נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סה
א (סעי' ז) וכן אם יש ללוה ב"ח שמספיקין לשעבוד החוב אם חייב מודה יחזיר וכתב הסמ"ע דלא חיישינן שמא חייב לאחרים כו' והש"ך ס"ק כ"ב תמה ע"ז דהא חיישינן ללקוחות אע"פ שאינם ידועים לנו ונדחק לתרץ זה. אבל באמת תמיהני עליו בזה לפמש"כ התוס' בב"מ ד' כ' ע"א ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' דלכן גבי ערב לאשה בכתובה ורוצה לגרשה חיישינן לקנוניא אע"ג שיתחייב לפרוע הכל להערב כו' לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפי' מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות דחוב שהיה להם על הבעל יהיה להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לקנוניא לפי שיוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי עכ"ל התוס' וכוונת התוס' הוא דלא חיישינן אלא היכא דאיכא לוקח ידוע או ללוקח שלא באחריות שיפסיד לגמרי אבל היכא דאיכא ספק לקוחות באחריות דהוי תרי ספיקי ספק א' שמא ליכא לוקח כלל ואת"ל איכא הא לא יפסידו לגמרי דהא יהיה לו חוב על המוכר מחמת חוב אחריות ע"כ לא חיישינן בזה. ע"כ א"ש בזה דלכן כתב המחבר דאם יש ב"ח אם חייב מודה יחזיר ולא חיישינן לב"ח שאינו ידוע משום דהא הוי ספק אם יש עוד ב"ח ואף דאיכא איזה ב"ח הא יהיה לו החוב בתקפו על הלוה ע"כ לא חיישינן בזה ועיקר החשש הוא לספק לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי וכמש"כ התוס' להדיא וע"כ לדינא אם חייב מודה יחזיר אם יש ב"ח המספיקין לשעבוד החוב אף בלא הכריזו ובלא תקנת העיר שיוכתבו כל השט"ח בפנקס הסופר ודלא כמש"כ הש"ך בזה ועיין בב"ב דף מ"ו ע"ב רשב"ם ד"ה ארעא אחריתי כו':
ב (שם) סמ"ע (ס"ק כ"ב) דהקשה למה בעינן הנפק ותי' והש"ך ס"ק כ"ג תמה עליו ואפשר בכוונת הסמ"ע דבאמת בכתוב זמנו בו ביום הוא חשש רחוק לחוש לקנוניא משום פשיטי דספרא משום דרובא דאינשי לא עבדי הכי אלא מכ"מ מעוטי איכא דאתרמי דיעשו כן וכיון דבממון אין הולכין אחר הרוב ע"כ לא יחזירו אלא בכתוב בו הנפק דאז הוי חזקת חיובא משום דמלוה מקיים שטרו כו' וברוב וחזקה מוציאין ממון כמש"כ הבעה"מ בריש פ"ב דכתובות וכמו שהארכתי במק"א לבאר זה דגם הרמב"ן החולק שם מודה לזה וכמבואר בתוספות כתובות ד' כ"ט ע"א ד"ה ועל כו' ע"כ א"ש לפמש"כ הסמ"ע וקצרתי בזה:
ג סעי' י') בש"ך (ס"ק ל"א) באה"ד בד"ה תנן בספ"ק דמציעא מצא בחפיסה או בדלוסקמא כב' וא"כ קשה א' דהא קאמר בתר הכי כו' ומש"כ הרא"ש שטרי מכריז והלה נותן סי' במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין כו' עכ"ל ועוד קשה על הרא"ש דבר"פ אלו מציאות דמספקא ליה להש"ס אי מנין הוי סי' ולא מצי לאוכו חי משום מתני' כמש"כ התוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סי' אמאי לא מוכיח מהכא מדקתני שלשה כו' עכ"ל הש"ך:
ענף א:
והמגיה בט"ז שם סוף סי' ס"ה כתב לתמוה על הש"ך בזה בזה"ל תמהתי על פה קדוש יאמר דבר כזה וראו עיניו ז"ל חצי דיבור ראשון ולא חציו האחרון שכתבו התוס' דמצי למדחי דמנין וחרוזות הוי סימן וה"נ איכא למימר דמנין וכריכה הוי סי' ומה ענין שמיטה כו' עכ"ל:
ולענ"ד י"ל דהש"ך ס"ל דהעיקר כתי' א' של התוס' שם דתירצו דבאמת יש להוכיח מהברייתא דקתני מצא שנים שנים חייב דמנין הוי סי' אלא דרוצה להוכיח ממתניתין כו' וכן כתב הר"נ והנ"י שם כהך תי' א' של התוס' הנ"ל משום דלתי' הב' של התוס' דכתבו שם די"ל דמנין וחרוזא הוי סימן דאף דאינו מועיל נפרד מועיל מחובר א"כ תקשה במה דקאמרי בסוגיא דב"מ ד' כ"ה שם עלה דצבורי פירות וצבורי מעות חייב להכריז ש"מ מנין הוי סי' תני צבור פירות ש"מ מקום הוי סי' תני צבורי פירות ואמאי לא אמרינן דשאני הכא דהוי סי' מנין וסי' מקום ביחד ולעולם מנין לחודי' או מקום לחודיה י"ל דלא הוי סי' וע"כ מוכח מהך סוגיא דס"ל בפשיטות דשני סימנים גרועים לא מצטרפי להיות סי' אמצעי ולכן הקשה הש"ך בפשיטות כן על הרא"ש ומזה הוי סייעתא למש"כ הרמ"א באה"ע סי' י"ז סעי' כ"ד דלא מצטרפי כמה סימנים אמצעים להיות סי' מובהק. ע"ש בח"מ וב"ש בשם המ"ב:
אכן בקונטרסי לתק"ע העליתי כבר תי' נכון לקושיא זו וע"כ הנני להעתיקו כאן וזהו ע"ד מש"כ הפמ"א והבגדי כהונה סי' י"א והעה"ג דשני סי' גרועים מצטרפים להיות נחשב לסי' אמצעי היינו היכא דמהני ס"א כמו במשאל"ס וכהנה וחלקו ע"ז האחרונים בתשובותיהם נלע"ד להוכיח כדברי הפמ"א והב"כ מן מש"כ התוס' בב"מ ד' כ"ה ע"א ד"ה ש"מ מנין הוי סימן כו' ולעיל נמי דקתני אבל מצא שנים חייב ולא קאמר ש"מ מנין הוי סי' דברייתא הוא כו' א"נ מצי למידחי דמנין וחרוזא הוי סי' עכ"ל התוס' אלמא דס"ל להתוס' דשני סי' גרועים מצטרפים להיות סי' אמצעי אף דכ"א בפ"ע לא הוי ס"א דחרוזא לא הוי ס"א רק סי' גרוע כמש"כ התוס' ב"מ ד' כ"ג ע"ב ד"ה מחרוזות של דגים כו' ובחולין ד' צ"ה ע"ב ד"ה בחרוזים כו'. דדוקא לענין בשר שנתעלם סמכינן על סי' דחרוזים. וא"כ מוכח מזה כסברת הפמ"א ואף לתי' קמא של התוס' דב"מ שם והר"נ והנ"י ושמ"ק לב"מ ד' כ"ג דכתבו דה"מ לאוכוחי מהא דמצא ב' ב' חייב דמנין הוי סי' ולא כתבו לחלק כתי' הב' של התוס' דס"ל דמנין וחרוזא הוי סי' י"ל דגם אינהו מודו לסברת התוס' בתי' הב' דשני סי' גרועים מצטרפי לס"א אלא דז"א רק היכא דהוי לכל הפחות סי' גרוע כמו חרוזים דמצינו דנחשב לסי' קצת גבי בשנמ"ה כנ"ל אבל שם בברייתא דב"מ ד' כ"ד קתני שם ג"כ בדי מחטין וצינוריות דשנים חייב וס"ל דבדי מחטין לא הוי אף סי' גרוע ע"כ שפיר כתבו דה"מ לאוכוחי מהך ברייתא דמנין הוי סי' אבל היכא דהוי שני סי' גרועים גם הם מודים לסברת התוס' בתי' הב' דשני סי' גרועים מצטרפי להיות ס"א וכן מצינו בתשובה להרמב"ם והובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז שכתב להתיר על שמו ושם עירו וצירוף שני סי' גרועים דהיה בינוני הקומה וזקינו שחור וכן כתב בשמו המהרח"ש בק"ע ד' ל' ע"ד ועיין במראות הצובאות סעי' י"ח ד' נ"ג וי"ל דטעם הרמב"ם הוא משום דס"ל דשני סי' גרועים מצטרפי להיות ס"א וע"כ מהני זה לשמו ושם עירו דהא ס"א עדיף מן שם אביו וכמש"כ הנו"ב במ"ת ס"ס נ"ה וממש"כ בשם הרמב"ם הוא ראיה ברורה לדברי הנו"ב וכן י"ל דזהו כוונת הרמב"ם והמחבר באה"ע סי' י"ז סעי' י"ז דכתבו דמהני סי' מנין וסי' מקום יציאה והליכה והם נושאים כך וכך ואף דהוי כ"ז סי' גרועים אפ"ה מצרפין כ"ז לסי' מנין משום דמקום יציאה והליכה חשוב לחד סי' גרוע וסי' דנושאים כך וכך לסי' גרוע ב' והוי ב' סי' גרועים לס"א וע"י סי' מנין הוי שני ס"א דמהני זה לכמה פוסקים והוא מהא דיבמות ד' קכ"ב ובמק"א כתבתי לדון בזה ע"פ שיטת המבי"ט דנמצא על הדרך שהלך ואכמ"ל ועיין במ"ר קרח פ' י"ח ובמדרש תנחומא וילקוט שם שכתבו בזה"ל מי גנב כליך א"ל אותו בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה משנתן סימניו ידעו מי הוא אף כאן אע"פ שסתמן כו' וזהו סי' גרועים וע"י צירוף חשובין לסי' ואף דאין למדין מן הדרוש ובפרט במה שהוא משל עכ"ז סמך קצת הוי והנה גוף הספר פמ"א וב"כ אינן ת"י רק ראיתי לתשובת אחרונים שהביאו כן בשמם וכ"ז הוא יסוד גדול ב"ה לתק"ע:
אמנם יש להקשות על כ"ז מהא דב"מ ד' כ"ה צבורי פירות חייב דמוכיח הש"ס מזה ש"מ מנין הוי סי' הא י"ל דלכן צבורי פירות מכריז משום דסי' מנין וסי' מקום ביחד מצרפין להיות ס"א אבל כ"א בפ"ע לא הוי ס"א א"כ מוכח מסוגיא זו דמה דאינו מועיל נפרד אינו מועיל מחובר וכמש"כ הח"מ באה"ע סי' י"ז ס"ק נ"ה:
ענף ב:
ומחומר הקושיא הנ"ל נלע"ד בהקדם מה שהקשה הקצה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' בהא דתני בב"מ ד' כ"ה מצא דבר שאין בו סי' בצד דבר שיש בו סי' דבא בעל הסי' ונטל שלו זכה בדבר שאין בו סי' וכן פסקו בשו"ע שם דמצא פירות סמוך לכלי דהיכא דאיכא למיתלי שנפל מן הכלי מחזירין למי שנותן סי' בהכלי משום דנמצא הפירות קרוב להכלי. הא קיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אף בקורבא דמוכחא א"כ אמאי לא אזלינן בתר רובא דאינו של בעל הכלי רק פריש מן רובא דעלמא עכ"ל הקצה"ח:
ולענ"ד נראה לתרץ דהא לא גרע הך נמצא סמוך להכלי מן סי' מקום דק"ל דהוי סי' כמו בנמצא אחר הגפה או הגדר דהוי מקום סי' משום דאמרינן דאיך אתרמי דאבד אחר באותו מקום וידוע מש"כ הט"ז באה"ע סי' י"ז דסי' מקום אף באין מצמצם המקום ג"כ הוי ס"א ובמצמצם המקום הוי ס"מ: א"כ ה"ה בנמצא סמוך להכלי שלו דהוי בזה ג"כ סי' מקום דאיך אתרמי דיאבד האחר אלו הפירות סמוך להכלי של אחר ע"כ מחזירין הפירות לבעל הכלי דהוי הכא סי' מקום ולא מצד קורבא לבד אלא מצד סי' מקום: ועוד נלע"ד לתרץ קושיות הקצה"ח הנ"ל ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' דלפי מה שכתבו התוס' בב"מ ד' כ"ב ע"ב ד"ה אי דליכא סי' כו' דלמשקר לא חיישי' ובוודאי נאבד חפץ כזה ממנו רק דחיישינן דכי היכי דהוא אבד חפץ כזה דכן יכול להיות דאדם אחר איבד חפץ כזה כו' וכיון דנפילה לא שכיח מצד דרובא דאינשי מזהר זהירי א"כ יש נגד רובא דעלמא הרוב דלא שכיח בהו נפילה רק אותו האיש העומד לפנינו ואומר שאבד חפץ כזה ע"כ ביותר יש לתלות דאותו החפץ שנמצא הוא שנאבד לפי דיש רוב נגד רוב ולכן סמכינן על קרוב כיון דאוקי רוב נגד רוב והוי כמו דליתנהו להנך רובא דמהני קרוב היכא דליכא רוב לסותרו ומתורץ קושיות הקצה"ח ומה שהקשה הקצה"ח מהא דר"פ ר' ישמעאל עיין לעיל בחי' לסי' מ"ו סעי' ד'. ולפ"ז כיון דמוכח מן הא דב"מ ד' כ"ה מברייתא דמצא פירות סמוך לכלי מחזירין הפירות לבעל הכלי יהיה מאיזה טעם שיהיה או מצד סי' מקום או מצד סי' קורבא כנ"ל א"כ תקשה מברייתא זו על רבה דס"ל בב"מ ד' כ"ב דמקום לא הוי סימן. דהא סי' מקום לא גרע מן מצא פירות סמוך לכלי דשני הטעמים הנ"ל שייך ג"כ בכל סי' מקום. לא מבעי אי נימא דלכן מחזירין לבעל הכלי מצד סי' מקום דוודאי שייך כן בעיקר סי' מקום ואף להטעם הב' הנ"ל דזהו משום סי' קורבא ג"כ שייך כן בזה דנותן סי' מקום דכיון דלמשקר לא חיישינן ובוודאי נאבד ממנו פירות במקום פלוני רק דחיישינן שמא נאבד מן אחר ג"כ פירות כזה במקום זה א"כ אי אזלינן בתר קורבא אין לך קרוב יותר מזה ואדרבה קרוב כזה עדיף לפמש"כ הסמ"ע בח"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' וזהו שיטת הרמב"ן פ' לא יחפור ועיין באה"ע סי' י"ז ב"ש ס"ק נ"ו בשם הרמב"ן והובא ביו"ד סי' קכ"ט וביו"ד סי' א' בכרו"פ ות"ש שם ובסי' ס"ג ואכמ"ל ע"כ היכא די"ל דזהו אותו הפירות שנאבדו וזהו שנמצא דוודאי דיינינן בזה קורבא לתלות דזהו שנאבד במקום הזה ולא לתלות דפריש מרוב דעלמא [ובמק"א הארכתי עפ"ז בענין קבר שאבד הוא שנמצא ואכמ"ל] א"כ תקשה מזה הברייתא דתני דמחזירין הפירות שנמצאו סמוך לכלי לבעל הכלי על מאן דס"ל מקום לא הוי סי' לכן נלע"ד לומר בטעמו דמ"ד דמקום לא הוי סי' ע"פ מה שמבואר בב"מ ד' כ"ב למאי דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דכל מה דאמרו דה"ה של המוצאו דמיירי דידע והרגיש בנפילתן מקודם שבאו ליד המוצא כגון אותן דאגב דיקירי או אגב דחשיבי מידע ידעי בהו וכמבואר כ"ז בסי' ר"ס בטור שם:
ובש"ך שם ס"ק ל"א דלכן כריכות קטנות בר"ה דאין בהם סי' מקום לפי שמתגלגלים ברגלי אדם דהוי שלו ולא הוי יאוש שלא מדעת משום דמסתמא הניחום בעליהם שם להקל ממשאם ושכחום ונתייאשו מיד כיון שאין להם סי' בחפץ ולא במקום כו' וכמש"כ הטור והרא"ש שם ע"ש והא דקיי"ל מקום הוי סימן מיירי במצא דרך הינוח ובמקום המשתמר קצת דאלו בדרך נפילה לא הוי מקום סי' כיון דאינו יודע באיזה מקום נפלו וכמבואר כ"ז בב"מ ד' כ"ג אלא בדרך הינוח אמרי' שעמד לפוש והניחן שם ושכחום שם כמש"כ התוס' ד' כ"א ד"ה אלו מציאות כו'. והרא"ש שם וכיון דהוי דרך הינוח רק מצד שכחה גרמה לו שנשארו במקום שאינו משתמר לגמרי וכמש"כ הרא"ש פ"ב דב"מ סי' ח' דבמקום שאינו משתמר כלל כגון כריכות בר"ה דאין בהם סי' מקום דמנשתפי אף ודאי הינוח נוטלן כיון ששכחן שמה וכ"כ התוס' בב"מ ד' כ"ה ד"ה ואם נטל כו' וכבר נתבאר דכ"ז מיירי בנזכר מקודם שבאו ליד המוצא דאל"כ בלא"ה הא הוי יאוש שלא מדעת וכיון דנזכר מיד מקודם שבאו ליד המוציא ע"פ הסברא דאמרו דמסתמא שכחום ונתייאשו מיד א"כ אי נימא דבעת דנזכר מן החפץ ידע אז מקומם א"כ ה"ל לילך וליטול את החפץ מאותו המקום כיון דהוי מקום שאינו משתמר לגמרי וע"כ מוכח דבעת דנזכר מן אבידת החפץ דהניחו באיזה מקום נשכח ממנו ג"כ המקום שהונחו שם ע"כ י"ל דלכן ס"ל לחד מ"ד דמקום לא הוי סי' דכיון דמיד דנזכר מאבידת החפץ נשכח אז מקומן ג"כ:
א"כ מסתמא נתייאשו מיד כיון שאין לו סי' בהחפץ ולא בהמקום כיון דשכחו מקומו אז ע"כ נתייאשו מיד כן הוא טעם המ"ד דמקום לא הוי סי': ומאן דס"ל מקום הוי סי' כדקיי"ל טעמו די"ל דבעת שנזכר מהחפץ עולה על רעיונו אז לזכור לאט לאט מקום החפץ. כמו שמצינו בח"מ סי' כ"ט בעדים שאמרו אינם זוכרים עתה דיכולים אח"כ לומר נזכרנו וכמו בח"מ סי' ע"ה וסי' ע"ט בבע"ד שיכול לומר נזכרתי וכמו דמבואר בסי' נ"ט דזהו מצוי קצת דמתחלה שכח ואח"ז נזכר או די"ל הטעם דלכן הוי מקום סי' די"ל דאף דלא שכח מקומו מ"מ אולי איזה סיבה קרה לו שלא יוכל אז תיכף לילך ליטלו וסמך על סי' מקומו שיש לו ולא הוי אבידה מדעת וכעין זה מבואר ברא"ש ב"מ פ"ב סי' ח' בזה"ל די"ל שהבעלים הניחום שם לפי שעה לשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד כו' עכ"ל אך מאן דס"ל מקום לא הוי סי' ס"ל דכיון דהוי מקום דאינו משתמר לגמרי שפיר י"ל דה"ל לחזור וליטול מיד דנזכר ולא לסמוך על הסי' מקום. וגם הסברא נותנת דכיון דשכח אז המקום נתייאש אז דלא יכול לסמוך על מה שיזכור המקום לאט לאט דזהו אינו מצוי כ"כ. ולא עלה על רעיונו שיזכור א"ע וע"כ מתייאש אז מיד שנזכר ואין לו סי' בחפץ ולא במקום וע"כ אינו מחוייב המוצא להכריז אף אם יש סי' מקום משום דודאי אינו יודע סי' המקום מדלא בא מיד ליטלו ממקומו:
ולפ"ז אינו קשה על המ"ד דמקום לא הוי סי' מהא דתנינן מחזירין פירות סמוך להכלי די"ל דבאמת סי' מקום הוי ס"א לכ"ע משום דלא שכיח דיתרמי שיאבד אחר חפצו סמוך לכלי של חבירו או מצד קורבא כנ"ל והתם לא שייך האי סברא דלמה לא בא ליטול החפץ מיד שנזכר מן אבידת החפץ דהא מקום האבידה אינו ידוע לו גם היום רק שיודע שחפצו מונח בכלי פ' או סמוך להכלי ע"כ זה הוי ס"א לכ"ע משא"כ סי' מקום של הנחת אבידה דבזה שייך לומר דהיה לו לחזור וליטול את החפץ ממקומו ומדלא בא מיד מוכח דאינו יודע מקומו ונתייאש מיד ע"כ ס"ל דמקום לא הוי סי' ומתורץ קושייתי הנ"ל:
ענף ג:
אך לכאורה יש לסתור לכל מש"כ מן גמ' מפורשת בב"מ דף כ"ג ע"ב דאמר רב מרי מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סי' דא"ל כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי לחברך האי מקום אלמא דמפורש טעם אחר על מ"ד דמקום לא הוי סי':
וי"ל דאין מזה סתירה כלל לדבריו ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ג' במש"כ הט"ז באה"ע סי' י"ז דמקום מצומצם הוי סימן מובהק ודוקא במקום שאינו מצומצם פליגי אמוראי אי הוי ס"א או לא והקשיתי עליו מהא דב"מ דף כ"ג הנ"ל בא"ד אמר רב מרי מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי ס"מ כו'. ופי' רש"י נפ"מ אף בכיון מקום מושבה מסויים לא הוי סי' אלמא דאף בצמצם מקומה ס"ל לחד מ"ד דלא הוי סי' ותרצתי שם ע"פ מש"כ השמ"ק שם בשיטת רש"י בכוונתו משום דקשה איך אמר רב מרי בפשיטות דמ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סי' הא באמת פליגי אמוראי בזה וגם הא קיי"ל דמקום הוי סי' וע"כ מוכח דרב מרי קאי על מה דאמרו שם מקודם דברקתא דנהרא לכ"ע לא הוי סי' מקום ובל"ק מפרש רב מרי מ"ט אמרו רבנן דרקתא דנהרא לא הוי סי' כו' וע"ז אמרו א"ד אמר רב מרי מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סי' כו' וקאי ג"כ על רקתא דנהרא רק דנפ"מ אי כיון מקום מושבה מסויים דל"ק ס"ל דכה"ג הוי סי' אף ברקתא דנהרא ול"ב ס"ל דאף כה"ג לא הוי סי' ברקתא דנהרא ולפ"ז א"ש מה שלא כתב רש"י דנפ"מ בסי' מקום באינו רקתא דנהרא אבל לפמש"כ א"ש והארכתי בכ"ז בספרי שם והטעם דשאני רקתא דנהרא לפי דהכל מניחים שם חביותיהם ע"כ אף מקום מצומצם לא הוי סי' להך א"ד:
וי"ל דרב מרי ס"ל באמת כדקיי"ל מקום הוי סי' משום דאמרינן דמה דלא בא מיד דנזכר מן אבידתו ליטול החפץ ממקומו משום דאיזה סיבה קרה לו שלא היה יכול לילך ליטול מיד וסמך על הסי' מקום דיש לו ולא נתייאש כנ"ל למ"ד דמקום הוי סי' ולפ"ז מיבעי לן לומר דאם כיון מושבה מסויים יהיה סי' אף ברקתא דנהרא ע"ז הוכרח רב מרי לומר הטעם דלא הוי סי' משום דכי היכי דאיתרמי כו' דברקתא דנהרא שייך ה"ט אף בצמצם המקום ולעולם ס"ל לרב מרי אף בא"ד כמו דס"ל לרב מרי בל"ק דמקום הוי סי' רק ברקתא דנהרא שאני אבל מאן דס"ל מקום לא הוי סי' טעמו משום דכיון דלא בא מיד דנזכר ליטול החפץ ממקומו דמסתמא שכח מקומו ונתייאש ואין זה סתירה כלל לכל מש"כ בטעם מ"ד דמקום לא הוי סי':
וע"פ מש"כ בטעמו דמ"ד דמקום לא הוי סי' יש לתרץ עפ"ז מה דיש להקשות לפי דברי הט"ז הנ"ל דבמקום מצומצם לכ"ע הוי מקום סי' דא"כ קשה בהא דב"מ דף כ"ה ע"א עלה דצבורי פירות ומעות חייב להכריז דמוכיח הש"ס ש"מ מקום הוי סי'. הא י"ל דאין זה הוכחה דאפשר דלכן חייב להכריז דלמא יתן האובד סי' מקום בצמצום דזה הוי סי' לכ"ע ומנלן להש"ס להוכיח כמ"ד דמקום הוי סי' דהא פלוגתייהו הוא בלא צמצם מקומו אכן לפמש"כ א"ש דהא באמת זה מוכח לכ"ע דסי' מקום באמת אף בלא צמצום מקומו הוי סי' כנ"ל להוכיח מהא דמצא פירות סמוך לכלי אך דעיקר הטעם דמ"ד מקום לא הוי סי' משום דכיון דלא בא ליטול החפץ מיד שנזכר מאבידתו מזה מוכח דנשכח ממנו מקומו ונתייאש אז כיון דאין לו סי' בחפץ ובמקום א"כ ה"ט שייך אף בצמצום מקום באבידה ולא מהני לפ"ז אף צמצום המקום באבידה רק בעגונא בהכרת בעלה וכה"ג שפיר י"ל כמש"כ הט"ז דצמצום המקום הוי ס"מ ולכן שפיר מוכיח הש"ס מהא דציבור פירות דש"מ מקום הוי ס"מ:
ענף ד:
ועדיין יש להקשות בהא דב"מ דף כ"ג ע"ב בל"ק דרב מרי דאמר מ"ט אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סי' כו' דלפי' רש"י שם מוכח דבצמצום מקום הוי סי' לל"ק דרב מרי אף ברקתא דנהרא כנ"ל בארוכה א"כ קשה דאמאי אמרו שם דלכן מצא חביות יין ושמן הרי אלו שלו ברקתא דנהרא דלא הוי מקום סי' והא מ"מ יהיה חייב להכריז דלמא יתן האובד סי' מקום בצמצום מקומו דזהו חשוב לסי' אף ברקתא דנהרא ואמאי הוי שלו בשלמא בהא דאמרו שם מקודם להוכיח מהא דמצא חביות כו' דאי ס"ד מקום הוי סי' לכרוז מקום כו' אינו קשה דהא עדיין יש להקשות דאף אי נימא דמקום לא הוי סי' מ"מ יהיה חייב להכריז שמא יתן האובד סי' בצמצום המקום דזהו סי' לכ"ע כמש"כ הט"ז כנ"ל די"ל כמש"כ מקודם לתרץ עפמש"כ בסוגיא דדף כ"ה דמוכיח הש"ס שם מצבורי פירות דמקום הוי סי' וכמש"כ לעיל בארוכה לתרץ זה כן י"ל בזה אבל עדיין תקשה בהא דרקתא דנהרא דבצמצום מקום הוי סי' לל"ק דרב מרי כפי' רש"י א"כ תקשה דאמאי הרי אלו שלו דהא יש לו להכריז דלמא יבא א' ויתן סי' בצמצום מקום דהוי סי':
ואפשר לומר דהא עיקר החשש הוא בהינוח שמא עמד לפוש ושכחום שם כפי' התוס' והרא"ש ר"פ א"מ כנ"ל דאלו בנפילה בלא"ה לא הוי מקום סי' כנ"ל ע"כ לא שכיח ביה דיצמצם מקומו ממש דהא בעת שהניחו לפוש לא היה מעלה אז על דעתו דיהיה צריך לאח"ז להסימן. ע"כ לא דקדק אז בעת הנחתו על צמצום המקום ע"כ לא חשו להכריז משום זה הסי' רק אם אירע דיודע הסי' בצמצום המקום מהני אף ברקתא דנהרא ויש להאריך בכ"ז:
ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל דף כ"ה דמוכיח הש"ס מצבורי פירות דש"מ מנין כו' תני צבור פירות. ש"מ מקום הוי סי'. הא י"ל דשניהם ביחד סי' מנין וסי' מקום מהני ביחד. אבל כ"א בפ"ע לא מהני ומאי מוכיח הש"ס: אבל לפמש"כ א"ש דשפיר מוכיח הש"ס ש"מ מנין הוי סי' דאי נימא דשא"ה דהוי מנין בצירוף סי' מקום א"כ תקשה דל"ל למתני צבורי פירות דהא אף צבור פירות דליכא סי' מנין ג"כ חייב להכריז משום סי' מקום כיון דסי' מקום בעצם מהני אף שהוא לבדו ג"כ הוי סי' מעליא דלא גרע מן פירות סמוך לכלי כנ"ל. רק עיקר הסברא דמ"ד דמקום לא הוי סי' טעמו משום דכיון דלא בא מיד ליטול החפץ ממקומו מוכח דשכח מקומו בעת שנזכר מאבידתו מקודם שבא ליד המוצא א"כ הוי יאוש ואם נימא דידע המקום אך לא חזר ליטול ממקומו א"כ הוי כמו כל אבידה מדעת כיון דלא הוי מקום המשתמר ועיין בסי' רס"א סעיף ד' ובש"ך שם ס"ק ג' ובסי' ר"ס סעיף יו"ד בהגהת רמ"א שם ובש"ך שם:
ולפ"ז ממילא לא מהני אף ע"י צירוף סי' מנין וסי' מקום ביחד כיון דאי נימא דמנין בלבד לא הוי סי' רק ע"י צירוף לסי' מקום ביחד א"כ ממילא לא יהיה מועיל שניהם ביחד דהא גם בזה שייך ה"ט דכיון דלא חזר ליטלו ממקומו בעת שנזכר מאבידתו מוכח דנתייאש דנשכח ממנו סי' מקום איה הוא ועל סי' מנין לא שייך לומר דסמך עליו כיון דמנין לחוד לא מהני אלא בצירוף סי' מקום וכיון דשכח לסי' מקום א"כ לא יחזירו לו ע"י סי' מנין לחוד ונתייאש בודאי [ועיין בתוס' סנהדרין ד' נ"ג ע"א ד"ה הא כו'. וב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו כו' ובערכין ד' ל' ד"ה דלמא אינה מכורה כו' ובש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז סוף ענף א' ובח"מ סי' ר"ס סעיף זיי"ן וקצרתי בכ"ז]. ואמאי חייב להכריז דהא לפ"ז לא מהני אף צבורי פירות אף דיש סי' מנין וסי' מקום ביחד וכיון דחזינן דצבורי פירות מחזירין ומוציאין מהמוצא א"כ מוכח דסי' מנין לחוד מהני דאי נימא דוקא ע"י צירוף סי' מקום משום דתלינן דמה דלא חזר ליטלו ממקומו הידוע לו היה מחמת איזה מקרה או דאף דנשכח המקום ממנו היה עולה על רעיונו דיראה לזכור מקומו לאט לאט וכמו שפירשתי לעיל בטעמו דהמ"ד דמקום הוי סי' א"כ לפ"ז מבעי להיות מועיל אף צבור פירות דליכא סי' מנין בי' מ"מ חייב להכריז דהא סי' מקום שייך בי' ומקום הוי סי' בעצם דלא גרע מן פירות סמוך לכלי כנ"ל וכיון דלא תני במשנה צבור פירות רק צבורי פירות מוכח דצבורי פירות דמחזירין הוי משום סי' מנין לחוד משום דמקום לא הוי סי' מהך טעמא דכתבתי דמוכח דנתייאש מדלא חזר מיד ליטלו ממקומו אם היה נזכר מהמקום כנ"ל:
ולכן שפיר אמרו דאי תנן צבורי פירות דש"מ מנין הוי סי' רק דמדחהו תני צבור פירות וזיל הכא קמדחי' ליה ומתורץ קושייתי הנ"ל בעז"ה על נכון. ע"כ אינו סתירה מזה הסוגיא כלל על מש"כ התוס' שם בתי' הב' די"ל דמנין וחרוזא הוי סי' אבל כ"א בפ"ע י"ל דלא מהני וע"כ יש לסמוך ע"ז להקל בתקנת עגונות כדברי הפמ"א דשני סי' גרועים מצטרפי להיות כמו ס"א ולא כדברי האחרונים בתשובותיהם דסתרו דבריו בפשיטות וגוף דברי הפמ"א לא ראיתי כי אינו ת"י רק ראיתי בדברי האחרונים דהביאו דבריו ואחרי כתבי כ"ז ראיתי בחידושי ר' עקיבא איגר זצ"ל לחידושיו על ב"מ בסוגיא זו ד' כ"ה דהקשה כן על דברי התוס' הנ"ל ונשאר בצע"ג אבל לפמש"כ א"ש בעז"ה:
ענף ה:
ולכאורה יש להעיר במש"כ התוס' די"ל דמנין וחרוזא הוי סי' א"כ תקשה על מש"כ התוס' בב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה אבל שנים חייב כו' ומתניתין דקתני מחרוזות של דגים ה"ה שלו כו' א"נ מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזא א' כו' ועיין במהרש"א שם ועיין לעיל דף כ"א תוס' ד"ה אלו מציאות כו' א"כ תקשה אמאי מחרוזות דגים ה"ה שלו אף דליכא אלא מחרוזא א' מ"מ הא יש שם סי' חרוזא וסי' מקום ביחד כיון דהוי דרך הינוח ושניהם ביחד הא מצטרפי. וכבר כתבתי לעיל די"ל דאף תי' הא' של התוס' ב"מ דף כ"ה ד"ה ש"מ מנין הוי סי' מודו בזה דמצרפין שני סי' גרועים כנ"ל ואפשר לומר דשאני מחרוזות דגים דלא הוי אף סי' גרוע כלל ודוקא מחרוזא של בשר הוי לכל הפחות סי' גרוע כדמצינו דסמכינן ע"ז גבי בשר שנתעלם וכמש"כ התוס' ב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה מחרוזות כו' ובחולין דף צ"ה בתוס' שם וכן מחרוזות קרדומות הוי סי' גרוע ובזה כתבו התוס' דמנין וחרוזא הוי סי' משא"כ מחרוזא של דגים דמצוי דגים בחרוזות ע"כ לא הוי סי' גרוע ג"כ ע"כ בחרוזא של דגים לא מצרפינן סי' חרוזא עם סי' מקום ולכן שפיר כתבו התוס' במחרוזא דגים דלמ"ד סי' מקום לא הוי סי' כלל מיירי מתניתין בדרך הינוח ואפ"ה לא מהני סי' חרוזא בסי' מקום כלל וכמש"כ התוס' ב"מ דף כ"א ד"ה א"מ וכעין זה כתב הנו"ב בסי' נ"א דארוך וגוץ סתמא לא הוי אף בגדר סי' גרוע כלל רק מיירי שם בארוך וגוץ הרבה:
וכבר כתב כן התה"ד בכתביו סי' קס"א] ולכן התוס' ב"מ דף כ"ג ד"ה מחרוזות כו' שהביאו בשם התוספתא דה"ה מחרוזות של בשר הקשו אח"ז והא אמרו בפ' ג"ה בשר בחרוזים הוי סי' ולא הקשו מיד על מחרוזא דגים ה"ה שלו דתנן במתניתין מהא דחולין משום דהייתי מחלק כמש"כ דשאני דגים במחרוזות דשכיח משא"כ בשר בחרוזא לא שכיח ע"כ דוקא אחר דהביאו התוספתא דמחרוזא בשר ה"ה שלו הקשו מהא דחולין וכ"ז פשוט: וע"פ מש"כ דשיטת התוס' ב"מ דף כ"ה דשני סי' גרועים מצטרפים להיות סי' אמצעי א"כ מזה יהיה סייעתא לשיטת המשאת בנימין בסי' ס"ג דהעלה דשני ס"א מצטרפים להיות סי' מובהק דאף דאינו מועיל נפרד מועיל מחובר אך במש"כ המ"ב שם דשני סי' גרועים אינם מצטרפים להיות ס"א בזה העיקר כמש"כ הפמ"א כנ"ל כיון דהוי סייעתא לדבריו מן התוס' דב"מ הנ"ל אך העומד לנגד זה הוא שיטת הרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' א' וע"כ היכא דלשיטת הרא"ש יש היתר אחר אז יש לסמוך על סברת הפמ"א [ובמק"א הארכתי הרבה בזה בסוגיא דפרידות דחולין דף ע"ט וכמש"כ בתשובת גבעת שאול סי' א' ובנו"ב ח' אה"ע במ"ת סי' ס"ו ומה שהביא שם דברי הר"נ ופי' רש"י ואכמ"ל] ובאמת י"ל דאף דנימא דתי' א' של התוס' ב"מ דף כ"ה הנ"ל דס"ל דשני סי' גרועים לא מצטרפי להיות ס"א מ"מ מודו דשני ס"א מצטרפים להחשב ס"מ דאין לנו להרבות במחלוקת בין הנך שני תירוצים דהתוס': וגם כן מוכח מהא דכתובות דף פ"ה ע"ב גבי ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא כו' ועוד הא קיהיב סימנא ופי' רש"י בד"ה סימנא דאמר בסדין הם צרורות והם שבע עכ"ל משמע ממנו דמנין לבד לא הוי ס"מ אלא ס"א דזה לא מהני התם כמבואר בח"מ סי' רצ"ז ע"כ פי' רש"י שם דזה הוי ס"מ כיון דאמר בסדין הם צרורות והוי סי' מקום וסי' מנין ביחד וס"ל לרש"י דאף דכ"א בפ"ע לא מהני אפ"ה שניהם ביחד מצטרפי להיות ס"מ ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ה ובט"ז שם ומש"כ שם בשם הח"מ דמדייק מן רש"י יבמות דף קכ"ב דס"ל מנין לבדו הוי ס"מ ואכמ"ל וכעת מצאתי בהפלאה לכתובות שם שכ"כ ואף דהתוס' בכתובות שם הקשו על רש"י בזה מהא דיבמות דף קט"ו דמשמע דכה"ג לא הוי סי' כבר דחה זה המגיני שלמה בטוב טעם ע"פ מש"כ התוס' ביבמות שם דמיירי שם במדה דדרך בני אדם להצניע במדה זו וע"כ הכא פשיטא כיון דאין דרך ב"א להפקיד סך כזה דוקא וגם בסדין אין דרך להצניע מרגליות ע"כ הוי סי' משא"כ שומשמין דרך להצניע בחביות עכ"ל המג"ש:
וכבר כתבתי במק"א להוכיח כשיטת המ"ב דשני סי' אמצעים הוי סי' מובהק מהא דפ' אין מעמידין דף מ' דרב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר ור"נ אמר או ראש או שדרה ולכאורה קשה על רב הונא דלמה ליה ראש ושדרה הא כיון דאמרינן שם בדף ל"ט ע"א דליכא דג טמא דאית ליה שדרה א"כ יהיה סגי בחד סי' ודוחק לומר דרב הונא פליג ע"ז וס"ל דאיכא דג טמא דאית ליה שדרה דהא זה הוי פלוגתא במציאות וידעתי מה דמצינו פלוגתא דתנאי בב"מ דף כ"ח ויבמות דף ק"כ בשומא כו' אבל אין זה ענין לנ"ד] לכן נראה לי דרב הונא ס"ל דראש או שדרה לא הוי ס"מ אלא ס"א וכמו דאמרינן בכל סי' אמצעי דלמא אתרמי כמותו וכמו דאיתא בחולין בסוגיא דפרידות דמוכח מהתם דאף באיסורין לא סמכינן על סימנין אלא אי סימנין דאורייתא כדמוכח מן פי' רש"י שם דפי' דהש"ס מוכיח התם מהא דסמכינן על סי' בפרידות דמוכח מזה דסימנים דאורייתא במה דאיבעיא להו בב"מ דף כ"ז והא די"ל דלמא התם דוקא הוא משום דיש שני סימנים כבר העירו מזה האחרונים ותירצו היטב ומה דיש להקשות לפ"ז דאיך כתבו הטור ושו"ע לסמוך להקל על סי' בפרידות כבר תירצתי זה היטב בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף י"ב ע"ש וכ"ז הוא דלא כמש"כ בספרי שם ענף א' דבאיסורין סמכינן על סימנין אף אם סימנין לאו דאורייתא וכמש"כ האבן עוזר מתחלה ושארי אחרונים משום דמצאתי בהריטב"א לב"מ פ"ב בהשמטות דס"ל דגם באיסורין לא סמכינן על סימנין אי סימנין לאו דאורייתא אלא בעינן סי' מובהק כמו בגט ועיגונא ודברי הריטב"א הנ"ל הובא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ח' ע"ש:
ולפ"ז אתי שפיר הא דס"ל לרב הונא דבעינן ראש ושדרה משום דחדא מינייהו לא הוי ס"מ רק ס"א וזה לא מהני באיסורין ג"כ אי נימא דסימנין לאו דאורייתא אבל ע"י סי' ראש ושדרה ביחד הוי ס"מ ור"נ ס"ל דשדרה לחוד סגי טעמו משום דראש או שדרה הוי ס"מ א"כ לפ"ז יהיה מוכח למאי דקיי"ל התם כרב הונא דבעי ראש ושדרה ואף דסתמא דגמ' שם לעיל דף ל"ט ע"א אמרו בפשיטות דדג טמא לית ליה חוט השדרה כנ"ל ועכ"ז הצריכו לשני הסימנים הנ"ל א"כ מוכח מזה כשיטת הנו"ב בשם הרא"מ דשני ס"א הוי ס"מ כל זה כתבתי מכבר. אכן ראיתי בהר"ן שם שכתב בטעמיה דרב הונא דבעי ראש ושדרה משום דס"ל דדג טמא יש לו ראש או שדרה אבל אין ביה שני הסימנים הללו ביחד ורב נחמן ס"ל דגם ראש או שדרה אין לדג טמא והך סוגיא דף ל"ט דדג טמא לית ליה חוט השדרה אזלא לר"נ וגם הביא שם בשם הראב"ד דיש לו שיטה אחרת בזה ע"ש. א"כ לפ"ז נדחה מה שהוכחתי מהך סוגיא אכן י"ל דהר"נ לשיטתו דכתב בחידושיו לחולין דף ע"ט גבי פרידות דהוכיחו שם דסימנין דאורייתא דשאני שם דהנך סי' הוי בטבע ע"כ עדיפי ע"ש לכן ס"ל דה"ה הך סי' דראש או שדרה אף חד מינייהו הוי ס"מ כיון דהוי בטבע הבריאה וע"כ פי' כן גבי ראש ושדרה אבל לפירש רש"י שם בחולין דכתב בכוונת הש"ס התם דמוכח מהא דפרידות דה"ה באבידה וגט הוי סי' דאורייתא. ואינו מחלק בין מה שהוא בטבע לבין סימן שאינו בטבע ע"כ לפ"ז אתי שפיר לכל מש"כ וקצרתי בכ"ז ועיין ברא"ש פ' א"מ דף מ' וכעת מצאתי בהריטב"א פ' א"מ דף מ' שם שכתב ג"כ לפרש הא דרב הונא דס"ל ראש ושדרה כמש"כ הר"נ כנ"ל ועיין בפר"ח וכרו"פ ליו"ד סי' פ"ג: וכן יש להעיר מזה במש"כ התוס' ביבמות דף ק"ב ד"ה אמר רבא כו' בתי' הג' דחשיבי כיס וטבעת ס"מ דאפשר לומר דכוונתם הוא דהמ"ד דס"ל סי' דרבנן יפרש להא דמצאו קשור בכיס וארנקי דזהו כיס וארנקי ביחד משום דשני ס"א הוי ס"מ ומ"ד דס"ל סי' דאורייתא יפרש להא דמצאו קשור בכיס וארנקי היינו כיס או ארנקי דהוי וא"ו המחלק אך י"ל דשא"ה דהוי כמו צמצום מקום דהכיס מונח בתוך ארנקי והוי כמו נקב בצד אות פ' ובב"מ דף כ"ז הגירסא מצאו קשור בכיס או בארנקי אך ביבמות וגיטין הגירסא בכיס וארנקי ע"ש וכל מש"כ הוא מוכרח משום דלא שייך לומר דיהיו פליגי בסברות הפוכות אם הוי כיס וארנקי ס"מ או לא אכן מצינו כעין זה בשומא דחד ס"ל דהוי ס"מ וחד מ"ד ס"ל דלא הוי ס"מ וקצרתי:
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דדברי הפמ"א ושארי אחרונים דס"ל דמצרפינן הרבה סי' גרועים להיות חשובים לס"א דיש לדבריהם יסוד מן התוס' דב"מ הנ"ל וכעין זה מצאתי בהשובת מהר"ם מלובלין סוף סי' נ"ז דצירוף שם סימנים גרועים. וביותר מבואר כן בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז בשם הרמב"ם בתשובה והובא לעיל ע"כ אין להזניח דברי הפמ"א וסייעתו. ולכן היכא דיש לשיטת הרא"ש היתר מצד אחר כמו שיבואר ע"כ יש לנו לסמוך בזה על דברי הפוסקים דהנך סי' גרועים חשובים לס"א ולכן היכא דמהני ס"א מועיל בזה הרבה סי' גרועים והא דיש לסתור זה מהא דב"מ דף כ"ה כבר נתבאר בעז"ה דאין זה קשה כנלע"ד:
ענף ו:
והנני להעתיק כאן מש"כ כבר בקונטרס א'. נידן עגונה אחת אשר בעלה היה יוצא מדעתו ר"ל ונאבד האיש הנ"ל זמן רב ואח"ז נמצא סמוך להדרך שהלך ולא הכירוהו היטב כד"ת ונמצא שהיה לבוש בקמיע שהיה עליו שנתן לו רופא מומחה לרפואתו לחולי בלבול המוח שהיה לו והיו הרבה סימנים גרועים עליו היינו גדול בקומה הרבה שער זקנו קצר ודק מראה שערותיו היה געל גם מצאו סביב טיבורו הרבה שערות שהיה מקיפות שם סביב כמו שהיה כל זה להאיש הנאבד הנ"ל ועל הקמיע שהיה סביב צוארו נמצא כתוב בתוך הקמיע שמו ושם אמו משה בן שרה וכל תואר פניו כבר נשחת ונשאלתי אם להתירה מכבלי העיגון גם כתבו אשר ע"פ החקירה והדרישה נתברר להם עפ"י מומחין שדרכן של קמיעת הללו הוא לרפואה לחולי טירוף הדעת ובלבול המוח ר"ל ויתר הדברים יבוארו בתשובה זו וזה מה שהשבתי כי לכאורה אין מקום להתירה ע"פ הכרת הבגדים וכהנה דהא ידוע מש"כ הנו"ב במ"ק סי' נ"א באמצע התשובה בד"ה וכבר הארכתי בתשובה הקודמת להוכיח דעת מהר"ל מפראג כו' דבשוטה לא שייך לסמוך על הכרת הבגדים דהא יש לחוש לאבידה מדעתו ואיזהו שוטה המאבד כו' וע"כ בנ"ד דהיה שוטה קשה לסמוך על הכרת בגדיו וחפציו:
ועכ"ז יש לדון להיתירא בנ"ד והוא דהא נמצאו בגופו הרבה סי' גרועים והפמ"א ח"ג סי' ב' כתב לדון דשני סי' גרועים ביחד הוי סי' אמצעי וכבר הוכחתי כדבריו מן תוס' ב"מ דף כ"ה ואף לפמש"כ הנו"ב בסי' נ"א דארוך וגוץ סתמא לא הוי אף בגדר סי' גרוע וכ"כ התה"ד סי' קס"א עכ"ז בנ"ד דאמרו דהיה גדול בקומה הרבה זה הוי סי' גרוע עכ"פ וכן שארי סי' גרועים שלו דכעין זה כתב הרמב"ם בתשובה והובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז דצירף שני סי' גרועים בינוני בקומה זקנו שחור ע"ש וכש"כ בנ"ד דהיה טב"ע בגופו דלכה"פ נחשב זה לסי' גרוע לכ"ע. ע"כ לשיטת החכם צבי דס"ל דע"י ס"א בגופו לא חיישינן לשאלה משום דהוי שאלה דיחיד ע"כ יש להקל בנ"ד וכן לפי מה דהעלה הנו"ב במ"ק סי' נ"א דאם יש ס"א בגופו אף בשוטה לא חיישינן דנאבד ממנו מטעם אחר ע"ש ובעיקר דברי החכ"צ והנו"ב הנ"ל הארכתי הרבה וגם יש לדון דארבעה וחמשה סי' גרועים ביחד הוי ס"א מצד מנין דהוי ס"א:
ועוד יש לדון בנ"ד כיון דנתברר דסגולת הקמיע שהיה סביב צוארו היא לרפואה למי שיש לו טירוף הדעת מן בלבול המוח שיש לו בראשו ע"כ אף דלא הכירו היטב להקמיע דהיא הקמיע עצמה שהיתה על האיש שאנו דנין עליו מ"מ יש להקל ע"פ הא דאיתא בקדושין דף ע"ט ע"ב עד כאן לא אמר ר"כ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דקא מפיק נפשיה מחזקה עליו לאתויי ראיה ומ"ד החולק שם י"ל דטעמו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ועיין בח"מ סי' רנ"א. והנה זה ברור דאם א' מכר איזה חפץ לחבירו או דהזיק לחבירו ומת דודאי אינם נאמנים היורשים לומר שהיה שוטה ושוטה שהזיק פטור וכן אין מעשיו כלום ובודאי עליהם להביא ראיה וכ"ז דלא הביאו ראיה דכשהוא שוטה זבין או הזיק ודאי דמוציאין מהם ועיין בכתובות דף כ' גבי בר שטיא וכעין זה איתא בב"ב דף קנ"ה ע"ב בפחות מבן עשרים דזבין נכסיו דאמרו לו קרוביו זיל אכול תמרי שדי קשייתא כו' דאז היו יכולים לבטל המכירה אבל כ"ז דלא נתברר לא חשו כלל שמא היה שוטה. וידעתי דיש לחלק מן התם לנ"ד אך בלא זה מוכרח הוא כן מכמה דוכתי וע"כ הטעם הוא דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק עכ"ז בחשש שמא היה שוטה דזה הוי מיעוט דמיעוטא לא חיישינן לזה והא בסי' מובהק אין מוציאין ממון כמש"כ התוס' בחולין דף צ"ו ע"א ועיין מזה בספרי באר יצחק סי' ו' ואפ"ה לחוש שמא היה שוטה לא חיישינן כ"ז דלא נתברר ומוציאין מהמוחזק אף היכא דלא נתברר לנו חזקת הגוף שלו וקצרתי] לכן כיון דסמכינן על סי' מובהק להתיר א"א כש"כ דסמכינן להתיר א"א ע"פ הסברא דלא חיישינן דלמא אתרמי איש אחר דהיה לו ג"כ טירוף הדעת כמו אותו האיש שאנו דנין עליו ולבש אותו הקמיע וגם היה שמו ושם אמו כפי אותו השם שכתוב בהקמיע דלזה לא חיישינן כ"ז דלא נתברר וזה עדיף מן ס"מ ועפ"ז יש לדון בכמה תשובות אחרונים שלא העירו מזה:
ועוד דהא בקונטרס עגונות לאה"ע סי' י"ז ס"ק קי"ח הובא בשם תשובת בית יוסף דסי' חולה לא הוי סי' כלל אך כ"ז היכא דלא הזכירו איכות החולי בפרטות אבל אם הזכירו איכות החולי איך היה בזה יש לומר דהוי סי' אמצעי כמו שראיתי בתשובת חמדת שלמה סי' ל"ו אך שקיצר בזה ע"ש ולכן י"ל בנ"ד דזה הוי ס"א דהא מבואר בסי' י"ז סעי' כ"ד ברמ"א דרושם בגוף או בא' מאבריו הוי ס"מ והב"ש כתב שם דזהו דוקא בצמצם מקומו והמ"ב בסי' ס"ג כתב דרושם אף דלא צמצם המקום הוי ס"א וכן מבואר בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ה ואדרבה צידד להקל דרושם יהיה ס"מ אם הוא רושם גדול שנקרא שינוי כמש"כ הרא"ש דאם יש לו שינוי בא' מאבריו הוי סי' ע"ש אבל זה ברור עכ"פ דרושם הוי סי' אמצעי לכה"פ אף דלא צמצמו מקומו א"כ לפ"ז ה"ה בסי' חולי בפרטות באיזה אבר הוא החולי זה לא גרע מן רושם בחוץ דזה הוי כמו סי' אמצעי לכה"פ א"כ כש"כ חולי בפרטות כנ"ל דהוי כמו רושם דמה לי אם הרושם הוא מבחוץ או דהוי הרושם מבפנים א"כ ה"ה בנ"ד בלבול המוח שלו דהוי זה כש"כ מן רושם בחוץ וזה הוי שינוי גדול בגופו דוודאי הוי זה סי' אמצעי דלא גרע מן רושם כן נלע"ד בכ"ז והוא מילתא חדתא:
ע"כ יש בנ"ד לכה"פ שני ס"א א' הך סי' החולי בפרטות באותו אבר הוא כמו בנ"ד ע"י בלבול המוח כנ"ל. ועוד הנך חמשה סי' גרועים דיש לצרפן לסי' גרועים הללו דיהיו חשובים לסי' אמצעים והיכא דיש שני ס"א הא העלו הפוסקים להקל דזה הוי כמו סי' מובהק כמו שהארכתי בכ"ז במק"א וכ"ז הוא אף אם לא נתברר ע"י הכרה היטב להקמיע שזהו שהיה לבוש בו אותו האיש שאנו דנין עליו אבל אם נתברר ע"י הכרה בטב"ע כד"ת דזהו אותו הקמיע שלו וודאי יש לנו להקל בפשיטות ע"פ מש"כ בתשובת מהרי"ט ח"א סי' קל"ט דבנמצא קמיע אצלו לא חיישינן לשאלה משום דלא מהני ליה לאידך מידי כיון שהיא כתובה על שמו של זה והיכא דמזכיר שמו ושם אמו אינו מועיל אלא לשם האיש ההוא כו' ומדקדקין לכתוב שם אמו לפי שהיא וודאית טפי מהאב וכיצד יועיל לאחרים הילכך ליתיה בשאלה עכ"ל המהרי"ט והובא בקצרה בבאר היטב סי' י"ז ס"ק ע"א ומשמע ממנו דאף אם יהיה שמו ושם אמו כשם שכתוב בהקמיע בשמו ושם אמו דג"כ אינו מועיל אותו הקמיע לאיש אחר כלל אך אף אם לא נתברר ע"י הכרה היטב דזהו אותו הקמיע של אותו האיש שאנו דנין עליו ג"כ יש להקל על פי מה שנתבאר אך העומד לנגד היתר זה הוא מה דס"ל להרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' א' שכתב ונידון מה שהעידו שהיה בינוני פניו אדומים עיניו שחורים דזהו סימנים גרועים ואף אם סי' דאורייתא מ"מ לא מצטרפי הנך סי' גרועים ולא הוי בגדר סי' אמצעי אלמא דס"ל להרא"ש דהרבה סימנים גרועים אינם חשובים לס"א כלל וכ"כ המ"ב בסי' ס"ג וכ"כ הב"ש ס"ק ע' לכן אף דנתבאר דדברי הפמ"א הנ"ל יש לו מקום ויסוד ע"פ דברי התוס' דב"מ ד' כ"ה הנ"ל עכ"ז לשיטת הרא"ש ננעלו יסודות ההיתר הנ"ל מ"מ הא לשיטת הרא"ש יש היתר מורווח בעז"ה בפשיטות בנ"ד דהא שיטת הרא"ש כלל נ"א והמהרי"ק דסמכינן להקל על שמו ושם אביו אף דלא הזכירו שם עירו והובא בסי' י"ז סעי' י"ח ברמ"א. א"כ בנ"ד דמצאו כתוב בהקמיע שמו ושם אמו ע"כ אין לנו לחוש שמא היה שיטה אחר דשמו ושם אמו כשם שהיה להנידון הנ"ל:
וע"כ יש להקל לשיטת הרא"ש בפשיטות ומש"כ הח"מ שם ס"ק ל"ח והב"ש ס"ק ס' דדוקא אם יש רגלים לדבר דהלך לאותו המקום וזה מת סמוך לעיר זו בזה סמכינן להקל כו' א"כ ה"ה בנ"ד דידוע דהלך על אותו הדרך כו' ע"כ יש להקל בוודאי לשי' הרא"ש אך להחולקים על הרא"ש וס"ל דלא מהני שמו ושם אביו בלא שם עירו מ"מ יש להקל בנ"ד ע"פ צירוף כל הנך סי' הנ"ל וכמש"כ הפמ"א וכפי שכתבתי לחזק דבריו ע"פ דברי התוס' ב"מ הנ"ל וגם הא העלה הרמ"א שם דאם יש אומדנות והוכחות שזה הוא דיש להקל וכ"כ הב"ש ס"ק סמ"ך בשם המהרשד"ם ע"כ בוודאי בנ"ד דיש הרבה אומדנות דיש לסמוך להקל לכ"ע אף אם נימא דלא כהפמ"א הנ"ל וכן יש מקום לדון דהך שמו ושם אמו חשוב לכ"ע לס"א לכה"פ ע"פ מש"כ התוס' בב"מ ד' כ' ד"ה איסורא מממונא כו' דמה"ת לא חיישינן לשני יוב"ש ע"כ י"ל דשמו ושם אביו הוי לכ"ע לכה"פ כמו ס"א. והדברים ארוכין ועיין בנו"ב במ"ת סי' סמ"ך. לכן י"ל דהנך ביחד היינו שמו ושם אמו וסי' טירוף הדעת כנ"ל הוי שני ס"א אף בלא הצטרפות הנך סי' גרועים הנ"ל וכן יש לצרף שיטת הסוברים להתיר ע"פ טב"ע בגופו אף בלא הכרת פניו ועיין בסעיף כ"ה וב"ש ס"ק ע"ז והארכתי הרבה בכל הפרטים הנ"ל אך לפי שאין כאן מקומו לכן לא כתבתי רק בקצרה. כדי להעיר לב המעיין בזה והארכתי הרבה בנידון זה בשיטת המבי"ט ובענין קצר שנאבד כו' וכן בענין קורבא דמוכחא אך לפי שאכ"מ לכן קצרתי בכ"ז:
ענף ז:
וכן יש להעיר ע"פ מה שנתבאר לתרץ מה דיש להקשות על הפמ"א וחזקתי את דבריו דהנה מעשים בכל יום אשר כמה עגונות אין להם שום מקום להתירן מן כבלי העיגון רק ע"י מה דשולחין ממרחק את הפאס של בעליהן שמתו במדינות רחוקות מהם ועוד איזה סימנים גרועין ע"י הפרימעטעס שלו כפי שכתובים בהפאס דיש בזה מקום לדון להקל דהא ידוע שיטת האחרונים דהפאס נקרא מידי דלא שכיח לשאולי כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' מ"ו והנה רוב פוסקים ס"ל דבמידי דלא שכיח לשאולי לא חיישינן לשאלה. וכן כתב השיטה מקובצת בב"מ ד' כ"ז ע"ב בשם הרשב"א דכתב בזה"ל מהא דאמרי' כיס וארנקי וטבעת לא מושלי שמעינן דמעידין עלייהו ואפי' למ"ד סימנין לאו דאורייתא מהדרינן ג"כ עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה וה"ה לעדי מיתה הרשב"א עכ"ל השיטה מקובצת הרי להדיא דהרשב"א ס"ל דאף למ"ד סי' דרבנן מ"מ מהני מידי דלא שכיח דמושלי וכן מוכח מן התוס' יבמות ד' ק"ך ע"א ד"ה אמר רבא כו' לשני תירוצי בתראי של התוס' שם ע"ש וזהו דלא כהבית יוסף דכתב להחמיר בזה וכן הכריע הב"ש לדינא אך בנ"ד יש להקל אף לשי' הבית יוסף לפי מאי דהוכחתי במק"א דאף לפי מה שהחמיר הבית יוסף במידי דלא שכיח דמושלי אין זה רק מדרבנן כמש"כ הנו"ב במ"ק סי' ל"ז ובמ"ת סי' מ"ו ע"כ אם יש ס"א בגופו אז אף להב"י יש להקל ולומר דבדרבנן מהני ס"א ועוד דהא כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' ו' דהא דנסתפקנו דלמא סי' דרבנן זהו לפי דיש לנו לומר דפריש מן רובא דעלמא ע"כ היכא דיש לנו רוב אחר הסותר להך רובא דעלמא מבעי לן לסמוך על סי' אף למ"ד דהוי מדרבנן א"כ בנ"ד דהוי מידי דלא שכיח דמושלי דלכה"פ יש בי' רוב הסותר להך רובא דעלמא והך רוב דלא שכיח דמושלי מבררת לנו דזהו של אותו האיש שאנו דנין עליו והוי ספק השקול ע"י הנך רוב הסותרים זל"ז ע"כ היכא דיש ס"א ממילא סמכינן עליו לכ"ע והארכתי בזה בחידושי במה שהקשו בש"ס על הא דמצאו קשור בכיס כו' ניחוש לשאלה ובמה שהקשה הב"ש מלקמן סי' קל"ב:
וכן הארכתי בדברי הב"י הנ"ל ע"פ שיטת החכ"צ דאם יש ס"א בגופו אז אף הב"י מודה דלא חיישינן לשאלה דיחיד במידי דלא שכיח דמושלי ובארתי דאם יש ס"א בגופו דזה מוכח אף להב"י דלא חיישינן לשאלה במידי דלא שכיח דמושלי. ולכן א"ש מה דמחזירין חמור בעדי אוכף אף למ"ד סי' דרבנן משום דמיירי היכא דיש ס"א בחמור דאז הוי שאלה דיחיד ולא חיישינן בזה לכ"ע במידי דלא שכיח כו' ואכמ"ל בכ"ז ולכן לפי מה דנתבאר דצירוף כמה סי' גרועים מועילים להצטרף לסי' אמצעי ע"כ בנ"ד דיש הרבה סי' גרועים דדינם כמו ס"א לכן בכה"ג לכ"ע סמכינן על הכרת הפאס דהוי מידי דלא שכיח דמושלי אך דתלוי לפי ראות עיני המורה אם הם חשובים לכה"פ להיות נקראים סי' גרועים עכ"פ וכל זה הוא אם הפרימעטעס הכתוב בפאס הידוע שניתן לו הוא לכה"פ בשם סימנים גרועים אז נוכל לצרפם להיות חשוב לסי' אמצעי וכמש"כ כעין זה הנו"ב בסי' נ"א וכבר הקדימו התה"ד בפסקיו בסי' קס"א כל זה השבתי להרבנים ששאלו ממני בנידון כזה דדעתי מסכמת להקל באופן אם יסכים כת"ר ועוד רב גדול א' להיתרא:
ענף ח:
ומדי עסקי בכתיבת ספרי כעת נשאלתי ע"ד עגונא אחת אשר בעלה נסע ממנה לאיזה עיר הרחוקה לבקש רפואתו לפי שהיה חולה ומת שם וכתבו בהגב"ע סימנים גרועים בתואר פניו היינו פניו שקועים וחוטמו בולט ביותר שער זקנו קצר ודק ובולט להלאה מפניו מראה שערותיו קצת צהוב נוטה לשחור עיניו ירוקים ככרתי קרחה בראשו שמו דוד והיה מוכר פירות בשוק בעירו חותנו היה סנדלר וגם אמר המנוח הנ"ל שאשתו נתנה לו בק"ק קישענאוו מקודם הפרדו ממנה לנסיעתו לק"ק אדעס לבקש רפואתו סך ששה רו"כ ונשאלתי ע"ד העגונא הנ"ל אם יש להתירה ולכאורה ננעלו דלתי ההיתר בזו דהא אין לנו ס"מ ואף ס"א רק כל אלו הם סי' גרועים דהא לא ביארו איכות החולי בפרטות וזהו סי' גרוע כמש"כ בק"ע לאה"ע סי' י"ז ס"ק קי"ח בשם הב"י וכן סי' קרחה בראשו זהו שכיח בהרבה ב"א כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' ס"א וכן סי' אומנות חותנו שהיה סנדלר וכן עסקו שהיה מוכר פירות בשוק כמש"כ החמדת שלמה סי' כ"ז מזה ע"ש. ועיין בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ה שכתב לדון בשם כמה תשובות דאומנות הוי סי' חשוב והעיר מזה על הא דיבמות ד' קכ"א ע"ב ווי ליה לפרשא זריזא כו' אמנם העיקר הוא דכ"ז תלוי אם האומנות הוא מידי דלא שכיח ובנ"ד הא הם אומנות ועסקים דשכיחי ע"כ קשה להקל בכ"ז אם לא אחר החקירה והדרישה היטב בבאלניצע שהיה שם אולי נכתב שם שם עירו וכינוייו ואיכות החולי שלו וכה"ג:
והעליתי להיתירא בעז"ה ע"פ מש"כ הפמ"א והעה"ג והבגדי כהונה דמצרפינן כמה סימנים גרועים ביחד להיות נחשב לס"א והנה בנ"ד דיש הרבה סי' גרועים וודאי דלהך שיטת האחרונים הנ"ל יש לחושבן לכה"פ לס"א והנה בשמו ושם אביו דעת הרא"ש להקל וכן הוא דעת המהרי"ק והרמ"א בסי' י"ז סעי' י"ח כתב להקל אם יש אומדנות לזה וכן הביא הב"ש שם ס"ק סמ"ך בשם הרשד"ם להקל בשמו ושם אביו והנה שמו וס"א עדיף מן שמו ושם אביו כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' נ"ה. וע"כ בנ"ד דכל הנך סי' גרועים חשובים כמו ס"א א"כ בשמו וצירוף ס"א ויש אומדנות הרבה וגם ידוע שהלך לעיר שמת שם ע"כ יש להקל בזה וכמש"כ הח"מ שם ס"ק ל"ח והב"ש ס"ק סמ"ך ע"ש:
ועדיין יש לפקפק בזה דהא עיקר יסוד ההיתר הזה הוא ע"פ שיטת הרא"ש דס"ל להקל בשמו ושם אביו והא שיטת הרא"ש כלל נ"א סי' א' דלא מצרפינן סי' גרועים כלל א"כ לשיטת הרא"ש ננעלו דלתי ההיתר בזה אך אפשר לומר דבנ"ד דיש הרבה סי' גרועים דגם הרא"ש מודה דנחשבים ביחד לסימן אמצעי כמו סי' מנין דאיך יתרמי מספר רב סימנים גרועים כזה ביחד באיש אחד וביותר יש לדון בנ"ד ס"א מה שאמר המנוח דאשתו נתנה לו קודם הפרדו ממנה לאדעס ששה רו"כ וכן אומרת האשה העגונא דהאמת הוא כן שנתנה לו ששה רו"כ בעת נסיעתו לאדעס א"כ יש בזה סי' מנין דהוי ס"א כמו כל סי' מנין כמבואר בפ"ב דב"מ ועיין ב"ש ס"ק נ"ה א"כ יש בנ"ד אף לשי' הרא"ש הך סי' מנין והוי שמו וסי' מנין דהוי ס"א דזהו כש"כ מן שמו ושם אביו דמהני לשיטת הרא"ש וכן אף להחולקים על שיטת הרא"ש וס"ל דלא מהני שמו ושם אביו מ"מ יש לדון היתר בנ"ד ע"פ שיטת האחרונים הנ"ל דמצרפינן כמה סימנים גרועים להיות חשוב כמו ס"א וכן הך סי' מנין של נתינת ששה רו"כ הנ"ל מקודם נסיעתו ממנה ושני ס"א הוי ס"מ לשיטת הרבה פוסקים כנ"ל. וכן יש לדון היתר ע"פ מש"כ הרמב"ם בתשובה והובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז דשמו ושם עירו ע"י צירוף סי' גרועים שהיה בינוני בקומה וזקנו שחור ע"ש והנה ס"א עדיפא מן שם עירו דהא בס"א אם ניסת לא תצא לשיטת כמה פוסקים ועיין ב"ש ס"ק ע' ושם עירו לא מהני לכ"ע בלא חיפוש באותו העיר ולכן כיון דיש בנ"ד שמו וס"א של נתינת ששה רו"כ הנ"ל דזהו כמו כל סי' מנין ולכן כמו דבשמו ושם עירו ע"י צירוף סי' גרועים מותרת לשי' הרמב"ם הנ"ל וגם לא מצינו חולקים על הרמב"ם בזה דה"ה שמן וס"א ע"י צירוף כמה סי' גרועים דמהני וכש"כ בנ"ד דיש הרבה סימנים גרועים כנ"ל:
וגם יש לדון בנ"ד צד היתר ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דהא דאמרינן סי' דרבנן זהו משום דאמרי' כל דפריש מרוב דעלמא קא פריש ולא זהו שאנו דנין עליו ע"כ מאי חזית דאזלת בתר רוב דלא שכיח בהו סי' כזה דלמא ניזל בתר רובא דעלמא המברר לנו דלא זהו האיש שאנו דנין עליו והוי ספק השקול ובפרט במקום חזקת א"א ולפ"ז היכא דלא שייך רובא דעלמא הסותרו בזה שפיר יש לנו למיזל ולסמוך על ס"א:
א"כ בנ"ד דהיה חולה ואיתא בקדושין ד' ע"ט ע"ב דאם טוען שכ"מ הייתי דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דקא מפיק נפשיה מחזקה עליו הראיה ועיין בח"מ סי' רנ"א ולכן כיון דרובא דעלמא הם בריאים וזה הנמצא הוא חולה ע"כ אין להחזיקו דפריש מרובא דעלמא אלא יש לנו לומר ביותר דזהו האיש שאנו דנין עליו שידוע דהיה חולה וכיון דהנך רובי הם סותרים אהדדי ע"כ יש לנו למיזל ולסמוך על ס"א ולכן כיון דיש בנ' לכה"פ ס"א ע"כ יש לנו לצרף גם זה לסניף להיתירא ועיין בש"ש שמעתא ג' פי"א ומש"כ בשם תשובת הר"נ ויראו לחקור היטב אצל האשה אחר כל הסימנים גרועים ועל נתינת ששה רו"כ ואם ידוע שנסע למקום שמת שם. כי בהגב"ע של כת"ר לא נתברר זה היטב ואם יהיו מכוונין דברי האשה וכנ"ל אז דעתי מסכמת להתירה להנשא ויושיב ב"ד של שלשה ויתירוה אך כ"ז הוא באופן שיסכים עוד רב גדול א' ומפורסם להיתירא:
והנה בכל הענינים הנ"ל יש לי רוב אריכות דברים בכל פרט ופרט ב"ה אך לפי שאין כאן מקומו ע"כ לא כתבתי רק בקצרה והעיקר הוא כי הנני להודיע כי דברי האחרונים הנ"ל יש להם מקום ואין להזניח דבריהם וזהו תועלת גדול בתקנת עגונות בעז"ה והמוסיף יוסיף:
ד (שם סעי' י"ג) ש"ך (ס"ק ל"ג) תמה על הטור דפסק במצא שטר שחרור אם האדון מורה יחזירנו וצריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דהא למאי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וזכות הוא כו' א"כ זכו עבורו למפרע מעת החתימה וכן תמהו הב"י והב"ח:
ובספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' א' כתבתי לתרץ זה ע"פ מה דקיי"ל לדינא דשליח הולכה בגט אינו יכול להיות שליח לקבלה דלא חזרה שליחות אצל הבעל כמבואר בגיטין ד' ס"ג והטעם מבואר בהריטב"א שם דזה הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע וכן בשחרור לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע כמש"כ הריטב"א בקדושין ד' כ"ג וע"כ לא שייך הך מילתא דעדיו בחתומיו זכין לו אלא בשטרי ממונא דאף טלי מן ע"ג קרקע כשר בהו אבל לא בגיטין ושחרור והך סוגיא דב"מ ד' י"ט אזלא למאן דס"ל דאף דלא חזרה שליחות כו' ג"כ מועיל בגט ע"ש בספרי וא"ש דברי הטור ובעיקר מילתא אי לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע בשחרור הארכתי בזה בקונטרס אחד ואכמ"ל (ה) (שם סעי' ט"ז) המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו וי"א שאין גובין בו כו' ושיטה קמייתא הוא שיטת הרמב"ם והשמ"ק לב"מ ד' י"ב הביא בשם הרשב"א שהקשה עליו מהא דב"מ ד' י"ב ע"ב דאמרו א"ה כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו ומשני כל שטרי לא ריעי הני ריעי והא לשי' הרמב"ם דס"ל דאם השטר יוצא מת"י המלוה גובין בו א"כ אינו קשה כלל מכל שטרי דהא הם יוצאים מן ת"י המלוה ול"ל לימא הני לא ריעי עכ"ל והובא זה בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק נו"ן:
ונראה ליישב דברי הרמב"ם והוא די"ל דסברתו הוא דאם השטר ביד המלוה דגובין בו זהו משום דהא מצינו בכמה דוכתי דאמרו דשט"ח הוי כגבוי כמש"כ הכנה"ג והובא בקצה"ח סי' י"ב ס"ק א' ומה"ט מצינו בח"מ סי' מ"ד סעי' ו' דבשטר שיש בו מחק וגרר דכשר וכתב הסמ"ע שם ס"ק י' בשם הרמב"ן דהטעם הוא לפי שהשטר מוחזק ביד המלוה וכאלו הממון שכתוב בו מוחזק בידו ע"ש ואף דקיי"ל דשט"ח לא הוי כגבוי וכבית הלל מ"מ היכא דלא הוי ריעותא גמורה ס"ל דהוי כגבוי ומה"ט י"ל דזהו שיטת הרמב"ם הכא דס"ל דאם השטר הוא ת"י המלוה דגובין בו משום דבזה דיינינן דהוי השט"ח כגבוי והוכיח כן הרמב"ם ממה דאמרו לא יחזיר וכמש"כ המ"מ סוף ה' גזילה:
והנה מצינו בסוטה ד' כ"ה בתוס' ד"ה בש"א נוטלת כתובתה כו' שכתבו לחלק אליבא דב"ש דדוקא היכא שעמדו הנכסים כבר בחזקת שעבוד להבע"ח רק דמספקא לן אם יצאו מחזקת שעבודן בזה ס"ל לב"ש דהוי כגבוי אבל אם מספקא לן מעיקרא אם היה מעולם שעבוד עליהם בזה לא הוי כגבוי ע"ש וכעין זה מבואר בש"ך סי' פ"ב ס"ק כ"ט בשם בעה"ת דבשט"ח על תנאי לא מקרי שטרא מעליא להאמינו במיגו להוציא ע"ש. וכ"כ הש"ך בכללי מיגו ס"ק י"ד לחלק דדוקא בשטרא מעליא דהיה כבר חוב ברור רק דנולד ספק לאחר הלואה בזה מהימן להוציא אבל בשט"ח דמספקא לן ע"פ התנאי בעיקר החוב בזה לא מהימן במיגו להוציא וכ"כ הקצה"ח בסי' פ"ב ס"ק ח' לבאר זה היטב ע"ש:
ולפ"ז מתורץ בפשיטות קושיות השמ"ק הנ"ל דהא בריש הסוגיא שם גבי מצא שט"ח דלא יחזיר אמרו מתחלה הטעם משום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין א"כ בחשש זה הא לא היה מעולם חזקת שעבוד בוודאי על הנכסים שקנו הלקוחות מן ניסן עד תשרי וכיון דהוי ספק מעיקרא אם היה לו שעבוד על הנכסים ע"כ לא שייך בזה לדון דהוי כגבוי ומה"ט שפיר מקשה הש"ס על זה דאי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו משום דבזה החשש לא מהני השטר אף אם השטר יוצא מן ת"י דהא לא שייך לדון בזה דהוי כגבוי ומוחזק ולכן מחלקי דשאני כל שטרי דלא ריעי והני ריעי אבל לבסוף דמסיק הש"ס אליבא דאביי דאיקרי וכתב לא חיישינן והא דמצא שט"ח דלא יחזיר הטעם הוא משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולפ"ז כיון דהיה לו חזקת שעבוד ודאי על הנכסים רק דנולד הספק דשמא יצאו ע"י פרעון מן שעבודן דהיה עליהם כבר שפיר יש לדון בזה דהוי כגבוי ולכן אם השטר יוצא מת"י המלוה גובין בו ואף דהרמב"ם פסק בפ' כ"ג ה' מלוה כרב אסי דאין כותבין שטר ללוה רק בשטר הקנאה מ"מ הא הרמב"ם לא נקט הטעם דא"ר אסי דחיישינן לאיקרי וכתב אלא כתב הטעם דלא יחזיר משום חשש פרעון כמבואר ברמב"ם ה' גזילה פ' י"ח ה"א ע"ש ועיין במל"מ שם ובקצה"ח סי' מ"ג ס"ק ה' וקצרתי:. ואף דלפי מש"כ המ"מ להוכיח כן מן לשון דלא יחזיר דנקטו א"כ תקשה זה על מה דרצו לומר מעיקרא הטעם דשמא כתב ללות בניסן כו' מ"מ ז"א קשה כ"כ ולכן שפיר י"ל בטעמו דכתב כן משום דס"ל דבחשש פרעון הוי השט"ח כגבוי ומוחזק בהממון כיון דהשטר יוצא מן ת"י המלוה ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דגובין בו וא"ש:
כ"ז כתבתי מכבר וכעת ראיתי דזה אינו דהא מבואר ברמב"ם ה' גזילה פ' י"ח ה"ב דגם חיישינן בשטר שנמצא לשמא כתב ללוות ולא לוה ע"ש ואפ"ה כתב בסוף הפרק לכללא דכ"מ שאמרו לא יחזיר דאם החזיר ה"ה כשרים על כן נסתר כל מש"כ:
והעיקר מה שנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם הוא ע"פ מש"כ המרדכי בהגהות מרדכי פ' אלמנה ניזונית והובא בשב שמעתתא שמעתא א' פ' כ"ד דכתב דהיכא דיש רובא אז דיינינן דשטר הוי כגבוי וכמש"כ שם הש"ש להסביר זה ומשמע מן המרדכי דאף היכא דמספקא לן בעיקר החיוב כמו הא דיבמות ד' ס"ה ניסת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה הא משני אית לה כתובה מה"ט אף דהוי ספק בעיקר החיוב והובא בקצרה באה"ע סי' קנ"ד בב"ש ס"ק ל"ד ע"ש ומה שהעיר הש"ש שם דלפ"ז שייך קושיות הש"ס רפ"ב דכתובות גם לרב וחילק דשא"ה בנידון דהמרדכי ובאמת י"ל דהא מצינו בלא"ה שיטת הבעה"מ שם דפירש דהש"ס מקשה כן לכ"ע וה"ה די"ל כן אליבא דשי' המרדכי דהש"ס מקשה כן לכ"ע דהא בכתובה מהני רוב לכ"ע:
וזה אתי שפיר ביותר לפמש"כ התוס' בגיטין ד' ל"ז ע"א ד"ה שטר שיש בו אחריות דדוקא בשטר שייך לדון דהוי כגבוי ולפ"ז י"ל דשפיר פריך הש"ס ברפ"ב דכתובות דכי לא אתו עדים מאי הוי כיון דרוב נשים בתולות ניסת רק אליבא דרב כמש"כ התוס' שם אבל לשמואל אינו קשה כ"כ לפי מה דמוקי רב פפא שם ע"ב דמיירי מתניתין במקום שאין כותבין כתובה א"כ לא שייך בזה לדון דהוי כגבוי כיון דליכא שטר ע"כ לא מהני רובא בזה לשמואל ויש להאריך בזה כי מן המרדכי שם משמע דאף באין כותבין כתובה ג"כ דיינינן במקום רוב דהוי כגבוי וכן משמע בשבועות ד' ל"ז בתוס' ד"ה ואין מביאין כו' וקצרתי:
ולפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דפסק דאם החזיר השטר שנמצא דגובין בו די"ל דזהו מטעמא שכתב הרמב"ם בסוף ה' גזילה דהרי הוא בחזקתו ואין חוששין לו וזהו משום סברת המרדכי דהיכא דאיכא רובא המסייעו אז הוי השט"ח כגבוי ולכן ה"ה בחשש דכתב ללוות ולא לוה לאחר דמסיק הש"ס בב"מ ד' י"ב ע"ב דכל שטרי לא ריעי והני ריעי ופי' השמ"ק דזהו לפי דלא שכיחא רק היכא דריעי חיישינן אף למידי דלא שכיחא וע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דאם החזיר ה"ה כשרין לגבות בו משום דבמקום רובא דמסייעו דיינינן דהוי השט"ח כגבוי ומוציאין הממון עי"ז אבל מקודם דמסיק הש"ס כן והקשה א"ה כל שטרי דאתי לקמן ניחוש להו לשמא כתב ללוות כו' והיה ס"ל אז דזה הוי חשש מעליא לחוש בכל השטרות שמא כתב ללוות ולא לוה א"כ לפ"ז לא מהני אף אם היה מוחזק בהשטר ושפיר פריך כן אבל לבסוף דמסיק כנ"ל שפיר י"ל דאם הם ת"י המלוה גובין בו ובאמת ה"מ הש"ס למיפרך מעיקרא דאמאי נקטו במשנה לשון דלא יחזיר לפמש"כ המ"מ להוכיח מזה כשי' הרמב"ם די"ל דעדיפא מיניה מקשה. ואף דס"ל להרמב"ם דאם החזירו גובין בו מ"מ כ"ז שלא החזירו אין גובין בו אף במקום חזקה תו"ז משום דאיתרע וכן לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מ"מ במקום ריעותא זו תקנו חז"ל דלא להוציא מהמוחזק ויש לדון בזה טובא:
והוא דיש להעיר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבשטר שנפל דאיתרע דאם החזירו גובין בו אלמא דזה לא הוי ריעותא גדולה כ"כ להיות מרע לשטר היוצא מן ת"י המלוה ואלו גבי חזקה תו"ז ס"ל להרמב"ם דע"י מה שנפל השטר מרעינן להחזקה תו"ז אף אם יש עדים אחרים על התו"ז כמבואר הכל בארוכה בש"ך סוף סי' מ"א וקשה דהא חזקה תו"ז עדיפא משטר לגבי כמה מילי כגון לפטור משבועת יתומים וכה"ג ואלו בשטר אף דיוצא מת"י המלוה אינו פוטר משבועה וקשה דמ"ש דעדיפא בזה אם השטר יוצא מת"י המלוה מן חזקה תו"ז דאין גובין בו. אך לפמש"כ א"ש והוא די"ל דהך ריעותא דנפל איתרע משוויה זה לספק וע"כ אינו גובה אף בחזקה דתו"ז אבל אם השטר יוצא מת"י המלוה כיון דהוי כגבוי כנ"ל ע"כ גובין בו וגם הא נתבאר לעיל דדוקא בשטר יוצא ת"י אמרו דהוי כגבוי ולפ"ז י"ל דיהיה מועיל תפיסה בכל שטר שנפל אך יש לחלק דכיון דנולד הספק לב"ד שאני וכעין מש"כ הנתיבות בסי' ס"ה ס"ק כ"ה ע"ש והנה הראב"ד החליף שיטתו בזה מן הרמב"ם דאלו בחזקה תו"ז פסק דלא איתרע ליה החזקה דתו"ז ע"י מה דנפל השטר כמבואר בארוכה בש"ך סוף סי' מ"א ואלו כאן סוף ה' גזילה פסק לחלוק על הרמב"ם ואף דהחזירו להמלוה אין גובין בו וכ"ז הוא להיפך מן הרמב"ם בכל הנ"ל ויש לי מה להאריך בכל זה וקצרתי: והנתיבות ס"ק כ"ה כתב לחלק דהיכא דהיה השטר שנפל לפני ב"ד כ"ע מודו דאין גובין בו אף דהוא ביד המלוה משום שנראה פסולו בב"ד ע"ש ויש להעיר בזה מהא דב"מ ד' ז' דנפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ופריך הגמ' מ"ש ליד דיין ולפ"ד הא י"ל דזהו כוונת התנא דאם נפל ליד דיין ונראה פסולו בב"ד שוב לא יוציאנו המלוה עולמית אף שהוא בידו משום דזה גרע ביותר ומוכח מזה דאין לחלק ביניהם. (ו) (שם סעי' י"ח) המוצא שובר בזמן שהמלוה מודה יחזיר ללוה אינו מודה לא יתנו לא לזה ולא לוה ואם גובין בשטר או לא זה מבואר באה"ע סי' ק"י בח"מ ס"ק ו' גבי שובר הנמצא דלא יתננו כו' דהכתובה בחזקתה וטורפת הלקוחות הואיל ואיתרע השובר כו' וכ"כ הב"ש שם. וכ"כ בתשובת פני יהושע ח"א סי' ז' ומפרש כן דעת רבו הסמ"ע ע"ש אכן בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט הביא בשם הפרישה לאה"ע סי' ק"י דכתב דאין גובין בשטר זה וגם דעת הסמ"ע כן הוא וכן הוא דעת הש"ך והט"ז ועפ"ז תירץ המשכנות יעקב לקושיית התוס' והרא"ש בב"מ דף כ' דאמרו ש"מ איתא לדשמואל כו' דמאי מיגו איכא הא אי תמחול תצטרך לשלם מן דד"ג כל החוב אבל אי נימא דאין גובין בשטר זה אינו קשה זה כלל דהא אינה חייבת לשלם מן דד"ג אם תמחול דהא בלא"ה לא היה יכול הלוקח לגבות הכתובה משום שיש שובר לפנינו כו'. ע"ש במשכנות יעקב ובאמת יש להוכיח מהתוס' והרא"ש וכל הראשונים שהקשו כן כמבואר באריכות בש"ך וסי' ס"ו ולא כתבו לתרץ כן מוכח דס"ל דגובין בשטר זה משום דהריעותא הוא בהשובר ולא בהשטר ותקשה מזה על הסוברים דאין גובין בהשטר ונלע"ד לדון דאינו ראיה מהתוס' וכל הראשונים משום דהא הש"ס בב"מ שם מיירי דהשובר נכתב בעודה תחת בעלה כמו דקאמרי שם וליחוש דלמא כתבה ליתן מניסן ועד תשרי ואזלא זבנת לכתובה בטובת הנאה כו' וכיון דנכתב השובר מקודם שנתגרשה לכן יש לחלק דדוקא בשטר דעיקר מה שגובין בו הוא משום חזקת שטרא בידי מאי בעי וע"כ כיון שנמצא שובר בשוק כיון דיש להסתפק דלמא נפל השובר מן הלוה ממילא ליתא לחזקה דשטרא בידי כו' די"ל דלכן לא קרע להשטר משום דסמך על השובר וגם הא קיי"ל כותבין שובר אבל בחוב כתובה דהוי תו"ז כמבואר בסוף סי' מ"א ולא עביד אינש דפרע גו זמניה ואף לאביי ורבא דשקלי וטרי בב"מ דף כ' שם בזה ג"כ מודו דבחוב כתובה דהוא על תנאי אם ימות בחייה או תתגרש דאינו פורע תו"ז אף לדידהו דס"ל עביד דפרע תו"ז. כעין מש"כ התוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה כי היכי כו' ע"ש. ולכן כיון דאיכא חזקה דתו"ז המבררת לנו דלא פרע תו"ז דמזה מוכח דהשובר נפל מהאשה משום דכיון דלא פרע תו"ז ע"כ זהו הוכחה דהשובר לא יצא מת"י הבעל וגובין בהכתובה כיון דזמן כתיבת השובר הוא מקודם שנתגרשה דהוי בתו"ז ושפיר הקשו התוס' וכל הראשונים כנ"ל דמאי מיגו הוא הא י"ל דמתייראת למחול כדי שלא תצטרך לשלם כל דמי החוב מדד"ג אבל בשטר שפיר י"ל דאין גובין בשטר מחמת שובר הנמצא ואינו ראיה מהתוס' והראשונים הנ"ל לדחות דברי הפרישה והט"ז ושארי פוסקים דס"ל דאין גובין בו. ולפ"ז י"ל דגם מן החלקת מחוקק והב"ש דכתבו דגובין בהכתיבה אינו ראיה כ"כ דאפשר דקאי ג"כ דבריהם על שובר הנכתב בעודה תחת בעלה כמו דמיירי בגמ' כנ"ל ולכן בחוב תו"ז שאני אבל בשט"ח שאינו בתו"ז שפיר י"ל דגם אינהו מודו דאין גובין בו וכן נ"ל להכריע לדינא ובאמת לשיטת הרמב"ם דס"ל בשטר שנפל דאם החזירו להמלוה דגובין בו אף דאיתרע גוף השטר א"כ לפ"ז כש"כ בשובר דנפל כיון דאין הריעותא בגוף השטר דודאי גובין בו כיון דהשטר יוצא ת"י המלוה אבל הא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם כמבואר בסי' ט"ז ולכן אם לא היה חוב תו"ז אין גובין בשטר אם נמצא שובר בשוק אבל בחוב תו"ז שפיר גובין כדמוכח מההוס' והרא"ש וכל הראשונים הנ"ל:
ומה דהוכיח המשכנות יעקב כן מהא דב"מ דף כ' ע"ב דאמרו סמפון היוצא מת"י המלוה הוא כמשחק כו'. הנה לפמש"כ הפני יהושע שם נסתר ראיה זו ע"ש:
בית יוסף ריש סימן סו (א) בית יוסף ריש סי' ס"ו אות וא"ו כ' בשם תשובות הרמב"ן סי' רכ"ג שנסתפק על רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה לפי שהוא כמלוה ע"פ מפני שלא נתחייב בכולו משעת כתיבת השטר ודקדק כן מפ' י"נ עכ"ל והש"ך ס"ק ב' כתב ואם יוכל למכור הרבית שבשטר עיין לקמן סעיף ל"ב ס"ק ק"ג מ"ש בזה עכ"ל וזה לשון הש"ך לקמן ס"ק ק"ז על מש"כ הרמ"א שם דצריך לשלם אף הרבית דדברי הרב צ"ע דנהי שכתב הב"י בשם הרשב"א כו' מ"מ הרי הרשב"א בתשובה אחרת נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית והוא בתשובת הרמב"ן כו' וגם באמת נראה ראיית הרשב"א נכונה מן י"נ דף קכ"ד דמוכח התם דרבית כ"ז שלא נגבה לאו דיליה ולהכי אפי' רבנן דאמרי בכור נוטל פ"ש במלוה אינו נוטל ברבית כו' עכ"ל הש"ך:
ענף א:
ולענ"ד נראה דהנכון כפי שכתב הרמ"א דחל מכירת הרבית והוא דלקמן סי' ע"ב סעיף מ' ש"ך ס"ק קס"ב הביא השובת הרשב"א בשנים שהלוו דיש להראשון דין קדימה אף לגבות הרבית מזמן השטר לפי שמשעת כתיבת השטר חייב עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו וכמו במזונות בת אשתו דניזונית ממשעבדי כו' וצן פסק המחבר לקמן סי' ק"ד סעיף ט"ו ומשמע דיש לו דין חוב בשטר וגובה אף ממשעבדי כמו במזונות הבת ולכן אף דהביא הש"ך בסי' ק"ד ס"ק כ' שיטת החולקים דס"ל דאין דין קדימה למלוה ע"פ מ"מ סתם התם כמש"כ המחבר דיש דין קדימה לחוב הרבית משום דיש לו דין מלוה בשטר והוי כמו התחייבות מעכשיו על הרבית שיעלה מעת כתיבת השטר עד זמן סילוק החוב ולכן שפיר יכול למוכרו לחוב הרבית כמו שמוכר לכל חוב בשטר ולכאורה אפשר לומר דכיון דלא הוי חוב ברור בעת שמוכר חוב הרבית להלוקח דדלמא יסלק החוב מיד א"כ יש לומר דזה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דאינו חל המכירה. אך זה אינו דלא מבעי אם מוכר כל חוב השטר דודאי שייך הריוח להלוקח משום דמעותיו השביחו וכמש"כ האו"ת בסי' ס"ו ס"ק נ"ז דהרבית שעלה אחר שנמכר השט"ח שייך להלוקח משום דקרנו של הלוקח השביח ע"ש אך אף אם לא מכר רק חוב הרבית בלבד מה שיעלה ג"כ נמכר ע"י מסירת השטר וכתיבה כיון דהוי חוב מעכשיו למה שיעלה עד זמן סילוק החוב א"כ הוי כמו מוכר שדה וחפץ שאינו מבורר בעת מכירתו שהוא שלו וכמבואר לקמן סי' רמ"ח סעיף ז' ברמ"א ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו איזה תנאי ואם יעבור התנאי יהיה הנכסים של שמעון מעכשיו ואח"כ נתן שמעון כל זכות שיש לו ללוי במתנה מעכשיו כו' זכה בנכסיו מכח שמעון טור בשם תשובת הרא"ש עכ"ל ועיין בסי' רי"א סעיף ז' בהג"ה אלמא דאף דבעת שנתן שמעון ללוי לא היה ברור אז דהשדה שייך לו מ"מ כיון דלאחר דעבר לוי על התנאי א"כ נתברר למפרע שהשדה שייך לשמעון ע"כ חל מתנת שמעון ומקרי שפיר ממון שיכול להוציאו בדיינין וכן מבואר בפסחים דף ל"א אביי אמר למפרע גובה ולכן אם זבין מלוה כיון דמטי זמניה ולא פריק ברשותיה הוי קאי ושפיר זבין ולא אמרינן כיון דהיה ביד הלוה לסלוקי א"כ הוי מכירת המלוה כמו דמכר לממון שא"י להוציאו בדיינין וע"כ מוכח דלא אמרינן כן כיון דנתברר עכשיו למפרע דהוי שלו ע"כ שפיר חל מכירתו למפרע ורבא דפליג שם טעמו דכיון דבידו לסלוקי בזוזי ע"כ אין לו קנין הגוף בהשדה כלל אבל היכא דהיה להמוכר קנין הגוף ע"י איזה תנאי אף שלא נתברר בעת שמכר השדה לאחר מ"מ אם לבסוף נתברר על למפרע דשפיר חל מכירתו הראשונה: ובמק"א כתבתי להעיר בזה מהא דכתובות ד' נ"ח ע"ב ופליגא דר"ל כו' מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר יקדשו ידיך ומשמע דאם יכולה לומר א"נ וא"ע אינו חל הקדש דיקדשו ידיך משום דהוי כמו מקדיש דשלב"ל אלמא דלא אמרינן דכיון דלא אמרה א"נ וא"ע א"כ אגלאי מילתא למפרע דהיה של הבעל בעת שהקדיש וכמו הא דפסחים ד' ל"א הנ"ל ומצאתי בהריטב"א לכתובות שם שהעיר בזה ותירץ דאם נימא דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ אין להבעל שעבוד אלימא כמו קנין בגוף ידיה של האשה ע"כ אינו חל הקדישו אבל לר"ל הוי שעבודו של הבעל כלוקח ובעיקר דברי הריטב"א הארכתי במק"א וכן הארכתי בדברי הפמ"א סי' מ"ו מזה בקונטרס א' מן שעבודא דאורייתא שיש לי ובדברי הריטב"א בב"מ ספ"ד בחידושים השייך לפרק הזהב ד' ל"ז ובהא דערכין ד' ל"א דחלוט לשני ומה שיש לחלק בין תנאי דקום ועשה לתנאי דשב ואל תעשה והנה באה"ע סי' צ' בב"ש ס"ק ל"ט הקשה על מש"כ הרמ"א דנתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים לנ"מ שלה דהא מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמי' קדוש וה"ל כמו מוכר שאינו ברשותו ונשאר בצ"ע ובאמת אין זה קשה לפמש"כ לעיל דאמרינן איגלאי למפרע דהיה שלו בעת המכירה וחל מכירתו וכמש"כ התוס' בכתובות ד' נ"ט ד"ה שדה זו כו' דיכולה למכור נ"מ כשתתאלמן או תתגרש ושאני קונם ע"ש וכמו דאמרו בב"ק ד' פ"ט דמוכרת נ"מ וכתובה בטובת הנאה שיש לה אם ימות או שתתגרש ואין לחלק בין מוכרת בט"ה למוכרת מיד וכמו שכתב ההפלאה בק"א סי' צ' ס"ק כ"א וראיתי בפני יהושע לב"ק ד' פ"ט ד"ה ולטעמיך נהי נמי כו' שכתב לדון דלא תהיה מצי למזבן נ"מ כיון דהשתא לא קדוש כמו הא דכתובות ד' נ"ט ע"ש ובאמת הנכון עם כל הפוסקים דס"ל דחל מכירתה לנ"מ בט"ה כדמוכח מן הסוגיא דב"ק שם וכן כל מוכרת כתובה שיש לה על הבעל בחייו הא לא נתברר החיוב שלו עד שתתאלמן ותתגרש ומ"מ חל המכירה שלה בחיי הבעל אף שלא במשכון ובשבועה מדחזינן דמצי מחלה לחוב כתובה שמכרה וע"כ תמוהים דברי הפ"י ואכמ"ל ודוקא.גבי מעמ"ג אמרו דאינו חל בכתובה מה"ט:
נחזור לעניננו דשפיר חל מכירת חוב הרבית שעלה עד זמן מכירת השטר משום דיש דין שטר לחוב רבית שהרי נשתעבד מעת כתיבת השטר על הרבית שיעלה לאחר זה ואף להרבית שיעלה לאחר המכירה אם לא מכר רק הרבית בלבד ג"כ חל מכירתו לאחר שעלה הרבית כ"ז שלא סילק החוב משום דנתברר למפרע דבעת המכירה מכר שלו ושפיר חייל קנין כו"מ על השטר מן חוב הרבית כמו כל מוכרת כתובה בחיי הבעל אף דלא נתברר הגבייה בבירור וכמש"כ התוס' בגיטין דף י"ג וב"מ דף כ' והובא בש"ך סי' קכ"ו ס"ק א' גבי מעמ"ג דלא תקנו בכתובה מה"ט ולא אמרו כן רק במעמ"ג דהוי הלכתא בלא טעמא ולכן שפיר כתב הרשב"א בתשובה ח"ג סי' ס"ו דיכול למכור חוב הרבית שבשטר כמו כל מכירת שט"ח ואם מחלו משלם:
ענף ב:
והנה הרמב"ן הביא ראיה דאין דין שטר לחוב הרבית מהא דב"ב דף קכ"ד דשלחו מתם דבכור נוטל במלוה ולא ברבית אליבא דרבנן אלמא דלא אמרינן בחוב הרבית דנשתעבד מעכשיו מעת כתיבת השטר דאל"כ אמאי מקרי ראוי ויש לחלק לפי שיטת הבעה"מ וש"פ דהובא בבית יוסף סי' רמ"ח דס"ל בהא דב"ב דף קכ"ה גבי נכסי לסבתא דאמר מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנא זבינא זביני דזהו טעם אף אם מאחריך כמעכשיו אפ"ה הוי ראוי כיון דאז קדים וזבנא כו' א"כ חזינן גבי ענין ראוי דאינו בירושה גבי הבעל ובכור דאף דנתברר עכשיו למפרע דהיה שלו בחייו מ"מ כיון דלא היה אז דבר בבירור דלא מקרי מוחזק עכ"פ ע"כ א"ש בפשיטות מה דאמרו דחוב הרבית מקרי ראוי דאף דהוי חוב מעכשיו למה שיעלה הרבית לאח"ז ואיתי' במכירה מ"מ אינו מוחזק כמו דחזינן בזכותו ע"י איזה תנאי דאף דלא נתברר בעת המכירה מ"מ חל מכירתו כנ"ל ומ"מ לענין ראוי לא מקרי מוחזק כנ"ל ע"כ אין ראיה מוכרחת מהא דב"ב לנ"ד ואף לשיטת הרמב"ן החולק שם על הבעה"מ והובא בקצה"ח סי' רמ"ח ס"ק י"ב ובסי' ער"ח ס"ק ט"ו ולפ"ז שפיר הוכיח הרמב"ן כן לשיטתו מ"מ יש לחלק בין הא דב"ב להא דמכירת חוב רבית בשטר. והוא דהנה השיטה מקובצת שם בב"ב דף קכ"ד ע"ב כתב בד"ה שלחו מתם בכור נוטל פ"ש במלוה ולא ברבית לרבנן משום דמלוה כמאן דגביה דמי אבל רבית אפי' נתחייב הרבית בחיי האב מ"מ לא שקיל משום דכי אמרינן כמאן דגביה דמי ה"מ בקרן גופיה דכי פרע ליה ממונא דשקל מיניה הוא דפרע ליה אבל ברבית דכי פרע ליה שבחא בעלמא הוא דפרע ליה ולאו ממונא דשקל מיניה ליכא למימר ביה כמאן דגבוי דמי אלא ה"ל שבחא דלא אתי לידיה מחיים כו' ועוד י"ל דמיירי באבק רבית דכיון דאין מוציאין בדיינין ה"ל ראוי עכ"ל וכ"כ הרשב"ם שם בד"ה אבל לא ברבית דעיקר הטעם דשקיל פ"ש במלוה בשטר דהוי כמאן דגבוי דמי להך מ"ד דזה אינו רק בהקרן דשקיל מעות שהלוהו וה"ל כמו משכון כו' אבל ברבית דלא היה שלו מעולם לא ה"ל כגבוי כו' עכ"ל וכן אמרו שם להדיא בש"ס כיון דנקט שטרא כמאן דגביה דמי וכעין מש"כ התוס' בגיטין דף ל"ז ד"ה שטר כו' דאלים טפי אם מפורש שעבוד בשטר ובמק"א הארכתי בסוגיא זו במש"כ לדון דבשט"ח ברור אמרינן גם לבית הלל דכגבוי דמי ואכמ"ל:
ולפ"ז י"ל דשפיר כתב הרשב"א וכמו שפסק המחבר בסי' ק"ד וכן סתם הש"ך שם לדינא דאף בחוב רבית בשטר לו דין קדימה משום דה"ל כמו מלוה בשטר דהתחייב א"ע מעכשיו לכל הרבית שיעלה ומה"ט נמכר כמו כל חוב בשטר ואפ"ה אינו נוטל פ"ש ברבית משום דאף דאמרינן דהתחייב מעכשיו בעת כתיבת השטר כנ"ל מ"מ הא לא הוי כגבוי גבי רבית וכש"כ לפי' הקונטרס דלכן גבו מעות יש לו משום דמעות יהיב ומעות שקיל ועיין בתוס' שם ד"ה גבו מעות כו' א"כ ברבית דלא שקל מיניה כלום ע"כ הוי ראוי לכ"ע ולא הוי כגבוי וכעין זה מצינו באה"ע סי' ק' סעיף ב' בח"מ ס"ק י"ט דמלוה שירש הבעל ממורישו כיון דלא היה בידו מעולם מקרי ראוי ע"כ י"ל דשאני מכירת רבית בשטר כיון דחזינן דאף דקיי"ל דשט"ח לא הוי כגבוי ואף שט"ח ברור לא הוי כגבוי וכמש"כ לעיל בחידושי לסי' י"ב ואפ"ה יכול למכור חוב בשטר לכה"פ לכ"ע מדרבנן וכן הא חזינן דגם כת"י נמכר בכו"מ כמבואר בתשובת הרשב"א והובא לקמן סעי' ו' והא כת"י דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי כלל וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ג ס"ק ה' ואפ"ה נמכר אלמא דמכירת שטרות הוא לאו מטעם דהוי כגבוי ע"כ י"ל דשפיר כתב הרשב"א כנ"ל וכן הרמ"א דאף חוב רבית נמכר כיון דדינו כמו כל חוב בשטר אף לגבות ממשעבדי משום דאמרינן דהתחייב בעת כתיבתו לכל מה שיעלה וכעין הא דסי' ס"א סעיף ז' ע"ש ואף דברבית לא הוי כגבוי כלל מ"מ נמכר משום דשאני ירושת בכור דתלוי אי הוי כגבוי ורבית לא הוי כגבוי משא"כ גבי מכירה דלא בעינן כגבוי כלל ולקמן בחי' לסעיף א' בסוף קונטרסי הגדול כתבתי דלולי דברי הראשונים היה מקום לומר דכת"י אינו נמכר כיון דלא הוי כגבוי כלל והארכתי שם בזה. והביאור הגר"א זצ"ל לקמן סעיף ו' ס"ק כ"ג כתב להוכיח דכת"י ג"כ נקנה בכו"מ מהא דשטר מתנה נקנה בכו"מ אף שאינו גובה ממשעבדי ויש לחלק דשאני שטר מתנה דלא נקרא מילי כ"כ משום דגוף השדה שייך לו משא"כ שעבוד דכ"ז דאינו גובה ממשעבדי י"ל דמקרי מילי בעלמא ולא חל בו קנין אך מסוגיא דב"ב דף ק"ע משמע דלא מחלקינן כן וקצרתי ואפשר לומר דהרמב"ן לטעמיה דהקצה"ח בסי' י"ב הביא בשם הכנה"ג ששיטת הרמב"ן הוא דלכמה ענינים הוי השטר כגבוי וכן כתב הסמ"ע בסי' מ"ד ס"ק יו"ד בשם הרמב"ן דלפי דהוי כאלו הממון שכתוב בשטר כמו דהוי מוחזק ע"ש:
אלמא דס"ל להרמב"ן דלכמה מילי הוי השט"ח כגבוי ע"כ י"ל דמה דחזינן דמהני מכירת השט"ח בכו"מ משום דכיון דהוי קצת כגבוי ע"כ תקנו חז"ל מכירת שטרות וכמש"כ הש"ך סוף ס"ק א' בשם הרמב"ן דמכירת שטרות מדרבנן וכן אף בכת"י שאינו גובה ממשעבדי ס"ל להש"ך ג"כ שלא לחלק בינו לשטר גמור גבי מיגו להוציא היכא דשטרא מסייע ליה כמבואר בסוף סי' פ"ג בש"ך שם וכן הוא שיטת הריטב"א בגיטין דף ל"ז בשם ר"פ דגם שטר שאין בו אחריות הוי כגבוי ושאני שמיטה ע"ש ע"כ י"ל דלכן אף כת"י נמכר משום דהוי קצת כגבוי וכבר כתבתי לקמן דאם הוי כגבוי דנתפס בו הקנין ביותר וע"כ שפיר הוכיח הרמב"ן מהא דב"ב דכיון דרבית לא הוי כגבוי ע"כ י"ל ולהסתפק דרבית אינו במכירה כן י"ל לכאורה בשיטת הרמב"ן אך אין זה במשמעות דבריו אכן העיקר כמש"כ הקצה"ח וכמו שהכריע הריטב"א בגיטין שם דבאין בו אחריות לא הוי כגבוי ואפ"ה חזינן דכת"י ג"כ נמכר אף דלא הוי כגבוי וכן הוא הכרעת הפוסקים דכל שט"ח לא הוי כגבוי וכמש"כ הש"ך בסי' י"ב. בע"כ מוכח דהא דשט"ח נמכר אינו משום דהוי כגבוי וע"כ שפיר פסק הרמ"א דאף חוב רבית נמכר וכמש"כ הרשב"א בח"ג סי' ס"ו בפשיטות דחוב רבית נמכר כמו הקרן וכמש"כ הרשב"א בתשובה דהובא לקמן בש"ך ס"ק קס"ב דמתחייב מעכשיו על כל מה שיעלה הרבית כמו במזונות הבת ואין ספיקו של הרמב"ן מוציא מדי ודאי של הרשב"א במה שסתם וגם הרמב"ן כתב בלשון דכן יש לדקדק מהא דב"ב משום דאין זה ראיה מוכרחת כ"כ וכש"כ לפמש"כ השמ"ק בב"ב די"ל דמיירי באבק רבית כנ"ל: ענף ג: