נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פה
א (סעיף א וסעיף ג):
שנים שהוציאו שט"ח וע"ז יכול לומר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני ונאמן לומר פרוע:
ונלפענ"ד דמ"מ שבועה צריך דהא בחזקה דתוך זמנו אף בצירוף שטר העלה הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו דצריך לישבע שבועת היסת אחר פרעון. והא חזינן דחזקה דתו"ז אלימא ביותר מן הך חזקה דאמרו חז"ל אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. דהא בחזקה דתו"ז נסתפקו בש"ס אי מהימן במיגו נגד חזקה דתו"ז ולא איפשיטא כמבואר בב"ב (דף ה'). וע"כ בתפס המלוה יכול המלוה לומר קים לי דלא מהימן הלוה במיגו נגד חזקה זו כמבואר בסי' ע"ח ש"ך ס"ק י"ט. ואלו בהא דאלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני מבואר בהגהות אשרי כתובות סי' ט"ו פ' י"ג שכתב בשם הר"ת והמרדכי דאם יש להמלוה מיגו נאמן לתבוע מהלוה. אף דיש לומר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. מ"מ נאמן במיגו נגד חזקה זו. והובא בהגהת הרמ"א סוף סעיף ג' שם. ובש"ך ס"ק א'. אלמא דאף להוציא מהלוה נאמן המלוה במיגו ולא הוי מיגו להוציא דשטרא מסייע לי'. אלמא דהך חזקה קילא מן חזקה דתו"ז דהא בחזקה דתו"ז אם תפס המלוה יכול לומר קים לי דלא מהימן הלוה במיגו נגד חזקה דתו"ז ואלו הכא מוציאין מהלוה ע"י מיגו של המלוה. הרי דזהו דבר ברור דנאמן במיגו נגד חזקה זו. והא דשטרא מסייע ליה אין זה מעליותא רק במקום מיגו להוציא לפי מש"כ הכנה"ג דנחשב השטר בזה להיות כגבוי קצת דלכן לא מקרי מיגו להוציא. ועוד דהא ה"ט שייך ג"כ גבי חיוב שבועה להלוה. וע"כ הדין נותן דחייב הלוה שבועת היסת הכא דאין חזקה זו פוטרו מן היסת וכמו בחזקה דתו"ז דהעלה הש"ך בסי' ע"ח דצריך לישבע שבועת היסת אחר הפרעון. והנתיבות ס"ק א' כתב דאינו חייב שבועה משום דהוי כמו אנן סהדי תדע דהא לשיטת רש"י אף מזוייף יכול לטעון עכ"ל. ותמהני עליו כיון דהכריע הנתיבות בסי' ע"ח ס"ק ז' דלאחר הפרעון אם תבעו דמשביעו היסת בחזקה דתו"ז א"כ ה"ה וכש"כ הכא יצטרך לישבע היסת כנ"ל:
אכן כל זה הוא לפי דברי הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו דהעלה דחזקה דתו"ז אין פוטרו מן ש"ה אבל לפי מש"כ הב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק ח' בשם תשובת הרי"ף שהובא בבעה"ת שער ט"ז ח"ב סי' ה' דמוכח דס"ל להרי"ף והבעה"ת דחזקה תו"ז פוטרו מן ש"ה וכיון דהוי ספיקא דפלוגתא בזה אין לחייבו היסת ע"ש. א"כ ה"ה הכא י"ל דחזקה דאלו חייב הייתי לך היה לך לעכובי בחובך הוי חזקה אלימתא לפוטרו אף מן ש"ה. ומש"כ הש"ך שם לפרש לדברי הרי"ף והבעה"ת דכוונתם הוא על שבועה קודם פרעון באמת מוכח מלשון הרי"ף בבעה"ת שם כמש"כ הב"ש וכמו שכתב ההפלאה בסי' צ"ו ס"ק ז' דס"ל להרי"ף דפטור אף מן שבועת היסת לאחר הפרעון. אכן מבואר להדיא בבעה"ת שער ל"ד ח"ג גבי הך דכתובות (דף ק"י) המוציא שט"ח והלה מוציא שמכר לו השדה כו' דאיתרע ליה השטר אף דיש בו נאמנות ונשבע לוה היסת ונפטר עכ"ל והובא כאן בבית יוסף. א"כ חזינן דאף דס"ל להבעה"ת גבי חזקה דתו"ז דפוטר אף מן ש"ה אפ"ה הכא גבי הסברא דאלו חייב הייתי לך היה לך לעכובי בחובך ס"ל דאינו פוטר מן ש"ה משום דזה גרע מן חזקה דתו"ז וכמש"כ לעיל להוכיח כן ממה דמהני הכא מיגו להמלוה להוציא מן הלוה כו'. ע"כ אף לפי הכרעת הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' דלדינא אין לחייב היסת להמלוה בחזקה דתו"ז אף לאחר הפרעון מ"מ כאן חייב הלוה היסת וכמש"כ הבעה"ת. וכן מצאתי בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' פ"ו דפסק ג"כ דחייב הלוה שבועה. וב"ה כוונתי לדעתו:
אכן לפי מה שהובא לעיל בחידושי סי' ג' בכללי מיגו לדברי תשובת מיימוני ה' משפטים סי' ל"ד. מוכח דס"ל לתשובת מיימוני דהך חזקה דאלו חייב הייתי לך היה לך לעכובי בחובך פוטר אף מן היסת וחולק על הבעה"ת הנ"ל. ואפשר דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים שכתב המחבר כאן אם אומר מזוייף דיש אומרים דנאמן וטעמו משום דהך סברא דהיה לך לעכובי בחובך ה"ל כמו אנן סהדי וכמש"כ הנתיבות ע"כ יש לו כח למפטר אף מן היסת וכן הוא שיטת תשובת מיימוני. אבל הבעה"ת י"ל דס"ל כשיטת הסוברים דא"נ לומר מזוייף ע"כ לא ה"ל כמו אנן סהדי למיפטר אף מן היסת. ואף שהש"ך בס"ק ד' כתב דליכא פלוגתא בזה וכ"ע ס"ל דא"נ לומר מזוייף מ"מ הא האו"ת כתב דלא כדבריו והעיקר כפשט המחבר דפליגו בזה. ע"כ שפיר י"ל דזה תלי בהך פלוגתא. ועיין בקרבן נתנאל לכתובות פ' י"ג אות מ"ב שהביא ג"כ לדברי התוס' שכתבו גבי שטר שנפל איתרע דנאמן לומר מזוייף אף בשטר מקוים. וזהו כדברי התומים שהביא ג"כ לדברי התוס' שכ"כ התוס' בכתובות (דף צ"ב) ובגיטין (דף ב') ובב"מ (דף י"ג). וכן נראה לי להביא ראיה לזה מן דברי הנימוקי יוסף לב"ב (דף ז') גבי ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה כו' ומדלא אפקי' בחיי אבוהון ש"מ זיופי זייף. וכתב הנימוקי יוסף בשם הרשב"א אע"פ שמקויים בחותמיו אפילו מפי עדים אכתי חיישינן דכיון וזייף וכההיא דב"ב (דף קס"ז) כו'. ועיין בסי' ק"ח סעי' ט"ז וש"ך ס"ק ל"א מזה. הרי דמצינו דהיכא דיש ריעותא גדולה דנאמן לומר מזוייף אף בשטר מקויים. וה"ה הכא י"ל כיון דס"ל דהך סברא דאלו חייב הייתי לך היה לך לעכובי בחובך דמשווינן עי"ז לריעותא גדולה על השטר. ע"כ ס"ל להנך פוסקים דמה"ט נאמן לומר מזוייף אף בשטר מקויים ומתורץ קושיות הש"ך כאן ס"ק ד' ועיין לעיל סי' ס"ג ובחידושי שם:
ואף דלדעת הסוברים דנאמן הלוה לומר מזוייף משום דה"ל כמו אנן סהדי וכמש"כ הנתיבות וכ"כ הסמ"ע כאן ס"ק ב' דהוי כאן אנן סהדי שפרעו כבר ואפ"ה מהני אם יש להמלוה מיגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כמש"כ הש"ך ס"ק א' והרמ"א לקמן סעיף ג' כנ"ל ולא אמרינן דהא ה"ל כמו מיגו במקום עדים משום דיש לחלק כפי דברי ההפלאה לכתובות (דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה אימא כו' שמחלק דדוקא היכא דהוי מיגו במקום עדים לא אמרינן אבל מיגו בעיקר העדים אמרינן וכמו דמחלקינן בסי' ע"א גבי מיגו במקום נאמנות למיגו בעיקר הנאמנות ע"ש בהפלאה. א"כ ה"ה הכא י"ל דלכן נאמן המלוה במיגו משום דזה הוי כמו מיגו בעיקר אנן סהדי כיון דאינו ידוע לנו עיקר מעשה המכירה רק ע"פ ולכן נאמן המלוה אף דנימא דנחשב זה כמו אנן סהדי. ועפ"ז יש לדון בהראי' שהבאתי לעיל מן מיגו במקום חזקה דתו"ז. ועיין בש"ך סי' ק"ח ס"ק ז' ובקצה"ח שם ובסי' צ"ז בקצה"ח ס"ק י"ב והדברים ארוכין. ולכן כיון דהך דינא בטוען הלוה מזוייף הוי פלוגתת הפוסקים בלא שום הכרעה וכיון דנתבאר די"ל דהך דינא דפליגי הבעה"ת ותשובת מיימוני אם חייב היסת דזה תלוי ג"כ בהך פלוגתא ע"כ קשה לחייבו שבועת היסת כיון דלא מצינו הכרעה בין הנך דיעות. ובלא"ה כיון דהבע"ת חולק בזה עם המיימוני ה"ל ספיקא דפלוגתא דאין לחייבו שבועה. וכעין זה כתב הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' כנ"ל ועיין לעיל בחידושי לסי' ע"ח סעי' ב' בש"ך ס"ק ט"ו. וע"פ מש"כ שם יש לדון הרבה גם כאן:
כ"ז כתבתי מכבר וכעת ראיתי בשער משפט ס"ק ב' שהביא ג"כ לדברי הבעה"ת והמיימוני והפמ"א הנ"ל וכתב לחלק דבנידון הבעה"ת דהיה שטר להמלוה נהי דפסלינן לשטרא מ"מ אין כח להוכחה זו לפטור גם מן ש"ה אבל נידון תשובת מיימוני דמיירי בתביעה בע"פ ע"כ יש כח להוכחה זו לפטור מן ש"ה כמו דעד מסייע פוטר מן ש"ה ע"כ קוטב דבריו. ולפי דעתי יש לומר בזה ביותר לפי דברי שער משפט דכתב לדמות דכמו דעד מסייע פוטר מן ש"ה ה"ה איזה הוכחה המסייעו דזהו סברת תשובת מיימוני. דלפ"ז י"ל בפשיטות דלכן ס"ל להבעה"ת דאין זה פוטר מן היסת משום דאזיל הבעה"ת לטעמי' דס"ל דעד מסייע אינו פוטר מן היסת כמבואר בבעה"ת שער כ"א ח' ה' אות ב' והובא בטור סי' פ"ד ובבית יוסף לסי' ע"ה ובבאר הגולה לסי' ע"ה סעי' ב' ס"ק ו'. רק מדבריהם משמע דס"ל להבעה"ת כן בכל שבועות דאין עד מסייע פוטרו. אכן למי שרואה בגוף הבעה"ת שם מבואר דס"ל דבכל השבועות פוטר עד מסייעו אך בשבועות היסת ס"ל דאין עד מסייע פוטר משום דר"נ תיקן לש"ה בכל גווני ועיין בג"ת שם. וכיון דס"ל להבעה"ת דעד מסייעו אינו פוטר מן ש"ה משום דר"נ תיקן לש"ה אף היכא שיש לו עד מסייע ע"כ ה"ה אף היכא דיש איזה הוכחה לסייעו ג"כ אינו פוטר מן ש"ה ולכן כתב הבעה"ת דמשתבע היסת הכא. ולכן לפ"ז למאי דקיי"ל דעד מסייע פוטר מן ש"ה הדין נותן הכא כשיטת המיימוני דפוטר מן היסת. ומה שיש לדון לשיטת הבעה"ת הנ"ל במה דאמרו בשבועות (דף מ"א) מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן אין זה קשה וכמש"כ במק"א:
ב (שם סעיף ג):
אפי' היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם עכ"ל. והקצה"ח בסי' ק"י ס"ק ג' הקשה מזה על דברי הסמ"ע והש"ך בסי' ק"י סעיף ב' ובסמ"ע ס"ק ו' ובש"ך ס"ק ה' שכתבו לדינא בשם ר' ירוחם דבתפס מעות מיתומים קטנים מהני תפיסתו אם יש לו שטר ואין מוציאין ממנו וכתב דגם הטור ס"ל כן וקשה מן הך דסי' פ"ה בטוש"ע שכתבו הכא כיון שתפס בחיי אביהם משמע דאחר מות אביהם לא מהני אף דתופס מעות כו' ונשאר בצ"ע:
ג (שם ש"ך ס"ק ט בסופו):
ונלענ"ד ליישב ע"פ מה שהעלתי בספרי נחל יצחק בקונטרסי בתפיסה בדררא דממונא סי' ד' דאין לחלק בתפיסה בדררא דממונא לספק דתרי ותרי וספק בשטר. רק העיקר תלוי דשאני היכא דשייך ב"ח קונה משכון אז מהני תפיסה בתופס עבור חובו למטלטלין בכל הני ספיקות משום דזה מקרי כמו טוען על גוף הדבר דהוי שלו אבל היכא דלא שייך ב"ח קונה משכון אז לא מהני תפיסה בתופס עבור חובו משום דאינו תופסו רק עבור חוב ואינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו. והארכתי שם בספרי ע"פ דברי היש"ש פ"ב דב"ק סי' ה' והמהרי"ט בסי' ע"ב דכתבו לכללא דאם אינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו לא מהני תפיסה. והטעם הוא כמו שביארתי שם דכיון דתופס חפץ בחוב צריך שומא וגוביינא בב"ד ואינו יכול לזכות בהחפץ רק ע"י הב"ד ובספיקא דדינא או בספק בשטר או בדררא דממונא אין הב"ד מזדקקים מספק להגבותו כיון דאינם יודעים האמת עם מי הוא והיכא דלא יבא לידי גוביינא בב"ד אינו רשאי לעכב החפץ ת"י רק היכא דשייך ב"ח קונה משכון אז שאני כמש"כ בארוכה בספרי שם ע"ש. ולפ"ז בתופס מעות כיון דא"צ שומא ע"כ אף בתופס המעות עבור חובו ג"כ מהני תפיסתו בכל הנך ספיקי וכמש"כ היש"ש לב"ק שם וחלק בין תופס מעות לתופס מטלטלין. [ועיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' מזה. ועיקר החילוק בין תפיסת מעות למטלטלי הוא בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ז ובסי' פ"ז סעיף ט' בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד בשם הר"נ לכתובות. וכן הוא באה"ע סי' צ"ו סעיף י"א ועיין מזה בהר"נ לשבת ר"פ שואל]:
ולפ"ז נראה לענ"ד להסביר הטעם של הר' ירוחם והסמ"ע והש"ך במה שכתבו לחלק דדוקא בתפס מטלטלי אמרו דלא מהני תפיסתו מיתומים קטנים אף דיש לו שטר אבל תפס מעות מהני תפיסתו מיתומים קטנים אם יש לו שטר. והוא דיש לומר דאף דאמרו חז"ל דאין נזקקין ליתומים קטנים משום חשש צררי עכ"ז לא גרע זכותו של בעל השטר מן כל מי שנולד ספק בהשטר שלו דמהני תפיסה. וכן לא גרע זכותו מן כל ספק דררא דממונא דמהני תפיסה. וכש"כ כאן כיון דמה"ת גובה בשטרו מן יתומים קטנים ביש לו שטר רק דרבנן תקנו דאין גובין משום חשש צררי וזהו אינו רק מספיקא בעלמא דראו חז"ל לחוש בזה משום ספק צררי. א"כ לא גרע מן כל ספק בשטר או בספק דררא דממונא דהוי ספק מה"ת ואפ"ה מהני תפיסה כש"כ הכא. ולפ"ז היה הדין נותן דבתפס מטלטלי מיתומים קטנים יהיה מועיל תפיסה. ועכ"ז לדינא שפיר פסקו דלא מהני תפיסה במטלטלי. דהא לפי מה שכתבתי לעיל דלא מהני תפיסה רק היכא דשייך ב"ח קני משכון אבל היכא דליכא בי' תורת בע"ח קני משכון אז לא מהני תפיסה על חובו כיון דאינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו. ולכן הכא דמיירינן ביתומים ובתפיסה לאחר מיתה דלא שייך קונה משכון בזה וכמש"כ בספרי נחל יצחק בקונטרס לתפיסה בדררא דממונא שם ע"כ לא מהני תפיסה מיתומים קטנים הכא. אבל בתפס מעות דאינן צריכין שומא וגוביינא וזה הוי כמו טוען על גוף הדבר דהוא שלו לכן מועיל תפיסתו להמעות הכא דמה דחשו חז"ל מספיקא דאין גובין מיתומים קטנים משום חשש צררי אינו רק מחשש ספק צררי דהא חזינן דמן יתומים גדולים גובין בשטר רק בקטנים חששו ולא גרע מן כל ספק דהדין הוא דמהני תפיסה היכא דהוי כמו טוען על גוף הדבר דהוא שלו כיון דא"צ החלטה מן ב"ד. וכן הוא לשון הש"ס בערכין (דף כ"ב) דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע אימר צררי אתפסה דזהו מורה כמש"כ דחז"ל לא חשו רק מספיקא דגם לאחר התקנה לא הוי רק ספק צררי וזהו פשוט. וידעתי למש"כ הר"נ לכתובות ריש פ' הנושא על מה דאמרו שם בנותיו אימר צררי אתפיסנהו דזהו כמו וודאי וכעין זה כתבו התוס' בבכורות (דף ל"ה) ד"ה א"ד כו' מ"מ הכא אין זה רק ספק וקצרתי:
וכיון דהטעם הוא בתפס מעות מיתומים קטנים דמהני תפיסתו הוא מטעם דלא גרע מן כל ספק דמהני תפיסה א"כ אם חזרו היתומים ותפסו מן המלוה או בתפס האפטרופוס מן המלוה אז הדין נותן דאין להוציא מן היתומים וכמו בכל ספיקא דדינא ודררא דממונא וספק בשטר דאם חזר חבירו ותפס מן התופס הראשון דאין מוציאין מן התופס השני וכמש"כ היש"ש לב"ק פ"ב סי' ה' וכן קיי"ל לדינא וכמש"כ בכללי תפיסה. ולפ"ז מתורץ קושיות הקצה"ח במה שהקשה מן הך דסי' פ"ה דכתבו הטוש"ע הכא הטעם כיון שתפס בחיי אביהם דמשמע דלולי תפיסה מחיים לא היה מועיל התפיסה אף בתפס מעות. דיש לומר דהוי נפ"מ רבתי מן הטעם הזה לענין אם חזרו היתומים ותפסו מן המלוה דאי נימא דלא הוי אלא מצד ספק אז היה מועיל תפיסת היתומים אבל לפי הטעם דהוי תפס בחיי אביהם לא מהני תפיסת היתומים במה שחזרו ותפסו. דהא כבר זכה המלוה בדין וודאי ע"י מה דתפס בחיי אביהם וכמש"כ המגיה בט"ז הכא לסעיף ד' דכיון דעיקר תקנתא דאין נזקקין לי"ק הוא חששא קלה מהני הך תפיסה אף שאינו תפיסה גמורה והוי כמו תפס מחיים ממש ע"ש. וע"כ ע"י מה דהוי זה כמו תפס מחיים כמו שהוכיח זה מהך דכתובות ע"כ הוי זה כמו דין וודאי דזכה המלוה ולא מהני תפיסת היתומים משום דכה"ג לא גזרו חז"ל לדון דאין נזקקין ליתומים קטנים והוי נפ"מ רבתא:
ואכתי תקשה לפי זה על עיקר דברי הרמב"ן והר"נ שהוכיחו להך דינא דמהני בזה מה שתפס בחיי אביהם את החוב שהוא חייב להיתומים. דראייתם הוא ממה דלא אוקמי בגמ' כתובות (דף ק"י) דמיירי ביתומים קטנים דהיתומים גובין ממנו והוא אינו גובה מהם משום דאין נזקקין ליתומים קטנים וע"ז לא היה קשה מה דהקשו שם בגמ' לסוף דליגבינהו ארעא ליתמי כו' ומזה הוכיחו לדבריהם דכיון דהוי תפס מחיים להחוב שהוא חייב לי"ק דמהני תפיסה זו ובכה"ג לא גזרו חז"ל להתקנה דאין נזקקין לי"ק וכמש"כ השיטה מקובצת שם. דהא לפי מש"כ לפרש דעיקר טעמם הוא להורות דזהו דין ברור בלא שום ספיקא כלל דלולי זאת היה הדין נותן דלא מהני הך תפיסה רק משום ספק. א"כ אכתי אין ראיה זו מוכרחת להוכיח דהך תפיסה דמהני הוי זה מצד וודאי. דהא אכתי יש לומר דהא דלא אוקמי בגמ' דמיירי בי"ק דזהו משום דהא כיון דהוי תפוס להחוב שחייב להם א"כ אין מוציאין ממנו משום ספק כנ"ל. אבל לעולם י"ל דאין זה מצד וודאי רק משום ספיקא ונשאר עדיין קושיות הקצה"ח דל"ל להטעם דתפס בחיי אביהם הא בלא"ה מועיל תפיסתו משום דהא במעות מהני תפיסה כנ"ל: ועכ"ז שפיר כתבתי לתרץ לקושיות הקצה"ח הנ"ל דשפיר הוכיחו הראשונים הללו מן סוגיות הש"ס הנ"ל דמהני תפס בחיי אביהם לחובו שחייב להם בתורת דין וודאי ובכה"ג לא גזרו חז"ל. משום דאי נימא דלא מהני תפיסתו בכה"ג רק משום ספיקא. אז עדיין תקשה דאכתי ה"ל להש"ס לאוקמי דמיירי המשנה דזה גובה וזה גובה ביתומים קטנים דהם גובין ממנו והוא אינו גובה מהם. דהא לפי דינא דהש"ס דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינו יכול לגבות מהם רק מן הקרקע וכמו דמקשה הש"ס דליגבינהו ארעא ליתמי והדר ליגבי מינייהו כדר"נ. דאכתי תקשה דהוי מצי הש"ס לאוקמי דמיירי המשנה ביתומים קטנים דהם גובין ממנו והוא אינו גובה מהם רק ראוי לגבות משום דאין נזקקין לי"ק. וע"ז לא תקשה דליגבינהו ארעא ליתמי כו'. דהא כיון דיגבה להיתומים הקטנים את הקרקע אזי אינו יכול לגבות מהם יותר דהא אין נקקין לי"ק. וזה הוי להוציא כיון דגוף הקרקע קנוי להם א"כ אף יתפוס אח"ז את גוף הקרקע הא בקרקע לא מהני תפיסה דקרקע בחזקת בעלי' ולא יהיה מהני תפיסתו להקרקע עבור חובו. ואז יהיה אתי שפיר מה דאמרו זה גובה וזה ראוי לגבות. ומדלא אוקמי בש"ס כן שפיר הוכיחו הראשונים הללו דהדין הוא בכה"ג דכיון דהיה תופס בחיי אביהם דלא תקנו בכה"ג להתקנה דאין נזקקין לי"ק משום דאף דזה הוי תפיסה גרועה מ"מ מהני הך תפיסה לדחות להתקנה קלה דאין נזקקין לי"ק וכמו שכתב המגיה בט"ז כנ"ל. ומוכח דבתורת דין וודאי הוא הך דינא מה דאמרו דהיכא דהוי תפס בחיי אביהם מהני דלא תקנו בכה"ג להתקנה דאין נזקקין לי"ק. וע"כ ה"ה אף היכא דהיתומים חזרו ותפסו מהמלוה ג"כ מוציאין מהם כיון דכבר זכה המלוה במה שתפס בחיי אביהם והוי נפ"מ רבתא ממה דכתבו זה הטעם ומתורץ על נכון לקושיות הקצה"ח הנ"ל:
ב (שם סעיף ב):
ובעיקר הסברא שכתבתי לעיל להסביר דלכן לא מהני תפיסה למטלטלי של יתומים קטנים אף דיש לו שטר דאף דמידי ספק לא נפיק מ"מ לא מהני תפיסתו משום דכיון דלא שייך ב"ח קונה משכון במה שתופס מן היתומים והוי זה כמו דאינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו ולא מהני תפיסה בכה"ג. יש להקשות ע"ז הכלל מן הא דח"מ סי' ק"ח סעי' י"א גבי הא דא"א מוריש שבועה לבניו דאם תפסו יורשי המלוה אין מוציאין משום דזה הוי ספיקא דדינא וכדאמרו בשבועות (דף מ"ח) דהאי דיינא דעבד כר"א עבד. והא התם מיירי ביתמי דלא שייך התם קונה משכון ואפ"ה אמרו דמהני תפיסה הרי דמוכח מזה דלא כמו שכתבתי. וכן יש להקשות מזה על מה שכתבתי בספרי נחל יצחק בסי' ד' בתפיסה בדררא דממונא ענף ג' וענף ד'. אכן באמת אין זה קשה די"ל בזה ע"פ סברת התומים בכללי תפיסה ס"ק פ"ז פ"ח צ' דיש לחלק דשא"ה בהך דא"א מוריש שבועה לבניו דהעיקר הוא כר' אלעזר וליתא לדרב ושמואל רק הואיל ונפק מפומי' דרב ושמואל כו' ולכן אמרו התם הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל כו'. וכ"כ התומים לסברא זו בכללי תפיסה בס"ק ק"ח עד ס"ק קי"ג ע"ש. ולכן שפיר כתבתי דלא מהני תפיסה מצד ספק בתופס מטלטלי מיתומים כיון דאינו טוען על גוף הדבר דהוא שלו לפי דלא שייך ביתומים לדון דב"ח קונה משכון ושאני התם בהך דא"א מוריש שבועה כיון דהעיקר לדינא כר"א וכמש"כ התומים ע"כ מהני התם גם תפיסה גרועה אף דלא מהני בכה"ג בשארי דוכתי לענין תפיסה בספיקא דדינא וכפי חילוק שכתב התומים הנ"ל:
ועפ"ז יש לתרץ גם מה שהקשה הקצה"ח בסי' ק"י ס"ק ג' הנ"ל דהא לשיטת כמה ראשונים דפירשו להך עובדא דרבא בר שרשום דאכל כבר הפירות ואפ"ה אמרו דכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו וגם היה לו שטר והוי כמו תפיסת מעות ואפ"ה לא מהני תפיסתו א"כ מוכח דלא ס"ל כמש"כ הסמ"ע והש"ך בזה. אכן לפי מש"כ לפרש טעמם דמהני תפיסת מעות זהו לפי דהוי כמו טוען על גוף הדבר דהוי שלו ומהני זה בספיקא דדינא משא"כ במטלטלי דהוי כמו אינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו וכנ"ל. והנה התם בעובדא דרבא בר שרשום בזמן הש"ס מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ומבואר בכתובות (דף נ"א) דבע"ח אינו גובה מן יתומים פירות שאינם צריכים לקרקע לפי דכל העומד לגזוז כגזוז דמי וכמש"כ התוס' שם. וכמו שהעלה הש"ך בח"מ סי' צ"ה ס"ק ט' ובסי' קט"ו ס"ק י"ח דבע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי גם מן פירות דא"צ לקרקע ע"ש. ולפ"ז הכא בהך דרבא בר שרשום מסתמא היה פירות דא"צ לקרקע והיו גמורים הפירות. א"כ מן דין הש"ס אין לו שום שעבוד כלל על הפירות רק דיכול לעכב דמי הפירות שת"י עד שיחזירו לו היתומים את גוף הקרקע שהניח להם אביהם כי רק גוף הקרקע משועבד להבע"ח. ולכן לא היה מועיל התפיסה לרבא בר שרשום במה דתפס דמי הפירות שאכל. לפי דזה מקרי אין לו טענה על גוף הדבר שתפס רק דיכול לתופסו עבור דבר אחר אם היה החוב ברור וכיון דתקנו חז"ל דאין נזקקין לי"ק והוי זה כעין ספק ולכן לא מהני תפיסה כה"ג בספיקא דדינא או בספק דררא דממונא וכנ"ל. רק האידנא דגובין ממטלטלי דיתמי ויש גם על מטלטלי דין שעבוד וכמש"כ במק"א. ועיין בספרי נחל יצחק בסי' ל"ט סי' ב' בשעבודא דאורייתא. לכן שפיר אמרו דמהני תפיסת מעות האידנא גם מיתומים קטנים משום דזה מקרי טוען על גופו של דבר והוי כמו דנפרע כבר. ומיושב קושיות הקצה"ח הנ"ל. וגם בלא מש"כ לפרש הטעם הלז על מה דמהני תפיסת מעות. ג"כ יש ליישב בקצרה לקושיות הקצה"ח מן הך דרבא בר שרשום הנ"ל. דיש לחלק בפשיטות דדוקא האידנא לאחר תקנת הגאונים דגם מטלטלי דיתמי משתעבדי אז י"ל דהוי כאלו נפרע כבר וכמש"כ הש"ך בסי' ק"י ס"ק ה'. משא"כ לדין הש"ס דמטלטלי דיתמי אינו משועבד רק דתופסו עבור גוף הקרקע כנ"ל ע"כ לא שייך לדון בזה לסברת הש"ך דהוי כאלו נפרע כבר וזה ברור. ואחר כותבי כל זה ראיתי בנתיבות סי' ק"י ס"ק ב' שכתב לתרץ לקושיות הקצה"ח מן הא דרבא בר שרשום הנ"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל ליישב בקצרה לקושיות הקצה"ח הנ"ל. אכן לפי מש"כ מקודם מתורץ בפשיטות קושיות הקצה"ח הנ"ל:
ואף לפי מה דכתב הקצה"ח להוכיח דלא מהני תפיסת מעות מן יתומים קטנים אף דיש לו שטר. עכ"ז נלע"ד לדון דיש לומר דאין הב"ד יכולים להזדקק ולהוציא המעות מן המלוה. דהא כתב הרמב"ם פ"ו ה' גזלה ה' ט"ז ובש"ע ח"מ סי' ש"ע סעי' ז' דכל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ונקטו זה לכללא. וזהו דלא כמש"כ התוס' בשבועות (דף מ"א ע"א) ד"ה ולר' יוסי כו' דלא אמרו כן רק היכא דלא הוי גזל רק מפני דרכי שלום כו' אכן מן הרמב"ם וש"ע הנ"ל מוכח דס"ל כן לכללא בכל גזל מדבריהם. רק היכא דמצינו בפירוש דאמרו דמוציאין בדיינים בזה נחתינן לנכסי' אף בגזל דרבנן אבל היכא דלא מצינו בפירוש כן בזה לא נחתינן לנכסיו רק דענשינן לי' וכמבואר בשבועות (דף מ"א). וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק בסי' ג' בשעבודא דאורייתא ריש סי' ל"ט ע"ש א"כ ה"ה במה דתקנו חז"ל דאין נזקקין לי"ק דכיון דמה"ת גובין בשטר אף מיתומים אי נימא שעבודא דאורייתא וגם הא מה"ת גובין אף ממטלטלי דיתמי וכמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ט ס"ק א' בשם הרשב"א ע"ש. אלא דרבנן תקנו דאין נזקקין לי"ק א"כ היכא דהמלוה תפס מעות מהיתומים קטנים אף דנימא כהקצה"ח דגם בכה"ג תקנו להתקנה דאין נזקקין לי"ק עכ"ז הא לא הוי רק כמו כל גזל דרבנן דאין מוציאין בדיינים כ"ז דלא מצינו בפירוש דמוציאין בדיינים. ע"כ יש לחלק דדוקא בתפס מטלטלי די"ק בזה אמרו דמוציאין בדיינים. משא"כ בתפיסת מעות וכמו שכתבו לחלק בסי' פ"ז סעיף ט' בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד גבי תפס ואינו רוצה לישבע דכתבו בשם הר"נ דתפס מטלטלי מפקינן מיני' משא"כ תפס מעות דאין מוציאין רק דענשינן לי'. ה"ה י"ל בתפס מעות מיתומים קטנים דאף דנימא דלא מהני התפיסה וכמש"כ הקצה"ח עכ"ז לא הוי נחתין לנכסיו רק ענשינן לי' דהא לא מצינו הכא בפירוש דהוו נחתין לנכסיו בזה. והא דרבא בר שרשום דאמרו דימתין עד שיגדילו י"ל דזה היה כדי דלא יהיה עובר על דברי חז"ל דענשינן לי' כן י"ל אף לדברי הקצה"ח דהוכיח מן הך דרבא בר שרשום דלא מהני תפיסת מעות מן יתומים קטנים. ועיין בקצה"ח בסי' פ"ט ס"ק א'. והובא בספרי נחל יצחק בסי' ג' לשעבודא דאורייתא ע"ש:
ועפ"ז יש לדון בהוכחות הראשונים דהוכיחו מן הא דכתובות (דף ק"י) דלא אוקמי הש"ס לתרץ דמיירי ביתומים קטנים ומזה הוכיחו דמהני מה דהיה תופס מחיים לענין הך דאין נזקקין לי"ק וכמש"כ לעיל. דלפי מה שכתבתי לדון די"ל דאף היכא דלא מהני תפיסה מן י"ק מ"מ לא נחתינן לנכסיו א"כ לפ"ז לא הוי מצי הש"ס לאוקמי להך דזה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו דמיירי ביתומים קטנים דא"כ לא שייך בזה לשון זה גובה דהא גובה משמעו דגובין ממנו ומוציאין בדיינים ממנו ולפי מש"כ הא לא נחתינן לנכסיו בכה"ג רק ענשינן לי'. ולפ"ז מתורץ קושיות הראשונים הללו. ועכ"ז נראה דשפיר הוכיחו ואין סתירה מדבריהם למה שכתבתי. והוא דהא בזמן הש"ס דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואף מן יתומים גדולים אין גובין אלא דעיקר ההוכחה של הראשונים הללו היה דאף דמקשי בש"ס דליגבינהו ארעא ליתמי והדר ליגבי מינייהו דאם היה מוקי הש"ס ביתומים קטנים לא היה קשה זה. א"כ שפיר הוכיחו כן דאם נימא דלא מהני תפיסה בכה"ג א"כ שפיר אתי שפיר לישנא דזה גובה וזה ראוי לגבות משום דהא אף דתפס מטלטלי מן יתומים קטנים אמרו דמפקינן כש"כ גוף הקרקע לאחר דמגבי להו דלא שייך כלל תפיסה בקרקע כיון דהקרקע נקנה כבר להיתומים. והיה אתי שפיר לשון זה גובה וזה ראוי לגבות. ומדלא אוקמי בש"ס כן שפיר הוכיחו הראשונים דמהני מה דהיה תופס מחיים לענין זה. ואין סתירה מדבריהם למה שכתבתי:
ג (שם סעיף ה):
ולפי מה שכתבתי יש מקום ליישב עפ"ז לקושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה סוף סי' קל"א על דברי הר"נ לכתובות פ' מי שהיה נשוי דכי אמרינן לכתובה מפקינן מינה דוקא מטלטלין אבל במעות לא דהוי כאלו נפרעה עכ"ל הר"נ והקשה ע"ז מכתובות (דף צ"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן וטריף דינא דאמרי לי' מטלטלי שבק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. והא במעות מהני תפיסה לאח"מ מכש"כ בתפס החוב שחייב לאבי יתומים. וכן הקשה רע"א בדרוש וחידוש לכתובות (דף צ"ב). ובתוס' רעק"א למשניות כתובות פ' י' משנה ד' ונשאר בצע"ג. ובספרי באר יצחק סי' ב' כתבתי לתרץ קושיא זו ע"ש. אכן לפי מה שנתבאר בעז"ה יש לתרץ בפשיטות לקושיא חמורה זו. והוא דהא כבר נתבאר בשם הרשב"א דמה"ת אף מטלטלי משתעבדי אלא מדרבנן אין גובין ממטלטלי דיתמי. א"כ בבע"ח דתפס מטלטלי דיתמי לא מקרי רק גזל דרבנן. וכבר נתבאר דלפי שיטת הרמב"ם והש"ע ח"מ סי' ש"ע דכל גזל מדבריהם אינו יוצא בדיינים. רק היכא דמצינו בפירוש דאמרו כן בזה שאני אבל אין למדין כן בשארי דוכתי ומוקמינן על הכלל דגזל דרבנן אינו יוצא בדיינים. והא דמצינו בכתובות (דף פ"ד ודף צ"ו) ובשא"ד דבע"ח דתפס מטלטלי דיתמי מוציאין ממנו בדיינים. יש לומר בזה הטעם דכתב הר"נ בכתובות פ"ט בסוגיא דפוגמת גבי נשבעין ונוטלין דאם תפס מטלטלין ואינו רוצה לישבע מפקינן מיני' דכיון דגוף החפץ אינו שלו ע"כ במה שמוציאין המטלטלי ממנו אין זה מקרי נחתינן לנכסיו רק דמחזירין הממון ברשות בעליו ולכן בתפס מעות כתב שם דמהני תפיסתו משום דזה מקרי מוציאין ממנו וכיון דבגזל דרבנן אין מוציאין בדיינים ע"כ מהני שם התפיסה להמעות והובא לדברי הר"נ הנ"ל בסי' פ"ז בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד ובאה"ע סי' צ"ו סעיף י"א ובחלקת מחוקק שם ס"ק כ"ה וב"ש שם: ולזה נתכוין הר"נ כאן במש"כ דהא דאמרו לכתובה מפקינן דוקא במטלטלי דמכל מקום מחסרי גוביינא אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה כו'. דבמטלטלי אף דמה"ת משתעבדי מ"מ אין זה בכלל גזל דרבנן דאמרו אין מוציאין בדיינין משום דאין זה מקרי הוצאות ממון כיון דמחסרי גוביינא. [וכמו בתפס מטלטלי ואינו רוצה לישבע כנ"ל]. אבל תפס מעות כיון דכבר נפרעה דהא מה"ת הוי כמו דנפרעה כבר כיון דמן התורה גם מטלטלי ומעות משתעבדי ומקרי פרעון מן התורה וע"כ הוי זה בכלל כל גזל דרבנן דאינו יוצא בדיינים דזה מקרי נחתינן לנכסיו אם יוציאו מידו ולכן אמרינן בזה דהוי זה בכלל כל גזל מדבריהם דאינו יוצא בדיינין ולכן לא מפקינן מיני'. וי"ל באמת דגם בתפס מעות ענשינן לי' וכמו בכל גזל דרבנן דענשינן לי' וכמבואר בשבועות (דף מ"א) ובסי' פ"ב בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק י"ז ובסי' פ"ז סמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד. ואף דכתב הר"נ דבמעות לא מפקינן בקצרה י"ל דכוונתו דלא מפקינן בדיינים אבל ענשינן לי'. וכן מצינו בטור ח"מ סי' פ"ב סעיף ג' שכתב בתפס המלוה ואינו רוצה לישבע דלא מפקינן מיניה. אף דהדין שם דענשינן לי' וכמש"כ הש"ך בסי' פ"ב ס"ק י"ז והטור קיצר בזה. וכן סתם המחבר באה"ע סי' צ"ו סעיף י"א וכתב דבתפס מעות לא מפקינן. אף דהדין שם דענשינן לי' וכמש"כ החלקת מחוקק שם ס"ק כ"ו. כן י"ל בכוונת הר"נ דכוונתו דלא מפקינן מיני' בתפס מעות היינו בדיינין אבל ענשינן לי' וכמו בכל גזל דרבנן דלא נחתינן לנכסיו. ולא מיבעיא אי כתובה דאורייתא ואף אי כתובה דרבנן מ"מ כיון דתקנו חז"ל לעיקר חוב כתובה דינו כמו כל חוב דאורייתא גבי זה ושייך שפיר כל מה שנתבאר. וקצרתי: ולפי זה מתורץ קושיות רע"א מעל הר"נ מהא דכתובות (דף צ"ב) ופסחים (דף ל"א) דאמרו ראובן שמכר שדה באחריות כו' דינא הוא דאתי בני ראובן ואמרי לי' מטלטלי שבק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. הכוונה הוא דאינו רשאי לעכב המעות ת"י וכמו כל גזל דרבנן דהדין הוא דמחוייב להחזיר להתובע ואף דאין מוציאין בדיינין עכ"ז ענשינן לי' כנ"ל. ולעולם י"ל דגם התם אין ביד היתומים להוציא ממנו בדיינין משום דבתופס מעות לא נחתינן לנכסיו משום דזה מקרי הוצאת ממון דלא עבדינן כן בגזל דרבנן וה"ה בחוב דרבנן. ושפיר כתב הר"נ דבתפס מעות לא מפקינן היינו דאין מוציאין בדיינים אבל אכתי י"ל דענשינן לי' וכן מש"כ הר"נ לפרש שם עפ"ז להך דכתובות (דף צ"ג) דאמר רישא בשתי תפיסות כו' דהכוונה ג"כ לענין דאין מוציאין בדיינים ע"ש: ואף דנתבאר לתרץ קושיות רע"א על הר"נ מהא דכתובות (דף צ"ב). עכ"ז ראיתי כי עדיין יש להקשות על הר"נ מהא דכתובות (דף ק"י) דאמר רמי ב"ח לתרץ למה דתנן זה גובה וזה גובה דמיירי ביתמי וזה גובה וזה ראוי לגבות ומשמע דזה גובה בב"ד ויורדין לנכסיו. והא לפי מש"כ הר"נ דלא מפקינן מיניה בב"ד רק ענשינן ליה וכמש"כ א"כ תקשה דאיך אמרו זה גובה דמשמע דנחתינן לנכסיו אך על מה שהקשה רע"א מהך דכתובות (דף צ"ב) שפיר יש לתרץ כמש"כ. אבל מהא דכתובות (דף ק"י) דלא הביא רע"א שם להקשות מזה על הר"נ א"כ אף לפי מה שכתבתי תקשה עדיין על הר"נ מהך דכתובות הנ"ל:
ואפשר לומר דרמי ב"ח דמוקי להך דכתובות (דף ק"י) דזה גובה ביתמי. דס"ל כמאן דאמר בכתובות דף ע"ז) דיש לפרש לשון כופין דזהו כפייה במילי ולא בשוטי וכן ס"ל שם לרב נחמן רק ר' אבא הקשה דבדברים לא יוסר. וכן כתבו התוס' בכתובות (דף ע') בד"ה יוציא ויתן כתובה כו' דהירושלמי ס"ל גם כן דשייך כפייה במילי. וכמו כן יש לומר דגם לשון גובה יש לפרש אף היכא דאין יורדין לנכסיו רק ענשינן ליה וזהו כש"כ להך מ"ד. וגם הא בכתובות (דף ק"י) שקיל וטרי רב נחמן שם בקושיות הגמ' שם מן זה גובה ע"ש ע"כ שפיר יש לפרש כן בשיטת רמי ב"ח. ועוד י"ל דרמי ב"ח ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא ע"כ אין זה בכלל גזל דרבנן וכמש"כ לעיל דהא גם מקרקעי דיתמי אין גובין מה"ת. וכמו כן יש לפרש להך דרמי ב"ח דכתובות (דף צ"ב) ופסחים (דף ל"א) ואין אנו צריכים למה שכתבתי לעיל בזה. גם אפשר לומר דרמי ב"ח דמפרש להמשנה דזה גובה ביתמי דס"ל כשיטת עולא דגיטין (דף ל') דמוקי מתניתין דהתם כר' יוסי דס"ל גבי מציאת חרש ועני המנקף בראש זית ומצודות חי' דגיטין (דף נ"ט) דה"ז גזל גמור ויוצא בדיינים וכמו דפי' רש"י בגיטין (דף ל') שם דלהך דר' יוסי נתכוין הש"ס שם ע"ש. וכיון דסתם משנה דגיטין (דף ל') אזיל אליבא דר' יוסי לשיטת עולא ע"כ יש לפרש ג"כ להך דזה גובה דמשמע דנחתינן לנכסיו משום דהך משנה ס"ל כר' יוסי דאף גזל דרבנן יוצא בדיינים. אכן לדינא דקיי"ל כרבנן דר' יוסי דגזל דרבנן אינו יוצא בדיינים שפיר יש לומר כמו שכתבתי בכוונת הר"נ דלא מפקינן בדיינים ממי שתפס מעות יתומים בחובו כנ"ל:
וע"פ מה שכתבתי לעיל לפרש למה דאמר רמי ב"ח בכתובות דף ק"י דזה גובה כו' דזה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו. דהכוונה דזה גובה ע"י מה דיענשו להנתבע אבל אין מוציאין הממון ממנו בב"ד דלפ"ז אתי שפיר פשט הלשון דתנן זה ראוי לגבות ואין לו. דבבבא קמא (דף ל"ו) ג"כ אמרו כעין זה דראוי ליטול ואין לו ופי' התוס' שם ראוי ליטול אם תפס כו'. אבל הכא דאף דהוי תפס ממון היתומים מ"מ לא מהני תפיסתו א"כ אינו מדוקדק הלשון דאמרו ראוי לגבות ואין לו כיון דלא ירשו קרקע מן אביהם. דהא רמי ר"ח היה ס"ל דאף דיגבו היתומים קרקע ג"כ לא יגבה מהם רק רבא הקשה לו דליגבינהו ארעא ליתמי כו'. ועיין בתומים סי' ל"ט ס"ק ב'. ודוחק לומר דהכוונה הוא ראוי לגבות אם היו יורשים קרקע כו'. אכן לפי מש"כ א"ש בפשיטות דהכוונה הוא ראוי לגבות היינו דבידו להחזיק הממון ת"י ולא יוציאו ממנו בב"ד וכדין כל גזל דרבנן דלא מפקינן בדיינים. ואין לו היינו דהא יענישו לו הב"ד כנ"ל:
וכ"ז כתבתי ליישב קושיות רע"א מעל הר"נ. אכן לדינא משמע מן כל הפוסקים דס"ל דאף במעות לא מהני תפיסה מיתומים ומשמע דאף מפקינן מיניה בדיינים. והטעם הוא די"ל כעין מה שכתבתי בספרי נחל יצחק בסי' ג' לשעבודא דאורייתא בסי' ל"ט בשם הרדב"ז דדוקא בגזל וגנבה דלאו אדעתייהו דרבנן קעביד בזה אמרו דאינו יוצא בדיינין אבל בעניני משא ומתן וכיוצא שאני דאף במילי דרבנן אמרינן דיוצא בדיינין ע"ש. א"כ ה"ה במה דתקנו חז"ל דאין נזקקין לי"ק י"ל דאף בעבר ותפס מפקינן מיניה בב"ד משום דבעת דהלוה לחבירו מסתמא נחית לקיים כל מה דתקנו חז"ל בזה ודינו כמו דאורייתא לגבי זה. וכש"כ לפי מה שכתב התומים בסי' ל"ט בס"ק ב' דהביא שם לשיטת הרשב"א סוף קידושין דכתב דמה"ת גם מטלטלי משתעבדי. וכתב ע"ז דלא כן משמע דעת רוב הפוסקים כו' ע"ש. וכן כתבתי מזה בספרי נחל יצחק סי' ב' בשעבודא דאורייתא ענף ח'. ועיין בב"מ (דף קי"ד) וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין כו' ולא יעשה מטלטלין אצל בניו כו' וקצרתי. ולפי דברי הרדב"ז דהובא לעיל יש להעיר בדברי הש"ך בח"מ סי' ע"ר ס"ק א' במה שהביא שם בשם המבי"ט וקצרתי: נחזור לענינינו דנתבאר דאין שום סתירה על דברי הש"ך והרמ"א דהביאו לדינא לדברי ר' ירוחם דבתפס מעות מהני אף בתפס מן יתומים קטנים ואין לנו שום חולק עליהם כלל. ובמה שכתבתי לעיל דיש לדון עדיין דאם חזרו היתומים ותפסו המעות יהיה מועיל התפיסה שלהם דאין מוציאין מהם וכמש"כ לעיל. דיש להעיר ע"ז מן הר"נ שבת ר"פ שואל שכתב בהא דאמרו שם הלואת יו"ט דס"ל לר"י דלא ניתנה ליתבע דאם תפס מלוה לזוזי והדר הלוה ותפס מיניה דמפקינן מיניה דהלוה כו' וכעין זה הוא בחדושי רשב"א לשבת שם. אבל באמת יש לחלק בין נידון הך דשבת ובין הך דאין נזקקין לי"ק. דהא חזינן דשם בהך דהלואת יו"ט דכתבו הר"נ והרשב"א דמוכח בגמ' שם דאם תפס מלוה למטלטלי של הלוה דלא מפקינן מיניה אך אם הדר הלוה ותפס מהני תפיסתו למטלטלי ואלו הכא בהך דאין נזקקין לי"ק פסקו כל הראשונים דלא מהני תפיסת המלוה למטלטלי אף דיש לו שטר ומוציאין מהמלוה. וע"כ מוכח דאין לדמות אותן להדדי משום דשאני הך דאין נזקקין לי"ק דאין זה משום קנסא רק משום חשש צררי לכן כתבו כאן דמוציאין מן המלוה המטלטלי. וכמו כן יש לחלק ביניהם בתפיסת מעות ושפיר כתבתי. ובאמת לכאורה היה מקום לומר לפי דברי הר"נ לשבת שם דכתב דמן הלשון דלא ניתנה ליתבע דאמרו דמשמעו בב"ד אבל אם תפיס מטלטלי תפוס. א"כ ה"ה הכא במה דאמרו אין נזקקין לי"ק דמשמעו דאין הב"ד נזקקין אבל אם תפיס למטלטלי תפוס. וזהו סיוע לשיטת הב"ח שהובא בסי' ק"ו בש"ך ס"ק ה' ע"ש. אכן העיקר לדינא כמו שכתב הש"ך שם להשיג על הב"ח וע"כ מוכח דמחלקינן ביניהם. אכן בתפיסת מעות שאני וכמש"כ: ולכאורה יש להעיר לפי דברי הפוסקים דס"ל בהך דאין נזקקין ליתומים קטנים דאם תפיס המלוה מעות מהני תפיסתו דלפ"ז יש להקשות בהך דערכין (דף כ"ב) דשקיל וטרי הש"ס שם מאי איכא בין המ"ד דפליגי אם משום צררי או משום דיתמי קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואמרו דאיכא בינייהו בשחייב מודה כו'. והא ה"מ לומר דאיכא בינייהו אם תפס המלוה למטלטלי דיתמי דאי נימא משום צררי מהני תפיסתו ואי משום די"ק לאו בני מיעבד מצוה לא מהני תפיסתו. אבל באמת אין זה קשה כלל דהא בזמן הש"ס דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא מהני תפיסת מעות כלל לכ"ע ואף לפי שיטת הר"נ בכתובות פ' י"א דבמעות מהני תפיסה מן יתומים אף מדינא דהש"ס. עכ"ז הא כבר העליתי בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' דכוונת הר"נ הנ"ל הוא רק מטעם מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם ע"ש. א"כ לפ"ז לא מהני תפיסת מעות מן יתומים קטנים לדינא דהש"ס לכ"ע. וכן לפי מה שכתב הנתיבות בסי' ק"י ס"ק ב' דאף לדעת הר"נ הנ"ל לא מהני תפיסת מעות רק בכתובה אבל בבע"ח מודה הר"נ דלא מהני תפיסה אף מעות ע"ש. לכן לא שייך לדון הך נפקותא כלל בזמן הש"ס. וגם הא כתבו התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) בד"ה ואפילו מיתמי כו' דאין הכרח להוכיח מן מה דלא אמרו בערכין שם איכא בינייהו עוד כו' ע"ש. אך בזה"ז דמטלטלי משתעבדי שפיר כתבו הפוסקים דמהני תפיסת מעות מן יתומים קטנים כנ"ל: ונתבאר לדינא דבתפס מעות מן יתומים קטנים נחח"מ דביש להמלוה שטר דמהני תפיסתו אכן אם חזרו היתומים ותפסו להמעות אין מוציאין מהם: