אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עח

סימן עז

א (סעיף א' סמ"ע ס"ק ב'):

חזקה דתוך זמנו לא מהני אלא בתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא. והש"ך בס"ק א' כתב להוכיח דבטוענים היורשים שמא שייך חזקה דתו"ז וכתב דכן מוכח מן תשובת הרא"ש שהביא הטור לעיל סי' ע"א סעי' כ"א גבי יורש ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תו"ז כו': ענף א:

והנה התומים בס"ק א' כתב לחלק דשאני יורשים דלא ה"ל למידע ע"כ גובין מהם משא"כ במלוה טוען שמא דה"ל למידע ע"כ איתרע טענתו דאינו גובה ע"ש. ובאמת לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' נ"ט דאף בשטר דטוען המלוה שמא היכא דלא ה"ל למידע דמוציאין מן הלוה וכמו שהוכחתי שם. א"כ כש"כ בחזקה דתוך זמנו דעדיפא מן שטר וודאי דמהני החזקה דתו"ז אף בטוען שמא היכא דלא ה"ל למידע. אכן היכא דה"ל למידע בזה אמרו שם גבי שטר דהמלוה טוען שמא דאינו גובה אם הלוה טוען ברי. אבל אם הנתבע ג"כ טוען שמא לא איתרע החזקה דהשטר א"כ כש"כ בחזקה דתוך זמנו דעדיפא משטר וודאי דגובין אף דהמלוה טוען שמא כיון דהנתבע טוען ג"כ שמא. דכמו דאלימא לן מעלת השטר בשניהם טוענים שמא כש"כ דאלים לן מעלת החזקה דתו"ז אם שניהם טוענים שמא:

והנתיבות כתב להוכיח דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה דתוך זמנו דהא חזקת הגוף אלים טובא ואפ"ה לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא ומכש"כ בחזקה דתו"ז עכ"ל. ותמהני על ראייתו דהא חזינן דחזקה דתו"ז עדיף מחזקת הגוף. דאלו חזקה דתו"ז מוציא ממוחזק בברי וברי. ואלו חזקת הגוף לא מהני בברי וברי כמבואר ברפ"ב דכתובות דבברי וברי לא אמר ר"ג. עי"ש בפני יהושע. וע"כ נדחה ראייתו. וע"כ הדין נותן דבשניהם טוענים שמא מהני החזקה דתו"ז כמו בברי וברי. אבל בתובע טוען שמא ונתבע טוען ברי בזה אינו גובה. והטעם הוא הכל משום סברת הסמ"ע דסי' נ"ט דברי ומוחזק עדיפא משטר וה"ה דעדיפא מחזקה תו"ז. ועיין באור זרוע סי' תש"ס ובתה"ד סי' ר"ז שכתבו לחלק בין חזקה תו"ז ובין אוקי אחזקה וקצרתי:

ולפ"ז הדין נותן דבמלוה שהוציא שטר בתו"ז וטוען איני יודע והלוה טוען ברי דיש לעיין בזה. דהא חזינן דחזקה דתו"ז עדיפא ממעלת ברי ושמא. דהא בברי ושמא אין מוציאין ממוחזק ואלו בתו"ז מוציאין ממוחזק אף בע"פ ובטוענים ברי וברי. וכמו כן עדיפא מעלת שטר ממעלת ברי ושמא. וכיון דבשטר או בחזקה תו"ז לבד הוא מוציא מהלוה בטוענים שניהם ברי וברי. רק היכא דחסר לי' טענת ומעלת ברי אינו גובה בו. ולכן היכא דיש כאן שטר וחזקה תו"ז ביחד בזה אף בטוען המלוה שמא. י"ל דנוטל דהא מעלת חזקה תו"ז עדיפא מרובא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובתו"ז גובין. וכיון דרוב עדיף ממעלת ברי כמש"כ הפ"י רפ"ב דכתובות על תוס' ד"ה כיון דרוב נשים בתולות נישאות כו'. דרוב עדיף מן ברי ושמא ע"ש. וכ"כ ההפלאה שם. א"כ כש"כ לחזקה תו"ז דעדיפא מרובא וודאי דעדיפא ממעלת ברי ושמא. וכש"כ היכא דלא בעי ברי ושמא רק סגי בברי וברי ומוציאין. וודאי דבזה סגי מעלת חזקה תו"ז. וע"כ בשטר וחזקה תו"ז ביחד הדין נותן דאף במלוה טוען שמא ג"כ גובין עי"ז. וכעין מש"כ הפני יהושע רפ"ב דכתובות דכמו דע"י ברי ושמא בצירוף אוקי אחזקה מוציא מן המוחזק. דה"ה היכא דרוב מסייע להתובע דיש לו אוקי אחזקה וברי וברי. דע"י הרוב הוי כמו ברי ושמא דאז מהני אוקי אחזקה עכ"ל. וכש"כ היכא דסגי בברי וברי דוודאי מצרפין מעלת חזקה תו"ז דעדיפא מרובא לצירוף מעלת שטרא בידי מאי בעי להוציא מהמוחזק. ואף דמן הש"ך בסי' הנ"ל ס"ק הנ"ל לא משמע כן דהא הוכיח מתשובת הרא"ש וטור דסי' ע"א דביורשים מהני חזקה תו"ז אף בטוענים שמא. מהא שכתבו שם בשטר שהוציאו יורשים בתו"ז כו'. ולפמש"כ אין זה ראיה משום דהא התם הי' חזקה תו"ז בצירוף שטר ביחד דכה"ג מהני אף בתובע טוען שמא אף היכא דה"ל למידע מטעם הנ"ל. וע"כ מוכח מהש"ך דלא מחלק כן. ועכ"ז לדינא נראה כמש"כ דהסברא נותנת כן:

ועפ"ז יש לתרץ קושיות הש"ך בח"מ סי' פ"ד סעי' ב' במה שכתב המחבר שם גבי פוגם שטרו דבחזקה תו"ז אע"פ שפוגם שטרו יפרע שלא בשבועה אא"כ טוען השבע לי. והמ"מ כתב על הרמב"ם דכתב כמחבר הלז דיש לפקפק ולומר דאיתרע החזקה דתו"ז לגבי האי דהרי מודה בעצמו דנפרע מקצתו בתו"ז. והמל"מ כתב שם לדון דלא איתרע החזקה דתו"ז אלא לגבי השבועה ולא לגוף הפרעון והובא בקצה"ח שם. והש"ך שם תמה על המחבר עי"ש. ובאמת דברי המחבר הוא מוקשה דכיון דס"ל להמחבר דחזקה דתו"ז פוטרתו משבועת פוגם שטרו א"כ ה"ה דיפטור אותו מן שבועת השבע לי. ואי דס"ל דאיתרע החזקה דתו"ז ע"י מה דנפרע קצתו א"כ ישבע לו אף בלא א"ל השבע לי וכדין פוגם שטרו דחייבו חז"ל לישבע:

אבל לפמש"כ אתי שפיר די"ל דשי' המחבר כך הוא דס"ל כסברת המ"מ דע"י מה דפוגם בעצמו איתרע ליה החזקה דתו"ז וכמש"כ המל"מ לפרש דלא איתרע רק לגבי חשש שבועה ולא לגבי חשש עיכוב הפרעון דבאמת עדיין החזקה תו"ז הוא בתוקפו. וע"כ אף בתו"ז כיון דפגם ואיתרעי ליה חזקה דתו"ז יכול להשביעו ע"י השבע לי כמו בכל שטר משום דלשבועה איתרעי לי'. רק בלא טען השבע לי רק מצד שבועת פוגם שטרו דחייבו חז"ל לישבע אף בלא טענת השבע לי משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק. א"כ עיקר טעם שבועת פוגם משום דחשדינן לי' באינו יודע אם שטרו פרוע או לא והוי כטוען שמא על שטרו. וע"כ ז"א שייך רק בשטר בלא תו"ז דאם הוא טוען שמא אינו גובה בו. משא"כ בשטר ותו"ז ביחד דאף בטוען שמא מ"מ נתבאר דדינו דגובה בו. דשניהם ביחד הוי כמעלת טענת ברי בצירוף שטרא בידי מאי בעי כנ"ל. וע"כ אף אלו יודה בפנינו דהוי טוען שמא מ"מ יגבה בו דהא אף דאיתרע החזקה דתו"ז מחמת הפוגם מ"מ הא לא איתרע ליה רק לגבי חשש להצריכו שבועה. ולא לעכב הפרעון וכמש"כ המל"מ והקצה"ח. וע"כ לא שייך בזה לחייבו שבועה כיון דעיקר הטעם דחייבו חז"ל שבועה בפוגם שטרו הוא משום דמיפרע לא דייק. והיכא דהוי תו"ז ושטר ביחד אז גובה אף בטוען שמא. אם כן לא שייך בזה לחייבו שבועה דפוגם שטרו דתקנו חז"ל. רק בטוען השבע לי דאז חייב לישבע כמו בכל שטרות כיון דאתרעי החזקה דתו"ז לגבי חשש שבועה כמש"כ המ"מ והמל"מ. ולכן שפיר פסק המחבר בזה דחייב שבועת השבע לי בפוגם בתו"ז ולא שבועת פוגם עצמה. ומתורץ קושיות הש"ך הנ"ל על נכון. וקושית הש"ך על המחבר במה דפסק דע"א בתו"ז דחייב שבועה בטוען השבע לי זה אינו מיושב עדיין. אבל פסק המחבר בפוגם שטרו זה מיושב שפיר ע"פ מש"כ:

ענף ב:

ומן שיטת רבינו האי דפסק דפוגם שטרו חייב שבועה אף בתו"ז שהובא שם בסי' פ"ד בטור ובסמ"ע ס"ק ז' ועיין בש"ך ס"ק ב'. יש להוכיח לפ"ז דס"ל דאף בשטר ובחזקה תו"ז אינו גובה בטוען שמא. דאל"כ אמאי חייב שבועה בפוגם בתו"ז כיון דעיקר השבועה בפוגם משום דמיפרע לא דייק. וכבר כתבתי בשם המל"מ דיש לדון דאף דאתרעי לי' חזקה דתו"ז ע"י פוגם שטרו מ"מ לענין עיכוב הפרעון לא איתרעי. א"כ אף בטוען שמא יהיה גובה בשטרו בתו"ז. ומדחייבו שבועה מוכח דס"ל דאף בשטר וחזקה ביחד אינו גובה בטוען שמא ודלא כמש"כ לעיל:

אך זה אינו ראיה כלל כאשר יבואר. ונקדים מש"כ כבר וזהו.

ומתחלה נבאר מה שיש להעיר במש"כ המל"מ פ' י"ד ה' מלוה שכתב לדון בדברי המ"מ שכתב בפוגם שטרו בתו"ז דאיבטל לחזקה דתו"ז כיון דהלה מודה דמיפרע מקצתו. וע"ז כתב המל"מ אם פסקו של המ"מ לחייבו שבועה למלוה ניחא ואם לפוטרו במלוה בע"פ ללוה בשבועתו קשיא לי פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטל החזקה דשטרא בידי מאי בעי דכמו דאיבטל חזקה דתו"ז ה"נ איבטל שטרא בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב שובר. ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דתו"ז דהא פרע אבל בפוגם אפשר דפרע אדעתא דהכי לכתוב שובר ונטרפה השעה מאיזה סיבה ולא כתב עכ"ל המל"מ. ועיקר הוכחתו אינו מובן לכאורה דאי קאי בפוגם בעדים הא בזה לא איתרע החזקה דשטרא בידי מאי בעי. דהא חזינן דאינו פורע רק בעדים. והא דאמרי בהכותב ד' פ"ז בפוגם בעדים די"ל דחייב שבועה דלמא אתרומויי אתרמי לי'. ז"א רק לחייב שבועה משא"כ לבטולי שטרא בוודאי לא אמרינן משום זה לבטולי לחזקה זו. דהא י"ל דלכן לא חשש לכתוב שובר דהא הי' הפרעון לפני עדים עכ"פ. ואי נימא דכוונת המל"מ להוכיח מן פוגם שטרו ע"י הודאת המלוה ג"כ אינו הוכחה. דהא י"ל דבכל פוגם שטרו יש להמלוה מיגו והא דחייבו שבועה זהו כמש"כ התוס' כתובות שם ד"ה דמיפרע לא דייק כו' דהוי מיגו בדדמי. א"כ ז"א שייך רק לחייב שבועה משא"כ אחר דרמו רבנן עליו שבועה כי היכי דנידק שפיר מהימן במיגו. ולא מקרי מיגו להוציא כיון דשטרא מסייע לי' וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב). א"כ לכאורה אין הבנה להמל"מ הנ"ל:

אך י"ל דשפיר הוכיח המל"מ מן פוגם שטרו בעדים דהמלוה נשבע ונוטל. דהא מבואר בשבועות (דף מ"א) בא"ל אל תפרעני אלא בעדים דאם א"ל פרעתי בפני פ' ופ' ומתו או הלכו למדה"י דנאמן. וכן כתב הסמ"ע סי' קל"ג ס"ק י' דטענינן ללוקח דלמא היה טוען המוכר החזרתי בפני עדים והלכו למדה"י ע"ש. ועיין בח"מ סי' ע' סעי' ג' ובש"ך שם ס"ק י"ד שיטת הפוסקים דפליגי בזה וס"ל דאינו נאמן משום דה"ל לכתוב שובר עי"ש. אבל במי דחזינן דפורע בעדים ואינו חושש דלמא מייתי סהדי או ילכו למדה"י. ע"כ יהיה נאמן הלוה לומר פרעתי כולו לפני עדים ומתו או הלכו למדה"י ובאמת הא אף בזה המלוה נשבע ונוטל. וע"כ שפיר הוכיח המל"מ דחזקה דשטרא בידי מאי בעי לא איבטל. אף דפרע קצתו בסהדי. משום די"ל דנטרפה השעה דלא כתב שובר. אבל באמת אמרינן דלא איתרעי החזקה דשטרא בידי. משום דלא הי' פורע לפני עדים בע"פ משום חשש דלמא מייתי. ועיין בש"ך סוף סי' פ"ב במה שמשיג על בעה"ת:

ובעיקר דברי המל"מ שכתב להסתפק בחזקה תו"ז היכא דפרע מקצת אם איתרע לי' המותר. וכ"כ המל"מ פ' ט"ו ה' מלוה ה"א דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דאיתרע ליה חזקה דאנן סהדי דלא פרעו אלא בעדים. וכ"כ כתבו רבוותא בתו"ז ונתברר שפרעו קצת בגו זמנו דאיבטל ליה חזקה דת"ז שהרי פרע קצתו בגו זמנו ע"ש במל"מ. וטעמו דאף דמיירי במודה ג"כ אפ"ה לא מהימן במיגו משום דהוי מיגו להוציא דהא מיירי במלוה בע"פ דליכא בי' חזקה דשטרא מסייע לי' בזה. ועיין בש"ך בכללי מיגו ס"ק ט"ו:

ונלע"ד להוכיח דכה"ג איבטל ליה החזקת דתו"ז כיון דאיתרע ליה קצתו ע"כ איבטל ליה לגמרי. והוא דהתוס' ב"ב (דף מ"ה) ד"ה נתנה לו כו' הקשו אמאי לאח"ז הממע"ה. ה"ל למימר נשבע ונוטל כדמפרש בפ' כל הנשבעין דחזקה אין שכיר משהא שכרו ואין הבעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהא שכיר ובעה"ב עבר בבל תלין דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו כו'. ואין לתרץ כגון שאומר ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין. דמ"מ חזקה דאין שכיר משהא שכרו ליכא דהרי שיהא אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה עכ"ל התוספות. וכ"כ התוס' בשבועות (דף מ"ו) ד"ה לא קצצתי לך אלא אחת כו' וקשה דאמאי בעבר זמנו הממע"ה דהכא הרי השהה והרי עבר עכ"ל. אלמא דס"ל להתוס' להקשות בפשיטות דכיון דאיתרע במקצתו החזקה ממילא איתרע כולו ולא אמרינן במה דאיתרע איתרע ומאי דלא איתרע לא איתרע. אלא כיון דאיתרע גביה החזקה דאין שכיר משהה שכרו וחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין איתרע ג"כ אף המותר. וה"ה בא"ל אל תפרעני אלא בעדים או בחזקה דתו"ז דכיון דחזינן דלא שייך ביה חזקה זו ממילא איתרע ג"כ המחצה הב'. [ועיין ביו"ד בכללי טריפות דאוקי אחזקה דאיתרע]. אך בחזקה דשטרא בידי מאי בעי יש לחלק כמש"כ המל"מ דנשארת בתקפה משום דנטרפה השעה. גם יש לדון דאפשר דאערומי קא מערים הלוה דלכן פרע מקצתו כדי דיתרע גביה חזקה כו'. וזה יש לדחות:

ולפ"ז במה דמבואר בסי' פ"ד סעיף ב' דפוגם בתו"ז נפרע שלא בשבועה. ועיין בסמ"ע ובש"ך שם. ולפי דברי התוס' הנ"ל יש לדון כדברי המ"מ דכתב דאיתרע החזקה תו"ז. ובמלוה ע"פ ובתו"ז והמלוה מודה דנפרע מקצתו. יש להכריע ע"פ דברי התוס' בב"ב ובשבועות דאיתרע ליה החזקה דתו"ז לגמרי. ולא שייך בזה מיגו דהא הו"ל מיגו להוציא כיון דהוי מלוה ע"פ. ולפ"ז אפשר דיכול הלוה לטעון קים לי כהתוס' ואיתרע לי' חזקה דתו"ז ואין מוציאין מהלוה במלוה בע"פ. אך במלוה בשטר יש לחלק דנשארת החזקה דשטרא בידי מאי בעי דאפשר דנטרפה השעה כמו דמחלק המל"מ. אך גבי שבועה דמצד השטר היה צריך שבועה בפוגם שטרו רק החזקה דתו"ז פוטרו משבועה וכיון דאיתרע החזקה דתו"ז משום דפרע מקצתו. ע"כ אין מוציאין מהלוה עד שישבע המלוה שבועת פוגם. וידוע מש"כ הרא"ש בפ"ט דכתובות גבי פוגמת בעדים. דכיון דהוי ספיקא דלא איפשיטא. ע"כ לא תפרע אלא בשבועה. כ"ז כתבתי בקונטרס אחד מכבר:

ולפ"ז נדחה ראייתי מרבינו האי דס"ל דפוגם שטרו בתו"ז ישבע. וכתבתי לעיל דמוכח דס"ל דאף בחזקה דתו"ז בשטר ביחד באם טוען שמא אינו גובה. די"ל דאין זה ראיה משום דשא"ה דאיבטל ליה החזקה דתו"ז לגמרי ולא נשאר לנו רק החזקה דשטרא בידי כו'. ובזה אם המלוה טוען שמא אינו גובה וכמו בכל שטר בסי' נ"ט. וע"כ ס"ל דישבע שבועת פוגם. ואין סתירה מרבינו האי להך דין מחודש שכתבתי. ומהמחבר דסי' פ"ד הנ"ל מוכח שפיר להך דין שכתבתי. והש"ך דתמה על המחבר אפשר דאזל לטעמיה דכתב בסי' ע"ח להוכיח מתשו' הרא"ש דביורשין אף דטוען שמא. מכל מקום מהני חזקה דתו"ז. ובאמת לפמש"כ אין זה ראיה דהא התם הוי חזקה דתו"ז עם שטר וכנ"ל. אלמא דהש"ך לא נחת לזה. אך בלא"ה לא הוצרך הש"ך שם להוכחה דהא לא גרע חזקה דתו"ז מן שטר דיורשין נשבעין שלא פקדנו וגובין כדקיי"ל לדינא כנ"ל:

וע"כ לדינא הדין נותן דבשטר וחזקה תו"ז ביחד אף דטוען שמא מ"מ גובה בו. [ועיין בש"ך סוף סי' פ"ט ובסי' ק"ח ס"ק ז' וסוף סי' מ"א וקצרתי בכ"ז]. דהא מעלת חזקה תו"ז עדיפא ממעלת ברי ושמא במקום דה"ל למידע ג"כ. דהא ברי ושמא אף במקום דה"ל למידע אינו מוציא ממוחזק דהא קיי"ל ברי ושמא חזקת ממון עדיף. ואלו בחזקה תו"ז מוציא ממוחזק. וע"כ ע"י צירוף לחזקה תו"ז מתוקן החסרון שיש בטענת התובע דטוען שמא במקום דה"ל למידע כנ"ל:

ועדיין יש לדחות זה ולומר דלעולם מעלת חזקה תו"ז גרוע ממעלת ברי ושמא והא דמועלת חזקה תו"ז להוציא ממון. י"ל הטעם דהא היכא דמועלת חזקה דתו"ז אז מועלת ברי ושמא. דהא בכל חזקה דתו"ז הוי בי' לעולם חזקת חיוב ג"כ. והיכא דהוי חזקת חיוב אז מועלת ברי ושמא להוציא ממון. כמו באיני יודע אם פרעתי דחייב משום מעלת ברי וחזקת חיוב. ע"כ נדחה לכאורה הוכחה הנ"ל. אכן באמת זה אינו ועדיין ההוכחה בתקפו וקצרתי:

וכן לפמש"כ במק"א לדון דכל יורש מקרי א"י א"נ ולא הוי כא"י א"פ משום דהא הוי ספק שמא פרע המוריש והוי היורש בחזקת פטור ולא הוטל עליו מעולם שום חזקת חיוב כלל וכמש"כ כן גם הבית מאיר בסי' קע"ח וכמש"כ במק"א בארוכה. והא חזינן דחזקה תו"ז מוציא אף מיתמי כמבואר ב"ב (דף ה'). אלמא דאף היכא דלא ה"ל חזקת חיוב כמו ביתמי דהוי ספק שמא פרע המוריש ולא הוטל עליהם שום חיוב כלל ואפ"ה גובין מיתמי. הרי דחזקה תו"ז אלימא אף היכא דלא הוי חזקת חיוב ג"כ וע"כ שפיר הוכחתי כנ"ל. וכן יש להוכיח מהא דבכור בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה אף דהוי ספק בעיקר החיוב כנ"ל. אך לפמש"כ התוספות בב"ב (דף ה') ד"ה כי היכי כו' לחלק דשאני בבכור דאף אביי ורבא מודו התם. אינו ראיה מהתם לכל חזקה תו"ז. אך מהא דב"ב (דף ה) שפיר הוכחתי כנ"ל: ועוד יש להסביר כל זה ביתר ביאור והוא דהא עיקר הטעם דמלוה טוען שמא על שטרו אינו גובה משום דחזקת ממונא בצירוף ברי של הלוה עדיף מחזקת שטרא בידי. והנה חזקת תו"ז או חזקה דשטרא בידי כ"א עדיף ממוחזק דהא בשניהם טוענים ברי או שמא גובה מהלוה כמבואר בסי' נ"ט וסי' פ"ב. וכיון דבחזקת ממונא בטוען הלוה שמא אין מוציאין ממנו אף דאיתרע טענת הלוה בטוען שמא דה"ל למידע. מ"מ מעלת החזקת ממונא עדיף מן ריעותא דיש בטענת הלוה הטוען א"י. וע"כ אף דיש ריעותא בטענתו מ"מ אלים מעלת המוחזק. וכיון דבמוחזק מצינו כן כש"כ במעלת שטרא בידי או בחזקה תו"ז דעדיף כ"א מחזקת ממון. דודאי אף במקום דטוען המלוה שמא לא איתרע החזקה הנ"ל וכ"א מהחזקות הנ"ל הוא בתקפו. והא דאינו גובה מהלוה אם התובע טוען שמא. הטעם הוא משום דחזקת ממונא וצירוף ברי של הלוה שניהם ביחד עדיף ממעלת שטר. או מן מעלת חזקה תו"ז. וזה אינו שייך אלא נגד כל חזקה בפ"ע. אבל היכא דהוי חזקה בשטר בצירוף תו"ז דהא אחת משתי החזקות הנ"ל עדיף ממעלת מוחזק. ונתבטל מעלת המוחזק שיש להלוה ואין כאן להלוה זכות רק מעלת ברי בלבד משום דלהמלוה יש ריעותא בטענתו דטוען שמא. ע"כ י"ל כיון דהחזקת ממונא היא בתקפה אף במקום דאיכא ריעותא דטוען הלוה שמא. א"כ כש"כ באחת מהחזקות הנ"ל דכל אחת מהם בתקפה אף במקום ריעותא דטוען שמא והוי כמו דנסתלק הריעותא דטוען שמא לגמרי. ואין כאן ריעותא כלל לפנינו בטענת המלוה. ונגד מעלת מוחזק דיש להלוה יועיל בזה אחת מהחזקות הנ"ל דעדיף ממעלת מוחזק כנ"ל. וע"כ בצירוף שתיהן ביחד אף בטוען שמא הדין נותן דגובה בו המלוה. ואף דמצינו בסוף סי' מ"א בשטר שנפל אף בתו"ז דאיתרע דאינו גובה בו. אף דיש שני חזקות הנ"ל. שא"ה דהוי ריעותא גדולה דנפל איתרע. משא"כ בנ"ד כמו שנתבאר. ועפ"ז א"ש דברי המחבר בסי' פ"ד סעיף ב' במש"כ שם בפוגם תו"ז א"צ לישבע רק בטוען השבע לי וכמש"כ לעיל בארוכה בענף א'. ודברי המחבר בסי' פ"ד סעיף ה' גבי עד אחד ז"א קשה כ"כ דשא"ה כיון דעיקר שבועת ע"א הוא להפיס דעתו של בעה"ב א"כ בתו"ז מפוייס ועומד הוא כ"ז דלא טען השבע לי וכמש"כ כעין זה הקצה"ח בסי' פ"ד ס"ק ד' עיי"ש. אך דברי המחבר שם סעיף ב' הם מוקשים בסברא. אכן לפי מה שנתבאר א"ש דברי המחבר:

ומ"מ לדינא קשה לסמוך על זה ולהוציא ממון כיון דמהש"ך בסי' ע"ח ס"ק א' במה שהוכיח מתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' ע"א לחזקה דתו"ז. ולא מחלק דשא"ה בתשובת הרא"ש דה"ל שטר וחזקה תו"ז. מוכח דס"ל שלא לחלק בזה וע"כ אין להוציא ממון בחזקה ושטר ביחד אם המלוה טוען שמא. ומ"מ אם תפס אין להוציא מהמלוה אף דטוען שמא כיון דהחזקה דתו"ז והשטר מסייע לו. ולכל הפחות הוי זה ספיקא דדינא ע"פ כל מה דנתבאר: ב:

(שם סעיף א בהג"ה):

דלא אמרינן חזקה דתו"ז אלא במלוה אבל אם היו מופקדין ועוסק בהם כו'. והאו"ת באורים ס"ק ח' כתב בשם המהרי"ט ח' ח"מ סי' קכ"ד דפסק דאם צריך ליתן ריוח בבירור כגון להקדש וכדומה אפילו דבר מועט נאמן לומר דפרע בתו"ז לפי שהריוח שנותן הוא קבוע וברי היזיקא כו'. וסיים האו"ת דצ"ע בשטרי עיסקא שלנו אם לא דמיא לנידון של המהרי"ט הנ"ל עכ"ל. וכ"כ בתשובת הר הכרמל ח' ח"מ סי' כ"ה דבהלואות שלנו שהם על ריוח הן בשטרי עיסקא והן בזקוקים דליתא בכ"ז להחזקה דתו"ז והביא כן בשם הראנ"ח:

ענף א:

ובספרי נחל יצחק בסוף ספרי בקונטרסי לאה"ע סי' ע"ז ענף ח' כתבתי לדון בכתובות (דף ק"ז) באשה שהלך בעלה דרב ס"ל פוסקין מזונות לא"א ושמואל ס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א ופריך הגמ' מ"ט דשמואל ר"ז אמר אימא צררי אתפסה ר"פ אמר חיישינן שמא א"ל צאי מע"י למזונותיך. ואף דהוי בכלל הטוען אחר מעב"ד דלא אמר כלום וגם למ"ד דלית לי' כו' מ"מ שייך בזה לומר מה הועילו חכמים בתקנתם כעין מש"כ התוס' בכתובות (דף צ"ו) ד"ה יתומים אמרו נתננו כו'. אפ"ה ס"ל דאין פוסקין מזונות מפני החששות הנ"ל ע"פ סברת התוס' שם ד"ה ששמעו בו כו' דטעמא דשמואל דאין פוסקין משום דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה בשום ענין כו'. וכ"כ הר"נ שם. והארכתי שם במה דיש לדון ולחוש שמא גירשה כו'. והקשיתי לשיטת הפוסקים כדקיי"ל דע"י השלשת גט וכתובה מיפטר מן מזונות אף דהוי בעל כרחה א"כ ניחוש שמא שלח לה גט וכתובה ע"י שליח והיא לא רצתה לקבל וממילא נפטר מהמזונות ובזה לא שייך לומר אם איתא דגירשה קלא אית לי' כו'. ועיין בר"נ ובפני יהושע שם שהביא בשם הירושלמי דחיישינן שמא שלא צררי ע"י שליח. א"כ קשה אמאי לא אמרו שם ה"ט דלכן ס"ל לשמואל דאין פוסקין מזונות לא"א משום דכיון דמוכח מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה בשום ענין כמש"כ התוס' והר"נ דאמרו מה"ט לחוש לצררי כו' אף דיש לומר בזה הסברא דאם אתפסה צררי ה"ל ליקח שובר ממנה עי"ז ואל"כ ה"ל בכלל הטוען אחר מעב"ד כו'. וכש"כ בהחשש שמא שלח לה גט וכתובה ע"י שליח די"ל דלא נתרצתה לקבל ע"כ לא החזירה הכתובה שת"י וכן לא נתנה לו שובר ונשאר כ"ז מונח ת"י השליח לעיקול עד שתתן שובר או תחזיר הכתובה כמבואר בסי' נ"ד דיכול לעכב הפרעון עד שתחזיר השטר ע"ש. ואף דגם זה הוא בכלל הטוען אחר מעב"ד דע"פ דין אינו נאמן בכ"ז מ"מ כיון דיש לדון בזה לסברת התוס' דמוכח מילתא שנסתלק ממנה כו'. [ועיין בירושלמי יבמות פ' י' ה"א דשמואל א' שמא שילח לה גיטה ממדינת הים. אך אין זה ענין לנ"ד דהתם מיירי לענין מה דחיישינן דיאמרו בעלה שלח לה גט ממד"ה. ויאמרו א"א יוצאה בלא גט. אבל לדינא י"ל דלא חיישינן לזה וקצרתי]:

וכתבתי שם לתרץ דלכן לא חיישינן שמא השליש גט וכתובה ע"י שליח משום דאמרינן בזה חזקה דתו"ז ואף לר"פ כו' והא דחשו שמא צררי אתפסינהו שא"ה בחוב מזונות ע"פ סברת הש"ך גבי קונטרסים כו'. אבל לפרוע הכתובה תו"ז לא חיישינן ואף דיש לו רווחא דמיפטר ע"י זה ממזונות מ"מ דיינינן בזה הך חזקה דתו"ז. א"כ מוכח מזה דגם בהלואות על ריוח ג"כ דיינינן דאינו נאמן לומר דפרע תו"ז כו' ע"ש בספרי. אך יש לחלק דשא"ה דלא הוי חוב ברור דשמא תמות בחייו וע"כ בכה"ג י"ל דאף היכא דאיכא רווחא ג"כ שייך החזקה דתו"ז דכיון דעיקר החוב הוא בספק ע"כ לא יטיל מעותיו בספק משום דיהיה לו קצת ריוח. אבל בחוב ברור עדיין יש לומר דכיון דיש לו רווחא יקדים הפרעון אף בתו"ז וכה"ג כתבו התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה כי היכי כו' ובחוס' ב"מ (דף ק"ב) ד"ה בחזקת שלא נפדה כו' לחלק בין חוב ברור כו'. וכ"כ האו"ת ס"ק א' לחלק כן גבי ענין אחד ע"ש:

אך באמת אין זה קשה לפי מש"כ הר"נ ר"פ שני דייני גזירות דטעמא דשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות לא"א משום דאמרינן אילו איתי' קמן הוה טעין הכי והיא לא תעיז פני' להכחישו כו' עכ"ל הר"נ. הרי דעיקר טעמא דשמואל הוא דאמרינן שמא יבא בעלה ויטעון דאתפסה צררי או כו' והיא לא תעיז פניה נגדו כעין מה דאמרינן בדוכתי טובא חזקה אין אשה מעיזה ואף דבממון לא מהני הך חזקה כמבואר בש"ך ח"מ סי' ס"ב ס"ק ו' בארוכה מ"מ י"ל כיון דיש כאן לדון לסברת התוס' והר"נ דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה כו' כנ"ל ע"כ במקום צירוף מצרפינן בזה להסברא דהיא לא תעיז פניה להכחישו ויבא הענין לידי בירור ע"כ אמרו אין פוסקין מזונות. וכיון דהטעם הוא משום שלא תעיז פניה ע"כ לא אמרו הטעם דשמא שלח לה גט וכתובה ע"י שליח דהא בנדרים (דף צ"א ע"א) בר"נ בד"ה ואיכא למידק אשמעתין כו' כתב בשם הרמב"ן דלא דמיין אהדדי כו' משום חזקה דאין אשה מעיזה. דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה כו' אבל התם דאיהו בעי לאפוקי נפשה מעיזה כו' עכ"ל. א"כ ה"ה הכא בחשש שמא שלח לה גט וכתובה ע"י שליח לא שייך הסברא דהיא לא תעיז פניה להכחישו. משום די"ל דכיון דאיהו בעי לאפוקי אותה בגט וכתובה ע"כ לא תחזור מדבריה שאומרת לפנינו שלא שלח לה מעולם גט וכתובה ולא יבא הענין לידי בירור כלל ע"כ לא אמרו טעם זה אליבא דשמואל. ולכן אין מקום להוכיח מזה כלל לנ"ד. אך בעיקר דברי הר"נ דשם יש לדון טובא וקצרתי:

ענף ב:

ובב"מ (דף ז' ע"ב) מצא שטר כתובה בשוק כו' ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר כו' ופי' רש"י בד"ה יחזיר לאשה דלא עביד אינש ליתן כתובה קודם גירושין. ורבנן פליגי וס"ל דאף עודה תחת בעלה לא יחזיר משום דס"ל דכיון דנפל איתרע ע"כ אף בתו"ז דיינינן כן כמבואר בארוכה בש"ך סי' מ"א ס"ק י"ט. אך ר' יוסי ס"ל כיון דלא עביד אינש ליתן כתובה בתו"ז ע"כ לא אמרינן בזה נפל איתרע. ונקדים מה דאי' בכתובות (דף נ"ג ע"א) מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות ופי' רש"י באלמנותה כו'. ושיטת הרמב"ם פ' י"ז ה' אישות ה' י"ט דהמוחלת כתובתה אין לה מזונות אף בחיי הבעל. וראיתי בכסף משנה שם שכתב כך נראה מדברי הרי"ף והרא"ש כו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא מבואר להדיא להיפוך בהרא"ש כתובות פ"ד סי' כ"ד שכתב ראיתי מפרשים אין לה מזונות אף מהבעל והא ליתא כלל כו'. א"כ אדרבה דעת הרא"ש דבחייו יש לה מזונות וכפי' רש"י. וע"כ בוודאי מש"כ הכ"מ כן בשם הרא"ש זהו טעות סופר. ועיקר הך פלוגתא הובא באה"ע סי' צ"ג סעי' ט'. ולשיטת הרמב"ם דס"ל דמוחלת כתובה אין לה מזונות ה"ה בנפרעה כתובתה מרצונה אין לה מזונות אף בחיי הבעל משום דשיטתו דהיכא דאין לה כתובה אין לה מזונות אף בנפרעה כמבואר בהרמב"ם ה' אישות פ' י"ב ה' י"ח וזה לשונו יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מת"י ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר. ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מה"ת אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה מפני שהיא אוכלת בתק"ח ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענין ליורש עכ"ל הרמב"ם. ודברי הרמב"ם הלז הובא ברא"ש לכתובות פ' י"ג סי' ו'. ועיין מזה באה"ע סי' צ"ג סעי' י"ח וב"ש ס"ק כ"ט: א"כ מבואר להדיא ה דס"ל דאם ידוע שנטלה כתובתה מבעלה אין לה מזונות אף בחיי בעלה כמו דאמרו במוחלת דס"ל לקמן פ' י"ז ה' י"ט דאף בחייו הפסידה המזונות וזה שכתב הרמב"ם שאין לה מזונות כמו שיתבאר. אך כ"ז שלא ידוע שנטלה הכתובה ס"ל כדעת יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה כיון דיש לה מזונות מה"ת. והא דאמרו בכתובות (דף נ"א) דאם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי דבעינן גט וכתובה ביחד היינו בפרעון בע"כ וכמש"כ בקונטרסי לאה"ע סי' ע"ז הנדפס בסוף ספרי נחל יצחק לבאר זה היטב בעז"ה. אבל היכא דנפרעת האשה מעצמה אז איבדה המזונות אף בחיי הבעל לשיטת הרמב"ם ויש מן הגאונים שהובא שם כנ"ל. והא דמוכרת כתובתה לבעלה דס"ל להרמב"ם דיש לה מזונות בחיי' כמש"כ הב"ש בשיטת הרמב"ם באה"ע סי' צ"ג ס"ק י"ח בע"כ מוכח לחלק דשאני מכרה בעד טובת הנאה בזה אמרו הטעם דהוי כאונס כמו שאמרו בכתובות (דף נ"ג) גבי כתובת בנן דכרין וכמש"כ הב"ש שם. אבל בנפרעת כולו בזה לא אמרינן דהוי כאונס וכמש"כ בקונטרסי לאה"ע סי' ע"ז הנ"ל ועיין שם בענף ד' מזה:

ולפי מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם דס"ל דאם נטלה כתובתה אין לה מזונות אף בחיי בעלה. א"כ יש להעיר דאמאי ס"ל לר' יוסי לחלק דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה ובנתארמלה לא יחזיר לה והא אף בעודה תחת בעלה יש לחוש שמא נפרעה הכתובה כיון דס"ל להך דין דנפל איתרע השט"ח והכתובה א"כ ממילא ה"ה אף עודה תחת בעלה ג"כ ניחוש לפרעון ואין לומר דהטעם הוא משום דאין אדם פורע בתו"ז. דזה אינו דאם נימא דהיכא דאיכא רווחא להלוה כמו מלוה על רווחים וכה"ג יש לדון דאדם עשוי לפרוע בתו"ז וכמש"כ המהרי"ט והאו"ת ובתשובת הר הכרמל הנ"ל. א"כ ה"ה בכתובה הא איכא רווחא להבעל כשמסלק לה הכתובה דעי"ז נפטר מן חוב מזונות א"כ איכא ריוח ברור להבעל כשנפרעה הכתובה א"כ לא שייך בכה"ג מעלת החזקה דתו"ז. ע"כ ממילא דומה לכל שט"ח הנמצא בשוק דאמרינן כיון דנפל איתרע ולא יחזירו. ומדחזינן דס"ל לר' יוסי דעודה תחת בעלה יחזיר מוכח דהיכא דדיינינן להחזקה דתו"ז דאף היכא דאיכא רווחא להמלוה ע"י מה שיפרע בתו"ז ג"כ אמרינן החזקה דתו"ז דכללא הוא דאין אדם עשוי לפרוע בתוך זמנו בשום גוונא כלל. ואין לומר דשא"ה בכתובה עודה תחת בעלה דכיון דאסור להשהות אשתו בלא כתובה ע"כ לא חשו התם שמא נפרעה כתובתה. דזה אינו דהא ר' יוסי ס"ל דרשאי להשהות אשתו בלא כתובה כמבואר בכתובות (דף נ"ו ע"ב) דר"מ ס"ל כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות ר' יוסי אומר רשאי ואמרו שם לקמן זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם אשתו כו'. וכיון דר' יוסי ס"ל דמותר להשהות אשתו בלא כתובה ע"כ ליכא למימר ולחלק כן:

א"כ מוכח מהך סוגיא דב"מ הנ"ל דאין לחלק בין איכא רווחא לליכא רווחא ולעולם אמרינן דאין אדם פורע בתו"ז. אך יש לחלק דשא"ה דעיקר חוב כתובה לא הוי חוב ברור דשמא תמות בחייו וכיון דהוי עיקר החוב בספק שמא לא יבא לידי גוביינא ע"כ בכה"ג מצינו דאף במקום רווחא לא משלם בתו"ז כיון דעיקר החוב הוא בספק וכמש"כ לעיל. ומה"ט אתי שפיר הא דאמרו דלר' יוסי בעודה תחת בעלה יחזיר דתקשה לאביי ורבא דס"ל בב"ב (דף ה') דעביד אינש דפרע בתו"ז דא"כ אמאי ס"ל לר' יוסי עודה תחת בעלה יחזיר ודוחק לומר דס"ל דזה גופא הוא פלוגתת רבנן ור' יוסי שם וס"ל כרבנן דלכן קאמרי דאף עודה תחת בעלה לא יחזיר משום דלא ס"ל כלל להחזקה דתו"ז דזה אינו מכמה טעמים. וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דלא הוי חוב ברור בכה"ג אף אביי ורבא מודו דאין אדם פורע בתו"ז וכמש"כ התוס' לחלק כן בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה כי היכי כו' ובב"מ (דף ק"ב ע"ב). ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' מ"א במש"כ לתרץ שם קושיות הש"ך. א"כ י"ל דלא מצינו כן רק בחוב כתובה דהוי בספק אבל בחוב ברור שפיר יש לומר כמש"כ האחרונים הנ"ל דבמקום דאיכא רווחא עשוי לפרוע אף בתו"ז ואין ראיה משם לנ"ד אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דבנטלה כתובתה אין לה מזונות אף בחייו וכש"כ לשיטת הפוסקים החולקים עליו וס"ל דמזונות בחייו לא הפסידה כלל אף בנטלה או מחלה וודאי דליתא לראיה זו כלל: (הגה"ה וע"פ כל זה יש לתרץ קושיות הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט על הרמב"ם שכתב בשם הורו רבותי בשטר שנפל דאף בתו"ז אמרינן נפל איתרע והראב"ד השיג עליו משום דבתו"ז לא אמרינן נפל איתרע והקשה ע"ז מהך סוגיא דב"מ (דף ז') דאמרינן גם בכתובה עודה תחת בעלה דלא יחזירו משום דאמרינן גם בזה נפל איתרע א"כ קשה על הראב"ד וכן תקשה על הרמב"ם דלמה תלה דין זה בהוראת רבותיו והאריך שם. ובספרי נחל יצחק שם כתבתי לתרץ זה. אכן לפמש"כ לעיל דהרמב"ם ס"ל דאם נפרעה כתובתה אין לה מזונות אף בחייו וגם הראב"ד ס"ל כן דהא לא השיג על הרמב"ם ה' אישות פ' י"ז ובפרק י"ב שם. לכן יש מקום לחלק דשאני חוב כתובה דאף עודה תחת בעלה אמרינן נפל איתרע משום דזה גרע מכל חוב תו"ז לפי דהכא יש רווחא להבעל במה שמסלק לה הכתובה דנפטר עי"ז ממזונות וכמש"כ הפוסקים הנ"ל לחלק דבמקום דאיכא רווחא להלוה דיפטר עי"ז מן תשלומי רווחים דכה"ג אדם עשוי לפרוע אף בתו"ז ע"כ אינו מוכח מן הא דב"מ לנידון דכל שט"ח בתו"ז ואתי שפיר דברי הרמב"ם והראב"ד:

ועוד יש לומר ולתרץ לקושיות הש"ך הנ"ל ע"פ מש"כ הריטב"א בחידושיו לב"מ (דף ז' ע"ב) בד"ה ר"פ אמר כו' דבאמת לא חיישינן לפרעון בתו"ז אף היכא דנפל השט"ח והא דס"ל לרבנן שם אליבא דאוקימתא דר"פ דחיישינן אף עודה תחת בעלה דשמא צררי אתפסה הטעם הוא ע"פ דברי מורי הרב דכיון דאסור להשהות אשתו בלא כתובה א"כ יש לחוש שמא כיון דנאבדה הכתובה אתפסה מטלטלי כמו דאי' בכתובות (דף ז') כדי שיהי' מותר לו להיות עם אשתו כו' עכ"ל הריטב"א. א"כ מתורץ קושיות הש"ך בפשיטות דהא גם הריטב"א כתב דע"פ דין אמרינן דלא איתרע לי' החזקה דתו"ז אף דנאבד השט"ח והא דכתובה שאני משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה מצוי להתפיסה צררי. ועפ"ז יש לומר דלכן ר' יוסי דס"ל שם דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה משום דאזיל לשיטתו דס"ל לר' יוסי בכתובות (דף נ"ו) דרשאי להשהות אשתו בלא כתובה ע"כ ממילא ה"ל דינה של עודה תחת בעלה ככל חוב בתו"ז דלא חיישינן לפרעון וצררי וכמש"כ הריטב"א. ורק טעמא דרבנן הוא משום דס"ל דאסור להשהות כו' כנ"ל ולר' יוסי דס"ל דרשאי א"כ לא שייך סברת הריטב"א הנ"ל אליבי' דר' יוסי. והנה הש"ך שם הביא דברי הריטב"א דב"מ שם שכתב לעיל מינה בהא דשטר כתובה כולה ר' יוסי דאע"ג דבשטר דעלמא חייש ר"י לפרעון אף בתו"ז כו'. ותמהני עליו דלא הביא לדברי הריטב"א הנ"ל דכתב בד"ה ר"פ א' כו' דבכל חוב בתו"ז לא חיישינן לפרעון ושאני שטר כתובה כנ"ל. וקושיות הש"ך הנ"ל הקדימו הריטב"א וכתב לתרץ זה היטב בשם מורו הרב כו' כנ"ל. (ע"כ הגה"ה)):

ויש לדון סעד לדברי המהרי"ט דכתב דהיכא דאיכא רווחא להלוה דנאמן לומר דהקדים הפרעון כדי שיפטר מן תשלומי הריוח דכעין זה ראיתי בשמ"ק לכתובות (דף צ"ו ע"א) ד"ה בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו כו' ופי' רש"י במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלטלין למזונותי' כו' ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים הי' להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כ"כ אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנין לה אותם כשהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הרב ז"ל נתנו לה מטלטלי למזונותי' וכו' כנ"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן שכתב וז"ל נתננו דמי מזונות לשנה זו הבאה כו' עכ"ל השמ"ק. הרי מצינו כעין סברת המהרי"ט דהיכא דמגיע טובה להלוה ע"י מה דמקדים התשלומין מקודם זמ"פ דאמרינן דכזה עביד אינש לפרוע מקודם זמ"פ ואף לפי פי' רש"י במהדורא בתרא וכפי שמסיק השמ"ק שם היינו משום די"ל דס"ל דאין זה מקרי רווחא כ"כ בהקדמת המטלטלין משום דעיקר סברתו אין זה ברור כ"כ. אבל היכא דאיכא ריוח ברור כ"ע מודו לסברת המהרי"ט הלז. ובעיקר דברי השמ"ק בכל הסוגיא שם יש לדון טובא וקצרתי:

ענף ג:

ומן לשון הרמ"א שכתב אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע. משמע דהיכא דהיו עיסקא לצורך עצמו כמו כל דין עיסקא המבואר ביו"ד סי' קע"ז דבזה אין נאמן לומר דהחזירן בתו"ז. וזה לשון הש"ך ס"ק ט' ואין לו הנאה מן המעות א"כ בכל עיסקא דיש לו הנאה א"י לומר דהחזירן בתו"ז. ולכאורה מוכח מהרמ"א דלא ס"ל לסברת המהרי"ט שכתב דנאמן לומר פרעתי בתו"ז כדי שירוויח הרווחים שלא יצטרך ליתן. אך יש לחלק ע"פ דברי האו"ת שכתב דהמהרי"ט מיירי היכא שצריך ליתן ריוח ברור כמו להקדש וכדומה אבל בעיסקא דאינו נותן הריוח רק אם יהיה ריוח ע"כ מה איכפת לי' להקדים התשלומין ואולי יקרה ליה ריוח ואם לאו הא גם להנותן אינו נותן עכ"ל האו"ת. ע"כ אינו ראי' מן דברי הרמ"א לסתור לדברי המהרי"ט. אך בעיסקא הנהוג האידנא דאף דנאמן על הרווחים בשבועה מ"מ יש הרבה תנאים שיצרך ליתן בכל חודש וחודש חשבון וכדומה עד שמוכרח הוא ממש ליתן הרווחים כפי קצבתו שקצב א"כ י"ל דהחזיר בתו"ז כדי להקל מעצמו כו' כמש"כ האו"ת וסיים בצ"ע בשטרי עיסקא שלנו. אך בתשובת הר הכרמל סי' כ"ה כתב בפשיטות דלא שייך לדון בעיסקא להחזקה דתו"ז דאף דיכול לפטור ע"י שבועה או עדים מ"מ עשוי אדם לפייס את בעל השטר לקבל שלו אף תו"ז כשרואה שאינו עושה פירות כו' וכ"כ בשם תשובת מהראנ"ח ואין ספר הלז ת"י. א"כ לסברת הר הכרמל הלז יש לדון כן בכל עיסקא הנהוגות בזמן הש"ס והשו"ע ביו"ד סי' קע"ז ואפ"ה חזינן דס"ל להרמ"א הכא בפשיטות דעיסקא שיש לו הנאה לעצמו אין נאמן לומר דהחזירן בתו"ז כנ"ל א"כ יש לסתור לדברי הר הכרמל מן דברי הרמ"א:

אך יש לדון דאין לסתור לסברת הר הכרמל מן דברי הרמ"א והוא דע"פ הסברא הנכון הוא כפי דברי הר הכרמל דאף דנאמן בשבועה לישבע דלא הרוויח מ"מ יש לומר כעין סברת הר"נ ברפ"ז דשבועות בקושיות הגמ' שם וליתב לי' בלא שבועה דאיכא למיחש בכדי חייו דאיכא אינשי דפרשי משבועה ואף בקושטא לא בעי לאשתבועי. א"כ לפ"ז י"ל דהדרך הוא באם שרואה המקבל העיסקא שאינו עושה פירות ע"כ חושש שמא יצטרך לישבע שבועה חמורה שלא הרוויח ואף בקושטא לא בעי לישבע כמש"כ הר"נ וע"כ הקדימו ופרעו בתו"ז. דאף דאם התובע ירצה יהיה יכול להשביעו על הפרעון מ"מ בזה י"ל דאינו חושד להמלוה שישביעו בחנם כיון דעיקר שבועת היסת הוא מצד חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו כמבואר בשבועות (דף מ'). וגם הא אמרו בב"מ (דף ל"ה) דדרך הלוה להאמין להמלוה. וע"כ אינו חושד שהמלוה ישביעו ש"ה בחנם כיון שהמלוה בעצמו יודע מהפרעון ובוודאי לא יכחישנו. משא"כ בשבועה חמורה על לא הרווחתי דהמקבל נשבע על טענת שמא דהנותן דלא שייך כן ע"כ י"ל דהמקבל אינו רוצה לישבע אף שבועת אמת ובפרט שבועה חמורה בנק"ח ע"כ הדרך לפרוע אף בתו"ז כדי שיפטר משבועה חמורה. וכעין סברא זו ראיתי בקצה"ח סי' ק"א ס"ק ו' שכתב להכריע כשיטת הפוסקים דהיכא דמסלקו בקרקע א"צ הלוה לישבע משום דכיון דכמה אינשי פרשי אף משבועת אמת וכל אשר יש לו יתן ולא ירצה לישבע א"כ הוי כמו פסידא דיכול לסלקו בקרקע כו' עכ"ל הקצה"ח. הרי דכתב דחיוב שבועה מקרי בשם פסידא. אך כבר כתב הר"נ לסברא זו כנ"ל. א"כ לפ"ז יש מקום לדברי תשובת מהראנ"ח והר הכרמל הנ"ל דמה"ט נאמן לומר דפרעו להעיסקא אף בתו"ז כדי שלא יצטרך לישבע שבועה חמורה:

ולפ"ז אין לסתור לדבריהם מן הרמ"א דהא לקמן סי' צ"ג סעיף ד' מבואר דיש פלוגתת ראשונים במקבל עיסקא אם צריך לישבע או לא דהרמ"א הביא שם דיש חולקים כיון דמקבל שכר טרחו א"צ לישבע דלא שייך מורה היתירא בזה כמש"כ התוס' בשבועות (דף מ"ח) א"כ ממילא כיון דהדין הוא דבספק אם חייב לישבע אינו נשבע כמש"כ הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י' ושם סי' צ"ג ס"ק ט'. ע"כ שפיר כתב הרמ"א הכא לדינא דאין נאמן לומר שהחזיר העיסקא בתו"ז דלמה לי' להחזירן בתו"ז דמה איכפת ליה דהא אם ירויח מה טוב ואם לא ירויח הא לא יצטרך ליתן כלל וגם לא יצטרך לישבע שבועה חמורה ע"ז ע"כ ממילא דינו ככל חזקה תו"ז. וכ"ז הוא בזמן הקודם אבל האידנא דהתקנה הוא ע"פ תקנת מהר"ם להשביע שבועה חמורה בשטרות שנעשו ע"פ היתר עיסקא כשטוען לא הרווחתי וכמו שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ס"ו בריש סימן הנ"ל ענף ה' בשם השל"ה וכ"כ הנתיבות סי' צ"ג ס"ק ג' וכבר הקדימו השל"ה. א"כ האידנא שפיר יש לדון כמש"כ הראנ"ח והר הכרמל דנאמן המקבל עיסקא לומר החזרתי בתו"ז כדי שלא יצטרך לישבע ש"ח בלא הרווחתי ובפרט לפמש"כ בספרי שם דהחמירו בהך ש"ח דאינו יכול להטיל קב"ח ולא להפך השבועה על המלוה שחושדו דהתקנה היה דכ"ז דלא ישבע ישלם כפי השוואתם ואין לו שום עצה להפטר מן ש"ח ע"כ י"ל דחשש ולא רצה שיהיה העיסקא בידו כשראה שאינו עושה פירות ולכן אינו קשה עליהם מן דברי הרמ"א:

אכן יש להוכיח דלא כמש"כ מן הטור והש"ע סימן ק"ח סעיף ד' שכתבו דבעיסקא תו"ז אין טוענים להיתומים נאנסו כו'. הרי דס"ל להטוש"ע דאף עיסקא תו"ז דינו ככל חוב תו"ז והא שיטת הטוש"ע בסי' צ"ג סעיף ד' דמקבל עיסקא בשכר ג"כ צריך לישבע ש"ח א"כ מוכח דלא כסברת הר הכרמל. אכן לפמש"כ האו"ת לחלק דשאני עיסקא הנהוגות בזה"ז שצריך ליתן חשבון בכל חודש כו'. וכן לפמ"ש דהחמירו בהך ש"ח דא"י להפך ולהטיל חרם ע"כ שפיר יש לחלק ולדון דהאידנא אין לו דין חוב בתו"ז. ואפשר דגם תשובת הר הכרמל נתכוין לזה רק שקיצר בלשונו. וראיתי בחתם סופר סי' קמ"ד שכתב ג"כ בשם רב א' דבעיסקא אין דינו כחוב תו"ז כו' אך שהעלה טעם אחר דא"נ לומר שהחזירו בתו"ז דאף דהמקבל עיסקא חוזר בתו"ז מ"מ א"נ לומר שחזר בו ושוויי' נפשי' הדרנא כמבואר סי' קע"ו כו' עכ"ל. ויש לדון הרבה בדבריו ומתחלה אבאר לדברי הרמ"א דהכא שכתב דאם היו מעות מופקדים בידו ועוסק בהם לצורך אחרים יכול לומר דהחזירן בתו"ז:

ביאור נכון על דברי הרמ"א סי' קע"ו סעיף ג' ובכמה ענינים השייכים לזה:

ענף ד:

ויש להעיר ע"ז מן מש"כ הרמ"א בסי' קע"ו סעיף ג' באומנין שנשתתפו דיכולין לחזור אבל לא לענין מה שהרויחו כבר וא"נ לומר שחזרו בהם. ומקורו הוא מן הנמוקי יוסף פ"ק דב"ב בהא דרשאין להסיע על קיצתן דבאתנו שכל מה שישתכרו באומנותן יהא לאמצע כו' קנו עד שיחזרו בהם שהרי פועל יכול לחזור ודוקא ביש עדים בדבר שחוזר בו דאינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי בי שאם כן אף פועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן וכי נאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא על דעת תנאו הראשון עושה כ"כ הרנב"ר ז"ל עכ"ל הנ"י. וכן הובא שם בשם כמה ראשונים שכ"כ והטעם הוא משום דחזרה הוא טענה גרוע דמסתמא עומד אדם כדעתו הראשונה ולכן מוציאין עי"ז מהמוחזק כמבואר התם. א"כ קשה במש"כ הרמ"א דאם היו מעות עיסקא בידו יכול לומר דהחזירן בתו"ז. הא טענת חזרה ושינוי דעתו ממה שקיבל עליו מתחלה הוי טענה גרוע ואינו נאמן. ואפשר לחלק דדוקא באומנין שנשתתפו בדשלב"ל וכן פועל שנשכר ללקט מציאות כיון דדין פועל הוא שידו כיד בעה"ב כ"ז דלא הדר בי' כמבואר בב"מ (דף י') ע"כ אמרו בפועל דא"נ לומר שחזר בו משום דיש לדון בזה קצת כעין חזקת מרא קמא ואף דפועל אין גופו קנוי וכמש"כ הש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"ה מ"מ יש לומר כן. אבל במי שעושה בחנם דאז אין דינו כפועל ע"כ אין בזה שום שייכות קצת לדון בי' כעין חזקת מ"ק על ידיו וגופו. לכן הכא דכתבו דעוסק בהם לצורך אחרים ואין לו הנאה מן המעות א"כ י"ל דכוונו ג"כ לומר דמיירי בעוסק בחנם דאין דינו כפועל ע"כ נאמן לומר דנשתנה דעתו והחזיר העיסקא. והחילוק בין פועל בשכר לעוסק בחנם זהו מבואר בב"מ (דף י') דשאני פועל דידו כיד בעה"ב כו' וכ"כ הש"ך בסי' ק"ה ס"ק א' לחלק בין פועל בשכר דדינו כפועל ומי שעושה בחנם אין דינו כפועל. וכעין זה כתב הרמ"א לקמן סי' של"ג סעיף ה' בשם המהרי"ק סי' קל"ג דפועל שעושה בחנם יכול לחזור אף בדבר האבוד והטעם כתב המהרי"ק שם משום דה"ל לאסוקי אדעתא דילמא הדר בי' ע"ש. הרי דבמי שעושה בחנם מצוי בו החזרה. ולכן כתב הנמוקי יוסף בב"ב שם בלשונו דפועל שנשכר ללקט מציאות כו' משום דלא שייך זה רק בעושה בשכר:

(הגה"ה:

ובביאור הגר"א זצ"ל ח"מ סי' של"ג ס"ק ל"ו כתב דלכן פועל שעושה בחנם יכול לחזור אף בדבר האבוד משום דטעמא דהתחלת מלאכתו הוא קניינו משא"כ כה"ג ועש"ך עכ"ל. ויש להסביר דבריו הקדושים ע"פ מה שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ט סעיף י"ז דיש לדון טעם הדבר דלכן הוי התחלת המלאכה נחשב לקנין לפי דהוי כמו קנין חליפין לשיטת הרמב"ן דכיון דזוכה להשעבוד על הבעה"ב שהתחייב לתת לו השכירות כו' ע"ש. ע"כ זה אינו שייך רק בפועל בשכר אבל בפועל שהשאיל את עצמו בחנם אף על זמן אינו נתפס ביה שום קנין כלל ולכן לא הוי התחלת המלאכה נחשב לקנין כלל בפועל שעושה בחנם ואפשר דזהו כוונת הגמ' ב"מ (דף י') שאני פועל דידו כיד בעה"ב כו'. אך לפי מש"כ בספרי שם עוד טעם במה דאמרו דהתחלת המלאכה הוי קנין משום דהוי כמו קנין חזקה בעבד כמש"כ שם בארוכה ע"כ יש לדון בזה טובא וקצרתי:

(ע"כ הגה"ה:

אך עיקר הדברים שכתבתי דהכא מיירי בעוסק בחנם אין זה במשמע בדברי הרמ"א. ומש"כ הש"ך דאין לו הנאה מן המעות הכוונה דאין הפירות לבעל המקבל העיסקא וכמש"כ האו"ת שם בלשונו ע"ש. וכן מוכח ממש"כ הש"ך ס"ק ח' להקשות על הרמ"א דהא הרא"ש בתשובה והטור וש"ע סי' ק"ח חולקים ע"ז. והא יש לחלק שאני הכא דמיירי בעוסק בחנם אבל לקמן סי' ק"ח מיירי בעיסקא לצורך עצמו דאינו רשאי לעסוק בחנם משום איסור רבית וכיון דהוי פועל בשכר ע"כ א"נ לומר החזרתי בתו"ז ומוכח דהש"ך ס"ל דהכא מיירי אף בעוסק בשכר. אך זה יש לדחות דאכתי תקשה דיהיה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו התם בסי' ק"ח כיון דלא שייך בזה לדון להחזקה דתו"ז ואף דנימא דלא חיישינן לחזרה בזה בעושה בשכר מ"מ מיגו מהני בזה ושפיר הקשה הש"ך ואינו ראיה כלל מן הש"ך. אך באמת סתימת לשון הרמ"א הכא משמע דמיירי אף במתעסק בשכר. ולכן עדיין תקשה דמ"ש זה מכל שותף או פועל שאינו נאמן לומר שחזר בתו"ז משום דמסתמא עומד בדעתו הראשונה ולא נשתנה דעתו ועי"ז מוציאין הריוח מן השותף או המציאה מן הפועל אף שאין המציאה בעיני' לפנינו ונחתינן לנכסיו לפי דחזרה מדבריו הראשונים הוא מילתא דלא שכיח כלל ומוציאין אף מהמוחזק עי"ז הסברא. א"כ כמו כן נימא הכא ג"כ לסברא זו דמה דטוען החזרתי העיסקא בתו"ז הוא טענה גרוע ולא מהימן לומר דנשתנה דעתו וחזר בו ויוציאו ממנו הממון אף דהוי מוחזק. ובודאי אין סברא לחלק דשאני פועל שנשכר ללקט מציאות דלא שייך לדון התם דיש להפועל חזקת ממונא. וכעין סברת התוס' כתובות (ד' ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר לו כו' וב"ב (דף כ"ג ע"ב) ד"ה חוץ לחמשים וב"מ (דף כ"ג) תוס' ד"ה והא איכא כו'. דזה אינו דומה כלל לנ"ד. וגם הא הדין הוא כן גם בשותף דאינו נאמן על הריוח שת"י כמו באומנין שנשתתפו בדשלב"ל לומר דחזר בו כנ"ל וע"כ אינו סברא כלל לחלק ולדון כן:

ולכאורה אפשר לומר דדוקא באומר שחזר בו בלא הסכם חבירו הבע"ד שלו אז אינו נאמן אבל אם אומר שחבירו הסכים להחזרה שלו אז נאמן לומר דחזר בהסכם חבירו הבע"ד שלו. אבל גם זה אינו דא"כ אמאי אמרו שם בסי' קע"ו סעי' ג' הנ"ל וכן הנ"י בפ"ק דב"ב הנ"ל דאינם נאמנים לומר דחזרו בהם והא יש להם מיגו דאי בעי אמרו שהיה החזרה בהסכם שותפו או בהסכם הבעה"ב. ובמיגו וודאי נאמן ע"ז וגם במיגו במקום חזקה דתו"ז מהני מספיקא וכש"כ בזה. ומדאמרו בפשיטות דאינו נאמן לומר דחזר בו מוכח דאף היכא דאומר דהיה החזרה בהסכם חבירו הבע"ד ג"כ אינו נאמן משום דשינוי דעתא הוי טענה גרוע א"כ תקשה כן. וכן מבואר לקמן בסי' רס"ט סעי' ו' דאין המגביה המציאה נאמן לומר לעצמי הגבהתיה והטעם הוא הכל משום דחזרה הוי טענה גרוע. ואף דבמציאה התם לא מקרי דמאי אם יחזור מדבריו הראשונים וכמש"כ הנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ה'. ועיין שם ס"ק ג' ובתשובת גאוני בתראי סי' כ"ג. מ"מ הוי חזרה טענה גרוע ומשמע גם שם דאף אם יאמר דהיה החזרה בהסכם הבע"ד שלו ג"כ אינו נאמן דאל"כ יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר דהיה החזרה שלו בהסכם חבירו הבע"ד וכמו שכתב האו"ת סי' פ"ג ס"ק א' דהיכא דיש לו מיגו נאמן דחזר בו וכ"כ הנתיבות בסי' רס"ט ס"ק ד'. וגם מהתם מוכח דאף בעושה בחנם דיינינן דחזרה הוי טענה גרוע משום חזקה שליח עושה שליחותו ולא הדר בי'. או משום סברת הנתיבות שם שכתב דלכן אינו נאמן לומר שחזר בו משום דאם חזר בו היה אומר כן בפני עדים כעין הא דגיטין (דף ל"ה) דאם איתא דבטל לעדים הוי אמר כו' ע"ש בנתיבות. ויהיה איך שיהיה עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דאינו נאמן לומר דחזר מדבריו הראשונים ואף אם יאמר דהיה החזרה בהסכם הבע"ד משמע דאינו נאמן דאל"כ יהיה נאמן תמיד ע"י מיגו דאמר דכן הסכים לו הבע"ד שכנגדו כנ"ל. א"כ תקשה דאמאי נאמן המקבל שקיבל עליו להיות עוסק במעות חבירו על זמן לומר דהחזיר לו בתו"ז דהא חזרה אף דאומר דהיה כן בהסכמת חבירו ג"כ הוי טענה גרוע ואינו נאמן רק ע"י מיגו. ואין לומר דהכא במקבל לעסוק במעות חבירו ג"כ יש לו מיגו דנאנסו דזה אינו דא"כ ל"ל להרמ"א לומר דלא שייך החזקה דתו"ז היכא שעוסק לצורך אחרים הא אף אם היה שייך שם לדון להחזקה זו ג"כ הא היכא דיש לו מיגו הוא נאמן להחזיק הממון כמבואר לקמן סעי' ה' ובש"ך שם ס"ק י"ט ובסי' ק"ח ס"ק ז' ע"ש. ועוד דאי נימא דעיקר הנאמנות הוא מצד מיגו דנאנסו היה להרמ"א לכתוב דחייב שבועה בנק"ח כמו על כל טענת החזרתי דנאמן במיגו דנאנסו כמבואר בב"ב (דף ע'). וכ"כ הנתיבות ס"ק ג' לפרש דברי הרמ"א דלכן כתב דלא שייך חזקה דתו"ז בעוסק לצורך אחרים משום דהיה צריך שבועה בנק"ח כנ"ל:

ובדברי הנ"י פ"ק דב"ב הנ"ל דכתב דדוקא בחזר בו בפני עדים דאל"כ אינו נאמן. יש לומר לכאורה דמיירי באומר דחזר בו שלא בהסכמת חבירו והיכא דאומר דחזר ע"י הסכם חבירו י"ל דנאמן וכן הסברא נוטה כיון דהטעם הוא משום חזקה שליח עושה שליחותו שקיבל עליו לעשות. א"כ היכא שאומר שחבירו בעצמו הסכים שלא יעשה שוב שליחותו מאיזה טעם שלא היה צריך שוב לשליחותו וכה"ג בזה הדעת נותנת דנאמן. והא שאינו נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דהיה החזרה בהסכמת חבירו י"ל דטעמו דהנ"י הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל להנימוקי יוסף דלא אמרינן מיגו דהעזה כמבואר בכללי מיגו של הש"ך ס"ק ו' דהנ"י ס"ל כן א"כ זהו ג"כ מיגו דהעזה ע"כ אינו נאמן לומר דחזר בו בפירוש שלא בידיעת חבירו משום דאינו יכול להעיז פניו נגד חבירו לומר דהסכים לו על החזרה ונעשה החזרה ע"פ דעתו. ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות מה שכתב הרמ"א דמעות שעוסק לצורך אחרים נאמן לומר דהחזיר לו העיסקא בתו"ז משום דכיון דאומר דחבירו בעצמו קיבל ממנו כל המעות ע"כ לא שייך בזה הך חזקה שליח עושה שליחותו כיון דאומר דחבירו לא היה נצרך לעסק שליחותו שקיבל עליו לכן נאמן. אבל באמת כל זה ליתא לפי מה שהעלה הש"ך בכללי מיגו שם דלא כהנ"י דלדינא קיי"ל דאמרינן מיגו דהעזה וכן הוא שיטת הר"נ ורוב פוסקים ע"ש. ואפ"ה כתבו כולם לדינא בסי' קע"ו סעי' ג' דאינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן וכן בהא דסי' רס"ט א"כ מוכח דס"ל לדינא דאף היכא שאומר שהיה החזרה בהסכם חבירו ג"כ אין נאמן דאל"כ תקשה דיהיה מהימן במיגו דהא קיי"ל דאמרינן מיגו דהעזה. וכן הנימוקי יוסף הא כתב כן בפ"ק דב"ב להך דינא דאינו נאמן על החזרה דכ"כ הר"נ. והר"נ הא ס"ל דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי מממון ואפ"ה כתב דאינו נאמן על החזרה ומשמע בפירוש דמה"ט מוציאין הממון מהמוחזק א"כ שפיר הקשיתי כן. וכן יש להעיר בדברי הגהות אשרי בב"מ פ' ח' ברא"ש סי' ל"א בהג"ה שניה. אך אפשר לחלק בזה. אבל במה שכתב הרמ"א כן הכא גבי מתעסק במעות חבירו דנאמן לומר שהחזיר המעות לחבירו בתו"ז תקשה דמ"ש זה מכל פועל דאינו נאמן לומר שחזר בתו"ז אף בהסכם חבירו כנ"ל א"כ ה"ה אף באומר שחזר בו והחזיר המעות לחבירו ג"כ לא יהיה נאמן לפ"ז דאי נימא דשאני היכא דאומר דהחזיר המעות לחבירו א"כ ממילא לא שייך בזה החזקה שליח עושה שליחותו כיון דאין כאן מקום שליחות כלל. א"כ לפ"ז ה"ה בכל כי הני מילתא דאומר דחזר בו בהסכם חבירו מאיזה טעם וסיבה שלא היה נצרך לשליחות כלל ג"כ יהיה נאמן לפ"ז ואפ"ה הא נתבאר דמוכח דגם בכה"ג אינו נאמן א"כ קשה לחלק ביניהם. וכבר נתבאר דמסתימת הרמ"א משמע דאף במתעסק בשכר אמרו כן ותקשה כן:

ענף ה והנלע"ד לבאר עיקר מילתא דנא מה דאמרו בפועלים ובאומנין שנשתתפו אף בדשלב"ל דאינן נאמנין לומר שחזרו בהן ומשמע דמוציאין ממון מהמוחזק ע"י מה דאמרינן דחזרה הוי טענה גרוע. והוא דמצינו בח"מ סי' קי"ב סעי' א' דשיטת כמה פוסקים דס"ל דאם כתב דאקני יכול לחזור בו והש"ך שם ס"ק ב' הקשה דאם כן ניחוש לטריפת לקוחות שלא כדין דשמא חזר בו. והאו"ת שם ס"ק ג' כתב לתרץ דבריהם משום דלא חיישינן לחזרה דשארית ישראל לא יעשו עולה וע"כ מוציאין ממון מהלקוחות עי"ז הסברא והוכיח כן בכמה הוכחות וכ"כ הנתיבות שם דכן הוא העיקר כמש"כ האו"ת. וכעין זה מצינו בפסחים (דף צ"א) דשוחטין הפסח על מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורים משום שארית ישראל כו'. וכעין זה איתא בקידושין (דף מ"ה ע"ב) ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כו' א' אביי כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה כו'. הרי דמצינו מקור לסברת הפוסקים הנ"ל דס"ל דמחמת הסברא דשארית ישראל כו' לא חשו לחזרה ואף דיש לחלק דשאני ממונא מאיסורא דטפי אנן מחמירין בממונא מן איסורא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כו' וכמש"כ התוס' כעין זה בב"מ (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא כו' ע"ש. מ"מ עכ"פ מצינו יסוד לסברא זה מן הש"ס. וס"ל להפוסקים הנ"ל מה"ט גבי דאקני דאף דיכול לחזור בו מ"מ כיון דשארית ישראל כו' ע"כ הוי כמו חזקת כשרות דהוי חזקה אלימתא וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח ע"פ דברי התוס' כתובות (דף כ"ב) ע"ש. [וגם אפשר דיש לדון בזה כעין רוב וחזקה דרוב אנשים אינן חוזרין מדבריהם הראשונים כעין סברת התוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' דרוב אנשים אינן מבטלין. וע"י צירוף הרוב לחזקת כשרות מוציאין ממון מהמוחזק אף לשיטת הרמב"ן ברפ"ב דכתובות דחולק שם על הבעל המאור וקצרתי]. א"כ י"ל דמה"ט לא חשו לחזרה וטענת חזרה בפועלים הוי טענה גרוע ואינו נאמן. ולא מבעיא היכא דהוי רמאי כמו בסי' קפ"ג וודאי דאינו נאמן לומר דחזר בו. ואף היכא דלא הוי רמאי מ"מ כיון דשארית ישראל כו'. וחזרה דפועלים אף דיכול לחזור בו מ"מ הא אמרו בב"מ (דף ע"ו) דפועלים שחזרו יש להבעה"ב תרעומות עליהם ועיין פי' רש"י שם בד"ה אין להן זע"ז אלא תרעומות כו' דתרעומות איכא שיהיו צריכים לחזור זה אחר פועלים כו'. וכן מבואר בסי' של"ג ע"כ שפיר שייך אף בפועלים לדון הך סברא דשארית ישראל כו' ולכן אינן נאמנים לומר שחזרו:

אך לכאורה קשה ע"ז מהא דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל דרבא פליג שם על אביי וס"ל דיש לחוש שמא חזר בו האב היכא דלא טרח בסעודה והלכה כרבא ועיין באה"ע סי' ל"ז בח"מ ס"ק כ"ג מזה. א"כ חזינן דאף היכא די"ל הסברא דשארית ישראל כו' כמו דקאמר אביי שם אפ"ה ס"ל לרבא דיש לחוש לחזרה. ואפשר לומר דשאני בחשש איסור א"א דמצינו דהחמירו לחוש למיעוטא אף היכא דאיכא חזקת פנויה וכמש"כ התוס' בקידושין (דף נ' ע"ב) ד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' בשם הר"ח דאף במיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט וכמבואר באה"ע סי' מ"ה סעי' א' ובב"ש ס"ק ב' וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ח' שהביאו שם שיטות הראשונים בהטעמים שכתבו שם. ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח ענף י' מזה. אך יש לדחות זה מכמה טעמים וקצרתי. לכן נראה לי לומר דסברת רבא הוא דכיון דקיי"ל במתנה מרובה יכול לחזור בו ואין בו משום מחוסר אמנה כמבואר בב"מ (דף מ"ט) ובסי' ר"ד א"כ ה"ה בהא דקידושין שהבטיח אבי הבת ליתן בתו לקרובי' לאשה זה מקרי מתנה מרובה דהא מבואר באה"ע סי' קל"ד באנסו אותו לגרש אשתו ונותנים לו מעות דאין זה בכלל תליוה וזבין דאין דמים לאשה. ולכן ס"ל לרבא דיש לחוש לחזרה משום דלא שייך בזה שארית ישראל כו' ובזה גופא מחולקים אביי ורבא. ולכאורה יש להעיר ע"ז מן מש"כ התוס' בקידושין (דף נ"ב ע"א) ד"ה והילכתא כוותי' דאביי כו' מעשה בא לפני ר"ת כו' יש לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל כו'. הרי דס"ל להר"ת דאף בקידושי אשה אמרינן הך מילתא דשארית ישראל כו' וזהו דלא כמש"כ בטעמו של רבא דקיי"ל כוותי'. ויש לחלק דשא"ה כיון דבת אחת מרוצה האב ליתן לו אך הספק הוא שמא חזר ממה שנתרצה ליתן לו בתו פ' וקידשה לו לאחרת אח"ז ע"כ בכה"ג לא מקרי זה מתנה מרובה ואסור לו לחזור וע"כ שפיר אמרו בזה להך דשארית ישראל כו'. וממש"כ הוי סיוע למש"כ הקצה"ח בסי' רכ"א דבאיש ואשה שהבטיחו לישא זא"ז לא אשכחן דין תרעומות וחולק על הב"ש ע"ש. ובאמת מוכח כן מקידושין (דף מה) כנ"ל: ועוד י"ל והוא העיקר דנ"ל דסברת רבא דס"ל דאם לא טרח בסעודה חיישינן שמא חזר בו האב ולא ס"ל לסברת אביי דשם דשארית ישראל כו' משום דשא"ה דמבואר בהך עובדא דהתם דהוא אמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתי' עד דאמר לה תיהוי לקריבה כו' ופי' רש"י הכריחתו והודה לה כו'. א"כ עיקר הבטחתו לתת לקרובי אשתו לא היה זה מתחלה מרצונו הטוב רק ע"י איזה הכרח בע"כ שלא מרצונו הטוב לכן בכה"ג ס"ל לרבא לפלוג על אביי דאמר שם שארית ישראל כו'. משום דכיון דלא היה ההבטחה מרצונו הטוב ע"כ יכול ע"פ דין ומותר לו לחזור ואין בזה שום מחוסר אמנה כלל ולא שייך בכה"ג כלל להך דשארית ישראל כו'. אבל היכא דיש בו משום מחוסר אמנה שפיר יש לומר כסברת אביי דמשום שארית ישראל כו' לא חיישינן לחזרה ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע'. וכעין זה ראיתי בהריטב"א לקידושין (דף מ"ה) בהך עובדא דהוא אמר לקריבאי כו' שכתב לדחות שיטת הראשונים שכתבו להוכיח מהך עובדא דהלכה כרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב משום די"ל דשא"ה שהיה אנוס בקידושי קרובה כו'. וכ"כ הרא"ש שם סי' ז' בקצרה וי"ל דהרא"ש ג"כ נתכוין לסברת הריטב"א הנ"ל. ות"ל שמצאתי כעין סברתי בהריטב"א שכ"כ. והחלקת מחוקק באה"ע סי' ל"ז ס"ק כ"ג הביא להך עובדא דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל והשמיט למה דאמרו שם כפתי' עד דאמר ה לה תיהוי לקריבה רק כתב בקצרה ונתרצה הוא לקרובה. ולפמש"כ ה"ל להביא להך דכפתי' כו' כי זהו עיקר בדין זה לפמש"כ בעז"ה. ונתבאר דמתורץ שפיר מה דהקשיתי דהא רבא לא ס"ל להך סברא דשארית ישראל כו' משום דיש לחלק כנ"ל. א"כ לפ"ז מוכח מהך סוגיא דקידושין דהיכא דשייך שארית ישראל כו' אז הוי חזרה חשש רחוק משא"כ היכא דלא שייך שארית ישראל כו' כגון במתנה מרובה ודכוותי' כיון דמותר לו לחזור ע"כ שפיר יש לחוש לחזרה ואז לא הוי חזרה טענה גרוע וממילא נאמן בכה"ג לומר דחזר בו. ולכן אמרו גבי פועל דאינו נאמן לומר דחזר בו משום דהא פועל אף היכא דיכול לחזור בו מ"מ אמרו דיש לבעה"ב תרעומות עליו כמבואר בב"מ (דף ע"ו) ובח"מ סי' של"ג. והסמ"ע שם ס"ק א' ובפרישה שם כתב לדון דיש שם ג"כ מחוסר אמנה ויש גווני דלית ביה משום מחוסר אמנה רק תרעומות בלבד ע"ש. ובאמת מצינו בב"מ (דף מ"ט) נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות ופי' רש"י שם שהבטיחו בתוחלת נכזבה ושם קאי במתנה מועטת כל הסוגיא שם הרי דמצינו לשון תרעומות היכא דהוי מחוסר אמנה ועיין בקצה"ח סי' רכ"א ס"ק א':

וכן מהא דב"מ (דף מ"ט) הנ"ל מוכח ג"כ דהיכא דשייך שארית ישראל כו' דאסור לחזור בו אז אין לחוש לחזרה כמו דאמרו שם אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ואי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי כו' ופי' רש"י ד"ה משום הכי רשאי שיש לו לסמוך על מה שכתוב שארית ישראל כו'. וזהו כעין הך דקידושין (דף מ"ה) הנ"ל. א"כ מבואר גם בסוגיא דב"מ הנ"ל דהיכא דמותר לו לחזור חיישינן לחזרה ולא הוי חזרה חשש רחוק משום דאם היה חזרה חשש רחוק אף בכה"ג א"כ הדין נותן דיהיה רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אף אם נימא דמותר לו לחזור כיון דמצינו דמוציאין ממון עי"ז הסברא דחזרה הוי חשש רחוק כנ"ל אף דאין הולכין בממון אחר הרוב כש"כ דיש לסמוך ע"ז אף במקום דאתחזק איסורא דטבל ומוכח כנ"ל. ועיקר הטעם הוא דהיכא דאסור לו לחזור אמרינן שארית ישראל כו' ואוקי על חזקת כשרות וכנ"ל. וכעין זה אמרו גבי מוכר שאמר במאתים ולוקח א' במנה כו' דסי' רכ"א דאם היה קציצה ביניהם ע"ד קציצה הראשונה קנו וכן ה"ה בפועלים ובעה"ב כמש"כ שם הט"ז בשם הנ"י ולקמן סי' של"ב דתלוי אם יש להם תרעומות וזהו ג"כ כעין הנ"ל דכיון דיש להם תרעומות אם יחזור בו ע"כ אמרינן דמחמת אוקי אחזקת כשרות מסתמא נתרצה לקציצה הראשונה וקצרתי:

ענף ו:

ובב"ב (דף קנ"ד ע"א) תוס' ד"ה ניחוש דילמא הדר בי' כו' דבכל מתנת שכ"מ לא חיישינן לחזרה כ"ז שאין לו עדים שחזר בו משום דחזרה הוי חשש רחוק. ומשמע דאף במתנה מרובה הדין הוא במתנת שכ"מ דלא חיישינן לחזרה אף דמותר לו לחזור. א"כ מוכח מזה דאף היכא דמותר לו לחזור אפ"ה לא חיישינן לחזרה ומוציאין ממון מהמוחזק כמו התם דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפ"ה מוציאין ממון מהיורשים בכל מתנת שכ"מ כיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ומה"ט א"צ לומר כתובו כמבואר בב"ב (דף קע"ה) ובתוס' שם ד"ה ודברי שכ"מ ככתובין כו' דאלימא טובא כדברים הכתובין הילכך הוי כאלו אמר כתובו והרבה ייפוי כח עשו חכמים בשכ"מ כו' עכ"ל התוס'. וכיון דדברי שכ"מ הוי כקנין וכאלו אמר כתובו ע"כ אין לנו לחוש לחזרה כ"ז דאינו מברר בעדים משום דהוי כמו דהמקבל מתנה נקט שטרא בידו כיון דידוע לנו שנתן השכ"מ במתנה וע"כ אינם נאמנים היורשים לומר שחזר בו כ"ז דאינם מבררים בעדים משום דאמרינן אלו היה חוזר בו ה"ל לחזור בעדים וכמו בכל דוכתי דמצינו דאמרו דאינו נאמן לסתור מה דמפורש בהשטר שת"י חבירו. וגם יש לדון בזה למש"כ הנתיבות בסי' פ"א ס"ק ד' דכיון דדברי שכ"מ הוי ככתובין א"כ דמי להקדש דהוי כתקפה ע"ש. ע"כ אין אנו חוששין לחזרה כ"ז שאינו מבורר בעדים וקצרתי. ולכן אין זה דומה לכל מש"כ לעיל דיש לחוש לחזרה היכא דמותר לו לחזור כמו שהוכחתי. וכן היכא דאמר לשלוחו תן חפץ זה לפלוני דא"צ אמלוכי בי' כמש"כ הרא"ש ריש פ"ה דכתובות ולא חיישינן לחזרה הטעם הוא דכיון דעשה אותו בפי' לשליח ושלוחו כמותו ע"כ לא נעתק ממנו שם שליח כ"ז שאינו מבורר בעדים וכמו בשליח על הגט דלא חיישינן שמא ביטלו אף מקודם תקנת ר"ג וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ט סעי' א' ע"ש. ועיין בתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' וכששולחין גט אין מבטלין עכ"ל. הרי דכתבו דלא שכיח שיבטל את השליח. וכן יש בזה צירוף סברת אוקי אחזקה שלא עשה את דבר המחודש של הביטול כמו דאמרינן בכל הטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה מטעם אוקי אחזקה כו'. א"כ הוי רוב ואוקי אחזקה ביחד דכה"ג מוציאין מהמוחזק כמש"כ הבעל המאור רפ"ב דכתובות ואף הרמב"ן במלחמות שם מודה לזה כמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ז' ע"ש. והא שכתב הרא"ש בב"ק (דף ק"ד) דחיישינן שמא יבטל השליח בפני עדים. עיין באו"ת סי' קכ"ב ס"ק א' שכתב לפרש כוונתו דיש שם שני חששות שמא ימות ושמא יבטל כמש"כ הטור שם אבל משום חשש ביטול לחוד לא חיישינן. וגם הא הרא"ש כתב שם לחוש שמא ביטלו בעדים אבל שמא ביטל שלא בעדים גם הרא"ש מודה דלא חיישינן. והטעם הוא דבחשש ביטול אמרינן אם איתא דבטליה ה"ל לבטלו בפני עדים כמבואר כעין זה בגיטין (דף ל"ה ע"ב) משום דכיון דעשהו לשליח ה"ל מילתא אילימא ע"כ אמרינן כן וקצרת. ואם אי' דביטלו בעדים ה"ל קלא. ועיין בתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ובי תלתא כו' וגבי מוכר שדה בעדים כו' הכא בעינן גילוי מילתא טפי עכ"ל התוס'. ועיקר חשש של הרא"ש הוא שמא יבטלו בעדים ויברר כן בעדים:

ונחזור לענינינו דעיקר הטעם מה דלא חיישינן לחזרה זהו משום שארית ישראל כו' כיון דהוי מחוסר אמנה אם יחזור בו. וע"כ אינם נאמנים הפועלים לומר דחזרו בהם משום דגם בהו שייך לומר דהוי מחוסרי אמנה דהא זה לא הוי בגדר מתנה מרובה וגם היכא דלא הוי בגדר מחוסרי אמנה וכמו שכתב הסמ"ע בסי' של"ג ס"ק א' ע"ש. מ"מ כיון דיש לבעה"ב עליו תרעומות כמבואר שם ג"כ הוי חזרה טענה גרוע ומה"ט אמרו גבי פועלים דאם היה קציצה ביניהם מתחילה וחזרו הפועלים ופייסם הבעה"ב דאין זה דומה להא דתניא בתוספתא זה אומר במנה וזה אומר במאתים כו' משום דשאני היכא דיש להבעה"ב תרעומות עליהם כמבואר בנימוקי יוסף פ' האומנין והובא בסי' רכ"א ברמ"א ובט"ז שם ובסי' של"ב סעי' ה' ובש"ך ס"ק כ"ב. והטעם הוא הכל ע"פ הך סברא דכיון דיש תרעומות עליהם ע"כ אמרינן דשארית ישראל כו' ובוודאי ראו לקיים דבריהם הראשונים א"כ ה"ה מה"ט אינם נאמנים לומר שחזרו בהם אף היכא דלא הוי מחוסרי אמנה רק דיש לבעה"ב תרעומות עליהם. ומה"ט אמרו בסי' רס"ט גבי מציאה דאינו נאמן לומר המגביה המציאה דחזר ונתכוון להגביה לעצמו ואף בעושה בחנם שייך כן וגם הוי מחוסר אמנה דהא זה לא הוי מתנה מרובה דהא המציאה לא הוי שלו דנימא דזה הוי מתנה מרובה רק הוי של הפקר א"כ אף לפי מש"כ הנתיבות בסי' קפ"ג ס"ק ה' דגבי מציאה דשם לא הוי רמאי מ"מ הא הוי מחוסר אמנה דמחוייב לקיים הבטחתו דהבטיחו לזכות המציאה בשבילו וגם בזה שייך לקיים הן שלך צדק כיון דלא הוי מתנה מרובה משלו. ובעיקר דברי הנתיבות הלז יש לדון הרבה לפי מש"כ לעיל בהא דקידושין (דף מ"ה) דלכן ס"ל לרבא שם דלא כאביי שם דאמר שארית ישראל כו' משום דקידושי אשה הוי כמו מתנה מרובה כו'. ואפ"ה מצינו בקידושין (דף נ"ט) ובאה"ע סי' ל"ה סעי' ט' דאם שלחו לקדש אשה פ' והלך וקידשה לעצמו נקרא רמאי ורשע כמבואר שם בב"ש ס"ק כ' בשם הרמב"ם. וכש"כ להסוברים דגם במציאה שייך דין עני המהפך בחררה כמבואר בסי' רל"ז דוודאי שייך דין רמאי גם במציאה וקצרתי. והא דמבואר בסי' קע"ו ש"ך ס"ק מ"ה גבי הא דשותף יכול לומר לעצמי אני מציל במקום פסידא דאינו נאמן לומר לעצמי הצלתי אם אין לו מיגו ועיין בסי' קפ"א סעי' ב' ובנתיבות שם ס"ק ד' מזה. והנה התם לא שייך לדון להסברא שכתבתי דכיון דהוי מחוסר אמנה ותרעומות דהא במקום פסידא חולק השותף בלא דעת חבירו ולהציל לעצמו ומשמע אף לכתחלה ואפ"ה אמרו דאינו נאמן אם אין לו מיגו ומוציאין אף מהמוחזק: יש לומר דשא"ה בשותפין מכבר בחפץ שאנו דנין עליו כעת דשייך התם סברת רש"י בב"ק (דף קט"ז) ד"ה לא אמר כו' הואיל והוא שותף עמו אורחי' למטרח אכולא עיסקא. וגם הא מה ששותף אחד הוי מוחזק לא הוי זה נחשב למוחזקות ממש כמש"כ רש"י בב"מ ריש הבית והעלי' ד"ה לא קפדי אהדדי כו' הילכך כי נמי יתבי ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליו מלאושלי דוכתא וכמש"כ הנתיבות בסי' קע"ט ס"ק ב' ע"ש. וע"כ אינו נאמן שותף לומר שהציל לעצמו כ"ז דליכא מיגו ומוציאין ממנו משום דלא מקרי מוחזק ממש. אבל בשותפין שנשתתפו בדבר שלא בא לעולם כמו בהך דסי' קע"ו סעי' ג' דעיקר הטעם הוא דמה שהרויחו כבר אם לא חזרו הוא שייך לשותפות זהו משום דדינן כפועלים זל"ז א"כ לא שייך התם לומר סברת רש"י הנ"ל דשותפין לא קפדי אהדדי ולא מקרי מוחזק ממש נגד חבירו. דהא התם אי נימא דחזר בו כבר א"כ לא הוי כלל שותפין. וכן לא שייך התם לדון למה שכתבתי ע"פ סברת רש"י בב"ק דאורחא דשותפין למיטרח אכולא עיסקא דז"א רק היכא דידוע דהם שותפין בהעסק אבל היכא דאנו מסופקין אם הם שותפין ושמא חזרו מקודם שקנו והרויחו לא שייך כ"ז. [וע"פ סברת רש"י בב"ק הנ"ל יש לדון בדברי הנתיבות סי' קפ"א ס"ק ד' וקצרתי]. ולכן עיקר הטעם בהא דסי' קע"ו סעי' ג' דלכן אינן נאמנין לומר שחזרו בהם וכש"כ בפועל שכ"כ הנ"י בב"ב כנ"ל דהטעם הוא משום דכיון דהוי מחוסר אמנה ותרעומות א"כ סמכינן על הא דשארית ישראל כו'. ונפ"מ לדינא להיכא דשכיח פועלים אחרים בלא טורח דכתב הש"ך בסי' של"ג סוף ס"ק א' דאז אין להן אף תרעומות. ואף שהש"ך שם לעיל מינה כתב דאין דרך הבעה"ב לחזור אחרי פועלים מ"מ י"ל דזה אינו מוכרח כ"כ רק היכא דצריך לטרוח הבעה"ב אחרי פועלים אבל היכא דמוצא פועלים בלא טורח י"ל דגם בפועל החוזר אין לבעה"ב עליו תרעומות דהא עיקר טעם דתרעומות הוא בשביל הטורח כמש"כ הרא"ש והטור והסמ"ע והש"ך ריש סי' של"ג. א"כ היכא דליכא טורח אין לו תרעומות על הפועל שחזר בו כן נ"ל בזה אף שאינו במשמע כן כ"כ בדברי הש"ך שם ואפשר לדון דגם הש"ך ס"ל כמש"כ. א"כ היכא דאין לבעה"ב תרעומות על הפועל החוזר אז יש לומר דיהיה נאמן הפועל לומר דחזר בו מקודם שהגבי' החפץ דכיון דלא שייך בכה"ג סברת שארית ישראל כו' ע"כ הוי חזרה מילתא דשכיחא וממילא אין מוציאין מהמוחזק בכה"ג. והא דסי' קע"ו והנ"י הנ"ל אין לנו הכרח לדון כן רק היכא דשייך דין תרעומות אבל היכא דלא הוי תרעומות אין לנו הכרח לדון כן ולהוציא מן המוחזק. ותלוי הך מילתא באם הוי תרעומות. וכעין דברי הנ"י בב"מ שהובא בט"ז סי' רכ"א וסי' של"ב סעי' ה' שכתבו לחלק כן שם גבי אם חזרו ופייסו והיה קציצה ראשונה כו' כנ"ל:

ענף ז:

ועכשיו שנתבאר דלכן אינן נאמנים לומר דחזרו בהם זהו משום שארית ישראל כו' א"כ לפ"ז יש לדון דהיכא דאומרים דהיה החזרה בהסכם חבירו הבע"ד שלו דיש מקום לומר דיהיה נאמן ע"ז דבזה לא שייך לדון להטעם הלז. ולפי מש"כ לעיל מתחלה דיש לומר דלכן הוי חזרה טענה גרוע משום דשינוי דעת ממה שנתרצו בתחלה ולומר דחזרו בהם הן הפועלים והן הבעה"ב זהו הכל טענה גרוע. וע"כ לפ"ז יש מקום לומר דגם טענת הפועלים דהיה החזרה בהסכם הבעה"ב ג"כ זהו לא שכיחא וע"כ אינן נאמנין כלל. אכן לפי מה שנתבאר דהיכא דלא שייך לומר שארית ישראל כו' שפיר יש לחוש לחזרה ואין מוציאין ממון מהמוחזק ועיקר הך מילתא זהו משום שארית ישראל א"כ היכא דאומר דהיה החזרה ברצוי חבירו יהיה נאמן. ובאמת משמע דאף בכה"ג אינו נאמן דאל"כ יהיה נאמן לומר דחזר בו בלא הסכמתו במיגו דאי בעי אמר דהיה החזרה בהסכם חבירו כעין מש"כ האו"ת בסי' פ"ג ס"ק א' והנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ג' דהא אמרינן מיגו במקום חזקה להחזיק ע"ש. ואפשר לומר דלכן אינו נאמן לומר דהיה החזרה בהסכם חבירו דזהו כמו טענת מחילה דהוי טענה גרועה ואינו נאמן בלא מיגו כמבואר סי' ע"ה ש"ך ס"ק כ"ב ובסי' ע"ח סעי' א' ברמ"א. וה"ה כל היכא דהי' איזה זכות לבע"ד שכנגדו באיזה ענין שהי' לטובתו וכשטוענים שהי' זה בהסכם של חבירו ומחל לו זכותו שהיה לו חיוב עליו באיזה ענין הן ע"פ דין והן אף מה שאינו ע"פ דין חיוב ממש רק מפני איסור מחוסר אמנה או תרעומות עליו עכ"פ יהיה איזה זכות שיהיה לחבירו הכל נחשב זה כמו טענת מחילה דאינו נאמן בלא מיגו. כן יש לומר. אבל באמת זה דוחק דהא אפשר לומר שהיה איזה ענין דלא היה נצרך הבע"ד התובע לפעולות הפועל וכה"ג. רק הנ"י דמיירי בשכרו ללקט מציאות שפיר יש לומר דאם נתרצה הבעה"ב שיחזור בו הפועל זה הוי כמו טענת מחילה. אבל דברי הש"ע והנ"י שם דמיירי באומנין שנשתתפו בדשלב"ל בזה קשה לומר דמן דין טענת מחילה דהוא טענה גרוע נגעו בה דהא י"ל דהיה איזה ענין לשותף השני דאינו צריך לשותפות השני מאיזה ענין שהיה אחר זמן בהעסק שלהם א"כ אין זה דומה למחילה כלל. ותקשה עדיין דכיון דהדין נותן דנאמן לומר דהי' החזרה בהסכם חבירו א"כ יהי' נאמן לעולם דחזר בו במיגו דאי בעי אמר דחזר בו בהסכם חבירו. ובוודאי אין לדון בזה למה שכתב הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ט דיש סוברים דבמקום דמשים א"ע רשע אינו נאמן אף במיגו דהא במקום דלא הוי רק מחוסר אמנה ותרעומות אינו נקרא רשע ע"כ לא שייך הכא לדון כן כלל:

והעיקר מה שנלע"ד לומר בזה ע"פ מש"כ האו"ת בסי' ע"ח ס"ק ח' במש"כ התוס' בב"ב (דף ה') דאינו נאמן לומר פרעתי בתו"ז במיגו דאי בעי אמר פרעתי ביומא דמשלם זמני' משום דזה הוי העזה. דאף דקיי"ל דאמרינן מיגו דהעזה מ"מ ע"י צירוף להסברא דהוי מיגו במקום חזקה וגם הוי מיגו דהעזה זה לא אמרינן וכ"כ האו"ת בכללי מיגו ס"ק ע"ו ע"ז ע"ש. ואף להסוברים דמהני מיגו דפרעתיך ביומא דמשלם זמני' כמבואר בסי' ע"ח סעיף ד' ובש"ך שם ס"ק ט"ז י"ל דטעמם דס"ל דאין זה נחשב להעזה ביותר מן מה שטוען עכשיו פרעתיך בתו"ז ומכחישו. אבל היכא דהוי מיגו דהעזה ממש גם אינהו מודה לסברת האו"ת דהיכא דהוי תרתי היינו מיגו במקום חזקה וגם הוי מיגו דהעזה דכה"ג לא מהני מיגו כלל. והנה הא דנאמן השליח והפועל לומר דחזרתי משליחותי ופעולתי שקבלתי עלי לעשות במיגו דאי בעי אמר שעשיתי כן בהסכם בע"ד שלי שנתרצה להחזרה. זהו הכל מצד דקיי"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה להחזיק כמש"כ האו"ת בסי' פ"ג ס"ק א' והנתיבות בסי' קפ"ג ס"ק ג' כעין זה. וגם מצינו בש"ך סי' ע"ז ס"ק ט' לחלוק על הע"ש דהך חזקה שליח עושה שליחותו הוי חזקה אלימתא דאף מיגו לא מהני נגדו. והנתיבות שם ס"ק ד' כתב דהעיקר כהעיר שושן דנאמן הבע"ד במיגו נגד הך חזקה להחזיק ע"ש. א"כ ה"ה הכא בפועלים האומרים דחזרו בהם מן שליחותם שקבלו עליהם לעשות ג"כ יש לדון בזה להחזקה שליח עושה שליחותו ועשה כל ענין השליחות והמלאכה שהבטיחו לעשות וע"כ יש לומר דמיגו במקום זה נקרא ג"כ מיגו במקום חזקה רק כיון דקיי"ל דאמרינן מיגו להחזיק ע"כ נאמן במיגו לומר דחזרתי משליחותי אף דהוי מיגו במקום חזקה שליח עושה שליחותו. [ויש לומר דהך חזקה שליח עושה שליחותו ג"כ זהו מצד הסברא שכתבתי לעיל דשייך בזה שארית ישראל כו' ועפ"ז יש לדון בסוגיא דעירובין (דף ל"ב) ואכמ"ל]. אבל היכא דהוי ג"כ מיגו דהעזה כמו היכא דטוען חזרתי משליחותי שלא ברצון הבעה"ב ויש לו מיגו דאי בעי אמר שהיה החזרה ברצון הבע"ד א"כ זה מקרי מיגו דהעזה. וכיון דהוי תרתי היינו מיגו במקום חזקה דעשה כל מלאכתו ושארית ישראל כו' וגם מיגו דהעזה ובמקום הנך תרתי ביחד לא מהני מיגו וע"כ שפיר מוציאין ממון מהמוחזק: והא שכתב הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ה בשם הרשב"א דנאמן לומר לעצמי הצלתי במיגו דלא קבלתי ממנו כלום. התם הא הך טענת מיגו דהוי אמר לא קבלתי ממנו כלום זה ג"כ לא הוי העזה דהא אם לא הודיע לו שקיבל ממנו לא היה יודע. ועוד דהא התם לא שייך כלל הך חזקה שליח כו' ושארית ישראל כו' דהא התם לא הבטיח לו בפיו שיקבל עבורו רק כיון דסתם שותפין אורחא למטרח אכולא עיסקא כמש"כ רש"י בב"ק (דף קט"ז) וכמש"כ לעיל. אבל היכא דהבטיח לו לעשות כן ושייך בזה חזקה כו' ושארית ישראל כו' שפיר יש לדון כן. ואין לסתור עפ"ז למש"כ האו"ת בסי' פ"ג ס"ק א' דאם אין לו עדים נאמן במיגו דלהד"ם וכ"כ הנתיבות בסי' קפ"ג ס"ק ג'. דיש לומר דשאני היכא דיש לו מיגו דלהד"ם דלא היה דררא דממונא מעולם כלל וכדמצינו כעין זה בכתובות (דף ט"ז) במודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך כו' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' ובסוגיא שם הכא אין שור שחוט כו' ובתוס' שם ד"ה ומודה ר' יהושע כו' דאף בהלה תובעו שייך כן וכ"כ התוס' שם ד"ה התם שור שחוט כו'. וכמש"כ במק"א להוכיח מהאי סוגיא דמיגו דלהד"ם עדיף טפי ונקרא בשם הפה שאסר דעדיף מן מיגו וכמש"כ הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ז' לחלק בין הפה שאסר מן מיגו ע"ש. א"כ כיון דלא מצינו הך סברא דשניהם ביחד לא מהני מיגו נגדם היינו נגד חזקה ונגד העזה דעיקר המקור הוא מן התוס' ב"ב (דף ה) דלא נאמן במיגו דפרעתיך ביומא דמשלם זמנו. י"ל דכיון דלא הוי בשם הפה שאסר ע"כ לא אמרינן מיגו במקום זה אבל היכא דהוי בשם הפה שאסר כמו מיגו דלהד"ם אין לנו הכרח לדון כן וע"כ אין לנו לסתור עפ"ז לדברי האו"ת סי' פ"ג והנתיבות סי' קפ"ג הנ"ל. וכן יש לדון במש"כ הש"ך סי' קע"ו ס"ק מ"ה הנ"ל במיגו דלא קבלתי כלום דהוי ג"כ בשם הפה שאסר כו' והדברים ארוכים:

ולפ"ז יש לומר דהיכא דאומר הפועל שהי' החזרה מרצון הבעה"ב דנאמן כיון דלא שייך בכה"ג שארית ישראל כו'. רק היכא דנראה מתוך הענין שבתורת מחילת זכותו היה כן שפיר י"ל דאינו נאמן כמו דאינו נאמן בכל טענות מחילה דהוי טענה גרוע וה"ה היכא שמן הדין היה יכול לחזור רק אסור לו לחזור משום שארית ישראל כו' ג"כ י"ל דאינו נאמן לומר שהיה החזרה ע"פ רצוי שלו דזהו ג"כ כעין טענת מחילה דאינו נאמן כמש"כ לעיל. אבל היכא די"ל דלכן נתרצה על החזרה לפי שלא היה נצרך כלל להענין שיהי' עוסק במלאכתו וכיוצא בזה שפיר י"ל דנאמן לומר כן כיון דלא שייך בכה"ג לדון להסברא דשארית ישראל כו' וכן לטענת מחילה דבכה"ג לא הוי זה נחשב לטענה גרוע. ע"כ אתי שפיר מה דאמרו הכא דנאמן המתעסק במעות חבירו לומר דהחזיר העיסקא בתו"ז. די"ל דלא היה צריך בעל המעות כלל שיהיה זה עוסק במעותיו וגם אפשר דהיה צריך המעות לצורך ענין אחר ע"כ נתרצה לקבל ממנו המעות בחזרה ולכן נאמן לומר דהחזיר העיסקא לחבירו בתו"ז כיון דלא שייך בכה"ג לדון לסברא דשארית ישראל כו'. ואין זה דומה להא דסי' קע"ו סעיף ג' דאינם נאמנים לומר דחזרו בהם דשא"ה דאומרים דחזרו שלא מרצון הבע"ד וע"י מיגו א"נ כנ"ל ואתי שפיר הכל על נכון:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה