אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן פ

סימן עט

א (סעיף א'):

מי שטען בב"ד כו' אינו יכול לטעון טענה אחרת כו'. והקצה"ח בס"ק א' כתב בשם מוהר"ש הלוי דיכול לחזור ע"י אמתלא בממון כמו באיסור כו' וכן פסק מוהרשד"ם ומוהר"א ששון נחלק עליו דבממון לא מהני אמתלא והביא לדברי הרא"ה המובא בהר"נ פ"ב דכתובות דאם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום אמתלא דלאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו והקצה"ח הכריע דלא מהני אמתלא בממון אלא השטאה והשבעה דבזה רגילי אינשי כו' ע"ש. ובשב שמעתתא שמעתא ו' י"ב הביא בשם מוהר"י בן לב ח"א כלל ששי סי' מ"א שכתב דבממון מהני אמתלא דלא גרע אמתלא מטענת שלא להשביע כו' עכ"ל. ובשמעתא שם פ' י"ג ציין לדברי הקצה"ח הללו. דלא מהני אמתלא בממונא. והנה החלקת מחוקק בסי' קט"ו ס"ק כ"ב כתב דבממון לא מהני אמתלא כו' ע"ש. וכן האריך בזה המקנה ה' קידושין סי' מ"ז סעיף ד' בהגהת הרמ"א שם ובהפלאה סי' קט"ו ס"ק ט"ז ע"ש. ועיין בבית מאיר סי' מ"ז סעיף ד':

ולענ"ד נראה להוכיח דבממון לא מהני אמתלא דאמרינן בב"מ (דף ג') תני ר' חייא כו' שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקו"ח דהא פיו אין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין שבועה. וזה ברור דעדים אינן יכולין לחזור מן עדותם שהגידו בראשונה אף ע"י אמתלא וכמבואר בח"מ סי' כ"ט סעי' א' דעדים א"נ לחזור אפילו נתנו טעם לדבריהם כו' והוא מסנהדרין (דף מ"ד ע"ב) וכמו דהאריך בזה ההפלאה לכתובות (דף כ"ב ע"א) בגמ' בד"ה והא שוויי' אנפשיה כו'. והטעם הוא כמש"כ השמ"ק לכתובות (דף י"ח ע"ב) בד"ה אמר לי' רבא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כו' וכמו דפי' רש"י שם ואף באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דה"ל אמתלא טובה אפ"ה לא מהימני משום דנפק להו זה מן פסוק דאם לא יגיד וכמו דפירש בשמ"ק שם ע"ש. ועיין בפני יהושע לכתובות שם בד"ה א"ל רבא כו'. ואי נימא לחלק דבהודאת פיו נאמן לחזור ע"י אמתלא ושאני עדים דא"נ לחזור אף ע"י אמתלא כדנפק לי' זה מקראי א"כ הא הוי מצי הש"ס לדון הקו"ח למילף הודאת פיו מן העדאת עדים בקו"ח דמה פיו דלא אלים כ"כ דהא עדיין יכול לחזור ע"י אמתלא ואפ"ה מחייב שבועה כש"כ העדאת עדים דאלימא טובא דהא אינם יכולים לחזור מעדותם ע"י אמתלא ואין להם שום טצדקי לבטל עדותם דכש"כ דמחייבי שבועה. [ואין לומר בזה דשאני עדים דמה דאינם יכולים לבטל עדותן ע"י אמתלא דזהו ע"פ גזה"כ כנ"ל דזה אינו דהא גם בהקו"ח דמה פיו שאינו מחייבו קנס כו' ג"כ אף דזהו ע"פ גזה"כ מ"מ דיינינן הקו"ח וכמו בכולי הש"ס דגמרינן בקו"ח אף במה דהוי רק מגזה"כ]. והך קו"ח הוי עדיפא מן הקו"ח דגמרי במה פיו שאין מחייב קנס כו' דהנה הט"ז בח"מ סי' ל' סעיף ה' כתב דעדים ע"י צירוף אינן מחייבין שבועה משום דהא עיקר הקו"ח דר"ח הוא ממה שפיו אינו מחייבו קנס ועדים מחייבין קנס א"כ עדים ע"י צירוף דאינן מחייבין קנס אינן מחייבין שבועה ע"ש. אבל אם הי' דנין הקו"ח הזה אז הדין נותן דאף בעדות מיוחדת ג"כ חייב שבועה על השאר ע"פ דין קו"ח הזה דהא גם בעדות מיוחדת שייך הקו"ח דכיון דאינם נאמנים לחזור מן עדותם ע"י אמתלא א"כ מצינו בהו מעלה יתירה מן הודאת פיו והך סברא דהודאת פיו ישנו בחזרה דאמתלא משא"כ בעדים הוא כעין מה דאמרו שם מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה ע"י אחרים ובזה הוא להיפוך. ועוד דהא אמרו שם מתחלה ומה פיו שאין מחייבו ממון כו' עדים שמחייבין ממון כו' והא הודאת בע"ד כמאה עדים מאי ממון קנס כו'. ואי נימא דמחלקינן בזה בין הודאת בע"ד לעדים בנותן אמתלא לדבריו א"כ שפיר יש לפרש הך קו"ח בממון ג"כ בזה האופן דפיו אינו מחייבו ממון בהחלט דהא עדיין בידו אם יהיה לו איזה אמתלא דיתן יהיה פטור משא"כ בעדים ול"ל למיהדר בי' ממאי דאמר מעיקרא לדון הקו"ח מן ממון דהא גם גבי ממון משכחת כה"ג. וע"כ מוכח מכל זה דכמו דבעדים א"נ לחזור ע"י אמתלא דה"ה בהודאת בע"ד וכמו דהקשו שם והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואפשר דזהו כוונת הגמ' שם דכיון דאמרו לכללא דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ ממילא דין הודאת בע"ד כמאה עדים גם לענין אמתלא דאינו יכול לחזור כלל וכמו בעדים ע"כ לא משכחת שום גוונא דישתנה הדין להקל על הנתבע בהודאתו ביותר מן עדים המחייבין אותו. א"כ מוכח מסוגיא זו דגם בהודאת בע"ד א"נ לחזור אף שיתן אמתלא:

אכן אף שזהו ראיה מוכחת עכ"ז י"ל דאינו מוכח מסוגיא זו רק היכא דתבעו דהא מיירינן בסוגיא זו בהודאת פיו דמודה במקצת דשם בעינן דיהיה תביעה קדמה להודאה כמבואר בהר"נ פ' שבועת הדיינין אבל היכא דלא הי' תביעת הבע"ד רק מודה מעצמו בזה אכתי י"ל דיהיה נאמן לחזור ע"י איזה אמתלא שיתן וכן ראיתי בקצה"ח סי' פ"א ס"ק כ"א שכתב בשם המרדכי פ' מי שמת דמשמע דס"ל דנאמן ליתן אמתלא אף בהודאת ממון דז"א רק היכא דהודה בלא תביעה אבל היכא דהודה ע"י תביעה לא מהני האמתלא וכמש"כ המהרי"ט ח' אה"ע סי' ח' דלא מקבלין אמתלא אלא כשמודה מעצמו אבל לא היכא דיש מי שתובעו דאין עשוי להודות כו' וכן מצינו בממון כו' ע"ש עכ"ל הקצה"ח. א"כ מן מש"כ מוכח כדברי המהרי"ט והקצה"ח דהיכא דהוי ההודאה ע"י התביעה לא מהימן ע"י האמתלא:

ועפ"ז יש לפרש להתוספתא ריש ב"מ דהובא לקמן בש"ך סי' פ"א סעי' כ"ב ס"ק נ"ו הודאת בע"ד כמאה עדים אימתי בזמן שטענו והודה אבל הודה מפי עצמו יכול לחזור בו כו' והאריך הש"ך לבאר דהתוספתא מיירי בהודאה בב"ד ויש מי שפירשו דכוונת התוספתא בטוען משטה והש"ך פירש דמיירי בטוען טעיתי ומחלקינן בזה בין הודאה ע"י תביעה למודה מעצמו ע"ש. אכן לפי מש"כ יש לפרש בפשיטות לכוונת הך תוספתא דכוונתו בנותן אמתלא טובה על מה שהודה וזה שאמרו הודאת בע"ד כמאה עדים דכמו דהעדים אינם נאמנים לחזור אף בנותנים אמתלא דה"ה בהודאת בע"ד דאינו נאמן אף שיתן אמתלא וזהו בזמן שתבעו והודה אבל הודה מפי עצמו יכול לחזור בו בנותן אמתלא. וכמש"כ המהרי"ט וכדמשמע במרדכי וכמש"כ הקצה"ח. ובאמת מצינו דאף אמתלא שאינה מן השטאה והשבעה ג"כ נאמן הבע"ד וכדמצינו בח"מ סי' מ"ז סעי' א' דיכול המלוה לומר דכוונתי היה לדחות להבע"ח. אך י"ל דשא"ה דבעת שאמר מתחלה אמנה הוא לא היה אז בתורת הודאה לחובתו משא"כ היכא דבעת ההודאה הודה לחובתו עדיין י"ל דאף בהודה מעצמו אין נאמן ליתן אמתלא וכמש"כ הקצה"ח לדינא. וכמו שכתב הרא"ה המובא בהר"נ כתובות פ"ב והובא בהגהת הרמ"א באה"ע סי' מ"ז סעי' ד' דבאומרת נתקדשתי לפלוני לאו כל כמינה לחוב לו. דמשמע דאף בהודית בלא תביעה ג"כ אינה נאמנת ליתן אמתלא וה"ה בהודאת ממון לחובתו: ב (שם סעיף א):

מי שטען כו' אבל אם בא לתקן טענה הראשונה ולומר כך נתכוונתי כו' שומעין לו כו'. ומיירי הכל בנתבע אבל בתובע אם יכול לחזור ולתקן טענתו הראשונה לא מבואר כאן להדיא. ובירושלמי דכתובות פ' י"ג סוף ה"ד ובירושלמי שבועות פ"ו סוף ה"ד בסוגיא דפלוגתת אדמון ורבנן בטוענו כדי שמן והודה בקנקנים דמוקמינן בטוענו קנקני שמן וכמו בש"ס דילן כתובות (דף ק"ח) ופריך ע"ז שם בירושלמי וישאלוני' הכוונה דישאלו הב"ד איך היה כוונתו אם טענו שמן וקנקנים או שמן בלבד ומשני והוא דאישתתק התובע ואין לשואלו. וכתב המראה הפנים לשבועות שם בד"ה וישאלוני' כו' שמעינן מהכא דהיכא דאיכא ספיקא בטענת התובע ובמשמעות לשונו נאמן הוא לומר כך היה כוונתי כדי לחייב לזה שד"א ומרוב פשיטותו לא זכרו הפוסקים לזה שהרי אפי' בנתבע אמרינן דחוזר וטוען כל היכא שאינו סותר טענתו הראשונה כמבואר בסי' פ' עכ"ל המראה הפנים: הנה מה דפשיטא ליה למילף מהירושלמי דלדינא גם התובע יכול לחזור ולתקן דבריו הראשונים הנה לדעתי קשה לבנות יסוד ע"ז דראיתי בשיטה מקובצת לכתובות (דף ק"ח ע"ב) בד"ה עשרה כדים מלאים שמן כו' כי פליגי דא"ל עשרה כדי שמן סתמא כו' אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים כו' ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמא הכי משמע מלא עשר כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וז"א קנקנים ולא שמן ומה שהודה לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו ואפי' אי הדר ופשיט ליה למילתי' ואמר קנקנים ושמן טענתי לא משגחינן ביה דאמרינן ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה רש"י במהדורא קמא עכ"ל השמ"ק. הרי להדיא דכתב השמ"ק בשם רש"י במ"ק דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים דאף היכא דמפרש בפירוש התובע לאח"ז דכוונתו היה גם על קנקנים אין שומעין לו לתקן דבריו הראשונים וה"ל טוען וחוזר וטוען וחזינן דרש"י במ"ק והשמ"ק לא ס"ל למה דמבואר בירושלמי להדיא דאף דרבנן ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים דמ"מ אם יאמר התובע לפרש לדבריו הראשונים דנאמן לחייב להנתבע שד"א ומטעם זה מוקמי בירושלמי שם להך פלוגתא דאדמון ורבנן דמיירי בנשתתק לאחר שטענו. ואלו רש"י והשמ"ק כתבו להיפך. ומוכח מזה דס"ל דכיון דלא אמרו בש"ס דילן על הך פלוגתא דאדמון ורבנן דמיירי בנשתתק דמוכח מזה דהש"ס דילן לא ס"ל כן משום דאי נימא כהירושלמי ה"ל להש"ס לפרושי להך מילתא:

וכעין זה כתב הבית יוסף לקמן בסי' פ"ח ס"ק ך' על מה דאמרו שם בכתובות (דף ק"ח) דאמר רבא דכ"ע היכא דא"ל עשרה כדי שמן יש לי שמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין כו' ומפרש רבינו שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה שאם הודה בשמן וא"ל התובע א"כ השבע לי על הקנקנים שהרי הודית במקצת הטענה שכשטענתי כדי שמן כוונתי היה על הקנקנים ג"כ ואשמועינן רבא דלא חיישינן ליה דאין במשמע כדי שמן קנקנים ואין כאן מודה מקצת ולא ישבע עליהם אלא שבועת היסת כו' עכ"ל הבית יוסף. הרי דכתב הבית יוסף על מה דאמרו שם דכ"ע היכא דא"ל עשרה כדי שמן דשמן קטעין קנקנים לא קא טעין דאף היכא דאומר התובע שכוונתו היה מתחלה לתבוע גם להקנקנים דאין שומעין לו. וכן הוא במשמע דברי הראשונים והטוש"ע שם בסי' פ"ח סעי' י"ח לכל הרואה שם. א"כ זהו דלא כמו דאמרו בירושלמי דמוקמי דמיירי בנשתתק לאחר שטען. וידעתי מה די"ל דדוקא במה דפליגי אדמון ורבנן כדמוקמינן שם דמיירי באומר כדים שמן דאדמון ס"ל דיש בזה לשון קנקנים ורבנן ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאדמון ס"ל דיש בזה לשון קנקנים ע"כ אף לרבנן דס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים מ"מ ס"ל דאם בא לתקן לדבריו הראשונים שומעין לו. אבל במה דכ"ע ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים בזה אין שומעין לו אף בבא לפרש לדבריו משום דלשון כזה משמע כמו דאמר בפי' דאינו תובע להקנקנים רק השמן. א"כ מן דברי הבית יוסף וסתימות הפוסקים והטוש"ע בזה אינו מוכח כ"כ דלא נקטו לדברי הירושלמי לדינא אכן מן השמ"ק ורש"י במ"ק מוכח דס"ל דכיון דבש"ס דילן לא הוזכר כלל דמיירי כל הסוגיא בפלוגתת אדמון ורבנן בנשתתק וע"כ כתבו להיפך מהמבואר בירושלמי:

ולפ"ז אין לנו מקום להוכיח מהירושלמי לדינא דאף התובע יכול לפרש לדבריו הראשונים וכמש"כ המראה הפנים משום דהא חזינן דהראשונים לא נקטו להירושלמי הזה. ומש"כ המראה הפנים שהרי אף בנתבע אמרו דחוזר וטוען א"כ כש"כ בתובע. זה אינו הוכחה די"ל דשאני בנתבע דהוי מוחזק לכן נאמן להחזיק משא"כ בתובע שבא להוציא ממון אפשר דא"נ להוציא מהמוחזק וע"כ דברי המראה הפנים אינם מוכרחין כ"כ לדון אף בתובע כן. אכן באמת מוכח לדון דאין לחלק בזה בין תובע לנתבע משום דמוכח בב"ב (דף ל"א) דהוא המקור דטוען וחוזר וטוען היכא דמתקן טענתו הראשונה דמבואר שם כן בקרקע. דהתובע הביא עדים דאבהתי' היא והמחזיק הקרקע טען של אבותי ולסוף טען אין דאבהתך וזבינתא מינך והאי דאמרי דאבהתי דסמיך לי כדאבהתי דהלכתא דטוען וחוזר וטוען. ואי נימא לחלק דבאמת אין זה ברור דיהיה יכול לחזור ולטעון רק מצד דהוי ספיקא אם נתכוין לזה מתחלה וע"כ היכא דהוי להחזיק נאמן משום דבמקום ספיקא הדין הוא דהממע"ה משא"כ בתובע הבא להוציא. א"כ לפ"ז היה הדין נותן שלא יהיה נאמן המחזיק את הקרקע לחזור ולטעון ולהוציא הקרקע מן מי שיש לו חזקת אבהתא דהא בקרקע מעמידין כל ספק בחזקת בעלים הראשונים. ועיין בתוס' ב"ב (דף ל"ב ע"ב) ד"ה והלכתא כו'. ומוכח מזה דהך מילתא דטוען וחוזר וטוען לתקן דבריו הראשונים אין זה מצד ספיקא רק בתורת וודאי אמרו כן א"כ ממילא אין לחלק בין תובע לנתבע בזה. וכעין זה מצינו לקמן סי' פ"ח סעי' י"ד דיכול התובע לומר טעם על מה שלא תבע מתחלה לשעורים וכעין זה מצינו לעיל בסי' מ"ז סעי' א' ע"ש. ואף שיש לחלק בין הנאמר שם לשארי ענינים ועיין בט"ז בסי' פ"ח סעי' י"ד שם ובבאר היטב שם. אך לפי מש"כ למילף זה מן הך דב"ב הנ"ל שפיר מוכח לדון כן אף בשארי ענינים דכמו דהנתבע יכול לחזור ולטעון לתקן טענתו הראשונה דה"ה בתובע:

ואף שכתבתי לעיל דמוכח מן הש"ס דילן בכתובות (דף ק"ח) דלא הוזכר שם כלל דמיירי כל הסוגיא שם בנשתתק כמו דאמרו בירושלמי שם וכמו שהבאתי בשם רש"י והשמ"ק שם א"כ חזינן דהש"ס דילן ס"ל דאינו נאמן לפרש לדבריו הראשונים. עכ"ז העיקר כמש"כ דגם התובע נאמן לפרש לדבריו וכמו בנתבע. והא דאינו נאמן לפרש גבי תובע כדי שמן דתביעתו היה מתחלה גם על הקנקנים די"ל דשא"ה לענין לחייב שד"א להנתבע דהא במודה במקצת בעינן שיהיה תביעה קדמה להודאה וכמש"כ הר"נ בפ' שבועת הדיינין והובא בש"ך לקמן סי' פ"ח ס"ק ל"א ובס"ק ל"ד דאם הודאה קדמה לתביעה פטור מן שד"א. ע"כ י"ל גבי תביעת כדי שמן כיון דבעת התביעה לא פירש אז בפירוש דתובע גם להקנקנים ע"כ מקרי זה הודאה קדמה לתביעה אף דנידון דנאמן לפרש לדבריו דכוונתו היה גם לתבוע הקנקנים עכ"ז כיון דלא היה מפורש בתביעתו שתבע להקנקנים ע"כ מקרי זה הודאה קדמה לתביעה כיון דלא הי' מבורר בתביעתו זה ע"כ ס"ל להש"ס דילן דלא כהירושלמי בזה. אבל בשארי ענינים כ"ע ס"ל דגם התובע יכול לחזור ולתקן לדבריו הראשונים וכמו בנתבע ואין לחלק ביניהם וכמש"כ המראה הפנים:

ג (שם סעיף א):

מי שטוען כו' בד"א כו' כשנתחייב בדין בטענה ראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה כו' יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל מה שירצה מפטור לפטור כו'. וכעין זה מבואר לעיל סי' ע"ט סעי' ט' דבטוען להד"ם וחזר וטען פרעתי דכיון ששתי הטענות באות לפוטרו נאמן. וכן מבואר בטור בסי' ע"ט וכאן דנאמן במיגו דאי בעי הי' עומד בטענתו הראשונה. ועיין לעיל בסי' ע"ט ש"ך ס"ק כ"ג:

ויש להעיר ע"ז מהא דב"ב (דף ל"ט ע"ב) דתני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה והטעם הוא כיון דהודה דמחאתו הראשונה היתה בשקר א"כ הא הי' חזקה בלא מחאה ואין מוציאין השדה מן הלוקח המחזיק וכן קיי"ל לדינא בטוש"ע סי' קמ"ו סעי' ז'. ויש להקשות דהא יש להאמין להמערער על המחאה השניה דבמשכנתא באה לידו במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה דירד בגזלנות וכמו דמיחה בראשונה וכמו דאמרו הכא דהיכא ששתי הטענות באות לפוטרו מהימן במיגו דאי בעי הי' עומד בטענתו הראשונה. ואין לומר דזה מקרי מיגו להוציא דז"א דהא מצינו כה"ג בב"ב (דף ל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה ואי דלי ליה כו' שהקשו דיהיה מהימן המערער במיגו דלפירות הורדתיו. הרי דזה לא מקרי מיגו להוציא משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכמש"כ התומים בכללי מיגו ס"ק ט' והנתיבות בכללי מיגו ס"ק ה'. ובאמת התוס' בב"מ (דף ק"י ע"א) ד"ה א"ל רבינא כו' כתבו שם בתירוץ השלישי דכה"ג מקרי מיגו להוציא דלא אמרינן כיון שאכל שני חזקה. א"כ לפ"ז א"ש מה דאמרו הכא דאם לא חזר וערער מחמת טענה הראשונה דיש לו חזקה משום דלא מהימן במיגו דזה מקרי מיגו להוציא. וכן לפי מש"כ התוס' שם בתירוץ קמא דלכן אינו נאמן בגזל בא לידו במיגו דמשכנתא משום דזה הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דאם היה בא בגזל בידו לא היה שותק אלא היה מוחה עכ"ל. ע"כ י"ל דלכן אם אינו מערער מחמת טענה הראשונה אינו נאמן לומר במשכנתא במיגו דגזלנות. דכיון דידוע דהחזיק ג' שנים בלא מחאה דמשכונא והוי כמו אנן סהדי דלא מהימן במיגו. אכן לפי מש"כ התוס' שם בתירוץ אמצעי דלכן אינו נאמן המערער לומר בגזלנות ירד במיגו דהיה במשכנתא משום דסבור להוציא גם הפירות שאכל. משמע דלולי זה היה מהימן במיגו משום דזה לא הוי מיגו להוציא וכעין סברת התומים הנ"ל וגם ס"ל דזה לא הוי מיגו במקום עדים. א"כ תקשה ע"ז דאמאי אמרו דאם שלא מחמת טענה הראשונה ערער דיש לו חזקה. דהא יש להאמין להמערער במיגו דאי בעי הי' עומד בדבריו הראשונים דבגזלנות ירד וע"כ אף עכשיו דאומר דירד במשכנתא יהיה מהימן במיגו ותקשה כנ"ל:

ויהיה מזה סייעתא לדברי האו"ת בסי' ע"ב ס"ק ל"ה ובסי' קמ"ו ס"ק י"ד דמיגו חוץ לב"ד לא מהני וכעין דברי הסמ"ע בסי' קל"ג ס"ק ח'. דלפ"ז אתי שפיר דלכן אינו מהימן בעת שמיחה לפני עדים בשלשה שנים אחרונים דהיה במשכנתא במיגו דהיה אומר בגזלנות כמו דאמר בשלשה שנים ראשונים. משום דזה הוי מיגו חוץ לב"ד דלא מהני. והך דערער וחזר וערער מיירי במיחה לפני עדים וכמש"כ הרשב"ם שם. ועדיין תקשה לפי דברי הש"ך בסי' ע"ב ס"ק צ"א דדוקא היכא דצריך שבועה בנק"ח אמרו דלא מהני מיגו חוץ לב"ד לפי דהכל תלוי בשעת שבועתו שיפסקו לו הב"ד וכמו שהאריך שם הש"ך בזה. ועיין בסי' קל"ג ש"ך ס"ק ה' מזה. א"כ היכא דלא שייך סברא זו מהני מיגו אף חוץ לב"ד. וכן מוכח מהא דח"מ סי' שמ"ח סעי' ז' בהגהת הרמ"א דאם שמעון יש לו טענה נגד לוי דהיה נאמן ע"י מיגו וכמבואר שם בטור בשם תשובת הרא"ש. ואף דבעת דבא החפץ ליד ראובן מן יד שמעון לא היה זה בפני ב"ד כמבואר שם עכ"ז היה נאמן שמעון ע"י מיגו א"כ מוכח מזה דמיגו אף חוץ לב"ד מהני ג"כ. וכן יש לדון בסוגיא דב"ב (דף קכ"ז). ובהא דאמרו דנאמן משום מיגו דבידו לגרשה. ובהר"נ פ' האומר גבי נשבית ופדיתי' ובשער המלך סוף ה' מכירה. ועיין מזה בנתיבות סי' קמ"ו ס"ק י"ז דחולק על האו"ת. וכבר הוכחתי במק"א דהעיקר כדברי הש"ך דמיגו אף חוץ לב"ד מהני. ועיין בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' י"ח שהביא לדברי הש"ך הנ"ל. וע"כ תקשה עדיין במה דאמרו דאם שלא מחמת טענה הראשונה ערער יש לו חזקה דהא יש להאמין להמערער במיגו דאי בעי היה אומר כטענתו הראשונה:

וע"כ נלע"ד להוכיח מזה למש"כ הנתיבות בסי' ע"ב סעי' י"ח בס"ק ל"ד לפרש מה דאמרו דיכול לשנות מפטור לפטור במיגו דאי בעי הי' עומד בטענתו הראשונה דאין זה בתורת מיגו ממש דהא מבואר בכנה"ג בכללי מיגו דכל שבא לסתור דבריו הראשונים לא מהימן אף במיגו וכמש"כ הריב"ש כו' אלא הטעם הוא דטענה הראשונה לאו בדיוק אמרה וכמש"כ האו"ת בכללי מיגו ס"ק קל"ג וחשבינן לי' כאלו לא אמר כלל ואין זה שייך רק היכא דהדין הוא דאם לא אמר כלל בראשונה היה יכול לטעון כמו דטוען עכשיו והי' נאמן. אבל היכא דאם לא אמר כלל בראשונה לא היה נאמן עכשיו אז אינו נאמן לחזור מדבריו הראשונים אף דיש לו מיגו והאריך בזה וכ"כ הנתיבות בסי' ע"ט ס"ק ד' ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר במה דאמרו דאם לא מחמת טענה ראשונה ערער יש לו חזקה. משום דכיון דדבריו האחרונים סותר לדבריו הראשונים וחשבינן לי' כמו דלא אמר לדבריו הראשונים כלל ע"כ הוי ממילא חזקה בלא מחאה במה שהחזיק ג' שנים ראשונים וע"כ יש לו חזקה משום דתורת מיגו לא מהני בזה כדברי הנתיבות בשם הכנה"ג והריב"ש הנ"ל ויהיה מזה סייעתא לדברי הנתיבות בהכלל שלו הנ"ל. אך בערער וחזר וערער בתוך ג' שנים אין לו חזקה וכמש"כ הרא"ש בב"ב שם לחלוק על הרשב"ם שם וכ"כ הטור בסי' קמ"ו והובא בבאר הגולה לסי' קמ"ו סעי' ז' ס"ק ת'. משום דבתוך ג' שנים שפיר יכול לחזור ולטעון מפטור לפטור דאם נימא דכיון דלאו בדיוק אמרה דהוי זה כמו דלא אמר כלל וכעין פירוש הנתיבות א"כ ממילא מועיל המחאה האחרונה כיון דלא עבר ג' שנים בלא מחאה משא"כ בערער וחזר וערער בכל ג' שנים מחולקים כנ"ל:

וראיתי בב"ח לטור בסי' קמ"ו ס"ק י"א שכתב לדחות לדברי הרא"ש החולק על הרשב"ם משום די"ל דגם הרשב"ם ס"ל כמו המבואר בסי' ע"ט דיכול לשנות מפטור לפטור אלא גבי חזקה שאני דיכול המחזיק לומר דלא חששתי למחאתו לפי שהוחזק לשקרן וכיון דיש לו אמתלא ע"כ מהני חזקה שלו כו' עכ"ל הב"ח. וכבר הקדימו בסברא זו השיטה מקובצת לב"ב שם שכתב בשם הרשב"א כן בזה"ל דיכול המחזיק לומר דכל שזה מתהפך מטענה לטענה ונראה כמשקר כו' חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי כו' וכ"כ שם בשם הר"י בן מיגש ע"ש. ולדעתי נראה לפרש ביותר ביאור לדברי הרשב"ם די"ל דמודה במה דמבואר בסי' ע"ט והכא בסי' פ' דיכול לשנות מפטור לפטור משום דאמרינן דלאו בדיוק אמרה וכעין דברי האו"ת והנתיבות הנ"ל. אך דס"ל להרשב"ם דלא אמרינן כן אלא היכא דבא להחזיק ולהפטר דבזה לא מדייק כ"כ אבל הכא גבי חזקה דהמחזיק מחזיק השדה והמערער בא להוציא השדה ממנו דבזה ה"ל להמערער למידק שפיר וכמש"כ הפוסקים כעין זה בסי' פ"ח בתבעו חטים והודה בשעורים דאם היה תפוס יכול לומר לכן לא תבעתי השעורים לפי שהייתי מוחזק בהם ע"כ ה"ה הכא דכיון דלא יכול לומר דסמכתי על המוחזקות שלי דהא לא הוי מוחזק ממש בהקרקע לכן ה"ל למידק ואינו חוזר וטוען. ודומה למה דאמרו הכא דבכתבו הטענות אינו חוזר וטוען אף דיש לו מיגו וכמש"כ הנתיבות בסי' ע"ב בס"ק ל"ד משום דכיון דה"ל למידק שאני וה"ה בזה כן י"ל בכוונת הרשב"ם וזהו כעין דברי הב"ח הנ"ל:

אכן לפי דברי הרא"ש והטור דחולקים על דברי הרשב"ם ואינם מחלקים בין הך דחזקה להך דאמרו דיכול לשנות מפטור לפטור. בע"כ מוכח לומר כמש"כ לעיל לתרץ להך דערער וחזר וערער כו':

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה