נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סו
ענף א:
אבל באמת תירוצו דחוק דהא איתא בב"מ ד' ל"ד המלוה על המשכון ואבד המשכון כו' שמא יוציא את המשכון כו' ואי איתא לדרב הונא כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכי מצי מפיק לה אלא א' רב יוסף שיש עדים שנגנבה סוף סוף מהיכא מייתי לה כו' ואביי אומר גזירה כו' רב אשי אמר זה נשבע שאינו ברשותו וזה נשבע כו' אלמא דכולי אמוראי זולת רב יוסף ס"ל דחייב מלוה התם לשבע שבועה שאינה ברשותו ולא מפרשי שיש עדים שנגנבה ואף דתני ואבד המשכון ולא בלשון דאומר דאבד המשכון מ"מ מפרשינן דאומר דאבד המשכון וכמש"כ התוס' בב"מ ד' ל"ג ד"ה נגנבה כו' דהנפקד אומר שנגנבה כו' א"כ ה"ה כאן י"ל כן דאף דתנן נגנבו או שאבדו היינו דאומרים שאבדו או שנגנבו וע"כ תירוצו של הש"ך אינו מספיק לתרץ קושית הב"ח הנ"ל וכן הקשה הט"ז בסי' צ"ה סעי' ט' ע"ש והמגיה תירץ שם כתירוץ הש"ץ הנ"ל ע"פ דברי רש"י דב"מ ד' נ"ח הנ"ל אבל לפמש"כ אין תירוצו עולה יפה כנ"ל:
ונ"ל לתרץ קושית הב"ח הנ"ל ע"פ הא דב"מ ד' וא"ו דמקשינן דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ומשני דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא ואביי אמר שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו מלוה איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה והאלפס פסק כאביי וכן פסקו בסי' צ"ב וכמש"כ הנ"י והרא"ש ולפ"ז יש לדון דבהקדש אינו שייך כלל שבועה שאינו ברשותו דכיון דעיקר הטעם הוא משום שמא מלוה ישינה יש לו עליו וממון איתא בחזרה והטעם הוא דממון איתא בחזרה משום דלאו דגזל הוי לאו הניתק לעשה דעשה והשיב את הגזילה אבל בגוזל ממון הקדש קיי"ל דלוקה משום דמועל בהקדש לוקה ולא מהני חזרה דלא הוי לאו הניתק לעשה ועיקר מלתא דמעילה היינו היכא דלא נהנה ולא פגם דחייב היכא דמוציא מרשות הקדש לרשותו דהדיוט ונראה דה"ה באם הפקידו תחת יד אחד ממון הקדש וכפר הנפקד דדינו ג"כ כמו גוזל מהקדש דמעל דהא אמרינן בב"ק ד' ע' דאמטלטלין דכפריה לא כתבינן הרשאה משום דהוי אינו ברשות הבעלים וכמו גזילה ע"ש בתוס' ומה"ט כופר בפקדון חייב באונסין א"כ כיון דכפר המטלטלין דהקדש דהפקידו אצלו כשתבעו ממנו הגזברים הוי כמו מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט והמל"מ פ"א הל' מעילה ה"ג כתב דמה דיש מעילה בשוגג יש אזהרה במזיד וכ"כ המקנה בקדושין דף נ"ד ע"ב ד"ה וכי מאחר דאף בהוצאה במזיד מרשות הקדש איכא חיוב מלקות ואכמ"ל ואף די"ל דהוי לאו דאין בו מעשה כמש"כ האו"ת סי' ל"ד סוף ס"ק ג' בכופר בפקדון מ"מ איסור מעילה יש ולא ניתקן בחזרה:
א"כ לפ"ז לא שייך שבועה דאינו ברשותו בהקדש דהא עיקר הטעם דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא משום דאמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו וממונא איתא בחזרה אבל בהקדש לא שייך זה ואף דספק מלוה שייך ג"כ בהקדש דיכול להיות דהגזברים קנו ממנו שום דבר ולא פרעו לו מ"מ קשה דא"כ ישבע ג"כ מספק דא"ל ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה דהא בגוזל ממון הקדש ג"כ ליתא בחזרה ע"כ אף לשיטת הראב"ד דס"ל דנשבעין שבועה דאינו ברשותו דמזה לא מיעטה התורה. עכ"ז לא כתב כן רק בשטרות ועבדים וכה"ג והראב"ד פ"ה ה' טוען קאי על שטרות אבל לא בהקדש דבהקדש לא שייך זה כלל והא דהוצרך התורה למעט הקדשות משבועת השומרין י"ל דהתורה הצריכה למעט על שבועה דלא פשעתי דפשיעה לא הוי מועל בהקדש ועיין בסי' רצ"ד ובנתיבות שם שכתב דאף להסוברים דשבועה שלא פשעתי הוי בתורת גלגול עכ"ז ז"א רק בחשש פשיעה דמקודם הגניבה אבל בחשש פשיעה בעת האבידה זה הוי שבועה דאורייתא ע"ש. או די"ל בזה כמש"כ התוס' בב"מ ד' ה' ד"ה דחשוד אממונא כו' וביותר לפמש"כ התוס' בב"ק ד' ק"ח ד"ה ותרי כפולי כו' דחשוד על השבועה אינו פסול רק מדרבנן ע"ש וע"כ מיושב קושית הב"ח והש"ך הנ"ל:
ענף ב:
וע"פ מה שנתבאר דמשום מלוה ישינה משבעינן לי' דקיי"ל כאביי כנ"ל הנה בימי טל ילדותי אמרתי ליישב עפ"ז להמחבר בסי' צ"ה סעי' ד' שכתב שם שטר מסרתי לך וזה טוען להד"ם פטור אף משבועת היסת והקשו שם על המחבר הנ"ל דהא הרמב"ם פסק דנשבעין שבועת היסת על שטרות ודוקא שד"א אין נשבעין בשטרות וכן בקרקע פסקו דנשבעין שבועת היסת א"כ קשה דמ"ש שטרות ע"ש בסמ"ע וש"ך:
והנלע"ד לתרץ בהקדם מש"כ הבעה"מ בב"מ ד' ו' עלה דאביי דמשום מלוה ישינה משבעינן ליה דא"כ יתבע את חובו ולטעון דתופס החפץ עבור חובו דנאמן במיגו ול"ל למימר דגוף החפץ הוא שלו והרמב"ן והנימוקי יוסף והר"נ בחידושיו שם תירצו לקושייתו דהבעה"מ הנ"ל די"ל דעיניו נתן בגוף הטלית דרוצה בגוף החפץ דלא תחמוד בלא דמי משמע להו ע"ש וזה ברור דקיי"ל שטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה ואם טען הלוקח כתיבה היה לי ואבד דעת הרמב"ם דנאמן לומר כן ולגבות מהלוה אם אינו טוען מי יאמר שכתב ומסר לך או אם טוען דבאגב הקנית לי נאמן בכל גווני לגבות מן הלוה וכמבואר בסי' ס"ו סעי' י"א ובנתיבות סי' ס"ו סעי' י"א בחידושים שם ס"ק למ"ד שכתב לפי שיטת הרמב"ם דלא בעי כתיבה באגב נאמן לומר כן אף לענין תביעה וכ"כ האו"ת שם דנאמן לומר במתנת שכ"מ אף לתבוע מהלוה כיון דאין ריעותא דכתיבה בידו ע"ש אבל שיטת רוב פוסקים החולקים שם וס"ל דאינו נאמן כלל כיון דאין גופו ממון ע"כ אין תפיסתו ראיה כלל ועיין בש"ך שם:
ולכאורה יש לדון דלא יצטרך לשבע שבועת היסת בכופר על שטרות דהא י"ל בזה דנימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואין לומר ספק מלוה כו' דא"כ תקשה דיתבע חובו ויודה לחבירו על גוף השט"ח דיהיה נאמן לתפוס את השט"מ במיגו כמבואר בפרק הכותב ד' פ"ה גבי מלוגא דשטרא ובח"מ סי' ס"ד ואין לומר דרוצה בגוף השט"ח כדי דיהיה החייב לו בשם עבד לוה כמש"כ כה"ג הבעה"ת והובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק קי"ג די"ל דניחא ליה דליהוי אידך עבד לוה דידיה ע"ש ועיין בסי' פ"ה בשיט' הבעה"מ דהובא בש"ך שם דכתב די"ל דלוה מפלוני מחמת דזה גובה וזה גובה ולפ"ז י"ל גם הכא דניחא ליה בגוף השט"ח משום ה"ט אבל ז"א לשיטת רוב פוסקים דס"ל דאין נאמן לומר כתיבה היה לי ואבד ועיקר זכותו אינו רק לענין דיהיה יכול לתפוס את השטר ת"י דזהו רק למשכון על החוב שיש לו על המלוה וכמו במלוגא דשטרי כנ"ל א"כ קשה דיתבע חובו דיהא נאמן במיגו כנ"ל. אבל גוף השט"ח יודה לחבירו ול"ל לשקר כ"כ ודוחק לומר דשאני שט"ח בזה מן חפץ בעינו ע"כ דדוקא הרמב"ם לטעמיה דס"ל דנאמן גם לתבוע מהלוה ע"כ שפיר י"ל גם בזה ספק מלוה אבל לשיטת המחבר דהביא בסי' ס"ו סעיף י"א שיטת החולקים על הרמב"ם ומספיקא דפלוגתא אין מוציאין מהלוה ע"כ שפיר פסק דפטור מש"ה משום קושיית הבעה"מ הנ"ל ושאני שטרות מקרקעות בזה ואף לפמש"כ הנתיבות סי' צ"ב ס"ק ב' די"ל דנולד לו ספק בגוף החפץ עכ"ז הא התומים שם לא ס"ל כן ולכן מיושב שפיר קושייתם. (יב) (שם סעי' מ') בש"ך (ס"ק קכ"ו) באה"ד בד"ה גם ראיתי בתוס' פ' הזהב ד' נ"ז ע"ב שכתבו להוכיח דאף פשיעה פטור בשטרות והקדשות מדפריך לקמן מן השוכר את הפועל ולא משני כשפשע כו' דזה לאו ראיה הוא דא"כ רישא דקתני אין נותנים לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו הא ש"ח מיהא הוי ויהיה חייב בפשיעה כו' עכ"ל הש"ך:
ול"נ לתרץ דברי התוס' ע"פ המבואר בח"מ סי' רצ"א סעי' כ"ו דשומר שמסר לשומר חייב ואם דרך הבעלים להפקיד כו' הרי השומר פטור והוא שלא ימעט שמירתו אבל אם מיעט שמירתו הרי פושע הוא הראשון ומשלם אע"פ ששאל או שכר בבעלים והוא מן הרמב"ם פ"א הל' שכירות הל' ד' שכתב ג"כ בזה"ל דאם מיעט שמירתו חייב אף במסר למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו משום דהוי פושע אע"פ ששאל או שכר בבעלים כו', וכתב הכ"מ שם דאע"ג דפשיעה בבעלים פטור היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב:
ומסרה לאחר ומיעט שמירתו חשיב כמזיק בידים כו' עכ"ל הכ"מ והובא בבאר הגולה ס"ק ר' ועיין בש"ך שם ס"ק מ"ו מש"כ בשם רש"ל:
ולפ"ז שפיר הוכיחו התוס' דאם נימא דפשיעה חייב בכל הנך דמיעטן התורה מן דין שומרים א"כ הא הוי מצי הש"ס לאוקמי להא דתני אחריות שבת עליו דמיירי במסרן לש"ח דהא הוי מיעט בשמירתן ואם אחריות שבת עליו דדינו כש"ש:
ואף דאם נגנבו ונאבדו פטור מלשלם מ"מ כיון דלכתחלה מחוייב להיות יושב ומשמר כדין ש"ש א"כ הא הוי מיעט בשמירתן כדין שכר בבעלים שכתבו דהוי מיעט בשמירתן דחייב משום דהוי כמו מזיק בידים אף דפטור בשכר בבעלים על פשיעה מ"מ מה דמסרן לאחר גרע מן פשיעה וכמש"כ הרמב"ם והכ"מ א"כ ה"ה בהנך דמיעטן התורה מן חיוב שומרין דמ"מ בזה דמסרן לאחר חייב משום דהוי פושע דהא לכתחלה מחוייב להיות יושב ומשמר כדין ש"ש והוי מיעט בשמירתו כנ"ל וע"כ אם מסרן לש"ח אף דהוי רגילים הבעלים להפקיד אצלו מ"מ הוי פשיעה ואם אין אחריות שבת עליו פטור משום דאז לא הוי מיעט בשמירתו [ועיין בנתיבות סי' ש"א ס"ק ב' וקצרתי]. ומדפריך הש"ס בפשיטות מן השוכר את הפועל כו' ולא משני דמיירי בכה"ג מוכח דס"ל להש"ס דגם מן פשיעה נתמעטו ואף דס"ל להרמב"ם והמחבר דאע"פ ששאל ושכר בבעלים דפטור גם מפשיעה דהא קיי"ל פשיעה בבעלים פטור ומ"מ ס"ל דאם מיעט שמירתו דחייב משום דהוי כמו מזיק וכמש"כ הכ"מ. י"ל דס"ל להתוס' בזה דלא כהרמב"ם אלא ס"ל דדינו רק כמו פשיעה ולא כמזיק [ועיין בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ו ובסי' ס"ו בש"ך ס"ק קכ"ז ובסי' ש"א בש"ך ס"ק ד'] וס"ל להתוס' דכיון דפשיעה פטור בשטרות דה"ה גם כה"ג פטור וע"כ א"ש מה דמקשה הש"ס מן הא דהשוכר את הפועל כו'. ובאמת יש להקשות על שיטת הרמב"ם דס"ל דפשיעה חייב בכל הנך דמיעט התורה מן דין שומרים דתקשה דמאי פריך הש"ס שם מהא דשוכר את הפועל כו'. הא י"ל דמיירי בכה"ג דמיעט בשמירתן ואם אחריות שבת עליו חייב בכה"ג משום דהוי פשיעה ואם אין אחריות שבת עליו פטור משום דהא לא מיעט בשמירה וכש"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דזה גרע מן פשיעה וחייב בכה"ג אף בבעלים א"כ תקשה ביותר דמאי פריך הש"ס מהשוכר את הפועל כו' הא ה"מ לאוקמי כהאי גוונא:
וי"ל דבאמת עיקר מלתא דפסק הרמב"ם דבמיעט שמירתו הוי פושע דזה תלוי בפלוגתת אמוראי דב"מ ד' ל"ו דרב ס"ל שם שומר שמסר לשומר דפטור אף אם גרע לשמירתו משום דהא מסר לבן דעת וריו"ח פליג ע"ז וס"ל דחייב משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ועיין בתוס' ד"ה רב אמר פטור כו'. ולקמן ד' צ"ג תוס' ד"ה אי הכי אמאי פטור כו' שכתבו ומהא דאמר רב דשומר שכר שמסר לשומר חנם פטור כו' א"כ י"ל דלרב וודאי אף אם מיעט בשמירה לא הוי פשיעה דהא מסר לבן דעת ועיין בב"ק ד' י"א ואי' בשבת דף מ' דרבה בכל מילי עביד כרב רביה לחומרא וידוע דחומרא בממון הוי דאין מוציאין מן המוחזק וכיון דלרב וודאי אף אם מיעט בשמירה פטור ולא הוי פשיעה א"כ מסתמא ס"ל כן לרבה תלמידו דאין להוציא ממון ולחייבו משום פשיעה ועיין בסוכה רפ"א ברא"ש ובר"נ כעין זה ושיטת איכא דאמר שם ברי"ף דאף במה דלא פליגי רב ושמואל אמרינן דרבה עביד כרב לחומרא א"כ הכא בב"מ ד' נ"ח דרמי ליה רב יוסף ב"ח לרבה הך קושיא מן השוכר את הפועל כו' ע"כ שפיר הקשו ולא תי' דמיירי במיעט לשמירה דהא לרבה דס"ל כרב א"כ הא כה"ג לא הוי פשיעה כלל דהא מסר לבן דעת וע"כ שפיר הקשו לו ואשתיק רבה וא"ל מידי שמיע לך בהא והוכרחו לתרץ בקנו מידו אבל לדינא דלא קיי"ל כרב התם בב"מ שפיר פסק הרמב"ם דבמיעט שמירה הוי פשיעה. ואף דרב חסדא אמר שם בב"מ ד' ל"ו דהא דרב לאו בפי' איתמר כו' עכ"ז הא אביי אמר שם דלטעמיה דרב אף ש"ש שמסר לש"ח פטור כו' א"כ ס"ל לאביי דרב אמר כן להך מילתא ודלא כר"ח א"כ מסתמא ס"ל כן לרבה רבו דאביי וכמש"כ התוס' בשבת ד' מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה כו' דמסתמא אביי כרבה רביה ס"ל ע"ש ובעיקר הכלל הזה יש לדון הרבה ואכמ"ל] ע"כ שפיר הקשו לרבה מהך דהשוכר את הפועל כנ"ל וא"ש שיטת הרמב"ם ועכ"ז מש"כ לעיל לתרץ דברי התוס' א"ש משום דהא אמרו בב"מ שם ד' נ"ח דכן אריו"ח בקנו מידו. אלמא דגם לריו"ח היה קשה כן והא לריו"ח דס"ל בב"מ ד' ל"ו דשומר שמסר לשומר חייב ולא מבעיא ש"ש שמסר לש"ח דגרע לשמירתו כו' ופליג שם על רב וכן ס"ל לריו"ח בירושלמי לקדושין פ"א ה' ד' דשומר שמסר לשומר חייב א"כ עדיין תקשה דל"ל לריו"ח לאוקמי בקנו מידו הא י"ל דמיירי במיעט שמירתו דהוי פשיעה לדידיה ומדלא אוקמי כן שפיר הוכיחו התוס' דגם פשיעה פטור בשטרות והקדשות כנ"ל:
ובשיטת הרמב"ם אפשר לומר דכוונת הגמ' דאמרו וכן א"ר יוחנן בקנו מידו דלא על האי מלתא דהקשו מן השוכר את הפועל אמר כן ריו"ח אלא באמת א"ר יוחנן כן בב"ב ד' ג' על מה דמקשה הש"ס שם כי רצו מאי הוי כו' א"ר יוחנן בקנו מידו ועיקר כוונת הגמ' שם להוכיח דאין לומר דדוחק לאוקמי דמיירי בקנו מידו ובאמת חזינן דהיה דוחק להש"ס לאוקמי דמיירי בקנו מידו והיכא דיש לו תירוץ אחר אינו משני דמיירי בקנו מידו דהא הריטב"א בחי' לב"מ שם הקשה דלמה לא משני הגמ' להא דקנו מידו על הא דהקשו שם בגמ' לעיל מן בני העיר כו' ועיין במרדכי פ' הזהב בשם הר"מ כו'. אלמא דהאמת הוא דהיכא דהיה להם תירוץ אחר ראו להדר אחר תי' אחר ומה"ט אמרו שם דרבה אשתיק וא"ל מידי שמיע לך בהא אלמא דלא היה רוצה כ"כ לומר דמיירי בקנו מידו אף דזהו דרך פשוט משום דהיה לו דוחק לאוקמי בכה"ג דא"כ איך סתם התנא בזה וע"ז י"ל דא"ל רב יוסף ב"ח לתרץ דא' ר"ש בקנו מידו וכן א' ריו"ח בקנו מידו הכוונה דמצינו דלא היה דוחק לריו"ח לאוקמי בקנו מידו אף דתנן סתמא שם בב"ב. א"כ ה"ה הכא י"ל דאף דסתם התנא מ"מ יש לפרש דקאי בקנו מידו ונקטו לשון קצרה ועיין ב"מ ד' צ"ד דאמר שמואל בקנו מידו ולעיל ד' ט"ו כן י"ל לכאורה בזה:
אבל באמת אין זה במשמעות הסוגיא ועוד יש לדון בזה דהנה בעיקר הך מלתא דאמרו בקנו מידו תמה האו"ת בסי' ס"ו ס"ק ע"א דאיך משכחת לי' בהקדש דין חליפין דהא ה"ל מועל בהקדש ע"ש ובאמת נראה לי בזה ע"ש מש"כ הקצה"ח בסי' קכ"ג ס"ק ה' ובסי' קצ"ה ס"ק ט' דיש לדון בדין קנין חליפין דקנה בתורת עבד כנעני כמו בקדושין ד' ח' ע"ש א"כ עפ"ז ניחא קושיית האו"ת הנ"ל משום דלא ה"ל דין מועל בהקדש בהך קנו מיניה משום די"ל דאחרים נתנו לו הסודר כדי שיתחייב להקדש ומהני זה בתורת עבד כנעני ומיושב קושיית האו"ת הנ"ל ויש לי להאריך בזה וכן מצאתי בקצה"ח סוף סי' ס"ו שכ"כ ולפ"ז אינו ראיה לזה כ"כ מהא דב"ב די"ל דלכן לא היה רוצים כ"כ לאוקמי בקנו מידו משום דאפשר כסברת האו"ת הנ"ל [וע"פ מש"כ הש"ך לקמן בסי' ס"ו ס"ק קכ"ח לומר דקנו מידו לא מהני על חיוב שבועה כי אם על חיוב תשלומין א"ש למה שהקשה הריטב"א כנ"ל משום די"ל דלעיל דמיירי בחיוב שבועה ע"כ לא משני בקנו מידו משום דלא מהני קנין על חיוב שבועה רק הכא דמיירי בחיוב תשלומין ע"ז שפיר מהני קנו מידו] ועוד דהא בב"ב שם אמרו אמר רב אסי אמר רב יוחנן בקנו מידו ואלו הכא בב"מ לא הזכירו להא דאמר רב אסי אלא אמרו וכן א"ר יוחנן אך אין להאריך בכ"ז כי באמת בלא"ה אין סברא לפרש בכוונת הסוגיא דנתכוונו להא דריו"ח דב"ב וע"כ שפיר כתבו התוס' להוכיח דמיעטן התורה אף מן פשיעה מדלא מוקי הס"ס בכה"ג ומתורץ קושיית הש"ך מעל התוס' הנ"ל: אך הש"ך לשיטתו דס"ל בסי' רצ"א ס"ק מ"ו דאף מיעט שמירתו לא מקרי פשיעה כיון שמסר לבן דעת ע"כ שפיר דחה כאן לראיית התוס' הנ"ל ועיין בב"מ ד' ל"ו בתוס' שם וקצרתי: