל לענין הספק של רע"א זצ"ל הנ"ל. וגם י"ל דזהו כוונת הריטב"א והרשב"א הנ"ל. ועפ"ז יש לעיין הרבה בסוגיא דכתובות ובתוס' שם. וראיתי בשב שמעתתא שמעתא ו' פ' כ"ב שכתב ג"כ לדון בתרי ותרי במקום חזקה דתו"ז דלא מהני. והך חזקה הוי כמו אנן סהדי ותרי כמאה. וה"ה רובא אינו יכול להכריע בתרי ותרי משום דרוב הוא מצד ראיה שנוטה להתיר יותר מלאיסור. ודוקא חזקה דמעיקרא מהני בתרי ותרי משום דזהו מצד דאין יכול להוציאו מחזקתו קמא כו'. ובזה מתורץ קושיות הרא"ה דהקשה דבקטנים איכא חזקה דאין עדים חותמין כו' משום דחזקה דהוי מצד סברא לא מהני במקום עדים יותר מאלו באו עוד עדים דהא תרי כמאה עכ"ל הש"ש בקצרה. הרי דכתב ג"כ דחזקה דתו"ז וכה"ג וכן ברוב לא מהני בתרי ותרי. ודלא כסברת רע"א דכתב לחלק דשאני רוב. אך מש"כ לתרץ קושיות הרא"ה לפי מה שכתבתי לחלק אינו ענין זה לחזקה דתו"ז או רוב במקום תרי ותרי המכחישים לפנינו בע"פ. וגם לא הביא לדברי הרשב"א והריטב"א דכתובות הנ"ל: