נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן פא
א (סעיף ב' בהג"ה):
וה"ה אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו הוי כהודאה כו'. והש"ך ס"ק ט' כ' דדוקא הכא שיש לומר שהש"מ אומר אמת כו'. והט"ז הקשה ע"ז מלקמן סעי' ז' דאם שתק מתחלה עד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא הוי כהודאה. והט"ז באה"ע סי' ק"ו ס"ק ג' העלה לחלק דשאני בנידון הא דסי' פ"א בהג"ה הנ"ל דמקורו הוא במרדכי פ' זה בורר באשה שצותה לבנה שיתן שבעה זקוקים לפלוני מנכסי' והבן שתק ואחר מותה אומר שלא נשבעה על הכתובה דהשיב דשתיקה של הבן הוי כהודאה דכיון דע"פ דין אם תשבע על הכתובה שיש לה דתטול הכתובה ואין להבן חוב על אמו רק להכריחה לשבועה ע"כ בזה אמרו דשתיקה הוי כהודאה עכ"ל הט"ז באה"ע. וכעין זה כתב המל"מ פ' יו"ד ה' זכי' ה' ט' דשאני בנידון המרדכי בשם הראבי"ה דמה"ת הנכסים בחזקתה אלא דרבנן רמו עליה שבועה ע"כ אמרו דשתיקה הוי כהודאה עכ"ל המל"מ. ולפ"ז מתורץ קושיות הט"ז הכא שהקשה ע"ז מלקמן סעי' ז':
ענף א:
ונלע"ד להביא ראיה דבכה"ג דנידון המרדכי בשם הראבי"ה אמרינן דשתיקה כהודאה דמי. והוא דאיתא בב"ק (דף צ"ו ע"ב) המחליף פרה בחמור וילדה כו' זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה כו' וכתבו התוס' שם בד"ה והלה שותק כו' דלמ"ד לא ברי עדיף אומר ר"י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע עכ"ל התוס'. הרי להדיא דאמרינן שתיקה כהודאה וכן איתא בב"מ (דף ק' ע"ב). וכן פסקו בח"מ סי' רכ"ג סעיף ה'. ומדסתמו שם משמע דאף בשתק השני מתחלה עד סוף דדיינינן שתיקה כהודאה דמיא. ולכאורה קשה מזה על מה דמבואר בח"מ סי' פ"א סעיף ז' דבשתק מתחלה עד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא הוי כהודאה. וע"כ מוכח לחלק דשאני התם בהמחליף פרה בחמור וילדה דה"ל דררא דממונא דנולד הספק לב"ד בלא טענותיהם וידוע לנו דיש להצדדים שייכות להענין שמחולקים ע"כ אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמי דלא ה"ל לשתוק בכה"ג ורק היכא דאין לנו שום ספק כלל בלא טענותיהם אז אמרינן דשתיקה לא הוי כהודאה משום די"ל לא חששתי להשיבך. והתם בב"ק הך דהמחליף פרה בחמור דאתיא כסומכוס כמבואר בב"מ (דף ק' ע"ב) אין זכות לשום אחד מהם רק ליטול המחצה אבל לא יותר מהמחצה כלל ואפ"ה אמרינן בזה שתיקה כהודאה. כש"כ בחוב כתובה דע"פ דין תורה נאמנת ליטול כל הכתובה רק רבנן רמו עליה שבועה ע"כ בוודאי אלימא זכות האשה בכתובתה ביותר מן זכות שיש להבע"ד בדררא דממונא ע"כ כיון דאמרינן שם דשתיקה כהודאה דמיא דלא ה"ל לשתוק בכה"ג כש"כ דאמרינן כאן באשה שצותה ליתן מכתובתה לפלוני דשתיקה כהודאה דלא ה"ל לשתוק בכה"ג. ומוכח כסברת המרדכי בשם הראבי"ה. ולפ"ז יוצא לנו דין מחודש דהיכא דיש לנו לידת הספק כעין הך דב"ק וב"מ הנ"ל דבזה אמרינן שתיקה כהודאה דמי. והא דב"מ (דף ל"ז) שאני דהא לא הוי התם דררא דממונא ועוד יש לחלק כמו דיתבאר לקמן. ואין סברא לומר דהך דב"ק (דף צ"ו) וב"מ (דף ק) דמיירי שם בתבעו בב"ד אבל בתבעו חוץ לב"ד שאני ועיין בסי' פ' ובאורים סי' פ"א ס"ק י"ב. דא"כ איך סתמו בגמ' ובש"ע סי' רכ"ג בזה:
ועוד נלענ"ד לומר בישוב קושיות הט"ז בהקדם דברי התוס' ב"מ (דף כ' ע"א) ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' שכתבו וא"ת ניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן כו' וי"ל דליכא למיחש שמא מכרה במעמד ג' כו' ואי איכא עדים נשיילינהו אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר כו' עכ"ל התוס'. וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י' בזה"ל וי"ל דליכא למיחש דאם שתק הבעל כשמכרה כתובתה הרי הודה שהשובר שכתבו היה שקר שאם היה אמת היה לו למחות כו' עכ"ל הרא"ש. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעיף י"א מש"כ שם על דברי התוספות והרא"ש הנ"ל. ולכאורה יש להעיר במש"כ התוס' והרא"ש דאם שתק הבעל בעת המכירה דזה הוי כהודאה דהשובר שקר הא מצינו בט"ז אה"ע סי' ק"ו ס"ק ג' שכתב שם לחלק בנידון המהר"ם דשם דאין לומר שתפסיד ע"י שתיקתה די"ל שהיא סומכת על שטר כתובה ומה לה לווכח עמו בזה כו'. וכעין זה כתב האו"ת כאן בס"ק ט' להלכה למעשה בש"מ שציוה לפני יורשיו שאין חייב לשום אדם והיורשים שתקו ואח"ז הוציאו שטרות עליו דלא אמרינן בזה שתיקה כהודאה דיכולים לומר דסמכו על השטר שת"י. א"כ לפ"ז הדעת נוטה הכא דאף ששתק הבעל בעת שמכרה הכתובה דמ"מ יהיה יכול הבעל לומר דמה ששתקתי זהו לפי דסמכתי על השובר שהיה אז ת"י מקודם דנפל ממנו ובפרט דיש לו מעלת מוחזק ג"כ ומעלת השובר שהיה אז ת"י וע"כ לא היה לו לווכח עמה בזה א"כ תקשה איך כתבו התוס' והרא"ש בפשיטות דשתיקה של הבעל הוי כהודאה. ובאמת אינו קשה דיש לחלק דשא"ה דמכרה הכתובה לאחד וע"פ מה דשתק הבעל בעת המכירה ולא הראה את השובר אז ע"כ סמך הלוקח ע"ז ונתן מעות המכירה ליד האשה א"כ גרם הפסד להלוקח הכתובה במה ששתק וזהו אסור ע"פ דין וכמבואר כעין זה בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ז סמ"ע ס"ק ל"ט ע"ש. ואף דהתם אם טוען דעשה כן משום דהשני נוח לו כו' נאמן שא"ה דבא להוציא מן חבירו ושייך בזה לומר האמתלא הלז משא"כ היכא דהוא מוחזק מעיקרא דלא שייך אמתלא זו וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעיף י"א. וכמבואר בש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ד. ע"כ בכה"ג דיינינן דשתיקה הוי כהודאה דאל"כ היה לו למחות כיון דאין לו טובה כלל מזה וע"כ תלינן דעשה במה ששתק כדין ולא בא מכשול כלל ע"י שתיקתו והלוקח קנאו בהכשר וכדין:
אך עדיין יש להעיר דניחוש שמא נתנה הכתובה במתנה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול וכקושיות התוס' והרא"ש בב"מ שם ואף בחשש טירפא שלא כדין ממקבלי מתנה ג"כ חיישינן כמבואר בב"מ (דף י"ט ע"כ) ובשא"ד. ובחשש שמא נתנה במתנה לא שייך לומר הסברא שכתבתי לחלק דשאני היכא דבא מכשול ופסידא לחבירו ע"י שתיקתו. דהא לא נתן מעות ע"ז ושאני במכירה דהוציא מעות מכיסו ע"י שתיקתו. אך באמת מדחזינן לפי תירוץ של התוספות והרא"ש הנ"ל דאתי שפיר דלפ"ז אף למקבל מתנה ג"כ לא חיישינן דע"כ מוכח דגם בחשש למקבל מתנה ג"כ קרינן דבא הפסד ע"י שתיקתו והוא דהא מצינו בח"מ סי' קכ"ט סעיף ה' דמי שנתן מתנה לחבירו והעמיד לו ערב י"א דהוי כשעת מתן מעות כו' וכתב הסמ"ע שם בשם ר' ירוחם דהסברא ראשונה עיקר משום דבשעת המתנה נחשב כשעת מתן מעות כו' ועיין בש"ך שם. וי"ל דטעמם הוא דכיון דאמרינן דאי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב לי' ע"כ הוי זה כמו מתן מעות בשעת המתנה דיכול להיות דבשעת המתנה נתן לו המקבל להנותן איזה טובת הנאה. או אפשר דאמרינן דכיון דקיבל הנותן איזה טובה מהמקבל מתנה מכבר ע"כ יכול להיות דאם לא היה מתרצה להיות מרב עבור המתנה דאפשר דהיה נותן איזה מתנה אחרת במזומן להמקבל. וה"ה בנידון הך דב"מ הנ"ל דאפשר דאם לא היה שותק הבעל בעת שנתנה הכתובה במתנה דאז היתה נותנת איזה מתנה אחרת וטובת הנאה וכיוצא להמקבל. וכן אפשר דבעת ששתק הבעל בעת שקיבל המקבל מתנה זאת המתנה דאז היה נותן איזה מתנה או איזה טובת הנאה אחרת להאשה וע"כ קרינן בזה דע"י שתיקת הבעל הגיע פסידא להמקבל מתנה דאם הבעל מיחה אז יכול להיות שהאשה היתה נותנת איזה מתנה אחרת ע"י איזה החזקת טובה להמקבל מתנה וגם אז לא הי' המקבל מתנה רואה להחזיק איזה טובה ומתנה להאשה וכמו דאמרו דערב בעת המתנה נחשב כמו ערב בשעת מתן מעות. ואף להחולקים שם יש לחלק דשאני נידון דידן והחילוק הוא פשוט לכל המעיין וקצרתי:
וכעין זה מצינו בגיטין (דף נ' ע"ב) דאמרינן דמתנה נמי דאי לאו דאית ליה הנאה מיני' לא יהב ליה מתנה דכפסידא דלקוחות דמי ומבואר ברא"ש שם דכן קיי"ל לדינא וכמבואר בח"מ סי' קי"א וסמ"ע ס"ק א'. ומה דיש לדון בהא דמגילה (דף כ"ו) וב"מ (דף ט"ז) ובקושיות טורי אבן שם ובשא"ד בענין מתנה כמכר הארכתי בכ"ז הרבה במק"א ואכמ"ל. וגם מספיקא אין לו להזיק לחבירו וכמבואר בח"מ סי' קנ"ה סמ"ע ס"ק י"ב בשם המ"מ וכל עקרי הדברים הללו הם ארוכים. אך אין לנו להאריך דהא חזינן מבואר להדיא בתוס' והרא"ש בב"מ שם דמוכח דס"ל דגם במתנה ושתק הבעל דדיינינן בזה דשתיקה כהודאה דמי דבמקום דמגיע פסידא לאחרים לא ה"ל לשתוק וגם במקבל מתנה מקרי פסידא כה"ג וע"כ אמרינן דמדשתק ש"מ דהאמת עם הנותן מתנה וזכה המקבל ואינו יכול לערער על המתנה. ולפ"ז מתורץ קושיות הט"ז הכא דשפיר כתב הרמ"א דאם שתקו לצוואתו הוי כהודאה וזכה המקבל משום דגם בזה שייך סברת התוס' והרא"ש דב"מ דאם לא היה האמת כדברי הש"מ לא ה"ל לשתוק ואז היה יודע המקבל מתנה דאין ממש במתנתו וגם הש"מ היה רואה אז דאין שום ממש במתנתו וע"כ אפשר דהיה נותן איזה מתנה אחרת להמקבל וגם המקבל מתנה לא היה מחזיק טובה להנותן אז אם היה מוחה וע"כ דיינינן בזה שתיקה כהודאה דמי. ואין לחלק דשאני בהא דב"מ דמיירי שם בנתן במעמד שלשתן דהוי כקנין וכמבואר בסי' קכ"ו סעי' י"ג ובסמ"ע ס"ק ל"ו ובש"ך ס"ק נ"ד ע"ש. דזה אינו דהא גם כאן במתנת שכ"מ דהוי ג"כ כקנין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי א"כ גם כאן יש לדון לסברא זו דלא ה"ל לשתוק בעת שהקנה לחבירו וע"פ סברא שנתבאר. וא"ש דברי הרמ"א. ועיין לקמן השייך לזה במש"כ בחי' סעי' ז' בענף י"ב בארוכה:
ענף ב:
וי"ל דזהו כוונת המרדכי בשם הראבי"ה בפרק זה בורר שכתב דכיון דצותה בפניו ושתק הוי כאלו הודה כו' דזהו ג"כ ע"פ הטעם שכתבתי. אך זה אינו רק בשכ"מ דהוי כמו דאמר אתם עדי וכמש"כ המרדכי שם דתביעתו ה"ל כמו דאמר אתם עדי דאינו יכול לומר משטה. ומשמע דבריא אם הקנה בקנין לפלוני על פקדון שאומר שיש לו ביד חבירו והנפקד שותק ע"ז או אף דמודה לו על הפקדון יכול לומר משטה. [וכתבתי כן על פקדון משום דאלו בחוב הלואה הא לאו בר הקנאה הוא כיון דהוי דבר דאינו ברשותו] ואף דמבואר בסי' קכ"ו סעי' י"ג דבהודה במעמד ג' א"נ לומר משטה משום דהוי כקנין כו'. שא"ה במעמד שלשתן דהוי כקנין מצד הנפקד דעשו חז"ל כמו דזכה החפץ עבור המקבל ע"כ אמרו דא"נ לומר משטה משא"כ הכא דהקנין הוא מצד הנותן המתנה ולא מצד הנפקד היכא דלא היה במעמד שלשתן וגם לא היו הפרטים המבוארים בסי' קכ"ה סעי' ו' וסעי' ז' אם אמרו תן כזכי במתנה ע"ש. ע"כ יכול הנפקד לומר משטה בתבעו בריא. ובאמת מש"כ לעיל לדמות הך דאמרו במתנת שכ"מ דהוי כקנין משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין להא דאמרו דמעמד שלשתן הוי כקנין. באמת יש לחלק ביניהם דשאני מעמ"ג דהוא כקנין מצד הנמחה משא"כ קנין דדברי ש"מ ככתובין כו' הוא מצד הנותן המתנה ולא מצד הלוה והנפקד. ועכ"ז שפיר כתבתי לעיל להוכיח דכמו דמהני מה דשתק הבעל בעת שמכרה ונתנה האשה להכתובה במעמ"ג דזהו משום דאמרינן שתיקה כהודאה דמי בכה"ג א"כ ה"ה בנידון הא דסי' פ"א בשכ"מ ששתקו היורשים בעת צוואתו. דאם נימא דאמרינן בכה"ג שתיקה לאו כהודאה דמי משום דיכול לומר לא חששתי להשיבו א"כ ה"ה התם בב"מ (דף ך') דאם שתק הבעל הוי כמודה דתקשה דנימא התם ג"כ דיהיה יכול לומר לא חששתי להשיבך וממילא לא הוי כקנין אף דהיה במעמ"ג ואף לשיטת התוס' והפוסקים דמעמ"ג מהני אף בע"כ של הלוה והנפקד כמבואר בסי' קכ"ו סעי' ז' זהו היכא דהחוב והפקדון ידוע אבל היכא דאינו חוב ברור רק דאנו דנין מצד מה דשתק בזה שפיר י"ל דזה תלוי אם אמרינן שתיקה כהודאה בכה"ג או לא משום דאם אמרינן בכה"ג שתיקה לאו כהודאה לפי דיכול לומר לא חששתי להשיבך א"כ ה"ה אף אם היה במעמ"ג ואין סברא לחלק ביניהם בזה ע"כ שפיר כתבתי להוכיח לדברי הרמ"א מן דברי התוס' והרא"ש דב"מ הנ"ל. ואתי שפיר מה דקיצר הרמ"א וכתב בסתימות דאם שתקו לצוואתו הוי כהודאה ואלו לפי מש"כ לעיל לחזק סברת הט"ז באה"ע שכתב בנידון הראבי"ה באשה שצוותה ליתן מכתובתה כו' דשא"ה דאם תשבע תטול הכתובה כו' וכמש"כ לעיל בארוכה. דא"כ לא ה"ל להרמ"א לקצר וה"ל למכתב בפירוש דמיירי באם יש להאשה הכתובה תחת ידה רק דלא נשבעה בזה דוקא אמרו דאם שתקו לצוואתו הוי כהודאה אבל היכא דאין להשכ"מ שום זכות כלל לסייעו בזה לא אמרינן דשתיקה הוי כהודאה. אבל לפי מש"כ לעיל הטעם בזה ע"פ דברי התוס' והרא"ש דב"מ (דף ך') א"כ לפ"ז בכל גווני הוי שתיקה כהודאה במה דשתקו לצוואת השכ"מ:
והא דמשמע הכא גבי שכ"מ אם היה נותן מתנה לאחר ושתקו לצוואתו דאם היו יכולין לומר משטה לא היה ממש במתנתו וכן משמע בסי' קכ"ו סעי' י"ג גבי מעמ"ג דדוקא משום דמעמ"ג הוי כקנין אבל לולי זה היה יכול לומר משטה ולא אמרינן בזה להסברא שכתבתי לעיל דע"י שתיקתו נגרם הפסד להמקבל מתנה וה"ה הכא שאמר בפי' הן אך דטוען משטה. משום דיש לחלק דהיכא דיכול לומר משטה אז לא נגרם שום הפסד להמקבל מתנה משום דזהו פשוט לכל דהיכא דלא הודה הודאה גמורה יכול לומר משטה ואין שום חולק ע"ז וכמבואר בסנהדרין (דף כ"ט) ובכל הסוגיא שם. משא"כ במה דאמרו דשתיקה לאו כהודאה דמי הא יש פלוגתא בכעין זה כמבואר בב"מ (דף ל"ז) ועיין בהריטב"א לב"מ שם ובאו"ת סי' פ' ס"ק ג' ואפילו נימא דיש לחלק בין הא דב"מ לנידון דידן מ"מ לאו כ"ע גמירי. וכבר כתבתי כמה פעמים בספרי נחל יצחק ע"ש בסי' י"ז סעי' י"ב ענף א' ובסי' מ"ב סעי' ט' דהעלתי דהיכא דיש פלוגתא בזה אף דלא קיי"ל כוותי' עכ"ז י"ל דטעו בזה. משא"כ היכא דלא מצינו פלוגתא כלל בזה אין לומר דטעו בזה. ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א' מזה. וגם הא מצינו ביו"ד סי' קכ"ז ש"ך ס"ק י' דבשתיקה אף דלא הוי כהודאה ממש מ"מ רגלים לדבר מקרי כו' וכמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה דשתיקה כהודאה כו' ובקידושין (דף ס"ו) בתוס' ד"ה רבא אמר כו' וע"כ אין לומר בזה דזהו דין פשוט לכל וידעו דשתיקה לאו כהודאה. דהא כיון דחזינן דעכ"פ רגלים לדבר מקרי ע"כ שפיר יש לדון הכא למש"כ לעיל דע"י שתיקתו נותן מקום מכשול לאחר שיטעהו ע"י שתיקתו ויגרום לו הפסד וע"כ לא אמרינן בכה"ג שתיקה לאו כהודאה אלא כיון דשתק מסתמא האמת כן והוי כהודאה. לכן שפיר כתבתי לתרץ לדברי הרמ"א. ועיין בסי' פ"א סעי' א' בסמ"ע ס"ק ב' ובש"ך ס"ק ב' ובאו"ת שם ס"ק ב' ובאורים ס"ק ד' וקצרתי:
ענף ג:
והנתיבות בס"ק ד' כתב לתרץ לדברי הרמ"א ע"פ הא דב"מ (דף ו') דכתבו התוס' שם ד"ה הקדישה בלא תקפה כו' דכיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"כ הוי כתקפה ודיינינן דשתיקה הוי כהודאה וה"ה הכא במתנת שכ"מ דכיון דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין א"כ הוי כתקפה והוי שתיקה כהודאה כו' עכ"ל הנתיבות. ואינו מחלק דשם מיירי בב"ד משום דס"ל כמש"כ לעיל דא"כ לא ה"ל לסתומי. ולענ"ד יש להקשות עליו דהא מסקנת הגמ' שם בב"מ דהקדש לא הוי כתקיפה וכמש"כ התוס' שם דלמה יצווח בשביל דבריו וגם אף בשתק מתחלה ועד סופו כתב הריטב"א שם דאפשר לומר דשתיקה לא הוי כהודאה ומתחלה רצו לומר דאף בשתק ולסוף צווח יהיה ההקדש כמו תקפה ולסוף מסקי דהקדש לא הוי כתקפה אף בשתק מתחלה עד סוף ע"ש. וגם הא כתב הפני יהושע שם דדוקא בשנים אוחזין דכ"א על המחצה שלו לא הוי מוחזק גמור בזה רצו לומר דתקפה או הקדישה בפנינו דנימא בזה דשתיקה הוי כהודאה אבל היכא דהוי מוחזק גמור ותופסו לבדו בזה לא אמרו דכיון דשתק אודויי אודי לי' ע"ש. א"כ הכא דהיורשים הם מוחזקין גמורים ע"כ אינו דומה כלל לדהתם. ובפרט לפי המסקנא דהקדש לא הוי כתקפה התם: וגם בעיקר דברי הנתיבות שכתב לדמות הך דנידון הראבי"ה דבמרדכי באשה שצוותה ליתן שבעה זקוקים לפלוני ואחר מיתתה טען שלא נשבעה על כתובתה כו' דכיון דדברי שכ"מ כמסורין דמי ע"כ דומה להקדישה דה"ל כתקפה. דאינו דומה דשא"ה בב"מ דטוען על גוף החפץ דהוא שלו משא"כ בנתנה מתנת שכ"מ להחוב שיש לה ע"פ כתובתה דהא גם האשה עצמה אין לה זכות בגוף החפץ כ"ז דלא החליטו לה הב"ד והוי מחוסר גוביינא. ועיין בכתובות (דף צ"ו ע"ב) תוס' ד"ה נכסי בחזקת כו'. ע"כ אין סברא לומר דמתנתה יהיה כמסורין ויהיה כמו תקפה. [ומש"כ המרדכי שם דה"ל כהודה שיש שבעה זקוקים כו' ואיך שבאו לידה בין במציאה בין מעיסתה קמצה כו'. אין זה ענין לנ"ד וקצרתי]. אך דברי הנתיבות הללו יש להם מקום לפי דברי בעל הלכות גדולות סוף ה' נדוי וז"ל מאן דאית לי' הלואה או פקדון גבי חבריה ואית ליה ברתי' ואית לה בעל ופקדי' לההוא הלואה לברתי' ושכיב הוא ושכיבת ברתי' אע"ג דלא מטא לידו דבעל מחיים דילה ירית לה בעל לההוא ממונא דתנן גיטין י"ג האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאח"מ ומסקנא דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי כו' איתתא דיריתת ממונא מן בית נשא ממילא כדלא איתפקד בה א"נ אית לה ממונא גבי אינש מעלמא הלואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מ"ט דמחסרי גוביינא ולא דמיא לקמייתא דקמייתא אמרו רבנן דברי שכ"מ כמסורין דמי אבל האי ראוי הוא ובעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל בה"ג הרי דס"ל להבה"ג דמתנת שכ"מ לחוב הלואה חשוב כמוחזק דחז"ל עשאוהו דה"ל כמו בא לידו ממש אף דהנותן לא ה"ל כמוחזק בחוב הלואה כ"ז דלא גבהו. ומן דברי בה"ג הללו מוכח דלא כמש"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' ק' סעי' ב' ס"ק י"ג. והנה הקצה"ח בסי' רנ"ג ס"ק י"ט הביא בשם התה"ד סי' ש"נ ודברי ריבות סי' קכ"ח דפסקו דמתנת שכ"מ מקרי ראוי ועיין בב"ש סי' צ' ס"ק י"ג ובסי' ק' ס"ק י"ג מזה. אכן מן הבה"ג מוכח דס"ל דמתנת שכ"מ אף לחוב הלואה מקרי מוחזק. ומצאתי בשער משפט סי' רנ"ג ס"ק ו' שהעיר ג"כ לדברי הבה"ג הלז ועיקר הדברים ארוכין ואכ"מ להסביר לדברי הבה"ג: ולפי דברי הבה"ג דכתב דהא דאמרו דברי שכ"מ כמסורין דמי דה"ל כמו דבא לידו ממש. יש מקום לפ"ז לדברי הנתיבות דמדמה מתנת שכ"מ להקדישה דהוי כמו תקפה. אבל כבר כתבתי לעיל להקשות עליו דהא גם בהקדישה אין זה ברור דה"ל כמו תקפה ובפרט במוחזק גמור. ועוד יש לדון בעיקר דברי הנתיבות דאף דנימא דמתנת שכ"מ לחוב הלואה דה"ל כמו דבא לידו ממש ודומה זה להקדישה דה"ל כתקפה. עכ"ז יש לחלק ביניהם בפשיטות דהא קיי"ל דמתנת שכ"מ אינו קונה רק לאח"מ כמבואר בב"ב (דף קל"ז). והטור בח"מ סי' ר"נ סעי' א' כתב דמתנת שכ"מ קונה לכשימות למפרע משעת נתינה. ותמה עליו הבית יוסף שם שהרי אמרו מתנת שכ"מ אינו רק לאח"מ ועיין בקצה"ח שם ס"ק א' שהביא לדברי התוס' והרא"ש סוף פ"ק דגיטין. והנתיבות שם ס"ק א' דהביא לדברי המהרי"ט דכתב דמתנת שכ"מ הוי כמו דהשעבוד חל מהיום ועיקר זכותו הוא לאח"מ. א"כ לפ"ז לא שייך לומר דבעת הצוואה יהיה כמו תקפה כיון דעיקר זכותו הוא לאח"מ. וגם הא מסיק הנתיבות בסי' ר"נ ס"ק א' דהעיקר דאינו זוכה למפרע רק באמר הולך. וכן כתב הנימוקי יוסף לב"ב ד' רי"ח סוף ע"א בהא דשתק ולבסוף צווח במתנת שכ"מ דדוקא בשתק לאח"מ אבל מחיים כיון דאינה חלה מתנת שכ"מ רק לאח"מ אפילו שתק יכול לחזור בו עכ"ל הנ"י והובא דברי הנ"י הלז בנתיבות סי' רמ"ה ס"ק ו' והכריע כן לדינא ודלא כדברי הקצה"ח שם ס"ק ד'. ועיין בסי' רמ"ה סעי' י' וסעי' י"א ובש"ך שם ס"ק ז' ועיקר הדברים הנ"ל יש לי מה להאריך ואכ"מ. אך אף לדברי הטור בסי' ר"נ דס"ל דמתנת שכ"מ נקנה למפרע וע"כ אף דנימא בהא דסי' רמ"ה סעי' י' דלא כהנמוקי יוסף הנ"ל אלא אף דשתק מחיים כיון דמת אז זוכה למפרע מעת המתנה וכמש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ה ס"ק ד' אבל הכא דאתו עלה מהטעם דמדמה הך דמתנת שכ"מ להקדישה דהוי כמו תקפה וע"כ אמרו דמדשתק ה"ל כהודאה דאל"כ ה"ל למצווח ע"כ שפיר י"ל כיון דמחיים לא זכה להמתנה רק לאח"מ נתברר למפרע כו'. א"כ ממילא אינו דומה להקדישה כיון דאז בעת הצוואה בפני היורשים לא היה אז כמסורין רק לאח"מ אז אמרו כן דזכה למפרע. ע"כ י"ל דשאני הקדישה דה"ל אז בעת שהקדישה כמו תקפה משא"כ במתנת שכ"מ דאינו זוכה מחיים רק ע"י למפרע ע"כ י"ל דלכן לא צווח אז. ובפרט דרבו החולקים וס"ל דלא אמרינן במתנת שכ"מ דזוכה למפרע וכמש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ה ס"ק ד' בשם הרשב"א והר"נ ספ"ק דגיטין וכמש"כ הקצה"ח בסי' ר"נ ס"ק א' ובסי' קכ"ה ס"ק ה'. וגם הא הנתיבות עצמו הכריע בסי' רמ"ה דהעיקר כדברי הנ"י וכן הכריע בסי' ר"נ ס"ק א'. ע"כ ברור דהך דציוה לתת מתנה ושתקו היורשים בפני הנותן דאין זה דומה כלל להקדישה ולכן הדין נותן דשתיקה לא הוי כהודאה לפי הטעם של הנתיבות כיון דרבו החולקים וס"ל דמתנת שכ"מ אינה רק לאח"מ ולא אמרינן דנקנה למפרע וכנ"ל וע"כ בוודאי אין זה דומה להקדישה כלל. אכן לפי הטעם שכתבתי ליישב דברי הרמ"א ע"פ דברי התוס' והרא"ש דב"מ ד' כ' א"ש דברי הרמ"א לדינא:
ענף ד:
ועוד יש לדון בזה בהקדם הא דיו"ד סי' קכ"ז סעי' א' דהאומר לחבירו נתנסך יינך לפניך ושתק דשתיקה כהודאה:
דמי וכתב הט"ז שם ס"ק ב' דהא דמשמע הכא דאינו יכול לומר לא חששתי להשיבך דתקשה ע"ז מן ח"מ סי' פ"א דיכול לומר לא חששתי להשיבך וחילק בין איסור דמגונה לו לשתוק שאומרים עליו שהוא שותה איסור כו' וכוונתו להא דסי' פ"א סעי' ז'. ולענ"ד אפשר לומר בעיקר קושיות הט"ז הלז באופן אחר והוא די"ל דהך אמתלא דאומר לא חששתי להשיבך הוא נגד הרוב משום דע"פ הרוב הדרך שאם יודע כי האמת אתו ה"ל להשיבו ולא לשתוק והוי זה מילתא דלא שכיח ובאיסורין דהולכין אחר הרוב לא מהימן לומר לא חששתי להשיבך כיון דזהו מילתא דלא שכיחא ואינו נאמן נגד הרוב כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' א' דאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח קדשים בשר מליח סתם אינו נאמן וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ה'. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז מש"כ שם בענין אם נאמן נגד הרוב דליתא קמן. וע"כ בממון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ נאמן לומר לא חששתי להשיבך ולכן פסק המחבר והטור בסי' פ"א סעי' ז' דבשתק מתחלה עד סוף נאמן לומר כו' ופטור משום דאין מוציאין מן המוחזק ע"פ הרוב. והא דמבואר בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב) הא דאמר רב יהודה א' רב צריך שיאמר אתם עידי ל"ש אמר לוה ל"ש אמר מלוה ושתיק לוה כו' דבאמת לפי שיטת רב דס"ל בב"ב (דף צ"ב) דהולכין בממון אחר הרוב א"כ אף בשתק לוה מתחלה עד סוף א"נ לומר לא חששתי להשיבך אלא אמרינן שתיקה כהודאה. והא דב"מ (דף ל"ז) דרב יהודה א' רב הלה שותק דשתיקה לאו כהודאה כו' אף דס"ל לרב דהולכין בממון אחר הרוב. שא"ה דידוע דאינו חייב רק לאחד מהם וכמש"כ התוס' בב"מ (שם ע"א) ד"ה גזל מחמשה כו' לסברא זו וע"כ שתק דסמך ע"ז ועפ"ז יש לפלפל בדברי האו"ת בסי' פ' ס"ק ג' שפלפל בהא דב"מ (דף ל"ז) הנ"ל. ועיין בכתובות (דף צ"ד ע"א) ובדברי מהרי"ו דהובא באו"ת שם וקצרתי. ולפ"ז י"ל בעובדא דראבי"ה שבמרדכי דהיה לה כתובה ולא נשבעה דאלו לא שתקו היורשים לא היו גובין הכתובה משום דאין מוריש שבועה וחיישינן לפרעון. א"כ הא העליתי בספרי נחל יצחק סי' מ"ג סעי' י"ד דע"י רוב בצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון. א"כ התם ביש לה כתובה דיש שם חזקת חיוב וכיון דשתקו דלא שכיח לשתוק אם היה האמת כדבריהם ה"ל כמו רוב וחזקת חיוב ע"כ חייבין היורשים לשלם ודיינינן בכה"ג שתיקה כהודאה. ולפ"ז הא דסי' פ"א סעי' ז' בשתק מתחלה עד סוף וטען הלוה פרעתי הדין נותן דחייב לשלם דדוקא בטען להד"ם אמרו שם דבשתק מתחלה עד סוף פטור אבל בטוען פרעתי דיש שם חזקה חיוב דה"ל רוב וחזקת חיוב ביחד דמוציאין ממנו הממון ולא מהני האמתלא דאומר לא חששתי להשיבך אף בשתק מתחלה עד סוף. כ"ז אמרתי מכבר והארכתי בראיות לזה ולתרץ בכמה דוכתי הסותרות בהך מילתא דשתיקה כהודאה:
אך באמת דוחק לומר כן דא"כ לא ה"ל להטוש"ע ולהפוסקים לסתומי ולומר דבשתק מתחלה עד סוף פטור ומשמע דאף בטוען פרעתי פטור ע"י האמתלא דאומר לא חששתי להשיבך וע"כ לדינא אין לומר כ"ז. ועיקר קושיות הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' מפני מה אמרו התם בשותק לדברי העד דשתיקה כהודאה והא בח"מ סי' פ"א אמרו דבשתק מתחלה יכול לומר לא חששתי להשיבך. באמת אין זה קשה כלל דהא כתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח ע"א) בד"ה דשתיקה כהודאה דמיא כו' דלא הוי הודאה ממש דא"כ לא שייך לומר התם נאמן העד אלא הטעם הוא דכיון דשתק הוי רגלים לדבר כו' ובכה"ג נאמן העד כו'. וכ"כ התוס' בקידושין (דף ס"ו ע"א) ד"ה רבא אמר כו' והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י'. ויש להסביר סברתם ע"פ מה דמצינו בתוס' חולין (דף ט' ע"ב) ד"ה התם הלכתא גמירי כו' דכיון דקינא ונסתרה יש רגלים לדבר ואיתרע לה חזקת טהרה וכ"כ התוס' בריש נדה. הרי דבמקום רגלים לדבר איתרע לי' החזקה שהיה מקודם. וה"ה י"ל בענין ע"א באיסורין דכיון דאם אין לנו חזקה הסותרתו הדין הוא דע"א נאמן אך אם יש חזקה הסותרתו אינו נאמן. ולכן כיון דשתק דיש לנו רגלים לדבר עי"ז ואיתרע לי' החזקת היתר ע"כ הוי כמו דבר דלא איתחזק דנאמן ע"א כן יש להסביר שיטתם. עכ"פ מצינו דבהך מילתא דאמרו שם גבי ע"א נאמן באיסורין היכא דשתק הבע"ד דלאו הודאה ממש הוי אלא מהטעם דבכה"ג דשתק נאמן העד דאל"כ לא היה צריכין לנאמנותו של העד וכמש"כ הש"ך שם. א"כ ממילא אינו קשה קושיות הט"ז דמ"ש מהא דסי' פ"א דהא עיקר הטעם בע"א באיסורין דכיון דה"ל רגלים לדבר נאמן העד. א"כ התם בסי' פ"א בממון ובתביעת בע"ד דלא שייך לומר הטעם הלז שפיר אמרו דשתיקה לא הוי כהודאה ואף דאיכא רגלים לדבר עכ"ז הא אין מוציאין ממונא ע"י רגלים לדבר וכ"ז פשוט:
והנה הש"ך ביו"ד שם סי' קכ"ז ס"ק י"ח כתב במה שכתב המחבר שם דאם שתק ואח"כ הכחישו ואמר מה ששתקתי היה להתיישב בדבר ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן דכ"כ ר' ירוחם סוף נט"ו מיהו בנכ"ג כתב דבא"ל נתנסך בפניך ושותק ואח"כ אמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דעד אחד נאמן באיסורין אבל בערוה דאין פחות מן ב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני עכ"ל. א"כ לפ"ז בוודאי אין מקום לקושיות הט"ז הנ"ל דהא היכא דע"א מעיד באיסורין כיון דע"א נאמן באיסורין ע"כ היה לו לחוש ולא לשתוק. אבל בסי' פ"א בתביעת הבע"ד שפיר יכול לומר לא חששתי לתביעת הבע"ד כיון דאין לו נאמנות כלל. והוא כש"כ מן ע"א בערוה דנאמן לומר לא חששתי לדברי העד וע"כ אין לבנות יסוד ע"פ קושיות הט"ז הנ"ל:
ומה שהקשה הש"ך בסתירת דברי ר' ירוחם אין זה קשה כלל לפי מש"כ הט"ז שם לחלק דדוקא באומר דלכן שתקתי לפי דראיתי להתיישב ולזכור כו' בזה כתבו דנאמן. אבל באומר דלכן שתקתי לפי דלא חששתי לדברי העד א"נ דבזה אמרינן שתיקה כהודאה דמי. א"כ ממילא אינם סותרים דברי ר' ירוחם כלל להדדי דדוקא באומר דראיתי לזכור האמת נאמן אבל באומר דלכן שתקתי לפי דלא חששתי כו' זה לא מהני וזה פשוט. והא דלא מהימן לומר דשתקתי לפי דלא חששתי כו' במיגו דאי בעי אמר האמתלא דראיתי לזכור האמת כו' י"ל בזה דזה הוי כמו מיגו דאינו יודע דלא הוי מיגו וה"ה בכה"ג דאומר דראיתי לזכור האמת א"כ לא ידע מתחלה וע"כ אינו רוצה לטעון כן. גם י"ל דזה דומה למש"כ הסמ"ע בסי' פ"א ס"ק ח' בשם המרדכי דאפילו לא היה עדים לא מהימן במיגו משום דהוי כמו מיגו במקום עדים וכן הוא במרדכי פ' זה בורר בשם הראבי"ה על מה דאמרו שם דשתקו לצוואתו ה"ל כהודאה. א"כ ה"ה י"ל בהא דע"א נאמן באיסורין אם שתק הבע"ד דה"ל כהודאה ע"כ אינו נאמן לומר דמה ששתקתי היה מפני שלא חששתי להשיבך במיגו דאי בעי אמר דשתקתי מפני שראיתי לזכור האמת דגם זה הוי כמו מיגו במקום עדים:
אך עדיין יש לפקפק ע"ז לפי מש"כ לעיל בשם התוספות והש"ך שם ביו"ד דהך שתיקה כהודאה דאמרו שם דלא הוי הודאה ממש רק עיקר הטעם דמחמת דשתק הוי רגלים לדבר ובכה"ג נאמן ע"א באיסורין אף דאיתחזק היתירא. ע"כ אין לומר בזה דה"ל כמו מיגו במקום עדים דהא זהו לא הוי הודאה ממש רק דה"ל כמו מיגו במקום ע"א ומבואר בתוס' ב"ב (דף ל"ד ע"א) ד"ה הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כו' דדוקא במקום דמחייב שבועה ועכשיו אינו מעיז פניו נגד העד אז אינו נאמן במיגו דהיה מכחיש להע"א. א"כ הכא גבי ע"א באיסורין דגם עכשיו בטענתו דלכן שתקתי לפי דלא חששתי לדברי העד ואומר דלא נתנסך בפניו ומכחיש להעד שאומר דנתנסך בפניו ע"כ שפיר יש להאמינו במיגו דאמר דלכן שתקתי לפי דראיתי לזכור האמת ולהתיישב כו'. ואפשר לומר דזה תלוי בהשני תירוצים שכתבו התוס' בב"ב (דף ל"ד) שם דבתירוץ א' שכתבו דלכן לא מהימן במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי משום דלא חציף להכחיש את העד. א"כ הכא שגם עכשיו מכחיש להעד שפיר יש להאמינו במיגו אבל להתירוץ שכתבו שם בשם הריב"ם דלכן לא מהימן במיגו משום דהדין הוא דע"א נאמן לחייב שבועה ואם אינו נשבע הדין הוא שישלם וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב שם דלכן לא מהימן במיגו דלא חטפתי משום דהדין הוא דע"א כ"ז שאינו נשבע להכחישו נאמן כשנים וה"ל מיגו במקום עדים. א"כ מטעם זה בע"א באיסורין דהיכא דנאמן דינו כשנים וכדאמרינן ביבמות (דף קי"ז) ובכתובות (דף כ"ב) ובסוטה (דף ל"א) דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים וע"כ ה"ל כמו מיגו במקום עדים. וי"ל דאף לתי' קמא של התוס' ב"ב הנ"ל ג"כ מודו דבאיסורין דע"א נאמן לגמרי דדינו כשנים ולא מהני מיגו נגדו ושאני התם בממון דע"א אינו נאמן רק לחייב שבועה. ועיין באה"ע סי' מ"ב בב"ש ס"ק ו' ובמקנה שם ובבית מאיר ואבני מלואים שם ובש"ך ח"מ סי' נ"א ס"ק א' ובנתיבות שם בד"ה עוד כתב הש"ך דנ"מ אם יבוא אותו כו'. והדברים ארוכין ואכמ"ל:
וע"פ דברי המרדכי בשם הראבי"ה דכתב בהך דאם שתקו היורשים לצוואתו דהוי כהודאה דאף אם ליכא עדים רק דמודים שכך היה דמוציאין מהם וכמש"כ הסמ"ע בשמו כנ"ל. יש לסתור עפ"ז למה שרציתי לומר לעיל דהא דאמרו כן זהו משום דהוי בגדר רוב ובצירוף חזקת חיוב כו' כנ"ל. דא"כ ה"ל להיות נאמנים לומר דשתקו מפני איזה אמתלא כו' במיגו דהא לא שייך לומר דה"ל מיגו במקום עדים דהא לא הוי כהודאה ברורה רק משום רוב וחזקת חיוב ובוודאי נאמן במיגו נגד הרוב וחזקת חיוב והא מצינו בב"ב (דף ה') דאף נגד חזקה דתוך זמנו איבעיא דלא איפשיטא אם נאמן במיגו וה"ל איבעיא דלא איפשיטא דאין מוציאין ממון מהמוחזק וכמבואר בח"מ סי' ע"ח סעיף א' והא חזקה תו"ז עדיפא מרובא וכש"כ דלא גרוע מן רובא והרי התם יש חזקת חיוב ג"כ ואפ"ה נאמן להחזיק ממונא ע"י מיגו א"כ ה"ה וכש"כ בכל רוב וחזקת חיוב דנאמן להחזיק ממונא ע"י מיגו ואין מוציאין ממנו. ועיין בכללי מיגו של האו"ת ס"ק צ' צ"א צ"ב מש"כ שם מזה בענין מיגו במקום מנהג וקצרתי. והעיקר בכוונת המרדכי והרמ"א בהא דשתקו לצוואתו דכתבו דה"ל כהודאה דוודאי כוונתם דה"ל הודאה גמורה וע"כ לא מהני מיגו נגדו:
ולדינא העיקר כמו דפסק הרמ"א דאם שתקו לצוואתו ה"ל כהודאה אף בשתקו מתחלה עד סופו ואף דהט"ז והאו"ת לא פסקו כן עכ"ז הא לפי מה שכתבתי לתרץ קושיות הט"ז אתי שפיר פסק הרמ"א לדינא וכן הכריע הנתיבות לדינא ואף שבעיקר תירוץ וסברת הנתיבות כתבתי לבאר דזה אינו לדינא עכ"ז הא העלתי טעם אחר לחזק דברי הרמ"א וע"כ קיי"ל כן לדינא. וכן העלתי לעיל להוכיח דהיכא דיש דררא דממונא דנולד לנו הספק בלא טענותיהם ותובעו הבע"ד והוא שותק דבזה אמרינן שתיקה כהודאה דמי אף בשתק מתחלה עד סופו משום דבכה"ג לא שייך לומר לא חששתי להשיבך. וכעין זה מוכח בהא דכתובות (דף י"ד ע"ב) דקרו לי' ממזר ושתק פסול דשתיקה כהודאה וכתב הטור באה"ע סי' ב' בשם הר"י דזהו דוקא בנתערב פסול במשפחה כו' וכ"כ הבית יוסף שם בשם הרמב"ן והרשב"א. והב"ח כתב שם דזהו ע"פ גירסת התוס' בשם הר"ת דגריס התם איזהו עיסה כו' וכ"כ המ"מ ברמב"ם פ' י"ט ה' איסורי ביאה ה' כ"ב והובא באה"ע סי ב' סעי' ד' בשם י"א דוקא משפחה שנתערב בה א' מהפסולים בזה אמרו דאם קרו לי' ושותק דנפסל אבל אדם אחר שקורין לו ושותק אין בכך כלום. ונלע"ד דטעמם הוא ג"כ כעין מש"כ דהיכא דאין שם לידת הספק בזה אמרינן שתיקה לאו כהודאה דמי משום דיכול לומר לא חששתי להשיבך וכדאמרו בקידושין (דף ע"א ע"ב) שתיקותא דבבל היינו יחוסא. אבל היכא דנולד לנו הספק בל"ז כמו הא דנתערב פסול א' בהמשפחה א"כ בכה"ג לא שייך לומר לא חששתי להשיבך ואדרבה ה"ל להשיב ע"כ אמרו בזה דשתיקה כהודאה ואף אם נשאת תצא בזה וכמש"כ הב"ש בסי' ב' ס"ק י"ב. וזהו מסייע לדברינו ויש לי להאריך בכ"ז וקצרתי. ועיין במה שכתוב בחידושי מזה הענין בסעי' ז' לקמן:
ב (שם סעיף ז):
הא דמהני אתם עידי דוקא כשתבעו מנה וא"ל הן כו' אבל בשתק מתחלה עד סופו יכול לומר לא חששתי להשיבך:
ענף א:
והנה ביו"ד סי' קכ"ז סעי' א' דהאומר לחבירו נתנסך יינך בפניך והבע"ד שתק דשתיקה כהודאה דמי וכתב הט"ז שם בס"ק ב' דהא דח"מ סי' פ"א סעי' ז' דיכול לומר לא חששתי להשיבך בשתק מתחלה עד סופו דשא"ה לענין הודאת ממון אבל בענין איסורים אין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור כו' עכ"ל הט"ז. ועיקר המקור דאמרינן בע"א נאמן באיסורין היכא דשותק הבע"ד משום דשתיקה כהודאה הוא ביבמות (דף פ"ח) בע"א א"ל אכלת חלב והוא שותק וכן הוא בקידושין (דף ס"ו) בע"א א"ל אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע והלה שותק דנאמן וכן הוא בכריתות (דף י"א) ועיין בתוס' כריתות שם ד"ה ואשה אומרת כו' ובתוס' יבמות שם ד"ה דשתיקה כהודאה כו'. ולפי דברי הט"ז דלכן אמרו דבאיסורין הוי שתיקה כהודאה ואינו יכול לומר לא חששתי להשיבך משום דלא ה"ל לשתוק באומרים עליו שהוא שותה איסור. א"כ מוכח דסברת הט"ז הלז שייך גבי בכל הנך דמצינו והוא דבא"ל אכלת חלב והוא שותק דאף דמיירי באכילת שוגג ובענין העבר בע"כ מוכח דגם זהו מגונה לומר עליו דאכל מכבר דבר האסור אף דהיה שוגג וכעין סברת התוס' חולין (דף ה' ע"ב) ד"ה צדיקים עצמן כו'. והא דא"ל שורך נרבע דמיירי בהקרבתו למזבח ולא בענין אכילת אדם בע"כ מוכח לפי סברת הט"ז דאף דהשתיקה היה שלא בענין מה דקיימי לאכילה אפ"ה אמרו בזה דשתיקה כהודאה דמי דלא ה"ל לשתוק כיון דאומרים עליו שעשה דבר איסור עכ"פ דגם זהו מגונה ולא ה"ל לשתוק ושאני ענין ממונא דבזה אינו מגונה כיון דלא עשה מעשה האיסור רק היה בשוא"ת וידוע מה דאמרו אשתמוטי קא מישתמט כו'. וע"כ שתק דלא חש להשיבו ולכן אמרו בזה שתיקה לאו כהודאה כן נראה לפי דברי הט"ז: ולפ"ז יש לדון דאם תובע לחבירו גזלת ממני והנתבע שותק מתחלה עד סופו דבזה י"ל דשתיקה כהודאה דמי. וגם אפשר לומר דאף היכא דלא אמר התובע אתם עידי ג"כ לא שייך לומר משטה היכא דא"ל הן דלא שייך להודות על דבר גזלה ורק בחוב הלואה מצינו דאומרים בזה משטה. אך בתובעו כי גזלת ואומר אתם עידי והנתבע שותק מתחלה עד סופו כיון דאם היה מודה בוודאי לא שייך לומר משטה ע"כ י"ל דה"ה בשותק מתחלה עד סופו דאמרינן בזה שתיקה כהודאה דכיון דמגונה לומר דעשה איסור בקום ועשה ע"כ לא ה"ל לשתוק וכדמוכח לסברת הט"ז דאף בענין דלאו בר אכילה וגם הוי ענין עבר דג"כ אמרו בזה שתיקה כהודאה משום דה"ל לחוש ולא לשתוק ורק בתבעו חוב פקדון או הלואה כיון דבזה לא עשה מעשה איסור בקום ועשה על כן אמרינן דלא חש להשיבו ולכן שתק. ועפ"ז אתי שפיר הא דב"מ (דף ל"ז) דאמרו התם דקא תבעו ליה, והלה מה טוען רב יהודה אמר רב הלה שותק רב מתנה אמר רב הלה צווח מ"ד הלה צווח אבל שתיקה כהודאה ומ"ד הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה מצי א"ל האי דשתקי לכל חד דאמינא דילמא האי הוא וחזינן דחד מ"ד ס"ל שתיקה כהודאה ואף מ"ד דס"ל שתיקה לאו כהודאה הטעם הוא משום דמצי א"ל דהאי דשתיק הוא דאמינא כו' אבל לא משום הטעם דלא חששתי להשיב א"כ תקשה מן התם על הא דאמרו הכא דיכול לומר לא חששתי להשיב ולכן בשתק מתחלה עד סוף לא הוי שתיקה כהודאה. אבל לפי מש"כ ע"פ סברת הט"ז דהיכא דאומרים עליו דעשה איסור ושתק דכיון דהוי דבר מגונה ע"כ שתיקה כהודאה א"כ אתי שפיר הא דב"מ הנ"ל דהא התם מיירי בתבעו גזלתני דכיון דאומרים עליו דעשה איסור בקום ועשה לא ה"ל לשתוק וע"כ אמרו בזה שתיקה כהודאה ויהי' מזה ראי' לסברת הט"ז:
אכן באמת עיקר קושיות הט"ז אינו קשה דהא מבואר בתוס' קידושין (דף ס"ו ע"א) בד"ה רבא א' כו' דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמי אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני' לי' וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני' לי' דע"א א"נ בדבר שבערוה עכ"ל התוס'. וכ"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) ד"ה דשתיקה כהודאה דמי פי' כיון דשתק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש כו' דא"כ אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק כו' ועוד אם הוא הודאה ממש לא הוי שייך למימר התם נאמן העד כו' עכ"ל התוס'. ועיין בכריתות (דף י"א ע"ב) בתוס' ד"ה ואשה אומרת כו'. והובא דברי התוס' הללו בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק יו"ד וז"ל שתיקה כהודאה לאו כהודאה ממש דא"כ פשיטא וגם לא היינו צריכים לנאמנות העד ועוד דמוכח בפ' האומר דבע"ד גזלן אפילו שותק א"נ אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' כו' עכ"ל הש"ך. הרי להדיא דגם באיסורין לא הוי שתיקה כהודאה ממש אלא עיקר הטעם דלכן ע"א נאמן באיסורין אם הבע"ד שותק דכיון דשותק נראה מזה שיש רגלים לדבר וע"כ נאמן העד בכה"ג. ויש להסביר זה ביתר ביאור דהא היכא דלא איתחזק נאמן ע"א מן הדין רק היכא דאיתחזק היתירא א"נ ע"א אבל היכא דיש רגלים לדבר מחמת שתיקתו איתרע לי' החזקת היתר וכעין דברי התוס' בחולין (דף ט' ע"ב) ד"ה התם הלכתא גמירי כו' שכתבו דכיון דקינא ונסתרה יש רגלים לדבר ואיתרע לה חזקתה ע"ש. ולכן כיון דע"י שתיקתו הוי רגלים לדבר ואיתרע ליה החזקת היתר ע"כ נאמן ע"א לעשות זה לוודאי איסור. וכעין זה כתב בפתחי תשובה ליו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"א בשם הנו"ב והפני יהושע דהיכא דאיתרע חזקה נאמן ע"א. וע"כ אינו קשה למה שהקשה הט"ז מן הא דיו"ד על הא דח"מ משום דאדרבה מוכח ביו"ד שם דשתיקה לא הוי הודאה ממש רק משום רגלים לדבר אתינן עלה א"כ הכא בממונא אף דיש רגלים לדבר ע"י שתיקתו ג"כ אין להוציא מהמוחזק ע"י רגלים לדבר ואין כאן שום סתירה מן יו"ד לח"מ וע"כ אין לבנות יסוד ע"פ קושיות הט"ז:
ענף:
וכן יש להוכיח מן כתובות (דף י"ד ע"ב) דאמרו דכל פסול דקרי ליה ושתיק פסול משום דשתיקה כהודאה כמש"כ רש"י שם. וכן פסקו ברמב"ם ה' איסורי ביאה פ' י"ט ה' כ"ב ובטור וש"ע אה"ע סי' ב' סעי' ד'. ולכאורה יש להוכיח מזה דאמרינן שתיקה כהודאה ודלא כמבואר הכא דשתק מתחלה עד סופו לא הוי שתיקה כהודאה. ואפשר לחלק דשאני פסולי קהל או פסולי כהונה דה"ל לחוש ולהשיב ולא לשתוק שלא יוציאו לעז עליו ע"כ אמרו בזה שתיקה כהודאה משא"כ בתביעת ממון י"ל דלא איכפת ליה כ"כ וע"כ אינו ראיה מהתם. וכן לשיטת הטור בשם הר"י והבית יוסף שם בשם הרמב"ן והרשב"א דס"ל דדוקא במשפחה שנתערב בה פסול בזה אמרו דאם קרו ליה פסול ושתק מיפסל והובא ברמ"א שם. א"כ אדרבה מוכח מהתם דשתיקה לא הוי כהודאה משום די"ל דלא חש להשיבו רק כשנתערב בה פסול אז י"ל דה"ל לחוש ולהשיב ומדשתק אמרו בכה"ג דוקא דשתיקה כהודאה וכמש"כ בחידושי לעיל בסי' הלז סעי' ב' בסופו. וכן לשיטת יש אומרים דהובא ברמ"א שם בשם הר"נ דלא אמרינן שם שתיקה כהודאה רק במי שצווח על פסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. א"כ גם לפ"ז מוכח מהתם דשתיקה לא הוי כהודאה. אבל לפי שיטת הרמב"ם והש"ע שם נראה דס"ל דשתיקה כהודאה כנ"ל אלא דיש לחלק דשאני פסולי קהל דה"ל לחוש כנ"ל:
אכן לפי מש"כ לבאר דבהא דיו"ד בע"א באיסורין ושותק דזה לא הוי הודאה ממש רק דהוי רגלים לדבר ואיתרע ליה החזקה כנ"ל. ע"כ אתי שפיר בפשיטות הא דכתובות דהא כתב הרמב"ם שם בפ' י"ט ה' א"ב ה' כ"ב כל שקורין לו ממזר ושותק כו' חוששין לו כו' ואין נושאין אא"כ בודקין כו' וכתב המ"מ שם דמפרש רבינו שהוא כמו משפחה שקרא עליה ערעור דבבדיקה סגי דלא להוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב פסול במשפחה זו וכמש"כ רבינו למעלה כו' עכ"ל המ"מ. וכ"כ הטוש"ע באה"ע סי' ב' סעי' ד' דכל שקורין לו ממזר ושותק כו' דבדיקה מהני. והבית מאיר שם כתב דהך שתיקה כהודאה דהתם לא הוי הודאה ממש דא"כ לא היה מהני הבדיקה אלא דהשתיקה כהודאה דאמרו שם הוא רק להצריכה בדיקה מספק כו'. אך לא כתב טעם לזה. אכן לפי מש"כ א"ש זה בפשיטות משום דבאמת הא מוכח דשתיקה לא הוי כהודאה ממש הכא בממונא. וכן התם ביו"ד סי' קכ"ז גבי איסורין לא הוי כהודאה ממש רק אמרינן דמחמת שתיקתו הוי כמו רגלים לדבר ואיתרע ליה החזקה. א"כ אתי שפיר בפשיטות מה דאמרו התם בכתובות דאם קרו ליה ממזר ושתיק דבעינן בדיקת המשפחה כיון דאיתרע ליה החזקת כשרות. אבל בדיקה מהני ולא אמרינן דשויי' נפשיה חד"א משום דלא הוי כהודאה ממש. ולקמן יתבאר עוד מה די"ל בהא דכתובות הנ"ל:
נחזור לענינינו דנתבאר דאף היכא שאומרים עליו ששותה דבר האסור כמו בנתנסך יינך וכה"ג אפ"ה אמרו דשתיקה לאו כהודאה ממש א"כ ה"ה היכא דתובע מחבירו גזלתני וכה"ג אף דהוי דבר האסור ומגונה אפ"ה אמרינן שתיקה לאו כהודאה. ואין סברא לחלק דשא"ה בנתנסך יינך דבעת שאמרו לו כן עדיין לא נעשה האיסור. והא דע"א אומר אכלת חלב שא"ה דמיירי בשוגג אבל במזיד שאני. דאין סברא לחלק ביניהם עפ"ז דהא כמו דחזינן בנתנסך יינך וכה"ג דקיימי לשתי' או לאכילה והוי דבר מגונה דיאכל וישתה דבר האסור אפ"ה אמרו בזה דשתיקה לאו כהודאה ממש. א"כ ממילא ה"ה בטענו גזלתני אף דהוי דבר מגונה מ"מ לא הוי שתיקה כהודאה ממש ואין לחלק ביניהם כלל. וידעתי מה די"ל דאף לדברי הט"ז הלז יש מקום לחלק דשאני היכא דיעשה איסור להבא לפי דברי העד דזהו מגונה ביותר מן מה דתבעו גזלתני דמה שעבר עבר. ומש"כ לעיל לדחות זה החילוק ע"פ הא דע"א אומר אכלת דהוי ג"כ ענין עבר. די"ל דהתם גבי ע"א אומר אכלת חלב ג"כ הוא ענין להבא כמו דאמרו בקידושין (דף ס"ו ע"א) דאי אשמועינן קמייתא דאכלת חלב אי לאו דקים ליה בנפשיה חולין בעזרה לא הוי מייתי כו'. אך באמת יש לדחות זה. ואין מן הצורך להאריך בזה כיון דנתבאר דאין לבנות יסוד ע"י קושיות הט"ז ואדרבה מוכח דאף גבי דבר איסור במידי דבר שתיה ואכילה כמו הא דנתנסך יינך ונטמאו טהרותיך דלא הוי שתיקה כהודאה ממש א"כ ה"ה הך דתבעו גזלתני ושתק מתחלה עד סופו ג"כ לא הוי שתיקה כהודאה ממש ואין לנו מקור לחלק ביניהם. והא דב"מ (דף ל"ז) בתבעו גזלתני והוא שותק דאמרו בזה שתיקה כהודאה י"ל דשא"ה דהא מיירי התם דידוע דלאחד מהתובעים גזל בוודאי והספק הוא למי מהם גזל א"כ בכה"ג לא ה"ל לשתוק ולא שייך לומר בזה דלא חששתי להשיב וכעין הא דכתבתי לעיל סעי' ב' בסופו ע"פ הא דב"ק (דף צ"ו) וב"מ (דף ק') וע"פ הא דכתובות (דף י"ד). ושיטת הטור בשם הר"י והב"י בשם הרמב"ן והרשב"א דדוקא בנתערב פסול בהמשפחה בזה אמרו שתיקה כהודאה וע"כ אף אם נשאת תצא וכמש"כ הב"ש בסי' ב' סעי' ד' סוף ס"ק י"ב דבכה"ג הוי שתיקה כהודאה ממש וכמש"כ הבית מאיר שם. והטעם הוא כמש"כ לעיל דכיון דהוי עכ"פ מקום לידת הספק ע"כ לא ה"ל לשתוק וה"ל לחוש להשיב בכה"ג וכמש"כ לעיל בארוכה. וע"כ ה"ה בהך דגזל מחמש ב"א ואינו יודע מאיזה מהם גזל כיון דיש לפנינו עכ"פ מקום לידת הספק ע"כ לא ה"ל לשתוק ולכן אמרו בזה שתיקה כהודאה ממש. ועיין בשיטה מקובצת לב"מ שם. אבל היכא דלא הוי שום לידת הספק בזה שפיר י"ל דאף בתבעו גזלה וכה"ג ושותק דגם בזה אם שתק מתחלה עד סופו הדין הוא דשתיקה לא הוי כהודאה: והנה לעיל העירותי בהא דכתובות (דף י"ד ע"ב) דאמרו דאם קרו ליה פסול ושתיק פסול משום דשתיקה כהודאה כמש"כ רש"י שם ואף דהכא אמרו דשתיקה לאו כהודאה. וכתבתי לעיל לחלק בכמה חילוקים היינו דשאני פסול יוחסין דלא איבעי לשתוק שלא יוציאו לעז עליו ע"י שתיקתו. ויש להסביר זה ביותר לפי דברי הראב"ד בהשגות להרמב"ם פ' י"ט ה' איסורי ביאה הל' כ"ב והובא בהרמ"א לאה"ע סי' ב' סעיף ד' דכ"ז בדורות הראשונים כו' ע"ש וקצרתי. או דיש לחלק דאף דשתיקה לאו כהודאה ממש אבל רגלים לדבר הוי ואיתרע ליה עי"ז החזקת כשרות וכמש"כ לעיל. או לפי שיטת הסוברים דכ"ז במשפחה שנתערב בה פסול וכמש"כ לעיל. וכעת ראיתי דאין שום ראיה כלל מהתם לנ"ד דהא בסוף הסוגיא דהתם מסקי דממזר וצווח חלל ושותק פסול והאי דאשתיק סבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל ופי' רש"י דאם יצווח יכריזו עליו ויוודע פסולו כו'. והתוס' שם ד"ה מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל כו' כתבו להקשות דמה צריך לה"ט לימא הא דשתיק משום דאודויי קא מודי דהא ממזר ושותק פסול משום דשתיקה כהודאה כו'. וי"ל דה"פ סבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל כו' וסבור אם יצווח יחזרו לברר הדבר ויפסלוהו וטעם זה שייך גם בממזר שותק לת"ק ולא נאמר דשתיקה כהודאה וכן פי' בקונטרס עכ"ל התוס'. וכתב המהרש"א שם לפרש כוונתם דלעיל גבי ממזר פשיטא ליה לתלמודא ה"ט דודאי הוא חש ומונע א"ע מלצווח כדי שלא יתברר ויהיה פסול מקהל ישראל אלא הכא אפילו גבי פסול כהונה יש לחוש לזה שהוא מונע עצמו מלצווח כו' עכ"ל המהרש"א. וזה לשון הבית מאיר באה"ע סי' ב' סעיף ד' ומה שמסיימי התוס' סוף ד"ה מסתייע ולא נאמר דשתיקה כהודאה די"ל דלא נאמר שתיקה כהודאה בלי טעם אלא מטעמא מדחזינן דמתיירא פן יוודע פסולו בבירור ש"מ דאמת הוא והוי הודאה דאל"כ הא רש"י פי' בהת"ק הטעם משום הודאה ולא מקשו עליו וע"ש במהרש"א עכ"ל הבית מאיר:
וכן כתב בשיטה מקובצת שם לפרש לדברי התוס' בזה"ל דלכ"ע לא מיפסל בשתיקתו מטעם הודאה אם לא שיש טעם לפוסלו מחמת שתיקתו וה"פ מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל פי' מקהל כהונה כו' וירא שאם יצווח יחזרו לברר הדבר ויוודע פסולו עכ"ל השמ"ק. והובא באבני מלואים סי' ב' סעי' ד'. הרי להדיא דאף בהא דקרו ליה פסול ושתיק דלא אמרינן בזה ג"כ דשתיקה כהודאה רק משום דיש הוכחה משתיקתו ויש לנו טעם לפוסלו אבל אם לא היה לנו הוכחה וטעם משתיקתו אז אמרינן גם בזה דשתיקה לא הוי כהודאה. וראיתי באבני מלואים שם דהקשה ע"ז דהא קיי"ל בכל דוכתי דשתיקה כהודאה אע"ג דאין הוכחה משתיקתו אלא משום דאדם נאמן על עצמו. אבל באמת אין זה קשה דהא מבואר להדיא הכא דבשתק מתחלה עד סופו לא הוי שתיקה כהודאה משום די"ל לא חששתי להשיבך. והא דיו"ד סי' קכ"ז בע"א נאמן באיסורין לפי מש"כ דשם הטעם דע"י שתיקתו הוי כמו רגלים לדבר ואיתרע ליה החזקה. י"ל דשא"ה דהעד העיד בתורת עדות אבל הכא דקרו ליה פסול בדרך מריבות וקטטות לא הוי זה אף רגלים לדבר ולא איתרע ליה החזקה כלל. וע"כ הוכרחו לומר בהא דקרו ליה פסול ושתיק דמיפסל משום דיש לנו הוכחה וטעם משתיקתו. והנה לפי שיטת הר"נ בכתובות שם דהובא ברמ"א לאה"ע סי' ב' סעיף ד' שכתב דלא אמרינן שתיקה כהודאה התם אא"כ צווח על פסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. משום דמפרש למה דאמרו שם ממזר צווח חלל ושותק דבפסול ממזר צווח ובפסול חלל שותק אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. והובא שיטה זו בפני יהושע לכתובות שם בתוס' ד"ה ממזר צווח כו' וכתב דע"פ דברי הר"נ מתורץ קושיות התוס' שם וכתב לפרש כן בכוונת רש"י שם. וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל לאה"ע סי' ב' ס"ק כ"ג דגם רש"י ס"ל כהר"נ ובזה מתורץ קושיות התוס' שם וכנ"ל. א"כ נראה לכאורה לפי שיטה זו דאף באינו שותק מתחלה עד סופו דגם בכה"ג לא הוי שתיקה כהודאה רק מטעמא דיש הוכחה וטעם לשתיקתו דסבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל ואם יצווח יחזרו לברר הדבר ביותר וכדאמרו בסוף הסוגיא שם האי טעמא. אך י"ל בזה דאם היה במעמד אחד דקרו ליה ממזר וצווח חלל ושותק דבכה"ג הוי שתיקה כהודאה אף היכא דלא הוי הוכחה וטעם. והא דמסקי בסוגיא ה"ט דמסתייע. הוא היכא דאם קורין לו ממזר מכבר היה צווח ועכשיו דקרו לי' חלל שותק דבכה"ג בעינן הטעם דסבר מסתיי' כו'. וכן נראה מן דברי המהרי"ט לכתובות (דף י"ד) שכתב להוכיח כדברי הר"נ הלז מן הא דכתובות (דף צ"ה) דכתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה לו איבדה כתובתה משום דאם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד וה"ה בזה ע"ש במהרי"ט. ולפי זה הדין נותן אף לפי שיטה זו דגם אם לא הי' באותו מעמד אלא היה כן בזמנים מחולקים דאם קרו ליה ממזר צווח ובפסול חלל שותק דגם בכה"ג ס"ל שתיקה כהודאה. א"כ בעת דקרו לי' חלל שותק אז מתחלה עד סופו דהדין נותן דלא הוי שתיקה כהודאה כה"ג ע"כ מסקי להטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל כו':
ע"כ לכל השיטות מוכח מן הך סוגיא דאף היכא דקרו ליה פסול ושתיק לא הוי שתיקה כהודאה אף דיש בזה חשש לעז ע"י שתיקתו אפ"ה י"ל דלא חשש להשיבו וע"כ הוכרחו להטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל וכמש"כ השמ"ק והבית מאיר בכוונת דברי התוס' ופשט הסוגיא. א"כ אדרבה הוי סייעתא מן סוגיא זו למה דאמרו הכא דשתיקה לא הוי כהודאה. ואף דהתם בכתובות דיש חשש דע"י שתיקתו יוציאו עליו לעז אפ"ה חזינן דאמרו שתיקה לא הוי כהודאה א"כ ה"ה הכא. וגם כש"כ דאף בממונא לא הוי שתיקה כהודאה בשתק מתחלה עד סופו. ואין סברא לחלק בסברות דחוקות בזה: אמנם עיקר הסברא דאמרו התם בכתובות דשתיקה לא הוי כהודאה רק דשא"ה דהוי הוכחה וטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל וחשש למצווח שמא יחזרו לברר פסולו ביותר וכמש"כ השמ"ק כנ"ל והבית מאיר. דדבר זה צריך ביאור דכיון דחזינן הכא דס"ל דשתיקה לא הוי כהודאה אף דיש שם חשש הוצאות לעז עליו מ"מ י"ל דלכן שתק משום דלא חש להשיבו [אף דהיה בדורות הראשונים וכמש"כ הראב"ד והרמ"א שם]. א"כ ממילא אין לנו הוכחה וטעם במה דאמרו סבר מסתיי' ולכן לא צווח דשמא יחזרו לברר הדבר ביותר. דמנלן לנו דמה דשתק היה זה משום ה"ט דסבר כן הא י"ל דלכן שתק משום דלא חשש להשיבו א"כ אין לנו הוכחה וטעם וע"כ עצם סברת הש"ס והתוס' מוקשה מאוד. ואף דהאבני מלואים שם ס"ק ב' כתב לבאר זה לפי שיטת הח"מ דשתיקתו מהני להכשיר המשפחה. אבל לפי שיטת הב"ש שם ס"ק י"א וס"ק י"ב דשתיקתו לא מהני להכשיר המשפחה תקשה כן. וגם עיקר דברי האבני מלואים אין לו הבנה כ"כ. וידעתי מה דיש לדחוק בכ"ז אבל באמת פשט הענין מוקשה בסברא ואין לזה הבנה כ"כ:
ענף ד:
וע"כ :
נלע"ד לפרש פשט הסוגיא הלז והוא די"ל דעיקר הכלל שכתבו הכא דשתיקה לא הוי כהודאה שיכול לומר לא חששתי להשיבך וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק י"ד להוכיח כן מן שבועות (דף ל"ח) ע"ש. דיש לומר דעיקר הטעם הוא ע"פ מה דכתב האו"ת בכללי מיגו ס"ק ק"ט בפלוגתת הראשונים דהובא באה"ע סי' קנ"ב סעיף ו' דאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר כו' וי"א דוקא כשאומרת כך בתכ"ד כו' וכתב הב"ש שם דלדיעה קמייתא אפילו לאחר כ"ד נאמנת לפרש דבריה הראשונים כו'. והעלה האו"ת שם דלשיטת הסוברים כן נאמנים במיגו למפרע לפרש דבריו הראשונים וכן הוא שיטת הרא"ש ורש"י בכתובות ועיין בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ד והדברים ארוכין ואכמ"ל. והנה לפי שיטת הסוברים דנאמן במיגו אף לאחר כ"ד לפרש דבריו הראשונים יש להסביר לפ"ז דהא דנאמן לומר דלכן שתקתי לפי דלא חששתי להשיב דבאמת זהו טענה גרוע אך ע"י מיגו דהיה לו למפרע להכחישו ולומר להד"ם או פרעתי אז בתכ"ד בעת שתבעו דנאמן עכשיו לפרש למה דשתק למפרע דנסתפקנו בכוונת שתיקתו אם היה כהודאה או דזה היה משום דלא חשש להשיבו דנאמן ע"י המיגו שהיה לו למפרע לפרש כוונת שתיקתו דלכן שתק משום דלא חשש להשיבו. וכיון דעיקר נאמנותו לומר דלא חששתי להשיבך זהו ע"י המיגו דהיה בידו למפרע להיות צווח ע"כ אתי שפיר בפשיטות הך דכתובות (דף י"ד) דאמרו בהא דקרו לי' פסול ושתיק דמיפסל משום דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל דחשש להיות צווח דעי"ז יחזרו לברר הדבר ביותר. והקשיתי דאם נימא דלולי זה לא הוי אמרו שתיקה כהודאה משום הטעם דלא חשש להשיבו א"כ גם בהטעם דאמרו מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל דעדיין אינו מספיק זה הטעם דהא מנלן הוא דמה דלא צווח היה מפני שחשש שיחזרו לברר הדבר ביותר ע"י צוויחתו הא יש לומר דלכן שתק לפי דלא חשש להשיבו ומוקמינן ליה על חזקת כשרותו ואין לנו כח להוציאו על ידי זה מחזקת כשרותו ומה שיש לדחוק בזה אין רצוני להאריך לפי שאין מתקבל על לבי כל כך. אכן לפי האמור אתי שפיר בפשיטות דכיון דעיקר הטעם דשתיקה לאו כהודאה משום דנאמן לומר לפרש כוונת שתיקתו דלכן שתק לפי דלא חש להשיבו במיגו דאי בעי היה מכחישו מיד. ע"כ הכא בקרו ליה פסול ושתק לא שייך להאמינו במיגו דאי בעי היה צווח מיד די"ל דלכן לא צווח משום דסבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל והיה מתיירא שאם יצווח יחזרו לברר פסולו ביותר ע"כ יותר טוב לו לשתוק וכיון דבטענה דהאידנא טוב לו ביותר מן טענת מיגו ע"כ לא שייך להאמינו במיגו וכדאמרינן בכללי מיגו דהיכא דהטענת מיגו הוי גריעותא לי' מן הטענה דטוען עכשיו דלא מהימנינן לי' במיגו. ובאמת לפי שיטת התוס' וסייעתם דס"ל דאף לפרש דבריו לא מהימנינן לי' במיגו למפרע וכמש"כ באו"ת שם. [ועיין בתוס' כתובות (דף כ"ב ע"א) ד"ה מנין להפה שאסר כו' ובתוס' כתובות (דף פ"ה) ובב"ב (דף ל') בתוס' ד"ה לאו קמודית כו']. בע"כ מוכרח לדחוקי בפשט הסוגיא דכתובות (דף י"ד) במה דאמרו מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל. אבל לפי שיטת הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש דבריו הראשונים כנ"ל אתי שפיר פשט הסוגיא זו. וא"צ לדחוקי בפשט הסוגיא ובאמת יהיה מזה הסוגיא סייעתא לשיטת הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש לדבריו הראשונים:
ונתבאר דאדרבה מסוגיא דכתובות (דף י"ד) יהיה סייעתא דשתיקה לאו כהודאה דדוקא משום דאמרו סבר מסתיי' דלא מפקי' לי' מקהל כו' אבל לולי זה לא היה מיפסל. וגם נתבאר דמוכח מסוגיא זו דעיקר הטעם דשתיקה לא הוי כהודאה הוא משום דנאמן במיגו שהיה לו למפרע לפרש לכוונת שתיקתו דלכן שתק לפי דלא חשש להשיבו. ואף דלפי שיטת הסוברים דאינו נאמן במיגו למפרע אף לפרש דבריו הראשונים ליכא למימר כן ובאמת לפי דבריהם יצטרך לפרש פירוש אחר בפשט הסוגיא הלז. אבל לפי שיטת הסוברים דנאמן ע"ז אף במיגו למפרע ויהיה אתי שפיר פשט הסוגיא בפשיטות לפ"ז ע"כ שפיר י"ל כן. ואף בלא ראיה מוכרחת אפשר לומר ולהסביר למה דאמרו דשתיקה לאו כהודאה ונאמן לומר לא חששתי להשיבך דזהו מפני המיגו למפרע שהיה לו אז בעת שתיקתו אבל לא מפאת טענת עצמו ונפקא מינה מזה לכמו דיתבאר לקמן. וגם אף דיהיה ספיקא מזה מ"מ כיון דאפשר לדון כן א"כ קשה להוציא ממון מן המוחזק היכא דתלוי בזה ובפרט דמן פשט הסוגיא דכתובות הלז נראה כן בפשטות. והא דיו"ד סי' קכ"ז סעי' א' דע"א נאמן באיסורין היכא דהבע"ד שותק ולא מהימן לומר דשתקתי ע"י המיגו למפרע דהיה לו אז להכחישו היינו משום דכיון דהאמינתו התורה לע"א במקום דשותק הבע"ד דהוי רגלים לדבר כנ"ל. ונגד ע"א במקום דנאמן מה"ת ה"ה כשנים לא מהני מיגו נגדו דה"ל כמו מיגו במקום עדים דלא אמרינן וכמש"כ לעיל בחידושי לסי' הלז סעי' ב' בארוכה מזה. ואדרבה עפ"ז יש ליישב קושיות הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' במה שהקשה דמפני מה בממון אמרינן בסי' פ"א דשתיקה לא הוי כהודאה ואלו באיסורין אמרינן דשתיקה כהודאה. אכן לפי מה דנתבאר דיש לדון לפי הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש כוונת שתיקתו כו' אבל לא מפאת טענת עצמו. א"כ א"ש בפשיטות הא דאמרו הכא בממון דנאמן לומר דשתקתי לפי דלא חששתי להשיבך דזהו ע"י המיגו למפרע. אבל התם בע"א נאמן באיסורין כיון דהתורה הימני' ה"ל ע"א כמו ב' עדים דאינו נאמן במיגו נגדם וה"ה דאינו נאמן במיגו להכחיש להע"א כיון דא"נ בטענת עצמו נגדו. כן י"ל לפי שיטה זו. אך כבר נתבאר בל"ז דאינו קשה לקושיות הט"ז הלז. והא דכתב המרדכי בסנהדרין פ"ג והובא לעיל בסמ"ע ס"ק ח' דאפילו ליכא עדים על שתיקתו אם מודה שכן היה א"נ במיגו שא"ה דשם הוי השתיקה כהודאה ממש וכמש"כ בחידושי שם. אבל במק"א שפיר יש לדון דהא דאמרו שתיקה לאו כהודאה דמי דזהו מהצד מיגו למפרע כנ"ל:
ענף ה:
ובעיקר דברי המחבר דמחלק דדוקא בשתק לבסוף בעת שאמר התובע אתם עידי בזה אמרו שתיקה כהודאה כיון דמתחלה לא שתק אלא אמר הן אבל בשתק מתחלה עד סופו בכה"ג לא הוי שתיקה כהודאה וכ"כ הטור והבעה"ת. יש לדון בזה הרבה והוא דהנה הט"ז לעיל סעי' ב' כתב דהמרדכי פ' ז"ב לא ס"ל כן וכ"כ האו"ת לעיל בס"ק ט'. ובאמת מצינו כעין חילוק הלז בכתובות (דף י"ד ע"ב) בממזר צווח חלל שותק כו' דכתב הר"נ בשם שיטה אחת דמפרשי דכוונת הגמ' הוא דכשצווח על פסול אחר ושתק בהאי מוכח דהאמת הוא כן כו' והובא שיטה זו באה"ע סי' ב' סעי' ד' בשם י"א דלא אמרינן שתיקה כהודאה אא"כ צווח על פסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה עכ"ל. והפני יהושע בכתובות שם כתב דע"פ דברי הר"נ מיושב קושיות התוס' שם בד"ה ממזר כו' וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"ג דכ"כ רש"י ועפ"ז מתורץ קושיות התוס' הלז. ונידון דידן עדיף מן נידון דהתם דהא שם מיירי אף דלא צווח באותו מעמד רק דצווח בזמן אחר כשקורין לו ממזר. אבל אם צווח בזמן אחר ובאותו הזמן כעת שותק מתחלה עד סופו גם בזה אמרינן שתיקה כהודאה. רק אם שותק תמיד לא הוי כהודאה וכמש"כ המהרי"ט לחזק זה ע"פ הראי' מכתובות (דף צ"ה) דכתב לראשון ולא חתמה כו' ע"ש. ואלו הכא הא מתחלה באותו המעמד א"ל הן ואח"ז בעת שאמר התובע אתם עידי שתק בזה הסברא נוטה יותר דנימא שתיקה כהודאה כיון דגילה דעתו דחושש לדברי התובע ומשיב לו ע"כ לא ה"ל לשתוק גם בסוף. וכן משמע הכא דאף אם במעמד אחר דרכו שלא לשתוק אם תובעין ממון ממנו רק באותו המעמד דכעת שתק מתחלה עד סופו דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה. ובאמת יש לחלק בין הא דכתובות להנידון דמבואר הכא בח"מ גבי ממון בחילוקים הרבה וקצרתי:
ונלע"ד להוכיח מן התוס' והרא"ש דס"ל דאין לחלק בין שתק מתחלה עד סופו לשתק בסוף ולא שתק בתחלה. הוא דהתוס' בב"ב (דף ס"ב ע"א) בד"ה מודה רב כו' כתבו פי' בקונטרס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו אע"ג דלקמן שתק רבה לאביי אע"ג דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ליכא למימר הכי כו' וברוב מקומות רב מודה כששתק להם בפ"ק דב"ק. גבי אין שמין כו' ובפ"ק דביצה (דף ו) גבי אפרוח שנולד ביו"ט דא"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב א' רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים וכן בפ' איזהו נשך (דף ס"ט) גבי ספינה כו' משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיבו שתק אלא מפני שהודה עכ"ל התוס'. וכ"כ הרא"ש שם בב"ב פ"ד סי' ב' דהוכיח מכל המקומות הללו וכן מהא דביצה (דף ו') דא"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט מן הטריפה שתיק רב א' רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ואי שתק משום דלא חש להשיבם א"כ מאי בעי רב יוסף מ"ט שתיק רב כו' אלמא שלא שתק רב מפני שלא חש להשיבם עכ"ל. וע"פ אלו הראיות פסק הרא"ש לדינא שם כרב כהנא ורב אסי דיקנה כנגד ראש תור משום דשתק רב דמוכח מכל הראיות הללו דאמרינן דשתיקת רב הוא כהודאה ולא מפני דלא חש להשיבו וכמש"כ התוס' והרשב"ם שם. וכן כתב הרמב"ן בחי' לב"ב שם דיש מביאין ראיה דשתיקה כהודאה דמי מדאמרו בכה"ג במציעא א' רב ספינה אגרה ופגרה כו' ושתיק רב ומקשה רב יוסף מ"ט שתק רב ש"מ הא דשתק משום דאודי להו ולא משום דלא חש להו וכן במסכת ביצה גבי אפרוח וכו' אמרינן הכי כו' עכ"ל הרמב"ן. וכל הראיות הללו הובאו בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' רי"ט סעי' ג' ס"ק ד' והזכיר ג"כ לראייתם מן ביצה (דף ו') הנ"ל ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' קנ"ב:
וזה לשון הגמ' בביצה (דף ו') אפרוח שנולד ביו"ט רב א' אסור כו' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק רב אמר רב יוסף כו' מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים עכ"ל הגמ'. והנה לפי מה דמצינו הכא בח"מ דאמרו לפרש להא דאי' בסנהדרין (דף כ"ט) דאמר רב יהודה א' רב צריך שיאמר אתם עידי ל"ש א' לוה ול"ש א' מלוה ושתיק לוה. דדוקא באמר הלוה מתחלה הן אבל בשתק מתחלה עד סופו יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא הוי שתיקה כהודאה. אלא היכא דחזינן דהשיב לו בתחלה אינו יכול לומר לא חששתי להשיבך כיון דחזינן דחשש להשיבו מתחלה א"כ מפני מה נשתנה דעתו בסופו ע"כ לא מהימן לומר כן ודיינינן בזה דשתיקה כהודאה. א"כ לפ"ז אין מקום לההוכחה שכתבו התוס' והרא"ש והרמב"ן להוכיח דלא נימא דמה דשתק רב היה מפני דלא חשש להשיבם דא"כ איך אמרו בביצה מ"ט שתיק רב כו' דהא י"ל דשתק מפני דלא חש להשיבם כו' כן הוא קוטב ראייתם מהא דביצה דגם הא דביצה הוא בחשבון הראיות דהביאו שם. והא יש לחלק בפשיטות דשאני היכא דשתק רב ולא השיב להם כלל מתחלה עד סופו בזה עדיין י"ל דשתיקתו לא הוי כהודאה רק דלא חש להשיבם כלל משא"כ התם בביצה דחזינן דבאותו מעמד השיב להם על קושייתם דמה בין זה לעגל שנולד ביו"ט ותירץ להם זה הקושיא א"כ מפני מה נשתנה דעתו אז תיכף אח"ז ולא השיבם יותר ע"כ מוכח דמה דשתק זהו משום דהודה להם אבל היכא דמצינו דשתק רב מתחלה עד סופו באותו מעמד עדיין י"ל דשתיקתו לא הוי כהודאה. ומדחזינן דכל הראשונים הללו לא נחתו לחלק כן מוכח דס"ל מצד הסברא דאם נימא דמה דשתק זהו משום דלא חשש להשיב א"כ ה"ה אף היכא דהשיב מתחלה ג"כ י"ל דלכן שתק בסופו משום דלא חשש להשיב ביותר וע"כ הוכיחו שפיר גם ע"פ ראייתם מהך דביצה. ולפ"ז י"ל דה"ה בהך דסנהדרין (דף כ"ט) דאמרו דבאמר המלוה אתם עדי ושתק לוה דחייב דממילא מוכח מזה דה"ה בשתק הלוה מתחלה עד סופו דג"כ הוי שתיקה כהודאה דאי נימא בכה"ג שתיקה לא הוי כהודאה משום דלא חשש להשיבו א"כ לפ"ז י"ל כן גם היכא דהשיבו מתחלה וא"ל הן דעדיין יכול לומר משטה ומה דשתק בסופו בעת שאמר אתם עדי לא חשש להשיבו ביותר דהא לשיטתם מוכח דלא מחלקים בכה"ג בין שתק מתחלה עד סופו לשתק בסופו ולא בתחלה. וע"כ מוכח לומר לפי שיטתם דיסברו דלכן אמרו הכא בסנהדרין דאם אמר המלוה אתם עדי ושתק לוה דחייב משום דהיכא דתבעו וא"ל אתם עדי לא ה"ל לשתוק ולא שייך בכה"ג לומר לא חששתי להשיבך א"כ ה"ה אף בשתק בזה מתחלה עד סופו ג"כ הדין הוא דשתיקה כהודאה דלא ה"ל לשתוק בכה"ג א"כ מוכח מן התוס' והרא"ש והרמב"ן דהדין הוא דאף בשתק מתחלה עד סופו דשתיקה הוי כהודאה וכמש"כ הט"ז והאו"ת בכוונת המרדכי דפ"ג דסנהדרין כנ"ל:
ואפשר לחלק דשאני התם בהך דביצה דאף דחזינן דלא שתק רב מתחלה ותירץ להם על מה שהקשו לו וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט עכ"ז י"ל דמה ששתק לבסוף היה זה מפני דלא חש להשיב ביותר משום דקושיא הראשונה שהקשו לו היה נראה לכאורה כמו קושיא אלימתא וע"כ חשש להשיבם משא"כ קושיא השניה לא היה נראה לו דיהיה זה כמו קושיא אלימתא ע"כ לא חשש להשיבם ביותר. משא"כ הכא דמיירינן בתביעת ממון יש לחלק שפיר בין שתק מתחלה עד סופו להיכא דשתק רק בסופו וע"כ עדיין י"ל דאינו הוכחה כ"כ לומר דכל הנך ראשונים יחלוקו על מה דכתבו הכא הטוש"ע בלא חולק ע"ז כלל:
וכן בעיקר ראייתם מהך דביצה אפשר לחלק די"ל דהיכא דלא הקשו לרב איזה קושיא על מה שאמר לדינא רק חלקו עליו בזה י"ל דלא חשש להשיבם. אבל היכא שהקשו לרב איזה קושיא על מה שאמר בזה י"ל דבכה"ג שפיר היה לו לחוש ולהשיבם והתם בביצה דהקשו לו בלשון קושיא וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ע"כ שפיר הוכיחו דמדשתק רב ש"מ דהודה להם ולא היה לו תירוץ מספיק על קושייתם. וכן יש לדון עפ"ז במה שהוכיחו הראשונים מן ב"מ (דף ס"ט) דשתק רב התם במה שהקשו לו אי אגרא לא פגרא כו' די"ל דשא"ה כיון דהקשו לו בלשון קושיא ה"ל להשיבם. אך כיון דהראשונים לא נחתו לחלק כן ע"כ אין לנו לחלק כן מסברא ושפיר הוכיחו הראשונים בראייתם מן הך דביצה וב"מ הנ"ל. ועכ"ז נלע"ד להוכיח מן התוס' וכל הראשונים הללו דלא ס"ל להחילוק של הטוש"ע דאם היה ס"ל לחלק כן א"כ אין מקום להוכיח מהא די"ל דשתק רב משום דלא חש להשיבם דהא י"ל ולחלק דשא"ה בביצה כיון דחזינן דשקיל וטרי רב עמהם באותו ענין א"כ אמאי שתיק רב לאח"ז תיכף באותו המשא ומתן עמהם וע"כ אמרו שם דמדשתיק ש"מ דהודה להם ומנלן להו להוכיח משם עכ"פ כיון די"ל כן. וע"כ מוכח כמש"כ דהנך ראשונים לא ס"ל דיש מקום לחלק כן:
ענף ו:
ונלע"ד להוכיח בהוכחה אחרת דהתוס' והרא"ש יסברו דאף בשתק לוה מתחלה עד סופו בעת שתבעו המלוה ואמר אתם עדי דחייב. וזה לשון התוס' גיטין (דף י"ד ע"א) ד"ה ולא פש גבי' כו' פר"ח וכן ר"ת שהיו בע"ד מודים כו' דמנפשי' א"נ לומר טעיתי אע"ג דאית לי' מיגו דפרעתי וכן משמע מהא דשבועות (דף ל"ח) מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם אמר נתתיו פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דב"ב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב מיגו דאי בעי אמר פרעתי אלא משמע דבמיגו לא מהימן לומר שטעה עכ"ל התוס'. וכ"כ הרא"ש שם סי' י"ז שהביא ראי' זו וכן הר"נ שם הביא לראי' זו וכן ראיתי במרדכי ספ"ק דגיטין שכתב ג"כ ראי' זו. וכ"כ המרדכי בב"ב פ' חזקת הבתים סי' תקכ"ד בשם הר"ת ור"ח שהביאו ראי' זו מן פ' שבועת הדיינין כנ"ל. והש"ך בח"מ סי' פ"א ס"ק ס' כתב לדחות ראיה זו דהא י"ל באמת דאם טוען טעיתי נאמן במיגו דפרעתי אבל התם בשבועות מיירי דאינו מפרש דבריו לומר טעיתי רק אומר להד"ם ע"כ אינו נאמן. ובאמת זהו תימא רבתי על התוס' והרא"ש והר"נ והמרדכי שכתבו ראי' זו דהא פשוט דיש לדחות זו הראי' וכמש"כ הש"ך:
וע"כ נלע"ד בכוונת התוס' והראשונים הללו בהקדם מש"כ הגר"א זצ"ל כאן בס"ק י"ד על מש"כ המחבר דבשתק מתחלה עד סוף לא הוי שתיקה כהודאה דהביא ראי' לזה מהא דשבועות (ד' ל"ח) א"ל מנה כו' א"ל הן דלכאורה הן זו אינו מועיל דבלא אתם עדי אינו כלום ובאתם עדי אפילו שתיקה מהני עכ"ל ביאור הגר"א זצ"ל. ובאמת זהו ראי' אלימתא למה דאמרו הכא דבשתק מתחלה עד סופו אינו חייב דאל"כ ל"ל למתני ואמר הן הא אף בשתק חייב וע"כ מוכח דבשתק מתחלה עד סופו פטור אם הודה שלא בב"ד רק בעדים כמבואר במשניות שם הגירסא א"ל בפני עדים והובא בפלפולא חריפתא בשבועות פ"ו ס"ק כ"ה וכדאמרו בשבועות (דף מ"א) עלה דמנה לי בידך והא הכא כמאן דתבעי' בעדים כו'. משום דאם היה זה בפני ב"ד אף בשתק חייב כמבואר בסי' פ' בהרמ"א. ובאמת תקשה זה על שיטת המרדכי בפ' זה בורר שכתב הט"ז לעיל סעי' ב' דס"ל דאף בשתק מתחלה עד סופו חייב וכמש"כ כן האו"ת שם ס"ק ט' בכוונת המרדכי הלז. דתקשה לפ"ז דל"ל למתני בשבועות דא"ל הן הא אף בשתק חייב וזה צריך עיון:
והנלע"ד לתרץ לדברי המרדכי והוא די"ל דהמרדכי אזיל לשיטתו דהא הבאתי לעיל בשם המרדכי ספ"ק דגיטין ובפ' חזקת הבתים דפי' להך דשבועות דמנה לי בידך כו' אין לך בידי חייב דאומר טעיתי ונזכרתי שאיני חייב לך ואף שיש לו מיגו דפרעתי אפ"ה חייב משום דלא מהני מיגו דה"ל כמו מיגו במקום עדים ואנן סהדי דאם הי' אפשר למטעי לא הוי משעבד נפשי' לפני עדים וכמבואר טעם סברת שיטה זו בסי' פ"א ובש"ך ס"ק סמ"ך. ע"כ אמרו שם דא"ל הן משום דבשתק אף דשתיקה הוי כהודאה לשיטת המרדכי ולא מהני גם מיגו בזה וכמש"כ הסמ"ע לעיל ס"ק ח' בשם המרדכי. היינו דוקא היכא דטוען לא חששתי להשיבך ושעשה כן שלא להכעיסו כמבואר שם דבזה הוי שתיקה כהודאה ממש. אבל היכא דטוען טעיתי בזה וודאי נאמן לומר טעיתי בזה ששתקתי ועכשיו נזכרתי שאינני חייב ודוקא בהודה בפיו ממש לפני עדים בזה ס"ל להנך פוסקים דאינו נאמן במיגו משום דהוי כמו אנן סהדי דלא היה משעבד נפשיה בפני עדים כמבואר שם הטעם. אבל בשתק כיון דלא שיעבד נפשי' בפירוש שפיר י"ל דנאמן לומר טעיתי במה ששתקתי דראיתי להתיישב בדבר ולזכור האמת ולכן שתקתי אז. ועוד די"ל דאף היכא דאין לו מיגו ג"כ נאמן לומר דבעת ששתקתי ראיתי להתיישב ולזכור האמת וכמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ב' גבי ע"א נאמן באיסורין אם שותק הבע"ד דאם אומר הבע"ד עכשיו דמה ששתקתי תחלה היה בשביל להתיישב ולזכור האמת דנאמן. וכ"כ הש"ך הכא בס"ק י"ז בשם פסקי רקנטי והריא"ז דשתיקה כהודאה דמי וכל היכא דיש לתלות שתיקתו בעבור שחשב בלבו כו' דנאמן וכ"כ בהגהת אשרי ויש סעד לזה מן ב"מ (דף ל"ז) כו' עכ"ל הש"ך. ובאמת ה"ל להש"ך לציין ג"כ להא דיו"ד סי' קכ"ז דמבואר להדיא כן ומקורו הוא מן הרא"ש לגיטין פ"ה סי' ח' בשם הריצב"א שכתב להוכיח כן מהא דב"מ (דף ל"ז) דשתיקה לא הוי כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד אמינא דילמא האי הוא. והובא בבית יוסף ליו"ד שם. ואף דבב"מ שם יש פלוגתא בזה ומשמע שם דמ"ד הלה צווח אבל שתיקה כהודאה דמי ולא מהני הך אמתלא. והריטב"א בחי' לב"מ שם כתב דהוי ספיקא כמאן מן הנך אמוראי הילכתא. עכ"ז י"ל דדוקא התם דאומר גם עכשיו איני יודע בזה פליגי אמוראי אם מהני אמתלא זו דהא חזינן דגם עכשיו לא נזכר האמת אבל היכא דאומר עכשיו נזכרתי את האמת שפיר כתבו דנאמן לומר ראיתי להתיישב ולזכור האמת משום דאין לנו להרבות במחלוקת בין הנך אמוראי דשם ושפיר כתב הרא"ש בשם הריצב"א שהוכיח כן מן הא דב"מ. ועיין באו"ת סי' פ' ס"ק ג' והעיקר כמש"כ ב"ה:
וע"כ הדין והסברא נותנת דהיכא דטוען גם הכא בענין ממון דמה ששתקתי תחלה היה זה בטעות ונזכרתי עכשיו את האמת דאינני חייב דוודאי נאמן וכש"כ היכא דיש לו מיגו דפרעתי דהא חזינן דכמה פוסקים ס"ל דאף בהודה בפיו ממש לפני עדים נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי א"כ היכא דשתק מתחלה עד סופו הדין נותן דכ"ע מודו דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ובפרט לפי מה דנתבאר ע"פ הא דיו"ד דכה"ג ה"ל טענת עצמו ונאמן אף בלא מיגו. וע"כ אתי שפיר מה דתנינן במשנה א"ל הן משום דבאמת היכא דשתק וטוען לא חששתי להשיבך ג"כ א"נ אף דיש לו מיגו וכמש"כ המרדכי בפ"ג דסנהדרין דגם מיגו לא מהני בכה"ג דלגבי זה ה"ל שתיקה כהודאה ממש וה"ל כמו מיגו במקום עדים ואנן סהדי כנ"ל. אבל כיון דהמשנה מיירי גם בטוען טעיתי וכמו דפירש המרדכי בעצמו לכוונת המשנה דבטוען אין לך בידי חייב דלא מהני ליה שום טענה למיפטר נפשיה וע"כ סתמו במשנה למתני חייב. וע"כ נקטו במשנה דא"ל הן דאלו בשתק הא משכחת לי' אופן דיהיה פטור בטוען טעיתי וגם ראיתי בלבי להתיישב ולזכור את האמת ועכשיו נזכרתי אבל באמר לי' הן אז לעולם חייב ולא משכחת לי' שום אופן דיהיה פטור ומתורץ מה דהקשיתי על המרדכי בפ"ג דסנהדרין דמה יענה בהוכחות הגר"א זצ"ל. אבל לפי שנתבאר א"ש מה דס"ל להמרדכי דשתיקה כהודאה דמי:
ולכאורה יש מקום לומר בקצרה ולתרץ למה שהקשה הגר"א זצ"ל והוא די"ל דבאמת גם בשתק מתחלה עד סופו חייב ואינו יכול לומר לא חששתי להשיבך אך כ"ז אם אין לו מיגו אבל היכא דיש לו מיגו אז נאמן לטעון לא חששתי להשיבך במיגו וע"כ התם בשבועות דמיירי דיש לו מיגו דפרעתי ע"כ תנן שם א"ל הן דבא"ל הן ואח"כ טוען אין לך בידי אף דיש לו מיגו לא מהימן משא"כ בשתק היה מהימן ע"י מיגו אבל היכא דאין לו מיגו לא מהימן אף בשתק מתחלה כן היה מקום לדון בהוכחת הגר"א. אבל באמת זה אינו דהא כבר הבאתי לדברי המרדכי פ"ג דסנהדרין דס"ל דשתיקה כהודאה דמי ואף היכא דיש לו מיגו לא מהימן לומר אמתלא על מה ששתק לגמרי. וע"כ העיקר כמש"כ מתחלה לתרץ להוכחת הגר"א זצ"ל. ולכן אתי שפיר מש"כ הגר"א בדבריו הקדושים בלשון לכאורה הן זו כו'. דנראה דס"ל דבאמת יש לדון בהוכחה זו ולכאורה צריך ביאור דבריו הקדושים דהא זהו הוכחה אלימתא אכן לפי מה שנתבאר א"ש:
ענף ז:
ועכשיו נחזור לתרץ עפ"ז לדברי התוס' והרא"ש והר"נ והמרדכי בפ"ק דגיטין דהוכיחו דטעיתי אינו נאמן אף במיגו מהא דשבועות כו' והקשה ע"ז הש"ך דהא לא מיירי התם בטוען טעיתי ומי הגיד להם דהמשנה מיירי בטוען טעיתי ונזכרתי עכשיו. אכן לפי מש"כ דברי רבותינו הם נכונים מאוד בראייתם די"ל דכל הנך פוסקים ס"ל דגם בשתק מתחלה חייב דהוי כהודאה ואינו נאמן לומר לא חששתי להשיבך ואף ע"י מיגו לא מהימן וכמש"כ בשם המרדכי בפ"ג דסנהדרין וע"כ אי נימא דהמשנה לא מיירי בטוען טעיתי ונזכרתי. א"כ תקשה דלמה לי' למתני א"ל הן הא אף בשתק מתחלה ג"כ חייב. ומזה הוכיחו דע"כ המשנה דנקטי א"ל הן כו' אין לך בידי חייב דבכל גווני חייב ואין לו שום טענה למפטר נפשי'. ע"כ א"ש מה דנקטי א"ל הן משום דאז אף בטוען טעיתי ונזכרתי ג"כ חייב ולא מהני לי' המיגו שיש לו אבל אם לא היה אומר הן רק שתק אז מהימן לומר טעיתי ונזכרתי או דראיתי אז בעת שתיקתי לזכור ולהתיישב האמת ועכשיו נזכרתי דאיני חייב ונאמן בזה ע"י המיגו ואף בלא מיגו כנ"ל וע"כ שפיר הוכיחו כל הנך ראשוני' לראייתם מן הך דשבועות. ובפרט לפי מש"כ לעיל דיש מקום להוכיח מן התוס' דב"ב (דף ס"ב) והרא"ש שם דס"ל דשתיקה כהודאה אף בשתק מתחלה ולא מחלקים בין שתק מתחלה לשתק רק בסופו וכמש"כ לעיל בארוכה וכן שיטת המרדכי בפ"ג דסנהדרין דלעולם אמרינן שתיקה כהודאה וכמש"כ הט"ז והאו"ת בכוונתו. א"כ י"ל דאזלו התוס' והרא"ש והמרדכי לשיטתם וכן להר"נ י"ל דס"ל ג"כ דשתיקה כהודאה אף בשתק מתחלה ולכן כתבו להוכיח בראייתם מן הך דשבועות ומתורץ שפיר קושיות הש"ך מעליהם: והנה בחידושי לקמן סעי' כ"ג בש"ך ס"ק סמ"ך כתבתי לתרץ קושיות הש"ך הנ"ל באופן אחר דהתוס' והפוסקים דהוכיחו מהא דשבועות דא"נ לומר טעיתי במיגו כוונתם לפי דיש להקשות למאן דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים דתקשה עליו מהמשנה דתנן אין לך בידי חייב ואינו נאמן ע"ז במיגו דפרעתי ומזה הוכיחו דהמשנה מיירי בטוען טעיתי דאינו נאמן במיגו משום דזה הוי כמו אנן סהדי דבכה"ג לכ"ע א"נ במיגו זהו קוטב תירוצי שם. אכן באמת זה אינו מספיק לתרץ לדברי התוס' והראשונים הללו דהא עדיין תקשה על הוכחתם וי"ל דאם טוען טעיתי שפיר נאמן במיגו משום דאינו כמו אנן סהדי בכה"ג דאומר טעיתי. והא דתקשה לשיטת המ"ד דאמרינן מיגו במקום עדים. י"ל דאינו קשה דבאמת היכא דטוען עכשיו דלא הודיתי מעולם ומכחיש להעדים דמעידים דהודה לפניהם עדיין י"ל דנאמן להכחישם במיגו דנתתי'. והמשנה מיירי דמודה עכשיו על מה שהודה לפני העדים רק דטוען משטה על מה שאמר הן וכן במה ששתק אז בעת שאמר התובע אתם עדי משיב ע"ז דלא חששתי ע"ז להשיב או אמתלא אחרת כיוצא בו. אבל אינו מכחיש לעיקר ההודאה וכמו דמשמע לשון המשנה דאומר אין לך בידי ומפרשי בב"ב (דף ו') מאי אין לך בידי להד"ם דאמר מר כל האומר לא לויתי כו'. וכמש"כ הרא"ש לשבועות פ"ו סי' ח' אין לך בידי חייב ופי' רש"י כגון שאומר להד"ם וי"ל שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם כו'. ומיירי הכל דאינו מכחיש לעיקר הודאתו רק דאומר איזה אמתלא על מה שאמר הן ושתק בעת שאמר התובע אתם עדי. וע"כ כיון דהדין נותן דא"נ לטעון איזה אמתלא למפטר נפשיה לאחר שמודה על עיקר הודאתו בפני העדים ע"כ שפיר לא מהימן במיגו לכ"ע דכיון דהוי זה כמו אנן סהדי דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן במיגו כיון דכ"ע סהדי ע"ז וכמש"כ בחידושי שם דבמקום דשייך לומר אנן סהדי לכ"ע א"נ במיגו. אבל אם טוען טעיתי עדיין י"ל דנאמן במיגו ותקשה עדיין לקושיות הש"ך דאין מקום להוכחת התוס' והפוסקים הללו. ע"כ העיקר כמו שכתבתי כעת לתרץ לדברי התוס' והראשונים הללו ולפ"ז יהיה מוכח מהתוס' והרא"ש והר"נ והמרדכי בשני מקומות דיסברו לדון דשתיקה כהודאה דמי אף בשתק מתחלה עד סופו ולפי שיטתם לא נצטרך לחלק במה דמבואר בב"מ (דף ל"ז) דשתיקה כהודאה דמי לכ"ע רק דפליגי שם אם מהני האמתלא שלו דאומר אמינא לכל חד וחד דילמא האי הוא. משום דבאמת כמו כן קיי"ל לדינא בכולי דוכתי דשתיקה כהודאה. ומדסתמו שם בב"מ משמע דאף בתבעי ליה שם לפני עדים ולא לפני ב"ד ג"כ אמרו שם שתיקה כהודאה דמי. ומזה הוכיחו התוס' והראשונים הללו להוכיח דהא דאמרו בשבועות מנה לי בידך וא"ל הן חייב כו' דמיירי בטוען טעיתי דאל"כ הא אף בשתק ג"כ חייב משום דהא מוכח דאמרינן שתיקה כהודאה. וכן מוכח מן ב"ק (דף צ"ו) וב"מ (דף ק') דזה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה וכמש"כ התוס' בב"ק שם ולא נצטרך גם התם לחלק באיזה חילוקים. ואתי שפיר לדברי התוס' דגיטין והראשונים דשם: