נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פב
א (סעיף א' ש"ך ס"ק ב'):
אמנה כו' אפילו טוען שהעדים ידעו מזה וא"כ לפי דבריו העדים רשעים אפ"ה נאמן כיון דאית לי' מיגו כו'. והקצה"ח ס"ק א' הקשה דהא הוי מיגו במקום עדים דלא אמרינן. וההפלאה כתובות (דף י"ט) תוס' ד"ה אימא כו' כתב להסביר דברי הש"ך משום דמיגו בעיקר העדים אמרינן והאריך שם בזה. וכעין זה הוא דברי התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו כו' בסוף דבריהם שכתבו והא דאמר בפ"ב דכתובות שנים החתומים כו' האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו'. הרי דס"ל להתוס' דהפה שאסר עדיף ממיגו ואמרינן כן אף במקום עדים דאף דמיגו לא מהני התם משום דהוי מיגו במקום עדים או דלא עדיף מיגו מעדים כמש"כ התוס' שם מקודם מ"מ היכא דשייך הפה שאסר שאני משום דמיגו בעיקר העדים עדיפא:
והנה בירושלמי כתובות פ"ב ה' ה' עלה דמתניתין האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר כו' ר' יודן בעא א"א הייתי ונתגרשתי במקום פ' ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פ' מכחישין הן אותה. ופי' הקרבן העדה מכחישין הן אותה או לא מי אמרינן כיון דמשקרת אינה נאמנת על הגט ואסורה או דילמא כו'. ולכאורה יש להעיר על הך איבעיא דהא בוודאי הדין נותן דאינה נאמנת דאף דיש לה מיגו דלא היתה מודה דא"א הייתי מ"מ הא ה"ל מיגו במקום עדים דהא עדים מעידין דלא נתגרשה שום אשה במקום פ'. ואפשר לומר דכוונת האיבעיא היה כיון דמצינו פלוגתת אמוראי בב"ב (דף ל"א ודף ל"ג) אי אמרינן מיגו במקום עדים או לא וכתובות (דף כ"ז) וב"מ (דף פ"א) ובכורות (דף ל"ו). [ועיין בתוס' שם ד"ה ואמר רבא דרבה גרסינן כו'. וי"ל דרבה לשיטתו דס"ל כן בב"ב (דף ל"א) דאמרינן מיגו במקום עדים. ועיין בתוס' ב"ב שם ובמהרש"א. ולהנימוקי יוסף שם אינו מוכרח זה ע"ש]. ע"כ י"ל דזה גופא איבעי' לי' להירושלמי אכן לפי דברי ההפלאה שכתב לחלק דמיגו בעיקר העדים שאני משום דהפה שאסר עדיף ממיגו ע"כ י"ל דכוונת הירושלמי בהאיבעיא היה לפי דהא מבואר במשנה שם דאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דהוי זה מיגו בעיקר העדים דהא אף אם יבואו עדים להעיד דלא נתגרשה שום אשה במקום פ' מ"מ אם היתה שותקת ולא היתה מודית דא"א הייתי לא היה עליה שום חשש איסור כלל א"כ הוי זה מיגו בעיקר העדים. [ועיין בכתובות (דף ט"ז) במשנה ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך ולקחתי' שהוא נאמן שהפה שאסר כו' ובגמ' שם הכא אין שור שחוט לפניך כו' ובתוס' שם ד"ה התם כו' ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעיף ד' מנף א']. וע"כ י"ל בכוונת הירושלמי דיהיה אתי לדינא אף לפי מאי דקיי"ל דלא אמרינן מיגו במקום עדים מ"מ הכא שאני דהוי מיגו בעיקר העדים ומקרי הפה שאסר כו' ע"כ קמיבעי' להו אם אמרינן דמיגו בעיקר העדים שאני וכמש"כ ההפלאה או לא וזה גופא קמיבעי' להירושלמי. ועיין בפני משה שם:
ושם בירושלמי אח"ז אמרו ר' יוסי בעא אמרה א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום ובאו ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני כהכחיש עדות בתוך עדות אנו כחיין מפיה. ופי' הקרבן עדה אם אמרינן דהוי כמאן דליתנהו לעדים ונאמנת משום הפה שאסר או לא. והפ"מ פירש דמסקנת הירושלמי דנאמנת. והנה התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו כו' דבמקום תרי ותרי לא מהני מיגו דלא עדיף מיגו מעדים דהא תרי כמאה כו' אך הפה שאסר שאני כנ"ל. ע"כ י"ל דלכן ס"ל להירושלמי דנאמנת במקום תרי ותרי משום הפה שאסר דעדיף מן מיגו. ומשמע דאם לא היו תרי ותרי אינה נאמנת אף דיש לה מעלת הפה שאסר נגד עדים המכחישות אותה. ומשמע מן מסקנת הירושלמי דלא כההפלאה. ולפי פי' הפ"מ שם בכוונת ר' יודן בעא כו' אין אנו צריכין לומר דהירושלמי בהאיבעיא אחרונה יהיה סותר להאיבעי' דלעיל מיני' ע"ש:
והשירי קרבן שם ד"ה כהכחיש עדות כו' הקשה הא לעיל בפירקין גבי שבוי' אמר ר' יוסי בפשיטות דנאמנת והכא קמיבעיא לי' וצ"ע עכ"ל. וכוונתו למה דאמרו שם לעיל מיני' בפ"ב ה"ב שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה וכן בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דנאמנת לדברי ר' יוסי. אבל באמת אין זה קשה דשא"ה דחזקת היתר מסייע לה וכן קיי"ל בתרי ותרי מוקמינן אחזקה מה"ת ואינו אלא ספיקא דרבנן ע"כ ס"ל לר' יוסי שם דנאמנת באומרת ברי לי משא"כ הכא בתרי ותרי אם נתגרשה דאין שם חזקת היתר אדרבה הא יש לה חזקת איסור רק יש לה מיגו. בזה שפיר יש לחלק דשאני חזקה דמוקמינן אחזקה בתרי ותרי משום דכן גזרה התורה בכל ספק להעמידו על חזקה. משא"כ הכא אף דמעלת מיגו עדיף מן אוקי אחזקה ועיין בקידושין (דף ס"ד ע"ב). מ"מ הא מעלת מיגו הוא משום בירור הענין א"כ יש לומר בזה כעין סברת התוס' בב"ק הנ"ל וב"ב (דף ל"א) דמיגו לא יוכל לסייעם יותר מאלו באו עוד עדים דהא תרי כמאה ע"כ אין שום סתירה מירושלמי דלעיל על הך דירושלמי דהכא ומתורץ בפשיטות קושיות הש"ק. ועיין בתשובת ר"ע איגר סי' קל"ו וסי' קל"ז. וראיתי בהפלאה כתובות (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה ואוקי ממונא כו' שכתב דשיטת הריטב"א דמיגו מהני במקום תרי ותרי וחולק על התוס' ע"ש. א"כ י"ל דהירושלמי איבעיא לי' בזה אם מיגו מהני במקום תרי ותרי או לא. והך בעיא דר' יוסי י"ל דהוא בשיטת את"ל דלעיל איבעי' לר' יודן אם מיגו לא מהני במקום עדים או אם מיגו בעיקר עדים מהני וכמש"כ לעיל ונשאר בספק ואח"ז איבעי' לר' יוסי את"ל דאינה נאמנת נגד עדים אפ"ה במקום תרי ותרי י"ל דנאמנת משום מיגו וכשיטת הריטב"א או דאמרינן דמיגו לא יוכל לסייע יותר משני עדים וכסברת התוס' ונשאר בספק וכפי' הקרבן עדה:
ענף א:
אם השטר מקויים כו' אם יש בו נאמנות כו' ומיהו אם יש ב"ח מאוחר לא יגבה אלא בשבועה כו'. והתומים ס"ק ד' כתב להסתפק להיכא דגובין ממטלטלין אם צריך שבועה ביש בו נאמנות מפורש משום די"ל דהוי בידו לתת לו הכל במתנה כו' ומסיק דדוקא בשעת הגביה יש לומר דמהימן במיגו משא"כ בנתן הנאמנות בעת ההלוואה עכ"ל התומים. וזה לשון האורים שם ס"ק י"ב ועיין תומים דיש לי ספק בגובה ממטלטלין אם צריך שבועה ביש לו נאמנות מפורש ע"ש עכ"ל. וזה לשון המחבר לקמן סי' ק"ד סעי' י"א בכל מקום שאנו אומרים בזה יחלוקו או שזכה הראשון הזוכה בנכסים ישבע תחלה שעדיין לא נפרע מחובו ואפילו אם יש נאמנות בשטרו. ומשמע מלשון המחבר דאף בגובין ממטלטלין צריכין לישבע דהא שם לעיל מיני' סעי' י' כתב בבאו כולם ביחד לגבות וכן בע"ח שכל א' קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים שהרי אין בהם דין קדימה כו' מחלקים ביניהם כו'. א"כ תיכף אח"ז שכתב המחבר לכללא דבכל מקום שאנו אומרים יחלוקו דישבע תחלה א"כ משמע דאף בגובין ממטלטלין דאנו דנין יחלוקו דחייבין לישבע כ"א נגד חבירו אפילו ביש לו נאמנות כמש"כ שם המחבר. ומשמע אף בנאמנות מפורש דאל"כ לא ה"ל למסתם וכמש"כ שם הסמ"ע. ומוכח מזה דס"ל דאף דביד הלוה לתת המטלטלין במתנה למי שירצה עכ"ז לא מהני הנאמנות לפוטרו משבועה וכמש"כ התומים דבנאמנות בעת ההלואה לא שייך מיגו כזו: ענף ב:
אכן לענ"ד יש לדון מטעם אחר לחלק בין היכא דגובין ממקרקעי להיכא דגובין ממטלטלי. והוא דהנה הך מקור דינא דבע"ח א' נשבע לבע"ח השני נובע מהך דכתובות (דף צ"ג) במשנה מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה נשבעת לשניה כו' ושיטת רש"י שם דדוקא בטוענת השניה השבע לי בזה מחייבינן אותה לישבע וכן כתב הר"נ והרע"ב שם. והב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק כ"ד כתב דהרמב"ם והטור ס"ל דנשבעת בלא טענה. וכבר העיר התוס' יו"ט בכתובות פ' י' משנה ה' דנשבעת אף בלא טענה השבע לי משום דה"ל זה ג"כ בכלל אין נפרעין ממשועבדים אלא בשבועה. ועיין בפני יהושע בכתובות (דף צ"ג) שם. ובאמת מסתימות הפוסקים והטוש"ע משמע דאף בלא טענה השבע לי ג"כ משבעינן משום דס"ל דעיקר חיוב שבועה לבע"ח הראשון נגד בע"ח השני הוא משום דנקראים בשם משעבדי כיון דמשועבדים הקרקעות לכל הבע"ח ואין גובין ממשעבדי רק בשבועה. אף דלא טוענים השבע לי כמבואר בשבועות (דף מ"א). וכן ראיתי בספר בעל התרומות שער כ"א חלק ה' אות ו' שכתב דלכן צריך בע"ח לישבע לבע"ח השני משום דזהו ע"פ דין שבועת משעבדי שהרי הן משועבדים לשני ג"כ אלא שטורף ממנו כו' ומה"ט אף שנתן לו נאמנות ג"כ חייב שבועה והביא ראיה מן הרי"ף שכתב בהלכותיו לכתובות פ"ט במה דתנן התם ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה דמה"ט צריך לישבע נגד בע"ח השני אף שיש לו נאמנות כו'. וכ"כ הבעה"ת שער מ"ג חלק ד' אות י"ד דלכן צריך הבע"ח לישבע לבע"ח השני אף היכא שדנין יחלוקו משום דהוי כדין הבא ליפרע ממשועבדים דה"נ היו הנכסים משועבדים לכולן כו' עכ"ל הבעה"ת. א"כ מבואר להדיא בבעה"ת דהך שבועה מן דין הבא ליפרע מן משועבדים נגעו בה. ובאמת כן מוכח מן לשון הרי"ף הנ"ל וכמש"כ הבעה"ת בשמו דהא הרי"ף כתב הך דינא לחייב שבועה להבע"ח על הך משנה דטורף ממשעבדי צריך לישבע. וכ"כ הריטב"א לכתובות (דף צ"ג ע"ב) על משנה דמי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה נשבעת כו' דבע"ח צריך לישבע לבע"ח השני כאלו בא ליפרע ממשועבדים כו' והובא בשמ"ק לכתובות שם:
ובספרי נחל יצחק סי' ע"א סעי' י"ט ענף א' כתבתי די"ל דעיקר הך מילתא דבע"ח מקרי משעבדי זה תלוי אם הלכה דשעבודא דאורייתא אז י"ל דזכות כל הבע"ח בנכסים של הלוה מקרי בשם משועבדים אכן אם נימא דשעבודא לאו דאורייתא אין סברא לקרותו בשם משעבדי ע"ש בספרי. וי"ל דהרי"ף והבעה"ת והריטב"א דכתבו דמן דין חיוב שבועת משעבדי דיינינן כן משום דס"ל ש"ד וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' בשיטת הרי"ף והריטב"א. ומש"כ הש"ך שם בשיטת הבעה"ת עיין מזה בהאו"ת שם ס"ק ב' ובאמת נראה מן הבעה"ת שער ס"א דס"ל כשיטת הרי"ף דש"ד וקצרתי. ולפ"ז יש לדון היכא דגובין ממטלטלי דהדין הוא דיחלוקו ביניהם משום דאין קדימה כלל במטלטלין משום דמטלטלי לא משתעבדי וכמש"כ הסמ"ע בסי' ק"ד ס"ק א' ובמחבר שם סעי' יו"ד וסמ"ע ס"ק כ"ו ע"כ אפשר לומר דכיון דאין סברא לקרות להזכות שיש להבע"ח במטלטלין של הלוה בשם משעבדי כיון דמטלטלי לא משתעבדי כלל. ובפרט לפי מש"כ בספרי נחל יצחק בקונטרסי סי' ב' בשעבודא דאורייתא סוף ענף ח' להוכיח מירושלמי כתובות פ"ט דהך דינא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי זהו מה"ת ע"ש. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ט בד"ה ובחידושי לח"מ כו'. א"כ יש לדון דדוקא היכא דגובה ממקרקעי אז הדין דבע"ח נשבע לבע"ח השני משום דין גובה ממשעבדי. ובאמת מקור הך דינא דהוא מהמשנה דמי שהיה נשוי ד' נשים ומת דקתני שם הראשונה קודמת לשניה מיירי בקרקע דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ועיין בכתובות (דף פ"א) בתוס' ד"ה ר' מאיר היא כו' וביבמות (דף צ"ט) תוס' ד"ה כתב כל נכסיו כו'. וי"ל דדוקא בקרקע אמרו דנשבע האחד להשני כמו דמיירי המשנה ומנלן לדון כן בגובין ממטלטלי כיון דלא משתעבדי א"כ אין שמם בשם משעבדי:
אכן מצינו בתוס' כתובות (דף צ') ר"פ מי שהיה נשוי בד"ה ש"מ בע"ח כו' שכתבו שם בסוף לפרש דהך משנה דמי שהיה נשוי ד' נשים דהראשונה קודמת ונשבעת לשני' ומפרשי דפלוגתת בן ננס ורבנן בבע"ח מאוחר כו' דזה מיירי במטלטלי כו'. ואפ"ה אמרו בהך משנה דהראשונה נשבעת לשני' א"כ מוכח לפ"ז דאף היכא דגובין ממטלטלי ג"כ חייבת לישבע להשניה משום דגם בזה תקנו כן. ולפ"ז אפשר לפרש לדברי רש"י שם (דף צ"ג) דפירש במשנה דהראשונה נשבעת דמיירי בטוענת השבע לי. דכתב הב"ש דפליגי בזה רש"י ושיטת הרמב"ם והטור. ובאמת י"ל דגם רש"י ס"ל דהיכא דגובין ממקרקעי דאז שמם בשם משעבדי אז צריכה לישבע אף בלא טוענת השבע לי משא"כ הך משנה דלפי מה דמפרשי הש"ס לפלוגתת בן ננס ורבנן בבע"ח מאוחר כו' וס"ל כשיטת התוס' דר"פ מי שהיה נשוי דמפרשים דזה מיירי במטלטלי. והא דקאמרי בסוגיא שם (דף צ"ד) שנמצאת שדה שאינה שלו הוא לאו דוקא וכמש"כ רע"א בדרוש וחידוש שם. אבל היכא דגובין ממקרקעי י"ל דס"ל דנשבעת אף בלא טענה השבע לי משום דדינו כמו גובה ממשעבדי דצ"ש אף בלא טענה השבע לי. ולכן אין ראיה אף לשיטת התוס' בר"פ מי שהיה נשוי דמפרשי דהך דנשבעת לשני' מיירי במטלטלי די"ל דגם אינהו ס"ל דבמטלטלי לא שייך להשביע משום שבועת משעבדי רק דמפרשי כשיטת רש"י דמיירי שם בטענת השבע לי אבל לעולם י"ל דבלא טענה אין משבעינן לה כי הסברא נוטה דבמטלטלי אין דינו כמשעבדי:
ענף ג:
ועוד י"ל דמטעם אחר אינו ראיה מן שיטת התוס' דר"פ מי שהיה נשוי דאף דכתבו דמיירי הך משנה דהראשונה נשבעת בגובין ממטלטלי אפ"ה יש לחלק לדינא אף דנימא דמשום שבועת משעבדי אתו עלה. והוא דהא לפי שיטת התוס' הנ"ל מוכח דס"ל דיש קדימה במטלטלין דהא קתני שם הראשונה קודמת לשני' כו' ומוכח דס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ן בתשובה דס"ל דיש קדימה גם במטלטלי והובא בבית יוסף לח"מ סי' ק"ד ובסמ"ע שם ס"ק א'. וטעמם הוא דס"ל דכיון דמה"ת מטלטלי משתעבדי וכמש"כ הפני יהושע שם ובק"א בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי ע"פ דברי התוס' בבכורות (דף נ"ב) דתקנת הגאונים הוי דאורייתא מטעם הנ"ל. וכמש"כ הרשב"א לב"ק פ' הכונס ובחידושיו סוף קידושין והובא בקצה"ח סי' ל"ט. לכן ס"ל דמה"ט יש קדימה במטלטלין. וכיון דס"ל דיש קדימה במטלטלי היכא דגבינן מהמטלטלין א"כ מסתמא נקראו בשם משעבדי ולכן המוקדם גובה ראשון. ולכן שפיר שייך לדון בהו דהראשונה נשבעת לשני' משום דדינה כמו גובה ממשעבדי כיון דהמטלטלי נשתעבדו לכל הבע"ח. אבל לדינא לפי מה דפסק המחבר בסי' ק"ד סעי' יו"ד דאין קדימה במטלטלין א"כ מוכח דס"ל לדינא דמטלטלי לא משתעבדי כלל ואין שם שעבוד עליהם כלל דאם היה שם שעבוד עליהם א"כ היה הדין נותן דיהיה שייך דין קדימה גם במטלטלין וכמש"כ המחבר שם סעי' י"ג דבמלוה בע"פ שייך ג"כ דין קדימה. וידעתי מה די"ל דלפי דברי הרא"ש בב"ק פ"א סי' י"ט שכתב דבדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינא דגמ' אף בלא תקנה דהוי כגמלא דערביא ואשלא דקמחוניא דאשה גובא פורנא מהם עכ"ל. א"כ י"ל דמה"ט יהיה דין קדימה בהו ג"כ. אכן לאו כ"ע ס"ל הכי כדמצינו בח"מ סי' ק"ז בסמ"ע ס"ק ג' ובאה"ע סי' ק' בב"ש ס"ק ב' ובח"מ סי' תי"ט מזה ועיין ברא"ש כתובות פ"ח סי' י"ג ועיין בספרי נחל יצחק בקונטרסי סי' ב' בשעבודא דאורייתא ענף ח'. ויש להאריך הרבה בכ"ז אך בענין שלנו אין להאריך בזה דיהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דחזינן דס"ל להמחבר לדינא דאין קדימה במטלטלין אף דס"ל דגם במלוה בע"פ שייך דין קדימה בקרקעי דמוכח מזה דס"ל דעל מטלטלין אין שם שעבוד עליהם כלל. א"כ ממילא הדין לפ"ז דהיכא דגובין ממטלטלין דאינו שייך בהו שבועת משעבדי כ"ז דלא טען רק היכא דטוען השבע לי בזה מחייב את חבירו הבע"ח שישבע:
אכן מן לשון המחבר בסי' ק"ד סעי' י"א שכתב בכל מקום שאנו אומרים בזה יחלוקו כו' ישבע תחלה כו'. דמשמע מזה דאף בגובין ממטלטלין ישבע אף בלא טוען השבע לי ולא מחלקינן בזה בין מקרקעי למטלטלין וכן משמע מן לשון הבעה"ת שער מ"ג חלק ד' אות י"ד דלא מחלקינן בזה בין מקרקעי למטלטלין וזהו דלא כמו שרציתי לומר. ולכן צריך טעם להסביר דמפני מה אף בגובין ממטלטלין צריכות לישבע כ"ז דלא טענו השבע לי דהא לא נקראים בשם משעבדי:
ולכן נראה לי מזה להוכיח דהעיקר כמש"כ בספרי נחל יצחק סי' ע"א סעיף י"ט ענף ב' דהא באמת מוכח ומבואר בסי' קי"א סעיף ז' שכתב דבע"ח מוקדם צריך לישבע כדין טורף שהרי טורף מהשני כו' וכ"כ בסי' ע"א ובסי' פ"ב ובסי' ק"ד דמשמע דאף דלא טען השבע לי צריך לישבע וכדין טורף ממשעבדי וקשה איך לא הביאו שיטת רש"י בכתובות (דף צ"ג) דפירש דהא דראשונה נשבעת מיירי בטוענת השבע לי ולא הוי דעת יחידאה דהא כמו כן כתב הר"ן והרע"ב והריטב"א שם. ומשמע דכל זמן דלא טען השבע לי לא משבעינן ליה ואין דינו כמו טורף מן משעבדי. [והוי נפ"מ לענין תפיסה אם הוא מוחזק]. וכתבתי לבאר די"ל דלדינא גם לשיטת רש"י וסייעתו הדין הוא דאף בלא טען השבע לי ג"כ מחייבינן שבועה וכמו בא ליפרע ממשעבדי דמשבעינן לי' אף בלא טענה מהטעם דכתב רש"י והרע"ב והר"נ בכתובות (דף פ"ז) דטענינן ליה שמא היה הלוה טוען אישתבע לי דלא פרעתיך וכן הוא הטעם בנפרע מיתומים. א"כ זה הטעם שייך אף בבע"ח דהא טענינן בשביל הבע"ח ג"כ כמבואר בסי' צ"ט בש"ך ס"ק י"ג שכתב שם דהסרסור צריך לישבע אף דטוען הבע"ח שמא משום דהבע"ח דין לוקח ויורש יש לו וטענינן להו וצריך לישבע אף בטוען שמא כו' עכ"ל. וזהו משום דזכות הלוה בכל מה דמצי טען שייך להבע"ח א"כ ה"ה בחיוב שבועה דהוי מצי הלוה לטעון אישתבע לי דטענינן זה אף בשביל הבע"ח ודינן שוה בזה לטורף ממשעבדי דצריך שבועה מה"ט דטוענין להו כשיטת רש"י וסייעתו וה"ה בגובה מיתומים דהוא מה"ט לשיטת רש"י וסייעתו [רק דהחמירו בשבועת יתומים במה דאמרו בי' א"א מוריש שבועה לבניו אף דעיקר שבועה הוא משום דטענינן להו מ"מ כיון דטענינן להו ויש בהו עיקר חיוב מה"ט החמירו בזה ביותר מן שבועת אישתבע לי וקצרתי. ועיין בפני יהושע לכתובות (דף פ"ז ע"א) בד"ה מנכסים משועבדים כו' ובהפלאה לכתובות שם בד"ה מנכסים משועבדים כו' וקצרתי]. וכיון דקיי"ל לדינא דיתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים כמבואר בגיטין (דף נ') והטעם הוא דטוענין ליורש דאבוהון היה טוען אישתבע לי וכדמוכח בסוגיא שם דמשום טוענין אתו עלה ע"כ ממילא ה"ה בבע"ח הגובה טוענין לשארי בע"ח ג"כ טענת הלוה דהיה יכול לטעון אישתבע לי וע"כ משבעינן להבע"ח אף דלא טענו השבע לי. ומה דפי' רש"י במתניתין דהשניה טוענת השבע לי זהו משום דהא המשנה דהתם דקתני והרביעית נפרעת שלא בשבועה ופי' רש"י דאתי כהתנא דלא ס"ל דאביי קשישא אלא לקטנים אמרו דיפרע בשבועה ולא בגדולים. ועיין בתוס' שם ד"ה שנמצאת כו' א"כ חזינן דס"ל להאי תנא דמתניתין דאין טוענין לגדולים לחיוב שבועה וכמש"כ שם בספרי הטעם מזה. [והא דמשמע דממשעבדי כ"ע מודו דנשבעין אף למאן דלית ליה דאביי קשישא ומיתומים גדולים גובין בל"ש משום דס"ל דהדין נותן דאין טוענין בכה"ג וכמש"כ שם בספרי. ואלו הא דנשבעין לבא לטרוף ממשעבדי הא כתב רש"י וסייעתו בכתובות (דף פ"ז) דאתו עלה משום דטוענין כו'. י"ל דס"ל להאי תנא דבשביל דחסו על הלקוחות לכן טוענין להו בזה אף דהוי נגד הדין לשיטתו ודומה זה לבא ליפרע מן יתומים קטנים דנשבעין משום דחסו עלייהו אבל עיקר הטעם הוא משום דטוענין בכה"ג ובצירוף הטעם דחסו עלייהו]. ולכן היה קשה לרש"י דאמאי הראשונה נשבעת לשניה כיון דס"ל דאין טוענין בזה וס"ל לרש"י דבע"ח אין דינו כמשעבדי וכ"ש למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ אין שם שעבוד חל כלל על זכות הבע"ח בנכסי הלוה. ע"כ פירש רש"י דמיירי דטוענת השבע לי אבל בלא טענה אין נשבעין. אכן לדינא דקיי"ל דאף ביתומים גדולים משבעינן משום דטוענין א"כ ה"ה בבע"ח משבעינן אם יש בע"ח אחרים וטוענין להו אף דאינם טוענים השבע לנו ואתי שפיר פסקי הש"ע אף לשי' רש"י וסייעתו: ענף ד:
ושם בספרי כתבתי לבאר מפני מה ס"ל למאן דפליג על אביי קשישא דרק בקטנים משבעינן ולא ביתומים גדולים והא קיי"ל דטוענין ליורשים גדולים ג"כ ועיין בגיטין (דף נ"ח ע"ב) תוס' ד"ה כגון זה טוענין כו' דלא מצינו פלוגתא בזה ע"ש. וכעת נלע"ד לומר דטעמו דס"ל דזהו בכלל מה דס"ל להרבה ראשונים דמילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי כמבואר בסי' ק"ח סעיף ד' והמקור הוא מן ב"ב (דף ע) דאין טוענים להו נאנסו והא אלו היה אביהן קיים והיה טוען נאנסו היה נאמן לפטור א"ע מן הממון אפ"ה כיון דהוי מילתא דלא שכיח לא טענינן להו כש"כ בהך טענת דשמא נפרע חובו לענין חיוב שבועה דאין טוענין דהא חזינן דאביהן לא היה נאמן לומר פרעתי לפטור א"ע כיון שיש שטר ביד חבירו א"כ זהו בוודאי נקרא מידי דלא שכיח לפרוע ולהניח השטר ת"י המלוה ע"כ מקרי זה מידי דלא שכיח מכש"כ דטענת נאנסו ולכן ס"ל להאי תנא דביתומים גדולים לא טענינן לחייב שבועה רק לדידי' בעצמו דטוען ברי פרעתי תקנו חז"ל לחייב שבועה כן י"ל בהסבר שיטת האי תנא ויש להאריך בזה הרבה. אך מה לנו להאריך דהא חזינן דהתנא דמשנה דס"ל דהרביעית נפרעת שלא בשבועה דס"ל דבגדולים נפרעין שלא בשבועה ואין טוענין להו בזה ויהיה מאיזה טעם שיהיה ע"כ ה"ה בבע"ח הגובה במקום בע"ח אחרים לא טענינן לחייבו שבועה כ"ז דאינו טוענין השבע לי. וגם אפשר לומר דלמאן דאית ליה דמיתומים גדולים נפרעין שלא בשבועה משום דאין טוענין להו בזה. יש מקום לדון אליבי' דהך תנא דהוא הדין בגובה ממשעבדי נפרעין שלא בשבועה לשיטת רש"י וסייעתו דהא דצריך שבועה בגובה ממשעבדי דזהו משום דטוענין להו א"כ להאי תנא דס"ל דאין טוענין ליתומים בזה א"כ הדין נותן ג"כ דהוא הדין בגובה ממשעבדי נפרעין שלא בשבועה כיון דהדין הוא לשיטתו דאין טוענין בזה. וזהו דלא כמש"כ לעיל. [ואין זה רחוק כ"כ דהא מצינו באיזה פרט דהקילו על יתומים ביותר וחשו לטובת היתומים ביותר מן טובת הלקוחות כמו הא דשבועות (דף מ"ח) בהא דאין מוריש שבועה לבניו דזהו דוקא בשבועת יתומים וכמבואר בסי' ק"ח סעיף י"ד ולכן כיון דס"ל להאי תנא דלא שקדו בזה לטובת היתומים לחייבו שבועה א"כ י"ל דה"ה בשבועת משעבדי]. משום דאזלינן בתר טעמא לשיטת רש"י וסייעתו דמה דחייבו שבועה בטורף דזהו משום דטוענין להו א"כ ממילא לפי הת"ק דמתניתין דס"ל דאין טוענין לגדולים הדין נותן בפשטות לדון כן במשעבדי דאינו חייב שבועה. והך דכתובות (דף פ"ז) ושבועות (דף מ"ה) דתנן דממשועבדים לא יפרע אלא בשבועה זהו משום דס"ל דגם מיתומים גדולים צריך שבועה וכדקיי"ל לדינא וכמבואר בשבועות (דף מ"ב) וגיטין (דף נ') ועיין בתוס' כתובות (דף פ"ז) ד"ה מנכסי יתומים כו': ולכן י"ל בפשיטות בשיטת רש"י דכתב דהשניה טוענת השבע לי משום דאף דנימא דזכות כל הבעלי חובות בנכסי הלוה מקרי ג"כ בשם משעבדי ובפרט למאן דס"ל ש"ד מ"מ כיון דס"ל להאי תנא דאין טוענין ליתמי בזה דה"ה דאין טוענין למשעבדי בזה לכן הוכרח לפרש דמיירי בטוענת השבע לי. ונתבאר דלדינא גם רש"י מודה דהבע"ח נשבע אף שלא בטוענים השבע לנו משום דטוענין לשארי הבע"ח לחייבו שבועה. ולכן שפיר סתמו הטוש"ע וכתבו דהבע"ח ישבע נגד שארי בע"ח וכדין טורף ממשעבדי כמבואר בסי' קי"א וכל הנ"ל. ומשמע אף דאינן טוענים השבע לי משום דאין שום חולק ע"ז ולכן לא הביאו לשיטת רש"י וסייעתו אף בשם יש אומרים משום דלדינא כ"ע מודו בזה:
ולפ"ז שפיר כתבו וסתמו דבכל מקום שאנו דנין יחלוקו ישבע הבע"ח וכמש"כ הבעה"ת והש"ע בסי' נ דמשמע דגם בגובין ממטלטלין הדין כן ואף דבמטלטלי לא שייך לקרותן בשם משעבדי כנ"ל מ"מ חייב שבועה אף דלא טענו השבע לי משום דהא לדינא קיי"ל דטוענין אף בשביל זכות שארי הבע"ח וכמש"כ הש"ך בסי' צ"ט ובשארי דוכתי כנ"ל. א"כ טענינן להו מה דהוי מצי למטען הלוה ולומר השבע לי ולא מבעיא לשיטת רש"י וסיעתו דעיקר חיוב שבועה בגובה ממשעבדי הוא משום דטוענין להו א"כ זה הטעם שייך ג"כ במטלטלי. ואף לשיטת התוס' בשבועות (דף מ"א) ד"ה וכי מה בין זה כו' ביתומים וממילא ה"ה במשעבדי דלאו משום דטוענין אתו עלה מ"מ הא גם לשיטתם הדין הוא דטוענין עבורם. [ונפ"מ כפי שיבואר לקמן]. וסעד לדברינו מן הריטב"א לכתובות (דף צ"ג) במתניתין מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה נשבעת כו' פי' רש"י אם שניה טוענת השבע כו' ושמעינן מהכא כי מלוה מוקדם הבא לגבות תחלה דנשבע מקודם בנק"ח כאלו בא ליפרע ממשועבדים כו' עכ"ל הריטב"א בחי' והביאו השמ"ק שם. ודברי הריטב"א מוקשים כיון דכתב מתחלה בשם רש"י דהראשונה נשבעת לשני' מיירי בטוענת השבע לי דוקא א"כ איך כתב מיד אחר זה ושמעינן מהכא דבע"ח צריך לישבע נגד שארי בע"ח כמו בא ליפרע ממשועבדים כו' דמשמע דאף בלא טענת השבע לי צריך לישבע כדין משעבדי וסותרים דבריו אהדדי:
ולפי דברי הפני יהושע לכתובות (דף צ"ג) בד"ה מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה נשבעת לשניה כו' שכתב לפרש לדברי רש"י דשם דגם רש"י מודה דכל בע"ח צריך לישבע במקום שיש שארי בע"ח אף בלא טענה רק דהתם במתניתין דמיירי רק בחשש שמא לא משתייר לה כשיעור כתובתה וכעת יש לכולם ממה לגבות. בכה"ג לא תקנו חז"ל שבועה רק אם טוענת השבע לי כמו שהאריך שם הפנ"י. ולפ"ז אתי שפיר דברי הריטב"א שכתב מתחלה לדברי רש"י דדוקא בטוענת השבע לי צריכה לישבע משום דהתם מיירי ביש לכולם ממה לגבות רק דטוענת שמא לא משתייר לי כתובתי דשמא תמצא שדה שאינו שלו כו' אבל היכא דאין מספיק לכולם ויש פסידא מיד לשארי בע"ח בזה הצריכו שבועה כדין גובה ממשעבדי אף בלא טענת השבע לי. וכן לדברי הפני יהושע אתי שפיר מה דלא הביאו בח"מ בכל הסימנים הנ"ל שיטת רש"י וסייעתו דדוקא בטוען השבע לי יהיה חייב הבע"ח לישבע. אכן לפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות דברי הריטב"א משום דמתחלה מפרש פשט המשנה דס"ל לת"ק דהרביעית נפרעת שלא בשבועה משום דס"ל דאין טוענים ליתומים בזה וכמש"כ רש"י ע"כ פירש רש"י דמיירי בטענה השבע לי. ואף לפי מש"כ הריטב"א שם לקמן בד"ה אמר אביי כו' דלאוקימתא קמא מיירי בפטרה מהשבועה וכמש"כ התוס' שם בד"ה שנמצאת שדה כו'. עכ"ז לאוקימתא דאביי דת"ק לית ליה דאביי קשישא וס"ל דבגדולים נפרעין שלא בשבועה אם כן סבירא ליה דאין טוענין להו ע"כ הוא הדין דאין טוענין להבעל חוב לכן הביא פי' רש"י דמיירי דטענה השבע לי. וממילא לדינא שפיר העלה הריטב"א דכל בע"ח צריך לישבע לשארי בע"ח כדין טורף ממשעבדי דהטעם הוא דטענינן להו וכשיטת רש"י וסייעתו בכתובות (דף פ"ז) וא"ש בפשיטות דברי הריטב"א. וראיתי בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' קי"א סעי' ז' בס"ק ט"ו שכתב על מה דמבואר שם דצריך הבע"ח לישבע להבע"ח השניים כדין טורף כו' כתובות צ"ג ב' הראשונה נשבעת כו' ועיין רש"י שם ד"ה הראשונה עכ"ל. וכוונתו למש"כ רש"י שם דנשבעת אם שניה טוענת השבע לי. וזהו דלא כמש"כ הש"ע הכא. אך דאתי שפיר הן לדברי הפני יהושע והן לפי מה שכתבתי. ודברי הב"ש באה"ע סי' צ"ו סעי' ט' ס"ק כ"ד ובס"ק ל"ג כבר הבאתי בספרי נחל יצחק בסי' ע"א סעי' י"ט. ולפי מש"כ אתי שפיר קושיות הב"ש הנ"ל:
ענף ה:
נחזור לענינינו דהדין הוא דאף במטלטלין דיחלוקו הבע"ח דגם בזה צריך הבע"ח לישבע אף בלא טענה. וכן ראיתי בתשובות מיימוני לספר משפטים סי' מ"א שכתב להדיא בזה"ל וכל הבע"ח לא שקלי אלא בשבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה לא שנא מקרקעי לא שנא מטלטלי עכ"ל. הרי דכתב להדיא דהבע"ח צריך לישבע כדין טורף ממשעבדי דנשבע בלא טענה ולא שנא מקרקעי ל"ש מטלטלי. וזהו כמש"כ משום דאף דמטלטלי לא משתעבדי עכ"ז צריך לישבע אף בלא טענה מצד דטוענין להו והוי שפיר כדין טורף ממשעבדי לשיטת רש"י וסייעתו בכתובות (דף פ"ז) דלכן צ"ש שם משום דטוענין להו. וי"ל דכן הוא כוונת הרי"ף לכתובות דכתב בפ"ט להלכותיו הך דינא בבע"ח דצ"ש בפיסקא דממשועבדים נפרע בשבועה וכן הוא כוונת הבעה"ת הנ"ל:
ואף שנתבאר דל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי צריך הבע"ח לישבע נגד שארי הבע"ח אף דאין הלוה טוען השבע לי וכן אין הבע"ח טוענים השבע. דמ"מ יש נפקא מינה רבתא בין מקרקע למטלטלי כפי שיבואר. והוא דהנה בסי' ע"א סעי' י"ט כתב הש"ע דאין הנאמנות מועיל לגבי לקוחות כו' וה"ה למלוה מוקדם כו'. והש"ך ס"ק מ"ב כתב דיש רבים חולקים ע"ז ולכן אם תפס המלוה מהני תפיסתו וא"צ לישבע וסיים דזהו דוקא בנאמנות מפורש שהאמינו נגד הלקוחות אבל סתם נאמנות פשיטא דלכ"ע לא מהני נגד הלקוחות עכ"ל. ומשמע דכן הוא הדין במלוה נגד שארי מלווים דסתם נאמנות בוודאי דלכ"ע לא מהני ולא מהני תפיסתו לפטור א"ע משבועה. אכן לפי מש"כ דהדין הוא דאף במטלטלי צריך הבע"ח לישבע נגד שארי בע"ח אף בלא טענה משום דאף דאין שמם בשם משעבדי מ"מ חייב שבועה משום דטוענין להו מה דהוי מצי הלוה לטעון. ונקדים למה שכתבו התוס' בשבועות (דף מ"א ע"א) בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו כו' דמה דתנן הבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה דאין הטעם משום דטוענין להו דאי היה אבוהון קיים הוי טעין אישתבע לי דא"כ היכא דנתן פטור להלוה בלבד דמ"מ לא יפרע אלא בשבועה נגד היתומים הא אביהן לא היה יכול להשביע אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל התוס' בשינוי לשון. ולפ"ז תקשה על שיטת רש"י והרע"ב והר"נ כתובות (דף פ"ז) שכתבו דלכן הנפרע ממשעבדי ומיתמי ישבע משום דטענינן להו מה דה"מ אביהן לטעון וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף ע' ע"ב) וכ"כ הנ"י שם וקשה עלייהו מהך דכתובות (דף פ"ו) שהוכיחו התוס' מזה דלאו משום טוענין אתי עלה דהא אף היכא דאבוהון לא היה לו להשביעה משום דכתב נדר ושבועה אין לי עליך אפ"ה יורשיו משביעין. ומצאתי בפני יהושע לכתובות (דף פ"ז) בד"ה מנכסים משועבדים שהביא בשם נתיבות המשפט דתירץ זה דהא סוף סוף הוי מצי אביהן למטען אישתבע לי אלא דלא מהני מצד הפטור שכתב לה א"כ כיון דלא מהני הפטור גבי יורשים שפיר טענינן ליורשים ולקוחות וכתב ע"ז הפנ"י והדברים ראויין למי שאמרן ליישב שיטת רש"י ז"ל עכ"ל. ועיין בבית יעקב לכתובות (דף פ"ו) ד"ה הלכה מקבר בעלה שכתב דאף דהתוס' הקשו מנקי נדר מכל מקום היכא דלא היה הפטור רק נגדו ג"כ הדין כן כמש"כ הפנ"י:
הרי דלפ"ז מצינו פלוגתא במילתא חדתא דלשיטת רש"י וסייעתו מוכח דאף היכא דאביהן נתן נאמנות סתם להמלוה ולא היה יכול להשביעו דמ"מ יורשיו יכולין להשביע את המלוה משום דגם בזה שייך לומר דטוענין להו כיון דבאמת היה יכול אביהן לטעון זה רק מצד הפטור שלו לא היה יכול לטעון כן ע"כ גם בכה"ג שייך לדון דטוענין. אבל לשיטת התוס' דהטעם הוא דלכן בנתן נאמנות סתם הלוה אינו יכול להשביעו אבל יורשיו משביעין אותו דזהו משום דחסו חז"ל לטובת היתומים והלקוחות אף היכא דלא שייך לומר דטוענין להו אבל הטעם דטוענין לא שייך בכה"ג כיון דאביהן לא היה יכול עכ"פ להשביעו. ולכן נלע"ד בגביות מטלטלי שאין להבע"ח שעבוד מטלטלי אג"ק דנתבאר לעיל דזה לא נקרא בשם משעבדי כיון דמטלטלי לא משתעבדי דעיקר הטעם דמשביעין בכה"ג להבע"ח נגד שארי בע"ח משום דטוענין להו א"כ היכא דהלוה בעצמו לא היה יכול להשביע משום דנתן לו נאמנות נגדו דלא שייך טוענין בזה לשיטת התוס' לכן אין לנו יכולת להשביעו כ"ז דאינן טוענין השבע לנו. רק לשיטת רש"י וסייעתו דגם בכה"ג שייך לומר דטוענין לכן אף בגביות מטלטלין דאין שם משעבדי עליהן עכ"ז טוענים עבורם להשביע להבע"ח משום דהא ס"ל דגם בכה"ג שייך טוענין. וי"ל דמה דמבואר בתשובת מיימוני הנ"ל דל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי לא שקלי אלא בשבועה ומשמע דס"ל דאין לחלק בין מקרקעי למטלטלי י"ל דזהו משום דס"ל כשיטת רש"י דאף שבועת משעבדי הוא רק משום דטוענין להו לכן ס"ל דאין לחלק בין מקרקעי למטלטלי. אבל לשיטת התוס' יש לחלק ביניהם בזה:
ענף ו:
ולכן אם תפס המלוה להמטלטלי ויש לו נאמנות נגד הלוה אין אנו יכולין להשביעו כ"ז דאינן טוענין ברי שנפרע חובו והשבע משום דיכול לומר קים לי כשיטת התוס' דס"ל דלא שייך לומר טוענין להו בכה"ג כיון דהלוה בעצמו לא היה נאמן לומר פרעתי ולהשביעו מחמת הנאמנות שנתן להמלוה ואף דלא היה נאמנות מפורש נגד ב"כ והלקוחות רק נגד הלוה בלבד מ"מ כיון דהלוה לא היה יכול להשביעו עכ"פ לכן לא שייך לדון דטוענין להבע"ח ופטור מן השבועה. רק בקרקע אף דתפס כעין המבואר בהרא"ש לכתובות פ"ט סי' י"א בשם ר' יונה ע"ש. לא יכול לומר קים לי כהתוס' משום דהא לשיטת התוס' ג"כ חייב שבועה אף היכא דלא שייך דטוענין. משום דנקראו בשם משעבדי דהא הקרקעות הם משועבדים לכל הבע"ח למ"ד ש"ד ואף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מ"מ יש עליהם שעבודא מדרבנן ויש עליו חיוב שבועה דהוי כמו טורף ממשעבדי דחייב שבועה אף היכא דלא שייך לומר דטוענין אבל גבי מטלטלין דלא משתעבדי ואין בזה החיוב שבועה משום גביי' ממשעבדי רק דעיקר חיוב שבועה הוא בזה רק משום טוענין להו ולכן כיון דהלוה לא היה יכול להשביע ממילא פטור מן השבועה לשיטת התוס' כ"ז דאין טוענין ברי שנפרע חובו והשבע לנו ע"כ ממילא מהני תפיסתו לומר קים לי כשיטת התוס' ומיפטר מהשבועה וכמו כל ספיקא דדינא. ואף דמן דברי הש"ך בסי' ע"א ס"ק מ"ב דסתם בזה לא משמע כן מ"מ נראה לי לדינא כן וי"ל דגם הש"ך מודה לזה רק דלא מיירי מזה דהא מיירי שם בלקוחות וגם מיירי בקרקע שם. אבל במטלטלי בבע"ח דתפס דמפסיד לשארי בע"ח י"ל דגם הש"ך מודה דאף בנאמנות סתם מהני תפיסתו ואין אנו יכולין לחייבו שבועה כ"ז דאינם טוענים השבע לנו וברי שנפרע חובו. אבל בלא תפס אז אף דיש להמלוה נאמנות מפורש נגד הב"כ והלקוחות מ"מ אינו גובה בל"ש במקום דיש בע"ח אחרים אף בגביות מטלטלין וכדמוכח בסי' ק"ד סעי' י"א דמיירי שם גם במטלטלי כמו דכתב שם בסעי' יו"ד. ומיירי שם בנאמנות ומשמע אף בנאמנות מפורש מדסתמו וכדמוכח מהסמ"ע שם בס"ק כ"ט. משום דלא שייך מיגו בזה וכמש"כ האו"ת בעצמו בסי' פ"ב בתומים ס"ק ד' דבמה דנתן נאמנות על מכאן ולהבא לא שייך מיגו כ"כ ואף דבאורים שם כתב להסתפק בזה אכן מ"מ העיקר כמש"כ. וכ"ז אם אין הבע"ח מוחזק. ולא שייך לומר בזה דהא ה"ל ספק תקנה דמוקמינן על ד"ת משום דהא היכא דה"ל טענת ברי כנגדו לא דיינינן כן וכדמוכח בהא דסי' פ"ד סעי' א'. א"כ ה"ה במה דטוענין להבע"ח ה"ל כמו ברי וכמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות כעין זה. ואף לפמש"כ בשיטת התוס' דאין טוענין להו בכיוצא בזה זהו רק לענין אם יכולין לחייבו שבועה ע"י מה דטוענין להו אבל מ"מ מקרי טענת ברי לכ"ע במה דטוענין להו. וע"כ אף במקום ספק חיוב שבועה אם מהני נאמנות מפורש במקום דחב לאחרים וכמש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק מ"ב דכתב בשם הרא"ש דכיון דאיפליגו רבוותא לא מפקינן עד שישבע המלוה כו'. אף דהוי ספק תקנה אינו גובה רק בשבועה. אבל בתפס מטלטלי אף בנאמנות סתם אין אנו יכולים להוציא מידו אף דלא נשבע דאין כח בידינו לחייבו שבועה כ"ז דאינם טוענים ידענו שנפרע חובו והשבע לנו משום דיכול לומר קים לי כשי' התוס':
וזה ברור דאם נימא כשיטת התוס' דאין טוענין להו במקום דהלוה עצמו לא היה יכול לטעון לחייב להמלוה שבועה ולכן אם תפס המלוה מהני תפיסתו בלא שבועה. דאף דטוענים שארי הבע"ח להבע"ח שתפס דהשבע לנו דמ"מ אינן יכולין להשביעו מפאת טענת עצמו כיון דאין טוענין להו. דהא מבואר בסי' פ"ב סעי' ב' גבי טענת אשתבע לי על השטר דדוקא בטען הלוה טענת ברי אבל בטוען שמא אף דטוען אישתבע לי לא משבעינן להמלוה וכ"כ הח"מ באה"ע סי' צ"ו ס"ק כ"ג ע"ש. א"כ ה"ה כאן כיון דטוען קים לי כשיטת התוס' דאין טוענין בכה"ג דהיה להמלוה נאמנות סתם נגד הלוה וכיון דאין טוענין עבור הבעלי חובות א"כ אין זה מקרי טענת ברי לכן אף דיטענו השבע לנו דילמא נפרעת את החוב אינן יכולין לחייבו שבועה על שטרו. והא דמבואר בכתובות (דף צ"ג) דהראשונה נשבעת לשניה אם שניה טוענת השבע לי שלא גבית כלום כו'. י"ל דשא"ה דהא כתבו התוס' בב"ב (דף קנ"ח) בד"ה ובית הלל כו' בשם הר"י דלכן צריכה לישבע על כתובתה משום דחיישינן שמא תפסה מחיים כו' ע"ש. וזהו פלוגתת הראשונים שהובא באה"ע סי' צ"ו בב"ש ס"ק א' ובח"מ שם ס"ק י' ובב"ש שם ס"ק י' בשם הב"ח דס"ל דשבועה שלא תפסה אין זה רק גלגול שבועה ומן שיטת רש"י וסייעתו דכתבו הכא דהראשונה נשבעת לשניה בטוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי משמע דס"ל דהוי חשש גמור שמא תפסה מעצמה וכן משמע הלשון דשלא גבית. דהא לשיטת רש"י וסייעתו הלז דס"ל דכ"ז דאינן טוענין השבע לי אינה חייבת לישבע משום דס"ל דאין טוענין בכה"ג ויהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ תקשה דאף דטוענת השבע לי איך משבעינן דהא טוענת בספק וכבר נתבאר דטענת השבע לי על טענת ספק לא משבעינן והכא מקרי ג"כ טענת ספק כיון דס"ל דאין טוענין בכה"ג ודוחק לומר דמיירי בטוענת ברי. ומוכח מדברי רש"י וסייעתו דס"ל דהך שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה ולא מצד ג"ש. והוי מזה סייעתא לדברי הט"ז באה"ע סי' צ"ז ס"ק א' שהביא בשם הרלב"ח דהך שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה ומסיק לדינא דאף בגרושה אם טוען הבעל השבע לי צריכה לישבע שלא תפסה וחולק על הב"ח שם והובא בב"ש שם ס"ק א' ועיין בהגהות הט"ז שם. והט"ז הביא שם בשם הרלב"ח דרש"י ס"ל דלא חיישינן לשמא תפסה מדלא הזכיר חשש זה בכתובות (דף פ"ז). אכן לענ"ד מוכח מן דברי רש"י כתובות (דף צ"ג) דס"ל דהחשש שמא תפסה הוא חשש מעליא והוי זה עיקר שבועה ומה דלא הזכיר רש"י זה שם (דף פ"ז) אין זה ראיה מוכרחת. ועיין בב"ש סי' צ"ח ס"ק י"ג מזה ובסי' צ' ס"ק כ"ד:
ולכן אין ראיה מרש"י הנ"ל לדון לחייב שבועה דאשתבע לי על הספק וע"כ בבע"ח א' דתפס מטלטלין וכתוב נאמנות בשטרו אף בנאמנות סתם אין יכולין הבע"ח האחרים להשביעו כ"ז דאינן טוענין ברי דנפרע חובו אף דטוענים השבע לנו מ"מ אינן יכולין להשביעו משום דיכול לומר קים לי כשיטת התוס' דבכה"ג אין טוענין להו. אבל אם לא תפס אף דכתוב נאמנות מפורש בשטרו מ"מ אינו גובה רק בשבועה נגד שארי הבע"ח אף דאין הלוה טוען אשתבע לי דלא פרעתיך וגם הבע"ח אינן טוענין השבע לנו מ"מ אינו גובה רק בשבועה. אכן בתפס מהני. וכבר נתבאר למעלה דיש סוברים דבזה"ז דתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי די"ל דזהו ג"כ מן הדין כמו שכתב הרא"ש בב"ק פ"א סי' י"ט א"כ ה"ה מיני' דשייך הטעם שלהם. אבל הא רבים חולקים ע"ז. ובפרט דהא קיי"ל דבמטלטלי אין בהם קדימה כלל א"כ חזינן דלא משתעבדי ע"כ מהני תפיסתו ולומר קים לי כהסוברים דהא דמטלטלי דיתמי משתעבדי בזה"ז אין זה רק מצד התקנה ולא מצד שעבוד כ"ז דלא שיעבד בפי' מטלטלי ואין שמם בשם משעבדי רק עיקר חיוב שבועה במטלטלי הוא מצד דטוענים להו והא לשי' התוס' אין טוענים בכה"ג כיון דכתוב נאמנות סתם ולא היה יכול הלוה להשביעו עכ"פ לכן יכול לומר קים לי כשיטתם ואין אנו יכולין לחייבו שבועה. ואין לומר דהא כיון דתפס מטלטלי לגבות א"כ הא בא עליהם מצד שעבוד מדרבנן וע"כ כמו דהוא בא עליהן מן צד שעבוד ה"ה נידון כן בזכות שארי בע"ח. דז"א דהא מיירינן בתפס מטלטלי מן הלוה ולא מיירינן במטלטלי דיתמי דהא ביתמי וודאי צ"ש א"כ שפיר יכול לומר דאינו בא עליהן מצד שעבוד רק מצד פריעת בע"ח מצוה ומיני' אף מגלימא כו' גובין מה"ת ע"כ שפיר יכול לומר דאין דין שעבוד כלל על המטלטלין וא"צ שבועה נגד שארי הבע"ח כשתפס:
ענף ז:
אם טען השבע לי שלא פרעתיך משביעין אותו בנק"ח כו' והוא שיטעון הלוה ברי שהוא פרוע אבל אם בא בטענת שמא לא משבעינן לי' עכ"ל. והט"ז לקמן סי' צ"ג סוף סעי' י"ג כתב בזה"ל בא"ע סי' צ"ז בסופו הוכחתי במי שבא להוציא חוב ויש לו שט"ח והלוה טוען שמא תפסת משלי בהיותך שותף עמי אע"פ שחלקו השותפים חייב לישבע ע"ש עכ"ל הט"ז: ז (שם סעיף כ"ט):
והנה הט"ז באה"ע סי' צ"ז הביא בשם מהרל"ח בתשובה שכתב לדון בשבועת כתובה אם שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה או לא ושיטת הרמב"ם דלא הזכיר שבועה זו ס"ל דלא הוי זה עיקר שבועה וכן בלשון רש"י כתובות (דף פ"ז) שכתב בשבועת משעבדי ויתומים שהוא מטעם שמא פרע ולא הוזכרה שבועה שלא תפסה. ולשיטת הטור הוי שבועה שלא תפסה עיקר שבועה וה"ה גרושה חייבת לישבע זה כן הוא קוטב דברי מהרל"ח והב"ח השיג ע"ז ומסקנת הט"ז להכריע דשבועה שלא תפסה הוא עיקר שבועה כשתובעת הכתובה בין אלמנה בין גרושה אלא דבאלמנה נשבעת אפילו לא יטענו היורשים ואלו בגרושה הבאה לגבות מהבעל בעינן שיטעון הבעל שתשבע שלא תפסה מעצמה ומה"ט בשותף הבא לגבות בשט"ח משותפו אם יטעון שותפו בטענת ספק שמא תפס ממנו וטוען שישבע לו צ"ש ואינו יכול להוציא הממון בלא שבועה כמו בגרושה שתובעת הכתובה דצ"ש שלא תפסה באם טוען שתשבע כן הוא קוטב דברי הט"ז שם. והובא דברי הט"ז הנ"ל בב"ש סי' צ"ז. ועיקר הך מילתא אם שבועה שלא תפסה הוא עיקר שבועה זהו פלוגתת הראשונים והובאו בב"ש סי' צ"ו ס"ק א'. ועיקר שבועה שלא תפסה כתבו התוס' בב"ב (דף קנ"ח) ד"ה ובית הלל כו'. והחלקת מחוקק בסי' צ"ו ס"ק י' כתב דשבועה שלא תפסה הוא ג"ש ולכן בגרושה א"צ שבועה שלא תפסה וכ"כ הב"ש שם ס"ק י' בשם הב"ח וכ"כ הב"ש מזה בסי' צ"ח ס"ק י"ג והאריך בזה שם. וכיון דזהו ספיקא דפלוגתא ע"כ אין להוציא ממון רק בשבועה שלא תפסה אף דהבעל טוען שמא רק דבעינן שיטעון השבע לי כמו בשבועת אשתבע לי דלא פרעתיך דבעינן שיטעון השבע לי וכמש"כ הט"ז:
ולכאורה קשה דהא מבואר הכא דבטוען שמא פרעתיך אף דיטעון השבע לי לא משבעינן לי' ואמאי בטענה שמא תפסה משבעינן לשיטת הט"ז. ובאמת אינו קשה דדוקא בטענה שמא פרעו לא משבעינן משום דיש בזה חזקה דשטרא בידי כו' משא"כ בחשש שמא תפסה בעצמה דלא שייך בזה חזקה דשטרא כו' ע"כ תקנו שבועה דלא תטול רק בשבועה אף בטענת שמא. ועדיין יש להקשות דהא אף במלוה בע"פ הדין הוא באיני יודע אם פרעתי דהמלוה נוטל בל"ש כמבואר לעיל סי' ע"ה סעי' ט' והכא בבאר הגולה ס"ק מ'. ומפני מה חייבו שבועה שלא תפסה הא הוי א"י א"פ. ואפשר לחלק דשאני בזה היכא דה"ל למידע הוי שמא גרוע משא"כ הכא בחשש שמא תפסה דלא ה"ל למידע ע"כ כיון דבא ליטול תקנו שבועה אף על טענת שמא כיון דיש לנו לידת הספק שמא תפסה כיון שנכסי בעלה מצויין בידה וכעין דברי הש"ך בח"מ סי' קמ"ו ס"ק ה' בשם תשובת מיימוני דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא ע"ש. והא דח"מ סי' קכ"א סעי' י' דאין הלוה יכול להשביע להמלוה שלא פרעו השליח אף דהמלוה בא ליטול. י"ל הטעם שם ע"פ סברת הנתיבות בסי' ע"ה ס"ק ה' על הא דחנוני ופועלים דהבעה"ב פשע דלא היה לו למסור הפרעון להחנווני וה"ל דינו כמו שמא גרוע. וה"ה הכא במה דמסר הפרעון לשלוחו מקרי פשיעה ודינו כמו שמא גרוע ולכן אינו חייב המלוה לישבע. ומן שיטת הסוברים דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה יש להוכיח מזה דה"ה בכל איני יודע אם פרעתי היכא דלא ה"ל למידע לשיטת הסוברים דחייב בזה דעכ"ז חייב התובע לישבע ואינו נוטל רק ע"י שבועה היכא דיש מקום לידת הספק. ואפשר לחלק עוד דשאני בחשש פרעון דיש כנגדו חזקת חיוב דעומד בחזקה הראשונה ולא נפרע חובו משום דאם נימא דפרעו א"כ נתבטל החזקת חיוב משא"כ בחשש שמא תפסה דע"י התפיסה שלה לא נפקע החוב רק זה גובה וזה גובה ואנו באנו עלי' משום הפוכי מטרתא לעשותו עכשיו לפרעון אבל בעת שתפסה לא נתבטל אז החוב לכן אין זה סותר להחזקת חיוב ושפיר חשו לזה ויש להאריך בכ"ז:
וההפלאה בסי' צ"ז כתב דמה שהביא הב"ש ראיה להרלב"ח דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה מן התוס' בב"ב (דף קנ"ח) ומחלק דשאני באלמנה דכתבו דשבועה שלא תפסה בעצמה הוא עיקר שבועה משום דטענינן ליורשים אם היה אביהם קיים היה טוען ברי שתפסה משא"כ בבעל הטוען לגרושתו שמא תפסה עדיין י"ל דלא משבעינן שמא תפסה עכ"ל ההפלאה. וכעין זה כתב בספר בית יעקב באה"ע סי' צ"ז דאין ראיה מן התוס' בב"ב הנ"ל משום דיש לחלק דשאני ביתומים דחשו לטובתם לחוש שמא תפסה אבל לגבי הבעל עצמו לא תקנו שבועה בטוען שמא תפסה ע"ש. ולענ"ד נראה להביא ראיה לדברי הט"ז דגם בגרושה התובעת מן הבעל חייבת שבועה שלא תפסה אם תובעת כתובה והוא דהא בכתובות (דף צ"ג) במשנה מי שהיה נשוי ד' נשים ומת כו' הראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נפרעת שלא בשבועה ופי' רש"י אם שניה טוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום כו' וקסבר האי תנא דשבועת יתומים בקטנים ולא בגדולים עכ"ל רש"י. וס"ל לרש"י דהך שבועת הראשונה לשניה אין זה משום שבועת משעבדי דלא בעינן טענה וכמש"כ התוס' יו"ט. אלא כמש"כ הפני יהושע והקול הרמ"ז לפרש כוונת רש"י דבעינן דוקא טענת השבע לי וכ"כ הר"נ והריטב"א והרע"ב שם דבעינן שתטעון השניה השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום. ויש להעיר בלשונם שכתבו כולם השבע לי שלא גבית משל בעלי ולא נקטו לשון פרעון דהשבעי לי שלא נפרעת כתובתך וכמו דכתב רש"י לעיל (ד' פ"ז) בשבועת משעבדי ויתומים וכמש"כ שם הר"נ והרע"ב והכא נקטו כולם לשון שלא גבית ובוודאי הלא דבר הוא:
ב (שם סעיף ב):
והנלע"ד דהראשונים הנ"ל נתכוונו לתרץ בזה למה שיש להקשות קושיא חזקה מהך משנה והוא דאמרינן בשבועות (דף מ"א) א' ר"פ האי מאן דאפיק שטרא על חברי' וא"ל שטרא פרוע הוא אם אמר לישתבע לי א"ל אישתבע ליה כו' מה בין זה לפוגם שטרו כו'. והתוס' שם בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו וא"ת תקשה ליה אמתניתין דהבא ליפרע מנכסי יתומים כו' ומיהו נראה דטעמא לאו משום הכי הוא כו' עכ"ל. ובאמת לשיטת רש"י והרע"ב והר"נ בכתובות (דף פ"ז) דכתבו דשבועת משעבדי ויתומים הוא בשביל דטענינן להו מה דאבוהון מצי למטען תקשה עליהם קושיות התוס' הנ"ל. והפני יהושע האריך בכוונת רש"י דכתובות (דף פ"ז) שם והביא שם דברי נתיבות המשפט ע"ש. והנתיבות המשפט שם לא תירץ רק מה שיש להקשות על שיטת רש"י וסייעתו ממשנה הקודמת דשם דאע"ג שכתב לה נדר ושבועה כו' אפ"ה יורשין משביעין אותה. ומה שהקשו התוס' שם דהמקשה דהקשה על ר"פ דשם ומה בין זה לפוגם שטרו דהא אף בלא מימרא דר"פ תקשה ליה אמתניתין דנפרע מיתומים כו' דטעמא משום דטענינן להו כפי' רש"י וסייעתו. על זה לא תירץ כלום הבעל נתיבות המשפט שהובא בפני יהושע שם. אך אפשר לומר דכיון דלא הזכיר המשנה מפורש להך שבועת אשתבע לי ע"כ לא הקשה המקשה דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ. ובאמת הר"נ לכתובות (דף פ"ז) על משנה דנפרע ממשועבדים ויתומים דצ"ש כתב דמזה הוכיח הש"ס בשבועות לדון שבועת אשתבע לי דלא נאמר רמז מזה במשנה אלא משום ה"ט כמש"כ רש"י ע"ש. ועכ"ז כיון דלא נשנה זה במפורש במשנה ע"כ לא הקשו כן על המשנה. אבל למאי דפי' רש"י וסייעתו דהך שבועת הראשונה לשניה הוא משום דטוענת השבע לי א"כ תקשה ע"ז דהאי קושיות המקשה דמה בין זה לפוגם שטרו היה יכול להקשות על המשנה דמי שהיה נשוי דהראשונה נשבעת לשניה דזהו משום טענת השבע לי. וזהו מוכרח לפי מש"כ במק"א לפרש בכוונת רש"י דכיון דפירש דת"ק דאית ליה הרביעית נפרעת שלא בשבועה דס"ל דביתומים גדולים א"צ שבועה א"כ ס"ל דלא טענינן לחייב שבועה דתקשה דאמאי נשבעת הראשונה לשניה וע"כ פירש משום דטוענת השבע לי. וכן הוא מוכרח בפשט הסוגיא דכתובות (דף צ"ד) דא"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת כו' ואילו ראשונה נשבעת לשלישית לא קתני כו' דמוכח מזה דבעינן טענה דאל"כ אין מקום להוכיח שם על הני תרי אחי ושותפי כו' והתרצן שם א"ל שבועה לא' שבועה למאה כו' אבל בעיקר דבריו דבעינן טענה לא דחי ליה. עכ"פ לדברי רש"י וסייעתו דפירשו להמשנה דהראשונה נשבעת לשניה דזהו משום טענת השבע לי וזהו מוכרח לשיטתם דלא ס"ל למש"כ התוס' יו"ט שם. א"כ תקשה דהיה להמקשה דהקשה על ר"פ דמה בין זה לפוגם שטרו דה"ל להקשות כן על הך משנה מפורשת. בשלמא בהמשנה דנפרע ממשועבדים ויתומים כיון דאין זה מפורש כ"כ ע"כ י"ל דלכן לא הקשה שם משא"כ בהך משנה דנשנה מפורש תקשה כן:
ומטעם זה נלע"ד בכוונת רש"י וסייעתו דכתבו הכא דראשונה נשבעת בטוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי ולא נקטו לשון פרעון דתשבע שלא נפרעת משל בעלי כמו דנקטו בלשונם בהמשנה דממשועבדים ויתומים דצ"ש משום פרעון כמבואר בכתובות (דף פ"ז) ובוודאי הלא דבר הוא. וע"כ נלע"ד לומר דרש"י וסייעתו נתכוונו בלשונם שכתבו דתשבע שלא גבתה דעפ"ז יהיה מתורץ מה שיש להקשות מהך דשבועות דה"ל להמקשה שם להקשות דמה בין זה לפוגם שטרו על הך משנה. ובאמת י"ל דאין זה קשה לשיטת הסוברים דעל כתובה צריכה לישבע שלא תפסה והוי זה עיקר שבועה ע"כ י"ל דמן הך משנה דהראשונה נשבעת לשני' אינו ראיה להוכיח מזה על שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך על השטר משום דעדיין יש לחלק דשאני בכתובה דחשו שמא תפסה מנכסי בעלה שמצוי בידה ע"כ תקנו שתשבע דהא על זה החשש לא שייך לומר דחזקה דשטרא בידי כו' מסייע לה דדוקא בחשש פרעון שייך לומר ולדון להחזקה דשטרא בידי מאי בעי. ולכן עדיין י"ל דמי שהוציא שט"ח על חבירו כיון דמסייע ליה החזקה דשטרא בידי דלא תקנו חז"ל בזה לשבועה אף דיטעון השבע לי ועיין בשבועות (דף מ"א) ברש"י ד"ה וכי מה בין זה כו' שכתב דגבי פוגמת ליכא למיסמך תו אשטרא כו' ע"ש. א"כ על הך משנה דהראשונה נשבעת לשניה לא היה יכול להקשות דמה בין זה לפוגם שטרו משום די"ל דבלא פוגמת א"צ שבועה על חשש פרעון רק שבועה שלא תפסה בעצמה דע"ז החשש ליכא לסיועי מן חזקת השטר אבל בחשש פרעון דמסייע לה חזקה דשטרא בידי כו' או מעשה ב"ד דה"ל כמאן דנקט שטרא ע"כ א"צ שבועה על חשש פרעון. ואף דצריכה שבועה שלא תפסה וממילא חייבת לישבע על פרעון מצד גלגול שבועה ובזה לא שייך לדון דחזקה תסייע לפטור מן ג"ש כמש"כ הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' דאף בטוען פרוזבול היה לי ואבד דצ"ש מצד ג"ש וכמש"כ הקצה"ח בסי' צ"ד ס"ק ג' להסביר דחזקה אינו דוחה לג"ש. עכ"ז י"ל דכיון דא"צ שבועה על פרעון רק מצד ג"ש שלא תפסה ע"כ היכא דפטורה משבועה שלא תפסה כגון אשה דידוע דלא היה מעולם נכסי בעלה תחת ידה דאז א"צ לישבע שלא תפסה דממילא פטורה משבועה שלא נפרעה כתובתה רק בפוגמת כיון דאיתרע לה כח השטר במקצתו ע"כ תקנו שבועה על פרעון:
וכיוצא בזה ראיתי בט"ז לאה"ע סי' ק"ג ס"ק ג' שכתב לדון לשיטת רש"י בכתובות (דף נ"ה ע"א) בד"ה ליתנהו בעינייהו שפירש כגון שאבדו דהלכתא בל"ש והובא בטור אה"ע סי' צ"ח. [ועיין בב"ש סי' צ"ו ס"ק ג']. והקשה הט"ז דאף דטעמו של רש"י דלכן א"צ שבועה דכיון שנתן לה פעם אחת צררי לא חיישינן תו לצררי דעכ"ז הא צריכה שבועה שלא תפסה בעצמה א"כ מזה יש להוכיח דשיטת רש"י הוא דשבועה שלא תפסה לא הוי רק ג"ש וכמש"כ הפרישה מזה להוכיח כן. וע"ז כתב הט"ז שם לדחות זה די"ל דכוונת הגמ' בליתנהו בעינייהו בל"ש היינו בל"ש על חשש פרעון והתפיסה צררי אבל עדיין י"ל דצריכה שבועה שלא תפסה בעצמה ולא מיירי שם בשבועה שלא תפסה בעצמה ע"ש בט"ז. ואף דהא תצטרך לישבע מצד גלגול שלא התפיסה צררי ולא נפרעה משום דהא צ"ש שלא תפסה בעצמה. [ועיין בח"מ סי' צ"ג סעי' ז' ובסי' צ"ד סעי' ב' ובאה"ע סי' צ"ו בח"מ ס"ק יו"ד וב"ש ס"ק יו"ד בשם הב"ח ובפרישה שהובא בט"ז שם וקצרתי]. עכ"ז י"ל דאכתי נפ"מ להיכא דידוע דאשה זו לא היה בידה נכסי בעלה מעולם דאינה צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה אז וכיון דא"צ לישבע שבועה שלא התפיסה ונפרעה מצד עצמה א"כ פטורה לגמרי מן השבועה. וה"ה י"ל כן בנ"ד ועוד יש להמציא נפ"מ אחרות וקצרתי:
ולפ"ז אתי שפיר מה דלא הקשו בגמ' להקושיא דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ דעל המשנה דמי שהיה נשוי ד' נשים דהראשונה נשבעת לשניה י"ל דלכן תשבע אף שיש לה כתובה יוצא מת"י משום דחשו שמא תפסה מעצמה אבל בחשש פרעון והתפסת צררי מבעלה לא חיישינן לבטולי השטר אבל כיון דאמר ר"פ דגם מאן דאפיק שטרא וא"ל אשתבע לי צריך לישבע על טענת פרעון לכן שפיר הקשו לי' דמה בין זה לפוגם שטרו כו'. וגם י"ל דלכן פירש רש"י וסייעתו הכא דתשבע לשניה הטוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום משום דעל טענת פרעון הא קיי"ל הכא דאם טוען הלוה טענת ספק אף דטוען השבע לי עכ"ז לא משבעינן להמלוה א"כ הכא דהשניה טוענת שמא א"כ הדין נותן דלא תוכל לחייב שבועה להראשונה אף דטוענת השבע לי כיון דת"ק דבן ננס ס"ל דהרביעית נפרעת שלא בשבועה וס"ל דאין טוענין לגדולים א"כ ה"ה דאין טוענין עבור השניה ולכן כתבו דבעינן דהשניה תטעון השבע לי. א"כ תקשה דהא השניה טוענת שמא על הפרעון ולא משבעינן בספק. ודוחק לומר דמיירי דהשני' טוענת ברי שנפרעת את הכתובה. וע"כ פירשו דהשבועה הוא משום שמא תפסה בעצמה דזהו דבר המצוי כיון דנכסי בעלה הוא בידה ע"כ תקנו חז"ל לחוש לדבר הרגיל והצריכו שבועה שלא תפסה בעצמה. ומדוקדקים דברי רש"י וסייעתו דכתבו כולם בלשון דטוענת השבע לי שלא גבית ולא נקטו לשון פרעון כמו דנקטו לעיל בכתובות (דף פ"ז). משום דנתכוונו לתרץ דלא תקשה ע"ז ממה דלא הקשו בשבועות להקושיא דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ דהתם ולא הקשו כן הכא על המשנה מפורש הנ"ל. וכן מתורץ עפ"ז למה שהצריכו שבועה להראשונה אף דהשניה אינה יודעת בברי לומר שנפרעת הכתובה רק טוענת שמא. משום דמוכח מזה דהכא מיירי בשבועה שלא תפסה בעצמה רק דבעינן שתטעון השבע לי כדמסיק הש"ס בשבועות דדוקא בטוענת אשתבע דלא פרעתיך תקנו השבועה על הפרעון וה"ה הכא בחשד שלא תפסה בעצמה דצ"ש דלא תקנו השבוטה רק אם יטעון השבע לי כמש"כ הט"ז. וראיה לדבריו בזה מן דברי רש"י וסייעתו דכתבו הכא דהשניה טוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי כו'. משום דכיון דס"ל להת"ק דבן ננס דלגדולים לא הצריכו שבועה ואין טוענין עבורם דה"ה דאין טוענין עבור השניה אף דנימא דיש להם דין משעבדי כמש"כ התוס' יו"ט מ"מ כיון דעיקר חיוב שבועה לטורף ממשעבדי הוא משום דטוענין להו כמש"כ רש"י וסייעתו בכתובות (דף פ"ז). וכיון דס"ל לת"ק דב"נ דאין טוענין לחיוב שבועה בנפרע מיתומים גדולים ע"כ ה"ה בטורף ממשעבדי אין טוענין להו בחיוב שבועה וכמש"כ ההסבר מזה בספרי נחל יצחק סי' ע"א סעי' י"ט ע"ש. לכן פירש רש"י וסייעתו הכא דמיירי בטוענת השבע לי שלא גבית כו'. ומתורץ עפ"ז קושיות התוס' יו"ט במשנה דמי שהיה נשוי כו' הנ"ל. וכן הא הפני יהושע והקול הרמ"ז כתבו ליישב קושיות התוס' יו"ט הנ"ל באופן אחר. עכ"פ לפי מה דחזינן דס"ל לרש"י וסייעתו דאין דין השניה כמשעבדי רק דבעינן דתטעון השבע לי כו' משום דדינה כמו הבע"ד עצמו דבעינן שיטעון השבע לי. א"כ מוכח מזה כשיטת הט"ז דאף בגרושה התובעת הכתובה מהבעל אם יטעון הבעל השבע לי שלא תפסה דמשבעינן לה:
ענף א:
ועפ"ז יש מקום לתרץ ג"כ למה שתקשה קושיות התוס' בשבועות (דף מ"א) דהמקשן ה"ל להקשות להקושיא דמה בין זה לפוגם שטרו על מתניתין דכתובות דהבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה דהטעם הוא משום דטענינן להו דאבוהון היה טוען השבע לי. אבל לפי מש"כ דרש"י וסייעתו ס"ל דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה א"כ לפ"ז אין הכרח כ"כ להוכיח מהמשנה דנפרעת ממשועבדים ויתומים צריכה שבועה דיהיה הדין כן בטענת פרעון על השטר והכתובה דאכתי י"ל דשאני בטענת פרעון דיש לנו החזקה דהשטר המסייע להמלוה ע"כ לא תקנו שבועה בזה אף דיטעון השבע לי דלא פרעתיך רק בפוגמת וע"א מעידה שהיא פרועה. והא דאמרו גבי כתובה הנפרעת ממשועבדים ויתומים דצ"ש כמבואר בשבועות (דף מ"ה) וכתובות (דף פ"ז). י"ל דעיקר שבועה דהתם הוא רק בשביל חשש שלא תפסה דאף דאם גובית מן הבעל עצמו בעינן דיטעון השבע לי ע"ז. אך בנפרעת ממשעבדי ויתומים טענינן להו כן. אבל אכתי י"ל דעל חשש פרעון לא תקנו שבועה רק בפוגם וע"א וכיון דיש מקום לומר כן ע"כ אין זה מפורש כ"כ בהמשנה להך דין דאשתבע לי דלא פרעתיך ולכן לא הקשו כן רק על מימרא דר"פ שם. ואף שכתבו התוס' בב"ב (דף ה') בד"ה אע"ג דאמור רבנן כו' דמצינו משנה גם בע"ח הנפרע מיתומים דצ"ש כמו הא דשבועות (דף מ"ה) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כו' ע"ש. עכ"ז י"ל דאין זה מפורש כ"כ בהמשנה דיש מקום לפרש דהך וכן היתומים כו' קאי היכא דנתחייב אביהם שבועה משום פוגם וע"א דאשמעינן דגם היתומים מחוייבים לישבע שבועה שלא פקדנו ושלא מצינו כו' ששטר זה פרוע. ואף דהיה דוחק להגמ' בשבועות (דף מ"ח) לפרש כן אלא מפרשים דמיירי ביתומים מן היתומים עכ"ז אין זה מקרי מפורש כ"כ בהמשנה. וכן מה שכתבו התוס' בב"ב שם דמצינו ג"כ במשנה כתובות (דף פ"ד) שכולן צריכין שבועה מ"מ הא ר"ע קאמר זה שם ולאו בסתמא מתניי' שם זה ע"כ לא הקשו כן על המשניות הנ"ל רק על מימרא דר"פ. ועכ"ז כיון דבאמת דוחק לפרש כן וגם כיון דבשבועת פוגמת וע"א דמתניי' שם במשנה זהו רק בטענת פרעון כמבואר שם א"כ ה"ה שבועת משעבדי ויתומים דשם ג"כ מסתמא הוא שבועה שלא נפרעת וע"כ שפיר כתב הר"נ בכתובות שם דעיקר מקור שבועת אשתבע לי על הפרעון דזהו שבועת המשנה אף דלא נשנה מזה רמז בהמשנה וע"כ מוכח דהוציאו כן מהך שבועת משעבדי ויתומים דמשום טענינן אתינן עלה. אך כיון דלא נשנה זה כ"כ בפירוש וכמש"כ לעיל ע"כ לא הקשה הש"ס להך קושיא דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ. והא דלא הקשה הש"ס כן על הך משנה דמי שהיה נשוי כו' דנשנה מפורש להך שבועת אשתבע לי. מוכח מזה דרש"י וסייעתו ס"ל דעיקר שבועה הוא מה שנשבעת שלא תפסה בעצמה ולכן נקטו בלשונם הכא דראשונה נשבעת בטוענת השבע לי שלא גבית כו':
ומוכח מזה דמש"כ הרלב"ח שהובא בט"ז שהוכיח מן לשון רש"י כתובות (דף פ"ז) דשבועת משעבדי ויתומים הוא שלא נפרעת א"כ ס"ל לרש"י דלא הוי עיקר שבועה מה שמשביעין אותה שלא תפסה כו'. דלפי מש"כ מוכח אדרבה להיפך מן לשון רש"י וסייעתו בכתובות (דף צ"ג) דס"ל דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה וזהו מוכרח ממה דראשונה נשבעת לשניה אף דאינה יודעת לטעון בברי שנפרעת הכתובה רק על חשד שמא תפסה ג"כ משבעינן לראשונה כשטוענת השבע לי כו'. והא דלא הזכיר רש"י לשבועה שלא תפסה בהא דכתובות (דף פ"ז) היינו משום דפשט המשנה דשם משמע דמיירי בחשש פרעון דומיא דפוגמת וע"א דשם דקאי בטענת פרעון כנ"ל. אבל הכא במשנה דמי שהיה נשוי כו' מוכח דמיירי בשבועה שלא תפסה ולכן אף דהשני' טוענת שמא כיון דטוענת השבע לי חייבת לישבע. א"כ מוכח דרש"י וסייעתו ס"ל ג"כ דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה. והא דתקשה ע"ז מן דברי רש"י בכתובות (דף נ"ה) דליתנהו בעינייהו בל"ש דפי' כגון שאבדו. הא כבר כתב הט"ז בזה באה"ע סי' ק"ג ליישב זה דאין מזה הכרח וכמו שהובא לעיל דברי הט"ז הנ"ל. וגם מן הט"ז הנ"ל משמע דס"ל בשיטת רש"י דגם שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה ולא חש למה שכתב הרלב"ח בשיטת רש"י דמדלא הזכיר לשבועה שלא תפסה בכתובות (דף פ"ז) דמוכח דס"ל דזה לא הוי עיקר שבועה. משום דבאמת אין זה הוכחה. ובפרט לפי מש"כ בעז"ה להוכיח מן רש"י דמי שהיה נשוי כו' דאדרבה דמוכח מלשון רש"י וסייעתו דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה א"כ מוכח כמש"כ הט"ז לדינא דאף בגרושה חייבת לישבע שלא תפסה מצד עיקר שבועה ואין להוציא בל"ש: ולכן לדינא העיקר כדברי הט"ז שכתב דלהסוברים דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה דאין לחלק בין אלמנה לגרושה. ודלא כמש"כ ההפלאה לחלק בין אלמנה לגרושה בזה משום די"ל דדוקא באלמנה דטוענין ליתמי שמא אבוהון היה טוען ברי שתפסה בעצמה ע"כ אמרו דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה משא"כ בגרושה כו'. דהא מן דברי רש"י וסייעתו הנ"ל מוכח דה"ה בגרושה הוי שבועה שלא תפסה לעיקר שבועה דהא אם השניה אינה טוענת השבע לי אינה חייבת הראשונה לישבע ואין טוענין עבורה וגם עבור יתומים גדולים לא טענינן כדס"ל לת"ק דבן ננס שם. ועכ"ז אם טוענת השניה להראשונה השבע לי שלא גבית אף שאינה יודעת לטעון ברי לי שגבית מ"מ משבעינן לה בתורת בע"ד בעצמו. א"כ מוכח מזה דה"ה בגרושה דהבעל טוען השבע לי שלא תפסת בעצמך אף דאינו טוען ברי שתפסה גם כן משבעינן לה ודוחק לומר דמיירי דהשניה טוענת ברי דא"כ ה"ל למתני כן בפירוש. וכש"כ דנסתר עפ"ז למה שכתב הבית יעקב לומר דדוקא ביתומים תקנו שבועה שלא תפסה מצד דחסו על היתומים אבל לא בבעל עצמו. דהא לפי מש"כ מוכח דאף דהשניה יש עליה דין בע"ד ואין טוענין עבורה וגם הא ס"ל דמגדולים נפרעין שלא בשבועה מ"מ כשטוענת השבע לי שלא גבית מחייבת שבועה להראשונה וע"כ הוי מכל זה סיוע לדברי הט"ז באה"ע ובח"מ סי' צ"ג דבגרושה התובעת כתובה וכן בע"ח שותף שלו התובע מחבירו שותפו בשט"ח וטוען הבעל או הלוה שותפו השבע לי שלא תפסת דאין להוציא הממון בל"ש: ענף ב:
טען הלוה השבע לי מחייבין אותו לשבוע על שטרו וליטול. יש להסתפק בשטר התחייבות בעלמא בחיוב מחדש באופן המועיל בלא הלואה וחתומים עליו ב' עדים באופן שאין יכול לטעון פרעתי וטען המתחייב פרעתי והשבע לי אם משביעין לו כמבואר בשבועות (דף מ"א) דאמר רב פפא דהאי מאן דטען אשתבע לי משבעינן ליה או דלא משבעינן אלא בשטר הלואה. ומאי דהביאני לידי ספק זהו ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' דאומר ר"י דמה דצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי דאינו מוכח מהשטר אם פרע או לא דזימנין דזייר אפשיטא דספרא כו' ע"ש. וכיון דעיקר הך דצריך שבועה בשטר היינו משום חששא דזייר לו אפשיטא דספרא. וזה לא שייך רק בשטר הלואה דהלוה נותן שכר הסופר. משא"כ בשטר מתנה דהמקבל מתנה נותן שכר הסופר כמבואר בח"מ סי' ס"א סעיף י"ד ובב"ב (דף קס"ז ע"ב) דכללא הוא דמי שהטובה שלו הוא נותן שכר הסופר. א"כ בשטר התחייבות במתנה דהמקבל נותן שכר הסופר לא שייך בזה אפשיטא דספרא זייר ליה. א"כ לא שייך בזה עיקר הטעם דחיוב שבועה דתקנו חז"ל בשטר לפמש"כ התוס' בב"ב כנ"ל. וכ"כ המרדכי בפ"ו דשבועות לחלק עפ"ז ע"ש. וכ"כ התוס' ב"ב (דף ע') ד"ה או דילמא כו'. והתוס' בשבועות (דף מ"ה) ד"ה בשטר כו' לחלק כה"ג דהיכא דל"ש אפשיטי כו' שאני:
ענף ג:
אכן עיקר דברי התוס' הנ"ל אין להם הבנה לכאורה דזהו לשון התוס' הנ"ל בב"ב (דף ה') ד"ה מי אמרינן כו'. הקשה הריב"ם דהא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בל"ש א"כ מאי קא מבעיא לי' אם אמרינן מיגו במקום חזקה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כש"כ במקום חזקה דעדיפא טפי ואומר ר"י דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה כו' ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכח מהשטר דזימנין דזייר לו אפשיטי דספרא כדאמרו בפ"ק דב"מ (דף ט"ז). אך קשה דמ"מ תפשוט דלא אמרינן מיגו במקום חזקה מדרמי בר חמא דאמר פ' כל הנשבעין (דף מ"ה) המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים ולא מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משום שטרא בידי מאי בעי כש"כ דלא אמר מיגו במקום חזקה דחזקה עדיפא דא"צ שבועה וטעמא דשטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה ושמא סוגיא דהכא לא סברי כרמי בר חמא עכ"ל התוס'. ודברי התוס' בקושייתם מרמי ב"ח תמוה דהא לפמש"כ מתחלה דעיקר מה דצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי דאמרו אפשיטא דספרא זייר ליה א"כ זה לא שייך אלא בהלואה.:
משא"כ בפקדון דהמפקיד נותן שכר הסופר דזהו טובת המפקיד. א"כ לפי שיטתם לא צריך שבועה בשטר פקדון וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף ע') ד"ה או דלמא כו'. דבפקדון לא שייך אפשיטי דספרא כו'. א"כ האיך כתבו בפשיטות דשטרא בידי מאי בעי לא מהני לפטור משבועה גבי הא דשבועות דרמב"ח דמיירי בפקדון. דדוחק לומר דלאו דווקא האי טעמא שכתבו התוס' דה"ה אף היכא דליכא למימר אפשיטי דספרא זייר ליה כו' וצ"ע לכאורה: והנלפענ"ד בכוונתם דאפשר לומר דהא התם בשבועות קאי על מה דהקשה רבא לרמב"ח שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת ליה הא מתוך שיכול לומר החזרתי כו' ומתרץ דאפקיד ליה בשטר וע"ז אמרו שם מכלל דתרוייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים. וכיון דקאי התם על שבועת שומרין. ומצינו לרמי בר חמא דתני בב"ק (דף ק"ז) דשבועת שומרים צריך כפירה במקצת והודאה במקצת. וכמבואר בב"מ (דף ה') אליבא דרמי בר חמא דא"ל שלש פרות מסרתי לך ואמר לו חדא מתה בפשיעה כו'. וכיון דשבועת שומרין אליבא דרמי בר חמא מיירי במודה לו על אחת. א"כ כיון דמצינו דאמרו אפשיטי דספרא זייר לי'. אף דלשיטת הר"ן בכתובות פ"ב אסור להשהות שטר פרוע עבור פשיטי דספרא כמבואר בח"מ סי' נ"ז סעיף א' ובש"ך ס"ק ד'. רק דלשיטת התוספות בכתובות (דף י"ט) כתבו דמותר להשהות שטר פרוע בשביל פשיטי דספרא אך הר"נ חולק עליהם. ואלו להשהות שט"ח אם מגיע עליו מקצת מבואר בש"ך שם ס"ק מ' דמותר להשהות שט"ח אף דלא נשאר חייב אלא קצתו ע"ש. א"כ כמו דמצינו דאמרו אפשיטי דספרא זייר ליה והניח בידו שטר פרוע. כש"כ דנאמר דאולי הניח השטר כולו בידו עבור המקצת היינו עבור פרה א' דמודה ליה. ע"כ שפיר כתבו התוס' להקשות מהא דרמי בר חמא דשבועות. וכתבו בפשיטות דטעמא דשטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה. משום דיכול להיות דהניח השטר כולו אצלו למשכן עבור פרה א' דמודה ליה. ודומה למה שאמרו אפשיטי דספרא זייר ליה דמשום זה הצריכו שבועה בטוען אשתבע לי. אבל באמת היכא דלא שייך אפשיטי דספרא זייר ליה כמו בשטר מתנה וטוען המתחייב פרעתי כולו דלדבריו אין לנו לתלות במה לאורועי החזקה דשטרא בידי מאי בעי אפשר לנו לדון דלא צריך שבועה אף דטען השבע לי:
ולפ"ז ניחא מה דנקטו התוס' בלשונם לומר תפשוט מרמי בר חמא. דלכאורה יש לדקדק דאמאי לא אמרו תפשוט מרמי בר חמא ומרבא. דהא אמרו שם בשבועות דמכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים וקאי על רבא ג"כ. אכן לפמש"כ ניחא דהא לרבא י"ל דאינו ראיה כ"כ די"ל דשא"ה דהוי חזקה אלימתא ביותר. דהא עיקר הוכחת התוס' בקושייתם דהא חזקה דשטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה כמש"כ התוס' להדיא. ולרבא דס"ל בסנהדרין (דף ג') דשנים שדנו אין דיניהם דין משום דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן. א"כ לא צריך בשומרים הודאה במקצת ע"כ לא שייך לומר בשטר פקדון דזייר ליה אפשיטי דספרא ועל הודאה במקצת. א"כ לא צריך שבועה על שטרו באופן דחייבה התורה שבועת שומרים אליבא דרבא. משא"כ לרמי בר חמא דצריך שבועה מדרבנן בהך גוונא דחייבה התורה שבועת השומרים. אם כן אליבא דרמי בר חמא קמה ראייתם מהא דשבועות בהוכחה אלימתא. ע"כ הקשו מרמי בר חמא ביותר. ועיין בסנהדרין (דף ב') ד"ה ד"ה כו' ועכ"ז י"ל כן וקצרתי. וגם י"ל דלכן נקטו התוספות בקושייתם לרמי בר חמא לבד. דהא הרשב"ם ב"ב (דף ע"א) כתב דרבא ס"ל המפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים כדאמר רבא בב"ב שם הלכתא נשבע וגובה מחצה ועיקר סוגיות הש"ס בשבועות קאי רק אליבא דרמי בר חמא. והך מכלל דתרווייהו ס"ל דשבועות לא קאי רק על הא דמפקיד אצל חבירו בעדים ע"ש. ע"כ נקטו התוס' בדבריהם בפשיטות רמב"ח לבד דלכל השיטות אף לשיטת הרשב"ם תקשה עכ"פ מרמי בר חמא. וידעתי מה די"ל עוד דהא בשואל דחייב שבועה שייך התם אפשיטי דספרא לפי דבשואל דהטובה הוא שלו הוא נותן שכר הסופר. ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' קע"ה וקצרתי לפי דיש לדון בכ"ז עדיין:
ועדיין יש להקשות לפמש"כ דמה מקשה רבא לרמי בר חמא שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא יש לו מיגו דלהד"מ והחזרתי. הא לרמי בר חמא דבעי הודאה במקצת א"כ אף אם יטעון החזרתי ולהד"מ יתחייב שבועה דאורייתא כמו כל מודה במקצת. ועיין מזה בתוס' שבועות (דף מ"ה) ד"ה מתוך שיכול לומר כו'. ובב"ק (דף ק"ז) בתוס' ד"ה עירוב פרשיות כו'. ובמהרש"א ובפ"י שם. אבל באמת אתי שפיר זה לפמש"כ התוס' בב"מ (דף צ"ח ע"א) ד"ה משכחת לה רישא בתרתי כו'. דלרמי בר חמא לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפרישית בהגוזל קמא כו' ע"ש וקצרתי: ענף ד:
ולפ"ז יש לדון בשטר מתנה בהתחייבות דא"צ לישבע בטען השבע לי דהא לא שייך בזה אפשיטי דספרא זייר לי'. וה"ה דיש לדון מה"ט אף במוציא ש"ח כזה על יתומים דא"צ לישבע. דהא התוס' בב"ב קאי שם על שבועת יתומים ג"כ דהא כתבו בזה"ל דאי אמרו אף אחר הזמן ידענו שלא פרעו הי' גובה מהיתומים בל"ש ומה שצריך שבועה ביש לו שטר כו' די"ל אפשיטי דספרא כו'. אלמא דקאי גם על שבועת יתומים. וכש"כ לשיטת רש"י כתובות (דף פ"ז) דשבועת יתומים עיקרו הוא משום טענת השבע לי. אך י"ל ביתמי דלמא לא נ"ח אלא פרוטה. אבל בטוען המתחייב פרעתי כולו והשבע לי. י"ל דהוחזק כפרן בכולו דהא לדבריו אין לנו על מה לתלות ולאורועי להחזקה דשטרא בידי מאי בעי. א"כ א"צ לישבע כלל בשטר מתנה לפ"ד התוס' דעיקר הא דצריך שבועה זהו לפי דיש לתלות אפשיטי דספרא. ועיין בשבועות (דף מ"א) ומה בין זה לפוגם שטרו ואין זה ענין כלל לנ"ד: אמנם הדבר מפורש ברמב"ם פ' ב' הלכות שכירות והובא בח"מ סי' רצ"ו סעי' ג' בטוען על שטר פקדון החזרתי באופן שאין יכול לטעון נאנסו דישבע בעל השטר שלא החזיר והוא דטען השבע לי כמש"כ הראב"ד והמ"מ שם. אלמא דאף בשטר פקדון דלא שייך אפשיטי דספרא זייר לי' וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ע') ד"ה או דלמא כו' דהא על המפקיד ליתן השכר. ואפ"ה כתבו הרמב"ם והראב"ד והמ"מ והמחבר להלכה דצריך שבועה בטען השבע לי. אלמא דנקטינן להלכה דאף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא זייר לי' ג"כ צריך שבועה. ומדלא הביאו שם דעת התוס' הנ"ל אף בשם יש אומרים. באמת י"ל דגם לשיטת התוס' מוכח דצריך שבועה אף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא זייר לי'. דהא התוס' בב"ב (דף ע' ע"ב) ד"ה אמר רבא כו' הקשו רבא דב"ב על רבא דשבועות. ותי' בשם הריב"ם דסוגיא דשבועות דאמרו המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים ס"ל ג"כ דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אך דבעי שבועה ע"ש. וכ"כ התוס' שבועות (דף מ"ה) ד"ה בשטר כו' בשם ר"ת. א"כ לשיטת ר"ת והריב"ם הנ"ל אין התחלה לקושיות התוס' מה דהקשו התוס' בב"ב מרמי בר חמא דתפשוט מרמי בר חמא דלא מהימן במיגו במקום חזקה דהא גם לרמי בר חמא מהימן במיגו דנאנסו. [והרמב"ן בב"ב (דף ע') כתב ג"כ לתרץ כתי' ר"ת והריב"ם הנ"ל. והנה הרשב"ם בב"ב שם (דף ע') כתב באופן אחר לתרץ לרבא אדרבא ע"ש. אך התוס' בב"ב שם ושבועות שם לא הביאו כלל לשיטת רשב"ם הנ"ל שם]. וע"כ מוכח דקושיות התוס' בב"ב (דף ה') קאי לשיטת הריב"א דהובא בשבועות שם דתירץ לקושיות התוס' דהקשו רומיא דרבא על רבא דשבועות ותי' הריב"א דהכא בשבועות קאי בפקדון דצריך להחזיר בעדים משום שטרא בידי מאי בעי. אבל התם בב"ב דמיירי בעסקא פלגא מלוה איכא למימר אפשיטי דספרא זייר לי' עכ"ל. ולכאורה קשה על תי' הריב"א הנ"ל דהא לשיטת רמי בר חמא גם בש"ש שייך לומר דהניח השטר עבור ההודאה על פרה א' וכמש"כ לעיל. כיון דס"ל לרמי בר חמא דצריך הודאה במקצת. ואף דרבא לא ס"ל כן עכ"ז הא רבא הקשה שם לרב"ח וע"ז תי' לי' רמי בר חמא. וכיון דעיקר הקושיא הוא לרמי בר חמא ורב"ח ס"ל דבעי הודאה במקצת. וע"ז סובב והולך קושיות רבא ותי' דרמי בר חמא. ורמי בר חמא הא ס"ל דבעי הודאה במקצת א"כ אכתי שייך לומר דהניח השטר בידו עבור הודאה במקצת לשיטת רמי בר חמא:
והנלפענ"ד בזה דהריב"א אזיל לשיטתו דס"ל בב"ק (דף ק"ז) ד"ה עירוב פרשיות כו'. באה"ד דאף לרמי בר חמא מחייב שבועה בפקדון בכפירה והודאה בלא נאנסו וכדין כל מודה במקצת. ומה"ט דחו התוס' שם לשיטת רש"י ושיטת הר"ת ומסקי לשיטת הריב"א שם. והא דשבועות דפריך רבא לרמי בר חמא שבועת השומרים היכי משכחת לה יהא נאמן במיגו דלהד"ם והחזרתי. בע"כ מוכח לומר דפרכת רבא קאי להנך דפליגי על רמי בר חמא וס"ל דשבועת שומרים חייב שבועה בטוען נאנסו אף בלא הודאה. דהא הריב"א ס"ל שם דלהנך דפליגי על רמי בר חמא לא בעי הודאה במקצת. ודלא כהר"ת דבעי הודאה במקצת בכל ש"ש. א"כ שפיר הקשה רבא בשבועות דבכל ש"ש הא איכא מיגו. אבל לרמי בר חמא דס"ל דבעי הודאה במקצת לא תקשה דיהא מהימן במיגו דלהד"ם. דהא אף אם יטעון להד"מ יתחייב שד"א כמו כל מודה במקצת. והא דחייבה התורה בשבועת השומרין לישבע אף דבלא"ה יצטרך לישבע מצד גלגול שבועה. י"ל בזה כמש"כ הפני יהושע ב"ק (דף ק"ז) תוס' ד"ה עירוב פרשיות כו' ע"ש:
ולפ"ז מוכח דהגמ' בשבועות דמקשה שבועת שומרים היכי משכחת לה. דעיקר קושיא זו להנך דפליגי על רמי בר חמא וס"ל דלא בעי הודאה במקצת ע"כ הקשו דיהא נאמן במיגו דלהד"מ או החזרתי. ועיין במהרש"א ופ"י בב"ק שם. ומן הנך דפליגי על רמי בר חמא רצה רבא להוכיח דלא אמרינן מיגו בכה"ג והקשה לרמי בר חמא וע"ז תירץ לי' רמב"ח דאפקיד לי' בשטר. ולכן מסיק הש"ס דהמפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים ולא מהימן במיגו דנאנסו לפי' הריב"א כמש"כ הריב"א בשבועות שם כנ"ל. וע"כ שפיר כתב הריב"א שם בשבועות לחלק בסתירת רבא דב"ב על רבא דשבועות. דשאני הא דשבועות דהוי חזקה אלימתא דשטרא בידי מאי בעי דלא שייך לומר אפשיטי דספרא זייר. ואלו לומר דהניח השטר בידו עבור הודאה במקצת זה לא שייך לשיטת הריב"א דב"ק דהא ס"ל דלא בעי הודאה במקצת להנך דפליגי על ברייתא דתני רמי בר חמא דצריך כפירה והודאה. וכדמוכרח לומר דסוגיא דשבועות קאי רק להנך דפליגי על רמי בר חמא ולא להברייתא דתני רמי בר חמא כנ"ל. ובאמת י"ל דר"ת דתירץ תירוץ אחר בשבועות על סתירת רבא אהדדי ולא תי' כתירוץ הריב"א. משום די"ל דאזיל לשיטתו דס"ל דכל שומרין צריכין הודאה במקצת כמבואר בב"ק (דף ק"ז) שם בתוס' ובב"ב (דף ע') בשם ר"ת. א"כ גם בהא דשבועות שייך לומר דהניח השטר עבור ההודאה במקצת כנ"ל:
והא דתקשה לשיטתו דמאי פריך הגמ' בשבועות ש"ש היכי משכחת לה. הא אף אם יטעון להד"מ יתחייב שבועה. כבר הקשו התוס' בב"ק שם. ובשבועות (דף מ"ה) בתוס' ד"ה מתוך שיכול לומר כו'. דהוכיחו שם ג"כ כשיטת הריב"א ולא כר"ת. ועיין בב"מ (דף צ"ח) תוס' ד"ה משכחת לה כו'. שכתבו שם באה"ד דלא כמש"כ התוס' בב"ק ע"ש. א"כ לשיטת ר"ת דס"ל דבעי הודאה במקצת בש"ש לכו"ע ע"כ שפיר הקשה ר"ת מרבא על רבא ולא תירץ כתירץ הריב"א הנ"ל. משום דלשיטתו י"ל ג"כ בהא דשבועות דהניח השטר פקדון עבור הודאה במקצת ותירץ באופן אחר. [אך באמת זהו אך למותר. כי כל הרואה יבין בשכלו דבאמת אין התחלה בקושיתם בסתירת רבא על רבא וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב באריכות שם וכן הריב"ם לב"ב (דף ע') בתוס' ד"ה אמר רבא כו' דעיקר הפשט הוא שם כן דאינו קשה כלל דרבא אדרבא. וכמש"כ הר"ת בקצרה שם בשבועות ד"ה בשטר צריך להחזיר כו']. עכ"פ להריב"א דפירש דלכן אמרו בשבועות המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים משום דלא שייך התם אפשיטי דספרא זייר. ע"כ מוכח דלא שייך התם ג"כ לומר דהניח השטר בידו עבור הודאה במקצת. דהא לשיטת הריב"א מוכח לומר דהסוגיא קאי למאן דס"ל דלא בעי בש"ש הודאה במקצת. וכמש"כ התוס' בב"ק ושבועות שם להוכיח מסוגיא הנ"ל. דלא כר"ת דבעי הודאה במקצת אלא כשיטת הריב"א פליג שם על ר"ת:
א"כ לשיטת הריב"א בתירוצו בשבועות בסתירת רבא על רבא דב"ב מוכרח לומר דלא שייך בסוגיא דשבועות לומר אפשיטי דספרא זייר. וגם עבור הודאה במקצת הניח שטרו. ואפ"ה כתבו התוס' בקושייתם בב"ב (דף ה') דאלו משום שטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה. אלמא דלעולם אף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא ועבור הודאה במקצת. ג"כ חייב שבועה על שטרו. ובוודאי אין סברא לומר דהתוס' בב"ב (דף ה') בקושייתם נתכוונו להקשות לשיטת הרשב"ם דב"ב בתירוצו שכתב שם (דף ע"א) לתרץ רבא על רבא. דהא בב"ב ובשבועות שם לא הביאו התוס' לתירוץ הרשב"ם רק בשבועות כתבו שני תירוצים הנ"ל א' בשם ר"ת וא' בשם ריב"א. ובב"ב (דף ע') כתבו לתרץ בשם הריב"ם. ע"כ מוכח דשיטת התוס' בב"ב (דף ה') בקושיתם קאי לשיטת הריב"א. ואף דשם בד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' כתבו הקשה הריב"ם כו'. עכ"ז מוכח דבסוף דברי התוס' שם בקושייתם לא קאי לשיטת הריב"ם. דהא לפי תירוץ של הריב"ם בב"ב (דף ע') לא שייך כלל קושייתם דתפשוט מדרמי בר חמא כנ"ל בארוכה. ולפ"ז מוכח דגם לשיטת התוס' בב"ב שם (דף ה') אמרינן דאף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא זייר לו וכה"ג דג"כ חייב שבועה היכא דתקנו חז"ל לישבע על שטר: