אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן עג

סימן עב

א (סעיף ד') אם היה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע ישבע המלוה היסת כו' והש"ך ס"ק יו"ד הקשה דהא במלוה על המשכון חייב שבועה בנק"ח כו':

ולענ"ד נראה דשפיר פסקו דאינו חייב רק היסת במלוה על המשכון דהא במה שמחולקים אם לא קבע לו זמן כלל או שהיום סוף זמן שקבע לו והלוה טוען כי קבע לו זמן על זמן המאוחר א"כ לפי דברי הלוה הוי זה כמו טענת מחילה דקיי"ל דהוי טענה גרוע ואינו נאמן רק ע"י מיגו וה"ה בטענת הלוה דהרויח לו זמן דהוי זה כמו טענת מחילה דמה לי אם טוען מחלת לי עיקר החוב או דמחל לו הזמן דכל זה הוי טענה גרוע דהא אין שיעור לזה וכל מחילה בשווי פרוטה הוי טענה גרוע וע"כ א"צ המלוה לישבע בנק"ח כשטוען דלא הרויח לו הזמן כלל דזהו כמו דטען דלא מחל כלל מעולם והוי טענתו טענה מעולה ביותר מן טענת הלוה ולא שייך להאמין להלוה במיגו דאי הוי כפר לי' עיקר החוב דהיה חייב המלוה שבועה בנק"ח דזה אינו דהא מיגו לחיובי שבועה לא אמרינן כמש"כ הב"ש סי' צ"ו ס"ק ח' וכדמוכח בח"מ סי' פ"ב דבשטר אם טוען טענה שאין השטר עומד לכך פטור המלוה משבועה ולא אמרינן דיהיה מהימן במיגו דהוי טען השבע לי על פרעון: ולכן העיקר כמש"כ המחבר דא"צ המלוה לישבע בנק"ח בטוען כי לא קבע זמן כלל ה וכש"כ לשיטת הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק פ"ז דס"ל דעיקר שבועה בנק"ח אינו רק במחולקים בעיקר הלוואה ואף לפי שיטת הש"ך שם ס"ק קכ"א דחולק על הסמ"ע שם מ"מ י"ל דבנ"ד דהוי כמו טענת מחילה ודמצינו בכמה דוכתי דאינו נאמן ע"פ טענת עצמו וע"כ העיקר לדינא כמש"כ המחבר דאף במלוה על המשכון א"צ לשבע בנק"ח רק סגי בהיסת:

ולכאורה יש להקשות בעיקר דבריהם דבשטר או משכון נאמן המלוה על הזמן דהא במכות ד' ג' אמרו מעידין אנו בפלוני שחייב ע"מ ליתן עד ל' יום כו' ומוקי הש"ס התם במלוה על המשכון ומוסר שטרותיו אלמא דאם נמצאו זוממין אינו נאמן המלוה על הזמ"פ אף דיש לו משכון או שטר אך באמת אינו קשה דהא י"ל דמשכחת לי' באופן דטען המלוה שמא והלוה אומר ברי על הזמ"פ דלא מהני בזה מעלת שטר ומשכון כמבואר בסי' נ"ט ובסי' ע"ב סעיף כ"ד וע"כ בנמצאו זוממין אינו גובה ע"פ טענת ספק וכן י"ל דמיירי בהיה המשכון מדברים העשוים להשאיל ויש לנו עדי ראה דאינו נאמן המלוה כ"ז דאין לו עדים או הגדאת הלוה כיון דאין לו מיגו דלוקח והחזרתי ונאנסו וכן י"ל דהא דמוסר שטרותיו דשם מיירי בנמצא מחק בזמן שכתוב בו דכה"ג גרע משום דהא נולד לנו ריעותא בהזמן ועיין בסי' מ"ד וקצרתי וכש"כ להסוברים גבי שמיטה דאף מה שיתר על המשכון אינו משמט כמבואר בסי' ס"ז סעיף י"ב בוודאי א"ש בפשיטות הא דמכות במלוה על המשכון די"ל דמיירי בכה"ג שוב מצאתי באו"ת סי' ס"ז ס"ק י"ג שהעיר בזה ג"כ וכן י"ל דהך דמלוה על המשכון דמכות מיירי דאחר דעבר השמיטה החזיר המלוה המשכון להלוה והלוה מודה דהיה להמלוה משכון בעת השמיטה. (ב) (שם סעיף ה') ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב כו' בש"ך ס"ק ט"ו כתב הב"ח דב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו כו' והאו"ת כתב דזהו דוקא בקרקע אבל לא במטלטלי אכן לעיל בחידושיי לסי' ל"ט ענף ח' בסי' ב' בש"ד העליתי דאין לחלק בזה בין קרקעי למטלטלי ושפיר סתמו הש"ך והב"ח בזה:

ג (שם סעיף ז") הבש הנשבע לפרוע ביום פ' ואירע אותו יום בשבת כו' צריך ליתן באותו יום משכון כו':

ועיין בש"ך ס"ק כ"א וס"ק כ"ב ובמג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ז והשער המלך הל' שבת פ' כ"ג הל' י"ד העיר בזה דמ"ש ממה דקיי"ל דאסור לפדות בנו בשבת הא זהו בכלל חפצי שמים דזמנו קבוע ע"ש:

ולענ"ד יש לחלק לפמש"כ הקצה"ח והנתיבות בסי' רמ"ג סוף ס"ק ד' לחלק בין פרעון דב"ח דאף בע"כ חשוב לפרעון אבל במתנות כהונה בעינן דרך נתינה ואינו יוצא בנתינה בע"כ ע"ש ועיין בשער המלך מזה בהל' אישות וכן מצינו בכ"ד גבי מצות מתנות כהונה דבעינן שיקנהו הכהן ע"פ דרכי ההקנאה וכמבואר בב"מ ד' י"א וקדושין דף כ"ו ולפ"ז י"ל דהא דהתירו הכא ליתן משכון בשבת דזהו דהא אין אנו צריכין לדעת המלוה ושיזכה בו בתורת קנין ע"כ כיון דהמצוה הוא על הלוה ושרינן לדידיה שיתן המשכון בשבת אף בתורת פרעון כיון דאיהו הא קעביד המצוה אבל במתנות כהונה דבעינן שיזכה הכהן בו בתורת דין קנין ואל"כ אינו מקיים מצות נתינה ליד הכהן ע"כ לא התירו להכהן לזכות בתורת קנין בשבת כיון דעיקר המצוה הוא על הנותנו ולא על הכהן לזכותו ועיין ברא"ש סוף בכורות וביו"ד סי' ש"ו סעי' ד' ואכמ"ל ואף דהתירו לשומו בשבת הא באמת כתב הש"ך ס"ק כ"ב לחלוק על הסמ"ע משום דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו [ועיין בתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' קע"ד בד"ה וגם מההיא דפ"ק דמציעא כו' במאמר המוסגר שם] וגם לשיטת הסמ"ע דאמרינן הכא חטא כדי שיזכה בה חבירו משום דחפצי שמים י"ל דזה אינו רק בשומא וכה"ג דכיון דהוי חפצי שמים ע"כ לא אסרו בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור כמבואר בשבת ד' קי"ג דלדבר בחפצי שמים לא מיתסר ועי' בפ' לפני כו' דף ט"ו בפי' רש"י ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' י"ג ענף ט' אבל בשבות גמור כמו לזכות בשבת בתורת קנין לא מצינו דאמרו כן ועי' ביומא ד' ל"ט ובת"י מזה ובסוף פסחים וגם יש לחלק בקצרה עוד דדוקא בפרעון דאף הלוה לא קעביד איסור דמקח וממכר בשבת דהא אינו יוצא החפץ מרשותו לרשות המלוה כ"ז דלא קנהו בתורת קנין רק דמיפטר מן מה שמחויב לפרוע בשבת ע"י מה דנותן לפניו בתורת פרעון וכמו כל פרעון בע"כ ע"כ זה דוקא התירו בשבת אבל שיתן בתורת קנין בשבת דיהיה יוצא החפץ מרשותו לרשות הזוכה זה האיסור לא מצינו דהתירו בשבת אף לגבי הלוה דקעביד המצוה ולא התירו רק לפרוע בתורת פרעון וכנ"ל ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו ובטור יו"ד סי' ה ובריב"ש סי' קל"א בשם הרא"ש דהכהן אינו עושה שום מצוה והעיקר בזה כמש"כ השעה"מ שם לחלק דדוקא היכא דזמנו קבוע ולא יתקן להאיסור במה שיפרע ביום מחר זה התירו בשבת משא"כ פדיון הבן דיכול לעשותו לאחר שבת ויהיה יוצא ג"כ להמצוה זו וכעין זה כתבו התוס' בשבת ד' כ"ה בת"י ד"ה ה"ל יו"ט עשה כו' והתוס' ביבמות ד' ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז כו' והדברים ארוכין:

ד (שם סעי' ח') הנשבע לחבירו לפרעו ביום פלוני והמלוה איננו בעיר פטור עד שיבא המלוה או שלוחו כו' וכתב הסמ"ע שם ס"ק כ"ד בשם הרשב"א דאף למסור ביד ב"ד א"צ כו' עכ"ל והובא תשובת הרשב"א הנ"ל בב"י סי' ע"ג מס"ה וסיים שם הרשב"א דאף אם עבר ומסר ביד ב"ד לא עשה ולא כלום והא דערכין דף ל"א התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה אלמא חולש מעותיו לב"ד לאו דינא אלא תקנתא דאתקין התם הא בעלמא לא כו' עכ"ל. וכ"כ הגר"א זצ"ל בס"ק כ"ה וסיים בזה"ל דלעשות ב"ד לא מהני דנתינה שלא בפניו לא הוי פרעון כו' עכ"ל והש"ך לקמן סי' ע"ד ס"ק ט' כתב דאם הלוה נותן הפרעון ליד הב"ד או ליד נאמן ב"ד הוי פרעון וכן היה המנהג כו' עכ"ל הש"ך והנה האו"ת סי' ע"ד ס"ק ג' כתב לדון דזהו מן הדין ולא כמש"כ המהרש"ך דזהו בתורת תקנה ע"ש והנתיבות שם ס"ק ג' כתב בקצרה ובפשיטו' לדחות דברי האו"ת הנ"ל ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל:

ולענ"ד יש לדון בזה ע"פ הא דב"ק ד' ק"ג הגוזל חבירו ונשבע לו יוליכנו למדי כו' אבל נותן לשליח ב"ד ופי' רש"י דתקנתא הוא דעביד רבנן מפני תקנת השבים כו' והתוס' שם ד"ה אבל נותן לשליח ב"ד כו' פליגי על רש"י והעלו דמתניתין מיירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא מיירי מתניתין כלל עכ"ל התוס' ופי' הפנ"י דכוונתם דלענין אחריות לחוד מהני נתינתו ליד השליח אבל ההוצאה צריך ליתן עד שיגיע ליד הנגזל וכ"ז מדינא אבל אח"ז התקינו שיתן לב"ד שבעירו ומיפטר עכ"ל הפ"י א"כ חזינן דשיטת רש"י הוא דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מצד התקנה מפני תקנת השבים א"כ מוכח מן שיטת רש"י דס"ל כמש"כ הרשב"א בתשובה הנ"ל דרק מפני תקנת השבים הוא הא דנותן לשליח ב"ד הא בעלמא לא אבל שיטת התוס' הוא דהיכא דנותן ההוצאה להשליח שיוליכנו ליד הנגזל אז מהני מן הדין מה שנותן ליד שליח ב"ד והוי פרעון מעליא ומיפטר מן הדין אלא היכא דאינו נותן שכר ההוצאה אז אינו אלא מצד התקנה א"כ לפ"ז ה"ה בכל חוב אם נותן הפרעון ביד שליח ב"ד שימסרנו ליד המלוה אז ודאי חשוב פרעון גמור מן הדין כיון דלשיטת התוס' הוי זה פרעון מעליא מן דין תורה וכמש"כ הפ"י בכוונתם אך אם המלוה הוא מן עיר אחרת שלא במקום הלוה אז צריך ליתן שכר הוצאות השליח להוליכו למקום המלוה דהא הלוה מחויב להוליכו למקום המלוה וכמש"כ המהרי"ק סי' י"ז והובא בנתיבות סימן רל"ב ס"ק יו"ד ע"ש ב והא דגיטין דף ע"ה דתיקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ותיקן דפרעון שלא בפניו הוי פרעון י"ל דשא"ה דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכמש"כ התוס' בגיטין שם ד"ה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ כו' לחלק דהיכא שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אזי הוי פרעון כו' וכ"כ הרשב"א והרא"ש שם לחלק ביניהם. וכעין מש"כ האו"ת בסי' ע"ד ס"ק ג' לחלק כן ע"פ סברת התוס' דגיטין הנ"ל דשאני היכא דהוי פסידא הניכרת בזה הוצרכו לתקנה ע"ש וה"ה יש לומר כן במה דמצינו לשיטת התוס' דנתינה ליד ב"ד הוי פרעון וע"כ אינו קשה על זה מן סוגיא דגיטין הנ"ל:

והרשב"א בחידושיו לב"ק ד' ק"ג כתב דהא דנותן לשליח ב"ד דזהו תקנתא דר' אלעזר בר' צדוק דאמר תקנה גדולה התקינו שאם הוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לב"ד ומביא אשם ומתכפר לו כו' עכ"ל הרי דהרשב"א ס"ל כשיטת רש"י דשם ולא ס"ל כשיטת התוס' דשם ע"כ שפיר כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דנתינה ליד ב"ד לא הוי פרעון דדוקא בגזלן משום תקנת השבים תקנו דנותן ליד שליח ב"ד אבל בעלמא דלא עביד תקנתא לא מהני וזהו משום דאזיל הרשב"א לטעמיה דס"ל כשיטת רש"י בב"ק הנ"ל אבל לשיטת התוס' הנ"ל עדיין יש לדון דגם בחוב יהיה פרעון לב"ד חשוב לפרעון גמור כיון דס"ל דזהו מן הדין וכן כתב הרשב"א בחי' לב"ק שם דנתינה לב"ד לא הוי נתינה גבי חוב דדוקא בגזילה תקנו כן וכן בבית בבתי ע"ח תיקן הלל כו' הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ליד ב"ד לא מהני עכ"ל הרשב"א בחי' וזהו הכל משום דאזיל הרשב"א לטעמיה:

א"כ לפ"ז יש להעיר על מה שפסק המחבר הכא בנשבע לפרעו ביום פ' והמלוה איננו בעיר דפטור והא ה"ל לחוש לשיטת התוס' דס"ל דנתינה ליד הב"ד הוי פרעון מעליא ע"פ דין א"כ ממילא חייב להשליש ולמסור ליד הב"ד ויהיה זה נחשב לפרעון גמור ויהיה יוצא ידי שבועתו וכעין מה שכתב הש"ך בס"ק כ"ד דלמ"ד דנפטר ע"י פרעון לאשה הנו"נ כו' דחייב לתת לה כדי לצאת ידי שבועתו וה"ה במה דימסרנו ליד הב"ד כיון דיהיה יוצא בזה חובת שבועה שלו לשיטת התוס' א"כ ה"ל למסור ליד הב"ד וגם הא הרשב"א לב"ק שם כתב בזה הלשון דנתינה ליד ב"ד אפשר דלאו נתינה היא כו' אלמא דהרשב"א בחי' נסתפק בזה גופא וכן כתב השיטה מקובצת בב"ק שם בשם הרשב"א שכתב ג"כ בזה הלשון דנתינה ליד ב"ד אפשר דלאו נתינה היא כו' אלמא דהרשב"א נסתפק בזה ולפ"ז צריך למסור ליד ב"ד מספיקא לחוש לשבועתו אבל הרשב"א בתשובה כתב בפי' דלמסור ביד הב"ד א"צ כו' אלמא דס"ל להרשב"א בתשובה דנתינה ליד הב"ד ודאי דלא הוי נתינה ולכן שפיר פסקו כן בשו"ע הכא ולא כתבו דצריך למסור ליד הב"ד אבל לפמש"כ בשם התוס' דב"ק וכן לפי מה דנסתפק הרשב"א בחי' לב"ק א"כ יש לדון דיהיה חייב להשליש ביד הב"ד דדלמא יהיה יוצא בזה ידי חובת שבועה ואפשר דהא דנסתפק הרשב"א בחי' לב"ק בזה הוא ע"פ שיטת התוס' דב"ק הנ"ל דדלמא הלכה כשיטתם דזהו ע"פ דין ואף שכתב שם בהא דנותן לשליח ב"ד דזהו מצד תקנה כשיטת רש"י עכ"ז נסתפק בזה דדלמא הפירוש כשיטת התוס': ואפשר לומר דלכן לא כתבו הכא דיהא צריך למסור ליד הב"ד דכיון דהרא"ש בב"ק פ"ט סי' כ"א כתב לפרש להא דנותן לשליח ב"ד דזהו מפני תקנת השבים וכפירוש רש"י וגם במה שכתב התוס' יו"ט שם דמלשון הרמב"ם נראה כפי' התוס' הא כתב הפנ"י בב"ק שם דהמעיין יראה שהרמב"ם כוון לפי' רש"י ע"ש ע"כ נקטו לדינא דהעיקר דנתינה ליד ב"ד לא הוי נתינה ע"פ דין רק מפני תקנת השבים ולכן היכא דלא שייך תקנת השבים אינו יוצא ידי חובת פרעון במה דימסרנו ליד הב"ד. ומה"ט שפיר הביא הסמ"ע לדינא דברי הרשב"א בתשובה שכתב דלעשות ב"ד ולמסור בידם א"צ דכיון דלשיטת רש"י והרא"ש והרמב"ם והרב ר' עובדיה ברטנורה במשנה שם וכן הנימוקי יוסף לב"ק במשנה שם מוכח דס"ל בזה כמש"כ הרשב"א בתשובה דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מצד תקנת השבים א"כ בעלמא לא הוי נתינה במה שמוסרו להב"ד וכן הב"ש באה"ע סי' קמ"ג ס"ק ז' כתב לעיין בתשובת הרשב"א בב"י בח"מ סי' ע"ג ועיין בב"ש שם ס"ק י' שהביא בשם מהרש"ך דפסק דנתינה ליד הב"ד הוי נתינה וגוף ספר מהרש"ך אינו ת"י וכן הובא תשובת מהרש"ך הנ"ל לקמן בסי' ע"ד ש"ך ס"ק ט' ובאו"ת סי' ע"ד ס"ק ג' דמשמע דמתורת תקנה אתי עלה ע"ש ומן הב"ש שם משמע דס"ל דיש מקום לומר דנתינה ליד הב"ד יהיה נתינה היכא דלא גילה המלוה דעתו בזה אך לא הביאו לשיטת התוס' הנ"ל כלל:

ואפשר לומר לפמש"כ השמ"ק בב"ק דף ק"ג בשם הרא"ש דשני תקנות הוו מעיקרא תקנו שישכור הגזלן שליח להוליך הגזלה ליד הנגזל ויפטר מאחריות הדרך מפני תקנת השבים כו' ומיד שמסרו לשליח יוכל להביא כפרתו כו' ושוב תקנו היכא שיציאה מרובה שיתנו ליד הב"ד כדי שלא יהא נמנע הגזלן מלשוב מפני הוציאה הרא"ש ז"ל כו' עכ"ל השמ"ק ולפ"ז י"ל דגם כוונת התוס' בב"ק הוא כן דהא דמהני נותן ליד שליח ב"ד דזה מצד תקנה אך לא משום תקנתא דר' אלעזר בר' צדוק אלא משום תקנה הקדומה דתקנו משום תקנת השבים דאם נותן שכר השליח להוליכו להנגזל דיוצא בזה מיד ידי חובת הכפרה ואח"ז התקינו לתקנתא דר"א בר' צדוק שנותנו ליד הב"ד וא"צ ליתן שכר הוציאה להוליכו להנגזל וכן מדוקדק בלשון התוס' שם שכתבו בלשונם אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל ולא כתבו בקצרה אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ומלשון זו שכתבו משמע דס"ל דגם הא דנותנו לשליח ב"ד הוי זה מצד תקנה אלא דמתניתין לא מיירי מתקנה זו ומשמע מזה הלשון דלא כמש"כ הפנ"י בכוונת התוס' דס"ל דהא דנותן לשליח ב"ד זהו מדינא אלא י"ל דכוונתם דזהו ג"כ מצד תקנה הקדומה וכן במש"כ התוס' בב"ק שם דף ק"ג ע"ב ד"ה ור' טרפון כו' באה"ד שם דצריך להוליך עד מדי או עד מקום ב"ד כו' י"ל דזהו הכל מחמת התקנה ועיין בש"ך סי' שס"ז ס"ק ח' במש"כ בכוונת התוס' דב"ק דף ק"ג וד' ק"ד ולפ"ז י"ל דאינו ראיה מן התוס' דב"ק דיהיה ס"ל דנתינה ליד הב"ד יהיה חשוב לפרעון וכמש"כ הפ"י בכוונתם משום די"ל דאינו הכרח מדבריהם דפליגי על שיטת הראשונים הנ"ל דנתבאר דס"ל דהא דנותן לשליח ב"ד זהו רק מפני תקנת השבים וע"כ שפיר פסקו הכא בנשבע לפרעו דא"צ למסור ליד הב"ד משום דנתינה ליד הב"ד לא הוי נתינה:

ועדיין יש לדון בכ"ז לפמש"כ רש"י בגיטין ד' ע"ה ע"א בד"ה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ כו' וזה לשונו וגבי גט דאיסורא הוא לא תיקן הלל עכ"ל רש"י הרי דרש"י במתק לשונו כתב בקצרה בכוונת הגמרא דשם דאמרו מדאיצטריך להלל לתקוני כו' מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה דהחילוק הוא דשאני גט דהוי איסורא ולא ילפינן איסורא מממונא אבל בממונא שפיר ילפינן מתקנת הלל דחולש מעות ללשכה דה"ה בכל דוכתי דיינינן להך תקנת הלל דנתינה ליד ב"ד הוי נתינה והא דהצריכו לתקן גבי גזלן דנותן לשליח ב"ד מפני תקנת השבים י"ל דזהו כדי שלא יצטרך ליתן ההוצאות להוליכו להנגזל למדי והא בגיטין ד' נ"ג פליגי שם רב ושמואל אי ילפינן קנסא מקנסא ועיין בב"ק דף קי"ז והש"ך בסי' שפ"ה ס"ק א' העלה דילפינן מקנסא וכ"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק א' אבל תקנתא מתקנתא ודאי ילפינן וי"ל דזהו כוונת הרשב"א בחי' לב"ק דכתב דאפשר לומר דנתינה ליד ב"ד לא מהני דספיקו הוא משום די"ל דכוונת הגמ' דגיטין דאמרו דבעלמא לא תקן הלל דזהו גבי גט דהוי איסורא וכפי' רש"י א"כ בממונא שפיר יש למילף מהתם דיהי' נתינה ליד ב"ד חשוב לפרעון ועיין בט"ז ח"מ סוף סי' ע' ולפ"ז יש מקום לומר בנשבע לפרוע דמחויב למסור ליד הב"ד דיהיה יוצא ידי חובת פרעון לפי שיטת רש"י בפירושו להא דגיטין הנ"ל אך לדינא אין לנו להאריך בזה לפמש"כ הש"ך לקמן סי' ע"ד ס"ק ט' דהמנהג הוא דמהני הפרעון במוסרו להב"ד ומצד התקנה ודאי מהני כמש"כ המהרש"ך שם ע"כ ודאי חייב בנשבע לפרוע ואין המלוה בעיר דימסרנו להב"ד ולא מבעיא לשיטת הסוברים דע"י קנין דרבנן יכול לצאת ידי קנין מה"ת ואף להסוברים דלא הוי קנין חשוב מה"ת ועיין במחנה אפרים הל' מכירה קנין משיכה סי' ב' עכ"ז כיון דמיפטר עכ"פ מצד התקנה מן חוב שלו ע"י מה דמוסרו להב"ד א"כ דומה זה להא דמבואר שם בסי' ע"ג סעיף ז' דמי שנשבע לפרוע לזמן והגיע שמיטה בנתיים דפטור משבועתו דכל שפטור מן דין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה וכ"כ בח"מ סי' ס"ז סעי' ו' א"כ ה"ה במה דתקנו דנתינה ליד ב"ד יהיה חשוב פרעון ומיפטר בכך מן החוב וע"כ פטור ממילא מן השבועה ואין לחלק דשאני שמיטה בזה"ז דהוי מדרבנן ע"פ תקנת חז"ל משא"כ הך תקנה דמוסרו לב"ד דהוי תקנה בתר חתימה הש"ס דמ"ש וגם הא יש מקום לדון ולמילף זה מן תקנת הלל ודוקא בגט דהוי איסורא לא ילפי' וכפי' רש"י בגיטין ע"כ לדינא נלע"ד דמחויב למסור להב"ד ולחוש לשבועתו דהוי עליו חיוב מה"ת אם תבעו מקודם שיצא לפמש"כ האורים בסי' ע"ג ס"ק כ"ח ע"ש וכש"כ לפמש"כ האו"ת די"ל דנתינה ליד ב"ד הוי נתינה מן הדין וכן לפמש"כ לדון בזה ע"פ התוס' דב"ק כפירש הפני יהושע ואף דזה אינו ברור כ"כ אכתי יש לנו לחוש לחומרא בזה וע"כ מכל הלין טעמי מחויב למסור ליד הב"ד כדי שלא יהיה נכשל באיסור שבועה וכמש"כ הש"ך דלמאן דס"ל דמיפטר בפרע לאשה הנו"נ דמחויב לתת לה ועדיין אפשר לחלק בזה דכיון דנימא דמה"ת לא מיפטר במוסרו להב"ד אלא מצד תקנה א"כ אפשר דיכול לומר הלוה א"א בתק"ח דתקנו לטובת הלוה דהוי פרעון במה דמוסרו להב"ד והוי כמאן דאין לו שום עצה על הפרעון לזמן פ' דמיפטר מן השבועה ולכן שפיר סתמו הפוסקים הכא בסי' ע"ג בנשבע לפרוע ולא הצריכו להשליש ביד הב"ד דהא נתבאר דגם מן התוס' בב"ק אינו הכרח דס"ל דיהיה זה פרעון ע"פ דין ויש לדון בזה הרבה משום דאין זה ברור כיון דבידו עצה להיות פטור כנ"ל ע"כ אין זה מקרי אונס כ"כ ומחויב להשתדל וליתן ליד הב"ד כדי שיפטר מהשבועה כיון שתבעו קודם שיצא או שתבעו ע"י אגרת כמש"כ האו"ת באורים ס"ק כ"ח ועיקר הפטור שלו משום דהוי אנוס ולכן בכה"ג לא מקרי אנוס עכ"פ כיון דמהני הנתינה ליד ב"ד מצד התקנה עכ"פ ע"כ נראה דחייב ליתנן ליד הב"ד כמש"כ לעיל:

ה (שם סעיף י"ט) אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה ולקמן סי' קפ"ט כתב הט"ז דבפקדון ביד חבירו אינו קונה הנפקד אף אם נתן לו בלשון מתנה אכן המהרי"ט בתשובה חולק עליו וכן מוכח כאן דקנה אם היה בלשון מתנה והקצה"ח שם והנתיבות ריש סי' ר' הוכיחו כהמהרי"ט דקונה הנפקד ע"ש ובאמת כן מבואר להדיא בסי' רמ"א סעיף ב' וברמב"ם פ"ג הל' זכייה הל' ב' בזה"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו אי נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זה מתנה הניקנית בדברים בלבד וכעין זה הוא לעיל סי' ע"ב סעי' כ"ו ע"ש ותמיהני עליהם דלא הביאו לזה כלל ועפ"ז אפשר לומר בהא דמבואר לעיל סי' ע"ב סעי' מ"א משכונו של כו' ביד ראובן והפקידו כו' יש להסתפק כו' ע"ש. ויש לומר דהכוונה הוא ע"פ שיטת הסוברים הנ"ל דרשות הנפקד כרשות המפקיד וע"כ כל זמן דלא נתן לו בפירוש י"ל דלא קנה משום דהא הוי חצירו של המפקיד ואכמ"ל:

ויש לעיין במי שגזל חפץ מחבירו אם מועיל הקנאת הנגזל להגזלן את החפץ בעיניה שהוא ת"י הגזלן דאפשר דכמו דאין יכול הגזלן להקנות דבר הגזול לאחר מטעם דהוי דבר דאינו ברשותו דה"ה מה"ט אינו בהקנאה אף להגזלן עצמו וגם אם מועיל לשון מחילה על דבר הגזול להגזלן ונבאר כ"ז: ענף א:

הנה הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ט"ז כתב בשם השארית יוסף דאף להגזלן בעצמו אינו יכול להקנות והב"ש חולק וס"ל דלגזלן עצמו יכול להקנות והנתיבות בסי' ר"ה ס"ק י"ד הוכיח כדעת הב"ש דלגזלן עצמו יכול להקנות ולענ"ד יש להוכיח כן מהא דקדושין ד' י"ג דאמרו שם אם קידשה בגזל דידה מקודשת היכא דשדיך משום דאמרינן דמחלה לו דבר הגזול וקשה הא הוי דבר שאינו ברשותה ואינו בהקנאה ע"כ מוכח דלהגזלן עצמו יכול להקנות וכעת מצאתי להמקנה סי' כ"ח סעי' ה' שהביא ג"כ ראי' זו להשיג על הש"י אכן לפמש"כ השמ"ק לב"ק ד' ל"ג כלל מחודש בהא דגזל ולא נתייאשו דאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו דהיכא דאתי ליד הבעלים בסופו אז מועיל ההקדש שהקדישו בעליו שלא היה ברשותו וחל ההקדש למפרע ע"ש א"כ לפ"ז אין מזה השגה על הש"י די"ל דשאני התם בקידשה בגזל דידה דהא עכשיו דאתי לרשותה לאחר הקדושין ממילא חל הקנין דנתנה לבעלה למפרע אבל היכא דלא אתי מעולם לרשותו אז אינו מועיל הקנין אף להגזלן בעצמו ולפ"ז י"ל דהיכא דהוציא מהגזלן בדיינים אז ממילא מועיל הקנאתו להגזלן בעצמו משום דמקרי למפרע דבר ברשותו אבל היכא דאין כעת החפץ בעיניה ולא אתי לידו לאח"ז אז שפיר יש לדון כשיטת הש"י ואפשר לומר בזה דהוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי דהא לבתר דיוציאו בדיינים אז תחול הקנאתו למפרע ויש לדון עפ"ז בהא דכתובות ד' צ"ה וקצרתי גם יש לדון דהיכא דלא אתי ליד הנגזל בתורת השבה רק אתי ליד האשה בתורת קדושין כמו בהא דקדושין דבזה גם השמ"ק מודה דאינו חל הקנין משום דהוי דבר דאינו ברשותו אך אין רצוני להאריך בזה לפי דכבר כתבתי בקונטרס אחד להוכיח דלדינא נא קיי"ל כהשמ"ק הנ"ל ע"כ בוודאי מוכח מהא דקדושין כהב"ש:

וביותר מוכח כן מהא דיבמות ד' צ"ט דכהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה הגדילו התערובת משחררין זא"ז וקשה הא קיי"ל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקדיש ולהקנות אף בקרקע כמבואר בב"מ ד' ז' והתם הא גבי אדון האמיתי הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין לקנין הגוף דיש לו בעבדו לפי שלא נודע לנו מי הוא האדון:

א"כ קשה איך מועיל להשחרור להקנין הגוף דיש לו בעבדו ועיין בגיטין ד' ל"ט בסוגיא דמה אשה איסורא ולא ממונא כו' ואף דעבד הוי כקרקע עכ"ז הא גם בקרקע בעינן שיהיה יכול להוציא בדיינין וע"כ מוכח מזה דיש לחלק דדוקא לאחר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו במטלטלין וממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אף בקרקע אבל להמוחזק והתופסו בעצמו יכול להקנות אף ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין א"כ ה"ה דבר דאינו ברשותו במטלטלין ואף דמצינו בגיטין ד' מ"ב גבי כהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה דמשחררין זא"ז משום דמקרי קנין כספו אם יבוא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא בי' אבל זה אינו רק לענין לקרות זה בשם קנין כספו אבל לא שיהיה נקרא ממון שיכול להוציאו בדיינין דאל"כ תקשה בהאי מסותא דב"מ ד' ז' דאמרו שם דמשום דהוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו חל הקדישו ומותר ליהנות מהמסותא ואינו עובר על איסור מעילה ואף המקדיש בעצמו דאמר דידי הוא מותר ליהנות ולא אמרינן אילו יבא אליהו ויאמר דהוא דידי' דיהיו מחמת זה ממון שיכול להוציא בדיינים וע"כ מוכח דכיון דאין לו עדים שיעידו בב"ד מקרי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ועיין ביבמות ד' צ"ט בתוס' ד"ה ואין מוציאין כו' דרש"י ס"ל דתערובות דהתם מקרי לא מצי עביד דלא מצי משוי שליח והתוס' חולקים וס"ל משום דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן ע"כ מצי משוי שליח והביאו בשם ירושלמי שם אבל וודאי לא מקרי משום זה ממון שיכול להוציאו בדיינין כנ"ל א"כ תקשה דאמאי מועיל בתערובות הנ"ל שחרור לקנין הגוף של העבד כנעני הא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים וע"כ מוכח דלהתופס בעצמו לא שייך כלל זה ודלא כהשארית יוסף הנ"ל:

ובסי' ע"ה ש"ך ס"ק פ"ג כתב שם דמי שיש ת"י משכון וא"י כמה הלוה דנותן הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל וע"ש בתומים ובקצה"ח ונתיבות שם מש"כ ע"ז ולדעתי יש לדון דהרשאה בתורת שליחות לא שייך בזה כמש"כ שם האחרונים הנ"ל ובתורת קנין לא שייך בזה דהא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים דהא הבע"ד בעצמו כיון דאינו יודע כמה הלוה א"כ הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים דאינו יכול להקנות אכן לפמש"כ דלהתופס בעצמו מהני ההקנאה א"כ הא התם דמוסר המשכון לקרובו ע"כ מהני ההקנאה. ויש לדון בזה הרבה:

ענף ב:

ויש להעיר בהא דב"ב ד' קכ"ז ע"א בתוס' ד"ה מדדרש רבא כו' דהקשו על הא דשתי נשים שילדו במחבואה דכותבין הרשאה זה לזה והקשו הא רבא ס"ל אין לבכור קודם חלוקה ואומר ר"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויי' עכ"ל התוס' אלמא דאם יש לבכור קודם חלוקה היה מועיל הרשאה בתורת קנין וקשה הא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כיון דיכול להדחות לכל או"א בפ"ע א"כ כיון דאין ביד הבכור האמיתי להוציאו בדיינים ע"כ לא יהיה מועיל הקנאתו בתורת קנין כלל ואף דע"י הקנאתו לאחר יוציא האחר בדיינים אבל עכ"פ המקנה בעצמו אינו יכול להוציאו לעצמו ואפשר לומר בזה ע"פ מש"כ התוס' בבכורות ד' מ"ט ד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' בסה"ד דהיכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לא' חייב להחזיר לו ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל א' להוציאו מידו בפ"ע עכ"ל התוס'. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה בשם המע"מ שכתב שסברא מעלייתא היא. ע"כ י"ל דמה"ט מקרי התם בב"ב ממון שיכול להוציאו בדיינים דהא יכול להוציאו בדיינים בצירוף עם חבירו דיבואו ביחד להב"ד לתבוע דאזי יהיו יכולים להוציא מידו ע"כ מקרי זה ממון שיכול להוציאו ואף שהוא לבדו אין בידו לתבוע לחבירו מ"מ כיון דחבירו רוצה עכשיו לתבוע ג"כ א"כ הא הוי ביד שניהם לתבוע ולהוציא ע"כ מקרי זה ממון שיכול להוציאו בדיינים דמהני בי' קנין:

ומה"ט א"ש למש"כ התוס' ב"ק ד' ע' ע"א ד"ה אמטלטלי דכפרי' בסה"ד דאין לדקדק מהא דבכורות ד' מ"ח גבי פדיון הבן שיכול להרשות כו' דהתם לאו ע"מ להוציא ניתנו לו דקיי"ל כשמואל דא' הפודה בנו בתוך למ"ד יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי עכ"ל ועיין מזה בכורות ד' מ"ט תוס' ד"ה ה"מ היכא דכפרי' ובשבועות ד' ל"ג תוס' ד"ה היכא דלא כפרי' שכתבו דהתם לא שייך פקדון אבל אם היה שייך פקדון היה מועיל בתורת הקנאה ולא אמרינן דהא הוי ממון שא"י להוציאו בדיינין כ"א בפ"ע וע"כ מוכח מזה כמש"כ דזה מקרי ממון שיכול להוציאו בדיינין כשיבואו שניהם בב"ד לתבוע ביחד ואף דגבי מטלטלין לא מהני יכול להוציאו בדיינין אלא בעי שיהיה דבר ברשותו עכ"ז הוכחתי במק"א דזה מקרי כמו פקדון דהוי דבר ברשותו כיון דיודע דהחפץ שייך לאחר ואינו רוצה לגוזלו רק דמצי להדחות לכל או"א לומר לאו בע"ד דידי את. ע"כ אם הוי ממון שיכול להוציאו בדיינים סגי בזה כמו שהארכתי בזה במק"א. וע"כ דווקא גבי מעמד שלשתן כתבו התוס' בב"ק ד' ע' ע"א בד"ה אמטלטלי דכפרי' כו' בזה"ל ומיהו בההוא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמ"ג כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו דבכתובה אין יכול ליתן במעמ"ג כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמפורש בהחובל כו' עכ"ל התוס' דדוקא גבי מעמ"ג דהוי תקנתא דרבנן דנין בזה דמקרי אינו יכול להוציא בעצמו דלא תקנו בזה להך תקנתא וכמו בכתובה דמשום דלא ניתנה לגבות מחיים לא תקנו למעמ"ג כמש"כ שם התוס' ועיין בסי' קכ"ו בש"ך ס"ק א' אבל שארי קנינים חלין בכתובה וה"ה בהך דא"י להוציאו לבדו דדוקא במעמ"ג לא תקנו בזה משום דהוי הלכתא בלא טעמא אבל באמת אין זה מקרי ממון שאינו יכול להוציא בדיינין כנ"ל. ועדיין יש לדון בכל מה שכתבתי דזה מקרי דבר שבידו לבוא עם חבירו המרשהו ביחד לב"ד דהא כיון דאיהו בעצמו אינו יכול להוציא בדיינים רק ע"י צירוף דעת חבירו אף דחבירו בוודאי יתרצה בזה כיון דמרשהו עכ"ז אין זה מקרי דבר שבידו וראי' לזה מהא דמצינו בקדושין ד' ס"ב ע"ב דהנותן פרוטה לאשתו וא"ל ה"א מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת דנהי דבידו לגרשה אבל אינו בידו לקדשה: והקשה הרשב"א בחידושיו שם כיון דהיא מתרצה להתקדש לו עכשיו לאחר שיגרשה א"כ הא ביד שניהם לזה ולא מקרי מחוסר מעשה ותי' כיון דאינו בידו לבד וצריך לדעת האשה ג"כ ע"כ אין זה מקרי בידו עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אל"ף רי"ב בזה"ל דכיון דאין בידו לבדו ע"כ אין מקרי בידו אף דעכשיו שניהם מתרצים בכך כיון דאין זה בידו לבד ע"כ לא מהני זה בדשלב"ל עכ"ל אלמא דמה שאין בידו לבד רק צריך לדעת חבירו אף דחבירו רוצה בזה מכ"מ כיון דלא הוי בידו לבד לא מקרי זה דבר שבידו א"כ ה"ה בהא דיכול להוציאו בדיינים כיון דאין יכול בעצמו להוציא רק צריך להסכם חבירו המרשהו אין זה מקרי ממון שיכול להוציאו בדיינים: אבל יש לחלק דדוקא במה דאמרו דבעינן שיהיה דבר שבידו זה שפיר מוכח מהא דקדושין וכמש"כ הרשב"א הנ"ל דכיון דאינו בידו לבד אין זה מקרי בידו אבל במה דאמרו הלשון דיכול להוציאו בדיינין ולא אמרו בזה לשון בידו ע"כ אף מה שאינו בידו כ"כ ג"כ קרינן בי' הלשון דיכול להוציא בדיינין וראי' לזה מהא דקדושין ד' ס"ב במה דאמרו שם בדבר שלב"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והקשו שם ע"ז מהא דהאומר התקדשי לאחר כו' דא"מ והא הוי בידו ותירצו משום דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא וע"כ אין זה דבר שבידו והתם י"ל דשאני התם דקשין כספחת כו' אבל התוס' בסוטה ד' כ"ה כתבו דלכן ס"ל לב"ה דשט"ח לאו כגבוי דמי משום דאין זה דבר בידו דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא. אלמא דאף דמצווים הב"ד ע"ז אפ"ה אמרו בזה דאין זה דבר שבידו כו':

ואפ"ה חזינן דהיכא דיכול להוציאו בדיינין אמרו דמהני הקדשו והקנאתו כמו בב"מ ד' ז' ואף די"ל בזה דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמש"כ התוס' בסוטה ד' כ"ה הנ"ל גבי שט"ח:

אף דמצווין הב"ד לשפוט בין אדם לחבירו אפ"ה אמרינן מי יימר ועכ"ז כיון דיכול להוציאם בדיינים אף דלא הוי בידו כ"כ מ"מ הוי כמו דבר ברשותו כיון דיכול לעשות כן:

וכן מצינו בסוטה ד' כ"ד דאילונית וזקנה אינה שותת ר"א אומר יכול הוא לישא אשה אחרת כו' ואף דזהו אינו בידו כ"כ דלמא לא תתרצה שום אשה להנשא לו ובעי דעת אחרת של איזה אשה שתרצה להנשא לו וכמש"כ התוס' בכתובות ד' כ"ב ד"ה מנין לאב שנאמן כו' דזהו אינו בידו דשמא לא ימצא מי שיקדשנה כו' ואפ"ה אמרו בזה בלשון דיכול הוא לישא אשה אחרת משום דענין יכול וענין בידו הם שני דברים מחולקים ועפ"ז תירצתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ט' בד"ה ויש לדחות כו' למה שהקשה התויו"ט שם בסוטה לעיל מינה דתנן שם מעוברת חבירו ומנקת חבירו לא שותת ולא נוטלת כתובה וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחז"מ והקשה דא"כ אמאי פליגי רבנן על ר"א באילונית וזקנה דלא ס"ל סברת ר"א דיכול לישא אשה אחרת כדס"ל שם גבי מעוברת דיכול להפרישה ולהתירה וכתבתי לתרץ דטעמא דרבנן משום דס"ל דזה לא מקרי יכול דלמא לא ישיג מי שתנשא לו. ודווקא יכול להחזיר לאשתו מינקת אמרו בזה דיכול משום דזה הוי בידו וביד אשתו ולא צריכין לזולתו כו' עכ"ל שם בספרי:

ואף דמצינו בקדושין ד' ס"ב הנ"ל דאמרו נהי דבידו לגרשה:

אבל אין בידה לקדשה אף דעכשיו שניהם מתרצין בזה וכמש"כ הרשב"א הנ"ל א"כ קשה האיך אמרו רבנן הכא בסוטה דיכול להחזירה לאח"ז ועיין בתוס' יבמות ד' ל"ו ד"ה ולא קתני יפריש כו' שכתבו בתירוץ קמא שם דהא דיכול להפרישה דסוטה הנ"ל היינו שיוציאנה בגט וכ"כ הרא"ש שם בתירוץ קמא ואפ"ה אמרו בזה בלשון דיכול להחזירה וע"כ מוכח לחלק כמו שנתבאר דדוקא בדשלב"ל או באינו ברשותו דאמרו בלשון דכל שבידו לאו כמחוסר כו' ע"כ היכא דבעי דעת אחרת אין זה בידו וכמש"כ הרשב"א אבל היכא דלא בעינן שיהיה בידו רק בלשון דיהיה יכול גם כה"ג מקרי יכול הוא לעשות כן ע"י איזה טצדקי א"כ ה"ה במה דאמרו הלשון יכול להוציאו בדיינין אף דאין זה בידו משום מי יימר כו' עכ"ז שייך בי' לומר יכול להוציאו כו' וה"ה היכא דבעי דעת אחרת כיון דבאמת שניהם מתרצים עכשיו לתבוע לחבירו וביד שניהם לבא ביחד לב"ד ע"כ מה"ט מקרי זה יכול להוציאו בדיינין דיחול הקנאתו מה"ט וכמו בהא דסוטה דאמרו רבנן יכול להחזירה לאח"ז כנ"ל ומתורץ מה דהקשיתי על התוס' דב"ק וב"ב ובכורות: אבל כ"ז אינו שייך בהא דתערובת עבד וכהן דהוכחתי דלהמוחזק בעצמו מהני הקנאה משום דהא אף אם יתרצה כ"א להקנות א"ע לחבירו בתורת קנין עבד אין זה בידו למכור א"ע בתורת עבד כנעני כמבואר בב"ב ד' י"ג ע"א שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא ופי' רש"י אין העבד יכול לומר לרבו קנה חלקי שאין דמים לב"ח שאין עבד עברי נמכר אלא לשש עכ"ל רש"י ע"כ אין זה ביד שניהם כלל אף אם יתרצו בזה ואפ"ה אמרו דיכול כ"א לשחרר לחבירו א"כ שפיר מוכח מזה דלהקנות להתופס לא בעינא שיהיה יכול להוציאו בדיינין וה"ה בדבר דאינו ברשותו כנ"ל:

ולכאורה יש לדון ג"כ דלכן היכא דמקנה דבר דאינו ברשותו להתופסו כנ"ל מהני משום דהא ביד התופסו להחזירו לבעליו ואז יהיה בידו ורשותו דזהו רצון שניהם וכש"כ בפקדון כאשר יבואר לקמן אבל ז"א דהא כבר נתבאר לעיל דהיכא דבעי שיהיה דבר בידו ע"כ כיון דבעי דעת אחרת אף דעכשיו שניהם מרוצים אפ"ה אין זה מקרי בידו א"כ ה"ה גבי דבר שאינו ברשותו דתלוי במה דהוי בידו הא כה"ג לא מקרי דבר בידו כנ"ל דהא עכ"פ הוי דבר דאינו ברשותו רק גבי שיהיה מקרי יכול להוציאו בדיינים שפיר כתבתי דגם כה"ג מקרי יכול להוציאו בדיינים כנ"ל:

ענף ג:

וכן יש להוכיח מהתוס' ב"ק ד' ע' ד"ה לא כתבינן כו' דהוכיחו דפקדון דלא כפרי' הוי דבר ברשותו והוכיחו זה בראיות וכ"כ הנימוקי בב"ב בסוגיא דמסותא אבל באמת לכאורה הלא מפורש הוא בפשיטות בקדושין ד' מ"ז בהא דתניא התם האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת והוא תוספתא דקדושין. וקשה אי נימא דפקדון הוי דבר דאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו א"כ האיך קנתה להפקדון ובוודאי אין סברא לומר דהך תוספתא אתי כצנועין דס"ל בב"ק ד' ס"ט דיכול להקנות לדבר הגזול אף דהוי אינו ברשותו דז"א דהא התם בהך תוספתא איתא שם. דרשב"א משום ר"מ פליג שם על ת"ק דהתם. א"כ מסתמא ת"ק דהתם הוא ר' יהודה וכמש"כ התוס' בכתובות ד' ל"ו ד"ה ואם איתא כו' ובשארי דוכתי ולר' יהודה מצינו בפירוש בב"ק ד' ס"ט דאחר כל שילקוטו עניים יהיה הפקר ואף דר' יהודה לית לי' ברירה. עכ"ז בתולה בדעת אחרים אית לי' ברירה כמבואר שם ובגיטין ד' כ"ה תוס' ד"ה ולכי מיית הוי גיטא או דשאני התם בהלוקח כו' משום שמא יבקע הנוד ור' יהודה פליג שם על ר' דוסא דס"ל התם כל שלקטו עניים כו' משום דס"ל לר' יהודה דאין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו וכמסקנת הסוגיא דב"ק שם א"כ הוי ליה להתוס' להביא ראיה זו דפקדון מקרי דבר ברשותו משום דאם הוי כמו דבר דאינו ברשותו לא היתה מתקדשת בפקדון שת"י אכן אי נימא דלהגזלן בעצמו מהני הקנאה משום דתופסו ורק לאיש אחר אינו בהקנאה ע"כ אינו ראיה מהא דקדושין דשא"ה דהנפקד תופסו ומוחזק בו ולהנפקד עצמו ודאי דיכול להקנותו אבל למילף מיניה להקנות לאיש אחר איננו ראיה ולכן הוכרחו התוס' להוכיח זה משארי ראיות ועיין בקצה"ח סי' קפ"ט דהוכיח מהא דקדושין הנ"ל דלא כשיטת הט"ז סי' קפ"ט א"כ מוכח מזה לחלק דשאני היכא דקיימא ברשות בעל הפקדון או ברשות הגזלן ומקנהו לאחר אכן לפמש"כ התוס' בב"ק ד' ע' ד"ה כסתם יחידאה כו' בתירוץ קמא שם די"ל דר' יהודה ס"ל ג"כ כל שלקטו עניים יהיה הפקר נדחה ראיה זו: והא דריש פ' המפקיד כשתגנב ותשלימני פרתי קנוי' לך סמוך לגנבתי איכא בינייהו דקיימא באגם אבל בקיימא ברשות בעל הפקדון ודאי קנוי להשומר לכו"ע אין זה שייכות לנ"ד ולהוכיח מזה דפקדון מקרי דבר ברשותו או דהיכא דמקנה להתופסו מהני הקנאתו כנ"ל דאין זה ראיה די"ל דשאני התם דהא היה בידו להקנותה מקודם שמוציאה מרשותו לרשות בעל הפקדון ודומה להא דכתובות דף נ"ט ונדרים ד' פ"ה באומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך כשאקחנה ממך תקדש דקדשה משום דבידו להקדישה עכשיו וה"ה התם הוי בידו להקנות מקודם שמוציאו מרשותו וע"כ לא הביאו התוס' ראיה משם: ובעיקר דברי התוס' דב"ק הנ"ל ובבכורות ד' מ"ט ד"ה ה"מ היכא דכפריה כו' דהוצרכו להוכיח בראיות דפקדון מקרי דבר ברשותו יש להקשות דאמאי לא הוכיחו התוס' כן מראיה מפורשת מב"מ דף ל"ח דאיתא שם בברייתא המפקיד פירות דיכול הבע"ב לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר. אלמא להדיא דפקדון מקרי דבר ברשותו א"כ קשה על התוספות דלמה לא הביאו סוגיא מפורשת הנ"ל ויש ליישב דאפשר לומר דמה דמבואר בברייתא בב"מ שם דלפיכך בע"ב עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר דאפשר דהברייתא הנ"ל ס"ל כצנועין ור' דוסא דמועיל חילול וקנין על דבר דאינו ברשותו רק דהוי שלו וכמו סתם משנה דמעשר שני דמבואר שם דס"ל דחל קנין על דבר דאינו ברשותו רק ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח כמבואר בב"ק ד' ס"ט וע"כ הוכיחו התוס' שם מסתמא דגמרא דוודאי אזיל אליבא דהלכתא והא דהוכיחו התוס' בב"ק שם מהא דב"מ דגונב מבית הנפקד משום כפל לבעלים כדתניא בהמפקיד כו' ט"ס הוא וצ"ל כדתנן בהמפקיד דהא זהו משנה שם ד' ל"ג ואין לומר דהך סתם משנה אתי כצנועין וכר' דוסא דא"כ ה"ל להש"ס להביא הך סתם משנה התם בב"ק ד' ס"ט גבי הא דשקיל וטרי אליבא דר' יוחנן ומי אריו"ח הכי והא אריו"ח הלכה כסתם משנה כו' ותנן כרם רבעי היו מציינין כו' והצנועין כו' דה"ל להש"ס להביא הך סתם משנה דב"מ דמשלם כפל להבעלים בגנב מרשות הנפקד וע"כ שפיר הוכיחו התוספות דפקדון מקרי דבר ברשותו:

והא דלא הוכיחו התוס' בב"ק שם מהא דאר"נ בר יצחק שם בב"מ ד' ל"ח בטעם הדין דהמשנה דהמפקיד פירות לא יגע בהם דחיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מק"א י"ל דאינו ראיה מהתם משום דכוונת הגמרא שם דיש לחוש שמא עשאן תרומה בעודן שהיה ברשותו מקודם דהפקיד ואף למאי דקאמרי שם לקמן לרב נחמן בר"י דאי אמרת נזבנינהו זימנין דקדים ומזבין להו וכי עביד להו בע"ב תרומה ומעשר על מק"א לא ידע דזבנא וקא אכל טבלים אלמא דאף לאחר שהפקידן יכול לעשותם תרומה על מק"א י"ל דגם מזה אינו ראיה לפי המבואר בכתובות ד' נ"ט ונדרים דף פ"ה באומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך כשאקחנה ממך תקדש דקשה משום דבידו להקדישה עכשיו. ע"כ חל ההקדש לאח"ז כשאקחנה ע"כ י"ל דה"ה היכא שאומר המפקיד שיחול שם תרומה בעת שיקרא שם תרומה לאח"ז כשיהיה הפקדון ביד הנפקד דודאי בזה אף דנימא דפקדון מקרי דבר שאינו ברשותו עכ"ז בכה"ג חל התרומה משום דהא בידו לקרות שם תרומה עכשיו מקודם שיצא מרשותו ע"כ שפיר לדינא י"ל דאף דקיי"ל דלא כצנועין עכ"ז כה"ג חל קריאת התרומה אף לאח"ז וע"כ שפיר יש לחוש דלמא עשה המפקיד עצה זו דאז הוי תרומה אף שקרא שם תרומה לאחר שהפקידו וע"כ לא הוכיחו התוס' מהא דב"מ הנ"ל והוצרכו להוכיח משארי דוכתי:

ענף ד:

ולפי מה דנתבאר להוכיח מהא דיבמות ד' צ"ט דיכול להקנות דבר הגזול להגזלן עדיין יש לדון לפי מה דמבואר כאן בסי' ע"ג ובסי' רמ"א דלא מהני לשון מחילה רק היכא דהחפץ אינו בעין אבל היכא דהחפץ בעין לא מהני לשון מחילה רק לשון מתנה א"כ יש לעיין בגזל חפץ אם מהני ביה לשון מחילה אם החפץ בעין או דבעינן דוקא לשון מתנה והנה ראיתי בספר קהלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל על אה"ע סי' כ"ח סעיף ה' שכתב בהא דקידשה בגזל דידה מקודשת דהוכיח המקנה מזה דהנגזל יכול להקנות להגזלן וכתב הקהלת יעקב די"ל דשא"ה דהא ודאי יכול הנגזל למחול הגזילה להגזלן כמבואר בב"ק ד' ק"ג מחל לו על הקרן כו' ומדלא מחלקי בין גזל חפץ לגזל מעות משמע דאף בגזל חפץ מהני מחילה וכמבואר בש"ך סי' רמ"א ס"ק ד' דמהני מחילה לתביעה דיש לו עליו וכש"כ בגזילה דקני להגזילה רק דנתחייב בהשבה ודאי דיכול למחול להגזלן אבל בלשון קנין להגזלן לא מהני כו' עכ"ל הק"י אבל בספרו נתיבות סי' רמ"א ס"ק ד' כתב דבגזל חפץ לא מהני לשון מחילה דהוי בזה כמו פקדון דלא מהני מחילה בחפץ בעין כמבואר שם וגם כתב שם דאף במעות בעין דינו כמו חפץ היכא דאין לו רשות להשתמש וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ג ס"ק נ"ד ובסמ"ע שם ס"ק מ"ט ע"ש והנתיבות סותר למש"כ בעצמו בספרו קהלת יעקב ולפמש"כ בנתיבות דלא מהני לשון מחילה בגזילה בעיניה יש לומר דיפרש להא דב"ק דמחל לו על הקרן הנ"ל דמיירי באין גזילה קיימת:

אבל באמת זה אינו דהא שם בב"ק ד' ק"ה על מה דתני שם במתניתין מחל לו על הקרן והחומש חוץ מפחות ש"פ בקרן א"צ לילך אחריו ואיתא שם בגמרא דאר"פ דלא שנו אלא שאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר א"ד ל"ש גזילה קיימת ול"ש אין גזילה קיימת א"צ לילך אחריו לשמא תייקר לא חיישינן עכ"ל והשמ"ק פי' שם בשם הרא"ש והתוס' שאנ"ץ טעם דלג"ק דאף דפחות מש"פ ניתן למחילה עכ"ז שא"ה דמידי דמצי לאוקורי לא מחול כיון שיכול להתייקר ולעמוד על ש"פ או כיון דהיתה גזילה אחת מעיקרא ביותר מש"פ ועד דמתייקר אינו מוחל עכ"ל ועיין בטור ח"מ סי' שס"ז בשם הרמ"ה דאם נתייקר חייב להחזיר כיון דהיה גזל הרבה אלא דאח"כ מחלו הבעלים חוץ מש"פ בקרן כו' והנה להך לישנא דאמר דל"ש גזילה קיימת כו' אלמא דאף בגזילה קיימת מיירי הך מתניתין דמחל לו הקרן א"כ בוודאי מוכח דמהני מחילה בגזילה בעיניה ואף להך לישנא דלא שנו אלא באין גזילה קיימת כו' ג"כ מוכח כן דהא לא מחלק בין גזילה קיימת לאין גזילה קיימת רק במה דלא מחל לו על פחות מש"פ אבל במה דתנן מחל לו על הקרן משמע דזה מצי מיירי אף בגזילה קיימת וכן בהא דפחות מש"פ בגזילה קיימת דצריך לילך אחריו היינו בלא מחל לו על זה אבל במחל לו א"צ לילך אחריו ואף דהוי בעין ודינו כמו ש"פ וכמש"כ השמ"ק הנ"ל אפ"ה אם מחל לו היה פטור א"כ מוכח מזה דאף בגזילה בעיניה מהני לשון מחילה ושפיר כתב הקהלת יעקב הנ"ל: וכן מוכח שם בכולי סוגיא ובגזל ג' אגודות כו' ובכולי ש"ס דאף בגזל פחות מש"פ אף במה דהוי בעיניה אין מוציאין והטעם הוא משום דניתן למחילה כמבואר בסנהדרין דף נ"ז וד' נ"ט אלמא דאף בבעיניה מהני לשון מחילה דהא לא מצינו בזה ללשון הקנאה וכה"ג כתב התומים בסי' פ"ח סעי' י"ב גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור לפי שיטת הסוברים משום טעמא דמחיל א"כ היכא דטוען הפקדתי בידך חטים וזה משיב פקדון שעורים דלא שייך טעמא דמחיל כיון דהשעורים בעין וכל היכא דאיתא ברשותא דמארי' איתיה א"כ ל"מ לשון מחילה רק דוקא לשון מתנה וזה אינו מבורר בלשון שלו שיהיה כאומר אני נותן לך כו' עיין שם וה"ה בפחות מש"פ כנ"ל:

אכן לפמש"כ המחנה אפרים הל' גזילה סי' א' דכל שגזל פחות מש"פ אף שלא ידעו הבעלים או שידעו ולא מחלו מ"מ אינו חייב להחזיר דלא חייבו רחמנא להשיב אלא דבר דמקרי ממון ופחות מש"פ לאו ממון מקרי כו' עכ"ל ולפ"ז מכל גזל פחות מש"פ אין להוכיח כלל דמהני מחילה בגזילה בעיניה משום דעיקר הטעם הוי דהתורה לא החשיבתו לפחות מש"פ לממון. אבל מהא דאמרו שם בב"ק בגזל הרבה ומחל לו חוץ מפחות מש"פ דמשמע שם דאף בבעין אם מחלו כ"ע מודו דמהני לשון מחילה א"כ הנכון עם הקהלת יעקב הנ"ל: הגה"'ה ובעיקר דברי המחנה אפרים הנ"ל שכתב לדון ולהסתפק בכל גזל פחות מש"פ אף אם הבעלים לא מחלו או שלא ידעו ג"כ אין ב"ד נזקקין יש להוכיח כן מהא דפסחים ד' ל"ב ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם הקרן ולא החומש ומקשה הגמרא ה"ד אי דלית ביה ש"פ אפילו קרן לא לישלם כו' ואי נימא דהיכא שלא מחלו אין נזקקין א"כ ה"מ הש"ס לומר דמיירי בנטל התרומה שלא בידיעת הבעלים או דצעקו מתחלה ועד סוף דאינם מוחלין דאז משלם הקרן ולא החומש וע"כ מוכח דלעולם אינו משלם הקרן בפחות מש"פ וכן אמרו בב"מ דף נ"ה מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות מש"פ להשבין לקודש אין אבל להדיוט לא והא בהקדש לא שייך מחילה דהא דעת שכינה מי איכא וכמש"כ השמ"ק בב"מ ד' נ"ז עלה דאמרו שם דבהקדש אף פחות מכדי אונאה חוזר לחד אוקימתא שם וכן פסק הרמב"ם הל' ערכין פ"ז הל' יו"ד דהקדש אפי' הונה בכל שהוא ה"ז חוזר וכמש"כ הלח"מ שם והשמ"ק שם כתב ביאור זה משום דעיקר הטעם דפחות משתות מחילה זה לא שייך בהקדש דמאן מחל והגזבר א"י למחול משום לתקוני כו' ובמק"א הארכתי בזה ועיין בב"ק דף כ"א תוס' ד"ה כהדיוט מדעת כו' ואפ"ה דוקא בהקדש אמרו דפחות מש"פ ניתן להשבון ע"פ גזה"כ אבל בהדיוט אף בכה"ג דלא ניתן למחילה מ"מ מיפטר מהשבה כיון דאין בו דין ממון:

ובמק"א הארכתי בזה בדברי הרמב"ם הל' ערכין פ"ג הל' י"א ובתוס' כתובות דף צ' ד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' במה דהקשו מערכין דף ז' וכתבו עוד תירוץ לחלק בין מטלטלין לקרקע ומה דיש לדון בזה מהא דחולין ד' קל"ט דס"ל לרב במקדיש תרנגלתו לבדק הבית דלאו קדושת הגוף הוי כיון דמרדה פקע קדושתו וזהו מצד יאוש והפקר כמש"כ התוס' שם ור' יוחנן ושמואל דפליגי שם טעמם משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו יאוש ברשות בעלים דלא מהני יאוש אבל מצד יאוש היה מהני יאוש של הגזבר והמקדיש אך לפמש"כ הריטב"א שם בחולין דלכן במקדיש תרנגלתו לבדק הבית כיון דמרדו פקע קדושתו משום דבהקדש בדק הבית כל זמן שהוא ברשות בעליו אין להקדש בו רק שעבוד בעלמא והקנין הגוף הוא לבעליו ע"כ מהני יאוש של הבעלים עי"ש וכן יש לדון בזה ע"פ מש"כ התוס' במנחות דף ע"א ד"ה ומתירין גזמיות כו' דדוקא בעליו יכולין לפדותו על ש"פ כו' וביבמות דף פ"ח ד"ה אי קדושת דמים כו' אלמא דמצינו חילוק בין בעלים לאחרים בזה משום דיש קצת שם בעלים ע"ז וכן יש לדון בזה ע"פ הא דפסחים ד' מ"ו דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל והוי ממונו ובתוס' שם ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' בתירוץ הא' שם ובתירוץ הב' דהיכא דאתי ליד גזבר לא אמרינן הואיל אבל כל זמן דהוא ביד הבעלים אמרינן הואיל כו" ועיין בסוטה דף ו' ע"ב תוס' ד"ה כי קדוש כו' ובמל"מ הל' מעה"ק פ' י"א הל' ד'. ועיין בב"ק ד' ע"ו ובדף ט"ז בתוס' שם והדברים ארוכין וקצרתי:

וע"כ שפיר י"ל דשא"ה בהא דחולין דלכן מהני יאוש של הבעלים דעדיין קנין הגוף שייך להו וכמש"כ הריטב"א דאין להקדש בד"ה רק שעבוד כ"ז שהם אצל הבעלים אבל היכא דלא שייך כן שפיר י"ל דלא מהני מחילת הגזבר וה"ה בחוב שמגיע להקדש דאף מטלטלי משתעבדי כיון דמה"ת אף מטלטלי משתעבד כמש"כ הרשב"א והובא בקצה"ח סי' ל"ט וכ"כ התוס' בכורות ד' נ"ב דתקנת הגאונים הוא דאורייתא ע"ש. וי"ל בהרא"ש בכתובות פ"ט סי' ב' בשם ירושלמי הגע עצמך שפטרום משבועה זו תורה וזו אינו תורה כו' וקצרתי והא דמטלטלי לא משתעבדי זהו מצד דלא סמכה דעתו והוי כסילוק ומחילה וכמש"כ התומים בסי' ל"ט ע"כ בהקדש דמאן מחל והגזבר אין בכחו למחול ע"כ הדין נותן דהקדש גבי מן מטלטלין ואף דהתוס' בתי' הב' ר"פ מי שהיה נשוי לא ס"ל כן עכ"ז בתירוץ הא' דשם דכתבו לחלק דשא"ה דהכל להקדש וכן הרמב"ם פ' הל' ערכין הל' י"א י"ל דס"ל כן ומתורץ קושיית הלח"מ שם ועדיין יש לעיין בסתירת דבר זה מן הירושלמי חגיגה פ"א הלכה א' בסופו ובלח"מ פ"א הל' חגיגה הלכה יו"ד אבל במק"א תירצתי זה הסתירה ואכמ"ל ע"כ הגה"ה:

ולפמש"ב הקצה"ח סי' פ"ח ס"ק י"ג להשיג על התומים בטענו חטים בפקדון והודה על פקדון שעורים דפטור ג"כ אף להטעם משום מחילה משום דדוקא באומר בפירוש לשון מחילה בדבר המסוים לא מהני אבל סתמא מה דמוכח משתיקתו נעשה כלשון מתנה וה"ה בלשון מחילה היכא דשייך עכ"ל הקצה"ח ולפ"ז נדחה ראייתו מה שהוכחתי מכל גזל פחות מש"פ דפטור אף דאמרו בש"ס בלשון דניתן למחילה. משום דכיון דלא אמר בפירוש בלשון מחילה ורק אמדינן דעתו כן א"כ היכא דאינו מועיל מחילה אמרינן דנתכוון בלשון מתנה. וכש"כ לפי דברי המח"א הנ"ל וודאי דנדחה זה אבל מה שהוכחתי מן ב"ק ד' ק"ג דמחל לו על הקרן דמיירי באמר בפירוש בלשון מחילה שפיר הוכחתי דאף בבעין מהני מחילה בגזל וכמש"כ הקהלת יעקב כנ"ל:

ענף ה:

ועדיין יש לדון בזה הראי' דב"ק ד' ק"ג דתני מחל על הקרן כנ"ל דהא מצינו בכתובות ד' מ"ד גבי שני שטרות היוצאים זה אחר זה ביטל שני את הראשון הן במכר וכן במתנה מ"ט רפרם אמר כו' רב אחא אמר אימר אחולי אחלי' מאי בינייהו לשלומי פירי כו' והתוס' שם ד"ה אימר אחולי אחלי' לשעבודי' הקשו מאי אחלי' לשעבודו שייך גבי מתנה ונראה לר"י כו' ועוד אומר רשב"א דנפ"מ אם לוה נותן בין זמן ראשון לזמן שני שיטרפו בעלי חוביו מאותו שדה א"נ אם יאכל הנותן פירות בין זמן ראשון לשני עכ"ל התוס' הרי חזינן להתירוץ של התוס' דנפ"מ דיטרפו בע"ח להשדה דס"ל דמוכיחין מחמת ההוכחה של השני שטרות דמסתמא היה קנין חליפין או חזקה מן המקבל להנותן דאל"כ הא איך קנה הנותן להמתנה בגוף השדה וכמו שהקשה הר"נ שם דהא אף אם החזיר השטר לא חזרה מתנתו ולכן העלה הר"נ שם שיטה אחרת בזה ע"ש ולפ"ז קשה על שיטת התוס' הנ"ל בזה דהא אמרו בגמ' שם בלשון אחולי אחלי' והא לשון מחילה לא מהני בחפץ בעיני' וכש"כ בקרקע וע"כ מוכח מזה דאף דמחילה לא מהני בזה מ"מ נקטו בגמ' לשון מחילה משום דבשני שטרות על מכירה הא שייך לשון מחילה על חיוב אחריות עד זמן שני והיכא דלא מהני לשון מחילה כמו במתנה דנפ"מ לענין גוף השדה כמש"כ התוס' אמרינן דמסתמא היה בלשון המועיל היינו במתנה בפירוש והש"ס לא דקדק בזה כ"כ וכ"כ הרא"ש כתובות שם כהך תירוץ התוס' הנ"ל וכ"כ הטור בסי' ר"מ והובא בסמ"ע שם דאף אם הפירות הם בעין נוטלן הנותן אף להטעם דאחולי אחלי' א"כ ה"ה י"ל בהא דב"ק הנ"ל דאמרו לשון מחל על הקרן כו' די"ל דהמשנה מיירי בין בגזילה קייימתו בין באין גזילה קיימת ובאין גזילה קיימת שייך לשון מחילה והיכא דהוי בעיניו י"ל באמת דבעי לשון מתנה ומה דנקטו במשנה לשון מחילה הוא לאו דוקא. ע"כ נדחה ראייתי במה דהארכתי בהא דב"ק הנ"ל וכן נדחה מש"כ הקהלת יעקב בקצרה להך ראייה דב"ק הנ"ל כי באמת אין זה הוכחה כלל: אכן מן לשון רש"י בקדושין ד' נ"ב ע"ב גבי הא דקדשה בגזל דידה או שחטף סלע מידה מקודשת בדשדיך. ופי' רש"י משום דכי קבילתו לגזל דידה בשם קדושין אחילתי' עכ"ל ואף דהתם קאי רק בבעין אפ"ה כתב רש"י בזה ללשון מחילה א"כ מזה סייעתא לדברי הקהלת יעקב דאף בגזל בעין מהני לשון מחילה וביותר מוכח כן מן מש"כ הרשב"א לב"ק ד' ס"ט גבי כל מה שילקטו עניים יהיה הפקר והקשה בשם הראב"ד על מה דאמרו שם לקט כיון דליתי ברשותו לא מצי מפקר לי' והקשה הראב"ד הא מצי למחול ואטו מאי דליתא ברשותו לא מצי למחול גבייהו ותירץ הוא ז"ל אין וודאי מצי מחיל מיהו טבל הוא גבי עניים כיון דאין בו דין הפקר כו' עכ"ל אלמא דמיירי התם רק היכא דהחפץ הוא בעיני' אפ"ה מהני התם לשון מחילה דהא כתבו בלשון מחילה א"כ מוכח מזה דאף בחפץ הגזול בעיני' ג"כ מהני מחילה: שוב ראיתי דיש להוכיח מן לשון הש"ס דנקטו ללשון מחילה אף היכא דלא מהני אלא בלשון קנין והוא דהא מצינו בב"ב ד' מ"א ע"א גבי רב ענן שקל בידקא בארעי' אזל הדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמי' דר"נ א"ל זיל הדר כו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי כו' א"ל מחילה בטעות הואי כו' והא התם אנו דנין על גוף הקרקע דבזה לא מהני לשון מחילה אלא הקנאה דוקא ואפ"ה אמרו בזה לשון מחילה בע"כ מוכח דהך לישנא הוא לאו דוקא דהש"ס לא דקדק בזה כ"כ. וגם הא שם מיירינן רק על הקרקע בעיני' ולא על ענין חוב ג"כ ואפ"ה נקטו בלשון אחיל אלמא דזה הלשון הוא לאו דוקא וכמש"כ הרשב"ם שם בד"ה והא אחיל כו' הא יש לו טענה ודאית שהקנה לי הקרקע כו' וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי עכ"ל הרשב"ם:

וכן מצאתי בהריטב"א לכתובות ד' מ"ד בד"ה רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודי' כו' דיש שפירשו דאחולי אחלי' לאחריות דהוי לי' עליו דאלו לגופא דארעא לא מהני מחילה כו' לכך יש לפרש דה"ק אקנויי אקני לי' מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כדאמרינן בפ' חזקת אחולי מחיל לי' דאתא וסייע גודא בהדי' דבעינן למימר אקנויי לי' והכא חיישינן דבתר דזבנא מיני' הדר אקנויי ניהלי' בקנין או בשטר והדר השתא וקבלה במתנה או זבנא מיניה דאמרינן עכ"ל הריטב"א וכ"כ השמ"ק שם בשם הריטב"א: אלמא דהראשונים הנ"ל הביאו ההוכחה מהא דב"ב הנ"ל דמצינו ללשון מחילה על ענין ההקנאה וכמש"כ לעיל וי"ל דמזה הוכיחו התוס' והרא"ש שם בכתובות לומר דהך אחולי אחיל שייך ג"כ לענין לקנות גוף השדה וכמש"כ לעיל הרי דמצינו דנקטו בש"ס לשון מחילה אף היכא דלא מיירי רק בקרקע בעיני' דהא שם לא מיירי רק בקרקע בעיני'. ולפ"ז עדיין י"ל כמש"כ הנתיבות בסי' רמ"א הנ"ל דלא מהני מחילה על גזילה בעיני' ומ"מ אינו קשה על זה מהא דתני בב"ק ד' ק"ג מחל לו על הקרן כו' די"ל בזה ג"כ דהך לישנא הוא לא דווקא כנ"ל:

ועוד י"ל בהא דב"ק דמיירי שם בקרן וחומש וגבי חומש הא הוי חוב על הגזלן דשייך בזה לשון מחילה וע"כ אגב זה תני גבי קרן אף דהוי בעיני' ג"כ לשון מחילה וע"כ עדיין י"ל כמש"כ הנתיבות דלא מהני מחילה בגזילה בעיני' ושא"ה בב"ק כנ"ל והא דתני התם במשנה מחל על הקרן ולא מחל על החומש י"ל דכיון דתני מחל על החומש אגב זה תני מחל על הקרן וע"כ אינו ראי' מהתם כלל ודלא כמש"כ הקהלת יעקב להוכיח מהא דב"ק הנ"ל ומ"מ מן מש"כ הרשב"א לב"ק ד' ס"ט בשם הראב"ד דהבאתי לעיל משמע מלשונו דגם לשון מחילה שייך על גזילה בעיני' ג"כ וגם יש לחלק דשאני היכא דהוי בתורת אומדנא על קנין דבזה מצינו דנקטו לשון מחילה על הקנאה כמו הא דב"ב הנ"ל משא"כ היכא דמיירינן בהיה קנין מפורש בזה לא שייך למנקט לשון מחילה ואתי שפיר שיטת הראשונים דס"ל שם בכתובות לפרש דהך אחולי אחלי' דשם לא קאי רק על האחריות בלבד וכן כתב הר"נ שם וכ"כ הרמב"ן והובא בשמ"ק שם בכתובות די"ל דס"ל דלא שייך למנקט לשון מחילה על מה דהיה הקנאה בפירוש כדהתם אך הריטב"א והשמ"ק בכתובות שם דהוכיחו כן מהא דב"ב לא ס"ל להחילוק הנ"ל אך לולי דברי הריטב"א והשמ"ק הנ"ל שהוכיחו כן מהא דב"ב הייתי אומר דאין ראי' מהא דב"ב והוא דהא שם בב"ב גבי רב ענן דהדר גודא בארעא דחברי' ורב נחמן א"ל זיל הדר לגודא היינו הוצאות סתירת הכותל והטרחא מזה דחל על רב ענן וע"ז שפיר אמר לי' רב ענן והא אחולי אחיל דהא בהחיוב שמוטל על רב ענן לנקות הקרקע של חבירו ולסתור הכותל שהעמיד על קרקע של חבירו בזה שפיר מהני לשון מחילה דהא זה הוי כמו כל התחייבות וחובות. ע"כ אמר רב ענן בלשון זה משום דהא רב נחמן א"ל זיל הדר וצוה לו לסתור הכותל וע"ז הקשה לו רב ענן והא אחיל דלכה"פ הוי הוכחה על מחילה ממה דסייע גודא בהדאי דאף דנימא דעל גוף הקרקע לא שייך לקנות מחמת האומדנא הנ"ל דאפשר דזה לא הוי רק כמו ספק אומדנא משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ומספק מעמידין הקרקע בחזקת הבעלים עכ"ז הא על חיוב לסתור הכותל ולנקות הקרקע בזה הא מהני ספק ג"כ כמו דאמרינן בכמה דוכתי דהממע"ה וע"כ א"ל רב ענן לשון מחילה ובאמת י"ל דאף לענין לקנות גוף הקרקע אם סייע גודא בהדי' ג"כ קנה וכמבואר בסי' קמ"ב ובנימוקי יוסף לב"ב שם. אך רב ענן הקשה לו במה דאין לסתור דבריו בשום אופן ונקט לי' מה דפשיט יותר וע"ז השיבו ר"נ מחילה בטעות כו' כי היכי דאת לא הוי ידעת כו' דהא קיי"ל דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק כמש"כ התוס' בב"ק ד' כ"ז בד"ה אמאי פטור כו' וכמבואר כזה בח"מ סי' קכ"ו בש"ך ס"ק ס"ז ובנתיבות שם ס"ק ו' וע"כ החיוב על רב ענן לסתור הכותל ולנקות הקרקע ומכש"כ דמוטל על רב ענן להחזיר לו הקרקע ג"כ כנ"ל:

וע"כ שפיר י"ל דהש"ס דקדקו בלשונם כי באמת הדוחק לומר דלא דקדקו בזה כ"כ ובפרט מה שנוגע לענין דינא ולפ"ז אתי שפיר שיטת הראשונים דס"ל שם בכתובות דהך אימר אחולי אחלי' לשעבודי' דאמרו שם. לא קאי רק על חוב אחריות משום דלענין לקנות גוף השדה הא לא מהני לשון מחילה משום דס"ל דאינו ראי' מהא דב"ב הנ"ל ולא כדברי הריטב"א והשמ"ק ולפ"ז שפיר מדוקדק הלשון שם בכתובות דאמרו אחולי אחלי' לשעבודו דמשמע דלא מיירי שם רק לענין השעבוד ולא לענין לקנות גוף השדה ולא ס"ל למש"כ התוס' והרא"ש שם ולפי שיטת הראשונים הנ"ל דס"ל דאין סברא לפרש דלאו דוקא נקטו בגמ' כעין זה א"כ לפ"ז שפיר יש להוכיח מהא דב"ק דאמרו מחל על הקרן כו' וכיון דמיירי שם גם בגזילה קיימת כנ"ל ע"כ שפיר יש להוכיח מזה דמהני מחילה אף על גזל בעין ושפיר כתב הקהלת יעקב כנ"ל ועיין בב"מ ד' כ"ו ע"ב אחולי אחלי' למנתי' כו' וקצרתי:

והא דב"ב ד' קכ"ו ע"א דאמרו ויתר באותה שדה כו' ומה דאתא לידי' אחיל אידך לא אחיל כו' ומדאחיל בהא אחיל בכולהו אף דחלק בכורה הוא בעיני' ומ"מ אמרו לשון מחילה אין זה שייכות לנ"ד משום דהא זכות בכורה הוא כמו חיוב על היורשים וכמש"כ הנתיבות בסי' ע"ו ס"ק ד' ובסי' רע"ח ס"ק ט' ומה"ט מועיל שם מחילה וסילוק בלא קנין ע"כ שפיר נקטו שם לשון מחילה וגם הא כתבו הראשונים שם גבי בכור דאם אמר אינו נוטל דאינו זוכה בחלק בכורה משום דהוי כמו דזיכו מתנה לאחד ואמר איני רוצה דלא זכה:

ענף ו:

והנה בב"ב ד' מ ע"א גבי בני עיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני העיר ומקשי וליסלקו ולידיינו כו' פי' הרשב"ם דליסקלו דיכתבו דין ודברים אין לנו על ס"ת זו ויקנו מידם עכ"ל והקצה"ח בסי' ל"ז ס"ק יו"ד הקשה דאיך מועיל הסילוק בקנו מידו הא קיי"ל גזל ולא נתייאשו אינו יכול להקנות כיון דאינו ברשותו כו' ואפשר דקושיית הש"ס וליסלקו היינו שיקנו אותו להגנב ולהגנב וודאי מהני הנתינה אלא דמפי' רשב"ם לא משמע הכי שכתב ויקנו מידם ואי להגנב לא בעי קנין דזוכה בדבור כיון שהוא ת"י ועוד דהגנב לא ירצה במתנה זו כי היכא דלא ליהוי עליו סהדי וצ"ע עכ"ל הקצה"ח:

ויש ליישב כ"ז והוא דקושיא ראשונה של הקצה"ח דל"ל לקנין דהא זוכה בדיבור כיון שהוא ת"י אינו קשה כלל דהא הרשב"ם הוכרח לפרש כן משום דהגמ' שם קאמר בלשון וליסלקו כו' ובאמת הא קיי"ל דסילוק לא מהני בחוב הלואה דכתב לי' דו"ד אין לו עמך או ידי מסולקת ממך אם לא שקנו מידו וכמש"כ המהרי"ק בסי' פ"ט והובא בנתיבות סי' ר"ט ס"ק וא"ו א"כ כש"כ בגזילה דהחפץ בעין דלא מהני סילוק ועיין בכתובות ד' צ"ה תוס' ד"ה וכי כתבה לי' מאי הוי כו' אלא בקנין מהני לשון סילוק וכמו בכתובות ד' פ"ג דאיבעי להו קנו מידו מאי ואמרו דמגופה של קרקע קנו מידו ופי' רש"י דהקנה לי' המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא ועיין בתוס' שם ד"ה קנו מידו כו' דתמהו שם התוס' על רש"י ובאמת תמוה מאד דברי התוס' הנ"ל דהא כן מבואר להדיא בב"ב ד' מ"ג גבי שותפין מעידין זל"ז דכתב לי' דו"ד אין לי על שדה זו וכי כתב לי' מאי הוי ומשני בקנו מידו כו' אלמא להדיא דמהני קנו מידו אף דאמר לשון רו"ד כו' ונכונים דברי רש"י הנ"ל וכן כתב הרא"ש לכתובות שם רפ"ט סי' א' דיש לקיים פי' רש"י דכיון שאומר לחבירו שהוא שותף עמו והקנה לו בקנין מוכח שמקנה לו השדה עכ"ל הרא"ש ומצאתי במגיני שלמה ובפ"י דתמהו ג"כ על התוס' בכתובות בזה:

ולפ"ז ה"ה בסילוק מחוב הלואה או בסילוק מגזילה היכא דקנו מידו אמרינן דהוי כמו הקנאה גמורה ובחוב תלינן במחילה וע"כ בהא דהקשה הגמ' בלשון וליסלקו ולידיינו בע"כ מוכח דכוונת הגמ' דליסלקו ע"י קנין דאז יועיל הקנין דיהיה מועיל הסילוק אבל לולי הקנין לא מהני לשון סילוק ושפיר הוכרח הרשב"ם לפרש כן והא דקאמר הש"ס בלשון וליסלקו כו' י"ל דזהו כמו דאמרו בב"ב שם לעיל גבי שותפין מעידין זל"ז דמוקי לי' דא' דו"ד כו' וקנו מידו דכתב הרשב"ם שם בד"ה דכתב לי' כו' דה"מ לתרוצי כשהקנה לו חלקו אלא רבותא נקט לאשמעינן דכה"ג הוי לשון מתנה עכ"ל וכ"כ התוס' בב"ב ד' מ"ט ד"ה בכותב לה כו' וכ"כ הרמב"ן והמהרש"א שם. ולפ"ז י"ל דה"ה בהא דאמרו שם גבי ס"ת בלשון דליסלקו דזהו אגב גררא דלעיל מיניה דאמרו שם בלשון סילוק וגם הוי רבותא דאף בגזל דהוי דבר דאינו ברשותו אפ"ה מהני סילוק בקנין כאשר יבואר להלן א"כ א"ש דברי הרשב"ם:

ומה שהקשה הקצה"ח קושייתו השניה דהא הגנב לא ירצה לקנות הגניבה ואין מזכין בע"כ יש לתרץ זה ג"כ ע"פ מש"כ המח"א ה' זכייה מהפקר סי' י"א דהיכא דמחל לחבירו והלוה לא רצה במחילתו דעכ"ז זכה הלוה דהוי הקנאה דממילא ואף בע"כ של הלוה מהני עכ"ל ולפי מה דנתבאר לעיל דלשון מחילה מהני ג"כ להגזלן א"כ י"ל דמה"ט אף דהגנב לא ירצה לזכות בהגזילה דמ"מ זכה ע"י מחילת הבעלים אף בע"כ של הגנב אך אי נימא דמן דין הקנאה נגעו ביה בוודאי אין סברא לומר דיועיל ההקנאה בע"כ של הגנב אבל לפי מה דנתבאר דמחילה ג"כ מהני בגזילה אף בבעין א"כ א"ש דברי הרשב"ם משום דהיכא דכתב דו"ד כו' וקנו מידו אמרי' דנתכוין למחול לו הגזילה והקנין מתקן הלשון גרוע דסילוק:

ואין להקשות דמנלן דנתכוין למחילה דמועיל אף בע"כ דלמא היתה כוונתו להקנות החפץ דלא מהני בע"כ די"ל בזה דהא מבואר בח"מ סי' מ"ב סעי' ט' דהיכא דהענין בטל לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה רק היכא דאיכא למיתלי בטעות וכמש"כ הש"ך שם דזהו בדבר דאיכא פלוגתא אבל במה דלא פליגי כלל לא תלינן בטעות ע"ש א"כ ה"ה הכא דכו"ע יודעים דאין מזכין לאדם בע"כ ובוודאי לא ירצה הגנב לזכות כנ"ל ע"כ מסתמא נתכוונו הבעלים למחילה דזה מהני אף בע"כ של הגנב וכש"כ הא דב"ב הנ"ל דקאי על מה דתניא אין דנין בדייני אותה העיר דע"ז מקשי הש"ס וליסלקו ולידיינו ובדיינים וודאי לא חיישינן שמא נתכוונו ללשון הקנאה דלא מהני בע"כ ואמרי' דלב"ד טועין לא חיישינן כמבואר ביבמות ד' ק"ו ובח"מ סי' ל"ט ש"ך ס"ק ל"ו ובש"ך ובוודאי ידעי הדין דקנין לא מהני בע"כ ומסתמא נתכוונו למחול הגנב דזה מהני אף בע"כ לכן מהני הסילוק בקנו מידם והש"ס דנקט כה"ג י"ל דנתכוונו להך רבותא יתירתא כנ"ל ומוכח מזה הך דינא של המח"א דכתב דמועיל מחילה אף בע"כ של הלוה וה"ה בגזילה ואתי שפיר דברי הרשב"ם הנ"ל:

ולפ"ז מוכח דלשון מחילה מהני אף בגזילה בעין וכמש"כ הקהלת יעקב אך במש"כ הקהלת יעקב לחלק דקנין לא מהני להקנות להגזלן וכמש"כ כה"ג השמ"ק ב"מ ד' כ' ד"ה אביי לטעמיה בשם הריטב"א דאף דמהני מחילה בהלואה מ"מ כשכותב המלוה שטר מכירה על השט"ח שלו להלוה בעינן קנין כתיבה ומסירה ע"ש אבל כבר נתבאר לעיל להוכיח דאף בתורת קנין מהני להתופסו ודוקא להקנות לאחר אינו יכול להקנות בדבר שאינו ברשותו אבל להגזלן עצמו שהוא ברשותו מועיל הקנין וכ"כ הנתיבות בסי' ר"ה ס"ק י"ד ודלא כהשארית יוסף ודלא כמש"כ בעצמו בספרו ק"י הנ"ל וכ"כ השאגת אריה בסי' צ"ג בסוף דלהגזלן עצמו מועיל הקנאתו וע"כ לדינא נתבאר דיכול להקנות להגזלן בתורת קנין וגם מהני בזה לשון מחילה להגזלן אף בגזילה בעינא:

והא דב"מ ד' מ"ח ע"ב דהנותן עירבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך כו' אין מזה ראיה לנ"ד והב"ש סי' צ' ס"ק ס"א כתב גבי נצ"ב שהם באחריות שלו ע"כ מהני לשון מחילה בזה אף בבעין ומ"מ יש לחלק דשא"ה דמן הדין אף גוף החפץ שייך להבעל רק דרבנן תקנו דמשום שבח בית אביה הם שלה כמבואר ביבמות דף ס"ו ע"כ מהני בזה מחילה: בזה הקונטרס יבואר מה שיש לדון בעיקר דברי השמ"ק הנ"ל:

ו ענף א ועכשיו נבאר בעיקר דברי השיטה מקובצת בב"ק דף ל"ג דהובא בקונטרס הקודם וזהו דבב"ק דף ל"ג הנ"ל במה דאמרו שם הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר' עקיבא קדוש והקשה בשם הרמ"ה והא ריו"ח א' גזל אינם יכולים להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא בא לרשותו איך יכול להקדישו וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קיבל דמים לר"ע אנו רואין כאלו מעיקרא בעת שהקדישו היה כבר ברשותו וכן בגזל אם הקדישו הנגזל ואח"כ הוציאו בדין הכי נמי דקדוש והא דא' ריו"ח דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בב"ד עכ"ל וזהו כלל חדש:

הגה"ה ועפ"ז תירצתי כבר דברי השארית יוסף דהובא בב"ש סי' כ"ח ס"ק ט"ז דכתב גבי אשה שחטפה מעות מאיש וא"ל ה"א מקודשת כו' דאפילו אמרה הן לא מהני משום דלא מהני הקנאת הבעל להאשה משום דהוי דבר דאינו ברשותו ויש לתמוה עליו מהא דקידשה בגזל דידה ואמרה הן מקודשת בשדיך משום דהקנתה לו כמבואר בקדושין ד' י"ג: אלמא דאף דהוי אינו ברשותה אפ"ה מהני הקנאתה להגזלן עצמו וכן מצאתי במקנה סעי' ה' דתמה כן על הש"י בזה ועיין בספר קהלת יעקב על ה' קדושין שכתב לתרץ דברי הש"י אבל להכלל של השמ"ק הנ"ל יש ליישבו והוא דשאני באשה שחטפה סלע דלא יכול להקנות לה משום דלא יבא לעולם לרשותו ומיירי היכא דלא אתי מעולם בעיניה ליד הבעל משא"כ בקדשה בגזל דידה דהקנתה לו דאמרה הן או דשדיך ואף דאז לא הוי עדיין ברשותה עכ"ז אח"כ דהגיע לידה אז מהני מחילתה והקנאתה למפרע וכמש"כ השמ"ק דאחר דאתי לרשותו מהני הקדישו דהקדיש בעת שלא היה ברשותו ואף דבעת דאתי לרשותה בא לידה בתורת קדושין ולא בתורת חפץ שלה הא גם גבי הקדישו ניזק דב"ק הנ"ל בעת דאתי לרשותו שייך כבר להקדש ואפ"ה מקרי אתי לרשותו משום דאם לא יחול ההקדש הוי חפץ של הבעלים וה"ה בהא דקידשה בגזל דידה דאם לא יחולו הקדושין הוי חפץ דידה ומקרי אתי לרשותה וא"ש דברי השארית יוסף וגוף הספר הנ"ל אינו ת"י אך יש לחלק דשאני הא דהקדישו ניזק דההקדש הוא מצד הניזק א"כ מקרי אתי לרשותו לסוף. משא"כ בהא דקדושין דהבעל הגזלן הוא מקדש לה ונותן לה בתורת קדושין ע"כ אינו דומה זה להא דב"ק הנ"ל ויש להאריך בזה ע"כ הגה"ה:

אמנם ראיתי להפנים מאירות סי' מ"ו שכתב בד"ה והשתא ג"כ ממילא נדחה קושיית הרא"ש על הרמב"ם כו' שכתב שם באה"ד גבי גזל דאף שהוציאו אח"כ בדיינים אפ"ה כיון דבעת ההקדש לא היה ברשותו אינו חל הקדישו למפרע משום דילפינן זה מכי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו כו' דבתר שעת הקדש אזלינן כו' עכ"ל הפמ"א וכן נראה דברי הנו"ב במ"ק ח' או"ח סי' כ' במה דחידש שם בגזל חמץ כיון דאינו ברשותו לענין הקנאה ע"כ לא קעבר על בל יראה ולא נאסר חמצו אף דקאתי לרשות הנגזל כו' עכ"ל ואי נימא דאחר שהגיע לרשותו אז חל הקדישו למפרע א"כ ה"ה לגבי חמץ כמבואר בפסחים דף ל"א דאי נימא למפרע גובה נאסר החמץ משום זה א"כ מוכח מהנו"ב דלא ס"ל להכלל של השמ"ק הנ"ל. והטעם י"ל דלכן דחו דברי השמ"ק הנ"ל מהלכה דהא מבואר בתוס' ב"ק ד' ל"ג ד"ה איכא בינייהו כו' דהקשו דאמאי אין קדוש לר' ישמעאל הא לאביי למפרע הוא גובה ותירצו דלמ"ד למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר"י אינו קדוש ומ"מ לר' עקיבא קדוש דשותפין נינהו ועוד כו' אלמא דס"ל להתוס' דהסוגיא מיירי בלא גבאו לסוף ואפ"ה אמרו דלר"ע בהקדישו ניזק חל ההקדש א"כ תקשה עלייהו קושיית השמ"ק הנ"ל דאיך חל ההקדש הא הוי ליה כהקדיש דבר שאינו ברשותו ותירץ השמ"ק הנ"ל לא שייך לפמש"כ התוס' כנ"ל דהא כיון דגוף החפץ לא אתי לרשותו אף דמקבל דמיו מ"מ בזה גם השמ"ק מודה דמקרי דבר שאינו ברשותו ואינו חל ההקדש. כמבואר שם במש"כ השמ"ק דאחר שגבאו ולא קיבל דמים אנו רואים כו', וע"כ מוכח דס"ל להתוס' דגם כה"ג מקרי דבר ברשותו וע"כ בהקדישו ניזק לר"ע חל ההקדש וכמש"כ הפנ"י שם דף ל"ג בד"ה שחטו ונתנו במתנה כו' בסה"ד דלר"ע דס"ל הוחלט השור כו' יכול להקדישו אע"ג דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כו' הכא שאני דחשיב כאילו ברשותו לגמרי כו' עכ"ל הפ"י ולא ס"ל להתוס' כמש"כ השמ"ק דהכא מיירי שגבאו לבסוף. וכיון דלשיטת התוס' אין מקום לראיית השמ"ק בהכלל שחידש ע"כ לא סמכו האחרונים על דברי השמ"ק הנ"ל:

וזה פשוט דאין לומר דלכן לר"ע הקדישו קדוש משום דאזיל לטעמיה דס"ל ביבמות ד' צ"ג אדם מקנה דשלב"ל וה"ה אינו ברשותו דזה אינו דהא לפ"ז לא חל ההקדש רק בעת שיבוא לעולם כמבואר בב"מ ד' ס"ז דמוכר פירות דקל עד שבא לעולם יכול לחזור בו והכא קאמר הגמרא דלר"ע הקדישו הניזק קדוש מהשתא וע"כ בסוגיא דב"ק ד' ס"ח במה דשקיל וטרי שם בהא דר"ל דס"ל אדם מקנה ד"ש ברשותו לא אמרו שם דלהך תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ס"ל להא דר"ל דיכול להקנות דבר שאינו ברשותו מעכשיו משום דזה פשוט כנ"ל. וגם למ"ד דא"א מקנה דשלב"ל מ"מ יכול לסבור להא דר"ל דיכול להקנות דבר שאינו ברשותו כיון דהוי שלו והם שני ענינים נפרדים וכן הך כלל של השמ"ק אינו רק במה שהוא שלו רק דאינו ברשותו וכ"ז פשוט ובאמת בלא ראיה מוכרחת הדעת נוטה דגם היכא דאתי לרשותו לאח"ז מ"מ כיון דבעת ההקדש לא היה אז ברשותו אינו חל הקדישו דהא לא היה ביתו בעת ההקדש וראיה לזה מהא דב"ק ד' ס"ט דאמרו שם דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דלא ס"ל כצנועין דהא תנן אין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דלא קרינן וגונב מבית האיש כו' ומזה הוכיחו הש"ס דגזל אינם יכולים הבעלים להקדיש לפי דלא קרינן בזה מה ביתו קודש כו' מה ביתו ברשותו כו' וכ"כ התוס' שם ד' ע' ד"ה לא כתבינן אמטלטלי דכפריה כו' דבפקדון דלא כפריה מקרי ברשותו דהא גנב מבית הנפקד משלם כפל לבעלים אלמא דהש"ס והתוס' מדמין כ"ז להדדי והא מצינו בב"ק ד' ס"ח גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד וכן בהא דאין הגונב אחר הגנב הנ"ל ומשמע אף דהוי הגניבה בעיניה אלמא דאף לאחר דאתי הגניבה לרשות הבעלים אפ"ה פטור מכפל ולא קרינא ביה וגונב מבית האיש ולדברי השמ"ק דס"ל דהיכא דאתי לידו לאחר זמן קרינן אז בעת ההקדש דמקרי מה ביתו ברשותו כו' א"כ ה"ה מבעי לן לומר בגנב היכא דאח"ז אתי לרשותו דאז הוי וגונב מבית האיש למפרע ובוודאי אין לחלק ביניהם לפי סוגיית הגמרא והתוס' הנ"ל דס"ל דכיון דמועיל ההקדש ממילא הוי ברשותו והוי וגונב מבית האיש א"כ ה"ה בזה דאי נימא דמועיל ההקדש למפרע א"כ הוי למפרע ביתו וברשותו אלא ע"כ מוכח דלא אמרינן כן כיון דבאותו העת לא היה ברשותו אזלינן בתר אותו זמן וכן לדיני הקנאה ומוכח מזה דלא כהשמ"ק הנ"ל:

וכן מוכח ממש"כ התוס' בב"ק דף ע' ד"ה לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה כו' והוכיחו דפקדון מקרי דבר ברשותו ויכול להקדיש פקדון שיש לו מהא דב"ב ד' פ"ח גבי ההוא גברא דאייתי קארי אתו כ"ע שקול קארי אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא א"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והני מילי הוא דקיצי דמייהו אבל לא קיצי דמייהו ברשות מרייהו קיימי ושפיר אקדיש אלמא דיכולים להקדיש פקדון וכן הוכיחו בראיה זו הנ"י ב"מ ד' ז' והשמ"ק ב"ק ד' ס"ט בשם המאירי. ולדברי השמ"ק הנ"ל דכתב דאף בגזל אם בא אח"כ לרשות הבעלים חל ההקדש למפרע א"כ י"ל דמיירי התם בבא אח"כ לרשות המוכרים ובכה"ג אף בגזל הוי קדוש וכמו הא דב"ק דהקדישו ניזק דקאמר השמ"ק דמיירי בבא אח"כ לרשות הניזק רק בקייצי דמייהו אף דאירע דבא אח"כ לרשות הבעלים עכ"ז לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דבר שאינו שלו ובזה מודה השמ"ק דאף דבא לרשותו אינו חל ההקדש למפרע רק בדבר שלו ואינו ברשותו בזה חידש השמ"ק להכלל שלו ובלא קיצי דמייהו דבשעת ההקדש הוי אז מבורר דהוא שלהם ולכן מהני בזה מה שהגיע אח"ז לרשותו ומדהוכיחו התוס' לראיה זו על פקדון מוכח דס"ל דלא כהש"מ [והא דלא הוכיחו התוס' דפקדון מקרי דבר ברשותו מהא דב"ק ד' ק"ד דר' פפא הוי מסיק זוזי מבי חוזאי וכמש"כ ראיה זו הרב המ"מ בה' מכירה פכ"ג והובא בבאר הגולה סי' רי"א ס"ק סמ"ך ע"ש י"ל דהא להגרסא דגרסי הוי מסיק זוזי דהיה הלואה דזה ודאי אינו בהקנאה רק בתורת הרשאה אתי עלה וכמש"כ התוס' בב"ק ד' ע' ד"ה אמטלטלי דכפריה והרא"ש שם וע"כ לא הביאו ראיה זו] ואפשר לדחות ראיה זו דהא בקיצי דמייהו איך יבא החפץ לרשות המוכר דהא נגמר המקח ונשאר החפץ להלוקח וע"כ מיירי בלא אתי לרשות המוכר ואי דנימא דמיירי דאירע דבא החפץ לרשות הבעלים ה"ל להש"ס לפרש דמיירי בבאו לרשות הבעלים משא"כ בהקדישו ניזק הא עומד לבא לרשותו:

ענף ב:

ומצאתי במרדכי פ"ק דב"מ עלה דאמרו שם דף ז' כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים אינו קדוש וז"ל ראובן היה מחזיק בבית א' ושמעון היה מערער והלך שמעון ונתנה במתנה ללוי בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון והוציא מיד ראובן בדיינים עתה תובעו לוי וא' כי הבית נתת לי במתנה ושמעון משיבו כי לא היתה ברשותי דין זה פסוק מהא דאמרו שם ממון שא"י להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש וכיון דשמעון יכול להוציאו בדיינים מתנת לוי מתנה ודוקא אם הוציאה שמעון בדיינים אבל אם אין יכול להוציאו בדיינים שאין לשמעון עדים והוציאה שמעון מלוי בחזקה אין מתנת לוי מתנה ודוקא מתנת קרקע אבל מתנת מטלטלי אע"ג שיכול להוציאו אין מתנתו מתנה דאריו"ח גזל כו' לפי שאינו ברשותו ואוקימנא דריו"ח במטלטלי כו' עכ"ל הרי להדיא דבמטלטלי גזולים אף היכא דאתי ליד הנגזל דומיא דעובדא דבית הנגזל הנ"ל ואפ"ה כתב להדיא דאין מתנתו מתנה משום דהיתה המתנה בעת דלא אתי לרשותו וכן בקרקע היכא שאין לו עדים שיכול להוציאו בדיינים אף דאתי ליד הנגזל אפ"ה אין המקבל מתנה מוציא מיד שמעון ואין המקבל מתנה יכול לומר להנגזל הא אתה תופס חפץ שאינו שלך דהא שייך אלי אחר דאתי לרשות וע"כ מוכח מהמרדכי דאף דאתי לרשותו לסוף לא חל ההקנאה למפרע ודלא כהשמ"ק הנ"ל ולכן שפיר סתם הטור ושו"ע סוף סי' שנ"ד סעי' ו' דגנב וגזל א"י להקדיש ולא כתבו לחלק דהיינו בלא באו לרשותו אבל בהגיע לרשותו חל ההקדש ושפיר נקטו לדינא דלא כהשמ"ק הנ"ל:

והנה רש"י פסחים ד' ל' כ' דהא דמלוה טריף משדה המשועבדת משום דמחמת השעבוד הוי כמו דבר דאינו ברשותו וע"כ אין מכירתו והקדישו מהני כלל משום דמה ביתו כו' עכ"ל וקשה לי דא"כ אף סילק הלוה להמלוה במעות וכה"ג דלא בא המלוה לטרוף מ"מ יתבטל המכירה משום דעכ"פ בעת המכירה היה דבר שאינו ברשותו מחמת השעבוד לשיטת רש"י הנ"ל:

וראיתי להקצה"ח סי' קי"ז ס"ק ב' שכתב דזה הוי כמו באומר שדה שמשכנתי כשאפדנה תקדש דקדשה משום דבידו לפדותה דבכתובות ד' נ"ט עכ"ל הקצה"ח אבל זה לא נהירא לי דהא מוכח בכתובות ד' הנ"ל דלא חל ההקדש במה דאמר שדה זו שמשכנתי כשאפדנה כו' רק בעת שפדה ולא למפרע דהא אמרו שם גבי קונם שאני עושה לפיך לכי מגרשה דמי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומדמו זה לאומר שדה זו שמשכנתי כשאפדנה כו' אלמא דלא חל מעכשיו ההקדש וכמו בקונם מ"י דדוקא לכי מגרשה חייל ולא למפרע בעודה תחת בעלה. דאל"כ איך מדמין אותן הש"ס להדדי וע"כ מוכח דגם שדה שמשכנתי שהקדיש אינו חל ההקדש רק בעת שפדאה וכן מבואר ברמב"ם פ"ו ה' ערכין ה' כ"ט דבשדה הממושכנת והקדישה כשאפדנה דחל ההקדש מעת שפדאה וכ"כ התוס' כתובות שם ד"ה שדה זו שמשכנתי כו' דבעודה ממושכנת לא חל ההקדש והקשו ע"ז מהא דרב מרי בר רחל דב"מ ד' ע"ג וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' רנ"ח ס"ק ט"ז בשדה זו שמשכנתי תקדש כשאפדנה דקדוש כשיפדה ולא מקודם ע"ש בסעי' ז' וע"כ תי' הקצה"ח הנ"ל אינו מספיק לתרץ דברי רש"י הנ"ל: ואפשר לומר דשיטת רש"י הוא דלמסקנת הש"ס דאמרו שם בכתובות דשאני בשדה המושכנת דבידו לפדותה א"כ לפ"ז באמת אף מהשתא קדוש ולא כמו דדימו זה מעיקרא להא דקונם מ"י לכי מגרשה אלא באמת לפי סברא זו דבידו לפדותה ממילא הוי קדוש למפרע בעת שהקדישה והיה מתורץ לפ"ז קושיית התוס' שם מהא דרב מרי כו' אבל זהו נגד כל הפוסקים הנ"ל וע"כ נראה לי לומר דרש"י יסבור כשיטת השמ"ק הנ"ל דאף בדבר שאינו ברשותו היכא דאתי לרשותו לאח"ז אז חל הקדישו ומכירתו למפרע וע"כ אף דמחמת השעבוד הוי זה לאינו ברשותו לשיטת רש"י הנ"ל עכ"ז כשסילק להמלוה הוי למפרע ברשות הלוה וחל מכירתו שפיר אבל גם זה אינו מספיק לתרץ שיטת רש"י הנ"ל דא"כ מבעי להיות דמקודם שיסלק להמלוה יהיה יכול הלוקח או הלוה לבטל המכירה וכמו כל מוכר חפץ הגזול:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה