נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן עב
א (סעי' א) בש"ך (ס"ק ט') שהאריך בדין ב"ח קונה משכון הנה לעיל בקונטרס התפיסה שלי בסי' ב' בענין תפיסה בדררא דממונא הארכתי הרבה מה דיש לדון דבחוב שאינו דרך הלואה דכמו שאין מסדרין בחוב כזה לשיטת יש מי שאומר לקמן סי' צ"ז סעי' כ"ט דה"ה דאין ב"ח קונה משכון בחוב כזה ועפ"ז יש ליישב לקושיית הרמב"ן שהובא בש"ך ס"ק הנ"ל מהא דב"ק ר"פ דו"ה דאמרו דאם תפסו ניזק נעשה ש"ש לנזקין דאלמא דאין ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין אכן לפמש"כ שם א"ש משום דשא"ה דהוי חוב נזקין ולא הוי חוב הלואה וע"ש וכן יש לדון עפ"ז בדברי הש"ך דסי' ת"א ס"ק ד' ע"ש (שם סעי' ב') בש"ך (ס"ק י"א) דאף במלוה צריך למשכון ה"ל ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ופי' רש"י דהמלוה צריך להשתמש ולפחות מן החוב בנכייתא כמבואר בב"מ ד' פ"ב ע"ב ובשבועות ד' מ"ד. והנתיבות ס"ק ח' כתב דכ"ז הוא בלא התנה דאז משלם כל שכרו הוי מצוה אבל אם התנה בנכייתא שאינו נותן רק דבר מועט בשכרו ויש לו למלוה הנאה בשכר הלואתו ליכא בי' משום מצוה רק שהוא חייב מטעם שוכר ונפ"מ בין שוכר ובין הך כו' עכ"ל:
ולענ"ד נראה לומר דאף בכה"ג ה"ל ש"ש משום מצוה משום דיש להוכיח דאף היכא דיש להמלוה הנאה מהשכר שנוטל דג"כ מקרי מצוה קעביד דהא אי' בפסחים ד' קי"ב במה דצוה ר"ע לרשב"י דמונה שם מצוה וגוף גדול אוכל פירות ולא שכר ופירש רש"י והרשב"ם דאם תרצה לעשות מצוה וגם תשתכר בה הלווה מעות לחבריך על קרקע לאכול פירות בנכייתא בזול שתנכה לו דבר מועט מן הדמים כמשכנתא דסורא והיינו ריוח גדול וגם מצוה היא שיש ללוה שכר ריוח שצריך למעות לסחורה עכ"ל רש"י והרשב"ם ועיין בחדושי אגדות במהרש"א שם הרי להדיא דגם במלוה על משכון בנכייתא בזול ג"כ מקרי מצוה א"כ מוכח מזה דגם בנכייתא בזול הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף משום דזה ג"כ הוי מצוה ודלא כהנתיבות ויש לומר בזה דר"ע דב"מ ד' פ"ב ושבועות ד' מ"ד דס"ל שם דאף במלוה צריך למשכון ה"ל מצוה ופליג על ר"א. די"ל דזהו משום דאזיל לטעמי' דס"ל לר"ע בפסחים דגם בכה"ג מקרי מצוה כנ"ל:
ג (שם סעי' ב') בנתיבות ס"ק ח' הביא דברי הט"ז סעיף מ' במכר בהקפה בזבינא מציעא וקיבל משכון דה"ל ש"ש וחולק עליו משום דאינו ש"פ רק דחייב משום הנאה דתפס לי' אזוזי ויש להעיר עליהם מהא שכתב הש"ך בס"ק ט"ז בשם הטור והרא"ש דס"ל דאף הלוהו פירות לא ה"ל ש"ש וכת"ק דר"י וכן מוכח מלשון הש"ס בב"מ ד' פ"ב דאמרו דלת"ק לא שני לי' והא אמרו בירושלמי ב"מ פ"ו ה' ה' דלכן ס"ל לר"י בהלוהו פירות ה"ל ש"ש משום רוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו ע"י משכון אלמא דזה מקרי הנאת ש"פ ואפ"ה ס"ל לת"ק דלא ה"ל ש"ש ובוודאי אין סברא לומר דפליגי במציאות. וע"כ מוכח דטעמם משום די"ל כסברת הש"ך ס"ק כ"א דהיכא דאין הריוח בא לו מחמת שמירת המשכון וגם ה"ל ספק ריוח דאינו ש"ש וה"ה י"ל הכא ועוד י"ל דטעמם דאף דאמרו אדם רוצה כו' מ"מ אין זה רק בגדר רוב ומיעוט יש דלא איכפת להו ליתן ש"פ בעד זה ור"י ס"ל כתנא דס"ל הולכין בממון אחר רוב ות"ק ס"ל דאין הולכין בממון אחר רוב ויכול לומר דאני מהמיעוט דלא נחשב להו להנאה ש"פ [ועפ"ז יש להעיר בהא דב"ב ד' ד' דר' יוסי ס"ל מגלגלין הכל דר"י לטעמי' דס"ל בב"ב ד' צ"ג דהולכין בממון אחר רוב אך כיון דשמואל פסק שם הלכה כר"י ושמואל הא ס"ל אין הולכין אחר רוב ומסתמא לא תלי שם בזה וקצרתי] וכעין זה כתבו התוס' שם ד"ה דמי קנים בזול וב"ק ד' כ' דאמר לדידי סגי בנטירא בר זוזא ולפ"ז י"ל דשא"ה בנדרים דאמרו דזבינא מציעא ה"ל הנאת שניהם גבי איסור נדר משום דבאיסור הא מהני רובא משא"כ לחייבו בדין ש"ש דאין מוציאין ממון ע"י רובא ובקצרה הא חזינא דפירות ה"ל זבינא דרמי על אפי' מדאמרו רוצה ליתן כו' ואפ"ה לא ה"ל ש"ש וה"ה בנידון הט"ז:
ויש ליישב משום די"ל דטעמא דת"ק דס"ל דהלוהו פירות לא ה"ל ש"ש משום דשא"ה דעדיין לא יצא מחשש דדרכן להרקיב דהא הלוה פירות יכול לשלם ג"כ בפירות דהא הדין הוא דמה שלוה אותו המין משלם כמו בבע"ח דזוזי יהב וזוזי שקל ולכן אף דאמרו בירושלמי דרוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו היינו דדוקא במכירה דהא במוכר סחורה מחוייב לשלם במעות כמבואר בסי' ק"א סעי' ו' דעל ריוח וודאי יתן ש"פ משא"כ בהלוהו פירות דה"ל ספק עדיין ולא יצא עדיין מחשש הנ"ל ע"כ ס"ל לת"ק דלא ה"ל ש"ש ולכן נקטו לשון למכור דיהא א"ש גם לת"ק אבל במוכר זבינא מציעא דה"ל ריוח וודאי דהא לא יוכל לומר הש"ל וכן לסלקו בשוה כסף כמבואר כנ"ל דינו במוכר סחורה ואף לפמש"כ הט"ז שם בסי' ק"א דמוכר סחורה דינו רק כבע"ח רק אם יש לו מעות חייב לשלמן מ"מ הא ישיג עי"ז חיוב הגוף על הלוה דאם יהיו לו מעות יהיה מחוייב לשלמן ע"כ שפיר כתב הכא לחייבו בדין ש"ש וכש"כ לפמש"כ השער אפרים סי' קכ"ב דלא כהש"ך דבהלוה פירות ה"ל ש"ש ואין ת"י ספר הנ"ל וכעת מצאתי באו"ת באורים ס"ק י"ח שהקשה בקצרה כן על הט"ז הנ"ל:
והעיקר כמש"כ כנ"ל מ"מ אין להוציא ממון בזה וכמש"כ האו"ת ועיין בקצה"ח סי' ק"א וקצרתי:
ד) (שם סעי' ג') המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב ונאבד חיוב המלוה כו' סמ"ע ס"ק י"ז דהלוה אינו אלא ש"ח דהמלוה ופטור מגניבה כו' והש"ך ס"ק כ"ה העלה דהיכא שנתן דבר לש"ש לשמור וחזר הש"ש והפקידו ביד הבע"ד ונגנב ונאבד אצלו לכ"ע חייב הש"ש ומקורו הוא במרדכי ב"מ אבל מפשיעה פטור הש"ש והבע"ד חייב בפשיעה:
ענף א:
ולכאורה יש להקשות דאמאי חייב הבע"ד בפשיעה הא זה הוי פשיעה בבעלים דהא מוטל חיוב על הש"ש לשומרו מגניבה א"כ הוי זה שמירה בבעלים דפטור ובאמת אין זה קשה כלל דיש לומר דדוקא היכא דמוטל על השומר להיות יושב ומשמר לגוף החפץ בזה אמרו דה"ל שמירה בבעלים כמבואר בב"מ ד' פ"א ובב"ב ד' מ"ג אבל הכא כיון דמיפטר השומר להיות יושב ומשמר לגוף החפץ דהא חזר והפקידו ליד הבע"ד ואין מוטל עליו חיוב רק לשלם ממון אם יוגנב ויאבד א"כ ה"ל כמו כל חיוב ממון דיש להשומר על הבעלים דע"י זה לא ה"ל שמירה בבעלים ואין זה דומה להשקיני מיא דה"ל טרחא בגופו וכן כתב הנתיבות בסי' ש"ה ס"ק ג' שהקשה זה ותירץ כנ"ל ועוד תירץ דהא השומר אינו בעלים של החפץ ודמי להא דסי' שמ"ו סעי' י"ז בהג"ה עכ"ל ובזה התירוץ יש לעיין לשיטת הסוברים דבע"ח קונה משכון בקנין גמור וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט' א"כ אפשר דמה"ט מקרי בעלים של החפץ וה"ל שמירה בבעלים ומכש"כ במשכון שלא בשעת הלואתו ועיין בב"ק ד' מ"ט תוס' ד"ה משכונו כו' ובש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ט ולכן אין זה דומה לחפץ שאול דלא מקרי בבעלים ועיין בנתיבות סי' כ"ה ס"ק א' במש"כ שם לחלק בין משכון שלא בשעת הלואתו לבין מזיק שעבודו מה"ט:
ובעיקר הך דינא יש להוכיח כן מהא דב"מ ד' ל"ה ע"ב דפעמים שהבעלים משלמין כמה פירות להשוכר בראובן ששכר פרה משמעון וחזר שמעון ושאלה כו' דשמעון השואל על תשעים יום נעשה שואל להתחייב באונסין אע"ג דהא יש לו חיוב גניבה על ראובן ששכרה למאה יום ומה"ט כתב רש"י שם דישבע ראובן שמתה כדרכה ואז יפטר משום דאל"כ ה"ל מחוייב כדין שוכר בגניבה משום דלא מיפטר מחיובו המוטל עליו ועיין במהר"ם שי"ף על רש"י וכן מבואר בירושלמי ב"מ פ"ג ה"ב דאם שאלו בעלים משוכר ומתה כדרכה דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ולכן מה שהעירו המהר"ם שי"ף והפני יהושע שם על דברי רש"י במש"כ דישבע השוכר שמתה כדרכה דבאמת כן מבואר בירושלמי ועיין בפני משה שם א"כ מוכח מזה דכה"ג לא ה"ל דין שמירה בבעלים דכיון דא"צ להיות יושב ומשמר לגוף החפץ אף דיש לו חיוב תשלומי גניבה על השוכר דמ"מ לא ה"ל דין שמירה בבעלים וכמש"כ הנתיבות כנ"ל וגם סברת תירוץ הב' של הנתיבות שייך כן התם דהא גוף החפץ אינו שלו רק שכור בידו ודמי להא דסי' שמ"ו סעי' י"ז בהג"ה כנ"ל אך יש לומר דתירוץ הב' של הנתיבות לא שייך התם דהא עיקר הסברא שכתבו בסי' שמ"ו הנ"ל דכיון דאין גוף החפץ שלו רק שאול בידו דלא ה"ל דין שמירה בבעלים זה נובע מסוגיית הגמ' בב"מ ד' צ"ו ע"ב גבי דאגרה פרה והדר נסבה דאליבא דרבנן דשואל משלם לשוכר מקרי שאילה בבעלים רק לר' יוסי דמשלם לבעלים הראשונים אין זה דין שאילה בבעלים וכמבואר זה בשמ"ק לב"מ ד' ל"ה בארוכה דהא למי שהוא משלם וה"ל שומר שלו אינו עמו במלאכתו ולכן לדינא לפי מה דקיי"ל כר' יוסי שפיר פסקו בסי' שמ"ו סעי' י"ז בהג"ה דכיון דאין הגוף שלו רק שאול בידו אין זה שמירה בבעלים אבל לרבנן דס"ל דהשואל משלם לשוכר דכיון דהשוכר ה"ל בע"ד דידי' ולכן אם השוכר משועבד למלאכה להשואל מקרי זה שאילה בבעלים ופטור והא האי סוגיא דאמרו דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות להשוכר קאי זה אליבא דרבנן ע"כ שייך בזה שפיר דין שמירה בבעלים כיון דלמי שהוא משלם היינו להשוכר ה"ל השוכר עמו במלאכתו דמחוייב בגניבה כדין השוכר ועיין בש"ך סי' שמ"ו ס"ק י"ב ולכן תירוץ הב' של הנתיבות הנ"ל לא שייך התם:
ולכן בע"כ הטעם התם כמש"כ הנתיבות בתירוץ א' כנ"ל אכן לשיטת רש"י וסייעתו דב"מ ד' פ"א דהובא בסי' ש"ה סעי' ו' דס"ל השאילני ואשאילך לא ה"ל שמירה בבעלים והטעם הוא דמה ששומרו הוא רק לטובת עצמו כיון שצריך להשתמש בהחפץ השאול לו וכמש"כ הנתיבות בסי' ש"ה ס"ק ב' ע"ש וה"ה דשייך ה"ט גבי שוכר דאף שחייב בגניבה דמ"מ כיון ששומרו לטובת עצמו שצריך להשתמש בהחפץ השכור וכמו שכתבו גבי חפץ השאול כנ"ל משום דאין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר כפי' רש"י בב"מ שם וזהו כמש"כ הנתיבות כנ"ל א"כ להך שיטה אין הכרח כלל להוכיח מהא דב"מ לנ"ד:
אבל לשיטת החולקים על רש"י בזה וס"ל דהשאילני ואשאילך ה"ל שמירה בבעלים כמבואר בסי' ש"ה שם. שפיר יש להוכיח מסוגיא דב"מ הנ"ל כפי תירוץ א' של הנתיבות הנ"ל:
וכעת שיצא לאורה דברי הט"ז על סי' רצ"א מצאתי וראיתי בהט"ז שם סעי' כ"ג שכתב שם נשאלתי באחד שנתן לחבירו חפץ למכור בחנותו וקצץ לו שכרו ואח"כ הלך המקבל מן החנות ונאבד החפץ וטען המקבל בשעה שהלכתי מהחנות אמרתי לך תשמור לי חנותי ואמרתי הן והנותן כופר שלא קיבל שמירה טען המקבל לפי דבריך אתה מודה שלא שמרת כלל וכיון שלפי טענתי אתה ש"ח שלי נמצאת חייב בפשיעה וכיון שאני מוחזק אני נשבע ואפטור והשבתי דהמקבל חייב דאף לפ"ד פטור הנותן אע"ג דהוי ש"ח מ"מ הוי שמירה בבעלים כו' כי באותה שעה שקיבל עליו להיות ש"ח הוי כבר משועבד לו המקבל שהוא ש"ש שלו כו' מש"ה היה שאילה בבעלים ופטור אף מפשיעה עכ"ל הט"ז ולמדנו מדברי הט"ז דס"ל דמה שהיה הש"ש מחוייב בגניבה הוי זה כמו שמירה בבעלים וזהו דלא כמבואר הכא ולא ס"ל כסברת הנתיבות הנ"ל וזהו סותר להך דסעי' ג' הנ"ל ובאמת לכאורה יש להקשות על הט"ז מהא דסי' שמ"ו סעי' י"ז שהביא הנתיבות דכיון דאין החפץ שלו רק שאול בידו ע"כ אין זה שמירה בבעלים א"כ ה"ה בנידון דהט"ז הא הש"ש אין לו זכות בגוף החפץ רק שהוא ש"ש עליו א"כ אין זה מקרי בבעלים ויש לומר דס"ל להט"ז לחלק דשאני בהא דסי' שמ"ו דכיון דאין גוף החפץ שייך לה ע"כ מחוייב לשלם להבעלים של השוכר כדאמרו בב"מ ד' צ"ו דלר' יוסי דס"ל תחזור לבעלים הראשונים אין זה שמירה בבעלים כיון דאין הבעלים של השוכר במלאכת השואל אבל בנידון דהט"ז דהש"ש תובע מן הש"ח חוב פשיעה שמוטל עליו בזה שפיר אמרינן כיון דהש"ש משועבד להש"ח בחוב גניבה ע"כ פטור הש"ח נגד הש"ש ואין הש"ש יכול לתבוע מן הש"ח דהא לגבי איהו ה"ל שמירה בבעלים ולכן אינו קשה מזה על הט"ז:
וחזינן דהט"ז ס"ל דמה שהש"ש מחוייב בגניבה עושהו לדין שמירה בבעלים וסותר להך דהכא ותקשה על הט"ז מסוגיא דב"מ ד' ל"ה הנ"ל ובאמת הסברא נותנת דלא כהט"ז בזה דהא כיון דהרשהו לבעל החנות שילך מן החנות ואין להש"ח עליו רק חוב גניבה בתשלומי ממון א"כ מאיזה טעם יהיה זה חשוב לדין שמירה בבעלים דהא חוב שיש לא' על חבירו וודאי לא הוי משום זה בדין שמירה בבעלים. ואפשר לומר דס"ל להט"ז דכיון דבחיוב ש"ש דמוטל עליו יש בזה שני חיובים חיוב תשלומי ממון אם יגנב ויאבד וחיוב טרחת גופו ביותר מן מה שמוטל הטרחא על ש"ח כמבואר בב"מ ד' צ"ג ולהשתדל להציל ברועים ומקלות בשכר וכהנה וכמבואר בסי' ש"ג ע"כ י"ל דשפיר כתב הט"ז דזה מקרי שמירה בבעלים דאע"ג דעל דין ש"ח מפשיעה קיבל ע"ע לשמור מ"מ מן דין טרחת גופו מה שמוטל על הש"ש לא פטרו להמקבל וע"כ מקרי זה שמירה בבעלים:
ענף ב:
אבל עדיין תקשה על הט"ז מהא דב"מ ד' ל"ה הנ"ל והנלע"ד בזה והוא דהא יש לדון במה דמבואר ברש"י ב"מ שם ד' ל"ה גבי פעמים שהבעלים משלמין כו' דישבע ראובן השוכר שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לשוכר דמשמע ממנו דאם נגנבה ונאבדה דמחוייב השוכר לשלם לשמעון משום דאף דמסרה להבעלים בתורת שאלה דמ"מ לא מיפטר ראובן מן חיוב גניבה שמוטל עליו ויש לדון בזה לפי מה דמבואר בסי' ע"ב סעי' למ"ד ובש"ך שם ס"ק קל"ד דבשומר שמסר לשומר דאם רגילים הבעלים להפקיד אצלו דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דסי' רצ"א דפטור השומר הראשון אף אם פשע הב' ואין לו לשלם משום דכיון דמסר למי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו נסתלקו מן חיוב שמירה ופטירי א"כ לפ"ז ה"ה הכא וכש"כ הוא דכיון דמסר ראובן השוכר הפרה לשמעון הבעלים בתורת שאלה דזהו עדיף מן מי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו כמבואר למעיין:
וע"כ י"ל דבאמת מוכח מרש"י דס"ל כשיטת הראשונים דס"ל דאף דמסר למי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו דמ"מ לא מיפטר מן חיוב שומרים שמוטל עליו כפי דיני התורה לכאו"א וע"כ חייב ראובן השוכר בגניבה ואבידה ג"כ ועיקר פלוגתת הפוסקים בזה הוא בסי' רצ"א סעי' כ"ד ועיין בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק צ"ו ולכן אף ששמעון השואל חייב באונסין ובגניבה מ"מ לא פקע חיוב גניבה מן ראובן השוכר כן הוא לשיטת רש"י דשם ובאמת י"ל דלשיטת הסוברים דאם מסר למי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו דמיפטר השומר הראשון דזה הוי כהשבה גמורה דה"ה בהא דאמרו פעמים שהבעלים משלמין כו' דבאמת מיפטר ראובן השוכר לגמרי מכל דיני שומרין שהיה מוטל עליו עד הנה ולכן אף אם לא ישבע ראובן שמתה כדרכה ג"כ מיפטר ואף שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דב"מ פ"ג ה' ב' דאמרו בזה ג"כ דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר עכ"ז י"ל דלא גרסי כן שם וכמש"כ הפ"מ שם דזהו מיותר ע"ש:
ולפ"ז א"ש דאינו קשה על הט"ז הנ"ל מהא דב"מ ד' ל"ה הנ"ל והוא דהא לשיטת הסוברים דאם מסר למי שרגילים להפקיד אצלו דמיפטר א"כ כיון דראובן השוכר בעת דמסרה בתורת שאלה לשמעון מיפטר מכל דיני שומרין דהיו עליו ע"כ אין מזה שום קושיא כלל על הט"ז דהא זה לא הוי שום שמירה בבעלים כלל דהא בעת שקיבל שמעון הפרה בתורת שאלה אז לא נשאר שום חיוב שומרין לו על ראובן ושאני נידון דהט"ז דלא קבלו הבעלים ע"ע רק חיוב פשיעה אבל חיוב גניבה נשאר לו על הש"ש ע"כ שפיר הוי זה שמירה בבעלים:
ועיקר הקושיא על הט"ז תסוב רק לפמש"כ רש"י שם דישבע ראובן שמתה כדרכה דמשמע דאם נגנבה ונאבדה דחייב ראובן השוכר בזה משום דס"ל כשיטת הסוברים לחייב במסר למי שרגילים כנ"ל והא כבר כתבתי לעיל דלשיטת רש"י בב"מ ד' פ"א בהשאילני ואשאילך לא ה"ל שמירה בבעלים משום דאין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר וכמש"כ הנתיבות להסביר זה בסי' ש"ה ס"ק ב' דמה ששומרו הוא רק לטובת עצמו א"כ ה"ה שוכר לא ה"ל שמירה בבעלים דהא מה ששומרו הוא לטובת עצמו שצריך להחפץ להשתמש בו ואף שהכא הא חזר השוכר והשאילה היום להבעלים א"כ הא אינו צריך כעת להשתמש בהחפץ עכ"ז הא כיון דבעת שקיבל ע"ע החיוב בגניבה ואבידה בעת ששכרה הא היתה אז עיקר כוונתו להנאתו וגם הא לאחר כלות תשעים יום מן השאלה ישתמש בה בזכות שכירותו עשרה ימים כמבואר שם ברש"י וע"כ שפיר י"ל דלשיטת רש"י אין זה מקרי שמירה בבעלים כלל כמו בהשאילני ואשאילך דאמרו סתמא דלא ה"ל שמירה בבעלים אף היכא דעכשיו א"צ השואל להשתמש בהחפץ רק כיון דבעת שהתחייב א"ע בשמירה היתה אז כוונתו להנאתו כו' א"כ לשיטת רש"י בהשאילני ואשאילך דלא ה"ל שמירה בבעלים ודאי אינו קשה מהתם על הט"ז:
ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דהשאילני ואשאילך ה"ל שמירה בבעלים א"כ ה"ה בשוכר ה"ל שמירה בבעלים דתקשה על הט"ז כנ"ל הא גם לשיטת הרמב"ם אינו קשה על הט"ז לפי מה דנתבאר דלשיטת הרמב"ם דס"ל במסר למי שרגילים להפקיד אצלו דפטירי וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קל"ד בשיטת הרמב"ם דהובא בסי' רצ"א סעי' כ"ד. א"כ הא לפ"ז ליכא התם כלל דין שמירה בבעלים דהא פקע חיוב שמירה לגמרי מן ראובן השוכר בעת שמסרה לשמעון בשאלה ועלויי עליי' לשמירתו לכן לכל השיטות אינו קשה מהא דב"מ על הט"ז הנ"ל וא"ש דברי הט"ז:
ובעיקר הראי' שהבאתי לעיל להוכיח מהא דב"מ ד' ל"ה הנ"ל דכתב רש"י דישבע ראובן שמתה כדרכה:
דמוכח מזה דאם נגנבה חייב ראובן השוכר אף דמסרה להבעלים בתורת שאלה דלפ"ז מוכח דס"ל לרש"י דאף במסרה למי שרגילים להפקיד אצלו דחייב אם פשע הב' משום דלא מיפטר מן חיוב שמירה שלו כנ"ל דיש לדחות זה הראי' די"ל דזה תלוי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן בשואל אם משלם לשוכר או דתחזור לבעלים הראשונים דאם נימא כר' יוסי כדקיי"ל כוותי' דהשומר הב' נעשה שומר של בעלים הראשונים אז שפיר י"ל דמיפטר השומר הא' כשמסרה למי שרגילים הבעלים להפקיד אצלו משום דזה הוי כהשבה ליד הבעלים משום אומדנא דאנן סהדי דניחא להבעלים בזה כיון דרגילים להפקיד אצלו ועיין בש"ך סי' שמ"ב ס"ק א' דהא השומר הב' נעשה שומר של הבעלים וע"כ שפיר כתבו דמיפטר שומר א' במה שמסרה למי שרגילים להפקיד כיון דקיי"ל כר' יוסי אבל הסוגיא דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר דקאי אליבא דרבנן דס"ל דשואל משלם לשוכר ולא נעשה שומר של הבעלים רק של השומר הא' ע"כ י"ל דשפיר כתב רש"י דלא מיפטר השוכר מן חיוב ש"ש שמוטל עליו כיון דלמי שמסרה לא נעשה שומר של הבעלים וה"ל כמי שמסרה לאחר שאינו שלוחו של הבעלים ולא ה"ל כהשבה ליד הבעלים אלא לר' יוסי דנעשה שומר של הבעלים ה"ל כמו שמסרה לשלוחו של הבעלים וע"כ אינו ראיה ממש"כ רש"י הנ"ל דלא ס"ל לשיטת הראשונים דס"ל לדינא דמיפטר כשמסרה למי שרגילים הבעלים להפקיד די"ל דגם רש"י ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל לדינא רק רש"י קאי שם לרבנן ולדידהו שפיר י"ל דלא מיפטר כנ' ומ"מ שפיר י"ל כמש"כ לעיל ליישב דלא תקשה מזה הסוגיא על הט"ז הנ"ל דבמש"כ אח"ז לדחות זה אין זה מוכרח כ"כ וקצרתי ועכ"פ למדנו מדברי הט"ז הנ"ל דה"ה בהך דינא דאם חזר הש"ש והפקידו ביד בעליו דפטור הבע"ד מן חיוב פשיעה משום פשיעה בבעלים ודלא כמש"כ הסמ"ע והש"ך ולכן הוי זה ספיקא דדינא ומהני תפיסה בזה:
ענף ג:
ואפשר לומר דאינו סתירה לזה מן דברי הט"ז הנ"ל ע"פ מש"כ בחידושי לקמן סי' ע"ד סעי' ג' בהא דמבואר בסי' רצ"ג דשומר אינו חוזר בתו"ז דזהו דוקא אם היה קנין משיכה אבל אם לא היה משיכה רק סילוק שמירה דאף להסוברים דשומרים חייבים ע"פ מה שנסתלקו הבעלים משמירתן דמ"מ מצי חוזר אף בתו"ז בפני הבעלים ולא להיות שוב שומר והארכתי שם בזה ועיקר הך דינא דש"ש שהפקיד ביד בעליו דאמרינן דהבעלים חייבין בפשיעה ולא אמרי' דהוי פשיעה בבעלים זהו משום דכיון דקיבלו הבעלים ע"ע דין שמירה וממילא נפטר השומר מן דין להיות יושב ומשמר ואין על השומר רק חיוב ממון לשלם אם יוגנב כנ"ל ולפ"ז היכא דהבעלים יכולים לחזור מן חיוב שמירה שקבלו ע"ע אף בתו"ז. וכיון דלאחר שיחזור בו אז ממילא יהיה מחוייב הש"ש לשמור החפץ דהא לא פטרו בפי' אלא כ"ז שמוטל חיוב שמירה על הבעלים אז ממילא מיפטר הש"ש מן גוף השמירה אבל אם יהיה מצי לחזור בו אז יהיה נשאר חיוב על הש"ש לשמור גוף החפץ:
ולפ"ז יש לחלק בין נידון של הט"ז הנ"ל דהא בעובדא דהט"ז הא בדין חיוב ש"ש במה שנתן לו חפצו בחנות לשמור היה זה בדין משיכה דהא חצירו של בעל החנות קונה לו להתחייב בדין ש"ש בדין קנין חצר ואינו יכול לחזור בתו"ז אבל חיוב שמירה של הבעלים מן החפץ בעת שהלך בעל החנות לשוק הא עיקר חיוב שמירה של הבעלים מן החפץ אינו חל עליו רק מן דין סילוק שמירה של בעל החנות דהא לא היה משיכה וחצר בזה דהא החנות אין של הש"ח ועיין בט"ז סי' קפ"ט ולקמן בחי' לסימן ע"ג סעי' י"ט אך להפוסקים דבנסתלקו משמירה מחייב לשומר שפיר יש לחייב להש"ח לאחר שנסתלקו הבעלים משמירתן ואף דהש"ך בסי' רצ"א הכריע דהעיקר כשיטת הפוסקים דבעינן משיכה מ"מ י"ל דהט"ז ס"ל דהוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא והיה יכול בעל החנות הש"ש לומר קים לי כשיטת הסוברים דנסתלקו משמירה מחייב לשומר ע"כ אתי עלה מצד דהוי פשיעה בבעלים ופטור מן חיוב פשיעה בודאי וע"כ ממילא חייב הש"ש אף בפשיעה:
וביאור הדברים דלכן מקרי זה פשיעה בבעלים לפי דהא מצינו בדין שומרים בבעלים דאף בעת שאין עושה מלאכתו מ"מ כיון שיש להשומר חיוב על הבעלים אם ירצו שיעשו הבעלים איזה מלאכה יהיו מחוייבים לעשות דזה מקרי שאילה בבעלים כמבואר בסי' שמ"ו סעי' י"ב דהרב לתלמידו אם צריך ללמוד עמהם בכ"מ שירצו מקרי נשאל להם אף שלא בשעת הלימוד כמבואר בב"מ דף צ"ז ע"א וכן מבואר שם סעי' י"ב כה"ג וכן באשה לבעלה הוי שאילה בבעלים אף בשעה שאינה עוסקת במלאכתו כמבואר שם סעי' ט"ז ע"כ יש לדון מה"ט דהש"ש מקרי משועבד למלאכה להש"ח דהא הברירה ביד הש"ח לחזור בו כ"ז שירצה ולשלוח להגיד לו שיבא לשמור את החפץ לפי שאינו רוצה להיות שוב שומר דהא הברירה בידו לחזור בו כל זמן שירצה ואז יהיה משועבד הש"ש לבא ולשמור החפץ לפי דהא הש"ש נעשה שומר ע"פ קנין משיכה ואינו יכול לחזור בו כנ"ל והא משמע שם דאף באינה לפניו מ"מ כיון שאם ירצה יכול לשלוח לה שתבא למלאכתו ע"כ מקריא משועבדת לו וה"ה בזה לכן שפיר כתב הט"ז דזה מקרי שאילה בבעלים כיון דיש לו חיוב מלאכה לשמור החפץ מגניבה אם ירצה הש"ח ויחזור בו מן חיוב שמירה שלו וחיוב גניבה ודאי מקרי שמירה בבעלים כמש"כ המח"א והובא בנתיבות סימן רצ"א סעי' כ"ד ס"ק כ"ג לפי דהש"ש מחוייב להיות יושב ומשמר ע"ש אבל הכא דמיירי דהש"ש הפקיד ביד בעליו דהוי קנין משיכה וחצירו כיון דקיבל החפץ לרשותו ע"כ אינו חוזר בו על הזמן שקיבל לשמור וממילא נפטר הש"ש להיות יושב ומשמר ואין בידו להטיל שום חיוב על הש"ש להיות יושב ומשמר רק דין תשלומין ע"כ אין זה מקרי שמירה בבעלים ולכן אינו סותר דברי הט"ז להך דינא דהכא:
וידעתי מה דיש לדון במש"כ דכיון דגוף החפץ הוא של הש"ח ע"כ בכה"ג מהני לכ"ע חיוב קבלת שמירה אף שלא היה משיכה וכן יש לדון במש"כ כיון דהרשות בידו לחזור ע"כ מקרי שמירה בבעלים די"ל דזה אינו דומה להך דסי' שמ"ו דהא חזרה מילתא אחריתי וגם אפשר דהוי מחוסר אמנה אם יחזור בו בנ"ד כיון דאין דינו כפועל וגם י"ל בזה לפמש"כ הסמ"ע בסי' שמ"ו ס"ק כ"ו גבי אשה ע"ש עכ"ז העיקר כמש"כ כיון דמיירינן בחיוב שמירה שהתחייב א"ע נגד הש"ש ונעשה שומר שלו ע"כ ממילא בעינן משיכה בזה וכ"ז דלא משך דינו כמו סילוק שמירה באחר דנתבאר דחוזר בו בתו"ז ואף דזהו מצד חזרה מ"מ כיון דבידו לחזור עכ"פ ולהטיל חיוב מלאכה על הש"ש הוי שאילה בבעלים ולכן שפיר י"ל דאין סותר דברי הט"ז לנ"ד דהכא. ויש להאריך בכל זה וכן נלע"ד לדינא כפי מש"כ:
ה (שם סעי' ד') המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס אפשר שאפילו בנתינת רשות בלבד הוי שואל וחייב וזהו מהרשב"א דסיים דה"ל כדמי אבידה והובא בש"ך ס"ק ל"א וכתב דלחיוב אונסין אין לחייבו משום דהא בדמי אבידה ג"כ יש פוסקים דלא הוי רק ש"ש ושארי טעמים אבל בגניבה ואבידה ודאי חייב דלא גרע מדמי אבידה כו':
ולענ"ד יש לדון בזה דהא עיקר הטעם בדמי אבידה דה"ל ש"ש לכ"ע זהו משום היתר שימוש וכן במפקיד מעות מותרין דב"מ ד' מ"ג דה"ל ש"ש לכ"ע היינו משום היתר שימוש דיש לו זכות דאי בעי משתמש בהו ע"כ האי הנאה חשיבה לי' כפרוטה לכה"פ ואמדינן לדעתי' דמתחייב בדין ש"ש ככל ש"ש ועיין בסי' ש"ג ש"ך ס"ק א'. א"כ הכא במלוה על המשכון דאף דנתן לו רשות להשתמש מ"מ הא יש בזה איסור רבית כמבואר ביו"ד סי' קע"ב סעי' א' דבמשכנתא בלא נכייתא אסור להשתמש משום איסור רבית רק בספרים שיטת המהרי"ל והאגודה דמותר אף בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה אבל שיטת הרשב"א דהובא בט"ז שם ס"ק ג' דר"ק היא ועיין מזה לעיל סעי' א' ובלא התנה בשעת הלואה אף דלא הוי ר"ק מ"מ הא הוי א"ר מדרבנן וכיון דאסור להמלוה להשהמש עכ"פ אף דאינו רק מדרבנן א"כ זה לא מקרי היתר שימוש ומה לי אם אסור לו להשתמש משום איסור גזל או משום איסור רבית ולכאורה י"ל דטעמייהו הוא ע"פ הא דאמרינן בקדושין ד' נ"ח דאמרו דגונב טבלו משלם לו דמי טבלו משום דיכול לומר אנא פטרנא בחטה א' כדשמואל כו' ואף דמדרבנן צריך ליתן כדי נתינה ושיעור הפרשה מ"מ יכול לומר דלא הייתי חושש לתקנת חז"ל ה"ה הכא כיון דהוי בידו להשתמש ולעבור על איסור דרבנן ע"כ מקרי זה זכות לחייבו בדין ש"ש לכה"פ. אבל באמת ז"א סברא כלל דהא מצינו גבי קידושי אשה דאם קידשה באיסור הנאה דרבנן אינה מקודשת ולכמה פוסקים אף בתרתי דרבנן א"מ ולכמה פוסקים בתרתי דרבנן מקודשת אבל בחדא דרבנן כ"ע ס"ל דא"מ משום דזה לא מקרי ש"פ כיון דאסור לה עכ"פ להשתמש וכמבואר כ"ז באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א וב"ש ס"ק נ"א וס"ק נ"ב א"כ ה"ה הכא אין היתר שימוש מה"ת מקרי ש"פ לחייבו בדין ש"ש כיון דאסור עכ"פ מדרבנן משום איסור רבית וכש"כ הוא נ"ד מהא דקדושי אשה דהא התם קבלה האשה זה ע"ד להתקדש ומ"מ כיון דחז"ל אסרוה בהנאה אין זה מקרי ש"פ כש"כ הכא בדין חיוב ש"ש דהא לא התחייב בפי' להיות חייב בדין ש"ש רק אנו באין לחייבו מצד אומדנא דכל השומרים ע"כ הא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובוודאי לא ניחא להמלוה להשתמש בהמשכון משום איסור רבית דרבנן ולא נחשוד שום איש דיעבור במזיד על איסור דרבנן בקום ועשה ח"ו והא דקדושין הנ"ל שאני דכיון דהוי כבר ממון שלו ע"כ מה"ט דיש לו זכות לומר דאי פטר נפשיה בחטה א' ע"כ מקרי בע"ד להיות יכול לתבוע דמי טבלו וגם הא הוי התם שב ואל תעשה דלא היה נותן להכהן רק חטה א' ובמק"א כתבתי לבאר הא דקדושין ביהד ביאור דאין ראי' משם לנ"ד ואכמ"ל בזה:
וע"כ הדעת נוטה דהיכא דיש איסור רבית אף מדרבנן דלא מבעיא דלא נעשה שואל ואף ש"ש לא הוי כיון דזה לא מקרי היתר שימוש ואין דומה לדמי אבידה ומעות מותרין הנ"ל דמותר לו להשתמש ע"כ נחשב זה לשווי פרוטה לכה"פ לחייבו בדין ש"ש ואפשר לומר לחלק דשאני הכא דכיון דנתן לו רשות כבר להשתמש וכיון דשתק המלוה מסתמא נתרצה אז וממילא קנהו להחפץ בתורת שאלה כמו כל שואל דקונה חפץ השאול לו על זמן ששאלו ע"כ כיון דכבר קנהו ממילא מותר להמלוה להשתמש בו כמו כל א"ר דא"צ להחזירו רק לצי"ש כמבואר ביו"ד סי' קס"א אבל גם ז"א דהא אינו דומה עכ"פ לדמי אבידה והרשב"א כתב לדמות זה לדמי אבידה וגם הא אף דשתק בעת שא"ל להשתמש אין זה אומדנא דנתרצה המלוה דהא יש לנו לומר אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ולא נתרצה המלוה לזה לעבור בקום ועשה על איסור דרבנן וכמו דאמרו כזה ביו"ד סי' קס"ו סעי' א' גבי א"ל הלוה דור בחצרי דמחמת דחזקה דלא עביד איסורא דרבית דרבנן אמרינן דהיה כוונתו בשכר וכמש"כ החוו"ד שם ס"ק ב' וה"ה הכא אף דהלוה נתרצה מ"מ הא אין לנו לדון כן על המלוה ובפרט בא"ר דאין עובר רק המלוה ולא הלוה כמבואר ביו"ד סי' ק"ס סעי' א' ולכן י"ל דדוקא במלוה על משכון ספרים וכהנה דלא הוי איסור רבית לחד דיעה ע"כ בזה שפיר יש לדון לדמות לדמי אבידה או משום סברת הש"ך דכיון דנתן לו רשות להשתמש והמלוה שתק ה"ל דין שואל אבל היכא דיש בזה איסור רבית להשתמש שפיר יש לדון כמש"כ כן נ"ל לולי דבריהם שסתמו בזה וכעין זה ראיתי במ"מ פ"ד ה' מלוה הל' יו"ד ע"ש:
ובמי שהפקיד חפץ אצל חבירו ואח"כ נתן לו רשות להשתמש העלה הש"ך דה"ל דין שואל כיון דנתן לו בפירוש הנה לדעתי יש לדון בזה דהא יכול המלוה לומר דלא נתרצה מעולם להשתמש בהחפץ משום דאינו רוצה במתנה דשונא מתנות יחיה כמו דאמרו כזה בב"ב ד' י"ג ובח"מ סי' קע"א וזה דומה להא דב"ב ד' קל"ח דשתק ולבסוף צווח דכ"ע ס"ל דקני ופי' הרשב"ם דכיון דקיבל בשתיקה נתרצה כו'. כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח דת"ק ס"ל מדשתיק קנינהו כו' ורשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחלתו והאי דשתק דסבר כי לא מטו לידי מאי אצווח ולדינא קיי"ל דהוי ספיקא דדינא בזה לענין אם קדם אחר וזכה דאין מוציאין מידו שמא קנה וה"ל דין הפקר ואם קדמו הבעלים הראשונים ותפסו אין מוציאין מידם כמבואר בסי' רמ"ה סעי' י"א וכעין זה איתא ביו"ד סי' ד' ובאה"ע סי' ל"ט סעי' ה' במקנה שהשיג על הח"מ ס"ק ט' ע"ש והיכא דהיה החפץ בידו כבר בתורת פקדון שייך ג"כ לדון הך פלוגתא דאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ה"ה דאמרינן הכא דאף דשתק בעת דאמר דנותן לו החפץ במתנה מ"מ כיון דצווח לאח"ז אמרי' גם בזה הוכיח סופו על תחילתו כיון דלא היה גלוי דעת ממנו שנתרצה לזה ודוקא בקיבל בשתיקה כמש"כ הרשב"ם דהיה גלוי דעת ממנו על הריצוי בזה כ"ע מודו דלא אמרו הוכיח סופו כו' אבל היכא דהיה כבר ת"י בפקדון ג"כ י"ל הך סברא דאמרו בגמרא כי לא מטו לידי כו' דהא הוא בידו בפקדון מכבר ודומה להא דקדושין דף י"ג דאי אתי לידה בתורת פקדון ה"ל כמו שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא דאי שדי ומיתבדי חייב באחריות. והתבואות שור ליו"ד סי' ד' ס"ק ה' כתב דבזיכה ע"י אחר ולסוף צווח משמע מסתימות הגמרא ופוסקים דכ"ז שלא באתה המתנה לידו ובבואה לידו אפי' למחר וליומא אוחרא צווח אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כו'. ובשמלה חדשה שם כתב דלא ביארו לנו רבותינו גבול בזה כו' ע"כ יש לדין דה"ה הכא דשתק בעת שנתן לו הלוה רשות להשתמש דאם צווח עכשיו וטוען בפנינו שלא נתרצה מעולם להשתמש די"ל הוכיח סופו כו' וגם יש לומר דאף לת"ק דס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו ועבדים אוכלין בתרומה היינו משום דיש בזה רוב דאם שותקין דנתרצו אבל בממון דאין הולכין אחר הרוב להוציא מן מוחזק מעיקרא גם ת"ק מודה דנאמן להחזיק ממון ת"י. ודוקא לענין אם קדם אחר וזכה אין מוציאין ממנו משום דזכה מהפקר להת"ק כנ"ל אבל לענין להוציא מהמוחזק לחייבו באונסין כדין שואל י"ל דגם ת"ק מודה דנאמן לפטור א"ע ולבה"פ ה"ל ספיקא כמו הא דסי' רמ"ה ואפשר לומר דזהו כוונת המחבר הכא דכתב דאפשר דאפילו בנתינת רשות הוי שואל דהספק הוא בזה ג"כ אי אמרינן הוכיח סופו כו' או לא אך בלשון הרשב"א לא משמע כן ומ"מ זהו ענין בפ"ע לכל הדברים שכתבתי לדמות זה להא דזיכה ולסוף צווח ואין לחלק בזה בין מתנה גמורה ובין הא דרשות על שימוש המשכון דגם זהו בכלל מתנה יחשב בפרט במטלטלי הנפחתין ע"י השימוש:
ונתבאר דבמלוה על המשכון דנתן לו רשות להשתמש דהיכא דיש איסור רבית בהשימוש די"ל דאף דין ש"ש אין לו לשיטת הסוברים דמלוה על המשכון הוי ש"ח אך בספרים וכהנה כיון דמותר להשתמש הוי ש"ש בוודאי משום היתר שימוש אבל בנפקד שהרשהו המפקיד להשתמש בוודאי ה"ל ש"ש משום היתר השימוש כדמי אבידה דהוי ש"ש לכ"ע אבל לחיוב אונסין י"ל דאין להוציא ממנו אך בתפס הלוה יכול לומר קים לי כהש"ך דה"ל שואל:
ז (שם סעי' י"ד) ללוה שאמר למלוה על משכון פרעתיך] כך וכך והמלוה אומר אמת שפרעתני אבל א"י כמה הלוה נאמן כו' ואם ע"א מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה ונוטל המשכון כו' וכתב הש"ך ס"ק נ"ט דנשבע הלוה שבועת המשנה כעין נשבעין ונוטלין כו' והתומים הקשה דהא אין לו על המשכון רק שעבוד וא"כ תובע המלוה להלוה ע"פ העד וחייב שד"א והנתיבות תירץ דכיון דהלוה תובע להמלוה להחזיר לו משכונו הוי כנשבע ונוטל כו' והרי הלוה נשבע כמו להוציא השעבוד מתחת יד חבירו והוי כנשבע ונוטל עכ"ל וכן הדעת נוטה דכיון דאין הלוה יכול להוציא החפץ מיד המלוה עד שישבע הלוה הוי כמו נשבע ונוטל דאין חייב שבועה מה"ת אלא מדרבנן: ועפ"ז יש לתרץ קושיית הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ב' ס"ק יו"ד על שיטת הראב"ד דס"ל דאף דמודה בקנס פטור מ"מ בפלגא נזקא קנסא דאף דאין יכולין לחייבו ע"י הודאתו מ"מ אם תפס הניזק מהני הודאתו דאין מוציאין ממנו מה שתפס והובא בש"ך ח"מ סי' ת' ס"ק י"ג שכתב כן בשם המ"מ. וע"ז הקשה הקצה"ח שם דא"כ מה מקשה הגמרא בב"ק דף מ"א על הא דאמר ר"א אין דיני אלא כשהמית ע"פ בעלים או ע"פ ע"א ומקשו ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ומשני כופרא כפרה והא אין זה קשה דהא משכחת לה בשתפס אידך דלא פטרה הודאתו ומהני תפיסתו לכן כתיב בעל השור נקי מחצי כופר ונשאר בצ"ע:
אבל לפי דברי הש"ך הנ"ל יש ליישב והוא דהתוס' בב"ק שם ד"ה מודה בקנס כו' כתבו דהוי מצי הש"ס למפרך כן על ע"א דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע כו' אלא הפשוט יותר נקט וכה"ג כתבו התוס' בב"ק ד' מ"ו ד"ה דאפילו ניזק אומר ברי כו' ועוד י"ל דעל קנס לא יהא מחוייב שבועה גדולה מן הודאת עצמו דמודה בקנס פטור עכ"ל התוספות ובאמת כן מבואר בירושלמי שבועות פ' ו' הלכה א' בזה הלשון והרי שנים מחייבין אותו קנס שנייא היא שאין נשבעין בקנס וקאי זה על מה דקאמר שם לעיל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א זוקקו לשבועה וכן הקשה שם בירושלמי והרי שנים מחייבין אותו קרקע ומשני שנייא היא שאין נשבעין בקרקעות ועיין בתוס' שבועות ד' מ' ד"ה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון כו' שכתבו לאו דוקא דהא איכא כפירת קרקעות ובאמת כבר הקדימם הירושלמי בזה והירושלמי הנ"ל הובא ברא"ש לשבועות פ"ו סי' ה' ובר"נ בשבועות פ' ו' שם וברשב"א לחידושי שבועות דף מ' ועיין בש"ך ח"מ סי' צ"ה ס"ק א' מזה:
ולפ"ז ע"כ קושית הגמרא בב"ק ד' מ"א הנ"ל דמקשה ע"פ בעלים מודה בקנס הוא הא כמו כן יש להקשות על מה דאמר ר"א שם אין דינו אלא כו' או ע"פ ע"א כו' דהא ע"א לא שייך כלל בקנס כיון דעיקר פעולת ע"א הוא לחייב שבועה ובאמת הא אין אנו יכולין לחייב שבועה בקנס כנ"ל כיון דהודאתו פטרתו וע"כ לא מצי הש"ס לתרץ דר"א מיירי היכא דתפסו הבעלים דמהני תפיסתו ע"י הודאתו לשיטת הראב"ד הנ"ל דאכתי תקשה על מה דאמר ר"א אין דינו אלא כו' או ע"פ ע"א כו' דהא עיקר מלתא תועלת דע"א הוו משום חיוב שבועה דע"א מחייבי שד"א הא היכא דתפס התובע אז אין חייב הלוה שד"א משום דהוי נשבע ונוטל וכ"ז דלא ישבע המזיק להכחיש הע"א לא יוציאו התפיסה מהניזק א"כ מקרי המזיק נשבע ונוטל ובכה"ג אין חיוב שד"א רק שבועה דרבנן וכמש"ב הש"ך הנ"ל ור"א קאי התם על קרא בעל השור נקי דכתיב בתורה ומה"ת אינו חייב המזיק שבועה בזה כיון דהוי נשבע ונוטל וע"כ ממילא מוציא המזיק התפיסה מהתופסו בלא שבועה ואחר שיוציא ממילא דינו כמו כל קנסות דהודאתו פטרתו ואין נשבעין ע"ז וע"כ הוכרח הגמרא לתרץ תי' אחר דיהיה אתי שפיר ג"כ מה דאמר ר"א שם ע"פ עד אחד: ואף דבמה דמקשה הש"ס בלשון ע"פ בעלים מודה בקנס הוא כו' ה"מ לאוקמי דמיירי בתפס מ"מ כיון דמה דאמר ר"א ע"פ ע"א לא יתורץ בזה ע"כ הוכרח הש"ס לתרץ הכל בתי אחר דיהיו מתורצים שני הקושיות בסיגנון אחד דכן הוא דרך הש"ס וכמש"כ התוס' בגיטין דף ע"ז ע"א ד"ה והתניא האומר לחבירו כו' דה"מ לשנויי כו' אלא משום דפרק הכותב אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא כן עכ"ל ונ"ד כש"כ מהתם כמבואר בפשיטות א"כ מתורץ קושית הקצה"ח הנ"ל ומוכח לדינא לפ"ז כשיטת הש"ך דאינו חייב הלוה רק שבועת המשנה:
הגה"ה וע"פ שיטת הראב"ד והמ"מ ספ"ט ה' נ"מ הנ"ל דס"ל דבמודה בקנס בחצי נזק דתם מהני תפיסה כנ"ל יש ליישב מה שהקשו כולם עלה דב"ק ד' י"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים בח"נ דפטור והא לא מחייב א"ע בכלום כמבואר בב"ק ד' ע"ה אכן לפי שיטת הראב"ד א"ש די"ל דהא כיון דמהני תפיסה ע"פ הודאתו א"כ י"ל דזה מקרי מחייב א"ע לענין תפיסה ועשיתי סמוכין לזה מהא דמבואר ברמב"ם הל' עדות פ' כ"א הל' ד' ובכ"מ שם דאם העידו העדים איזה ענין דיהא מועיל תפיסה וניזומו דמשלמין משום דהא תפיסה הוא דבר קל לתפוס יעו"ש וכה"ג כתב הש"ך בח"מ סי' קכ"א ס"ק ס"א גבי מיגו כעין זה וכה"ג כתבו התוס' גיטין דף ג' ע"ב סד"ה כתב ועיין באו"ת בכללי מיגו ס"ק קכ"ה ואכמ"ל וכ"כ השמ"ק לב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה ביום שהיתה שאולה כו' אכן באמת עיקר קושיא זו אינו קשה כלל דהא שפיר משכחת ליה הודאה בפ"נ דמחייב א"ע והוא דהא כתב הרא"ש פ"ב לב"ק סימן ג' בהא דספ"ק שם דאמרו כלבא דאכל אימרי לא מגבינן בבבל דזהו אפחת מיתה שפחתו קאי אבל דמי הנאתו משלם בוודאי ע"ש א"כ משכחת ליה שפיר דהודה על כלבא דאכל אימרי דזהו קנסא ומחייב א"ע לשלם דמי הנאתו כנ"ל ואכמ"ל ע"כ הגה"ה:
ובני היקר מו"ה צבי הירש שיחיה אמר בזה דהא דב"ק יש לתרץ עפ"ז אף לשיטת התומים משום דדוקא בב"ח דאין לו רק שעבוד וב"ח מכאן ולהבא גובה בזה כתב התומים דמקרי הלוה נשבע ולא משלם דשבועת הלוה הוי שד"א משא"כ גבי תם לר"ע דס"ל יוחלט השור והתם קמיירי לר"ע דהקשה כן לר"א. ודאי דמקרי המזיק נשבע ונוטל משום דאי חייב המזיק שד"א א"כ כ"ז דלא נשבע להוציא יכול הניזק לתופסו וכדין טוען על גוף החפץ דהוא שלו ועיין בב"ק ד' ל"ג תוס' ד"ה איכא בינייהו כו' ובשיטת הרמב"ם המובא בח"מ סי' ת"ז ובקצה"ח שם. ע"כ לכ"ע מקרי המזיק נשבע ונוטל ואין חייב שד"א ומתורץ קושיית הקצה"ח הנ"ל אף להתומים עכ"ל בני שיחיה ויפה כתב:
ויש לעיין בזה הרבה וקצרתי:
ח (שם סעי' ט"ו) ש"ך (ס"ק ס"א) דכתב דמוכח מזה דמחוייב שבועה וא"י לישבע שיש לו ע"א מסייעו דאינו פוטרו משבועה וחייב לשלם כו' ודלא כדמשמע לכאורה בב"י לעיל סי' כ"ח ס"ב ע"ש עכ"ל הש"ך וכן הקשה הט"ז על הב"י הנ"ל בסי' כ"ח:
ובאמת י"ל דגם הב"י מודה דמי שמחוייב שבועה וא"י לישבע דאין עד מסייע פוטרו ושאני התם דהא הב"י מיירי שם בחשוד שנתחייב שד"א דהדין הוא דכנגדו נשבע ונוטל ויש להחשוד עד מסייעו דבזה שפיר כתב הב"י דפוטרו משום דהא התוס' בב"מ ד' ה' ע"א ד"ה שכנגדו קאמינא כו' כתבו בתירוץ שני שם דחשוד כיון דהוא אומר דרוצה לישבע אם נניחנו ע"כ לא דיינינן בו מתוך שאינו יכול להשבע משלם אלא מצד תקנתא נגעו בה דאמרו דחשוד כנגדו נשבע ונוטל א"כ כיון דבחשוד לא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דהא צועק וטוען ברי כו' ע"כ שפיר כתב הבית יוסף דע"א פוטרו אבל במי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מן התורה וודאי דאין ע"א פוטרו וכמש"כ הרא"ש בב"מ ואפשר דלכן כתב הש"ך בלשון לכאורה כנ"ל משום דנתכוין דיש לחלק כמש"כ:
ולכאורה יש לחלק דדוקא כנעשה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בחיוב ע"י ב"ד דחייבוהו לשלם אחר דעמד בדין בזה שפיר יש לומר דע"א אינו יכול לפטור למי שנתחייב ממון אבל כ"ז דלא עמד בדין יש לומר דבכה"ג כיון דאתי העד להעיד מקודם דחייבוהו ב"ד דכה"ג מהני ע"א ג"כ לפוטרו שלא יחול עליו חיוב ע"י מה שיהיה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לאח"ז. וכש"כ במי שנעשה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"י ע"א וקודם דחייבוהו ב"ד לישבע או לשלם בא עד להכחיש לע"א דבכה"ג ודאי די"ל דמהני עדותו של עד השני לפוטרו משום דהא כתב הר"נ והנ"י בריש פ"א דב"מ דשבועה הבא ע"י ע"א יכול השני לפוטרו משום דמשוי סהדותי' דראשון כמאן דליתנהו כו' והובא בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו א"כ לפי טעם זה אף דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"י עד הראשון מ"מ כיון שבא עד השני מקודם דחייבוהו ב"ד לשלם שפיר יכול לפוטרו משום דמשוי סהדותי' דעד קמא כמאן דליתי' והוי כמו דבאו בבת אחת אך לאחר דחייבוהו ב"ד משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם בזה שפיר י"ל דאין עד השני נאמן דהא בזה לא שייך סברת הר"נ והנ"י שם מה שכתבו דכיון דעדיין לא נשבע והוי מחוסר מעשה ע"כ הוי כמו דבאו בבת אחת כו' דזה אינו שייך רק בחיוב שבועה אבל בחיוב ממון ע"י מה דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כיון דאחר דחייבוהו ב"ד א"כ לא הוי מחוסר מעשה כלל ע"כ שפיר י"ל בזה דהראשון נאמן כשנים ואין השני פוטרו אף לטעם של הר"נ והנ"י הנ"ל אבל כ"ז דלא חייבוהו ב"ד שפיר י"ל דיכול עד השני לפוטרו אף אם היה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"י עד הראשון כן יש לדון ולחלק בזה בין עמד בדין ובין לא עמד בדין וכעין חילוק הנ"ל כתב הנתיבות בסי' ס"ט ס"ק י"ג לחלק גבי מודה במקצת שלא נשבע עדיין ומת מקודם שנשבע דאם לא עמד בדין פטורים היורשים אבל בעמד בדין שאני וכדמצינו בקנס דלא נעשה ממון עד גמר דין בב"ק פ' מרובה ועיין בסי' ק"ח סמ"ע ס"ק למ"ד ובנתיבות שם ס"ק ד' ועיין באו"ת סי' פ"ז ס"ק ו':
וראיתי בקצה"ח סי' פ"ז ס"ק ט' דכתב להכריע דאף במחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם עד מסייע פוטרו והא דכתב הרא"ש דלכן אין שומר ב' פוטר לשומר ראשון משום דאינו קם לממון היינו משום דשומר שמסר לשומר דחייב הטעם הוא משום א"י א"פ אבל לא משום אינו יכול להשבע משלם והוכיח כן מהא דס"ל לרב דשומר שמסר לשומר חייב והא רב ס"ל דלא אמרי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כו' עכ"ל:
ולענ"ד נראה לומר בזה והוא דכוונת הקצה"ח הוא למה דמבואר בפ' המפקיד ד' ל"ו דא' ר"ח הא דרב לאו בפי' איתמר כו' ולא היא כו' משמע דר"ח ס"ל די"ל דרב ס"ל שומר שמסר לשומר חייב והוכיח מזה דע"כ אין הטעם משום אינו יכול להשבע משלם דהא רב לא ס"ל מתוך שאינו יכול להשבע משלם אבל באמת אין זה ראי' כלל די"ל דאולי ס"ל לרב הטעם דאמרו שם לריו"ח משום אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה הוי כאלו הזיק בידים כמבואר שם בתוס' ד"ה אין רצוני שיהיה כו' ובב"ק ד' י"א תוס' ד"ה את מהימנת לי כו' רק לדידן דקיי"ל דאין לחייבו משום אין רצוני אלא משום את מהימנת לי' כו' שפיר י"ל דעיקר חיובו הוא משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כדקיי"ל והא רבא אמר טעם זה שם בב"מ וב"ק ורבא ס"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמבואר בב"מ ד' צ"ח: ועוד נ"ל לומר מילתא חדתא דהא קיי"ל דנאנסו לא שכיח וכן גניבה ואבידה לא שכיח כמש"כ הש"ך בסי' קכ"א ס"ק ס"א וכ"כ האו"ת בסי' ק"ח ס"ק ה' דשניהם לא שכיח ואין לחלק בין נאנסו לנגנבו בזה ודלא כהכנה"ג ע"ש ולפ"ז יש להעיר לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דאמאי מהימן כל שומר לומר נאנסו והא כיון דנאנסו לא שכיח א"כ איכא רובא המסייע להמפקיד דמסתמא פשע בה וי"ל דשא"ה דטוען השומר ברי לי' דנאנסו וה"ל ברי ומוחזק ביחד דזה עדיף מן רובא ודוקא בשניהם טוענים ברי או שמא בזה ס"ל לרב דהולכין בממון אחר הרוב ולפ"ז י"ל דלכן יש מקום לומר דס"ל לרב שומר שמסר לשומר חייב משום את מהימנת לי בשבועה כו' דלרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"כ חייב שומר הראשון משום דהא רוב מסייע להתובע דלא נאנס ונגנב משום דל"ש וכיון דשומר הראשון טוען שמא ומה דטוען שומר הב' נאנסו הא ה"ל שומר הראשון טוען ברי ע"פ אחר דלא מהני כמבואר בב"ב ד' קל"ה ובתוס' כתובות ד' ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' וכן קיי"ל לדינא דבעינן דוקא ברי של הבע"ד עצמו ע"כ לשיטת רב דהולכין בממון אחר הרוב ודאי א"ש מה דס"ל לרב שומר שמסר לשומר חייב וע"כ אין הכרח להוכחת הקצה"ח הנ"ל:
ובעיקר הך מלתא נלע"ד דכן מוכח מן מש"כ המחבר בסי' ע"ב סעי' למ"ד דשומר שמסר לשומר חייב משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם דהא כתב שם בזה"ל גם צריך לישבע שאינו ברשותו ושנאנס ס כו' ולוי אינו יכול לפוטרו כי יאמר לא מהימן לי לוי הילכך ה"ל שמעון מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כו' וכ"כ הטור שם סעי' כ"ד הרי להדיא דס"ל להטושו"ע דחיוב שומר שמסר לשומר הוא משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ושפיר כתב כן הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד משום דדברי הטושו"ע הנ"ל מבואר כן להדיא וכן הוא פשט דברי הרא"ש בב"מ פ"א סי' ג' וכמש"כ הרמב"ן ריש ב"מ ודלא כהקצה"ח וכן יש להוכיח מהא דס"ל לרבא בב"מ ד' ל"ו וב"ק ד' י"א דשומר שמסר לשומר חייב משום את מהימנת לי כו' ואי נימא כשיטת הפוסקים דחיובו הוא משום א"י א"פ קשה לפי מה דס"ל לרבא בב"ב ד' קל"ה להוכיח מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור מהא דאומר זה אחי:
ואביי ס"ל לחלק דשאני התם דכמנה לאחר בידך דמי אבל רבא לא ס"ל לחלק בין ברי של הבע"ד עצמו או ע"פ ברי של אחר ובתוס' כתובות ד' ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא כו' משמע דאין לחלק בזה בין ברי של נוגע או ברי שאינו של נוגע יע"ש א"כ לפ"ז י"ל דלשיטת רבא דס"ל דאף ברי של אחר הוי כמו ברי של הבע"ד א"כ לפ"ז אין לחייבו משום א"י א"פ דהא כיון דשומר ב' טוען נאנסו ה"ל השומר הראשון כמו דטוען ברי לי ע"פ ברי של שומר ב' ולכן אין לחייבו משום א"י א"פ ובפרט דהא הוי להחזיק ממונא לעצמו ע"כ יש להוכיח מזה דעיקר חיוב שומר שמסר לשומר הוא משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם וכ"ז הוא לפי גירסת ש"ס דילן בב"ב ד' קל"ה דגרסי רבא אבל לפי המבואר בתוס' גיטין ד' כ"ו ד"ה התם דצ"ל רבה נדחה ראיה זו ואכמ"ל והעיקר הוא כמש"כ הש"ך דבמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אין עד מסייע פוטרו:
ט (שם סעי' ה') אבל בזמן שהלוה נשבע כו' לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו כו' דשמא יוציא את המשכון כו' ואם יש ע"א המעיד דנשרף המשכון אצל המלוה לכאורה יש לומר דמ"מ יש לחוש שמא יוציא את המשכון דאף דע"א מסייע פוטר מן שבועה כדקיי"ל מ"מ הא בחשש זה לא מהני ע"א וכמו בכל ממון דלא מהני ע"א רק לענין שבועה:
אכן באמת מוכח מן הא דב"מ ד' ל"ה דע"א מסייע בכה"ג ליכא חשש דשמא יוציא את המשכון דהא הש"ס פריך התם ואם איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק ליה ומשני שיש עדים שנשרפה ומקשה א"ה מהיכא מייתי לה כו' והא הוי מצי לתרוצי בפשיטות דמיירי שיש ע"א שנשרפה דכיון דע"א מסייע פוטר מן השבועה א"כ אין צריך המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו ומ"מ יש לחוש שמא יוציא את המשכון כו' וע"כ אמרו דלשתבע מלוה כו' וזהו כעין מה שכתבו התוס' שם ד"ה תהא במאמינו כו' ברישא לא מצי לאוקמי במאמינו כו' משום דאי ה"מ לאוקמי במאמינו הוי א"ש דכיון דהמלוה פטור לישבע שאינה ברשותו ע"כ שפיר יש לחוש שמא יוציא את המשכון כו' ולכן אמרו דלשתבע מלוה כו' וכמו כן יש לומר אם ע"א מסייעו ולמה הוכרחו לאשכוחי גווני אחריני אע"כ מוכח מן הך סוגיא דאם יש ע"א מסייע להמלוה שנשרפה וכה"ג דבזה אין לנו לחוש שמא יוציא את המשכון לפי דע"א נאמן על החשש הזה כמו דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין ה"ה בזה וכש"כ לשיטת הר"ח דהחשש הוא דנראה כמו שבועה לבטלה והוי זה כמו כל איסורין דע"א נאמן בזה ודוקא להבעלים דהם בע"ד לא הימנוהו חז"ל משום חשש שמא יוציא את המשכון כו' אבל בע"א מעיד כן לא תקנו חז"ל לחוש חשש הלז ועי' סוף סי' ע"ה וכן יש לעיין בש"ך כאן ס"ק ס"ב וס"ק ס"ג וקצרתי:
י) (שם סעיף לג) דין טוען על המשכון צריך לישבע בנק"ח:
הנה לעיל בסי' נ"ח סעי' א' הארכתי הרבה בענין שבועת הגאונים הנ"ל והעליתי שם דאף היכא דאמרינן מיגו להוציא עכ"ז חייב בעל המשכון לישבע בנק"ח ודלא כמש"כ הנתיבות בסי' פ"ט ס"ק י"א ולכן אף אם הלוה טוען שמא ובעל המשכון טוען ברי צריך שבועה אף דבכה"ג מהני מיגו להוציא כמבואר אך אם הלוה טוען שמא היכא דה"ל להלוה למידע בזה א"צ המלוה לישבע וכמש"כ האו"ת ובעיקר דבריהם שכתבו דלכן חייב לישבע בנק"ח משום לאו אגופיה דמשכון קא טען כו' ומקרי כמו נוטל קצת סמך לזה מהא דמכות ד' ג' מעידין אנו שחייב מכאן עד שלשים יום כו' אומדין כמה אדם כו' ומוקי ליה בגמרא במלוה על המשכון והקשה בני הנחמד מו"ה צבי שיחיה לשיטת הנ"י דהובא במל"מ הל' עדות פ' פ"א ה"ד דאף בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ הכא דמיירי במלוה על המשכון ה"ל כאשר עשה ולא שייך בזה דין הזמה ע"כ קושיית בני שיחיה אבל באמת אין זה קשה משום דכיון דצריך שומא בב"ד ושייך בזה לדון מי יימר דמזדקקי ליה תלתא לשומו ולהחליטו החפץ כמבואר בקדושין דף ס"ב ובתוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב דלכן לאו כגבוי דמי כו' ע"כ לא מקרי כאשר עשה אך כ"ז לפי שיטת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק מ' דשומת משכון צריך ב"ד מומחין אבל לפמש"כ המחבר שם דסגי ג' הדיוטות וכפמש"כ האו"ת והקצה"ח שם דשאני משכון דב"ח קונה משכון ע"כ סגי הדיוטות והיכא דסגי ג' הדיוטות מקרי בידו כמבואר בשבת ד' מ"ו א"כ נסתר זה וכן אין לומר בזה דכיון דזמ"פ לפי דברי העדים הוא לאחר שלשים יום ע"כ אין בידו עכשיו לשומו משום דהא ידוע מש"כ המל"מ פ"ו הל' אישות דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי דזמן ממילא קאתי אך לדברי הגאונים הנ"ל א"ש בפשיטות דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטען וביד הלוה לסלקו בשא"ד ע"כ לא מקרי מוחזק גמור ומקרי קצת כמו נוטל ע"כ לא קרינן בזה כאשר עשה וקצרתי בכ"ז:
אך עיקר הקושיא הנ"ל אינו קשה לשיטת הסוברין דאף מה שיתר על המשכון אינו משמט כמבואר בסי' ס"ז סעי' י"ב וגם א"ש לכ"ע דהא שמואל ס"ל בירושלמי שביעית דאפי' הלוהו על המחט אינו משמט והובא ברא"ש גיטין פ"ד סי' י"ז ולכן כיון דהך סוגיא דמכות קאי לשמואל ע"ש ע"כ א"ש מה דלא מקרי כאשר עשה משום דבחוב שהוא יתר על המשכון לא הוי המלוה מוחזק ועיין לקמן בחידושי לסי' ע"ג סעי' ד':
בקונטרס הלז יבואר דין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אם אינן בעין לפנינו:
יא (שם סעי' י"ח) באורים ותומים ס"ק פ"ז באורים כתב להסתפק בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר דקיי"ל דמוציאין מן המוחזק דאם זהו דוקא להוציא גוף החפץ אבל אם החפץ אינו ברשותו רק דאנו דנין על המעות כגון דהזיק המוחזק את גוף החפץ של דברים העשויים להשאיל כו' אם חייב המוחזק לשלם אם הזיק ושרף את החפץ הלז ויש עדי ראה או בעדי פקדון וראה או אפשר דמעלת דברים העשויים להשאיל או עדי פקדון וראה אינו רק להוציא גוף החפץ אבל לא לחייבו דמים והוכיח כן מן תשובת הרשב"א דהובא בב"י מחודש י"ח ובסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ס"ב דס"ל דאין לראובן טענה על שמעון שמסר הספרים ללוי ואולי יש לחלק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעדי פקדון וצ"ע עכ"ל האורים בשינוי לשון קצת:
ודברי האו"ת הנ"ל הובא בנתיבות סי' ע"ב בחידושים ס"ק ס"ה וז"ל ולענ"ד נראה דאין חייב להחזיר הדמים וראיה מהרשב"א שהביא הב"י מחודש י"ח וכן אם נשרף החפץ אף שהיו עדי פקדון וראה והוא טוען שלקח ממנו אינו יכול להוציא הדמים רק כל זמן שהחפץ בעין לא הוי מוחזק והוא של תובע עכ"ל הנתיבות וכוונתו דאף דנשרף בפשיעתו או דהזיקו בידים מכל מקום פטור דאי בהזיקו באונס בלא"ה פטור דהא מיירי בפקדון ודבר העשוי להשכיר דפטור מאונסין והטעם דפטור משום דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר או עדי פקדון וראה לא מהני רק להוציא גוף החפץ משום דברשות חזקת הבעלים קאי אבל אם אין החפץ לפנינו רק אנו דנין על המעות מזה אין מוציאין מן המוחזק כשטוען שלקחו ממנו והוכחתו מהרשב"א הקדימו בזה האו"ת שם כנ"ל ולפי שזה צריך עיון רב כאשר יבואר בע"ה ע"כ ראיתי לבאר זה בארוכה:
א ומתחלה נבאר מה שיש לדון בעיקר ראיית האו"ת והנתיבות הנ"ל מהרשב"א. וזה לשון הרשב"א חלק ג' סי' ע"ה ראובן תובע משמעון ספרים שהפקיד בידו והשיב שמעון שלא הפקיד בידו רק מסר בידו ספרים שימשכן אותם ויפרע לבע"ח ויעשה מהם חפצו כו'. תשובה כו' ועל הספרים ג"כ אפי' תדונו אותם כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר הם אינן עכשיו ביד שמעון וא"כ אין לו תביעה עליו בגופן של ספרים ומי שהלוה עליהם ושהם בידו עכשיו ג"כ אינו יכולת לו להוציאם עד שיפרע לו כל מה שהלוה עליהם משום תקנת השוק כו' עכ"ל הרשב"א ועיקר ראייתן מן מש"כ הרשב"א דאין לראובן טענה על שמעון כלל ואף דמי המעות שהוכרח לפרוע למי שהם בידו משום תקנת השוק דמבואר בסי' שנ"ו סעי' ב' דהבעלים נותנים ללוקח דמים משום תק"ה והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב כו' ומ"מ הכא אינו חוזר על שמעון לתבוע ממנו את הדמים שנתן משום תק"ה וע"כ מוכח דדוקא להוציא גוף החפץ מוציאין משום חזקת מרא קמא דגוף החפץ עומד ברשות הבעלים משא"כ להוציא ממון אחר מרשות המוחזק אין מוציאין דבזה לא מהני מה שהם עשויים להשאיל ולהשכיר או בעדי פקדון זהו קוטב ראייתם:. אבל לפענ"ד יש לחלק דשאני התם והוא דכבר כתבתי במק"א ביאור שיטת הסוברים בסי' צ' סעיף י"א דאף טוען גנובים דינו כטוען שאולים ומהימן במיגו דשאולים וזהו שיטת התוס' דשבועות ד' מ"ו והחולקים ס"ל דאינו נאמן במיגו דשאולים טעמייהו משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כמש"כ הרא"ש והובא בש"ך שם ס"ק כ"ב דמשמע דהיכא דמוחזק בגנב נאמן במיגו ואף דהוי מיגו להוציא מסיק הש"ך שם טעם מפני מה לא הוי מיגו להוציא וכ"כ בסוף סי' קל"ג והאו"ת שם כתב טעם אחר בזה אבל לענ"ד נראה טעם אחר פשוט מפני מה ס"ל להתוס' בתי' קמא בב"ב ד' נ"ב ובשבועות ד' מ"ו דלא הוי מיגו להוציא וכן שיטת הסוברים הנ"ל משום דבכללי מיגו של הכנה"ג ס"ק י"א כתב דמיגו להוציא בברי ושמא אמרינן וכמו כן היכא דחזקה מסייע למיגו אמרינן אף להוציא עכ"ל ויש להוכיח מן מש"כ הרמב"ן בחי' לב"ב ד' ל"ד דגם במקום חזקת מרא קמא בברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף משום דחזקת מרא קמא עדיף מן ברי וכן פסק הטור סי' רכ"ג וסי' שצ"ט וכיון דברי ושמא אמרינן מיגו להוציא אף היכא דלא ה"ל למידע וכמו בכתובות ד' י"ב דטוענות משארסתני נאנסתי דנאמנת מה"ט כמש"כ הש"ך באות א' בכ"מ א"כ כש"כ היכא דיש לבעל המיגו חזקת מ"ק וודאי דנאמן במיגו אף דהוי להוציא מכש"כ בברי ושמא דאמרינן מיגו להוציא ועיין בב"מ ד' ק' תוס' ד"ה הא מני סומכוס כו' דכתבו שם דחזקת מ"ק חשיבא טפי עכ"ל ובזה מתורץ מש"כ התוס' ב"מ ד' ו' ד"ה אגרת לי' בלא סהדי כו' ואינו נאמן במיגו דאי בעי אמר תקפה ממני דמיגו במקום עדים הוי עכ"ל וקשה תיפוק לי' דה"ל מיגו להוציא כמש"כ התוס' ב"מ ד' ב' בפשיטות ועיין ב"מ ד' קט"ז ד"ה והא רבא כו' וכ"כ הרמ"א בסי' קל"ח סעי' ח' דאם אמר שכרתיה בפני פ' ופ' והלכו למדה"י נאמן במיגו שהיה אומר חטפה ממני וקשה הא ה"ל מיגו להוציא אבל לפמש"כ אתי שפיר דשא"ה דהא מיירי דאתו לקמי' ב"ד כשתפסו תרווייהו וא"ל זילו פלוגו א"כ אתחזק הטלית לנו בחזקת שניהם והוי כאו"א על פלגא בשם חזקת מרא קמא וע"כ נאמן במיגו להוציא כיון דחזקת מרא קמא מסייע לי' ובמק"א הארכתי בזה:
ועובדא דהרשב"א בתשובה הנ"ל הא מיירי בראובן תובע משמעון ספרים שהפקיד בידו כנ"ל ולא מיירי בתובע משמעון ספרים שהשאילו רק תובע הפקדון וזה ברור דאם א' תובע מחבירו חפץ ואומר דהיה בפקדון ת"י חבירו ואין לו עדי פקדון וודאי אינו נאמן משום דלא תלינן בפקדון בדליכא עדי פקדון לפנינו רק תלינן בשאלה בדברים עשויין להשאיל ולהשכיר ע"כ היכא דלא טען שאולים הם רק פקדון אז אינו מועיל טענתו מצד עצמו רק יש להאמינו ע"י מיגו. כמו דס"ל לחד שיטה דנאמן לומר גנובים במיגו דשאולים היכא דלא שייך חזקה דאחזוקי אינשי בגנבי כו' וכמש"כ ג"כ הרשב"א בחי' לשבועות ד' מ"ו והר"נ שם ומה דיש לדון דה"ל מיגו להוציא כבר נתבאר טעמם דשא"ה דחזקת מ"ק מסייע לי' כנ"ל והאו"ת בסי' צ' ס"ק ז' וס"ק ט' כתב בקצרה דלכן לא מקרי מיגו להוציא הואיל דהוי עשוי להשאיל א"כ עומד החפץ ברשות בעליו ע"ש אבל מש"כ הוא העיקר ואפשר כוונת האו"ת ג"כ לכל מש"כ:
עכ"פ בין לטעמא דידי ובין לסברת האו"ת אינו שייך להאמינו במיגו להוציא רק כ"ז שהחפץ עומד לפנינו בעיני' ברשות התופסו בזה שייך לומר הואיל וחזקת מ"ק מסייע לתובע או כסברת האו"ת דעומד החפץ ברשות בעליו וע"כ לא הוי מיגו להוציא אבל היכא דאין החפץ בעיני' ברשותו רק תובע ממנו הדמים שהזיק וכה"ג אז וודאי מקרי מיגו להוציא כיון דאין אנו דנין על גוף החפץ רק על דמיהם והנתבע הוי מוחזק בשלו ע"כ מקרי מיגו להוציא ולא מהימן במיגו דשאולים כשטוען פקדון להוציא הדמים ממוחזק אבל אם טוען שאולים אז שפיר י"ל דמהימן אף על הדמים כמו שיבואר הסברא בזה לקמן ואף דכתב הש"ך בסי' פ"ג ס"ק ז' דהחולקין דס"ל דאמרינן מיגו להוציא הם הרמב"ן והרשב"א וכמש"כ המ"מ והריב"ש: עכ"פ הא מבואר באו"ת בכללי מיגו סוף ס"ק ג' דהרמב"ן גופא מסתפק בזה אי אמרינן מיגו להוציא וכמש"כ השיטה מקובצת לב"מ ד' ב' ולא החליט את הדין נגד התוס' וסייעתם וכן ראיתי שם וכן כתב הרשב"א בתשובה חלק ג' סי' שנ"ג דהסברא נוטה דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא דדיו לומר מיגו להחזיק הממון ברשותו ולא הכריע הדבר ע"ש ע"כ שפיר י"ל דהרשב"א ס"ל דאין להוציא ממון ע"י מיגו משום דהא גריר בתר שיטת הרמב"ן דג"כ לא החליט הדין כנ"ל ומספיקא אין מוציאין ממונא וע"כ שפיר כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דכיון דאין אנו דנין על גוף הספרים ע"כ אין מוציאין הדמים ממנו א"כ נתבאר דאין ראי' מהרשב"א ואף שבסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ס"ב דהביא תשובת הרשב"א הנ"ל לא כתב בראובן תובע ספרים שהפקידו רק כתב סתמא. עכ"ז הא מקורו מתשובת רשב"א הנ"ל ושם כתוב כמש"כ לעיל וע"כ נדחה ראייתם בזה:
ענף ב:
ולענ"ד יש לדון בזה טובא והוא דלכאורה יש לעיין בעיקר הך מלתא דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר דמוציאין מהמוחזק דהא זה ידוע דחזקת מרא קמא אין בכחו כמו חזקת ממונא דהא בב"מ ד' ק' איתא שם דהא דס"ל לסומכוס ממון המוטל בספק חולקין אין זה רק בקיימא באגם דאינו רק חזקת מרא קמא. אבל במוחזק גמור מודה סומכוס דהממע"ה ועיין בתוס' שם ד"ה הא מני סומכוס כו' אלמא דיש חילוק בין חזקת מ"ק למוחזק גמור ודוחק לחלק דשאני היכא דהוי ב' מעלות ביחד כמו חזקת מ"ק בצירוף מוחזק דז"א דהא בלוקח מוחזק ג"כ ס"ל לסומכוס דהממע"ה ועיין בש"ש שמעתא ד' פ' כ"ד דכתב לחלק דדוקא נגד מוחזק ממש לא מהני רוב אבל בחזקת מרא קמא מהני רוב ועיין מזה בטורי אבן למגילה באבני מלואים ד' ג' ע"ב ד"ה נידון ככפר שהקשה בכל בית בבתי ערי חומה שאנו דנין בא"י ולא חיישינן שמא קדם ישיבתן לחומתן משום דהולכין אחר הרוב כו' ואכתי קשה הא קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב כו' וי"ל דה"מ דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא שהוא מוחזק כו' ואע"ג דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת כו' עכ"ל הט"א וגם עיין בקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ו' סי' י"א עכ"פ חזינן דחזקת ממונא עדיפא מן חזקת מ"ק ובמק"א העירותי בכ"ז מן מש"כ הרא"ש פ"ב דקדושין סי' ח' במה שאמרו שם ומודה רב שאם מתה אינו יורשה כו'. וכתב הרא"ש שם לדון להך מלתא דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש אלמא דס"ל להרא"ש דאף היכא דלא הוי מוחזק ממש רק כעין חזקת מ"ק מ"מ ס"ל להרא"ש דאם אין הולכין בממון אחר הרוב גם התם לא מהני רובא ודלא כהש"ש הנ"ל וזהו דלא כהקצה"ח בסי' ר"פ ס"ק ב' ע"ש והדברים ארוכים כי יש לדון בכ"ז הרבה ולחלק ביניהם:
ועוד מצינו שם בב"מ ד' ק' במשנה שם זה אומר גדול לקחתי והלה אומר א"י זכה בגדול והקשה בשמ"ק שם דתקשה מזה על מ"ד דס"ל חזקת ממונא עדיף מן ברי ושמא ותי' הראב"ד דכיון דמיירי בקיימא באגם א"כ אינו מוחזק גמור רק חזקת מ"ק ונגד חזקת מ"ק כ"ע מודו דברי עדיף ע"ש אלמא דחזקת מ"ק אינו דומה למוחזק ממש ורק הרמב"ן בחי' לב"ב דף ל"ד כתב דגם במקום חזקת מ"ק לא אמרינן ברי עדיף. והוכיחו מזה הנ"י ור"נ לב"מ שם דהך משנה מיירי להך מ"ד דס"ל דחזקת ממונא עדיף מן ברי ושמא דיפרש המשנה הנ"ל דמיירי במקום עסק שבועה וטוען על הגלגולים א"י דה"ל מחוייב שבועת ואינו יכול להשבע משלם דמוכח לפ"ז דגם בגלגול שבועה אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם והובא זה בח"מ סי' ע"ה סעי' ט"ו ע"ש ואף דלהך שיטה מוכח דחזקת מ"ק דינו כמו חזקת ממונא דאל"כ אין מקום לקושייתם כלל דהא י"ל כמש"כ הראב"ד וכנ"ל מ"מ גם לדידהו חזקת מ"ק לא עדיפא מחזקת ממון ועיין בתוס' כתובות ד' ע"ו ד"ה על בעל החמור כו' שכתבו דבהך פלוגתא דמוכר שור ונמצא נגחן דס"ל לשמואל דאין המעות חוזרין דלא מוקמינן בחזקת מ"ק אף דרובא מסייע ליה אלא מוקמינן ביד המוחזק:
ולפ"ז תקשה דאמאי מוציאין בדברים העשויים להשאיל כו' מן המוחזק הא חזקת מ"ק אין בכחה כמו המוחזק ממש ואף אם נימא דשקולים המה מ"מ מספיקא אין מוציאין מהמוחזק דהממע"ה וכמו בכל ספיקא דדינא וכה"ג אין מוציאין מהמוחזק אף דיש חזקת מ"ק לחבירו ואף לשיטת הסוברים דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא מ"מ בתפס ברשות מהני וכש"כ בטוען ברי לכ"ע מהני תפיסה בספיקא דדינא או בדררא דממונא אף דיש חזקת מ"ק לחבירו כמבואר בדיני תפיסה א"כ מ"ש דברים העשויים להשכיר וכן בעדי פקדון וראה: וע"כ מוכח דלכן מוציאין מהמוחזק עי"ז משום דהא זה ברור ופשוט דאם בא א' ותפס מחבירו ואומר דידי חטפי דאינו נאמן אף אם אין החפץ בעיניה ברשות התופסו משום דדיינינן ליה לגזלן גמור כ"ז דלא נולד שום ספק בפנינו וע"כ אף אם ליכא עדי ראה מ"מ אי נימא דהגוזל צריך להחזיר בעדים ואינו נאמן לומר החזרתי כמש"כ המ"מ והובא בסי' ע"ה ש"ך ס"ק מ"ג רק החולקים ס"ל דנאמן לומר החזרתי כמש"כ הר"נ פ"ז דשבועות וכמבואר בסי' שס"א אבל אם אינו נאמן החזרתי נחתינן לנכסיו וגובין אף אם אין החפץ בעיני' לפנינו אלמא דאף במקום דליכא חזקת מ"ק מ"מ נחתינן לנכסיו ואין מאמינים לו משום דהוי טענה גרוע מה שאומר דקנאו כבר מהבעלים וכה"ג וכמו בחוב יש לי בידך דהוי טענה גרוע ואף אם תפס מוציאין מידו וה"ה אתה מכרת לי הוי טענה גרוע ואינו נאמן אף דהוי תפוס ומוחזק ומוציאין מידו א"כ ה"ה בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או בעדי פקדון וראה דאף דהוי התופסו מוחזק וכמש"כ התוס' ב"ב ד' נ"ב ד"ה דברים העשויין כו'. ובשבועות ד' מ"ו ובב"מ ד' קט"ז בתוס' שם במה דהקשו על משנה דב"ק המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה דישבע כמה הוציא ויטול דל"ל לשם גניבה הא יהיה מהימן במיגו בהשאלתיו לך ותירצו בתי' הב' בשם מורי הר"ד דה"ל מיגו להוציא כו' אלמא דאף בדברים העשוים להשאיל מקרי התופסו בשם מוחזק גמור ואף התי' הא' יודה לזה כמו דכתבתי לעיל דשא"ה משום דחזקת מ"ק מסייע ליה ומיגו במקום חזקת מ"ק מהני אף להוציא ובאמת ראיתי באו"ת סי' צ' ס"ק ז' וס"ק ט' שכתב דהתוס' בתירוץ א' ס"ל דבדברים העשוים להשאיל ברשות בעלים עומד וע"כ לא מקרי מיגו להוציא ע"ש ועיין בש"ך סוף סי' קל"ג אבל העיקר כמש"כ לעיל ועיין בש"ך סימן צ' ס"ק כ"ב מזה:
עס"ת לתי' הב' של התוס' הנ"ל מוכח בוודאי דאף בדברים העשויין להשאיל מקרי התופסו מוחזק גמור ומ"מ חזינן בדברים העשויין להשאיל מוציאין מן התופסו בע"כ הטעם משום דאמרינן דמכירה הוי טענה גרוע ולא מהימן רק היכא דיש לו מיגו או היכא דלא הוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וליכא עדי פקדון אז הוי תפיסתו מוכחת עליו משא"כ בעשוי להשאיל או בעדי פקדון דלא הוי תפיסתו מוכחת עליו בזה הוי מכירה טענה גרוע ולא מהימן לומר לקוח וכיון דאתינן להכי א"כ ה"ה אף היכא דליתנהו בעיני' ביד הלוקח ג"כ מוציאין ממון מצד טעם הנ"ל דהא אף היכא דאיתנהו בעיני' ויש חזקת מ"ק אין בכח חזקת מ"ק בעצם להוציא מן המוחזק רק העיקר הוא משום סברא שנתבאר א"כ אף היכא דליתא בעיני' שייך ג"כ סברא זו וע"כ הדין נותן דאף היכא דאינו בעין לפנינו מוציאין מהלוקח ואינו נאמן לומר לקוח משום דהוי טענה גרוע כנ"ל:
ובאה"ע סי' צ' סעי' י"ד בהגה"ה דאם משכן הבעל בגדי אשתו ואמר כי ברשותה עשה נאמן בשבועה כמבואר בתשובת הרשב"א ח"א סי' תתקל"ז והח"מ ס"ק מ"ו כתב שם דגוף החפץ אם הלוקח לפנינו ודאי דמוציאה מהם רק אם אין הלוקח לפנינו ותובעת המעות מהבעל בזה מהימן הבעל לפטור א"ע כו' ע"ש והב"ש שם ס"ק מ"ט כתב דאף גוף החפצים להוציא אינה נאמנת ע"ש אבל הדעת נוטה כהח"מ משום דהא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מוציאין מהמוחזק לפי דאין שייך התם תפיסתו מוכחת עליו ע"כ אינו נאמן לומר לקוח וה"ה בבגדי אשתו דהם ת"י הבעל וברשותו ולא שייך בזה לומר תפיסתו מוכחת עליו ע"כ אינו נאמן לומר ברשותה השכין כמו דברים העשוים להשאיל ולא שייך בזה לומר אחזוקי אינשי בגנבי כו' דהא מבואר בש"ך סי' קל"ג ס"ק י"ג דהעיקר כדעת הראב"ד דאם אינו אומר אותו פלוני גנבם רק השאלתיו ומכרם לך זה לא הוי גניבה ולא כשיטת הרמב"ם דשם ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון דבא לרשותו דרך היתר לא מקרי גניבה והדין נותן דמהימנה לומר דשלא ברשותה השכין ומוציאה גוף החפץ מהלוקח או מהמלוה ושפיר כתב הח"מ בזה עכ"פ מצינו להח"מ דס"ל דכוונת הרשב"א דאף דמהימנה להוציא גוף החפצים עכ"ז לא מהימנא לתבוע המעות מהבעל וזה כשיטת האו"ת והנתיבות הנ"ל דס"ל בשם הרשב"א דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לתבוע המעות היכא דאין אנו דנין על גוף החפצים והוי סייעתא לדבריהם:
אבל גם מזה אינו מוכח משום דז"ל הרשב"א בתשובה ח' א' סי' תתקל"ז דנאמן הבעל לומר דברשותה השכין א"נ שלא ברשותה ונתתי לה המעות כו' ע"ש א"כ י"ל דלכן נאמן על הדמים לומר ברשותה השכין משום דנאמן במיגו דהחזרתי לה המעות וכמש"כ הרשב"א בפירוש בלשון א"נ כנ"ל משום דאף דהוי עדי ראה על החפצים שהם ביד הלוקח והלוה מ"מ על המעות שתובעת מהבעל לא שייך עדי ראה דנאמן במיגו דהחזרתי ונתתי לה המעות אבל היכא דלא שייך מיגו עדיין י"ל כמש"כ דאף המעות יכולין לתבוע ממנו ולפ"ז י"ל דגם בעיקר ראיית האו"ת ונתיבות הנ"ל מהרשב"א סי' ע"ה הנ"ל י"ל דאינו מוכרח כלל זולת ממש"כ לעיל משום דהא התם יש לשמעון מיגו דהחזרתי לך המעות שלויתי על ספרים שלך דלויתי עבורך והחזרתי לך כבר המעות או יכול לומר דהספרים הגיע לרשות המלוה מידך ולא מידי כלל וכיון דאית ליה מיגו ע"כ נאמן על המעות שתובעין ממנו כיון דאין לו תביעה עליו בגופן של ספרים. ודוקא להוציא גוף הספרים שייך לומר דע"י עדי ראה מוציאין כיון דאין לו מיגו דהחזרתי עליהן משא"כ אם תובע רק המעות שייך שפיר מיגו כנ"ל אבל היכא דלא שייך מיגו י"ל כמש"כ להסביר דאף להחזיק המעות אינו נאמן בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר: ג ובשבועות ד' ל"ד איתא מנה מניתיך בפני פו"פ ועדים רואים אותו מבחוץ והלה טוען אין שקלי ודידי שקלי מהימן והובא זה בסי' ע"ט סעי' ד' ע"ש ומיירי שם בתובע מנה הלויתיך בפני פו"פ והלה משיב אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה או בפרעון חוב נאמן. וקשה מ"ש מן דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דתלינן בתורת שאלה אתו לידו א"כ מטבע נמי נימא דבתורת הלואה אתי לידו ומצאתי בקצה"ח סי' ע"ט ס"ק ב' שהקשו כן ותי' דשאני בחפץ דהדרא בעיני' להכי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מוקי לו בחזקת מ"ק אבל הלואה דה"ל להוצאה לא שייך לומר בחזקת בעלים הראשונים דהא מחזקת בעלים הראשונים ודאי יצאה ואינו תובע ממנו אלא הדמים א"כ נאמן המקבל לומר מתנה או בפרעון חוב עכ"ל הקצה"ח ולפ"ז הוי מזה סייעתא לדברי האו"ת והנתיבות דלא מהני הא דהוי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר רק היכא דאנו דנין על גוף החפצים דיש שם חזקת מ"ק אבל היכא דאין אנו דנין רק על המעות לא שייך כן דכללא הוא דהיכא דאין אנו דנין רק על דמיהן ולא על גוף החפצים בזה לא שייך לומר הך דינא דדברים העשוים להשאיל כו' וכדבריהם:
אבל באמת אין מוכרח דברי הקצה"ח משום דלא מבעיא לשיטת הרמב"ם דס"ל דדברים העשוים להשאיל הוא כו' כלים שתחלתן נעשו להשאיל ולהשכיר כפי המבואר בסי' ע"ב סעיף י"ט בודאי לא שייך כן במעות דהא מעות לא מקרי עשייתן להשאיל ואף לשיטת הרי"ף ור"ת דס"ל דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר הוי היכא דרגיל בעה"ח עם השואל והכל תלוי באהבת האיש ומנהג המקום גם לשיטתם אינו קשה די"ל דאף דרגיל להשאיל חפציו היינו היכא דהדרא בעיניה וכמבואר החילוק בין שאלה דהדרא בעיניה להלואה דלא הדרא בעיניה בר"פ השואל שבת ד' קמ"ח ע"ש אבל בהלואה י"ל דמקפיד ואינו רגיל להלוותם ע"כ לא קרינן במעות הך דין דדברים העשוים להשאיל כו' וע"כ אין מזה ג"כ הכרח לדברי האו"ת והנתיבות הנ"ל:
ובב"ב דף מ"ה איתא דרבה ס"ל דהא דאומן אין לו חזקה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר שלא בעדים כו' והתוס' שם ד"ה אבל מסר כו' הקשו א"כ אף אחר נמי אם יש עדים דאתי לידו בתורת פקדון ותי' דמיירי במסר לפני עדים סתמא ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר או בתורת פקדון ולהכי אומן אין לו חזקה דכיון דלא פירש מסתמא לתקנו מסר לו כו' עכ"ל ושם ע"ב תוס' ד"ה המפקיד אצל חבירו כו' כתבו שם דיהיה מהימן במיגו דנאנסו בשבועה ע"ש באה"ד ואי נימא דבדברים העשוים להשאיל כו' אין מוציאין אם אינם בעין לפנינו כשיטת התומים. א"כ ה"ה באומן דמ"ש והכל חדא הוא ובגדר אחד הם וזיל בתר טעמא ועיין במש"כ התוס' שם בד"ה אבל מסר לו שלא בעדים כו' בסה"ד ע"ש ולפ"ז באומן אף דהוי ש"ש כיון דתלינן דבאומנות אתא לידו כדתנן כל האומנין ש"ש הם. מ"מ הא כיון דבדברים העשוים להשאיל אם אינן בעיניה אף שהזיקו בידים מ"מ פטור מלשלם כיון דאינו בעיניה כשיטתם. ע"כ אף באומן דאין לו חזקה הדין נותן ג"כ דז"א רק כשהם בעיניה ולא כשאינן בעיניה דמ"ש כנ"ל א"כ לפ"ז לא יצטרך לישבע דנאנסו דהא אף אם יודה דפשע אין מוציאין ממנו כיון דאינו בעיניה בפנינו ולא יצטרך לישבע כלל דנאנסו דהא כיון דטוען דשלו הוא החפץ במכירה אין מוציאין החפץ אם אינו בעיניה בפנינו וע"כ מוכח מזה דלא כשיטת האו"ת ונתיבות אלא בכל גווני אמרו דאין לו חזקה בין אם הוא בעיניה או דאינו בעיניה לפנינו וה"ה בדברים העשוים להשאיל וזהו סייעתא למה שכתבתי:
ואפשר לחלק דשאני באומן דאין לו חזקה לשיטת רבה דפי' התוס' דמיירי במסר סתמא וכיון דלא פירש לפני העדים אם הוא בתורת מכירה או בפקדון דתלינן מסתמא לתקנו מסר לו דבזה מה"ט אף אם אין החפץ לפנינו ג"כ מוציאין ממנו כדין ש"ש ובשבועה דנאנסו דוקא משום דיש לנו הוכחה גדולה דמדלא פירש בפניהם מסתמא לתקנו מסר לו אבל לדידן דקיי"ל אומן אין לו חזקה אף בדלא מסר בעדים עדיין יש לומר לשיטת האו"ת ונתיבות דאף באומן אם אין החפץ לפנינו אין מוציאין מצד כש"כ מן דברים העשוים להשאיל דכתבו התוס' והרשב"ם שם לחלק לשיטת רבה בין אומן לדברים העשוים להשאיל דאומן גרע מן דברים העשוים להשאיל וכמש"כ התוס' ב"ב דף מ"ו ד"ה אבל מסר כו' א"כ הוי כש"כ אומן דאינן מוציאין כשאין החפץ לפנינו לשיטתם ואין סתירה מזה לדבריהם:
ענף ד:
וכעת נלע"ד להוכיח כשיטת האו"ת והנתיבות. והוא דבגיטין דף כ' ע"ב בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וה"ה יוצא מת"י מהו מי אמרי' אקנויי אקני לה או דלמא הוא מנפשיה עייל כו' ת"ש דאר"ל הגודרות אין להם חזקה ועיין בתוס' שם ד"ה ת"ש דאר"ל הגודרות כו' ופסק הרמב"ם ה"ג פ"ד והובא בשו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעי' וא"ו דה"ה ספק מגורשת וכ"כ הטור בסי' הנ"ל בשם הרמ"ה והב"י כתב שם על מש"כ הרמב"ם והטור דספק מגורשת הויא וטעמא כיון דבגמרא פשטינן לה מדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה א"כ מספקא לן אם הם עדיין של בעל ראשון או אם הם של מי שנמצאו בידו ואע"ג דמשום דאין להם חזקה מפקינן להו מיד השני ויהבינן לראשון מ"מ לענין גט אשה מידי ספיקא לא נפקא עכ"ל הב"י ועדיין קשה דכיון דסמכינן על הא דגודרות אין להם חזקה ומפקינן מיד המוחזק בע"כ מוכח דיש לן הוכחה גדולה במה דמוציאין מן המוחזק ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב ולהוציא מן המוחזק בע"כ מוכח דהוי לן הוכחה גדולה במה דמוציאין משום דהך מלתא דאמרו הגודרות אין להם חזקה זהו הוכחה רבתא וכיון דמוציאין ממון עי"ז מכש"כ דמבעי להיות מועיל לסמוך ע"ז במקום איסורא וכמש"כ התוס' בב"מ ד' כ' ד"ה איסורא מממונא כו' כעין זה אלא דמצד חומרת חז"ל כמו במים שאין להם סוף נגעו בה כמש"כ התוס' שם וא"כ תקשה דמפני מה אמרו בזה דהוי ספק מגורשת והא כלל ידוע לנו כמש"כ הרמב"ם בה"ג דכל מקום דנקטו הגט בטל הוי בטל מן התורה וכ"מ דנקטו בלשונם הגט פסול לא הוי רק חומרא מדרבנן. אבל במקום דנקטו בלשונם ספק מגורשת משמע דהוי ספק מן התורה וא"כ הבא עליה לא נפסל לעדות בודאי מה"ת אלא כדין מי שעובר על ספק איסור דאורייתא ועיין ביו"ד סי' ט"ז בש"ך סוף ס"ק י"ז ובחידושי ר"ע אייגר זצ"ל ס"ק ג' ע"ש וגם הבא עליה אינו במיתה במזיד ובקרבן בשוגג וגם הוי נפ"מ לענין ירושת הבעל ועיין באה"ע סי' צ' סעי' ה' וסעי' וא"ו וב"ש שם ס"ק כ' וקשה דאמאי הוי ספק מגורשת:
אכן לשיטת האו"ת והנתיבות דכתבו דבדברים העשוים להשאיל כו' דמוציאין מן המוחזק ז"א רק באם הם בעיניה ולא כשאינם בעיניה לפנינו וע"כ טעמם משום דהא דמפקינן הוי הטעם משום חזקת מ"ק וכמש"כ התומים בסי' צ' ס"ק ז' וס"ק ט' דדברים העשוים להשאיל עומדים החפצים ברשות הבעלים אף שהמה ת"י המוחזק בהם וא"כ י"ל דלכן לא מהני זה רק לענין אפוקי ממונא אבל לא לענין איסור א"א משום דהא כתב הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' לדון דחזקת מרא קמא הוי מעין חזקת ממונא ועיקר מלתא דחזקת ממונא לא הוי מצד חזקה המבררת רק משום שאין אנו יכולין להוציא מן המוחזק בלא ראיה ע"ש וכ"כ הנתיבות סי' ל"ד ס"ק ט"ו ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח ע"ש:
ע"כ אין מועיל זה הסברא במקום איסורא והוי שפיר ספק מגורשת והך מלתא דגודרות אין להם חזקה וכן הך מלתא דדברים העשוים להשאיל הוי הכל בחד טעמא וכמש"כ התוס' בשבועות דף מ"ו ד"ה בקונטרס גרסינן ולא אמרו אלא בדברים העשוים להשאיל כו' שכתבו לדמותם להדדי ע"ש משום דהוי הכל מחד טעמא דהיכא דיש לתלות דעיילי מנפשייהו או דבאו לידו בתורת שאלה ולא בתורת מכירה אתו לידו אז מוציאין מרשות התופסן מה"ט:
הגה"ה וראיתי בתומים סי' ע"ב ס"ק ל"ח דחולק על הש"ך וס"ל דבגודרות לא מהני מיגו ומוציאין מהתופסן אף דאית ליה מיגו ע"ש. ותמוהין דבריו דהא בשבועות דף מ"ו באלפס שם כתב בשער העשירי אם ראוהו שנטלן מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן כו' דאי לא תימא הכי קשיא הא דר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה כו' אלא מדאמר הגודרות אין להם חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחברי' קמי סהדי דלאו באפי חברי' ואמר לקוח בידי אינו נאמן כו' עכ"ל אלמא דטעמא דגודרות הוי משום דזהו כמו נטל שלא בפניו ואלו בנטל שלא בפני חבירו ודאי מהני מיגו וכמש"כ הר"נ פ' כל הנשבעין על הא דנסכא דר' אבא וב"י סי' צ' ובח"מ סי' ע"ה וסי' שס"א א"כ ה"ה בגודרות וע"כ תמוהין דברי האו"ת והעיקר כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ק"ה דדין גודרות הוי כמו דברים העשוים להשאיל דאין מוציאין רק בדאיכא עדי ראה כו' ודלא כהתומים ע"כ הגה"ה:. ולפ"ז מוכח דלא כמש"כ מתחלה לדון דאף היכא דלא הוי בעיניה ג"כ מוציאין בדברים העשוים להשאיל משום דהוי טענה גרוע מפאת עצמו כמו חוב יש לי בידך וכה"ג ודינו כמו נטל מחבירו שלא בפניו דלא מהימנינן ליה לומר דידי חטפי דלפי זה מבעי להיות דבגט כתוב על ידו של עבד דאינה מגורשת כלל בודאי וכמו אם בא אחד ותפס מרשות חבירו שלא בפניו וקידש לאשה דודאי אף אם אומר דידי חטפי אין חלין להקדישן כלל דהוי כמו קידשה בגזל דא"מ כלל מקודם יאוש וה"ה הכא בגט וע"כ מוכח מכ"ז דעיקר כשיטת האו"ת דאין מוציאין בעשוי להשאיל רק כשהם בעיניה והטעם הוא משום חזקת מרא קמא דהוי מצד מוחזק ולא מטעם חזקה המבררת וע"כ הויא ספק מגורשת וזהו סייעתא לדבריהם והגהות אשר"י לגיטין ד' כ' כתב שם דהרמב"ם כתב דהיא ספק מגורשת אבל הגהות אשר"י חולק וס"ל דאינה מגורשת כלל עכ"ל ואפשר דהגהות אשר"י ס"ל כעין מש"כ מתחלה דבכ"ז אף דאינם בעיניה מ"מ מוציאין משום דהוי טענה גרוע בעצם ולא מהימנינן ליה על מכירה ע"כ גם גבי גט אינה מגורשת כלל אבל מן פסק הרמב"ם והטור והשו"ע דפסקו דהוי ספק מגורשת שפיר מוכח מזה כהאו"ת: ובאה"ע סי' י"ז בחלקת מחוקק ס"ק מ"ב כתב דאף בכיס וארנקי דלא מושלי אינשי מ"מ חיישינן למכירה ע"ש ובמק"א כתבתי לפלפל בדבריו אם הוי חשש מה"ת או לא ובביאור הסוגיא דב"מ ויבמות ואכמ"ל אבל הקשיתי על הח"מ הנ"ל דהא כיון דחזינן דבדברים העשוים להשאיל מוציאין מן המוחזק משום דמכירה הוי טענה גרוע להוציא החפץ מחזקת מ"ק אלא היכא דשייך לומר תפיסתו מוכחת עליו אין מוציאין אבל היכא דלא הוי הוכחה לפנינו אז הוי מכירה חשש רחוק א"כ ה"ה בעגונה דכיון דלא הוי לנו הוכחה על מכירה ע"כ מבעי לומר דלא חיישינן למכירה ועיין בשמ"ק ב"מ ד' כ"ח דכתב דלא חיישינן למכירה באבידה וקצרתי אבל לפי מה דנתבאר בשם הרמב"ם והטור שו"ע דפסקו גבי גט בגודרות דאף דאין להם חזקה עכ"ז הוי ספק מגורשת משום דאף דמכירה הוי חשש רחוק ומוציאין ממון ע"י חזקת מ"ק מ"מ במקום איסור דא"א לא סמכינן על כלל זה א"כ ה"ה בהיתר עגונה לא סמכינן ע"ז וכש"כ הוא דלהקל שאני משום דכ"ז הוא רק מצד חזקת ממון דזה לא מהני באיסורא וכן יש להעיר בזה ע"פ מש"כ התוס' כתובות ד' ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' בסה"ד דלא מהני חזקה דאשה לגבי האב וכה"ג כתב הרמב"ן והובא בר"נ גיטין ד' ס"ד על הא דאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דלא מהני חזקת הקרובות להאחרת והובא בב"ש סי' ל"ה ס"ק ל' וה"ה הכא י"ל דלא מהני חזקת מ"ק לברר רק על גוף החפץ להוציאו אבל להוכיח ממנו דזהו האיש שאנו דנין עליו י"ל דלא מהני חזקת מ"ק לברר זה וא"ש דברי החלקת מחוקק הנ"ל ובתשובה א' הארכתי בכ"ז. היוצא לנו מכ"ז דמזה יהיה סייעתא לשיטת האו"ת והנתיבות: