נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פג
א (סעיף ב'):
אם הלוה מודה בשתי הלואות ונתן לו מנה סתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותן בפרעון חוב שאין לו כה על הלוה כו' הדין עם המלוה כו'. וכתב הסמ"ע בשם הטור הטעם דעבד לוה לאיש מלוה. וכ"כ הבעה"ת שער כ' ח"א סי' ב' בזה"ל דעבד לוה לאיש מלוה ולפיכך הרשות ביד המלוה לומר לא אטלם אלא לרצוני:
ונראה לי דזה לא שייך רק בפרטי' זוזי דבזה יכול המלוה לומר דקבלתי אותם עבור חוב אחר אבל אם הי' הפרעון בקרקע או בחפצים בזה הדין נותן דאם פירש הלוה שנותנו בפרעון חוב פ'. והמלוה שתק וקיבל את החפץ או הקרקע ומשתמש בהם. בזה נראה לומר דכיון דפירש הלוה דנותנו עבור חוב פ'. וע"כ לדברי המלוה שרוצה לקבלן עבור חוב אחר א"כ הא אסור לו להשתמש בהקרקע או בהחפץ כ"ז דלא גבה אותם בב"ד דהא אסור להמלוה ליטול חפץ מן הלוה ולהשתמש בו כ"ז דלא שם אותו בב"ד. וצריך גוביינא ואחלטתא מן ב"ד אם הלוה אינו מגבהו מדעתו וכיון דהתנה הלוה בפי' דמגבהו עבור חוב הידוע לו דוקא א"כ כשהמלוה רוצה לקבלן עבור חוב אחר הוי גזל בידו ע"כ אם שתק בוודאי נתרצה לדברי הלוה. אכן בפרעון מעות בזה שפיר יכול המלוה לומר דקבלתי עבור חוב אחר דאף דהלוה אינו רוצה לפרוע עבור חוב האחר מכל מקום הא במעות יכול המלוה לתפוס בע"כ של הלוה ולהשתמש בהם בלא רשות ב"ד כמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ז דמה"ט בתפס מעות א"צ שבועה בנק"ח ואף במעות צרורים הדין כן וכמש"כ הקצה"ח שם בס"ק כ"ב דמעות יכול לגבות מעצמו בלא שומת ב"ד כו' ע"ש. וכן כתב הש"ך לקמן סי' ק"י ס"ק ה' לחלק בין תפס מעות לתפס חפץ. וכן מבואר חילוק בין תפס מעות לתפס חפץ בסי' פ"ז בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד בשם הר"נ. וכוונת הבעה"ת והטור שכתבו דהדין עם המלוה דעבד לוה כו' הכוונה הוא דכיון דהלוה משועבד להמלוה עבור חוב האחר ג"כ ע"כ יש כח להמלוה לתפוס את המעות בע"כ של הלוה אף דלא גבה אותם בב"ד ונאמן לומר דקבלם על חוב אחר ומה ששתק כדי שיתן לו המעות וכמש"כ הרמ"א בשם הר"נ בהכותב. וכן מדוקדק לשון הר"נ שם והרמ"א שכתבו כדי שתתן לי המעות כו' דמשמע דהך דינא לא שייך רק במעות וכן כתב הרמ"א שם אח"ז בשלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר דמה ששתקתי כדי שתתן לי המעות דזה ג"כ במעות. משא"כ בחפץ אינו יכול להחזיק לעצמו כ"ז דלא גבה אותם בב"ד וזהו מורה ג"כ על כל המבואר שם דדוקא במעות שייך כל הנאמר שם. ועיין מזה באה"ע סי' כ"ת סעי' ג' ובקצה"ח סי' ק"ץ ס"ק ה' ובמה שהביא שם להרשב"א בחי' לקידושין (דף י"ג) מזה וקצרתי. וכ"ז פשוט:
ענף א:
אם הלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב נתתים לך וע"מ כן קבלתם והמלוה אומר לא נתרציתי אלא מחוב פ' שאין בו ערב אם החוב כו' הוא מע"פ נאמן הלוה בש"ה ונפטר הערב כו'. והקשה השער משפט שבועה זו מה טיבא הא מ"מ חייב הלוה חוב האחר וכיון דמיירי שאין להלוה לשלם כו' ועוד קשה דהא בסי' פ"ז סעי' כ"ה פסק הרב דמי שאין לו לשלם אין משביעין היסת כו' עכ"ל. וכבר הקדימו הגידולי תרומה לבעה"ת שער עשרים ח"ב אות א' להעיר כעין זה ונשאר בקושיא:
ונראה לע"ד ליישב דברי הבעה"ת והש"ע והוא דהקצה"ח בסי' ל"ט ס"ק ה' כתב דבכל ערב שנסתפק אם פרעו הלוה להמלוה אף במע"פ הוי ככל אינו יודע אם פרעתי דחייב הלוה כשטוען שמא בהפרעון והמלוה אומר ברי שלא נפרעתי ע"ש. והא דאם הלוה אומר פרעתי והוא מלוה בע"פ נשבע הלוה היסת ונפטר הוא והערב כמבואר בסי' קכ"ט סעי' ח'. אף דהוי הערב כאומר א"י א"פ וקיי"ל לדינא דהברי של אחר לא מהני וכעין המבואר בסי' ע"ה ש"ך ס"ק נ"ה וכמש"כ בחי' שם. עכ"ז פטור הערב אם הלוה אומר פרעתי משום דקיי"ל דהיכא דהלוה פטור דאז נפטר הערב כמבואר בבכורות (דף מ"ח) ולעיל סוף סי' מ"ט אבל היכא דהלוה אומר מתחלה פרעתי ואח"ז בעת שמחייבין להלוה שבועה הודה מאימת השבועה שלא פרע בזה הדין נותן דיהיה חייב הערב ולא שייך לומר בזה דהא טען הלוה מתחלה דפרע החוב ויהי' פטור. דזה אינו דכיון דע"פ דין חייב הערב משום דהוי ככל א"י א"פ כנ"ל רק כ"ז דהלוה עומד בדבריו שפרעו אז אין לחייב להערב משום דכיון דהלוה פטור ממילא נפטר הערב ולכן כיון דעכשיו חוזר הלוה ומודה שלא פרעו ה"ז דומה להא דהלוה אומר שפרעו דנפטר הערב. אבל אם יבואו עדים להעיד לאח"ז להכחיש לדברי הלוה ומעידין דלא פרעו בזה וודאי חייב הערב דאף דמקודם דבאו העדים הי' פטור הערב מ"מ עכשיו שנתחייב הלוה חייב גם הערב וה"ה כשמודה עכשיו הלוה דהוא חייב כיון דהודאת בע"ד לחובה הוי כמאה עדים הוי זה כמו בירור גמור דיהי' חייב הערב וכיון דהלוה חייב עכשיו ע"כ גבינן מן הערב. ולכן כתבו שפיר דנשבע הלוה היסת ונפטר הוא והערב. דמשמע מזה דאם מודה עכשיו מאימת השבועה ומודה דלא פרעו דגובין מן הערב אף דאמר תחלה פרעתי:
ואפשר דאף דהלוה אומר עדיין שפרעו ואינו רוצה לישבע היסת ע"ז ג"כ יש לדון דגובין מן הערב מה"ט דנתבאר דכל ערב הוי כא"י א"פ רק היכא דמיפטר הלוה אין גובין מן הערב וע"כ כ"ז דאינו נשבע הלוה י"ל דכיון דאינו רוצה לישבע הדין הוא דענשינן להלוה וע"כ ממילא מקרי זה בשם חיוב על הלוה דלא נפטר הערב דזה מקרי חיוב ולא בשם פטור על הלוה והא דסוף סי' מ"ט אפשר דמיירי דכבר נשבע הלוה. וכן משמע פשט הלשון דאמרו שם בסי' קכ"ט נשבע הלוה היסת ונפטר הוא והערב דמשמע דכ"ז דאינו רוצה לישבע הדין הוא דגובין מן הערב משום דהוי כא"י א"פ. וע"כ אין זה דומה כלל להא דסוף סי' מ"ט הנ"ל וקצרתי. אך באמת ז"א דכיון דלא נחתינן לנכסיה בשבועת היסת אף דענשינן לי' מ"מ אין זה נקרא בשם חיוב על הלוה וגם בזה דיינינן דכיון דהלוה פטור ולא נחתינן לנכסי' כ"ז דאומר דפרעו ע"כ הדין נותן דאין גובין מן הערב. אך אם הלוה חוזר מאימת השבועה ומודה דלא פרעו אף דלא נשבע הלוה ע"ז ג"כ גובין מן הערב כפי הטעם שנתבאר. והא דמבואר בסי' קכ"ט סעי' ט' דקודם שנפרע מן הערב צריך הלוה לישבע שעדיין הוא חייב חוב זה כו'. זה אינו רק לחייב על הלוה אבל אם הלוה אלם ואינו רוצה לישבע ע"ז רק עומד ומחזיק בדבריו שהוא חייב חוב זה בזה וודאי גובין מהערב וכמש"כ הקצה"ח בסי' קכ"ט סעיף ט' דאם ברח הלוה ולא נשבע דגובין מן הערב אם הודה הלוה על החוב דעיקר היא ההודאה אבל השבועה שלו אינו מעכב ע"ש. וה"ה אף אם הלוה בפנינו ואינו נשבע מחמת שהוא אלם דגובין מן הערב כיון דהודה. ולכן אמרו דנשבע הלוה ונפטר הוא והערב משום דאם יודה עכשיו מן אימת השבועה אף דכפר מתחלה מ"מ עכשיו שיהי' מודה אף דלא ישבע ע"ז גובין מן הערב והטעם הוא כמו שנתבאר:
ונקדים לדברי המל"מ שהובא בקצה"ח סי' ט' ס"ק א' וכן להכנה"ג ביו"ד סי' קס"ט דכתבו דכופין להלוה לתבוע בכדי שיהי' לו במה לפרוע משום דפריעת בע"ח מצוה כו' וכמש"כ הקצה"ח שם להסביר זה דכיון שיש לו עצה שיהיה ביכולתו לסלק להבע"ח דמחוייב בזה וכופין לו ע"ז כדי שיקיים המצוה ע"ש. [ועיין בב"ק (דף פ"ט) תוס' ד"ה כל לגבי בעלה כו' מש"כ בסה"ד ואם אין לה אין משועבדים לניזק לעשות לו קיומים צ"ע עכ"ל התוס'. וכ"כ בהג"א שם. ויש לחלק וקצרתי]. א"כ לפי מה דנתבאר דאף דכפר הלוה מתחלה מ"מ אם יודה עכשיו שלא פרע להחוב שנעשה פ' ערב עבורו דאז יהיה הדין דיגבה המלוה לחובו מן הערב. ע"כ הדין הוא דיכול המלוה לחייב שבועה להלוה דהא המלוה טוען ברי שלא נפרעתי על החוב שנעשה פ' ערב עליו רק קבלתי על חוב אחר. א"כ אתה הלוה יש לך עצה להמציא לי הפרעון מן הערב כשתהי' מודה על האמת ומחוייב הלוה ע"ז מצד פריעת בע"ח מצוה כיון דאם יהיה מודה ע"ז יהיה בידו במה לקיים מ"ע דפריעת בע"ח כיון דבאמת יהיה גובה חובו בדין מן הערב שנתערב לו מרצונו. א"כ כיון דלדברי המלוה דטוען ברי הדין הוא כן ע"כ בכופר הלוה ע"ז הדין הוא שישבע הלוה ואז אם לא יודה הלוה יפטר הערב אבל אם יודה מן אימת השבועה שלא נפרע המלוה מן החוב שנעשה פ' ערב אז לא יפטר הערב וכמש"כ לעיל בכוונת הרמ"א בסי' קכ"ט סעי' ח' דכתב ג"כ דאם אמר הלוה פרעתיך נשבע הלוה ונפטר הוא והערב כנ"ל. דהכוונה הוא דהחיוב על הלוה לישבע כדי לברר אשר כדבריו כן הוא ואם יודה האמת אז יהיה חייב הערב אף שכפר מתחלה. וה"ה כאן הכוונה שהחיוב על הלוה לישבע ואם יהיה מודה לדברי המלוה יהיה חייב הערב אף שאמר מתחלה להיפך וא"ש לתרץ קושיות הג"ת והשער משפט:
עוד הקשה השער משפט בס"ק ג' דאמאי לא יהיה הלוה יחשב כעד דהא לדידי' אין שום נפ"מ אם חייב חוב זה או חוב אחר ואם יהי' לו מעות יצטרך לשלם להמלוה מחמת חוב האחר וא"כ הוי עד מעליא וכמש"כ הסמ"ע בסי' קכ"ג סעי' י"א כו' דהא סוף סוף חייב להמלוה חוב האחר. אך לפמ"ש דמיירי הכא שיש להלוה נכסים במדינה אחרת ניחא די"ל דהוי נוגע בעדות משום דחיוב הלוה נוח לו מחיוב הערב ואף דהסמ"ע והש"ך שם ס"ל דל"א השני נוח לי אלא בבא להוציא אבל לא כשהעד חייב כבר תמהתי בסי' ל"ז סעי' י"א כו' עכ"ל הש"מ. אכן בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעיף י"א כתבתי לתרץ לתמיהת השער משפט בסי' ל"ז סעי' י"א הנ"ל א"כ העיקר כדברי הש"ך והסמ"ע דלא הוי נוגע משום השני נוח לי כו' בבא ליפטר ותקשה כאן לקושיות הש"מ. ואפשר דגם הגי"ת להבעה"ת שער עשרים ח"ב אות א' נתכוין לקושיות הש"מ הנ"ל ג"כ:
ונלע"ד לתרץ לקושיות הש"מ והוא דהא מבואר לקמן בסי' קל"א סעי' ד' בהגהת הרמ"א דהערב יכול לכוף להלוה לפוטרו מן הערבות כו'. והש"ך שם ס"ק ו' כתב דלא קאי דברי הרמ"א רק להיש חולקים דהביא שם לעיל. אכן התומים כתב שם דהרמ"א סתם כן לדברי הכל ע"ש. וכיון דהערב יכול לתבוע את הלוה שיוציאנו מן הערבות ואף קודם שיפרע הערב להמלוה יכול לתבוע את הלוה ע"ז. ע"כ שפיר אמרו הכא דהלוה שאומר שהמלוה נפרע להחוב שנעשה פ' ערב אין דין עד כשר עליו משום דהוי נוגע בעדות דדוקא היכא דהוי נפ"מ לדידי' אם הוי בע"ד של איש פלוני או של איש האחר בזה שפיר אמרו דהיכא דהוי ליפטר לא הוי נוגע משום השני נוח לי כו' כיון דלא הוי הנפ"מ רק אם חייב לזה או לזה וסוף סוף הא לא הוי בע"ד רק לאחד מהם ע"כ ס"ל דבבא ליפטר לא מיפסל משום נוגע בכזה. אבל הכא כל זמן דלא ישלם להמלוה החוב שנעשה פלוני ערב אז יהיה להלוה שני תובעים ובעל דין שיהיה להם דין ודברים עליו דהא המלוה יהיה עליו התביעה בוודאי וכן הערב אף מקודם שיפרע להמלוה יהיה תובע ובעל דבר לתבוע מן הלוה שיוציאנו מן הערבות. הן אם יש להלוה נכסים כמש"כ הש"מ ואף אם אין לו נכסים כלל בשום מקום מכל מקום הא יהיה כל אחד מהם היינו המלוה והערב דין ודברים עליו כנ"ל כמו בשבועת אין לי להשביעו בכל שלשים יום כמבואר בסי' צ"ט. וא"ה הוי נפ"מ רבתא להלוה דאם יפטר מן החוב שנעשה פ' ערב אז לא יהיה עליו רק בעל דבר ותובע א' היינו המלוה לבדו ואם לא יפטר מן חוב זה אז יהיה לו שני תובעים ובעלי דינים שיעוררו עליו תמיד טענות ותביעות היינו המלוה וכמו כן הערב בטענתו שיוציאנו מן הערבות ועל כן הוי נוגע גדול דבוודאי הוי לו טובה ביותר אם לא יהיה עליו רק בע"ד ותובע א'. ובוודאי גרע להלוה ביותר אם יהיה עליו שני בעלי דינים ותובעים שיעוררו עליו לצעוק ולתבוע ממנו ע"כ שפיר כתבו הכא דאין להלוה שם עד כשר משום דהוי נוגע גמור. ואף לפי מש"כ הש"ך דרק לדעת יש חולקים כתב הרמ"א דהערב יכול לכוף ולתובעו להלוה שיוציאנו מן הערבות ולאו דברי הכל כן מ"מ הא כיון דיש פלוגתא בזה ע"כ י"ל בכזה לאו כ"ע דינא גמירי וכמש"כ בספרי כמה פעמים בהרבה ראיות דהיכא דהוי פלוגתא אף דלדינא לא קיי"ל כן מ"מ י"ל דטעה הבעל דין בזה. א"כ ה"ה כאן כיון דיש סוברים דיכול לתובעו שיוציאנו מן הערבות ע"כ י"ל דהלוה בעת שבא לב"ד דלא ידע אז הדין לאמיתו מקודם שיגידו לו הב"ד איך הוא הדין בזה הוי אז בשם נוגע בעדות דחושש דיהיה עליו שני תובעים כנ"ל. ואף לאחר זה דיגידו לו הב"ד איך הוא הדין בזה הא יש בזה חשש דישתדל להחזיק לדבריו הראשונים כדמצינו כעין זה בכמה דוכתי וכיוצא כזה כתב השער המלך פ' ט' ה' אישות ה' י"ב שהביא בשם השיטה לקדושין (דף ס"ג) שכתב בהא דאמרו התם נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס דפירש דמיירי שבא ואמר אני קדשתי' ואתן לה גט אז נאמן ונותן לה גט אבל היכא דלא אמר כן מתחלה א"נ אף ליתן גט משום דהוי נוגע להנאתו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי דיבורו קא עביד. וזהו כסברת הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דחיישינן לאחזוקי דיבורא. והארכתי מזה בספרי נחל יצחק סי' ט"ו. ואף לפי דברי התומים בסי' ל"ג ס"ק ח' דהעלה לדינא דלא חיישינן לאחזוקי דיבורא מ"מ א"ש דהא כבר כתבתי בשם התומים בסי' קל"א דכתב דהרמ"א כתב שם לדברי הכל דהערב יכול לתבוע להלוה להוציאו מן הערבות ע"כ בוודאי א"ש ואין זה דומה להך דסי' קכ"ג דכתבו דלא אמרינן השני נוח לי כו' בבא ליפטר משום דיש לחלק בפשיטות דשאני היכא דהוי עליו שני תובעים ועכשיו לפי דבריו לא יהיה עליו רק תובע א' והוי נוגע בעדות ומתורץ קושיות הש"מ:
ענף ב:
דבמוקדם ממש כו' א"כ לדברי המלוה השטר כשד ונאמן במיגו עכ"ל. והבית מאיר באה"ע סי' סח סעי' א' בב"ש ס"ק א' כתב לדחות לדברי הש"ך דיש לומר דהרמב"ם סבירא ליה כדברי הרמב"ן לב"ב (דף ל"א) דמחלק דלכן גבי סטראי נאמן המלוה במיגו אף דמוציא מהלוה משום דאנו דנין שם על המעות דבידו כו' וע"כ י"ל דאף בשטר מעליא ס"ל להרמב"ם דאינו נאמן במיגו להוציא ע"ש. וכ"כ הקצה"ח כאן ס"ק ד' ושניהם לדבר א' נתכוונו. ומה שכתב הקצה"ח דבשטר דלא גבי ממשעבדי לא הוי כגבוי הנה בספרי נחל יצחק לסי' י"ב ענף ה' הבאתי להריטב"א בגיטין (דף ל"ז) בשם ר' פנחס הלוי דס"ל דבכל גווני הוי כגבוי ובשמיטה שאני וזהו כדברי הש"ך דהכא דאף בשטר דאינו גובה רק מב"ח ג"כ הוי כגבוי ואמרינן מיגו להוציא. וגם הא יש טעמא אחרינא במה דאמרו בשטרא מסייע ליה דהוי כגבוי. ושם בספרי תרצתי למה שהקשה הקצה"ח כאן מן ב"ב (דף קנ"ז) ע"ש:
וע"פ דברי הקצה"ח דבשט"ח דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי יש מקום לתרץ עפ"ז לקושיות התוס' בכתובות (דף מ"ד ע"א) בד"ה והלכתא אחד זה כו' שהקשו ותיפשוט מהא דתניא לעיל מודה ר' יהודה במארס בתו ובגרה ונשאת שאין לאביה רשות בה ובדלא כתב לה מיירי דאי כתב לה הוי שלו הואיל וברשותו נכתבה ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום ונראה לרשב"א כו' והמהרש"א ומהר"ם שיף הקשו שם על תי' הרשב"א ע"ש. אכן לפי מש"כ הקצה"ח לשיטת הרמב"ם דס"ל דשט"ח דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי יש ליישב לקושיות התוס' על נכון. והוא דלכאורה יש להעיר בסוגיא דכתובות שם במארס את בתו והשיאה וגירשה דס"ל לרבנן דכתובתה שלה משום דבתר גוביינא אזלינן ולא ס"ל כר' יהודה דאזיל בתר שעת כתיבה. דתקשה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' י"ב בשם הכנה"ג דבשט"ח ברור הוי כגבוי וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק סי' י"ב שם. א"כ הכא דלא דיינינן בעיקר חוב הכתובה דהא הוי חוב ברור אלא אנו דנין אם שייך הכתובה להאב או לבתו והוי כגבוי א"כ כיון דס"ל דבתר גוביינא אזלינן ע"כ מבעי להיות כן אף דהגבי' היה לאחר שניסת כיון דכתב הכתובה מקודם הנישואין וכדאמרו שם אליבא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבין. דהא מיד דכתב הכתובה הוי כגבוי וזכה ביה האב כיון דבשעת הכתיבה דהוי כגבוי היתה ברשותו. ואין סברא לחלק בזה דשאני חוב כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ע"כ בכתובה אף היכא דהוי חוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי כדקיי"ל כבית הילל. דזה אינו דהא חזינן דבית שמאי ס"ל דגם בכתובה אמרו דהוי כגבוי ע"כ אף דבית הלל לא ס"ל כן מ"מ לפי דברי הכנה"ג דבחוב ברור הוי כגבוי ה"ה דנימא כן אף בחוב כתובה. ובאמת מוכח מכמה סוגיות דאמרו דלבית הלל לא מחלקינן בין כתובה לכל בע"ח. [ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה בית הילל סברי כו' במה שהקשו מן פ' המקבל (דף ק"י) כו'. ובגיטין (דף ל"ז) וב"ב (דף קנ"ז). ועיין בספרי נחל יצחק סי' מ"ג סעי' ז' שכתבתי לחלק כן אליבא דריו"ח לפי מה דהיה ס"ל מעיקרא והדברים ארוכין]. ואפשר לומר דטעמייהו דרבנן הוא דאף דהכתובה נכתבת ברשות האב מ"מ כיון דכותב קודם החופה ובמעמד החופה והוי כמו דמתנה דעיקר הכתובה דכותב לה אז הוא רק על דעת הנישואין ולא הוי כגבוי מיד בעת שכתב לה רק אחר הנישואין ואז הא אינה ברשותו. ואף דיש כתובה לארוסה מ"מ הא כ"ז דלא כתב הכתובה אף דהחוב הוא בתנאי ב"ד לא הוי כגבוי וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ז ע"א) ד"ה שטר שיש בו אחריות כו' דדוקא בחוב שמפורש השעבוד בשטר אמרו דהוי כגבוי. ואף בכתב הכתובה לארוסה הא שיטת הרמב"ם בפרק יו"ד ה' אישות ה' י"א והובא בטוש"ע אה"ע סי' נ"ה סעי' ו' דאף בכתב כתובה לארוסה אינה גובה ממשעבדי. והרא"ש בכתובות פ"ד סי' ד' הקשה על הרמב"ם דמפני מה חלוק כתובת ארוסתו מכל שט"ח דגבי ממשעבדי וה"ר יונה ז"ל תירץ דכיון דלא פירש אחריות לא אמרינן ביה אחריות ט"ס. ועיין עוד בהרא"ש לכתובות פ"ה ה' ה' מזה: ודברי טעם הם דכיון דס"ל להרמב"ם דכל זמן דלא כתב כתובה לארוסה אין לה כתובה משום תנאי ב"ד וע"כ אף דכתב לה לא אמרינן בזה אחריות טעות סופר דדין כתובת ארוסה כמו כל שטרי מתנה דלא אמרינן ביה אחריות ט"ס כל זמן דלא פירש. ויהיה איך שיהיה כיון דחזינן שיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דכתובת ארוסה אינה גובה ממשעבדי אף בכתב לה ע"כ אתי שפיר מה דלא אמרו הכא בכתובת ארוסה דיזכה האב משום דהוי כגבוי. דהא לדברי הקצה"ח דהיכא דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי ע"כ הכא לא הוי כגבוי משעת אירוסין אף בכתב לה. ומה שכותב לה קודם נישואין סמוך להנישואין הא כיון שכותב על דעת שתנשא לו מיד לא הוי כגבוי אלא אחר הנישואין ולכן אינו זוכה האב:
ועוד י"ל בזה דהא לכאורה יש לעיין בטעמייהו דרבנן דס"ל דבתר גוביינא אזלינן דמ"ש מן קנס ובושת ופגם דלאביה אף דבגרה אחר שעמד בדין כמבואר ר"פ ד' דכתובות וכן אמרו שם דמעשה ידי' ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב ה"ה של אחין. ומ"ש כתובה דאזלינן בתר גוביינא וגם לר' יהודה דאזיל בתר שעת כתיבה אין זה אלא מדרבנן כמש"כ התוס' והרא"ש לכתובות שם. [וכן מבואר בירושלמי שם דלר' יהודה זהו רק מדרבנן כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. ועיין בפני יהושע מזה שהביא לטעם הירושלמי הזה וכתב דתלמודא דידן לא ס"ל לה"ט:
וכ"כ הפני יהושע שם בק"א מזה]. וע"כ מוכח לחלק דס"ל להחכמים דשאני כתובה דכיון דאין זכות לבתו בזה אלא כשתתאלמן ותתגרש ע"כ גרע זכות האב בזכות כתובת בתו מן כל מילי דזוכה האב אף מקודם הגביה משא"כ בכתובה אינו זוכה האב אלא בעת גוביינא דוקא. וכן ראיתי להפני יהושע בכתובות בסוגיא זו בד"ה גמ' ר' יהודה אומר הראשונה של אב כו' דהעיר כן וכתב לחלק ג"כ דשאני כתובה דלא ניתן לגבות מחיים ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה כו' ע"ש. ולפ"ז יש לומר דאף דהוי כגבוי לפי שיטת הסוברים דשט"ח ברור הוי כגבוי מ"מ כיון דאין זכות לבתו ליטול מיד אלא כשתתאלמן ותתגרש ע"כ אין זכות לאב בזה ואף דכתבתי לעיל דהא מצינו דגם בכתובה אמרו דהוי כגבוי מ"מ לא הוי זכות התובע בהנכסים של הלוה רק כמו משכון שת"י התובע. ובאמת גם במשכון שהוא רק בתנאי יש לדון לפ"ז דאין זכות לאבי' לזכות בהמשכון שת"י בתו שהוא על תנאי דאף דהוי מוחזק מ"מ אינו זוכה האב דעכ"פ אינו דומה לכל זכות שיש לאב בבתו במה דמצינו דהתורה זכתה להאב וכעין חילוק של הפני יהושע הנ"ל:
ובטעמא דר' יהודה דס"ל דאזיל בתר שעת הכתיבה י"ל דזהו משום סברא דכתבתי דבשט"ח ברור הוי כגבוי וע"כ אתי שפיר בפשיטות במה דלא אזיל ר' יהודה בתר עת אירוסין אלא בתר עת הכתיבה משום דהא כתבתי לעיל בשם התוס' גיטין (דף ל"ז) דבחוב שאינו בשטר לא הוי כגבוי אף לב"ש א"כ ה"ה לדידן בחוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי כ"ז דלא כתב ליה שטר וע"כ בעת אירוסין דלא נכתב ע"כ לא הוי כגבוי ומודה ר"י דלא זכה האב רק בעת הנישואין שכותב לה כתובה לפני הנישואין בזה כיון דהוי כגבוי ע"כ ס"ל לר' יהודה דזכה האב. וכעין זה ראיתי בהרא"ש לכתובות בסוגיא זו בסי' ד' דכתב ג"כ כעין זה בזה"ל דלא תקנו ליה זכייה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי עכ"ל. הרי דהעיר ג"כ בהסברא שכתבתי לפרש דהטעם הוא משום דהוי כגבוי. אך הרא"ש אתי עלה לפי דהוי קצת כגבוי וזהו כמש"כ הקצה"ח בשם הכנה"ג דבכמה ענינים הוי השטר גם לדידן כגבוי ומה"ט אמרו בסטראי דנאמן המלוה במיגו דלהד"ם ולא הוי מיגו להוציא משום דשטרא מסייע ליה דהטעם הוא דהוי כגבוי קצת וכמש"כ הכה"ג בכללי מיגו שהובא בתומים ס"ק ח'. ועיין באה"ע סי' ט' בב"ש ס"ק ד'. אך לפי מש"כ לדון כן ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' י"ב ע"פ התוס' בסוטה (דף כ"ה) דשט"ח ברור הוי כגבוי ממש אתי שפיר בפשיטות טעמא דר' יהודה דאזיל בתר הכתיבה משום דאז הוי כגבוי וזכה האב בדבר שת"י בתו כיון דהוי כגבוי. ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' שהקשו דניפשוט מהכא דיש כתובה לארוסה כו'. אכן לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דאף בכתב כתובה לארוסה אינה גובה ממשעבדי אין ראיה מזה לפשוט דיש כתובה לארוסה משום די"ל דמיירי בכתב לה ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דאינו זוכה האב משום דדוקא במה שכותב הכתובה סמוך להנישואין דגובה ממשעבדי בזה דהוי כגבוי ע"כ ס"ל לר' יהודה דזכה האב משום דהוי כמו דמטא לידיה משא"כ בכתובת ארוסה דאינו גובה ממשעבדי אף בכתב לה ולא הוי כגבוי בזה גם ר' יהודה מודה דלא זכה אז האב משום דכתיבה לא מהני היכא דלא הוי כגבוי כלל גם לר"י ומתורץ קושיות התוס':