נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פו
א:
בענין שעבודא דר"נ. והקשו הראשונים דל"ל קרא על שדר"נ תיפוק ליה דהא כל מה דאית ליה משועבד לבע"ח בתורת שעבודא דאורייתא והובא זה בקצה"ח ריש סי' פ"ו:
ולפענ"ד נראה דנפ"מ רבתי מהא דשדר"נ לגבי הא דכתובות (דף נ"ט) דקונם מפקיע משעבוד. והקשו התוס' והרא"ש שם דא"כ כל בע"ח יפקיע ע"י קונם ותי' דאלמוה רבנן לשעבוד דבע"ח משום נעילת דלת ויש חולקין וס"ל דחל הקונם אלא דכופין ליה להיות מיתשל אנדריה וכמש"כ הר"נ והנ"י והובא כ"ז בסי' קי"ז סעיף ז'. א"כ נפ"מ משדר"נ לענין אם הלוה אסר נכסיו על המלוה בקונם דמה"ת הקונם מפקיע משעבוד לכ"ע. אבל מצד שדר"נ דשווי' התורה להלוה השני כאלו הוא בע"ד של המלוה הא' והוי כאלו הלוה לו והוא המלוה האמיתי מצד דגזרה התורה ונתן לאשר אשם לו וכמש"כ הקצה"ח בזה. ע"כ וודאי לא מהני הקונם של הלוה הראשון להפקיע מהמלוה הב' וגובה מהלוה הב' דהוי בע"ד שלו ממש. דדוקא מידי שעבוד מצי להפקיע ע"י קונם. אבל לא ממה ששייך לו בתורת שלו ממש דהוי בע"ד שלו כנ"ל. וכן י"ל לפ"ז במה דקיי"ל ב"ח קונה משכון ועיין בסי' ע"ב. דהוי ג"כ נפ"מ לענין דאם אסר הלוה נכסיו בקונם על המלוה דכיון דקונה משכון לא מהני הקונם של הלוה להפקיע זכות של המלוה דזיכה לו התורה: ובאמת יש להעיר עפ"ז בהא דב"מ (דף קי"ד ע"ב) דאר"מ מאחר שמחזירין למה ממשכנין שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלי אצל בניו. והא יכול לומר נפ"מ לענין דלא חל הקונם של הלוה משום דקונה משכון כנ"ל. ואפשר לומר דהא לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דמדרבנן לא חל הקונם דאלמוה לשעבוד הבע"ח. ע"כ מצי יותר לאשכוחי נפ"מ לענין הנוהג בזה"ז ג"כ. ובזה נדחה מה שכתבתי במק"א להוכיח מסוגיא זו דאף מה"ת מטלטלי לא משתעבדי דאל"כ תקשה דאיך קאמר הנפ"מ לענין שלא יעשה מטלטלי אצל בניו הא מה"ת אף מטלטלי משתעבדי. אבל באמת הא שיטת הרשב"א לקדושין בסופו דמה"ת אף מטלטלי משתעבדי והובא בקצה"ח ריש סי' ל"ט. וי"ל דהש"ס קאמר להך נפ"מ לשלא יעשה מטלטלי אצל בניו דזהו נוהג בזה"ז דתקנו רבנן דמטלטלי לא משתעבדי. ובזמן התורה דהיה ממשכן אף דמחזיר י"ל דהוי תועלת לענין שלא תהא שביעית משמטתו והוי חדא מהנך דנקט:
אך לפמש"כ התומים בסי' קי"ז ס"ק י"ב דמטלטלי לכ"ע חל הקונם שלו להפקיע דלאו בני שעבוד נינהו כלל ולא שייך בזה לומר דאלמוה רבנן לשעבוד דב"ח כמש"כ התוס' ע"ש. א"כ נדחה מש"כ. א"כ אף לשיטת התוס' והרא"ש ה"מ לומר נפ"מ לענין דלא חל הקונם שלו דאם לא היה קונה לו בתורת ב"ח קונה משכון היה חל הקונם שלו לכ"ע אף בזה"ז:
אכן באמת ה"מ הש"ס לאשכוחי כמה נפ"מ לענין מה דממשכן לו רק י"ל דהש"ס חדא מינייהו נקט וכעין מש"כ התוס' שם ד"ה למה ממשכנין כו' הקשה הר"ר אלחנן כו' ומ"מ לא רצה הגמ' לתרץ כן כשאומר למה ממשכנין דעדיפא מינה משני ליה עכ"ל ע"ש. וקצרתי בכ"ז. ועיין במקנה לקידושין (דף י"ג) ד"ה ריו"ח ור"ל דאמרי תרווייהו כו':
ועל כל זה י"ל דשפיר הקשו הראשונים הנ"ל. דהא במש"כ דנפ"מ לענין קונם י"ל בזה דהא אין חל הקונם על דבר דאינו בעולם לאסור על חבירו. כמבואר בכתובות (דף נ"ט) ובהגהות אשרי שם והובא בש"ך יו"ד סי' ר"ד ס"ק ט'. א"כ כיון דקיי"ל דמלוה מקרי אינו ברשותו ומה"ט אינו בהקנאה וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ע"ז) ובמלחמות לב"ק ר"פ שור שנגח ובכל הפוסקים והובא בקצה"ח סי' רי"א ס"ק ה'. לכן אינו חל הקונם של הלוה בלאו הכי לכן שפיר הקשו הראשונים הנ"ל. ועכ"ז יש לומר דשפיר כתבתי דהא כתבתי במקום אחר לבאר על נכון שיטת הרמב"ם והתוס' דקידושין (דף ס"ג) דסבירא ליה דקדושת הגוף חל על דבר שלא בא לעולם. וכמו שנתבאר כ"ז בארוכה בחידושי לעיל בקונטרס אחד בתפיסה בדררא דממונא וכמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ד. לכן אתי שפיר לכל מה שכתבתי לעיל דנפ"מ לענין אם אסרן הלוה בקונם על המלוה משום דחל הקונם דהוי כקדושת הגוף דחל על דבר שלא בא לעולם ואין להאריך יותר: נסתפקתי בדינא דר' נתן דקיי"ל מוציאין מזה ונותנין לזה אם ראובן חייב לכמה בע"ח ובא בע"ח אחד של ראובן ותפס מלוי אם מהני תפיסתו כמו בבע"ח עצמו דקיי"ל בסי' ק"ד דמהני תפיסה הן במטלטלי והן בקרקעות בלוה ולוה וכתב לכל אחד ואחד דאקני או בשטרות יוצאים ביום א'. או דלא מהני תפיסה משום דיש חילוק בין בע"ח בעצמו לבע"ח הב' שאינו חייב כי אם מדר' נתן ולא מצאתי להפוסקים שהעירו בזה: ד (שם סעיף ה):
הנה בש"ך חושן משפט סי' קכ"ה ס"ק כ"ג כתב בשם הב"ח להקשות מאי נ"מ הלא כיון דמודה מלוה שחייב לשליח והמשלח מחוייב להחזירם לשליח דאין לו נכסים אחרים אפוכי מטרתא ל"ל. ותירץ דנ"מ אם חייב המלוה גם לאחרים דכיון דלא זכה בהם השליח כאלו לא יצא מיד הלוה כו' א"כ כל בע"ח חולקין בחוב זה אבל לסברא ראשונה כבר זכה בהם השליח ואין לשארי בע"ח שום זכות בהם עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא טעם סברא הראשונה הוא שמשלח אומר לו אף אם היה עדיין בידו הי' מוציאין ממנו מדר' נתן א"כ כשיש גם בע"ח אחרים היו מוציאין ממנו מדר"נ א"כ אמאי לא יהא לבע"ח שום זכות בהם כו' עכ"ל. אלמא דשיטת הב"ח דאינו מועיל תפיסה בדר"נ כמש"כ הנתיבות שם להסביר זה. ע"כ אם נימא דלא יצא מיד הלוה א"כ כל בע"ח חולקין בחוב זה. משא"כ אם נימא דזכה בהם המלוה ע"י השליח א"כ כבר נקנה המעות להמלוה. ע"כ מהני תפיסה כמו בכל מטלטלי דמועיל תפיסת בע"ח א'. והש"ך השיג עליו משום דאף אם זכה בהם המלוה ע"י השליח ג"כ אינו מועיל תפיסה. משום דאינו יכול לזכות כל החוב לאחד משום דמשועבד לכל הבע"ח בשוה ולא מהני הפרעון לא'. כמבואר בסי' פ"ו דשעבוד דר"נ אם עבר ופרע להמלוה שלו חייב לשלם למלוה שני דלא אפטר מדר"נ. וה"ה אם קדם ופרע לבע"ח א' של מלוה שלו כיון דנתחייב לכולם לפי ערך א"כ הוי כמו שפרע לאיש אחר על היתרון מכפי ערכו המגיע לו. ויש ליישב שיטת הב"ח דהא מבואר בסי' פ"ו בש"ך ס"ק י"ד דאם קדם ופרע למלוה ולא היה יודע שחייב לאחרים או לא היה יודע שאין לו נכסים מהני הפרעון שלו להפטר מדר"נ. א"כ שפיר כתב הב"ח האי נ"מ היכא דלא ידע שיש לו בע"ח אחרים. א"כ אי נימא דזכה בהם המלוה שפיר מהני תפיסתו של השליח לעצמו דהוי כמו שתופס נכסי לוה שלו דהא הלוה ששלח המעות נפטר מדר"נ ע"י פרעון שלו ע"י השליח כיון דלא ידע מבע"ח אחרים ושפיר כתב הב"ח להאי נ"מ. דלדעה קמייתא אין לשארי בע"ח זכות בהם דאף דעכשיו נודע לו מבע"ח אחרים מ"מ כיון דבעת דזיכה המעות להמלוה לא היה יודע מהם ע"כ נפטר כבר מהם ואתי שפיר דברי הב"ח. עכ"פ מבואר שיטת הב"ח והש"ך דתפיסה לא מהני בשעבוד דר"נ כי נשתעבד לכ"א לפי ערך:
ולענ"ד נראה להוכיח היפך דעת הב"ח והש"ך הנ"ל דהא בח"מ סי' קי"א סעיף כ"ג מבואר אם היה ללוה שני מלוים שהלוו לו ובאים כ"א לגבות מבע"ח שלו. אם הלוה הלוה לבע"ח בשטר לאחר שלוה משניהם יחלוקו ואם תפס אחד מהם זכה בתפיסתו כו'. הרי מבואר להדיא דגם בדר"נ מועיל תפיסת הא' וכן כתב הבעה"ת והטור שם. א"כ תמוה מאוד דברי הש"ך והב"ח שכתבו דבדר"נ אינו מועיל תפיסה. וכדי שלא יהא דבריהם תמוהים ראיתי לתרץ דבריהם. והוא דנלע"ד להסביר דבריהם דלכן אינו מועיל תפיסה בדר"נ. משום דהרשב"א בסוף קדושין כתב להקשות דאמאי צריך קרא ונתן לאשר אשם לו על דינא דר' נתן וכן רבנן דר' נתן אמאי פליגי עליו הא כל מה שיש ללוה נכסים משועבדים להמלוה א"כ ממילא ה"ה נכסים המשועבדים גם כן משועבדים המה למלוה שלו כדקיי"ל שעבודא דאורייתא. ותירץ דאין שעבוד חל כי אם על נכסי לוה ממש הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון לא. וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר מלוה שיש לו ביד אחרים ומכירת שטרות ומעמ"ש הלכתא בלא טעמא כו' עכ"ל והובא בקצה"ח ריש סי' פ"ו. וכתב שם דזהו נכון לשיטת הרשב"א דשטרות לאו בני גוביינא אבל להחולקים דשטרות בני גוביינא ליכא למימר כן ע"ש. ועיין בש"ך סי' ק"א ס"ק ג':
ולענ"ד נראה פשוט דלכ"ע אתי שפיר תירוצו של הרשב"א הנ"ל דאף להסוברים דשטרות בני גוביינא נינהו. עכ"ז מודו דלא חל שעבוד עליהם כיון דאין גופן ממון ועל מה שאין גופן ממון לא חל השעבוד כדאמר בב"ק (דף פ"ט) דטובת הנאה מילי נינהו ומילי לא משתעבדי. והא דשטרות בני גוביינא נינהו לכ"פ היינו דזה דומה למטלטלי דאין חל עלייהו שעבוד ועכ"ז מחמת פריעת בע"ח מצוה יורדין ב"ד להמטלטלין להגבותן למלוה כדי שיקיים הלוה למצוה דפריעת בע"ח כמש"כ הרמב"ן כן אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא והובא בקצה"ח ריש סי' ל"ט. ע"כ ה"ה בשטרות אף דלא משתעבדי עכ"ז ב"ד יורדין להגבותן ולהחליטן למלוה. אבל ז"א רק ע"י קנין דב"ד מקנין להמלוה את השטר בכתיבה ומסירה אחר דתקנו חז"ל דשטרות נקני בכו"מ כמש"כ הקצה"ח סי' ק"א ס"ק ב'. ומהאי טעמא בחובות בע"פ דלא שייך מעמ"ש בע"כ דלוה לא שייך לומר דבני גוביינא המה דהא לאו בני קנין המה כמש"כ הקצה"ח שם ובלא קנין אינם יכולים ב"ד לירד לנכסי הלוה שני דמצי למימר לאו בע"ד דידי את כמש"כ הרשב"א בקדושין (דף ט"ו) דמה"ט פליגי רבנן על ר"נ משום דמצי למימר לאו בע"ד דידי את. והסוברים שטרות לאו בני גוביינא נינהו ס"ל לחלק דשאני מטלטלי דהמה נכסי הלוה לכן יורדין ב"ד להם להקנותן למלוה משום מצות פריעת בע"ח. משא"כ לירד לנכסי הלוה השני לא שייך זה דמצי למימר לאו בע"ד דידי את. ולהקנות השט"ח כיון דאין גופן ממון אינם יכולים ב"ד להקנותן בע"כ של לוה כמש"כ הר"נ סוף כתובות דכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו. וע"כ צריכין אנו לקרא ונתן לאשר אשם לו דמפיק ר"נ מני' דמוציאין מזה ונותנין לזה. אף בלא הקנאת שט"ח בכו"מ או בחוב בע"פ כנ"ל. וגם גוף הקנאת מעמ"ש הוא רק מדרבנן. משום דגופו של השני משתעבד להראשון. וזהו שיטת הש"ך סוף סי' פ"ה כמש"כ הקצה"ח שם ס"ק ה' ובריש סי' פ"ו. וגם להסוברין דשטרות משתעבדי באגב כדקיי"ל כמש"כ הש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ז. ז"א רק משום דשיעבדן בפירוש וגם ז"א רק מדרבנן כמו כל אגב קרקע דס"ל לכמה פוסקים דאינו רק מדרבנן. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ד' ענף ב'. ובלא"ה כל מכירת שטרות אינו רק מדרבנן לכמה פוסקים. אבל בלא שיעבדן בפירוש לא משתעבדי כמש"כ הרשב"א דמילי לא משתעבדי ע"כ שפיר צריכין אנו לדר"נ וא"ש דברי הרשב"א בפשיטות. וכ"ז הם דברים פשוטים רק הוצרכתי להאריך במה דשייך לענינינו:
ונלפענ"ד דכן הוא שי' הט"ז באה"ע סי' צ"ו והובא בב"ש שם ס"ק כ"א שכתב שם דבדר"נ אם בא המלוה ראשון ומחל ללוה שני דמועיל מחילתו. והב"ש פליג שם עליו וכתב דהא בכל שעבודא דאורייתא דמשועבדים נכסי הלוה להמלוה אפ"ה אינו יכול המלוה למכור עכ"ל. ובאמת הנכון עם הט"ז דהא שאני שעבודא דר"נ דאינו בא על לוה ב' מצד שעבוד נכסי של מלוה שלו כי אם מצד דהתורה שעבד גופו של השני להראשון ועשאו לבע"ד שלו ממש כמש"כ הקצה"ח בריש סי' פ"ו. ע"כ ממילא מהני מחילת הראשון משום דגוף החוב נקנה לו מדר"נ. ועפ"ז מתורץ קושיות הרשב"א והקצה"ח דהקשה שם בשם הראשונים דמאי נ"מ מדר"נ הא בלא"ה כל נכסי של הלוה משועבדים להמלוה. ולפי דברי הט"ז הוי נפ"מ רבתא לענין אם מחל המלוה ראשון להלוה השני דמצד דר"נ מועיל מחילת הראשון:
ולענ"ד נראה דהך דינא של הט"ז ופלוגתא דב"ש הנ"ל תלי בפלוגתת הסמ"ע והט"ז והחכ"צ בח"מ סי' פ"ה סעי' ו' והובא בקצה"ח שם דס"ל דשעבודא דר"נ אינו רק כמו כל שעבוד נכסי ע"כ אינו מועיל מחילת המלוה הראשון להלוה השני. משא"כ לפי שיטת הש"ך שם כמש"כ הקצה"ח שם דשעבוד דר"נ הוי מצד דהתורה עשאו לבע"ד של השני ממש ע"כ שפיר יש לדון דמהני מחילה כמש"כ הט"ז באה"ע. ולפ"ז שפיר נוכל לקיים תמיהת הב"ש על הט"ז דהא הט"ז גופא פסק בח"מ סי' פ"ה כהסמ"ע שם ודלא כהש"ך. ולשיטתו שפיר הקשה דמ"ש משעבודא דאורייתא ואפ"ה אינו יכול למכור. אבל באמת לפמש"כ הקצה"ח לחלק דשאני שעבודא דר"נ דנשתעבד גופו להב' והו"ל בע"ד דידי' ע"כ יכול למחול בשעבודא דר"נ. ואכמ"ל:
ענף א:
נחזור לענינינו דלפי מה דנתבאר מדברי הרשב"א דעיקר חדושא דר"נ דמפיק מקרא דמוציאין מזה ונותנין לזה. אבל לולי זה לא היה מוציא מהלוה ב' משום דאין חל שעבוד על השעבוד שיש להמלוה על הלוה השני. וידוע מה דאיתא בכורות (דף מ"ח) דנכסי דאינש ערבין ליה ואם אין לו שעבוד הגוף. ממילא פקע שעבוד נכסי. כמו שכתב ר"ת גבי מכירת שטרות דלכן מועיל מחילתו. וכן כתב הרא"ש בקדושין פ"א סי' י' דלכן מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאינו יכול לשעבד נכסיו אם גופו לא נתחייב. וע"כ תפסו כל הפוסקים בכמה דוכתי דשעבוד נכסי אין כאן במקום שאין שם שעבוד הגוף. וכיון דעיקר שעבוד דר"נ היינו דהתורה עשאו לבעל דין של השני ויש לו שעבוד נכסי על הב' משום שעבוד גופו דנקנה לו מדר"נ. והיכא דיש למלוה השני כמה בע"ח עליו א"כ אין כאן שעבוד הגוף לכ"א כי אם לפי ערך החובות כפי המגיע לכאו"א. דהא עיקר שעבוד הגוף דאמרו הוא משום פריעת בע"ח מצוה וגופו משועבד לקיים המצוה כנ"ל. ע"כ לא מבעיא לפי מש"כ הפני יהושע בכתובות פ"ט דלכן בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני משום דאין שליח לדבר עבירה. א"כ אינו רשאי הלוה לפרוע לאחד מהם דהא משועבד לכל הבע"ח כפי ערך מדר"נ. ואף לפמש"כ הקצה"ח בסי' כ"ה לחלוק על הפ"י בביאור תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היינו משום דהא לא הוי עבירה למשלח רק להשליח. ע"כ אין זה בגדר אין שליח לדבר עבירה עיי"ש. אבל המצוה דפריעת בע"ח בוודאי לא שייך לפרוע לאחד כולו אף אם נימא דאין זה עבירה. כמו שמצינו בח"מ סי' ק"ה דהלוה מצי לזכות לאחד ע"י שליח אלמא דלא מקרי עבירה מה שמתפיס לאחד. אבל לכתחלה בוודאי המצוה לפרוע לכאו"א כפי ערך כמש"כ הבית יוסף בסי' ק"ד בשם תשובת מיימוני דמי שיש עליו כמה בע"ח ואין לו כדי לפרוע לכולם דאנן לא מזדקקין לאתפוסי לא' כדי לחוב לאחרים והב"י דחלק שם היינו דס"ל דכ"ז דלא בא בע"ח ב' לתבוע אין עליו המצוה כמש"כ הקצה"ח בסי' ק"ד ולכ"ע אינו מצוה לשלם לאחד מהם ע"כ אין זה מקרי מצוה. וכש"כ בבע"ח ב' דאינו חייב להם כי אם מדר"נ בוודאי לכ"ע אין עליו המצוה לפרוע רק לבע"ח א'. דהא ביותר מהמנה שת"י אין עליו המצוה לשלם להם. וכיון דאין לכאו"א שעבוד הגוף על הלוה השני מדר"נ כי אם על ערך שליש מהמנה שת"י ע"כ גם שעבוד נכסי דיש לכאו"א מדר"נ אין לכאו"א כי אם לפי ערך שליש דהא לא מצי להיות שעבוד נכסי כ"ז דליכא שעבוד הגוף. וליכא שעבוד נכסי כי אם לפי ערך שעבוד הגוף. היינו מצות עשה דפריעת בע"ח מצוה דזהו שעבוד הגוף. ע"כ יש לחלק דשאני גבי בע"ח עצמו דמהני תפיסה בבא מלוה א' ותפס דהא יש לכאו"א על הלוה שלו שעבוד הגוף לפרוע לו כל החוב ע"כ משועבדים נכסיו לכאו"א כנגד כל החוב ולכן מועיל בתפס א' מהם. משא"כ בבע"ח שאינו חייב לכולם כי אם מדר"נ דיותר מהמנה שת"י אין עליו המצוה. ושעבוד הגוף אינו רק לפי ערך המגיע לכאו"א. ולכן גם שעבוד נכסי של הלוה הב' אינם משועבדים רק לפי ערך. ע"כ אינו מועיל תפיסת הא'. ושפיר כתבו הש"ך והב"ח בח"מ סי' קכ"ה הנ"ל דאין מועיל תפיסה בדר"נ:
וזה אינו שייך כי אם היכא דלא שעבד הלוה הראשון להמלוים שלו בשעבוד מטלטלי אג"ק. אבל היכא דשעבד הלוה לבע"ח שלו מטלטלי אג"ק וגם דאקני דאז אף דהיה הלואה שלו מאוחרת ג"כ זכה הבע"ח שלו בהשטר שהלוה לב' מצד שעבוד דשעבד להם בפירוש. ואז שפיר מועיל תפיסת האחד דהוי כמו לוה ולוה וקנה וכתב דאקני דדין דמועיל תפיסה כמבואר בסי' ק"ד או בשני שטרות היוצאים ביום א' דמועיל תפיסה. משום דכיון דיש לכ"א שעבוד הגוף על הלוה ממילא נשתעבדו נכסיו לכאו"א ויש לכאו"א שעבוד נכסי על נכסי הלוה. ומהני תפיסה מה"ט. ה"ה בשעבד הלוה מטלטלי אג"ק למלווים שלו והוי השטר דיש להמלוה על לוה הב' כמו נכסי הלוה ממש דהא חל שעבוד מטלטלי אג"ק על שטרות כמו דחל שעבוד נכסי על כל נכסיו של הלוה משום שעבוד הגוף דיש לו על הלוה שלו. והזכות של המלוה דיש לו בשטר על הלוה שלו נשתעבד להמלוה שלו ע"כ שפיר מהני תפיסה לבע"ח אחד מהלוה השלישי. כמו דמהני תפיסה במטלטלי דהלוה משום שעבוד הגוף דיש לו על הלוה. ע"כ אינו קשה על הב"ח והש"ך הנ"ל מהא דסי' קי"א סעי' כ"ג דהא התם בסיפא מיירי דכתב אגב כמש"כ שם המחבר ואם כתב לראשון אגב ע"כ בהלוה ללוה מקודם שלוה משניהם זכה הראשון. וכן שם בסעי' כ"ב כתב שם המחבר ג"כ אם יש בשטר שיש להמלוה שעבוד מטלטלי אג"ק כו'. וכן כתב הש"ך שם ס"ק י"ט וס"ק כ' וס"ק כ"ב ע"ש. ע"כ שפיר מועיל תפיסה בזה ודומה ללוה ולוה וקנה וכתב דאקני דמי שגבה זכי כמש"כ הה"מ פרק ס' הלכות מלוה ה"א דכיון דשעבודן שוה מה שגבה גבה. משא"כ היכא דלא כתב שעבוד מטלטלי אג"ק דלא זכה המלוה הראשון מצד שעבוד נכסי דהא על מה דאין גופן ממון אינו חל שעבוד נכסי כמש"כ הרשב"א בקידושין כנ"ל אלא הזכות שלו מצד דהתורה שעבד גופו של הג' להראשון כמש"כ הקצה"ח ריש סי' פ"ו. ע"כ שפיר כתבו הב"ח והש"ך דאינו מועיל תפיסה משום דאין לו שעבוד הגוף כי אם לפי ערך וממילא שעבוד נכסי נמי אינו רק לפי ערך כנ"ל:
ויש לדון דהב"ח והש"ך אזלו לשיטתייהו דכתבו בסי' פ"ה ס"ק כ"ב בש"ך שם והביא בשם הב"ח דס"ל ג"כ דאף במכר המאוחר שטרו ג"כ גובה המוקדם מהלוקח שגבה הקרקע. ואף דמצד שעבוד נכסי של הלוה לא שייך בזה דהא לא כתב דאקני. עכ"ז טורף מהלוקח משום דזכה משעבוד דר"נ דהוי כאלו הלוה ללוה ב' בעצמו ע"כ שפיר כתבו הש"ך והב"ח כאן בסי' קכ"ה דאינו מועיל תפיסה בכולו. ובאמת לשיטת הסמ"ע והט"ז והחכ"צ שם דס"ל דבלא כתב דאקני אינו טורף מהלוקח שקנה השט"ח של המאוחר. אלמא דס"ל דשעבוד דר"נ אינו מצד דהתורה עשה את המלוה הא' כמו שהלוה בעצמו ללוה הב'. רק ס"ל דהא דזוכה בשעבוד דר"נ ה"ט משום דזוכה בשעבוד של הב' כמו דזכה בשעבוד נכסי של הלוה שלו. ע"כ יש לדון דמהני תפיסה משום דהא יש לו שעבוד הגוף על הלוה שלו והוי כמו דתפס מטלטלי של הלוה שלו. עכ"פ על שיטת הש"ך והב"ח אינו קשה מה שהקשיתי לשאול מהא דסי' קי"א כנ"ל. ועיין בסי' קי"א בש"ך ס"ק כ' וכ"א. ויש ליישב בקל: אמנם מצאתי בתשובת הרשב"א והובא בטור ח"מ סי' ק"ד בבית יוסף שם שכתב דאם יש לבע"ח א' כמה מלווים ועבר הלוה של הבע"ח ופרע למלוה א' דמה שגבה גבה ע"ש. והרי הרשב"א ס"ל דשטרות לא משתעבדי באג"ק כמבואר שם בתשובת רשב"א ואפ"ה כתב דמהני הפרעון וזכה בכולו רק לכתחלה נותן לכל אחד מחצה. הרי אף לשיטת הרשב"א דס"ל דלא מהני שעבוד מטלטלי אג"ק אפ"ה מהני תפיסה לזכות בכולו. ואין לחלק דשאני הכא דפרע לו הלוה בעצמו. דהא אם נימא דלכן לא מהני תפיסה משום דאין לו שעבוד הגוף כי אם לפי ערך כמש"כ לעיל א"כ מה"ט לא מהני אף אם פרע הלוה בעצמו דהא הוי כמו שפרע לאיש אחר. ולא מפטר הלוה בהכי. וכן בפרע למלוה שלו מחוייב לחזור ולפרוע למי שנתחייב מדר"נ כמבואר בסי' פ"ו. ואף שאפשר לדחוק ולומר דהרשב"א מיירי בעבר ופרע לא' מקודם שנודע להלוה מהמלוים של המלוה שלו כמבואר בש"ך סי' פ"ו ס"ק י"ד דבכה"ג מהני הפרעון להפטר משעבוד דר"נ. וכיון דלא ידע משארי מלוים רק ממלוה א' ע"כ נתחייב גופו בשעבוד דר"נ רק למי שנודע לו וע"כ זכה בכולו. אבל באמת זה אינו למי שרואה בתשובת הרשב"א שם דז"ל אם היה ראובן קים והייתה לו מלוה ביד אחרים והגיע זמן אותו מלוה ובאו שמעון ולוי לגבות ב"ד מוציאין מיד הלוה ונותנים לאלו מחצה על מחצה כו'. וע"ז סיים דאם קדם ופרע למלוה א' מה שגבה גבה עיי"ש אלמא דמיירי הרשב"א בנודע לו השני מלוים דבאו לב"ד כמש"כ שם. ואפ"ה כתב דמה שגבה גבה וע"כ מוכח דאמרינן דיש לכ"א שעבוד גופו על הלוה ב' על כולו דאף דאינו חייב לכולם כ"א מנה א'. עכ"ז כיון דאם קדם ופרע למלוה יצא ידי פריעת בע"ח מצוה קרינן ביה שעבוד הגוף לכל אחד ואחד וממילא יש לכל א' שעבוד נכסי על כולו ע"כ מהני תפיסת א' בכולו כמו בבע"ח בעצמו ודלא כהש"ך והב"ח הנ"ל. ועיין בש"ך סי' קי"א ס"ק כ"ג שהביא תשובת רשב"א הנ"ל ובתומים סי' פ"ה ס"ק י' ויש להאריך בדבריהם:
ענף ב:
שוב ראיתי להוכיח בראי' נכונה דלא כהש"ך והב"ח הנ"ל והוא דבכתובות (דף פ"ד) איתא במשנה מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשים והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתן לכושל שבהם רע"א אין מרחמים בדין אלא ינתנו ליורשים כו' הניח פירות תלושים כל הקודם בהם זכה זכתה אשה יתר מכתובתה כו' [ועיין בהר"נ שכתב שם דר"ט ס"ל כר"מ דמטלטלי משתעבד לכתובה מני' ע"ש]. גמרא מאי לכושל ריב"ח אמר לכושל שבראי'. רבי יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. ופירש רש"י לכושל שבראי' למי ששטרו מאוחר. והרי"ף כתב על משנה זו בזה"ל מאי כושל בע"ח ואמאי קרי לי' כושל כו' ומ"ש מלוה ופקדון משום דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי והני כיון דלא אתי לרשות יורשין משתעבדי לבע"ח מדר"נ דתניא מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו כו'. והפ"י בכתובות שם תמה על הרי"ף דל"ל בטעמא דר"ט דמשום שעבודא דר"כ אתי עלה. ועוד דהא לקמי' שם בהניח פירות תלושים וכן בזכתה אשה יתר מכתובתה ובע"ח יתר על חובו לא שייך שם שעבודא דר"נ דהא תפסה לאח"מ. ואפ"ה ס"ל לר"ט ינתן לכושל א"כ למה הוצרך הרי"ף לבא בזה לטעמי' דר"ט דמשום שעבודא דר"נ אתי עלי'. ונדחק לתרץ זה:
ולענ"ד נראה דהוכרח הרי"ף לפרש טעמי' דר"ט דמשום שעבודא דר"נ אתי עלה. דהיה קשה לי' דהתם במשנה אמרו אחר הפלוגתא דר"ט ור' עקיבא במלוה ופקדון ביד אחרים דהניח פירות תלושים כל הקודם זכה משום דתפיסת יורשין או תפיסת בע"ח ואשה מהני לזכות לר"ט. וקשה דאמאי לא תנא לעיל גבי מלוה ופקדון ביד אחרים דכל הקודם זכה ויתן לכושל שבהם דאם עבר ותפס זכה אך לכתחלה ינתן לכושל שבהם לר' טרפון ולמה לי' לתנא למשבק במה שהתחיל במלוה ופקדון ותנא כל הקודם בהם זכה בפירות תלושים. וכן קשה בסוגיא שם מה דהקשה המהרש"א שם על מה דאיתא שם בגמ' ור' עקיבא מאי איריא מותר כו'. איידי דאמר ר' טרפון מותר תנא כו'. והקשה המהרש"א שם ורע"א בדרוש וחדוש דל"ל לר"ט למיתני הסיפא הא כבר אמר ר"ט ינתן לכושל שבהם גבי מלוה ביד אחרים יע"ש. ומכל זה הוכיח האלפס דטעמי' דר"ט ברישא דס"ל דשייך במלוה ופקדון ביד אחרים שעבודא דר"נ אף שמת הבע"ח ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא. עכ"ז שעבוד דר"נ שייך בזה אליבא דר"ט וכעין קושית התוס' בפסחים (דף ל"א) ד"ה משעבדנא לב"ח כו'. אך אנן לדינא כפי שכתבו התוס' שם בתירוצם דגבי מטלטלי דיתמי לא שייך שבדר"נ. ס"ל כר"ע דפליג כאן על ר' טרפון וס"ל דינתן ליורשים משום דגבי מטלטלי דיתמי לא שייך שדר"נ. אבל ר"ט ס"ל כעין קושית התוס' הנ"ל דשייך בזה שדר"נ וע"כ גבי בבא דהיה לי' מלוה ופקדון ביד אחרים לא תני ר"ט דכל הקודם זכה רק א' יתן לכושל. ומשמע דאף עברו היורשים ותפסו מוציאין מידם. משום דשאני במלוה ביד אחרים דנשתעבד להבע"ח מדר"נ. ע"כ אף דתפסו היורשים מוציאים מהם כדקיי"ל בכל דר"נ דאף דעבר ופרע להמלוה שלו מוציאין מהבעל חוב ולא מצי למפטר משדר"נ ע"י פרעון להמלוה שלו דהוי כאיש אחר לגבי החוב. ע"כ לא מהני תפיסת יורשים כי אם בסיפא דהניח פירות תלושין דלא שייך בזה שדר"נ אזי מהני תפיסת יורשים לר"ט. ע"כ לא תני כל הקודם זכה בהרישא כי אם בהסיפא. וממילא מיושב ג"כ קושית המהרש"א ורע"א דלכן הוכרחו למתני פלוגתת ר"ט ור"ע בסיפא גבי זכתה האשה יתר מכתובתה משום דמן הרישא ה"א דדוקא במלוה ופקדון ס"ל לר"ט יתן לכושל משום דשייך בו שדר"נ כקושית התוס' בפסחים הנ"ל. אבל בהניח פירות תלושים וזכתה האשה יתר מכתובתה דלא שייך בזה שדר"נ דהא לא נתחייבה האשה בחיי בעלה דהא תפסה לאח"מ וה"א דבזה מודה ר"ט דינתן ליורשיו ע"כ הוכרחו למתני בסיפא דהמותר ינתן לכושל אליבא דר"ט. דגם בזה פליג וס"ל דינתן לכושל: ומכל זה הקושיות הוכיח הרי"ף דברישא גבי מלוה ופקדון טעמא דר"ט משום שדר"נ וע"כ לא תנא כו' כל הקודם זכה דלא מהני תפיסת היורשים. כמו דקיי"ל בכל שעבודא דר"נ. והתוס' בבכורות (דף נ"ב) ד"ה ולא בראוי כבמוחזק כו' כתבו באה"ד דהא דמלוה ופקדון ביד אחרים אתי כרבנן דר"נ ג"כ לפי דלא אתי מעולם ליד היורשים וגם רבנן מודו לדר"נ. ועיין בב"ב (דף קכ"ו) בתוס' ד"ה ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כו'. וכ"כ התוס' בכתובות (דף פ"ב) ד"ה לא אשכחן כו' שכתבו ג"כ כנ"ל. אבל הרי"ף ס"ל דמדין דר"נ אתינן עלה וקושית התוס' בכתובות (דף פ"ב) הנ"ל תירץ הקצה"ח בסי' ק"ז ס"ק ג'. אך זה אינו לפי לשון הרי"ף דמשמע דרק משום דר"נ אתי ע"ז ולא לרבנן דפליגי על ר"נ ואפשר דס"ל ג"כ כהתוס' דגם רבנן דר"נ מודו ליה. אך לדינא לא נפ"מ למאי דקיי"ל כר' נתן. ור' עקיבא דפליג טעמיה כמש"כ התוס' בפסחים כנ"ל:
והרי"ף כתב שם מאי כושל בע"ח וזהו דלא כפי' רש"י והתוס' כמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן כו'. ואפשר דהוכיח הרי"ף כן לתרץ קושית התוס' שם דהקשו דמ"ש הא דאמרו שם לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן לי'. והתם אמרו לכושל דחד אמר לכתובה. ואידך ס"ל למי ששטרו מאוחר. אבל בשניהם שוין מודו דיהבינן לכתובת אשה. אבל לשיטת הרי"ף אינו קשה קושית התוס' הנ"ל דהא י"ל ג"כ דזהו טעמיה דמאן דס"ל כושל היינו בע"ח וג"כ טעמו משום נעילת דלת ויותר משאיש רוצה לישא כו'. והרא"ש כתובות שם פ"ט סי' ב' הביא דברי הרי"ף הנ"ל וכתב דנפ"מ מזה למאי דקיי"ל האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי. ועיין בקרבן נתנאל שם ס"ק י"ב וברא"ש פרק הנ"ל סי' י"א שהביא ג"כ דברי הרי"ף הנ"ל: והנה הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י"א הביא שם דברי הרי"ף שפסק בהא דאמימר דאי איכא עלי' כתובת אשה ובע"ח ולא חזיא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן לי' כו'. דה"ה בלוה ונשא וקנה דלבע"ח יהבינן. וכתב הרא"ש בזה"ל דמשמע מדברי ר' אלפס כמש"כ הרמב"ם בלוה ולוה וקנה דאם קדם א' מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו. דהשתא ניחא דמטעם דיותר משאיש רוצה לישא כו'. מתפיסין לבע"ח ופקע כח האשה אבל אי אמרינן דאפי' אם תפס חד מינייהו מפקינן מינייהו לא מסתבר דמטעם דיותר משאיש רוצה לישא מפקיעין כח האשה כיון דאפילו לאחר שבא ליד בע"ח עדיין יש לאשה זכות בהן עכ"ל. וכ"כ הר"נ שם. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לכתובות שם. והוכיח כן מהאלפס. דאל"כ לקתה מדת הדין. במה דלא יהבינן לאשה. אע"כ מוכח דתפיסה מהני. ע"כ לב"ח יהבינן משום דאחר שנוטלן הבע"ח זכה בהו מן הדין. אלמא דכל הראשונים הנ"ל ס"ל דלא שייך ליתן כולו לבע"ח כי אם היכא דתפס מהני. א"כ ע"כ מוכח מן האלפס דפי' במימרא דר"ט דיתן לכושל היינו לבע"ח. ולפמש"כ שם האלפס דלכן ס"ל לר"ט כן משום דהנפקד והלוה משועבד מדר"נ וכמו שכתבתי לעיל. א"כ מוכח דתפיסה מהני בדר"נ כדמשמע בסי' קי"א. דאי נימא דתפיסה לא מהני. וכמש"כ הש"ך והב"ח משום דלא נשתעבד לכ"א כי אם לפי ערך. א"כ הכא דיש עליו חוב כתובה ובע"ח א"כ נשתעבד לכ"א רק מחצה. ואי תפס הבע"ח מפקינן מיני' עפ"י דין. א"כ תקשה על מש"כ האלפס גופא במימרא דר"ט דיתן לכושל היינו לבע"ח. וקשה קושית הראשונים הנ"ל בזה דאיך מפקיעין לגמרי כח האשה ויהבינן כולו לבע"ח. הא כיון דתפס לא מהני בשעבוד דר"נ א"כ תקשה אמאי אמר ר"ט דיתן לבע"ח דאיך מפסידינן זכות האשה. ור"ע לא פליג על ר"ט בזה רק ס"ל דלא משתעבד כלל לבע"ח. ואין לומר דלשיטת האלפס הנ"ל נימא כעין סברת התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן כו' בשם הר' יחיאל שכ' דלכן יהבינן לעיל לכתובת אשה משום דאין דינו של בע"ח לגבות ואי הוי יהיב נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא וע"ש. וה"ה במאי דכ' האלפס דיהבינן לבע"ח נימא האי סברא דכיון דאי הוי יהיב נפקד ליתומים כו'. ע"כ יהבינן לבע"ח משום דלא מקרי פסידא דאשה כ"כ. דז"א דהא לשיטת האלפס דלכן ס"ל לר"ט יתן לבע"ח משום שדר"נ והא קיי"ל בשעבוד דר"נ דאי עבר הלוה ופרע למלוה שלו מחוייב לשלם למי שנתחייב מדר"נ. א"כ אי עבר נפקד והלוה ויהב ליתומים היה צריך לשלם פעם אחרת לכתובת אשה. [וכמש"כ לעיל דמזה הוכיח הרי"ף דר"ט אתי עלה מדין דר"נ]. א"כ תקשה קושית הראשונים הנ"ל. וע"כ מוכח דלא כהש"ך והב"ח. אלא בכל גווני מועיל תפיסה אף בדר"נ כמו בבע"ח עצמו. ע"כ יתן לכושל היינו לבע"ח משום דאי מתפסינן לבע"ח שקל להו בדין. והא שכתבו התוס' בשם הרב ר' יחיאל דאי עבר נפקד ויהב ליתומים לא מצי נקט להו בדינא היינו משום דסבירא להו דלא אתי עלי' ר"ט מצד דרבי נתן ולא סבירא להו כמש"כ הרי"ף ע"כ אי עבר ויהיב ליתומים לא מצי למינקט להו בדינא:
גם יש להוכיח מן האלפס הנ"ל דגם בפקדון שייך שעבוד דר"נ.
וכמש"כ המחבר בסי' פ"ו סעיף ד' דהא שם במשנה תנן היה לו פקדון ביד אחרים. והקצה"ח שם ס"ק ד' כתב דזה תליא בפלוגתת אמוראי והפוסקים אי נכסי שומר מעת משיכה משתעבד דאז שייך בפקדון דינא דר"נ. אבל הסוברים דנכסי שומר מעידן פשיעה אשתעבד לא שייך שדר"נ בזה והנתיבות חלק עליו. ומדברי רב אלפס הנ"ל שכתב דלכן בפקדון יהבינן לבע"ח משום שדר"נ א"כ מוכח דלכ"ע אמרינן בפקדון שדר"נ. ואף דהש"ך בסי' שמ"א ס"ק י' כתב דהאלפס ס"ל כשיטת הרמב"ם דנכסי שומר משתעבד ממשיכה. דלכ"ז ליכא למילף מן האלפס דיהא שייך שדר"נ להסוברים מפשיעה משתעבדי עכ"ז יש להוכיח כן לכ"ע דהא חזינן דהרי"ף מפרש פי' המשנה בר"ט משום שדר"נ אתי עלה. א"כ תקשה להנך אמוראי דס"ל בכתובות (דף ל"ד) ובב"ק (דף קי"ב) דנכסי שומר מפשיעה משתעבד דלפ"ז לא אתי שפיר מה דאמר ר"ט ינתן לכושל. וע"כ מוכח דלכולי עלמא שייך שעבודא דר"נ אף בפקדון. משום דהא יש עליו חיוב השבה לכ"ע. וכמש"כ הנתיבות:
ענף ג:
ובאה"ע סי' ק"ב סעיף ב' פסק המחבר דאם תפסה האשה אין מוציאין מידה וזהו שיטת הרא"ש שם דהוכיח ממש"כ הרי"ף דלכושל היינו לבע"ח. ואפ"ה בקדמה האשה ותפסה זכתה כמבואר שם גבי הניח פירות תלושין והובא בביאור הגר"א שם ס"ק ד'. והרמ"א הכריע כהיש אומרים דלא מהני תפיסתה. והב"ש ס"ק ז' כתב שם בשם המהר"ם. משום דמלשון הגמ' ליכא להוכיח. כמש"כ הב"ש שם שהוכיח כן מלשון הרי"ף דכתב דמטלטלי לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן. דמורה לשונו דלא מהני תפיסה. וכ"כ הח"מ שם ס"ק ט'. וקשה לפמש"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א בכוונת הרי"ף הנ"ל דלכן לבע"ח יהבינן משום דתפיסה מהני דאי נימא תפיסה לא מהני א"כ איך מפסידין זכות האשה כ"כ. אבל אם תפיסה מהני שפיר יהבינן לבע"ח דלא עבדינן כלל להאשה. כי אם שאין מניחין אנחנו להאשה לגבות. וממילא כשגובה בע"ח שייך לו כולו עפ"י דין לאחר התפיסה שאנו מתפיסין ליה וזוכה עפ"י דין. והקצה"ח בסי' ק"ד ס"ק ח' העלה בקדם מלוה אחד ותפס דזוכה בו מדין בע"ח קונה משכון. וע"כ בעבר מלוה אחר ותפסו ממנו מוציאין ממנו דהראשון שקדם זכה בו. ע"ש. ועיין בנחל יצחק בקונ' תפיסה בדררא סי' ב' ענף ג'. א"כ תקשה אמאי פסק הרמ"א דתפיסתה לא מהני דבזה תקשה קושיות הרא"ש והרשב"א והר"ן הנ"ל דאיך מפסידין זכות האשה דהא אחר דתפסה זכתה בו מן הדין. ושם מיירי אף בגרושתו כמש"כ הרמ"א בסעיף א' א"כ לקתה מדת הדין כמש"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן כנ"ל אחר שמוציאין ממנה. ואפשר לומר דזהו דווקא בעיקר התקנה דתקנו חז"ל דלא יהבינן לכתובה. בזה שפיר הקשו דאי נימא דלא מהני תפיסת א' מהבע"ח א"כ איך יכולין לתקן בשביל יותר משהאיש רוצה כו' להפסיד זכות האשה. אבל לאחר דתקנו חז"ל דלא יהבינן לה ואינה רשאה האשה לתפוס ע"פ תקחז"ל. ע"כ אף בדיעבד לא מהני תפיסת האשה ממילא משום דעברה על תקחז"ל. כדאמרו בכתובות (דף פ"א) דכל מה דאמרו רבנן לא תזבין אי זבין לא מהני. ועיין בתשובת רע"א סי' קכ"ט שהביא בשם הפנים מאירות דפי' דלכן אי זבין לא מהני משום דהיכא דחזו חז"ל ואמרו שלא להפקיע זכותא דאחרינא גם דיעבד לא מהני. וע"ש. וה"ה בזה כיון דתקנו חז"ל דלא תתפוס האשה ובהך תקנה לא מפסדינן לה כ"כ דהא תפיסת הבע"ח מועיל ע"פ דין ע"כ ממילא אף בדיעבד לא מהני תפיסתה משום דעברה על תקחז"ל כנ"ל. ע"כ אין ההכרח לומר דהסוברים דתפיסת האשה לא מהני. דפליגו על סברת הרא"ש והרשב"א והר"ן הנ"ל:
ובאמת לולא דבריהם היה מקום לומר דלכן יהבינן לב"ח ולא לאשה ולא חיישינן לפסידא דאשה כ"כ. משום דהא פסק האלפס כתובה דרבנן בסוגיא דפ"פ. ע"כ בטעמא דיותר משהאיש כו' מפסדינן להאשה דהא לבע"ח מחוייב עפ"י תורה. וידוע דדאורייתא יש דין קדימה לדרבנן. וכמש"כ בספרי באר יצחק חלק יו"ד סי' י"ט לפלפל בדברי הרי"ף הנ"ל. וכה"ג איתא בירושלמי גיטין פ"ה ה"א דנזקין ומלוה בע"פ נזקין קודמין. משום דנזקין מלוה הכתובה בתורה ושעבודא לאו דאורייתא. וכה"ג כתב הנימוקי יוסף ב"מ פ"ט והובא במל"מ הלכות מלוה פ"א ה"ח דדאורייתא קודם לחוב דרבנן ע"ש ובח"מ סי' צ"ו בבית יוסף שם. ועפ"ז היה מקום ליישב מה דיש להקשות על הסוברים דתפיסת האשה לא מהני. והא הרא"ש הוכיח ממשנה דהניח פירות תלושים כל הקודם זכה. ואף לכתחלה יהבינן להב"ח כמש"כ הרי"ף. ואפ"ה מהני תפיסת האשה. ולפמש"כ י"ל דר"ט יסבור כתובה דאורייתא דהא פלוגתא דתנאי הוא וע"כ ס"ל לר"ט דרק דלכתחלה מקדמינן להבע"ח אבל לא בדיעבד כקושית הרא"ש והרשב"א דלא מצינן להפסיד זכות האשה כ"כ במה דזכתה מה"ת. אבל לדידן דכתובה דרבנן שפיר פסק הרי"ף דאף דיעבד לא מהני תפיסתה ואפשר דזהו כוונת הב"ש דכתב שם ס"ק ז' דקולי כתובה היא דתפיסה לא מהני. ויש לדון דעכשיו שמתחייב על הכתובה הוי כתובה מה"ת כמש"כ הטור האבן סי' י"ח ד"ה ומכאן יבואר דלא כו'. והפני יהושע גיטין (דף ל"ה) ד"ה אי משום הא כו'. אבל ז"א דהא גם בתוס' כתובה אמרו באה"ע סי' ק"ב סעיף ב' דבע"ח קודם ותוספת כתובה וודאי דהוא מן התורה. על כן נראה דאינו סברא לחלק בזה:
ועוד יש לדון במה דיש להקשות על הסוברין דלא מהני תפיסתה.
דהא מוכח במשנה בפירות תלושין דמועיל תפיסת האשה. די"ל דטעמייהו דס"ל דלא מהני תפיסתה ולא חשו לסברת הרא"ש והרשב"א והר"ן שכתבו דמחמת יותר משהאיש רוצה לישא אשה לא מפסדינן זכות האשה מה שמגיע לה ע"פ ד"ת. ואף דאחר דתפסה האשה הוא שלה. כמש"כ הקצה"ח בסי' ק"ד כנ"ל. עכ"ז יכולים חז"ל לתקן שלא תזכה האשה במה דתפסה. דהא בזמן הזה דליכא ב"ד סמוכים אין שום זכות לבע"ח שתפס לזכות בהמשכון. דהא בלא ב"ד אינו יכול להחליט המשכון לעצמו דמאן שם לך ובעי ב"ד מומחין. כמש"כ הש"ך בסי' ע"ג ס"ק מ'. ומה"ת הא בעי ב"ד סמוכים כדקיי"ל בסי' ג' אך אנן שליחותיהו דקמאי עבדינן. וזהו מדרבנן כמש"כ הרשב"א והרמב"ן והובא בנתיבות סי' א' ס"ק א'. וכיון דמה"ת בעי ב"ד סמוכין אף בהודאות והלוואות. ועכשיו דליכא ב"ד סמוכין אין בזה שום עצה מה"ת לזכות בהתפסה שתפסה. דהא בלא ב"ד אמרינן מאן שם לך. וכבר כתבתי בספרי באר יצחק חלק ח"מ סי' ב' להוכיח דהיכא דאין ב"ד מזדקקין על הגבייה ממילא מחוייב להחזיר החפץ משום איסור גזל ע"ש. אלא מדרבנן דתקנו דב"ד בזה"ז יכולין לדון יכול לזכות בהתפסה שתפס. א"כ שפיר יכולין חז"ל לתקן דתחזיר האשה לתפיסתה ולא שייך בזה לומר כקושית הרא"ש דאיך יכולים חז"ל להפסיד במה שזכתה ע"פ דין. די"ל דהפוסקים הנ"ל ס"ל כיון דמה"ת בעי ב"ד סמוכים אין לה שום תועלת לגבות במה שתפסה אלא מדרבנן יש לה זכות לגבות ע"פ ב"ד דזה"ז. א"כ שפיר יכולים חז"ל לתקן כן דהוי כמו דאמרינן בכ"מ הם אמרו והם אמרו. ועוד דהא שליחותייהו דקמאי עבדינן. וע"ז לא עשו אותנו לשלוחים ע"כ אין אנו יכולים להזדקק בזה. דהא בדבריהם יכולים חז"ל לתקן כפי רצונם. וכיון דמה"ת אין לה שום זכות לגבות בע"כ של הבעלים לא מקרי זה פסידא מהתורה כ"כ. וכה"ג כתב הרשב"ם בב"ב (דף מ"ח) ד"ה התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש כו' דכיון דבלאו הכי לא תעמוד אצלו ע"כ לא מפסיד כלום בהגט. וה"ה בזה לא מקרי פסידא מה"ת כיון דבלא"ה לא יזכה כלל בהחפץ דהא אינו רשאי להשתמש בהחפץ כ"ז דלא גבהו ע"פ ב"ד. ובדרבנן דתקנו דב"ד דזמה"ז יכולים להחליט לה שפיר יכולים חז"ל לתקן דתחזיר מה שתפסה כדהוכיחו מלשון דאמרו לאשה לא יהבינן כמ"ש הח"מ והב"ש כנ"ל:
ולפמש"כ מדוקדק מאוד הלשון דאמרו בגמרא לא יהבינן לאשה. לב"ח יהבינן דה"ל ינתן לב"ח ולא לאשה כמו דאמרו במשנה ינתן לכושל או ינתנו ליורשין. אך לפמש"כ מדוקדק הלשון לא יהבינן היינו דכוונת הגמ' כיון דאין אנו ב"ד סמוכין דהא אמימר משמי' דרב חמא אמר להך מימרא בכתובות (דף פ"ו) והמה לא היו ב"ד סמוכין כמבואר ברש"י כתובות (דף מ"ג) דרבי הוא סמוך ולשון רב הוא אינו סמוך. א"כ אנן דאין אנו סמוכין ואין לה זכות כי אם מדרבנן לא יהבינן אנן דאין אנו מזדקקין להגבות. וממילא צריכה להחזיר מה"ת כמש"כ בספרי כנ"ל ואף דמדרבנן יכולים להחליט לה עכ"ז הא בדרבנן יכולים לתקן שלא להחליט כנ"ל. ואנן לא עבדינן לה שום פסידא רק ממילא כיון דאנן לא מזדקקין להגבות לה אף מה שתפסה ממנילא צריכה להחזיר דהם אמרו והם אמרו. וע"כ אמרו בלשון לא יהבינן לה וממילא בזמן הזה דליכא סמוכין אף בארץ ישראל אין לה שום זכות כלל מה"ת ע"כ שפיר מפקעינן מינה בזמה"ז כמו שהוכיחו מלשון הרי"ף. אבל בזמן המשנה דהיה מצוי סמוכים ויש להאשה זכות מה"ת לילך לב"ד סמוכים שיגבו לה מה שתפסה. ע"כ שפיר אמרו במשנה בפירות תלושים דכל הקודם זכה משום דרק לכתחלה יכולים חז"ל לאלם יד הבע"ח. דאז לא מפסדינן כ"כ להאשה כעין סברת הרא"ש והרשב"א והר"ן הנ"ל דהא לאחר שתפס הבע"ח זכה מן הדין. אבל לאחר שתפסה האשה וזכתה בו מה"ת דהא מחוייבים ב"ד להזדקק ולהגבותה ע"כ אין יכולים חז"ל לתקן משום בשביל יותר משהאיש רוצה לישא כו'. להפסיד זכות האשה דזכתה מה"ת. א"כ אינו קשה להסוברים דתפיסה לא מהני ממשנה הנ"ל. ובעז"ה זהו עצה נכונה לתרץ שיטת הפוסקים הנ"ל. וע"פ מוצא הדברים יש ללמוד בתפסה מעות דאין צריך שומא וגוביינא דב"ד וודאי מהני תפיסתה כמבואר כה"ג באה"ע סי' צ"ג סעי' י"ג ובח"מ סי' ע"ב סעיף י"ג ובש"ך סי' ק"י ס"ק ה'. ומכל הנ"ל מוכח דתפס מעות שאני. ובאה"ע סי' צ"ג ב"ש ס"ק מ"ג דתפס מעות שאני. וכ"כ הר"נ בשבת ר"פ השואל גבי הלוואת יו"ט לחלק בין תפיסת מעות וע"ש. וכן היכא דהגבהו הב"ד להאשה הוי שלה כמבואר בב"ש וח"מ שם דהא כבר הגבהו לה וזכתה מן הדין:
ועוד י"ל דהסוברים כן ס"ל כמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו ע"א) ד"ה לאשה לא יהבינן כו' כמש"כ שם בשם הרב ר' יחיאל דכיון דאם תפסו היורשים לא מפקינן מהם ע"כ העדיפו בזה כח האשה. יעוי"ש. וה"ה ס"ל דמה"ט מהני תפיסת האשה אם תפסה כמבואר במשנה שם אף דלכתחלה ינתן לבע"ח עכ"ז כיון דאם תפסו היורשים זכו ע"כ לא שייך לאלם כח הבע"ח בזה כ"כ דלא יהא מועיל תפיסת האשה. דלא תהא גרע כחה מהיכא דתפסו היורשים. אבל לדידן דלא מהני תפיסת היורשים שפיר י"ל דאלמוה לכח הבע"ח דלא יהא מועיל תפיסת האשה. ואף דלאחר דתפסה זכתה עפ"י דין. עכ"ז י"ל דלא פליגי על סברת הרא"ש והרשב"א והר"נ הנ"ל שכתבו דלא שייך לגרוע כח האשה היכא דלא מהני תפיסה. דשא"ה דכיון דתקנו חז"ל כן הוא דומה להך דכתובות דכל מה דאמרו רבנן לא תזבן אי זבין לא מהני כנ"ל וכמש"כ לעיל בתירוץ הא' ויש להאריך בכ"ז:
נחזור לענינינו דבעיקר סברת הרא"ש והרשב"א והר"נ שכתבו דלא שייך לייפות כח הבע"ח היכא דלא מהני תפיסה י"ל דכ"ע מודו ואין לנו להרבות במחלוקת ביניהם. ועוד דהא לשיטת הרא"ש והרשב"א והר"נ בשיטת הרי"ף דכתבו דהיכא דלא מהני תפיסה לא שייך לייפות כח הבע"ח. א"כ בוודאי מוכח לדבריהם מן הרי"ף דמהני תפיסה בדר"נ. דאל"כ אמאי אמר ר"ט במלוה דיתן לבע"ח. והא בזה לא מהני תפיסת יורשי' כמו בכל שעבודא דר' נתן דקיי"ל דלא מיפטר בזה דקדם ופרע למלוה שלו כנ"ל. א"כ לא שייך בזה סברת הר' יחיאל. והרי"ף אתי עלה משום שדר"נ. אע"כ מוכח דגם בשדר"נ מהני תפיסה וכמו שהוכחתי מתשובת הרשב"א המובא בב"י סי' ק"ד. ויש לפלפל עוד בזה בעובדא דמלוגא דשטרא כתובות (דף פה) ובח"מ סי' ס"ד:
ב (שם סעיף א' ש"ך ס"ק ג):
דתמה על הרמב"ם דפסק בפ' ג' ה' עבדים כת"ק דמוכר את עצמו אין מעניקין לו. והא בקידושין (דף ט"ו) מסקי בסוגיא שם דמאן דס"ל כן טעמי' דלא ס"ל כר' נתן משום דמאן דס"ל שעבודא דר' נתן ס"ל דלו ולא לבע"ח. א"כ הרמב"ם דפסק כר"נ קשה דאמאי פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו מן לו ולא למוכר א"ע הא אתי ללו ולא לבע"ח:
ותי' הש"ך בשם הריטב"א די"ל דהרמב"ם ס"ל דלא ילפינן שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד כו' עכ"ל:
ב (שם סעיף ה):
ולדעתי יש לתמוה בזה מהא דקדושין (דף כ') ת"ר נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מניין שאין מחשבין אלא מנה כו' נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מניין שאין מחשבין אלא מנה ת"ל כו' נמכר לישראל מנלן ת"ל שכיר שכיר לגז"ש. וכן פסק הרמב"ם פ"ב הלכות עבדים הלכה ח' אלמא דהרמב"ם ס"ל דילפינן שכיר שכיר ועיין בתוס' קדושין (דף י"ד) ד"ה מוכר עצמו כו'. לכן העיקר כתירוצים האחרים שכתב הש"ך שם: ובדרך פלפול אמרתי בזה עפ"י מה דנסתפק המל"מ פ"ג הלכות עבדים הלכה י"ד די"ל דאין כופין על הענקה משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה כמו בצדקה דס"ל לכ"פ דמקרי מ"ע שמתן שכרה בצידה. ומה דמחלק המל"מ שם בחילוק א' זהו דוחק והחילוק ב' שכתב שם דחה בעצמו ועיין מזה בסי' רמ"ה סעיף ד' ואכמ"ל. וכבר כתבתי לעיל בחידושיי השייך לח"מ סי' ל"ד דיש מקום לומר דכמו דבעשה דמתן שכרה בצידה לא כייפינן דהוא הדין בלאו הניתק לעשה וכמש"כ הרשב"א בתשובה ובח"מ סי' צ"ז דבהשבת העבוט אין כופין והובא במל"מ שם. וכתבתי לתרץ קושיות המל"מ ע"ז מהא דסוף חולין גבי שלוח הקן דנגדי' ר"י אף דהוי לאו הניתק לעשה. וכתבתי לחלק דשאני היכא דמשכחת בי' מלקות לפעמים אז כופין על לאו הניתק לעשה אף היכא דלא הוי בר מלקות ואף דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. משום דזה חמור מן עשה וכמש"כ האו"ת גבי פסולי עדות בסי' ל"ד משא"כ היכא דלא משכחת מלקות כלל גבי לאו הניתק לעשה אז אין כופין עלי' היכא דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה כ"ז כתבתי שם:
והנה גבי הענקה כתב המל"מ שם דאף אם שרף הנכסים שחייב להעניק מהם שוב ליתא בתשלומין וכמו דאמרו בפאה דאם אבד הקציר נפטר ואינו דומה להשבת העבוט וגזלה דאמרו במכות (דף ט"ז) דאיתא בתשלומין אף בשרפן. ועכ"ז לא שייך התם בטלו ולא בטלו להיות לוקה על לאו דהענקה משום דהוי לאו דאין בו מעשה עי"ש במל"מ. ולפענ"ד יש לדון בזה לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם פ' ט"ז ה' סנהדרין דס"ל דמאן דאמר דבביטלו ולא ביטלו תליא החיוב מלקות בלאו הניתק לעשה א"כ למאן דס"ל כן חל חיוב מלקות בעת שעבר בידים על העשה וע"כ לא מקרי התראת ספק. וכמש"כ הריטב"א במכות (דף ט"ז) ראי' לזה ממה דקאמר הגמ' שם אי דקטלה קלב"מ אלמא דחיוב מלקות וחיוב מיתה באין כאחד בעת דקטלה ע"ש ולמאן דס"ל בלא קיימו חייב מלקות עיקר עבירות הלאו הוא בעת דעבר על הלאו וכיון דאינו יכול לקיים העשה ממילא עבר למפרע בעת עבירות הלאו. וע"כ מקרי התראת ספק דהא ספק אם יקיים העשה או לא וע"כ ס"ל להך מ"ד דהתראת ספק שמי' התראה. אבל למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו לא מקרי התראת ספק והוי התראת וודאי בעת דמבטל העשה. ולהיפך ממש"כ התוס' ורש"י שם במכות וכמו שהאריך בזה הפני משה בביאור שיטה זו בירושלמי מכות פ"ג הלכה ד' באריכות. וגם שיטת הרמב"ם פ' ט"ז הלכות סנהדרין כשיטה זו. וכמו שהארכתי בספרי באר יצחק ח' א"ע סי' א' ענף ד' ע"ש:
ולפ"ז יש לדון באם יצא העבד חפשי ממנו ולא נתן לו אז חוב הענקה שמוטל עליו ואח"ז שרף בידו את כל נכסיו. דלמאן דס"ל דבביטלו ולא ביטלו הדבר תלוי יש לדון דחייב מלקות כיון דעיקר חיוב מלקות חל בעת דעבר על העשה דביטלו בידים ואז קעבד מעשה ע"כ מקרי לאו שיש בו מעשה. וכמש"כ הרמב"ם פ"א ה' חמץ דאם קנה חמץ בפסח לקי דה"ל לאו שיש בו מעשה אף דעיקר לאו כל יראה אין בו מעשה. וכה"ג מבואר בירושלמי שבועות פ"ג הלכה ז' גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דאינו לוקה משום לאו דאין בו מעשה. אבל בשרפה והשליכה לים לקי דהרי יש בה מעשה וה"ה בנ"ד. ועיין מזה בתוס' שבועות (דף ד') ד"ה אבל אוכל כו' במש"כ שם דאם זרקו לים והתרו בו כו' ובגנת וורדים כלל כ"ב מזה. ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל מאן דס"ל דבלא קיימו נתחייב מלקות מן עת דעבר על הל"ת. וכיון דעיקר עבירות הלאו קעבר אז בעת דעבר על הל"ת ואח"ז דאינו מקיים להעשה עבר למפרע על הלאו ואז לא ה"ל לאו שיש בו מעשה וע"כ לא לקי בזה משום דה"ל לאו דאין בו מעשה. וע"כ הך מילתא אם משכחת מלקות גבי לאו דהענקה תליא בפלוגתת אמוראי דר"י ור"ל אם הדבר תלוי בביטלו ולא ביטלו או בקיימו ולא קיימו:
ענף א:
ולפ"ז יש להעיר בסוגיא דמכות (דף ט"ז) דאר"י שם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. הא לשיטת הרמב"ם והרי"ף דר"י ס"ל דבקיימו ולא קיימו תליא אתיא שפיר דלא מנה שם הענקה בכלל מלקות משום דלמאן דס"ל לא קיימו לא משכחת מלקות כלל בהענקה. אבל לפי מש"כ הריטב"א שם וכן כתב הרמב"ן ס"פ שבועות הדיינין במלחמות דהא דקאמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת כוונתו למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו משום דלמאן דס"ל לא קיימו משכחת תלתא מילי היינו שילוח הקן ופיאה. ואונס שגירש. והא דקאמר ר"י שם רק שני דברים משום דקאי אליבא דר"ל דס"ל ביטלו ולא ביטלו ע"ש. א"כ קשה הא למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו משכחת עוד לאו הניתק לעשה דלוקה היינו הענקה כנ"ל. וי"ל דכוונת הגמ' במאי דקאמרי אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת היינו דיהיה משכחת חיוב מלקות לשני המ"ד ביחד גבי ענין א'. ולא משכחת כן אלא בשילוח הקן וגבי פיאה דבהו בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו בין למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת בהו מלקות. משא"כ גבי הענקה לא משכחת מלקות אלא למ"ד דס"ל ביטלו ולא ביטלו וגבי אונס שגירש לא משכחת מלקות אלא למ"ד קיימו ולא קיימו. אבל לשני המ"ד ביחד לא משכחת בהו ע"כ לא קחשיב זה לריו"ח בכלל דקחשיב התם. וזהו כוונתו במאי דקאמר אנו אין לנו כו' היינו לדידן ביחד. וכן מוכרח לומר גבי נותר שכתב הרמב"ן בספר הזכות דאם זרקו לים לוקה משום ביטול עשה. ומדלא קחשב להא דנותר מוכח כנ"ל. ע"כ אין מזה סתירה למש"כ:
וידוע דגירסת הרמב"ם דריו"ח ס"ל קיימו ולא קיימו וגם הא פסק הרמב"ם דעיקר חיוב מלקות חל היכא דאינו יכול לקיים העשה שוב בעולם כלל. וריש לקיש ס"ל דבביטלו ולא ביטלו תליא ועיין בר"נ סוף חולין. ולפ"ז י"ל דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו י"ל דב"ד כופין על הענקה אע"ג דה"ל מ"ע שמתן שכרה בצידה. משום דכיון דמשכחת בי' מלקות א"כ חמיר זה מן עשה כמו דחזינן גבי פסולי עדות כנ"ל. וכיון דלא מצינו רק בעשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין. א"כ דומה הך דהענקה לשילוח הקן דמצינו בסוף חולין דכופין ע"ז. אבל למאן דס"ל דבלא קיימו הדבר תלוי א"כ אין כופין על הענקה כמו בהשבת העבוט דאין כופין אף דהוי בלאו דכיון דלא משכחת בי' חיוב מלקות לעולם ע"כ דינו כמו כל עשה דמתן שכרה בצידה. ומצאתי בס' המקנה קדושין (דף ט"ו) שכתב בפשיטות דאין כופין על הענקה משום דהוי כמו כל מצוה שמתן שכרה בצידה. וכ"כ שם בקדושין (דף י"ד) על מה דאמרו שם דלהרצאת האדון קאתי דכיון דאין כופין ע"ז ע"כ בעינן קרא להרצאת האדון ע"ש במקנה אך לא הביא כלל לדברי המל"מ שהקדימו בזה. אלא המל"מ כתב אח"ז להכריע דזה לא ה"ל כמו מצוה שמתן שכרה בצידה אבל המקנה כתב כן בפשיטות ובאמת העיקר כדבריו כנ"ל:
וזה נלפענ"ד בפשיטות דאי אין כופין על הענקה אז לא שייך כלל שדר"נ בחוב הענקה. דהא עיקר מלתא דשדר"נ דקאמר מניין שמוציאין מזה כו' דב"ד כופין לו ולא מצי לומר לאו בע"ד דידי את. וכמש"כ הרשב"א בחידושיו הכא בקידושין (דף ט"ו) הנ"ל דעיקר פלוגתת רבנן ור"נ היינו אם יכול לכופו ולא מצי לומר לאו בע"ד דידי את ע"ש. וכיון דאין כופין על הענקה להך מ"ד ע"כ אף בלא ילפותא מקראי ממילא ידעינן דלא שייך שדר"נ בחוב הענקה. וכה"ג כתב האו"ת בסי' פ"ו ס"ק ג' בפשיטות דבחוב הענקה כיון דלא נשתעבדו נכסיו לזה אף דכופין לו בזה מ"מ כיון דליכא שעבוד נכסי ע"כ לא שייך גביה שדר"נ. והאריך שם להסביר זה. אך עיקר הכלל שלו במש"כ אליביה דהרמב"ם דבחוב הענקה לא שייך שעבוד נכסי לא ידעתי מניין לו זה. ואי משום דזהו כמו חוב צדקה הא בצדקה ג"כ שיטת הרמב"ם בפ"ז ה' מתנות עניים דב"ד יורדין לנכסיו וכמש"כ המל"מ בפ"ג ה' עבדים הל' י"ד. ועיין בקצה"ח סי' ר"צ ובכתובות (דף מ"ח) בר"נ מזה. וקצת יש לחלק דשאני הענקה עפמש"כ המל"מ דאם נשרפו הנכסים שהיה חל עליהם חוב הענקה מיפטר האדון מהענקה. וע"כ אינו דומה זה לחוב צדקה. אבל גם זה דוחק:
אכן לפמש"כ בשם המקנה דהענקה הוי מצוה שמתן שכרה בצידה א"ש בפשיטות דשאני צדקה דאית ביה תרי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכמש"כ התוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה אכפיי' רבא כו'. משא"כ הענקה ליכא אלא לאו א' ואין כופין ביה. וע"כ וודאי ליכא שעבוד נכסי ביה וגם שעבוד הגוף ליכא ביה. כיון דאין כופין לו בזה. ע"כ ידעינן מסברא בעלמא דלא שייך שדר"נ בחוב הענקה וכעין סברת התומים הנ"ל. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דהך דרשא דהענק תעניק לו אתי לדרשא דלו ולא למוכר עצמו. משום דלמעט לו ולא לבע"ח לא צריכה. כיון דפסק דבלא קיימו הדבר תלוי ע"כ לא שייך ביה חיוב מלקות כלל. ואין הב"ד כופין לו על חוב הענקה כמו כל מצוה שמתן שכרה בצידה וכיון דלא כייפינן ע"ז בוודאי לא שייך שדר"נ ביה. והא דאמרו שם דר"א ס"ל דמוכר עצמו מעניקין לו ודרש לו ולא לבע"ח. י"ל דס"ל דלוקין על לאו דאין בו מעשה דאז כופין על חוב הענקה דדומה לשילוח הקן דכופין כיון דמשכחת ביה חיוב מלקות. וה"ה בהענקה היכא דאינו יכול לקיים להעשה לאח"ז אז מלקין ליה על לאו דלא תשלחנו ריקם להך מ"ד דלוקין על לאו דאין בו מעשה. ע"כ שפיר איצטריך לו ולא לב"ח למעט ביה מן שדר"נ. אבל לדינא דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וגם קיי"ל דבלא קיימו הדבר תלוי א"כ לא משכחת ביה לעולם חיוב מלקות. וע"כ אין כופין ביה וכמו כל מצוות שמתן שכרה בצידה ע"כ לא שייך שדר"נ בזה כיון דליכא שעבוד נכסיו ושעבוד הגוף. ועיקר שדר"נ הוא מצד דהתורה שעבדה נכסיו וגופו של הלוה כנ"ל. וע"כ לפי מה דנתבאר דבהענקה לא שייך שדר"נ ע"כ אין צריך ביה קרא למעוטי. בוודאי קאי הך דרשא דהענק תעניק לו למעט מוכר עצמו ושפיר פסק הרמב"ם:
והא דהוצרך הש"ס לומר שם דבעלמא לא ס"ל כר' נתן י"ל דזהו לפי דאביי קאמר שם דכ"ע יליף שכיר שכיר. ובאמת יהיה מוכרח לר"ל דס"ל ביטלו ולא ביטלו א"כ יהיה מוכח דת"ק דר"א לא יליף שכיר שכיר. דאל"כ אמאי דרש להך תעניק לו ולא למוכר עצמו דלמא אתי לדרשא דלו ולא לבע"ח דאין לומר דכיון דאין כופין בחוב הענקה ע"כ לא אצטריך קרא לזה. דז"א לר"ל דס"ל דבביטלו הדבר תלוי א"כ משכחת ביה חיוב מלקות. א"כ כופין בזה כמו בשארי מלוה הכתובה בתורה ואיכא שעבוד נכסי ושעבוד הגוף ואצטריך לו ולא לבע"ח. ולכן הוצרך הש"ס לומר דבעלמא לא ס"ל כר"נ. דאל"כ איך קאמר דכ"ע ילפי שכיר שכיר הא לר"ל מוכח דת"ק דר"א לא יליף שכיר שכיר ולא שייך לומר דכ"ע ילפי ש"ש. וגם הא מצינו במכות (דף ט"ז) ובחולין (דף קמ"א) דקאמר סתמא דהש"ס הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כו'. אלמא דאף דר' יוחנן קאמר שם במכות כן מכל מקום סבירא ליה להש"ס לומר דיהיה א"ש אף לר"ל הך מימרא של ריו"ח. א"כ ה"ה הכא בסוגיא דקידושין רוצה הש"ס לאוקמי דיהיה א"ש הא דקאמר דכ"ע יליף ש"ש אף לר"ל. ובפרט לפי המבואר שם בקידושין (דף י"ד) ברש"י שם והובא בתוס' שם ד"ה הואיל וכל קניינו בכסף כו' דסתמא דגמ' שם הוא כר"ל. ואף דהתוס' הקשו שם בזה עכ"ז הרשב"א בחידושיו שם כתב לתרץ זה ע"ש. וכיון דהתחלת הסוגיא שם קאי אליבא דר"ל ע"כ י"ל דבסוף המסקנא שם דקאמר דכ"ע יליף ש"ש אתי ג"כ אליבא דר"ל. ולר"ל מוכח לומר דטעמא דת"ק הוא משום דלא ס"ל כר"נ: ובאמת מה דאמרו שם דבעלמא לא ס"ל כר"נ. א"ש בפשיטות לשיטת אביי בפסחים (דף ל"א) דס"ל למפרע גובה ויליף הש"ס זה מהא דאמר ר"נ שם יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם חוזר וגובה מהם משום דלמפרע גובה ואח"ז דחי לי' הש"ס משום דר"נ. א"כ אביי י"ל דלא ס"ל דר"נ וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ז) ובקידושין בסוגיא זו להוכיח מפסחים דהלכה כר"נ. אבל לאביי לא שייך הוכחה זו ויש להאריך בכ"ז:
אבל לדינא דפסק הרמב"ם דלאו הניתק לעשה תליא בקיימו ולא קיימו. שפיר הוצרך הא דהענק תעניק לו ולא למוכר עצמו משום דבשדר"נ לא צריך קרא כיון דאין כופין בזה משום דלא משכחת ביה מלקות כנ"ל. ע"כ דינו כמו השבת העבוט כנ"ל. וא"ש פסק הרמב"ם על נכון:
ענף ב:
ועפ"י מה שנתבאר דהרמב"ם ס"ל דילפינן שכיר שכיר יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים בה' עבדים פ"ב הלכה ח' דפסק דע"ע הנמכר לישראל מגרע פדיונו ויוצא הן כסף והן שוה כסף ונמכר לנכרי אינו נגאל כי אם בכסף דוקא ולא בש"כ שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ולא בשוה כסף ויפה כח הנכרי מכח הישראל כו'. וכתב הכ"מ דכן מבואר בירושלמי פ"ק דקדושין דבכל אתר את עביד ש"כ ככסף והכא לית את עביד ש"כ ככסף אמר ר' אבא שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף ככסף עי"ש. והלח"מ תמה שם על הרמב"ם מהא דקדושין (דף ח') בפלוגתא דרבה ור"י דמייתי רב יוסף ראיה מברייתא דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אלימא דלא מקני ביה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' ואידך ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין ולר"נ דאמר כו'. אלמא דאליבא דכולהו פשיטא להו דנפדה אף בש"כ גם ע"ע הנמכר לנכרי דהא קרא דמכסף מקנתו בע"ע הנמכר לנכרי מיירי כו'. ונשאר בצ"ע:
ולפענ"ד נראה לתרץ משום דלכאורה קשה עוד כמו שהקשה הלח"מ שם דמנלן לאוקמי להאי ישיב גאולתו לרבות ש"כ דזה קאי על נמכר לישראל כיון דעיקר הפרשה נאמר בנמכר לנכרי. וי"ל בזה דלמאן דס"ל דילפינן שכיר שכיר לא הוצרך לנו למילף דנפדה בש"כ מן הא דישיב גאולתו משום דאף בלא זה ידענא ממילא דש"כ ככסף. דהא באמה העבריה כתיב והפדה דמזה דרשו בקדושין (דף ט"ז) מלמד שמגרע פדיונה ויוצאת וכיון דלא כתיב כסף בפירוש בעבריה וודאי ש"כ ככסף. ודוקא היכא דכתיב כסף בפירוש בזה הוצרך למילף מאיזה דרש דש"כ ככסף כמבואר בתוס' קדושין (דף ב') ד"ה בפרוטה כו'. אבל היכא דלא כתיב כסף בפירוש כ"א והפדה לבד וודאי אף ש"כ בכלל. וכיון דמצינו באמה העבריה ש"כ ככסף ממילא ילפינן דה"ה בע"ע הנמכר לישראל ג"כ ש"כ ככסף גבי גרעון כסף ונגאל בע"כ של האדון ע"י ש"כ. דהא בקדושין (דף י"ד) מבואר דע"ע דמכרוהו ב"ד אתקש לעבריה ומוכר עצמו יליף מגז"ש ש"ש דנאמר במכרוהו ב"ד כי משנה שכר שכיר. ונאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב יהיה עמך. וכיון דמכרוהו ב"ד ילפינן מהקישא דאמה העבריה דנפדה בש"כ. א"כ ממילא ילפינן למוכר עצמו מגז"ש הנ"ל דנפדה בש"כ. ונמכר לנכרי שאני דשנה עליו הכתוב כסף ככסף כמבואר בירושלמי כנ"ל:
והא דתקשה דא"כ האי ישיב לרבות ש"כ למאי קאתי כיון דכתיב בפרשה דנמכר לנכרי ובנמכר לנכרי אינו יוצא בע"כ של האדון בש"כ. י"ל דלעולם האי ישיב קאי ג"כ על מה דאיירי בהאי פרשה בנמכר לנכרי. ונקדים הא דמבואר בירושלמי קדושין פ"א הלכה ב' בזה"ל אמר ר' חייא בר אדא בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עבד ש"כ ככסף והכא לית את עביד ש"כ ככסף אמר ר' אבא מרי שנייא היא ששנה עליו הכתוב כסף ככסף אף ר' חייא בר אדא יודה שאם בקש לגרוע שמגרע ויוצא אף בתבואה ואף בכלים עכ"ל הירושלמי. ופירש הפ"מ כוונת הירושלמי דאם בקש לגרוע דזה קאי במגרע מעט שנים הנותרות דלא כתיב כסף לעכב אלא בגאולה מכל שני' כו' ע"ש. ובאמת חסר העיקר בירושלמי והא עיקר הך מילתא נאמר במשנה בלשון גרעון כסף אלמא דכ"ז מקרי בלשון גרעון כסף:
ע"כ נראה לפענ"ד לפרש כוונת הירושלמי באופן אחר והוא דהריטב"א בקדושין (דף ב' ע"א) וכן הר"ן בריש קדושין תרצו לקושיות התוס' דהקשו שם דמנלן דבקידושי כסף ש"כ ככסף ותירצו דכיון דהקדושין הוא מדעת שניהם ע"כ בזה שוה כסף ככסף משא"כ היכא שהוא בע"כ של חבירו ע"כ אצטריך לריבוי דש"כ ככסף כמו גרעון כסף ונזקין ע"ש. ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הירושלמי במה דקאמרי שם דנמכר לנכרי אינו נפדה בע"כ של הנכרי בש"כ. ומסיק דזה אינו אלא במגרע בע"כ אבל בנתרצו שניהם על הגרעון בזה ש"כ ככסף. וזה מדוקדק בלשון הירושלמי דקאמר שאם בקש לגרוע מגרע ויוצא בש"כ. היינו אם בקש הנכרי האדון לגרוע. וי"ל דע"ז אתי הא דדרשינן מן ישיב לרבות ש"כ ככסף דהאי ישיב קאתי היכא דנתרצה הנכרי לגרעון כסף דאז שוה כסף ככסף וקונה העבד א"ע ע"י זה. משא"כ בלא נתרצה נתמעט בי' ש"כ ובעינן כסף דוקא. ואף דהריטב"א והר"נ פסיקא להו לזה מסברא. עכ"ז הא חזינן להתוס' שם בריש קדושין דהקשו דמנלן דבקדושין ש"כ ככסף ותירצו דילפינן מע"ע. אלמא דס"ל דאף היכא דהוא מדעת שניהם ג"כ בעינן ילפותא מקרא דש"כ ככסף. ע"כ י"ל דשפיר אצטריך האי ישיב לרבות ש"כ על היכא דנתרצה האדון הנכרי על הגרעון כסף. וכמו דפירש הפ"מ במאי דכתב לפרש הירושלמי דקאי על מעט שנים הנותרות דזה דרשינן מן ישיב כו'. וה"ה י"ל למאי דפירשתי דקאי על אם הגרעון כסף הוא מרצון הנכרי דע"ז אתי האי ישיב לרבות ש"כ. אף דבנמכר לנכרי שנה עליו הכתוב כסף ככסף דז"א אלא בע"כ דאינו נפדה בש"כ. משא"כ היכא דנתרצה שאני. ובזה יפה כח הנכרי מכח הישראל דבישראל כתיב והפדה באמה העבריה דאתקש למכרוהו ב"ד ומוכר עצמו ילפינן בגז"ש ש"ש. וע"כ אף בע"כ של האדון הישראל נפדה בש"כ משא"כ בנכרי כנ"ל:
ענף ג:
ולכאורה י"ל דמנלן למילף גז"ש ש"ש מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דנפדה בע"כ אף בש"כ. דהא י"ל אפכא ולמילף עפ"י גז"ש ש"ש הנ"ל בישראל מן עבד עברי הנמכר לנכרי דאינו יוצא בע"כ בש"כ. וכמש"כ התוס' בקדושין (דף י"ד) ד"ה מוכר עצמו כו' דמאן דדרש הך דגז"ש ש"ש יליף ליה נמכר לישראל מנמכר לנכרי. וכן מבואר שם (דף ט"ו) דמאן תנא דלא יליף ש"ש רבי היא כו' ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה נילף ש"ש. אלמא דילפינן נמכר לישראל מנמכר לנכרי בגז"ש ש"ש. אבל זה אינו קשה לפי מש"כ רש"י בקדושין (דף כ' ע"ב) ד"ה או דלמא לקולא אמרינן כו' כדאמר קרא גבי השביח ולבסוף הכסיף דאזלינן לקולא עכ"ל. ועיין בלח"מ פ"ב ה' עבדים ה"ז ד"ה ויש לו ללות ולגאול כו' בסה"ד שהביא לדברי רש"י הנ"ל דכיון דחזינן דאזיל בי' קרא לקולא וודאי דילפינן להקל ולא להחמיר ומשום הכי פשיטא לי' דילפינן ג"ש להקל גבי ע"ע הנמכר לנכרי משדה אחוזה עכ"ל הלח"מ. ועפ"ז מתורץ קושיות התוס' שם ד"ה גאולתו כו'. א"כ ה"ה י"ל כן גבי הא דילפינן מוכר עצמו מן מכרוהו ב"ד דנגאל אף בש"כ. משום דמכרוהו ב"ד ילפינן מן היקישא דאמה העבריה דכתיב והפדה סתמא כנ"ל דזהו להקל על העבד. ולא דנילף מן נמכר לנכרי דשם יפה כח האדון הנכרי. דזהו להחמיר על העבד משום דיותר יש לנו למילף לקולא כנ"ל:
ועוד יש לדון בזה עפ"י המבואר בב"ק (דף ג') בתוס' ש"י ד"ה דומיא דרגל כו' דמדה הוא בתורה דלקולא וחומרא לחומרא גמרינן לא שנא באיסורא ול"ש בממונא ומוציאין ממון עי"ז. [ועיין ב"מ (דף צ"ה) תוס' ד"ה אתמר פשיעה כו'. וברא"ש ב"מ פ"א סי' מ' ובח"מ סי' שע"ד סעי' ד' ובבאר הגולה שם וקצרתי]. וכיון דעבד עברי גופו קנוי לאדונו א"כ ממילא בהספק אם יצא העבד לחירות. די"ל דמקרי האדון בשם מוחזק משום חזקת מרא קמא. וע"כ כמו דאמרו התם בב"ק דומיא דרגל להחמיר ולהוציא מן המוחזק. כמו כן בגז"ש דאיכא למילף במוכר עצמו דאינו נגאל בש"כ בגז"ש ש"ש מן נמכר לנכרי. וכן איכא למילף בגז"ש ש"ש מן מכרוהו ב"ד דנגאל בש"כ. מיבעיא לן למילף להחמיר ולהוציא מן הבעלים הראשונים דמקרי מוחזקים ולמילף דנגאל בשוה כסף. ועיין בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' שהעלה דבמקום ספיקא לא מקרי העבד מוחזק ותפוס כיון דעבד גופו קנוי נבעלים והוי ספק בזה גופא אם תפיסתו תפיסה או לא דלא מהני תפיסה מספק ע"ש. וה"ה בעבד עברי דגופו קנוי לאדונו. ועיין במל"מ פ' ט"ו מטוען בשם המהראנ"ח דכל מילתא דלחזרה קאי מוקמינן לי' בחזקת הבעלים. אבל שאני בע"ע דגופו קנוי לאדונו עד סוף ש"ש ויש לרבו קנין הגוף בו ע"כ שאני ושאני ע"ע מהך מילתא של המל"מ הנ"ל. ועיין בקצה"ח סי' מ"ב ס"ק ב' וקצרתי:
אך באמת זה אינו דהא אמרינן בקדושין (דף כ' ע"א) דפריך הגמ' מאי חזית למדרש לקולא דרשינהו לחומרא כו'. אלמא דדרשינן אף להוציא מגופו של עבד ומה דהוי לזכות האדון זה מקרי הוצאת ממון. ומוכח מזה דבכל ספק בע"ע מקרי הע"ע בשם מוחזק. משום דקנין הגוף של הע"ע לא אלים כ"כ. וכמש"כ התוס' בב"מ (דף צ"ט) ד"ה דלא קני ליה. דאף על גב דבפ"ק דקדושין אמרינן דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בע"פ. וכתבתי במק"א לבאר לפי דעיקר הענין דע"ע גופו קנוי הוא כמו שכירות דהע"ע מושכר להאדון וע"כ אין גרעונו מחול בלא קנין כמו שמבואר בח"מ סי' שט"ו דבחצר המושכר לא מהני מחילת השוכר להמשכיר בלא קנין. אבל מכ"מ לענין מוחזק אם נולד ספק בהשכירות מקרי המשכיר מוחזק ובמק"א הארכתי בזה. והא דהיה סלקא דעתך שם בקדושין למדרש לחומרא. זהו ג"כ עפ"י סברת התוס' בב"ק (דף ג') הנ"ל. וע"כ העיקר כמש"כ לעיל דיותר יש לנו למילף עפ"י גז"ש שכיר שכיר לקולא על העבד כמו דאמרו שם בקדושין בגמ' במסקנא דמסתברא למדרש לקולא מדאקיל רחמנא לגביה כו':
נחזור לענינינו דלמאי דקיי"ל דילפינן גז"ש ש"ש א"כ ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דאתקש לאמה העברי' דיליף מן והפדה דאף ש"כ בכלל. והא דאמרו בקדושין (דף ט"ז) בגרעון כסף דיליף מן והפדה. משום דס"ל דיליף גז"ש ש"ש וע"כ אף למוכר עצמו ידעינן דיוצא בגרעון כסף מן והפדה. ויש להאריך עפ"ז במה דאמרו שם אח"ז וקונה א"ע בכסף ובש"כ כו'. וזהו בנמכר לישראל אבל נמכר כו' דשנה עליו הכתוב כסף ככסף בעינן כסף דווקא. והאי ישיב לרבות ש"כ ככסף דכתיב גבי נמכר לנכרי אתי להיכא דנתרצה האדון דיכול הע"ע לקנות א"ע אף ע"י ש"כ:
ולפ"ז ניחא סוגיא דקדושין (דף ח') דמוכיח רב יוסף דבעינן קיץ מהא דדרשו בכסף נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים. אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ ככסף. וכיון דמפרק ביה איקנויי נמי מקנייה ביה כמו דפירש רש"י שם. ולקמן (דף י"ד ע"ב) נמכר כו' מנלן דנקנה בכסף אמר קרא והפדה כו' ופירש"י דאלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ותמהו המפרשים דדילמא נקנה בשטר ונתן דמיו ומגרע הדמים. והריטב"א פי' שם דמוכיח דכמו דקונה לעצמו בכסף כמו כן מה דנקנה לאחרים ג"כ נקנה בכסף. ובאמת כן מבואר בסוגיא דהכא (דף ח') דיליף דש"כ ככסף לקנין מן ישיב דנפדה בש"כ:
ולפי מה דנתבאר דהאי ישיב לרבות ש"כ מיירי בנתרצה האדון על הגרעון כסף דאזי ש"כ ככסף גם בנמכר לנכרי דמיירי מיניה כל הפרשה. ע"כ שפיר מוכיח רב יוסף דהא דאמרו אינו נקנה בתבואה וכלים. דאין לומר דלא נקנה כש"כ דהא חזינן דקונה א"ע בש"כ כמו דדרשו מן ישיב כו'. אלמא דהיכא דנתרצה האדון הנכרי לגרעון כסף מהני שוה כסף ככסף. א"כ ה"ה בקנין דהעבד מקנה א"ע להנכרי ונתרצו שניהם על הקנין דהא קנין הוא מרצון שניהם. א"כ וודאי ש"כ ככסף כמו בגרעון כסף דישיב מרבה ש"כ משום דנתרצה כנ"ל. א"כ ה"ה בקנין לנכרי כיון דהוי מרצונו של העבד הוי ש"כ ככסף. וע"כ מוכיח מזה רב יוסף דבעי מידי דקייץ: ולפ"ז לא פליג הש"ס דילן על הירושלמי דכולהו בחד שיטה קיימי וס"ל דנמכר לנכרי אינו נפדה בש"כ משום דיפה כח הנכרי מכח הישראל. רק הש"ס דילן מיירי היכא דנתרצה הנכרי בש"כ על הגרעון כסף וכדאמרו בירושלמי דבזה ש"כ ככסף. ע"כ א"ש דברי הרמב"ם שפסק כמבואר בירושלמי דנמכר לנכרי אינו נפדה בש"כ דיפה כח הנכרי מן נמכר לישראל דנפדה בש"כ ע"פ גז"ש ש"ש. והא דלא כתב הרמב"ם דהיכא דנתרצה האדון הנכרי על הגרעון כסף כש"כ דהוי ככסף. י"ל דסמך על מה שכ' בפ"ב ה' עבדים ה"א דש"כ ככסף גבי הא דע"ע נקנה בכסף וש"כ. ולא חילק שם בין נמכר לישראל לנמכר לנכרי בזה. אלמא דגבי קנין ע"ע ש"כ ככסף. א"כ ה"ה בקונה לעצמו ג"כ ידעינן דש"כ ככסף. דאי נימא דשאני קנין דהוא מדעת שניהם. דא"כ בגרעון כסף היכא דנעשה מדעת שניהם ג"כ מבעי להיות ש"כ ככסף. ע"כ סמך הרמב"ם בזה וסתם כנ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ' ה' הלכות עבדים ה' ב' גבי עבד כנעני שכ' דבין כסף ובין ש"כ שוה הן לקנותו לעצמו והן להקנותו לאחרים וא"ש דברי הרמב"ם: