אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עז

סימן עו

א (סימן ע"ז סעיף א' ש"ך ס"ק א'):

הביא בשם תשובת הרמ"א דשנים שקבלו פקדון ביחד אין נעשים ערבים זה לזה. והש"ך חולק עלי'. והקשה לי חכם א' על הרמ"א מהירושלמי דהובא בתוס' קידושין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה וכן בדיני ממונות כו' דהדא דתימא בשטר אבל בכסף לא בתר דתקון רבנן ש"ה. ולשיטת הרמ"א משכחת עדיין בנתן להשלוחים פרוטה א' ואז לא יצטרכו לישבע דהא אין נשבעין בפחות מפרוטה דהא אינו יכול לתבוע מכ"א שיעור פרוטה. כיון דאינם ערבין זל"ז ועיין בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ה'. וכעת ראיתי בספר קהלת יעקב על אה"ע סי' ל"ה סעי' ב' שהקשה כן ונשאר בצ"ע:

ונלפענ"ד בקצרה ליישב זה בפשיטות דהא עיקר סברת הרמ"א דס"ל בשנים שקבלו פקדון אינם ערבין זל"ז. הוא מטעם שכתב הרמ"א שם דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד א"כ יכול לומר אוקימנא גברא בחריקאי ע"כ אין לחייבו על חלק מחצה של חבירו דהא כיון דאם הי' מוסר עכשיו הפקדון לאחר הי' נפטר ע"כ לא שייך לחייבו משום ערבות ע"ש. א"כ ז"א שייך רק באם הי' אשתו ובניו חייבים אז יכול לומר אוקימנא גברא בחריקאי. משא"כ אם נימא בהפקיד ש"פ בצמצום דלא יהי' חייב א' על חלק חבירו מן דין ערבות. א"כ אז לא יהא להמפקיד חוב על שום א' מהם משום דהא אין נזקקין על פחות מש"פ. ע"כ ממילא הוי האומדנא דמן הסתם הי' דעת המפקיד שיהי' חייב כ"א בפ"ע. והא עיקר הטעם דשומרים דחייבין כדינן הוי הטעם משום לא שדי זוזי בכדי וכמש"כ הנ"י בב"מ. א"כ כאן ג"כ שייך לומר משום לא שדי זוזי הוי כוונת המפקיד שיחוייב כ"א עבור חלק חבירו דאל"כ הא יפסיד לגמרי. וראי' לזה מירושלמי שבועות פ"ה הלכה א' דאי' שם אם הפקיד לשנים ש"פ וכפר א' מהם חייב קרבן שבועה. אלמא להדיא דנזקקין להם אף דלא קבלו פקדון רק על ש"פ ומוכח כנ"ל דבש"פ שאני:

וכן מוכרח לומר כן גם לשיטת הסוברים דשייך ערבות בפקדון וכמש"כ הש"ך שם. דתקשה ג"כ למאי דקיי"ל בסוף סי' מ"ט דהיכא דאין יכול לגבות מהלוה אינו גובה מן הערב. דא"כ איך אמרו בירושלמי שבועות דבקבלו פקדון ש"פ יכול לתבוע מא' מהן. הא כיון דאינו יכול לגבות חצי פרוטה מן חבירו משום אין נזקקין על פחות מש"פ. א"כ ממילא פקע שעבודו מן הערב. וע"כ מוכח דאף להסוברים דשנים שלוו אינן ערבים קבלנים רק ערבים סתם כדקיי"ל. עכ"ז בהפקיד לשנים ש"פ מודו דדינם כמו קבלנים ממש. משום דאל"כ לא יגבה לעולם מהם וכיון דלא שדי זוזי בכדי בע"כ הי' כוונתו לחייב כ"א על חלק חבירו מן דין ערב קבלן. ובקבלן הדין דיכול לגבות מן הע"ק אף דלא מצי תבע מן הלוה כמבואר בסי' קכ"ט סעי' ט"ו ע"ש. וכ"א מתחייב על כולי פרוטה בדין רמ"ג ורמ"ג. וע"כ הוי שפיר נוגעין בעדותן וע"כ אמרו בירושלמי הנ"ל דאבל בכסף לא ומתורץ קושיא זו. ולכאורה י"ל דהירושלמי שם דמיירי גם לב"ש שם והא ביש ס"ל בקידושי אשה בדינר א"כ אין מקום לקושיא זו כלל. אבל באמת ז"א דהא הירושלמי שם מיירי גם לב"ה א"כ תקשה עדיין. וע"כ העיקר כמש"כ לעיל: ובעיקר דברי הרמ"א בשנים שקבלו פקדון עיין מזה במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ז שכתב דיש לדון דלא שייך בזה דין ערבות משום דלא מטא הנאה לבן אדם. אבל באמת י"ל דגם זה מקרי הנאה כמבואר בב"מ (דף צ"ד) דבהאי הנאה דמהימן לי' כו'. ועיין בב"מ (דף נ"ח) בתוס' ד"ה אריו"ח כו'. ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ט וקצרתי:

ולכאורה יש להוכיח מהתוס' ב"מ (דף פ') ד"ה ואי דוכתא כו' דכתבו דמספק שניהם פטורים שם ואי נימא דגם בפקדון הם ערבים זה לזה הדין נותן שם דיש לגבות מכ"א משום ממנ"פ דאף אם אינו החייב אלא שותפו הזיק דמ"מ יש לגבות ממנו משום ערבות. אכן אם נימא כדעת הרמ"א א"ש דברי התוס' הנ"ל. וי"ל דזה שיטת רש"י שם והנ"י דס"ל דחייב משום ערבות. אך באמת לא שייך בזה ערבות דזה דומה להא דסו"ס מ"ט בשני יוב"ש דאם אין יכול לגבות מהלוה דאין גובה מהערב אף דאיכא ממנ"פ. אך לפמש"כ האו"ת בסוף סי' מ"ט ס"ק כ"א להשיג על הש"ך שם דכיון דשייך ממנ"פ א"כ דומה להא דסי' קכ"ט ע"ש. א"כ שייך שפיר התם בב"מ ערבות ולכן י"ל דשיטת רש"י והתוס' בב"מ שם זה תלוי בפלוגתת הש"ך והאו"ת הנ"ל. ולקמן בחידושי יתבאר בעז"ה כל זה בארוכה:

ב (שם סע' א'):

שנים שלוו כו' או שקבלו פקדון שניהם ערבים זל"ז. ש"ך ס"ק א' או שקבלו פקדון. הביא בשם תשובת הרמ"א דכתב בשנים שקבלו פקדון דלא נעשו ערבים כו'. והשער משפט כתב להכריע כהרמ"א מטעם דכיון דלא מטיא הנאה לאינש אחרינא ע"כ לא שייך בזה דין ערבות דה"ל כמו זרוק דינר לים כו' והאריך בזה. וכבר הקדימו בזה המחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ז וכתב ג"כ דלא שייך ערבות בפקדון דלא מטי לי' הנאה לנפקד דאין הערב מתחייב אלא כי מטי הנאה לחבירו כו'. אך באמת י"ל דהנכון עם הש"ך דס"ל דשייך ערבות בפקדון משום דגם זה מקרי מטא הנאה ליד בן אדם דהא אמרו בב"מ (דף צ"ד) גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דלכן חייב משום דבהאי הנאה דהימני' גמר ומשעבד נפשי'. אלמא דזה מקרי הנאה להנפקד ע"כ שפיר מקרי זה מטא הנאה לנפקד דיהיה חייב הערב משום ערבות כמו בכל מקום. רק בזרוק מנה לים וכה"ג דלא מטיא הנאה לשום בן אדם כלל בזה אמרו דלא חל בי' דין ערבות. ועיין בתשובת הרמ"א סי' כ"ז הנ"ל שכתב להסביר דלכן בשנים שקבלו פקדון לא נעשו ערבים לפי שאין להנפקד טובה ע"כ אין לנו אומדנא דנתערבו זל"ז ע"ש. י"ל דס"ל דאף דמצינו דאמרו בהאי הנאה דהימני' גמר ומשעבד כנ"ל. עכ"ז לא נחשב זה ההנאה כ"כ לדון האומדנא הנ"ל:

אבל מ"מ אין זה דומה לזרוק מנה לים דמ"מ מקרי זה מטיא הנאה עכ"פ דהא אין שיעור לזה. ומה"ט היכא דהתנה בפירוש גם הרמ"א מודה דנתחייב בדין ערבות. ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"ח ע"א) ד"ה אמר ר' יוחנן כו' ובש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ט:

ולעיל בחידושי לסי' זה כתבתי מזה בקצרה וכאן הנני לבאר בארוכה: ענף א:

ולולי דברי הראשונים דכתבו דגם בשומרים שייך דין ערבות הייתי דן לחלק בין שומרים להלואה בדין ערבות. והוא דהא קיי"ל דאין על הערב חיוב ביותר מן מה שמחוייב הלוה דמה"ט היכא דהלוה פטור אז גם הערב מיפטר כמבואר בבכורות (דף מ"ח) ובח"מ סוף סי' מ"ט ולקמן סי' קכ"ט ש"ך ס"ק כ'. והנה שיטת הרא"ש והרמב"ן והנ"י והרשב"א וש"פ דס"ל דנכסי שומר לא משתעבדי רק מן עת פשיעה ואונסין כמבואר בסי' שמ"א ש"ך ס"ק ו' ומה"ט ס"ל להרבה פוסקים בטוען השומר איני יודע דלא הוי כאיני יודע אם פרעתי רק כאיני יודע אם נתחייבתי כמבואר בסי' רצ"א ש"ך ס"ק מ"ד. והקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' ביאר דאף כל זמן שהפקדון בעיני' ליכא שום חיוב על השומר כלל ועיקר חיוב שומרים מתחיל מן עת אונסין להך שיטה דנכסי שומר מעידן פשיעה אשתעבד. וכ"כ הקצה"ח בסי' פ"ו ס"ק ד' דמה"ט לא שייך שעבוד דר' נתן בפקדון. ולכן יש לדון דמה"ט לא שייך דין ערבות בשומרים דכיון דעיקר חיוב שומרים לא חל מעכשיו רק מעידן פשיעה או אונסין ע"כ ממילא לא חל החיוב על הערב מעכשיו ג"כ. דהא אין סברא דחיוב הערב יהי' מעכשיו ואף השומר אינו חל מעכשיו. וכללא הוא דכל היכא דגוף הבע"ח פטור דאז גם הערב פטור ואין להטיל חיוב על הערב ביותר מן גוף הבע"ח:

וכיון דעיקר חיוב הערב אינו חל מעכשיו ע"כ יש מקום לדון דלפ"ז פטור הערב לגמרי וגם לאחר זמן מיפטר. דהא כל עיקר חיוב של הערב הוא אסמכתא ורק משום האי הנאה דמהימן ליה אמרו דגמר ומשעבד נפשיה כמבואר בב"ב (דף קע"ג). א"כ י"ל דזה אינו רק היכא דחל החיוב מעכשיו. ובשביל האומדנא דבהאי הנאה דמהימן ליה אמרינן דהתחייב ע"י זה מעכשיו. אבל היכא דאינו חל מעכשיו יש לומר דהוי אסמכתא. ומצינו בדין אסמכתא דהיכא דאמר מעכשיו מסתלק דין אסמכתא כמבואר בב"מ (דף ס"ו) ובתוס' והרא"ש שם ובח"מ סי' ר"ז. ואף להסוברים דבאסמכתא גמורה לא מהני מעכשיו עכ"ז היכא דלא הוי אסמכתא גמורה לכ"ע מהני מעכשיו כמבואר בסי' ר"ז ובסי' קי"ג. ע"כ מנלן דחיוב ערבות יהיה מועיל היכא דאינו חל מעכשיו דילמא דיינינן כה"ג דין אסמכתא דלא קני. וביותר יש לומר כיון דעיקר חיוב ערבות הוא משום האי הנאה דמהימן ליה כו'. ובספרי נחל יצחק לח"מ סי' מ' כתבתי בארוכה די"ל דהאי הנאה כו' דאמרו בש"ס בכ"ד יש לומר דזהו כמו קנין חליפין. ולכן כמו דמצינו גבי קנין חליפין דלא מהני להקנות לאחר שלשים יום כמו שמבואר בנדרים (דף מ"ח) וביבמות (דף צ"ג) בתוס' שם ובח"מ סי' קצ"ה. ה"ה י"ל דלא חל חיוב עליו לאחר זמן ע"י הך האי הנאה כו' דלא עדיף זה מן חליפין גמורה. ואף לפמש"כ בספרי שם דהך הנאה דאמרו בש"ס ה"ל זה כמו קנין כסף. ובקנין כסף מהני לאחר שלשים יום כמבואר בקידושין (דף נ"ח) ובח"מ סי' קצ"א. וגם יש לחלק דשאני קנין סודר דהדר סודר למרי' משא"כ הך בהאי הנאה דאמרו דהא הך הנאה נמשכת גם לאח"ז וע"כ מהני אף לאחר שלשים יום. עכ"ז יש לדון כיון דעיקר חיוב הערבות אינו חל מעכשיו רק לאח"ז מן עת אונסין א"כ זה דומה לקנין לאחר ל' יום דמצי לחזור בו בתוך שלשים יום כמבואר בקידושין (דף נ"ט) ובאה"ע סי' מ' גבי קידושי כסף לאחר שלשים. אך חיוב שומרים עצמן אף דחיוב שלהם אינו חל רק לאח"ז מן עת אונסין מ"מ לא מהני חזרה של השומרים מקודם שאירע האונס משום דכן גזרה התורה על השומרים שיותחל חיוב שלהם מן עת האונסין והוי מלוה הכתובה בתורה. אבל להיות חייב בדין ערב יש לומר דכיון דאינו חל החיוב לשעתו דמצי לחזור בתוך כך מקודם דאירע האונס. וגם הא נתבאר דיש בזה דין אסמכתא כיון דאינו חל בשעתו כנ"ל:

ונפ"מ בין שני הטעמים הנ"ל דאלו להטעם שכתבתי דהוי אסמכתא א"כ אף אם לא חזר השומר בנתיים ג"כ אינו מתחייב. אבל לפי מש"כ הטעם דה"ל כמו קנין כסף לאחר שלשים א"כ כל זמן דלא חזר בנתיים חייב. וע"פ כל מש"כ יש לדון בהא דסי' קכ"ט סעי' ח' בדברי הרמ"א בשם הרשב"א במי ששאל חפץ מחבירו כו'. אך בלא"ה הא כתב הש"ך שם ס"ק ך' בשם הב"ח דדוקא בקנו מידו כו'. והנה לפי סברת המח"א שכתב דלכן אין חל דין ערבות בפקדון משום דלא מטא הנאה כו'. א"כ לפ"ז בשאלה יש דין ערבות כמש"כ המח"א שם. אכן לפמש"כ יש לדון אף בשאלה דלא יהיה ביה דין ערבות. והא דמבואר בירושלמי שבועות פ"ה ה"א הפקיד לשנים דשייך בו דין ערבות. יש לומר דהירושלמי ס"ל דנכסי שומר משתעבד מן עת משיכה וכמו איכא דמתני לה ארישא דכתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף קי"ב). אבל להסוברים כלישנא בתרא דשם דלא משתעבדי רק מעת פשיעה. שפיר יש לומר דלא שייך דין ערבות בשומרים:

ובב"מ (דף ל"ג ע"ב) שותפין ששאלו ושילם א' מהן מהו ופי' רש"י ושילם חצי דמיו מהו שיקנה הכפל מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו עכ"ל רש"י. והקשה הנמוקי יוסף והר"נ בחי' שם וכן הר"נ בפ"ה דשבועות מן הירושלמי דפ"ה דשבועות דשנים שלוו ערבאין זל"ז. וכתבו לתרץ אכן לפמש"כ יש מקום לומר דס"ל לרש"י דשאני שומרים כיון דלא אשתעבד מעת משיכה. וכן י"ל דהך סוגיא דב"מ ס"ל ג"כ כהך לישנא בתרא דכתובות הנ"ל ע"כ שפיר כתב רש"י דכיון דשילם מחצה הרי שילם כל המוטל עליו כן י"ל לולי דברי הראשונים הנ"ל. וראיתי בשיטה מקובצת לב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שותפין ששאלו ושילם א' מהו שכתב להקשות על רש"י הנ"ל מן הירושלמי דשבועות הנ"ל. וכתב בזה"ל ושמא נאמר שאין אחריות זה על זה אלא דומיא דמלוה כששלח בה יד אבל אין חיוב פשיעה ואונסין של זה אחריותו על חבירו ואינו מחוור כו' עכ"ל השמ"ק. אכן לפמש"כ יש להסביר שפיר הך ושמא נאמר כו'. דבחיוב פשיעה ואונסין כיון דלא משתעבד ממשיכה לכן אין בהו דין ערבות כלל:

(הגה"ה וע"פ מש"כ לדון דחיוב שומרים אינו חל החיוב מעכשיו רק לאח"ז יש להסביר עפ"ז כוונת התוס' בב"מ (דף נ"ח) ד"ה אמר ר' יוחנן כו' דהיכא דמיפטר משבועה לא משתעבד משום בהאי הנאה דהימני' בלא קנין. והובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ט והסביר זה ביתר ביאור דדוקא מי שהוא בדין השומרים יכול לחייב א"ע אף בדברים אבל מי שאינו בתורת שומרים כלל א"א שיחול עליו חיוב אא"כ קנו כו' עכ"ל. ולכאורה קשה דמ"ש דהא כיון דאמרו בהאי הנאה דהימני' גמר ומשעבד נפשיה. א"כ מסתמא יש שיווי להאי הנאה דמי שיווי פרוטה. ועיין בש"ך סי' ש"ג ס"ק א'. ע"כ הדעת נותנת דאף היכא דלא הוי בדין שומרים יחוייב עי"ז. אכן לפמש"כ א"ש דכיון דעיקר חיוב שלהם אינו חל רק לאח"ז ע"כ אינו מתחייב בפשיעה ואונסין רק בקנו מידו דהוי כעין אסמכתא כמש"כ הש"ך בסי' מ' ס"ק ד' והמח"א ה' ערב סי' א' דחיוב שומרים הוי אסמכתא יע"ש. אבל מי שהוא בדין שומרים שאני דכן גזרה תורה בדין שומרים כמש"כ לעיל וקצרתי. ומש"כ הרמ"א בתשובה סי' כ"ז הנ"ל, דהיכא דהתנו הנפקדים שיהיו חייבים בתורת ערבות דחייבים כדתנן מתנה ש"ח להיות כשואל כו' והובא באו"ת. באמת אין זה מדוקדק כ"כ לפמש"כ. אך בלא"ה יפה כתב כיון דעיקר סברת הרמ"א דאינן חייבים משום ערבות משום דליכא אומדנא דמתחייבים לזה כמש"כ הרמ"א דהא לא קבלו שום טובה. ע"כ ממילא היכא דהתנו בפי' שאני. אך לפי סברת המח"א והשער משפט יש לעיין בזה וקצרתי:

ע"כ הגה"ה:

ובב"מ (דף פ') אמרו ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרווייהו משלמין ופי' רש"י והנ"י משום שהיה להם להיזהר כו' והוי דבר המוטל בספק. והתוס' ד"ה ואי דוכתא כו' הקשו דהא קיי"ל כרבנן דפליגי על סומכוס. וכ"כ הריטב"א שם. [וי"ל בזה ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (דף ס"ב) ד"ה איתמר להאי גיסא כו' ועיין תוס' כתובות (דף צ"ח ע"ב) ד"ה אר"פ כו' ובט"ז סי' קפ"ג סעי' ו' וקצרתי]. ובח"מ סי' ש"ט בסמ"ע ס"ק ט"ז הביא בשם הע"ש דכתב ג"כ דלכן משלמין האומנין משום דהוי ספק מכח מי נשברה והקשה עליו הסמ"ע. אך י"ל דהנכון עם פי' רש"י והנ"י לפי מה דקיי"ל דשנים שקבלו פקדון ערבים זל"ז. א"כ שפיר גובין משניהם בתורת ערבות דממנ"פ חייב כ"א מחצה בוודאי דאם מדחהו לומר דהשני הוא הפושע א"כ חייב הוא מן דין ערבות. אכן לפמש"כ הש"ך בסי' מ"ט ס"ק כ' ביוב"ש שערב בעד יוב"ש כשם שא"י לתבוע הלוה כן א"י לתבוע הערב. א"כ ה"ה הכא י"ל ג"כ כיון דאינו יכול לתבוע מן המזיק כן א"י לתבוע הערב. אבל לפמש"כ האו"ת סוף סי' מ"ט לחלוק על הש"ך דכיון דלדברי הערב הוי הלוה הבע"ח לכן גובין מהערב ע"ש. א"כ ה"ה הכא כיון דמדחהו ואומר דהשני הוא הפושע והוא החייב ע"כ ממילא גובין ממנו מצד ערבות לכן שפיר כתבו דמשלמי תרווייהו. ואחר כותבי ראיתי בחידושי ר"ע איגר לב"מ (דף פ') שכתב ג"כ כל זה. והתוס' והריטב"א דהקשו. י"ל דס"ל כשיטת הרמ"א דבפקדון לא שייך ערבות. אמנם יש לומר דהא סברת הרמ"א הוא דכיון דלא הוי טובה להנפקד ע"כ לא אמרינן האומדנא דנעשו ערבים. א"כ הכא באומנין דיש להם הנאה מן הכלי שת"י ומה"ט נעשים ש"ש כמבואר בב"מ (דף פ') דבזה אף הרמ"א מודה דנעשו האומנים ערבים זל"ז. אכן לפמש"כ די"ל דבכל שומרים ואף בשואל לא נעשו ערבים להסוברים כהך לישנא דמשעת פשיעה אשתעבד משום דהוי ערבות לאח"ז כנ"ל. ע"כ שפיר י"ל בכוונת התוס' והריטב"א הנ"ל דס"ל לדינא כשיטת רוב הפוסקים דשומר אשתעבד מעת הפשיעה ואין סברא לומר דהך סוגיות הגמ' דב"מ יסבור שלא אליבא דהילכתא דהא קאמרי שם והלכתא כו'. ובפרט דהוזכר שם מעיקרא ר"פ. ור"פ הא ס"ל דמפשיעה אשתעבד כמבואר בכתובות (דף ל"ד). ולכן שפיר הקשו כן. ולפ"ז יהיה מוכח מן התוס' והריטב"א בב"מ הנ"ל דס"ל דאין דין ערבות בשומרים. אך אין זה הכרח כ"כ די"ל דהתוס' ורש"י יפלגו בפלוגתת הש"ך והאו"ת סוף סי' מ"ט כנ"ל. עכ"פ י"ל דהנכון עם הע"ש שכתב דמשלמין שניהם מכח ספק לפי מה דפסקו בסי' ע"ז דגם בפקדון נעשו ערבים ומתורץ קושיות הסמ"ע. ונתבאר דלולי דברי הראשונים הנ"ל יש מקום לחלק דשאני שומרים דאף דהתנו בפירוש אין בהו דין ערבות:

ענף ב:

ועוד יש לומר דאף לשיטת הסוברים דנכסי שומר ממשיכה אשתעבד עכ"ז יש לדון דאין חל חיוב על הערב בשומרים כיון דעיקר חיוב שומרים הוא בתנאי אם יגנב וכה"ג וכמש"כ הש"ך בסי' מ' ס"ק ד' א"כ זה דומה להא דמבואר בסי' קל"א סעי' יו"ד שיטת הרמב"ם והמחבר דערב בתנאי אינו מתחייב משום דה"ל אסמכתא. והרמ"א הביא שם שיטת י"א דס"ל דאין בערבות שום אסמכתא כלל. א"כ לשיטת הרמב"ם והמחבר דס"ל דערבות בתנאי לא משתעבד א"כ ה"ה ערבות בשומרים דה"ל כעין תנאי י"ל דלא משתעבד. והך דינא דערבות בשומרים תלוי בהך פלוגתת הפוסקים הנ"ל. ועיין לקמן סי' קכ"ט סעי' ח' ברמ"א מי ששאל חפץ כו' וציין לעיין סוף סי' קל"א. אך לפי מש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק ח' לחלק דדוקא היכא שהלוה חייב א"ע בלא תנאי רק הערב התחייב בתנאי בזה ס"ל דאין הערב חייב. אבל היכא דגם חיוב הלוה הוא רק בתנאי בזה כ"ע מודו דהערב חייב ע"ש. א"כ הכא בשומרים דגם עיקר החיוב של השומרים עצמן אינו רק בתנאי ע"כ הערב חייב בהו לכ"ע. א"כ אינו דומה זה להא דסי' קל"א סעיף יו"ד: אמנם יש לומר דזה דומה להא דסי' קל"א סעי' ט' בראובן שמכר שדה ולוי קיבל אחריות לא נשתעבד לוי וזהו שיטת הרמב"ם והמחבר שם ועיין בטור וסמ"ע שם. והבית יוסף שם כתב הטעם דשאני מלוה דאדעתא דהכי נחת לפרוע משא"כ ערב דשדה דסמכה דעתו שלא יוציאנה מת"י הלוקח כו'. והאו"ת שם הביא בשם ג"ת דהקשה ע"ז והאו"ת כתב להסביר על נכון דבערב דעלמא איכא חד ספיקא כו' משא"כ בשדה איכא תרי ספיקי דילמא לא יהא ערעור כלל על השדה ואת"ל כו' דילמא יהא סיפוק ביד המוכר לפרוע ובהך טובי ספיקא לא גמר ומקני נפשי'. אך קשה מערב דכתובה דהא הוי ג"כ תרי ספיקא אולי תמות בחייו ואולי יהיה סיפוק ביד הבעל כו' ודוחק לחלק עכ"ל האו"ת. אך באמת אין זה קשה דהא הך ספק דילמא תמות בחייו אין זה ספק השקול כ"כ להצטרף לספק ספיקא דהא אכתי הוי ספק דילמא יגרשה בגט ויגיע זמן גביות כתובה. וכעין מש"כ התוס' בב"מ (דף נ"א) ד"ה הכא מי ידע כו' בסה"ד שם. ועיין בהפלאה לכתובות (דף פ"ד) בתוס' ד"ה וסבר רב כו'. וידוע מש"כ התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב כו' דהיכא דאיכא ס"ס הסותר לחד ספיקא לא חשיב הך ספק להצטרף לספק ספיקא. א"כ ה"ה הכא דבעיקר חיוב על הבעל מכתובה איכא ספק ספיקא לחייבו. משום דילמא ימות בחיי אשתו ודילמא יגרשה בגט דהא בידו לגרשה. ע"כ הוי זה כמו חוב ברור משא"כ בספק ערעור על השדה דהוי ספק השקול בעיקר החוב ע"כ הוי ס"ס מעליא ולא נשתעבד הערב ומתורץ קושיות האו"ת. ועפ"ז יש לדון בראיות האו"ת שם ס"ק ח':

ולפ"ז יש לדון בחיוב ערבות דשומרים כיון דעיקר החיוב של השומר הוא רק בתנאי שאם יארע אונס או פשיעה וכה"ג דאז יתחייב השומר. וכ"ז דלא אירע כ"ז רק החפץ הוא בעיני' אין על השומר שום חיוב לפמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ו ובסי' ש"מ. ועיקר החיוב של השומר הוא רק כשיהיה פשיעה וכה"ג. ואף אם יהיה פשיעה וכה"ג אכתי ספק דילמא יהיה סיפוק ביד השומר עצמו במה לשלם. וכיון דשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' קל"א סעי' ט' הנ"ל דהיכא דאיכא ספק ספיקא לא משתעבד הערב א"כ מה"ט י"ל דלא מהני חיוב הערב בשומרים. אך לשיטת היש"ש דהובא בקצה"ח סי' ש"מ דס"ל דכ"ז שהפקדון הוא בעיני' לכ"ע יש חיוב על השומר מיד. אין לדמות כ"ז להא דסי' קל"א הנ"ל משום דהא מיד שקיבל הפקדון יש עליו חיוב ברור. אכן לפמש"כ הקצה"ח כנ"ל שפיר יש לדמות זה להא דסי' קל"א הנ"ל. כן יש מקום לדון בזה לולי דברי הראשונים הנ"ל. ומה שהוכיחו כן מירושלמי דשבועות פ"ה כמש"כ הרא"ש והר"נ שם. הנה לפי מה שנתבאר יש לדון בראייתם הנ"ל וקצרתי:

אמנם כיון דכל הראשונים כתבו דשייך ערבות בכל חיובי שומרים ולא אשתמיט שום פוסק דיפלוג. ואף הרמ"א בתשובה דחולק בפקדון טעמו משום דכיון דלא הוי טובה להנפקדים ע"כ אין כאן אומדנא זו אבל בשאלה דיש להם הנאה או אף בפקדון היכא דהתנו בפירוש אף הרמ"א מודה ולכן הנני מבטל דעתי כנגדם. וביאור סברתם הוא כי במש"כ לעיל דלשיטת הרמב"ן והנ"י וש"פ דס"ל נכסי שומר מפשיעה אשתעבד לא שייך בזה ערבות משום דלא הוי מעכשיו וכמש"כ לעיל בארוכה י"ל דס"ל דעכ"ז החיוב שמשעבד א"ע הערב הוא חל מעכשיו דמחמת אומדנא דבהאי הנאה דהימני' גמר ומשעבד נפשיה אמרינן דנתחייב א"ע באופן המועיל מעכשיו דאל"כ יתבטל ענין הערבות ואמרינן בזה דבכדי לא הוי עביד וכעין הא דח"מ סי' קצ"ה סעיף ה' ברמ"א שם וכן מצינו בכ"ד. ולכן כיון דהמפקיד אינו רוצה להאמין להנפקד רק ע"י ערבותו הוציא חבירו הממון ע"פ. ע"כ יש לנו אומדנא ברורה דהתחייב א"ע מעכשיו בכל החיובים שיהיה חייב הנפקד לאח"ז. ולכן אף הרמב"ן והנ"י דס"ל דמפשיעה אשתעבד כמש"כ הש"ך בשמם בסי' שמ"א עכ"ז הקשו בהא דב"מ (דף ל"ד) דשותפין ששאלו ושילם א' מהן דמוכח התם דשותף אינו חייב רק במחצה דהא בירושלמי אמרו דשותפין שלוו ערבאין זל"ז וחילקו כמבואר שם. אלמא דס"ל בפשיטות דאף בחיוב שומרים אף דמפשיעה אשתעבד מ"מ שייך גם התם הך דין דהם ערבים זל"ז. והוכיחו כן מהא דירושלמי רפ"ה דשבועות דמבואר התם דאף בפקדון לשנים הם ערבים כמש"כ הר"נ והרא"ש שם. דאל"כ הא אף בפקדון בעיני' לא יתחייב לשלם אם כופר הנפקד או דיהיה אלם וכה"ג. לפמש"כ הקצה"ח דאף בבעין אין עליו חיוב רק מעת שכופר. וכמו הא דפרה שאולה וטבחה דכתובות (דף ל"ד). א"כ לפ"ז לא יהיה דין ערבות בפקדון כלל כיון דאין חיוב הנפקד מעכשיו. וע"כ מוכח דס"ל דמחמת האומדנא דאין המפקיד רוצה להאמין להנפקד עד שיקבל זה עליו חוב ערבות אמרינן דנתחייב הערב מעכשיו בכל החיובים שיהיו לאח"ז על הנפקד. ואף דכללא הוא דבמקום שהלוה פטור דאז גם הערב פטור מ"מ ז"א רק היכא דעצם החוב שעל הלוה אינו חל אז אין דין ערב כלל. אבל היכא שיש חיוב על הבע"ח אף שהוא לאח"ז ולא מעכשיו מ"מ כיון שהוא חייב עכ"פ לכן לא דיינינן בזה הך כללא דאל"כ נלקה הדין דמה יעשה המפקיד דלא הימני' להנפקד זולת הערבות. ולכן אמרינן דהערב התחייב מעכשיו בכל החיובים שיהיה חייב הנפקד לאח"ז. ועיין בסמ"ע סי' קכ"ט ס"ק כ"ה ובב"ח וט"ז שם וקצרתי:

וכן במה שהעירותי מן הא דסי' קל"א סעי' ט' וסעי' י'. הנה באמת מוכח מן הראשונים והירושלמי דשבועות פ"ה דס"ל דשייך דין ערבות בשומרים. דהיכא דחיוב הבע"ח הוא רק בתנאי דבזה אף הערב חייב וכמש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק ח' וכמש"כ לעיל. והא דחיוב אחריות בשדה דסעיף ט' שם בע"כ מוכח דשא"ה ע"פ סברת הטור שכתב שם בכוונת הרמב"ם דלכן לא נשתעבד לפי שלא על אמונתו הלוהו כו' דעביד אינש דזבין ארעא ליומא. ועיין בט"ז שם ובטורי אבן לר"ה דף ז' ע"ב. [ומה שהקשה הט"ז שם דהא לא קיי"ל כשמואל בב"מ (דף י"ד). ז"א קשה דכעין זה כתב הטור בסי' ק"ח סעיף ל"ב לחלק דשאני לקוחות דזבין ארעא ליומא. ואף דלא קיי"ל כשמואל דב"מ הנ"ל מ"מ חזינן למ"ד דס"ל כן וע"כ הוי זה חשש רחוק וקצרתי]. אבל בפקדון דהוי חשש מעליא דילמא לא ירצה להחזיר הפקדון בעיני' ג"כ או חשש פשיעה וכה"ג בזה שייך שפיר לומר דעל אמונתו הפקידו אצל חבירו וכ"ע מודו דשייך דין ערבות בשומרים ולכן לא מצינו להראשונים דיחלוקו ע"ז. וגם בכוונת הבית יוסף בסי' קל"א שכתב הטעם דלכן לא מהני ערבות באחריות דשדה דכיון שרואה דאין מערער עליו ודאי כשמתערב אדעתא שלא יוציאנה מת"י נחית ואילו היה יודע שיוציאו מת"י לא היה מתערב עכ"ל הב"י. הנה לדעתי אין כוונתו לפי שיש בזה ספק ספיקא כמש"כ האו"ת בכוונתו. אלא לפי שחשש גזלנותא או ערעור מן ב"ח הוי חשש רחוק ביותר דהא קיי"ל דאחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן וכן חוב יש לי בידך הוי טענה גרוע כמבואר בסי' ע"ה. [ועיין ב"ב דף מ"ו ע"ב ובתוס' ד"ה לוקח מעיד כו']. ע"כ לא נחת הערב אדעתא דחיוב כלל. משא"כ חשש פשיעה וגניבה ואבידה דשכיח. [ועיין בש"ך סי' קכ"א ס"ק ס"א ובאו"ת סי' ק"ח ס"ק ה']. וה"ה חשש כפירה על הפקדון דכ"ז שכיח וכיון דנחת אדעתא דחיוב ע"כ ממילא מתערב גם בחיוב אונסין אף דנאנסו לא שכיח כמש"כ התוס' (ב"ב דף ע') ובח"מ סי' ק"ח. משא"כ חיוב אחריות דשדה דאינו רק על מילתא דלא שכיח ע"כ שפיר י"ל דאלו היה יודע שיוציאו מת"י לא היה מתערב כמש"כ הבית יוסף. ולכן שפיר הוכיחו הראשונים לחיוב אונסין בשותפין ששאלו מן דין ערבות כמו דמבואר בירושלמי גבי פקדון. ולא מחלקין דשאני אונסין דלא שכיח. משום דס"ל דאין לחלק כלל ביניהם: ולכן לא מבעיא אם התנו בפירוש דיהיה ערב על אחריות גניבה ואונסין בשאלה ואף בשותפין ששאלו ולא התנו בפירוש ג"כ חייבין השותפין באונסין משום ערבות כמש"כ האו"ת הכא בס"ק א' באורים בשם השמ"ק דב"מ (דף ל"ד) והרמב"ן דלכל מילי נכנס בערבות בעת קבלת השמירה. וכן מוכח מן הר"ן בב"מ בחי' שם והר"ן פ"ה דשבועות והנ"י בב"מ שם שהקשו בהא דשותפין ששאלו ושילם אחד מהן מהו מהא דירושלמי דשותפין שלוו ערבאין זל"ז. ולא חילקו דשאני אונסין דלא שכיח ולא אמרינן האומדנא בזה דנתערב סתמא עבור חבירו כ"ז דלא התנו בפירוש משום דמילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתי'. וע"כ מוכח דס"ל דלכל מילי דחיוב שומרים דחייב השומר. דנתערב בעדו בלא שום חילוק מן חיוב השומר עצמו וכמש"כ האו"ת והנה לכאורה אפשר לומר דהרמב"ן לשיטתי' אזיל דס"ל דגם אונסין מקרי מילתא דשכיח דהא ס"ל דטוענין נאנסו ליתמי כמבואר כ"ז בסי' ק"ח ש"ך ס"ק ח' ובכללי מיגו של הש"ך ס"ק כ"ב דס"ל להוכיח דנאנסו שכיח. ע"כ ס"ל להרמב"ן דאמרינן האומדנא דנתערבו גם עבור אונסין. אכן לפמש"כ התוס' בב"ב (דף ע') דנאנסו לא שכיח עדיין יש לומר דאפשר דלא אמרינן דנתערבו גם בעד אונסין דלא שכיח. אמנם יש להוכיח כן מן הנמוקי יוסף דכתב ג"כ שם בב"מ (דף ל"ד) בשותפין ששאלו ושילם א' מהו דגם באונסין חייבים משום ערבות. והנמוקי יוסף ס"ל דנאנסו לא שכיח כמש"כ בב"מ שם (דף ל"ה) בהא דאפקיד כיפי כו' כל לא ידענא פשיעותא כו'.. והובא בש"ך סי' קכ"א ס"ק ס"א ע"ש. הרי דאף הנ"י דס"ל דנאנסו לא שכיח עכ"ז ס"ל דשותפין ששאלו חייב כ"א משום ערבות אף באונסין. לכן לדינא נקטינן כמש"כ האו"ת דחייבין בערבות אף באונסין משום דנתערב על כל מילי דחייב הבע"ח עצמו:

ענף ג:

וראיתי בתשובת הרב מ' משה רוטנבורג סי' י"ג שכתב אם שני שותפים עשו שותפות עם א' לא אמרינן דהם ערבים על ההפסד משום דבעת עשיות השותפות אין כאן שום חיוב גמור על חבירו ולא אסקו אדעתייהו אז על ההפסד כמש"כ האו"ת סברא כיוצא בזה ולא אישתמיט חד מהפוסקים לומר כו'. ורב א' חולק עליו והובא בפ"ת סי' ע"ז ס"ק א'. אמנם לדעתי העיקר כדעת רב החולק עליו דהא עיקר הטעם דשותף חייב לשלם מביתו אף בלא התנו בפי' זהו משום אומדנא דאדעתא דהכי נשתתפו כמש"כ הרא"ש פ"י דכתובות סי' י' והובא בבית יוסף סי' קע"ו ובב"ח שם. [ושיטת הב"ח דאם ההפסד הוא מכח מו"מ דבזה חייב לשלם מביתו אף לפי שיטת יש מי שאומר בסי' קע"ו סעיף ו'. והובא בש"ך שם ס"ק י"ג. ושיטת האו"ת סי' צ"ג ס"ק י"א דהריוח שקיבל משועבד לההפסד לכ"ע. וכ"כ הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק י"א]. א"כ לא מבעיא היכא דהתנו בפירוש לשלם ההפסד הרי חזינן דאסקו אדעתייהו אז בעת התחלת השותפות. וכן אף היכא דלא התנו בפי' אך דהיה ההפסד מכח מו"מ דחייב לשלם לשיטת הב"ח הנ"ל או לשלם מן הריוח שקיבל כבר דעיקר הטעם הוא משום האומדנא דהוי כהתנו בפירוש לשלם מן הריוח שיקבל א"כ הא חזינן דאסיק אדעתי' בעת התחלת עשיות השותפות דישלם חבירו חלקו בהפסד שיהיה באופנים הנ"ל:

ולכן לא מבעיא אם התנו בפירוש שישלמו מביתם חלק ההפסד ודאי דנתחייבו ג"כ משום ערבות. ואף בלא התנו בפי' עכ"ז כיון שהשותף חייב לשלם ההפסד הבא מכח מו"מ להב"ח או לשלם מן הריוח שקיבל לידו כי הוא משועבד להקרן לפי דהוי כמו דהתנו בפי' דהריוח שיהי' יהא משועבד לתשלומי הקרן. א"כ זה דומה לשותפין ששאלו דחייבים גם על אונסין משום ערבות לכ"ע כנ"ל. דאף דלא התנו בפירוש בעת ששאלו שיהיו חייבין באונסין. עכ"ז אמרינן כיון דרחמנא חייבי' באונסין. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' ח"מ סימן ג' ובספרי נחל יצחק סי' כ"ו ע"פ התוס' כתובות (דף נ"ו) ע"ש. דגם מחיוב שומרים אתינן עלה מצד האומדנא דמתחייבים א"ע לכל הכתוב בפרשה. ויהיה איך שיהיה עכ"פ חזינן דבכל מה שמחוייבים השומרים אף במה שיולד לאח"ז. וכן אף לשיטת רוב הפוסקים דנכסי שומר מעת פשיעה ואונסין משתעבד עכ"ז אמדינן דהערב התחייב מעכשיו בכל החיובים ובכל מה שיכול להיות לאח"ז. ואף באונסין דלא שכיח וכמש"כ לעיל כ"ז בארוכה. א"כ כש"כ הפסד הבא מכח מו"מ או הפסד הבא מצד אונסין וכה"ג דודאי כיון דהשותף מחוייב בזה ע"פ הדין דממילא נתערב חבירו עבורו אף דלא התנו בפי' על הערבות וכמו בהא דשותפין ששאלו. דהא הפסד לשותפות הוא מצוי ביותר מן אונסין דשומרים לפי דהפסד יכול להיות הן מכח אונסין. [היינו בהתנו לכ"ע או לשלם מהריוח שקיבל כנ"ל] או מאיזה זולא או אשראי דספק אתי ספק לא אתי ומה"ט אמרו בב"מ (דף ע') דעיסקא קרוב לשכר וקרוב להפסד. וכן אמרו שם (דף ס"ד ע"ב) כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. וכמו הא דכתובות (דף נ"ו) והלא אין קצובין ופוחתין וכן מצינו בכ"ד. א"כ חשש הפסד בהשותפות הוא מצוי ביותר מן חשש אונסין דחיוב שאלה. דהא בחשש הפסד גם אונסין בכלל ההפסד כנ"ל. וגם מצוי כמה אופני ההפסד מכח מו"מ הן מן פחת שיווי הסחורה מן זולא וכה"ג או מן הקפה דהוי אשראי כנ"ל. לכן כיון דחזינן דאף באונסין דלא שכיחי מ"מ חייבין השותפין משום ערבות אף דלא התנו בפירוש משום אומדנא דמסתמא נתערב בעד כל החיובים שיהיו על השואל הן במילי דשכיח והן במילי דלא שכיח א"כ כש"כ ולכה"פ הוא הדין בחיוב תשלומי חלקו בהפסד שיוולד עליו דנתערב עבורו. וע"כ העיקר כדעת הרב החולק שיהיו חייבים משום ערבות אף בחיוב לשלם חלקו בהפסד. ודלא כמש"כ הרב ר' משה רוטנבורג:

ומה שהוכיח מן מש"כ האו"ת בסי' צ"ג ס"ק י' שכתב דלכן אין נאמן השותף להיות נשבע ונוטל חלק ההפסד משום דלא אסיק אדעתי'. באמת אין זה דומה כלל לנ"ד דשאני התם דהא קאי שם לתרץ מה שהקשה השב יעקב דאמאי לא יהי' השותף נאמן להיות נשבע ונוטל כמו מוציא הוצאות וע"ז כתב האו"ת לחלק בסברא זו ועיקר הטעם שם הוא כמש"כ האו"ת שם בסופו דכיון דעיקר הא דמוציא הוצאות נשבע ונוטל הוא תקנת חז"ל וכל ספק תקנה והבדל קל חזרינן לד"ת דלא מהימן ליטול עכ"ל האו"ת. הרי דדוקא לענין תקנת חז"ל מחלקינן בהבדל קל כמש"כ האו"ת עצמו. אבל היכא דמיירינן בענין שהוא לא מצד תקנה. וודאי דלא מחלקינן בזה כמו דמוכח מן חיוב אונסין בשותפין ששאלו כנ"ל. והנה לפי מש"כ השמ"ק בב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שותפין ששאלו כו' בזה"ל ושמא נאמר שאין אחריות זה על זה אלא דומיא דמלוה כו' אבל אין חיוב פשיעה ואונסין של זה אחריותן על חבירו ואינו מחוור עכ"ל השמ"ק. הנה באמת לפי סברת דהך ושמא נאמר כו' יהיה מזה סייעתא לדברי הרב ר' משה רוטונבורג הנ"ל. אך כיון דכתב השמ"ק דזה אינו מחוור והעלה דחייבים באונסין ג"כ מצד ערבות ע"כ העיקר כמש"כ הרב החולק שם דחייבין גם בהפסד השותפות משום ערבות: ג (שם סעיף ב):

שותפין שלוה א' לצורך השותפות השני משועבד כו' וי"א דאם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה א"צ לשלם כו'. והע"ש הקשה ע"ז החילוק דאיזה סברא הוא לחלק בין ידוע בעדים ובין מודה הבע"ד דהא הודאת בע"ד כמאה עדים והובא בסמ"ע ס"ק ח'. וכן הש"ך ס"ק ט' כתב דבכל גווני פטור השותף לשיטת הרא"ש אא"כ נתברר שבהסכמתו וציווייו הלך השותף ולוה לצורך השותפות. וראיתי בע"ש עצמו שכתב דאין לפרש דעת הר"י בי רב דמחלק בין נתברר בעדים ובין מודה בעצמו דמיירי באמר לחבירו שילך וילוה מפלוני לצורך השותפות דנעשה כשלוחו דא"כ אף בהודאת בע"ד דציוה לשותפו ללוות ג"כ יהי' חייב לשלם משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וצ"ע כו' עכ"ל הע"ש:

ענף א:

ולענ"ד נראה ליישב קושיות הע"ש הנ"ל ע"פ הא דב"ק (דף ק"ד) דאיתמר שליח שעשאו בעדים הוי שליח כו'. והתוס' שם ד"ה שליח שעשאו כו' כתבו התוס' שם דצ"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי ע"י כו'. והובא בח"מ סי' קכ"א סעי' ב' דאם א"ל בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו כו' ונתן לו הלוה ונאבדו בדרך פטור כו'. וכתב הסמ"ע שם דצריכין דוקא שיאמר כן בפני עדים ואמרינן מדטרח ויחד עדים כו' אבל אי לא א"ל כן בפני עדים אפי' אמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי ואם יתן לך הביאם לי מ"מ כיון דלא אמר לו שלח ע"י אין כאן שליחות גמור ולא נפטר באבידת שליח עכ"ל. והובא בש"ך ס"ק ט'. ועיין בש"ך ס"ק יו"ד. ומשמע מהסמ"ע דדוקא בטרח ויחד עדים אמרינן דלכן עשה כן כדי דיתחייב באחריות מיד דהגיע לשלוחו. אבל בלא טרח ויחד עדים לזה רק בלא"ה היו עדים במעמד ההוא כשעשאו שליח דלא נתחייב באחריות עד דיבוא לרשותו. והתומים שם ס"ק ג' השיג על הסמ"ע וכתב דאף דלא טרח ויחד עדים ג"כ אמרינן דנעשה שלוחו דיהי' חייב ויקום ברשותו מיד כשיגיע ליד שלוחו כיון דהיו עדים בזה. משא"כ בלא עדים חושב דלא יודע להלוה ואומר פטומי מילי בעלמא ולבו בל עמו ואינו רוצה דיקום ברשותו עד שיבוא לידו. ובאמת כן משמע מגמ' ב"ק (ד' ק"ד) דמקשו על המ"ד דשליח בעדים הוי שליח מהא דהשואל פרה ושילחה ביד שלוחו כו' אלא לאו דעשאו בעדים וקשיא לר"ח. ולא משני דמיירי בלא טרח ויחד עדים לזה. וע"כ מוכח דס"ל להש"ס דאף דלא יחד עדים ג"כ הוי שליח שעשאו בעדים. וכן מוכח מסתימות הפוסקים שם. אך אם לא היו עדים לא הוי שליח כיון דלא א"ל בפניו שלח. ועיין בנתיבות סי' קכ"א ס"ק ד' ובסי' ש"מ ס"ק י"א בשם השמ"ק אם מצד ערבות כו'. ומצינו דאף במינה אותו לשלוחו וכפי' רש"י בב"ק שם והובא בש"ך סי' קכ"א ס"ק י' דאם לא היו עדים בזה אינו מתחייב השואל באחריות במה שהגיע ליד השליח וכמש"כ הנימוקי יוסף בב"מ פ"ח במשנה השואל את הפרה ע"ש. וכמבואר בטור ח"מ סי' ש"מ סעי' ט' דדוקא בעשה שליח בעדים נתחייב השואל. וכמו בהא דסי' קכ"א גבי שליחות של המלוה וה"ה בשליחות של השואל בב"ק שם וכמבואר ברשב"א ובשמ"ק ד"ה אי לא עשאו בעדים מנא ידעינן דבלא עדים אינו חייב ע"ש:

ואף דקיי"ל בדיני שליחות דשלוחו כמותו דא"צ עדים לזה כמבואר ברא"ש קידושין פ"ב סי' ז' וברמב"ם ה' אישות פ"ג ובאה"ע סי' קמ"א סעי' י"א עכ"ז שאני הכא לענין חיוב אחריות ויקום ברשותו לא אמרינן כן אם לא היו עדים בזה כדמוכח מהך דהשואל. וגם בשליח שעשאו בעדים יש מ"ד דס"ל דאינו קם ברשותו לענין חיוב תשלומין כ"ז דלא יגיע לידו ממש וכ"ז דלא א"ל בפניו שלח. ע"כ שפיר יש לחלק כפי שכתב הר"י בי רב דדוקא בנתברר בעדים שלוה בידיעת שותפו וציווייו בזה נתחייב שותפו בעת שהגיע ההלואה ליד שותפו דהוי שלוחו. אבל אם לא היו עדים בזה אף שמודה דהסכים להלואתו וציוה לו ללות לצורך השותפות מ"מ אינו מתחייב על הלואתו כ"ז דלא הגיע לידו ממש משום דלא נתכוין דתיקום ברשותו וכמו התם בסי' קכ"א וסי' ש"מ. ולכן י"ל דהר"י בי רב והרמ"א מיירי בציוה לשותפו ללות לצורך השותפות וכמו שכתב הע"ש לפרש כן. אך מש"כ הע"ש להשיג ע"ז דמ"ש הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. הנה לפי מה שנתבאר יש ליישב קושייתו כנ"ל. והסבר הענין בשליח שלא בעדים דאינו מתחייב בתורת ערבות י"ל אף דא"ל שישלח ע"י משום דהא בערבות בעי שיאמר תן לפ' ואתחייב לך כמבואר בסי' קכ"ט ובנתיבות סי' ק"כ ס"ק א' משום דאל"כ מנלן דקיבל ע"ע חוב וה"ט שייך גם בשליח שלא בעדים וקצרתי לפי דבעיקר הענין אם זהו מן דין ערבות או לא יש פלוגתא בזה כמש"כ השמ"ק. ושיטת הע"ש הוא דאף דנתברר בעדים דבהסכמתו ובציווייו הלך זה ולוה בשותפות דאם לא הגיע לתוך השותפות אינו חייב לשלם להמלוה משום דלא משתעבד עד שתבא ההלואה לעסק השותפות. ולכן אם נתברר בעדים כן אמרינן מסתמא עשה השליח שליחותו אבל בלא נתברר בעדים נאמן במה דטוען דלא הגיע לשותפות במיגו כו'. והש"ך השיג עליו דכיון דמודה דבהסכמתו וציווייו הלך ולוה לשותפות כו'. ובאמת לכאורה הנכון עם סברת הש"ך דמאיזה טעם לא יתחייב רק כשהגיע לתוך השותפות דמנלן לחדש כן כיון דהלך בשליחותו ללות:

ויש לומר דסברת הע"ש הוא שהוכיח כן מהא דב"ק (דף ק"ד) דשליח שעשאו בעדים דחד מ"ד ס"ל דלא הוי שליח להיות חייב באחריותו ואנן דקיי"ל כמ"ד דהוי שליח מ"מ אם לא עשאו בעדים לא הוי שליח כנ"ל. ובאמת צריך ביאור דמאיזה טעם לא יתחייב באחריות כיון דשלחו והא קיי"ל דשליחות א"צ עדים וכנ"ל. והנ"ל בטעמו דלכן אינו מתחייב באחריות דכיון דא"ל להשליח לך ואמור לו שיתן לך ואם יתנו לך הביאם לי דלא נגמר שליחותו עד שיביאם להמלוה או להשואל כמבואר שם. ולכן כיון דאירע אונס להשליח בדרך כיון דלא קיים תנאו להביאם להמלוה ולהשואל ע"כ לא נתקיים כל מה שאמר להשליח ונתבטל שליחותו והוי כמו דשינה השליח בשליחותו משום דהא קיי"ל דאונסא כמאן דלא עבד כמבואר בסי' כ"א. וכעין זה מצינו בח"מ סי' קכ"ה סעי' ד' וברשב"א לגיטין (דף ס"ג) גבי הולך ותן דלא נגמר שליחותו עד שיגיע לידו. והובא זה בקצה"ח סי' קכ"ה ס"ק ג' ע"ש. אלמא דמצינו דאף דלא אמר בלשון תנאי מ"מ הוי אומדנא דהוי כעין תנאי דכ"ז דלא יגיע לידו לא יחול בזה דין שליחות. וה"ה בנ"ד לא יחול בזה דין שליחות כ"ז דלא יגיע לידו דהא א"ל ואם יתנם לך הביאם לי. כן הוא הסבר הענין דבעי דוקא שליח שעשאו בעדים: ולעיל נתבאר דשיטת הסמ"ע והש"ך שם בסי' קכ"א דדוקא בטרח ויחד עדים בזה מקרי שליח שעשאו בעדים להיות חייב באחריותו אבל אם לא טרח ויחד עדים לזה אף שהיו עדים בלא"ה במעמד עשיות השליח דכה"ג אינו מתחייב המלוה או השואל. ואף שכתבתי לעיל להוכיח מקושיות הגמ' שם מהשואל את הפרה דמוכח כמש"כ האו"ת דלא כהסמ"ע. מ"מ מפשט הגמ' משמע כהסמ"ע דהא אמרו שם בב"ק דר"ח א' הוי שליח משום להכי טרחי ואוקמי' בעדים דליקו ברשותו. וכ"כ הנ"י שם בזה"ל דלהכי טרח לעשותו בעדים כו'. וכן משמע הלשון דאמרו שליח שעשאו בעדים דמשמע דהשתדל לעשותו לשליח בעדים. א"כ משמע ממה דאמרו דלהכי טרח כו' כמש"כ הסמ"ע והש"ך ודלא כהאו"ת. ומה דהקשיתי לעיל מסוגיא הנ"ל באמת אין זה מוכרח כ"כ ואכמ"ל. ובאמת הפוסקים קיצרו בזה:

ולפ"ז י"ל דמזה הסוגיא כפי שנתבאר מזה הוציא הע"ש דינו וסברתו דכתב בשותף שלוה בידיעת שותפו ובהסכמתו בציוייו דלא נתחייב עד שיגיע המעות לתוך השותפות דכיון דא"ל שילך וילוה ויתן המעות לתוך עסק השותפות א"כ לא נגמר עסק שליחותו עד שימסור המעות לעסק שותפותם. ולכן אם לא מסר מעות ההלואה לעסק השותפות הוי כמו דשינה בשליחותו. והוי כש"כ מהא דב"ק הנ"ל דהא התם מיירי אם אירע אונס להשליח מקודם דמסר המעות ליד המשלח ואפ"ה אמרינן דאדעתא דהכי לא עשאו לשליח כש"כ בשינה ולא מסר המעות לתוך השותפות דוודאי לא נגמרה שליחותו ואדעתא דהכי לא הרשהו ונתבטל שליחותו והוי כמו דלוה שלא בידיעת שותפו ולא נשתעבד כדס"ל להרא"ש. אך בנתברר בעדים שלוה בהסכם שותפו כתב הע"ש דחייב משום דאמרינן מסתמא עשה השליח שליחותו. ולא מהימן לומר שלא הגיע המעות לעסק השותפות:

והא דתקשה דל"ל להע"ש לומר ה"ט הא בל"ז יש מקום לחייבו בנתברר בעדים דהא לפי מה דנתבאר דעיקר יסוד וסברת הע"ש הוא ע"פ הא דב"ק הנ"ל וכיון דבשליח שעשאו בעדים מבואר שם דקיי"ל דחייב א"כ בנתברר בעדים שלוה בידיעת שותפו ה"ל כשליח שעשאו בעדים. הנה לפי מה שנתבאר בשיטת הסמ"ע והש"ך בסי' קכ"א דשליח שעשאו בעדים הוי דוקא בטרח ויחד עדים. וכמש"כ רש"י בב"ק (דף ק"ד) ד"ה שליח שעשאו בעדים דמינה שליח בעדים לקבלם הימנו. והובא בש"ך סי' קכ"א ס"ק י' וכנ"ל ובאמת הפוסקים קיצרו בזה שם בסי' קכ"א וכתבו סתמא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח דמשמעות הלשון דעשאו בעדים משמע דיחד עדים לזה כנ"ל. ולכן אם לא טרח ויחד עדים לזה דינו כמו בשליח שלא בעדים דאינו מתחייב כ"ז שלא יגיע לידו כנ"ל. וע"כ הכא דכתבו דאם נתברר בעדים חייב שותפו דמשמע דאף דלא טרח ויחד עדים לזה רק שהיו העדים בלא"ה וכיון שנתברר עכ"פ בעדים חייב. ע"כ כתב הע"ש לפרש הטעם דלכן חייב משום דמסתמא הגיע לעסק השותפות ועשה שליחותו. ולכן בכל גווני חייב מה"ט. ובאמת היכא דטרח ויחד עדים חייב אף דלא הגיע המעות לתוך השותפות כן י"ל בכוונת הע"ש ומתורץ קושיות הש"ך עליו:

ענף ב:

ומה שהקשה הש"ך עוד על הע"ש דכיון דאמרינן דמסתמא עשה השליח שליחותו א"כ לא יהיה מהימן במיגו. זה אינו קשה משום דבלא"ה יש לדון בסברת הע"ש דכתב לחייבו משום דמסתמא עשה שליחותו. דהא הך חזקה שליח עושה שליחותו לא סמכינן עלה גבי איסורין רק לחומרא בדאורייתא ולא לקולא כמבואר בגיטין (דף ס"ד) ובעירובין (דף ל"ב). וגבי ממון לא סמכינן ע"ז כדמוכח בח"מ סי' קכ"א ובקידושין (דף מ"ג) וכן מוכח מהא דשליש בסי' נ"ו. ועיין מזה בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"ט. ובמחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"א ובספר קהלת יעקב ח' מדות חכמים סי' ח' מזה. אכן מצינו בח"מ סי' רס"ט סעי' ו' דאם אמר לחבירו זכה לי המציאה דאין המגבי' נאמן לומר לצרכי הגבהתי' וכה"ג כתבו בסי' קפ"ג סעי' ב'. וזהו מטעם דבכה"ג סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו. ועיין מזה בנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ה'. ובשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ג האריך בטעם הדבר דלכן אינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי' דכיון דקיבל ע"ע לעשות שליחותו ע"כ אינו נאמן להכחיש לחזקה זו. ואף דטוען השליח ברי מ"מ אינו נאמן ומוציאין ממנו. וה"ה י"ל בהך עובדא דהע"ש הנ"ל דטוען השותף ברי לי דעשיתי שליחותך דנאמן אף דשותפו מכחישו. ומ"מ יש לחלק בין הנושאים הנ"ל. והא דח"מ סי' צ"א ש"ך ס"ק י"ב דכתב דחנוני נוטל מדינא משום דיש שם חזקה שליח עושה שליחותו. היינו התם דטוען החנוני ברי לי והבעה"ב טוען שמא וה"ל כמו הא דכתובות (דף י"ב) וכמש"כ הש"ך שם. ויש להאריך הרבה בעיקר דברי הע"ש שכתב לדון הכא הסברא דמסתמא עשה השליח שליחותו. להוציא ממון אף דטוען המוחזק ברי לי שלא עשה שליחותו בגמר הענין:

וכעין זה העיר הפרישה לעיל בסי' י"א סעי' ג' דסמכינן על שליח ב"ד דחזקה דעשה שליחותו והזמין לו ולא בא והא מספקא לן אי סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו. והובא באו"ת שם ס"ק ט' וכתב לחלק דשאני גבי שליח ב"ד כו' ע"ש. עכ"פ חזינן הכא דס"ל להע"ש גבי שותף דשייך בזה לומר חזקה שליח עושה שליחותו ומסתמא גמר שליחותו ומסר מעות הלואה שהלוה לתוך עסק שותפות. וכן ס"ל להש"ך הכא רק דהקשה על הע"ש דלפ"ז אף אם אין לו עדים רק שמודה בעצמו דלא יהיה מהימן אף במיגו משום דהוי מיגו נגד חזקה. לכן י"ל דבזה הנכון עם הע"ש דס"ל דמהימן במיגו נגד חזקה זו. דהא אף בהא דאמר לו זכה לי המציאה אם אין עדים בזה נאמן במיגו לומר דלעצמי זכיתי בה משום דזה לא הוי חזקה אלימתא וע"כ מהימן במיגו לאוקמי ממונא כמו בחזקה דתו"ז דב"ב (דף ה') דהוי איבעיא דלא אפשיטא. וכמש"כ האו"ת בסי' פ"ג ס"ק א' בהא דמגבי' מציאה דנאמן במיגו. והובא בנתיבות סי' קפ"ג ס"ק ב'. וכ"כ הנתיבות בסי' רס"ט ס"ק ג' גבי מגבי' מציאה דנאמן במיגו ע"ש. ע"כ הנכון עם הע"ש דאף דנימא דמסתמא עשה השותף שליחותו ומסר המעות לעסק השותפות דמ"מ אם יש לו מיגו נאמן לאוקמי ממונא ומיפטר:

ונתבאר דיש מקום לדברי הע"ש דכתב דאף דמודה דציוה לשותפו ללוות המעות עבור צורך השותפות וכן לוה עבור שותפות דמ"מ אם לא הגיע המעות לעסק השותפות דאין שותפו נשתעבד משום דלא נגמר שליחותו עד שיביא המעות ויניחם בעסק השותפות. רק היכא דטרח ויחד עדים על שליחות השותף בזה מתחייב השותף להמלוה דהוי כמו בשליח שעשאו בעדים דנתחייב השואל כמו הא דב"ק (דף ק"ד). וכן יש לדון אף בלא טרח ויחד עדים לזה לפמש"כ האו"ת בסי' קכ"א להשיג על הסמ"ע שם משום דאף בלא טרח ויחד עדים רק שהיו עדים באותו מעמד דעשיות שליחותו דדינו כמו שליח בעדים. וכן י"ל בזה לחייבו משום סברת הע"ש דמסתמא עשה שליחותו ומסר לשותפות. אבל אם לא היו עדים שפיר מהימן במיגו לומר דלא הגיע המעות לעסק שותפות ומיפטר. אף היכא דעדים מעידים דראו ההלואה דהלוה לצורך שותפות דמ"מ כיון שליכא עדים על הסכמתו וציוויו שילך וילוה לשותפות רק השותף מודה ע"ז שציוה לו ללוות דמ"מ מהימן במיגו לומר דלא הגיע המעות לעסק השותפות. וכ"ז הוא אם טוען ברי שלא הגיע המעות לעסק שותפות אבל אם טוען שמא לא הגיע המעות לעסק השותפות בזה ודאי הדין עם השותף הטוען ברי שמסר המעות לשותפות דאף לפמש"כ לדון בהך חזקה דשליח עושה שליחותו מ"מ אם טוען המוחזק שמא מצרפין טענת התובע האומר ברי להך חזקה שליח כו' וכמש"כ הש"ך בסי' צ"א ס"ק י"ב גבי חנוני דנוטל מדינא מה"ט:

אך יש לחלק דהא אנו דנין לגבי המלוה דהלוה המעות שלו אם יכול לגבות מהשני ואיהו הא טוען שמא. וידוע דבעינן טענת ברי של הבע"ד בעצמו כמש"כ במק"א מזה. וע"כ טענת השותף הוי גבי המלוה כמו ברי של אחר. אך באמת אין אנו צריכים לזה לפי מה דכתב הע"ש והש"ך לדון בזה הך חזקה שליח עשה שליחותו ודוקא במיגו מהימן ע"כ היכא דטוען שמא דלא שייך מיגו בזה ודאי דסמכינן על חזקה שליח כו' להוציא ממון ממנו להמלוה: וכ"ז הוא אם לוה בהסכם ובציווי שותפו לילך וללוות. אבל אם לוה שלא בידיעת שותפו ודאי אין השני משועבד להמלוה כדעת הרא"ש ובזה אין חילוק בין מודה לידוע בעדים וכמש"כ הש"ך לדינא. והנתיבות בס"ק ד' העלה דכיון דמיירי שיש שבח בעסק השותפות ע"י ההלואה א"כ לא גרע מיורד שלא ברשות כו' עכ"ל ובאמת לא כן משמע מהש"ך וכל הפוסקים. כי זה אינו דומה ליורד להשביח נכסי חבירו דהא כתבו התוס' בב"ק (דף ק"א) ד"ה או דלמא אין שבח סמנין כו' דהיכא דאין בא ההנאה ע"י מעשיו ומעשה ממונו דכה"ג אינו חייב לשלם לחבירו. ומה"ט אם תחב לבהמה אוכלין של אחר פטור הבעל הבהמה לשלם מה שנהנית והובא זה בח"מ סי' שצ"א ש"ך ס"ק ב'. וכ"כ הרא"ש בב"ק שם דאם ממונו נהנה ע"י אחר פטור. וכ"כ היש"ש בב"ק שם. א"כ לפ"ז י"ל דפטור השותף נגד המלוה דהא מטעם דמשביח נכסי חבירו הוא בא בעת שהובא המעות לעסק השותפות והתחיל לישא וליתן בהמעות א"כ הא אז לא בא השבח ע"י מעשה של המלוה רק ע"י מעשה של שותפו א"כ הוי גבי המלוה כמו דממונו נהנה ע"י אחר דפטור מצד משביח נכסי חבירו לשלם לבעל הממון ובעל האוכלין. וגם י"ל בזה כיון דאמרינן דאין שותפו משועבד ע"י חבירו מקודם דהשביחו עסק השותפות. א"כ נקנה מעות ההלואה לשותף שלוה. א"כ אף דאח"כ השביח השותף לעסק שותפותם מ"מ הא אינו בא השבח ממעות של המלוה רק מממון של השותף כיון דמלוה להוצאה ניתנה. [וגם הא במעות מותרין מותר להשותף שלוה להשתמש לצרכו מקודם דנמסר לעסק השותפות כפי דמשמע בש"ך סי' קכ"א ס"ק ל"ה. ולפי שיטת הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ט' ה"ל זה כמעות הלואה א"כ לא נעשה השבח מממון של המלוה רק מממון שותפו א"כ לא הוי בע"ד שלו רק השותף. אך ז"א ברור לפמש"כ הנתיבות בסי' קכ"א ס"ק י' ע"ש. וכש"כ לפי שיטת חכ"צ בח"מ סי' ע"ז סעי' י"ט בט"ז ע"ש]. א"כ אין כאן חיוב מצד משביח נכסי חבירו רק אנו דנין על עת ההלואה אם נשתעבד אז שותפו וכיון דס"ל להרא"ש דאין שותף נשתעבד במאמר שותפו ע"כ בכל גווני אין המלוה בע"ד של שותף חבירו:

גם מש"כ הנתיבות לחייבו משום דהב"ד הי' יכולין לכופו ללוות בע"כ של זה כמבואר בסי' קע"ח. זה ג"כ אינו כלל גמור דהא אין יכול לכופו ללוות רק על ענין שיכול להיות פסידא לשותפות ולהציל מהפסד בזה כופין זה את זה כמש"כ הנתיבות בסי' קע"ח ס"ק ג'. וכ"כ הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק ל"ב דאם נשתתפו והתחילו לישא וליתן בחמשים זוז אינו יכול לכופו ליתן עוד מעות לעסק השותפות אף שהתנו על מנה ע"ש. ורק במקום חשש פסידא יכול לכופו ללוות עוד. אבל במה שצריך לאיזה שבח והרווחה בעלמא אין כופין א"כ שפיר כתבו כאן דאין שותפו נשתעבד אע"פ שהוא לצורך השותפות כיון דלא הוי במקום פסידא. ומש"כ הנתיבות לדמות שותף שלוה לאשה הנושאת ונותנת דסי' צ"ו דבעלה חייב לשלם עבורה. הנה האו"ת בסי' צ"ו באורים ס"ק י"ז כתב לחלק ביניהם ע"ש וע"כ אין הכרח מהתם לשותף שלוה וע"כ אין מוציאין ממנו להמלוה כי אינו בע"ד שלו. ושפיר כתבו הפוסקים בזה ודלא כהנתיבות. ולכן אם לוה שלא בידיעת וציווי שותפו אין עליו חיוב לשלם להמלוה ולא הוי בע"ד שלו. ואף בהסכים אחר ההלואה לזה ג"כ אינו בע"ד של המלוה לשלם לו כיון דלא נשתעבד בשעת ההלואה לו. ואינו רק בע"ד של שותפו הב' לשלם לו:

ד (שם סעיף י):

איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה כו'. וכתב הנתיבות בס"ק י"א דדוקא כשחתמה האשה עצמה בשטר כו' אבל אשה שהקיפה סחורה אפילו היא נושאת ונותנת מ"מ כיון שידוע לכל שיש לה בעל והיא לית לה משלה כלום הוי כהודית שהיא שליח שהדין הוא עם המשלח כו' עכ"ל הנתיבות. והנה מן הב"ש באה"ע סי' ק"ב ס"ק ח' מבואר דלא ס"ל כן דכתב שם בשם המהרי"ל דאם היא נושאת ונותנת ובאו המעות לידה חייבת לשלם מן דין ערב כו' עכ"ל הב"ש. אך הבית מאיר שם השיג על הב"ש והעלה דלדינא אין לחלק בין נו"נ לאינה נו"נ וחלילה להעלות על הדעת שתתחייב לשלם מדידה זולת בנידון דידי' של המהרי"ל שנתערבה בפי' כו' עכ"ל הב"מ. הרי שהבית מאיר כתב ג"כ כהנתיבות וכן הוא ברור ופשוט לדינא:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה