נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סא
א (סעי' ד') שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו כו' הנה לקמן ריש סי' ס"ו הארכתי בענין זה ע"ש:
ב) (שם סעי' ה') כל דבר שנהגו לכתוב הן נאמנות הן כתובה בשוקא כו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבו כמנהג המדינה כו'. הג"ה האי מאן דמקבל למכתב שטרא כו' אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה או בטול מודעא במתנה לא חשבינן עד דמפרשי בשטרא עכ"ל והש"ך ס"ק ט' כתב דכוונת הרמ"א הוא באין ידוע שהלוה ידע שנוהגים לכתוב נאמנות בכל השטרות ולכן א"ש דלא סתרי דברי הרמ"א למש"כ המחבר וכל הראשונים ע"ש והאו"ת כתב חילוק אחר לתרץ דברי הרמ"א ור' ירוחם ע"ש ומשמע מדבריהם דס"ל דאם ידע שנהגו לכתוב כן בכל השטרות דאז אף בטול מודעא במתנה דיינינן דככתוב דמי:
ענף א:
ולדעתי יש להסתפק בזה והוא די"ל דהא דמצינו בב"מ ד' ק"ד דר"מ היה דורש לשון הדיוט דאע"פ שלא נכתב כנכתב דמי וכן שארי תנאים דמונה התם הנה לא מצינו כן רק היכא שעיקר הענין מן ההתחייבות והמכירה וכה"ג הוא הכל מרצונו הטוב ע"כ בזה אמרו דאע"ג דלא נכתב כנכתב דמי אבל לא במתנה שמסר מודעא שאינו רוצה ליתן לו המתנה באמת ולא מבעי לשיטת הרשב"ם והתוס' בב"ב ד' מ' ע"ב דפירשו למה דאמרו שם אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא היינו שמסתמא נאנס כו' והא דהקשה הקצה"ח עליו בסי' ר"ה כבר כתבתי לתרץ זה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ב' וכיון דנאמן לומר שנאנס והא דנותן לו המתנה זהו משום איזה ענין שמוכרח כן א"כ בוודאי אין סברא לומר בזה דאם נהגו בני המדינה לכתוב בטול מודעא במתנה דמסתמא מסכים ג"כ לזה דהא אדרבה יש לנו לומר דכ"ז דלא אמר בפיו בפירוש שמבטל מודעות דבאמת אינו רוצה לבטל המודעות כיון שעושה כל זה רק באונס וכעין זה מצינו בח"מ סי' רל"ו סעי' ד' דאם קנאה מתחלה כו' ואח"כ מהבעלים מקחו בטל עד שיכתוב לו אחריות אבל שטר לבד לא מהני אלמא דלא אמרינן בזה אחריות ט"ס אף דהתוס' בגיטין ד' נ"ח ד"ה אבל בשטר כו' כתבו דדוקא שמואל לשיטתו דאחריות לאו ט"ס בשטרי מקח כו' וכ"כ התוס' בב"ב ד' מ"ז ע"ב. אבל הפוסקים ס"ל לדינא דאף דקיי"ל אחריות ט"ס מ"מ היכא דבעינן הוכחה להוכיח עי"ז דלא היה זה באונס ומכר מרצונו הטוב אין לנו שום הוכחה מזה דאכתי י"ל דעשה הכל באונס ועיין ברא"ש גיטין פ"ה סי' ט"ז ובלח"מ ה' טוען פ' י"ד ה"ב ובסי' רל"ו וקצרתי:
ואף לשיטת הפוסקים החולקים על פירוש הרשב"ם וס"ל דמודעא במתנה אף בלא שום אונס כלל ג"כ מהני לבטל המתנה מ"מ יש מקום לדון דכ"ז דלא אמר בפיו בפירוש דמבטל להמודעות דאפשר לומר דבדעתו הראשונה הוא גם עכשיו ולומר שחזר בו זהו לא שכיח כדמצינו בכמה דוכתי דאמרו דלא חיישינן לחזרה ושינוי דעתו ועיין בח"מ סי' מ"ב ש"ך ס"ק ט' שהביא מש"כ הסמ"ע דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד והש"ך כתב דאף שהם מרוחקים ג"כ חזרה ל"ש ועיין בסנהדרין ד' ס"א אי דיבורא מילתא או לאו מילתא וי"ל דחזר בו ויש לחלק וכש"כ היכא דעשה מעשה וכתב המודעא בכתב דיש לנו לומר דלא חזר בו מדלא קרע וביטל להכתב מודעא שת"י וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ד' להעיר בכל ביטול מודעא דהא מדלא החזיר וקרע להמודעא שת"י א"כ איכא הוכחה שלא ביטלו בל"ש וכתבתי לחלק שם בזה ובין מחילה ונקט שטרא ע"ש. וכ"ז הוא בביטול מודעא בפירוש אבל לדון בזה דכל שנהגו בני המדינה לכתוב בטול מודעות כו' ודאי הדעת נוטה דיש לנו לחלק בזה ע"פ מש"כ לדון להסברא הנ"ל: ועוד יש לדון בזה ע"פ מה דקיי"ל בגיטין ד' ל"ד דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא והטעם הוא דאף דהוי התם אומדנא דמוכחי דאל"כ לא הוי פליג רבא בזה והא דברים שבלב לא הוי דברים ועכ"ז ס"ל לאביי דלאו מילתא היא משום דדוקא דיבור מבטל דיבור אבל אומדנא כיון דלא דיבר בפירוש לא אלים לבטל לדיבור ראשון שקדמו ועיין באה"ע סי' קל"ד ב"ש ס"ק א' אבל הב"ח שם כתב לחלק דדוקא גלוי דעתא דאחר הדיבור לא מצי לבטל להדיבור שקדמו אבל ג"ד דקודם דיבורו מהני ג"כ. אך מה שהביא שם הוכחה לזה מהא דב"ב ד' מ' דאמרו אי דגיטא ומתנתא גלוי מילתא בעלמא כו' זה אינו הוכחה כפי מש"כ בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ב ועיין בתשובת מהרח"ש בדיני מודעא מזה וכ"כ התורת גיטין סוף סי' קמ"א דדוקא ג"ד בגיטין דאחר הדיבור לא מהני לבטל להדיבור הראשון שקדמו משא"כ בג"ד שקודם הדיבור ע"ש וכ"ז אכמ"ל:
ולפ"ז יש לדון בבטול מודעות במתנה דכל זמן דלא כתבו בפירוש רק דאתינן עלה משום דבר שנהגו במדינה לכתוב דמשום זה לא מצינן לבטל להמודעא שעשה מקודם. והוא דהא עיקר ענין מה שאמרו דדבר שנהגו לכתוב ה"ל כאלו נכתב זהו מצד אומדנא דהא זה הוי דברים שבלב כל זמן דלא אמר כן בפיו בפירוש רק משום אומדנא דמוכחא אתינן עלה דכיון דנהגו כולם לכתוב והוא שתק מסתמא נתרצה לזה כ"ז דלא מיחה בפירוש וכיון דאין כח באומדנא לבטל דיבורו הראשון ע"כ לא מהני בזה מה שנהגו כולם לכתוב ולבטל עי"ז מה שדיבר מקודם דבאמת אינו מסכים להמתנה שלו שיתן לאח"ז ועושה זה מחמת איזה סיבה ואף דבעת המתנה היה דיבור ממנו שנותן לו המתנה מ"מ הא דיבר מקודם דאינו מסכים לזה ומה"ט בלא ביטול מודעא לא מהני מתנתו שאחר המודעא וכש"כ לשיטת הרשב"ם דב"ב דעושה כ"ז מחמת האונס כנ"ל ובפרט היכא דעשה המודעא בכתב והוא מונח ת"י כנ"ל די"ל בזה לא אתי אומדנא לבטל מעשה כנ"ל:
והא דב"ב ד' מ' דאמרו גבי מתנתא טמירתא דאף סתמא חיישינן רק מצד שנהגו לכתוב כתבו בשוקא מהני המתנה כמש"כ התוס' והרא"ש וש"פ שם וכ"כ השו"ע הכא. שא"ה דהא באמת לא ראינו ממנו שום הוכחה שאינו רוצה ליתן לו המתנה בל"ש רק מדלא אמרו בפירוש כתבו בשוקא מזה גופא אנו מוכיחין שאינו נותן לו המתנה בלב שלם אבל משום מה שנהגו לכתוב כתבו בשוקא א"כ ממילא ליכא שום הוכחה שאינו מתנה בל"ש אבל במודעא דראינו בפירוש שאומר שאינו נותן לו המתנה בל"ש ע"כ יש לדון דלא מהני בזה לסמוך על מה שנהגו לכתוב בטול מודעות כן יש לדון ולהסתפק בזה לולי דבריהם: ענף ב:
ועתה נבאר בענין נאמנות שכתבו כולם דסמכינן על מה שנהגו לכתוב נאמנות והוא דהא כתב השו"ע בסי' ע' סעי' ב' דלא מהני נאמנות אלא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד ואף בנאמנות סתם ס"ל להשו"ע כן והש"ך הכריע שם ס"ק ז' דלא כהשו"ע אלא נאמנות סתם לא בעי קנין אף לאחר הלואה אבל התומים הכריע דאף נאמנות סתם יכול הלוה לחזור בו מקודם שאמר המלוה בב"ד אכן בכתב נאמנות בשטר אף שלא בשעת הלואה ובלא קנין מ"מ מהני וכמש"כ האו"ת בסי' ע"א ס"ק ט' ובאמת יש לדון בזה לפמש"כ הש"ך בסי' מ' ס"ק ד' דבחיוב בשטר ע"פ תנאי לא מהני א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בכתב נאמנות דזהו ג"כ כעין תנאי שאם יאמר המלוה שלא נפרע יהיה נאמן ע"כ לפ"ז לא מהני נאמנות בשטר אך עיקר כלל הש"ך הנ"ל אינו ברור כ"כ לכ"ע דהא לפי שיטת הר"נ דהובא בש"ך שם מוכח דס"ל דאף חיוב בשטר בתנאי ג"כ מהני לפ"ד הסוברין דמהני חיוב ע"י שטר וכ"כ הסמ"ע בסי' י"ב ס"ק י"ח דמהני חיוב בתנאי אף בשטר וכן נראה מן דברי הש"ך בסי' סמ"ך ס"ק כ"ו ועיין באו"ת שם וכן מוכח לפי שיטת הסוברים דערב שלא בשעת הלואה ג"כ משתעבד אם כתב חיוב הערבות בשטר כמבואר שיטתם בסי' קכ"ט סעי' ד' אף דזה גרע מכל חיוב בתנאי דהוי כמו אסמכתא ואפ"ה משתעבד בשטר וכן י"ל דאף החולקים שם מודו לזה ובמק"א הארכתי בזה:
וכיון דנתבאר בשם האו"ת דנאמנות בכתב מהני ג"כ א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה אף בלא כתב נאמנות בשטר מ"מ כיון שנהגו לכתוב דאף שלא נכתב כנכתב דמי דמה"ט מהני זה אף שלא בשעת הלואה אבל באמת י"ל דכה"ג לא מהני הנאמנות דנהי דאמרו דכל דבר שנהגו לכתוב הוי כנכתב ומה"ט היה דורש לשון הדיוט היינו דמשום דנהגו כן והוא צוה לכתוב שטר סתמא מסתמא נתרצה לכל מה שנהגו לכתוב והוי אומדנא דמוכחי כמו דאומר בפירוש בפיו להתחייב א"ע בזה ולכן היכא דהיה בשעת הלואה או בעת מכירה ונישואין וכה"ג דאז מצי להתחייב ומהני חיובו אם היה אומר כן בפירוש ה"ה מה"ט במה שנהגו כולם לכתוב כן דהוי משום זה אומדנא כמו דאמר כן בפירוש לכן מהני זה לחייבו משום זה אבל היכא דלא היה בשעת הלואה וגם בלא קנין אלא דצוה לכתוב שטר לאחר ההלואה דעיקר החיוב הוא רק ע"י השטר בזה יש לדון דאף דנהגו לכתוב נאמנות מ"מ כיון דלא כתב בפירוש בשטר שמתחייב על זה רק דאנו דנין לחייבו משום שנהגו לכתוב ע"כ הדעת נוטה דכל זמן שלא כתב כן בפירוש אין לו דין שטר והוי כמו דהתנה כמה ענינים בע"פ ולא כתבן כולן דוודאי מה שלא כתב כן בפי' בשטר אין לזה דין שטר שיועיל לחייבו דאומדנא אינו מועיל רק דהוי כאלו דיבר כן בפירוש אבל דיהיה מועיל כן בתורת שטר כיון דלא כתוב כן בפירוש ע"כ הוי דברים שבע"פ ומצי לחזור בו וכן יש לומר בשארי ענינים דאף דנהגו לכתוב מ"מ כל זמן דלא כתב כן בפירוש בשטר אין לו דין שטר וע"כ אם לא היה השטר בשעת ההלואה אינו מועיל לחייבו משום זה. וגם הא כתבו התוס' בכתובות ד' ק"ב ד"ה אליבא דבן ננס כו' דעיקר הטעם דמהני שטר זהו משום דהואיל וטרח לכתוב בשטרא גמר ומשעבד נפשו ע"ש. ע"כ היכא דלא כתב כן בפירוש בהשטר דלא טרח לכתוב ע"כ לא חל שעבודו אף דנהגו לכתוב וכעין זה ראיתי בשער המשפט סי' ל"ט ס"ק א' גבי אחריות במתנה דכ"ז דלא כתבו בפי' אין לו דין אחריות אף שהתנו:
ולפ"ז יש לומר דזהו כוונת הרמ"א הכא שכתב דנאמנות בהלואה או בטול מודעא במתנה לא חשבינן עד דמפרשי. וכ"כ רבינו ירוחם נ"ד ח"א וכ"כ הב"י בסי' ע"א בשם רבינו האי דהש"ך כתב לפרש דמיירי בלא ידע הלוה מן המנהג כו' אכן לפמש"כ "כ יש לפרש דשפיר כתבו להך דביטול מודעא במתנה דלא דיינינן ביה דהוי כאלו נכתב וכמש"כ לעיל דבטול מודעא לא הוי כאלו נכתב משום דלא אתי אומדנא ומבטל לדיבורו הראשון ומש"כ כן על נאמנות י"ל דמיירי על שטר הנכתב שלא בשעת הלואה דכוונתם דמשום דנהגו לכתוב לא הוי כמפורש בהשטר דיהיה לו דין שטר המועיל לחייבו בתורת שטר וכמש"כ ואף דקיצרו מ"מ יש לומר כן כדי שלא יהיו תמוהים דבריהם כ"כ ואף דלא הוי מטעם א' הך דבטול מודעא במתנה והך דנאמנות לפמש"כ מ"מ שפיר יש לומר כן ואף דנימא דלא נתכוונו לזה מ"מ לדינא יש לדון לענין בפ"ע כמש"כ:
ועיין בנימוקי לב"ב פ"ה ד' קצ"ג גבי הא דלצור ולצור והמחבר דמיירי בקנין כמש"כ כל מי שמקנה בסודר כו' ע"כ ס"ל דמהני הך דנהגו לכתוב כו' אף שלא בשעת הלואה וסתם שפיר בזה. גם יש מקום לומר דדוקא בעשו קנין סודר בזה אמרו דכל שנהגו לכתוב כו' משום דהא אמרו בכ"ד דקנין הוא הוכחה דבעין יפה כו' אבל באמת מסוגיא דב"מ ד' ק"ד מוכח דאף בלא הוכחה דקנין סודר אמרו כן וקצרתי ולכן העיקר כמש"כ לעיל: ענף ג:
והאו"ת ס"ק ג' הקשה על הא דאמרו בב"מ ד' י"ג דר' מאיר ס"ל דלא אמרינן אחריות ט"ס דהא ר"מ ס"ל דדורשין לשון הדיוט והא רוב וממש כל שטרות כותבין בו אחריות א"כ אף שלא כתב בפירוש יהיה כנכתב ומזה הוכיח דדוקא כשידעינן שקיבל קנין סתם בזה אמרו דה"ל כנכתב דמסתמא היה דעתו אף על נאמנות אבל בלא ידעינן אם קיבל קנין סתם בזה אמרינן כיון דלא כתוב בפירוש נאמנות בשטר דודאי נתפרש שלא יהיה בו נאמנות כיון דהוי ריעותא בשטר וכן הכריע הנתיבות לדינא ועדיין יש להקשות על דברי האו"ת במש"כ לתרץ קושייתו הנ"ל דהא אמרו שם בב"מ בסוגיא הנ"ל דאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך והא לפמש"כ האו"ת דהיה מנהגם לכתוב אחריות בכל השטרות א"כ למה ליה לאמלוכי ביה דהא ממילא כ"ז דלא התנו בפירוש שלא יהיה מחוייב באחריות יהיה יכול הסופר לכתוב אחריות משום מה שנהגו לכתוב וכן תקשה במה דאמרו שם דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה כו' א"ל כתבה לך אחריות א"ל לא הא אף דלא כתבה אחריות בפי' מ"מ כ"ז דלא התנו להיפך יהיה לו חיוב אחריות כנ"ל ואפשר לומר לפי מה דמסקי בש"ס שם לחלק דשאני מקח וממכר דעביד דזבין ארעא ליומא ע"כ אפשר דמטעם זה לא היה דרכם לכתוב אחריות בכל שטרי מו"מ רק בהלואות היו כותבין בפי' משום דשייך בזה יותר לא שדי זוזי בכדי וא"ש דברי האו"ת:
אכן לפמש"כ לעיל דאף דאמרינן דמה דנהגו לכתוב הוי כנכתב מ"מ אין לו תורת דין שטר רק דין בע"פ יש לו ולכן כיון דמלוה בע"פ לא טריף ממשעבדי רק שטר טורף מן משעבדי וכיון דס"ל לר"מ אחריות לאו ט"ס ע"כ דינו כמו בע"פ וכמש"כ רש"י בב"מ ד' י"ג ד"ה אינו גובה כו' דשטרא דלא שעבד ליה נכסים לאו שטרא הוא וה"ל כמלוה בע"פ כו' וגם יש להסביר זה ביתר ביאור דכיון דעיקר הטעם דמלוה בע"פ אינו טורף מן משעבדי משום דליכא קלא דהא משמע בב"מ ד' ק"ד דרק הני תנאי דמונה שם בפירוש דס"ל לדרוש לשון הדיוט דיש תנאים אחרים דלא ס"ל כן ופליגי עלייהו ומצינו בסנהדרין ד' נ"ג בתוס' ד"ה הא לית ליה קדושין כו' דדוקא במה דלא פליגי בה שייך לומר אדם יודע כו' וכ"כ התוס' בב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו לשם מתנה כו' וכן אמרו בגיטין ד' נ"ה דטעי בדר' ירמיה וכן כתב הש"ך סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב וכ"כ הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ט"ז וכהנה רבות ולכן שפיר יש לומר בטעמו דר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס דכיון דלא כתוב בפירוש לא יהיה קלא בזה ויסברו דלא דרשינן לשון הדיוט ושייך עדיין בזה פסידא דלקוחות וה"ל כמו כל מלוה בע"פ דלא טריף ממשעבדי מה"ט:
רק רבנן דס"ל אחריות ט"ס ס"ל דמטעם זה הוי פשוט לכל דה"ל כמו דכתוב אחריות בפי' ויש לו שפיר דין שטר והא דא"ל אמליך וכתוב שבחא אף דשבח אינו גובה ממשעבדי עכ"ז י"ל בזה כמש"כ לעיל בדברי האו"ת:
והנה מש"כ האו"ת דאחריות כותבין הרוב או כל ממש כו'. משמע ממנו דגם מה שנהגו הרוב לכתוב דזה ג"כ הוא בכלל מה שנהגו לכתוב כו' ובאמת י"ל בזה דכיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כמו ברוב לרדיא זבני דב"ב ד' צ"ב דכתב הרשב"ם שם כיון דרובא לאו כלום לא היה לו למוכר לפרש כו' וכן בר"פ המניח גבי רובא קרו לחביתא כו' אלמא דלא אמרינן כיון דרובא כו' א"כ היה למוכר לפרש כו' ועכ"ז אמרינן דהלוקח היה לו לפרש ומדלא פירש הפסיד דלא היה לו לסמוך על הרוב כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב:
א"כ ה"ה במה שנהגו הרוב עדיין י"ל דלא נתרצה המוכר או הלוה על סמך הרוב ולכן לא פירש אלא שתק רק המלוה או הלוקח היה לו לפרש בפירוש שיתחייב לו בנאמנות וכה"ג וע"כ ודאי הא דכתבו דמה שנהגו לכתוב הכוונה הוא שכולם כותבין כן וכמש"כ הריטב"א שהובא בבית יוסף סי' ע"א סעי' כ"ה שכתב דנאמנות ובטול מודעות נוהג בכל השטרות כו' אלמא דבעינן דוקא שיהיו כולם כותבין כן וגם הא כתבו בלשונם דבר שנהגו לכתוב כו' ומנהג הוא עדיף מן הרוב כדקיי"ל דמיגו במקום מנהג לא אמרינן ומיגו במקום רובא מהני כמבואר בכללי מיגו של האו"ת משום דמנהג הוא מה שנהגו כולם:
ענף ד:
אכן מצינו לקמן סי' רי"ח סעיף י"ט בטור ומחבר שכתבו בזה"ל כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום וכן הוא לשון הרמב"ם ס"פ כ"ח ה' מכירה ולעיל סי' רט"ו סעיף ז' ולקמן סי' ר"כ סעיף ט"ו כתבו בקיצור דבמקום שיש מנהג הולך אחר המנהג ולא כתבו בפירוש דאזלינן אחר הרוב אבל הכא בסי' רי"ח כתבו בפירוש דהולכין אחר הרוב ולפ"ז מוכח דהיכא דתלוי במנהג דאזלינן בזה בתר הרוב ג"כ ומשמע אף לאפוקי ממונא אבל באמת תקשה דהא מצינו בר"פ המניח גבי כדא חביתא דאף מה דנסתפקנו במשמעות לשונו לא אזלינן בתר רובא לברר הספק שיש לנו בכוונת הלשון שלו [ועיין בב"ב דף ס"א גבי בית ובירה ולקמן דף ע"ז גבי צמד ובקר] ועיקר הטעם הוא כיון דרובא לאו כלום הוא בממון כמש"כ הרשב"ם בב"ב דף צ"ב ד"ה לשחיטה מכרתיו לך כו' דמה"ט לא היה לו למוכר לפרש כו' א"כ קשה דאמאי סתמו הכא וכתבו דהולכין אחר רוב אנשי המקום ומשמע דאף להוציא ממון אמרינן כן דאלו להחזיק ממון אף היכא דליכא רובא רק פלגא ופלגא הא הממע"ה וגם משמע דאף היכא דליכא הודעת דמים הולכין אחר הרוב להוציא ותקשה דמ"ש זה מהא דרובא קרי לחביתא חביתא ומיעוטא קרי לכדא חביתא ושארי מילי דאין הולכין אחר הרוב להוציא ועיין בסוגיא דסבלונות ברמב"ן ור"נ ובש"ש ש"ד פ"ו:
וכעין זה יש להעיר במה דמבואר בסי' של"א סעי' א' בהג"ה לא היה מנהג בעיר אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש שם מנהג אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם כו' והוא מן הנ"י ר"פ הפועלים והא כיון דלא אזלינן בתר רוב להוציא ממון א"כ איך סתמו התם וכתבו דאזלינן בתר רוב ומשמע אף להוציא ודוחק לומר דמיירי התם היכא דהוי רוב מעליא דהמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי כמו מיעוט דמיעוטא דכה"ג אף בממון אזלינן בתר הרוב ע"פ דברי התוס' בסנהדרין ד' ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות לא כ"ש כו' ועיין בקונטרס הספיקות של הקצה"ח כלל ו' ובש"ש שמעתא ו' ז' ח'. והנראה לי בזה דדוקא היכא דהמיעוט ידוע לנו ג"כ:
אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ואזלינן בתר מיעוט ג"כ להחזיק ממונא כמו דאמרו בב"ק דף כ"ז דרובא קרו לכדא כדא כו' ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא כו' וכעין זה בב"ב דף ס"א דרובא קרי לבית כו' ואיכא נמי כו' וכן הוא שם דף ע"ז ע"ב גבי בקר צמד אבל היכא דלא נתברר לנו המיעוט אם יש כאן מיעוט כלל והרוב ידוע ונתברר לנו דכה"ג אף בממון הולכין אחר הרוב דלא מהני המיעוט לאסתפוקי ביה רק היכא דהוי מיעוט ידוע לנו אבל כ"ז דלא נתברר לנו המיעוט אז אלים ליה הרוב אף בממונא וגם יש לומר דאף דנתברר לנו אח"ז דיש מיעוט הסותר להרוב עכ"ז כיון דלא היה ידוע לו בעת המכירה מן המיעוט בזה אמרינן דכיון דשתק מסתמא נתכוין אדעתא דמנהג שידוע שהרוב נהגו כן דאין לומר דנתכוין אדעת המיעוט דהא לא היה ידוע לו המיעוט:
וגם י"ל דכ"ז דלא היה ידוע לו אם הוי מיעוט המצוי אף דהיה ידוע לו דיש מיעוט הסותר להרוב מ"מ הא כיון דמיעוט שאינו מצוי כלל דזה אף בממון אלימא ליה הרוב ע"כ כ"ז דלא היה ידוע לו אם הוא מיעוט המצוי ע"כ היה לו להמוכר לפרש ומדלא פירש מסתמא נתכוין אדעת הרוב אף דנתברר אח"ז דהוא מיעוט המצוי וזהו כוונת הרמב"ם ס"פ כ"ח ה' מכירה שכתב בזה"ל וכן כל הדברים האלו במקום שאין שם מנהג כו' אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להם דכוונתו במש"כ הידועים להם היינו דהרוב היה ידוע לו והמיעוט לא היה ידוע לו דאז סמכינן על הרוב אף להוציא דה"ל לפרושי וכן הוא לשון הטור שכתב ג"כ הלך אחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם דכוונתו ג"כ כנ"ל דהרוב ידוע להם אבל המיעוט אינו ידוע להם:
אך באמת אין זה הכרח בכוונתם די"ל דלא נתכוונו למעט דהמיעוט אינו ידוע להם אלא כוונתם הוא למש"כ התוס' בב"ב דף ז' ד"ה והוא דקרו ליה בית כור כו' ומ"מ אף שאין זה הכרח בכוונתם מ"מ שפיר י"ל כמש"כ והנה ראיתי בשיטה מקובצת לב"מ דף ק"ד בד"ה והוא דמתקרי בית כור כו' שכתב בשם ה"ר יהונתן שכתב לפרש שכן שם השדה בפי כל בני המדינה עכ"ל ויש לומר דנתכוין ג"כ למש"כ דדוקא אם כל בני המדינה קורין לו בית כור כו' אבל אם אין כולם קורין לו בית כור רק הרוב קורין לו בית כור דבזה אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא הממון מהלוקח וכן הוא משמעות לשון הגמ' בב"ב דף למ"ד ע"א דקאמרי כיון דכ"ע קרו ליה דבי בר סיסין ע"ש ברשב"ם אבל מזה אין הכרח כ"כ כדמצינו לשון זה בקדושין דף ע"ט ע"ב דכ"ע בחזקת בריאים קיימו כו' והתם אין זה רק בגדר רובא ועיין בתשובת הר"ן שהובא בש"ש שמעתא ג' פ' י"א ופ' י"ב אבל בכוונת הטושו"ע והרמב"ם דכתבו דאף רוב מהני בדבר התלוי במנהג שפיר יש לומר כמש"כ דדוקא אם לא היה ידוע המיעוט אז מהני הרוב אבל בידוע המיעוט בעת המכירה לא מהני הרוב ואף דאמרו בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ח דכל זמן הכתוב בשטר דנין אותו כמו בנדרים עכ"ז לענין זה אינו דומה לנדרים דהא בנדרים סמכינן על הרוב דאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם אינו נאמן אף שהוא ת"ח כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעיף א' אבל בממון לא סמכינן על הרוב להוציא ממון ועיין סוף סי' ס"א וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ל"ט וכן י"ל בהך מילתא דדבר שנהגו לכתוב דדוקא במה שנהגו כולם לכתוב אמרו דהוי כנכתב כמש"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה"א כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה כו' אבל רוב לא מהני בזה אלא היכא דלא ידע בעת כתיבת השטר מן המיעוט בזה אמרינן דהיה לו לפרש דלא מתחייב א"ע אדעתא דרוב כיון דידע דיש רוב דנהגו לכתוב. וכמו הא דסי' רי"ח הנ"ל ועיין בש"ך סוף סי' מ"ב שכתב די"ל לא ידעתי שנוהגין כן בכל השטרות דמשמע דדוקא כל ולא רוב וכ"כ הש"ך הכא וכן לקמן סי' ע"א ס"ק ל"ג דדוקא כשהלוה ידע שנהגו לכתוב כן בכל השטרות ומ"מ י"ל כמש"כ דהיכא דידע מן הרוב אבל מן המיעוט לא ידע דזהו הוי כמו כל כנלע"ד: ענף ה:
והנתיבות סי' ל"ט ס"ק א' כתב דבהודאה בקנין לא אמרינן אחריות טעות סופר דלאחר הלואה לא שייך לומר לא שדי זוזי בכדי ע"ש ומ"מ נראה לי דחייב באחריות משום דבר שנהגו לכתוב דה"ל כנכתב וכמו שכתב האו"ת בסי' ס"א [והנתיבות הכא הכריע כהאו"ת] דאחריות הוא דבר שנהגו לכתוב כנ"ל רק אפשר דמיירי בלא ידעינן עכשיו שבא השטר לפנינו אם התנו בפירוש בלא אחריות ולשיטתו אזיל אכן לפמש"כ לעיל לתרץ קושיית האו"ת במה דס"ל לר"מ אחריות לאו ט"ס דטעמו משום דס"ל דמה שנהגו לכתוב דאף דהוי כנכתב מ"מ אין לו דין שטר רק חוב בע"פ ולפ"ז אינו מוכרח הך כללא של האו"ת וי"ל דאף דבא עכשיו השטר לפנינו ולא נזכר בו כתוב אחריות בפירוש דגם בזה דיינינן לומר דכל דבר שנהגו לכתוב הוי כנכתב ולפ"ז אף בשטר הודאה בקנין שלא בשעת הלואה אף דלא שייך בזה לומר לא שדי זוזי בכדי מ"מ חייב באחריות אף לענין לגבות ממשעבדי ולא שייך בזה לומר דהא אין לזה דין שטר דהא בקנין אף דלא נכתב בפירוש ג"כ יש לו דין שטר כדקיי"ל דעדי קנין טריף ממשעבדי אף דלא נכתב כלל כמו שהכריע הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ל"ה ודלא כהרא"ש והטור ובאמת יש לומר דאף לר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס דמ"מ כשהיה קנין אז אף ר"מ מודה דגבי ממשעבדי דהא לא שייך בזה לומר להטעם שכתבתי דה"ל כמו מלוה ע"פ דהא קנין טריף ממשעבדי אף בלא שטר:
שוב ראיתי דעיקר סברת האו"ת שכתב דלכן ס"ל לר"מ אחריות לאו ט"ס משום דכיון דשינה ממנהג ולא כתב בפירוש מסתמא התנה דלא יחוייב באחריות דכן כתב הרא"ש בב"ב פ"ג סי' ל"ח בשם ה"ר יונה ז"ל דמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי אפי' לא פירש אחריות כו' ומ"ד דס"ל אחריות לאו ט"ס משום כשנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות אימור כך היה התנאי ביניהם עכ"ל וכ"כ השמ"ק שם ועיין בסי' קט"ז בטור וש"ך שם וחזינן דכבר הקדימו ה"ר יונה והרא"ש לסברת האו"ת הנ"ל ולפ"ז אף בשטר בקנין ג"כ לר"מ אחריות לאו ט"ס משום ה"ט וי"ל דמה"ט אף בנתברר ע"פ עדים דלא התנו בעת כתיבת השטר כן מ"מ כיון דלא נזכר בפירוש כתוב בשטר כן אין לשטר הזה קלא דהא הלקוחות סברו דכיון דלא כתוב בפירוש מסתמא התנה להיפך ולכן א"ש בפשיטות מה דהקשה האו"ת דהא ר"מ היה דורש לשון הדיוט ואמאי ס"ל אחריות לאו ט"ס:
אך האו"ת כתב כן מסברא דנפשיה אבל באמת כבר כתבו הראשונים ז"ל כן: אכן עדיין תקשה במה דס"ל לשמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך בב"מ דף י"ד וכן אמרו שם דף ט"ו דא"ל שמואל אמליך וכתוב שופרא שבחא ופרי דהא כיון דנהגו לכתוב זה א"כ ה"ל להסופר לכתוב כ"ז אף בלא המלכתו עם הבעלים ומש"כ לעיל דאפשר לומר דבשטרי מו"מ כיון דעביד דזבין ליומא ע"כ לא נהגו לכתוב כן בכל השטרות ראיתי דזה אינו לפמש"כ הרא"ש בב"מ פ"א סי' ל"ח במה דאמר שמואל בע"ח גובה שבח ואמר רבא תדע שכך כותב מוכר ללוקח כו' אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי כו' אבל במכר שנהגו לכתוב בו שמקבל עליו אחריות אפי' לא כתב נמי אחריות ט"ס הוא בין בקרן בין בשבח בכל יפוי כח שנהגו לכתוב כו' עכ"ל הרא"ש וכ"כ הנ"י שס' וכ"כ השמ"ק שם בשם הרשב"א דלשמואל דס"ל אחריות לאו ט"ס מיירי התם בכתב בפירוש כן אבל לדידן אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו"מ אע"ג דלא כתב ליה דכיון דהורגלו לכתוב כן המוכר ע"ד כן הוא מוכר ולוקח ע"ד כן הוא לוקח כו' עכ"ל הרשב"א. הרי להדיא דכתבו דאף בשטרי מו"מ היה מנהגם לכתוב אחריות והא דהוכרחו לכתוב כן י"ל משום דס"ל דלא שייך הסברא דלא שדי זוזי בכדי על חיוב אחריות דשבחא ע"כ כתבו דעיקר הטעם דחייב המוכר באחריות השבח זהו משום דכיון דנהגו לכתוב ה"ל כנכתב עכ"פ חזינן דאף בשטרי מו"מ נהגו לכתוב אחריות ואפ"ה א"ל שמואל אמליך וכתוב שבחא וכן שעבוד צריך לימלך וקשה הא ה"ל דבר שנהגו לכתוב כו'. וכן תקשה בהך עובדא דב"מ דף י"ד דא"ל כתבה לך אחריות א"ל לא כנ"ל:
והעיקר מה דנ"ל בזה דטעמו דשמואל הוא דס"ל בזה דלא כר"מ דהיה דורש לשון הדיוט וס"ל לשמואל דרבנן פליגי עליו בזה ואף דראיתי בכסף משנה ה' שגגות פ' יו"ד ה"ו שכתב דהא דס"ל לר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו כו' דליכא מאן דפליג עליה וכן כתב הר"ן בנדרים דף ל"ה ע"ב ד"ה הכי גרס דתניא אדם מביא קרבן עשיר כו' אבל באמת הא מבואר בנזיר דף כ"ד ע"א דרבנן פליגי על ר' יהודה בזה וע"ש בכל הסוגיא וכן כתב בגליון הש"ס לנדרים דף ל"ה להעיר בזה ע"כ יש לומר כיון דאמרו בב"מ דף ק"ד דר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דס"ל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו כו' ולכן כיון דרבנן פליגי על ר' יהודה וס"ל דאין מביא קרבן על אשתו מסתמא טעמם דס"ל דאין דורשין לשון הדיוט כדמשמע פשטות הסוגיא דב"מ שם. ע"כ י"ל דשמואל דא"ל אמליך וכתוב כו' ס"ל כרבנן דר' יהודה הנ"ל דאין דורשין לשון הדיוט:
א"כ לדידן דס"ל אחריות ט"ס אף במו"מ וכן שבח אף דבזה לא שייך הטעם דלא שדי זוזי בכדי כנ"ל ועיקר הטעם הוא משום שנהגו לכתוב כ"ז ומשמע התם דאף דבא עכשיו השטר מו"מ לפנינו ולא ידעינן אם התנו להיפך ג"כ יש לו דין אחריות שבחא וכה"ג. א"כ מוכח מזה דה"ה בכל מה דאמרו דכל דבר שנהגו לכתוב אף דלא נכתב ה"ל כנכתב דאף דלא ידעינן ושמא התנו להיפך עכ"ז אמרינן דה"ל כנכתב וזה לא הוי שום ריעותא מה דהשמיטו הסופרים ולא כתבו כן בפירוש וכן מוכח מפשט הסוגיא דב"מ ד' ק"ד בכל הנך דקחשב התם דה"ה בבא עכשיו השטר לפנינו ואין כתוב מפורש בהשטר דג"כ ה"ל כנכתב וכן מוכח מכל הראשונים דהובא בסי' מ"ב בש"ך שם דלא מחלקים בזה כלל וס"ל דאף דלא ידעינן ושמא התנו להיפך בעת שנכתב השטר אפ"ה אמרי' להכלל הנ"ל דה"ל כנכתב:
הן גבי נאמנות והן גבי כתובה בשוקא והן גבי מטלטלין דיתמי ע"ש וידעתי מה די"ל דשאני גבי אחריות דשבחא דכיון דגוף האחריות על קרן דמי המכירה דשייך בזה לא שדי זוזי בכדי דזה ודאי ט"ס דה"ה בכל מה דשייך לענין חיוב אחריות דה"ל ט"ס ולא הוי ריעותא מה דהשמיטו הסופר אבל באמת פשט הענין הוא כמש"כ דאתו עלה מפאת מה שנהגו לכתוב כו' וע"כ העיקר לדעתי כדס"ל להש"ך שלא לחלק בחילוק האו"ת והנתיבות הנ"ל דאף דהשמיטו הסופר ג"כ ה"ל כנכתב היוצא לנו דאף דלא נמצא כתוב בפירוש עכשיו שבא השטר לפנינו ג"כ ה"ל כנכתב אם ידע הלוה או המוכר שכותבין כן בכל השטרות אבל רוב לא מהני בזה אם היה ידוע המיעוט אז בעת שנכתב השטר. וכן נתבאר דבהודאה בקנין שכתבו העדים השטר ולא כתבו אחריות בפירוש דאף דלא שייך בזה לא שדי זוזי בכדי כמש"כ הנתיבות בריש סי' ל"ט:
עכ"ז אמרינן אף בזה אחריות ט"ס משום דבר שנהגו לכתוב:
אבל בשטר בלא קנין הנכתב שלא בשעת הלואה אינו גובה ממשעבדי משום דהך מילתא דדבר שנהגו לכתוב דה"ל כנכתב אין לו דין שטר רק כמו בע"פ כנ"ל וכן נתבאר לעיל בבטול מודעא במתנה דלשיטת הרשב"ם בב"ב דף מ' דכתב דמודעא במתנה דמהני היינו משום דודאי אנוס הוא וכ"כ התוס' בב"ב דף מ' ע"א ד"ה אמאן דלא ציית כו' ולפי שיטתם יש לומר דלא אמרינן בזה דה"ל כנכתב וזה פשוט דבמכירה באונס דבמסר מודעא דבטל המכירה דאף דנהגו לכתוב בטול מודעא בכל שטרי מכירה דבזה לא אמרינן דה"ל כנכתב: (ג) (שם סעי' ט"ז) יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה והוא מן דברי ר' ירוחם שהובא בבית יוסף וכתב הסמ"ע וכן הדין בנדרים כמש"כ ביו"ד סי' רי"ח והביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ל"ט כתב דכן מצינו בב"ק ד' פ' ע"א ובנדרים ד' ס"ג ע"ב ולשון השטרות כדין לשון נדרים ובסי' רי"ח סעי' א' מיירי היכא דניכר כוונתו מתוך הענין שבגללן נשבע ונדר דהולכין אחר הכוונה אף דלא היה אומדנא דמוכח מפאת עצמו ויש לתמוה על זה דהא מבואר שם ביו"ד סי' רי"ח סעי' א' בהג"ה בשם הריב"ש דכ"ז דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח הרי להדיא דמחלקין בין נדרים ובין היכא שהוא בינו לבין חבירו א"כ קשה איך כתבו הכא דאין הולכין אחר לשון השטר אלא אחר הכוונה הא שם מבואר להיפך וכן ראיתי בספר מראות הצובאות על אה"ע בלקוטיו בסוף הספר שהעלה בצ"ע דברי המחבר דהכא דזהו סותר להך דיו"ד ע"ש: וכן יש להעיר בראיות הגר"א זצ"ל דהא בב"ק ונדרים שם מיירי בנודר בינו וב"ע א"כ מזה אין להוכיח על הענין שבינו ובין חבירו אך מה שציין הביאור הגר"א זצ"ל להא דקידושין ד' סמ"ך ע"ב תנא לא נתכוונה כו' א"ש דהא שם מיירי ג"כ בעסק קידושין שבינו ובין האשה ובראיות הגר"א זצ"ל מהא דב"ק ד' פ' דקפצה ונשבעת דכל מי שיבא איני מחזירתו הנה בתשובת הגהות מיימוני ה' שבועות ונדרים סי' ד' כתב לדמות הא דב"ק הנ"ל לשטר מברחת ולהא דזבין ולא אצטריך ליה זוזי ולהא דר"ש בן מנסיא דב"ב ד' קמ"ו דמשום אומדנא דמוכח אתו עליה ע"ש:
ענף א:
והנלע"ד בזה דהנה עיקר החילוק שמחלק הריב"ש בסי' קצ"ה בין נודר בינו לבין עצמו ובין בינו לבין חבירו הוא ע"פ מש"כ שם הריב"ש בשם הרמב"ן בחי' בפרק יש נוחלין ד' קכ"ו דבנדר שנודר בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהא אפשר לקיים ע"י שליח ושאר דקדוקי התנאי רק בתנאי שבין אדם לחבירו בעי לכל דיני תנאי. כוונתו דכמו דלא מצי תנאי שלא היה כדיני תנאי לעקור למעשה הקנין או מעשה החיוב שנעשה בינו ובין חבירו אף דאם ניזול בתר כוונת הענין הא חזינן כוונתו דלא עשה זה רק משום התנאי אפ"ה לא מהני כוונתו לעקור להמעשה ה"ה דמה"ט לא אזלינן בתר כוונתו מן גלל הענין שבגללן עשה זה הקנין או החיוב ולעקור להמעשה שעשה. רק בגדר שבינו ובין עצמו דכמו דלא בעי לדיני תנאי ורק מה שמוכח מן כוונתו מהני לעקור לדיבורו משום דזהו בגדר אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ מה"ט אזלינן ביה בתר מה דחזינן מן מה שבגללן נדר ונשבע ולעקור להנדר ושבועה וכן פסק הרמ"א לקמן ביו"ד סי' ר"כ סעי' ט"ו דבנדרים לא בעינן למשפטי תנאים משום דלא גרע דבורו מן כוונת הנודר כדלעיל סי' רי"ח כו' ונתכוין הרמ"א להך דברי הריב"ש הנ"ל: ודברי הרמב"ן בב"ב הנ"ל הובא בפני יהושע בגיטין ד' ע"ה ובכתובות ד' ע"ד שביאר זה היטב והובא בתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' מ"ח שכתב כן בשם השיטה מקובצת בנזיר אך זהו דלא כשיטת התוס' כפי מש"כ שם הפ"י ורע"א ע"ש. אך לפי מש"כ ההפלאה לכתובות ד' נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת כו' בד"ה ואור"י דאי לאו דילפינן כו' בכוונת התוס' דנזיר ד' י"א אין הכרח לדבריהם בכוונת התוס' דנזיר הנ"ל ומה שיש לדון לפי דברי הרמב"ן דבנדרים לא בעינן תנאי כפול דהא בנדרים ד' י"א אמרו גבי לחולין שאוכל לך דלר"מ דבעי ת"כ לא מיתסר שם אלמא דגם לר"מ בנדרים בעי ת"כ הנה זה הקשה הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה וחולק בטוב טעם ע"ש ועיין מכל זה בספר בשמים ראש סי' ר"ד שהאריך בזה והדברים ארוכים ואכמ"ל אך בעיקר הדבר שכתב הרמב"ן שבנדרים לא בעינן לדיני תנאי לאו כ"ע ס"ל כן וכמש"כ הרמב"ן בב"ב שם כן בשם יש אומרים וכן כ' השמ"ק בנזיר בשם יש אומרים אלמא דלאו כ"ע ס"ל כן וכן כתב בחדושי רע"א זצ"ל ביו"ד סי' ר"כ ס"ק ו' על מש"כ הרמ"א שם דלא בעינן תנאי כפול בנדרים דהמיימוני בהפלאה סי' ד' לא ס"ל הכי ע"ש:
ולפ"ז י"ל בעיקר דברי הרמ"א דיו"ד סי' רי"ח הנ"ל שכתב לחלק בין נודר בינו ובין עצמו לבין נודר בינו ובין חבירו במה דמוכח לנו כוונתו ממה שבגללן נדר דכיון דהריב"ש והרמ"א ס"ל לדמות זה למה דמחלקים בין נדרים ובין מה שבינו לחבירו בהא דבעינן תנאי כפול בכל הענינים זולת נדרים שבינו ובין עצמו כנ"ל ע"כ אפשר לומר דלהפוסקים דס"ל דגם בנדר שבינו ובין עצמו בעינן תנאי כפול וכל דיני תנאי ע"כ שפיר יש לדמות ולמילף לכל דיני ממונות שבינו לחבירו דגם במה דהוי זכות לחבירו ג"כ יש לנו למיזל בתר כוונתו ממה דרואין להענין שבגללן עשה זה החיוב או הקנין דהא לדידהו לא מצינו חילוק כלל בין נדר בינו וב"ע למה שבינו ובין חבירו וע"כ יש לומר דזהו כוונת יש מי שאומר הכא בח"מ שכתבו דגם בשטר שבינו ובין חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דלכן אמרו זה בלשון יש מי שאומר משום דלאו כ"ע ס"ל כן אלא זהו רק לשיטת הסוברים דגם בנדרים בעינן תנאי כפול ע"כ להך שיטה י"ל דילפינן זה שפיר מהא דנדרים דאזלינן בהו בתר כוונת הענין ממה שרואין שבגללן נדר כמבואר ביו"ד סי' רי"ח. וה"ה במה דהוי הענין לזכות חבירו דג"כ אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה ממה דבגללן עשה הענין של השטר כן י"ל בזה:
אך אין דעתי נוחה עדיין מזה דתקשה דלמה כתב הרמ"א ביו"ד בפשיטות דבינו ובין חבירו אין הולכין בתר הכוונה אלא אחר משמעות הלשון ומשמע דכ"ע מודו בזה. וכן בהא דיו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו לא הביא הרמ"א שם ליש אומרים דבנדר בעי ג"כ תנאי כפול ולכן אין זה מספיק עדיין לתרץ קושיא החמורה הנ"ל ולולי דברי הסמ"ע וביאור הגר"א זצ"ל היה מקום לומר דכוונת השו"ע הכא במש"כ דאין הולכין אחר לשון השטר אלא אחר הכוונה דזה קאי אם היה אומדנא דמוכח ואף דבאומדנא דמוכח כ"ע ס"ל דמהני כמש"כ התוס' והרא"ש בקידושין ד' מ"ט וכתובות ד' צ"ז ובשא"ד ובח"מ סי' ר"ז סעי' ד' עכ"ז שייך בזה לשון יש מי שאומר לפמש"כ הסמ"ע בכמה דוכתי דבדבר שאינו מפורש כ"כ דרכו לכתוב בלשון יש מי שאומר והנה במה דס"ל להתוס' והרא"ש וש"פ לומר דבמקום אומדנא דמוכח מהני אף לבטל להמכירה וכה"ג הא לשיטת הגהות אלפסי דהובא בח"מ סי' ר"ז סעי' ד' ברמ"א בלשון וי"א דבמתנה דברים שבלב מהני והוציא כן מהא דמתנת שכ"מ ומברחת כמו שכתב בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק י"ד ע"ש:
א"כ להך שיטה יש מקום לומר דאומדנא דמוכח לא מהני רק במתנה וע"כ שייך שפיר לשון יש מי שאומר אף באומדנא דמוכח ועיין בגיטין ד' ל"ב בתוס' ד"ה מהו דתימא אגלאי כו' ובתוס' ב"ב ד' קמ"ו ד"ה מאן תנא דאזיל בתר אומדנא כו' אך כל זה הוא דוחק לתרץ עפ"ז דברי השו"ע דסתרי אהדדי:
ענף ב:
והעיקר מה שנלע"ד בזה ע"פ מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' וענף ה' בענין ספק אומדנא דהוי דברים שבלב ולא מהני כמש"כ שם בשם הרא"ש וש"פ וזה אינו רק אם אנו דנין אם היה אומדנא על איזה תנאי וכה"ג דזה מקרי עקירת הענין ע"כ בכה"ג לא מצי לעקור להמעשה שנעשה בפנינו אבל היכא שנעשה איזה תנאי לפנינו בוודאי אך אנו דנין על פירוש התנאי איך הוא כמו בהאומדנא דלא כתב לה רק ע"מ לכונסה ונסתפקנו אם בעינן ביאה דוקא וה"ה חופה ראויה לביאה או דאפשר דסגי בחופת נדה ג"כ וכן בהא דכתובות ד' ע"ג במומין ונדרים שנמצאו באשה דאמרו שם האי תנא מספקא ליה כו' דהוכחתי שם מזה דהיכא דהיה תנאי ודאי רק דנולד לנו ספק בכוונת התנאי כמו התם דהיה אומדנא דהתנה ע"מ שאין עלי' מומין ונדרים רק דמסופקים אם היתה כוונתו רק על מום דאיילנית ונדר שבינו לבינה כמו נטולה מן היהודים דוקא או דהיתה כוונתו בהתנאי על כל מומין ונדרים דאמרו שם דאין לה כתובה רק צריכה גט משום ספק איסור לחומרא וכן בנכנסה לחופה דלא חזיא לביאה דכתובות ריש פ"ה ברא"ש סי' ו' דמספק שמא היתה כוונתו לחופה דחזי לביאה דוקא דאין לה כתובה דהוא הכל מן ה"ט כמש"כ שם בארוכה ושאני בהא דש"מ שהקדיש כל נכסיו דהוי ספק אם היה אומדנא בעיקר התנאי דיחזור אם עמד דלא מהני ספק אומדנא לעקור ולסתור למה שאמר בפיו משום דגם תנאי מקרי סתירה ועקירה לדבריו כמש"כ שם:
ולפ"ז אתי שפיר דברי השו"ע דלא סתרי אהדדי והוא דהא ביו"ד סי' רי"ח מיירי התם בקהל שקבלו זקן א' לסופר ועמו נער א' ועכשיו נסתלק הזקן ונולד ספק אם שיכולים הקהל לסלק להנער מחמת שנראה מהענין שלא קבלו הנער רק מחמת הזקן וע"ז העלה הריב"ש שם דאין הולכין אחר הכוונה רק במה שאין לו שום שייכות עם חבירו אבל בנותן מתנה לחבירו דבזה כיון דיש זכות לחבירו מצד דהא דברי הקהל א"צ קנין כידוע] ע"כ לא מבטלינן לזכות חבירו דזהו הוי כמו שכתב הרמב"ן דתנאי שאינו כפול לא מהני לבטל למעשה משא"כ בנודר בינו ובין עצמו וה"ה הכא דהוי ג"כ מה"ט דלא אתי מה שמוכיחין מן כוונת הענין שבגללן נעשה הענין לסתור להמעשה שנעשה כנ"ל וזהו הכל רק היכא דאנחנו מסופקים בעיקר התנאי אם נעשה הענין על תנאי שלא יהיה הנער רק אם יהיה הזקן או לא היה על תנאי ודברי הריב"ש הנ"ל בקצרה הובא ביו"ד בט"ז שם ובכה"ג דוקא אין הולכין אחר הכוונה רק אחר משמעות ופשטות הלשון ועיין בט"ז ביו"ד ס"ק ג' מזה:
והנה הכא בח"מ הא כתבו הב"י בשם ר' ירוחם וכן השו"ע בזה הלשון כלל גדול הוא בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה עכ"ל הרי דכתבו כן רק בתנאי שמתנה עם חבירו ולא כתבו בקיצור שבשטרות אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה וזה צריך ביאור אבל לפמש"כ מדוקדק שפיר לשונם הזהב והוא דהא בביאור הגר"א זצ"ל שם ציין על זה קידושין דף סמ"ך ע"ב תנא לא נתכוונה והוא דהא מיירי התם בקידש האשה ע"מ שאראך בית כור עפר דאם הראה שאינו שלו אף דהוי ליה באריסות או בשכירות אינה מקודשת משום דלא נתכוונה אלא לראות משלו והא שם לא שייך לומר דזה הוי אומדנא דמוכח משום דהא לא הוי זה הוכחה מצד עצמו ודוקא בשכ"מ שכתב כל נכסיו וכן שטר מברחת והא דר"ש בן מנסיא בכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו כו' וכה"ג דבכ"ז שייך אומדנא דמוכח מצד טבע דלא שבק אינש ערטילאי כו' וכן לא שביק לבנו כו' אבל הכא בקידושין גבי ע"מ שאראך כו' הא לא שייך לדון אומדנא רק עיקר הענין במה שאין הולכין אחר לשון המשמעות אלא אחר הכוונה מצד דהא סיבת הקידושין שנתקדשה חזינן דעיקר רצונה היה באופן שיהיה לו קרקע וע"כ הכוונה היתה שיהיה לו משלו דאל"כ מה תועלת יהיה לה מן קרקע שאינו שלו ואתי שפיר ראיות הגר"א זצ"ל הנ"ל:
והנה הא התם היה תנאי בודאי דקידשה ע"מ שאראך כו' רק דנולד לנו ספק בפירוש התנאי איך היתה כוונתו. בזה שפיר אמרו דהולכין אחר הכוונה בפירוש התנאי ולא אזלינן בזה בתר משמעות הלשון וכמו שכתבתי כעין זה בהא דספק אומדנא דהיכא דהיה תנאי בודאי אז מפני ספק אומדנא אף שיעקור משום זה המעשה ביותר וזהו מדוקדק בכוונת המחבר ור' ירוחם דכתבו דבתנאי שמתנה עם חבירו אין לילך בו אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דזה משמע דתנאי היה בוודאי רק דאנו מסופקים בו מצד כוונתו מתוך סיבת הענין שעשה התנאי דבזה שפיר קאמרי דאין הולכין אחר המשמעות הלשון אלא אחר הכוונה אף דע"י זה יתבטל הענין מ"מ כיון דהיה תנאי עכ"פ שאני משא"כ בהא דיו"ד סי' רי"ח דאם ניזל בתר משמעות הלשון אין כאן שום תנאי כלל לפנינו ע"כ אין הולכין אחר הכוונה להוסיף איזה תנאי וכה"ג כיון דזהו סותר להמעשה שנעשה ע"י קנין או חיוב: כללו של דבר הוא כן דהיכא דיש שני משמעות בכוונת הלשון והשטר ודאי דאזלינן בזה בתר המוחזק וכמבואר בסי' מ"ב ובט"ז ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ב' ובכזה אמרו בח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ח דכל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח כו' דנין כמו בנדרים ואדרבה בממון שאני מנדרים היכא דסותר פירושו להרוב כמו הא דב"ק ר"פ המניח ברוב קורין לחביתא חביתא ומיעוט קורין לכדא חביתא דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב [משא"כ בנדרים כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעיף א' דאם קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כו' אינו נאמן נגד הרוב ועיין בעבודת גרשוני סי' ג' מזה יכול לפרש דבריו ולומר הנני מן המיעוט דהא להך מיעוטא אין בזה שום נגד להמשמעות הלשון אבל היכא דמשמעות ופשטות הלשון הוא נגד הכוונה שנראה מתוך סיבת הענין שנעשה ע"י זה הענין אף שאינו סותר לשונו לגמרי להכוונה משום דהיכא דסותר לשונו לגמרי להכוונה בזה אף בנדרים אין הולכין אחר הכוונה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ג' ועיין בספר עצי לבונה שם בזה הדין כן באם שניזל בתר כוונת הענין יתוסף איזה תנאי ובאם שנלך אחר לשון המשמעות לא יהי' התנאי כלל ע"כ יש לנו למיזל אחר הלשון כמבואר ביו"ד סי' רי"ח במה שבינו ובין חבירו ולא עקרינן למשמעות הלשון לסתור אותו אבל באם הי' תנאי בוודאי לפנינו רק אם ניזל בתר משמעות הלשון של התנאי יקויים הענין ואם ניזל בתר הכוונה יתבטל הענין אז הולכין אחר מה שנראה כוונתו מתוך הענין שבגללו עשה את התנאי וא"ש פסקי השו"ע וכ"א על מקומו יבא על נכון. ועיין בח"מ סי' מ"ב סעי' ה' בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך ס"ק ט' וקצרתי ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ה' מש"כ שם בהא דקידושין ר"פ האומר גבי מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דתנאי גרע מן פי' דוחק ע"ש וכעין זה כתב הנימוקי יוסף בב"מ פ"ה על הא דבני רב עיליש דנפק עלייהו שטרא דהוה כתוב ביה פלגא באגרא ובהפסד כו' (והוא בב"מ דף ס"ח דאף דאמרינן יד בעהש"ט על התחתונה עכ"ז במקום שאין לשון השטר מספיק לזה רק צריך להוסיף על הלשון דיטול תרי תילתי באגר לא מפרשינן כן רק משום איסורא לאינשי לא ספי דזהו אומדנא דמוכח ע"כ מפרשינן שפיר דיטול תרי תילתי אגר כדאמרו שם בגמ':
ענף ג:
ואחר כתבי כל זה הגיע לידי ספר רבינו ירוחם וראיתי במישרים נתיב כ"ג חלק יו"ד שכתב בזה"ל כתב הרשב"א בתשובה אע"פ שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד וראיה דע"מ שאראך מאתים זוז דהאיש מקדש דלא נתכוונה זאת אלא לראות משלו או בית כור עפר וכן פסקו שמה בקדושין דאע"ג דקנו מיניה נלך אחר הכוונה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן במתנת שכ"מ שאם עמד חוזר תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אא"כ היה המנהג שלא תגבה מחיים והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה כו' ומה שכתבתי למעלה מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא תלה הדבר במנהג כו' עכ"ל ר' ירוחם והעתקתי כל לשונו הנצרך לעניננו: וחזינן דר' ירוחם הביא לראיה מהא דקידושין דף ס' ע"ב כנ"ל וסיים בראיה ע"ז מהא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר. הרי דקאי ר' ירוחם שם במה שכתב דנלך אחר הכוונה דזהו באומדנא דמוכח כמו שהוכיח ע"ז ממתנת שכ"מ דזהו מקור לכל אומדנות כמבואר בתוס' והרא"ש וש"פ בכ"ד ואף דנימא דעיקר כוונת ר' ירוחם במה שהוכיח מהא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר אף אם היה בקנין ולא מחלקינן דשאני קנין וכמבואר בב"ב דף קנ"ב ובח"מ סי' ר"נ סעיף י"ג וסעיף י"ד:
דה"ה במתנה שנתן לאשתו דאף דקנו מיניה אפ"ה אינה יכולה לגבות כ"ז דלא נתגרשה כמש"כ שם לעיל עכ"ז מוכח דס"ל לר' ירוחם דהך מילתא דכתב שם דאע"ג דכתוב בשטר מתנה שתגבה בין בחיים ובשלום ובין במותו דזהו אומדנא דמוכח דלא נתכוין שתגבה מיד דאל"כ איזה הוכחה הוא מן הא דמתנת שכ"מ דלא מחלקינן בין אם היה בקנין או לא הא יש לחלק דשאני מתנת שכ"מ דהוי אומדנא דמוכחא משא"כ הכא דלא הוי אומדנא דמוכחא רק מצד כוונת הענין אתו עלה וע"כ מוכח דעיקר כוונת ר' ירוחם שם דס"ל דלכן אע"ג דכתב לה שתגבה המתנה בין בחייו כו' דמ"מ אינו גובה כ"ז דלא נתגרשה משום דזהו ג"כ הוי אומדא דמוכחא וכן מה שכתב שם כלל גדול הוא בידינו בכל תנאי שאין להלך אלא אחר הכוונה. דכוונתו ג"כ היכא דהוי אומדנא דמוכח וכן בהא דקידושין דף ס' ע"ב בע"מ שאראך כו' דלא נתכוונה כו' דזה ג"כ מקרי אומדנא דמוכח:
ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות מש"כ המחבר הכא דאין לילך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דקאי ג"כ היכא דהוי אומדנא דמוכח דזה מהני אע"ג דהוי בממונות שבינו ובין חבירו וכמש"כ ביו"ד סי' רי"ח דבאומדנא דמוכח שאני אך עדיין תקשה דלמה כתב המחבר בלשון יש מי שאומר וכמש"כ לעיל ומש"כ לעיל בזה הוא דוחק:
ולכן נראה לי להעיר בזה מילתא חדתא והוא דיש להבין במה שכתב ר' ירוחם בשם תשובה לגאון דכתב דאם כתוב בשטר מתנה שתגבה בין מחיים דנגבית מחיים אף מקודם שנתגרשה דכיון דזה הוי אומדנא דמוכח דלא נתכוין שתגבה מיד א"כ הא באומדנא דמוכח במתנה כ"ע מודו דמהני כמבואר בח"מ סי' ר"ז סעיף ד' ע"ש בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק י"ד ולחד דעה דבמתנה דברים שבלב הוי דברים אע"ג דס"ל דלא מהני אומדנא במכירה עכ"ז מתנה שאני כדמוכח זה מכמה דוכתי דבמתנה ודאי מהני אומדנא דמוכחא וידעתי מה די"ל דס"ל להך תשובה לגאון דזה לא מקרי אומדנא דמוכח ובזה גופא פליגי הרשב"א עם תשובה לגאון הנ"ל אם זה הוי אומדנא דמוכח דלא נתכוין שתגבה מיד או לא אבל אין דעתי נוחה מזה:. ולכן נראה לענ"ד לומר דעיקר פלוגתת הרשב"א עם תשובה לגאון הנ"ל הוא בזה דהא מצינו בח"מ סי' ט"ו סעיף ה' דהאידנא אין דנין הדינים דדנו בזמן הש"ס ע"פ אומד דעת הדיין וע"פ אומד המת וכ"כ המחבר בסי' רצ"ז וכ"כ הטור וזהו מן דברי הרי"ף בכתובות ד' פ"ה בשם גאון וכ"כ הרמב"ם והרא"ש שם אלמא דחזינן להגאונים הראשונים דנעלו את הדלת לנו שלא נידון ע"פ אומד דעתנו כלל ולפ"ז יש לדון כה"ג במה דקיי"ל דאומדנא דמוכח מהני ואזלינן בתריה דאפשר לומר דזה אינו אלא באומדנא דמצינו בש"ס בפירוש כמו הא דמתנת שכ"מ בכולה ובהא דר"ש בן מנסיא דאם היה בנו קיים כו' ובזבין למיסק לארעא דישראל ושטר מברחת וכה"ג דכיון דאמדו חז"ל להך אומדנא ע"כ יש לנו לדון ג"כ כן אבל באומדנא דלא מצינו בש"ס בפירוש וכמו הך נידון של ר' ירוחם והרשב"א דנתן מתנה לאשתו דכתבו לדון בזה אומדנא שלא נתן לה שתגבה מיד זה האומדנא לא מצינו בש"ס בפירוש דהא מה דאמרו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים זהו מצד מדרש כתובה וכמש"כ הבית יוסף בשם המישרים והובא באה"ע סי' צ"ג דמספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספת יחד ע"ש וכיון דלא מצינו זה האומדנא בפירוש ע"כ יש לנו לדון דאין אנו דנין לאומדנא דלא נזכר בש"ס בפירוש והא דשודא דדייני דב"ב דף ל"ה ובח"מ סי' ר"מ הא נזכר זה בש"ס וגם הא לא הוי הוצאת ממון ממוחזק וכעין זה כתב הרשב"א והובא בבית יוסף בח"מ סי' ס"א דהך מילתא דאמרו דמה דלא צריך לטפויי מילתא אתא דאין לנו כח לדון מעצמנו אלא במה שאמרו חז"ל בפירוש וכה"ג מבואר בכללי מיגו גבי מיגו בש"ך ס"ק ל"ב ע"ש וכן במיגו במקום חזקה דאין לדמות מדעתנו החזקות זו לזו וע"כ במקום שאינו מפורש אזלינן בתר המוחזק וה"ה באומדנות דהא מצינו כמה חילוקי דינים ביניהם כמש"כ התוס' בכתובות דף צ"ז ד"ה זבין ולא איצטריך ליה זוזי כו' וכ"כ הרא"ש שם ובקדושין דף מ"ט ובח"מ סי' ר"ז ע"כ אין לנו לדון אומדנות מעצמנו וכעין זה כתבו בדין ספק ספיקא דאין לנו כח לדון מעצמנו כי אם במקום המפורש והדומה להן כמבואר בכללי ס"ס של הש"ך ס"ק ל"ו ועיין בכו"פ ובחי"ד שם:: ענף ד:
ולפ"ז יש לדון דזהו שיטת תשובה לגאון דס"ל דמתנה שנתן לאשתו נגבית מחיים כיון דלא מצינו אומדנא זו בש"ס בפירוש וע"כ אין אנו דנין מעצמנו לאומדנא זו ואף דהתם בסי' ט"ו ובסי' רצ"ז מיירי בבאין להוציא מן המוחזק ע"י אומד דעתו של הדיין ואומד המת וכן בקים ליה בגויה כו' והכא הא מיירי בבעל שהוא מוחזק ואפ"ה כתבו דגובין המתנה בחייו ומוציאין מהמוחזק עכ"ז יש לחלק בזה לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' וענף ה' וענף ו' ובסי' י"א שם דאם נולד לנו ספק באומדנא איך היה כוונתו דזה מקרי דברים שבלב כיון דלא הוי מוכחא מחמת הספק שנולד לנו וע"כ הוי זה כמו אומדנא דלא מוכחא דלא מהני משום דמקרי דברים שבלב ע"ש ולכן יש לומר בטעמו של הגאון דס"ל דמתנה שנתן לאשתו נגבית מחיים משום דאין לנו לדון אומדנא זו כיון דלא נזכר זה האומדנא בש"ס וממילא כיון דאין אנו דנין לאומדנא זו ע"כ הוי זה אומדנא שאינה ברורה ומוכחת לכל והוי זה כמו כל ספק אומדנא דהוי כמו דברים שבלב דלא מהני וע"כ ממילא מוציאין ממנו אף דהוי מוחזק וזה אינו רק במה שאנו מסופקים בכוונתו ובמחשבתו איך היה ע"כ אין אנו מבטלינן משום דברים שבלב למה שאמר בפיו בפירוש כמו שכתבתי שם בספרי: אבל בהא דסי' ט"ו דהוי הספק לנו איך הי' המעשה וע"י אומד דעת הדיין ואומד דעת המת אנו מוכיחין איך היה המעשה וע"כ שפיר דנין האומדנא להחזיק ממונא משום דהממע"ה רק להוציא אין לנו כח משום דאין אנו יכולין לעמוד על דעתינו כ"כ בזה כן הוא כוונת תשובה לגאון דס"ל דבעל שנתן מתנה לאשתו נגבית אף כ"ז שלא נתגרשה ושיטת הרשב"א דס"ל דאינה נגבית זהו משום דס"ל דאף אומדנא דלא נזכרה בש"ס ג"כ יש לנו לדון מעצמנו ושאני הא דסי' ט"ו דאין אנו דנין משום דהא התם הוי זה האומד בפרט אותו האיש איך היה דעתו ע"פ אומד דעת הדיין ע"כ זה אין אנו יכולין אבל הכא במתנה שנתן הבעל לאשתו דהוי זה אומדנא בכל העולם דודאי אין דרך הבעל ליתן מתנה לאשתו שתוכל לגבות ממנו מיד והוי זה אומדנא בהכלל ולכל ע"כ ס"ל להרשב"א ור' ירוחם דאנו דנין לאומדנא זו ואינה גובית מהבעל וזהו כוונת ר' ירוחם שם במש"כ דכלל גדול הוא בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דזה קאי הכל להיכא דהי' אומדנא דמוכחא משום דס"ל דאין לחלק בין אומדנא דמצינו בש"ס ובין אומדנא דאנו אומדין מדעתנו על הכולל בני אדם שכן דעתן והכל חדא היא:
וכן מוכרע זה בלא"ה דהא אין לפרש דרבינו ירוחם שם קאי להיכא דניכר כוונתו מתוך הענין וכמש"כ המראות הצובאות בשם הסמ"ע לדמות זה להא דנדרים ביו"ד סי' רי"ח דזה אינו דהא שם ביו"ד מיירי בהיה טעון משא כו' והיה ריחו קשה או שנצטער בלבישתו כו' וכן בעובדא דהריב"ש שהובא שם בט"ז ס"ק ב' דע"י בקשת המבקש קבלו לסופר זקן אחד עם הנער כו', וכן בהא דנדרים ד' ס"ג ע"ב דהיה מסרב מחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך כו' טיפת צונן כו' ושם היה הענין ניכר מתוך מעשיו שבגללן נשבע ונדר איך היתה כוונתו אבל בהעובדא דר' ירוחם דמיירי בבעל שנתן מתנה לאשתו וכתב בין בחייו כו' ושם לא היה הענין ניכר מתוך מעשיו שעשה בגללן ולתלות לכוונתו משום זה אלא הא שם היה מתנה ממנו לאשתו בלא שום ענין מתחלה א"כ ליכא לפרושי ולדמות זה להא דיו"ד הנ"ל וע"כ לא הביא ר' ירוחם שם להא דנדרים:
ולכן מוכח דעיקר טעמו דר' ירוחם שם משום דס"ל דזה הוי ג"כ אומדנא דמוכח וככל אומדנות דמוכחי דמצינו בש"ס והא דח"מ סי' רכ"ה סעיף ג' שכתב שם דה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה כו' אלא דברים הידועין שבגללן היה התנאי כו' והוא מהרמב"ם שא"ה דמיירי במה שאינו מצוי דיש לזה מקור מהש"ס כמבואר בגיטין ד' ע"ג ע"כ אין זה ענין לנ"ד:
ענף ה:
ולפי מה שנתבאר דהמישרים שם מיירי באומדנא דמוכח ע"כ אתי שפיר על נכון למש"כ המחבר הכא בלשון יש מי שאומר דאין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה דזהו ג"כ היכא דהיה אומדנא דמוכח על כוונתו איך היה ואשמעינן דאף היכא דלא הוי אומדנות דאמרו בש"ס בפירוש רק דאנו מוכיחין כן מדעתנו לאומדנא זו דזה ג"כ מהני ומדוקדק לפ"ז שפיר לשון יש מי שאומר משום דהא לאו כ"ע ס"ל כן דהא שיטת תשובה לגאון דהובא במישרים שם חולק ע"ז וס"ל דמתנה שנתן לאשתו נגבית מחיים וטעמו דס"ל דאין לנו כח לדון אומדנא מדעתנו אך המחבר הכריע כשיטת הרשב"א דחולק ע"ז ולכן לא הביא בבית יוסף רק שיטת הרשב"א הנ"ל ע"כ שפיר נקט ליה בלשון יש מי שאומר כו' ולכן לא הוי שום סתירה על זה מהא דיו"ד סי' רי"ח דהא שם לא היה אומדנא דמוכח כמבואר שם:
אך עדיין צריך ביאור והוא דבאה"ע סי' צ"ג סעי' א' דכתובה ונדוניא אין נגבים אלא כשתתאלמן ותתגרש וכתב ע"ז הרמ"א דאם כתב לה מתנות הם נגבים מחיים כו' במישרים בשם גאון ודלא כהרשב"א עכ"ל הרי להדיא דהכרעת הרמ"א בפלוגתת הרשב"א עם הגאון שהובא במישרים שם כשיטת הגאון והובא בדרכי משה שם ולכאורה קשה דהא במישרים שם כתב בשם תשובה לגאון בזה"ל מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים הרי להדיא דדוקא בכתב בפירוש שתגבה מחיים אמרו כן וגם ע"ז חולק הרשב"א כמבואר שם ומשמע דאם לא כתב כן בפי' דגם תשובה לגאון הנ"ל ס"ל דלא נגבית מחיים ואלו הרמ"א הכא כתב סתמא דמתנות הם נגבית מחיים. ומשמע דאף דלא כתב בפירוש דתגבה מחיים גם כן הם נגבים מחיים וזה צ"ע דמנלן להרמ"א זה ואף די"ל דס"ל להרמ"א מסברא דלשיטת הגאון הנ"ל ה"ה אף דלא כתב כן בפירוש ג"כ הם נגבים מחיים עכ"ז קשה מנלן לו זה ובפרט דהא משמעות הלשון בתשובה לגאון הנ"ל משמע דדוקא בכתב בפי' שתגבה מחיים ס"ל כן וע"כ זה צריך ביאור ויבואר זה במק"א כי אכ"מ:
עכ"פ חזינן דהרמ"א הכריע בפלוגתת הרשב"א עם הגאון כשיטת תשובה לגאון וכבר כתבתי לעיל דעיקר פלוגתתם הוא אם אזלינן בתר אומדנא שאומדין אנחנו מדעתנו וכוונת המחבר בח"מ דהכריע כשיטת הרשב"א דאין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה זהו משום דס"ל דאף אומדנא שמדעתנו ג"כ מהני א"כ תקשה סתירת השו"ע אהדדי דהא הכא בח"מ לא הביא הרמ"א כלל לשיטה החולקת על הרשב"א אף בשם י"א כלל ומשמע דס"ל כהמחבר דפסק כהרשב"א ואלו באה"ע פסק כשיטת תשובה לגאון ודלא כהרשב"א וע"כ לכאורה נדחה לכל מש"כ אך אפשר לומר דגם שיטת תשובה לגאון ס"ל דאזלינן גם אחר אומדנא שלנו ג"כ אך דס"ל דבמתנה שנתן לאשתו ליכא אומדנא דמוכח כ"כ ולכן הכריע כשיטת תשובה לגאון אבל היכא דאיכא אומדנא ברורה אף שלא נזכר בש"ס ג"כ מהני ולכן שפיר כתב המחבר וכן סתם הרמ"א הכא דאין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה היינו אף במה דהוי האומדנא שאומדין אנחנו מדעתנו ואפ"ה אתי שפיר מש"כ המחבר הכא בלשון יש מי שאומר לפי הכלל הידוע דמה שאינו כתוב בפירוש שייך ע"ז לשון יש מי שאומר כמש"כ הסמ"ע בכ"ד וע"כ כיון דיש מקום לומר ולחלק דלא תהא מועיל אומדנא שלנו כמו דמצינו בהא דסי' ט"ו וכנ"ל ע"כ שייך שפיר ע"ז לשון יש מי שאומר וע"כ לדינא שפיר י"ל דבפלוגתת הרשב"א עם התשובה לגאון הנ"ל הלכתא כהתשובה לגאון הנ"ל וכמש"כ הרמ"א באה"ע משום דזה לא הוי אומדנא ברורה ומוכחת אבל היכא דהוי אומדנא מעליא אף שאינו מפורש בש"ס כדומה לזה מ"מ מהני וכמש"כ המחבר הכא וא"ש הכל על נכון וכן מצינו בתשובת הרא"ש והובא בטור ח"מ סי' ס"ה סעי' כ"א ובקצרה במחבר שם סעיף י"ז דדיינינן אומדנות המוכיחות לפי דעתינו ע"ש: ענף ו:
ועוד י"ל דאף לפמש"כ לעיל דפלוגתת הרשב"א עם התשובה לגאון דפליגי אם מהני האומדנא שלנו או לא מהני כנ"ל בארוכה עכ"ז א"ש מש"כ המחבר הכא וכן סתם הרמ"א דיש מי שאומר דאין הולכין רק אחר הכוונה. ולמש"כ הרמ"א לדינא באה"ע סי' צ"ג סעי' א' דמתנה שנתן הבעל לאשתו נגבית מחיים ודלא כהרשב"א והוא דהא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' וענף ה' וענף ו' ובסי' י"א שם דספק אומדנא הוי דברים שבלב ולא מהני כלל וכמש"כ הרא"ש בב"ב פ"ט סי' כ"ג גבי איבעיא דהקדיש נכסיו דכיון דסלקא בתיקו אין מבטלין למה שהקדיש בפיו בפירוש וכמו שהארכתי שם בזה ע"ש א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה בהך פלוגתא דהרשב"א עם תשובה לגאון הנ"ל דפליגי אם מהני אומדנא שלנו או לא דכיון דהוי ספיקא דדינא אם מהני אומדנא שלנו או לא ע"כ דומה זה להא דהקדיש נכסיו דכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא דלא מצי לחזור משום דתנאי הוי עקירה למה שאמר בפיו וכמש"כ שם בארוכה וה"ה במה דפליגי הרשב"א עם התשובה לגאון בכתב מתנה לאשתו אם נגבית מחיים או לא דהא בפיו היה מתנה בפירוש רק דנולד לנו ספק אם היה רק על תנאי כשתתאלמן ותתגרש או כדין כל חוב שהברירה ביד בעהש"ט לתבוע כ"ז שירצה א"כ הוי זה ספיקא דדינא באומדנא במחשבתו ע"כ הוי זה כעין כל ספק אומדנא דלא מהני לבטל למה שאמר בפיו בפירוש דהא תנאי הוי ג"כ עקירה כמש"כ שם בספרי ולפ"ז אתי שפיר מה דפסק הרמ"א באה"ע דמתנות הם נגבים מחיים משום דכיון דהוי ספיקא דפלוגתא ע"כ הדין כן אבל הא דח"מ דכתב המחבר בלשונו דכל תנאי שמתנה עם חבירו אין לילך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה וכבר כתבתי לעיל דיש לדקדק דלמה כתבו בזה"ל ולא כתבו בקיצור והעליתי לעיל ע"פ מש"כ בספרי שם דאם היה תנאי בוודאי רק דנסתפקנו בפירוש התנאי דזה לא הוי כעין ספק אומדנא משום דכה"ג לא מקרי דברים שבלב הסותר למה שאמר בפיו וכמו שהארכתי שם וע"כ י"ל דמה"ט אם נולד ספק דפלוגתא הנ"ל בהתנאי שאמר לפנינו היינו דיש לנו אומדנא שאומדין אנחנו מדעתנו בכוונת התנאי דזה תלוי בהך פלוגתא של הרשב"א עם התשובה לגאון אם מהני אומדנא שלנו או לא וגם י"ל דאף להך שיטה דס"ל דלא מהני אומדנא שלנו דזהו רק בספק לנו בעיקר התנאי אבל אם היה תנאי בוודאי רק דנולד אומדנא בפירוש התנאי דעכ"פ הוי ככל הספיקות דתלוי מי הוא המוחזק דהממע"ה ולכן כתב המחבר הכא דבתנאי כו' אין הולכין אחר לשון הכתוב כו', וכתב זה בלשון יש מי שאומר משום דזה הוי ספיקא דפלוגתא של הרשב"א עם התשובה לגאון אם מהני אומדנא שלנו או לא וכיון דנקט ליה בלשון יש מי שאומר ה"ל ככל ספק דפלוגתא דהממע"ה ותלוי מי הוא המוחזק ולכן אינו סותר הא דאה"ע להך דהכא ואף דבלשון המישרים בעצמו במש"כ שם ג"כ בזה"ל דכל תנאי שאדם מתנה כו' אין לפרש כוונתו דקאי דוקא אם נולד הספק באומדנא בפי' של התנאי דהא שם מיירי בנולד ספק בעיקר חלות התנאי אם היה רק המתנה כשתתאלמן ותתגרש כו' או דלא היה תנאי הנ"ל עכ"ז לשון המחבר שפיר יש לפרש דנתכוין לכל מש"כ. וא"ש דלא סתרי דברי המחבר והרמ"א אהדדי:
ענף ז:
שוב ראיתי דכל מש"כ אינו שייך רק לשיטת הרא"ש בב"ב פ"ט סי' כ"ג אבל לשיטת המחבר והרמ"א בח"מ סי' ר"נ סעי' ג' שפסקו כשיטת הרמב"ם דס"ל בהך איבעיא דהקדיש נכסיו דאין מוציאין ממנו ובספרי שם בארתי שיטתם דס"ל דספק בדין מה שנולד בהאומדנא דינו ככל ספיקות וע"ש ע"כ ליכא לפרושי לכוונת הרמ"א דאה"ע סי' צ"ג דהא דפסק דמתנות הם נגבים מחייו דזהו משום דספק אומדנא אינו מבטל כו' דהא זה הוי ספיקא דדינא א"כ לא שייך כ"ז כלל ובפרט דהא הוכחתי במק"א מן פלוגתת רש"י והר"ת בנדוניות חתנים דכתובות ד' מ"ז ובאה"ע סי' נ"ג דדוקא באיבעיא דנשאר בש"ס לתיקו בזה י"ל כשיטת הרא"ש דזה מקרי ספק אומדנא ולא מהני כלל משא"כ בספיקא דפלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס י"ל דזה הוי ספק מעליא ואמרינן בזה הממע"ה א"כ הא נ"ד הוי פלוגתא דרבוותא זהו הרשב"א עם תשובה לגאון הנ"ל אם מהני אומדנא בזה"ז או לא א"כ לפ"ז הדין נותן דאי נימא דלא הוי הכרעת הדין בזה כשיטת התשובה לגאון הנ"ל א"כ הא היה הדין נותן לומר גם בזה כדין כל פלוגתא דרבוותא דהממע"ה ומדלא כתב הרמ"א באה"ע כן א"כ מוכח מזה דס"ל לעיקר דהדין הוא כשיטת תשובה לגאון החולק על הרשב"א וכמו שנרשם שם דזהו במישרים בשם גאון ודלא כהרשב"א ע"ש. ע"כ נסתר לכל מש"כ והעיקר כמש"כ לעיל בזה הסתירה ועיין בתה"ד סי' שכ"א דכתב לדמות הך פלוגתת דנדוניות חתנים להך ספק אומדנא דהקדיש נכסיו שכתב הרא"ש כן אכן העיקר כמש"כ בחידושיי לעיל בקונטרס תפיסה ע"י שליח בסי' ב' מזה בענף ב' ואכ"מ:
ועוד יש לתרץ בסתירת דברי המחבר דהכא והרמ"א באה"ע ע"פ מש"כ המל"מ פ' ט"ו ה' טוען והובא בקצה"ח סי' מ"ב ס"ק ב' בשם המהראנ"ח דס"ל דאם נולד הספק בזמ"פ דדיינינן בזה כיון דלחזרה קאי בסוף ע"כ מקרי המלוה מוחזק והביא כן שם בשם התוס' דב"ב ד' ס"א ד"ה ארעתא תרתי כו' בשואל חפץ הואיל וסופו לחזור לבעליו הוי המשאיל מוחזק אך הקצה"ח והנתיבות שם מחלקים בין חפץ דהדרא בעיניה ובין מעות דלא הדרא בעיניה אכן המהראנ"ח אינו מחלק בזה ולפ"ז י"ל דלכן כתב הרמ"א דמתנות נגבים בחיי הבעל משום דס"ל ג"כ דעיקר פלוגתת הרשב"א ותשובה לגאון הנ"ל הוא אם אזלינן בתר אומדנא שלנו או לא כמש"כ לעיל ואפ"ה מוציאין מהבעל אף דהוי מוחזק משום דשאני זה הספק דלא הוי רק הספק בזמ"פ אימת ישלם אבל הא עומד לפרעון ולחזרה דהא אף אם מוציאין מיד מהבעל עכ"ז אין לה רשות למכור זה החפץ וכן הפירות אינה אוכלת רק ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל הפירות וכמבואר באה"ע סי' פ"ה סעי' ז' גבי מתנה שנתן הבעל לאשתו א"כ לא הוי עיקר הנפ"מ בזה רק כשתתאלמן ותתגרש ואם תמות בחייו יעמוד בוודאי ברשות הבעל ויהיה שייך לו ע"כ אין זה מקרי הוצאת ממון מהבעל אם תמות בחייו דהא אז יוחזר לו ע"פ דין רק אם תתאלמן ותתגרש אז הוי נפ"מ ממה שגובין בחיי הבעל מיד ולכן שפיר שייך לדון בזה לסברת מהראנ"ח דכיון דעומד לפרעון ולחזרה כשתתאלמן ותתגרש רק דאנו דנין אם נגבית מיד או בסוף בעת שהתאלמן ותתגרש ע"כ הוי האשה בשם מוחזקת והדין נותן שיפרע לה מיד אף דלא הוי זה בוודאי אלא ספיקא דדינא וכמש"כ התוס' בב"ב ד' ס"א דלכן א' ר"נ קרקע בחזקת בעלי' בהא דשנים עשר זהב דינר זהב לחודש דהטעם הוא כיון דסופו לחזור להבעלים כו' וה"ה בנ"ד ולכן פסק הרמ"א באה"ע סי' צ"ג דמתנות נגבים מיד ואף שנרשם שם דזהו מהמישרים בשם גאון ודלא כהרשב"א מ"מ י"ל כמו שכתבתי וקצרתי ומזה יהיה סייעתא לשיטת המהראנ"ח דאינו מחלק בין חפץ דהדרא בעיניה להלואת מעות דלא הדרא בעיניה אבל היכא דלא שייך לדון כן עדיין י"ל כמש"כ לעיל דס"ל להמחבר דזהו ספיקא דדינא אם הלכה כהרשב"א או כשיטת תשובה לגאון הנ"ל וע"כ שפיר כתב המחבר הכא בלשון יש מי שאומר דהולכין אחר הכוונה משום דזה הוי ספיקא דפלוגתא אם מהני אומדנא שלנו ותלוי זה במוחזקות וכמו כל ספק דפלוגתא ומתורץ שפיר דברי השו"ע על נכון:
אכן לפי מה דהכריעו האחרונים בסי' מ"ב דלא כהמהראנ"ח ע"כ העיקר כפי מש"כ לעיל דמוכח דס"ל להרמ"א באה"ע דאין שום ספק כלל לדידן דהעיקר לדינא כשיטת המישרים בשם גאון ודלא כהרשב"א וכפי שנרשם שם וע"כ מוציאין ממון אף בחייו והא דסתם הרמ"א הכא בח"מ כהמחבר דאין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה בע"כ מוכח דס"ל להרמ"א דבאומדנא מעליא אף שלא מצינו הדומה לו מקור מן הש"ס דגם זה מהני ושא"ה באה"ע דלא הוי זה חשוב לאומדנא דמוכח דיכול להיות שהיה רצונו במתנה שלו שתוכל לגבות מיד וכמש"כ לעיל משום דאי נימא דהוי זה ספיקא דפלוגתא בלא הכרעה א"כ היה הדין נותן דלא תגבה מהבעל מיד דהא אין מוציאין מהמוחזק בספק בדין:
ולפ"ז הא לא מצינו שום ספק פלוגתא בזה וכיון דחזינן דהרשב"א ס"ל דיכולים אנו לדון אומדנא מדעתנו ולא אשכחן פלוגתא בזה כלל ע"כ הדין נותן דגם אומדנא מעליא הנראה לפי דעתנו ג"כ מהני וכמש"כ המחבר הכא ומש"כ בלשון יש מי שאומר אין זה הכרח כלל לומר דפליגי בזה כידוע וכמש"כ לעיל אך צריכים לעיין היטב בזה ולמצא ראיה לזה האומדנא מן הש"ס הדומה לזה או מן הראשונים וכ"ז אם הוי אומדנא דמוכחא אבל אם ליכא אומדנא דמוכח רק שנראה כן מתוך כוונת הענין שבגללן נעשה עיקר הענין שבינו ובין חבירו זה לא מהני וכמבואר ביו"ד סי' רי"ח ואף ספיקא דדינא לא הוי בזה דהא נתבאר דדברי המחבר דהכא לא מיירי רק באומדנא דמוכחא:
וכ"ז הוא באם שנולד לנו ספק בעיקר התנאי וכוותיה דהוי סתירה למה שאמר בפיו בפירוש אבל אם היה תנאי בוודאי בזה יש לומר דמהני מה שמוכח לנו מתוך כוונת הענין לברר כוונת התנאי כמו שנתבאר לעיל אך זהו דוקא באם שאינו סותר כ"כ למה שאמר בלשונו בפירוש רק שאינו כן לפי משמעות פשטות הלשון אבל אם סותר ממש למה שאמר בלשונו בזה אין הולכין אחר כוונת הענין וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ג' דבסותר לגמרי אף בנדרים לא אזלינן אחר הכוונה אם סותר לגמרי ללשונו וע"ש בנקודות הכסף:
ענף ח:
הנה בטור ח"מ סי' שפ"ח סעי' ו' הביא בשם תשובת הרא"ש רחל שטוענת את ראובן כו' והפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות כו' תשובה מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה כו' ובהוכחות אין נראה לחייבו ולאפוקי ממונא עכ"ל ודברי הטור ותשובת אביו הרא"ש הנ"ל הובא בשלטי גבורים ס"פ הכונס והקשה ע"ז דהא ברא"ש פ' הכונס סי' ט"ז כתב דלענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא א"כ ה"ה בהוכחה טובא וצ"ע עכ"ל וכן הקשה הב"ח בסי' שפ"ח הנ"ל על תשובת הרא"ש הנ"ל במש"כ דלא מפקינן ממונא בהוכחות דהא איהו בעצמו כתב ס"פ הכונס כנ"ל. והעלה לחלק כדי דלא תקשה דידיה אדידיה דהכא מיירי באומדנא דלא מוכחא ובס"פ הכונס מיירי באומדנא דמוכחי ובמחנה אפרים בחידושיו סביבות הרי"ף ומפרשיו לב"ק פ' הכונס הביא לדברי השלטי הגבורים מה שהקשה על תשובת הרא"ש הנ"ל ועיין שם מש"כ לחלק בזה:
ולדעתי אין זה קשה כלל דהא הרא"ש ס"פ הכונס קאי התם על מה דקא אמרו בסוגיא טען כסא דכספא בבירה מאי א"ל חזינא אי אינש אמיד הוא דאית ליה כו' משתבע ושקיל כו' והקשה הרא"ש ע"ז מעובדא דאריסא דבר זירא דמסיק ר' חייא שיחזירו לבני דאריסיה דבר זירא אע"ג דלא היה אמיד ומחלק דשא"ה דאריסיה דבר זירא הפקיד הפקדון וכדי לאחזוקי ממונא בחזקת המפקיד אמרו אדם עשוי שלא להשביע' אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא עכ"ל הרא"ש וכוונתו דדוקא גבי כסא דכספא בבירה דאף דתקנו לתקנת נגזל גבי אש עכ"ז היכא דלא הוי אמיד דאית ליה כו' בזה לא תקנו לתקנתם להוציא ממון משום דסמכינן על האומדנא כדי להחזיק הממון ברשות המוחזק אבל גבי אריסיה דבר זירא דכיון דהפקיד הפקדון הוי כמו דבני אריסיה הם מוחזקים משום דרשות הנפקד כרשות המפקיד נחשב לכמה מילי כמו דכתב הרא"ש בפסחים פ"א סי' ד' בשם ה"ר יונה ז"ל כו' וקרינא ביה ביתו כו' ועיין באו"ח סי' ת"מ סעי' ד' ובט"ז שם ובב"ק ד' ע' בתוס' ד"ה לא כתבינן אורכתא כו' ובח"מ סי' קפ"ט בט"ז מש"כ בשם הרשב"ם בב"ב ד' פ"ה וקצרתי כללו של דבר דהיכא דהוי מוחזק בזה אף דלא הוי אמיד ג"כ אין מוציאין מחזקתו אבל היכא דבאנו להוציא בזה אזלינן בתר אומדנא דכיוון דלא הוי אמיד לא מפקינן מן המוחזק דעיקר מילתא דנא הוי כמו ספיקא מה דלא הוי אמיד ולכן דיינינן בזה הממע"ה:
והנה מתוך קושייתם נראה שהבינו בכוונת הרא"ש שכתב דלאפוקי ממונא אזלינן בתר אומדנא דהיינו דמוציאין הממון ע"פ אומדנא ולכן הקשו כן ונדחקו לחלק אבל באמת לא כן הוא כוונת הרא"ש אלא כוונתו דלאפוקי ממונא אזלינן בתר אומדנא שלא להוציא מן המוחזק אבל להוציא גם הרא"ש ס"ל דלא סמכינן על אומדנא ולכן שפיר כתב הרא"ש בתשובה דע"פ הוכחות לא מפקינן ממונא מן המזיק ועיין בח"מ סי' צ' ש"ך ס"ק י"ד ולכן תמהני על גדולי הפוסקים הללו בזה:
ומש"כ הב"ח לחלק בין אומדנא דמוכח ובין אומדנא דלא מוכח זהו ענין בפ"ע דכן מוכח ומבואר בכ"ד לחלק כן אך מקושייתם בסתירת דברי הרא"ש אהדדי אין הכרח להוכיח כנ"ל ובאמת לפמש"כ לעיל דיש מקום לומר דאומדנא דלא מצינו בש"ס כעין זה אין לנו כח להוכיח מדעתנו להוציא ממון יש לומר דאף בהוכחות מוכיחות ג"כ כתב הרא"ש בתשובה דלא מפקינן ממונא מן המזיק כ"ז שלא יבורר בעדים משום דמיירי בהוכחות שאין להם מקור מן הש"ס ואף שכתבתי לעיל בשם תשובת הרא"ש דהובא בטור ח"מ סי' ס"ה סעי' כ"א דאף באומדנות מוכיחות ע"פ דעתנו ג"כ מוציאין ממונא. עכ"ז י"ל דשא"ה דאתחזק חיובא דהא שם מיירי בספק הנולד בפרעון ע"כ י"ל בזה דאף אומדנות מוכיחות לפי דעתנו לכל הפחות לא גרע מרובא דלא שכיח הפרעון בכה"ג ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הא ברוב וחזקת חיוב ביחד מוציאין ממון כמבואר בבעל המאור ריש פ"ב דכתובות ואף הרמב"ן במלחמות שם י"ל דמודה בזה כמש"כ במק"א אבל הכא בתשובת הרא"ש דהובא בטור סי' שפ"ח דהוי ספק בעיקר החיוב אם הזיקו בכה"ג שפיר יש מקום לומר דאף באומדנות המוכיחות לפי דעתנו ג"כ אין מוציאין ממון כנ"ל ולכן סתם הרא"ש בזה ולא כתב דמיירי באומדנות דאינן מוכיחות לפי דעתנו ותשובת הרא"ש דהובא בסי' צ"ט סעי' כ' וכ"א בטור הא שם הם אומדנות דנאמר כעין זה בגמרא ע"ש:
ד ענף א בב"י סוף סי' ס"א הביא בשם הרשב"א בתשובה שכתב במה דמצינו דאמרו דכל מילתא דלא צריך לטפויי קאתי דאין כח בידינו לדון בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו אין כח בידינו לדון בו והביא ראיה לדבר עכ"ל וראיתי בשו"ת הרשב"א תולדות האדם סי' ע"ר שהביא ראיה לזה מהא דב"ב ד' ס"ט ע"ב דא' רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא צריך למכתב קני לך דיקלין ותאלין כו' דשופרא דשטרא הוא ע"ש ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' פ"ז הביא בשם הר"נ דתירץ לקושיא זו משום דדוקא בא"ל הלוקח בזה אמרינן לשופרא דשטרא קא מכוין ושם בב"ב לישנא הנ"ל הוא לאו דוקא א"נ כו' אבל אם א"ל המוכר לעולם י"ל דאמרינן לטפויי קאתי והרדב"ז בעצמו כתב לתרץ זה די"ל דשם בב"ב ליכא מה לטפויי ומיירי שלא היה בשדה מחיצת הקנים של בית רובע ולא חרוב המורכב וסדן השקמה כו' א"כ לפי דברי הר"נ והרדב"ז הנ"ל אין מקום להוכחת הרשב"א הנ"ל והמהרי"ק בתשובה סי' יו"ד וסי' י"ב כתב בתורת כלל דאף אנן מעצמנו דיינינן דכל מילתא דלא צריך לטפויי קא אתי כמו הא דב"ב דף קל"ח דדייקי לישנא יתירא דכראוי לו ואף דקאמרי שם הא מני ר' עקיבא היא כו' הא פסק האלפס שם שכן הלכה והרשב"ם כתב שם דאף רבנן מודו דכל לישנא יתירא לטפויי קאתי והא דקאמר ה"מ ר"ע לאו דוקא כו' עכ"ל המהרי"ק ולא הביא לדברי הרשב"א הנ"ל והוכחתו מהא דב"ב דף ס"ט הנ"ל וי"ל דיהיה ס"ל בזה כמש"כ הר"נ והרדב"ז כנ"ל ועיין בבית יוסף סי' רי"ד סוף סעיף י"ג מש"כ שם בשם הרשב"א בתשובה על השנות בשטר מלת לעולם:
ואפשר לומר בזה דהמהרי"ק דס"ל דדרשינן מעצמנו בכל מקום דמילתא יתירתא לטפויי קאתי משום דס"ל כמש"כ הרשב"ם בב"ב דף קל"ח דהא דקאמרי שם ה"מ ר"ע דלאו דוקא דה"ה לרבנן כו' וכמש"כ המהרי"ק שם אבל באמת הא מוכח בערכין דף י"ט דרק ר"ע ס"ל כן אבל רבנן דר"ע ס"ל דלא דרשינן דלטפויי קאתי דהא אמרו שם דרב יהודה אמר דמלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף ומקשו עליו מהתוספתא דתני מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף ומתרצי הוא דאמר כר"ע כו' דמשמע דהתוספתא דלא דייק לישנא יתירה ס"ל כרבנן דר"ע ובאמת התוס' בערכין שם ד"ה הוא דאמר כר"ע כו' הקשו בתימא דהברייתא מאן תניא דעד כאן לא פליגי אלא דמ"ס מוכר בעין יפה מוכר כו' ואינו צריך לרבנן היתור לשון אבל היכא דצריך היתור מודו רבנן דמהני א"כ ברייתא כמאן תרמייה עכ"ל התוס':
ונלע"ד ליישב קושיא חמורה הנ"ל ע"פ מה שנשאלתי מכבר בנידון הא דקיי"ל בח"מ סי' רי"ד דמוכר בעין יפה מוכר ויש להלוקח דרך אם יכול המוכר ליתן לו אף דרך מן הצד דהוי דרך עקלתון או דמחוייב ליתן לו דרך הקרוב ביותר כמו שהיה מקודם בעת שהיה למוכר ובאמת האחרונים סתמו בזה ועיין בע"ג דף מ"ח ע"ב ד"ה אי דליכא דרכא אחרינא כו' שכתבו פי' קצר כזה דאי בעינן למימר אף ארוך יותר א"כ אין לדבר סוף אך אין זה ענין כ"כ לנ"ד ולכאורה יש לומר דלפי מה דרצו לומר מעיקרא בב"ב דף ס"ד דלכן יש לו דרך לפי דלא יפרח באויר וכמש"כ התוס' שם בד"ה ממאי כו' דלהך טעמא אף בנותן דרך עקלתון ג"כ סגי כיון דעכ"פ אינו פורח באויר א"כ אף למאי דמסקינן דעיקר הטעם הוא משום מוכר בעין יפה מוכר ג"כ י"ל דלא הדר ביה מזה ויכול ליתן דרך עקלתון דלא שייך בזה עין יפה כ"כ כיון דיש לו עכ"פ דרך. וכה"ג מצינו ביבמות דף מ"ב תוס' ד"ה סתם מעוברת כו' שכתבו שם דאינו חוזר אלא מהטעם בלבד וכ"כ התוס' בכתובות דף ס' ע"ב ד"ה והילכתא מת מותר כו' ע"ש אך יש לחלק בין הא דיבמות להא דנ"ד:
ואי נימא דיכול ליתן לו אף דרך עקלתון יש מקום ליישב עפ"ז לקושיות התוס' בערכין הנ"ל משום דהיה מוכח להש"ס דרבנן ס"ל דלא דרשינן יתור לשון דהא אמרו שם דמודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו כו' דפשטות הלשון משמע דהיכא דאמר חוץ מאלו דמודה ר"ע לרבנן ולא פליגי כלל בכה"ג ובאמת הא אי נימא דרבנן דרשי ג"כ יתור לשון א"כ יהיה פלוגתא בזה ג"כ בין ר"ע לרבנן דלר"ע דבלא יתור לשון אין לו דרך כלל מהני היתור לשון ליתן לו דרך אך יכול ליתן לו דרך עקלתון ולרבנן דגם בלא יתור לשון יש לו דרך רק דיוצא חובתו ע"פ מה דיתן לו דרך עקלתון א"כ מהני היתור לשון דמחוייב ליתן לו דרך הקרובה ביותר ומדקאמרי ומודה ר"ע דפשטות הלשון משמע דבאמר לו חוץ מאלו לא פליגי כלל ר"ע וחכמים דדוחק לפרש דאינו מודה רק למאי דס"ל לרבנן בלא אמר חוץ מאלו א"כ מוכח מזה דרבנן ס"ל ג"כ דשוה הוא היכא דאמר חוץ מאלו להיכא דלא אמר ויכול ליתן לו דרך עקלתון ג"כ משום דרבנן לא דרשי יתור לישנא ולפ"ז יהיה מוכח מזה הסוגיא דערכין דיכול ליתן לו דרך עקלתון ג"כ ומתורץ קושיא חמורה של התוס' הנ"ל:
וכיון דמוכח בסוגיא דערכין הנ"ל דס"ל דרבנן דר"ע לא דרשי יתור לשון ע"כ אף דקיי"ל כר"ע מ"מ י"ל בזה דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין ר"ע לרבנן די"ל דהיכא דלא אמרו בפירוש בזה למדרש יתור לשון לר"ע דבזה אין לנו כח מעצמנו לדון כן ולכן שפיר כתב הרשב"א כן וכן משמע מתשובת הרשב"א שם דרק ר"ע דרש יתור לשון ולא לרבנן ובאמת כן משמע פשטות הש"ס בערכין הנ"ל ובנזיר דף ז' ע"ב דאמרו דרב ס"ל כר"ע כו' ולפ"ז א"צ לדחוקי בב"ב דף קל"ח דלאו דוקא קאמרי שם וכמש"כ הרשב"ם והמהרי"ק כנ"ל אלא די"ל דהש"ס ס"ל דרבנן דר"ע פליגי בזה וס"ל דלא דרשי יתור לישנא ולדינא הארכתי במק"א בעיקר הענין אם יכול ליתן לו דרך עקלתון או לא ע"פ הא דב"ב דף צ"ט ע"ב במשנה דמי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו כו' נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם כו' ובמש"כ התוי"ט שם והוכחתי דמחוייב לתת לו דרך הקרובה וגם יש לדון עפ"ז בהא דירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג דחד בר נש זבין כל דרתייה שייר בה חד מסטובא כו' וגם יש לחלק בין היכא דיש לו הדרך מחמת יתור הלשון ובין היכא דהדרך הוא מחמת מוכר בעין יפה מוכר אך אכמ"ל בזה ולכן קצרתי כעת בכ"ז: ב ונראה לי להוכיח כהרשב"א דלאו בכ"מ דרשינן יתורא דלישנא אלא היכא דמצינו בפירוש דדרשו בש"ס ל"י דבירושלמי נזיר פ"א ה"ג אי' מתניתא פליגא על רב לא נחלקו ר"י ור"ע על האומר הריני נזיר שלשים יום ויום א' שאינו נזיר אלא אחת ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' שר"י אומר נזיר שתים ור' עקיבא אומר נזיר אחת ובש"ס דילן בנזיר ד' ז' ע"ב אמרו דאמר רב באמר שלשים יום ויום א' נזיר שתים משום דרב ס"ל כר"ע דדריש לישנא יתירה כו' ולפ"ז תקשה על הירושלמי הנ"ל דאמרו דר"ע אמר נזיר אחת הא כיון דס"ל לר"ע דדרשינן יתור לשון א"כ אמאי ס"ל דה"ל נזיר אחת ותקשה מן ר"ע דמשנה ב"ב הנ"ל על הך מתניתא דהובא בירושלמי נזיר הנ"ל אכן לפי המבואר ברשב"א דלאו בכל מקום דרשינן יתור לשון אלא היכא דמצינו דאמר בפירוש כן בגמ' מפני שהיה נראה שם לחז"ל למדרש יתור לשון כמו בהא דב"ב דף ס"ג ודף ס"ד ודף ע' ודף קל"ח ובנזיר דף ז' וערכין דף י"ט הנ"ל ע"כ י"ל דמה"ט ס"ל להברייתא דירושלמי הנ"ל דלא דרש ליה ר"ע שם יתור לשון דכיון דלאו כללא הוא למדרש כן בכל דוכתי ע"כ י"ל שם ג"כ כנ"ל וש"ס דילן דנזיר ס"ל דגם הכא בנזיר ג"כ היה נראה לו למדרש שם יתור לשון ויהיה ראיה מירושלמי הנ"ל להך כללא של הרשב"א ועיין בנזיר דף ה' ע"ב תוס' ד"ה תנן הריני נזיר שלשים יום כו' ובח"מ סי' שט"ז סעיף ג' ראובן שמשכן ביתו לזמן והתנה שאחר הזמן יהיה רשות לדור הוא וסייעתו כו' יש מי שאומר שאפי' בלא התנאי רשאי להשכיר או למשכן ומפני התנאי רשאי להשכיר ולהשכין אף למי שיש לו סיעה גדולה מסיעתו עכ"ל המחבר ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק יו"ד כתב כמש"כ בב"ב קל"ח ע"ב אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי קאתי כו' עכ"ל וזהו כשיטת המהרי"ק והרדב"ז הנ"ל דאף במקום שלא מצינו בפירוש בש"ס כן ג"כ דרשינן יתור לשון ואפשר דלכן כתבו בלשון יש מי שאומר דמשמע דלאו כ"ע מודו בזה דזהו ע"פ פלוגתת הרשב"א והמהרי"ק והר"נ והרדב"ז הנ"ל אכן עדיין תקשה לפי המבואר בבית יוסף לח"מ סי' שט"ו בשם הרשב"א דכתב כן ועיקר המקור דהא דסי' שט"ז הנ"ל הוא מן הרשב"א דהובא בב"י וכ"כ הב"י בשם הרשב"א לעיל בח"מ סוף סי' ע"ב א"כ תקשה דברי הרשב"א הנ"ל להדדי דהא הרשב"א עצמו ס"ל דלא דרשינן מעצמנו כן להך יתור לשון ומצאתי בתשובת מהרי"ט סי' קי"ט שהקשה כן בסתירת הרשב"א אהדדי וכתב לחלק ביניהם וכן הובא דברי המהרי"ט הנ"ל בקצרה בספר קהלת יעקב מענה לשון ח"ג לשון בני אדם אות ל' סי' רס"א שהביא בקצרה לדברי המהרי"ט הנ"ל ועיין בח"מ סי' רי"ב סעיף א' ברמ"א ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ד' דזהו מן הא דב"ב דף קל"ו ע"ש והמהרשד"ם ח"מ סי' ר"מ העלה דלא דרשינן יתור לשון היכא דסותר למה שלמעלה ע"ש ועיין במל"מ ה' מכירה פ' כ"ד ה' ט"ו מזה ובמהרי"ט סי' ק"כ וסי' פ"א ויש להאריך בכ"ז: