אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עה

הקדמה:

אמר המחבר הן ראה ראיתי לגדולי המחברים אשר הפיצו אור תורתם על פני תבל והיה טרם יסבו בלכתן לגלות פניני אמרותם בחדושי הלכות ולשוטט בים התלמוד והפוסקים. זה דרכם להקריב פרי תנובתם בחלקי אגדתא. ובמקרא יטיפו מלתם. כמו שמצינו (בשבת דף ל' ע"ב) כן הרימותי אני בפתיחתי בחלק אגדתא ודרוש בפתח השער הנכתב למעלה. ות"ל יש לי עוד אריכות דברים ולבאר עי"ז כמה מאמרי חז"ל ופסוקים. אך לא לדרשא קא אתינא לכן שמתי קנצי למלין בחלק הזה. ועתה אשוב למטרת הקדמת ספרי בע"ה. והוא חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל טוב אשר גמלני. וברוב חסדיו הפליא עמדי. וזכני לישב באהלו של תורה מעודי עד היום הזה. ולחדש חדושי תורה הראוין לאומרן. ואמרו חז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. לכן הנני נותן הודאה על חלקי לשעבר אשר שם אותי מיושבי בית המדרש ומבקש על להבא שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה רבות בשנים הראני ה' חסדו להוציא לאור ראשית פרי תנובתי ספרי: באר יצחק על שו"ת. ואח"ז את ספרי:

נחל יצחק על ח"מ ה' דיינים ועדות והלואה. וכאשר מבקשים ממני כמה גדולי ואדירי התורה להוציא לדפוס את יתר חידושי כי כמה הלכתא רברבי איכא למשמע מינייהו לפי שרוב הענינים הם נוגעים להלכה ולמעשה. ע"כ מצאתי א"ע מחוייב בדבר ובפרט בהלכות ולא אהי' ח"ו מונע בר. ובפרט בעת הזאת כפי מאמרם (ברכות ד' ס"ג) בשעת המכנסין פזר וכפי' רש"י. וע"כ העמסתי עלי עול כבד ולסדרן קמא קמא דמטי לידי להוציא לאור בע"ה כעת חדושי על ח"מ ה' טוען ונטען וה' גביית מלוה וחוב כי טרדותי הרבות סבבוני הן במשא קהל עדתי יצ"ו והן משא עיירות הרחוקות והקרובות. הא במילי דשמיא להשיב לשואלי דבר ה' זו הלכה והא במילי דמתא. ע"כ אין ביכולתי להוציא לאור הדפוס רובי תורתי יתר ההלכות והתשובות אשר רבים המה בכתובים אתי בע"ה. ורק מעט הדפסתי כעת מה שלקטתי מחידושי על ה' טוען ונטען וה' גביית מלוה וחוב וכמעשהו בנחל יצחק הראשון כן מעשהו בספרי נחל יצחק השני בע"ה. ואקוה לה' כי רבים חקקי לב ימצאו מרגוע ועונג בספרי זה ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל בבי מדרשא וימצאו חן וחסד בעיני אלהים ואדם ויפוצו מעיינותי חוצה וישתו התלמידים ממי הנחל אשר חפרתי בעזר השי"ת אשר חנן לי יצחק אלחנן:

ואני תפלה לאל חיי יה"ר שיתקבלו דברי בעיני חכמי דורנו והנני נותן הודאה לעבר ומתפלל על להבא. כן לא יסיר חסדו מאתי כל הימים ויזכני להדפיס החידושים אשר הנם בכתובים ת"י ואת קונטריסים הרבים שהשבתי בעז"ה להלכה למעשה אשר חנני בם החונן לאדם דעת והמה עמדי. ואשא כפי אל ה' שיתן לי מהלכים בין עמודי הדת וההוראה ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה ואזכה לישב בארבע אמות של הלכה הליכות עולם. ואל יבהלוני טרדות הזמן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ודברי ד' לא ימושו מפי ומפי זרעי אמן סלה:

אלה דברי המצפה לתשועת ה'. יצחק אלחנן בהרב כו' מו"ה ישראל איסר זצ"ל חופ"ק קאווא:

הודעה:

כבר כתבתי בארוכה בפתיחתי לספרי נחל יצחק הנדפס בשנת תרל"ב לבאר כי כל הדינים והפלפולים הנאמרים בספרי בענין דיני ממונות הכל נאמר בזמנים הקודמים. אולם בזמן הזה ענינים כאלו הם רק כפי חוקי אדונינו הקיסר ירום הודו וכפי חוקי המדינה שחקק לנו הכל לטובת המדינה וטובתינו. ועלינו החיוב על פי דיני התורה לשמור משפטיו וחוקיו הן מצד הדין כי דינא דמלכותא דינא וכן משום חיוב שבועה שהשביע הקכ"ה אותנו כמאמר חכמינו ז"ל (בכתובות דף קי"א). ואין לנו לערער חס ושלום אחר יסודתם ומטרתם. ועכ"ז מקור הדינים לא זזו ממקומם על דרך דרוש וקבל שכר. וכמו כל העוסק בהלכות שאינם נוהגים בזמנינו וכמו שכתבו כמה גאונים בספריהם היקרים כידוע לכל באי שער. וגם תועלת רב מזה לכמה דיני איסור והיתר הנוהגים בכל זמן:

פתח השער:

יתברך היוצר וישתבח הבורא ית"ש כעל כל טוב אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו הגדיל עמנו ורב טובו לבית ישראל אשר נתן לנו תורת אמת זו תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו זו תורה שבע"פ ויצונו ה' אלהינו להגות בה כל ימי חיינו לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כהיום הזה כדכתיב (דברים ו'). וכהיום הזה אין לנו שיור כי אם התורה הזאת אשר חומה היא לנו מחסה ומגן בעדינו כל הימים וכמו שאמרו בילקוט בחקתי פ' כ"ו על פסוק ואף גם זאת כו' וכי מה נשתייר להם כו' מה נשתייר להם זה ס"ת כו'. ומעת שגלינו מארצנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכנו ושרינו לתת לנו מחי' לחיותינו ונוכל להגות בתורתינו כל ימי חיינו. ואף דעברו כמה סיבות ותלאות על אבותינו מ"מ אף דבר א' מתורתינו הק' לא נתבטלה כדכתיב ויבא יעקב שלם. שלם בתורתו כמבואר בשבת (דף ל"ג) ומעשה אבות סימן לבנים:

א והנה בפתח השער לתרומת הכרי אות למד כתב בזה"ל להבין דברי חז"ל מ"ר פ' ראה אמר הקב"ה לישראל כסבורים אתם לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי לכם אלא לטובתכם שנא' כי לקח טוב נתתי לכם. והוא משולל הבנה וכי ס"ד ח"ו נתן לנו תורתינו הק' הנחמדה מזהב ומפז לרעה וי"ל כו' עכ"ל התרומת הכרי. ולענ"ד נראה בכוונת המ"ר והוא דהנה המדרש הזה הוא בנצבים פ"ח בזה"ל אם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן כו' עכ"ל המ"ר. וצ"ב במה שסיים שמלאכי השרת נתאוו לה. ונראה לי לפרש זה בהקדם למש"כ בפתח השער לספרי נחל יצחק אות א' בכוונת מ"ר (יתרו פ' כ"ח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו ומשה עלה ונטל התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליו כו' לקחת מתנות כו' בלקיחה נתנה לו כו' במתנה נתנה לו כו'. וניתנה התורה במכירה ובמתנה וזהו כמו הא דקידושין (ד' כ"ו) וב"ב (ד' נ"א) במתנה בקש ליתנו ולמה כתב לשון מכר כדי לייפות כחו דמכר הוא משום חיוב אחריות ומתנה הוא כדי דלא יהיה בו דינא דבר מצרא. כן י"ל במה דניתנה התורה במכירה ובמתנה דאמרו בשבת (ד' קל"ח) ח"ו שתשתכח תורה שנא' כי לא תשכח מפי זרעו כו'. ובמ"ר משפטים (פ' ל"א) ואף בדורות הללו אין התורה זזה מהן כו'. וענין חיוב אחריות הוא שמחוייב להעמיד דבר הנמכר ביד הלוקח שתעמוד בשופי והשקט בידו אף על מה שיארע לאחר המכירה כמבואר בח"מ (סי' רכ"ה סעי' ג') בהתנה בפי'. כמו כן הבטיח הקב"ה לנו דהתורה תהיה נצחי בידינו ולכן אף דעברו כמה תלאות על אבותינו עכ"ז אין הדור יתום מתורת קדמונינו הנשארת לנו ת"ל מן חיבוריהם ומן אורם אור ראינו. זהו התועלת במה דנתנה התורה במכירה. ומה שנתנה התורה במתנה הוי ייפוי כח לטובתינו שלא יהיה למלאכים טענה על מה שהוריד מרע"ה תורה לארץ כמבואר בשבת (דף פ"ח) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה כו' תנה הודך על השמים וטענתם היה משום הטוב והישר כו' כעין הא דב"מ (דף ק"ח) שכני העיר כו' שכני העיר קודמין כי טוב שכן קרוב כו'. וטענת המלאכים שהם שכנים להתורה כו' ע"כ הוי ייפ"כ במה שנתנה התורה במתנה שלא יהיה להם טענה דמתנה לית בי' דינא דבר מצרא וה"ה בשכן. וכמש"כ שם בארוכה:

ב וזה שאמרו במ"ר אם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם התורה.

הכוונה הוא דתאמרו דמה דנתתי לכם במתנה הוא כדי שלא יהיה באחריות על השי"ת שתקום התורה לנו לעולם ואולי יהיה הדין כמו מתנה דלית ביה אחריות ע"ז אמר השי"ת לא נתתי לכם התורה במתנה אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה והיה להם טענות שכנים וזהו עשיות הטוב והישר וע"כ נתתי התורה דזהו לשון מתנה כדי דלא יהי' להם טענה תנה הודך על השמים. אבל עדיין דינם כמו כל מכירה דיש אחריות על המוכר ולא נתכוין מעולם לאפקועי חוב אחריות וכמו בכותב שדי מכורה ונתונה לך דלייפות כחו עביד. וזהו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. דלקח הוא לשון מכירה וכמו דאמרו במ"ר יתרו הכל בלקיחה נתנה לו במתנה נתנה לו. ומפרש כי לקח טוב נתתי כו' דהך טוב נדרש לפניו ולאחריו דלקח הוא בשביל טובתם דיהיה באחריות. והך טוב קאי גם על לאחריו דמה דנתתי במתנה היה זה לטובתינו דלא יהיה להמלאכים טענה ולייפות כוחינו אמר כל זה. ומסיים תורתי אל תעזובו דהקב"ה מבטיחנו כי לא תעזובו את התוה"ק לעולם ולא תשכח מפינו וזרעינו וכדכתיב ואני זאת בריתי אותם כו' לא ימושו מפיך וכמו דפי' רש"י בישעיה נ"ט דכרת להם ברית דלא תשכח התורה מהם וכדכתיב בישעי' ח' צור תעודה כו' וחכיתי לה' וקויתי לו. וכמבואר במ"ר ריש פ' שמיני וברות א' וכ"כ הרמב"ן בזאת הברכה פי' הפסוק תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב ע"ש:

ג ובפשוטו י"ל בכוונת המדרש וכי תאמרו שמא לרעתכם נתתי התורה. דאמרו בביצה (דף כ"ה) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין ולהתיש כחן נתן להם התורה. וראיתי בהקדמה של הגט מקושר שכתב בשם גאון א' לפרש למה דאמרו במכות (דף כ"ג) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ופירש לזכות הוא לשון נצחון וכמו שכתב הברטנורה על אמרם לא זכיתי לא נצחתי ואמרו חז"ל דניתנה התורה לישראל מפני שהן עזין והתורה הוא להתיש כחן. וזה שאמר רצה הקב"ה לזכות ר"ל לנצח את ישראל לפיכך הרבה תורה ומצות להתיש כחן עכ"ל ועפ"ז יש לפרש למה דאמרו בברכות (דף י"ז) נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייהו כו'. דהא אמרו בקידושין (דף ל') בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין אם אתם עוסקין בתורה אין אתם מסורים בידו. וכן אי' בברכות (דף ה') ובע"ג (דף ה') בזמן שעוסקין בתורה יצרם מסור בידם. א"כ נשים דאין להם מעלת עסק התורה במאי זכיין. הכוונה במה מנצחים את היצה"ר וכמו ולא זכיתי דפי' הוא לשון נצחון. ע"ז השיבו דבמה דמחזקין הנשים ידי בניהם ובעליהן שיעסקו בתורה דג"כ יש להם כח עי"ז לנצח את היצה"ר דגם המחזקים ידי העוסקים בתורה יש להם כל זכות של לומדי תורה וכמש"כ בטוש"ע יו"ד (סימן רמ"ו סעיף א') דמי שמספיק לאחרים הלומדים נחשב כאלו לומד בעצמו וכמו שבארתי זה במק"א בארוכה וגם המה נקראים עוסקים בתורה דיצרם מסור בידם. וכעת ראיתי ביערות דבש דרוש א' שכתב כן לפרש למה דאמרו הני נשים במאי זכיין ע"ש. וזה שאמר שמא תאמרו כי לרעתכם נתתי התורה דעיקר נתינת התורה היה בשביל רעתכם דלא תהא נמסרים ביד היצה"ר או בשביל דהם עזין ולהתיש כחן כנ"ל. ע"ז אמר כי לטובתכם נתתי התורה דבעצם התורה הוא טובתינו כדכתיב הנחמדים מזהב ומתוקים מדבש. ומלאכי השרת התאוו לה רק בשביל ערבת התורה וכמש"כ במק"א:

ד ונבאר להא דמכות (דף כ"ג) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו' וכבר כתבתי לעיל למש"כ בהקדמת גט מקושר בזה. ונקדים למה שהקשה הבל"ע דרוש ל"ז בדרוש ד' לפרקים ע"ז המאמר שאמר רצה הקב"ה לזכור כו' דהא רבוי התורה והמצות לכאורה הוא עול כבד כו' והביא שם בשם פי' המשניות להרמב"ם שם שהעיר בזה דהא יותר טוב הי' לצוות על דברים מועטים שבנקל היו משיגים שלמותם ותי' זה. ועפ"ד כתב הבל"ע לפרש הפסוקים (ואתחנן ו') ויצונו ה' לעשות את כל החוקים כו' לטוב לנו כל הימים לחיותינו כו' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת כו' כאשר צונו ע"ש בבל"ע. ולפירושו דחוק במה דכתיב כל המצוה הזאת כמו דיראה המעיין שם. ולענ"ד נראה לפרש הפסוקים ולתרץ קושיות הבל"ע על הא דרצה הקב"ה לזכות. בהקדם למש"כ בדרשות מהר"י מינץ דרוש א' ביאור הפסוק (תהלים ס"ב) ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ע"פ הך דסוכה (דף נ"ב) יצרו של אדם מתגבר כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו כו'. ועיקר גמר במעשה המצות זהו רק ע"פ עזר של הקב"ה א"כ אינו מגיע לו ע"פ דין שכר רק מפאת החסד כו'. וביאר עפ"ז להפסוק (תהלים י"ח) יגמלני ה' כצדקי כו' והאריך בזה. ועפ"ז פרשתי להך דסוכה (דף נ"ב) בפסוק אם רעב שונאך כו' וה' ישלם לך א"ת ישלם אלא ישלימנו. משום דאין לפרש ישלם כמשמעו דהא אמרו בחולין (דף ק"ל) תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. הרי דלשון ישלם משמעו דנוטל שכרו בדין. וכיון דאמרו ולך ה' החסד כו' ואינו נוטל שכרו ע"פ דין רק מצד החסד א"כ אינו שייך לשון ישלם לך דהא ישלם משמעו דנוטל שכרו ע"פ דין ולכן אמרו אל תקרי ישלם אלא ישלימנו. ועיין בפר"ד דרוש כ"ו בביאורו למדרש רות בפסוק ישלם ה' פעלך כו'. ולפי מה שכתבתי יש לפרש עפ"ז לכוונת מדרש רות הנ"ל באופן אחר וקצרתי:

ה וזהו כוונת הפסוק באיוב ל"ד כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. משום דמה דמשלם שכרו אף דאינו ע"פ דין עכ"ז הוי כמו דמגיע לו שכרו ע"פ דין וכדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כמו דעשה האדם בעצמו אף גמר המעשה וזהו גופא מצד החסד כדי דלא יהי' להנשמה נהמא דכיסופא דעיקר ביאת הנשמה בעוה"ז הוא כדי דלא יהי' נהמא דכיסופא כידוע. ועפ"ז פירשתי להמ"ר בראשית (פ' ס"ב) כד דמך ור' אבהו אחוו ליה י"ג נהרי אפרסמון א"ל אילין דמאן א"ל דידך. אמר אילין דאבוה ואני אמרתי לריק יגעתי כו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלהי והארכתי בזה. וזה שאמר באיוב כי פועל אדם ישלם לו דמשלם שכרו כאלו הוא פעולת אדם בעצמו דישלם משמעו ע"פ דין. וסיים וכאורח איש ימציאנו דאף כשנעשה היצה"ר דהיה מתחלה בשם אורח דלבסוף הוא בשם איש כמבואר בסוכה (דף נ"ב). ובעת דהיצה"ר הוא בשם אורח אז בנקל ביד האדם לנצח את היצה"ר אך אח"כ כשנעשה בשם איש אז אין ביד האדם לנצחו רק ע"י עזר של הקב"ה. וזה שאמר וכאורח איש ימציאנו דבעת שהאורח נעשה איש אז הקב"ה ממציא בידו את היצה"ר לנצחו ועכ"ז מחשב לו כאלו הוא פעולת האדם בלבדו ומשלם שכרו מצד הדין כדי דלא יהיה עדיין נהמא דכיסופא. וזהו כפלים מצד החסד א' במה שמשלם שכרו ב' במה שמחשב זה כמו דמגיע שכרו ע"פ דין:

ו ועיקר קבלת השכר הוא משום מחשבתו של האדם דהמחשבה הוי מצד האדם בלבדו ואף דאין הכח בידו לגמור במעשה בלא עזר של הקב"ה מ"מ מקבל שכרו מצד הדין מפני המחשבה דזהו שלו ממש. ומה"ט מחשבה טובה מצרפה למעשה כמבואר (בקידושין דף מ') דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה. משום דאם לא נאנס וודאי היה עושה כיון דהקב"ה עוזרו. והנה בחישב לעשות ואינו מהדר לעשות אז לא הוי המחשבה כמעשה כדכתיב מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי דבמה דזיכה בלבו לעשות ואינו מהדר לעשות מי יוכל לומר דע"י המחשבה לבדו נטהר מחטאיו רק העיקר להשתדל אחר עשיית המצוה ונאנס ולא עשאה אז מעלה כאלו עשאה. ועפ"ז יש לתרץ קושיות הבאר אברהם לשבת (דף נ"ו) על הא דכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה כו' והכתיב אז יבנה שלמה במה לכמוש כו' שבקש לבנות ולא בנה והקשה דהא בעובדי כוכבים מחשבה רעה כמעשה א"כ נחשב זה לחטא. ותי' זה ע"פ דברי הרא"ש ספ"א דר"ה וכדברי הנחלת עזריאל. ע"ש בב"א. ולדעתי אין זה קשה דהא בקידושין (דף מ') אמרו מתחלה שם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה כו' דדוקא בנאנס ולא עשה המצוה בזה מעלה כאלו עשאה. ובמחשבה רעה אינו כמעשה אף בנאנס ולא עשה כדאמרו שם מקודם דמיירי בנאנס כו'. ואח"ז דאמרו שם דבעבודת כוכבים אינו כן קאי הכל בנאנס ולא עשה דבזה הוי מחשבת עבודת כוכבים כמעשה. ולכן עדיין י"ל דהיכא דלא נאנס אז אף בעבודת כוכבים בחשב לעבוד ולסוף לא עשה דבכה"ג לא הוי כמעשה כלל אף בעבודת כוכבים. גם י"ל דזה מועיל מצד דהוי כבעל תשובה. וזולת זה י"ל דלא נחשב לחטא כלל מעולם דהוי כאלו לא חטא כלל מעולם. וע"כ שפיר אמרו כל האומר שלמה חטא טועה דבקש לבנות ולא בנה דהא הי' יכולת ביד שלמה להוציא מחשבתו לפועל ועכ"ז לא בנה א"כ לא נחשב זה לחטא כלל מעולם אף בעבודת כוכבים ורק בנאנס אז הוי כמעשה בעבודת כוכבים. וכן י"ל בהא דחולין (דף קמ"ב) וקצרתי. ומתורץ קושיות הבאר אברהם:

ז ולפ"ז יש לתרץ לקושיות הבל"ע על הא דרצה הקב"ה לזכות לפיכך הרבה תורה כו' דהא אין כל אדם יכול לקיים כל המצות והוי עול כבד במה שהרבה תורה ומצות. משום דלפי מש"כ עיקר השכר הוא עבור מחשבתו דהמעשה הוא ע"י סיוע של הקב"ה. ובמחשבה הוא בקל ביד כל אדם להעלות בדעתו בעת שלומד תורה דאם יבוא לידו אלו הדינים והמצות דיקיימן ומהדר מתי יבאו לידו ויקיים אותן ובנאנס ולא עשה מעלה עליו כעשאה א"כ זהו בנקל ביד כל. וכדכתיב בפ' בלק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו כו'. י"ל כוונתו לא הביט און ביעקב דמחשבה רעה אינו כמעשה וכדאמרו בקידושין (דף מ') בפסוק און אם ראיתי בלבי כו'. ועוד חסד דלא ראה עמל בישראל דמיד דמקבל במחשבתו לעשות המצוה הקב"ה עוזרו כדכתיב נותן ליעף כח ועוזרו שיגמור במעשה המצוה לאשורו. וסיים ה' אלהיו עמו דאלהים הוא בעל כח כי ד' הוא בעל כח שלו להוציא מחשבתו למעשהו. ותרועת מלך בו. כי מיד שמקבל במחשבתו ובלבבו לעבוד השי"ת אז ה' בעל כח שלו ובעזרו. וכל הדברים הללו הוא כעין דברי הר"ן בדרשותיו בהך דברכות (דף ל"ג ע"ב) דמקשו בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא וע"ז כתב הר"ן להסביר דלולי דברי הגמ' י"ל דיראה הוי מילתא זוטרתא לפי דהרכיב ה' בנו כח הגוף וכח הנפש כו' וביאר עפ"ז המאמר דת"ח כל זמן שמזקינים דעתן נתוספת עליהן כו' ע"ש. וזהו הכל למטרה אחת במה דאמרו הבא לטהר מסייעין לו. ועפ"ז בארתי הך דברכות (דף ז') בקש משה שלא תשרה שכינה כו' ובמק"א הארכתי בכ"ז:

ח ולכן אף דאין ביד כל לקיים כל המצות מ"מ ע"י עסק התורה בעת שעוסק בתורה ומקבל עליו במחשבתו מתי תבא לידו המצוה הזאת והדינים שהוא עוסק בלמוד התורה בדיניהם אז נחשב לו כאלו קיים אותן. וכעין הך דמגילה (דף כ"ז) דכ"ז שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן כו' וזהו ונשלמה פרים שפתינו. וכדאמרו במנחות (דף ק"י) דת"ח העוסקין בהלכות עבודה מעלה הכתוב כאלו נבנה מקדש. וכל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו'. וכולהו מחד טעמא דכיון דהקב"ה בעזרו לעשות אם יזדמן המצוה הזאת לידו ע"כ נחשב לו כאלו עשאה. ולכן הוי זכות גמור במה שהרבה תורה ומצות משום דבנקל בידו לקיים במעשה אם יבא לידו וע"כ בעת שעוסק בתורה נחשב לו אז כאלו קיים המצות והדינים שעוסק בהם. וידוע מש"כ בספרי יראים דבעת עסקו בתורה בכל תיבה ותיבה שהוציא מפיו דמקיים מ"ע של ת"ת בכל תיבה ותיבה. וזולת זה י"ל לפי מש"כ דאם לומד ומחשב מתי יבאו לידו ויקיימן דנחשב לו כאלו קיים הרבה מצות אז משום דנחשב לו כאלו עשאן. וזה שאמר רצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה תורה ומצות שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. דהוי זכות רב במה שריבה תורה ומצות כנ"ל. וזה שאמר ה' חפץ למען צדקו דרצה בחסדו ובצדקתו לזכות אותנו והגדיל התורה ואף דרבו המצות מ"מ הוי ביד כל לקיימן דנחשב לו כעשאן לפי דהקב"ה בעזרו. ויאדיר. ומגביר את היצ"ט על היצה"ר שינצח אותו וכ"ז צדקתו של השי"ת שעושה עמנו לזכותינו ולטוב לנו ומתורץ קושיות הבל"ע:

ט וזהו כוונת הפסוקים ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כו'. דכל אלו החוקים הוא לטובתינו ולזכותינו. ולא תקשה דהא אין ביד כל לקיים כל המצות וכמו שהקשה הבל"ע. ע"ז אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת כאשר צונו. הכוונה דהא אף במי ששמר ועשה כל המצות כראוי אינו נוטל שכרו מצד הדין רק מצד החסד והצדקה. וכפי שנתבאר. וע"ז נאמר ולך ה' החסד כו'. ועיקר שכרו הוא בעד מחשבתו הטהורה דזהו שלו לבדו ובמחשבה הלא יכול לקבל עליו כל המצות ולקבל עליו מתי יבאו לידו ויקיימן. וכדכתיב בדברים ל"א ועתה כתבו את השירה הזאת ולמדה את ב"י שימה בפיהם. דבעת שילמדו ויעסקו בהתורה בפיהם ויקבלו עליהם לעשותן כשיבוא לידם אז נחשב לשימה ולמעשה בעודו בפיהם למען תהיה לי זאת לעד בבנ"י שזהו בטח דאם יבא לידם ודאי יקיימו. וע"כ הוי שפיר לטוב לנו במה שצוה לנו על כל החוקים וכמו דאמר רחב"ע רצה הקב"ה לזכות כו'. וכפי שנתבאר לעיל לתרץ קושיות הבל"ע. וקושייתו וכל מה שכתבתי לתרץ קושייתו נכללו בכוונת הפסוקים הללו:

והנה לעיל הבאתי להך דמנחות (דף ק"י) דאמר ר"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו' ורבא אמר כל העוסק בתורה א"צ חטאת כו'. ונלע"ד דלשיטת רבא הוא דאף מי שאינו עוסק בדיני קרבנות ג"כ א"צ חטאת משום דס"ל דעסק התורה בעצמותה מכפרת עונותיו וכמש"כ הנפש החיים שער ד' פ' ל"א עלה דמנחות דעסק התורה מכפרת גם העונות החמורות שאין קרבנות מכפרים מ"מ תורה מכפרת וכדאמרו בר"ה (דף יח) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בד"ת כו' ועפ"ז פרשתי לכוונת הפסוקים (ישעי' נ"ו) ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' הבדל יבדילני כו' ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי כו' ובני הנכר הנלוים על ה' ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי כו'. וצריך ביאור מפני מה בהסריסים אמר שלשה דברים שישמרו שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ובבני הנכר אמר רק שני דברים שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי ולא אמר ובחרו באשר חפצתי. וגם מפני מה מחלק הסריסים בפני עצמן מן בני הנכר ועוד דקדוקים רבים:

יא והנלע"ד בהקדם להא דיומא (דף פ"ו) ארבע חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש עבר על עשה כו' עבר על ל"ת כו' עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין ובחלול ה' כולן תולין כו'. ובזמן שהיה בהמ"ק קיים היו קרבנות יו"כ מכפרים אף על חמורות בעשה תשובה וכמש"כ הרמב"ם ה' תשובה פ"א וכמבואר בפ"ק דשבועות. א"כ בימינו דאין לנו מזבח כפרה אין לנו עצה להנצל מיסורין ומיתה אם עבר על חמורות וחילול ה' אכן מצינו עצות ותחבולות אף האידנא דיהא מועיל תשובתו לגמור כפרתו מיד לגמרי. והוא דהט"ז באו"ח סי' רמ"ב ס"ק א' כתב בהך דשבת (דף קי"ח) כל המשמר שבת כהלכתו אף עובד עבודת כוכבים כדור אנוש מוחלין לו ופי' הט"ז דקאי בעשה תשובה דמהני אף דעבר על החמורות וא"צ ליסורין ע"ש בט"ז. א"כ מצינו עצה וסגולה אף בזה"ז לגמור כפרתו אף שעבר ח"ו על חמורות שישמור השבת כהלכתו. וביארתי עפ"ז לכוונת המ"ר (בראשית כ"ב) ויצא קין מלפני ה' כו' פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי כו' עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת והארכתי בזה ובשארי מאמרים הרבה בהוכחות לזה. הרי דמצות שמירת שבת כהלכתו היא תחבולה להיות ניצל מיסורין אף דעבר על חמורות בעשה תשובה:

יב עוד עצה יש לנו אף בזה"ז לכפר על החמורות לגמרי בלא יסורין והוא דהרי"ף בע"י ליומא (דף פ"ו) דתשובה מאהבה מכפר מיד בלא יסורין כו' והובא באגודת אזוב דרוש ר"ה דף י"ב ותשובה מאהבה הוא בחינת בן ותשובה מיראה הוא בחינת עבד וכמש"כ הרי"ף שם להוכיח כן מדכתיב שובו בנים שובבים ומוקמינן בתשובה מאהבה שחביבין לפני ית"ש כבנים ע"ש. וכ"כ אגודת אזוב דרוש ש"ת ד' י"ד לבאר זה בארוכה דתשובה מאהבה דזדונות כזכיות א"צ לשום דבר ונגמר כפרתו מיד. ויש לי אריכות דברים בזה. וכן נאמר למעלה כי עסק התורה גומרת הכפרה מיד כשעשה תשובה וכמש"כ הנפש החיים. ולכן הזהירו כל ספרי יראים לבע"ת שיעסוק בתורה דאז יהיה פטור מהיסורין. וכמאמרם ברכות (דף ה') כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו כו'. וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין כו'. דמי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר כי דבר ה' בזה. וכדאמרו בסנהדרין (דף צ"ט) וברמב"ם הלכות תלמוד תורה פ' שלישי הלכה י"ג וביו"ד (סימן רמ"ו סעיף כ"ה). וזהו מחטאים החמורות כדאיתא בסנהדרין שם בפסוק כי דבר ה' בזה הכרת תכרת. הכרת בעולם הזה תכרת לעוה"ב וכמש"כ הנפש החיים שער ד' פ' כ"ד ע"ש. וכיון דמי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הוא מהחמורות ע"כ אף בעשה תשובה מתייסר ביסורין לגמור כפרתו. והארכתי עפ"ז בסוגיא דברכות (דף ה'). וכל הדברים הללו ארוכים והקיצור הוא דבזה"ז דאין לנו קרבנות יוה"כ אין לנו עצה אף בעשה תשובה להיות ניצל מיסורין ומיתה בעבר על החמורות ובחילול ה' ומי יאמר זכיתי לבי כו'. רק ע"י שמירת שבת כהלכתו. ותשובה מאהבה. ועסק התורה:

יג ונקדים לדברי הרמב"ם פ"ז ה' תשובה ה"ז שכתב במעלת התשובה וז"ל אמש היה האיש הזה מובדל מן ה' כו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנא' מי בקש זאת מידכם כו'. וכיוצא בזה כתבו בספרי מוסר בפסוק כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו דזהו הזכיות שלך שהיו עד עתה כשבוים ביד היצה"ר והובא כ"ז באהבת ציון דרוש ה' שהאריך בכ"ז והקשה מיומא (דף פ"ו) דאמר ר"ל דתשובה מאהבה זדונות כזכיות שנא' ובשוב רשע ועשה משפט וצדקה עליהם חי' יחיה. והקשה דשמא כוונת הפסוק עליהם חי' יחיה דקאי על המשפט וצדקה שעשה מקודם שעשה תשובה דאז היו טורפין המצות ממנו כמש"כ הרמב"ם וע"כ אמר דכשיעשה תשובה יציל את המצות מן השביה וכדכתיב בכי תצא למלחמה ונתנו ה' כו' ושבית שביו. וחי' יחיה על המשפט וצדקה שעשה בעת שהיה רשע והאריך הדורש לציון שם בזה:

יד ונראה לע"ד ליישב קושייתו והוא דאי' בב"ב (ד' י') שאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים. ופירשתי זה המאמר ע"פ מש"כ בפתח השער לספרי נחל יצחק אות י"ט ביאור הפסוק יראת ה' טהורה עומדת לעד. דהעושה לשמה זוכה לשכר הנצחי כדאי' בפסחים (דף נו"ן) דבלשמה על השמים חסדך וכדאמרו בשבת (דף ס"ג) אורך ימים למיימינים בה כו' והארכתי בזה במק"א. ובצדקה אמרו האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צ"ג כדאי' בפסחים (דף ח') ובר"ה (דף ד'). והתוספות שם ובע"ג (דף י"ט) הקשו מהך דאל תהיו כעבדים המשמשין ע"מ לקבל פרס כו'. והאהבת ציון דרוש יו"ד הביא בשם אביו הגאון בעל נו"ב זצ"ל שמחלק דשאני צדקה משארי מצות דבצדקה אף שלא לשמה עשה פעולת תכליתו דהא עכ"פ היה מחיה נפש א' מישראל ולהעני אין נפקותא אם הוי לשמה כו' ע"ש. ומסוגיא דפסחים (דף ח') גבי בדיקת חמץ דאין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני הסכנה כו' שמא תאבד לו מחט ופריך וכה"ג לאו מצוה והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה כו'. ולדברי הנו"ב איך מדמה הש"ס צדקה לבדיקת חמץ והא יש לחלק ביניהם כדברי הנו"ב. ומוכח מזה כדברי התוס' דאינם מחלקים ביניהם ובמק"א הארכתי ליישב דברי הנו"ב ואכ"מ. וכדברי הנו"ב כן הוא בפר"ד דרוש ג' בשם המהרי"ט. ועפ"ז יש לפרש הפסוק בפ' ראה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. משום דאמרו עשר בשביל שתתעשר והוי צ"ג ולבבך הוא שני יצרך וזהו כוונת הפסוק ולא ירע לבבך בתתך לו למען שיברכך ה' בגלל הדבר הזה דשני יצרך יתרצו לזה דזוכה עי"ז לשכר בעוה"ב ובעוה"ז וכן כתב בנחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל. לפי דהיצ"ט יתרצה לפי דהוי צ"ג וכן היצה"ר כיון דעושה להנאתו והדברים ארוכין: טו ולדברי הנו"ב דצדקה בלא לשמה דינו כמו לשמה א"כ גם בצדקה שלא לשמה זוכה לשכר הנצחי ועל השמים חסדך. וזה שאמר במעלות הצדקה פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. דבמפזר לאביונים צדקתו אף דמכוון להנאתו וטובתו החוזרת לעצמו מ"מ עומדת לעד דשכרו נצחי. ומפרש אף דקרנו תרום בכבוד דעושה צדקה למען כבודו שיהיה מכובד בשביל זה עכ"ז עומדת לעד ושכרו כמו כל שכר המצות בלשמה. וזהו כחה של צדקה דאמר שלמה כך פירש דוד אבא במעלת צדקה דשכרה יותר משארי מצות שלא לשמה. ורבא א' מהכא הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים. דפירש לנו מעלה אחרת דיש לכחה של צדקה יותר משארי מצות. והוא דהאהבת ציון דרוש ה' העלה דבמצוה לשמה אין טורפין אותה ורק בלא לשמה טורפין והביא ראיה ממה דכתיב בתהלים נו"ן ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך דהוא רק עלי פיך בלא כוונת הלב עכ"ל האהבת ציון. וכן נראה להוכיח ממש"כ הרמב"ם פ"ז ה' תשובה דלעיל שכתב דטורפין המצות שנא' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי כו'. והוא פסוק בישעי' א' ושם אח"ז כתיב לא תוסיפו הביא מנחת שוא כו'. א"כ מפרש להדיא דהך מי בקש זאת מידכם האמור שם למעלה קאי על מנחת שוא דאין לבבם אל ד' וזו היא מנחת שוא ונחשב לתועבה וכמש"כ שם הרד"ק וע"ז אמרו מי בקש זאת מידכם כו'. ומשמע דבמצוה לשמה אין טורפין וכמש"כ האהבת ציון. ולכן כיון דנתבאר דצדקה אף בלא לשמה דינו כמו שארי מצות לשמה ע"כ הדין מתן דבצדקה אף בלא לשמה אין טורפין אותה אף שעשה בעודו ברשעתו וכמו בכל המצות לשמה דאין טורפין ממנו. וזהו כוונת הפסוק תהלים קי"ט ערוב עבדך לטוב אל יעשקני זדים. כי ערב הוא מתוק וכמו הערב נא כו' דבקשתינו דהמתק לנו דברי תורתך וזהו מדרגת מאהבה. ואז בל יעשקני זדים דאין טורפין ממנו. וכן כוונת הפ' שם עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי וקאי על מעלת צדקה כנ"ל וקצרתי:

טז וכן ראיתי כעין זה בסידור תיקוני שבת במאמר עניני צדקה אות ס"ג שכתב בשם גדול א' שאמר דבצדקה אין שום עבירה מכבה אותה וכדכתיב צדקתו עומדת לעד ואין שום עבירה מכבה אותה עכ"ל וכתב זה בקצרה. ובעיקר דברי הרמב"ם וספרי מוסר במש"כ דטורפין המצות בפניו יש לבאר עפ"ז למה שאמרו בסוטה (דף כא) דעבירה מכבה מצוה כו'. דזהו לפי דטורפין המצוה ממנו. וע"פ מש"כ דבלשמה אין טורפין ממנו י"ל שם בסוגיא דסוטה. וראיתי באהבת ציון שם שהקשה בהך דסנהדרין (דף ק"ב) אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שההנה ת"ח כיפרו לו מחצה והקשה דהא טורפין המצות ממנו ע"ש. אכן לפי מש"כ דצדקה אף בלא לשמה אין טורפין ממנו. אינו קשה דהא במה שההנה ת"ח מנכסיו דזהו מצות צדקה שאני כנ"ל. ועוד י"ל בזה לפי מה דאמרו בסוטה (דף כא) דעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. ע"כ באחאב שההנה ת"ח מנכסיו דזה הוי כמו תורה ממש כיון דהחזיק ביד לומדי תורה. ודינו כמו הת"ח העוסקים בתורה וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף א' דהמספיק לאחרים הלומדים נחשב כאלו לומד בעצמו וכפי שכתבתי במק"א לבאר זה בארוכה. וכיון דאין עבירה מכבה תורה ה"ה מצות החזקת לומדי תורה אין עבירה מכבה אותה והדברים ארוכין. וזהו מה שאמר בב"ב (דף יו"ד) רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים. דהוא מרומים ישכון הכוונה דמעלת הצדקה הוא למעלה מהשמים ועל השמים חסדך ועוד מעלה דמצודות סלעים משגבו זהו על מעלת צדקה דאין טורפין ממנו וסיים לחמו ניתן מימיו נאמנים דאף שנתן צדקה כדי שיהיו מימיו נאמנים דיהיה קיום לנכסיו ולא יפסוק ממנו השפעה לטוב ונתן צדקה להנאתו. מ"מ זוכה לשני מעלות הללו דמרומים ישכון ומצודות סלעים משגבו ואין ביכולת שום דבר לנצחו רק מצודות סלעים משגבו ויהיו תמיד ברשותו דאין טורפין ממנו לעולם כלל. כן נלע"ד בכוונת הגמ' דב"ב:

יז וזהו שאמרו בב"ב (דף יו"ד ע"ב) אמר משה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא. הכוונה במה יזכו לשכר דעל השמים דמי יאמר זכיתי לבי לעשות לשמה ע"ז השיבו בכי תשא זהו מצות צדקה. ואמרו בב"ב (דף י"א) ואני גנזתי למעלה כו' דשכרו למעלה מהשמים. וכן אמרו שם ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנא' צדק ומשפט מכון כסאך דאין טורפין מצות צדקה ממנו כלל. ולפי מש"כ לחלק בין צדקה לשארי מצות דבצדקה אף בלא לשמה זוכה לשכר הנצחי א"כ מדוקדק עפ"ז הפסוק (בישעי' נ"ו) כה אמר ד' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. במשפט אמר שמרו משפט ובצדקה אמר עשו צדקה לפי דבמשפט אם אינו לשמה עד השמים חסדך ואינו זוכה לשכר הנצחי וממילא אין זה ממהר הגאולה העתידה דיהי' גאולה נצחית רק אם יעשו לשמה לכן אמר שמרו משפט לעשותו כתיקונו אבל בצדקה דאף בלא לשמה זוכה לשכר הנצחי ע"כ אמר ועשו צדקה דהעיקר תלוי שיעשו צדקה עכ"פ וממהר לגאולה העתידה וכדאמרו בבבא בתרא (דף י') גדולה צדקה שמקרבת הגאולה שנא' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא כו'. ועיקר החילוק בין צדקה לשארי מצות. מצאתי שכבר הקדימו הפרשת דרכים דרוש שלישי בשם המהרי"ט פ' קדושים שכתב כן ע"ש:

יח נחזור לענינינו דצדקה אף בלא לשמה הוי כמו לשמה של שארי מצות דאין טורפין ממנו וזהו מה דאמרו בשבת (דף קי"ט) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובתענית (דף ט) ובחנוני נא בזאת כו'. ולפ"ז מתורץ קושיות האהבת ציון דהקשה עלה דיומא דהוכיח ר"ל מן פסוק ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה דזדונות כזכיות והך עליהם חיה יחיה קאי על העבירות דאין לומר דקאי על המצות דפשיטא. וע"ז הקשה דילמא אשמועינן דיציל את המצות דהיו טורפין ממנו כו' ולפי מש"כ דצדקה שאני א"כ שפיר הוכיחו מזה דזדונות כזכיות דאין לומר דקאי על המצות דעשה בעודו ברשעתו. דז"א דהא כתיב ועשה משפט וצדקה ובצדקה הא אף בלא לשמה אין טורפין ממנו לעולם אף בעת שהיה רשע ע"כ מוכח דהך עליהם חיה יחיה קאי על העבירות שעשה וזהו משום דנעשו כזכיות ומתורץ קושיות האהבת ציון. ועיין בנפש החיים שער א' פ"ו בהגה וקצרתי: יט ובמק"א כתבתי לדון דלמ"ד מצות צריכות כוונה לא משכחת כלל למה דאמרו דטורפין המצות. דהא כתב האהבת ציון דרק במצות אנשים מלומדה בזה טורפין המצות כמו שהוכיח מהפסוק ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך רק מהשפה ולחוצה כו'. וכמש"כ להוכיח מפסוק מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא דאין לבו כפיו. א"כ להסוברין מצות צריכות כוונה לא שייך כלל לומר דטורפין המצות ממנו דהא אם לא עשה בכוונה לא נחשבו לעולם למצוה כלל. ובעשה בכוונה הא אין טורפין ממנו לעולם. ועפ"ז יש מקום לתרץ קושיות האהבת ציון שהקשה על מה שהוכיח ר"ל מן ובשוב רשע ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה דזדונות כזכיות הא י"ל דקאי הך עליהם על המצות שעשה דהיו טורפין ממנו. אכן לפי מה שכתבתי כעת יש ליישב בפשיטות והוא דהא ריש לקיש ס"ל מצות צריכות כוונה כמבואר בפסחים (דף קי"ד). ומה שהקשה טורי אבן בר"ה פ"ג (ד' כ"ט) עלה דפסחים מנזיר (דף כג) דאר"י מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' כו' א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עבד כו'. א"כ מוכח דר"ל ס"ל מצות אין צריכות כוונה כו' ובמק"א כתבתי ליישב קושייתו ע"פ דברי התוס' פסחים (דף ק"ז ע"ב) ד"ה דילמא אתי למיכל אכילה גסה כו' שכתבו בתי' השני דאין לו לקרות רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא עכ"ל. וכעין זה קיי"ל בפסולי עדות דאם לא עבר רק על עשה אינו מיפסל דלא מיקרי רשע. ומה שהביא הטורי אבן מן יבמות (דף כ') ונדה (דף י"ב) כתבתי לחלק ואכ"מ. א"כ לריש לקיש דס"ל מצות צ"כ לא שייך כלל לומר דטורפין המצות ממנו לכן שפיר הוכיח ר"ל מהך ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה דזדונות כזכיות ומתורץ קושיות האהבת ציון. אך לפ"ז יש לדון במש"כ הרמב"ם דטורפין המצות ממנו והא הרמב"ם פסק דמצות צ"כ והובא באו"ח בבית יוסף סי' תקפ"ט ובסי' סמ"ך. ובמק"א הארכתי בכ"ז הרבה:

כ ונשובה לבאר כוונת הפסוקים שהתחלנו. (בישעיה נ"ו) ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כו' ורבו הדקדוקים בזה. אכן אחרי כל ההקדמות יש לבארו על נכון. והוא דבן נכר הוא מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים דעבד עבודת כוכבים כמבואר בפסחים (דף כ"ח). ובעשה תשובה על חטא עבודת כוכבים דהוא מהחמורות לא מהני יוה"כ ותשובה לגמור כפרתו אם אין בהמ"ק קיים וכ"ז דלא נתייסר ביסורין לא נגמר כפרתו ועדיין הוא נבדל מן ה' ועמו וכמש"כ הרמב"ם ה"ת פ"ו ה"ז דהרשע מובדל מן ה' כדכתיב עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וכן הסריס הוא מי שעבר על עונות החמורות ואז אף המצות שעשה ג"כ אינן ברשותו כ"ז דלא נגמר כפרתו ונקרא סריס למי שאין לו תולדות מצות ומע"ט והוא כעץ יבש שאין בו לחלוחית כלל. וע"ז ראה הכתוב לפרש עבורם עצות ותחבולות המועילות אף בזמן שאין בהמ"ק קיים דיהי' מספיק תשובתן. ומוכח דמתחלה קאי שם על זמן שאין בהמ"ק קיים דהא בסופו שם אמר והביאותים אל הר קדשי כו' עולותיהם וזבחיהם כו'. הרי דמתחלה קאי בזמן שאין לנו מזבח כפרה. [ועיין בשבת (דף קי"ח ע"ב) שאמרו אלמלי שמרו שתי שבתות נגאלין שנא' כה א' ה' לסריסים כו' וכתיב בתרי' והביאותים אל הר קדשי כו' וקצרתי] ועכ"ז יש בידם סגולות להיות דבקים בד' מיד שעשה תשובה. ולהציל מהשבי את המצות שעשה כבר בעודו ברשעתו וכדאמרו ביומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ועד ועד בכלל כו'. דאחר התשובה נתחבר בחיבור גמור לאביו בשמים. וזהו כוונת הפסוק כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי כו' יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. הכוונה הוא כה א' ה' לסריסים זהו בעלי תשובה דעדיין לא נגמר כפרתן ותשובתן לפי דחטאו בחמורות והם עדיין בשם סריסים דאף המצות שעשה אינן ברשותו לפי דלא נגמר כפרתו ותקונו לגמרי ע"י התשובה לפי דעדיין לא נמחק החטא לגמרי כ"ז שלא נתייסר ביסורין לגמור הכפרה ותקונו כנ"ל:

כא וע"ז אמר כה אמר ה' לסריסים כו' ואמר עצה וסגולה א'. אשר ישמרו את שבתותי. כי סגולות מצות שמירת שבת כהלכתו היא מגנת להנצל מיסורין אף דעבר על החמורות וכמש"כ הט"ז. עצה שניה ובחרו באשר חפצתי וזהו תשובה מאהבה דיעשו תשובה ומצות לשמה וכפי רצונו וחפצו של הקב"ה וכדאמרו בב"ב (דף י') דנקראים בנים בעושין רצונו של מקום. שיעשו למען רצונו וחפצו של הקב"ה ולא למען טובת עצמו. עצה שלישית ומחזיקים בבריתי זהו שישתדלו לעסוק בתורה דבריתי זו היא תורה כדכתיב אם לא בריתי חקות שמים וארץ כו'. ונכלל בלשון מחזיקים בבריתי. דאף אותן שאינן בני תורה מ"מ כשישתדלו לחזק ידי לומדי תורה יזכו ג"כ למעלת התורה דמי שעוסק בה א"צ חטאת כו' וכמש"כ הנפש החיים כנ"ל דהעוסק בתורה ומחזיק בה נגמר כפרתו מיד שעושה תשובה אף בלא יסורין. וזהו בכלל כל מי שעוסק בתורה יסורין בדלין ממנו כנ"ל. וגם המחזיקים בידי הת"ח נקראים עוסקים בתורה וכדאיתא בכתובות (דף קי"א) בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם כו' ובפסוק ולדבקה בו דכי אפשר לדבוקי בשכינה אלא כל המהנה לת"ח מעלה עליו כאלו מודבק בשכינה. וכן בעל תשובה כשעוסק בתורה או שמחזיק לומדי תורה נדבק מיד להשכינה וכמש"כ הרמב"ם ה' תשובה פ"ז ה"ז דאמש היה מובדל מן ה' כו' והיום הוא מודבק בשכינה שנ' ואתם הדבקים בה' אלהיכם כו'. הרי דפירש דזה קאי גם על בעלי תשובה. ואמר לנו כל השלשה סגולות דנתבאר לעיל היינו שמירת שבת כהלכתו. ותשובה מאהבה. ועסק התורה דהם מועילות אף בזמן שאין לנו קרבנות יוה"כ דג"כ מתכפרים לגמרי אף על החמורות. ואף אחת מן השלשה סגולות הם מועילות וכל אחת מהם בפני עצמה היא מכפרת לגמרי על החמורות: כב ואחרי דהורה לנו שלשה עצות הללו אמר ונתתי להם בביתי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. הכוונה דאחרי כל אלו סגולות דאמר מקודם דבכל אלו יוגמר מיד כפרתו ותיקונו כי יומחקו חטאיו מיד לגמרי וע"כ ממילא לא יהיה בשם סריס ועץ יבש כי גם המע"מ והמצות שעשה בעת שהיה רשע יציל אותן מן השבי' וכדכתיב בכי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו כנ"ל. וזה שאמר דיזכו לשם טוב מבנים ובנות דתולדותיהן הם מצות ומעש"ט. ושם עולם אתן לו דיזכו לשכר הנצחי. וסיים אשר לא יכרת דזהו להורות דקאי במי שחטא בכריתות דהוא מן עונות החמורות דג"כ יתכפר לו מיד ע"י כל שלשה עצות הללו ויוגמר תקונו מיד דיומחק חטא כריתות לגמרי ויהי' זוכה להמעלות הללו:

כג ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. וצריך ביאור במה שאמר לאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים. וכן מפני מה בסריסים אמר שלשה דברים ובבני הנכר לא אמר רק שני דברים שומר שבת ומחזיקים בבריתי ולא אמר ובחרו באשר חפצתי. אכן לפי מש"כ לעיל אתי שפיר ונקדים לדברי המקנה בקידושין (דף מ') והערבי נחל דרוש לשבת שובה תקנ"ב שנתכוונו שניהם לדבר אחד במה דאמרו דבתשובה מאהבה זדונות כזכיות דבחטא עבודת כוכבים אף בעושה תשובה מאהבה דינן כמו בתשובה מיראה דאין זדונות כזכיות רק כשגגות וביארו טעמו של זה לנכון ע"ש. ולפ"ז לא מהני העצה דתשובה מאהבה שנתבאר דגם בחמורות ינצל על ידי זה מהיסורין לפי דמיד דעושה חשובה מאהבה נמחק חטאו לגמרי. אבל בחטא עבודת כוכבים אף בעושה תשובה מאהבה לא נמחק חטאו לגמרי ועדיין נכתם עונו והוי כמו בתשובה מיראה ולא נגמר כפרתו מיד. ועדיין צריך יסורין למרק עונותיו וכן בחילול ה' כו'. וכבר נתבאר בשם הרי"ף בע"י ביומא דלכן בתשובה מאהבה גומרת כפרתו משום דכתיב שובו בנים שובבים דמוקמינן בתשובה מאהבה שחביבין כבנים:

והובא בא"א דף י"ב בביאורו היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים כו' וכמש"כ לעיל. וכדאמרו בב"ב (דף י') דבעושים רצונו של מקום קרוים בנים כו'. א"כ בחטא עבודת כוכבים דגם בתשובה מאהבה הוי כמו מיראה א"כ אינו נקרא בשם בן רק בשם עבד וכמו בכל תשובה מיראה דהוי בבחינת עבד וכמבואר שם ע"פ פסוק אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי כו' ע"ש:

כד ולכן במי שחטא בעבודת כוכבים לא שייך בי' העצה ובחרו באשר חפצתי דאמר למעלה בהסריסים דנתבאר דזהו על תשובה מאהבה. אלא שני העצות דלמעלה שם בשמירת שבת כהלכתו ועסק התורה ומחזיק ידי לומדי תורה אלו שני הענינים שייכים ומועילים גם במי שחטא בעבודת כוכבים לתקנו ולהיות ניצול מהיסורין ומיתה דנגמר מיד כפרתו בשלימות. וזה שאמר הכתוב ובני הנכר הנלוים על ה' דמיירי בעבד עבודת כוכבים שנתנכרו מעשיו ומתחרט ועשה תשובה כדי להתחבר אל ה'. ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים. הכוונה דבחטא חמור כזה אף דיעשה תשובה מאהבת ה' מ"מ לא יהיו בבחינת עבדים דהוא לא נמחק חטאו לגמרי ע"י התשובה רק יסורין גומרין כפרתו וכמו בתשובה מיראה דנקראו עבדים. וע"כ לא אמר בהו מעלת ובחרו באשר חפצתי רק שני ענינים היינו שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. זהו שמירת שבת כהלכתו ומחזיקים בעסק התורה ואם אינו בן תורה או כי מחמת חולשתו אינו יכול לעסוק בתמידות בתורה יחזק ידי לומדי תורה. וע"י הנך שני ענינים ינצל מהיסורין ויהיה מיד דבוק לה' בחיבור גמור כנ"ל. ומסיים והביאותים אל הר קדשי כו' עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כו'. לפי דעד הנה הורה לנו להנך עצות על זמן שאין בהמ"ק קיים. אכן כשנזכה בע"ה שיהא הבהמ"ק והמזבח כפרה על מכונו אז אף ע"י תשובה מיראה יוגמר כפרתם מיד ע"י קרבנות יום הכפורים להנצל מיסורין ולתקנו בתיקון גמור להיות דבוק מיד להשי"ת וכדכתיב השיבנו ה' כו' חדש ימינו כקדם:

כה ובתפלת נעילה אנו אומרים ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך כאשים וכניחוחים כו' וראיתי בסידור עיון תפלה שהקשה ע"ז דהא כל הקרבנות אינם מכפרים בלא תשובה א"כ אנו עושים מהעיקר טפל ומן הטפל עיקר ע"ש. אכן לפי הנתבאר בשם הרמב"ם דקרבנות יוה"כ היו מכפרים מיד כפרה גמורה אף על החמורות ובלא יסורין כלל משא"כ בזה"ז דאין לנו קרבנות יוה"כ אין לנו עצה להנצל מן היסורין רק ע"י תשובה מאהבה וחיזוק התוה"ק. אתי שפיר מה שאומרים ותקבלנו בתשובה שלמה הכוונה על תשובה מאהבה דיטהר ד' לבבינו לעבדו מאהבה ויהיה נחשב לפני ה' כאשים וכניחוחים של קרבנות יוה"כ דיהיה כפרה שלמה מיד דלולי זה הא אין קץ לאשי חובותינו ואין מספר כו' דבתשובה מיראה יצטרך לכפרה ע"י יסורין על כל חטא וחטא א"כ אין סוף וקץ לכל זה ח"ו ע"כ אנו מבקשים שיקבל תשובתינו שתהיה שלמה. ובכלל זה הוא תשובת ציבור ביחד וכמש"כ במק"א לבאר דע"י תשובת ציבור נחשב כמו שהקרבנו לקרבנות יוה"כ ונשלמה פרים שפתינו וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ו בהא דיומא (דף ל"ה) דאחר שכלתה עבודת ציבור כהן לובשה ועובד עבודת יחיד. דדוקא עבודת יחיד אבל עבודת ציבור אף שמוסרה לציבור מ"מ חיישינן בעבודת יוה"כ וכמו שכתבתי שם ע"ש. ותשובת ציבור הוא כשיש שלום ואחדות ביניהם וכמש"כ במק"א לבאר זה. וכן י"ל דתשובת ציבור בעצמו היא סגולה לכפרה גמורה מיד ולהיות דבקים להקב"ה בלא קרבנות יוה"כ וכמו שהארכתי מזה בהא דיומא (דף פ"ו) דתשובת ציבור נוגע עד כסא הכבוד ועד בכלל כו'. וכן בהך דר"ה (דף י"ז) דתשובת ציבור מקרעת גז"ד כו'. וכן בהא דתענית (דף ח') דבציבור נאמר ויפתוהו בפיהם כו' ואעפ"כ והוא רחום יכפר. וכל אלו המאמרים בחדא מחתא מחתינהו. וה' יזכינו לאחד לבבינו ולעבדו בטהרת הלבב ובאהבה ולחזק התוה"ק ולומדיה ונזכה לתשובה עילאה ונהיה דבקים להשם יתברך ולתורתו כי אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא וכדאמרו בכתובות (דף קיא) על פסוק ואתם הדבקים בה' כו' ולדבקה בו כו' ונזכה לביאת גואל במהרה בימינו ולחזות בנועם ה' וכדכתיב כי מציון תצא תורה אמן כן יהי רצון:

ואשר הבאתי למעלה כי החזקת ידי לומדי תורה מכפרת אף על עונות החמורות. חברתי בעז"ה קונטרס מיוחד בראיות ברורות וחזקות על גודל מעלתה בקודש וביארתי שם בארוכה כאשר יראה המעיין שם ות"ל אשר יתענג הקורא בהם. ויזכינו ה' להמצוה הרמה הזאת אשר עי"ז נוכל להדבק בה' ובתורתו ויקוים בנו המקרא ואתם הדבקים בה' כו' אכי"ר:

סימן עה:

הלכות טוען ונטען:

א (סעיף ב):

ואם יש ע"א מסייעו י"א שפוטרו משבועה כו'. והכי קיי"ל:

ענף א:

נשאלתי איך הדין בגלגול שבועה דקיי"ל דמגלגלין והביא ע"א מסייעו לפוטרו דפוטרו מן עיקר שבועתו ועל הג"ש אין לו עד מסייע אי אמרינן כיון דמיפטר מן עיקר השבועה ע"י ע"א המסייעו דממילא אין כאן חיוב שבועה כלל ומיפטר ממילא מן הג"ש ג"כ דהא אין לנו על מה לגלגל. או אפשר דאמרינן כיון דנתחייב כבר בב"ד לישבע על הגלגול ע"כ כ"ז דאין לו עד מסייע על הגלגול לא מיפטר מן ג"ש. והוי כמו דאם נשבע כבר על עיקר שבועה במ"מ לא מיפטר מן ג"ש לאחר שנתחייב לישבע בג"ש. וכן נשאלתי דאפשר לומר כן גם אם הביא הנתבע שני עדים המעידים שהאמת הוא כדבריו בעיקר התביעה מי אמרינן דאזדא שבועה ממקומה וממילא מיפטר מלישבע אף על הג"ש. או דלמא דאמרינן כיון דהב"ד חייבוהו לישבע כבר כדין על הג"ש. ע"כ כ"ז דאין לו בירור על הג"ש מחוייב לישבע הג"ש אף לאחר שבאו שני עדים על עיקר תביעתו. והא דסי' ע"ה סעי' ט"ו דאם הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם על עיקר שבועה דפטור על הג"ש אין זה דומה לנ"ד דהא הוי כמו דלא נתחייב שבועה מעולם כלל: אבל באמת אין בזה שום ספק כלל דהא זה מבואר להדיא בב"מ (דף ו' ע"א) תוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד כו' דשלא שלחתי כו' אין זה רק ע"י ג"ש וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי. וכ"כ הרא"ש בב"מ פ"ג סי' כ' בשם הירושלמי דאם יש עדים דלא פשע פטור אף מן השבועה שלא שלח בה יד. וכ"כ הטור בסי' רצ"ד ובש"ע שם סעי' ב'. אלמא דאף דנתחייב כבר לישבע ג"כ שלא שלח בה יד משום ג"ש מ"מ אם מביא עדים לפוטרו מן עיקר שבועתו דמיפטר ממילא ג"כ מן הגלגול שבועה. וכעין זה מצינו בחי' הריטב"א לב"מ (דף פ"ג) ד"ה דתני איסי שבועת ה' תהיה כו' אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. וכתב הרב אלפסי מאי אתא לאשמועינן איסי וכי עד השתא לא שמעינן דמאן דאית ליה ראיה מיפטר כו'. אך הרב משה כהן פירש דלעולם אפי' משבועה איפטר וכי תימא מאי אשמועינן איסי כו' הא קמ"ל אפילו בעא למכפי' תובע לנתבע לאשתבועי כי היכי דנגלגל עליו שבועות טובא לא מצי כייף ליה דבעדים מצי מיפטר ותו לא מגלגל עלי' כו' עכ"ל הריטב"א:

והנה קודם שהגיע לידי ספר הריטב"א הייתי רגיל לפרש הך שיטה המובא ברי"ף ספ"ו דב"מ דכתב בזה"ל הא דתני איסי חזינא בי' תרי טעמא איכא מאן דאמר לאפטורי נתבע משבועה הוא דתני איסי כו' ואיכא מ"ד אטו אנן לא ידעינן דמאן דאית ליה ראיה דמייתי ראיה ומיפטר כו'. והייתי רגיל לפרש דכוונת איכא מ"ד הנ"ל הוא לאשמועינן דאף ע"א מסייעו פוטרו מן השבועה וכמו דשקלו וטרו בזה הראשונים בריש ב"מ וברא"ש שם. אכן הריטב"א בשם הרב משה כהן כתב לפרש דאשמועינן דאם מביא ראיה על עיקר השבועה דמיפטר אף מן הג"ש. דהיה ה"א לומר דלא מיפטר מן ג"ש כיון דנתחייב כבר בב"ד ע"פ דין ע"כ אשמועינן דכיון דמיפטר מן עיקר שבועה ממילא מיפטר מן הג"ש. א"כ מוכח מכל זה דבשני עדים בוודאי אם מיפטר מן עיקר שבועה דמיפטר ממילא מן הג"ש. ושיטת הרי"ף בשם איכא מ"ד דס"ל דידעינן אף בלא הכתוב דאין רואה כו' דאם מביא ראיה מיפטר י"ל דאינו חולק על זה משום דס"ל דזה גופא דאם מביא ראיה על העיקר שבועה דמיפטר מן הג"ש דזה ידעינן ג"כ מסברא אף בלא הוכחה מן הפסוק. וכמו שפסקו כולם בח"מ סי' רצ"ד כנ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ו ה' שאלה ה"ג ש"ח שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה ואין אומרין שמא שלח בו יד כו'. וכתב המ"מ שם דכן נראה מפ' האומנין (דף פ"ג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר כו' פי' יביא ראיה שלא פשע ונפטר בכך עכ"ל המ"מ. וזהו כמש"כ הרב משה כהן הנ"ל. ועיין תוס' ב"מ (דף ו') ד"ה שבועה כו' א"כ נתבאר דאם איכא ראיה על העיקר שבועה דמיפטר ממילא מן הג"ש. ולפ"ז ה"ה אם מביא ע"א מסייעו על עיקר שבועה דמיפטר מן ג"ש דאין סברא לחלק בזה בין שני עדים לע"א דהא ע"א לשבועה דינו כמו ב' לממון:

ובודאי אין סברא לומר דהא דאמרו כולם דאם מביא ראיה שלא פשע ונפטר מן ג"ש דזהו דוקא אם הביא ראיה מקודם דחייבוהו ב"ד לישבע שבועת שלא שלחתי בה יד. דהא באמת משמע התם דכל זמן דיביא ראיה שלא פשע יהיה פטור ג"כ משבועה שלא שלחתי בה יד. ולכן כמו דבשני עדים כל זמן דיבואו להעיד על עיקר שבועה דנפטר ג"כ מן הג"ש ולא אמרינן דהא כבר נתחייב לישבע על הג"ש. אלא אמרינן דכיון דמיפטר מן עיקר שבועה דמיפטר ממילא מן הג"ש ואין כאן שבועה גוררת שבועה דאי' בב"מ (דף ד' ע"א). א"כ ה"ה בע"א כיון דמיפטר מעיקר שבועה דמיפטר ג"כ מן הג"ש דאין כאן שבועה גוררת שבועה. ודוקא במשלם עיקר תביעתו בזה אמרינן או תן לו כל מה שגלגל עליך או השבע כמבואר בסי' רצ"ד סעיף ג' כיון דלא מיפטר מן עיקר שבועה. אבל אם נפטר מן עיקר התביעה ע"פ דין מיפטר ג"כ מן ג"ש:

וכן נ"ל להוכיח מן שמ"ק לב"ק (דף י"א ע"א) ד"ה יביא עדים שנטרפה באונס כו' תימא לפר"ת דפי' דע"א פוטר מן שבועה א"כ ל"ל עדים בע"א סגי ול"ל דלאו דוקא נקט עדים כו' הרא"ש ז"ל עכ"ל השמ"ק. וכ"כ המרדכי בריש ב"מ וז"ל ויש דוחין דברי ר"ת דס"ל עד מסייע פוטר משבועה דיש בירושלמי אימתי ש"ח חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אי איכא עדים דלא פשע פטור. משמע אבל בע"א חייב שבועה ושוב אמרו לי בשם רבינו פרץ כו' עכ"ל. א"כ מוכח מן דברי הרא"ש שבשמ"ק ומן המרדכי שהקשו דל"ל עדים הא בע"א שלא פשע יפטור השומר משבועה. דמוכח דהדין הוא דאם ע"א מסייעו על עיקר שבועתו דמיפטר גם מן ג"ש דאי נימא לחלק דדוקא שני עדים יכולין לפוטרו מן ג"ש אבל ע"א לא מהני לפוטרו מן ג"ש אם אינו מעיד רק על עיקר התביעה. א"כ אינו קשה כלל דל"ל עדים שלא פשע הא י"ל דלכן נקטו עדים משום דדוקא שני עדים המעידין דלא פשע אז מיפטר אף מן שבועה שלא שלח בה יד אבל ע"י ע"א דלא פשע לא מיפטר מן ג"ש שלא שלח כו'. ומדהקשו כן והוכרחו לתרץ מוכח דס"ל דכמו דשני עדים מועילים בזה ה"ה ע"א אם יעיד על עיקר השבועה נפטר ממילא מן הג"ש ג"כ. ויש לדחות ראי' זו דהא שיטת הר"ת והובא בתוס' ב"מ (דף ו') ד"ה שבועה שלא שלחתי כו'. דשלא שלחתי הוא שלא אכלה. ע"כ שפיר הקשו לשיטת הר"ת דס"ל עד מסייע פוטר דל"ל עדים הא אף ע"א אם יעיד שלא פשע היינו שנאנסה יפטור ג"כ:

ענף ב:

והנה הרא"ש בב"מ פ' א' סי' ג' הביא בשם הר' יונה שהקשה מהא דתנן בשבועות (דף מ"ה) לענין שבועה שלא פקדנו אמר רשב"ג אם יש עדים שאמר האב ששטר זה אין פרוע גובין שלא בשבועה ומדקתני עדים משמע דבע"א שאמר האב ששטר זה אין פרוע אין גובין אלא בשבועה כו' ונ"ל דלאו פירכא כו' עכ"ל הרא"ש. והנה לכאורה י"ל דאף דיש עדים שאמר האב שטר זה אינו פרוע דאף דמיפטר מן שבועה שלא פקדנו. מ"מ יהי' חייב לישבע עדיין שלא מצינו בין שטרותיו שטר זה פרוע. דהא אף דטוען ברי על השטר דהוא שטר מעליא אם מצאו השטר בין שטרות קרועין השטר בטל כמש"כ הש"ך בסי' ס"ה ס"ק נ"ח. ואין לומר דהא היה לו מיגו דאי בעי היה נוטל השטר מן שטרות הקרועין כיון דלא היו עדים על זה. לבד די"ל דזהו כעין מיגו להוציא ולא שייך בזה לומר שטרא מסייע לי' כמו בסטראי כיון דאיתרע שטרא דנמצא בין קרועים. הא היכא דאמר האב כן בשעת מיתתו לא היה לו אז מיגו דאי בעי הוי שקלי'. וכעין שכתבו התוס' בב"ב (דף נ"א ע"ב) ד"ה קבל מן האשה כו' דבשעת מיתה לא שייך מיגו דאי בעי שקלה כו'. והא תנן סתמא אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו כו'. וע"כ הדעת נותנת דאף דיש עדים שאמר האב כן מ"מ צריכים לישבע שלא מצינו שטר זה בין שטרות קרועים. רק דע"י עדים מיפטר מן שבועה שלא פקדנו כו' אבל שבועה שלא מצינו שטר זה בין שטרות הקרועין חייבין לישבע לעולם: וכ"ז לדינא דקיי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דס"ל בשבועות ד' מ"ה דאפי' נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע. ופי' רש"י דנשבע שלא מצא שובר. ופי' הבית יוסף בסי' ק"ח סעי' יו"ד משום דשלא פקדנו אינו נשבע דהא אנן סהדי דלא פקיד לי'. ועיין בב"ח שם. והנה ת"ק דריב"ב משמע דס"ל דנולד לאחר מיתת האב אינו נשבע י"ל דטעמו משום דס"ל דהך שבועה שלא מצינו שטר זה בין שטרות קרועין י"ל דזה אינו רק בתורת ג"ש כיון דנשבע על שלא פקדנו ממילא נשבע בכולל שלא מצינו כו'. וע"כ ס"ל לת"ק דריב"ב דבנולד לאחר מיתת האב אינו נשבע כלל דכיון דאינו חייב לישבע עיקר שבועה דלא פקדנו כו'. ע"כ פטור לישבע שלא מצינו כו'. וריב"ב ס"ל דשבועה שלא מצינו הוי ג"כ עיקר שבועה. ולפ"ז י"ל דהיכא דיש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע. דלריב"ב דס"ל דגם נולד לאחר מיתת אביו נשבע שלא מצינו כו' משום דזה הוי עיקר שבועה. דלפ"ז ה"ה אם יש עדים שאמר האב כן בשעת מיתתו כו' דמ"מ חייב לישבע שלא מצינו כו'. אבל לת"ק דריב"ב כיון דס"ל דשבועה שלא מצינו אינו רק שבועה ע"י גלגול לכן כיון דיש עדים שאמר האב כן מיפטר גם מן שבועה שלא מצינו כיון דמיפטר מן עיקר שבועה כנ"ל. ועיין במשניות תפארת ישראל לשבועות פ"ז משנה זיין ובתוי"ט שם וקצרתי:

ולפ"ז יש להעיר במה שהקשו הר' יונה והרא"ש עלה דשבועות דאמר רשב"ג אם יש עדים שאמר האב שטר זה אינו פרוע כו' דמשמע דע"א לא מהני לפוטרו משבועה. הא יש לומר דלכן נקט רשב"ג אם יש עדים להורות דאם יש עדים אז פטורין אף מן ג"ש דשלא מצינו משום דס"ל לרשב"ג כשיטת הת"ק דריב"ב דהך שבועה דשלא מצינו הוי בתורת ג"ש וע"כ נקט דוקא אם יש עדים כו' להורות דדוקא ע"י שני עדים פטורין לישבע אף שלא מצינו ג"כ. אבל ע"י ע"א דאף דיהי' פטור משבועה שלא פקדנו אבל שבועה שלא מצינו יהיה חייב עדיין לישבע. משום דע"א אם אינו מעיד רק על העיקר שבועה אינו יכול לפטור מן הג"ש. ובאמת פשט הלשון דאמר רשב"ג אם יש עדים כו' נוטל שלא בשבועה. משמע דא"צ לישבע שום שבועה כלל וע"כ א"ש ומדוקדק לשונו דנקט דוקא אם יש עדים לאשמועינן זה גופא. ומדחזינן דרבינו יונה והרא"ש הקשו כן על מה דנקט רשב"ג אם יש עדים דמשמע דע"א לא מהני דהוכיחו מזה דע"א אינו פוטר משבועה רק ע"פ טעם של הרא"ש די"ל דלא דקדק התנא לשונו כו'. ובאמת זה דוחק קצת א"כ מוכח מדבריהם דס"ל דאם ע"א פוטר משבועה דה"ה דאף אם אינו מעיד רק על עיקר שבועה דממילא נפטר גם מן ג"ש ג"כ. וע"כ שפיר הקשו והוכיחו גם מלשון זה דע"א לא מהני והוכרחו לתרץ כנ"ל:

אך עיקר ההוכחה הנ"ל יש לדחותה והוא דהא הבית יוסף בסימן ק"ח סעיף יו"ד כתב בשם המ"מ דס"ל דנחלקו ת"ק דריב"ב עם ריב"ב. אבל רבינו מאיר ס"ל די"ל דליכא מאן דפליג עליו דריב"ב ע"ש. ועיין ברא"ש שבועות פ"ז סי' י"ב דגרס העיד ריב"ב כו'. וי"ל דס"ל להרא"ש ג"כ כשיטת ר' מאיר הנ"ל דלא פליגי ריב"ב עם הת"ק בזה וכן ס"ל לר' יונה ע"כ שפיר הקשו ונדחה הוכחתי:

שוב ראיתי דעדיין יש להוכיח מהתם דגם מן ג"ש מהני ע"א לפטור אם מעיד על עיקר התביעה והוא דהא מבואר בסי' קי"ד סעי' ד' דמלוה הבא לגבות מלקוחות צריך לישבע שלא נפרע חוב זה כו' וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה. וכ"כ הטור שם שכולל לישבע שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ושלא מחלו. ועיין בש"ך שם ס"ק ג'. ובאה"ע סי' צ"ו סעי' ב'. אלמא דהטורף מלקוחות צריך לישבע ע"י ג"ש שאינו שטר אמנה וכמש"כ הסמ"ע בסי' קי"ד ס"ק י"ג. וגם שייך לומר בזה דטענינן ללקוחות דלמא היה טוען הלוה ברי שהוא שטר אמנה ע"כ מגלגלין אף דהוי טענת שמא. ועיין בסי' צ"ד סעי' ב' וקצרתי. ולפ"ז יש לדון דה"ה המלוה שבא לגבות מיתומים דצריך לישבע בכולל שאין זה שטר אמנה ולא מחלו ולא מכרו כמו בלקוחות דאגב דנשבע שלא נפרע דבתורת ג"ש נשבע שלא מחלו כו'. דמ"ש לקוחות מיתמי בזה וגם בהו שייך לומר דטוענין להו כן. אך הפוסקים קיצרו בזה וכעין זה מבואר בסי' ק"ח סעיף ה' דצריכים לישבע בכולל שלא אמר להם אביהם שהי' לו שטר פרוע בין שטרותיו:

ולפ"ז יש לדון דה"ה ביורשים המוציאים שטר על יתומים דכמו דחייבין לישבע שלא פקדנו כו' ושלא אמר לנו שטר זה פרוע ושלא מצינו דכמו כן צריכין לישבע בכולל שלא אמר להם אביהם שהוא שטר אמנה וכן לא אמר להם שמכרו או מחלו. ולפ"ז אף אם יש עדים שאמר להם שאין זה שטר פרוע מ"מ עדיין יש לחוש ולהסתפק דלמא הוא אמנה או שמא מכרו ומחלו ואמר להם שהוא שטר אמנה או שאמר להם שמכרו או מחלו. ואף שאמר להם שאין זה שטר פרוע מ"מ לא הוציא מפיו דבר שקר דיכול להיות שהוא אמנה או מכרו ומחלו. וכמו דאם נשבע שלא נפרע מספקינן לומר דלמא אכתי הוא אמנה וכה"ג כ"כ יש להסתפק עדיין בזה. ודוחק לומר דשאני הכא דאם היה אמנה או מכרו ומחלו דהיה מודיע זה להעדים בעת שא"ל שהוא אינו פרוע. דז"א מכמה טעמים הפשוטים. ולפ"ז י"ל דנקט רשב"ג בלשון אם יש עדים כו' לאשמועינן דבשני עדים מעידים שא"ל אביהם כן דאז א"צ שום שבועה כלל דכיון דפטור מן שבועה שלא פקדנו וכן מן שלא מצינו כו'. דהא באמת משמע דא"צ שום שבועה כלל ודלא כמש"כ לעיל. משום דס"ל דכיון דאמר להם שהוא אינו פרוע ע"כ אין מקום להסתפק דלמא היה השטר בין שטרות קרועין ומצאו שובר משום דמסתמא אינו משקר קודם מותו. וכן א"צ שבועה שלא אמר להם שהוא אמנה או מכרו ומחלו משום דכיון דמיפטר מן עיקר שבועה ממילא פטירי אף מן ג"ש. אבל עד אחד שאמר להם אביהם כן שהוא אינו פרוע אז י"ל דעדיין חייבין לישבע שלא שמעו ממנו שהוא אמנה או מכרו ומחלו דהא בחשש הזה לא יצא שקר מפיו כנ"ל דהא אף דלא נפרע מ"מ יכול להיות כנ"ל. וע"כ היכא דנתחייבו כבר לישבע שבועה זו בתורת ג"ש לא פטירי מזה ע"י עד אחד. ומדהקשו הר"י והרא"ש כן מוכח דס"ל דאף ע"י עד אחד אם מעיד על עיקר השבועה דה"ה דנפטר אף מן ג"ש וע"כ הקשו שפיר כן: וכן מוכח מן ב"מ (דף ד') דיליף הא דר"ח מן פיו וע"א והוכיח הרא"ש בפ"א דב"מ סי' ג' דע"א פוטר דאל"כ המ"ל מה לע"א שכן אין כיוצא בו פוטרו כו'. א"כ אי נימא דע"א המעיד על העיקר אינו מועיל לפטור מן הג"ש שנתחייב כבר א"כ יש עדיין למפרך מה לע"א דג"ש דיליף מיניה דג"ש. דאם העיד ע"א להכחיש את עיקר שבועתו דחייבו העד הראשון דמ"מ חייב לישבע על הג"ש. משא"כ בחיוב שבועה דר"ח אף דנאמר דמחייבין שבועה. דאם יבואו עדים להכחיש לעדים הראשונים על החמשים זוז דנפטר מן שבועה על חמשים זוז השניים. וכעין דברי הרא"ש ע"ש. ומדלא פריך כן מוכח דה"ה בג"ש דאם העיד הע"א לפוטרו מן עיקר שבועה דנפטר ממילא גם על הג"ש. וע"כ א"ש. ובודאי אין לחלק דשאני חיוב שבועה דע"י הע"א דבזה הוי כמו דליתנהו לעדותו דאוקי חד להדי חד. דהא זהו שיטת הר"נ והנ"י אבל הרא"ש לא ס"ל לחלק בזה. ודוחק לומר דבאמת לפי מה דאמר שכן שבועה גוררת שבועה שאני. דהא באמת ילפינן מן ג"ש ופיו גם במסקנא: וכל אלו הראיות הם רק לרווחא דמילתא דבאמת אין צריכים לראיות בזה דזהו דין פשוט דכמו דאם היה בא הע"א להעיד על העיקר שבועה מקודם דחייבוהו ב"ד לעיקר חיוב שבועה דוודאי אין יכולים לגלגל עליו שבועה. דה"ה אם בא הע"א אחר דחייבוהו שבועה דמיפטר מג"ש. ואין לומר דשאני בזה דנתחייב כבר ג"ש. דא"כ אף אם יבואו שני עדים על עיקר שבועה לאחר דחייבוהו להג"ש לא היו יכולים למיפטר אותו מהג"ש. דהא גם בזה נתחייב כבר הג"ש כדין ואפ"ה אמרינן דאם נתברר לאח"ז דהוא פטור מן השבועה דממילא מיפטר מן הג"ש א"כ ה"ה ע"י מה שנתברר כעת ע"י הע"א המסייעו על העיקר שבועה דממילא נפטר על הג"ש ג"כ דהא ע"א לשבועה דינו כמו שני עדים:

ענף ג:

כ"ז כתבתי מכבר וכעת ראיתי דיש להוכיח כן בקצרה ממה שהוכיח הרא"ש בפ"א דב"מ סי' ג' דיש מקשין הבל מהא דאמר לקמן שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימן לי בשבועה כו' ואמאי חייב יפטרנו שומר השני בעדותו כו'. והרמב"ן במלחמות ריש ב"מ הביא לזה ההוכחה באמת. וכבר הקשו האחרונים על ראיה זו דהא השומר השני הוא נוגע בעדות כו'. והעיקר בזה כמש"כ בחדושי רע"א זצ"ל על ב"מ (דף ל"ו) דעיקר ראייתם הוא מהא דאמרו לא מבעיא ש"ש שמסר לש"ח דחייב דגרעי לשמירתו כו'. ומשמע דאף אם ידוע בעדים דנאבד שלא בפשיעה רק הספק אם נאבד באונס דבזה ודאי לא הוי נוגע ומ"מ חייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כו' עכ"ל. ולפ"ז תקשה בראייתם הא י"ל דלכן חייב שומר הראשון משום ספק שמא שלח בה יד השומר השני דהא אם שלח בה יד השומר השני חייב השומר הראשון על זה וכמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"א ס"ק מ"ט. ועיין בש"ך שם ס"ק מ"ח. אך להרא"ש דס"ל דלא אמרינן בג"ש מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמבואר ברא"ש פ"ח דב"מ סי' י'. והובא בטור ח"מ סימן ע"ה סעי' י"ח א"ש. אבל לשיטת הרמב"ן דס"ל דאף בג"ש אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם כמש"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק נ"א בשם הרמב"ן. א"כ לפ"ז י"ל דלכן שומר שמסר לשומר חייב משום דהא חייב השומר הראשון לישבע על שלא שלח השומר השני בה יד בתורת ג"ש וכיון דאינו יכול להשבע משלם אף על הג"ש כדס"ל להרמב"ן א"כ מנלן להרמב"ן להוכיח מזה דעד מסייע אינו פוטרו משבועה והא י"ל דחייב משום ה"ט ובזה ודאי דה"ל שומר הב' נוגע בעדות להעיד שלא שלח בה יד. ומדהוכיחו כן מוכח דס"ל להרמב"ן דאם ע"א מסייע פוטר משבועה דה"ה דמיפטר ממילא מג"ש. ועיין ברמב"ם פ"ד ה' שאלה ה"א שכתב המ"מ בשם הרמב"ן. דמשמע דס"ל להרמב"ן ג"כ כשיטת רוב הפוסקי' דשלא שלח בה יד הוא ג"ש ע"ש. אך כ"ז הוא לשיטת הסמ"ע בסי' רצ"א ס"ק מ"ט. אבל לשיטת הריטב"א בב"מ (דף ל"ה) דס"ל דאינו חייב השומר הראשון על שליחות יד דשני. והובא דבריו בקצה"ח סי' רצ"א ס"ק י"ד נדחה ראייתי זו. וכן לפמש"כ הש"ך בסי' שד"מ ס"ק ה' דהיכא דעיקר התביעה היא שמא דבזה ס"ל להרמב"ן דלא אמרינן על הג"ש מתוך שאינו יכול להשבע משלם. וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק נ"א בשיטת הרמב"ן בקצרה. נדחה ראי' זו דהא בשומר שמסר לשומר ה"ל עיקר השבועה ע"י טענת שמא ולכן לשי' הרמב"ן ג"כ לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם על שבועה שלא שלח בה יד וא"ש בפשיטות ראייתו: והנה הרא"ש בפ"א דב"מ סי' ג' הוכיח מהא דאמרו המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים דהא סגי בע"א לפוטרו מן השבועה ודחי זה דלאו דוקא נקטו עדים. ואי נימא דע"א על העיקר לא מהני לפוטרו מן הג"ש ע"כ יש לומר בפשיטות דלכן נקטו עדים כדי שיהיה פטור אף מן ג"ש. והא מצינו בכ"ד שהיו משתדלים עצות להיות פטורים אף מן הג"ש. ועיין בירושלמי ספ"ז דשבועות ובח"מ סי' צ"ד סעי' ג' ובסי' ע"ה ש"ך ס"ק נ"ז ובריטב"א ב"מ דף פ"ג מה שהביא בשם הר' משה כהן כנ"ל. ומוכח מזה כמש"כ:

ואיתא בירושלמי ב"מ פ"ב ה' א' אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין א"ר יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע עכ"ל. והובא ברי"ף ספ"ז דשבועות ופסק דהלכה כת"ק. ועיין ברא"ש פ"ז דשבועות סי' י"ט מזה. ובח"מ סי' צ"ד סעי' ג' דהלכה דאומרים לו או תן לו כל מה שגלגל עליך או השבע. והנה בתשובת מהר"ם מרוטנבורג החדשות סי' רל"ח הביא ירושלמי הלז וכתב לפרש דר' אסי פליג וס"ל לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל עליו שאם ירצה לשלם ישלם פי' דכיון שרוצה לשלם העיקר תביעה אין כאן חיוב שבועה ולא ישבע על השאר א"כ פלוגתא היא עכ"ל. ולא הכריע ביניהם א"כ חזינן דס"ל לר' אסי. או ר' יוסי. דאם רוצה לשלם עיקר תביעתו מיפטר מן הג"ש משום דדוקא בנשבע על עיקר השבועה בזה חייב ממילא לישבע על הג"ש דשבועה גוררת שבועה כמו דאמרו בב"מ (דף ד'). אבל היכא דמשלם עיקר תביעתו אז פטור מן הג"ש. א"כ לפי דברי ר' יוסי ודאי דה"ה מה"ט אם בא ע"א להעיד על עיקר שבועה דכיון דאינו נשבע העיקר שבועה פטור ממילא על הג"ש. ולפ"ז י"ל דה"ה לת"ק דפליג עליה היינו דוקא היכא שמשלם עיקר התביעה דלא פרחה שבועה ממקומה דהא לא מיפטר ממנה ע"כ חייב הג"ש. אבל היכא דמיפטר ע"פ דין מן עיקר התביעה דע"א מסייעו פוטרו דבזה י"ל דאף הת"ק מודה לר' יוסי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דהא טעמו דת"ק הוא דאמר חוששין שמא לפטור א"ע מן השבועה הוא מתכוין. א"כ בע"א מסייעו על עיקר שבועה דלא שייך כן גם איהו מודה דמיפטר מן הג"ש:

ועפ"ז יש להעיר בהראיות שכתבתי לעיל להוכיח דאם יש עדים על העיקר דמיפטר מן הג"ש מהא דאם יש עדים על עיקר שבועה שלא פשע דפטור מן שבועה שלא שלחתי כו' וכהנה ע"פ ראיות שכתבתי לעיל. דיש לדון בזה לפי מה דאמרו בסי' צ"ד סעי' ג' לחלק דאם טענת הג"ש הוא טענת ספק ורצה לשלם עיקר תביעתו אינו חייב על הג"ש לשלם. כ"כ יש לחלק אם באו עדים על עיקר התביעה דאם טענת הג"ש הוא טענת שמא דבזה פטור על הג"ש. אבל אם טענת הג"ש הוא טענת ברי בזה לא מיפטר אף אם באו עדים על העיקר. וע"כ גבי שבועה שלא שלח בה יד דהוי טענת שמא דאם באו עדים על העיקר דמיפטר מן ג"ש דשלא שלח בה יד. אבל אין למדין מזה על טענת ברי. דנ"ד דומה לכאורה לאם משלם עיקר התביעה כנ"ל. אך גם הא דסי' צ"ד אם משלם דנפטר בטענת הספיקות אין זה ברור כ"כ לכ"ע וכמש"כ האו"ת בסי' צ"ד ס"ק ו' ע"ש. וגם הא נתבאר זולת הראיה הנ"ל דנ"ד עדיף מן משלם עיקר התביעה כנ"ל וכ"ע מודו ביה דנפטר אף על טענת ברי מן הג"ש כנ"ל. וכן יש להעיר עפ"ז בהא דסוטה דנשבעת אמן שלא שטיתי מן איש זה ומן איש אחר. דאם באו עדים שהיא טהורה דאין לאוסרה משום ספק שמא זינתה מן איש אחר. ועיין בסוטה (דף ל"א ע"ב) ובנזיר (דף נ"ז ע"א) וקצרתי. וכעת ראיתי בשער המשפט סי' צ"ד ס"ק ב' שנסתפק אם יש לו עד מסייע על הג"ש ולא על העיקר אם פוטרו מג"ש או לא. ולפי מה שכתבתי יש להעיר ג"כ בדברי השער המשפט. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בהגהות ר' עקיבא איגר זצ"ל על ח"מ סי' צ"ד סעי' ה' שכתב בזה"ל ואם הביא ע"א מסייע על עיקר שבועה י"ל דלגבי שבועה ע"א כשנים והוי כבאו ב' עדים דליכא שבועה כלל ובטל הגלגול עכ"ל. הרי שכתב ג"כ כמו שהעליתי בעז"ה בארוכה והגאון הנ"ל כתב כן בקצרה:

וכן מבואר בסי' ע"ב סעי' י"ב דאם יש עדים שנאבד או במאמינו דמיפטר מן ג"ש דכמה היה שוה ועיין בב"מ (דף ל"ה) הרי מבואר דאף בג"ש מטענת ברי ג"כ הדין הוא דאם הביא עדים על עיקר שבועה דמיפטר מן ג"ש. וממילא ה"ה בע"א משום דלגבי שבועה הוי ע"א כשנים כנ"ל:

סעיף ד:

(שם סעיף ד):

כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר כו':

ענף א:

וכתב הבשמים ראש סי' י"ז בהעדאת עדים דר"ח אם טען על השאר איני יודע דלא הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דהא הך דינא יליף לי' ר"ח מקו"ח דגלגול ובשבועת גלגול שטען בה איני יודע אינו חייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"כ ה"ה בהעדאת עדים דר"ח. עכ"ל. ועיקר הך מילתא אם טען איני יודע על הגלגול דאם הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם או לא זהו פלוגתת ראשונים והובא בח"מ סי' ע"ה סעי' ט"ו. ולהסוברים דלא אמרינן בג"ש מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם שפיר כתב הבשמים ראש דה"ה דלא אמרינן כן גבי העדאת עדים. אך זה גופא לא ברירא לכ"ע אם ילפינן להא דר"ח מן גלגול שבועה דע"א. דהא הריטב"א לב"מ דף ד' והשמ"ק שם כתבו דשיטת רש"י הוא דיליף זה מן ע"א ופיו רק מעיקרא סברי למילף מן ג"ש דע"א והא דקאמר פיו יוכיח כו' הוי כמו דאמרו אלא פיו יוכיח. וכ"כ הר"נ בחי' לב"מ שם בשיטת רש"י כנ"ל. ולפ"ז אין דברי הבשמים ראש מוכרחין בזה אף להסוברים דבג"ש לא דיינינן דין מתוך שאינו יכול אינו יכול להשבע משלם. דהא באמת לפי המסקנא דהתם נדחה הילפותא דמן ג"ש. אלא ילפי מן ע"א ופיו ועיין בפני יהושע בחי' לב"מ שם. והר"נ והריטב"א והשמ"ק כתבו שם דלא כשי' רש"י אלא דגם במסקנא ילפי זה מן ג"ש דע"א ופיו. ולפ"ז שפיר כתב הבשמים ראש כן:

ונראה לי להוכיח מן הרא"ש דלא ס"ל כמש"כ הבשמים ראש בשמו.

דזה לשון הרא"ש בשבועות פ"ו סי' ה' יש מדקדקין דאין נשבעין בע"א אלא ע"י טענת ברי אבל לא בטענת שמא כו' וכן הי' אומר ה"ר אפרים כו' והביא ראי' מהא דב"מ ד' ד' הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין אלמא בטוענו ברי דוקא ולא בטוענו שמא. ודחה הרא"ש לראי' זו דטענה וכפירה פי' רש"י שזה תובע וזה כופר ואפי' בטענת שמא מ"מ תובע הוא. והנה הר"נ בפ"ו דשבועות שם וכן בחי' הרשב"א לשבועות פ"ו שם כתבו לדחות זה הראי' של ה"ר אפרים הנ"ל דהא באמת הילפותא שם בב"מ הוא מן ג"ש דע"א ובג"ש וודאי דנשבעין אף על טענת שמא. וכ"כ הריטב"א והשמ"ק ובחי' הר"נ לב"מ ד' ד' דכיון דילפינן שם בב"מ מן גלגול דע"א א"כ אין התחלה כלל לראי' זו ע"ש. ואם נימא דהרא"ש ס"ל ג"כ כמש"כ הבשמים ראש דילפינן העדאת עדים דר"ח מן ג"ש דע"א א"כ לפ"ז אין התחלה כלל לראי' של ה"ר אפרים:

ומדלא הזכיר הרא"ש להוכחה זו כמש"כ הר"נ והרשב"א וש"פ הנ"ל לדחות לראי' של ה"ר אפרים הנ"ל ע"כ מוכח דהרא"ש ס"ל בזה ג"כ כשיטת רש"י דלסוף חזר בו הש"ס שם בב"מ ויליף לי' זה מן ע"א ופיו. וכן הוא שי' ה"ר אפרים. ע"כ כתב הרא"ש בלשון ולאו ראי' היא כו'. אבל לא כתב הכרח לזה. משום דגם הרא"ש ס"ל בזה כשיטת ה"ר אפרים ושי' רש"י דלפי מסקנת הסוגיא בב"מ שם ילפינן מן ע"א ופיו ע"כ כתב בלשון די"ל דלאו ראי' היא כו'. וכן מורה לשון הרא"ש בב"מ פ"א סי' ד' שכתב אתיא מג"ש דע"א מדבעי למילף העדאת עדים מפיו וג"ש דע"א אלמא דפוסקין שבועה אע"פ שאין התובע טוען שיגלגל עליו לישבע כו'. וכתב בלשון מדבעי למילף כו' ולא כתב בקצרה מדיליף העדאת עדים כו'. אלמא דס"ל להרא"ש כשיטת רש"י דלבסוף נדחה הך ילפותא דבעי למילף מן ג"ש דע"א רק מעיקרא הוי בעי למילף מן ג"ש דע"א. ומדבעי למילף מן ג"ש דע"א מזה מוכיח הרא"ש דפוסקין שבועה אע"פ שאין התובע טוען כו':

וכן מוכח מן מש"כ הרא"ש בב"ק פ"ו סי' ט"ז דהביא שם לירושלמי ספ"ו דב"ק חד בר נש אפקד גבי חברי' חד שק צרור ואירעו אונס הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמי' דרב ואמר ה"ז נשבע ונוטל כו'. והקשה אמאי לא נימא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ויטול המפקיד בלא שבועה כו':

הגה"ה:

ויש להקשות הא מבואר בירושלמי שם דרב אמר ה"ז נשבע ונוטל:

ומבואר בשבועות ד' מ"ז דרב לית לי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. אך בגי' ירושלמי שלפנינו ס"פ הכונס לא הוזכר שם דאתא עובדא לקמי' דרב רק ברי"ף והרא"ש גרסי רב ותקשה דמה הקשה הרא"ש כנ"ל. אכן בחי' הרשב"א שבועות פ"ו ד' מ"ג הובא הירושלמי דס"פ הכונס הנ"ל וגרס דאתא עובדא קמי' דרבא ואמר ה"ז נשבע ונוטל. ורבא אית לי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמבואר בב"מ ד' צ"ח ובשבועות ד' מ"ז: והר"נ בשבועות פ"ו ד' שי"א גרס דאתא עובדא לקמי' ר' אמי ואמר ה"ז נשבע ונוטל וע"כ הקשו שם שפיר דנימא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם משום דר' אמי ס"ל ג"כ מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמבואר כן בשבועות ד' מ"ז ע"ש. וי"ל דכן הי' הגירסא ברא"ש וצ"ל אתא עובדא לקמי' דרבא וע"כ הקשה הרא"ש שפיר דנימא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. ע"כ הגה"ה:

ולדברי הבשמים ראש דס"ל דבהעדאת עדים דר"ח לא דיינינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. ולפ"ז י"ל דה"ה אף במודה ג"כ לא אמרו מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אם יש עדים על המקצת שהוא חייב. דהא כתב הבדק הבית בסי' פ"ז סעי' ה' דלא מקרי מודה רק במודה דבר שהי' יכול לכפור אבל מודה דבר שלא הי' יכול לכפור לא מקרי מודה כו'. ולפ"ז הדין נותן דבהעדאת עדים דר"ח כיון דלא אמרינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"כ ה"ה אף במודה הבע"ד עכשיו ג"כ דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כיון דהודה בדבר שלא היה יכול לכפור דלא מקרי מודה. ועיקר חיוב שבועה שלו הוא ע"י העדאת עדים ע"כ לא דיינינן בי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לשי' הבשמים ראש הנ"ל. ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ה' על הבדק הבית הנ"ל דהא אף דלא מקרי מודה מ"מ יהי' חייב שד"א ע"י העדאת עדים דר"ח:

אכן לפמש"כ י"ל דכוונת הבדק הבית דכיון דלא קרוי מודה דיהיה חייב שד"א מחמת מודה במקצת אף דאכתי חייב שד"א מחמת העדאת עדים מ"מ נפ"מ דלא דיינינן ביה דין מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם משום חיוב שד"א הבא ע"י העדאת עדים. אך באמת משמעות הבדק הבית הוא דכיון דאינו קרוי מודה ע"כ מיפטר מן שד"א ולכן שפיר הקשה הקצה"ח. אבל לדינא שפיר י"ל כן. ולפ"ז יש לדון בראיות הרא"ש וש"פ שהוכיחו מהך ירושלמי דאפקיד גבי' שק צרור כו' דמוכח מזה דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם היכא דלא ה"ל למידע. הא י"ל דמיירי הירושלמי באופן דהיה חוב ידוע בעדים דהפקיד גבי' שק צרור ונאבד רק דלא היה ידוע אם היה מלא סיגין או מטכסין. ועיין בפני משה שם ד"ה ואירעו אונס כו' שכתב ג"כ שהיו עדים בענין אונס כו'. ולכן אף דאומר דהיה שק צרור מלא סיגין מ"מ לא מקרי מודה להתחייב שד"א משום מודה במקצת לפמש"כ הבדק הבית דלא מקרי מודה בכה"ג כיון דהיו עדים ולא היה יכול לכפור. וחיוב שד"א מחמת העדאת עדים הא לא הוי עי"ז מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמש"כ הבשמים ראש. והא שיטת הרא"ש בב"מ (ד' צ"ח) והובא בטור סי' ע"ה סעי' י"ח דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בשבועת ג"ש ע"ש. ע"כ מנלן להוכיח לשיטתו הך דין דבלא ה"ל למידע לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם הא י"ל דלמא היה עובדא דהך ירושלמי בהאי גוונא ולפ"ז ליכא ראיה. והר"נ שהוכיח כן מירושלמי י"ל דאזיל לשיטתו דס"ל בחי' לב"מ (דף צ"ח) דאף בג"ש אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"ש:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה