אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עד

סימן עג

(סעי' ב') ש"ך (ס"ק ט') דמהני כשיתן ליד ב"ד עיין לעיל בחידושי לסי' ע"ג סעי' ח' מזה:

א (שם סעי' ג') ש"ך (ס"ק י"ב) הביא בשם הש"ג שהלואות שעושים בזה"ז בעלי החנויות וקובעים ליתן להן ריוח עד זמן זה הוקבע נמי לטובת המלוה ומצי המלוה לעכב מלקבל הפרעון דניכר לעינים הוא עכ"ל וכ"כ הסמ"ע ס"ק ז' והקשה האו"ת בס"ק ו' דמ"ש ממקבל עיסקא דמבואר בסי' קע"ו סעי' כ"ג וביו"ד סי' קע"ז סעי' ל"ו דיכול לחזור כדין פועל שחוזר בחצי יום וכן הקשה הקצה"ח ס"ק א' והנתיבות ס"ק ד' תירץ דמיירי בעיסקא שעושין בזה"ז שמפשרין עם המקבל ליתן סך קצוב לשנה וכשחוזר בו מ"מ מחוייב לבא לחשבון וליתן לו חצי ריוח כו' עכ"ל:

ענף א:

והנלע"ד בזה והוא דהקצה"ח בסי' קע"ו ס"ק ח' כתב בשם השמ"ק פ' המקבל דהא דהמקבל עיסקא חוזר בתו"ז דמ"מ אין לו חצי הריוח דרווחא לקרנא משתעבד ואין לו בריוח עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב ועפ"ז תירץ לקושיית הב"ש באה"ע סי' ל"ח סעי' י"ח:

אכן הנתיבות בסי' קע"ו ס"ק מ"א השיג על הקצה"ח והעלה דא"א לומר כך דהא כשפועל חוזר באמצע חייב הבעה"ב לשלם לו השכירות עד שעת החזרה כו' והשמ"ק לא כתב כן רק בשני מקבלים שהשני עדיין עוסק בהמעות ולכן שייך לומר רווחא לקרנא משתעבד שאפשר שיהיה היזק בהקרן אבל במקבל אחד כשאומר לא אעסוק בהקרן ודאי דנוטל חלקו בהריוח שהיה לו עד עכשיו עכ"ל הנתיבות ולכן הנתיבות שכתב הכא דאם חוזר מחויב ליתן להנותן את חצי הריוח אבל חצי הריוח של הפלגא מלוה נשאר להמקבל ונוטלו זהו משום דאזיל הנתיבות לטעמי' דס"ל בסי' קע"ו דהמקבל נוטל חצי הריוח שעלה, על חלקו מן פלגא מלוה וחולק על הקצה"ח כנ"ל:

אבל העיקר הוא כמש"כ הקצה"ח בסי' קע"ו דאם חוזר בתו"ז אין לו חלק בהריוח דמש"כ הנתיבות דהשמ"ק מיירי בשני מקבלים זה אינו דהא כן כתב הר"נ בחידושיו ב"מ ד' ק"ה על מה דאמר רבא שם האי מאן דקביל עיסקא מן חברי' ופסיד טרח ומליי' ולא אודעי' לא מצי אומר לי' וכתב וא"ת אפי' אודעי' כל כמיני' והא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא אשתעבד כו' וי"ל דשאני הכא דאכתי ליתא לרווחא כו' אבל ההיא דבסמוך דאיתי לרווחא אשתעבד לקרנא דנהי דמצי מיהדר בי' אפ"ה לא מצי למיפלגי' לרווחא מקמי זימני דלקרנא משתעבד עכ"ל הר"נ וכ"כ הנימוקי יוסף שם בשם הר"נ וכ"כ השמ"ק שם בשם הר"נ על האי מימרא דרבא דמיירי בחד דמקבל עיסקא מן חברי' והקשו כולם ממה דאמר אח"ז בהני בי תרי דעבדי עיסקא דרווחא לקרנא משתעבד ולא כתבו לחלק דשא"ה בשנים שקבלו עיסקא וכמש"כ הנתיבות לחלק דשא"ה שהשני עדיין עוסק בהמעות כו' משא"כ לעיל מינה דמיירי בחד דמקבל עיסקא דחוזר בו כדין פועל לא אמרינן בזה רווחא לקרנא משתעבד ומדלא כתבו לחלק כן אלא כתבו דשאני הכא דליכא רווחא אבל אם יש רווחא אף ביחיד העוסק בו אינו נוטל הריוח אלא אמרינן רווחא לקרנא אשתעבד א"כ מבואר להדיא בכל הראשונים הנ"ל דהמקבל עיסקא החוזר אינו נוטל הריוח משום דאין לו חלק בהריוח עד שישלים פעולתו לזמן קצוב והעיקר כהקצה"ח בזה:

ומה שהקשה הנתיבות דמ"ש מפועל החוזר דנוטל שכר פעולתו עד העת דחזר בו יש לומר דס"ל להראשונים הנ"ל לחלק בין רווחא לשכר פעולתו דהא מצינו כעין זה בב"מ ד' ק"ט דרב יוסף ה"ל ההוא שתלא שכיב ושבק חמשה כו' דאמר ר"י האי שתלא דשכיב יורשי דילי' מסתלקין בלא שבחא ולאו מילתא היא ולכאורה קשה על מימרא דר"י כו' דאמר דשתלא דשכיב מסתלק בלא שבחא דהא מצינו בב"מ ד' ע"ז דהשוכר הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ולא אמרינן בזה ידו על התחתונה משום דאנוס הוא וכמו דפסקו בח"מ סי' של"ג סעי' ה' דבנאנס נוטל שכרו מה שעשה וידו על העליונה וזהו מברייתא מפורשת בב"מ הנ"ל א"כ קשה על האי מימרא דר"י איך אמרו דאם מת דיורשיו מסתלקי בלא שבחא הא לא גרע מן אונס דאירע לפועל דאף דאינם יכולים לגמור מלאכתן מ"מ לא הפסידו שכרן אף בקבלנות ומ"ש שבחא דס"ל לר"י דאם מת אין היורשין נוטלין בשבח אף במה שעשה אביהן להשבח עד מיתתו ובוודאי לא יפלוג ר"י על ברייתא מפורשת:

וע"כ מוכח לחלק בין שכירות פעולתו ובין רווחא דשבחא שייך לומר אומדנא דלא נתן לו השבח אלא באופן דיגמור כל זמן פעולתו ואונסא לא חייבי' רחמנא כמבואר בסי' כ"א משא"כ בשכירות פעולתו דאף בלא קציצתו מגיע לו שכירותו אף בירד שלא ברשות ע"כ לא שייך אומדנא בזה כן י"ל בסברת ד"י דס"ל דאם מת מסתלק בלא שבחא והא דקיי"ל דלא כר"י בזה אלא דיורשיו נוטלים השבח במה שעשה אביהן כמבואר בסי' שכ"ט היינו אם מת דהוי אונס ע"כ נוטלין להשבח כי בזה לא היה האומדנא כיון דנאנס אבל אם חוזר בו באמצע זמנו שייך שפיר אומדנא בזה כי על אופן שיחזור בו בתו"ז לא הבטיח לתת לו הריוח ואין לחלק דשאני התם בשבחא דנוטל המקבל מן שדה של הנותן ע"כ שייך התם שפיר לומר אומדנא דלא הבטיח לתת לו חלקו בהשבח רק באופן שיעשה כל זמנו משא"כ הכא בעיסקא שנוטל המקבל חלק הריוח שלו מהפלגא מלוה שהלוהו דזה אינו דהא גם בזה גופא שייך לומר האומדנא הנ"ל דהלוהו רק באופן שיעשה השתדלות העיסקא בכל זמנו כדמצינו כה"ג בח"מ סי' ל"ט סעי' ד' דאם הלוה חוזר מהשטר דיכול המלוה לחזור בו וליטול מעות ההלואה. וזהו ע"פ אומדנא דלא הלוהו אלא ע"מ כן וכעין זה כתב הקצה"ח בסי' קצ"א ס"ק ג' בקידשה לאחר שלשים יום דאם חוזרת בה לאחר למ"ד דנעשית גזלן למפרע דעל אופן שתחזור בה לא הרשה לה ע"ש ומה שהשיג הנתיבות שם יש לחלק בזה וקצרתי וכן מצינו במכר חפץ לחבירו כיון שחבירו אינו מקיים לשלם לו המחיר אז הוי החפץ גזל בידו למפרע כמש"כ השמ"ק והרי"ף בתשובה והובא בנתיבות סי' ק"ץ ס"ק זיי"ן ובאה"ע סי' ק"כ בח"מ ובמח"א. וזהו מטעם אומדנא דאם אינו מקיים עיקר פרטי המכירה דנתבטל המכירה למפרע וכמו בעייל ונפק אזוזי אלמא דמצינו אומדנא כזה:

וה"ה יש לומר כן לאומדנא זו הכא שהלוהו ומסר לו העיסקא דהוי פלגא מלוה וכיון שהתנה עמו דיעסוק בה בתורת עיסקא שיהיה פלגא מלוה א"כ הוי אומדנא כמו שהתנה עמו שאם יחזור בתו"ז שלא יהא כל המעות שבידו רק בתורת פקדון ומה שהרויח במעות שייך הכל לבעל המעות כמבואר בסי' רצ"ב סעי' זיי"ן בהג"ה ע"ש בסמ"ע ואף דמצי לחזור בו כדין פועל עכ"ז לא יטול הריוח דיהיה חלק הריוח של הפלגא מלוה משועבד לקרנא כמו שמשועבד הריוח של הפלגא פקדון כיון שנעשה העיסקא באופן שאין בו איסור ריבית ועכ"פ כמו דמצינו חילוק בין שבחא לשכר פעולה בשתלא כנ"ל לחד מ"ד ה"ה דס"ל מה"ט לכל ראשונים לחלק בין רווחא לשכירות פועל גבי המקבל עיסקא ולכן כיון דס"ל לכל הפוסקים הנ"ל דאם חוזר בו המקבל בתו"ז דאינו נוטל חלק הריוח כן נקטינן לדינא וכן משמע בטור ח"מ סי' ק"ח סעי' ז' ובמחבר שם סעיף ד' במקבל עיסקא שמת דאם יש ריוח יורשי הלוה נוטלים חלקם וכתב הסמ"ע ס"ק י"ט דפירושו הוא דלא אמרי' רווחא לקרנא משתעבד עד כלות הזמן ועדיין לא כלה זמן העיסקא עכ"ל דמשמע דדוקא במת המקבל בתו"ז דהוי אונס בזה נוטלים היורשים הריוח כמו הא דב"מ דף ק"ט דפסקו דנוטל היורש בהשבח דלאו מילתא היא כנ"ל וכמבואר בסי' שכ"ט אבל אם המקבל חי וחוזר בתו"ז מלהתעסק משמע דאז אינו נוטל חלק בריוח דאל"כ למה נקטו הך דינא ביורשים דוקא וכ"כ הרי"ף לב"מ פ"ט והובא ג"כ ברא"ש פ"ט ב"מ סי' ט' ע"ש שכתבו בזה"ל דאי איכא רווחא בהאי שעתא דמית שקלי מיני' היורשים דמשמע מזה דבמקבל עצמו דחוזר בתו"ז אינו נוטל חלק הריוח ומוכח מזה כמש"כ הקצה"ח:

ענף ב:

אמנם מן התוס' דב"מ ד' ק"ה ע"א ד"ה הני בי תרי כו' שכתבו שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל חוזר כו' עכ"ל אלמא דס"ל להתוס' דאם חוזר בתו"ז דמ"מ נוטל חלק הרווח שלו וזהו כמש"כ הנתיבות ודלא כהקצה"ח. ומ"מ י"ל דגם מן התוס' אינו סתירה להקצה"ח והוא דהא כבר כתבתי בשם הנימוקי יוסף לב"מ בסוגיא ד' ק"ה במימרא דרבא דהאי מאן דקביל עיסקא כו' דאם היה רווחא אינו נוטל אם חוזר בתו"ז אף שמתעסק ביחיד כנ"ל. ואלו שם במימרא דאמר רבא הני בי תרי דעביד עיסקא כו' כתב הנ"י בזה"ל אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עיסקא מבעה"ב ולא נקט האי מאן דמקבל עיסקא כו' ונראה לי דטעמא דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי כו' עכ"ל הנ"י וכוונתו במש"כ הנ"י נכסוהי לא משתעבדי דזהו במה שנוטל חלקו בהריוח וכמש"כ התוס' דאל"כ איך שייך לומר דנכסוהי לא משתעבדי:

ועיין בח"מ סי' קע"ו סעי' ט"ו בטור וב"י שם א"כ לפ"ז סתרי דברי הנ"י למש"כ שם לעיל מינה דאם איכא רווחא אינו נוטל אם חוזר בתו"ז אף אם מתעסקו ביחידי כנ"ל:

וע"כ נ"ל לפרש לדברי הנ"י והתוס' הנ"ל ע"פ מש"כ לעיל לתרץ מה שהקשה הנתיבות על הקצה"ח דמ"ש מכל פועל דחוזר בתו"ז דנוטל כל שכירותו עבור מה שעשה וכתבתי לחלק דס"ל להראשונים הנ"ל דשאני רווחא דאיכא אומדנא בזה דנותן לו אם לא יחזור בתו"ז אבל שכירותו נוטל דהא בזה לא שייך אומדנא כלל דהא אף אם לא קצץ לו שכירותו ג"כ חייב לו שכירותו כמו לכל יורד שלא ברשות ואף דהוי נפ"מ אם לשלם לו כפחות שבפועלים או כפי הקצבה עכ"ז כיון דזהו אין נפ"מ רק במילתא זוטרתי ע"כ לא אמרו בזה האומדנא הלז ולפ"ז הדין נותן בקבלן עיסקא החוזר בתו"ז דאין נוטל חלק הריוח אבל שכירות משלם נוטל דאף דאמרו במקבל עיסקא דאינו משלם לו רק כפועל בטל כמבואר בב"מ ד' ס"ח וביו"ד סי' קע"ז דזהו לפי דנתרצה בתשלומים הללו ומשום אבק ריבית הקילו בי' כמש"כ הרא"ש וש"פ שם וכ"ז אם מקבל חלקו בהריוח אבל אם אין נוטל חלקו בהריוח דאז מגיע לו שכיר משלם עבור מה שעשה וכדין כל פועל החוזר בתו"ז דנוטל כל שכירותו כפי שקצבו לו בעד מה שעשה דכיון דאין נוטל חלקו ריוח ע"כ לא נתרצה על שכירות כפועל בטל אלא נוטל שכירותו משלם:

וי"ל דזהו כוונת הנ"י שכתב דהמקבל חוזר בתו"ז וגם נכסוהי לא משתעבדי דזהו לפי דנוטל שכירותו משלם ואין הנותן יכול לעכבו להשכירות שלו אף דחוזר בו וכדין כל פועל. וכן הוא כוונת התוס' במש"כ דהמקבל יכול לחזור בו ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה היינו דנוטל כל שכירותו משלם המגיע לו עד הזמן שעשה ומש"כ שיגיע לידי זהו לאו דוקא דהכוונה הוא דמה שמגיע לו שכירותו זהו נוטל אבל הריוח אינו נוטל דאין סברא לחדש פלוגתא ולומר דהתוס' יפלגו על כל הפוסקים שהובא לעיל וסעד לדברינו הוא מן מש"כ המרדכי בב"מ פ' המקבל על הא דדף ק"ה שם בהאי מימרא דהנהו בי תרי דעביד עיסקא כו' דכתב ג"כ דהמקבל חוזר בו בתו"ז ולומר לא אטרח עוד ואטול את טרחי שעד הנה ואין בעל עיסקא יכול לעכב כמו פועל שיכול לחזור בחצי היום ואינו מפסיד כו' הרי שכתב אטול את טרחי דזהו על שכירותו דנוטל דהא על רווחא לא שייך לומר לשון דזהו טרחי ומוכח מן המרדכי ג"כ דהריוח אינו נוטל רק השכר טרחתו נוטל וכמו כל פועל דאינו מפסיד שכירותו מה שעשה וכמש"כ הנתיבות לדמות זה לפועל שנוטל שכרו בעד מה שעשה אבל הריוח אינו נוטל דהא הריוח אינו בעד טרחתו רק בעד חלק מלוה שלו שמעותיו הם מרויחין ולכן ברור הוא דמן המרדכי הנ"ל משמע כמש"כ בכוונת התוס' ועיין במרדכי שם דיש גורסין ואטול מה שיגיע לידי עד הנה וזהו כמש"כ התוס' בלשונם ובאמת הכל חדא הוא:

ונתבאר דהעיקר לדינא הוא כמש"כ הקצה"ח דמקבל החוזר בתו"ז דאינו נוטל חלק הריוח שעל חלקו רק שכירותו משלם בעד מה שעשה נוטל ודלא כהנתיבות דהא כן הוא שיטת הר"נ והנ"י והשמ"ק והרי"ף והרא"ש והטור והשו"ע בסי' ק"ח כנ"ל וכן הוא שיטת המרדכי וגם מן התוס' אין הכרח דיפלגו בזה ולפ"ז א"ש מה שכתב הש"ג בבעלי החנויות דאין יכולים לחזור בתו"ז ולסלק להמלוה דזהו באם איכא רווחא אינו יכול לסלק להמלוה וליטול הריוח לעצמו משום דהזמן נתקן לטובת המלוה ורווחא לקרנא משתעבד וראיתי בפסקי תוס' בב"מ ד' ק"ה שכתב דהמקבל סחורה חוזר בו קודם הזמן ונוטל כפי מה שעלה לחלקו עכ"ל הנה מן לשון זה משמע דנוטל את הריוח של חלקו דאלו על שכר טרחתו לא שייך לומר בזה שעלה לחלקו ועכ"ז הא נתבאר דמן לשון התוס' עצמו אין ראי' לזה ומש"כ התוס' והמרדכי שם דהמקבל עיסקא חוזר בו כו' אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור כו'. אין זה סתירה לדברינו וקצרתי:

ענף ג:

ועוד י"ל לפי המבואר לקמן סי' של"ג סעי' ד' דפועל החוזר מחמת יוקר אין יכול לחזור א"כ יש לדון דה"ה במקבל עיסקא אם חוזר בתו"ז מחמת שרוצה שיתן לו יותר מן מה שנתפשר עם הנותן דאז אינו חוזר. ולכן אתי שפיר מש"כ הש"ג דבעלי החניות אינם יכולים לחזור בתו"ז דמיירי דאם רוצים שהנותן יקבל ריוח פחות ממה שנתפשר דבכה"ג אינו חוזר אמנם בעיקר דברי הרמ"א דסי' של"ג דכתב דאם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו יש לדון טובא בזה והוא כי המהרי"ט ח' יו"ד סוף סי' נו"ן הביא דברי הטור הנ"ל דס"ל דאם חוזר מחמת יוקר אינו חוזר משום דס"ל דלא פטרתו תורה אלא אם רוצה לנוח ולא להשתכר כו' וה"ה אם משכיר א"ע במק"א אין שומעין לו כו' עכ"ל המהרי"ט והובא דברי המהרי"ט הנ"ל במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' ז' והעיר בזה מהא דריש האומנים דמשמע דאף אם חזר מחמת יוקר שומעין לו ותירץ שם:

ולענ"ד יש לדון בזה והוא דהא שיטת תשובת מיימוני בספר קנין סי' ל"א דהא דפועל חוזר בחצי היום זהו משום דיש לו דין עבד עברי דיוצא בגרעון כסף דהא קולי דע"ע יהבינן לפועל מקו"ח השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על לי עבדים כו' וגופו קנוי מקילין בי' כו' והובא בקצה"ח סי' של"ג ס"ק ו' וכן כתב הרא"ש בב"מ פ"ד סי' ט' דהא דפועל חוזר זהו משום דהוי כמו ע"ע שמגרע פדיונו ויוצא עכ"ל. וכעין זה מצינו בתוס' קדושין ד' י"ז ד"ה חלה שלש כו' דיש שרצו ללמוד מזה לאותן שכירים אם חלו חצי זמן לא יהיה משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא כו' ודחו דאין לדמות כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו כו' אבל מלמד אין גופו קנוי ועוד יש לחלק כו' ועיין מזה ברא"ש בב"מ פ"ו ובתשובת מיימוני והובא כ"ז בח"מ סי' של"ג סעי' ה' ובש"ך ס"ק כ"ה אלמא דס"ל להתוס' לדמות פועל לע"ע רק דלגבי הא דחלה שלש דאינו משלים כתבו לחלק דשא"ה דגופו קנוי וע"כ אמרינן דמזלו גרם משא"כ בפועל אבל לענין יוצא בגרעון כסף שפיר יש למילף פועל מקו"ח מן ע"ע דגופו קנוי מ"מ יוצא בגרעון כסף כש"כ פועל דאין גופו קנוי דיכול להפקיע א"ע מהאדון ע"י גרעון כסף ונפ"מ למה שיבואר:

ולשיטת הפוסקים דס"ל דהא דפועל חוזר זהו משום יוצא בגרעון כסף דע"ע א"כ לפ"ז יש לומר דאף בחוזר מחמת יוקר או אם רוצה להשתכר א"ע במק"א ג"כ שומעין לו דהא זה ברור דע"ע היוצא בגרעון כסף אף ברוצה לצאת מחמת יוקר וגם רוצה להשתכר במק"א דודאי גם בכה"ג יוצא בגרעון כסף דהא זהו נלמד מן קרא והפדה כמבואר בקדושין ד' ט"ז וד' ט"ו ע"ב רש"י ד"ה ומה מי שאינו נגאל באלה כו' וכן במשנה קדושין ד' י"ד תנן וקונה א"ע בשנים וביובל וגרעון כסף. א"כ ודאי דהוי דומיא דכל הנך דתני התם דקונה א"ע אף דרוצה למכור א"ע תיכף אח"ז לאחר ומחמת יוקר וה"ה גרעון כסף דהוי קנין מצד עצמו דגזרה התורה בזה דיכול לקנות א"ע אף אם ימכור א"ע לאחר ומחמת יוקר א"כ ה"ה מה דפועל חוזר בו דזה נלמד מן ע"פ דודאי אף ברוצה לחזור בכל גווני דשומעין לו והריטב"א בב"מ ריש פ' האומנין ס"ל דאף בחזר מחמת יוקר שומעין לו ודלא כשיטת הטור בסי' של"ג י"ל דזהו משום דאזיל לטעמי' דהריטב"א בב"מ ד' יו"ד כתב ג"כ דהא דפועל חוזר בו זהו משום דין ע"ע דיוצא בגרעון כסף והובא במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' א' ע"ש ע"כ ס"ל להריטב"א דאף בחזר מחמת יוקר שומעין לו והמחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' א' הביא שיטת כמה פוסקים דס"ל דהא דפועל חוזר בו זהו מן דין ע"ע יוצא בגרעון כסף וגם הביא שיטת הירושלמי ב"מ פ"ו ה"ב פלוגתת רב ור' יוחנן בזה והנתיבות בסי' של"ג הביא לירושלמי הנ"ל ובאמת כבר הקדימו המחנה אפרים בזה ולפ"ז י"ל לשיטת ר' ישעי' בשם ר"ת דהובא בריטב"א לקדושין ד' כ"א דס"ל דהא דע"ע יוצא בגרעון כסף זה אינו רק אם נקנה בכסף אבל אם נקנה בקנין אחר אז אינו יוצא בגרעון כסף ועפ"ז א"ש סוגיית הש"ס בקדושין ד' י"ד דהוכיחו דע"ע נקנה בכסף מן קרא והפדה כו' וכיון דפועל חוזר בו זהו מן דין גרעון כסף א"כ היכא דקנין פועל לא היה ע"י קנין כסף י"ל דלא יהיה יכול לחזור בו ובאמת ז"א סברא לומר כן ועיין בש"ך סי' של"ג ס"ק י"ד מש"כ בשם הריטב"א בפועל שהשכיר א"ע בקנין אכן כבר השיג הריטב"א שם בקדושין על שיטת הראשונים דס"ל כן והעלה דאף בנשכר ע"י קנינים אחרים ג"כ יוצא בגרעון כסף והובא במל"מ ה' עבדים פ"ג ולשיטת הסוברים דפועל חוזר בו זה מן דין יוצא בגרעון כסף אינו קשה דל"ל לטעמא דלי עבדים די"ל דזהו לטעם על זה דלא נימא כיון דאין דין ע"ע נוהג בזה"ז כן לא יהיה נוהג זה ג"כ ע"כ נקט הך טעמא דלי בני ישראל עבדים כן י"ל בזה:

והעיקר מה שנלע"ד בזה דאף להרשב"א בתשובה סי' ע"ב דכתב דהא דפועל חוזר בו זהו משום לי עבדים כו' וע"ע דיוצא בגרעון כסף זהו מן קרא והפדה כו' דמשמע דהא דפועל חוזר בו זה לא נלמד מן ע"ע עכ"ז י"ל דגם איהו מודה דלמדין להא דפועל חוזר בו מקו"ח מע"ע כנ"ל וכן י"ל בשיטת הרבה פוסקים דהביא המח"א ה' שכירות פועלים סי' א' דס"ל דפועל חוזר בו לא נלמד מן ע"ע י"ל דגם אינהו מודו דיש ללמוד זה מקו"ח דע"ע והא דילפי פועל חוזר בו מן לי עבדים כו' לפי דמזה למדין קולא בפועל חוזר בו מה שאינו נוהג בע"ע והוא דהנה המחבר בסי' של"ג סעי' ג' כתב דפועל חוזר בו אפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם וכ"כ הבית יוסף בשם המהרי"ק והובא בש"ך שם ס"ק ט"ו והקצה"ח שם ס"ק ו' כתב דלשיטת המיימוני דכתב דפועל חוזר בו הוא מן דין גרעון כסף א"כ אינו יכול לחזור רק כשנותן מעות או ש"כ לאדונו אבל היכא שאין לו מה לשלם ודאי אינו חוזר בו עכ"ל הקצה"ח ולפ"ז י"ל דאף להראשונים דס"ל דהא דפועל חוזר זהו לא נלמד מן ע"ע רק מקרא דלי עבדים גו' וכמבואר בב"מ ד' יו"ד ע"כ ממילא יכול לחזור אף אם אין משלם מעותיו וישאר המעות חוב עליו ולכן הוצרכו למילף לזה מן קרא דלי עבדים אבל היכא דמשלם המעות או ש"כ אז י"ל דכ"ע מודו דקונה א"ע מן קו"ח דע"ע דגופו קנוי דקונה א"ע בגרעון כסף אף אם חוזר מחמת יוקר וכה"ג ופועל הא לא גרע מן ע"ע: ולפ"ז א"ש בפשיטות מה דאמרו בגמ' דחוזר משום לי עבדים ואמאי לא אמרו דזה נלמד מן ע"ע דיוצא בגרעון כסף וכמש"כ לעיל מזה משום דנפ"מ מטעם הלז דאף אם אין מחזיר המעות וישאר המעות בחוב עליו ג"כ חוזר בו משום לי עבדים כו' ושאני ע"ע דגופו קנוי ע"כ אינו חוזר כל זמן דאין נותן המעות ולכן אם חוזר מחמת יוקר או דרוצה להשכיר א"ע במק"א וכה"ג אינו חוזר כיון דעיקר טעם חזרתו הוא משום לי עבדים ובכה"ג דלא שייך טעם הנ"ל ע"כ לא מצי הפועל חוזר בכה"ג אבל אם מסלקו במעות וש"כ דאז חוזר בו מן דין ע"ע יוצא בגרעון כסף כיון דע"ע יוצא בכה"ג אף בחוזר משום יוקר ומשכיר א"ע במק"א ע"כ ה"ה פועל אם מסלקו במעות דאף בחזר משום ייקר וכה"ג מצי לחזור בו דלא גרע מן ע"ע ויש לומר דהשו"ע דכתב הרמ"א בשם הר"י בטור דאם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו ומה"ט אם רוצה להשכיר א"ע במק"א כנ"ל ג"כ אין שומעין לו דיש לומר דזה קאי על מה דכתב השו"ע שם מקודם בסעי' ג' דפועל חוזר אף אם קיבל שכירותו ואין לו מה לשלם והמעות חוב עליו ע"ז כתבו דאם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו דכיון דאינו מסלקו במעות דעיקר חזרתו הוא מן לי עבדים וע"כ בכה"ג לא מצי חוזר בו כיון דגילה בדעתו דרוצה להיות עבד אבל היכא דמסלקו במזומן או בש"כ או אם לא קיבל כלל מעולם שכירותו כיון דזהו נלמד מן גרעון כסף דע"ע מצי לחזור בו אף בחוזר מחמת יוקר וכה"ג דלא גרע מן ע"ע דאף ברוצה למכור א"ע לאחר וחוזר מחמת יוקר דודאי יוצא בגרעון כסף אף בזה וכש"כ פועל דאין גופו קנוי. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה המח"א מן הא דב"מ ד' ע"ז דאמרו לא צריכא דאייקר עבידתא ואימרו פועלים כו' דמשמע דאף בחזר מחמת יוקר שומעין לו ולפמש"כ א"ש די"ל דמיירי התם היכא דלא קבלו לידם השכירות שיש להם ביד הבעה"ב או במסלקי להשכירות שקבלו ואז מצי לחזור אף מחמת יוקר משום דין ע"ע יוצא בגרעון כסף אבל הרמ"א קאי בקבלו השכירות ואין להם לשלם כנ"ל אז אם חזר מחמת יוקר אין שומעין לו והארכתי בזה הרבה בחידושי לסי' של"ג וע"כ לדינא יש לדון הרבה בפועל החוזר בתו"ז ומסלק לאדונו במעות או בש"כ דכיון דיוצא בזה מן דין גרעון כסף כמש"כ הרמב"ם פ"ב ה' עבדים ה' ח' דע"ע יוצא בש"כ ג"כ ע"כ ה"ה פועל ומצי לחזור בו אף ברוצה להשכיר א"ע במק"א ומחמת יוקר:

אלא אם אין מסלק לו לחוב שכירות שקיבל מהבעה"ב בכה"ג שפיר יש לחלק דאם חוזר מחמת יוקר ורוצה להשכיר במק"א דאינו חוזר ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' ח' ובחוות יאיר סי' ק"ג וסי' ק"מ ולכן ה"ה במקבל עיסקא דחוזר כדין פועל דאף בחוזר מחמת שרוצה ליקח חלק ריוח ביותר דג"כ יכול לחזור אם מסלק כל העיסקא להנותן וע"כ העיקר בדברי הש"ג שכתב דבעלי החנויות אינם יכולים לסלק להמלוה בתו"ז דהכוונה הוא אם יש ריוח דבכה"ג אין נוטל חלקו בריוח אם חוזר בתו"ז וכמש"כ לעיל בארוכה דהעיקר כהקצה"ח דכתב דאין נוטל הריוח בחזר תו"ז ולכאורה יש להעיר בזה מהא דב"מ ד' ס"ט דת"ר השם בהמה לחבירו חייב לטפל בה כו' ואם בא לחלוק בתו"ז חבירו מעכב עליו והוא ביו"ד סי' קע"ז סעי' כ"ג הנותן בהמה לחבירו חייב לטפל י"ח חודש כו' ובתו"ז כ"א מעכב על חבירו אלמא דהמקבל עיסקא אם חזר בתו"ז אין נוטל חלק בהריוח דאל"כ איך אמרו דכ"א מעכב על חבירו הא יכול המקבל לחזור בו כדין פועל בתו"ז וע"כ הכוונה הוא התם לענין חלק הריוח שלו אך באמת אין זה ראי' כלל די"ל דשא"ה דה"ל כמו פועל בדבר האבוד דאינו חוזר ומחויב גם להתעסק כל הזמן כדמוכח שם:

ובעיקר קושייתם על הש"ג דמ"ש מכל מקבל עיסקא דחוזר בתו"ז נ"ל דיש לחלק דוקא היכא דמחויב להתעסק בהעיסקא כל היום כדין פועל בזה אמרו דחוזר בו וכן אמר ביו"ד סי' קע"ז סעי' כ"ט דהמושיב חבירו בחנות לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו וכן מבואר בח"מ סי' קע"ו סעי' יו"ד וע"כ אמרו בזה דהמקבל עיסקא חוזר בתו"ז אבל היכא דאין מוטל עליו חיוב התעסקות כל היום רק כדין קבלן שמבואר דאינו חוזר בזה וכמש"כ הסמ"ע בח"מ סי' קע"ו ס"ק נ"ז בדין קבלן לחרוש שדה וכה"ג וה"ה בחיוב התעסקות היכא דהרשות בידו לעסוק בה כל זמן שירצה בתוך הזמן שקבעו. כה"ג אין לו דין פועל ואינו חוזר ומה"ט עיסקא שלנו י"ל דאין לו דין פועל ובכה"ג מיירי הש"ג דהתחייב להלוות על ריבית ולקבלן מהלווים לזמ"פ ועד זמ"פ פטור שוב מן דין התעסקות וע"כ אין לו דין פועל ואינו חוזר בתו"ז מן מה שקיבל ע"ע התחייבות שיהיה המעות בהלואה על ריוח היוצא לנו מכל מה שנתבאר דהמקבל עיסקא דחוזר בתו"ז דאין לו ליטול חלק הריוח שלו וכמש"כ הקצה"ח. רק דנוטל שכרו כדין פועל עד זמן שעסק ונוטל שכירותו משלם וגם נתבאר דמה דמבואר בסי' של"ג דפועל החוזר מחמת יוקר או ברוצה להשכיר א"ע במק"א דאינו יכול לחזור בזה דכל זה הוא אם קיבל שכירותו ואין לו מה לשלם אבל בלא קיבל שכירותו או אף בקיבל שכירות ומסלקו דבכה"ג יוצא בדין גרעון כסף כמו ע"ע וחוזר אף בכה"ג:

ב (שם סעי' ג') בקצה"ח (ס"ק א') הביא לקושית הריטב"א פ"ק דקדושין דמפני מה שומר שהפקידו אצלו לזמן אינו יכול לחזור בתו"ז כמבואר בסי' רצ"ג והא פועל חוזר כו' ותי' הקצה"ח דהא התחייב א"ע לשלם אם יאבד הימנו בתו"ז וע"כ לא פקע ממנו חיובו עכ"ל אבל זה אינו ברור דהא בכל שומרין אף אם ירצה לשלם בממון אם יאבד ממנו ג"כ אינו יכול לחזור מן עצם שמירה שהטילה התורה עליו לשמור לגוף החפץ ע"כ אין תירוצו מספיק בזה וקושיא זו הובא ג"כ באו"ת ס"ק ו' בשם הרשב"א בחי' לקדושין: ולענ"ד בטעם הראב"ד והראשונים דס"ל דשומר א"י לחזור בתו"ז משום דס"ל דשומר אינו כפועל בזה דעיקר הטעם דפועל חוזר בתו"ז משום לי עבדים כו' אבל בשומר יש לומר דאין נקרא בשם עבד כלל דהא בב"מ ד' צ"ג אמרו דרב ס"ל דשומרי גיתות וערימות אוכלין מן התורה דקסבר משמר כעושה מעשה דמי ושמואל ס"ל דאינן אוכלין מה"ת אלא מהלכות מדינה משום דמשמר לאו כעושה מעשה דמי ומקשו ע"ז בגמ' מהא דהמשמר הפרה מטמא בגדים כו' ומסקי דמשום גזירה כו' וכן פסקו לדינא בח"מ סי' של"ז סעי' ו' דשומר בתלוש אינו אוכל מה"ת משום דמשמר לאו כעושה מעשה דמי אלמא דאף ש"ש ג"כ לאו כעושה מעשה דמי אף דמחוייב להיות יושב ומשמר כל היום מכל מקום לא מקרי עושה מעשה ואף דמשכחת לפעמים טרחא בש"ש בגופו כגון אם יכול להציל בשכר ברועים ומקלות דב"מ ד' צ"ג וכה"ג כעין שיטוח וניעור כמבואר בסי' רצ"ב סעי' ט"ו ובסי' רס"ז סעי' י"ז וי"ח וכה"ג מ"מ ס"ל להגמ' כיון דעיקר חיוב של השומר הוא להיות יושב ומשמר ולא לעשות שום מלאכה רק בדרך מקרה ע"כ לא מקרי הא דהמשמר הפירות לעושה מעשה והא סתמו בזה ומשמע דבכל גווני לא מקרי עושה מעשה משום דלא נחת אדעתא דעשיית מעשה ע"כ י"ל דמה"ט אין שומר יכול לחזור בו משום דאין דינו כמו עבד כיון דאין עושה עבדות כלל כן י"ל בטעם הפוסקים דס"ל דשומר אינו חוזר בו בתו"ז:

ובסי' רצ"א וסי' ש"ג וסי' ש"ז הובא פלוגתת ראשונים אי שומרים מתחייבים מן עת משיכה או מן עת שנסתלקו הבעלים מן שמירתן והקשה הקצה"ח בסי' ש"ז ס"ק א' על הסוברים דבעינן דוקא משיכה בשומרים הא אף בלא משיכה רק דהתחילו לשמור יהיה מהני משום דהתחלת המלאכה הוי קנין בפועלים ונדחק בזה:

אכן לפמש"כ במק"א לבאר דלכן התחלת המלאכה בפועלים הוי קנין משום דזה הוי כמו קנין חזקה דמהני בעבד וה"ה פועל דדמי לעבד כמבואר בסי' רכ"ז גבי אונאה. ע"כ דינו דנקנה בהתחלת המלאכה משום דבשכירות לכ"ע קונה בשימוש ואכילת פירות אבל קבלן דדינו כמטלטלין גבי אונאה כמבואר שם וכמו שכתב התה"ד סי' שי"ח דכיון דאינו חוזר ע"כ דינו כמטלטלין ואינו דומה לעבד ע"ש והובא במל"מ פ' י"ג ה' מכירה ה' י"ח ע"כ קבלן אינו נקנה בהתחלת מלאכה כמבואר שיטת הפוסקים והובא שיטתם במח"א ה' שכירות פועלים סי' ה' משום דקבלן דינו כמטלטלין ואין מטלטלין נקנין בחזקה והארכתי בכ"ז בחידושי לסי' ל"ט סעי' י"ז ע"ש:

לפ"ז יש לדון דשומר דאינו יכול לחזור כדקיי"ל משום דשומר לאו כעושה מעשה דמי כנ"ל וע"כ אין דינו כעבד משום דאין שם עבדות עליו ואינו בשם פועל כנ"ל ע"כ י"ל דאין נקנה שומר בהתחלת המלאכה דהא עיקר סברא דפועל נקנה בהתחלת מלאכה דהוי כמו קרקע דנקנה בחזקה אבל שומר דאין דינו כפועל לכן אין דינו כמו קרקע אלא כמטלטלי דאינן נקנין בחזקה וע"כ ס"ל דבעי דוקא משיכה בשומרים כן י"ל בטעמם ולכן יש לדון בהא דקיי"ל דשומר אינו חוזר בתו"ז דזה אינו רק אם היה משיכה כדקיי"ל וכמש"כ הש"ך בסי' רצ"א ס"ק י"ג. אבל אם לא היה משיכה רק שנסתלקו הבעלים משמירתן והתחילו השומרים לשמור דבזה אף להסוברים דסילוק שמירה מחייב להשומרים בדיניו מ"מ ז"א רק כ"ז דלא חזר בו דמתחייב משום ערבות וכמש"כ הר"נ בחי' לב"מ ד' צ"ט עלה דהכישה במקל כו' ובנ"י שם ועיין במח"א ה' שומרים סי' זיי"ן מזה אבל בחזר בו בפני הבעלים ואמר שאינו רוצה לשמור ביותר א"כ הא לא שייך בזה דין ערבות כמבואר כה"ג בסי' קל"א סעי' ד' דאם היה הלוה מוכן ליתן המעות להמלוה דפטור הערב ע"ש. רק כ"ז דלא חזר בפני הבעלים וסמכו הבעלים על שמירתו חייב מן דין ערבות אבל בחוזר בפניהם יכול לחזור אף בתו"ז:

ולפ"ז יש לתרץ מה שיש להקשות על הסוברים דסילוק שמירה מבעלים מחייב בשומרין והא מבואר להדיא בירושלמי שבועות פ"ח ה"א דארבעה שומרין אינן חייבין אלא דרך קנין אלמא דבעינן דוקא משיכה לחיוב שומרים דלפמש"כ י"ל דכוונת הירושלמי הוא בשומר לזמן דאינן חייבים לשמור כל הזמן ולא מצי לחזור בתו"ז אלא אם נתחייבו בדרך קנין אבל כ"ז דלא היה קנין אף דהיה התחלת שמירתן מ"מ הא זה לא מהני בשומרין רק בפועלין אך לא ידוקדק זה בירושלמי שם למה דקאמרי אח"ז דאף לענין גזילה אינן חייבין אלא דרך קנין והתם הא לא שייך כן וכן יש לדון עפ"ז בסוף בירושלמי שם וקצרתי. ועיין במח"א ה' שומרים סי' י"ח דמשמע ממנו דס"ל דדוקא בקנין משיכה אינו יכול השומר לחזור בתו"ז אבל כ"ז דלא היה משיכה אף דהיה סילוק שמירה מ"מ חוזר אף בתו"ז ע"ש:

רק שקיצר בזה ולפמש"כ נתבאר זה היטב:

ולפמש"כ דשומר אין דומה לפועל וע"כ אינו חוזר לכן יש לדון במה דמבואר בסי' רכ"ז דבפועל אין בו דין אונאה משום דדמי לעבד אבל קבלן יש בו אונאה כיון דאינו חוזר בו ע"כ אין דינו כקרקע וכמש"כ הרמב"ם והתה"ד בסי' שי"ח כנ"ל ע"כ י"ל דה"ה שומר כיון דאינו חוזר בתו"ז כדקיי"ל משום דמשמר לאו כעושה מעשה דמי כדקיי"ל בב"מ ד' צ"ג ובאמת ראיתי בריטב"א לב"מ שם ובשמ"ק שם שכתב הסברא דשומר פעמים שהוא צריך לעשות בהם מעשה ע"ש:

ואפ"ה הא קיי"ל דמשמר לאו כעושה מעשה דמי וכמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ה ה' פרה דמשמר הפרה טמא משום גזירה כו' ועיין בירושלמי ב"מ פ"ז ה"ו והא דב"מ ד' צ"א ע"ב במה דאמרו מהלך לאו כעושה מעשה אין זה ענין לנ"ד. לכן י"ל דבשומרים בשכר דין אונאה נוהג בהם משום דדינם כמטלטלין וכמו בקבלן כן יש לדון בזה ועיין בחוות יאיר סי' ק"מ במש"כ שם במלמד בשכר שימור אך שכר שימור התינוק שאני מן שומר חפצים ומטלטלין שאינן בע"ח:

ג (שם סעי' ז') המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאה במדינה אחרת ויש לו דרך נותן לו ממטבע שהלוהו כו' וכ"ז שהתנה ליתן לו מעות אבל לא התנה כו' זה זמן כביר שנשאלתי באחד שהתחייב למכור יי"ש לבני עירי כל טא"פ במקח ארבעה זהובים והקונים רוצים לסלק להמוכר במטבע בילעטין והמוכר אינו רוצה לקבל זה בתשלומין לפי שמטבעות נחושת וכסף היו אז חריפים ביותר מן הבילעטין שהוזלו קצת וטוען שיקיימו כפי הכתוב ביניהם ליתן לו במטבעות כל טא"פ במקח ארבעה זהובים לפי דיש לו הפסד מזה ונשאלתי בזה מן רב גדול א' ואכתוב כאן מה שהשבתי לו בזה והעיקר מה שנראה לי לבאר כאן כמה פרטי דינים השייכים לסי' זה כי כמה הלכתא רבוותא איכא למשמע מינה:

ענף א:

וזהו מה שהשבתי והוא דאיתא בב"ק ד' צ"ז המלוה על המטבע ונפסל המטבע דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכתבו התוס' שם דמיירי בהתנה ליתן לו מעות אבל בלא התנה ליתן לו מעות יכול ליתן לו מטבעות שנפסלו כו' אך מן הרמב"ם והרי"ף נראה דאפילו בסתמא חייב לשלם ממטבע היוצא דמסתמא על חשיבות מטבע הלוהו כו' וכן כתב הרב המ"מ והובא בסמ"ע שם והנה המחנה אפרים בדיני ריבית סי' כ"ו כתב להוכיח כשיטת הרמב"ם והרי"ף: דאם איתא דכל שלא התנה אינו נותן אלא מטבע שנפסל עד שיתנה לתת מטבע היוצא א"כ אף התנה נמי במה מתחייב לתת מטבע היוצא דהא בר"פ הזהב אמרו הזהב קונה הכסף ופירשו בגמ' שם דמחייב קתני וה"ק במשיכת הזהב דהוי פירא מתחייב לתת לו כסף כמו שהתנה אבל במשיכת הכסף דהוי טבעא אינו מתחייב לתת מה שהתנה עמו א"כ הכא נמי אי סתמא אינו מחוייב לתת לו אלא מטבע שנפסל משום דהוי כהוזל א"כ איך מתחייב כשהתנה לתת לו מטבע היוצא כיון שלא משך עכ"ל המח"א:

ונלענ"ד דלא כהמח"א בזה דא"כ במה מתחייב הלוה והמוכר שהתנה עם המלוה והלוקח לגבות ממנו מעדיות כמבואר בב"מ ד' ס"ו בההוא גברא דזבין לחבירו ארעא באחריות ואמר לו אי טרפא מינאי מגבית לי מעידי עדיות כו' דמבואר שם דחייב לשלם לו מעדיות אם נשתדיף עידי עדיות וכן מבואר בח"מ סי' ק"א וכן אמרו בב"מ ד' ס"ו שם גבי הא דא"ל אי לא פרענא ביום פלוני לך גבי מהאי חמרא דאם לא הוי אסמכתא היה גובה מהחמרא א"כ קשה דבמה מתחייב לתת לו בתנאו דאף דהלוקח נותן מעות להמוכר וכן המלוה להלוה הא עכ"ז הכסף אינו מחייב הזהב וכי תימא דמיירי התם בקנה ממנו בקנין חליפין א"כ מאי הקשה המח"א על התוס' דלמא מיירי ג"כ דקנו בק"ס ליתן לו מטבע היוצא וע"כ היה דוחק להמח"א לאוקמי בהכי א"כ ממילא תקשה התם בב"מ דאמאי חייב לשלם לו מן העדיות ומהאי חמרא בהתנה כיון דמן הדין אינו חייב לשלם רק מבינונית א"כ האיך מועיל תנאי להתחייב בעדיות הא הכסף אינו מחייב ואין לחלק בזה בין חיוב על קרקע לחיוב על מטלטלין כמבואר לקמן:

וכן תקשה בהא דב"מ ד' י"ד דאמר שמואל שבח ושפר ושעבוד צריך לימלך וכן הא דב"מ שם ד' ס"ה דההוא גברא דזבין ארעא שלא באחריות וא"ל אי טרפי מינך מוגבינן לך שופרא ושבחא ופירי דאם לא היה פטומי מילי היה חייב באחריות על השבח דקשה במאי מחוייב על אחריות השבח דהא אף אם היה כתוב בשטר התחייבות זו אינו מועיל לפי מה דמסיק הש"ך בסי' מ' ס"ק ד' דהתחייבות בשטר אינו מועיל היכא דהיה תנאי כמו בשומרין על קרקעות דמתחייב אם יאבד כו' ע"ש א"כ ה"ה הכא בשבח וכה"ג דמתחייב אם יטרפו ממנו הבע"ח דהוי זה התחייבות בתנאי א"כ הא אינו מועיל בזה התחייבות בשטר וכן במה דמצינו דעושה שדיהו ושורו לאפותיקי וכהנה רבות בש"ס ודוחק לומר דכל הנך מיירי בקנין חליפין דא"כ מה הקשה המח"א על התוס' שם דלמא מיירי בחליפין וע"כ מוכח מכל הנ"ל דבכסף יכול להתחייב בכל התחייבות בעולם ועדיף משטר דבשטר אינו מועיל התחייבות בתנאי כמש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ם כנ"ל ועיין בסי' ס' ש"ך ס"ק כ"ו ובתומים בסי' ס' שם אבל בכסף מועיל התחייבות אף בתנאי וכש"כ בלא תנאי וכמש"כ הר"נ בכתובות ר"פ הנושא להדיא בסוגיא דאומר לחבירו חייב אני לך מנה אי דא"ל אתם עדי כו' דבדברים בעלמא אי אפשר להתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין או בשטר כו' עכ"ל ועיין בש"ך סי' מ' ס"ק ב' מזה אלמא דבכסף יכול להתחייב עכ"פ כמו בשטר:

ובחיוב בשטר כתבו התוס' בכתובות ד' ק"ב בד"ה אליבא דבן ננס כו' להקשות דאיך מהני חיוב בשטר הא אין מטלטלין נקנין בשטר ותירצו משום דהואיל דטרח למכתב בשטרא גמר ומשעבד נפשי' עכ"ל אלמא דאם היו מטלטלין נקנין בשטר, היה מועיל חיוב בשטר דשוה הוא חיוב מטלטלין לקנין מטלטלין אך דקושייתם היה דהא אין מטלטלין נקנין בשטר א"כ ממילא כמו בכסף דקונה למטלטלין וכמו בשכירות כלי דלא שייך בי' חשש דנשרפו חטיך בעליי' כמבואר בח"מ סי' קצ"ח סעי' ו' דקנה דה"ה בחיוב שמחייב א"ע אף במטלטלין כיון דלא שייך בי' נשרפו חיטך בעליי' דהא חייב באונסין א"כ כש"כ משכירות מטלטלין בוודאי יכול להתחייב בקבלת כסף לא מבעיא על העיקר הקרן אף על מותר ממה שקיבל ג"כ מועיל כנ"ל: וי"ל דהר"נ בכתובות שפסק דבכסף יכול להתחייב בחיוב מחדש אזיל לשיטתו דס"ל להר"נ דשכירות מטלטלין נקנין בכסף כמש"כ הנימוקי יוסף בשם הר"נ בפ' הזהב וכן הובא זה בשם הר"נ בטור ח"מ סי' קצ"ח בב"י ובבאר הגולה שם ובאמת אף שהמחבר לא הביא שם דעה החולקת ע"ז. עכ"ז הא מוכח ברש"י ב"ק ד' ע"ט ד"ה שכירות דמטלטלין דס"ל לרש"י שם דגם שכירות מטלטלין אינן נקנין בכסף וכן הנימוקי יוסף בב"מ פ' השואל כתב להדיא דשכירות מטלטלין לא ניקנה בכסף וכן מבואר בטור ח"מ סי' ש"י סעי' ב' שכתב בשם הראב"ד גבי משכיר חמור סתם ומת החמור דחייב להעמיד חמור אחר דכתב הראב"ד דדוקא שהקנה לו בקנין דאי לאו הכי במה נתחייב אין כאן אלא מי שפרע כו' ע"ש א"כ יש לתמוה דלמה סתמו בזה בסי' קצ"ח ולא הביאו לכל הנך דפליגי על זה ומצאתי במראות הצובאות בליקוטים בסוף ספרו שתמה ג"כ על המחבר בזה וכן מצאתי במחנה אפרים ה' מכירה דין משיכה סי' יו"ד מזה אך לא הביאו לדברי הטור בשם הראב"ד הנ"ל ואכמ"ל:

עכ"פ יש לומר דהר"נ דס"ל שכירות מטלטלין נקנין בכסף ע"כ פסק דחיוב מחדש מהני ג"כ בכסף ועיין בנתיבות סי' שי"ב ס"ק ה' שכתב לדון בכל שכירות דיש עליו שעבוד הגוף על המשכיר להעמיד לו לדבר המושכר כו' ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ משא"כ להסוברים דשכירות מטלטלין אינן נקנין בכסף יש לדון לכאורה דה"ה חיוב ג"כ לא מהני ע"י כסף וכמו דהקשו התוס' בכתובות התם דכמו מטלטלין לאו בני שטרא נינהו דכמו כן לא מהני חיוב בשטר על מטלטלין א"כ ה"ה בכסף ותי' התוס' שתירצו מדטרח לכתוב שטרא גמר ומשעבד נפשי' זה לא שייך בכסף ובעיקר קושיית התוס' דהקשו דהא מטלטלין לאו בני שטרא נינהו י"ל בזה לפי מה שהעלה הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח דעבד עברי הוקש לקרקע וידוע דחוב שמחייב א"ע היינו משום דמשעבד גופו וכמש"כ התוס' בכתובות ר"פ אעפ"י א"כ כמו דשעבוד קרקע יכול לשעבד בשטר משום דהא יכול להקנות קרקע בשטר ושעבוד קרקע דומה לקנין ע"כ חל ג"כ שעבוד בחיוב שמשעבד גופו בשטר אך אפשר דהתוס' אזלי לטעמייהו דס"ל בקדושין ד' ז' דבן חורין לא אתקש לקרקע א"כ שעבוד על גופו ג"כ לא נקנה בשטר דהא מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ושפיר הקשו התוס' ולפ"ז י"ל דאף אם נימא דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף משום לא פלוג רבנן עכ"ז חיוב על גופו חל בכסף משום דהא משעבד גופו דהוי כקרקע להכרעת הש"ך הנ"ל דב"ח הוקש ג"כ לקרקע וקרקע הא נקנית בכסף ועיין לקמן סי' צ"ה באו"ת שם במש"כ לדון דהא דב"ח אי הוקש לקרקע דזה תלוי בהא דסי' רכ"ז דפועל אין לו אונאה וקבלן יש לו אונאה הגה"ה ובעיקר מלתא מה שכתבו לדון דבן חורין לא אתקש לקרקע י"ל בזה דזה אינו אלא לפי מה דאמרו בש"ס דילן גבי כלל ופרט דיצאו קרקעות שאינן מטלטלין ויצאו עבדים דהוקשו לקרקעות. אבל לפי המבואר בירושלמי ב"ק פ"ז ה' א' גבי כפל דיצאו עבדים שאין לך בהם אלא תשמיש ויצאו קרקעות שאינן מטלטלין כו' ופי' הפני משה שם דיצאו עבדים דלא דמי להני שהוא נהנה מגופן כו' ובירושלמי לשבועות פ' ו' ה' ו' גבי כלל ופרט דהתם אמרו דיצאו עבדים דאין דמיו קצובין עיין בפ"מ שם א"כ לפ"ז יש לדון דגם בן חורין דינו כקרקע לגבי אונאה וכפל ושבועה וכה"ג דהא האי טעמא דאינן אלא לתשמיש ואין דמיו קצובין כפי' הפני משה שם שייך גם בבן חורין ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ להאריך עד כאן הגה"ה:

אך באמת מוכח דאף מאן דס"ל משיכה קונה מה"ת ולא כסף דעכ"ז מודה דבכסף יכול להתחייב מהא דכתובות ד' ק"ב דר"ל דס"ל התם דאינו יכול להתחייב בשטר מוקי התם להא דפסק לזון את בתה בשטרי פסקתא כו' והטעם משום בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמר ומקנה ע"ש אלמא אף דר"ל דס"ל משיכה מפורש מה"ת כמבואר בב"מ ד' מ"ז עכ"ז ס"ל דבהאי הנאה מצי לחייב א"ע כדמצינו בב"מ ד' צ"ד דבהאי הנאה דקא נפק לי' קלא דאינש מהימנא גמר ומשעבד נפשי' וכן אמר רב אשי בב"ב ד' קע"ג גבי ערב דבהאי הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' ובח"מ סי' ק"צ סעי' ו' כתב שם הקצה"ח והנתיבות גבי אדם חשוב דקדושין ד' ז' דלא מהני זה רק בקידושי אשה דנקנית בכסף וכן בקרקע דנקנה בכסף אבל במטלטלי דאין נקנה בכסף לא מהני הך הנאת אדם חשוב כלל רק להך דעה דס"ל דחליפין שוה בשוה מהני גם בפירי אף דלא הוי כלי א"כ מהני זה ג"כ במטלטלי משא"כ למאן דס"ל דחליפין שוה בשוה אינו מועיל ג"כ ובעי דוקא כלי והך הנאה לא מקרי כלי וע"כ לא שייך בי' דין חליפין א"כ לפ"ז תקשה דאיך יכול הערב או השומר חנם להתחייב א"ע בחיוב חדש מחמת האי הנאה כו' הא האי הנאה לא הוי בי' דין חליפין משום דהא לא הוי בי' תורת כלי ובע"כ מוכח דזה מהני משום דאמרינן דהאי הנאה הוי כקבלת כסף לידו ואי נימא דקבלת כסף אינו יכול להתחייב א"ע בחיוב חדש א"כ אמאי מהני התם להתחייב משום האי הנאה הנ"ל וע"כ הוכח כסברת הר"נ דכסף מועיל להתחייב לכ"ע. אך מהא דב"מ ד' צ"ד קאמר לה ר' יוחנן שם להך הנאה דקא נפק עליו קלא כו' א"כ י"ל דריו"ח לטעמיה דס"ל ד"ת מעות קונות אבל מהא דר"ל דכתובות הנ"ל וכן מהא דא' רב אשי בב"ב ד' קע"ג כנ"ל וכן בהא דב"מ ד' ס"ה בהעובדא דזבין ליה שלא באחריות דהוזכר שם רבי אשי וכדהובא לעיל ורב אשי הא ס"ל בע"ג ד' ע"א ובכורות ד' י"ג דמשיכה מה"ת וכסף אינו קונה ואפ"ה ס"ל דמהני חיוב בכסף ומוכח דלכ"ע קונה בכסף לחיוב מחדש. ואפשר לומר לפי מה דמסיק הש"ס בב"מ ד' מ"ו וקדושין ד' כ"ח דריש לקיש ס"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין א"כ לפ"ז י"ל דהאי הנאה דאמרו בש"ס כנ"ל זה נחשב כחליפין ואליבא דר"ל ור"ש דהא עיקר הטעם דהך הנאה לא ה"ל כחליפין כתב הקצה"ח בסי' ק"ץ משום דלא מקרי כלי. והא פירי איכא הנאה ג"כ ואפ"ה לא מהני אבל להנך דס"ל דפירי עבדי חליפין לא שייך כן ונדחה ראי' זו מהא דר"ל הנ"ל ועיין בב"ב ד' ק"ו דא' רב אשי בהאי הנאה דצייתי אהדדי כו' ובשארי דוכתי טובא מזה וקצרתי:

אכן לדינא דס"ל דפירי לא עבדי חליפין ואף שוה בשוה ס"ל לכמה פוסקים דלא מהני וכן בשכירות מטלטלי מצינו לכל הנך פוסקים דפליגי על הר"נ וס"ל דאינו קונה בכסף ואפ"ה ס"ל לכ"ע לכל הנך האי הנאה כו' דמצינו בש"ס פעמים רבות דמשום זה מועיל התחייבות ומוכח מזה דאף להסוברים דשכירות אינו נקנה בכסף מ"מ התחייבות מהני ע"י כסף ועיין בח"מ סי' ע"א גבי נאמנות בשעת הלואה וקצרתי בכ"ז:

וכיון דנתבאר דלא מצינו למי שיפלוג על הר"נ דס"ל דבכסף יכול לחייב א"ע בחיוב מחדש ועכ"פ לא גרע משטר דקיי"ל בסי' מ' דמהני וגם הא נתבאר דכסף עדיף משטר ואף בתנאי מהני התחייבות בכסף כמו שהוכחתי לעיל א"כ מה"ט מהני קבלת כסף בעת הלואה להתחייב על איזה חפץ לחבירו כדמוכח מהא דהבאתי לעיל דמעות הלואה או מעות מכירה דינם כקבלת כסף כנ"ל דמה לי אם מתחייב חיוב מחדש על מעות או על חיוב איזה חפץ דהא עיקר הטעם דחיוב הוא משום דמשעבד גופו לתת לחבירו וכיון דחזינן דשעבוד חל על גופו בחיוב לתת מעות כמו כן מועיל חיוב על גופו לתת איזה חפץ ולכן מהני בהתנה לתת מטבע וכמש"כ התוס' וש"פ א"כ מתורץ קושיית המח"א הנ"ל:

והא דהקשה המח"א מהא דב"מ דהכסף אינו קונה הזהב:

אינו קשה כלל משום די"ל באמת דאם היה אומר לשון חיוב בפירוש וודאי היה מועיל רק דהתם מיירי דלא אמר בפירוש בלשון חיוב שמחייב גופו לתת חטים או זהב. רק אמרו סתמא בלשון מכירה שנותן לו הכסף בעד שיתן לו חבירו את הזהב דבזה שפיר אמרינן דאינו מחויב ליתן לו הזהב משום דלא נקנה גוף הזהב עבור קבלת הכסף לידו משום דמעות אינן קונות משא"כ בנתן לחבירו זהב דאז ממילא נתחייב חבירו לתת מעות כפי שהתנה בין חדשים בין ישינים משום דבזה א"צ לומר בפירוש בלשון חיוב דממילא מתחייב גברא במשיכת החפץ לרשותו לסלק דמי המכירה לחבירו. דמיד שקנה את החפץ במשיכתו לרשותו ממילא נתחייב על דמיו אף דלא אמר בלשון חיוב בפירוש משא"כ במשיכת המעות לא נתחייב גברא ממילא לתת החפץ לחבירו משום דבזה צריך דיני קניה דהא לא הוציא מפיו לשון חיוב בפירוש וסתמא לא נתחייב כ"ז דלא אמר בלשון חיוב וכיון דמעות אינן קונות בדין מכירה לכן אינו מחויב לתת הזהב משום כיון דכוונתו היתה להקנות עבור הכסף את הזהב וכיון דמעות אינן קונות לכן פטור מליתן הזהב דהא לא נקנה לחבירו וגם בלשון חיוב לא אמר בפירוש משא"כ אם אמר בפירוש בלשון חיוב וודאי מועיל ג"כ על נתינת איזה חפץ כמו שהוכחתי לעיל דמה לי אם נתחייב לתת מעות או נתחייב על איזה מטלטלין:

והא דכתב המח"א שם להוכיח מן הר"ן בע"ג פ' השוכר את הפועל שכתב הר"ן שם דאם התנה ליתן חפץ עבור שכר הפועל דאינו מחוייב לתת לו החפץ. ג"כ אינו ראי' כלל דהא התם לא אמר בלשון חיוב בפירוש רק אמר אתן חפץ זה בשכרך והיתה כוונתו להקנות לחבירו בתורת קנין עבור שכירות המגיע לו את החפץ דאז שפיר אמר דלא קנה משום דהא לא עדיף מן נתן מעות על חפץ דלא קנה משא"כ באם אמר לשון חיוב אז וודאי מועיל לשון חיוב בפירוש ג"כ על מה שהתחייב א"ע לתת חפץ זה לחבירו ולכן בבע"ח שהתחייב א"ע לתת להמלוה איזה חפץ או מטבע פלונית או עדיות' או שורו אפותיקו דודאי מחויב ליתן זה לחבירו ואין מקום לקושיית המח"א הנ"ל ושפיר כתבו התוס' וש"פ דמיירי בהתנה לתת מעות ודי בזה כעת:

ענף ב:

ולפענ"ד נראה להוכיח כשיטת הרי"ף דאף בלא התנה ג"כ מחויב לתת מטבע היוצא באותה שעה מן הא דב"ב ד' קס"ו דההוא שטרא דהוי כתוב בו שית מאה וזוזא דשלח רב שרביא להסתפק דדלמא שית מאה פריטי וזוזא א"ל אביי דל פריטי דלא כתבו בשטרא דאסוכי מסכי להו כו' ופי' הרשב"ם דבמקום קצ"ב פרוטיות היו כותבים דינר והוא בשו"ע סי' מ"ב סעי' ט"ו וזה כמה שנים שנסתפקתי אם א' לוה מחבירו מטבע רוביל אם יכול הלוה לפרוע להמלוה במטבע אחרת שלא כאותן שלוה ממנו או דמחוייב לסלק לו באותן המטבעות בעצמן כפי שלוה ממנו וזה כמה שנים ששמעתי בזה אומרים להוכיח זה מהא דב"מ ד' ד' סלעים דינרין מלוה אומר חמש כו' אך ידוע שאין לבנות יסוד על דקדוקים כאלה ונלפענ"ד להוכיח זה מהך סוגיא דב"ב ד' קס"ו הנ"ל דאי נימא דמחויב לסלק באותן מטבעות כמו שלוה ממנו א"כ מאי קאמרי שם בגמ' דאסוכי מסכי להו דלמא לכן לא היה מצרף להפרוטות לעשותן לחשבון זהובים משום דאפשר דהמלוה חפץ יותר בפרוטות ולכן כתב בשטר שהלוהו פרוטות כדי שיחויב הלוה לסלק לו בפרוטות דהא הדין הוא שמחויב לסלק באותן המטבעות בעצמן כפי שלוה ממנו ואם היה כותב שלוה ממנו זהו' היה יכול לסלקו במטבעות זהו' ומכש"כ באתרא דסגי וחריפי פריטי טפי מכספא כדאי' בב"מ ד' מ"ד א"כ י"ל דלכן נכתב בשטר שלוה שית מאה וזוזא לפי דבאמת היה הלואה שלוה ממנו שית מאה פרוטות וזהוב א' והמלוה מקפיד שיסלק לו כאותן מטבעות שלוה ממנו לכן נכתב כן בשטרא בדקדוק אלא ע"כ מוכח מזה דאף דלוה ממנו מטבע אחרת עכ"ז יכול לסלקו במטבע אחרת דאף דבע"ח דינו בזוזי עכ"ז שם מטבע אחת היא וגבי פרעון לא מדקדקינן בזה משום דעכ"פ כל המטבעות נקראו בשם מעות ומוכח שפיר הך דינא מזה הסוגיא ועיין בסנה דרין ד' ל' גבי א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן די"ל לחד מ"ד דאין מצטרפין הואיל דבעיקר גוף העדות מתכחשי לכאורה משמע מזה דצריך לשלם באותה מטבע שלוה ממנו אך יש לדחות זה בפשיטות:

אך לפי שיטת התוס' והרא"ש והרמ"א שכתבו דאם לא התנה לשלם במעות יכול לסלקו אף במטבע שנפסל משום דדומה לסאה בסאה חטים והוזל דמשלם כזולא דהשתא כמו שכתבו שם וזה שייך דווקא אם לוה מטבע זהו' ונפסלו הזהו' ואז יכול לסלקו בזהו'. משא"כ אם לוה רוביל והזהו' נפסלו: דבזה ברור ופשוט דאינו יכול לסלקו במטבעות אחרות שנפסלו והוזלו דהא עיקר טעמא משום סאה בסאה והוזל א"כ אם לוה חטים והוזלו השעורים דוודאי אינו יכול לסלקו בשעורים כשהוזל דהא אותו המין שלוה ממנו לא הוזל וה"ה מטבעות מחולקים דהוי כמו שני מינים מחולקים כמש"כ התוס' בשבועות ד' מ' ד"ה בטוענו בדינר מטבעות וכמבואר בח"מ סי' פ"ח סעי' י"א דשני מטבעות מחולקים הוי שני מינים גבי מודה מין הטענה ע"ש וכיון דקיי"ל לדינא דמטבעות מחולקים הוי כשני מינים א"כ י"ל דלכן לא כתבו העדים בהשטר לצרף חשבון הפרוטות על דינרין משום חשש שמא יופסלו הזהו'. ואזי יהיה יכול לסלקו במטבע זהובים שנפסלו אם לא התנה לשלם במעות כשיטת התוס' ולכן כתבו העדים שלוה פרוטות דאזי צריך לשלם בפרוטות וחשו העדים שלא יצא קלקול מעדותם אם יארע סבה דיופסלו הזהובים יעברו על מדבר שקר תרחק ועיין בב"ב ד' צ"ד תוס' ד"ה הכי השתא כו'. ואף אם נימא דשינוי המטבעות ונפסלו המטבעות זהו מידי דלא שכיח עכ"ז הא אינם רשאים העדים לכתוב דבר שקר אם יוכל להיות איזה נפ"מ מן עדותן לאיזה ענין אף בחשש רחוק ואין לומר דהא גם עכשיו דכתיב שית מאה סתמא יהיה יכול הלוה מספק לסלק לו בשית מאה זוזי שנפסלו זה אינו דהא מטבע זהו' אף שנפסל הוא שוה יותר מפרוטה שלא נפסלה וגם הא יהיה צריך עכ"פ לסלק בשית מאה זוזי שנפסלו ולא בפחות וקצרתי בכ"ז פשוט] וע"כ מוכח כשיטת הרי"ף דאף אם לא התנה לשלם במעות ג"כ מחוייב לשלם במטבע היוצא באותה שעה ע"כ לא הוי נפ"מ כלל אם לוה פרוטות או זהו' וכיון דכל הראשונים סתמו בזה ומוכח דמיירי זה אף בלא התנה:

והא דתקשה דאכתי קשה גם לשיטת הרי"ף דהא עדיין הוי נפ"מ מן עדותן אם היו כותבין זהו' ונפסלו הזהובים דאם יש לו דרך למישן קיי"ל כשמואל דיכול לומר לך והוציאן במישן משא"כ אם לוה פרוטות אין יכול לסלקו במטבע זהו' אף דיש לו דרך להוציאו למישן בזה י"ל דבאמת כה"ג אף אם לוה פרוטות ג"כ יכול לסלקו במטבע זהובים שנפסלו אם יש לו דרך להוציאו למישן דהא סברת שמואל הוא דיכול לומר לך והוציאו במישן משום דאכתי שם מטבע עליו וגם יכול לחלל עליו מעשר שני כמבואר בב"ק שם וכיון דנתבאר דאף דלוה זהו' עכ"ז יכול לסלקו במטבע אחרת א"כ ה"ה בכה"ג דמטבע האחרת שמסלקו הוא יוצא במישן ויש לו דרך לדהתם: דגם אם לוה פרוטות יכול לסלקו בזהובים אם יש לו דרך למישן דהא אכתי שם מטבע עליו ולית לי' פסידא בזה. כן י"ל לכאורה בכ"ז ומוכח מכ"ז כשיטת הרי"ף והרמב"ם:

אך כיון דחזינן דשיטת הרמ"א סי' ע"ד דדוקא בהתנה לשלם במעות וכשיטת התוס' והרא"ש ועכ"ז סתמו בסי' מ"ב גבי הך עובדא דכתב שית מאה וזוזא ולא כתבו דזה מיירי דוקא בהתנה לשלם במעות בע"כ מוכח לומר דכיון דפסול מטבעות לא שכיחא כלל ע"כ אין להעדים לחוש כלל לזה או דלמא כוונת הגמ' הוא דאיבעי להו לכתוב בשטרא דלוה פרוטות דעולים לכך וכך זהובים ואז לא היה יוצא מהם שום תקלה כלל מעדותם. וידעתי מה דיש לדון בהא דב"ב הנ"ל דלא אמרינן דילמא שית מאה פריטי דזהו לפי דלא היה מנהגם לכתוב סך הפרוטות רק לכוללן לדינרין ע"כ לא מסתפקינן בזה משום דהוי כמו כל הטוען נגד המנהג דאינו נאמן אבל באמת שפיר כתבתי להוכיח כנ"ל משום דאם היה איזה נפ"מ במה שנכתב שהלוהו פרוטות א"כ לא שייך בזה לומר דהיה המנהג מכולם שלא לכתוב פריטי דהא יכול להיות דהמלוה הקפיד שיכתבו דוקא פרוטות לפי דרוצה יותר בפרוטות ובמקום דסגי וחריפי טפי מכספא כמבואר בב"מ ד' מ"ד ואף אם היה רק מיעוט שיקפידו בזה עכ"ז הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולכן שפיר כתבתי להוכיח דיכול לסלקו אף במטבע אחרת. והא דמצינו בח"מ סי' פ"ח סעיף י"א דשני מיני מטבעות מחולקים לא הוי הודאה מן מין הטענה היינו דוקא גבי הודאה במקצת אבל גבי דין דבע"ח בזוזי כיון דשם מטבע עליו שפיר יכול לסלקו אף במטבע אחרת:

ענף ג:

ובכתובות ד' ק"י אמרו שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דס"ל לרב נחמן זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרתא ל"ל ומקשה על ר"ש מהא דתנן במשנה שם וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמה ר"נ אליבא דר"ש שלוה זה לעשר וזה לחמש ורמב"ם אמר הכא ביתמי עסקינן כו' ומקשו התם ולוקמי דאית להו ליתמי זיבורית כו' אלמא דהש"ס היה מהדר אחר איזה נפ"מ בזה: א"כ תקשה דאמאי לא משנה דמיירי דא' לוה מחבירו סלעים והשני דינרין ואי נימא דמחויב לסלק באותן מטבעות שלוה מחבירו א"כ הא זה מחויב לסלק לחבירו דווקא סלעים. וזה שלוה דינרים מחויב לסלק מטבעות דינרין וע"כ מוכח כמש"כ לעיל דיכול לשלם לחבירו בסלעים אף בעבור הלואת זהו' ואין לדחות ולומר דאי מיירי המשנה בלוה מחבירו מטבעות אחרות כאותן שלוה חבירו ממנו א"כ לא שייך בזה לומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני די"ל דהיה רוצה ונצרך למטבעות זהו' ואלו היה תובע מחבירו היה יכול לסלקו בסלעים כמו אותן שלוה ממנו ובע"כ מוכח דהמשנה מיירי שהיה הלואת מטבעות שוים דז"א משום דמוכח מסתימת הגמ' והפוסקים דאמרו שם באתרי דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא לא פליגי דיכול לומר היה לך לעכובי בחובך. הא י"ל אם קיבל מטבעות סלעים מחבירו עבור דמי המכירה. והלואה היה זהו' דיכול לומר אלו הייתי מעכבן בחובי להסלעים היה יכול הלוה לומר דיתן לי בפרעון החוב מטבעות כאותן שלוה ממנו ולא סלעים והוא היה נצרך לסלעים ולכן הוכרח למכור השדה עבור הסלעים ומדלא מפלגי רק כתבו סתמא לחלק בין אתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ובין כתבי שטרא והדר יהבי זוזי לבד ובע"כ מוכח דמחמת זה אינו הכרח למכור שדהו דזה לא הוי אמתלא לתרץ להך דאלו הייתי חייב לך כו' ומכש"כ דזה לא הוי אמתלא על הוכחה דאלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני ולשעבד נפשו להיות עבד לוה כדמצינו בב"ב ד' נ"א א"כ שפיר הוכחתי דיכול לסלקו אף במטבע אחרת כנ"ל:

ולשיטת התוס' והרא"ש דס"ל בלא התנה לשלם במעות דיכול ליתן לו מטבעות שנפסלו א"כ אכתי תקשה דאמאי לא מתרץ הגמ' התם דהמשנה מיירי דא' לוה סלעים והשני לוה זה' ונפסלו הסלעים ומיירי בלא התנה ליתן מעות א"כ מאן דלוה זהובים חייב לשלם מטבע זהובים ואינו יכול לסלקו בסלעים שנפסלו משום דהני כשני מינים חטים ושעורים. ומאן דלוה סלעים יכול לסלקו בסלעים שנפסלו לשיטת התוס' ומוכח מזה דגם בלא התנה אינו יכול לסלקו בסלעים שנפסלו ושייך שפיר הפוכי מטרתא ל"ל ומוכח מזה לכאורה כשיטת הרי"ף:

אך עדיין יש להקשות ג"כ לשיטת הרי"ף דאמאי לא מתרץ הגמ' התם דמיירי דיש לו דרך להוציאם למישן ומוכח מזה כמש"כ לעיל דאף מי שלוה זהו' עכ"ז יכול לסלקו בסלעים שנפסלו אם יש לו דרך למישן משום דגם בזה קרינן זוזי יהב זוזי שקל כנ"ל אבל מ"מ קשה דהא הוי מצי הש"ס לתרץ דמיירי דמטבעות הלואה היה מטבע אחת כגון סלעים ואחר הלואה נפסלו ולאחד יש לו דרך להוציאם למישן ולחברו ליכא דרך למישן וא"כ המלוה דיש לו דרך למישן יכול הלוה שלו לסלקו בסלעים שנפסלו ולומר לו לך והוציאן במישן והמלוה דלית ליה דרך למישן מחויב הלוה שלו לסלק לו במטבע היוצא באותה שעה ואינו יכול לומר לו לך והוציאן במישן דהא לית לי' אורחא להתם וא"כ תקשה עדיין לשיטת הרי"ף ג"כ, ובפרט דהא בב"ק ד' צ"ז א' ר"נ מסתברא מילתי' דשמואל באית לי' אורחא למישן אלמא דר"נ ס"ל כשמואל דיכול לומר לך והוציאן במישן ובכתובות התם איתא דר"נ תי' אליבא דר"ש דלוה זה לעשר וזה לחמש א"כ תקשה דהא הוי מצי ר"ל לתרץ כן כפי שיטתי' דסובר כשמואל:

ועוד יש להקשות לפי מה דמבואר בסוף כחובות דאם כתב בשטר בבבל מגבהו ממעות בבל ואם כתב בו א"י מגבהו ממעות א"י א"כ קשה אמאי לא מתרץ הגמ' דמיירי דזה לוה מחבירו מעות בבל וזה לוה מחבירו מעות א"י דזה גובה וזה גובה אך בזה י"ל דאפשר דלא שייך בזה לומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני די"ל דדוקא בשני מיני מטבעות דשניהם הוי מעות א"י או מעות בבל בזה לא שייך לומר דלכן לוה ממנו כדי להשיג מטבע פלונית דזהו לא הוי אמתלא כלל משום דיכול לומר דהיה בידך להשתדל בעד מעות אלו להשיג להמין מטבע פלונית משא"כ במעות א"י ומעות בבל דיכול לומר דהייתי נצרך למעות בבל ולא יכולתי להשיג עבור מעות א"י למעות בבל אבל מה דהקשיתי דדילמא מיירי באית לחד אורחא למישן ולהשני לית לי' אורחא להתם תקשה עדיין:

ויש לומר בזה לפמש"כ הרמב"ן במלחמות בסוגיא דכתובות ד' ק"י דלכן לר"נ דס"ל זה גובה וזה גובה אינו קשה דלמה צריך למיתני פלוגתא דאדמון ורבנן שנית הא כבר תנא פלוגתתם גבי משנה דלעיל התם ותירץ דכוונת המשנה הוא לאשמעינן דבשלו הן שמין כו' והובא דבריו בש"ך סי' פ"ה ע"ש ולכן לפ"ז י"ל דלכן לא רצה הגמ' לתרץ בהנך גווני כגון דזה לוה מעות קפוטקיא והב' לוה מעות א"י דזהו מילתא יתירתא ומאי קמ"ל דהא זה תלינן לקמן במשנה גבי נשא אשה בא"י דלמאן דס"ל כתובה דאורייתא אזלינן בתר המקום שנשתעבד וממילא ידעינן דמי שלוה מעות בבל מחויב לשלם מעות בבל א"כ מאי קמ"ל התנא פשיטא וכן מה שהקשיתי לשיטת התוס' דהוי לי' להגמ' לתרץ דמיירי דזה לוה סלעים והב' לוה זהו' ונפסלו הסלעים ג"כ י"ל דזהו מלתא יתירתא דזה הוי פשיטא להגמ' ותקשה עדיין מאי קמ"ל המשנה וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל וכה"ג כתב הש"ך בסי' ס"ה ס"ק נ"ט ע"ש אך מה דהקשיתי דה"ל לתרץ דמיירי דיש לא' דרך להוציאו במישן ולהב' לית לי' דרך קשה עדיין דא"ל גם בזה פשיטא דהא כיון דרב פליג בזה על שמואל וס"ל דמחויב לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה א"כ אשמעינן התנא אליבי' דר"ש דהדין כשמואל דיכול לומר לך והוציאן במישן ובמה דפליגי אמוראי לא שייך לומר פשיטא וכמש"כ התוס' בגיטין ד' ע"ב ע"ב ד"ה אר"ה כו' דכתבו להקשות דאמאי פריך פשיטא כיון דר"ה ס"ל אם עמד אינו חוזר וכ"כ בכמה דוכתי וה"ה בזה וי"ל דהש"ס דכתובות שם רצה לתרץ לשיטת ר"ש דיהא א"ש גם לשיטת רב דס"ל דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואינו יכול לומר לו לך והוציאם במישן דאל"כ תקשה עדיין מן רב דס"ל כן א"כ יהא מוכח אליבי' דרב דבשלו הן שמין ורוצה הש"ס לתרץ דברי ר"ש דיהא אתי ככ"ע כן י"ל בזה ויש להאריך הרבה בכ"ז:

שוב ראיתי דיש לדון במה שכתבתי לעיל דיכול הלוה לפרוע אף במטבעות אחרים שלא מאותו מין מטבע שהלוהו דאכתי י"ל בהלוהו מטבעות כסף דאינו יכול לסלק לו במטבע נחושת דהא מבואר בב"מ ד' מ"ד הנחושת קונה הכסף והכסף אינו קונה הנחושת משום דנחושת הוי פירא גבי כסף אף באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא וכן קיי"ל בסי' ר"ג וכיון דעיקר הטעם דבע"ח דינו במעות משום דמעות יהיב ומעות שקיל כמבואר בב"ב ד' קכ"ד וב"ק ד' מ"ג ברש"י ועיין בתוס' שם ובפרט לפמש"כ הנתיבות בסי' ק"ז ס"ק ד' דבע"ח דדינו במעות זהו מה"ת ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז י"ל אם הלוהו מטבע כסף דאינו יכול לסלקו במטבע נחושת כיון דנחושת הוי פירא גבי כסף ע"כ לא קרינן בזה מעות יהיב מעות שקיל דהא בנחושת שמסלק לו הוי זה כמו פירא גבי מטבע כסף דהלוהו והוי דינו כמו מטלטלי דאינו יכול לסלק לו בהו לפי דבעינן מעות שיהיה כמו אותו המין שהלוהו וכיון דנחושת הוי פירא גבי כסף ע"כ לכאורה הדין נותן דאינו יכול לסלקו בנחושת אם הלוהו כסף רק בהלוהו מטבע נחושת יכול לסלקו במטבע כסף דהא כסף הוי מטבע גבי נחושת. וכן יש לדון בהלוהו מטבע כסף דאינו יכול לסלק לו במטבע זהב מה"ט דהא הזהב קונה הכסף והכסף אינו קונה הזהב כמבואר בב"מ ובסי' ר"ג וכן יש לדון בהא דשבועות ד' מ"ם בתוס' ד"ה בטוענו בדינר מטבעות כו' שהוכיחו מהא דשתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה דאין זה הודאה מין הטענה די"ל דדוקא בכסף ונחושת הוי הודאה שלא ממין הטענה משום דפרוטה נחושת הוי בשם פירא גבי כסף. וכן י"ל במה דמבואר בירושלמי שבועות פ"ו ה"ג בטוענו דינרי זהב והודה לו דינר כסף דאין זה הודאה מין הטענה משום דכסף הוי בשם מטבע גבי זהב דהוי פירא ולכן הוי כמו שני מינים חלוקים ועדיין יש לדון דמטבע זהב הוי שפיר הודאה מין הטענה אם טענו מטבע זהב מן מטבע אחרת אך באמת ז"א כמבואר ברא"ש שבועות פ"ו סי' ה' דמסיק שם דאף בתובעו דינר זהב והודה לו חצי דינר זהב דלא הוי זה הודאה מין הטענה וכן מבואר בסי' פ"ח סעי' י"א ובטור שם אכן י"ל דדוקא גבי הודאה מין הטענה אמרו כן אבל גבי בע"ק דדינו במעות שפיר יש לכאורה לדון כמש"כ ולפ"ז אף לפמש"כ לעיל בענף בי"ת להוכיח מהא דב"ב ד' קס"ו דיכול לסלק לו במטבע אחרת. עכ"ז אכתי יש לדון דמהתם אינו מוכח רק בהלוהו פרוטות נחושת דיכול לסלקו במטבע כסף אבל בהלוהו כסף יש להסתפק דאינו יכול לסלקו במטבע נחושת ועיין בתה"ד בפסקיו סי' נ"ד וביו"ד סי' קס"ב ש"ך ס"ק ד"ן:

אבל מן ראייתי דלעיל מן כתובות ד' ק"י שפיר יש להוכיח מזה דבכל גווני יכול לסלקו במין מטבע אחרת ואף בהלוהו כסף יכול לסלקו בנחושת וכן מוכח ממה שאמרו שם בב"ב גבי מעות יש לו וגבי קרקע אין לו דבגבי מעות אף דלא הוי כאותן המין שהלוהו ג"כ יש לו וזהו ג"כ מה"ט וכן ברור לדינא ועיין בחידושי לעיל לסי' נ"ז רק דשא"ה במעות דיוצא ע"י הדחק דיש בו מקום להקפיד אבל במעות היוצא שאני וכמבואר בב"מ ד' נ"ב האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה והני מילי הוא דסגי להו: ד ועכשיו נחזור לנ"ד שקצב התחייבות מכירת כל טאפ יי"ש במקח ארבעה זהו' דיש לדון בזה לפי שיטת התוס' והרא"ש שכתבו דבעי דוקא התנה לשלם במעות א"כ בנ"ד לא מקרי זה התנה משום דהא דוקא התנה לשלם במעות דהוי יתור לשון אמרינן דכוונתו היתה לשלם במטבע היוצא משא"כ במכירת יי"ש דהוכרח לקצוב המקח כדי שנדע המקח קצבה מכל טאפ ובמוכר פרקמטיא שכתבו ג"כ דבהתנה לשלם מעות דחייב לשלם במטבע היוצא הוי ג"כ יתור לשון דאין לומר דהתנאי היה כדי לשלם במעות ולא במטלטלין משום דגם בלא תנאי ע"ז מבואר בח"מ סי' ק"א במוכר סחורה דחייב לשלם במעות אם יש לו משום דאומדנא הוא לשלם במעות וגם עדיף מבע"ח כמבואר שם. ולכן אף במוכר פרקמטיא הוי ג"כ יתור לשון ולכן חייב לשלם במטבע היוצא משא"כ בנ"ד דלא הוי יתור לשון דהא הוכרח לקצוב המקח מכל טאפ א"כ לפ"ז יכול לשלם לו בהבילעטין אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלא בעי התנה ובכל גווני מחויב לשלם במטבע היוצא א"כ אף בנ"ד מחויב לשלם במטבע היוצא והרמ"א סתם בח"מ סי' ע"ד דבעי דוקא התנה אך י"ל דוקא היכא שהלוה מוחזק ומן הסתם הוי הלוה מוחזק בזה סתם הרמ"א דאין להוציא מן הלוה משום דבעי התנה. ומשא"כ בנ"ד דרוצים להוציא מן המוכר ולכופו שיתן במטבע שהוזל בזה י"ל דהמוכר הוא המוחזק ויכול לומר קים לי כשיטת הרי"ף והרמב"ם דלא בעי התנה ובפרט במוכר סחורה דס"ל להרבה פוסקים לחלק בין הלואה למוכר פרקמטיא וכעין זה כתב הש"ך סי' פ"ז ס"ק למ"ד גבי הא דסוגיא דעלמא שלא להפך שבועות המשנה דנשבעין ונוטלין די"ל דזהו משום שאין יכולין להוציא מספק אבל היכא דהמלוה מוחזק מהני תפיסתו ע"ש וה"ה בזה י"ל דהרמ"א דסתם דבעי התנה היינו כדי שלא להוציא מן הלוה אבל היכא דהבע"ד הוא מוחזק יכול לומר קים לי כהראשונים דלא בעי התנה ובכל גווני מחויב לשלם מטבע היוצא ולא מטבע שהוזל א"כ בנ"ד שהמוכר מוחזק יכול לומר קים לי דלא בעי התנה: אך יש לדון בזה לפמש"כ הנתיבות והחוות דעת ביו"ד סי' קס"ה דדוקא בנפסל המטבע לגמרי בזה חייב לשלם מטבע היוצא משא"כ אם הוזל המטבע דבזה אף דהתנה לשלם מעות הרי זה דומה לסאה בסאה ויכול לשלם לו במטבע שהוזל. א"כ בנ"ד שהמטבע בילעטין לא נפסל רק הוזל י"ל דלכל השיטות יכול לשלם לו בהם דאף בהתנה לשלם מעות מ"מ בהוזל יכול לשלם לו בהם כמש"כ הנתיבות הנ"ל:

אך באמת יש לעיין על הך דינא שכתב הנתיבות הנ"ל מהא שכתב השלטי גבורים בב"ב פ' י' גבי עובדא דהיה כתוב בי' שית מאה וזוזא דב"ב ד' קס"ז דבהתנה לשלם במטבע היוצא דאף דאית לי' אורחא למישן חייב לשלם במטבע היוצא משום דאל"כ למה ליה להתנות לשלם לו במטבע היוצא ע"ש. ולהנתיבות הנ"ל י"ל דלכן התנה לשלם במטבע היוצא כדי שיחויב לשלם מטבע היוצא אף בהוזל ולא נפסל מטבע ראשונה. ומנלן לחייבו לשלם במטבע היוצא אף באית לי' אורחא להתם דהא י"ל דכיון דיש לו אורחא למישן ממילא לא הוזל לגבי' כלל ונקרא עדיין מטבע היוצא בהוצאה לגבי' ומנלן להש"ג להוכיח מן היתור לשון לכופו לשלם במטבע היוצא פה אף דיש לו דרך למישן ודלמא היתה כוונתו בהיתור לשון לשלם במטבע היוצא אם יוזל המטבע ומוכח מהש"ג כהמר"מ אלשיך דהובא בחוו"ד שם דס"ל דהוזל דומה לנפסל דמחויב לשלם במטבע היוצא אך אפשר לומר עדיין דאי נימא דיתור לשונו היה לשלם במטבע היוצא אף בהוזל א"כ מה"ט אף באית ליה אורחא להתם ג"כ שייך כן דהא הוזל קצת כיון דכאן אינו יוצא בהוצאה רק במק"א:

ולעיל כתבתי להעיר בהא דב"ב ד' קס"ז בהאי שטרא דהוי כתוב שית מאה וזוזא כו' דא"כ אסוכי מסכי להו דמבואר התם דמותרין העדים לצרף חשבון הפרוטות על דינרים ולכתוב בלשון דינרים והקשיתי לשי' התוס' דהא יהיה נפ"מ מעדותם אם יפסלו הזהובים ואיך יכתבו עדות שקר וכמבואר כה"ג בסי' מ"ג סעיף כ"א דאם המטבע משתנה ממקום המסירה למקום הכתיבה לא יכתבו אלא שם מקום שמסרו הדברים שם ע"ש. ובאמת י"ל לשיטת התוס' דמיירי התם בהתנה כו' דאז חייב לשלם במטבע היוצא אכן לפמש"כ החוו"ד והנתיבות דבהוזל יכול לסלק במטבע שהוזל אף בהתנה כו' א"כ תקשה עדיין דאיך קאמרי דאסוכי מסכי להו הא יכול לצאת תקלה מעדותם לענין אם יוזלו הזהובים דיכול לסלק לו בהם. משא"כ אם נכתב פרוטות לא יהיה יכול לסלקו בדינרים שהוזלו ומוכח מזה לכאורה כהמהר"ם אלשיך הנ"ל. אכן לפמש"ר לעיל דכוונת הגמ' דהי' להם לכתוב דלוה פרוטות דהיו עולים לכך וכך דינרים ע"כ אין להוכיח לנ"ד מהתם או אפשר כמש"כ לעיל דכיון דפסול וזול המטבע לא שכיח כ"כ ע"כ ליכא להו למיחש בזה:

ולכאורה יש להעיר בהא דכתובות ד' ק"י דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז דאר"נ זה גובה וזה גובה ור"ש או' הפוכי מטרתא ל"ל ומוקי הש"ס לפלוגתתם אי בשלו הן שמין הא ה"מ הש"ס לאוקמי פלוגתתם בלוה זה מטבע אחרת והב' מטבע אחרת ונפסל מטבע א' ויש לו דרך למישן. דר"נ דס"ל בב"ק ד' צ"ז שם כשמואל דאמר מסתברא הא דשמואל כו' וע"כ ס"ל זה גובה כו' משום דנפ"מ מן גבייתם של כאו"א ור"ש ס"ל כרב דאמר שם נותן לו מטבע היוצא וע"כ אין נפ"מ בגביות כ"א ולכן אמר הפוכי מטרתא אך אפשר לומר דכיון דמצינו בב"ק דאר"נ מסתברא מלתא דשמואל כו' וכבר פליגי בזה רב ושמואל א"כ לא ה"ל לרב נחמן ור"ש לפלוג בכתובות בזה בסתמא מעצמם וכן יש לדון בזה עוד לפמש"כ לעיל וקצרתי:

ה אכן אף לפי שיטת החו"ד הנ"ל עכ"ז נראה בנ"ד דחייב לשלם במטבעות היוצאות בשופי דהא חזינן שיטת רש"י וכמה ראשונים דס"ל במוכר פרקמטיא דחייב לשלם במטבע היוצא וחילקו דשאני הלואה דבעינן דוקא התנה והטעם משום דבהלואה בלא התנה יכול ליתן מטבע שנפסל דדומה לסאה בסאה והוזל כמש"כ התוס' משא"כ בפרקמטיא אף דקצב מקח הפרקמטיא לכל מדה א' רו"כ עכ"ז כיון דלא הי' הלואת רו"כ רק היה סחורה א"כ בזה לא שייך לומר דהוי כסאה בסאה והוזל דהא באמת נתן לו מין אחר ולא מטבעות רק היתה קצבת המכירה למעות כך וכך א"כ זה לא הוי כמו סאה בסאה לכן מחוייב לשלם שיווי הפרקמטיא כפי שהם שוין באותו הזמן א"כ לפ"ז השיטה אף דהיה הקצבה של פרקמטיא למטבע רו"כ ונפסל הרו"כ לאח"ז עכ"ז חייב לשלם שיווי הסחורה כאותו הזמן שמשך לרשותו דהא אין לחלק בין הוזל לנפסל המטבע דהא גם בנפסל שמטבע הדין בהלואה שיכול לסלק במטבע שנפסל משום דהוי כסאה בסאה והוזל רק התנה שאני משום יתור לשון או אפשר שמטבע שנפסל לאו שמו מטבע ומעות כמש"כ התוס' והרא"ש שם. ועכ"ז במוכר פרקמטיא מחויב לסלק מטבע היוצא משום דסחורה אינו דומה לסאה בסאה והוזל. א"כ ה"ה בהוזל המטבע ג"כ חייב לשלם במטבע היוצא דזה אינו דומה לסאה בסאה ועיקר הטעם של החוו"ד הוי משום שזה דומה לסאה בסאה והוזל כמבואר בנתיבות וחוו"ד ע"ש ויכול המוכר שהוא מוחזק לומר קים לי כשיטת הראשונים דס"ל דמוכר סחורה אינו דומה לסאה בסאה והוזל וחייב לשלם שוויים מה שהיו שוים בעת המכירה והשמ"ק בב"ק ד' צ"ז כתב בשם חכמי הצרפתים דפרשו דוקא כשמכר פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכרה במטבע היוצא עכשיו. הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו שהרי אומר לו אלו הי' בידך נפסל בידך ג"כ כו' עכ"ל א"כ זה הטעם שייך ג"כ בנ"ד כנ"ל:

ועוד אף לשיטת הפוסקים דס"ל דגם מוכר פרקמטיא בעי דוקא התנה היינו דוקא בקצב הסחורה בעד סך כך וכך מטבעות היינו במאה רוביל ואח"ז נפסלו או הוזלו הרוביל הישנים דבזה שפיר ס"ל להרבה ראשונים דיכול לסלק במטבע שהוזלו דכיון דקצב בס"ה לנ"ח מאה רוביל הוי כמו דלוה רוביל והוזלו דדומה לסאה בסאה והוזל משא"כ בקצב הס"ה לזהובים שיתן לו בעד הסחורה כך וכך זהובים והזהובים לא נפסלו והוזלו כלל רק מטבע אחרת כגון הרוביל הוזלו בזה כ"ע מודו דאינו יכול לשלם לו במטבע רוביל משום דבזה הסברא פשיטא דזה אינו דומה לסאה בסאה והוזלו משום דאם אתה הולך בתר הסחורה א"כ הא הסחורה והמטבע רוביל הוי שני מינים. ודומה להלואת חטים והוזלו השעורים דוודאי אינו יכול לסלקו בשעורים שהוזלו כעת על מקח הראשון שהי' שוה בעת הלוואת חטים וה"ה תשלום מטבעות בעד סחורה ואם אתה הולך בתר המטבע שקצב את החוב בעד הסחורה הא גם בזה הוי שני מינים. דהא קצב החוב לזהובים ומה בכך דהמטבע רוביל הוזלו כיון דהזהובים לא הוזלו א"כ הא כבר נתבאר דשני מטבעות מחולקים הוי שני מינים כמבואר בסי' פ"ח וזה ברור ופשוט דאה לוה זהו' ואח"ז הוזלו מטבע רוביל דוודאי אינו יכול לסלקו במטבעות רוביל משום דהוי כמו חיטין ושעורים ואף דכבר כתבתי דאף דלוה זהו' יכול לסלקו במטבעות רוביל היינו דוקא בלא הוזלו דעיקר הטעם דמחויב לסלק לבע"ח במעות משום דזוזי יהב וזוזי שקל א"כ זה הטעם שייך גם במטבעות מחולקים דעכ"פ שם זוזי עליהם והיינו דווקא באם השיווי הוא שוה כמו מטבעות שלוה משא"כ בהוזלו דעיקר הטעם הוי משום סאה בסאה והוזל א"כ הא זה לא שייך רק במין אחד ולא בשני מינים וה"ה בקצב החוב לזהובים דהוי שני מינים דבין דניזיל בתר גוף הסחורה או בתר סך המטבע שקצב החוב ג"כ הוי שני מינים ובזה גם החוו"ד מודה דאינו יכול לסלקו במטבע שהוזלו דהא זה לא הוי כמו סאה בסאה וזה פשוט:

ולפ"ז נראה דבנ"ד כ"ע מודו דאינו יכול לסלקו במטבע בילעטין דאף לשיטת הסוברים דבעי דווקא התנה הא כתבו הטעם משום דהוי כמו סאה בסאה והוזל א"כ הא בנ"ד דקצב סך כל טא"פ במקח ארבעה זהו' א"כ בין אם נלך בתר גוף הסחורה או בתר מטבעות זהובים הוי שני מינים ובפרט מטבע בילעטין גבי זהו' דזה הוא מנייר וזה הוי של כסף וכיון דבזה לא שייך סברת התוס' שכתבו דדומה לסאה בסאה והוזל וודאי דאין יכול לסלקו במטבעות של בילעטין שהוזלו וכ"ע מודו דנ"ד לא בעי התנה דהא דכתבו דבעי התנה היינו בקצב הסחורה לחשבון רוביל ואח"ז הוזלו הרוביל. משא"כ בקצב החוב לחשבון זהובים דכ"ע מודו דאינו יכול לסלקו במטבעות רוביל שהוזלו וזה פשוט:

ועוד דהא כיון דקצב והותנה דבעד כל טא"פ יי"ש המקח ד' זהובים א"כ אף שהלוקח רוצה לקנות כמה טא"פ יי"ש:

עכ"ז כל טא"פ בפ"ע הוי מכירה בפ"ע וכדאיתא בב"ב ד' פ"ו ע"ב גבי סאה בסלע דראשון ראשון קנה שכתב הרשב"ם שם דכל סאה הוי מכירה בפ"ע וכן מצינו בע"ג ד' ס"ה גבי העבר לי חביות חביות בפרוטה דהוי כל חביות שכירות בפ"ע ע"ש. א"כ אם בא הלוקח לקבל היי"ש מן המוכר יכול המוכר לומר סלק לי בעד כל טא"פ וטא"פ בפ"ע כיון דכל טא"פ הוי מכירה בפ"ע ובעד כל טא"פ צריך ליתן הלוקח ד' זהובים כמו שקצב המקח וכיון דאינו נותן הלוקח רק מטבע רוביל בבילעטין א"כ יכול המוכר לומר אין אני חפץ להחזיר המותר מן עודף הרו"כ על הד' זהובים ואף דיש להמוכר מטבעות קטנות ליתן המותר. עכ"ז יכול לומר אין אני חפץ ליתן מכיסי הנ"ח לחשבון הרוביל וכן מצינו בח"מ סי' ק"ג סעיף ה' דאם הלוה אומר טול השדה שאין מגיע להמלוה בחובו בשלימות ואומר להמלוה תן לי מעות הנ"ח לתשלום דמי מחיר השדה יכול המלוה לומר אין אני חפץ ליתן מעות מכיסי ודוקא אם המטבע לא הוזלו כלל אזי יכול לומר הלוה ולכוף להמלוה שיתן לו הנ"ח בחזרה משום דהא אין פסידא להמלוה כלל דהא יכול להחליפו אצל אחרים בקל משא"כ היכא שיהי' להמלוה או להמוכר פסידא מכיסו וודאי אין כופין להמוכר בזה דהא אם יתן המטבע לאחר יפסיד מכיסו ע"כ בוודאי אינו מחויב המוכר ליתן לו הנ"ח מכיסו ויכול המוכר לומר קיים תנאך ליתן לי בעד כל טא"פ ד' זהו' וכעין זה יש לדון בב"ק דף ל"ז גבי עובדא דחנן בישא ע"ש ועיין ברשב"א שם:

וגם היכא דהמעות אינם יוצאין רק ע"י הדחק מבואר בב"ב ד' ל"ב ובח"מ סי' נ"ז דאינו מחויב המלוה לקבלם ולא מבעיא בחוב הלואה ואף בחוב שלא היה דרך הלואה ג"כ מבואר בקדושין ד' ח' ובאה"ע סי' כ"ט סעי' ז' וב"ש ס"ק כ' דאינו מחוייב לקבלו וכש"כ לפי מה דמבואר בסי' ר"ג סעי' ח' ברמ"א שם דמעות הרעות שאינן יוצאין בהוצאה להדיא נקראו מטלטלין וכן נראה עיקר עכ"ל ע"ש ועפ"ז יש לדין בהא דסי' רכ"ז סעי' י"ז וקצרתי וכיון דבע"ח דינו בזוזי וודאי אינו מחויב לקבלן והא דב"ק ד' ל"ז גבי הא דחנן בישא ה"ל זוזא מכא כו' תקע ליה אחרינא ויהב ניהלי' י"ל דהי' מתרצה בכך ועיין ברשב"א שם מה שהעיר בזה ואכמ"ל ועיין לעיל בחידושי לסי' נ"ז ולפ"ז נדחה כל מה שהאריך כת"ר להוכיח דבנ"ד יכול לסלקו במטבע בילעטין אף במדינה שהוזלו ובאמת אינו כן ולכן הארכתי בדברים פשוטים בזה ועיקר כוונתי בכ"ז לברר דיותר נוטה שיטת הרי"ף והרמב"ם דלא בעי התנה וכמו שהוכיח המח"א רק לא מטעמי' כנ"ל אלא כמש"כ דסוגיא דב"ב ד' קס"ז וכתובות ד' ק"י נוטה יותר כשיטת הרי"ף והרמב"ם כנ"ל: וע"כ בתפס המלוה יכול לומר קים לי דאף בלא התנה אינו יכול לכופו לקבל מטבע שנפסל ואף דמטבע שהוזל כתב החוו"ד דאין הדין כן עכ"ז בנ"ד גם החוו"ד מודה כנ"ל:

ענף ו:

ועתה נשוב לעיין במה שהעיר כת"ר בנ"ד לומר לך והוציאן במישן כיון דיש מדינות חלוקות דלא הוזל שם המטבע של רוביל בילעטין כלל א"כ אם יש להמוכר דרך להוליכן שם. ע"כ אפשר דעדיין יכול הלוקח לומר לך והוציאן לאותן מדינות וכן הדעת נוטה דהא חזינן דכה"ג מחללין מעות מע"ש על מעות של ירושלים והן בבבל משום דסופו למיסק להתם כמבואר בב"ק ד' צ"ז והגמ' מדמה זה שם להיכא דאית ליה אורחא למישן ומבואר שם דהיכא דיש לו אורחא להתם ע"כ הוי שם מטבע עליו א"כ ה"ה בנ"ד אם יש להמוכר דרך לאותן מדינות להעלות שם הבילעטין דנראה דכה"ג יכול לסלקו אף כאן במטבע בילעטין דיכול לומר לך והוציאן שם וכן כתבתי לעיל להוכיח דהיכא דלוה מטבעות אחרות ומטבע אחרת נפסל ויש להמלוה דרך להוציאן למישן דיכול לסלקו במטבע אחרת דכיון דיש לו דרך להתם א"כ גם בזה שייך זוזי יהב וזוזי שקל כנ"ל אך בעיקר הדין שאמרו לך והוציאן במישן יש להעיר דהא גבי שומת מטלטלין לבע"ח מבואר בח"מ סי' ק"ג וסי' ק"ט דאינן נישומין רק כפי שוויים של אותו המקום ולא כפי מה שהם שווים במקום אחר ולא מחלקינן ביש להמלוה דרך לאותו המקום ששווים שם הסחורה ביותר ועיין בסי' ק"א סעי' ט' בט"ז מה שהביא לתשובת הרא"ש שם] והוציאו כן מהא דערכין ד' כ"ד דאמרו שם גבי מרגלית דאם מעלין אותה לכרך משובחת אפ"ה אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכ"כ הבית שמואל באה"ע סי' ל"א ס"ק ו' גבי קדושי אשה בפרוטה דאם הוא פחות מש"פ בכאן אך יש להאשה דרך למק"א דשם הוא ש"פ אפ"ה אינה מקודשת מה"ת משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומה שהקשה הב"ש שם מן סוגיא דקדושין ד' נ"ג גבי המקדש במע"ש שכתבו התוס' שם לחד פירושא דהקדושין חלין מיד באותו המקום שמקדש אע"ג דשם אינו ש"פ אפ"ה כיון שש"פ בירושלים מקודשת וקשה הא אין להקדש אלא מקומו ושעתו כו' ונשאר הב"ש בצ"ע ובאמת כבר הקדימו הריטב"א בקדושין שם והקשה כן אך הריטב"א כתב שם לפרש להא דמבואר בירושלמי שם דמקדשין בפרוטה של מ"ש דמיירי ביש בו שיווי פרוטה להיות מוכר כאן שאיש אחר יקחנו שיתן פרוטה בעדו להעלותו לאוכלו בירושלים לפי דמיירי דיש בו שיווי פרוטות הרבה והוי בר דמים על פרוטה אבל באין בו שיווי פרוטה רק בצמצום בזה אינה מקודשת משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכ"כ המהרש"א בשם התוספות ישנים שם בקדושין ע"כ אין מקום לקושיית הב"ש הנ"ל:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה