נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן נו
א (סעי' א' ש"ך ס"ק ה') [ד"ה והשתא אתי נמי שפיר הא דלא האמינו הרא"ש כו' ועוד דאל"כ ה"ל להרא"ש לפסוק דישבע המלוה שבועה נגד העד שלא מחל לו דאע"פ שאין הלוה יודע כו' דנוגע בעדות הוא כיון שהוא מכחישו ותובע השליש עצמו כו' עכ"ל הש"ך:
והנתיבות ס"ק ד' ביאר דברי הש"ך דאף כשהשטר ביד לוי ואומר שרוצה ליתן בדין ג"כ לא מהני עדותו משום דגם בזה צריך שבועה על כפירתו דממון גמור הוא כופר לו וע"כ הוי עד הצריך שבועה דלא הוי עד כו' ע"ש בנתיבות:
ענף א:
ולענ"ד נראה כי יש לדון בזה דאם השטר מוכן בידו לפני הב"ד ומשלישו ת"י הב"ד דאין העד צריך שביעה בנידון זה דהא כתבו דאין לוי נאמן כיון דאין דינו כשליש להיות נאמן משום דראובן המלוה מכחישו וע"כ הדין הוא דיחזירו השטר לראובן רק אנו דנין אם יהיה חייב המלוה שבועה להכחיש את העד ולא יתנו לו רק אחר השבועה שלו א"כ לפ"ז יש לומר דלוי השליש שפיר נפטר מיד מן תביעת המלוה לשטרו ממנו כיון דהוא כבר ביד ב"ד והשבה ליד ב"ד ג"כ הוי השבה לא מבעיא לפמש"כ האו"ת בסי' ע"ד ס"ק ג' דגם בחוב הלואה מהני הפרעון להב"ד מן הדין ואף לפמש"כ המהרש"ך והובא בש"ך שם דהוא בתורת תקנה ועיין בב"ש סי' קמ"ג ס"ק יו"ד מזה ובמק"א בארתי זה בארוכה רק זה אינו רק כשהמלוה אינו בכאן ומוסר המעות ליד הב"ד אבל אם התובעו בפנינו רק דמעכבו ת"י הב"ד עד שישבע להכחישו בזה הדין נותן דמיד שמוסר השליש להפקדון להב"ד דנפטר מן חוב השבת הפקדון שהיה מוטל עליו דהא יכול לומר לו הרי שלך לפניך ודוקא היכא דע"י פשיעתו לא יתנו לו הב"ד בזה אמרו בב"ק ד' מ"ה אתפשתיה לתוראי בידי דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדי' וכמש"כ התוס' שם אבל בנ"ד הא לאחר שישבע יתנו לו מיד והרי סמיי' בידו ויכול לישבע מיד ולהכחישו ללוי העד וליטלו ובמה דמחייבו לוי העד שבועה למלוה זה לא הוי תביעת ממון דהא אמרו בשבועות ד' ל"ב ע"א דחיוב שבועה שמטילין על הנתבע אין זה נקרא רק גורם לממון ולאו כממון דמי וגם שם הא פירש רש"י דלכן נקרא גורם לממון משום דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם אבל בנ"ד דהשליש אומר לו דהא לדבריך שאתה מכחישני ואומר שאתה לא מחלת לו א"כ לדבריך שהאמת אתך א"כ תוכל אתה לשבע באמת והשבע וטול ואין לך עלי כפירת ממון וביודאי מקרי זה להשבה מעליא והרי שלך לפניך וע"כ ודאי אינו חייב לוי שבועה נגד המלוה והוי עד מעליא לאחר שנפטר כבר מחוב השבת הפקדון שהיה מוטל עליו עד הנה ודוקא היכא שלפי עדותו לא יתנו לו הב"ד בזה שפיר אמרו דזה מקרי עד שצריך שבועה דאין עליו שם עד כלל וכמש"כ הש"ך לקמן ס"ק כ' דאחר שיצא שלישותו מת"י וחבירו תובעו שמסר השלישות שלא כדין דהוי עד הצריך שבועה ולא הוי עד ע"ש וכן הא דהביא הש"ך בס"ק ה' הנ"ל בד"ה וגם הדין הראשון שכתבו הבעה"ת כו' וכן בד"ה וכן מצאתי בתשובת מהר"ם כו' שכתבו כמה ראשונים שם דאם הבע"ד מכחישו להשליש דחייב השליש לישבע זה מיירי באופן דאינו מוכן בידו להשיבו להתובעו וגם היכא דאית להשליש מיגו דנאמן ע"י מיגו ליתן ליד בע"ד השני ואז שפיר חייב שבועה לבע"ד התובעו דאתה חייב לי ולא השבת לידי אבל הכא כיון דאחר דאמרו דאינו נאמן לוי להפסיד להמלוה ומיגו לא שייך כאן כיון שהלוה אינו יודע האמת אם מחלו או לא וע"כ לאחר שישבע יומסר לו השטר בודאי הוי השבה מעליא כשמשלישו ת"י הב"ד ונפטר מחוב השבת הפקדון שאומר לו הש"ל ועיין בנתיבות בסי' ע"ו בהקדמה ובסי' הנ"ל ס"ק ה' דבפקדון מהני השבה ליד ב"ד. ואף כשאין משליש ביד הב"ד רק שהוא בידו ומוכן ליתן לו לאחר שישבע ג"כ הדין נותן דהוי השבה מעליא אם אומר כן בפני התובעו דהשבע וטול כפי דבריך: והנה אם אומר המלוה אין אני חפץ לישבע וליטול רק תהיה תביעתי כמו כל תביעות שהדין הוא דהנתבע נשבע היסת כמבואר כה"ג בסי' פ"ז סעיף י"ב דשומעין לו א"כ לפ"ז אפשר לדון הכא ג"כ דאם המלוה אומר אין אני חפץ לישבע בנק"ח וליטול רק אתה השליש תשבע שכדבריך כן הוא גם בזה יש לדון אם חייב השליש שבועה כמו כל בע"ד הא יכול לומר לו כיון דבידך לישבע וליטול א"כ אפשר דכה"ג ג"כ מקרי השבה מעליא להיות מיפטר מן השבת הפקדון שלא להיות עליו שם בע"ד רק בתורת דין עד עליו ואפשר לדון בזה לפמש"כ הר"נ בסוגיא דקצוצה בשבועות דאיכא למיחש בכדי חייו דאיכא אינשי דפרשי משבועה ואפילו בקושטא לא בעי אשתבועי ע"ש וכעין זה אמרו בירושלמי שבועות פ"ו ה' ה' בזה"ל הדא מילתא אמרה בין זכאי בין חייב לשבועה לא תיעול עכ"ל ופי' הפני משה שצריך לשמור א"ע מהשבועה ואפי' כסבור שהוא זכאי ואמת הוא כו' וע"כ אפשר לדון לפ"ז דכיון דאינו רוצה לישבע אף שבועת אמת ע"כ הוי זה קפידא מעליא ולא מקרי זה השבה במה שאינו יכול ליטלו רק אחר שישבע בנק"ח ויטול והוי עדיין בשם בע"ד וצריך שבועה וע"כ אין עליו שם עד כלל וחייב השליש לישבע כן י"ל לכאורה בזה:
אך גם זה אינו ברור כ"כ ואך בנ"ד לפמש"כ הש"ך והתשובת הרא"ש הנ"ל דמיירי באין המלוה אומר א"א בזכותי אלא כתבו דיחזיר השטר להמלוה משום דמיירי דאין חפץ לבטל זכותו להיות נשבע ונוטל ע"כ שפיר הוי זה השבה מעליא במה שהוא מוכן בידו לפני התובע בב"ד כיון דבידו להיות נשבע ונוטל ולכן מיפטר מחובו והוי עד מעליא וכש"כ היכא דכבר נתן השטר ליד המלוה דאח"ז בודאי מחייבו השליש שבועה להכחישו כמו כל עד כשר דהא אינו צריך שבועה כלל [ועיין בסי' קכ"א ש"ך ס"ק נ"ב דחד דעה ס"ל בכל עד הצריך שבועה דאם פטרו משבועה הוי עד כשר ודיעה החולקת ע"ז כמבואר בסי' ק"מ סעיף ט' טעמו דמפני הטובה שעשה שהחזיר להן המעות מעידין לו מה שאינו כמש"כ הסמ"ע שם וכעין זה כתב הש"ך בסי' קכ"א ס"ק נ"ב ע"ש אלמא דהיכא דלא שייך סברא זו שפיר כשר להיות עד היכא דא"צ שבועה עכ"פ עכשיו וה"ה בנ"ד וקצרתי] אך אף היכא דלא נתן לידו עדיין רק שהוא מוכן בידו לפני ב"ד והתובע ג"כ הדין נותן דאינו נוטלו בלא שבועה להכחיש העד. ולכאורה יש לדון בזה היכא דאין הלוה בפנינו כעת רק המלוה והשליש הם כעת לפני הב"ד שבאים לדון. וכיון דמבואר לקמן סי' פ"ז סעיף כ"ג ש"ך ס"ק מ"ז דהעיר שם מן הא דאה"ע דאלמנה צריכה לישבע לכתחלה בפני היתומים וצ"ע והאו"ת שם כתב לחלק דהיכא דהוי נשבע ונוטל אף שהתובע טוען שמא ג"כ צריך לישבע בפני התובע א"כ ה"ה בנ"ד אף דבידו להיות נשבע ונוטל עכ"ז הא עכשיו דאין הלוה בפנינו לא יתנו לו השבועה עד שיבא הלוה וישבע בפניו אף דאין הלוה יודע רק ע"פ העד ע"כ כיון שיהיה מעוכב השטר ת"י הב"ד עד שיבא הלוה ואם יתעכב זה איזה ימים הוי זה כמו הא דסי' ע"ג סעיף ב' דאם הלוה והמלוה מחולקים רק בהזמ"פ דגם בזה נותנין שבועה על כפירתו וכמש"כ הקצה"ח שם ס"ק ב' לבאר זה היטב דאף אם אינו שוה שיעור ש"פ ג"כ חייב שבועה בזה ע"ש לכן ה"ה בנ"ד כיון דאין ביד המלוה להיות נשבע ונוטל מיד רק לאחר איזה זמן כשיבא הלוה לעמוד בעת שבועת המלוה ע"כ צריך השליש לישבע מיד על כפירתו דהא המלוה תובע ממנו שיתן לו השטר מיד ולכן מקרי עד הצריך שבועה ולא נחשב לעד כן י"ל לכאורה בזה: אבל גם זה אינו דהא מה דאנו דנין לשיטת האו"ת דלכתחלה אין נותנין לו השבועה רק לאחר שיהיה הלוה בפנינו ויבא בעל השור ויעמוד כו' דזהו מפני שאנו חשין לטובת הלוה וכיון דבנ"ד יגיע מזה ריעותא להלוה דהא ע"י מה דאנו מחמירין לכתחלה להיות נשבע בפני הבע"ד יהיה מיפסל העד מן שם עד ויחול עליו שם בע"ד להיות חייב שבועה והוי עי"ז עד הצריך שבועה ולא יהיה יכול לחייבו שבועה להמלוה ע"כ יותר טוב להלוה שיהיה יכול המלוה לישבע מיד כדי שיהיה זה חשוב להשבה מעליא ויהיה נפטר מן חוב השבת הפקדון וע"כ יהיה יכול לחייב שבועה להמלוה כן נלע"ד לולא דברי הש"ך:
ענף ב:
ומה שהקשה הש"ך דאמאי לא כתב הרא"ש שיהיה חייב המלוה שבועה להכחיש להעד ומזה הוכיח הש"ך דאין יכול לחייב שבועה משום דהוי בע"ד אכן לפמש"כ דאין עליו שם בע"ד ע"כ נלע"ד לומר דלכן לא חייבו שבועה להמלוה דהא שיטת הכ"מ והובא בש"ך סי' פ"ד ס"ק ז' דהא דע"א לא יפרע אלא בשבועה אין זה רק בטוענו ברי וע"כ הכא דהלוה טוען שמא ע"כ אינו חייב המלוה שבועה ואף לפמש"כ הש"ך שם להשיג על הכ"מ מ"מ יש לומר דדוקא בטענת פרעון בזה אמרו דנשבע להכחיש את העד וליטול כדי להפיס דעתו כו' אבל בטענת מחילה דהוי טענה גרוע לא חייבוהו חז"ל שבועה להכחיש העד כמו דמצינו כה"ג בח"מ סי' פ"ב סעיף י"א לחד דיעה דכתבו דמחילה הוי כמו טענת אמנה ורבית דלא תקנו ביה שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך וכמש"כ המ"מ פ' י"ד ה' מלוה ה' ג' ראיה לכל זה מדנקט ר"פ שבועת אשתבע לי רק בטענת פרעון משמע דוקא בטענת פרעון אמר כן עכ"ל כמו כן יש להוכיח ממה דנקט המשנה בכתובות דף פ"ז ובשבועות דף מ"ה ע"א מעידה שהיא פרועה כו' דמשמע דוקא בע"א מעיד על הפרעון בזה תקנו שבועה להפיס דעתו אבל בטענות גרועות כמו אמנה ורבית ומחילה להך דיעה בזה לא תקנו שבועה ומה"ט אמרו שם דפוחתת תפרע שלא בשבועה משום דלא תקנו כן אלא על טענת פרעון ועיין בביאור הגר"א זצ"ל לח"מ סי' פ"ב ס"ק כ"ט מזה וה"ה י"ל כן על שבועת המשנה דע"א:
והא דמצינו בכ"מ פ' כ"ד ה' אישות שכתב בע"א אומר שזינתה דאין מחייב שבועה משום דאין הבעל טוען ברי ומשמע דבטוען ברי שזינתה היה מחייבו שבועה ע"פ העד ג"כ היינו משום דהא מבואר התם דאם ראה בעצמו שזינתה ג"כ משביעה כמו על כל טענת פרעון בשטר דס"ל דטענות זנות הוי כמו טענת פרעון לזה ובאמה כבר הקשה המ"מ שם ע"ז והובא באה"ע סי' קט"ו בח"מ ס"ק למ"ד ובב"ש ס"ק ל"ב דטענת זנות דומה לטענת אמנה וריבית וכ"כ בסי' ס"ח לאה"ע בב"ש ס"ק כ"א וע"כ שפיר יש לדון דע"א אינו יכול להשביעו במה שאינו דומה לטענת פרעון וכמו בשבועת אשתבע לי ורק החילוק ביניהם דשבועת אשתבע לי אי לא טען לא טענינן ליה כמבואר בשבועות דף מ"א דאמרו מה בין זה לפוגם שטרו כו' וידוע דבשבועת ע"א ליטול לא אמרו להכלל דכל מקום ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ד ס"ק ד' משום דהא לא בא אלא להפיס דעתו של בעה"ב כמש"כ שם בשם הג"מ פ' י"א לשבועות ע"ש ולכן כיון דאף אם טען בעה"ב עצמו אשתבע לי דלא מחלת לי לא היה צריך לישבע ע"כ אף היכא דע"א מעיד שמחלו ג"כ אינו נשבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב משום דמפוייס ועומד הבעה"ב בזה כן י"ל בכ"ז ועפ"ז יש לדון הרבה במש"כ הרא"ש בשבועות פ"ו סי' י"ט בשם ר"ת דכתב דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים כו' וכן במה שאמרו בירושלמי כתובות פ"ט ה"ז דע"א מעיד שהיא פוחתת דר' ירמיה בעי אם צריכה שבועה בזה או לא ושקלו וטרי שם אמוראי בזה ע"ש ולקמן בחידושיי לסי' פ"ד סעיף ה' יבואר כ"ז ביתר ביאור ב"ה:
ענף ג:
ולכן י"ל דהכא בתשובת הרא"ש דאנו דנין אם מחל המלוה להחוב ע"כ י"ל דבכה"ג אינו חייב שבועה להכחיש הע"א אבל אם היה אומר השליש דפרעו החוב. שפיר יש לדון דחייב המצוה שבועה להכחישו ואין זה מקרי עד הצריך שבועה משום דלא הוי בשם בע"ד כיון דנפטר כבר מחובו ע"י השלשתו ת"י הב"ד כיון דהיה ביד המלוה להיות נשבע ונוטל אבל אם יש עד אחר המעיד על מחילתו או על הפרעון של החוב הלז והשליש מעיד ג"כ כן ואנו דנין אם מצטרף השליש להעד האחר דיהיה דינם כשנים להחזיר את השטר להלוה בזה ודאי אמרינן דהשליש ה"ל בע"ד ואינו מצטרף עם אחר להחזיר השטר להלוה ולפטור אותו משום דהא השליש יהיה צריך שבועה על מה שיהיה תובעו המלוה להחזיר לו שטרו ובמה שהשלישו ליד הב"ד לא נפטר מן חוב השבת הפקדון דהא המלוה תובעו כי אתפשתיה להחפץ שלי בידי מאן דלא מצינן לאשתעויי דינא ביה וע"י פשיעתך דאתה מעיד בשקר לא היה בידי מעולם לקחתו מן הב"ד וכמו הא דב"ק דף מ"ה דאתפשתיה לתוראי כו' וכמש"כ התוס' שם דמה דע"י פשיעתו לא יתנו לו הב"ד. אין זה השבה אף בפקדון ולא שייך למימר דהא לא יהיה צריך שבועה לפי דהעד השני יהיה לו עד מסייע לפוטרו מן השבועה דהא באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' גבי הא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו כו' דקדושין דף מ"ג כתב שם הח"מ בס"ק ג' והב"ש ס"ק ה' דכמו דאם העד צריך שבועה אינו נאמן משום דכתיב ע"פ שני עדים וכשאינו נאמן בלא שבועה אין שם עד עליו ה"ה היכא שאינו נאמן בלא שבועה רק לפי דעד המסייע פוטרו ע"כ אין לו דין עד כשר עכ"ל א"כ ה"ה הכא כיון דלולי סיוע דהעד השני היה צריך שבועה ע"כ אין שם עד עליו בזה כיון דלפי דברי התובעו לא היה מיפטר מחובו לעולם ואינו מצטרף להעד השני ובאמת נלע"ד לדון בהא דמבואר בסי' ק"מ סעיף ט' דמהני עדות השוכרים על מה שדרו שלשה שנים כדי דיהיה מהני חזקת הלוקח וזהו היכא ששכירות הבית עדיין בידם ואומרים שיתנו למי שיזכה בדין וכן הוא בסי' ל"ז סעיף י"ב וכמו דאמרו בב"ב דף כ"ט דנקיטי אגר ביתא כו' והא יש להקשות ע"ז דהא הוי השוכרים בשם בע"ד כיון דהוי עד. הצריך שבועה דהא המערער תובעם ואומר להם הרי אתם ידעתם שלא דרתם שלשה שנים שלימות בהבית שלי א"כ ממילא אתם חייבים לשלם לי חוב שכירות הבית ומה שהם משלישים ת"י הב"ד זה לא הוי השבה ופרעון להיות מיפטרו מחוב שכירות שהיו מחוייבים דהא הוי פרעון והשבה באופן דלא היה יכול המערער לקחתו מעולם וכבר נתבאר דהשבה ליד הב"ד דע"י פשיעתו לא היה יכול לקחתו מעולם אין זה מקרי השבה אף בפקדון וכש"כ בחוב שכירות וכה"ג דאינו בעיניו וכמש"כ הנתיבות בסי' ע"ו לחלק בין חוב הלואה דאינו בעיני' לחוב השבת פקדון דהוי בעיני' לענין השבה ליד הב"ד לומר הש"ל ע"ש והא זה ברור דאחר שהעידו השוכרים על ג' שנים שלימות שדרו בו ונתנו השכירות בהשלשה ת"י הב"ד שיתנו למי שיזכה בדין ואח"ז נתברר דהם פסולים לעדות בודאי הדין נותן שחייבים השוכרים לשלם שנית להמערער כפי משך השכירות שנתברר שדרו שם. דהא לא קיים מצות פריעת בע"ח כלל במה שמסרו המעות ליד הב"ד כיון דלא היה יכול ליטלו מעולם כלל מן יד הב"ד וע"כ ה"ה עכשיו אף דלא נתברר שהם פסולי עדות רק הם בחזקת כשרות מ"מ אינם ראויים להיות עדים משום דהוו עד הצריך שבועה דהא המערער תובעם שהם בע"ד שלו ולא פרעו להחוב שהיו חייבים לו ולכן צריכים שבועה וממילא אינם בני עדות כלל וע"כ מוכח דהא דכתבו כל הפוסקים והטור ושו"ע דאם נקיטי אגר ביתא נאמנים להעיד אף דהאידנא תקנו כבר שבועת היסת משום דמיירי היכא דאין המערער טוען ברי להשוכרים שיודעים בעצמם שלא דרו שם שלש שנים שלימות ואף שטוען ברי כי לא מכרתי מעולם הבית להלוקח מ"מ כ"ז שאינו טוען אתם ידעתם שחוב השכירות שייך לי אינם חייבים שבועה כיון דזה לא ה"ל למידע כידוע כלל זה בכמה דוכתי וע"כ לא מקרי בשם עד הצריך שבועה ולכן נאמנים להעיד על חזקתו ועיין בב"ב דף כ"ט תוס' ד"ה אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו' ובפי' הרשב"ם שם ומש"כ הרא"ש בב"ב פ"ג סי' ב' והטור בסי' ק"מ סעיף ח' דאם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרנו בו ביום ובלילה כו' י"ל דמיירי דאינו טוען ברי על השוכרים רק על המחזיק בעצמו וע"כ מהני עדות השוכרים שיעידו ששכרו ודרו בו ג"ש דעי"ז מועיל חזקה שלו אבל באמת אם היה טוען על השוכרים ג"כ טענת ברי שלא דרו שלש שנים שלימות ג"כ אינם כשרים לעדות אף היכא דשכירות הבית בידם:
ענף ד:
ונלע"ד לומר דזהו כוונת הרמב"ם פ' י"ב ה' טוען ה"ב טען בעל החצר ואמר שמא לא שכן בה ביום ובלילה כו' ה"ז טענה כו' אפילו באו עדים ואמרו לנו שכר ואנו דרנו ביום ובלילה וטען בעל השדה ואמר יביאו עדים שדרו ביום ובלילה צריכין אלו השוכרים להביא ראיה שדרו בה תמיד שזה הדבר תלוי בהן כו' ופי' הרב המ"מ דאף אם עדיין השכירות בידם חשובין נוגעין וע"ז השיג הראב"ד וכתב דדוקא בנתנו לו השכר אינם נאמנים אבל בנקיטי אגר ביתא בידם נאמנים ובאמת כן כתב הרמב"ם פ' ט"ו ה' עדות ה' ה' לחלק דאם אגר ביתם בידם מעידין לו וכמבואר בגמ' להדיא וע"כ דברי הרמב"ם תמוהים מאוד ועיין בלח"מ והש"ך סי' ק"מ ס"ק ז' הביא ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל ונדחק במה דסתם הרמב"ם:
אבל לפמש"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם והוא די"ל דזהו כוונת הרמב"ם במש"כ טען בעל השדה יביאו עדים שדרו ביום ובלילה היינו שטוען ברי על השוכרים שלא דרו בלילה או ביום וע"כ אומר שיביאו השוכרים עדות לזה כי הם בע"ד שלו ותובעם השכירות ומקרי עד הצריך שבועה וע"כ צריכין השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד לפי שזה הדבר תלוי בהן כו' היינו דהם הוי בע"ד שלו וע"כ אף דנקיטי אגר ביתא בידם דהא לא כתב לפרש הכא דמיירי בנתנו השכירות ליד המחזיק משום דאף בלא נתנו ג"כ אינם בני עדות משום דהוו עד הצריך שבועה והוי בע"ד שלו ותובע את השוכרים וע"כ נקט הרמב"ם בלשון רבים דכתב יביאו עדים כו' וכן בלשון דצריכים השוכרים להביא ראיה שדרו בה תמיד כו' משום דהם בע"ד שלו וכמש"כ שזה הדבר תלוי בהן כו' וגם י"ל דאף בטען המערער על השוכרים שהיה כמה פעמים שם ולא מצאם אף דיכול להיות דבאותן פעמים יצאו לעסקיהם וכמש"כ הש"ך כה"ג בסי' ק"מ בס"ק ז' עכ"ז גם זה י"ל דהוי כמו טענת ברי לחייב להשוכרים שבועה כעין הא דסי' ע"ה סעיף י"ז דאף ברגלים לדבר משביעין היסת על טענת שמא אבל לקמן פ' ט"ו ה"ע דמיירי באינו טוען כן על השוכרים ע"כ כיון דא"צ שבועה הוי עליהם שם עד היכא דנקיטי אגר ביתא בידם וכמבואר בגמ' ועיין בב"ב דף כ"ט תוס' ד"ה הני נוגעין כו' ובשבועות דף מ"ה תוס' ד"ה בעדים כו' ובש"ך סי' רכ"ב ס"ק ב' מזה ואתי שפיר דברי הרמב"ם על נכון ב"ה ועיין לקמן סי' רכ"ב ש"ך ס"ק ב':
ועפ"ז יש לדון במה שראיתי בחוקי משפט אות סמ"ך שכתב מצאתי כתוב בשם פנקס ארצות דהמתחיל והגומר יחלוקו בשוה כו' והבעלים יניחו השדכנות בב"ד ואח"כ נאמנים הם לומר מי המתחיל ומי הגומר ומי האמצעי ויגידו בחרם כו' ואם שני הצדדים הם פסולים להעיד אין נאמנים כ"א בשבועה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לומר דהם כשרים לעדות מן הדין כ"ז שדמי השדכנות ביד המחותנים וכמו הא דב"ב דף כ"ט גבי עדות השוכרים אם נקיטי אגר ביתא בידם אבל לפמש"כ דגם בעדות השוכרים אם המערער טוען ברי עליהם שיודעים כי השכירות חייבים לו והוי עד הצריך שבועה דאינם נאמנים כה"ג וכמו שכתב הש"ך הכא גבי שליש דאם הבעלים מכחישין לו אינו נאמן בתורת עדות אף דמוכן בידו השטר לפני הב"ד וכמש"כ הנתיבות בס"ק ד' כנ"ל אך שקיצר בזה מאוד ע"כ ה"ה הכא גבי שכר שדכנות דהשדכנים תובעים מהמחותנים ואומרים דהם בע"ד שלהם כי לא פרעו להם חוב השדכנות ואומרים כי המחותנים יודעים מזה בעצמם מי היה המתחיל ומי היה הגומר והוי כמו כל התביעות דתובע לבע"ד דאתה יודע שאתה חייב לי' ובמה דמשיבים ליד הב"ד אינם מקיימין עי"ז השבת החוב כיון דלא היו יכולים הבעלים ליטלן ע"י פשיעת הבע"ד המחותנים שאומרים בשקר ולכן צריכים המחותנים לישבע והוי עד הצריך שבועה ואין עליהם שם עד כלל רק כמו כל בע"ד ואינם נאמנים בתורת עדות כלל מן הדין ויש לומר דמה שכתבו דיניחו השדכנות ביד הב"ד כו' דזהו בתורת תקנה דתקנו כן בשדכנות דאם לא כן לא יכולים לברר מי הוא השדכן האמיתי וכעין הא דח"מ סי' ל"ה סעי' י"ד בהג"ה שם בשם תקנת קדמונים ע"ש ומה"ט כתבו הכא דיגידו בחרם אף דאין עושין כן בכל עדות רק במקום צורך אם נראה לב"ד להשביע להעדים יכולין להשביען כמבואר בסי' כ"ח סעיף ב' וכן כתבו הכא דאם המחוחנים הם פסולים להעיד אינם נאמנים כ"א בשבועה וזה אינו רק משום תקנה כמו כן י"ל במה דכתבו דישלישו ויגידו בחרם כו' ולכן זה אינו רק בחוב שדכנות דמצינו דתיקנו כן התם אבל בשארי ענינים כאלו כיון דלא מצינו דתקנו כן מוקמינן על דין תורה דאין הבעלים נאמנין לומר למי הם חייבין אם הבע"ד תובעין ממנו בטענת ברי כי אתה יודע שאתה חייב לי וחייבין הבעלים שבועה והוי עד הצריך שבועה ולא הוי עד וע"כ אף אם משלישין המעות ת"י הב"ד ג"כ אינן נאמנין בתורת עדות והפוסקים בסי' ק"מ גבי עדות השוכרים קיצרו בזה ודברי הנתיבות הכא בס"ק ד' במש"כ לחלק מפני מה השוכרים נאמנין אם נקיטי אגר ביתא בידם ומפני מה הכא בהשטר הוא מוכן ת"י השליש אינו נאמן אין דבריו ברורין דהא אדרבה חוב שכירות דאינו בעיניה לא שייך ביה לומר הש"ל ביותר מן פקדון וכמש"כ הנתיבות בעצמו בסי' ע"ו ובהקדמתו שם ואפשר דנתכוין למש"כ דשא"ה בשוכרים דאין תובעם המערער בטענת ברי כי אתם יודעים מן החוב שאתם חייבין לי וכמש"כ לעיל בארוכה ויהיה איך שיהיה בכוונת דבריו דהעיקר הוא כמו שכתבתי לבאר כ"ז היטב ב"ה וגם נתבאר דלולי דברי הש"ך הייתי אומר דהשליש שאומר שהמלוה מחל לחובו אף דאינו נאמן להחזיר השטר להלוה כיון דהמלוה מכחישו והלוה אינו יודע כלל דמ"מ י"ל דמחייב שבועה להמלוה להכחיש את העד היינו השליש וכש"כ באומר שפרוע השטר כנ"ל כן היה מקום לדון לולי דברי הש"ך:
ענף ה:
שוב ראיתי דיש לומר דהנכון עם הש"ך דכתב דאין השליש נאמן לחייב שבועה להמלוה משום דהוי עד הצריך שבועה ואף דעכשיו דהוא ע"א דאינו נאמן להחזיר השטר להלוה אלא דמחוייב להחזיר השטר להמלוה אחר שישבע המלוה והוי השבה מעליא במה שמשלישו ת"י הב"ד כנ"ל עכ"ז י"ל דאינו יכול לחייבו שבועה משום דהא אם יבא עוד ע"א להצטרף עם השליש ויעיד שהוא יודע ג"כ דמחלו דבזה נתבאר לעיל דודאי אינו מצטרף השליש עם עד האחר להיות כשנים משום דאז יהיה דינו כבע"ד דהוי עד הצריך שבועה כיון דלא קיים השבת הפקדון לפי דלא היה יכול המלוה ליטלו מעולם כנ"ל וע"כ מה"ט יש לדון דגם תורת דין ע"א אין עליו ואינו יכול לחייבו שבועה כשהוא יחידי כמו שיבואר והוא ונקדים לדברי הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז דהעלה דאף דדיני ממונות א"צ דו"ח מ"מ אם חקרו ואמר א' מהן איני יודע דעדותן בטלה משום דלא הוי עדות שאתה יכול להזימה והנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב הקשה ע"ז מהא דע"א מחייב שבועה והא בזה הוי עדות שאאי"ל לפי דיכול לומר לחייבו שבועה באתי והאריך בזה וכ"כ הטורי אבן בר"ה ד' ב"ג ע"ב ד"ה ומכניסין אכן באמת אין זה קשה דהא כתבו התוס' במכות ד' ב' ד"ה מעידין אנו שהוא ב"ג וב"ח כו' בתי' השני דכיון דלא כתיב כאשר זמם בעדות ב"ג וב"ח ע"כ לא בעינן ביה עדות שאתה יכול להזימה ע"ש ה"ה יש לומר כן בעדות של ע"א דכיון דאינו בתורת הזמה כלל ע"כ לא בעינן בי' עדות שאתה יכול להזימה כלל ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז יש לומר דאף לשיטת הש"ך דס"ל דאם אמר א' מן העדים איני יודע להחקירות דעדותן בטלה דמ"מ י"ל דמודה בעדות ע"א לענין לחייבו שבועה דאף דאומר איני יודע להשבע חקירות דמ"מ נאמן לחייבו שד"א דהא נתבאר דבע"א לא בעינן כלל דיהיה עדות שאתה יכול להזימה כן י"ל לכאורה: אמנם יש לדון דכיון דבשני עדים לא מהני עדות דאינו ראוי לדו"ח ע"כ ה"ה בעדות דע"א ג"כ לא מהני עדות דאינו ראוי לדו"ח והוא דמצינו בשבועות ד' מ' דאמרו בדרך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה וברא"ש שם פ"ו סי' ה' ובר"נ שם נקטו להך כללא למילף מיניה דאף בתובע טוען שמא משביעין ע"פ ע"א וכדקיי"ל כן בסי' ע"ה סעי' כ"ג ש"ך ס"ק פ' ויש לומר כמו דילפי מן הך כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון כו' דאף בתובע טוען שמא כו' דה"ה דאמרינן ע"פ הך כללא דוקא במקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה דכיון דיש לו כח להע"א לאצטרופי לשנים לחייב ממון ע"כ יש לו כח לע"א לחייב שבועה אבל היכא דלא חזי לאצטרופי לשנים אז אין לו כח אף לחייב שבועה וכה"ג מצינו ביומא ד' ע"ד דלכן חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי וכעין זה הוא בגיטין ד' כ' דלכן כתבו על העלה של זית כשר משום דחזי לאצטרופי אלמא דמצינו מעלת דחזי לאצטרופי כ"א כפי מה דשייך לענין שלו:
ולא מבעיא למאי דקיי"ל דמצרפין עדות מיוחדת ואף למאן דס"ל דלא מצרפין עדות מיוחדת א"כ כל ע"א עכשיו דמעיד יחידי אינו ראוי להצטרף לעוד ע"א להיות חשוב כשנים להוציא ממון עכ"ז הא בשעה דהעיד היה ראוי להצטרף אז לעוד ע"א אם היה בא להעיד אז ומקרי גם זה בשם חזי לאצטרופי ועיין בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף ו' מש"כ בענין עקירה והנחה לחלק דלא שייך התם חזי לאצטרופי לפי דלא מקרי חזי לאצטרופי לענין להבא רק לענין עבר ועכ"ז אין זה שייכות לנ"ד דמ"מ יש לדון דמנלן לחייב שבועה ע"פ ע"א היכא דלא היה חזי מעולם לאצטרופי לעוד ע"א להיות כשנים כן י"ל למ"ד דאין מצרפין עדות מיוחדת ולדידן דקיי"ל דמצרפין עדות מיוחדת מה"ת שפיר י"ל דהיכא דלא חזי לאצטרופי להבא ג"כ אין נאמן לחייב שבועה דמנלן זה להוכיח כן מדעתינו ועיין בשאגת אריה סוף סי' פ"א מש"כ בח"ש דבל יראה:
וסעד לדברינו הוא מן מש"כ הרמב"ם ה' עדות פ"ה ה"ג בזה"ל דכ"מ שע"א מועיל אשה ופסול כ"כ מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון ע"פ עכ"ל הרמב"ם וכתב הכ"מ איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן עכ"ל הכ"מ הרי להדיא דמה שכתבנו מתחילה מסברא מצאתי כן מפורש בהרמב"ם ב"ה שכתב לכללא דע"א אינו יכול לחייב שבועה רק היכא דראוי להצטרף עם אחר להוציא ממון ממנו ודוחק לומר דדוקא בפסול הגוף כתב הרמב"ם כן דהא סתם דבריו וכתב שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף כו' אלמא דס"ל זה לכלל גמור וכמש"כ הכ"מ לבאר זה וכמש"כ לעיל לדון כן ע"פ סברא וכעין זה ראיתי בטורי אבן לר"ה ד' כ"ב ע"א בד"ה הא אשה כשרה כו' שכתב דלכן אשה פסולה לחייב שבועה משום דכתיב לא יקום ע"א לכל עון דמשמע אבל ב' יקומו וכיון דאין אשה מצטרפת לב"ע לא קמה נמי לשבועה בתורת ע"א עכ"ל ובאמת כבר הקדימו הרמב"ם והכ"מ כנ"ל:
ונתבאר דבעינן בע"א דמחייב שבועה דיהא ראוי לחייב ממון על פי שנים דהא הך לכל עון ולכל חטאת כו' פי' רש"י בחומש דברים י"ט פ' שופטים ד"ה לכל עון ולכל חטאת להיות חבירו נענש על ידו לא עונש גוף ולא עונש ממון אבל קם לשבועה ספרי עכ"ל רש"י וכ"כ הכ"מ פ"ה ה' עדות ה' א' ועיין שם בהג"ה בצידו וראיתי בספרי פ' שופטים אות קפ"ח על פסוק לא יקום ע"א באיש שכתבו אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת כו' ולפ"ז י"ל דלא בעינן עדות הראוי לדו"ח בע"א כמו דלא בעינן עדות הראוי לדו"ח בקרבנות אך לקמן שם בספרי אמרו ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה א"כ שפיר יש לנו לומר דגם בעדות ע"א לחיוב שבועה אין מחייבין שבועה רק היכא דראוי לחייב ממון ע"פ צירוף שנים כמש"כ הרמב"ם והכ"מ וע"כ כמו דס"ל להש"ך דבעינן עדות הראוי לדו"ח בשני עדים לחייבו ממון דה"ה גם בע"א לחייב שבועה אין יכול לחייבו רק ביודע כל שבע דו"ח ובאינו יודע הדו"ח דאינו ראוי לחייבו עון היינו ממון ע"פ ב' לכן אינו ראוי לחייבו שבועה כנלע"ד לדון בכ"ז ומצאתי בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ע"ו שהביא כעין זה לדברי הרמב"ם פ"א מטוען:
ועכשיו דאתינן להכי לכן יש לנו לומר במה שכתבתי לעיל בנידון תשובת הרא"ש דהכא שהשליש מעיד דהמלוה מחל לחובו דכתב הש"ך דכיון דהוי בע"ד הצריך שבועה ע"כ אינו מחייבו שבועה וע"ז כתבתי לדון דהא עכשיו דאינו אלא ע"א ואינו נאמן רק לחייב שבועה ע"כ ממילא א"צ שבועת בע"ד כמו שהארכתי לעיל ועכשיו ראיתי דיש לומר דהנכון עם סברת הש"ך דאינו יכול לחייבו שבועה כיון דאינו ראוי השליש להצטרף עם עוד ע"א להיות כשנים להוציא השטר ולהחזירו להלוה. דהא כבר נתבאר דבעדות שנים לא יהיה מצטרף השליש משום דאז מיפסל משום דהוי עד הצריך שבועה וכללא הוא דע"פ שנים עדים שנאמנים ע"פ דיבורם אבל היכא דאינו נאמן רק ע"פ שבועה או ע"י עד המסייע דפוטרו משבועה פסלה אותו התורה וכמש"כ הח"מ והב"ש באה"ע סי' ל"ה כנ"ל ע"כ אפשר דזה הוי כמו פסול הגוף [ועיין באה"ע סי' ל"ה בב"ש ס"ק ה' מש"כ בשם הר"נ דאינה מקודשת מה"ת] וכיון דאינו ראוי להצטרף להיות כשנים ע"כ מה"ט אינו יכול לחייבו שבועה משום דיש עליו שם פסול דהוי בע"ד וצריך שבועה אם היה מצטרף לעד שני ע"כ אף דעכשיו דמעיד יחידי דא"צ שבועה מ"מ מיפסל לעדות דמנלן מדעתינו לחייב שבועה ע"י עדות כזה הא עכ"פ מקרי עד שאינו ראוי לצירוף שנים ויהיה מאיזה טעם שיהיה הא עכ"פ אינו מצטרף לעד שני וע"כ הנכון עם סברת הש"ך ואף דנימא דהש"ך לא נתכוין לזה מ"מ ענין בפ"ע הוא וראוי לאומרן להדברים הנ"ל ב"ה:
ב (שם סעי' ג') בש"ך (ס"ק כ') דהעלה שם דבאין שלישותו יוצא מת"י ה"ה כשאר כל אדם וצריך שבועה עכ"ל אבל לענין להחזיק ת"י נאמן לומר דהשליש מסרו לשם כך ואין מוציאין ממנו רק שבועה צריך כמו שביאר הנתיבות לכוונת הש"ך אבל האו"ת חולק על הש"ך והעלה דפטור מש"ה ע"ש ויש להקשות מן הא דלקמן סי' קפ"ה סעי' ה' ראובן אומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בחמשים אמרת לי כו' נשבע היסת שעשה שליחותו ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים כו' וזהו לשון הרמב"ם פ"ב ה' שלוחין ה' ו' והראב"ד חולק שם ע"ז וכתב דלא יחזיר וזהו שיטת יש אומרים דהביא הרמ"א שם והכ"מ שם והב"י שם כתבו דבשביל טענה החלושה שכתב הראב"ד נפסיד למוכר וטעמו של הרמב"ם והמחבר הוא דכיון דיש חזקת מרא קמא בצירוף טענת ברי והמקבל טוען שמא ע"כ מוציאין מהמקבל וטעמו של הראב"ד הוא כמש"כ הסמ"ע שם דיכול הלוקח לומר דמסתמא התנה עמו בין לתיקון בין לעוות וקשה דהא יש לומר דיהיו להסרסור דין שליש דנאמן אף באין שלישותו יוצא מת"י וא"צ המקבל להחזירו להנותן ואף כשאין המקבל יודע ג"כ מהימן השליש כמו שהעלה הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' וגם אם הנותן מכחיש ואומר לפקדון ס"ל להרבה פוסקים דנאמן השליש כמש"כ המחבר בסי' נ"ו סעי' א' והסמ"ע שם ס"ק ז' וכש"כ כאן במודה ענין השלישות דנתן ביד הסרסור למוכרו דבזה לכ"ע נאמן א"כ תקשה דאמאי כתבו הרמב"ם והמחבר דהלוקח צריך להחזיר החפץ ואפשר לומר דזהו טעמו של הראב"ד דהשיג על הרמב"ם וס"ל דא"צ להחזיר משום דיש לו דין שליש וזהו סברת הטור שהכריע שם כהראב"ד אבל על שיטת הרמב"ם והשו"ע תקשה והא שכתבו שם דנשבע הסרסור שבועת התורה יש לומר בזה דאף לפמש"כ האו"ת בסי' נ"ו ס"ק י"ב דא"צ השליש לישבע היינו דוקא שבועת היסת אבל שבועת התורה נשבע משום דחזקה שליח עושה שליחותו אינו פוטר משבועת התורה א"כ ה"ה כאן אבל במש"כ הרמב"ם והמחבר דאם כבר נתן החמשים נשבע היסת מזה הוא סייעתא לדברי הש"ך דהכא אכן מש"כ דיחזיר החפץ לבעלים תקשה כנ"ל והש"ך הכא רמז לסי' קפ"ה סעי' ה' אבל לא כתב לבאר זה ומצאתי בשער המשפט ס"ק ג' שהעיר לתמוה כן והעלה דצריך ישוב וכן מצאתי בנתיבות סי' קפ"ה ס"ק ו' שתמה בזה ונדחק ליישב ע"ש:
ענף א:
ומחומר הקושיא הלז נראה לי לדון. בזה והוא דהא עיקר נאמנות השליש הוא משום דהימני' וה"ל כאומר נאמן עלי אבא כמש"כ הסמ"ע ס"ק ב' וכל הראשונים וה"ל כמו דאמר לו בפי' דיהא נאמן השליש בכל מה שיאמר אע"פ שיהא משקר וכמש"כ התוס' בגיטין ד' ס"ד ד"ה שליש נאמן כו' וכ"כ הר"נ שם דאמרינן דמשעה שנמסר להשליש גמר והקנה שכל מה שירצה שליש יעשה אפילו ישקר כו' ועיין בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בהשמטות לסי' ב'. ויש לדון במה דאמרו דהוי אומדנא כמו דא"ל בפירוש דיהיו נאמן אף אם ישקר דהא זה הוא כעין אסמכתא כמו כל אם יהיו כך בשלמא נאמנות כבי תרי שנותן הלוה להמלוה כיון דבעי קנין א"כ הא קנין מסלק אסמכתא שאינו גמורה כ"כ וכן בשעת הלואה אבל הנאמנות שנותן להשליש דלא היו קנין בזה יש לדון דה"ל אסמכתא רק בנאמנות שנותן הלוה להמלוה שייך בזה ג"כ לומר בהך הנאה דהימני' המלוה להלוה דגמר ומשעבד נפשי' כמו דאמרו כן כזה גבי ערב כמבואר:
והנה מצינו בבית יוסף לטור ח"מ סי' ר"ז סעי' י"ח שהביא שיטת התוס' דמה שאינו בדרך קנס לא הוי אסמכתא וכ"כ שארי פוסקים א"כ לפ"ז א"ש הכא דהא אין זה בדרך קנס אבל שיטת הרמב"ם הוא דאף שלא בדרך קנס ג"כ הוי אסמכתא כמש"כ בריש פ' י"א ה' מכירה והובא בפתח הבית דין אסמכתא סי' כ"ב ענף ז' שביאר זה בארוכה ע"ש א"כ לפ"ז יש לומר בכל נאמנות השליש דלא יהא עדיף מן אמר לו בפירוש דיהא נאמן אף אם ישקר וה"ל ככל תנאי התלוי ביד אחרים שאינו ביד המוכר וכמו שכתב הרמ"א בסי' ר"ז סעי' י"ג כזה דה"ל אסמכתא אך הא מצינו להרמב"ם דכתב בפרק י"א ה' מכירה ה' ג' שכתב המוכר בית לחבירו ע"מ שילך כו' והחזיק בבית ה"ז קנה אבל אם התנה וא"ל אם תלך כו' והלך עמו כו' אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא עכ"ל והמ"מ ביאר זה דטעמו דכמו שאמרו דבמעכשיו קנה א"כ ה"ה כשהוא מחזיקו מעתה והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו ודברי הרמב"ם הנ"ל הובא בטור סי' ר"ז סעי' י"ד ובשו"ע סי' ר"ז סעי' ב' בקצרה והבית יוסף ביאר דבריו דעיקר החילוק הוא באם עשה קנין חזקה מיד לא ה"ל אסמכתא אבל בלא עשה איזה קנין מיד אלא אחר דקיים תנאו הלך והחזיק בזה ה"ל כמו אסמכתא והובא בסמ"ע סי' ר"ז ס"ק ו' שהאריך בזה גם י"ל דעיקר החילוק הוא בין על מנת ובין לשון אם דע"מ ה"ל כמו מעכשיו ואם לא ה"ל כמו מעכשיו ועיקר החילוק הוא מבואר בלשון הרמב"ם שם ה"ג לחלק בין לשון ע"מ ללשון אם וכן מצאתי בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ר"ז ס"ק ה' שכתב כן בכוונת הרמב"ם:
ועיקר הענין הוא דבמה שאינו אסמכתא גמורה דמהני מעכשיו וה"ה ע"מ כמבואר בסי' ר"ז סעי' י"ד בהגהות רמ"א ודוקא במה שהוא דרך קנס לא אמרי כמעכשיו דמי וכ"כ הנתיבות בסי' ר"ז ס"ק י"ז דבתנאים שאינו קונס א"ע מהני מעכשיו וה"ה ע"מ לכ"ע ולפ"ז יש לדון בעיקר נאמנות השליש דלא יהא עדיף מן א"ל בפירוש דיהא נאמן אף אם ישקר דהא ה"ל אסמכתא רק דיש לומר דה"ל כמו דא"ל בלשון על מנת או מעכשיו יהיו שייך החפץ לחבירו אם יאמר השליש כן וגם ה"ל כמו דהחזיקו מיד בנכסיו דזהו מסלק אסמכתא שאינו בדרך קנס וכיון דהימני' מסתמא עשהו להיות שליש שיהיו מועיל אמירתו ע"פ דין דשייך בזה לומר אין אדם עושה ענין שיהיה לבטלה וכמו שאמדו חז"ל בזה וע"כ ה"ל כמו דא"ל להשליש להיות זוכה לחבירו הבע"ד שלו מיד ע"מ שיאמר השליש אף שישקר בזה וכעין זה איתא ברשב"א בתשובת תולדת אדם סי' צ"ט דהביא בשם חולק דס"ל דשליש הוי כאומר לו זכי ואף להרשב"א דחולק שם וס"ל דאין השליש זוכה עד שיאמר בפי' זכה מ"מ בזה אף הרשב"א מודה דאם אמר השליש עכשיו שאמרו לו בעת ההשלשה זכה להצדדים אז ה"ל כמו דהתנו בפי' עמו שיזכה לאיזה צד אף אם ישקר וכמו דא"ל בפירוש זכה מעכשיו לחבירו ע"מ אם יאמר השליש כן אף שיהיו בשקר ולכן לא ה"ל אסמכתא בכל מה דאמרו שליש נאמן:
וכ"ז לא שייך רק בשליש הנעשה בין שני בע"ד ידועים שהשלישו בידו או אף במכחיש השליש לחד שיטה כיון דאמרו אף בזה הכלל דהימני' ומסתמא ה"ל כמו דא"ל בפי' שיזכה בשביל בע"ד השני אבל בהא דסי' קפ"ה בסרסור שעשה אותו המוכר לשליח למכור החפץ לכל מי שיזדמן וירצה ליתן סך זה א"כ בזה לא שייך לדון דה"ל כמו דא"ל זכה למי שיתן לך סך כזה דהא בזה לא מהני לזכות עבורו מעכשיו דהא קיי"ל אין ברירה וה"ל כמו על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ולאיזה שתצא בפתח תחילה וכמו הא דלכל המוציאו דסי' ס"א והא דכל מי שיגיע מצאתי לידו ה"ה לו במתנה דשאגת ארי' סי' צ"ב וסי' צ"ג דכיון דאין ברירה במה דהוי מעכשיו ע"כ לא מהני ע"ש וה"ה במה דנתבאר בנ"ד דבעינן מעכשיו דכיון דאין ברירה ע"כ ממילא הוי אסמכתא במה שאמר לו זכה עבור מי שירצה ליתן נון זוז אם תאמר בשקר שנתרצה למכור אף בחמשים זוז דכיון דלא מהני זכייתו מעכשיו עבורו משום דאין ברירה ע"כ אף דמיירי עכשיו שכבר מסר הסרסור בידו מ"מ הא נתבאר דבכזה לא מהני מה דהחזיק לאחר זמן כיון דמתחילה לא החזיק בה מיד והיכא דלא היה כמו מעכשיו הוי זה כמו כל אסמכתא דלא קנה וגם אומדנא לא שייך בזה לומר דאלו היה התם בעת שהחזיק בה היה מתרצה ליתן לו דהא איתא בב"מ ד' ס"ה ע"ב שחילקו התם זביני הכא הלואה וכתבו התוס' שם ד"ה התם זביני כו' דכיון דהיו מתחילה המכירה בדרך אסמכתא ע"כ לא שייך התם לומר אנן סהדי דניחא לי' דליקו בהימנותי' כו' וה"ה הכא בסרסור דנעשה השליחות שלא באופן דהיה אסמכתא כיון דלא נעשה הקנין משיכה מיד בעת שנתן לו החפץ ע"מ זה ע"כ לא קנה הלוקח להחפץ משום דה"ל אסמכתא ולכן לא שייך התם דין שליש נאמן:
ב ולפ"ז א"ש במה שכתב הרמב"ם והמחבר בסי' קפ"ה גבי סרסור דאם הלוקח יודע שחפץ זה של ראובן דיחזיר לו משום דלא שייך התם להסרסור דין שליש כיון דלא נעשה התם זכי' גמורה שיהיו מועיל מיד בעת שא"ל כן וה"ל אסמכתא ובאמת י"ל בשיטת הראב"ד והרמ"א שם והטור דכתבו דאין הסרסור נאמן להפסיד להלוקח דטעמם דס"ל דאף בזה שייך דין שליש משום די"ל אף בזה לסברת הנתיבות שכתב בסי' נ"ו ס"ק ד' בארוכה בכלל הא דשליש נאמן דה"ל כמו דא"ל קני ע"מ להקנות דהשליש קנהו ע"מ להקנות למי שהרשהו הבעלים ולפ"ז אף הכא בסרסור דלא שייך הכא לומר דזכה למי שירצה ליתן חמשים זוז ע"מ שיאמר השליש כן כנ"ל משום דאין ברירה מ"מ הא זכהו השליש הוא הסרסור מיד ע"מ להקנותו לאח"ז וה"ל כמו החזיק בה מיד כנ"ל ואין אנו צריכים לומר בטעם שיטת הפוסקים הנ"ל דזהו משום דה"ל כמו שהתנה עמו בין לתיקון ובין לעוות כמש"כ הסמ"ע שם אלא י"ל דזהו הכל חדא היא אך אכתי נפ"מ מזה לענין שבועת הסרסור דבזה לא פליג הראב"ד שם רק על שבועת התורה פליג שם לפי שאינו טוענו דבר מסויים כמבואר שם. ולכן העיקר דאף הראב"ד ס"ל כמש"כ וקצרתי והא דשליש הנעשה ע"י שליח דמבואר לקמן סעי' ו' דמהימן אין זה סתירה על מה שכתבתי דשא"ה די"ל כיון דה"ל התם בע"ד ידוע מן צד השני ע"כ ה"ל גם התם הך אומדנא כמו בכל שליש נאמן דה"ל כמו דא"ל שיזכה עבור בע"ד השני מעכשיו ע"מ אם יתרצה השליש לקבל זה ההשלשה ויאמר כן אף בשקר דאל"כ הא יתבטל ענין שלישותו שמוסר לו למסור להשליש ועיין בנתיבות ס"ק י"ח ויש לדון בדבריו וגם הא כתב הטור בשם הרמב"ן שם דלכן שליש הנעשה ע"י שליח מהני משום דהשליח נאמן במיגו דהי' אומר הושלש בידי ע"ת כך וכך והובא לקמן בש"ך ס"ק כ"ט א"כ הך מיגו לא שייך רק היכא דיש לפנינו שני בע"ד ידועים דהי' יכול לומר דנעשה שליש ביניהם אבל הכא גבי סרסור דמכר החפץ לאיש א' שידוע לכל שאין לו שום עסק וענין כלל עם המוכר ע"כ לא שייך התם הך מיגו דהי' אומר דנעשה שליש בין המוכר והלוקח ע"כ אינו נאמן הסרסור:
ואכתי יש לדון בעיקר הדבר שכתבתי דלכן לא שייך התם גבי סרסור לומר דה"ל כמו דא"ל זכה למי שיתן לך חמשים זוז ע"מ כו' משום דכיון דקיי"ל אין, ברירה כו' דהא כיון דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה וע"כ בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. א"כ הכא שהסרסור מסר כבר החפץ להלוקח וה"ל עכשיו הלוקח מוחזק בהחפץ והא שיטת הרמב"ם והמחבר דתפיסה מהני בכל ספיקא דדינא א"כ ממילא יכול הלוקח לומר קים לי דיש ברירה וממילא מהני זכיות הסרסור עבורו מיד בעת שנמסר החפץ לידו וה"ל כמו כל שליש דנאמן ותקשה עדיין דמפני מה כתבו גבי סרסור דאין לו דין כמו שליש אכן לשיטת היש"ש בב"ק פ"ה בדיני ברירה דהעלה דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה היינו בין לחומרא בין לקולא ומה"ט פסק הרמב"ם אחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל והא שכתב הרמב"ם גבי איזה שארצה אגרש ה"ז ספק מגורשת הוא טעות סופר כו' אתי שפיר לכל מש"כ משום דלא מהני תפיסת הלוקח בזה לטעון קים לי דיש ברירה דהא לדבריו לא שייך לומר כן וכן י"ל לפ"ז גם לסברת התוס' שכתבו בב"ב ד' ס"ב ע"ב ד"ה איתמר כו' דמצינו לפעמים דפסקו חז"ל דלא נימא הממע"ה כו' וה"ה י"ל הכא כיון דמצינו דאמרו חז"ל אחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל ולא מהני תפיסתו לומר קים לי דיש ברירה אף דיש סוברים דאף בקרקע מהני תפיסה בספיקא דדינא וגם דנימא דהך מילתא דאין ברירה בדאורייתא ה"ל זה משום ספיקא דדינא ודלא כהיש"ש בזה. מ"מ כיון דתקנו חז"ל ואמרו דמחזירין זל"ז ביובל ולא מהני בהך ספיקא דדינא מה דהוי מוחזק ה"ה בכל מילתא דיהי' ספיקא דדינא בהך מילתא אי יש ברירה או לא דאנו דנין דלא מהני תפיסתו בזה אלא מוקמינן על חזקת מרא קמא כן י"ל להסוברים שלא לחלק בספיקא דדינא בתפיסה בקרקע בין תפיסה במטלטלטלין ואכמ"ל בזה:
אכן באמת קשה לדון כן דבעיקר דברי היש"ש כבר חלקו עליו הפוסקים והעלו דמשום ספיקא אתינן עלה אי יש ברירה או לא כמבואר באה"ע סי' קל"א סעי' ד' וב"ש שם ס"ק ד' בשם הר"נ והכ"מ וכמו שביאר זה הפני יהושע לגיטין ד' כ"ה להשיג על היש"ש בכ"ז ומה שכתב היש"ש מהא דמחזירין ביובל עיין מזה בגט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ובשער המלך ה' גירושין פ"ג ואכמ"ל מכל זה וע"כ עדיין יש להעיר על מה שכתבתי דהא יש לומר דיהא מועיל תפיסת הלוקח ולומר קים לי דיש ברירה כנ"ל ומ"מ ראיתי דעדיין אין לסתור לכל היסוד שכתבתי והוא דיש לדון בזה למה דאמרו בקידושין ד' ס"ד גבי קדשתי את בתי הגדולה כו' דכולן מותרות וכן הא דעד פני פסח דאינו אסור רק עד שיגיע כדקיי"ל כן והטעם הוא משום דלא מחית נפשי' לספיקא ופי' רש"י שם במשנה ד"ה כולן מותרות דלא מחית אינש למימר מילתא דליתי בי' לידי שאילה לחכמים כו' וע"כ מה"ט יש לומר כן בנ"ד דלכן לא אמרינן בהך דסרסור דסי' קפ"ה דה"ל שם ג"כ אומדנא דנתרצה המוכר שיזכה הסרסור עבור מי שימכור לו חפץ זה בסוף הזמן ע"מ שיאמר הסרסור כן משום דהא אף אם הי' מתנה בפירוש כן הוי זה ספיקא דדינא אי מהני זכייתו מעכשיו עבורו דדלמא הלכה דאין ברירה מעכשיו כו' וע"כ הוי זה דבר וענין דליתי בי' לידי שאילה לחכמים כמש"כ רש"י כנ"ל וע"כ מסתמא לא נחית אינש לזה האומדנא דלא יהי' דבר ברור רק ספיקא וכעין זה כתב הנתיבות בסי' ר"ל ס"ק ה' ובכללי תפיסה י"א וע"כ לא שייך הך אומדנא דאמרו בכל שליש נאמן שם בהך נידון דסרסור הנ"ל ולכן שפיר כתבתי לחלק דשאני נידון דהסרסור כנ"ל משום דכל זמן דלא אמר בפירוש שיזכה למי שימכור לו לאחר זמן ע"מ שיאמר כן אין לנו לדון לאומדנא דיהיו כמו שאמר בפי' כן משום דיש לנו סברא לומר דלא מחית נפשי' לספיקא וגם ה"ל משום זה הסברא כמו כל ספק אומדנא במה דנסתפקנו אם הי' אומדנא שלו כן או לא כמבואר באריכות זה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד וקצרתי בכ"ז:
ענף ג:
ומן מה דמצינו בגיטין ד' ס"ד אף גבי שליח להולכה להך סברא דנאמן משום דהימני' ועיין בתוס' שם י"ל דשאני התם בעניני גיטין דלא שייך התם כלל לדין אסמכתא כמבואר בבית יוסף לח"מ סי' ר"ז סעי' י"ח שהביא כן בשם הראשונים שכתבו דבגיטין וקדושין אין שייך אסמכתא כלל וביארו שם טעם הדבר היטב ועיין ברא"ש פ"א דגיטין סי' ב' ובאה"ע סי' קמ"א סעי' י"א בב"ש שם ובפני יהושע לגיטין ד' ס"ד על תוס' ד"ה בעל נאמן כו' מה שהביא שם לדברי הרא"ש הנ"ל ואכמ"ל:
והנני לכתוב כאן מה שאמרתי כבר לתרץ קושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל בהשמטה לסי' ב' במש"כ התוס' והר"נ בסוגיא דשליש נאמן דהימני' אף אם משקר ויהיו למפרע לגרושין וקשה הא בדאורייתא אין ברירה ולו יהא דאמר בפי' להשליש אם תרצה אחר הזמן שיהיו לגירושין יהא מעכשיו לגירושין ג"כ לא מהני כמו בע"מ שירצה אבא כו' ונשאר בצ"ע והנה לפי שיטת הסוברין לדינא בעל מנת שירצה אבא דכיון דעשוי להתברר בשעה ראשונה דלא שייך לדון בזה אין ברירה וכמו דהובא שיטה זו בהר"נ לגיטין ר"פ כל הגט וכמש"כ היש"ש לב"ק פ"ה בפ"ב דיני ברירה דע"מ שירצה אבא אם רצה האב מקודשת משום שעומד להתברר או ירצה או לא ירצה וה"ל כאלו הוברר בשעת בעילה שירצה אבא ועיין ביומא ד' נ"ו בתוס' ולפי שיטת הפוסקים הנ"ל א"ש במה דאמרו גבי שליש דנתנו ע"מ שירצה השליש לומר אף בשקר אבל לפי שיטת הסוברים דגם בע"מ שירצה אבא דיינינן לומר דלא הוי קדושין וודאי משום דגם בזה אין ברירה [ועיין בשאגת ארי' סי' צ"ג מזה תקשה קושיות הגאון הנ"ל:
והנלע"ד בזה והוא דהא קיי"ל דאין ברירה בדאורייתא משום דהוי ספיקא דדינא אי יש ברירה או לא כמש"כ לעיל אם היו תנאי מפורש בעת שנתן הגט ביד השליש שנותנו בתנאי שאם יאמר השליש אף בשקר שניתן לו הגט עבורה שיזכה עבורה מעכשיו אם יאמר השליש כן ה"ל ספק א"א משום ספיקא דדינא אם יש ברירה או אין ברירה וידוע מש"כ הפוסקים דהיכא דה"ל ספיקא דדינא דלא שייך בזה לדון דין אתחזק איסורא דא"א משום דבספיקא דדינא אין מעמידין על אוקי אחזקה כמש"כ המל"מ פ"ב ה"א הלכות טומאת צרעת והתבואות שור לסי' כ"ט והכנסת הגדולה שהובא בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בפסקים סי' ל"ז וכ"כ הפרמ"ג ליו"ד סי' כ"ג בש"ך אות ח' והטעם הוא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וע"כ בנ"ד ה"ל ספק השקול בלא שום חזקת איסור כיון דה"ל ספיקא דדינא:
והנה מה דאמרו להאומדנא בהא דשליש נאמן משום דהימני' וה"ל כמו דאמר לו בפירוש שיהיה גט מעכשיו באם שירצה השליש לומר אף בשקר שניתן לו הגט עבורה עיקר הטעם הוא דלכן אמרו כן אף במקום איסור דא"א משום דאנן סהדי דהיתה כוונתו כן כדי שלא תצא תקלה מן ת"י במה שמסר הגט ביד השליש שהיה יכול למסור להאשה וע"כ מחמת חשש תקלה שהי' יכול לצאת על ידו מסתמא עשה כן כדי שלא תצא תקלה ממנו וכעין מה דמצינו בעירובין ד' ל"ב ובתוס' שבת ד' ד' ע"א ד"ה וכי אומרים לאדם חטא כו' ולכן אף היכא דלא יתוקן כל החשש תקלה מ"מ כל מה דיכול לעשות ולתקן עושה וע"כ אף דנימא דלמא קיי"ל אין ברירה ולא מהני תנאו הלז להתירה מן איסור דא"א לגמרי מ"מ אהני מעשיו שלא תהיה א"א וודאי רק ספק א"א ואמדינן לי' מחמת חזקת כשרותו דכל מה דהיה יכול לעשות ולתקן מסתמא עשה ואמרינן גם בזה להך אומדנא דתנאי הנ"ל כדי דלא תהיה באיסור א"א ודאית:
ועוד והוא העיקר דהא מצינו בב"ב ד' ה' גבי הא דסמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל והטעם הוא דלא עביד דפרע משום מי יימר דמחייבי לי רבנן ומוציאין ממון ואינו נאמן לומר כי ידעתי את הדין הנשנה במשנה בלא שום חולק דסמך לו כותל אחר מגלגלין את הכל וע"כ פרעתי ומוכח מזה דזהו כלל גמור דמה דאינו פשוט ע"פ שכל האנושי דאינו נאמן לומר ידעתי וזהו ככל חזקות והוכחות גמורות דמוציאין על ידיהם מן חזקת ממונא אף דאין הולכין בממון אחר הרוב אך די"ל דשא"ה דהוי עליו חזקת חיוב ג"כ וע"כ בצירוף הסברא דמי יימר דמחייבי לי רבנן דזהו בגדר רובא וה"ל רוב וחזקת חיוב דמוציאין ע"י מן המוחזק אבל עכ"פ מוכח דהך סברא דמי יימר דמחייבי לי רבנן ה"ל לכה"פ כמו כל רובא:
וכן מצינו בהה"מ להרמב"ם הל' גזילה פ' יו"ד ה' י"א שכתב אם טען בעל השדה ואמר נתתי והיורד אמר לא נטלתי דהיורד נאמן ומוציאין ממון וכתב הה"מ טעמו דזהו דומה להא דב"ב ד' ה' בחזקת שלא נתן משום מי יימר דמחייבי לי רבנן וכ"כ בח"מ סי' שע"ה סעי' ט' ובבאר הגולה שם ס"ק סמ"ך וכעין זה הוא בח"מ סי' פ"ב סעי' י"ח בהג"ה דראה בידו וטען אז כו' שאינן ראויין להחזיר לפי אותו הטענה כו' דאנן סהדי שלא החזירם כו' והטעם הוא ג"כ משום מי יימר דמחייבי לי רבנן כמש"כ הנתיבות שם ס"ק ל"ג ודוקא במה דהוי חיוב שלו פשוט לכל מסברא בזה נאמן לומר ידעתי החיוב ופרעתי כמש"כ הנימוקי יוסף בב"ב בהך סוגיא דסמך לו כותל כו' דאם קבע לו בנין קבוע אז חיובו פשוט ולא שייך ביה מי יימר כו' וכמבואר בח"מ סי' קנ"ז סעי' י"א ועיין בקצה"ח שם ס"ק י"ב ולכן יש לדון להך כלל במה דאמרו בהא דשליש נאמן משום דהימני' והוי אומדנא כמו דא"ל בפירוש שיחול הענין מעכשיו ע"מ שיאמר כן לאח"ז דגם בגט אשה אף דיש לדון בזה אין ברירה וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא:
מ"מ הא הך מילתא דאמרו אין ברירה אין דבר זה פשוט לכל ע"פ שכל האנושי ובפרט דמצינו פלוגתא דתנאי אי יש ברירה או לא וגם האידנא לאחר חתימת הש"ס דאמרו בדאורייתא אין ברירה מ"מ הא מצינו בזה פלוגתא דרבוותא אם אמרינן יש ברירה בע"מ שירצה אבא או לא כנ"ל וידוע מש"כ התוס' בסנהדרין ד' נ"ג ד"ה הא לית לי' כו' דהא דאמרו אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו ונתן לשם מתנה דזהו דוקא במה דאין שום תנא חולק בזה ולולי זה היינו מוציאין ממון וכעין מש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב דבמה דיש דעה חולקת אף דלא קיי"ל בפשיטות כהך שיטה מ"מ י"ל דהנותן טעה בזה וכעין זה אמרו בגיטין ד' נ"ה דטעי בדר' ירמי' וביבמות ד' כ"ט ע"א רש"י ד"ה דמיגמר גמירי לה אינשי כו' אבל ערוה דנעשו צרות דר"ש לאו כ"ע גמירי והדברים ארוכים:
ולכן הך מילתא דאמרו דע"מ שירצה כו' דדיינינן גם בזה אין ברירה לחד שיטה דזהו כש"כ מן הא דסמך לו כותל אחר אף דהתם לא הוי שום פלוגתא דתנאי בזה כלל ומ"מ אמרינן לכלל ברור דכיון דאין חיובו פשוט כ"כ לכל אינו נאמן לומר ידעתי הדין ופרעתי כש"כ בהך מילתא דהוי כמו ע"מ שירצה כו' דמצינו באמת גם פלוגתא דרבוותא לאחר חתימת הש"ס דס"ל דזה מהני משום דיש ברירה בהך גוונא בוודאי אמרינן בזה הך כללא דכיון דאין זה דבר פשוט כ"כ לכל דמסתמא לא ידע אף להסתפק בזה כלל ובוודאי היה אומדנא שלו אף בזה דנותן לו הגט ע"מ שיתרצה כו' ואף לפמש"כ לעיל דיש מקום לומר בכעין זה להא דלא מחית נפשי' לספיקא מ"מ י"ל דזה אינו שייך במה דמצינו פלוגתא דרבוותא לאחר חתימת הש"ס גבי ע"מ שירצה אבא דכיון דעומד להתברר בוודאי כו' ע"כ לא שייך בע"מ וכל דיני תנאים כזה לדון הך דלא מחית נפשי' לספיקא משום די"ל דלא היה לו שום לידת הספק כלל בזה דטעה וסבר לי' בפשיטות דבזה לא שייך כלל לדין אין ברירה בפרט דהסברא פשוטה כן הוא ע"כ ודאי זהו בכלל מי יימר דבב"ב ד' ה' הנ"ל ואף דנימא דזהו סותר למש"כ לעיל מ"מ הנני כותב כאן למה שצריך לעניננו כעת. ועוד יש לחלק בין הא דלעיל ובין הך נ"ד דעסיקנא בי' רק הוכרחתי לקצר:
ונתבאר דזהו אומדנא ברורה בהך מילתא דשליש אומר לגירושין דנתן לו הגט שיחול מעכשיו ע"מ שיאמר כן השליש לאח"ז אף שיהיה בשקר וכיון דאתינן להכי א"כ ממילא ה"ל הך איתתא בספק איסור א"א דלא אתחזק איסורא משום דלפי האמת דה"ל ספיקא דדינא אי דיינינן בזה אין ברירה או יש ברירה משום הך פלוגתא דרבוותא כנ"ל וגם בעיקר מילתא דאורייתא אין ברירה ה"ל ספיקא דדינא ולפ"ז יש לתרץ לקושית רע"א הנ"ל במה שהקשה על הא דשליש נאמן דהא בדאורייתא אין ברירה והוא דעיקר הטעם שהוצרכו התוס' והר"נ וש"פ לומר דלכן שליש נאמן משום דהוי כמו שהתנה שאף אם יהיה משקר יהיה הגט חל מעכשיו הוא משום דבלא טעם זה אין הדין נותן להאמין להשליש היכא דאין לו מיגו עכשיו משום דבאתחזק איסורא דא"א אין ע"א נאמן משום דאין דבר ערוה פחות משנים וידוע מש"כ בתשובת מוהרי"ק סי' ע"ב דדוקא באתחזק איסורא דא"א בזה אמרו דאין דבר ערוה פחות משנים אבל היכא דאין לפנינו חזקת איסורא בזה אף ע"א מהימן והובא דברי המהרי"ק הנ"ל בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ג בארוכה ובספר שער המשפט סי' ל"ג ס"ק א' שהאריך בכ"ז ובפתח הבית סי' יו"ד ענף ג' וגם בממון שאין א' מהם מוחזק בו יש לדון ג"כ דע"א יהיה מהימן ע"ש: וכן כתב בתשובת רע"א זצ"ל בפסקים סי' קכ"ג בשם הר"נ קדושין ד' רל"ד שכתב דוקא להוציא מחזקתו אין ע"א נאמן ומה שהקשה שם בסתירת דברי הר"נ בזה כתבתי במק"א לתרץ זה:
וכיון דנתבאר דבספיקא דדינא אין מעמידין על חזקה משום דלא ישתנה הדין בשביל החזקה כנ"ל בארוכה ע"כ בהך מילתא דשליש נאמן כיון דה"ל הך איתתא בספק איסור א"א בלא חזקת איסור המבררת לנו בהך ספק דדינא הנולד לנו על האשה שאנו דנין עליה וה"ל כמו כל ספק השקול דבזה אף ע"א מהימן בדבר שבערוה ג"כ ולכן אתי שפיר מה שהאמינו להשליש משום הסברא שכתבו דה"ל כמו דהתנה שיחול הגט מעכשיו אף אם יאמר בשקר ומתורץ על נכון קושית הגאון רע"א הנ"ל ושיטת הסוברים דאף היכא דלא אתחזק איסור ג"כ אין ע"א נאמן בדבר ערוה י"ל דס"ל כשיטת הסוברין בע"מ שירצה אבא דאמרינן בזה יש ברירה כיון דהוי עומד להתברר בוודאי כו' ובשליש בענין ממונא י"ל ג"כ כנ"ל, דהא היכא דאין אחד מהם מוחזק יש ג"כ מקום לומר דעד אחד נאמן כנ"ל בדבר ערוה כמש"כ הפוסקים הנ"ל וגם י"ל הטעם בממונא דלכן שליש נאמן משום דאף דקיי"ל אין ברירה כקושית הגאון רע"א זצ"ל הנ"ל מ"מ הא מהני תפיסה בזה כמו כל ספיקא דדינא ובפלוגתא דרבוותא וע"כ דיינינן אף כ"ז שהו שהוא ביד השליש ולא מסרו לשום צד מן הבע"ד גם בזה להך מילתא דספק ממונא לקולא וכמו דאמרו בגיטין ד' ס"ג ע"ב גבי מה דמספקא לרב אי הולך כזכי כו' דאם בא לחזור אינו חוזר מיד השליח משום דספק ממונא לקולא ואף תפיסת השליח מהני בזה כמו דפי' רש"י שם וכמש"כ במק"א לבאר זה היטב כיון דעשה לו לשליח בנידון זה וכמו כן בשליש מהני תפיסתו עבור מי שרוצה לתפוס עבורו ולא שייך ע"ז כלל קושיות הגאון הנ"ל רק עיקר קושיות הגאון הנ"ל תסוב רק על הא דאמרו שליש נאמן בגט אשה דלא שייך כל זה אך לפמש"כ לעיל מתורץ גם בגט אשה למה שהקשה הגאון רע"א זצ"ל כנ"ל: נחזור לעניננו דנתבאר בהא דסרסור דסי' קפ"ה דאין לו דין של שליש ודלא כמש"כ השער המשפט והנתיבות:
ענף ד:
ועכשיו נבוא לבאר למש"כ הש"ך דשליש שהוציא שלישותו מת"י שצריך שבועה אם הבע"ד מכחישו ואומר שמסר שלא כדין והאו"ת תמה עליו דכיון דבעוד שהיו השלישות בידו היו מהימן בלא שבועה וכי בשביל שמסר שלא בב"ד יתחייב שבועה והא היו יכול למוסרו לפני הב"ד כו' ולענד"נ להסביר דברי הש"ך על נכון והוא דלכאורה יש לומר בכל נאמנות השליש דאמרו דנאמן משום דהימני' דזהו דומה לנאמנות שנותן הלוה להמלוה דמ"מ יכול הלוה להשביע להמלוה לאחר הפרעון כמו דמבואר בסימן ע"א סעי' ה' רק בכתב לעולם שאני אם כן ה"ה בנאמנות השליש גם כן אפשר לדון דאף במסר השליש לשלישותו בפני ב"ד ג"כ יהיה חייב השליש לישבע לאחר שהוציאו מת"י אך באמת הא מצינו דנאמנות השליש עדיפא מן נאמנות הבע"ד בזה כי יש לחלק ביניהם והוא דהא מצינו גבי נאמנות המלוה דאם בא לגבות שלא בפני הלוה לא מועיל הנאמנות כלל כמבואר בסי' ע"א סעי' כ' ואלו בנאמנות השליש אף במסר להשלישות שלא בפני הבע"ד השני ג"כ נאמן במסרו לפני הב"ד משום דה"ל כמו נאמן עלי אבא רק לכתחילה י"ל דבעינן שיגיד ענין שלישותו בפני שני הבע"ד כמו בהא דנאמן עלי אבא דבעינן שיגיד עדותו בפני הבע"ד וכמש"כ החכ"צ בתשובה סי' ס"א אך בשלחו אחריו ולא בא כמו דמקבלין עדות כשרים בזה כמבואר בסי' כ"ח ה"ה דמקבלין עדות השליש ולהך דנאמן עלי אבא בזה רק אם היינו מדמין זה לנאמנות שנותן הלוה להמלוה היה עיכוב בדבר כמו בהא דנפרע שלא בפניו כנ"ל וע"כ מוכח מכל זה דנאמנות השליש אין לדמותו כלל לנאמנות של המלוה:
ואכתי י"ל כיון דכתבו הפוסקים דנאמנותו של השליש הוא כמו נאמן עלי אבא כמש"כ הבעה"ת והסמ"ע ס"ק ב' וכיון דבנאמן עלי אבא בעינן שיגיד עדותו בב"ד כמבואר בסי' כ"ב ה"ה בנאמנות השליש בעינן דיגיד בב"ד וכמש"כ הנתיבות ס"ק י"ט ועיקר הטעם דאמרו בשליש נאמן משום דהימני' זהו דוקא דהימניה באם שיגיד כן בב"ד אבל באם אמר לשלישותו בעת שהוציאו מת"י לפני עדים י"ל דע"פ דין אינו נאמן בעדותו מצד עצמו משום דלא הימני' בכה"ג והא דמצינו באמת בהא דשליש נאמן דאף כשאומר כן חוץ לב"ד ג"כ מהימן כמבואר לקמן סעי' ו' בהג"ה דקודם שיוציאנו מידו יאמר כן לפני עדים כו' וכמבואר בגיטין ד' ס"ד ובתוס' ד"ה תינח בפנינו אמרה כו' דסגי בעדים שראוהו בידו שלם יש לומר דעיקר נאמנות שלו חוץ לב"ד זהו משום מיגו דהיה בידו להעיד כן בפני ב"ד. ואף דמבואר בקידושין ד' ס"ב דזהו לאו בידו דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא מ"מ הא כתבתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף ב' לחלק בזה ואף שמן התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה לאו כגבוי כו' לא משמע כן ע"ש מ"מ מן התוס' בב"ק ד' ל"ו ע"א ד"ה שור שנגח כו' משמע דס"ל דגם זה מקרי בידו דכתבו שיש בידו להביא עדים לאלתר כו' ועיין בתוס' גיטין ד' כ"ג ע"ב ד"ה אין העבד כו' ואכמ"ל בכ"ז והא דאין נאמנין כל שני עדים אם העידו חוץ לב"ד במיגו דהיה בידם להעיד בפני ב"ד י"ל דאין זה חשוב למיגו כמש"כ התוס' בכ"ד דלא אמרינן מיגו בשנים וה"ה אף בזה שייך לומר כן כיון דצריך להסכמת חבירו בזה ושאני מיגו דאי בעי שתקי וכש"כ לפמש"כ הריטב"א בכתובות ד' י"ח ובכתובות ד' כ"ה דעדים אין נאמנים אף שיש להם מיגו דרחמנא פסלי' דלא יהיו נאמנים רק בתורת עדות עצמן וכמש"כ מזה לעיל בחידושי לסי' ל"ז סעי' ד' ענף ב' מזה ע"ש:
וכ"ז אינו רק בעדים אבל בשליש דיש לו כמו דין בע"ד שפיר יש לומר דלכן נאמן כשהעיד חוץ לב"ד משום דהי' בידו להעיד כן בב"ד וכמו כל בע"ד וכה"ג דנאמן במיגו. כיון דאין זה מיגו להוציא דהא אנו דנין על החפץ שמונח ת"י השליש וכן בשטר דהא בשטרא מסייע לו אמרו מיגו להוציא וגם הא אנו דנין על גוף השט"ח למי הוא שייך וכיון דעיקר נאמנותו של השליש כשמעיד חוץ לב"ד הוא משום מיגו ע"כ ממילא יש לדון דיהא השליש חייב שבועה אם הכחישוהו שמסרו שלא כדין דהא כיון דאינו נאמן מצד עצמו רק משום מיגו ה"ל כמו דקיי"ל דבע"ד אינו נאמן במיגו לאפטורי משבועת היסת. כמש"כ הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ה. וה"ה השליש במה שבע"ד תובעו שעשה שלא כדין כיון דעיקר נאמנות שלו הוא רק משום מיגו ולא משום נאמנותו מצד עצמו וע"כ דינו כמו כל בע"ד דהיכא דאינו נאמן רק ע"י מיגו דצריך לישבע ש"ה וה"ה שליש ולכן אינן תמוהין כ"כ דברי הש"ך במש"כ דהשליש חייב ש"ה אם מסרו שלא בב"ד ולפ"ז אף אם מסרו לפני עדים ג"כ חייב ש"ה ודלא כמש"כ האו"ת דבמסרו לפני עדים ג"כ אין סברא דיהיה חייב ש"ה וה"ה במסרו שלא בפני עדים דלפמש"כ אין דבריו מוכרחין כ"כ: ועפ"ז יש לתרץ למה שהקשה הסמ"ע לקמן ס"ק כ"ו והש"ך לקמן ס"ק ל"א על מש"כ הרמ"א לקמן סעי' ו' על השטר שהי' מושלש ת"י השליש שקודם שיוציא את השטר מידו למסור להמלוה יאמר לפני עדים אופני ההשלשה והוא סותר למש"כ הכא דאין לו ליתן השלישות אלא בפני ב"ד ונדחקו ליישב אכן לפמש"כ אתי שפיר והוא די"ל דלכן הצריכו הכא שיתן בפני ב"ד כדי שלא יתחייב השליש שבועה כמש"כ וזה לא שייך רק בחפץ המושלש אבל לקמן סעי' ו' דמיירי בשטר המושלש דבזה לא שייך לחייב את השליש שבועה דהא אם הלוה יתבע להשליש על מה שהחזיר השטר להמלוה שלא כדין לא יהיה חייב שבועה דהא הביא הש"ך בסי' נ"ה ס"ק ד' בשם המשאת בנימין שכתב דשליש שהחזיר למלוה הוי גרמא ופטור וכל מה שיהיה פטור אין נותנין שבועה על זה כיון שאין מחייבין ממון על הודאתו כמבואר בסי' פ"ז והא שכתב הש"ך לעיל ס"ק ה' בנידון תשובת הרא"ש בשליש שהחזיר השטר להמלוה דאם יתבענו הלוה שהחזיר השטר שלא כדין דיהי' חייב שבועה כבר העיר בזה הנתיבות לעיל ס"ק ד' ע"ש וכיון דלא יהיה חייב השליש שבועה ע"כ סגי במה שימסור השטר להמלוה לפני עדים ויתנו כתוב וחתום כל זה וא"ש סתירת דברי השו"ע הנ"ל:
ונתבאר דאין להזניח דברי הש"ך דהכא שכתב דהשליש חייב שבועה אם יתבענו שהחזיר שלא כדין ומהני תפיסת הבע"ד בזה כפי מש"כ האו"ת בסי' פ"ז ס"ק כ"ד בשם הרדב"ז דמהני תפיסה במקום חיוב שבועת היסת ולכן יכול הבע"ד לומר קים לי כשיטת הש"ך דהשליש חייב ש"ה:
ג (שם סעי' ו) שליש הנעשה ע"י שליח כו' יעשה שליש מה שא"ל השליח והש"ך בס"ק כ"ט כתב בשם הטור והרמב"ן דהשליח היה נאמן בשעה שיצא השטר והמשכון מת"י במיגו כו' ולדעת הרא"ש צ"ל דמיירי דיש להשליח מיגו כו' עכ"ל ואף דבעת דיצא השטר והמשכון מת"י השליח ליד השליש לא היה זה בפני ב"ד מ"מ מהימן השליש אף שהגיד על השלישות מחוץ לב"ד וכמבואר שם לקמן סעי' הנ"ל בהגהת הרמ"א שכתב דקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים כו':
ענף א:
ולכאורה צריך עיון בזה דמנלן להו דשליש יהיה מהימן אף חוץ לב"ד דהא יש מקום לומר בזה דשליש לא מהימן בהגיד אופני שלישותו חוץ לב"ד. וכעין סברת הנתיבות שם ס"ק י"ט דכמו דבנאמן עלי אבא צריך שיאמר לפני ב"ד דבעדות חוץ לב"ד לאו הגדה הוא דהוי כעד מפי עד וכן הדין בשליש דלא עדיף מעדים דלא חשוב הגדתן רק בב"ד עי"ש בנתיבות אך באמת מוכח בגיטין ד' ס"ד דשליש מהימן אף כשיגיד שלישותו חוץ לב"ד דז"ל הגמרא שם תנן האשה שאמרה התקבל כו' ואמאי ליהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיו כו' תונח אמרה קיבל ל"ל כו' וכתבו התוס' שם בד"ה תינח בפנינו אמרה כו' אלא בפנינו קיבל ל"ל נהי דלא סגי כו' מ"מ ל"ל בפנינו קיבל לא היה צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם. ולקמן שם תוס' ד"ה ר"א היא כו' כתבו ולכך לא סגי שראוהו בידו שלם כו' אלמא דאם ראו העדים בידו שלם אף דעכשיו נקרע הגט מ"מ כיון דהעדים ראו בידו שלם והיה אז מהימן בדין שליש ע"כ מהני זה אף דנקרע עכשיו אלמא דמבואר בפירוש דאף דלא מסר השלישית לפני ב"ד רק לפני עדים ג"כ מהימן כדין שליש א"כ שפיר מוכח מן סוגיא הנ"ל דשליש נאמן אף חוץ לב"ד: ובהא דשליש הנעשה ע"י שליח דכתבו דיעשה השליש מה שא"ל השליח דאף דאין להשליח דין שליש כשמכחישין לו מ"מ כיון דיש להשליח מיגו בעת דמסר להשליש ע"כ מהימן וכמש"כ הש"ך כנ"ל ולכאורה יש להעיר בזה לפי מש"כ הסמ"ע בסי' קל"ג ס"ק ח' דמיגו חוץ לב"ד לא מהני וכמש"כ התומים בסי' ע"ב ס"ק ל"ה ובסי' קמ"ו ס"ק י"ד דא"כ אמאי מהימן השליח ע"י מיגו בעת שמוסר להשליש שלא בפני ב"ד הא כיון דעיקר נאמנותו הוא ע"י מיגו וכיון דמיגו חוץ לב"ד לא מהני א"כ לא מהימן השליח ע"י מיגו בעת דמוסר השלישות להשליש בשלמא היכא דיש לו תורת שליש דאף דעיקר נאמנותו הוא ע"י מיגו דהיה בידו לעשות כן למפרע כמו דהעלה הש"ך. עכ"ז אחר דהאמינו לשליש משום מיגו דהיה בידו ואמרו בזה הטעם דהימניה ע"כ ממילא מהימן אף חוץ לב"ד אבל היכא דאין לו תורת שליש כגון במכחיש הבע"ד להשליח דאינו נאמן בתורת שליש אך עיקר נאמנותו הוא מחמת המיגו דהיה לו בעת דמסר להשליש וכמש"כ הש"ך כנ"ל א"כ אי נימא דמיגו חוץ לב"ד לא מהני תקשה דאמאי יעשה השליש מה שא"ל השליח: ומוכח מזה כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק צ"א דדוקא היכא דצריך שבועה בנק"ח אמרינן דלא מהני מיגו חוץ לב"ד לפי דהכל תלוי בשעת שבועתו שיפסקו לו הב"ד כמו שהאריך שם הש"ך בזה ועיין בסי' קל"ג ש"ך ס"ק ה' מזה:
אבל היכא דלא שייך סברא זו מהני מיגו אף חוץ לב"ד וכן מוכח מן הא דח"מ סי' שמ"ח סעיף ז' בהגהת הרמ"א דאם שמעון יש לו טענה נגד לוי דהיה נאמן ע"י מיגו וכמבואר שם בטור בשם תשובת הרא"ש ואף דבעת דבא החפץ ליד ראובן מן יד שמעון לא היה זה בפני ב"ד כמבואר שם. עכ"ז היה נאמן שמעון ע"י מיגו א"כ מוכח מן כ"ז דמיגו חוץ לב"ד מהני וכן יש לדון בסוגיא דב"ב דף קכ"ז דאמר יכיר למה לי אך יש לדחות זה דשא"ה דהוי בידו ליתן במתנה באמת גם היום. וכן בהא דאמרו דנאמן משום מיגו דבידו לגרשה ועיין בר"נ פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה כו' ובשער המלך סוף ה' מכירה ועיין בנתיבות סי' קמ"ו ס"ק י"ז דכתב לחלוק על האו"ת והעלה בהא דא"א הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני ויליף זה מן את בתי נתתי כו' דבכל הנך ודאי מהני אף חוץ לב"ד והטעם הוא דשאני היכא דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' עכ"ל ויש לדון הרבה בכ"ז וקצרתי ועיין למש"כ לעיל בסי' הנ"ל סעיף ג' ענף ד' ועיין בש"ך סי' צ"ט ס"ק ה' ובסי' מ"ז ענף ב ולכאורה יש להעיר עפ"ז בהא דב"ב דף ל"ט ע"ב דתני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה וא"ל יש לו חזקה והטעם הוא כיון דהודה דמחאתו הראשונה היתה בשקר א"כ הא היה חזקה בלא מחאה ואין מוציאין השדה מן הלוקח המחזיק וכן קיי"ל לדינא בסי' קמ"ו סעיף ז' ויש להקשות דיהיה מהימן המערער על מחאה השניה דבמשכנתא באה לידו במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה דירד להשדה בגזלנות כמו דמיחה בראשונה וכמו דמצינו בסי' ע"ט סעיף ט' דהיכא ששתי הטענות באות לפוטרו מהימן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה וכמבואר ג"כ בסי' פ' ובטור שם ואין לומר דזה מקרי להוציא דז"א דהא כה"ג מצינו בב"ב ד' ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה ואי דלי ליה כו' שהקשו דיהיה מהימן המערער במיגו דלפירות הורדתיו אלמא דזה לא מקרי מיגו להוציא משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת כמש"כ האו"ת בכללי מיגו ס"ק ט' והנתיבות בכללי מיגו ס"ק ה' ובאמת התוס' בב"מ ד' ק"ו ד"ה א"ל רבינא כו' כתבו שם בתי' הג' דכה"ג מקרי להוציא כיון שאכל שני חזקה א"כ לפ"ז א"ש מה דאמרו דאם לא חזר וערער מחמת טענה הראשונה דיש לו חזקה משום דלא מהימן במיגו דזה מקרי מיגו להוציא: וכן לפמש"כ התוס' שם בתי' קמא דלכן אינו נאמן בגזל הוא בידו במיגו דמשכנתא משום דזה הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דאם היה בא בגזל בידו לא היה שותק אלא היה מוחה עכ"ל ע"כ י"ל דלכן אם אינו מערער מחמת טענה הראשונה אינו נאמן לומר במשכנתא במיגו דגזלנות משום דכיון דידוע דהחזיק ג' שנים בלא מחאה דמשכונא ע"כ דנין בזה אנן סהדי ולא מהימן במיגו:
ולפ"ז יש לדון דה"ה בכל שני חזקה דאם הודה המערער שהחזיק המחזיק שלש שנים רק שטוען המערער שלא מכרו מעולם ולא מיחה לי דאינו נאמן המערער במיגו דאי בעי לא היה מודה לו על חזקתו ג"ש משום דזה מקרי מיגו להוציא להך תי' ג' או להך תירוצא קמא של התוס' דזה מקרי מיגו במקום עדים משום אנן סהדי כו' והנה האו"ת בסי' קמ"ה ס"ק ה' כתב בזה הדין בפשיטות דנאמן המערער במיגו משום דחזקת מ"ק מסייעו ע"ש ותמהני עליו איך לא הביא לדברי התוס' הנ"ל דכתבו בהנך תירוצים להיפך ובאמת מהך דב"ב ד' ל"ט הנ"ל דאם חזר וערער שלא מחמת טענה הראשונה דהדין עם המחזיק מוכח מזה דלא מהימן המערער במיגו כיון דהודה על שני חזקה ושלא מיחה בו וכ"כ השמ"ק בב"מ שם בשם הרא"ש כפי תירוץ של התוס' הנ"ל וע"כ אין להוציא הקרקע מרשות המחזיק ודלא כמש"כ האו"ת ואף בקרקע מהני תפיסה בפלוגתא דרבוותא:
אכן כ"ז לתירוץ קמא ותירוץ שלישי של התוס' ב"מ הנ"ל:
אבל לפמש"כ התוס' בתירוץ אמצעי שם דלכן אינו נאמן המערער לומר בגזלנות ירד במיגו דמשכנתא משום שסבור להוציא גם הפירות שאכל א"כ נראה דס"ל דזה לא מקרי מיגו להוציא וכפי סברת התומים הנ"ל וגם ס"ל דזה לא מקרי מיגו במקום עדים א"כ תקשה ע"ז מהא דב"ב דאם ערער שלא מחמת טענה הראשונה דיש לו חזקה היינו שטען בתחלה בגזלנות ובסוף טען במשכנתא כמש"כ הרשב"ם וכן משמע פשט הגמ' דסתמו דאם שלא מחמת טענה ראשונה בכל גווני יש לו חזקה וקשה דיהיה נאמן במשכנתא במיגו דגזלנות דבזה לא שייך סברת התוס' הנ"ל אכן אי נימא דמיגו חוץ לב"ד לא מהני א"ש דלכן אינו מהימן בעת שמיחה בשלשה שנים אחרונים לפני עדים דבמשכנתא ע"י מיגו דאי בעי היה עומד בדבריו הראשונים על גזלנות משום דמיגו חוץ לב"ד לא מהני וכמש"כ האו"ת בסי' ע"ב ס"ק ל"ה ובסי' קמ"ו ס"ק י"ד דמיגו חוץ לב' לא מהני וכמש"כ הסמ"ע בסי' קל"ג ס"ק ח' כנ"ל והך דערער וחזר וערער מיירי במיחה לפני עדים כמש"כ הרשב"ם שם וי"ל דלזה נתכוין הרשב"ם ולכן י"ל במה דפסק האו"ת בסי' קמ"ה ס"ק ה' דנאמן המערער במיגו דאינו קשה עליו מהא דב"ב הנ"ל ע"פ סברת האו"ת בסי' ע"ב ס"ק ל"ה ובסי' קמ"ו הנ"ל ולשיטתו א"ש:
א"כ יהיה מוכח לפי תירוץ אמצעי של התוס' ב"מ הנ"ל דהדין הוא דמיגו חוץ לב"ד לא מהני דאל"כ תקשה מהא דב"ב הנ"ל אך י"ל דגם מזה אינו הכרח להוכיח כן משום די"ל דלכן אינו נאמן על ערעורו האחרון במיגו דאי בעי היה עומד בדבריו הראשונים דהנה הנתיבות בסי' ע"ב ס"ק ל"ד כתב בשם הריב"ש דהא דיכול לשנות הטענות מפטור לפטור דלא שייך מיגו בזה משום דכשבא לסתור דבריו הראשונים לא מהני מיגו והא דיכול לשנות מפטור לפטור הטעם הוא דכל פטור אינו מדקדק כ"כ בדבריו ולאו בדיוק אמרן וכ"כ הנתיבות בסי' ע"ט ס"ק ד'. א"כ לפ"ז י"ל דדוקא היכא דהוי מוחזק ממש בזה אמרי' דלפטור א"ע אינו מדקדק כ"כ מפני שסומך על המוחזקות שלו וכמש"כ הפוסקים כעין זה בסי' פ"ח בתבעו חטים והודה בשעורים דאם היה תפוס יכול לומר לכן לא תבעתי השעורים לפי שהייתי מוחזק בהם אבל הכא במה שתובע המערער את הקרקע מן המחזיק דהא המחזיק מוחזק בהקרקע אף דמיגו להוציא לא דיינינן בזה היינו לפי דיש להמערער חזקת מ"ק אבל מוחזק ממש לא מקרי המערער דהא עכשיו השדה הוא ברשות המחזיק ע"כ אין זה מקרי לפטור א"ע ולא שייך בזה הסברא דאמרו דכל פטור אינו מדקדק וע"כ לא שייך דין מיגו בזה לסתור דבריו הראשונים וכמש"כ הריב"ש והכנה"ג בכללי מיגו סי' קל"ג ולכן נדחה הוכחתי הנ"ל וע"כ לדינא שפיר נקטינן דמיגו חוץ לב"ד מהני כנ"ל: