אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עו

סימן עה

(סי' ע"ו סעיף א'):

א אחד שלוה משנים כו' צריך ליתן לכ"א ק"ק אחר שישבע כ"א כו'. ומקורו הוא ברי"ף והרמב"ם פ"ד ה' גזילה ופ"ה ה' שאלה וכמש"כ הנמוקי יוסף בב"מ פ"ג משום דכלל הוא לכל הנוטלים שלא יטלו אלא בשבועה וברא"ש בב"מ שם:

ובאה"ע סי' מ"ט סעי' א' המקדש אחת מן ה' נשים ואינו יודע איזו היא וכ"א אומרת אני הוא אסור בקרובות כולן ונותן גט כו' ומניח כתובה ומסתלק ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת. וכתב הב"ש בס"ק ב' בח"מ סי' שס"א מבואר אם גזל מאחד צריך ליתן לכ"א וכ"א ישבע וא"י למה לא תשבע כאן ג"כ כ"א ובש"ס מדמה אלו שני דינים להדדי עכ"ל. ונראה לע"ד ליישב משום דהא התם באה"ע דקנסו אותו שיתן כתובה לכ"א משום דעביד איסורא דקידש בביאה דלכאורה יש להעיר כיון דגם האשה עבדה איסור בזה דאין סברא לחלק בין איש לאשה וכמו שהעיר בישועות יעקב לאה"ע סי' כ"ו. א"כ כמו כן ה"ל למקנס את הנשים שלא יתן כתובה לכ"א ואדרבה בזה הי' לאוקמי על דין תורה דהא ע"פ דין פטור ליתן לכ"א. ועיין בב"ק (דף ל') בתוס' ד"ה שטר שיש בו רבית כו' הקשה ריב"א כו'. ואין זה ענין לנ"ד. ואפשר לומר הטעם בזה ע"פ הא דיבמות (דף פ"ה ע"ב) דאמרו דאלמנה לכה"ג וכו' יש לה כתובה ושניות מד"ס אין לה כתובה מפני דזה הוא מרגילה וזו היא מרגילתו. ופי' רש"י דהיכא דלא מפסדא מידי בביאתו היא מרגילתו כו'. ועיין באה"ע סי' קט"ז בב"ש ס"ק א'. ולפ"ז י"ל דה"ה בקידשה בביאה דכיון דמפסדת למה שהיה נצרך ליתן לה מטבע או ש"פ עבור הקידושין אך דהוא מרגילה להתקדש לו בביאה אבל היא אינה מרגילתו בזה דאין רצונה להפסיד את הכסף שהיה נותן לה זולת אם לא קידשה בביאה. ועיין בקידושין (דף ו' ע"ב) תוס' ד"ה דארווח לה כו' שכתבו ומה שפירש רש"י דרבית קצוצה לא הוי כו' לא נהירא כיון שהוא נותן לה פרוטה בקידושין כו' עכ"ל. אף שהיה יכול לקדשה בשטר מ"מ מקרי זה ש"פ משום די"ל דלא היתה נתרצית להתקדש בשטר רק בכסף. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ד. ועוד די"ל דגם קידושין בשטר עדיפא לה משום הראיה דבשטר דיש לה עליו דנתקדשית לו. וע"כ מקרי קדושי ביאה דיש לה פסידא ואינה מרגילתו רק הבעל מרגילה ומסיתה לזה ע"כ קנסו אותו ביותר דמכין אותו ע"ז וכן קנסוהו הכא שיתן כתובה לכ"א ולא אותה. אבל בעצם העבירה דאסרו חז"ל לקדש בביאה האיסור מוטל עליו ועל האשה וכמו בכל איסורי ביאה מדרבנן דלא מחלקינן בין איש לאשה: וכיון דגם האשה עבדא איסורא במה שנתרצית להתקדש לו בביאה א"כ נפסלת האשה לשבועה וכעין דברי הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ד' בשם המרדכי. ואף דפסולי דרבנן צריכים הכרזה עכ"ז הא דעת המהר"ם שיף בב"מ (דף ה') דלשבועה מיפסל אף בלא הכרזה וכ"כ הכנה"ג שהובא באו"ת סי' ל"ד ס"ק כ"ב. וידעתי מה די"ל בזה ע"פ דברי התוס' בב"ק (דף ס"ב) ד"ה חמסן יהיב דמי כו' והדברים ארוכין. וגם הא ידוע מש"כ הנימוקי יוסף שהובא בח"מ סי' ל"ד בסמ"ע ס"ק נ"ו ובש"ך ס"ק כ"ג דלאותו דבר נפסל אף בלא הכרזה. ע"כ הכא דנשבעת האשה דקידשה בביאה דלפי דברי' היא פסולה לשבועה וע"כ אין רשאים למסור לה שבועה כמו בכל החשודים דאין מוסרין להם שבועה. ועיין בכתובות (דף כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה הרי שאמר בני כו' דכתבו דלדבריו קרוב הוא כמו בהחולץ לדבריך כו' ואין עדות כו' ע"ש. וה"ה הכא לפי דבריה חשודה היא ואין מוסרין לה שבועה. וכמבואר בסי' צ"ב סעי' ה' דבמודה מעצמו אינו נשבע ליטול כיון שהוא חשוד לפי דבריו. ולכן הכא דקנסו אותו שיתן כתובה לכ"א אם יצטרכו הנשים לישבע אז יהיה הדין דלא יטלו כלל כיון דאין מוסרין שבועה להם כנ"ל ע"כ קנסוהו שיתן כתובה לכ"א אף דאינן נשבעות. אבל בשא"ד דיכולים כ"א לישבע ולא יתבטל התקנה במה דקנסוהו ע"כ תקנו שלא יטול רק בשבועה: ועוד יש לדון בזה ע"פ מש"כ בספר ברית אברהם ח' ח"מ סי' י"ד בטעמא דמילתא דרוב אינו מחייב שבועה משום דאם ישבע נגד הרוב הוי כמו דנתברר לנו דנשבע שקר דהא אזלינן בתר רובא בכה"ת זולת בממון משום חזקת ממונא. א"כ לפ"ז יש לדון בגזל או לוה מן חמשה ב"א דהדין הוא דנשבע כ"א שגזל לו ונוטלין דאיך יכולין למסור לו שבועה הא על כ"א מהם לאחר שנשבע יש לנו עליו בירור מצד הרוב להכחישו דהא בעת דפריש מן החמשה אנשים שנסתפקנו מי הוא הנגזל ואיזה מהם נשבע לשקר יש לנו לומר עליו כל דפריש מרובא פריש. ולא שייך כאן קבוע כמע"מ כיון דלא נודע לנו מי הוא הנגזל ומי הוא הנשבע באמת דהא רוב אנשים מהם נשבעו לשקר כיון דלא ניכר לנו האמת וכמש"כ התוס' בנזיר (דף י"ב) גבי צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים דאין זה קבוע דאורייתא כיון דלא ניכר לנו האיסור. אף דידוע להשליח ולהעדים שהיו בעת הקידושין מ"מ אין זה קבוע מה"ת רק משום קנסא דרבנן אתו עלה. וכ"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד) דהא דאמרו בנזיר אשה הדרא לניחותא. אין זה רק קנס מדרבנן. ועיין ביו"ד סי' ק"י ש"ך ס"ק י"ד ובמג"א סי' שכ"ט ס"ק ג'. א"כ לכאורה יש להעיר בגזל מחמשה וא"י דנשבע כ"א ונוטל דתקשה דאיך מוסרין לו שבועה דהא יש לנו הרוב המכחיש לכ"א ומבררת לנו דנשבע לשקר. ובאמת העיקר בזה כמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ו דלכן יכולין למסור שבועה לכ"א בזה משום דהא כ"א אומר ברי לי דהנני נשבע באמת וגם יש חזקת כשרותו המסייעו א"כ הא ברי וחזקת כשרות מהני לסמוך עליו אף נגד רובא וכמש"כ הרא"ש בכתובות בסוגיא דפ"פ ע"ש. וע"כ שפיר יכולין למסור לכ"א שבועה הכא:

א"כ זה לא שייך רק היכא דלדברי התובע דנשבע יש לו חזקת כשרות אלימתא וע"כ מקרי זה ברי וחזקת כשרות. אבל בקידש א' מן ה' נשים וא"י איזהו מהם וכיון דקידשה בביאה וכבר נתבאר דגם האשה עבדא איסורא א"כ ממילא איתרע חזקת כשרות של האשה עכ"פ ואף דאינו רק עבירה מדרבנן מ"מ מרעינן ע"י זה להחזקת כשרות וכעין זה כתב הפני יהושע בגיטין בסוגיא דנכתב ביום דאיתרע חזקת כשרות ע"י זנות פנויה אף דלא הוי רק איסור דרבנן וכ"כ החמדת שלמה ח' אה"ע סי' י"ט ע"ש. וכעין זה כתב המהרי"ט ח"א סי' מ"א והביאו הברית אברהם ח' יו"ד סי' מ"ט ע"ש והדברים ארוכין ובמק"א הארכתי בעיקר הסברא הזאת. א"כ הכא דעיקר הטעם דמשבעינן לכ"א אף דהוא נגד הרוב דיש לדון על כ"א מהם דכל דפריש מרובא פריש וגם הא לא שייך קבוע בזה כנ"ל. דהטעם הוא משום ברי וחזקת כשרות המסייע לו א"כ הכא גבי חמש נשים הללו דאף לדברי האשה האומרת ברי לי שנתקדשתי לו מ"מ איתרע חזקת כשרותה לפי דבריה עכ"פ כיון דעבדה איסורא דרבנן. ועוד דאף דנימא דעיקר האיסור לקדש בביאה אינו רק על האיש ולא על האשה מ"מ הא עברה האשה על לפני עור דאם לא היתה מתרצית להתקדש לו בביאה לא היה עובר הבעל על איסור זה וגם בדרבנן שייך לפ"ע וכמש"כ התוס' בעו"ג (ד' כ"ב) ד"ה תיפוק לי' משום לפ"ע כו' וביו"ד סי' ק"ס סעי' א' בהג"ה ע"ש. א"כ ממילא איתרע חזקת כשרותה עכ"פ כיון דעבדא איסורא דלפ"ע אף דאינו רק מדרבנן. וכיון דלדבריה האומרת דקידשה בביאה איתרע חזקת כשרותה עכ"פ כנ"ל. ע"כ אין אנו יכולין למסור להאשה שבועה משום דזהו נגד הרוב ולא מבעיא בעת שתהיה פריש מן הרוב אז בוודאי יש לנו הרוב המכחישה דהא כל דפריש מרוב פריש ואף בעת שיהיו ביחד ג"כ הא לא שייך כאן לומר קבוע כמעמ"ד כיון דאינו ידוע לנו האמת וכמו שכתבו התוס' בנזיר וגיטין הנ"ל דדוקא בניכר האיסור שייך קבוע משא"כ התם בנזיר אינו קבוע מה"ת רק משום קנסא אמרו לחלק דאשה הדרא לניחותא כו'. וגם הא כתבו התוס' בכתובות (דף ט"ו ע"א) ד"ה דילמא אזלא כו' לפרש התם דלא שייך כן בנ"ד ע"ש. ולכן הכא בקידש א' מן חמש נשים וא"י איזה מהן קידש בביאה אין אנו יכולין למסור שבועה לכ"א מהן משום ה"ט ע"כ תקנו שיתן כתובה לכ"א אף דאינן יכולות לישבע משום דאל"כ יתבטל תקנתם מה דקנסו אותו שיתן כתובה לכ"א. ומה"ט אף בנסתפק על אחת משתי נשים שאינו יודע איזה מהן קידש אף דלא שייך התם לדון להך רוב דשייך גבי קידש א' מן חמש נשים ואין יודע איזה מהן קידש דנקטו ביבמות (דף קי"ח) ובאה"ע סי' מ"ט. משום דאין סברא לומר דגבי קידש א' מן חמש נשים וא"י יהיה הדין דחייב לתת כתובה לכ"א אף דאינן נשבעות ואלו גבי קידש א' משתי נשים וא"י כו' יהיה הדין דלא יטלו רק בשבועה וע"כ תקנו לתקנתם דקנסו גבי קידשה בביאה שיתן כתובה אף דאינן נשבעות משום דאל"כ יתבטל להתקנה דקנסו שם גבי קידש בביאה. ומתורץ קושיות הב"ש:

וראיתי בקרבן נתנאל על הרא"ש ביבמות פ' ט"ו סי' י"א ס"ק למ"ד שכתב לתרץ לקושיות הב"ש וז"ל ולי לק"מ דהכא חמש נשים תובעין אותו ואם הי' טוען ברי שאינו חייב אלא לאחת מהנה שיודע הי' נשבע ופטור ועכשיו שטוען שמא הוא מחוייב שד"א דהא מודה באחת מהם וא"י לישבע משלם משא"כ התם לענין גזל השבועה לנגזלים כדתנן אלו נשבעין ונוטלין הנגזל כו' מ"ה כל א' נשבע עכ"ל הק"נ. ודבריו תמוהין. (א) איך שייך בהנך חמש נשים לדון דה"ל מודה במקצת ואי"ל משלם. דהא אינו מודה לאחת מהם בוודאי דהא אינו יודע למי מהן קידש א"כ אין זה מקרי כלל מודה במקצת. (ב) לפי דבריו דזה הוי כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ונוטל חבירו בל"ש א"כ כמו כן יש לדון התם בענין גזל מחמשה וא"י למי דיהי' נוטלים בל"ש כיון דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לפי שיטתו. והא דמביא ראי' מן אלו נשבעין ונוטלין הנגזל כו'. הא התם אינו נוטל הנגזל מן הדין רק בתורת קנס כמבואר בסי' צ' בטור וברמב"ם והובא בש"ך שם ס"ק א' והש"ך שם הביא בשם הלח"מ שהקשה דיהיה נוטל הנגזל משום דין דחשוד על השבועה כנגדו נו"נ ותירץ ע"ש. וכיון דהנגזל שם לא היה לו ליטול מן הדין ע"כ שפיר תקנו שם שלא יטול רק בשבועה. אבל היכא דהדין הוא דהגזלן ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כפי שיטת הק"נ דבהודה שחייב לא' מהם וא"י למי דה"ל כמו מודה במקצת וא"י על המותר. א"כ ה"ה בגזל מחמשה הדין הוא דה"ל הגזלן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דהא לא גרע זכות הנגזל משארי אדם דנוטלין בכה"ג בל"ש ע"כ תקשה לפ"ד דלמה חייבו שבועה לנגזלין שם. (ג) ועוד קשה לפי דבריו דאמאי בקידשה בכסף בלא ביאה וא"י למי דאמרו ביבמות שם דמניח כתובה ומסתלק ובקידשה בביאה משום קנסא אתו עלה הא כיון דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם הדין נותן דישלם לכ"א מן הדין. וע"כ כל דברי הק"נ הם תמוהים מאד:

וכ"ז לפי פשוטו אכן בעיקר דברי הק"נ נעלם ממנו דברי הנימוקי יוסף בב"מ פ"ג והרב המגיד פ"ה ה' שאלה בשם הרשב"א והובא בש"ך הכא בס"ק ד' ובסמ"ע ס"ק ב' באחד שלוה משנים מזה מנה ומזה ר' שכתבו דלכן לא אמרו דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם משום דהא ברי לו שאינו חייב לשניהם רק ש' ה"ל כטוען ברי לענין זה וכ"כ הבעה"ת בשם הרמב"ם ע"ש בש"ך. ואף דהתם דמודה לכ"א על מנה דלכאורה ה"ל כמודה במקצת והמותר אינו יודע דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ועכ"ז אמרו התם דלא מקרי זה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משום דהא טוען ברי שאינו חייב לשניהם רק ש'. א"כ כש"כ היכא שאומר שאינו יודע למי הוא חייב המאה דוודאי דאין זה מקרי כלל כמו מודה במקצת ולא דיינינן בזה דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. וגם הא פסקו כולם הכא בהודה שלוה משניהם מזה ק' ומזה ר' דצריך ליתן לכ"א ר' אחר שישבע כ"א. הרי להדיא דלא כדברי הק"נ ודברי הק"נ תמוהין מכמה טעמים וע"כ שפיר הקשה הב"ש. אכן לפי מש"כ מתורץ קושיות הב"ש על נכון. וכן מתורץ עפ"ז דברי הרמב"ם פ"ט ה' אישות ה' כ"א שכתב דבקידשה בביאה קנסו שיתן כתובה לכ"א ולא הזכיר שישבעו הנשים וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד ה' גזילה ה"ט ובפ"ה ה' שאלה ה"ד דישבעו ואח"ז יטלו וכמש"כ הכ"מ ה' שאלה ה' ט' בשם הרי"ף והרא"ש בטעמו של דבר זה. אכן לפי מה שכתבתי מתורץ גם דברי הרמב"ם על נכון. והנה מן דברי התוס' יו"ט ליבמות פ' ט"ו משנה ח' משמע דס"ל דגם בהנך חמש נשים דקנסוהו שיתן כתובה לכ"א דצריכים לישבע מקודם כמש"כ התוס' יו"ט שם בד"ה ר"ע אומר כו' עד שיתן כו'. דקאי שם על הך דקידש אחת מחמש נשים דאמרו שם בלשון עד שיתן כו' דאלו בהך דגזל מחמשה אמרו בלשון עד שישלם כו'. א"כ מוכח להדיא דהתוס' יו"ט ס"ל דלא כהב"ש אלא דגם בהנך חמש נשים אינן נוטלין עד שישבעו והרמב"ם והטוש"ע קיצרו בזה וכן הדעת נוטה דהא הש"ס מדמה אותן להדדי וכמש"כ הב"ש. וס"ל להתוס' יו"ט דהאשה לא מיפסלא לשבועה עי"ז ודלא כמש"כ לעיל. וגם י"ל דס"ל להתוס' יו"ט לסברת רע"א זצ"ל כפי שכתב בתוס' רע"א למשניות סנהדרין פ"ג משנה ג' אות ט' בפסולי דרבנן לענין שבועה לא מפסדינן זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו עליו ע"ש. וה"ה הכא כיון דקנסוהו ליתן כתובה לכ"א ואם לא ימסרו שבועה להנשים אז יהיה הדין דיטלו בל"ש דאל"כ תתבטל לה תקנתם. וכיון דיהיה פסידא לו אם יהיו חשודים על השבועה ע"כ שייך הכא סברת הגאון הנ"ל דלא מפסדינן זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו. ולכן לדינא אין להוציא ממון ממנו גם בהנך חמש נשים כ"ז שלא ישבעו וכדברי התוס' יו"ט:

וראיתי בספר מלא הרועים אות מ' בפיסקא מתוך שאי"ל משלם אות י"ג שהקשה עלה דב"מ (דף ל"ז) דנותן לזה מנה כו' והא ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ונדחק לתרץ זה. ונעלם ממנו לדברי הנ"י והמ"מ והבעה"ת והסמ"ע והש"ך הכא שהקשו כן וכתבו לחלק דלא שייך כאן כלל לדון להך דמתוך שאינו יכול להשבע משלם כנ"ל. וכן כתב התוס' יו"ט בב"מ פ"ג משנה ד' בשם הנ"י כנ"ל. ועיין בב"ח בטור כאן ס"ק ב' במש"כ בד"ה ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש יראה כו' ואפשר דלפי דהרמב"ן כתב בלוה מזה מנה ומזה מאתים דצריך ליתן לכ"א ר' ולא כתב דכ"א ישבע ויטול כו' אכן מן בעה"ת בשם הרמב"ן דגם הוא ס"ל דליכא הכא למימר מחוייב שבועה כו' ופשיטא דכ"א נשבע ונוטל ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש עכ"ל. הרי דמצינו דאף דלא כתב הרמב"ן בפירוש דכ"א ישבע דמ"מ אמרינן דכ"א ישבע וסתם בזה וכן מצינו כאן בסעי' ב' היה שנים תובעים אותו כו' צריך ליתן לכ"א מנה. ולא כתב בפי' דכ"א ישבע אך הש"ך בס"ק י"ד כתב דצריכים לישבע. וכן מצינו לקמן סי' ש' סעי' ג' שכתב המחבר וכן מי שתבעוהו שנים כו' ישלם לשניהם. ולא כתב בפי' דישבעו אך הסמ"ע והש"ך כתבו שם דישבעו. כמו כן י"ל בדברי הש"ע באה"ע סי' מ"ט דקיצרו בזה וסמכו על מה דמבואר בכמה דוכתי בש"ע ח"מ דצריכין לישבע. וידעתי מה דיש לחלק דשאני הכא בסעי' ב' ולקמן בסי' ש' סעי' ג' הנ"ל דכיון דהזכירו שם לעיל בריש הסימן דישבעו ע"כ קיצר הש"ע בזה לקמי' אח"ז משא"כ באה"ע סי' מ"ט ע"כ שפיר כתב הב"ש דה"ל לכתוב בפי' דישבעו. אבל גם זה אינו מוכרח די"ל דסמך על מה שמבואר בח"מ בכ"ד דלא יטלו עד שישבעו וכעין דברי הב"ח על דברי הרמב"ן והוי כש"כ מדהתם:

והנה לקמן סעי' רכ"ב סעי' ג' לקח מקח מחמשה ב"א וכפר ונשבע על שקר כו' חייב לשלם לכ"א. ולא כתבו שם בטוש"ע דלא יטלו רק בשבועה ולא נזכר שם כלל מזה. והדין מורה דגם שם ישבעו כ"א מקודם דמ"ש מכל הנך ואפ"ה קיצרו בזה משום דסמכו על המבואר בכ"ד דצריכים לישבע. ע"כ כ"כ י"ל בהך דאה"ע דקיצרו וסמכו על המבואר בח"מ בכ"ד דישבעו. אך אפשר לומר כיון דמבואר בב"ק (דף ק"ג) דהיכא דאישתבע אף ר"ט מודה דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו כו'. א"כ זהו מדינא ולא בתורת קנסא ע"כ אפשר לחלק דדוקא היכא דהוי בתורת קנסא דיתן לכ"א בזה תקנו דלא יטלו רק בשבועה אבל היכא דהוא מדינא דאין לו כפרה עד שיגיע ההשבה ליד הבעלים בזה אף דלא ישבע ג"כ מחוייב להשתדל שיגיע ההשבה ליד הבעלים ומה"ט אף בלא תבעו ליה חייב התם. ואף שאינו רוצה התובע לישבע אין זה הוכחה כ"כ דהא כתב הר"נ בשבועות רפ"ז דאיכא אינשי דפרשי אף משבועת אמת. והש"ך בסי' רכ"ב בס"ק ז' שם כתב דבתורת קנס אתו עלה אף בנשבע לשקר וכ"כ הש"ך כאן ס"ק ו' דבנשבע קנסינן ליה שחייב ליתן לכ"א. הרי דס"ל להש"ך דאף בנשבע ג"כ אינו מן הדין רק מקנסא א"כ לפי דברי הש"ך הדין נותן דגם בנשבע לשקר לא יטלו רק בשבועה דמ"ש וניזל בתר טעמא דכתבו שם הראשונים במה דהצריכו שבועה שם ואפ"ה לא הזכירו שם בסי' רכ"ב שום רמז מן השבועה א"כ לפי"ז שפיר י"ל כן בהך דאה"ע וליתא להוכחת הב"ש שם. אכן לפי מש"כ דמדינא הוא ליתא להוכחה זו. אך כבר כתבתי לעיל דלדינא אין לזה הכרח ואין להוציא ממון נגד התוס' יו"ט הנ"ל. וכעת ראיתי בנתיבות כאן בס"ק ג' שתמה על הש"ך כאן במש"כ דבנשבע לשקר קנסינן כו' דזהו מדינא ולא מקנסא. וזהו כמו שכתבתי. ויש להאריך בפרט הזה הרבה ובב"ק (דף מ') חייבי כופר מאי כו' וקצרתי: ב (שם סעיף ב):

היו שנים תובעים אותו כו' צריך ליתן לכ"א מנה. וכתב הבאר הגולה בס"ק ד' דלא דמי ללקח מקח מן ה' וא"י דמניח דמי המקח משום דשא"ה דסתם מקח יש לו תובעים מיד משא"כ פקדון דמפקידין לזמן רב וכן סתם הלואה ל' יום וה"ל למידק נמוקי יוסף עכ"ל הבא"ג. וכן כתב הש"ך לקמן בסי' רכ"ב בס"ק ד' בשם הנ"י וכ"כ הסמ"ע בסי' ש' ס"ק י"א בשם הנ"י. ולפי מש"כ הסמ"ע שם דבפקדון שהוא לאחר זמן דמקרי פשיעה במה שלא כתב שם המפקיד על כיסו. א"כ לפ"ז הדין נותן דבהלואה דלא שייך לומר דה"ל לכתוב שם המלוה על כיסו דיהיה דומה ללקח מקח מן ה' וא"י למי דמניח דמי המקח ומסתלק. אבל באמת הא מבואר הכא הדין כן גם בהלואה דצריך ליתן לכ"א משום דסתם הלואה שלשים יום וה"ל למידק ולכתוב על פנקסו:

והנה הב"ח בטור ח"מ סי' ס"ז סעי' י"ג דעתו שם דהך סתם הלואה ל' יום דיינינן כן גם בקנה חפץ דאינו יכול לתבוע דמי המכירה בתוך ל' יום והובא זה בגשו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל בח"מ סי' ע"ג סעי' א' ע"ש. והכא מוכח דדוקא בחוב הלואה אמרו דסתם הלואה למ"ד יום אבל בלקח מקח אין הדין כן דאם כדברי הב"ח דגם בחוב מכירה אמרינן כן א"כ תקשה על מה שפסקו הכא בחוב הלואה דא"י למי דצריך ליתן לכ"א דמ"ש זה מלקח מקח כו'. ועיקר החילוק הוא דסתם מקח יש לו תובעים מיד משא"כ בהלואה דהוי ל' יום כנ"ל אבל לדברי הב"ח תקשה עדיין דמ"ש זה מן לקח מקח כו'. ומוכח מזה דלא כהב"ח אלא רק בהלואה אמרו דסתם הוי ל' יום משא"כ בחוב מכירה. [ועיין בשבת (דף קמ"ח) ובתוס' ד"ה שואל אדם כו' וברא"ש פ"ק דמכות ובח"מ סי' ע"ג ובסי' שמ"א סעי' א' וקצרתי. ועיין בפלפלא חריפתא בפ"ג דב"מ ס"ק נ' וס"ק ש'] ויש לחלק דדוקא היכא שלא התנו שיהי' מכירת החפץ בהקפה כלל אז אמרו דסתם מקח יש לו תובעים דלפי שעה רוצים הדמים וכמש"כ הנימוקי יוסף אבל היכא שאמרו דמוכרין בהקפה בזה שפיר כתב הב"ח דהוי ג"כ כמו סתם הלואה ל' יום:

ולפי הטעם דכתבו דלכן בלקח מקח וא"י למי דמניח דמי המקח משום דסתם מקח יש לו תובעים מיד ולא ה"ל למידק. א"כ לפי מש"כ הבית יוסף סי' ס"ז סעי' י"ט עלה דהקפת חנות אינה משמטת דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים כו' וכ"כ הסמ"ע לעיל סי' ס"ז בס"ק כ"ו. וכ"כ התוס' יו"ט בפ"י משביעית משנה ב'. ולפ"ז יש לדון בהקיף בחנות וא"י ממי והם תובעים לו דבזה הדין דישלם לכ"א כמו הכא בהלואה ובפקדון ודוקא בלקח מקח שאינו בהקפת חנות בזה אמרו דסתם מקח יש לו תובעין מיד ולא ה"ל למידק משא"כ בהקפה בחנות דה"ל למידק ולכתוב בפנקסו כיון דנמשך החוב לזמן ארוך:

ולכאורה יש להקשות על מש"כ הכא לחלק בין מקח לחוב הלואה ופקדון דחוב הלואה ופקדון דנמשך לזמן ארוך חייב ליתן לכ"א דה"ל למידק א"כ לפ"ז יש להעיר באה"ע סי' מ"ט בקידש א' מן ה' נשים וא"י למי דאם קידש בכסף דמניח כתובה כו' וכמבואר ביבמות (דף קי"ח). הא בחוב כתובה אין הזמ"פ אלא לזמן ארוך אם תתאלמן או תתגרש וגם אם תובעת הארוסה להארוס נותנין לו זמן יב"ח כמבואר בכתובות (דף נ"ז) ובאה"ע סי' נ"ו וגם בבעולה הא נותנין לו זמן שישאנה ל' יום. א"כ הא דומה זה לחוב הלואה הכא דאמרו דכיון דיש לו זמן סתם הלואה ל' יום דה"ל למידק ונותן לכ"א א"כ ה"ה התם בחוב כתובה ה"ל לומר דיתן לכ"א מה"ט. ויש לחלק דשאני בקידש אשה כיון דאין קידושין בלא עדים ומיירי בקידשה לפני עדים והלכו למדינת הים או מתו. וכן בהך דכתב כתובה לארוסה דשם כתב הנימוקי יוסף דמיירי בקנו העדים ממנו והלכו למדינת הים. ע"כ י"ל דמה"ט בקידש אשה לא ה"ל להבעל למידק כ"כ דהא סמך על העדים דהיו אז בעת הקידושין והקנין וע"כ לא ה"ל למידק בזה אף דנמשך לזמן רב ולא מקרי פושע דהא לא אסיק אז הבעל אדעתיה דילכו העדים או ימותו וע"כ מניח כתובה ומסתלק משא"כ הכא בחוב הלואה ופקדון דלא היה לו על מי לסמוך וה"ל למידק ודינו כפושע וחייב ליתן לכ"א ואינו קשה כלל. ולפ"ז ה"ה בלוה בעדים וא"י ממי דהעדים הלכו או מתו. בכה"ג הדין דמניח ביניהם מנה וזה דומה להך דקידש בכסף דמניח ביניהם כנ"ל ואפשר לחלק דשאני בקידש אחת מחמש נשים די"ל דלא ה"ל למידק כ"כ דלא חיישינן שתבא אשה אחרת לתובעו דהא תהיה נכשלת כל ימיה באיסור בעילת זנות בלא קידושין וכדמצינו בכ"ד דאמרו חזקה אין אדם עושה בעילת זנות וקצרתי:

ג' (שם סעיף ג'):

ואי לא תבעו ליה אלא הוא מעצמו אומר א' מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו פטור אף מידי שמים וי"א שלצאת יד"ש צריך לתת לכ"א. והש"ך ס"ק י"ח הקשה דהא לקמן סי' ש' סעי' ג' כתב הרב בסתם כסברא הראשונה וקשה דאמאי לא הגיה כאן דעיקר כסברא הראשונה דהא אין לחלק בין הלואה לפקדון בזה כו' עכ"ל:

ולפי ענ"ד יש לחלק בפשיטות בזה בין הלואה לפקדון. והוא די"ל כיון דבפקדון אינו חייב השומר רק על פשיעה והכא לא מקרי פשיעה במה שהנפקד אינו יודע כיון שגם המפקיד אינו יודע וכמש"כ הסמ"ע בס"ק ה' ובסי' ש' ס"ק י"ב. ע"כ י"ל דלכן פטור אף לצי"ש ודוקא בהלואה שהלוה חייב באונסין א"כ אף דנימא דמה דשכח הלוה מי הוא המלוה זה לא מקרי פשיעה. מ"מ הא להמלוה האמיתי יש עליו חיוב לשלם לו ולא מיפטר משום טענת אונס וכיון דמוטל עליו חיוב לשלם לא' מהשנים אך אינו יודע למי הוא החייב באמת ע"כ חייב לצי"ש לשלם לכולם לדעת יש אומרים. משא"כ בפקדון דפטור על אונסין ואף באונס ממון פטור הש"ח כמבואר בסי' רצ"ב סעי' ח' ובב"ק (דף קי"ז ע"ב) דאף בנשא נתן ביד מיפטר בפקדון אם אדעתא דכספא אתו וכמש"כ התוס' שם בד"ה ואי לאו אדעתא דכספא אתו כו' וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"ב ס"ק ך' דאדעתא דהכי לא קיבל שמירה ע"ש. וכה"ג כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"ו דאם לא הציל את חפץ הנפקד אצלו מן השריפה מחמת שהיה טרוד להציל את שלו דש"ש חייב אבל ש"ח פטור וכמש"כ בארוכה הקצה"ח והנתיבות בסי' ש"ג ודלא כהש"ך שם. והכל הוא מחד טעמא דאף אונס ממון מקרי אונס גבי פקדון ואדעתא דהכי לא קיבל שמירה עליו. וע"כ הכא אם תחייבנו לשלם לכ"א לצי"ש א"כ יפסיד מעות שלו ע"כ בכה"ג לא קיבל שמירה מעיקרא ולא נשתעבד מעולם ע"ז ואין עליו חיוב כלל אף להמפקיד האמיתי לכן מיפטר לצי"ש מכולם. משא"כ בהלואה הכא דחייב באונסין ומוטל עליו חיוב לשלם להמלוה האמיתי אף דעי"ז יוציא מעות מכיסו ע"כ ס"ל להיש אומרים דחייב לשלם לכ"א לצי"ש. משא"כ בפקדון דאם תחייבו לשלם לכולם יפסיד מעות שלו. וכיון דזה לא מקרי פשיעה על כן מיפטר אף מן יד"ש. דהא אף להמפקיד האמיתי פקע ממנו החיוב כיון דע"ז זה יפסיד מעותיו שלו א"כ דמי ממש להנידון של תשובת הרמ"א הנ"ל: ועפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ז' להכריע לדינא דהיכא דהמפקיד והשליח חייב לשלם אינו יכול לתפוס ממנו ע"י מיגו וכמש"כ בתשובת הרא"ש. ובסי' קכ"ה בש"ך ס"ק כ"א הביא בשם הטור שם דס"ל בשליח מן לוה להביא המעות להמלוה דאם יש להשליח מיגו נגד המשלח וטוען דהמלוה חייב לו דנאמן במיגו. והקשה דהא זהו סותר לדברי תשובת הרא"ש הנ"ל דכיון דהלוה יתחייב לשלם להמלוה כיון דהמלוה כופר בהחוב שטוען השליח ה"ל גבי' חוב שאינו ידוע ע"כ אינו יכול לתפוס מהלוה עבור חוב שיש להשליח על המלוה כיון דיהיה פסידא להלוה כמו הא דסימן נ"ח הנ"ל ע"ש:

אבל באמת יש לחלק בין הלואה לפקדון בזה. די"ל דחוב הלואה שאני כיון דהמשלח חייב בחוב הלואה להמלוה שלו ע"כ שפיר יכול השליח לתפוס ע"י מיגו שלו שיש לו נגד המשלח לומר דהמלוה חייב לו. דהא לדבריו דהמלוה חייב לו והמשלח חייב להמלוה א"כ משועבד המשלח להשליח מדר"נ. וכיון דהמשלח חייב להמלוה שלו בחוב הלואה. ומוטל עליו חיוב אונסין ולכן אף דמוכרח עי"ז להוציא מעות משלו עוד מ"מ מוטל עליו חיוב תשלומין. וכיון דרחמנא שווי' לבע"ד שלו בתורת שעבודא דר"נ ואותו הזכות שהי' להמלוה הראשון שייך להמלוה הב' וכמש"כ הקצה"ח ריש סי' פ"ו לפרש הענין דשדר"נ. ע"כ כמו שהמשלח חייב לב"ח שלו אף דיקרה לו אונס ממון ואונס גופו ה"ה דהוא נתחייב למלוה השני בתורת שדר"נ. אף דיהי' לו אונס בממונו וכהנה:

לכן שפיר פסק הטור דיכול השליח לתפוס ע"י מיגו אף דהמשלח יחוייב לשלם להמלוה שלו. מ"מ יכול לתפוס דהא טוען דהמשלח הוי בע"ד שלו מצד שדר"נ. ואף דיצטרך עי"ז להפסיד מעות שלו דיחוייב לשלם להבע"ח שלו. מ"מ לא איכפת לי' בזה כיון דהוי הוא הבע"ד שלו וחייב אף על כל אונס שיארע לו. אבל גבי פקדון והא דסי' נ"ח דתופס ממון של השליח מחמת טענת סטראי דהנפקד פטור אם יארע לו אונס ממונו ע"י הפקדון. וכיון דהתם אם יוכל לתפוס מן הנפקד או השליח א"כ יצטרך הנפקד והשליח לשלם להמפקיד והמשלח. לכן אף דמצינו בסי' פ"ו דגם גבי פקדון מוציאין מהנפקד ע"י שדר"נ. מ"מ הא אף להמפקיד הראשון שלו אינו מחוייב אם יקרה לו אונס בממונו ע"י הפקדון. ואמרינן דאדעתא דהכי לא קיבל מעולם השמירה עליו כנ"ל. ולכן כיון דעי"ז יחוייב להוציא מעות מכיסו ע"כ פקע ממנו חיוב על גופו. ולא שייך בזה לדון שדר"נ. כיון דע"מ כן לא נתחייב מעולם בתורת ש"ח. והא דתופס מהנפקד והשליח בטענת סטראי. אינו רק מחמת שנוטל ממונו של הבע"ח שלו. ע"כ שפיר אמרו בזה כיון שיצטרך הנפקד והשליח לשלם להבע"ד שלו. ע"כ אינו תופס ממונו של הבע"ח שלו רק משל הנפקד הוא תופס. וכיון דאין לו חיוב על גופו ע"כ לא יכול לתפוס ממונו דהא שדר"נ לא שייך בזה כיון דבהאי גוונא מיפטר אף נגד המפקיד שלו. והוא חילוק ברור ופשוט ומתורץ קושיות הש"ך הנ"ל ואינו סותר דברי הטור דסי' קכ"ה להא דתשובת הרא"ש הנ"ל. וכן הוא נכון לדינא:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה