אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן פד

סימן פג

א (סעיף ב'):

בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תו"ז אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה. וכתב הפרישה דכשעבר זמנו אפי' טוען הלוה שפרעו תו"ז אפ"ה צריך לישבע במיגו שהיה יכול לומר פרעתי אח"ז. אבל הב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק ח' הוכיח מן תשובת הרי"ף והרשב"א דלא אמרינן מיגו לחייב שבועה. ולעיל בחידושי לסי' פ"ב סעיף יו"ד הארכתי בכ"ז:

וכעת ראיתי להביא ראיה לדברי הפרישה מירושלמי שבועות פ"ז ה"א בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל וז"ל הקדים לו שכרו בדא נשבע ונוטל. ופי' הפ"מ הקדים לו שכרו שהבעה"ב טוען שהקדים לו שכרו בדא נו"נ דלא תימא כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע לפועליו בסוף היום אינו טרוד וזכור קמ"ל דאפ"ה אמרינן טרוד הוא ואינו זכור ונשבע השכיר ונוטל עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות (דף מ"ו ע"א) בד"ה כ"ז שהטלית ביד האומן כו' ע"ש. ולענ"ד נראה כוונה אחרת בירושלמי משום דעל מש"כ דה"א דזוכר הוא דלכן היה מקום לומר דיהא נאמן תקשה איך שייך כלל למימר בטוען שהקדים לו שכרו מקודם דגמר מלאכתו דיהא נאמן הא קיי"ל בטוען פרעתי בתו"ז אינו נאמן וה"ה בחוב שכירות דאינו משתלם אלא בסוף ובתו"ז כזה כ"ע מודו דאינו נאמן לומר פרעתי בתו"ז כמש"כ התוס' בב"ב (דף ה') בד"ה כי היכי דלא ליטרדן כו' ובב"מ (דף ק"ב ע"ב) משום דהיכא דלא הוי חוב ברור עדיין כ"ע מודו. וכיון דבכל חוב תו"ז הדין הוא דאינו נאמן לומר פרעתי וא"צ התובע לישבע כלל כמבואר בב"ב (דף ה') א"כ תקשה דמפני מה אמרו בהקדים לו שכרו דיהיה נשבע השכיר הא כיון דבשארי אנשים דאינן שכירין א"צ שבועה בכזה א"כ אמאי יהיה גרע זכות השכיר והא אדרבה העדיפו זכות השכיר כמבואר בב"מ (דף ק"ג) דפשיט הש"ס מהא דשכיר נו"נ דזהו משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה לומר פרעתי ביומא דמשלם זמני'. א"כ כיון דבהקדים לו שכרו הוי כמו דטוען פרעתי בתו"ז אמאי צריך השכיר לישבע. ועיין בתוס' ב"ק (דף צ"ט) ד"ה אלא במאי מקדשה ובד"ה ואבע"א ובש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ובקצה"ח שם ובסי' ע"ב ס"ק כ"ג וכן עיין בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק ב' בשם השמ"ק וקצרתי:

ולכן נ"ל בכוונת הירושלמי דבהקדים לו שכרו צריך לישבע ויטול הכוונה הוא דהיה מקום לומר דלא יהיה צריך השכיר לישבע רק יטול בלא שבועה דלא גרע מכל בע"ח בחוב תו"ז דנוטל בל"ש לכן קאמרי דאף בזה צריך השכיר לישבע ואח"כ יטול. והטעם הוא משום דהא יש מיגו להבעה"ב לומר פרעתיך לאחר שגמרת פעולתך ואז היה הדין דישבע השכיר ויטול דהא שכיר בזמנו נו"נ וע"כ נאמן הבעה"ב לחייב שבועה להשכיר במיגו אף היכא דטוען פרעתיך מקודם דגמרת מלאכתך א"כ מוכח מירושלמי הזה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה:

ולכאורה תקשה עדיין לפי מש"כ התוס' בב"ב (דף ה') דביומא דמשלם זמניה אף דנאמן לומר פרעתי מ"מ אם טוען פרעתי בתו"ז אינו נאמן אף דיש לו מיגו דפרעתי ביומא דמשלם זמניה. א"כ ה"ה הכא אף אם יש להבעה"ב מיגו דפרעתיך בסוף לאחר שגמרת פעולתך הא זה הוי מיגו דהעזה ולא אמרינן. אכן הא יש חולקים על שיטת התוס' וכמו דהובא שיטת החולקים ע"ז בש"ך סי' ע"ח ס"ק ט"ז. וכמו שכתב השמ"ק לב"ב (דף ה') והרמב"ן בחי' לב"ב שם. וגם י"ל דאף לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דלא דיינינן לומר מיגו דפרעתי ביומא דמשלם זמניה משום דה"ל מיגו דהעזה דמ"מ גבי שכיר שאני דלא הוי העזה כ"כ משום דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו יתלה השכיר דאמר כן מחמת טרדותיו ולא מקרי העזה כ"כ. והעיקר הוא פשוט דאף לשיטת התוס' אתי שפיר דהא סברת התוס' הוא דיותר טוב לומר פרעתי אתמול ושכחת. אבל הכא בהקדים לו שכרו מיירי דאומר פרעתיך היום מקודם דגמרת מלאכתך לעת ערב דגם עכשיו הוי העזה להשכיר דאומר לו פרעתיך ביום הזה ע"כ שפיר שייך למימר מיגו דפרעתיך לעת ערב ע"כ אתי שפיר בפשיטות לכל מה שכתבתי אף לשיטת התוס' וסייעתם. ולפ"ז יהיה מזה סייעתא רבתא לשיטת הפרישה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה. ואין לחלק דשאני גבי שכיר כיון דמה"ת הוי זה המיגו מועיל לפטורי אף מממון דהא רק מדרבנן הא דשכיר נשבע ונוטל. דזה אינו דמה בכך כיון דעכ"פ עכשיו דתקנו חז"ל דהשכיר נו"נ א"כ אינו מועיל הך מיגו לפטורי מממון ואין לנו תועלת מן הך מיגו רק לחיובי שבועה להשכיר ע"כ שפיר מוכח מזה כהפרישה:

ומה דהקשיתי לעיל על פי' הרשב"א והפ"מ להירושלמי בהקדים לו שכרו כו' דאיך היה עולה על הדעת לומר דהבעה"ב יהיה נאמן לומר דהקדים לו שכרו מקודם דגמר מלאכתו והא הוי כמו חוב בתו"ז דא"נ מכש"כ הכא דטוען דהקדים לו שכרו מקודם דנגמר החיוב שכירותו. ואפשר לומר דזה אתי שפיר לפי מה שהעלה הש"ך בסי' ע"ח ס"ק י"ב גבי שכר לכתוב לו כמה קונטריסים דכיון דיש הרבה זמנים ע"כ נאמן לומר פרעתיך מעיקרא בעד כל הקונטריסים. א"כ י"ל דבכה"ג מיירי הך דהקדים לו שכרו דבירושלמי הנ"ל דכיון דלא שייך בזה לדין להך דחוב בתו"ז ע"כ היה הוי אמינא לומר דהבעה"ב יהיה נאמן לומר פרעתיך מקודם כיון דאז לא הוי טרוד ע"כ אשמועינן הירושלמי דאפ"ה אינו נאמן משום דגם בתחלת היום שייך לומר דטרוד כו' כן יש ליישב דברי הרשב"א והפ"מ ויהיה מזה סייעתא לדברי הש"ך בסי' ע"ח הנ"ל. אכן באמת דוחק לאוקמי דמיירי הירושלמי בהאי גוונא ובלא"ה הא כמה פוסקים חולקים שם על הך דינא דהש"ך הנ"ל ע"כ העיקר הוא כמו שכתבתי דמוכח לפ"ז כדברי הפרישה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה וע"כ אף היכא דטוען פרעתי בתו"ז נאמן לחייב להמלוה שבועה על שטרו כיון דיש לו מיגו דפרעתי לאח"ז וכמש"כ הפרישה ודלא כהב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' הנ"ל:

ולפי מש"כ לעיל בקונטריסי לסי' פ"ב סעי' י' נדון דאף דנימא דאמרינן מיגו להשביע מ"מ י"ל בשטר דטוען הלוה פרעתיך בתו"ז דא"צ המלוה לישבע משום דהא חזינן בטענת אמנה ורבית על השטר דאינו משביעו אף דיש לו מיגו דפרעתי והשבע לי משום דמוכח דכן היה התקנה דעל טענות שאין השטר עומד לכך דלא ישבע המלוה אף דתמיד יש לו מיגו דפרעתי. וה"ה בטענת פרעתי בתו"ז כיון דאין עומד לפרעון בתו"ז הרי זה דומה לאמנה וכיוצא וי"ל דזהו טעמא של הב"ש שם ואף דאין זה במשמעות דבריו שם מ"מ י"ל להעמיס כן בכוונת הרי"ף והרשב"א בתשובה דהובא בב"ש שם. ולפ"ז אין סתירה לדברי הרי"ף הנ"ל אף לפי הפירוש שכתבתי בכוונת הירושלמי דמוכח דס"ל להירושלמי דאמרינן מיגו לחיובי שבועה. משום דיש לחלק דשאני בחוב בשטר כנ"ל משא"כ בחוב שכיר דאינו מצד שבועת השבע לי דתקנו גבי שטר כן י"ל בזה. ולדברי הרשב"א בתשובה דהובא בב"ש שם הא הרשב"א בחי' לשבועות פירש לכוונת הירושלמי הנ"ל דלאו משום מיגו לחיובי שבועה אתו עלה דהקדים לו שכרו ע"כ בוודאי אינו קשה עליו מהירושלמי אף אם לא נחלק בין שבועת השבע לי בשטר ובין שארי שבועות כנ"ל. ולדינא העליתי לעיל בסי' פ"ב סעי' י' דאין להוציא מהמוחזק בל"ש אף בטוען פרעתי בתו"ז אם עכשיו עבר זמנו וצריך התובע לישבע על שטרו ואח"ז יטול וכדברי הפרישה:

ולכאורה יש להוכיח מן ירושלמי כתובות פ' י"ג סוף ה' ד' וירושלמי לשבועות פ' ו' הל' ד' גבי פלוגתת אדמון ורבנן הטוען כדי שמן והודה בקנקנים אם טענו כדים ג"כ או שמן בלא קנקנים ופריך עלה וישאלוני' ומשני בנשתתק. ומשמע דאם יאמר דבעת התביעה היה כוונתו על שמן בלא קנקנים דאין יכול לחייבו שד"א רק אם יאמר דהיה כוונתו אז על שמן וקנקנים. וקשה הא אף אם יאמר דהיה כוונתו בעת התביעה רק על שמן בלא קנקנים ג"כ יהיה יכול לחייב להנתבע שד"א אם יאמר עכשיו דמגיע לו גם הקנקנים רק דלא היה כוונתו אז בעת שתבעו בראשונה רק לתבוע השמן וכעין הא דח"מ סי' פ"ח סעיף י"ד דאמר התובע יש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה כו'. דג"כ יהיה נאמן לחייבו שד"א במיגו דאי בעי אמר שהיה כוונתו מתחלה לתבוע גם הקנקנים וכיון דהודה הנתבע על הקנקנים יהיה נאמן במיגו לחייבו שד"א. ומוכח מזה דלא אמרינן מיגו לחיובי שבועה. אך לפי מש"כ בקונטריסי לעיל בסי' פ"ב סעי' י' לחלק דשאני מיגו לחיובי שבועה להנתבע דה"ל מיגו להוציא דלא אמרינן א"כ כמו כן י"ל הכא דלכן אינו נאמן הכא במיגו לחייב שד"א להנתבע דה"ל מיגו להוציא. וגם י"ל דכוונת הירושלמי הוא דישאלוע' הכוונה הוא דישאלנו אם תובע עכשיו ג"כ להקנקנים או דאין תובעו כלל להקנקנים גם עכשיו ובאמת אם יאמר דתובע עכשיו להקנקנים אף דלא היה כוונתו מתחלה לתבוע להקנקנים ג"כ נאמן במיגו לחייבו שד"א וע"כ אין ראי' כלל מן הירושלמי לזה. ועיין לעיל בסי' פ' סעי' א' דהעליתי דמן סתימת הש"ס דילן בכתובות (דף ק"ח) מוכח דלא ס"ל כהך דירושלמי דמוקמי ליה בנשתתק: ענף ג:

בד"א כשעבר זמנו אבל תו"ז יפרע שלא בשבועה. והסמ"ע ס"ק ז' הביא להטור בשם ר' האי דחולק וס"ל דפוגם תו"ז צ"ש. ועיין בש"ך ס"ק ב'. והט"ז בטור סעי' ג' הקשה דלפ"ז מאי הקשו בש"ס בשבועות (דף מא) מה בין זה לפוגם שטרו הא נפ"מ לתו"ז:

ולענ"ד נראה אדרבה מזה הסוגיא להוכיח כשיטת רבינו האי.

והוא דיש להקשות במה דאמרו בשבועות שם מה בין זה לפוגם שטרו הא עיקר דין דפוגם הוא בכתובות (דף פ"ז) גבי פוגמת כתובתה במשנה וכן הוא בשבועות (דף מ"ה) במשנה שם ואלו פוגם שטרו לא תנן במשנה רק בברייתא שהובא בגמ' כתובות (דף פ"ז ע"ב). א"כ קשה דאמאי אמרו בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו ולא אמרו מה בין זה לפוגמת כתובה דהא שבועת השבע לי דר"פ דיינינן גם בכתובה וכמש"כ בחי' לעיל סי' פ"ב. אבל לפי שיטת רבינו האי אתי שפיר והוא דהא אי' בב"ב (דף ה') דרב פפא ס"ל דעביד אינש דפרע בגו זמנו. והתוס' שם ד"ה כי היכי דלא ליטרדן כו' כתבו דהיכא דלא הוי חיוב ברור רק בתנאי וכה"ג דבזה כ"ע ס"ל דאינו נאמן לומר דפרע בתוך זמנו וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף ק"ב ע"ב) ד"ה בחזקת כו'. והתוס' בב"ב (דף קנ"ח ע"א) ד"ה וב"ה אומרים כו' כתבו בשם ר' שמשון דעיקר הטעם דצריכה שבועה בכתובה הוא משום חשש צררי קודם מיתה. ולא כמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ד) ד"ה אין אלמנה נפרעת כו' והתוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה ואפילו מיתמי דשאני כתובה משום דהוי תנאי ב"ד. והובא פלוגתא זו באה"ע סי' צ"ו בב"ש ס"ק א' אם שייך תו"ז בכתובה או לא. ולפ"ז י"ל דלכן לא אמרו בשבועות מה בין זה לפוגם כתובה. משום דהא י"ל דהוי נפ"מ מעליא בין פוגמת כתובה לבין שבועת אישתבע לי לענין פוגמת בתו"ז דמשום שבועת אשתבע לי אין לחייבו שבועה אם טוען הנתבע פרעתי בתו"ז ואלו בפוגמת כתובה אף דהוי בתו"ז דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבזה אף ר"פ מודה דלא עביד דפרע תוך זמנו שמא תמות האשה בחייו ולא הוי חוב ברור וכמש"כ לעיל בשם התוס'. [ועפ"ז יש להעיר בב"ב (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה ואפילו מיתמי כו'. במה שכתבו דאין להביא ראיה משלהי דמכילתין כו' דהא רב הונא ור"פ אמרו בשמעתין דלית להו חזקה דר"ל כו'. וע"פ מש"כ יש לדון בדבריהם טובא אך באמת זה אתי שפיר וקצרתי]. עכ"ז בפוגמת כתובתה דאיתרע ליה החזקה דתו"ז בזה חייבת שבועה לשיטת ר' האי דטעמו הוא משום דאיתרע ליה הך חזקה דתו"ז כמש"כ הה"מ גבי פוגם שטרו והובא בסמ"ע ס"ק ז' ובקצה"ח ס"ק א'. ע"כ מן פוגמת כתובתה אין להקשות על ר"פ משום די"ל כנ"ל. אבל מן פוגם שטרו שפיר הקשה הש"ס על ר"פ לשיטתו דס"ל דאדם פורע בתו"ז א"כ אף בשטר בתו"ז יכול להשביעו בטענת השבע לי לשיטת ר"פ ולכן הקשו מה בין זה לפוגם שטרו. א"כ לפי מה דנתבאר הוי סייעתא מן הא דשבועות לשיטת רבינו האי. וראיתי בתשובת רע"א זצ"ל סי' קנ"ג חלק כתבים שהעיר כן בהך דשבועות דאמרו מה בין זה לפוגם שטרו ולא אמרו מה בין זה לפוגמת כתובתה וכן העיר בדרוש וחדוש לרע"א בכתובות (דף פ"ז) ע"ש. אכן לפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות:

ובעיקר הענין דשיטת ר' האי אם אמרינן בפוגם תו"ז דאיתרע ליה החזקה דתו"ז. הארכתי בזה לעיל בסי' ע"ח סעיף א' בחידושי שם ותירצתי שם שיטת המחבר דכאן על נכון בעז"ה ע"ש:

ענף ב:

ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה וכתב הש"ך בס"ק ז' עיין בכ"מ פ' כ"ד הלכה א' שכתב דדוקא כשהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נראין לי דהא קיי"ל בטוענו בספק ע"פ העד צ"ש כו'. וכ"כ החלקת מחוקק בסי' קט"ו בס"ק למ"ד. והאו"ת בס"ק ז' כתב לחלק דשאני הכא בשבועות ע"א נגד השטר דמה"ת פטור משבועה אלא משום להפיס דעתו של הבעל או המלוה תקנו לשבועה זו כמבואר בכתובות (דף פ"ז) ע"כ היכא דהתובע טוען שמא לא שייך להפיס דעתו ע"ש. ובאמת מזה הלשון אין כ"כ הכרח דהא מצינו בב"מ (דף ל"ה ע"ב) גבי שבועת שומרים דאמרו ג"כ לשון זה דאי' שם שוכר משעת מיתה קני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית עכ"ל. הרי דאף בשבועת שומרים דעיקרו על טענת ספק של המפקיד והמשכיר מ"מ אמרו ללשון דלהפיס דעתו של בעה"ב כיון דיש מקום לחושדו א"כ כמו כן הכא י"ל דאף בטענת שמא שייך לומר כן וע"כ מן פשט הלשון אין להוכיח כן. אך זהו חילוק נכון בפ"ע לחלק דשאני בשד"א משבועה דרבנן בזה:

ונלע"ד דהיכא דהלוה טוען פרעתי ותובע גוף השטר באופן ששוה הנייר ש"פ לצור ע"פ צלוחיתו וכעין הא דקידושין (דף מ"ח ע"א) דשמין הנייר אם יש בו ש"פ כו' והע"א מעיד שהוא פרוע דאז נראה ברור ופשוט דהע"א מחייבו להמלוה שד"א על גוף הנייר של השטר דזה הוי שבועה להחזיק וגם לא שייך בזה לומר דאין נשבעין על שעבוד קרקע וכיון דהוי שד"א על גוף הנייר ממילא יכול לגלגל על המלוה לשבועה על גוף החוב כפי הסך שתובע דלא יהיה יכול להוציא מן הלוה כלל לגוף החוב אף דירצה ליתן להלוה דמי הנייר וכדין כל גלגול שבועה ואף בנשבעין ונוטלין כתב הקצה"ח בסי' צ"ד ובסי' רכ"ו דאף על נוטלין ג"כ יש לדון דיכול לגלגל שד"א ע"ש. ועיין בחידושי לסי' צ"ד שהארכתי בזה. והא דלא אוקמי בגמ' להך דע"א מעיד שפרוע הוא דלכן חייב שד"א דמיירי בכה"ג משום דהא סתמא תנן לע"א מעיד כו' וע"כ שפיר הקשה רבא לרב"ח כו'. אבל היכא דהוי כה"ג שפיר י"ל דמחייבו שד"א ומחמת פשיטותו לא כתבו הפוסקים לזה. ויש נפ"מ רבתי לשד"א לשבועה דרבנן. וכן לפי מש"כ דיש לחלק בין שד"א לדרבנן היכא דנתבע טוען שמא. א"כ אם הנייר הוא ש"פ אז אף בלוה טוען שמא ג"כ המלוה נשבע שד"א נגד הע"א על גוף הנייר. וממילא חייב שד"א מצד ג"ש אף דטוען שמא. אך בזה י"ל כיון דמן דין שד"א אתינן עלי' מצד ג"ש א"כ הא מבואר לקמן בסי' צ"ד סעיף ג' דאם מגלגל טענת ספק ורוצה לשלם עיקר שבועה אינו חייב על הגלגול. א"כ הכא כיון דמן תורת ג"ש אתו עלה יכול המלוה לסלקו עבור הנייר או להחזיר לו גוף הנייר ולתבוע ממנו גוף החוב בלא שבועה כיון דטוען שמא אם נימא דבטענת שמא לא תקנו חז"ל לשבועת המשנה ואף דיש לו ברי ע"פ העד מ"מ דינו כטענת שמא אף לענין הך דסי' צ"ד סעי' ג' הנ"ל ואין לחלק ביניהם. ועיין לעיל בסי' נ"ד ש"ך ס"ק ד' וקצרתי:

והקצה"ח בס"ק ד' כתב דלכן בע"א בתו"ז נפרע שלא בשבועה משום דעיקר השבועה תקנו בשביל להפיס דעתו ובתו"ז הקילו. ע"כ היכא דגוף הנייר הוא ש"פ דאז אף בתו"ז חייב המלוה לישבע שד"א וממילא חייב לישבע גם על גוף החוב דלא יהיה יכול לתבוע ממנו כלל בלא שבועה. משום ג"ש היכא דטוענו ברי דאז אינו יכול לפטור א"ע אף במשלם לעיקר התביעה וחזקה דתו"ז לא מהני לפטור מן ג"ש וכמש"כ הקצה"ח בסי' צ"ב ס"ק ג' לפרש לדברי הש"ך שם בס"ק ח':

וראיתי בהגהות ר' עקיבא איגר זצ"ל כאן שכתב להוכיח מן הרא"ש כתובות פ"ט סי' וא"ו ומן התוס' כתובות (דף פ"ה) והתוס' שבועות (דף מ"ב) דהקשו במה דאמרו שם איכא אינש אחרינא בהדי דמר דלהצריכו שבועה הא ע"א מחייבו שבועה. ואי נימא דבטוען שמא לא תקנו לחייב שבועה א"כ י"ל דזהו נפ"מ מן קים לי' בגוי' לענין זה ומדלא תירצו כן מוכח דס"ל דגם בטענת שמא תקנו חז"ל לשבועה נגד ע"א:

ולענ"ד יש לדון בראייתו והוא דבעיקר הדבר אם תקנו חז"ל לשבועה בטוען שמא ע"פ העד י"ל דזה תלוי בפלוגתת רבא עם אביי בב"ב (דף קל"ה) דרבא מוכיח שם זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ואביי אומר דשאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי וקוטב פלוגתתם הוא היכא דהבע"ד טוען שמא וטוען ברי ע"פ אחר אם זה הוי כמו ברי או לא. והנה לעיל סי' ע"ה ש"ך ס"ק ל"ה כפי שכתב הנתיבות שם בס"ק ח' מוכח דס"ל דברי על פי אחר אין דינו כמו ברי של הבע"ד. וקשה כיון דחזינן דרבא ואביי מחולקים בדין זה ואביי ורבא הלכתא כרבא ורבא הא סבירא ליה דברי ע"פ אחר דינו כמו ברי של הבע"ד ומוכיח עפ"ז להך זאת אומרת א"כ ה"ל למפסק כוותי'. וכן ראיתי בהר"נ לשבועות פ"ו בסוגיא דגדול הבא בטענת אביו עסקינן בשבועות (דף מ"ב) שהביא בשם הרמב"ן דהברי מפי אחר לא מקרי ברי מהא דב"ב (דף קל"ה) דמסקינן דכמנה לאחר בידך דמי. ותקשה ג"כ עליו דהא אביי מסיק שם כן אבל רבא הא אינו מחלק כן והלכה כרבא. אכן לפי הנכתב בצידו שם בב"ב דלפמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ו) צ"ל רבה א"ש:

ועוד נלע"ד דאף לפי גירסת הש"ס שלנו דרבא אמר זאת אומרת כו'. ג"כ א"ש דברי הש"ך דס"ל לדינא דהברי של אחר לא מקרי ברי משום דאי' בכתובות (דף ע"ו ע"א) רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך והתוס' שם ד"ה רישא מנה לאבא כו' כתבו מתחלה לפרש זה ע"פ הא דב"ב (דף קל"ה) דברי שלה לא מהני לאב דהוי כמנה לאחר בידך דב"ב (דף קל"ה) כו' ודחו זה הפירוש. אכן הרשב"א והר"נ והריטב"א שם כתבו לפרש ג"כ דכוונת רב אשי הוא משום דהוי כמנה לאחר בידך ע"ש. וכיון דרב אשי ס"ל כאביי דמה שתובע ע"פ אחר אין דינו כמו ברי של הבע"ד ע"כ שפיר פסק הש"ך כן לדינא דהא קיי"ל כרב אשי נגד רבא וכמש"כ הש"ך בח"מ בסי' רס"ז סוף ס"ק ב':

והנה עיקר מילתא דשקלו וטרו הראשונים אם משבעינן שד"א ע"פ ע"א היכא דהתובע טוען שמא זהו משום דקיי"ל לדינא דע"פ אחר אין דינו כמו ברי וכמש"כ הרשב"א בחי' לשבועות (דף מ') בד"ה א' ר"נ א' שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה כו' בשם ר' אפרים ז"ל דאם תובע ע"פ העד אינו נשבע דטענת ברי בעינן ואין אדם נעשה ברי ע"י אחרים ואף הר"י הלוי ז"ל סבר כן כו' עכ"ל. הרי דעיקר הטעם להנך דס"ל דאין משביעין ע"פ ברי של הע"א משום דהברי ע"פ אחר לא מקרי ברי רק כטענת שמא וע"כ ס"ל דאף בשבועה ע"י הע"א אין להשביע כיון דמקרי טענת שמא וכללא הוא דאין משביעין על טענת שמא כן הוא קוטב סברת שיטת הפוסקים הנ"ל. ולפ"ז י"ל דלהך מ"ד דס"ל בב"ב (דף קל"ה) דגם ברי ע"י אחר דינו כמו ברי של הבע"ד עצמו דלפ"ז בוודאי משבעינן במה שתובע ע"פ הע"א משום דאין דין זה כמו טענת שמא רק כמו טענת ברי כיון דתובעו ע"פ הע"א דאומר ברי כיון דס"ל להך מ"ד דגם זה דינו כמו ברי ממש וכמו דנראה מן חדושי הרשב"א הללו. ולכן שפיר כתבו התוס' בשבועות ובכתובות והרא"ש כנ"ל להוכיח מן מה דאמר רבא לר"פ אית אינש אחרינא בהדי דמר כו' ולהקשות דאי לשבועה הא כל אדם נאמן להשביעו. ואי דנימא דמיירי דהיה התובע טוען שמא וכמש"כ ר' עקיבא איגר זצ"ל עכ"ז אכתי תקשה כיון דמיירינן שם אליבא דרבא דאמר כן לר"פ וכיון דרבא ס"ל בב"ב (דף קל"ה) דאף ברי ע"פ אחר דינו כמו ברי של הבע"ד בעצמו א"כ לשיטתו בוודאי משביעין במה שתובע ע"פ העד דזה הוי כמו טענת ברי. אכן לדינא לפי מאי דפסקינן כרב אשי דבכתובות (דף ע"ו) הנ"ל דס"ל כאביי דמחלק דשאני ברי של אחר מן ברי של הבע"ד ומקרי זה כמו טענת שמא. עדיין י"ל גבי הך שבועת המשנה דתקנו חז"ל להשביע לבעהש"ט ע"פ ע"א דגם בזה דיינינן להכלל דאין נשבעין על טענת שמא כמו בכל השבועות. אך היכא דהוי שד"א בזה כתבו התוס' בכתובות (דף י"ט ע"א) ד"ה מ"מ אמרה תורה כו' ובב"מ (דף ג' ע"א) ד"ה מ"מ אמרה תורה כו' דמשביעין שד"א אף אם תובע שמא ע"פ ע"א וכ"כ הרא"ש לשבועות פ"ו סי' ה' משום דבשד"א דיינינן להכלל דכ"מ שב' עדים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה כמש"כ שם. אבל בשבועה דרבנן אינו מוכח זה מן התוס' והרא"ש בפסקי' לכתובות שם דיש לחלק כן ואכתי י"ל דס"ל להתוס' והרא"ש בפסקי' דלדינא אין להשביע לשבועת המשנה ע"פ ע"א אם הבע"ד טוען שמא וראיות רע"א זצ"ל הנ"ל אינו מוכרח כ"כ. ועיין לעיל בסי' נ"ו ש"ך ס"ק ה' ד"ה והשתא אתי נמי שפיר כו' מש"כ שם בשם תשובת הרא"ש. וכן עיין מזה בספרי נחל יצחק סי' נ"ו סעי' א' ענף ב' מזה. ואף דלפמש"כ התוס' לכתובות (דף ע"ו) בכוונת רב אשי דאמר שם רישא מנה לאבא כו' דאין הטעם משום דהוי כמנה לאחר בידך אלא משום דאין חזקת האשה מועלת לגבי האב. א"כ לפ"ז אין מוכרח כ"כ בשיטת התוס' דכתובות (דף פ"ה) כל מה שכתבתי דלדינא דקיי"ל כרב אשי י"ל דהוי זה כטענת שמא במה דטוען ע"פ אחר. עכ"ז הא ידוע מש"כ היש"ש בהקדמתו לב"ק דאין להקשות בסתירת דברי התוס' אהדדי. וגם י"ל דכיון דיש מקום לומר כן בכוונת רבא דכתובות (דף פ"ה) ע"כ לא כתבו שם הנפ"מ להיכא דהנתבע טוען שמא. וי"ל דזה תלוי בהך פלוגתא דב"ב (דף קל"ה) אם ברי ע"פ אחר נחשב לברי. ולדינא לפי פירוש הרשב"א והריטב"א והר"נ לכתובות (דף ע"ו) בכוונת רב אשי שם שפיר יש לנו לדון לדינא דכיון דלא נחשב זה כמו ברי של הבע"ד ע"כ אין משביעין בכה"ג לשבועת המשנה כיון דהתובע טוען שמא. ועיין בהרא"ש לכתובות פ"ז סי' ט"ו וקצרתי:

ואפשר לומר דלכן אמר רבא שם בכתובות (דף ע"ה) לחלק רישא כאן נמצאו וכאן היו כו' ואינו מחלק כמו שמחלק רב אשי שם דרישא מנה לאבא בידך כו'. משום דאזיל רבא לשיטתו דס"ל בב"ב (דף קל"ה) דגם ברי ע"פ אחר דינו כמו ברי של הבע"ד ממש וכפ' גירסתינו בהש"ס לכן אינו מחלק כהחילוק של רב אשי דרישא מנה לאבא כו' לפי פירוש רשב"א והריטב"א והר"נ הנ"ל דעיקר טעמו משום דהוי כמו ברי של אחר ויש להאריך בכ"ז. ועיין מן זה לעיל בחידושי לסי' ע"ה סעיף י"ב ש"ך ס"ק ל"ה מה שכתבתי שם. ונתבאר דראיות רע"א הזאת אינו מוכרח וגם הא הביא רע"א בהגהות שם לדברי התוס' רי"ד בקידושין בסוגיא הן הן שלוחיו ובשם הרא"ה בכתובות בסוגיא דאבימי דס"ל דאין משביעין לשבועת המשנה ע"פ ע"א מעיד שהוא פרוע אם הנתבע טוען שמא ע"כ הוי זה ספיקא דדינא ואין מוציאין בל"ש ואם תפס המלוה אף שלא נשבע לא מפקינן מיני'. ועיין בחידושי לעיל סי' ע"ה סעיף כ"ג:

ענף ג:

ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה. ונסתפקתי בע"א מעיד על שטר שהוא אמנה אם צריך המלוה לישבע להכחיש העד או לא וכמו דמחלקינן בסי' פ"ב גבי טענת השבע לי על שטר דאינו פרוע דבטוען אמנה א"צ לישבע מקודם הפרעון רק שבועת היסת לאחר הפרעון. או דשאני ע"א דכללא הוא דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה א"כ הא בעדים שאינם עדי השטר נאמנין לומר אמנה להחזיק הממון ת"י הלוה א"כ אפשר דה"ה ע"א נאמן לחייב שבועה בנק"ח. אך כיון דעיקר שבועה להכחיש העד אינו רק מדרבנן אפשר דבזה אין דין ע"א כשנים. וכדמצינו כאן בע"א מעיד שהוא פרוע בחוב תו"ז א"צ שבועה וכתב הקצה"ח שם דבזה לא שייך הכלל דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה דכיון דעיקר השבועה אינו אלא להפיס דעתו הקילו בזה ע"ש. וה"ה הכא יש לדון כן. ואפשר לחלק דאם הע"א מעיד דעדי השטר ידעו שהוא שטר אמנה דבזה אינו נאמן לחייב שבועה אבל באומר דלא ידעו עדי השטר שהוא אמנה דבזה אף עדי השטר נאמנים כמבואר בסי' מ"ו סעיף ל"ז ע"כ אפשר דבזה נאמן ע"א לחייב שבועה:

ענף ד:

הנה הרא"ש פ"ו דשבועות סי' י"ט כתב בשם הר"ת דהקשה במה דאמרו שם דהיכא דאיתרע שטרא דחייב המלוה שבועה דהא אמרו בהכותב כגון אבא בר מרי מרענא שטרא אפומי' והא כל ע"א מעיד שהוא פרוע מזקיקו שבועה ותירץ ר"ת דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים דאפילו תרי סהדי לא מהימני בהכי כמבואר בכתובות (דף י"ט) ומיהו קשה מההוא שטרא דאתא לקמי' דרבא אמר ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"כ הא בכל עד חייב שבועה בזה כו' עכ"ל הרא"ש. ועיין בכתובות (דף פ"ה) וביבמות (דף ק"א) ובשבועות (דף מ"ב) בתוס' שם מזה. ולפי מה דכתב המחבר כאן דבתוך זמנו אין צריך שבועה להכחיש את העד אם כן הא הוי מצי למימר דהתם בהכותב מיירי בשטר תו"ז דלא היה צריך שבועה רק משום דקים לי בגויה צ"ש. ואפשר דשפיר תקשה לפי המבואר בב"ב (דף ה') דאביי ורבא סברי עביד אינש דפרע תוך זמנו וכן ר"פ ס"ל שם כן. והכא בכתובות אמר זה ר"פ לרבא ולדידהו דלא ס"ל הך חזקה דתוך זמנו שפיר הקשו התוס' והרא"ש כן: נחזור לענינינו דמבואר בהדיא בדברי הרא"ש דע"א המעיד שהוא שטר אמנה א"צ שבועה. משום דאף אי אתו עדים ואמרי שהוא שטר אמנה הוי תרי ותרי ואינן נאמנים לבטל השטר לגמרי כי אם לשווי' ספיקא ואי תפס בעל השטר לא מפקינן מיניה כמבואר כעין זה בכתובות (דף כ') ובסי' מ"ו סעי' ל"ז. ע"כ ע"א אינו נאמן לחייבו שבועה משום דאין עד א' במקום שנים. ומשמע לפי זה דאם עד אחד מעיד שהוא שטר אמנה שלא ידעו העדים החתומים על השטר שהיה שטר אמנה דאז מחייב שבועה. דהא מבואר בסי' מ"ו סעי' ל"ז דאף בעדי השטר מעידים שהוא שטר אמנה ולא נודע להם זה כי אם אחר שחתמו דנאמנים אף בכת"י יוצא ממקום אחר כמו דהעלה הש"ך שם ס"ק קי"ד משום דזה הוי כמעידים על השטר שהוא פרוע או מחלו וכמש"כ הסמ"ע שם. וכש"כ דאם עדים אחרים מעידים שהוא שטר אמנה ולא נודע להעדים דנאמנים לבטל השטר לגמרי דזה הוי כעדי פרעון. א"כ כה"ג מחייב ע"א שבועה דבזה לא שייך טעם הרא"ש הנ"ל:

שוב ראיתי דמקור דין זה הוא בירושלמי כתובות פ"ט הלכה ז' וז"ל תני הפוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת כתובתה כיצד היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה מה בין פוגמת מה בין פוחתת א"ר חנינא פוגמת בא משא ומתן בנתיים פוחתת לא בא משא מתן בנתיים ר' ירמיה בעא כמה דאת אמר ע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ודכוותה וע"א מעידה שהיא פחותה לא תפחות אלא בשבועה אר"י בשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה כע"א מכחיש את שנים ואין עד א' מכחיש את שנים עכ"ל הירושלמי. הרי להדיא דר' ירמי' איבעי' ליה הך דינא דנסתפקנו דהא פוחתת הוא ג"כ אמנה דהכתובה נכתב על מאתים והיא מודית שהתנתה עמו שלא תגבה כי אם מנה כמבואר בש"ס דילן (דף פ"ז) בכתובות. אלמא דר' ירמי' איבעי' ליה הך דינא ור' יוסי פשט ליה מסברא דכיון דהוא מכחיש שנים אין ע"א נאמן. וזהו כעין סברת הרא"ש הנ"ל דכתב דכיון דאמרו בכתובות (דף י"ט) דאם שנים אחרים אומרים על השטר דאנוסים היו מחמת נפשות לא הוו כי אם כתרי ותרי וה"ה באמנה. ע"כ אין עד אחד נאמן לשבועה. א"כ מצינו דהספק דנסתפקנו. ודברי הרא"ש בשם ר"ת הנ"ל מבואר להדיא בירושלמי כתובות. וכן איתא בירושלמי סנהדרין פ"ח: ולכאורה נראה דהא דמבואר בירושלמי הנ"ל. דזהו דוקא בעד אחד מעיד דידעו עדי השטר דהיה אמנה. בזה אין נאמן לשבועה דאז שייך לומר דהוא מכחיש השנים משום דאנן סהדי דעדי השטר כנ"ל. משא"כ היכא דמעיד העד אחד דלא ידעו עדי השטר דהיה אמנה דאז העדים עצמן נאמנים לומר דהיה אמנה כנ"ל משום דלא הוי כעקירת השטר כלל. א"כ לא חשוב בזה כמו אנן סהדי ועל כן עד אחד נאמן לשבועה דבזה לא שייך כ"כ טעם של הירושלמי הנ"ל:

אכן באמת מוכח מירושלמי הנ"ל דאף היכא דע"א מעיד דלא ידעו עדי השטר שהיה אמנה ג"כ אין ע"א נאמן לשבועה. דהא מתחלה אמרו שם בירושלמי דפוחתת אינה צריכה שבועה ואח"ז אמרו להך דר' ירמי' איבעי ליה בע"ח מעיד על פוחתת ור' יוסי פשיט ליה כנ"ל. ובש"ס דילן בסוגיא זו הקשו דהא פוחתת הוי חספא בעלמא ותירצו דמיירי באומרת אמנה היה בינו לבינה ולא נודע להעדים דהוי אמנה. וכיון דהעדים לא עשו עולה ע"כ לא הוי השטר כחספא וכמבואר בסי' פ"ד סעי' ד'. ודברי הסמ"ע שם ס"ק י"א כבר תמה התומים שם ס"ק י"א. וא"כ הירושלמי ג"כ דאמר מעיקרא דפוחתת אין צריכה שבועה בוודאי מיירי ג"כ כעין סוגיות הש"ס דילן דהיה אמנה דלא נודע להעדים. וע"כ כשר השטר לגבות בו. ואח"ז מסיק הירושלמי דעד א' אינו נאמן לשבועה בפוחתת. בוודאי מיירי ג"כ דומיא דלעיל מיני' דמיירי שם מעיקרא בפוחתת דלא נודע להעדים דהיה אמנה: ועוד דהא ר' ירמיה איבעי ליה הך דינא ור' יוסי פשיט ליה.

וקשה אי נימא דר' יוסי דפשיט ליה מיירי היכא דמעיד דידעו עדי השטר דהיה אמנה. א"כ קשה איך פשיט ליה איבעיא של ר' ירמי' הא י"ל דר' ירמי' דאיבעי' ליה קאי על פוחתת דמיירי שם מעיקרא היכא דלא נודע להעדים דהוא שטר אמנה. וע"כ פוחתת גבי שלא בשבועה. ולכן איבעיא ליה לר' ירמיה בע"א על פוחתת דיש סברא לומר דיחייב שבועה כיון דעדים אחרים היו נאמנים לגמרי וגם עדי השטר נאמנים בזה. ע"כ גם ע"א נאמן לחייב שבועה. א"כ קשה איך בא ר' יוסי לפשוט לר' ירמי' איבעיא שלו. הא י"ל דר' ירמי' קאי על הא דמיירי שם מקודם בפוחתת שלא נודע להעדים מזה דהוא אמנה וע"כ יש מקום לומר בזה דע"א יחייב שבועה. ואיך בא ר' יוסי לסתור דברי ר' ירמי' בפשיטות. והלא אין זה מדברי ר' ירמי' כלל דהא לא פשט ליה מה דקא מבעיא ליה כלל. ומכ"ז נראה להוכיח מדברי הירושלמי דס"ל דאף היכא דמעיד הע"א דלא ידעו עדי השטר דהוא אמנה ג"כ אינו יכול לחייבו שבועה משום דכיון דע"א בשטר אינו אלא מדרבנן ע"כ לא תקנו כי אם בפרוע דאין כאן שום הכחשה להשטר. משא"כ באומר אמנה דמרע ליה לשטרא. וע"כ ס"ל לחד מ"ד בכתובות (דף י"ט) דאף באין כתב ידם יוצא ממק"א אינם נאמנים לומר מודעא משום דמרע ועקר לשטרא. ואף דהתם מיירי בנודע להם בעת שחתמו שהיא מודעא. עכ"ז י"ל דלגבי ע"א לחייבו שבועה דנין לעולם להשטר כשנים לגבי זה דלא יהיה יכול ע"א לחייב שבועה. אף היכא דלא ידעו עדי השטר דהוי אמנה. וכמו דהוכחתי מהא דאמרו שם מקודם בפוחתת דגבי בלא שבועה. וכמו דמוקי בש"ס דילן דמיירי באומר אמנה בינו לבינה. והא דלא הזכירו זה בירושלמי י"ל דסמכו בזה על מה די"ל בפשיטות כמו דמתרץ בש"ס דילן:

ענף ה:

ובאמת לכאורה צ"ע דאמאי לא הקשו בירושלמי שם ג"כ כעין קושיות הש"ס דילן על מה דתני דפוחתת גבי שלא בשבועה והלא שטרא חספא בעלמא הוא. וי"ל בזה עפ"י מש"כ הרמב"ן בחי' לב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מיגו להוציא. והא דב"ב שם מיירי בשטר דאינו מקויים דאין ב"ד נזקקין לקיימו אבל בשטר מקויים כבר סמכינן אף על מיגו להוציא. והקשה דא"כ מה הקשה הגמ' בכתובות (דף פ"ז ע"ב) על הא דתני פוחתת תפרע שלא בשבועה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. ולשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו להוציא אתי שפיר קושיות הגמ' הנ"ל דהא אינה נאמנת במיגו להוציא אבל אם אמרינן מיגו להוציא א"כ י"ל דמיירי בכתובה מקויימת ומהימנא במיגו ע"ש ברמב"ן שנדחק בזה. והובא בתומים בכללי מיגו ס"ק א' ועיין בש"ך סי' פ"ג:

ונלפענ"ד לתרץ קושיות הרמב"ן הנ"ל עפ"י מש"כ הרא"ש בשבועות פ"ז סי' ד' והר"ן שם והרשב"א שם דבטוען על המשכון דנאמן כדי דמיו במיגו דצריך לישבע בנק"ח. כמש"כ הגאונים ותשובת הרי"ף דצריך לישבע בנק"ח ואינו נאמן במיגו משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ועוד אמרו הגאונים טעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחברי' לית לי' בלא שבועה חמורה. והביאו ראי' מהא דב"ק (דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול כו'. והובא בסי' ע"ב סעי' י"ז במחבר שם שפסק דבטוען על המשכון צריך לישבע בנק"ח:

וכבר כתבתי במק"א להוכיח מזה דאף היכא דאמרינן מיגו להוציא עכ"ז חייב שבועה בנק"ח. וכמו בטוען סטראי דסי' נ"ח דאמרינן מיגו להוציא כיון דשטרא מסייע לו עכ"ז חייב שבועה אף דלא טען השבע לי וכמש"כ הסמ"ע בסי' נ"ח ס"ק ג'. וכמש"כ בחידושי שם בארוכה ודלא כהש"ך שם. דכיון דהוי אפוקי ממונא אף דנאמן במיגו עכ"ז חייב שבועה בנק"ח. כעין שבועת הגאונים הנ"ל. וכבר מבואר שם דאף בזמן המשנה היה הדין כן. ולפ"ז בפוחתת דכיון דהשטר הוא חספא בעלמא. ועיקר נאמנות הוא ע"י מיגו א"כ צריכה שבועה בפוחתת. ולפ"ז שפיר הקשה הגמ' על מה דתניא בברייתא שם דפוחתת תפרע שלא בשבועה הא כיון דאינה נאמנת רק ע"י מיגו א"כ צ"ש כמו בשבועות המשכון הנ"ל. וע"כ הוצרך הגמ' לחוקמי דמיירי באומרת אמנה היה בינו לבינה. ומתורץ קושיות הרמב"ן הנ"ל. והוי מזה סייעתא להגאונים הנ"ל דפסקי שבועה בנק"ח לטוען על המשכון כדי דמיו. ועיין באו"ת סי' פ"ד ס"ק י"א שהשיג על הסמ"ע דכתב שם דבאומר אמנה היה בינו לבינה דנאמן מצד מיגו ובאמת אינו כן. עיי"ש ולפ"ז שפיר תני דפוחתת גבי שלא בשבועה כיון דנאמן מצד עצמו. ואפשר דהרמב"ן שהקשה כן היינו לשיטת החולקים על הגאונים הנ"ל. ועיין ברמב"ן פ"ז דשבועות במלחמות שם. ובתוס' כתובות (דף פ"ז) ד"ה האי שטרא כו':

ועיקר ראיות הגאונים הנ"ל דהוכיחו כן מהמשנה דב"ק (דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול. אלמא דאף דנאמן כדי דמיו במיגו מ"מ בעי שבועה וכמש"כ הרא"ש והרשב"א והר"נ שם. ובאמת בירושלמי בב"ק פ"י ה"ג אמרו דלכן חייב שבועה במכיר כליו וספריו משום כדי שלא יהיה בע"ב מטפלין לגנבים. והא דהוכיחו הגאונים הנ"ל מהמשנה דישבע כמה הוציא ויטול. י"ל דטעמא דכיון דלא הוזכר טעם הירושלמי הנ"ל בש"ס דילן. ע"כ מסתמא הטעם הוא משום דהוי מיגו לאפוקי ממונא ולא אמרינן בכה"ג מיגו לאפטורי משבועה. אבל הירושלמי לא ס"ל לשבועת הגאונים הנ"ל וכמבואר בירושלמי שבועות פ"ז דאיתא התם היה משכון בידו נוטל בלא שבועה והובא בש"ך סוף סי' פ"ט. וי"ל דירושלמי לטעמי' אזל דס"ל דהא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דזהו מצד שלא יהיה בע"ב מטפלין לגנבים. ע"כ אין לשי' הירושלמי שום מקור לשבועת הגאונים הנ"ל. משא"כ לש"ס דילן דלא אמרו להך טעמא על הא דהמכיר כליו ביד אחר ע"כ ס"ל לשבועת הגאונים הנ"ל לכן שפיר הקשו במאי גבי בהאי שטרא הא הוי חספא בעלמא. ואף דיש לו מיגו ואמרינן מיגו להוציא לשיטת הרשב"א ורמב"ן עכ"ז היה צריך לישבע כעין שבועת הגאונים הנ"ל. משא"כ לשיטת הירושלמי דס"ל דהיכא דיש לו מיגו א"צ לישבע ולא ס"ל לשבועת הגאונים הנ"ל אתי שפיר הא דפוחתת גבי בלא שבועה משום דיש לה מיגו כנ"ל. ע"כ לא מפקינן להברייתא דפוחתת גבי בלא שבועה מפשטא כמו דמשמע בכמה דוכתי דסתם אמנה הוא היכא דידעו עדי השטר. ועכ"ז גבי בלא שבועה משום מיגו כנ"ל:

ולא מבעיא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאמרינן מיגו להוציא. ואף לשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו להוציא. עכ"ז הא זהו פלוגתת רבה ורב יוסף בב"ב (דף ל"ב) כמבואר בתוס' ב"ב שם ובתוס' כתובות (דף פ"ז). א"כ הא רבה ס"ל דאמרינן מיגו להוציא. וי"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד דאמרינן מיגו להוציא. וע"כ גבי שפיר ע"י האי מיגו ובל"ש כנ"ל. אבל לעולם י"ל דמיירי הא דפוחתת דהובא בירושלמי שם כמו שטר אמנה דכולי ש"ס דילן דמיירי הכל בידעו העדים. וע"כ אמרו סתמא בכתובות (דף י"ט) דאינם נאמנים לומר אמנה ולא פירשו דזה קאי בידעו העדים דווקא משום דסתמא מורה כן הלשון. ע"כ סתמו בירושלמי ג"כ בפוחתת ואמרו דע"א אין מחייב שבועה משום דקאי הכל בידעו העדים מתחלה. וכן אח"ז דאיבעי להו כן ופשט לי' דאינו נאמן ע"א לחייב שבועה בפוחתת דקאי הכל דידעו העדי השטר ושייך בזה שפיר סברת הירושלמי משום דאין ע"א מכחיש את השנים. וכמו דכתב הרא"ש בשבועות שם דלכן אין ע"א מחייב שבועה באמנה משום דאפילו תרי סהדי לא מהימני לגמרי כ"א דיהיה כמו תרי ותרי דכתובות (דף י"ט) וסי' מ"ו סעיף ל"ז. ועדי השטר בעצמם אינם נאמנים כלל. וע"כ בע"א אף דאינו מעידי השטר ג"כ אינו נאמן על שבועה משום דאין ע"א מכחיש שנים. דדוקא בשנים דינו כמו תרי ותרי כנ"ל. אבל היכא דמעיד הע"א דלא ידעו עדי השטר. אז שפיר נאמן הע"א לחייב שבועה. משום דאין זה הכחשה כלל דהא אף עדי השטר נאמנים לומר דהיה אמנה ולא ידעו בעת שחתמו שהוא אמנה אף בכת"י יוצא ממק"א כמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק קי"ד וכמש"כ הריטב"א בכתובות (דף י"ט) דזה הוי כמו עדי פרעון ומחילה. ע"כ גם ע"א נאמן לחייב שבועה ואין סתירה לזה מהירושלמי כנ"ל:

ענף ו:

ועוד י"ל דלכן הירושלמי לא הקשה על הא דפוחתת עיה ששש והא האי שטרא חספא בעלמא הוא כמו בש"ס דילן משום די"ל דהירושלמי לטעמי' אזיל דהנה בירושלמי בכתובות פ' ב' ה"ג בסופו אמרו שם דאמר רב דנאמנים העדים לומר שטר אמנה הוא משום דמותר לחתום על שטר אמנה אלא דאסור לקיים שטר אמנה בביתו כו'. ולא ס"ל כמו בש"ס דילן דאמרו בכתובות (דף י"ט) דאסור לחתום על שטר אמנה משום הך קרא דאם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ואעולה לא חתמי. אלא הירושלמי ס"ל דהך קרא הנ"ל לא קאי רק על המלוה דאסור להשהותו בתוך ביתו. ולא על העדים וע"כ נאמנים העדים לומר דהוא אמנה משום דלא מקרי עולה כלל. ועיין במראה הפנים שם:

ולכאורה יש לדון דכיון דעל המלוה מוטל איסור לקיים שטר אמנה בתוך ביתו א"כ ממילא אסור לפני העדים לחתום עליו משום לפני עור דמכשילים העדים את המלוה. ואפשר דס"ל להירושלמי דלא שייך לפני עור בדרבנן. וכה"ג כתבו הרשב"א והר"נ פ' א"ט והובא בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א גבי אבר פרוש כיון דלישראל אין בו אלא מצות פרוש בלבד ע"כ אין בו משום לפ"ע. ובאמת התוס' בפ' לפני כו' (דף כ"ב) ד"ה תיפוק לי' כו' כתבו להוכיח דשייך לפ"ע אף באיסור דרבנן ע"ש. וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"ס גבי אבק רבית דעובר הלוה על לפ"ע. ואפשר לומר דשא"ה באבר פרוש דלא נאסר רק משום מצות פרוש בלבד וכמש"כ הט"ז בסי' נ"ה ס"ק ז' דאיסור זה קיל משארי איסור דרבנן. ולכאורה קשה ע"ז מירושלמי הנ"ל דמוכח דלא שייך לפ"ע בדרבנן. וי"ל דס"ל דבאמת כיון דחזינן בירושלמי דס"ל דהך קרא דאם און בידך הרחיקהו כו' דמזה למדו על איסור אמנה דזה לא קאי רק על איסור המלוה לחוד ולא על העדים. משום דבעדים לא שייך לשון דאם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהליך עולה. ע"כ י"ל דגם הש"ס דילן ס"ל כן והא דאסור לחתום על שטר אמנה זהו משום לפ"ע דהעדים מכשילים להמלוה. וע"כ קרו לי' עולה ואעולה לא חתמו. ולכן אינם נאמנים לומר אמנה הוא וס"ל לש"ס דילן דשייך לפ"ע בדרבנן ג"כ ופליגי בהך דינא ש"ס דילן עם הירושלמי. וסמכינן על ש"ס דילן לפסוק דשייך לפ"ע בדרבנן:

וכן מורה לישנא דש"ס דילן בכתובות (דף י"ט ע"א) דאומר שטר אמנה הוא אינו נאמן והקשו אי באין כת"י יוצא ממק"א אמאי לא מהימני ורב אשי תירץ דלכן לא מהימני כדרב כהנא דא' אסור לאדם שישהה שטר אמנה בביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה. אלמא דמתחלה היה ס"ל להש"ס דעל העדים ליכא איסור לחתום על אמנה ואח"ז מסיק דכיון דאסור להשהות שטר אמנה בביתו ע"כ אינם נאמנים העדים. אלמא דעיקר איסור דאמנה אינו רק על המלוה וממילא מוכח מזה מדרב כהנא דעדים שאמרו אמנה אינם נאמנים. ואף דלא נאמר בדברי רב כהנא האיסור רק על המלוה ולא על העדים. מ"מ אינם נאמנים משום דמקרי עולה גבייהו משום לפ"ע דגם בדרבנן שייך לפ"ע. ולפ"ז מוכח כמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ה בס"ק ד' שהשיג על התומים דכתב בסי' מ"ו דאם חתמו על אמנה פסולין לעדות. והשיג הקצה"ח ע"ז והעלה דאינם פסולין לעדות. ולפי מש"כ דעיקר העולה דאמנה הוא משום לפ"ע. א"כ י"ל בזה כמו דמצינו בסי' ל"ד סעי' י' דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה. דאף דעובר הלוה אלפ"ע באבק רבית כמבואר ביו"ד סי' ק"ס. עכ"ז אינו נפסל לעדות בעובר על לפ"ע בדרבנן וה"ה הכא וקצרתי:

נחזור לענינינו דחזינן דס"ל להירושלמי דעל העדים ליכא איסור לחתום על שטר אמנה כ"א על המלוה מוטל האיסור. והנה בש"ס דילן (דף פ"ז) דתירצו דהך פוחתת דכתובה מיירי באומרת אמנה היתה בינו לבינה והשטר כשר. דאף דהמלוה עבר על איסור דאל תשכן באהליך עולה. מ"מ כיון דהעדים לא חתמו באיסור כיון דלא נודע להם בעת שחתמו מזה ע"כ לא פסלו שטר זה ויש לו דין שטר לגבות בו. ואף דהמלוה עבר על איסור עכ"ז הא העדים חתמו בהכשר. וע"כ פוחתת כזה גובה בלא שבועה וא"כ ה"ה בשטר אמנה לשיטת הירושלמי דס"ל דהעדים מותרין לחתום רק דאיסור מוטל על המלוה להשהותו בביתו מ"מ הא העדים חתמו בהכשר ויש לו דין שטר. וע"כ פוחתת גובה בלא שבועה אף דידעו העדים שהוא אמנה. וע"כ לא הקשו בירושלמי כמו דהקשו בש"ס דילן והא האי שטרא חספא בעלמא הוא. משום דלשיטת הירושלמי דמותרים לחתום אין זה חספא אלא יש לו דין שטר כשר. דהא חתמו בהיתר:

ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בירושלמי שם אחר דהביא להברייתא דפוחתת גובה שלא בשבועה. וקאמר אח"ז דעד אחד מעיד על פוחתת אינו יכול לחייבה שבועה משום דהוי כמכחיש השנים דעדי השטר. וקאי הכל דידעו העדים שהוא אמנה וכמו סתם אמנה דכל הש"ס. וע"כ י"ל היכא דמעיד דלא ידעו עדי השטר דהוא אמנה דאז כיון דעדי השטר עצמן האומרים דהי' אמנה ולא נודע להם בעת שחתמו דנאמנים משום דזה הוי כפרעון כנ"ל. ע"כ גם עד אחד נאמן בזה לחייב שבועה כמו כל פרעון. ואף דלפמש"כ דס"ל להירושלמי דנאמנים לומר שטר אמנה. מ"מ פשוט דז"א רק באין כת"י יוצא ממקום אחר אבל בכת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים משום דהא עקרי לשטרא כמבואר בכתובות (דף י"ט) דאמרו על אמנה אי בכת"י יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי באין כת"י יוצא ממק"א אמאי לא מהימני ומסקי דמקרי עולה. ועכ"ז אף מקודם דאמרו דזה מקרי עולה מ"מ בכת"י יוצא ממק"א לא מהימני. וע"כ ברור דאף להירושלמי אינם נאמנים אלא באין כת"י יוצא ממק"א משום דלא מקרי עולה להירושלמי. וכ"כ בכת"י יוצא ממקום אחר ובאו עדים אחרים והעידו שהיה אמנה אינם נאמנים לגמרי רק מצד תרי ותרי כמו באנוסים מחמת נפשות דכתובות (דף כ'). וכיון דאינם נאמנים שני עדים אחרים בזה רק מצד תרי ותרי. ע"כ הדין נותן דאין עד אחד נאמן בפוחתת לחייב שבועה. דהא אין ע"א מכחיש את השנים. ואף דלא הוזכר בירושלמי שם דמיירי בידעו שהוא אמנה. מ"מ י"ל דכיון דבכולי ש"ס דילן בכתובות דאמרו דאינם נאמנים לומר אמנה דקאי הכל בידעי. דא"ל ידעי הא נאמנים כנ"ל. א"כ ה"ה בירושלמי דאמרו בקצרה זה דקאי הכל בידעי. וע"כ אמרו דאין עד אחד מכחיש שנים משום דחשוב השטר כמו אנן סהדי דלא היה אמנה. אבל בלא ידעי דנאמנים העדים לומר אמנה אף בכת"י יוצא ממק"א וכמו על פרעון. א"כ ה"ה ע"א נאמן בזה לחייב שבועה. וכמו דמשמע מדברי הרא"ש דשבועות הנ"ל:

וב"ה מצאתי בתשובת מהרי"ק שכתב בסי' כ"ב בע"א מעיד על שטר שהיה שטר מברחת דאם העיד דידעו עדי השטר בעת שחתמו א"כ מקרי עולה לגבייהו וע"כ אינו יכול לחייבו שבועה משא"כ באם לא ידעו עדי השטר שהיה מברחת מחייב העד שבועה כמו בפרעון ע"ש. הרי להדיא דהמהרי"ק מחלק כעין דמשמע מדברי הרא"ש הנ"ל אך לא הביא כלל לדברי הרא"ש והירושלמי הנ"ל. ע"כ ב"ה שפיר כתבתי דע"א מעיד על אמנה דא"ל ידעו העדים בעת שחתמו דיכול לחייב שבועה כמו במעיד על פרעון. אלא בידעו העדים לפי עדותו אז אינו יכול לחייב שבועה וכ"ז ברור:

ולפמש"כ דהירושלמי ס"ל דנאמנים לומר אמנה ע"כ א"ש מש"כ דירושלמי דפ"ט דאיבעיא ליה בע"א מעיד על פוחתת מיירי בידעו העדי שטר דהוא אמנה. משום דבידעי קשה לומר מה דאיבעיא להו מתחלה שם אם ע"א נאמן על פוחתת דהא כיון דמקרי עולה וא"נ לומר אמנה ע"כ אין סברא לומר כלל ולהסתפק דעד אחד יהיה יכול לחייב שבועה ע"ז. אבל לפמש"כ דס"ל להירושלמי דנאמנים עדי השטר בזה אתי שפיר צד האיבעיא הנ"ל. גם כל עיקר קונטרסי בזה הוא רק בלא ידעו עדי השטר משום דבידעו וודאי פשוט דא"נ עד אחד לחייב שבועה כלל. אך בלא ידעו עדי השטר נתבאר דנאמן ע"א לחייב שבועה:

הט"ז בסי' הנ"ל סעיף א' השיג על הב"ח במש"כ בכוונת הבעה"ת דפוגם לכת"י נתבטל כל הכת"י ותמה עליו הט"ז. הנה לעיל בחידושי לסי' נ"ד כתבתי לבאר על נכון לדברי הב"ח הנ"ל ע"ש:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה