נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ס
א (סעי' א) ש"ך (ס"ק ה' בשם הרשד"ם סי' קפ"ט) אשה שלותה ונשאת גובה מן בעלה ולא שייך בזה תקנת השוק עכ"ל וכה"ג כתב הב"ש באה"ע סי' צ"א ס"ק י"ז משום דבבעל לא שייך תיקון העולם וראיתי בהרשד"ם שם שכתב הטעם דלכן גובין מהבעל דכל שיש ספק בהתקנה אין לנו להניח ד"ת הודאי ולעולם יד התקנה על התחתונה כו' עכ"ל:
ויש לעיין בזה דהא בח"מ סי' קי"ב סעי' ה' הובא בש"ך שם ס"ק ו' שיטת הרי"ף דס"ל דאשה שלותה ונשאת דבעל לוקח הוי ואין גובין ממנו והעלה הש"ך שם דזהו לפי דהוי ספיקא דדינא אי בעל לוקח או יורש כמבואר בב"ב ד' קל"ט ע"כ מספיקא אין מוציאין מהבעל ולכן אי תפס מלוה לא מפקינן מיניה והא שיטת הרי"ף דשעבודא דאורייתא והובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' א"כ מה"ת טורף למלוה בע"פ ממשעבדי אלא משום תקנת חז"ל אינו טורף למלוה בע"פ ממשעבדי ומ"מ בנולד ספק אם בעל לוקח או יורש אין גובין ממנו ולא דיינינן בזה להכלל דספק תקנה לקולא ולא מהני בזה מוחזקות כמבואר בח"מ סי' צ' סעיף ד' גבי שכירו ולקיטו שכתב המ"מ דלא מהני תפיסה בזה ובאמת לכאורה קשה דאמאי אינו גובה מהבעל מספיקא והא ה"ל ספק תקנה דמוקמינן על דין תורה. ולעיל בחידושיי בקונטרס ספק תקנה העליתי דדוקא אם בא לגבות בתורת חוב בזה לא מהני תפיסה בספק תקנה אבל אם הספק הוא שמא גוף החפץ הוא שלו בזה מהני תפיסה אף בספק תקנה וכן כתבתי שם די"ל דאם תפיס ברשות מהני אף בספק תקנה והוכחתי שם כן בראיות ע"ש לכן לפ"ז אתי שפיר דברי הרי"ף שכתב דמספיקא אין גובין מהבעל אף דס"ל ש"ד משום דהא ספק זה הוא שמא גוף החפץ שייך להבעל והוי תפוס ברשות ואדרבה הבע"ח שבא לגבות ממנו הוא מחוסר גוביינא ובלא ב"ד לא מצי לגבות להקרקע דמאן שם לך וע"כ בכה"ג מהני מוחזקות דהבעל אף דהוי ספק בתקנת חז"ל ומזה הוא ראיה ברורה ג"כ למש"כ בקונטרסי שם ולפ"ז ה"ה בכתבו מטלטלי אג"ק הדין נותן דלא יגבה מהבעל דאף דהוי ספק שמא בעל יורש הוי דמ"מ כיון דהבעל הוי מוחזק ותפוס ברשות דבכה"ג אף בספק תקנה אין מוציאין ממנו ולכן הך טעמא שכתב הרשד"ם יש לעיין בזה וכן יש לדון עפ"ז במש"כ האו"ת סוף ס"ק א' גבי ב"ח מוקדם הבא לגבות מן ב"ח מאוחר דכיון דהוי ספק בתקנה מוקמינן על ד"ת ולפמש"כ י"ל דבכה"ג אף בספק תקנה אין מוציאין מהמוחזק וכש"כ בספק פלוגתא דרבוותא וכמש"כ שם בקונטרסי אכן לפמש"כ בקונטרסי שם לחלק בין ספק תקנה הנולד בתר חתימת הש"ס דבזה לא מהני תפיסה ומוחזקות שלו בכל גווני ע"ש. ע"כ שפיר י"ל הכא בתקנת השוק דתקנו אחר חתימת הש"ס דבזה לא מהני מוחזקות של הבעל כלל כיון דהוי ספק שמא יש לו דין יורש משום דהא לפי דינא דגמרא היה גובה ממנו אף אם דינו כלוקח אך משום תקנת השוק דתקנו הגאונים אז אם דינו כלוקח אינו גובה וע"כ במקום ספק שמא דינו כיורש שפיר גובין מהבעל ולכן שפיר כתב הרשד"ם וכעין זה כתב הטור והש"ך ס"ק ד' דאם אין מבורר המנהג אין לזוז מן דין תורה:
והמהרשד"ם כתב שם עוד שני טעמים דאין גובין מהבעל די"ל דוקא בלוקח דאפשר לגבות ממק"א בזה עשו תקנת השוק משא"כ בבעל אי נימא דאינו גובה ממנו א"כ אין להבע"ח שום מקום לגבות כלל ובכה"ג לא עשו לתקנת השוק ועוד דא"כ כל אשה פנויה שחייבת חוב תנשא ויאכלו היא ובעלה משא"כ בלוקח דמה ירויח הלוקח מאחר שנותן מעותיו כו' עכ"ל ושני טעמים הללו אין מספיקין לשיטת הש"ך לקמן ס"ק ח' שכתב דלכן אף בנתן במתנה ופרע בחובו לבע"ח מאוחר אין גובין מהם לפי דמחמת תקנת השוק הוי כמאן דלא כתיב שעבוד מטלטלי אג"ק לענין טריפא וכ"כ הש"ך לקמן סי' קכ"ו ס"ק ק"ה דהוי כמאן דלא כתיב מטלטלי אג"ק לענין טריפא א"כ הא חזינן דאף בנתן במתנה ופרע בחובו דאף דלא שייך התם תקנת השוק ג"כ אין גובין משום דהוי כמו דלא נכתב מטלטלי אג"ק כלל ע"כ מה"ט אף דנימא דגבי בעל לא שייך תקנת השוק מ"מ הדין נותן דלא יגבה ממנו מה"ט דהוי כמו דלא כתיב שעבוד מטלטלי אג"ק לענין טריפא אכן לפמש"כ לעיל הטעם דה"ל ספק תקנה ע"כ שפיר כתב הש"ך דאם ניסת לבעל דגובין ממנו משום דהא מה דאמרו דה"ל כמאן דלא כתיב זהו רק מצד תקנת הגאונים ע"כ במקום ספק שמא דינו כיורש ה"ל ספק תקנה ומוקמינן על ד"ת וכן י"ל בזה לפמש"כ הש"ך בסי' קי"ב ס"ק ו' דהא דאמרו דבעל כלוקח גבי בע"ח זהו לפי דהמלוה אפסיד אנפשיה דלא ה"ל להלוות בלא שטר ע"ש ע"כ היכא דכתב שטר בשעבוד מטלטלי אג"ק דלא שייך לומר דאפסיד אנפשיה דמה היה יכול לעשות יותר לכן לא עשאוהו בזה כלוקח וגובין ממנו:
אך עיקר סברת הש"ך שכתב דהוי כמאן דלא כתיב מטלטלי אג"ק יש לתמוה עליו דהא חזינן דלענין שטרות דנו להך מטלטלי אג"ק אף לענין טריפא וכן תמה האו"ת בס"ק א' אך בזה י"ל דדוקא לענין מטלטלי אמרו דהוי כמו דלא כתיב ולא לגבי שטרות אכן גם ז"א דהא חזינן דאף גבי מטלטלי בנתן כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום כיון דלהבריח עשה לא שייך בו תקנת השוק כמש"כ הסמ"ע ס"ק ו' והנתיבות ס"ק א' ע"ש אלמא דמצינו דגם לענין מטלטלי הוי כמאן דכתיב ע"כ העיקר בזה כמש"כ האו"ת דהוי כמאן דכתיב מטלטלי אג"ק ופשוט:
ולפי דברי הרשד"ם שכתב לחלק דדוקא היכא דיש מקום לגבות ממק"א בזה עשו תקנת השוק משא"כ בבעל דאין לו מקום אחר ממה להגבות לבע"ח לא עשו תקנת השוק א"כ לפ"ז יש לדון לכאורה באם היה ידוע להקונה שאין להבע"ח המוכר שום מקום ממה להגבות חובו ובאופן שהמעות שמקבל ממנו לא נשאר לו מזה כלום במה לסלק לבע"ח וכן בנתן במתנה וכה"ג דאפשר לומר דבזה לא תקנו לתקנת השוק דדוקא היכא דיש להסתפק דלמא יש לו איזה נכסים באיזה מקום ואין אדם יודע מטמונית של חבירו ע"כ בכה"ג עשו לתקנת השוק משום דאל"כ אין שום אדם יכול לקנות חפץ מחבירו דאין לך אדם שאין עליו חוב וכתובת אשתו וזהו רק במי שיש לומר בעת שקנה המטלטלי דאולי לא הפסיד להמלוה אז דדלמא הניח לו מקום לגבות בעת שקנה אבל היכא דידוע להקונה והמקבל דאין להלוה שום דבר כלל כגון ששמעו מן הלוה מקודם שיצא החפץ מת"י דאין לו חפץ ומעות זולת החפץ שמוכר ונותן כעת והא נאמן על שלו וכה"ג דידוע לו דלא הניח מקום לגבות ממנו דיש לומר כיון דבעת דזכה בהחפץ לא היה לו ממה להגבות לבע"ח ע"כ בכה"ג לא עשו תקנת השוק וזה דומה לתקנת השוק דסי' שנ"ו דאם ידע הלוקח דזהו דבר הגנוב דלא עשו בזה תקנת השוק וכה"ג כתב הרא"ש בשבועות פ"ה סי' ג' שכתב בהא דמע"פ אינו גובה ממשעבדי דזהו אם הלוקח לא ידע מהחוב ואף דלא קיי"ל כן וכמבואר בסי' קי"ג סעי' א' ובסי' קי"ז סעי' ג' ובטור שם מ"מ י"ל גבי הך תקנת השוק דאם ידע מהחוב וגם ידע אז בעת שזוכה בהחפץ דאין להמלוה שום מקום לגבות חובו דבכה"ג לא עשו תקנת השוק וכעין סברת הרשד"ם הנ"ל:
ואף דיש לחלק דשאני בבעל דלא יהיה שום מקום לגבות ממנה משא"כ בנ"ד דיכול להיות דיתעשר לאח"ז אך זה אינו דהא כתבו התוס' בב"ב ד' מ"ה ע"א ובח"מ סי' ל"ז סעי' יו"ד דשמא יתעשר הוי מידי דלא שכיח וכן הוא בגיטין ד' למ"ד עשירות לא שכיחא וע"כ י"ל דבכה"ג גובין מהמקבל לפמש"כ הרשד"ם כנ"ל. אך לפמש"כ הש"ך דכמאן דלא כתיב דמי לטריפא ע"כ גם בכה"ג אין גובין אכן לפי מש"כ לעיל דהעיקר הוא כהאו"ת דלא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל ע"כ יש מקום לומר דבכה"ג גובה מן המקבל ועיין בב"מ ד' כ' ע"א בתוס' ד"ה ש"מ אי' לדשמואל כו' בסה"ד וקצרתי:
אכן באמת מוכח דאף אם ידוע להמקבל דלא הניח מקום לגבות כלל דגם בכה"ג עשו תקנת השוק דהא כתב הטור בסי' צ"ט והמחבר הכא סוף סעיף א' דאם נתן כל נכסיו לא' ולא שייר לעצמו כלום כיון דמוכח דעשה להבריח וגם לא שכיח וכמש"כ הנתיבות בס"ק א' ע"כ לא שייך בזה תקנת השוק: דמשמע דהיכא דלא שייך טעם הנ"ל דעשו בזה תקנת השוק. דאל"כ ה"ל לומר בקצרה הטעם דכיון דלא הניח מקום לגבות כיון דנתן כל נכסיו לו ע"כ לא תקנו בזה ומדכתבו טעם אחר מוכח דאף אם לא הניח מקום לגבות כלל דגם בזה עשו תקנת השוק ואין לומר דנפ"מ היכא דלא ידע מהחוב דז"א דהא במטלטלי אג"ק איכא קלא אך בנתן במתנה חפץ א' וידוע דלא הניח לעצמו כלל בזה י"ל דלא שייך תק"ה דהא הוי זה כמו נתן כל נכסיו ולא שייר לעצמו דלא תקנו בו תק"ה אבל במכר אף באופן דלא נשארו לו מהמעות שקיבל כנ"ל בזה שייך ג"כ תק"ה ואין גובין ממנו ואינו דומה לתק"ה דסי' שנ"ו דהא חזינן שם דבמתנה לא תקנו לתק"ה דהתם ואלו הכא תקנו אף במתנה ע"כ אינו דומה לידע שהוא גנוב דהתם וכן מוכח מהא דסי' ל"ז סעי' ט"ז דראובן שמכר פרה יכול ראובן להעיד כו' בזה"ז אפי' שעבד אג"ק כו' ולא חיישינן שהא היה באופן הלז והוי נוגע בעדות להעמיד בפני בע"ח ומוכח מזה דבכל גווני אינו גובה וע"כ מוכח לחלק בין הא דהרשד"ם הנ"ל ובין נידון זה וכעין מש"כ לעיל:
ב (שם סעי' א') ש"ך ס"ק ו' עיין מש"כ לקמן ס"ס קכ"ו דאפילו בא אחר המכירה ליד זה הבע"ח ששעבד לו מטלטלי אג"ק צריך להחזיר להלוקח ולהמקבל מתנה כיון שכבר קנה אותם עכ"ל ולקמן סי' שנ"ו ש"ך ס"ק ד' כתב עיין מש"כ לעיל סי' קכ"ו ותלמוד לכאן שאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר לבעלים א"צ לשלם ללוקח מעותיו דלא שייך ביה תק"ה כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו מ"מ כאן מודינא עכ"ל. והטעם הוא כמש"כ הש"ך סוף סי' קכ"ו לחלק דשאני בתק"ה דבע"ח לפי דהוי כמו דלא כתיב מטלטלי אג"ק לענין מטלטלי כו' וכוונת הש"ך שם במש"כ לענין מטלטלי דנתכוין לתרץ למה שהקשה האו"ת הכא ס"ק א' על סברת הש"ך בזה דהא חזינן דבשטרות טורפין ולא אמרינן דהוי כמו דלא כתיב וע"ז תי' הש"ך במה שכתב דהוי כלא כתיב לענין מטלטלי דדוקא לענין שטרות הוי כמו דכתיב אבל במטלטלי כיון דאם מכרם אינו טורף ממשעבדי ע"כ לא אלים שעבודו להיות טורף ממשעבדי משום דלא סמכה דעתו עליהם כ"כ וגם י"ל דליכא קלא כ"כ בזה אבל בשטרות דטורפן מלקוחות שפיר סמכה דעתו עליהם ונפק עליהם קלא ואלים שעבודן ביותר] ויש להאריך בזה: אכן לפמש"כ לעיל להוכיח כהאו"ת בזה דאף לענין מטלטלי הוי כמו דכתיב דהא חזינן אם נתן כל נכסיו לא' דגובין ממנו ע"י שעבוד מטלטלי אג"ק ולא אמרינן דהוי כמו דלא כתיב וע"כ מוכח דאף דאם מכרן אינו גובה מלקוחות מ"מ סמכה דעתו עליהן ולא גרע שעבוד מטלטלי אג"ק מן אם כתב לו מטלטלין וקרקע דאף דאינו גובה ממשעבדי מ"מ יש לו עליהם תורת שעבוד בבא לגבות מיתומים לדינא דגמ' כמבואר בסימן ק"ז ובאו"ת שם ס"ק ג' ולכן כיון דשעבד מטלטלי אג"ק איכא קלא בשעת הלואה אף כה"ג ולכן העיקר כהאו"ת דאף דאין גובין מלקוחות מ"מ הוי כמו דכתיב להיכא דלא שייך תק"ה. ולפ"ז יש לנו לדון לפי מש"כ הש"ך דגבי תק"ה דסי' שנ"ו דאם בא דבר הגנוב לבעלים דא"צ לשלם ללוקח מעותיו וסברתו הוא די"ל דתקחז"ל לא היה רק שלא להוציא מן הלוקח אבל אם הבעלים הם תפוסים בזה לא היה תקחז"ל להטיל חיוב על הבעלים לשלם לו מעותיו מצד תק"ה דמבואר במשנה א"כ כ"כ יש לדון בהק"ה דשעבוד מטלטלי אג"ק דתקנו הגאונים דלא היה תקנתם רק שלא להוציא מן הלוקח אבל אם הבע"ח תפוס דבזה לא תקחז"ל לבטל זכות שעבודו ואין להוציא ממנו:
וכן כתב הב"ש בסי' ק' ס"ק ט' דאם כתב לה מטלטלי אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תק"ה כיון דעדיין בידה המטלטלין עכ"ל הב"ש הרי להדיא כדברי וחולק על הש"ך וטעמו י"ל דס"ל כמש"כ כיון דהעיקר דלא אמרינן דהוי כמו דלא כתיב כנ"ל וראיתי להנתיבות בסי' שנ"ו ס"ק א' שכתב בכוונת הש"ך דשם דמיירי בלא הגיע החפץ להלוקח מעולם רק שקנהו בק"ס אבל אם הגיע כבר החפץ להבעלים בזה לא מהני תפיסה ליפטר ממה שחייבו חז"ל לשלם מפני תק"ה עכ"ל הנתיבות ובאמת י"ל דלזה נתכוין הב"ש ג"כ במש"כ כיון דעדיין בידה המטלטלין ולא כתב בקצרה כיון דבידה המטלטלין אלא כתב שני פעמים בלשון דעדיין בידה המטלטלין ע"ש הרי דנתכוין הב"ש ג"כ לומר דדוקא אם החפץ לא הגיע מעולם להלוקח בידו בזה מהני תפיסה אבל אם הגיע כבר ליד הלוקח כיון דזכה כבר בהחפץ ע"כ לא מהני תפיסה בזה להפטר ממה שתקנו חז"ל והגאונים וגם יש להסביר זה החילוק ע"פ מה די"ל דדוקא כשלא בא מעולם לרשות הלוקח דזהו מידי דלא שכיח ע"כ לא שייך בזה תק"ה וכמש"כ המהר"ם אלשיך והובא באו"ת כאן ס"ק ה' באורים שכתב כעין זה דאם מכר המטלטלין בקנין מעמ"ג שהיו החפצים ביד אחר כו' הואיל ולא שכיח לא תקנו בו תק"ה ע"ש:
ולענ"ד יש לומר טעם נכון דמועיל תפיסה בהא דסי' שנ"ו בתק"ה דגנב והוא דהא בידע שהוא גנוב לא תקנו בו תק"ה וע"כ יש להסתפק דלמא ידע הלוקח שזהו גנוב אצל המוכר וכדמצינו בסי' ס"ו סעיף ט"ו דהקונה שט"ח ומת הלוה נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום שהוא שטר פרוע וכמש"כ הש"ך שם ס"ק מ"ט דיש להסתפק שמא אמר לו המוכר שהוא שטר פרוע אך כשהלוה חי א"צ לישבע דהא אין טוען ודאי שפרע למוכר ואין נשבעין על טענת ספק ע"כ ה"ה בקנה חפץ הגנוב ג"כ יש להסתפק דלמא אמר לו המוכר דזהו חפץ גנוב אצלו כמו התם בקנה שט"ח פרוע דחיישינן שמא אמר לו המוכר דזהו שטר פרוע אף דזהו לחרפה לו מ"מ חיישינן לזה וה"ה בנ"ד יש לחוש לזה והא דאין כולל הלוקח בשבועתו המבואר בב"ק דף קי"ד ובח"מ סי' שנ"ו סעיף ה' דכמה נתן ויטול ולא כתבו שם דישבע בכולל שלא ידע שהוא גנוב י"ל בזה דהא אין מגלגלין טענת ספק אא"כ יש רגלים לדבר כמבואר בסי' צ"ד סעיף ב' ולכן כיון דאין טוען שידע שהוא גנוב ע"כ אין להשביעו וכמש"כ הש"ך כעין זה בהא דסי' ס"ו ס"ק מ"ט דכשהלוה חי א"צ לישבע הלוקח דהא אין טוען ודאי שפרע למוכר אבל לענין שיהיה פטור לשלם החוב שהטילו חז"ל עליו מפני תק"ה שפיר יש לדון ולהסתפק דלמא ידע הלוקח שזהו גנוב אצל המוכר א"כ פטור משום איני יודע אם נתחייבתי ולכן שפיר כתב הש"ך דאם בא דבר הגנוב להבעלים א"צ לשלם להלוקח ואף אם הגיע כבר החפץ ליד הלוקח וזכה בו כבר אפ"ה אין מוציאין מהבעלים כיון דגוף החפץ שייך להם רק דהספק הוא אם מוטל עליהם חיוב לשלם משום תק"ה או לא. ע"כ פטורים מספק דהוי כמו א"י א"נ כן יש לדון בזה ודלא כהנתיבות ואף שנימא דקשה להעמיס זה בכוונת הש"ך מ"מ יש לומר כן לדינא וגם י"ל כן בכוונת הש"ך ולכן אף דבתק"ה דסי' ס' ס"ל להש"ך דלא מהני תפיסה מ"מ שאני בהא דסי' שנ"ו כנ"ל:
ולפמש"כ לעיל דבנתן חפץ במתנה דאם לא הניח לעצמו כלל דזהו דומה להא דמבואר הכא דאם נתן במתנה כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלל דהדין הוא דבכה"ג לא עשו תק"ה. א"כ לפ"ז יש לדון בנתן במתנה חפץ א' אם אין מבורר שמא הניח אצלו עוד איזה חפץ או לא הניח לעצמו כלל דאז יש להסתפק שמא לא הניח לעצמו כלל א"כ לא עשו בכה"ג תק"ה וע"כ בכה"ג אפשר לדון דאם בא החפץ ליד המלוה דאין מוציאין ממנו ג"כ מה"ט ולכן אף שזכה כבר הלוקח בהחפץ שהיה כבר בידו מ"מ אין מוציאין מהמלוה ואין להקשות לפמש"כ לעיל דבספק תקנת הגאונים בהך תק"ה דאף בתפס ברשות וגם גוף החפץ שייך לו דמ"מ לא מהני תפיסה בספק ומוקמינן על דין תורה וכמש"כ לעיל בש"ך ס"ק ה' במש"כ בשם הרשד"ם א"כ לפ"ז יש לומר כן בכל נותן במתנה דלא יוציאו ממנו משום תק"ה דהא יש להסתפק תמיד דלמא לא הניח אז לעצמו כלום דהדין הוא דלא עשו בזה תק"ה די"ל בזה דכיון דאם נימא כן א"כ נתבטל תמיד לתק"ה דלעולם יש להסתפק בזה ע"כ לא עשו זה לספיקא אבל אם הבעלים הם תפוסים שאני גם י"ל דבכה"ג עשו דיהיה ספיקו כדין כל ספק תקנת חז"ל דיהיה מועיל בו תפיסה אם הוא תפוס ברשות וגם טוען על גוף הדבר דהוא שלו כנ"ל וע"כ אין מוציאין מהמקבל מתנה אבל אם הבעלים הם מוחזקים אז אין מוציאין מהם משום ספיקא דשמא לא הניח אז לעצמו כלום דאין בו תק"ה כלל:
ומ"מ כיון דהש"ך כתב הכא דאף בבא ליד הבע"ח צריך להחזיר להלוקח או להמקבל מתנה כו' דאלמא דאף במקבל מתנה ס"ל דצריך להחזירם לו משום דס"ל דלא מספקינן כלל בזה ולומר דלמא לא הניח לעצמו כלל דכ"ז שאינו מבורר כן אין לנו לעשות ספק זה מעצמינו כיון דזהו מידי דלא שכיח דיהיה שביק נפשיה ערטילאי ואין זה שייך למה, דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דגם חזקת מ"ק מסייעו להלוקח דהא הבע"ח צריך גוביינא ואחלטתא וגם הא קיי"ל בכל ספק דררא דממונא אם אין טוען ברי לא מהני בו תפיסה כמבואר בב"מ דף ק' בתוס' שם ובכללי תפיסה של האו"ת והנתיבות ומכש"כ בתופסו עבור חוב דכ"ז דלא הוחלט לו אין שייך גוף החפץ להמלוה ע"כ לא מהני בזה תפיסת המלוה ואף דיש לחלק דשאני בזה כיון דמה"ת שייך החפץ להמלוה מ"מ אין לחלק בזה וגם הא מטלטלי אג"ק הוא מדרבנן לכ"פ וקצרתי כן הוא שיטת הש"ך ואף דמצינו להב"ש באה"ע סי' ק' דס"ל דלא כהש"ך בזה כנ"ל מ"מ הא משמע מלשונו דדוקא אם לא הגיע מעולם החפץ להלוקח לידו בזה ס"ל דמהני תפיסת הבע"ח. אבל אם הגיע כבר ליד הלוקח כה"ג לא מהני תפיסת הבע"ח. וכעין חילוק של הנתיבות בסי' שנ"ו רק קצת בטעם אחר כנ"ל. לכן דעתי מסכמת דדוקא כ"ז דלא זכה הלוקח לידו בזה אין מוציאין מהמלוה כיון די"ל בכה"ג דהוי ג"כ מידי דלא שכיח דאין אדם עשוי לקנות חפץ אם הוא אינו ת"י עדיין ולא עשו תק"ה בזה אכן אם היה כבר ת"י הלוקח אז לא מהני תפיסת המלוה ואלו בתק"ה דסי' שנ"ו י"ל דבכל גווני מועיל תפיסת הבעלים וכפשטות לשון הש"ך וכש"כ לפמש"כ להסביר זה כנ"ל כן נ"ל נכון לדינא (ג) (שם סעי' ו') המחייב עצמו בדשלב"ל חייב כו'. נשאלתי במה דקיי"ל אין מקנה דבר שאין בו ממש כמבואר בסי' רי"ב אם מהני בזה לשון חיוב על גופו וכן במה דכתב הרמ"א בסי' ר"ג סעיף א' דטובת הנאה לאו ממון ואין נקנה בחליפין ואג"ק ועיין בש"ך שם ס"ק א' וזהו משום דטובת הנאה הוי דבר שאין בו ממש כמש"כ הרמ"א בח"מ סי' רע"ו סעיף ו' דאין היורשין יורשין דבר שאין בו ממש וכן טובת הנאה שאינו ממון ע"ש בש"ך אם מהני בזה חייב ע"ע כמו בדשלב"ל או דגרע וראיתי בספר פתח הבית סי' ל"ח ענף א' שנסתפק בזה והביא כן בשם פרח מט"א ח"א סי' ד' שחקר בזה וכן לענין הקדש אם חל על דבר שאין בו ממש ע"ש:
ולענ"ד נראה לדון בזה ונקדים למש"כ השאגת אריה סי' ע"ז דהעלה שם דאין מהני ביטול והפקר לטובת הנאה דאינו ממון והוי כמו דבר שאין בו ממש וזהו כעין שיטת הרמ"א הנ"ל ודלא כמש"כ הש"ך בסי' ר"ג ס"ק א' והמקור חיים על ה"פ סי' תל"א כתב להשיג על הש"א בזה מהא דערכין דף כ"ח ודף כ"ט דיכול להקדיש ולהחרים לטובת הנאה שיש לו בקדשים א"כ ה"ה דיכול להפקיר ולבטל דקנין הנתפס בדבור כמו הקדש והפקר וביטול ודאי דמועיל בט"ה ודוקא אג"ק לא מהני בט"ה כו' ע"ש:
אבל כבר הקדימו המהרי"ט בתשובה ח"ב סי' ה' והעלה דטובת הנאה לא הוי ממון והוי דבר דלית ביה ממשא ולא נקנה בחליפין ואגב והא דערכין דמחרים את קדשיו כו' אלמא דחל ההקדש על טובת הנאה התם מפיק ליה מקרא כו' ור' ישמעאל דרש כתוב אחד אומר תקדיש כו' אדרבה דוק מינה דאי לאו קרא לא היה ההקדש חל עליהם אע"פ שיש לו בהם טובת הנאה וכ"ת נילף מינה הקדש שאני עכ"ל המהרי"ט א"כ לפמש"כ המהרי"ט נדחה בפשיטות קושיית המק"ח הנ"ל אכן תמהני על המהרי"ט והמק"ח דהא אין התחלה כלל לקושייתם מהא דערכין דהא בתמורה דף ל"ב איתא ומי אמר עולא הכי והאמר עולא המתפיס עולה לב"ה אין לו בה אלא עיכוב גיזברין ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא למעילה אתא כפי' וגירסת רש"י שם. א"כ לפי שיטת רש"י דהא דחל ההקדש על טובת הנאה אין זה רק מדרבנן ע"כ ודאי אין מקום כלל לקושיית המק"ח על הש"א דהא באמת י"ל דמה"ת לכן אינו חל הקדש על טובת הנאה משום דהוי דבר שאין בו ממש וכמש"כ הש"א והא דמחרים קדשיו הא אין זה רק מדרבנן:
וי"ל דהך עולא דתמורה אזיל לטעמיה דס"ל בקדושין דף נ"ח דט"ה לא הוי ממון וקצרתי וע"כ שפיר כתב הש"א דלא מצי מפקיר לטובת הנאה משום דהוי דבר שאין בו ממש:
והתוס' בתמורה שם ד"ה והאמר עולא כו' הקשו על פי' רש"י הנ"ל והעלו דהא דמצינו דמקדיש לטובת הנאה ע"פ ילפותא מקרא אף בחרמי כהנים דהיה ס"ד דחל על גוף הבהמה דאם לא כן על מה יחול חרם הכהן דלא דמי לבדק הבית שאם אמר הרי עלי מנה לב"ה חייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל חרמי כהנים ודאי אם אמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים אם ירצה יחזור בו דאמירה להדיוט לאו כלום היא כו' ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה כו' ועיקר קרא אתא לומר שחל על ההקדש לכה"פ להתחייב מטעם חוב עכ"ל התוס' [ועיין בתוס' יבמות דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה לך מעכשיו כו' שכתבו שם דלכן בפירות ערוגה לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי אלמא דס"ל דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כו' ואלו הכא בחרמי כהנים כתבו דלא שייך לומר כן ויש לחלק דשאני תרומה דחל על גוף החפץ כמש"כ התוס' הכא ועיין בערכין דף כ"ט ת"ר חרמי כהנים כ"ז שהם בבית בעלים כו' וקצרתי אלמא דס"ל להתוס' לפרש דלכן חל הקדש או חרמי כהנים על טובת הנאה משום דהוי כמו דאמר זה בלשון התחייב ע"ע דהיה מהני א"כ מה"ט אף אם לא אמר בלשון חיוב בפירוש ג"כ מהני ע"פ ילפותא מקרא דה"ל כאלו אמר ליה בלשון המועיל ע"פ דין ועיין בנדרים דף כ"ט ע"ב בר"ן ד"ה הכא שאני כו':
ומה"ט אף בחרמי כהנים ג"כ חל על טובת הנאה אף דדינו כמו אמירה להדיוט וכמש"כ התוס' דכיון דלא נתפס ליה גוף החפץ ע"כ עיקר הטעם הוא דלכן חל על ט"ה לפי שדינו כמו אם אמר וקיבל ע"ע בלשון חיוב והתחייבות דהיה מועיל אף על טובת הנאה אף דנימא דאין לו דין ממון והוי כמו דבר שאין לו ממש מ"מ התחייבות היה מהני ע"כ אמרה התורה דאף היכא דלא קיבל ליה בפירוש בלשון התחייבות ג"כ מהני וגם לתי' הב' שכתבו התוס' בתמורה שם בשם הר"י דמחלק דבחרמי כהנים אינו חל רק מדרבנן ובבדק הבית חל מה"ת ג"כ י"ל כעין חילוק התוס' דעיקר הטעם הוא לפי דבהקדש לב"ה הוי כמו דאמר ליה בלשון חיוב אע"ג דלא אמר ליה כן בפירוש בלשון חיוב ובחרמי כהנים לא גזרה התורה כן דיהיה כמו לשון חיוב או די"ל דאף אם אמר ליה בפירוש בלשון חיוב ע"ע לא מהני כיון דלא היה קנין רק אמירה בעלמא דכ"ז דלא נתפס ליה גוף החפץ ה"ל כמו חיוב להדיוט דלא קנהו אם לא היה ע"פ דרכי הקנין לההתחייבות א"כ לפי ביאור דברי התוס' הנ"ל ודאי דא"ש דברי הש"א שכתב דאינו חל הפקר על ט"ה דהוי כמו דבר שאין בו ממש דשאני הקדש לט"ה דה"ל כמו דא"ל בלשון חיוב ע"ע משא"כ בהפקר דלא שייך ע"ז לומר לשון חיוב ע"כ נכונים הם דברי הש"א ואין שום מקום לקושיות המהרי"ט והמק"ח הנ"ל:
וכל השיטות הנ"ל הובאו במל"מ ה' ערכין פ"ו ה' יו"ד דמסיק שם דיש שלש מחלוקת בדבר לרש"י ליכא הקדש עילוי אף מתפיס לב"ה רק מדרבנן ולרבינו והתוס' אף חרמי כהנים הוא מה"ת ולר"י במתפיס לב"ה הוי מה"ת אבל במתפיס לחרמי כהנים אינו רק מדרבנן ע"ש במל"מ ולפ"ז למדנו מן דברי התוס' הנ"ל דמהני התחייבות על טובת הנאה אף דאין בו דין ממון ומה"ט אינו חל מה"ת על גוף הבהמה כמש"כ התוס' משום דלמ"ד דיש לו דין ממון הא הוי כאלו יש לו זכות בגוף החפץ וכמש"כ המקור חיים בסי' תל"א שם ומ"מ חל עליו ההקדש וחרמי כהנים מה"ת לשיטת התוס' והרמב"ם וזהו משום דה"ל כמו דא"ל בלשון התחייבות ע"ע דמשמע מן התוס' דאם א"ל בלשון חיוב בזה לא בעינן ילפותא מקרא רק עיקר הילפותא הוא דאף דלא א"ל בפירוש בלשון חיוב ג"כ מהני דזהו מטעם כמו דא"ל בלשון חוב וגם אף בחרמי כהנים דה"ל כמו אמירה להדיוט כמש"כ התוס' כ"ז דלא נתפס ליה גוף החפץ כנ"ל ואפ"ה מהני ביה לשון חיוב ע"ע כמש"כ התוס' ומצינו בשבועות דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה משום דהויא תרומה כו' שכתבו דתרומה הוי חול אצל קדשים כו' שכתב המהרש"א שם דתרומה הוי חול וגמרינן שפיר חול ממש מינה כו' א"כ ה"ה דודאי יש למילף הדיוט מן חרמי כהנים דכמו דמהני התם חיוב ע"ע ה"ה דמהני חיוב בהדיוט ודוקא בקדשים אמרו בשבועות דף כ"ו חולין מקדשים לא גמרינן וזהו כעין סברת המהרי"ט הנ"ל וגם הא נתבאר דמהקדש ג"כ שפיר מצינו למילף משום דמשמע מהתוס' דמן הטעם דה"ל כמו חוב ע"ע לזה לא בעינן ילפותא מקרא כנ"ל א"כ נתבאר דמוכח מן התוס' הנ"ל דבלשון חיוב ע"ע מהני אף בטובת הנאה אף דנימא דאין לו דין ממון וה"ל כמו דבר שאין בו ממש כמש"כ המהרי"ט והרמ"א והש"א הנ"ל דמ"מ בלשון חיוב מהני ועיין בב"ק דף ל"ו תוס' ד"ה יד עניים כו' שכתבו בלשונם שמתחייב מטעם נדר והכא כתבו להתחייב מטעם חוב גם יהיה מוכח מן התוס' הנ"ל דהתחייבות על גופו מהני מה"ת ולא כמש"כ הפתח הבית בסי' ל"ח ענף א' דמה"ת לא מהני חיוב ע"ע בדשלב"ל ע"ש דהא חזינן דאף במה דלא הוי דין ממון מ"מ מהני חיוב מה"ת וה"ה בדשלב"ל. רק לענין שיחול השעבוד על הנכסים זהו אינו רק מדרבנן כמש"כ הקצה"ח בסי' ס' ס"ק ה' כמו בשעבוד דאקני אבל על גופו ודאי דמועיל מה"ת וכדמשמע פשט דברי התוס' והרא"ש ר"פ אע"פ ע"ש וזה פשוט וכ"ז לשיטת הרמ"א והמהרי"ט והש"א אבל לפמש"כ המחנה אפרים הלכות טובת הנאה סי' א' דטובת הנאה אף דלא הוי דבר שיש בו ממון מ"מ דבר שאין בו ממש לא הוי ע"ש ע"כ לפ"ז אין להוכיח מהא דתמורה הנ"ל רק על חיוב לט"ה אבל לדבר שאין בו ממש לא שמענו ויש להאריך בכ"ז:
ד (שם סעי' ו') ואם אין הדבר ידוע שהיה ברשותו על התובע להביא ראיה ולקמן סי' קי"ב סעי' ג' פליגי בזה הרבה ראשוני' וס"ל דחזקה דכאן נמצא הוי חזקה אלימתא ומוציאין עי"ז מהמוחזק והכא הכריע השו"ע וכן לקמן סי' קי"ב דלא כהגאונים שם וכמש"כ הש"ך ולעיל סי' מ"ב סעי' י"ד כתבו בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה כו' מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחלה במקום שהמטבע פחותה נותן לו הפחות ומבואר בהר"נ ס"פ בתרא דכתובות דטעמו של דבר דאמרו הוציאו בבבל כו' משום דאנו אומרים דמסתמא היה דר מתחלה באותו העיר שדר כעת ומוכח מזה דסמכינן על חזקה דהשתא דכאן נמצא כו' אף להוציא ממון אף אם הלוה טוען ברי שהיה דר מתחילה במק"א עכ"ז לא מהימנינן ליה אף להחזיק ממונא ת"י אלמא דס"ל להשו"ע והרמב"ם דסמכינן על חזקה דהשתא אף להוציא ממון ותקשה סתירת השו"ע אהדדי:
ואפשר לחלק דשאני התם דלא שכיח שיעקור דירתו ממקום זה למק"א ולא ידעו מזה שכניו וכהנה והוי זה כמו רובא ובצירוף חזקה דהשתא מוציאין ממון כמש"כ הרמ"א במלמד שיודע עכשיו ונסתפקו אם ידע מעיקרא דמוציאין ממון על סמך חזקה דהשתא כמבואר בח"מ סי' של"ה וכמש"כ הש"ש שמעתא ג' פ' י"א ופ' י"ב כעין זה והא דב"ב ד' כ"ט דכתבו שם דאי טען המערער שיצא המחזיק מן הדירה בלילה טענתו טענה שאני התם דיכול להיות שמצוי שם לעקור דירתו במכוין כדי שלא יעשה המערער מחאה על חזקתו ג' שנים אבל היכא דליכא רק חזקה דהשתא לא מהני זה להוציא ממון ועיין מזה בח"מ סי' רנ"א סעי' ב' דפסקו כר' יעקב:
וכן יש להעיר מזה בח"מ סי' רט"ז סעי' ח' דאם המוכר אומר שהגדילו והלוקח אומר שלא הגדילו על הלוקח להביא ראי' וזהו שיטת הרמב"ן אבל הרשב"א שהובא במ"מ פ' כ"ד ה' מכירה ה' ה' חולק ע"ז וס"ל דמחמת חזקה דהשתא דכאן נמצא סמכינן לאוקמי ביד הלוקח וכ"כ הנ"י בשמו בפ"ה לב"ב אבל הרמב"ן לא ס"ל כן משום דס"ל דלא מהני חזקה דהשתא להוציא מחזקת בעלים ראשונים גם יש לחלק דשא"ה דיש חזקה דמעיקרא הסותרת לחזקה דהשתא ונימא השתא הוא דהגדילו ולא מעיקרא ועיין בקצה"ח סי' קי"ב ס"ק ו' ואכמ"ל: