נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן עט
א (סעיף ג):
מי שהודה בב"ד שחייב ואח"כ אמר נזכרתי והרי עדים ה"ז עדות מועלת כו'. וזהו שיטת הרמב"ם והובא בטור חולקים בזה והכריעו כהרמב"ם. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דכתב הטור בסי' קל"ח סעיף ז' גבי שתק ואח"ז צווח דהוי כהודאה דכתב הרא"ש שם דאף אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והובא זה בש"ע שם סי' קל"ח סעיף ו'. ועיין בש"ך שם ס"ק ח' ובט"ז שם. אלמא דס"ל להרא"ש והטור והרמ"א שם דהודאה בב"ד אלימא טובא דלא מהני אף שמביא עדים לסייעו. ומשמע שם דאף במביא העדים לאחר שטוען לפטור דג"כ לא מהני: אבל באמת אין זה קשה כלל דהא דוקא בטוען נזכרתי הוי זה אמתלא נכונה כשמביא עדים לסייעו. אבל התם בסי' קל"ח מיירי דאינו טוען האמתלא דנזכרתי ע"כ שפיר אמרו דאינו נאמן. וכה"ג מבואר בסי' קמ"ו סעיף י"ז ובט"ז ח"מ סי' קכ"ט סעי' ח' גבי אמתלא דהשני נוח לו כו'. לפרש דשם מיירי בלא טען אמתלא זו. ועפ"ז מתורץ מה דהקשה הט"ז בסי' קל"ח סעיף ו' והאו"ת שם על מש"כ בשם הרא"ש דבשתק ולבסוף צווח לא מהני עדים דהא בגמ' שם אמרו בזה הממע"ה. אלמא דראיה מהני. אבל לפמש"כ אינו קשה די"ל דכוונתם דיהי' מהני ראי' כשיטעון נזכרתי והרי עדים כמו הא דסי' ע"ט דאף בהודאה גמורה בפירוש בפני ב"ד מהני טענת נזכרתי והרי עדים. ולפ"ז יש לומר במש"כ המ"מ ברמב"ם פ"ז הל' טוען ה"ז על מ"ש הרמב"ם שם כנ"ל דיכול לומר נזכרתי והרי עדים כו' דלא ידעתי עיקר לזה בגמ'. אבל לפמש"כ י"ל דהרמב"ם יליף זה מהא דב"מ (דף ו') דאמרו שם בשתק כו' דאודויי אודי. ואפ"ה תני שם בזה דהממע"ה. אבל ראיה מהני כקושיות הט"ז והאו"ת הנ"ל. א"כ מוכח מזה דאמתלא נזכרתי והרי עדים מהני. ולכן י"ל דהרא"ש והטור בסי' קל"ח לא פליגי על הא דסי' ע"ט הנ"ל אלא הם מיירי בלא טען נזכרתי. וכה"ג כתב הש"ך בסי' פ"א ס"ק ס' לתרץ לקושיות התוס' מהא דשבועות דמיירי התם דאינו טוען טעיתי כו'. וכדמצינו בטענת משטה דאי לא טען לא טענינן:
ב (שם סעיף ט):
אינו מוחזק כפרן אא"כ כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל הטוען להד"מ כו חזר וטען פרעתי כו' כיון ששני הטענות באות לפוטרו כו'. (הג"ה) וכן אם היה קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורסם כו'. והש"ך שם ס"ק כ"ג כ' דזה צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון דמתחלה טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הראשונה היה פטור דמשום קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מ"מ הוי מיגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע עכ"ל:
ענף א:
והנה האו"ת בסי' הנ"ל באורים ס"ק כ"ז כתב לתרץ לקושיות הש"ך מעל הרמ"א די"ל דהרמ"א מיירי ביצא קול מפורסם לאחר שכפר ואמר דלא לוה כו'. אבל היכא דיצא הקול כבר קודם שכפר שפיר י"ל כמש"כ הש"ך דחזינן דאינו חושש להקול כו' עכ"ל האורים. א"כ ביצא קול קודם שכפר גם האו"ת מסכים להש"ך דמהני המיגו דהי' עומד בטענתו הראשונה דהא חזינן דאינו חושש להקול. אך ביצא הקול לאחר שכפר בזה י"ל דאין לו מיגו דלא חציף להכחיש להקול. ועיקר המקור דאין לו מיגו להכחיש להקול הוא מהא דב"ב (דף ל"ג) גבי רבא בר שרשום דאמרו לקוחה בידי לא מצית אמרת משום דנפק עליה קלא דאכלת ארעא דיתמי כו'. וכתבו התוס' שם ד"ה לקוחה היא בידי כו'. דאין לו מיגו להעיז פניו להכחיש להקול. וכן מבואר בסי' קמ"ט וסי' ק"נ בארוכה. ולפי דברי הש"ך והאו"ת הנ"ל למדנו דגם התם גבי עובדא דרבא בר שרשום. אם היה טוען מתחלה לקוח ואח"ז טען שיש לו תביעה עליו דנאמן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה דאף דהוי במקום קול מ"מ כיון דטען כבר ולא חשש להקול ע"כ ליתא בזה להסברא דאמרו דלא חציף להכחיש להקול דהא חזינן דחצף כבר להכחישו:
ועפ"ז יש ליישב קושיית האו"ת בסי' קמ"ט ס"ק י' על שיטת הרמב"ם והתוס' דס"ל דנאמן לומר לקוח נגד הקול רק מיגו לית ליה דא"כ תקשה ברפ"ב דכתובות דקתני אם יש עדים שהיה של אביו אינו נאמן לומר לקחתיה ממנו. והא ה"ל למיתני רבותא יתירה דאף בקול גרידא שהוא של אביו אינו נאמן. וכן תמה הנתיבות בסי' קמ"ט ס"ק י' על הש"ך שם וכתב דזהו נגד משנה מפורשת הנ"ל והוא ראיה שאין עליה תשובה ע"ש. אכן לפמש"כ בשם הש"ך והאו"ת דס"ל הכא בסי' ע"ט לכלל דהיכא דהעיז פניו כבר נגד הקול אז שפיר מהימן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה אף דהוי נגד הקול. ע"כ י"ל דלכן נקטו במשנה רפ"ב כתובות שם. ואם יש עדים שהיה של אביו כו'. לאשמועינן לנו הך דינא דנגד הקול משכחת לפעמים דיהיה נאמן לומר לקוח במיגו דלא היה של אביך מעולם. כגון היכא דהכחיש מעיקרא להקול שיצא שהיה של אביו והוא טען בראשונה דלא היה של אביו דנאמן להכחיש הקול. וע"כ אף דחזר וטען אח"ז לקוחה היא בידי נאמן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה להכחיש הקול ע"פ דברי הש"ך והאו"ת הנ"ל. אבל אם יש עדים שהיה של אביו אז אינו נאמן לעולם בכל גווני. ואשמועינן התנא להך דינא גופא. ואלו להורות לנו הדין דמיגו נגד הקול י"ל דזה היה פשוט לכל מסברא כדמצינו כה"ג בכמה דוכתי. וע"כ מסולק תמיהות האו"ת והנתיבות הנ"ל:
ובעיקר קושיות האו"ת והנתיבות הנ"ל. תמהני עליהם איך לא הביאו לדברי הב"ש באה"ע סי' ז' ס"ק י"ד דכתב דלא דייקינן מדתנא עדים מכלל דקול לא דהא בא"א נמי תנא עדים עכ"ל הב"ש. א"כ מוכח באמת דהך דיוק שכתבו האו"ת והנתיבות לאו דיוקא הוא כ"כ. ויש להאריך בזה ואכמ"ל:
ובעיקר מילתא דכתב הרמ"א הכא בסי' ע"ט דבמקום קול מפורסם שלוה אינו נאמן במיגו שהי' עומד בטענתו הראשונה להפטר. יש לעיין בזה ע"פ המבואר באה"ע סי' י"ז וסי' קנ"ב גבי אשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום חזקה אינה מעיזה. דכתב הדרכי משה שם בשם הריב"ש דאם התחילה לומר גרשני בעלי שלא בפני הבעל דאז אף כשבא בעלה אומרת בפניו גרשתני מ"מ אינה נאמנת משום דעבידא לאחזוקי דיבורה וליתא בזה להחזקה דאינה מעיזה. א"כ לפ"ז יש לדון כש"כ בנ"ד דהא חזקה דאינה מעיזה הוי חזקה אלימתא מפאת עצמה אף נגד חזקת איסור דא"א. ואפ"ה אמרו דכיון דאמרה כבר להיפך ע"כ קשה עלי' לחזור מדבריה הראשונים. ואדרבא נוח לה להעיז נגדו כדי שלא תצטרך לחזור מדברי' א"כ כש"כ במקום קול מפורסם דהא נאמן להכחיש להקול. אך במקום מיגו להכחיש להקול אמרו דלא חציף להכחישו כידוע. ע"כ וודאי י"ל דכמו דאמרו בהך חזקה דאינה מעיזה. דאם אמרה מקודם דבא הבעל דגרשני בעלי דפקע בזה להך חזקה. א"כ ה"ה וכש"כ בהך דמיגו במקום קול דכיון דכבר אמר בב"ד דלא לוה ע"כ שפיר יש לו מיגו דהי' עומד בטענתו הראשונה כי קשה עליו לחזור מדבריו הראשונים דאמר בב"ד. ולפ"ז א"ש בפשיטות מה שכתב השלטי גבורים במרדכי רפ"ג דב"ב דאף במקום קול נאמן לומר לויתי ופרעתי. דאין אנו צריכים לדחוקי דמיירי בקול שאינו מפורסם. וכן לדחוקי דמיירי דיצא הקול מכבר כמש"כ הש"ך. אלא י"ל דהש"ג ס"ל כשי' הריב"ש בזה ע"כ ס"ל דנאמן לומר בכל גווני לויתי ופרעתי משום דעביד לאחזוקי דיבורו ביותר אף במקום דיהי' איזה העזה וכנ"ל. כן י"ל בזה. ועיין מזה בתוס' שבועות (דף מ"ו ע"ב) ד"ה כי מטא כו' שכתבו וי"ל דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כו' פן יהא מוחזק שקרן עכ"ל:
אכן כ"ז הוא לשיטת הריב"ש. אבל להרשב"א דהובא באה"ע סי' י"ז וסי' קנ"ב בב"י שם דס"ל דאף באמרה שלא בפני בעלה גרשני דמ"מ אם כשבא בעלה אומרת בפניו דשייך הך חזקה דאינה מעיזה. וכ"כ הח"מ בסי' י"ז ס"ק ג' ועיין בב"ש שם ס"ק ג'. ומלשון הטור והמחבר שם משמע דדוקא בנשאת או נתקדשה שלא בפני בעלה שייך לומר דעבידא לאחזוקי המעשה שלה ולא תחזור מזה אף במקום דתצטרך להעיזו. אבל אם לא עשתה מעשה רק הי' אמירה בעלמא משמע דס"ל להטוש"ע שם. דשייך החזקה כו'. ועיין מזה בנו"ב מ"ת סי' צ"א ובמק"א הארכתי בזה. ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א הכא דבמקום קול מפורסם אינו נאמן במיגו שהי' עומד בטענתו הראשונה. משום דלא חציף להכחיש להקול אף במקום שיצטרך לחזור מדבריו מ"מ נוח לו יותר לחזור מדבריו כדי שלא יצטרך להעיז נגד הקול. כמו בהחזקה דאינה מעיזה נגד בעלה כנ"ל:
ועוד יש לחלק דדוקא באמרה גרשני שייך לומר דעבידא לאחזוקי לדיבורה. משום דהא יש חילוק גדול בין גרושה לאינה גרושה. וע"כ מיכספא לחזור מדברי' הראשונים. אבל בהך דלהד"ם או לוויתי ופרעתי דבהפטור בין כך ובין כך הכל חדא הוא ואין ביניהם שום חילוק כלל בעצם הפטור. ע"כ לא שייך כ"כ בזה לומר עביד לאחזוקי דיבורא. דהא בזה לא יותפס כ"כ לשקרן בעיני הבריות ע"כ בזה גם הריב"ש מודה דנוח לו לחזור מדבריו הראשונים כדי שלא יעיז נגד הקול ושפיר כתב הרמ"א. ועוד יש לחלק דשאני הכא בסי' ע"ט בענין מיגו. דהא מצינו בכמה ענינים דמדחינן להמיגו משום איזה עילה ואמתלא בעולם. כיון דאין זה טענת עצמו. ודלמא לא ניחא לי' לומר לטענת מיגו כמו במיגו דהעזה וכה"ג. וכעין זה כתב הש"ך בכללי מיגו ס"ק ל"ב דדוחין המיגו בסברא מועטת ע"ש. ע"כ יש לחלק להך דסי' ע"ט הנ"ל דמיירי בענין מיגו מן הך דאה"ע בחזקה אינה מעיזה כו'. ואף הריב"ש מודה בזה. דלא מהני מיגו דאי בעי עומד בטענתו במקום קול מפורסם:
ענף:
ובעיקר מש"כ הש"ך לחלק דהיכא דטען כבר להכחיש להקול בעת דידע מהקול. דבזה י"ל דנאמן במיגו דהא חזינן דאינו חושש להקול. והעלה זה בצ"ע:
ולענ"ד יש לדון בזה הרבה דהא לפ"ז יש לדון כן בהא דאמרו דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן לכ"ע כמו בהא דאמר רבה מ"מ מודה במקצת ישבע כו'. וכן בהא דרפ"ז דשבועות גבי ש"ש המובא בח"מ ריש סי' רצ"ו דשי' הרא"ש והר"נ הוא דאף בלא אפקיד בשטרא חייב ש"ש משום דהוי מיגו דהעזה. משום דבלא"ה מהני מיגו לאפטורי משבועה כפי שיטתם. ולפי דברי הש"ך הנ"ל יש לומר אם כפר מתחלה הכל בב"ד בפניו ואח"ז הודה במקצת דלפ"ז הדין נותן דלא יצטרך לישבע שד"א משום דהא נאמן במיגו דאי בעי הי' עומד בטענתו הראשונה דהעיז כבר בב"ד נגד בע"ד בפניו והא ס"ל להני פוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה כנ"ל. וכיון דעיקר הטעם דמ"מ ישבע ולא מהימן במיגו דכפר הכל משום דה"ל מיגו דהעזה. א"כ כמו דחזינן בהך מיגו במקום קול מפורסם דלא אמרינן. דעיקר הטעם ה"ל משום דלא חציף להעיז נגד הקול ולהכחישו. א"כ כיון דכתב הש"ך והאו"ת דהיכא דהעיז כבר נגד הקול והכחישו דבזה נאמן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה. דכיון דחזינן דחציף כבר נגד הקול ע"כ אמרינן דנאמן במיגו כיון דלא איכפת לי' זה. ע"כ ה"ה בהך מיגו דהעזה נגד הבע"ח דכיון דהעיז פניו כבר נגד הבע"ח. נימא דכיון דלא איכפת לי' וטען כבר נגדו דיהי' מהימן במיגו דהי' עומד בטענתו הראשונה ויפטר כדין כופר הכל:
ואדרבה יש למילף זה מכש"כ. דהא חזינן דהך העזה דמכחיש להקול הוי סברא אלימתא יותר מן מיגו דהעזה נגד הבע"ח. דהא לדינא קיי"ל דאמרינן מיגו דהעזה נגד הבע"ח רק מיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן כמבואר כ"ז בכללי מיגו של הש"ך ס"ק ו'. ואלו מיגו במקום קול אף בממון לא מהני לפטור. אלמא דהכחשה להקול הוא העזה יתירה מן הכחשת הבע"ד. ואפ"ה היכא דהכחיש כבר להקול. אמרינן דנאמן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה שטען כסברת הש"ך והאו"ת. ולא אמרינן דלמא עד עת הזאת היה מעמיד א"ע להעיז נגד הקול. ועכשיו לא היה יכול להעיז נגד הקול. א"כ ה"ה וכש"כ בהעזה נגד הבע"ד דנימא דכמו דהעיז עד עכשיו. א"כ יהיה נאמן במיגו דהיה עומד בטענתו ויפטר. ושאני הא דהעדאת עדים דר"ח דריש ב"מ וכן הא דנתחייב מתוך טענותיו דסי' ע"ה וסי' פ"ז דהא הוי כמו העדאת עדים. אבל לא במ"מ דיש לו מיגו. והא ס"ל לכמה פוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק משום מיגו דהעזה ס"ל כן ובזה הא לא שייך העזה כנ"ל:
וכן יש לדון בשבועת שומרים אם לא אפקיד בשטרא דלשי' הרא"ש והר"נ רפ"ז דשבועות עיקר הטעם דחייב ש"ש ולא מהימן במיגו דלהד"ם והחזרתי משום דה"ל מיגו דהעזה. והובא שיטתם בסי' רצ"ו סעי' א'. א"כ לפי סברת הש"ך והאו"ת יהיה דין מחודש דאם טען השומר מתחלה להד"ם או החזרתי בב"ד בפניו ואח"ז טען נאנסו דלא יהיה צריך לישבע ש"ש משום מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה דהעיז כבר נגד בע"ד. לשיטתם דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ובאמת זה אינו סברא לומר כן בכל זה. ועיין במרדכי פ' חז"ה אות תקכ"ו מזה. ועיין בסמ"ע בסי' רצ"ו ס"ק ב' שכתב דאין נפ"מ לדינא מן מש"כ המחבר שם לטעם הרמב"ם דלכן שומר חייב לישבע ולא מהימן במיגו משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. והרמ"א כתב טעם של הרא"ש והר"נ דה"ל מיגו דהעזה. דלא הוי משום נפ"מ מזה לדינא גבי שד"א וכ"כ הסמ"ע בסי' צ"ג ס"ק ט'. ואלו לפמש"כ הא הוי נפ"מ רבתא מפלוגתא זו. אך זה אינו מוכרח דהא בלא"ה משכחת לה הרבה גווני דיהי' נפ"מ כגון אם טוען המפקיד ברי דפשע דכיון דגם עכשיו מעיז נגד בע"ד א"כ יהיה מהימן במיגו להסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. וכמש"כ האו"ת בסי' ע"ב סעי' כ"ז על הש"ך שם ס"ק קט"ו. וכ"כ הנתיבות שם ס"ק ל"ז. וכן יש לאשכוחי גווני אחריני ביניהם. ע"כ אין מזה הכרח לנ"ד:
ומלבד דאין סברא לומר כן נלפענ"ד להוכיח בראי' ברורה דגם בכה"ג חייב לישבע שד"א במודה במקצת אף שכפר מתחלה בב"ד. מהא דכתב הטור בסי' פ"ז סעי' מ"ג בשם תשובה לרב אלפס בנשבע היסת ואח"כ הודה מקצת דכתב רב אלפס דה"ל חשוד על השבועה וכנגדו נשבע ונוטל. ותמהו עליו דהאיך יחשד ע"פ עצמו ורב שרירא גאון כתב דאם שלא בדרך תשובה הודה נשבע על השאר כו'. והובא דין זה במחבר שם סעי' כ"ח. והב"י שם כתב דאין צריך לישבע עכשיו שנית דמועיל ליה שבועתו שנשבע כבר. והש"ך והסמ"ע חלקו עליו והעלו דצריך לישבע שנית וזהו שד"א כמש"כ הש"ך שם ס"ק פ"ב דאם רצה התובע נשבע ונוטל וזהו רק בשד"א כידוע וכ"כ המהרי"ט בתשובה ח' ח"מ סי ל"ו דצריך לישבע עכשיו שד"א כדין כל מודה במקצת. אלמא דאף דכפר מתחלה וגם נשבע היסת אפ"ה צריך לישבע אח"ז כשמודה במקצתו עכשיו לשד"א. וכמש"כ הקצה"ח שם ס"ק כ"ז דהוכיח שם דמשום שבועת מודה במקצת אתו עלה. אלמא דאף דכפר הכל מתחלה והעיז נגד הבע"ח ולא חשש לזה מ"מ ס"ל לכל הפוסקים דצריך לישבע שד"א עכשיו שהוא מ"מ. וגם ס"ל להרי"ף דכנגדו נשבע ונוטל וכמו כל שד"א. רק דתמהו עליו משום דאין נחשד ע"פ עצמו. וגם לשיטת הבית יוסף דס"ל דא"צ לישבע עכשיו טעמו משום דכיון דנשבע כבר וכמש"כ מזה במק"א לבאר שיטתו בטוב טעם: והנה הטור בסי' רצ"ו הביא לשיטת הרא"ש דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק עיקר הטעם שם משום דה"ל מיגו דהעזה. וכן כתב הרמ"א בריש סי' רצ"ו כנ"ל. ואלו הכא בסי' פ"ז כתב הטור דצריך לישבע עכשיו שהוא מודה במקצת לשד"א. וכן סתם הרמ"א הכא בש"ע ולא השיג על המחבר. אלמא דס"ל לכל הפוסקים דאף בכפר הכל מתחלה בב"ד דמ"מ אם הודה אח"ז במקצת דחייב לישבע שד"א כדין כל מ"מ. אלמא דזה היה פשוט לכל הפוסקים דאף בכה"ג דכפר מתחלה הכל. דמ"מ אם לאח"ז הוא מודה במקצת דוודאי חייב שד"א. דאף דהעיז מתחלה וגם נשבע היסת דמ"מ יש לומר דעתה מתחרט וקשה לו להעיז נגד הבע"ח דלא אמרינן מיגו בזה. א"כ ה"ה וכש"כ במה דהעיז כבר נגד הקול די"ל דעתה מתחרט דקשה לו להעיז ולהכחיש להקול וע"כ אין לו מיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה:
וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק דשאני במיגו דהעזה לאפטורי משבועה דכיון דקיי"ל דבממון אמרינן מיגו דהעזה אלא במקום לאפטורי משבועה לא אמרינן מיגו. ע"כ אף היכא דהעיז כבר מ"מ הוי קצת העזה עדיין דבמקום שבועה אף בהעזה קצת לא מהני מיגו. משא"כ הכא בסי' ע"ט דמיירי במיגו במקום קול בענין ממונא דבעינן העזה גמורה. ע"כ בכה"ג כיון דהעיז כבר לא הוי העזה גמורה ולכן מהני מיגו כזה בממונא. גם אפשר לחלק דשאני בשבועה דעיקר הוא לברר הספק ע"כ אפשר לומר דאף כה"ג עדיין הוי ספק דלמא אינו רוצה להעיז לכן עדיין חייב הוא לברר הספק ולישבע וכמש"כ כעין זה הנתיבות בסי' פ"ז ס"ק ד' והקצה"ח סי' פ"ב ס"ק י"ט ע"ש. משא"כ בממון דאם הוי ספק א"כ הא אין מוציאין ממון מספיקא. אבל באמת כל זה הוא דוחק לחלק בסברא בעלמא בלא שום מקור מהש"ס לזה. דמנלן להו לחייב שד"א בהך דסי' פ"ז הנ"ל מסברא דעלמא. ובאמת מ"ש הך העזה דנגד הבע"ד להך העזה להכחיש להקול. ע"כ מוכח מזה דאין לחלק בין היכא דטען כבר להכחיש להקול ובין היכא דלא הכחיש מעולם להקול. כי באמת בכל גווני לא מהני מיגו במקום קול. ומה"ט סתמו הפוסקים ולא חילקו בזה בהך דח"מ סי' קמ"ט וסי' ק"נ בהך מיגו במקום קול כמו בעובדא דרבא בר שרשום בב"ב (דף ל"ג). וע"כ הנכון עם הרמ"א הכא בסי' ע"ט דלא מחלק בזה כלל. ולעולם אינו נאמן במיגו נגד קול אף היכא דטען כבר להכחיש להקול. ולכה"פ אם תפס המלוה לא מפקינן מיני' כי גם הש"ך לא כתב זה לדבר ברור רק העלה בצ"ע. רק מהאו"ת משמע דס"ל זה לדבר ברור דמהני מיגו בכה"ג. אכן באמת י"ל דהוי ספיקא דדינא לכה"פ בזה וכנ"ל: