נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן עא
א (סעי' א') סמ"ע (ס"ק ג') בשם הרא"ש דנאמנות סתם מהני נגד ע"א כו' וכמש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ו' והש"ך ס"ק ב' הכריע להלכה דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א והתומים ס"ק א' כתב דהא דברי ר"ח הם דברי קבלה ע"כ העיקר דבמלוה בשטר פטור משבועה וכמש"כ הר"ח ע"ש ועיין מזה באה"ע סי' קמ"ד בב"ש ס"ק י"ד:
ותמהני עליהם איך לא הביאו לדברי התוס' ביבמות ד' ק"א ע"ב ד"ה מרענא שטרא כו' דהביאו דברי ר"ח הנ"ל שכתב דמיירי בכתב נאמנות בשטר וכתבו בשם הר"י דמפרש לדברי הר"ח הנ"ל דר"ל דכתב שיהא נאמן בלא שבועה אפי' פרעו בע"א ופוגם ונפרע שלא בפניו דהיה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה"ג מיירי הכא עכ"ל התוס' ופשט דברי התוס' נראה דכוונתם דמיירי בכתב בפי' שיהא נאמן בלא שבועה דאז הדין הוא דאף בע"א או נפרע שלא בפניו או פוגם אז א"צ שבועה משום דמן היתור לשון אמרינן דנתכוין לפוטרו מכל שבועות או דפשט הלשון בל"ש משמע על כל עניני שבועה ועיין במש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י"ח מה שהביא שם בשם הראב"ד והר"ח א"כ חזינן דס"ל להר"י בכוונת הר"ח דיש לחלק דדוקא בכתב בפירוש דנאמן בל"ש כה"ג מהני לפטור משבועה במקום ע"א אבל בנאמנות סתם בזה אף הר"ח מודה דלא מהני הנאמנות נגד ע"א א"כ אין ראייה מן הר"ח דיהיה מועיל נאמנות סתם במקום ע"א כ"ז דלא פירש בפירוש דיהא מהימן בל"ש וע"כ העיקר לדינא כמש"כ הש"ך דהכריע דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א ומש"כ האו"ת דדברי הר"ח הם דברי קבלה באמת מן הרא"ש נראה דס"ל בכוונת הר"ח דאף נאמנות סתם אף דלא התנה בפי' בל"ש ג"כ מהני נגד ע"א אבל מן הר"י דכתב בכוונת הר"ח כנ"ל מוכח כמש"כ הש"ך וע"כ אין להוציא ממון בלא שבועה דהעיקר כמש"כ הש"ך דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א אך אם פירש דיהא נאמן בל"ש אז נאמן נגד ע"א בל"ש ויש לנו יסוד לסמוך על תוס' דיבמות בשם הר"י הנ"ל והפסקי תוס' קיצר בזה ועיין בש"ך לקמן סי' ע"א ס"ק ט"ו דכתב בשם בעה"ת דאף דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א כ"ז בכתב שיהא נאמן בלא שום שבועה נאמן נגד ע"א אכן לפמש"כ מוכח מתוס' יבמות הנ"ל דאף דכתב בקיצור דיהיה נאמן בל"ש ג"כ נאמן נגד ע"א ועיין בר"נ פ' הכותב:
ולמדנו מדברי התוס' יבמות הנ"ל עוד דפוגם שטרו לא מהני נאמנות סתם לפוטרו משבועה אלא אם כתב בפירוש דיהא נאמן בל"ש אז א"צ שבועה בפוגם שטרו וזהו דלא כמבואר לקמן סי' פ"ד סעי' א' ובטור שם וי"ל דהתוס' ס"ל כשיטת איכא דאמרי דהובא בבית יוסף בסי' פ"ד בשם בעה"ת דכתב בשמם דס"ל דפוגם שטרו צ"ש אף בכתב בו נאמנות סתם א"כ מוכח מן התוס' הנ"ל דס"ל כשיטת איכא דאמרי הנ"ל והא דאמרו בכתובות ד' פ"ז דאם כתב לה שבועה אין לי עליך דפטורה מן שבועת פוגמת אין זה קשה על שיטת א"ד הנ"ל:
משום דיש לחלק דשאני היכא דכתב בפירוש אין לי שבועה עליך כמו דמחלקי התוס' הנ"ל בזה ולכאורה יש להעיר ע"ז מהא דשבועות ד' מ"א דאמרו שם מה בין זה לפוגם שטרו הא יש לחלק ביניהם אם כתוב בשטר נאמנות דאז בלא פוגם א"צ לישבע אבל בפוגם צריך לישבע [והא דהקשו דהא הוי נפ"מ לתו"ז א"ש דהא ר"פ ס"ל בב"ב ד' ה' דעביד דפרע תו"ז] אך לפמש"כ הט"ז בסי' פ"ד על מש"כ הטור סעי' ג' בשם רב האי ליישב שיטת הסוברים דפוגם אף בתו"ז צ"ש דכוונת הגמרא הוא דאמאי לא תנינן להך שבועה דאשתבע לי אם לא היה תו"ז ע"ש א"כ ה"ה י"ל הך תירוצא על הך שיטה הנ"ל דכוונת הגמרא להקשות דה"ל למתני הך שבועה דאשתבע לי אם אין בו נאמנות וגם י"ל דבאמת עיקר סברתם הוא לחלק דשאני פוגם דלא מהני נאמנות משום דחמור השבועה בזה דהא אף אם לא טען חייב לישבע וע"כ אמרינן דלא נתן לו הנאמנות אלא על שבועת אשתבע לי דקיל מן פוגם ע"כ בעת שהקשה לו מה בין זה לפוגם שטרו א"כ הא אז לא ידע שיש איזה חילוק ביניהם ע"כ מסתברא דקאי הנאמנות גם על פוגם ולא לחלק ביניהם ואינו קשה כ"ז וקצרתי:
עוד מוכח מן התוס' יבמות הנ"ל דבנפרע שלא בפניו צ"ש בנאמנות סתם אלא אם כתב בפירוש בל"ש אז א"צ שבועה בזה ועיין מזה לקמן סי' ע"א סעי' כ' ובש"ך שם ס"ק מ"ד ועפ"ז א"ש הא דמבואר באה"ע סי' צ"ח סעי' א' דאם כתב נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביע שום שבועה כו' והב"ש ס"ק ג' ביאר דאף שבועה שלא בפניו וכן שבועת ע"א פטורה ויש לומר דמחלק בין זה לנאמנות סתם דלא מהני בנפרע שלא בפניו כמש"כ המחבר לקמן סעי' כ' וכן בשבועת ע"א כנ"ל אבל אם כתב בפירוש שבועה אין לי עליך אז אינו יכול להשביע שום שבועה ויסוד חילוק זה הוא ע"פ דברי התוס' יבמות הנ"ל ותמהני על האחרונים דלא הביאו לדברי תוס' הנ"ל: והעיקר לדינא כמש"כ הש"ך דבסתם נאמנות חייב שבועה נגד ע"א וכ"כ הרדב"ז חלק ד' סי' קפ"ב ע"ש. אכן אם כתב בפירוש בלא שבועה אז א"צ שבועה נגד ע"א וכן בנפרע שלא בפניו אם כתב בפירוש בל"ש פטור משבועה כמבואר באה"ע ריש סי' צ"ח בב"ש כנ"ל:
וראיתי בהגהות אשר"י לשבועות פ"ו סי' יו"ד שכתב בזה"ל וכתב ר' ברוך ה"מ בשטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות אף פוגם גבי בלא שבועה ואינו יודע מהו שטר שיש בו נאמנות עכ"ל ודבריו תמוהים דמי לא ידע מהו נאמנות והא מקורו הוא בשבועות ד' מ"ב אבל לפמש"כ בשם תוס' יבמות הנ"ל א"ש כוונת הג"א משום דההג"א מסתפק אם כוונת ר' ברוך הוא בכתב נאמנות סתם או דכוונתו דדוקא בכתב בפירוש דיהא נאמן בל"ש כמש"כ הר"י בכוונת הר"ח הנ"ל ביבמות אז פטור בפוגם בל"ש אבל בנאמנות סתם אפשר לומר דצריך שבועה אף בפוגם וכמש"כ בכוונת התוס' הנ"ל וזהו שקאמר דא"י על איזה שטר שיש בו נאמנות מיירי הר' ברוך:
ב (סעי' ב') הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה כו' והש"ך העלה דנאמנות סתם א"ל קנין ובאה"ע סי' צ"ח סעי' א' כתב נדר ושבועה אין לי כו' וכתבו שם הח"מ והב"ש בשם הריטב"א והנ"י דלאו דוקא כתב דה"ה אמר דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי וכ"כ הר"נ בכתובות פ"ט והנה לפמש"כ המחבר הכא דאף סתם נאמנות צריך קנין שלא בשעת הלואה א"כ לא היה להח"מ והב"ש לסתום ולכתוב כ"כ על דברי המחבר שם באה"ע דלאו דוקא כתב דה"ה אמר והנ"י דכתב ל"ד כתב י"ל דאזיל לטעמי' דס"ל דנאמנות סתם א"צ קנין אף שלא בשעת הלואה כמש"כ הש"ך הכא בשם הנ"י וכעין זה ראיתי בפני יהושע כתובות ד' פ"ו ובהפלאה שם שכתבו דהא דאמרו דה"ה אמר לה סגי דזהו רק לשיטת הסוברים דנאמנות סתם א"צ קנין ע"ש ולפ"ז לפי מה דכתב האו"ת לדינא דלא כהש"ך דאף נאמנות סתם צריך קנין וקודם שאמר המלוה בב"ד מצי הלוה לחזור בו א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בלא כתב רק אמר שבועה אין לי עליך דשלא בשעת הלואה לא מהני בלא קנין:
אבל באמת יש להוכיח דלא כהפ"י וההפלאה דאף הסוברים דנאמנות סתם צריך קנין מ"מ מודו באמר שבועה אין לי עליך דאף בע"פ מהני כמו כל מחילה א"צ קנין דהא שיטת הר"נ הוא דאף נאמנות סתם צריך קנין כמש"כ הקצה"ח הכא בס"ק ב' בשם הר"נ ואפ"ה כתב הר"נ בכתובות דאמר ג"כ סגי לפוטרה משבועה ומוכח דמחלק דדוקא לשון נאמנות צריך קנין אבל לשון שבועה אין לי עליך הוי כמו כל פטור ומחילה דא"צ קנין ולכן שפיר כתבו הח"מ והב"ש באה"ע כן וסברת החילוק ביניהם הוא פשוט וכבר כתבתי לעיל בשם הב"ש באה"ע סי' צ"ח ס"ק ג' דבאמר בפירוש שבועה אין לי עליך א"י להשביעה שום שבועה כו' וכן י"ל לענין מה דאמרו בסי' ע"א סעי' י"ג שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בטל הנאמנות די"ל דז"א אלא בלשון נאמנות דכה"ג לא הימני' אבל באמר בפירוש שבועה אין לי עליך דמהני מן דין מחילה ופטור מעיקרא מן חיוב שבועה. דאף אם נמצא כפרן בדבר אחר ג"כ פטור מן השבועה כ"ז דלא הזכיר לשון נאמנות ג"כ: (ג) (שם סעי' י"ט) בע"ח מוקדם צריך לישבע להמאוחר כו' וכ"כ בסי' פ"ב סעי' ב':
וכתב שם הסמ"ע דדין ב"ח מאוחר כדין לקוחות וכ"כ בסי' ק"ד סעי' י"א ומשמע דאף דלא טען המאוחר השבע לי צריך שבועה:
ענף א:
ויש להקשות דהא מבואר שיטת רש"י בכתובות ד' צ"ג במשנה שם הראשונה נשבעת לשניה כו' ופי' רש"י אם שניה טוענת השבע לי כו' וכ"כ הרע"ב במשנה שם וכ"כ הר"נ והריטב"א שם במשנה בשם רש"י דבע"ח אין נשבע להמאוחר בלא טענת השבע לי משום דס"ל דחוב אין דינו כמשעבדי דאלו היה לו דין משעבדי א"כ הא ללקוחות נשבעין אף בלא טענו השבע לי א"כ קשה דהיה להפוסקים בשו"ע להביא הך שיטת רש"י והר"נ והרע"ב הנ"ל לכל הפחות בשם יש אומרים דאין בע"ח נשבע לבע"ח מאוחר אם אינו טוען השבע לי משום דס"ל דאין בע"ח כמשעבדי דהא לא זכה עדיין הבע"ח בגוף השדה המשועבדת לו ושאני לוקח דגוף השדה הוא כבר ת"י והוי מוחזק גמור א"כ אמאי כתבו כולם בפשיטות לחייב שבועה אף בלא טענת השבע לי והנלע"ד בזה די"ל דזה תלוי בפלוגתא דשעבודא דאורייתא או לא דאי ש"ד שפיר י"ל דבע"ח דין משעבדי יש לו כיון דטורף מה"ת בזכות שעבודו דזכתה לו התורה משא"כ אי שעבודא לאו דאורייתא אז בע"ח אין לו דין משעבדי ואינו צריך לישבע בלא טען השבע לי כמו בבע"ד עצמו א"כ י"ל דהמחבר והרמב"ם דס"ל שעבודא דאורייתא ע"כ כתבו דמשביעין לבע"ח המוקדם אף בלא טען השבע לי דדינו כמו לוקח כיון דזכה בשעבודו מה"ת משא"כ רש"י דדרכו לפרש המשנה דיהא אתי ככ"ע דאל"כ תקשה על אמוראי מן המשנה דהא למ"ד דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אין לבע"ח כדין לוקח א"כ תקשה אמאי ראשונה נשבעת לשניה ע"כ פי' רש"י דמיירי בטענה השבע לי וא"ש המשנה לכ"ע על נכון:
והנה לכאורה יש להקשות על שיטת רש"י דפי' דראשונה נשבעת לשניה היינו משום טענת השבע לי א"כ קשה מאי אשמעינן ר"פ בשבועות ד' מ"א דאי טען השבע לי משבעינן לי' והקשו שם בגמ' ע"ז מה בין זה לפוגם שטרו הא לשיטת רש"י כבר מוכח זה מהמשנה דראשונה נשבעת לב' כנ"ל. ולפמש"כ ניחא די"ל דרב פפא לשיטתי' דס"ל ש"ד כשיטת הרי"ף והובא בש"ך סי' ל"ט דהא דאמר ר"פ בב"ב שלא תנעול דלת היינו דלכן אוקמוה אדאורייתא וס"ל ש"ד כמבואר בקדושין דר"פ ס"ל ש"ד ובפרט בכתובה דהוי מלוה כתובה בתורה א"כ לשיטת ר"פ אינו מוכרח מהמשנה הנ"ל דהא דראשונה נשבעת לב' י"ל דזהו משום דיש לו דין משעבדי כנ"ל ע"כ נשבע אף בלא טען השבע לי רק ר"פ חידש זה הדין דאם טען השבע לי כו' וע"ז הקשו לו מפוגם שטרו משום דעל המשנה הנ"ל אינו קשה מה בין זה לפוגם כו' משום דשא"ה דמן דין משעבדי נגעו בו אכן אכתי תקשה על מש"כ רש"י בכתובות ד' פ"ז דהא דנשבעין ליתומים ולקוחות היינו משום דטענינן להו טענת השבע לי דהוי מצי הלוה לטעון א"כ תקשה עדיין מאי קמ"ל ר"פ בשבועות אך כבר העיר זה התוס' בשבועות ד' מ"א ד"ה וכי מה בין זה לפוגם כו' ולפ"ז אינו קשה מה שלא הביא המחבר לשיטת רש"י דבעי דיטעון השבע לי דהא המחבר ס"ל ש"ד א"כ דינו כמשעבדי:
ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי על מש"כ הש"ך בסי' קט"ו ס"ק י"ב דהא דגובה הלוקח חצי שבח זהו משום שגובהו על הקרן דכיון דאין גובה השבח ממשעבדי אינו יכול לגבות השבח עבור חיוב אחריות מצד חוב השבח דהא בע"ח דין משעבדי יש לו וע"כ אינו נוטל השבח במקום הבע"ח אלא על קרנו שקיל לחצי שבח ומאי דאית' בש"ס חוזר וגובה הקרן ממשעבדי היינו קרן פחות חצי שבח כו' ע"ש בש"ך ויש להקשות ע"ז מהא דב"ב ד' קנ"ז דאי' שם לוה ולוה וקנה דשלחו מתם ראשון קנה ורב הונא אמר יחלוקו כו' מיתיבי הרי שמכר שדה והשביחה ובא בע"ח וטרפה כו' ואת השבח מב"ח ואם אי' חצי שבח מבעי לי' ולדברי הש"ך אינו קשה קושיית הגמ' הנ"ל דהא כיון דמה דגובה חצי שבח הוא בשביל חיוב הקרן כמש"כ הש"ך דהא דגיבה הקרן היינו פחות מחצי שבח א"כ בעד השבח הא לא קיבל עדיין הלוקח כלום ע"כ טורף כל השבח מב"ח דהא עדיין חיוב לי' בעד כל השבח א"כ קשה על הש"ך הנ"ל: אכן לפי מה שנתבאר לעיל דהא דבע"ח דין משעבדי יש לו זהו אם ש"ד כנ"ל א"כ מש"כ ה גבי שבח דאינו נוטל עבור חוב השבח כי אם על קרנו משום דהא הבע"ח יש לו דין משעבדי ואין גובין לשבח ממשעבדי דז"א אלא למאן דס"ל ש"ד ואף בדאקני שייך ש"ד כמש"כ התוס' בכורות דף מ"ט סד"ה ודידי' אזיל וטרף כו' אבל למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא לא מקרי הבע"ח משעבדי א"כ שפיר מצי גבי את חצי השבח בעד השבח דהא אין דין משעבדי להבע"ח:
וכמש"כ רש"י בכתובות הנ"ל דבע"ח אין לו דין משעבדי כנ"ל גבי שבועת משעבדי וה"ה גבי טירפת לקוחות ומצינו לרב דס"ל בסוף ב"ב ובקדושין ד' י"ג דשעבודא לאו דאורייתא ורב הונא תלמיד דרב ומקשינן מן רב עליו כמבואר בשבת ד' קכ"ח א"כ ס"ל לרב הונא כרב רבי' דשעבודא לאו דאורייתא ושם בב"ב אמר רב הונא יחלוקו גבי לוה ולוה וקנה א"כ שפיר הקשו עליו מהא דגובה הקרן ממשעבדי והשבח מב"ח:
דהא לרב הונא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא שפיר דהברייתא דגובה הקרן ממשעבדי היינו כל הקרן משום דהשבח שגבה זהו בשביל חוב אחריות עבור שבחו דהא לא מקרי הבע"ח לרב הונא בשם משעבדי א"כ שפיר שקל השבח בשביל חוב אחריות השבח וא"ש הברייתא בפשיטות ולא צריכין אנו לדחוקי כמש"כ הש"ך דהא דתנן דגובה הקרן לישנא קטיע דגובה הקרן פחות השבח דהא לרב הונא א"צ לדחוקי כן א"כ לרב הונא דאמר יחלוקו שפיר הקשה הש"ס דאמאי גבי כולו שבח הא כבר שקיל בשבח ומה דשקיל כבר השבח זהו בשביל חוב שבחו כדי דישאר לו חוב כל הקרן לגבות ממשעבדי וע"ז מתרץ הגמ' מאי גובה נמי חצי שבח אבל למאי דמסיק הש"ך בסי' ל"ט בספיקא דדינא אי ש"ד או לא א"כ מספיקא לא מצי שקיל כל הקרן ממשעבדי דיכולים הלקוחות לומר לו לנכות את חצי השבח שנטל עבור חוב קרנו משום דלמא שעבודא דאורייתא ולא היה יכול ליטול את השבח כי אם בשביל חוב הקרן ולא בשביל חיוב אחריות דשבח דהא אין טורף ממשעבדי לחוב שבח ומתורץ מה שהקשיתי על הש"ך:
ועיקר דברי הש"ך שכתב בפשיטות דחוב יש לו דין משעבדים זה תלוי בפלוגתת הפוסקים המובא בסי' ק"ד סעי' י"ג דמלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת דהמחבר פסק שם דמלוה ע"פ קודמת והוא שיטת רב האי והש"ך הביא פוסקים החולקים בזה היינו הרי"ף וש"פ והוא מן הר"נ ר"פ מי שהיה נשוי א"כ לשיטת המחבר והפוסקים דפסקו דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר ואף דמלוה ע"פ אינו גובה מן משעבדי בע"כ מוכרח לומר דס"ל להמחבר דאין לב"ח דין משעבדי א"כ י"ל דלא כהש"ך וגבי השבח בעד חיוב אחריות שבחו דהא הבע"ח אין לו דין משעבדי ולפי זה צ"ע דברי המחבר דסתרי אהדדי דלגבי שבועה במוקדם הבא לגבות ס"ל להמחבר דב"ח דין משעבדי יש לו וצריך שבועה כמו בלקוחות ואלו במלוה ע"פ דאינו גובה ממשעבדי ס"ל דב"ח אין לו דין משעבדי ומלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר אבל יש לחלק דשאני גבי מלוה בע"פ המוקדמת למלוה בשטר דקודמת למלוה בשטר משום דהא אמרו כן למאן דס"ל ש"ד א"כ עיקר הזכות דמלוה בשטר טורף ממשעבדי להך מ"ד זהו משום דש"ד א"כ מה"ט הא יש אותו הזכות ג"כ למלוה בע"פ משום דש"ד. ע"כ פסקו דמלוה בע"פ מוקדמת משא"כ גבי שבועה דעיקר חשש הוא דלמא נפרע א"כ פקע שעבודו ע"כ מחוייב לישבע היכא שמדחה לבע"ח אחרים וע"כ פסקו דמלוה המוקדם חייב לישבע אף בלא טענת השבע לי כן יש לחלק: ענף ב:
ובעיקר דברי רש"י דכתב דראשונה נשבעת לב' זהו משום דטענה השבע לי וכתבתי לעיל דזהו דלא כפסק השו"ע בסי' קי"א סעי' ז' שכתב דבע"ח מוקדם צריך לישבע שלא נפרע כדין טורף שהרי טורף מהשני. וכ"כ בסי' ע"א וסי' פ"ב וסי' ק"ד דכתבו דאף בלא טענת השבע לי חייב בע"ח המוקדם לישבע נלע"ד לדון די"ל דלדינא גם רש"י מודה לזה והוא דשם בכתובות ד' צ"ג מבואר בגמ' דת"ק ובן ננס פליגי אם תקנו ביתומים גדולים לתקנתא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ות"ק ס"ל דהרביעית נפרעת שלא בשבועה משום דס"ל דבגדולים א"צ לישבע וכמש"כ רש"י במשנה שם ושיטת רש"י בכתובות ד' פ"ז דהך שבועה דיתומים ולקוחות עיקרו לפי דטענינן להו מה דהוי מצי הבע"ק לטעון טענת השבע לי וכ"כ הר"נ בכתובות פ' הכותב שם וכ"כ הרע"ב שם. וכ"כ הרשב"ם והנ"י בב"ב ד' ע' ע"ב ד"ה נשבע וגובה דמצד טענינן להו חייב לשבע בנפרע מיתומים ואף דהתוס' בשבועות ד' מ"א ד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו כו' הוכיחו ממה דמצינו דאף היכא דפטרה משבועה ג"כ יורשיו יכולים להשביעה א"כ מוכח מזה דלא משום טענינן אתינן עלה ע"ש אך הפ"י בכתובות שם הביא בשם נתיבות המשפט שכתב לתרץ דברי רש"י דבאמת עיקר השבועה דיתומים זהו רק משום טענינן ועכ"ז אף היכא דפטרה משבועה מחוייבת לשבע נגד יתומים משום דשייך גם בזה הך טענה כיון דאיהו ה"מ להשביעה רק דפטרה א"כ לגבי יורשין דלא פטרה שפיר משביעין לה משום טענינן וע"ש בפ"י ונלע"ד לחזק דברי רש"י דהוכיח כן מהא דגיטין ד' נו"ן דאיבעיא להו בהא דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית אם עבדו תקנתא אף לגדולים או לא וא' ת"ש מן הא דאביי קשישא במה דנפרעין מיתמי בשבועה אף גדולים בכלל ודחו דלמא ה"מ לענין שבועה דגדול במילי דאבוה קטן הוא ופי' רש"י דכיון דעיקר הא דמשביעין בבא ליפרע מיתמי זהו משום דטענינן דאבוהון ה"מ לטעון השבע לי ולהך מלתא אף גדולים נמי עכ"ל רש"י א"כ חזינן להדיא בסוגיא זו דהש"ס מחלק בין תקנתא דזיבורית לשבועה דשאני שבועה דמשום טענינן אתי עלה ולפ"ז תקשה דאמאי אמרו במשנה כתובות ד' פ"ו בפטרה משבועה מחוייבת לשבע נגד היתומים. ומזה הוכיח רש"י דאף דעיקר שבועת היתומים הוי משום טוענין מ"מ היכא דפטרה תשבע נגד יורשים ע"פ סברת הנתיבות הנ"ל ואף למסקנת הגמ' דגיטין שם דמסקינן דיתומים שאמרו אף גדולים בין לשבועה בין לזיבורית אין לנו הכרח דחזרו ממה דאמרו מתחלה דשבועה הוי משום טענינן להו כנ"ל:
ולשיטת התוס' דס"ל דלאו משום טענינן אתינן על הא דישבע להיתומים לכאורה קשה מסוגיא דגיטין הנ"ל ואפשר לומר דס"ל להתוס' דזהו רק להוי אמינא שם דרצו לומר דלענין שבועה שאני מן תקנת זיבורית אבל למאי דמסקו שם דלכל מילי אף גדולים בכלל א"כ ה"ה לגבי שבועה הוי ג"כ תקנה מצד עצמו לחוס אף על יתומים גדולים דישבעו אף היכא דלא שייך לומר טענינן כגון אף היכא דפטרה ואכתי הקשה לשיטת התוס' דמתחלה דרצו בש"ס לחלק דשאני שבועה דלכן גדולים בכלל לאביי קשישא משום דטענינן להו כמו שאמרו דגדול במילי דאבוה קטן הוא א"כ תקשה מה יענו בהמשנה דכתובות ד' פ"ו דמבואר שם דאף בפטרה משבועה תשבע ליורשיו לפי מה דהוכיחו התוס' מזה דלא שייך בזה לומר דמשום טוענין אתו עלה כיון דאבוהן לא מצי למטען ותקשה לפי ה"א דסוגיא דגיטין מהך משנה דהא לפ"ז אין מקום לחלק בין שבועה לזיבורית ודוחק לומר דבאמת היכא דפטרה משבועה מחלקינן בין קטנים לגדולים אף לאביי קשישא משום דהתם לאו מצד טענינן אתי עלה רק מצד דבקטנים חשו ביותר עליהם. והא דאביי קשישא דלא מחלק מיירי בלא פטרה ובזה אף גדולים בכלל משום טענינן וכמו דאמרו מעיקרא שם בה"א. דז"א סברא כלל דהא אביי קשישא א' סתמא דיתומים שאמרו אף גדולים במשמע וע"ז אמרו דלמא ה"מ לשבועה אלמא דלשבועה לא מחלקינן כלל בין קטנים לגדולים דאל"כ הא מצילו גם בשבועה לחלק ביניהם וע"כ מזה הסוגיא הוי סייעתא לשיטת רש"י וכסברת נתיבות המשפט שהובא בפנ"י הנ"ל ועיין בתוס' כתובות ד' צ"ד ד"ה שנמצאת אחת מהן כו':
ענף ג:
ובאמת יש לעיין בשיטת הת"ק דלא ס"ל דאביי קשישא אלא דוקא לקטנים תקנו דתשבע וקשה אטו פליג על כל מה דקיי"ל בכלהו ש"ס דטוענין ליורשים כמבואר בב"ב ד' כ"ג ובוודאי אף לגדולים טענינן ויש לחלק דס"ל לת"ק דשאני שבועה לפמש"כ התוס' בכתובות ד' ל"ו ד"ה החרשית והשוטה דלא טוענין להוציא ממונא וכמש"כ הש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ב דלא טענינן ליורשים רק להחזיק ולא להוציא ע"ש ועיין בסמ"ע סי' רצ"ו ס"ק א' שכתב דדוקא להחזיק ממונא מועיל מיגו משא"כ לאפטורי משבועה לא אמרי' מיגו משום דבשבועה אין זה הוצאת ממונא כ"כ ע"כ לא מקרי בזה מוחזק כ"כ וע"ש בש"ך אלמא דשבועה לא מקרי מוחזק כמו בממונא דאף דאם לא ישבע יצטרך לשלם מ"מ כיון דיכול להפטר בשבועתו לא מקרי בשם מוחזק דלא שייך לומר בזה דחזקת ממונא מסייעתו דהא אין זה מנגד לחזקת ממונא כיון דיכול להפטר בשבועתו וכן קיי"ל דמיגו לחייב שבועה לא אמרי' כמש"כ הב"ש סי' צ"ו ס"ק ח' וזהו ג"כ מהך טעמא דכיון דיכול חבירו לשבע וליטול ע"כ לא דיינינן ליה בשם מוחזק בזה ולחייב לחבירו שבועה דהא ביד חבירו להוציא ממנו בשבועה עכ"פ כן הוא לשיטת הסמ"ע דסי' רצ"ו ויש להאריך בזה בדברי הש"ך דשם. עכ"פ חזינן דשבועה לא מקרי כ"כ מוחזק רק לענין ספיקא דפלוגתא בחיוב שבועה שאני וי"ל דאף לת"ק דבן ננס דמודה בכל טוענין ליורש דאף גדולים בכלל אלא דס"ל לחלק דשאני שבועה דכיון דלא מסייע בזה המוחזקות כ"כ ע"כ לא טענינן ליורש בזה לת"ק כי אם בקטנים ומשעבדי טוענין אף לשבועה משום דחסו עליהם בזה: א"כ המשנה דת"ק דס"ל דבגדולים לא טענינן להשביע יהיה מאיזה טעם שיהיה ע"כ ה"ה בבע"ח הטורף מבע"ח מאוחרים לא טענינן עבורם להשביע כמו דחזינן לת"ק דס"ל דהך טוענין גבי שבועה אינו דומה לכל טוענין ליורש משום דשא"ה דהוי להחזיק ממון ממש כנ"ל:
ולפ"ז תקשה מפני מה ראשונה נשבעה לשניה אליבא דת"ק דב"נ הא ס"ל לת"ק דלא טוענין גבי בע"ח לענין שבועה כנ"ל. ע"כ פירש רש"י במשנה דמיירו בטענה השבע לי והא רש"י קאי התם לפרש דברי ת"ק ע"ש משא"כ לדינא דקיי"ל דאף גדולים המה בכלל שבועה ולשיטת רש"י הטעם הוא דלכן משבעינן ביתומים משום דטענין להו וכמש"כ רש"י בכתובות ד' פ"ז אלמא דאף בשבועה טענינן וכאביי קשישא א"כ מה"ט אף בבע"ח מוקדם טענינן לבע"ח מאוחר דהא מבואר בח"מ סי' צ"ט דגם לבע"ח טענינן כמו ליורש וללקוחות כמש"כ הש"ך שם ס"ק י"ג דבע"ח דין יורש ולוקח יש לו וצריך הסרסור או בעל החפץ לשבע אף בטענת שמא ע"ש אלמא דגם לשבועה טענינן לבע"ח כמו ביורש א"כ מה"ט אף בלא טענת השבע לי צריך בע"ח מוקדם לשבע משום דטוענין להמאוחר וכמו ביתומים מן יתומים דלא יפרעו אלא בשבועה כמבואר בשבועות ד' מ"ז משום דטוענין עבור מי שטורפין ממנו וה"ה לבע"ח מאוחרין דמפסידי שעבודייהו טוענין עבורם ומשביעין אף בלא טענת השבע לי. וא"ש פסק השו"ע אף לשיטת רש"י הנ"ל דאין לנו הכרח מרש"י דיפלוג על זה ולפ"ז י"ל פסקי השו"ע דסתרי למש"כ בשו"ע סי' ק"ד גבי מלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת דפסק המחבר בסי' ק"ד סעי' י"ג דמלוה ע"פ קודמת משום דס"ל דבע"ח אין דינו כמשעבדי וכמש"כ לעיל די"ל דהא דמחויב שבועה לבע"ח הבא לטרוף גבי בע"ח מאוחר דלאו משום משעבדי אתינן עלה אלא משום דטוענין עבורם אך זה לא יתכן כי אם לשיטת רש"י דנתבאר לעיל בשם הפנ"י בשם הנתיבות דס"ל דאף בפטרו משבועה שייך הסברא דטוענין משא"כ לשיטת התוס' דס"ל דהיכא דפטרו משבועה לא טענין בזה והא שיטת המחבר דאף בפטור משבועה צריך בע"ק המוקדם לשבע א"כ לא יתכן לשיטת התוס' לומר דמשום טענין אתו עלה וע"כ הטעם הוא דמשום שבועת משעבדי אתו עלה וע"כ צריך לומר בסתירת המחבר בזה כמש"כ לעיל ואחר כתבי כ"ז ראיתי בתוס' יו"ט בכתובות פ' יו"ד על משנה מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונה נשבעת לשניה דכתב שם הברטנורא ג"כ דמיירי בטענו השבע לי והקשה התוי"ט דהא כיון דדינא כמו נפרעת מנכסים משועבדים א"כ תשבע אפילו לא טענו השבע לי עכ"ל והפ"י כתובות דף צ"ג דמשנה שם כתב לדחות דברי התוי"ט ע"ש והעיקר כמש"כ בעז"ה:
והבית שמואל סי' צ"ו ס"ק כ"ד וס"ק ל"ג כתב דרש"י פליג עם הרמב"ם והטור דהמה ס"ל דבע"ח נשבע שלא בטענה ורש"י ס"ל דאינו נשבע רק בטענה השבע לי ע"ש בב"ש:
אכן לפמש"כ י"ל דלא פליגי משום דלמסקנת הש"ס דקיי"ל כאביי קשישא דטענינן אף לגדולים א"כ ה"ה לבע"ח טוענין ונשבע הא' אף שלא בטענת השבע לי ואף היכא דפטר הלוה להמלוה משבועה ג"כ צ"ש נגד בע"ח מאוחר רק לשיטת התוס' בשבועות זהו משום שבועת משעבדי דלאו משום טוענין אתו עלה ולשיט' רש"י משום טוענים אתו עלה ואף בפטרה שייך לשיטת רש"י לחייב שבועה משום דגם בזה שייך טוענין וכמש"כ הפני יהושע בשם נתיבות משפט כנ"ל וכן יש לומר בדברי הר"נ שם ע"ש. אך עדיין יש לדון במש"כ הרב עובדיה ברטנורה במשנה כתובות דף צ"ג הנ"ל דראשונה נשבעת לב' בטענה השבע לי ובדבריו ליכא למימר כמש"כ לשיטת רש"י דהא הביא שם אוקימתא ראשונה דבגמ' דמוקי בנמצאת שדה א' שאינו שלו ובבע"ח מאוחר מה שגבה גבה פליגי ולא הביא לאוקימתא בתרייתא דפליגי בדאביי קשישא רק כתב טעם אחר דאין אחרונה נשבעת א"כ לדידהו ליכא לפרושי כמש"כ לשיטת רש"י א"כ עדיין מוכח מן הרע"ב דפליג על הרמב"ם והטור וס"ל דבלא טענה השבע לי אין להשביע לבע"ח מוקדם. רק בשיטת רש"י והריטב"א והר"נ י"ל כמש"כ:
אכן לפמש"כ לעיל דדוקא אם שעבודא דאורייתא שייך לומר דמחוייב לשבע מצד שבועת משעבדי וע"כ אף בלא טענה חייבת לשבע רק למ"ד שעבודא לאו דאורייתא י"ל דב"ח אין דינו כמשעבדי כיון דעיקר שעבודו לא אלים מה"ת רק מדרבנן וע"כ אינו חייב לישבע נגד הבע"ח כיון דעיקר השבועה ג"כ אינו רק מדרבנן א"כ הוי כעין תקנתא לתקנתא דלא עבדינן ושם באוקימתא ראשונה כתב הר"נ הטעם דמאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא ס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה גבה ע"ש ובמק"א הארכתי בזה די"ל דלמאי דקיי"ל ב"ח מאוחר מה שגבה לא גבה א"כ מוכח מזה דשעבודא דאורייתא ואכמ"ל ע"כ לבן ננס דסובר מה שגבה גבה וטעמו משום שעבודא לאו דאורייתא כמש"כ הר"נ א"כ אין דין בע"ח כמשעבדי לכן הוכרח הרע"ב לומר דמיירי דטענה השבע לי דאל"כ תקשה לבן ננס דאמאי ראשונה נשבעת אבל לדינא דש"ד ולכה"פ ספיקא הוי כמבואר בסי' ל"ט בש"ך שם שפיר יש לדון לדינא דאין להוציא בלא שבועה אף דלא טען השבע לי ונתבאר דלדינא שפיר פסקו בשו"ע דב"ח חייב לישבע אף בלא טענת השבע לי משום דכ"ע מודו בזה (ד) (סעי' כ"א) מלוה שהאמין ללוה מועיל נמי גבי יורשים כו' והקשה הט"ז הא י"ל דלא האמינו אלא בפניו כו' ולענ"ד נראה הטעם דלכן אם מת המלוה אין גובין יורשיו משום דהא מבואר לעיל סי' נ"ט דבמלוה טוען שמא על שטרו דאינו גובה משום דמעלת ברי ומוחזק של הלוה עדיפא מן חזקה דשטרא בידי כו' ולפ"ז יש לדון בכל יורש שתובע ע"פ השטר של אביהם והא אין טוענין ברי א"כ הוי הלוה מוחזק ומעלת ברי אך י"ל דכיון דטוענין ליורש ע"כ הוי זה כמו מעלת ברי כמבואר ברפ"ב דכתובות ברא"ש שם. ואף דאין טוענין להוציא כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב מ"מ י"ל דכה"ג לא מקרי להוציא כ"כ כמש"כ הפוסקים גבי שטרא מסייע ליה דאמרינן מיגו להוציא משום דשטר הוי קצת כגבוי ואף בשט"ח שאין בו אחריות נכסים ג"כ ס"ל להש"ך סוף סי' פ"ג דמהני מיגו להוציא בשטר כזה ומש"כ הקצה"ח שם במק"א הארכתי בזה ועיין בקצה"ח סי' י"ב ס"ק א' מש"כ בשם הרמב"ן:
ולכן הכא במלוה שהאמין ללוה דלא היה המלוה יכול לגבות מהלוה ע"כ גם יורשיו אין גובין כיון דלא שייך טוענין בכה"ג דהא גם אביהן לא היה יכול לגבות מהלוה עצמו כן י"ל בזה ומטעם זה לא הקשה הסמ"ע כן הכא רק לקמן ס"ק מ"ה הקשה הסמ"ע כעין זה אכן לפמש"כ לעיל בחידושי לסי' נ"ט דהיכא דשמא של המלוה ה"ל במקום דלא ה"ל למידע אז לא שייך הך דין דסי' נ"ט הנ"ל ע"כ כיון דשמא דיורש ה"ל לא ה"ל למידע לכן שפיר הקשה הט"ז הכא:
ובעיקר קושיית הסמ"ע לקמן ס"ק מ"ה על מש"כ המחבר בסעי' כ"ב והטור בשם הרא"ש דאם הביאו עדים שאביהם אמר שהוא פרוע דאין גובה והא י"ל דלא האמינו אלא בפניו כו' לדעתי אין זה קשה דהא הרא"ש בכתובות פ"ט סימן כ"ח דמהני הפטור אף שלא בפניו והובא זה לעיל בש"ך ס"ק מ"ד א"כ י"ל דהרא"ש לשיטתו אזיל דלא ס"ל לחלק בין בפניו לשלא בפניו וע"כ שפיר כתב הרא"ש הכא דאם הביאו עדים שאמר שהוא פרוע אינו גובה וכן המחבר שהביא כאן דעת הרא"ש שפיר כתב כן בשיטתו וגם לעיל סעי' כ' כתבו כן בשם י"א ע"ש. אך לפמש"כ לעיל בחידושי לסי' ע"א סעי' א' לחלק בין לשון פטור משבועה בפי' ובין נאמנות כמו דכתבתי שם מהא דאה"ע סי' צ"ח להוכיח כן ע"כ יש להעיר בעיקר ראיית הש"ך לעיל ס"ק מ"ד מה שהוכיח מן הרא"ש בפסקיו דלא כמש"כ השו"ע שם משום דיש לחלק בין נאמנות דכ' המחבר שם ובין ל' פטור שבועה דמבואר ברא"ש שם ע"כ לפ"ז שפיר הקשה הסמ"ע הכא: