נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מז
א (שם סעי' א') מלוה שאמר על שטרו שהוא אמנה או פרוע אם חייב לאחרים כו' והוחזק השטר בב"ד אינו נאמן ש"ך ס"ק ו' והרמב"ן והמ"מ חולקין ע"ז וס"ל דאפי' ת"י אינו נאמן במיגו דאין אומרים מיגו במקום חזקה זו כו' ולענין הלכה אע"ג דקיי"ל דמה שהוא ת"י הוא בחזקת שלו כמו שהעליתי בסי' צ"ט מ"מ היינו דוקא בממון או במטלטלין כו' משא"כ הכא נהי דהשטר ת"י מ"מ המעות אינן ת"י כו' ולכן נראה דהוי ספיקא דדינא עכ"ל הש"ך וכ"כ הש"ך בסי' צ"ט ס"ק ו' ע"ש:
ענף א:
ולענ"ד נראה להסביר שיטת הסוברים דגם בשטר דהוי ת"י דיינינן להך חזקה ולא מהימן במיגו נגד חזקה דת"י שלו לפי דהא לעיל בחידושיי סי' י"ב כתבתי דיש לדון דשט"ח ברור דלא נולד בו ריעותא אמרינן בו לכ"ע שט"ח העומד לגבות כגבוי דמי ע"פ מש"כ התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה בית הלל סברי שטר כו' ע"כ הכא בשטר דהוא ת"י המלוה דכיון דקודם דאמר על שטרו דהוא אמנה או פרוע ולא היה עליו שום ריעותא כלל א"כ הוחזק השטר לנו בחזקת שטר מעליא והוי אז המלוה כמו דתופס הממון בידו דהא הוי כגבוי כ"ז דלא נולד עליו ריעותא ואף גבי מה שאומר אמנה שייך כן דמה שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה בש"א כו' דהיכא דהוי ספק אם עמד השטר לגבות אז לב"ש יחלוקו ע"ש זה אינו רק אם נולד ריעותא על השטר אבל כ"ז דלא נולד בו ריעותא לא שייך כן וע"כ שפיר כתבו דגם הכא יש לדון דלא מהימן במיגו נגד החזקה דת"י הוא שלו דהא כ"ז דלא אמר כן היה שייך לדון בזה להחזקה דת"י הוא שלו וע"י אמירתו והמיגו שלו רוצה לעקור להחזקה הנ"ל וכיון דא מהני מיגו במקום חזקה זו כמו בסי' צ"ט ה"ה הכא לא מהימן במיגו לעקור ולהוציא מהחזקה זו וכש"כ למה שהעליתי לקמן בסי' ס"ב וסי' צ"ט דההסבר שיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דת"י כו' הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא ממון מהתופסו כמש"פ שם בארוכה א"כ ה"ה ה"ט שייך כן בשטר שתופסו המלוה דאינו נאמן במיגו משום דהוי כמו מיגו להוציא מחזקת השעבוד של בע"ח שלו:
ובעיקר מילתא אי שייך גם בשטרות החזקה דמה דת"י הוא שלו ולא מהימן במיגו יש לומר דזה תלוי בפלוגתת הראשונים דהובא לקמן סי' ק"ח סעי' ח' אם השטר יוצא מת"י א' מן האחין ואומר פרוע דנאמן במיגו דאי רוצה היה שורפו ויש מי שאומר דאינו נאמן אלא על חלקו וזהו שיטת הרא"ש דלא מהימנינן ליה במינו לבטל השטר אלא גבי שליש דהימניה ולכאורה צריך ביאור דמפני מה לא יהא מהימן במיגו וכמו כל מיגו דבש"ס וראיתי להאו"ת שם ס"ק ט' דהקשה כן ותירץ דטעמו הוא דחזקה דשטרא בידי מאי בעי הוי חזקה אלימתא דלא מהני מיגו נגדו ושאני הא דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו כו' אבל באמת לא נהירא לי זה לומר כן דהא חזינן דחזקה תו"ז עדיפא משטר דהא חזקה תו"ז פוטר משבועה ואלו שטר אינו פוטר משבועה וכמש"כ התוס' כעין זה בב"ב ד' ה' ד"ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר כו' יע"ש ולכן כיון דמיגו במקום חזקה תוך זמנו איבעיא דלא איפשיטא בב"ב ד' ה' ומספיקא אין מוציאין ממון כמבואר בח"מ סי' ע"ח ה"ה דמהני מיגו במקום חזקה דשטרא בידי מאי בעי ועיין בסי' ק"ח ש"ך ס"ק ז' ובתוס' כתובות ד' י"ט ד"ה מודה בשטר שכתבו כו' ויש להאריך בכ"ז:
והנראה לי דכוונת הרא"ש הוא דלכן אינו נאמן אחד מן האחין לומר פרוע על חלק שותפיו לפי דס"ל דגם בשטר שייך לדון חזקה מה דת"י הוא שלו וכמו שכתבתי לבאר זה דכיון דלא נולד באמת ריעותא על עצם השטר ע"כ הוי כגבוי ומה דתופס א' מן השותפין הוי כמו דתופסין בו כל שותפיו כדאמרינן בב"מ ד' קט"ז דשותפין לא קפדי אהדדי ומה"ט כתב הנתיבות בסי' קע"ט ס"ק ב' דיש לומר דשותף אינו נאמן על חלק חבירו במיגו משום דהוי כמו מיגו להוציא ע"פ פירש רש"י בב"מ שם ע"ש וי"ל דמה"ט אינו נאמן א' מן האחין לומר פרוע על חלק חבירו ואין לחלק בין שותפין שנשתתפו מדעתן ובין אחין שנעשו שותפין ממילא וגם לא מחלקינן דשא"ה דאומר א' מהאחין דאמר לו אביו דפרוע הוא א"כ לא נשתתפו מעולם דיש לי ראיות דלא לחלק בזה וכן ראיתי בנתיבות סי' ק"ח ס"ק ג' שכתב בכוונתו דלכן אין נאמן א' מהאחין לומר פרוע במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה רק שכתב כן בקצרה:
ענף ב:
ויש להעיר לפ"ז ממה שכתב הרא"ש בפסקיו לכתובות פ"ב סי' ט' על מה דאמרו דאומר אמנה אינו נאמן דלכן לא מהימן במיגו דאי בעי קלתיה משום דמיירי דאיתחזק בב"ד אלמא דס"ל להרא"ש ג"כ כשיטת המחבר והפוסקים בסי' מ"ז דבשטרות לא שייך החזקה דמה דת"י שלו דאל"כ הא לא שייך מיגו בזה ותקשה מן הרא"ש בתשובה דסי' ק"ח הנ"ל שכתב דאין נאמן א' מן האחין משום חזקה הנ"ל דשייך כן אף בשטרות ויש לחלק דס"ל להרא"ש דדוקא באחין שהן שותפין דכיון דקודם שאמר פרוע הוחזק לנו השטר שיוצא מת"י א' מהם בחזקת שותפות ושייך בזה לומר שותפין לא קפדי כו' ויד שותפו כידי כל שותפיו ולכן אי אמירתו פרוע רוצה לעקור מהחזקה דת"י שלו ולכן הוי זה כמו מיגו להוציא דלא מהימן משא"כ גבי בע"ח אף דמוכח דס"ל להרא"ש גם בשטרות להך חזקה דת"י שלו כנ"ל מ"מ י"ל דס"ל להרא"ש דאף במטלטלין נאמן הלוה לאמר של אחרים הוא במיגו כמבואר בסי' צ"ט סעי' א' ברמ"א דיש חולקין וס"ל דנאמן הלוה במיגו ונרשם שם כן בשם תשובת הרא"ש ואף שהש"ך שם חולק וס"ל דאין ראיה מתשובת הרא"ש בזה. עכ"ז לפמש"כ מוכח דהרא"ש ס"ל דבבע"ח לא מהני חזקה זו לדחות להמיגו ובקל יש לחלק בין שותף לבע"ח וקצרתי:
ובש"ך תקפו כהן סי' ק"ל העלה דהיכא דיש לחבירו שטר דאין בעצם השטר שום ספק וריעותא רק הספק הוא מצד אחר דלא מהני בזה תפיסה משום דכיון דלא הוי בעצם השטר שום ספק הוי כגבוי יע"ש ודוקא בנולד ריעותא על עצם השטר לא הוי כגבוי ועיין בש"ך סי' קכ"ו ס"ק מ"ג. וי"ל דמה"ט ס"ל להש"ך בסי' פ"ח ס"ק מ"ח דלא מהני מיגו לאורועי שטרא וטעמו דכיון דבעצם השטר לא נולד בו ריעותא ע"כ הוי כגבוי וממילא הוי המיגו נגדו כמו מיגו להוציא דלא אמרינן ולכן שפיר יש לדון דבשטר שאומר אמנה או פרוע דאף דיש לו מיגו דמ"מ הוי זה ספיקא דדינא כמו דהעלה הש"ך הכא בסי' מ"ז משום דיש לומר דנכונים הם שיטת הסוברים דגם בשטר שייך חזקה דמה דת"י הוא שלו' והאו"ת בס"ק ו' כתב להכריע מסברא דבשטרות לא שייך לדון החזקה דמה דת"י הוא שלו וע"כ ס"ל דנאמן המלוה במיגו וחולק על הש"ך דכתב דזה הוי ספיקא דדינא ובאמת י"ל דהאו"ת לטעמי' אזיל דבכללי תפיסה ס"ק ק"ל חולק על הש"ך בתקפו כהן וס"ל דאף דיש לחבירו עליו שטר מ"מ מהני תפיסתו משום דקיי"ל דשט"ח לא הוי כגבוי וע"כ ס"ל הכא דבשטרות דאין גופן ממון לא שייך להחזקה הנ"ל וכן בהא דסי' פ"ח סעי' כ"ח באורים ס"ק נ"ה כתב לתרץ קושיות הש"ך שם ע"פ מה דלא אמרינן מיגו מממון לממון ולכן שפיר י"ל דאמרינן מיגו לאורועי שטרt ודלא כמש"כ לעיל בשם הש"ך ועיין בכללי מיגו מכנה"ג ס"ק צ"ד אבל לפי מש"כ בשם הש"ך בתקפו כהן וכמש"כ הנתיבות בכללי תפיסה ס"ק י"ד לתרץ להש"ך שם ע"ש שפיר י"ל דנכונים הם בסברא שיטת הסוברים דגם בשטרות שייך לדון להחזקה דת"י הוי שלו ולא מהימן במיגו נגדו וע"כ שפיר הוי זה ספיקא דדינא כמש"כ הש"ך הכא ועיין בקצה"ח סי' י"ב ס"ק א' ומהא דמחילה ונקט שטרא דמהני מחילה אין ראי' לנ"ד וקצרתי ולכן מהני תפיסת המלוה השני מן הלוה אלא כ"ז דלא תפס אין מוציאין משום דזה הוי ספיקא דדינא: ובלא"ה הא שיטת האו"ת בסי' צ"ט דמהני מיגו נגד חזקה דת"י הוי שלו ולכאורה יש לדון דאף אם תפס המלוה השני מן הלוה לא יהי' מועיל תפיסתו לומר קים לי כהסוברין דלא מהני מיגו נגד חזקה אף בשטרות משום דהא הוי ספק ספיקא דפלוגתא המסייע להלוה ספק א' פלוגתת הפוסקים דסי' צ"ט בעיקר מילתא אי אמרינן מיגו במקום חזקה זו כמו דפליגי בזה לדינא הש"ך והאו"ת. ספק ב' דאת"ל דהדין הוא דלא מהני מיגו בזה עכ"ז ספק הוא שמא בשטרות לא שייך כלל לחזקה זו ולא מיבעיא למש"כ הב"ש באה"ע סי' ע"ז ס"ק י"ז דע"פ ס"ס מוציאין ממון יע"ש. ואף להחולקים עליו עכ"ז י"ל דבתפס שלא ברשות כ"ע מודים דמוציאין ע"י ס"ס דלא שייך בזה לומר אין הולכין בממון אחר הרוב דהא דוקא היכא דבהיתירא אתי לידי' קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כמש"כ התוס' בכתובות ד' ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר לו כו' וכן מוכח מהא בכתובות ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה פשיטא מי ידעינן אבוה מנו כו' דאף בתפס לא מהני כמו בקידושין ד' ע"ה ע"ש ונ"ל הטעם הוא משום דהא איכא בזה רובא דעלמא דקפריש מרובא ולא מאותו שאנו דנין עליו ואף דשמואל ס"ל דאין הולכין אחר הרוב אפ"ה לא מהני בזה מוחזקות שלו דהוי כעין דררא דממונא הנולד לנו ספק משום דכיון דלא בא לידו המעות ע"פ רשות הבעלים סמכינן בזה על הרוב אף להוציא ואמרו בזה פשיטא א"כ ה"ה בס"ס דהוי כמו רובא כן יש לדון לכאורה אבל באמת ז"א לדינא לפמש"כ הרא"ש בב"ק פ"ב סי' ב' דאף במקום דהוי ס"ס מ"מ מהני תפיסתו ע"ש ובקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ו' ס"ק ט' מזה והטעם נ"ל פשוט דכמו דקיי"ל בכללי תפיסה ס"ק קכ"ג קכ"ד דמצי לתפוס ולומר קים לי כמיעוט פוסקים אף דהרבים חולקים עליו ועיין בכללים של הג"פ ונ"ל דזהו משום דהא עיקר הטעם דמהני תפיסה ע"י טענת קים לי הוי זה משום דחשוב טענת, קים לי כמו דטוען ברי לי כמבואר כ"ז בהפוסקים. א"כ הא ברי עדיף מן הרוב וכמש"כ מזה לדון בספרי ח' יו"ד סי' ט"ז ע"ש וה"ה במקום ס"ס דפלוגתא מהני תפיסתו מה"ט משא"כ היכא דלא הוי ספיקא דדינא שפיר י"ל דלא מהני תפיסתו במקום רוב וס"ס וקצרתי בכלל הנ"ל היוצא לנו לדינא דאם תפס המלוה השני מן הלוה מהני תפיסתו משום דהוי זה ספיקא דדינא כמש"כ הש"ך ואין להוציא ממנו:
(שם סעי' א') מלוה שאמר על שטרו שהוא אמנה או פרוע אינו נאמן כו' ואם אחר שאמר אמנה פרע לבע"ח ובא לגבות מהלוה רואים אם כשבא בע"ח לגבות מזה השטר אמר אמנה לא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח כו' ומקורו הוא מן הרא"ש כתובות פ"ב סי' ט' בשם הראב"ד ור' יונה:
ענף א:
ויש להקשות ע"ז מהא דב"ב דף קל"ה ע"א על הא דזה אח' אינו נאמן ומקשו בגמ' ואידך מאי קאמרי כו' אלא דקא אמרי לאו אחונא הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו הא אמרי לאו אחונא הוא וכן מבואר בח"מ סי' ר"פ סעיף ד' וקשה דהא כמו דאמרינן הכא דאם אומר דלא היה כוונתו רק לדחות להבע"ח שלו דמהימן בזה אף דהודה מתחלה דהשטר הוא פסול ומקבלינן האמתלא דאומר כן דהוי זה אמתלא טובה א"כ אמאי לא יירש שמעון בנכסי לוי הא יכול שמעון לומר אמתלא זו דלא היה כוונתו רק לדחותו מירושתו וקשה דאיך מקשו שם בפשיטות הא אמרי לאו אחונא הוא דהא כיון דמהני אמתלא זו א"כ מצי מיירי באמת דנותן אמתלא זו על הודאתו:
וכמו כן יש להקשות בב"ב דף מ"ג ע"ב דאמרו כיון דמסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק ליה ומשני דא"ל ידענא דהאי ארעא לאו דיהודה היא וקשה ג"כ כנ"ל דהא אף דהעיד שהיא של לוי מ"מ הא יהיה יכול להוציא ע"פ עדי גזילה דיכול לומר דלא העיד כן אלא כדי לדחות ליהודה המערער על לוי ובודאי אין סברא לחלק דשא"ה דהעיד כן בתורת עדות והנה בח"מ סי' ל"ז סעיף י"ז ברמ"א שכתב שם דאם הודה שהוא של ראובן אינו יכול לערער עליו כו' והט"ז שם הקשה כן דהא יכול לומר שלא הודה כן אלא שלא יקחנה המערער כמו בהא דסי' מ"ז ותירץ דשא"ה כיון דשט"ח בידו הסברא נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות בע"ח שלו עכ"ל הט"ז. ובאמת דברי הט"ז הנ"ל צריך ביאור דהא בהא דסי' ל"ז הנ"ל ג"כ יש לומר דיתן אמתלא זו ויהיה נאמן כיון דיש עדים לשמעון שהיא שדה שלו א"כ אין לך הוכחה גדולה מזה דהא עדים מסייעין לו ועדים הא עדיפי משטר כמש"כ התוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן כו' כעין זה גבי עדים וחזקה תוך זמנו ע"ש א"כ כמו דאם השטר מסייעו נאמן ע"י אמתלא זו כמש"כ הט"ז א"כ כמו כן יהי' מהימן אם עדים מסייעין לו ותקשה עדיין קושיות הט"ז: ואפשר לומר דכוונת הט"ז הוא דהא אף אם יש לשמעון עדים שהיא שלו הא עיקר עדותם הוא מן מה דיעידו שהיתה השדה בחזקת אבותיו או בחזקתו מתחלה דטורף השדה ע"י זה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וזהו מעין חזקת ממונא דזהו לא הוי חזקה המבררת כמש"כ הנתיבות בסי' ל"ד ס"ק ט"ו וכ"כ הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' ס"ק ה' גבי חזקת מרא קמא ע"כ אף דיש לשמעון עדים שהיה השדה שלו מ"מ אין זה הוכחה מעליא לסתור הודאתו דעדיין יכול להיות שמכר השדה ללוי והא אין העדים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו וראו שלא מכר השדה ללוי בכל המשך שהיה בנתיים וע"כ שפיר כתב הט"ז לחלק דשאני היכא דיש הוכחה וסיוע מן השטר כמו בהא דסי' מ"ז דבזה מהימנינן ליה אבל היכא דלא הוי הוכחה המבררת לא מהימן: אך לולי דברי הט"ז הייתי אומר דמן הא דב"ב דף מ"ג וח"מ סי' ל"ז הנ"ל אינו קשה כלל דהא במה דהעיד שהיא של לוי לא היה מוכרח לומר כן אלא היה יכול להעיד בקצרה שהשדה אינו של יהודה וע"כ שפיר אמרו דזה הוי הודאה אבל הכא דאומר אמנה או פרוע דלא היה לו עצה אחרת לדחות לבע"ח שלו רק ע"י עצה זו ע"כ מהימן על אמתלא זו כן יש לחלק לולי דברי הט"ז אכן עדיין תקשה מהא דב"ב דף קל"ה וח"מ סי' ר"פ דהא יכול לומר אמתלא זו דהיה כוונתו לדחותו מירושתו ומהימן בזה דהא יש לנו הוכחה גדולה לזה דהא יש לפנינו הודאת ראובן דלוי הוא אחיו והודאת ראובן הוי הוכחה גדולה מן הוכחת השטר שכתב הט"ז בסי' ל"ז ולכן אף לפי תירוץ הט"ז תקשה עדיין קושיא זו בהא דב"ב דף קל"ה וח"מ סי' ר"פ:
וראיתי להנתיבות סי' ר"פ ס"ק ג' שהקשה כן וכתב דאפשר לומר דשא"ה דהיה יכול לומר איני יודע והיה ג"כ מדחהו מירושתו ולכך מחזקינן זה כהודאה גמורה כשאומר ברי לי עכ"ל הנתיבות ולכאורה יש לומר דא"כ בהא דסי' מ"ז ג"כ היה יכול לומר כן שאינו יודע אם השטר פרוע או לא דהדין הוא דאין גובין בשטר זה כמבואר בסי' נ"ט משום דהברי של הלוה בצירוף חזקת ממונא עדיפא מן השטר ואף דהבע"ח של המלוה דטוענים ג"כ תמיד בטענת שמא על עצם השטר אין זה מגרע חזקת השטר משום דהשמא שלהם הוא לא ה"ל למידע וכמש"כ מזה בסי' נ"ט בחידושיי ובש"ך סי' קכ"ב ס"ק י"ז בשם המבי"ט או משום דיש לומר בזה ג"כ דטוענין להו אך כ"ז אינו שייך אלא אם המלוה הראשון אומר ברי על השטר שלו אבל אם אומר שמא א"כ כמו דאם אומר המלוה על שטרו בברי דהוא פרוע דאם היה נאמן אין גובין ע"י השטר ה"ה דאם אומר שמא כיון דאם תאמינו במה דאומר דאינו יודע אם הוא פרוע ג"כ הדין נותן דאין מגבין להבע"ח משטר זה דהא כיון דאיהו ה"ל למידע לכן טענת שמא שלו מגרע זכות השטר ואפשר לומר בזה דהא בסי' מ"ז הנ"ל מיירי באומר אמנה דוקא לפמש"כ האו"ת להסתפק דאם שייך זה הדין באומר פרוע ועיין באו"ת סי' מ"ז ס"ק ד' ולקמן יבואר זה היטב ע"כ באמנה אפשר דאף אם יאמר המלוה איני יודע אם הוא אמנה גובה ודוקא בפרעון דהשטר עומד לכך אז אם אומר המלוה איני יודע אינו גובה בו כמש"כ כעין זה הש"ך בסי' קכ"ב ס"ק י"ז ע"ש והעיקר מה דיש לחלק דשא"ה באומר איני יודע אם הוא אחיו דזהו לא הוי שמא גרוע דהא לא ה"ל למידע וכמש"כ התוס' בב"ב דף קל"ה ע"כ שפיר יש לומר לסברת הנתיבות דכתב דהא היה יכול לומר איני יודע' משא"כ בהא דסי' מ"ז דה"ל להמלוה למידע אם הוא פרוע או אמנה או לא ע"כ לא שייך לומר דהיה יכול לומר איני יודע משום דזהו טענה גרוע וכעין זה מצינו בתוס' ב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה רב הונא כו' בסה"ד שכתבו דאין אדם טוען ברצון איני יודע והתם ג"כ מיירי היכא דה"ל למידע ולפ"ז א"ש דברי הנתיבות בתירוצו בפשיטות אכן באמת הא מצינו להר"נ פ"ז דשבועות והובא בש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק נ"ו דכתב דמיגו דאי בעי אמרי יורשים אין אנו יודעים לאו מיגו הוי אלמא דאף דביורשים הוי אינו יודע שלהם באופן דלא ה"ל למידע אפ"ה כתב דזה לא הוי מיגו אלמא דגם היכא דלא ה"ל למידע ג"כ אמרינן דאינו טוען ברצון א"י ועיין באו"ת בכללי מיגו ס"ק ק"ל לכן עדיין יש לפקפק על תירוץ הנתיבות במש"כ דה"ל לומר אינו יודע אם הוא אחיו ובאמת הא הנתיבות כתב זה בלשון ואפשר לומר כו' אלמא דלא היה ברירא ליה הסברא הנ"ל אכן אפשר לחלק דשאני בענין מיגו דמצינו דע"י איזה סיבה ובסברא מועטת מדחינן להמיגו כמש"כ הש"ך בכללי מיגו ס"ק ל"ב ע"ש:
ובסוגיא דב"ב דף קל"ה דקאמרי אימא סיפא כו' הא אמרי לאו אחונא הוא ומשני ל"צ דקא אמרי אין אנו יודעין אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור אביי אמר כו' דמשמע מזה דמעיקרא כשהקשו הא אמרי לאו אחונא הוא היה ס"ל להש"ס דאם אמרי אין אנו יודעין לא היה יכול לדחותו מירושתו משום דהא איכא טענת ברי של אחיו רק לבסוף מסקינן זאת אומרת כו' ואביי אמר כו' א"כ לפ"ז תקשה עדיין לקושיא זו דהא היה יכול לומר דלא הודה כן רק כדי לדחות לאחיו מירושתו ולכן אף תירוץ הנתיבות אינו מספיק לתרץ קושיא זו ולענ"ד אפשר לחלק בקצרה דשאני בבע"ח דמהימן לומר דעשה כן כדי לדחותו דהא כעין זה מצינו בש"ס בכמה דוכתי דאמרו דאשתמוטי קא משתמיט עד דה"ל זוזי ופרענא ליה ואף בראו המעות בידו אמרינן אשתמוטי כמש"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק י"ד. ע"כ שפיר מהימן דנתכוין לדחות לבע"ח וקא משתמיט ממנו כעת אבל בהא דאומר דנתכוין לדחות ללוי מירושת יעקב וליטול לעצמו הא בזה כיון דלא שייך לומר אשתמוטי ע"כ לא מהני אמתלא זו ובהא דב"ב דף מ"ג כבר כתבתי לעיל לתרץ דאינו קשה לקושיות הט"ז וידעתי מה דיש להעיר בזה דהא בעת דהקשו כיון דמסהיד דלוי כו' לא הוי ידע מהסברא דהיה יכול להעיד דהאי ארעא לאו דיהודה כו' ומ"מ זה יש לדחות דאינו קשה כ"כ וקצרתי:
ענף ב:
ועוד נלע"ד לדון בכ"ז וממילא יתורץ לקושיות הט"ז והנתיבות הנ"ל והוא דהא יש להעיר במה דאמרו הכא דאם אומר המלוה שנתכוין לדחות לבע"ח ובאמת אינו אמנה דמהימן לסתור להודאתו שהודה מתחלה דהוא אמנה ומוציא מן הלוה המוחזק אף דצועק ואומר דהאמת הוא דהוי שטר אמנה או פרוע והא מצינו בב"ק דף ל"ה גבי שני שוורים תם ומועד קטן וגדול וכן בטענו חטים והודה בשעורים דפטור ומ"מ אם תפס מהני וכמבואר בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב גבי טענו חטים והודה בשעורים דס"ל להרבה פוסקים דפטור משום דחשוב כאלו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים ומה"ט אף אם יש עדים על השעורים פטור וכן אף ביודע הנתבע שחייב לו שעורים פטור לשלם לו כמבואר כ"ז שם וזהו כעין הא דסי' ע"ה סעיף י"א ומ"מ אם תפס מהני ולהרבה פוסקים אף בתפס לאחר הודאתו מהני תפיסתו ואף בתבעו חטים הלויתיך בשעה פלוני והלה אומר שעורים היה דה"ל הודאה גמורה וכמו בהא דב"ק בשני שוורים דמ"מ מהני תפיסה והטעם הוא משום דיתן אמתלא דכוונתו היה כדי להרויח וכמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ב והנתיבות שם ס"ק ה' דכתב דהוי כמו שנולד לנו ספק בהודאתו אם היה הודאה גמורה או דנתכוין להרויח ולכן מהני תפיסה בזה כמו בכל ספק הנולד להב"ד אבל כ"ז דלא תפס לא מהני האמתלא שלו דיתן דנתכוין להרויח אף דאיכא עדים והודאת הנתבע המסייעין לו שחייב שעורים להתובע:
והנה במה דאמרו הכא בסי' מ"ז דמצי לומר דלא עשה כן רק כדי לדחות לבע"ח שלו דזהו ג"כ כעין מה דאמרו התם דנתכוין להרויח וליטול לעצמו ומהימנינן ליה אף להוציא מן הלוה ע"י אמתלא זו אף דבאמת הא לא הועיל כלום במה שאמר דהשטר הוא אמנה ופרוע כדי לדחות לבע"ח שלו דהא לא מהימנינן ליה בזה ע"פ דין ומ"מ מהני אמתלא זו משום דטעה וסבר דיגיע לו איזה תועלת ממה שאומר אמנה לדחות להבע"ח. א"כ מה"ט יש לומר דה"ה בהך דטענו חטים והודה בשעורים דפטור דהא יהיה יכול ליתן אמתלא זו דטעה וסבר דיהיה לו איזה ריוח ממה שיתבע חטים וכן בהא דשני שוורים כיון דאיכא עדים דא' מהם נגח לשורו א"כ יש להעיר דאמאי כאן מהני האמתלא זו שיאמר דנתכוין להרויח ולדחות להבע"ח שלו ולהוציא מהלוה ואמאי לא מהני התם אמתלא זו ואי דנימא דשאני כאן דהשטר מסייעו וכמש"כ הט"ז בסי' ל"ז הא התם ג"כ הוי סיוע גדולה מן השטר דנ"ד דהא שם יש עדים והודאת הנתבע שחייב לו שעורים ועדים הא עדיפי מן שטר כמש"כ התוס' כעין זה בב"ב דף ה' ד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' דעדים עדיפי מחזקה תוך זמנו א"כ הסברא נוטה דגם התם יהיה מהימן לומר דלכן לא תבע השעורים דסמך על סיוע מן העדים והודאת הנתבע אם הודה מקודם דתבעו להחטים דמגיע ממנו השעורים ואפ"ה הא חזינן דלא מהימן בזה כל זמן דלא הוי תפוס ומוחזק ועיין בש"ך סי' פ"ח ס"ק ט"ז:. ועוד דהא התם בסי' פ"ח הנ"ל לא היה הודאה בפירוש שאינו חייב לו השעורים רק דהוי הודאה מתוך השתיקה וכמש"כ הנתיבות שם סי' פ"ח ס"ק ד' וס"ק ה' לחלק דשאני הודאה הבאה מכח שתיקה ע"ש ואפ"ה כ"ז דלא תפס אין מוציאין אף דיתן אמתלא הזאת א"כ כש"כ הכא דאומר אמנה ופרוע בפירוש ג"כ הדין נותן לכאורה דלא יהיה יכול להוציא מהלוה אף דהשטר מסייעו ובאמת במש"כ הנתיבות שם דדוקא בהודאה הבא מכח שתיקה דיינינן להודאה זו דעשה כן כדי להרויח אבל בהודאה גמורה לא דנינן כן דיש להעיר בזה ממה דמצינו הכא בסי' מ"ז דאף דאמר בפירוש דהשטר הוא אמנה ופרוע דמ"מ מהימנינן ליה דאמר כן כדי לדחות להבע"ח שלו ונתכוין להרויח כנ"ל א"כ צריך ביאור דמפני מה ישונה הך דין דסי' מ"ז מן הא דסי' פ"ח הנ"ל ולפמש"כ לעיל לדון להסברא דשייך הכא דאשתמוטי קא משתמיט לדחות להבע"ח שלו כעת ע"כ יש לומר דמה"ט עדיפא הך אמתלא הכא שאומר דאמר כן כדי לדחות לבע"ח שלו ולכן מהימנינן ליה בזה אף להוציא משא"כ התם בסי' פ"ח דלא שייך בזה אשתמוטי ע"כ כ"ז דלא הוי מוחזק לא מהימנינן ליה בזה להוציא מהמוחזק כן יש לחלק בזה אך לפי הנראה מהנתיבות דסי' ר"פ דלא ניחא ליה בחילוק הנ"ל לכן עדיין יש לעיין בזה וידעתי מה דיש מקום לומר עוד בזה דשאני בהא דסי' מ"ז דיש לומר דטעי וסבר דיהיה מהימן לומר אמנה ופרוע אף שזהו אינו ע"פ דין כדמצינו כעין זה בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"א כעין זה וכה"ג כתב הסמ"ע בסי' מ"ג ס"ק י"ב וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ע"ה ס"ק ס"ג יע"ש ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז סוף ענף א' מזה ואכמ"ל בזה משא"כ התם גבי תבעו חטים דזהו טענה גרוע דאיך יעלה על הדעת דיהיה מהימן להוציא החטים מהמוחזק וע"כ לא מהימן לומר דעשה כן כדי להרויח וכן יש לחלק בשארי אנפי ביניהם אך באמת עיקר מטרתינו הוא להוכיח דעכ"פ מצינו בש"ס דאם הוי מוחזק מהימן לומר על ההודאה שלו דעשה כן כדי להרויח אף דלא הועיל כלום באיזה תועלת להרויח מזה ואף דאמרו התם דהוי כהודה שאינו חייב שעורים ומה דמחלק הנתיבות שם בסי' פ"ח דהתם הוי הודאה דמוכח מכח השתיקה אין זה ברור וכמש"כ לעיל:
א"כ למדנו מהא דב"ק דף ל"ה וח"מ סי' פ"ח דהיכא דהוי מוחזק מהימן לומר על ההודאה שהודה מקודם דעשה כן כדי להרויח ע"פ הטעות דטעי בזה והיה סבור דיגיע לו איזה תועלת אף שזהו אינו ע"פ דין א"כ לפ"ז יש לומר דאתי שפיר מש"כ הרא"ש והמחבר הכא דאם אומר האמתלא זו דהיה כוונתו לדחות להבע"ח שלו דמהימן בזה דהא כתבתי לעיל בסי' מ"ז בחידושיי דשטר דלא נולד בו ריעותא הוי השט"ח כגבוי מה"ט כתבתי דא"ש שיטת הסוברים דבשטר ג"כ שייך לומר דלא מהימן במיגו דאי בעי קלתיה משום דהוי מיגו במקום חזקה דת"י הוי שלו משום דכיון דלא נולד בו ריעותא בעצם רק ע"י אמירתו לכן הוי השטר כגבוי א"כ ה"ה במה דנותן כעת אמתלא דהיה כוונתו לדחות להבע"ח שלו דאם תאמינו בזה והוי כמו דלא אמר מעולם דשטרו הוא פסול ע"כ הוי ממילא כגבוי ומוחזק וכיון דמצינו בהא דסי' פ"ח היכא דהוי מוחזק דמהני אמתלא שלו להחזיק הממון ת"י ואמרינן דהיה כוונתו להרויח ע"כ אתי שפיר מה דכתבו הכא דנאמן לגבות בשטרו מן הלוה משום דגם בזה הוי כמוחזק כנ"ל ואף דשיטת הרא"ש בספ"ג דב"ק והובא בטור ח"מ סי' פ"ח ובש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"א דבתבעו חטים והודה בשעורים לא מהני תפיסה להשעורים כי אם בשני שוורים דהיה התביעה על שניהם ע"ש עכ"ז הא יש לחלק בין הא דסי' מ"ז להא דסי' פ"ח וכמש"כ מזה לעיל ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות למה שהקשה הט"ז מהא דב"ב דף מ"ג ומהא דב"ב דף קל"ה וח"מ סי' ר"פ דהתם הא לא הוי מוחזק כלל ודוקא בהא דסי' מ"ז דהוי כמו מוחזק משום השט"ח דהוי כגבוי כנ"ל לכן מהימן בזה:
ענף ג:
שוב ראיתי דזה אינו ברור כ"כ במה שכתבתי דע"פ כח השטר הוי כגבוי דהא כיון דעכשיו נולד הספק ע"י הודאתו דהודה דהשטר הוי אמנה ופרוע אם השטר הוא כשר או לא והאמתלא דאומר לפנינו כעת פועלת דיהיה כמו ספק בדררא דממונא דכ"ז דלא תפס הדין הוא דהממע"ה כמו דחזינן בהא דתבעו חטים והודה בשעורים א"כ י"ל דזה הוי כמו דנולד הריעותא בעצם השטר דלא הוי בזה כגבוי וכמבואר בסי' מ"ו ש"ך ס"ק ק"א גבי תרי ותרי המכחישים אם השטר הוא פרוע דלא מגבינן ביה ע"ש ושאני במה שכתבתי לעיל גבי מה דאין המלוה נאמן במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה דת"י שלו דהתם כיון דקודם דאמר דשטרו הוא אמנה הוחזק לנו בשטר מעליא וע"י המיגו רוצה לעקור מהחזקה זו ולכן כיון דנימא דלא מהימן במיגו נגד חזקה זו א"כ הא לא איתרע כלל מעולם השט"ח והוי כמו דלא נולד בו ריעותא כלל מעולם ולכן שפיר כתבתי דהוי כגבוי לגביה משא"כ הכא דמיד שפרע להמלוה שלו נולד לנו ספק בעצם השטר מקודם דאומר האמתלא הזאת לפנינו ע"כ הוי זה כמו דנולד ריעותא בעצם השטר ואף דאומר האמתלא מיד דפרע להמלוה שלו ג"כ יש לדון דהוי זה כמו דאיכא ריעותא בהשטר וקצרתי ע"כ אינו מספיק למש"כ לתרץ להקושיא על זה מהא דב"ב ד' מ"ג וח"מ סי' ל"ז ומהא דב"ב ד' קל"ה וח"מ סי' ר"פ דהא אף בהא דסי' מ"ז מקרי להוציא ממון מחזקת הלוה ואפ"ה מהימנינן ליה לכן תקשה עדיין כ"ז דבאמת לא שייך בזה לדון דהוי השטר כגבוי וידעתי מה די"ל בזה דאף מיד דפרע להבע"ח אמרינן מעצמינו להאמתלא זו דלא היה כוונתו לדחות להבע"ח שלו כדמשמע לשון הטור והמחבר בזה אבל כל זה אינו ברור כ"כ לדעתי וקצרתי:
לכן נראה לי להסביר כל זה ביתר ביאור וע"פ כל מה דנתבאר ובהקדם דברי הרא"ש דפ"ב דכתובות סי' ט' וזה לשונו והיכא דפרע לבע"ח אחר שאמר שטר אמנה הוא ובא לגבות מהלוה כתב הראב"ד דגבי ליה מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסינן ליה בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוי מפקינן מיניה דלוה ויהיבנא ליה השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים וה"ר יונה היה אומר דאם תבע בע"ק בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואמר אמנה יש לדון בזה כדברי הרב שלא אמר כן אלא לדחות לבע"ח אבל אם אמר המלוה בלא תביעת בע"ח נראה דלגבי עצמו מהימן עכ"ל הרא"ש. ופשטות דברי הרא"ש משמע דשיטת הראב"ד הוא דאף אם אמר מעצמו כן בלא תביעת בע"ח ג"כ גובה ע"י השטר משום דמצי לומר האמתלא שאמר כן כדי לדחות להבע"ח וה"ר יונה מחלק בזה ודברי הראב"ד הנ"ל הובא בהרב המ"מ פ"ב ה' מלוה ה' ו' שכתב ג"כ כנ"ל משום דלא גרע משמעון דאם לא פרע לשמעון משלו היו מוציאין מן לוי ונותנין לו ג"כ עתה שפרעו משלו גובה מהלוה עד כאן בחדושי הרשב"א ז"ל עכ"ל המ"מ:
הרי להדיא דהראב"ד דממנו יוצא עיקר הך דינא דאמר דלכן גובה המלוה הראשון מן הלוה משום דיש להמלוה זכות של הבע"ח ולא גרע מדידהו וכיון דלגבי דידהו לא היה נאמן לגרע זכותם לכן יש להמלוה הא' כל הזכות שהיה שייך להבע"ח כמש"כ כן להדיא ואף דלגבי עצמו ודאי מהימן לגרע זכותו דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ י"ל דגם טעמו של הראב"ד הוא משום דאמרינן דאמר כן כדי לדחות לבע"ח שלו וכמש"כ ה"ר יונה אך דר' יונה ס"ל דלא דיינינן כן רק היכא דאמר כן בעת שבא בע"ח לגבות משטר זה והראב"ד ס"ל דלעולם אמרינן דנאמן לומר דנתכוין להרויח ולדחות לבע"ח. ועיקר סברתו של הראב"ד דכתב הטעם דיש לו כל הזכות שהיה שייך לבע"ח ולא גרע מדידהו זהו לפי דבאמת הדין נותן דלא יהיה מהני אמתלא זו להוציא מהלוה ובפרט היכא דאמר כן בלא תביעת בע"ח כפי שיטת הראב"ד ובאמת הא יש להוכיח מהא דב"ב דף מ"ג וח"מ סי' ל"ז וב"ב דף קל"ה דלא מהני אמתלא זו להוציא ממון וע"כ כתב לחלק דשאני התם באמת דיש לו כל הזכות שהיה שייך להבע"ח אך עדיין זה גופא צריך ביאור דמאיזה טעם יהיה שייך לו הזכות שהיה שייך להבע"ח דהא שאני איהו לגבי עצמו דהודה שהשטר הוא אמנה ומהימן לגבי עצמו ואף דלגבי האחרים לא היה מהימן לגרע זכותו מ"מ במה קנה מהם זכות שהיה שייך להם וזהו דחוק מאוד בסברא וגם הא אף דהיה מקנה לו זכותו מ"מ הא מהימן על דבר שלו ולכן זה צריך ביאור רב:
ונראה לע"ד להסביר כוונת הראב"ד על נכון והוא די"ל דנתכוין לתרץ למה שיש להוכיח להיפך מהא דב"ב ד' קל"ה וד' מ"ג דמוכח שם דאינו יכול לומר אמתלא כזה לסתור להודאתו וכמש"כ לעיל ובאמת הא שם הועיל בהודאתו להרויח לעצמו ע"פ דין ואלו הכא הא לא הועיל כלל ע"י הודאתו לדחות להבע"ח רק דטעה בזה וכמש"כ לעיל ואפ"ה אמרו הכא דיכול לסתור להודאתו וגם הא בב"ב ד' קל"ה יש הודאת אחיו דלוי הוא אחיו והוי זה סיוע לגביה ואפ"ה אינו יכול לומר דעשה כן כדי להרויח א"כ תקשה כנ"ל. ולכן אמר הראב"ד דשאני הכא דכיון דאם לא פרע משלו היה שייך זכות השטר לבע"ח מצד שעבוד דר' נתן משום דרחמנא שוויי' להלוה לבע"ד שלו וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ו ע"פ מה דכתיב ונתן לאשר אשם לו וזהו סברת הט"ז באה"ע סי' צ"ו והובא בב"ש שם ס"ק כ"א שכתב דאם מחל המלוה השני להלוה השני מהני מחילתו לפי דגוף החוב שייך להמלוה הב' מה"ת ואף דהב"ש לא הסכים לדברי הט"ז הנ"ל מ"מ הא לפמש"כ בשם הקצה"ח כנ"ל נראה דהנכון הוא עם הט"ז ועיין בחידושיי לקמן סי' פ"ו:
וכיון דמחמת שעבודא דר' נתן היה שייך עצם החוב להמלוה השני לכן כיון דלא מהימן המלוה לומר על שטרו דהוא פרוע ולהיות חב לאחרים וע"כ הוי זכות השטר שיש לו בהחוב כדין שט"ח ברור דאין בו שום ריעותא כלל על השט"ח וכבר נתבאר דשט"ח דאין בו שום ריעותא הוי דינו כגבוי כמש"כ לעיל בארוכה ועיין בקצה"ח סי' י"ב מש"כ בשם הכנה"ג מזה:
א"כ זכות השטר דהיה שייך להמלוה השני משום דר"ל דהוי כאלו הוא שלו ע"כ הוי כגבוי דהא לגביה אין שום ריעותא על השטר והוי כמאן דגבייה כבר ע"פ הכלל הנ"ל ע"כ גם אם פרע מעצמו להמלוה הב' דהדין נותן דאותו הזכות דהיה שייך להמלוה השני דהוי גבי' כמאן דגביי' כבר דזה הזכות שייך ג"כ להמלוה הראשון דהשט"ח כתוב על שמו והוי גם זכותו בהשטר כמו דגביי' כבר:
וכעין זה מצינו בח"מ סי' ק"ל סעי' ג' גבי ערב שפרע להמלוה דאם יש עדים על הפרעון לא בעינן שיכתוב לו התקבלתי וכמש"כ שם הסמ"ע ס"ק י"ד והש"ך ס"ק ט' דכיון דיש לו עדים דפרע להמלוה והשט"ח דהמלוה בידו העמידוהו במקום המלוה ע"ש ע"כ ה"ה הכא כיון דהשט"ח כתוב על שמו לכן אף הט"ז דחולק שם על הסמ"ע דמודה בזה דאף שלא כתב לו התקבלתי מ"מ האומדנא הוא דכיון דפרע מעצמו להבע"ח שלו ועשה עמו טובה ע"כ הוי כמו דהקנה כל הזכות שהיה שייך לו דהקנו להמלוה הראשון וכמו התם גבי ערב דמצד אומדנא נגעו שם ולכן כיון דלגבי המלוה השני הוי השטר כמו דגבוי משום דהא לדידי' לא עשה ופעל אמירת המלוה על שטרו דהוא אמנה שום ריעותא על שטרו דהא לא מהימן לגרע זכותו ששייך לו מצד דר"נ ובשטר דלא נולד ריעותא הא כגבוי דמי א"כ אתחזק לנו אז אף בשעת אמירתו על שטרו דהוא אמנה דה"ה בחזקת שטר מעליא וכגבוי לפנינו ע"כ ממילא שייך אותו הזכות להמלוה הראשון דהוי גבי' ג"כ כגבוי ואף באומר אמנה שייך לומר דהוי כגבוי דמה שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה בש"א כו' לחלק אליבא דב"ש דהיכא דהוי ספק אם עמד כלל לגבות מן הנכסים דבזה לא הוי כגבוי רק לדון דחולקין אין זה רק בשטר שנולד בו ריעותא אבל בשטר שלא נולד בו ריעותא כמו בנ"ד דלא מהימן כלל להפסיד לחבירו ע"כ הוי גם בזה כגבוי דהא אתחזק לנו בשטרא מעליא:
ולכן לפ"ז אתי שפיר מש"כ דגובהו משום דאמרינן דנתכוין לדחות להבע"ח ונתכוין להרויח וכמו בתבעו חטים והודה בשעורים דפטור לשיטת הרבה פוסקים משום דהוי כהודה כו' ומ"מ אם הוא מוחזק מהני אמתלא שלו דנתכוין להרויח אף דבאמת לא הרויח כלל ה"ה בנ"ד דמחמת דאלים לי' זכותו בהשטר דהוי כמו מוחזק וגבוי ע"כ מאמינים לו על האמתלא שנותן דעשה כן כדי להרויח ולדחות להבע"ח שלו וכבר נתבאר דאף החולקים שם בתבעו חטים כו' דלא מהני תפיסת שעורים די"ל דמודו בנ"ד ואפושי פלוגתא לא מפשינן וראי' לזה מן הטור דסי' פ"ח והר"ש שם וקצרתי וכן לפמש"כ הרמ"א בסי' פ"ח סעי' י"ב בשם יש אומרים דדוקא תפס קודם שתבעו לדין כו' י"ל דמודה בזה ע"פ מש"כ האורים שם ס"ק כ"ז דזהו משום דבעי תפיסה קודם שנולד הספק וה"ה הכא דהוי תפס מקודם לידת הספק מחמת דהוי כגבוי וכן להטעם שכתב הטור שם בשם יש מחלקים דלכן בעינן דוקא תפס מקודם שתבעו לדין דיכול לומר לכן לא תבעתי לפי שהייתי מוחזק בהם וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק כ"ז הא זה הטעם אפשר לדון כן בנ"ד דהא חזינן התם דכתבו דהוי כאלו הודה שאינו חייב שעורים ומה"ט אף אם יש עדים שחייב שעורים הוי כאלו הודה ובאמת הש"ך סי' פ"ח סוף ס"ק ט"ז הקשה דנימא ג"כ בזה דיכול לומר לכן לא תבעתי שעורים לפי שסמכתי על העדים ע"ש אך הא חזינן מהראשונים שם דלא ס"ל כן אלא דוקא אם הוי מוחזק יכול לומר כן א"כ ה"ה בנ"ד אפשר דיכול לומר דסמכתי על המוחזקות שלי שיש לי זכות ע"י השטר דהוי כגבוי ע"כ אמרתי דהוא שטר אמנה:
ועדיין יש לפקפק בזה דהא לא שייך לומר דלכן אמרתי דהשטר הוא אמנה ופרוע לפי דסמכתי על המוחזקת דיש לי ע"י זכות השטר דהא נתבאר דעיקר מה דאמרינן הכא דהוי כגבו זהו לפי דאינו נאמן להפסיד לאחרים וכיון דנתכוין לדחות להבע"ח ולכן אמר אמנה א"כ לא שייך לומר דסמך על המוחזקות שלו דהא לפי מה דטעי וסבר דיבריחו מהבע"ח שלו א"כ הא לא הוי כגבוי גבי' ובלא"ה לא שייך לומר בזה דסמך על המוחזקות בזה דהא לאו כ"ע דינא גמירי וכן לא שייך לומר בזה דסמך על שטרו דיוצא מת"י דהא גם התם בסי' פ"ח דמיירי אף ביש עדים אפ"ה פסק המחבר דהוי כהודה שאינו חייב לו שעורים ולא ס"ל סברת הש"ך שם ולכן העיקר כמש"כ לעיל דאתו עלה מטעם מוחזקות דכיון דהוי כגבוי ע"כ נאמן לומר דעשה כן כדי להרויח ולדחות לבע"ח אבל אם לא היה דינו כמו מוחזק אין סברא לומר דיהי' נאמן על אמתלא זו ולהוציא מהמוחזק וכדמצינו גבי תבעו חטים והודה בשעורים וכן בשני שוורים דב"ק דאם לא הי' תפוס לא מהני תפיסתו אך בתפס אף בתר הודאתו דהטעם בזה דמהני תפיסה לשיטת הרבה פוסקים משום דהוי ספיקא אם עשה כדי להרויח או לא ה"ה בנ"ד דכיון דנתבאר דדינו כמוחזק ע"כ נאמן בזה על האמתלא זו וכבר נתבאר דאף לשיטת הרא"ש דספ"ג דב"ק וכן לשיטת הסוברים שם דעיקר הטעם דמהני תפיסה בשעורים משום דיכול לומר דסמכתי על המוחזקות שלי כנ"ל עכ"ז י"ל דמודו בנ"ד וכשיטת הסוברים כן בהא דטענו חיטים כו' ואפושי פלוגתא ביניהם לא מפשינן כנ"ל וקצרתי:
ענף ד:
ונתבאר על נכון כוונת הראב"ד במש"כ דלא גרע מאחרים וס"ל דמה"ט אף באמר כן בלא תביעת בע"ח ג"כ מהני אמתלא זו ור' יונה ס"ל דלא מהני אמתלא זו רק אם אמר כן בעת שתבעו בע"ח אבל באמר כן בלא תביעת בע"ח אינו נאמן משום דבזה לא הוי שום לידת ספק כלל לפנינו דמוכח מזה דאמר כן לאמתת הענין אבל בעיקר מה דמהימן על האמתלא הנ"ל אם אמר כן בעת שתבעו בע"ח גם לה"ר יונה יש לומר דגם איהו אמר כן משום סברת הראב"ד הנ"ל דהם דברי טעם כפי מה דנתבאר בעז"ה גם באמת יש מקום לומר לולי דברי הבית יוסף בפשטות דגם הראב"ד מיירי דאמר כן בעת שתבעו בע"ח וה"ר יונה מפרש לדבריו אך אין זה צורך לענינינו כ"כ וקצרתי ועדיין יש לדון בדברי הטור והמחבר הכא שכתבו בלשונם דרואין אם כשבא בע"ח לגבות מזה השטר אמר שהוא שטר אמנה אז ודאי לא הי' כוונתו אלא לדחות בע"ח כו' דמשמע מזה דס"ל דמהימן על אמתלא זו בתורת ודאי ולא בתורת ספיקא אך לדברי הרא"ש והראב"ד ור' יונה הנ"ל שפיר יש לפרש דאתו עלה מטעם דהוי כמוחזק מחמת זכות השטר דהוי כגבוי לגבי המלוה הב' כנ"ל אבל מדברי הטור והמחבר משמע דלא כמש"כ שוב ראיתי דגם מלשון הטור והמחבר אף שכתבו בלשון ודאי דמ"מ אין לסתור לדברינו דהא מצינו בח"מ סי' פ"ח סעי' י"ב במחבר שם שכתב בזה הלשון דדוקא כשא"ל חטים הלויתיך ביום פלוני ובשעה פ' והלוה אומר שעורים היו דאם איתא כו' אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים כו' ואם תפס אין מוציאין מידו השעורים הג"ה וי"א דוקא אם תפס קודם שתבעו לדין כו' הרי להדי' דהמחבר אף דס"ל דמהני תפיסת השעורים אף בתר שעמד בדין דאף דלא שייך בזה הטעם שכתב הטור והסמ"ע דיכול לומר דלכן לא תבעתי השעורים מפני שהייתי מוחזק בהם דמ"מ מהני תפיסתו משום דיכול לומר דלא נתכוונתי רק כדי להרויח משום דזה הוי כמו ספק הודאה כמבואר שם בש"ך ובנתיבות ועכ"ז כתב המחבר בלשונו דודאי הודה שלא הלוהו שעורים אלמא דהך לישנא דודאי הוא לאו דוקא אלא כיון דהנתבע הוא מוחזק אמרינן אז דהוי כמו ודאי הודה שלא הלוהו שעורים משום דהחזקת ממונא מבררת לנו בזה אף דכתבתי לעיל בשם הנתיבות סי' ל"ד דחזקת ממונא לא הוי חזקה המברת לנו מ"מ אין זה הכרח כ"כ לנ"ד. עכ"פ מצינו דאף במה דלא מהני אלא משום דהוי מוחזק עכ"ז אמרו בלשון ודאי הודה כו' וה"ה די"ל בהא דסי' מ"ז דאף דהעיקר הוא כנ"ל מה דמהימן לומר דלא הודה רק כדי להרויח ולדחות בע"ח דמ"מ שייך בזה לשון ודאי כיון דהוי מוחזק ע"י שטרו דהוי כגבוי דכיון דעכשיו דהוי מוחזק מהימנינן לי' ע"כ שפיר אמרו בזה לשון ודאי דלא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח:
ולכן אין לסתור לדברינו מן לשון הטור והמחבר הנ"ל:
ולפ"ז אינו קשה מהא דב"ב ד' מ"ג דקאמרי כיון דאסהיד דלוי היא היכי מצי מפיק לה וכמו דהקשה הט"ז בסי' ל"ז וכן למה דהקשיתי מן ב"ב ד' קל"ה דאם אמר אין זה אחי לא יטול בנכסי לוי וכמו דהקשה הנתיבות בסי' ר"פ:
דהא לא מצינו דיהיה מהימן באמתלא זו רק היכא דהוי מוחזק כמו בנ"ד דהוי מוחזק מחמת זכות השטר דהוי כגבוי א"כ התם בב"ב ד' מ"ג כיון דלא הוי מוחזק לא מהני אמתלא זו כלל ואף תפיסה לא מהני התם דמיירי בשדה כידוע וכן הא דב"ב ד' קל"ה וח"מ סי' ר"פ דכיון דהוי עכ"פ ספק מחמת הודאתו דהודה דאין לוי אחיו ע"כ ממילא אינו נוטל בנכסי לוי כמש"כ הקצה"ח כעין זה בסי' ר"פ ס"ק א' דתירך לקושיות המל"מ פ"ד ה' נחלות דהקשה אמאי לא יטול בנכסי לוי דהא יש הודאת ראובן שיש לשמעון חלק בנכסי לוי ותירץ דכיון דאחד מהם ודאי יורש והשני ספק אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הקצה"ח וכ"כ הנתיבות בסי' פ"ח סוף ס"ק ד' דזה דומה להא דיבמות ד' ל"ח גבי ספק ויבם ועיין בנתיבות סי' ר"פ ס"ק ג' מזה לכן מה"ט אף דנולד לנו ספק בהודאתו אם עשה כן כדי להרויח ולדחותו מירושתו או לא דמ"מ אין ספיקו מוציא מידי ודאי ולכן אינו נוטל בנכסי לוי כלל וא"ש כ"ז בפשיטות ואין אנו צריכין לדחוקי בסברות בעלמא בלא שום מקור והוכחה לזה רק העיקר כמו דנתבאר בעז"ה:
הגה"ה וע"פ כל זה יש לתרץ מה שהקשה ר"ע איגר זצ"ל בחלק חשובותיו בהקדמתו בהא דב"ק ד' ק"ז אמר ר"ש הטט"ג בפקדון כיון ששלח בו יד פטור והא השומר נשבע שלא שלח בו יד ונגנבה ובאו עדים שהפקדון בביתו ושלח בו יד מקודם א"כ כמו דאמרינן בשבועות באומר להד"ם ובאו עדים דלוה ופרע דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ה"נ נימא דלענין שהפקדון בביתו שומעין להעדים ולענין מה שאמרו העדים ששלח יד מקודם לפוטרו מכפל נימא דהוי הודאת בע"ד שלא שלח בו יד. ובהשמטות בסוף ספרו תירץ זה על פי דברי הריטב"א לשבועות ע"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ זה ע"פ מה דנתבאר בהא דסי' פ"ח גבי טענו חטים והודה בשעורים דאף דהוי כמו דהודה התובע שאינו חייב לו שעורים דמ"מ אם תפס מועלת האמתלא שלו דעשה כן כדי להרויח דסבר דישיג איזה תועלת מתביעתו שיתבענו חטים כנ"ל ה"ה יש לומר במה דהודה שלא שלח בו יד דעשה כן כדי להרויח וכש"כ הוא דהא במה דאמר שלא שלח יד הרויח אז באמת ע"י טענתו אם לא היו באין עדים להכחישו שהפקדון בביתו וע"כ י"ל בזה דאף להחולקין שם בסי' פ"ח וס"ל דאם לא תבעו שניהם לא מהני תפיסת השעורין דשא"ה דהא באמת לא הרויח כלום מטענתו דתבע חטים אבל במה דטען שלא שלח יד הא הרויח אז באמת ע"כ לכ"ע י"ל דמהני אמתלא שלו להפטר. ומה שכתב הנתיבות בסי' פ"ח ס"ק ד' וס"ק ה' דלא דיינינן כן רק בהודאה הבא מתוך שתיקה ע"ש הא לפי מה דנתבאר בהא דסי' מ"ז דאמר דשטרו הוא פסול דמ"מ אם אומר דעשה כן כדי להרויח ולדחות לבע"ח דמהימן מחמת דהוי כמוחזק כנ"ל אף דבאמת לא הרויח כלום דהא אינו נאמן לחוב לבע"ח רק דטעי וסבר דיהיה נאמן כש"כ היכא דהרויח באמת אז ע"י טענתו דטען שלא שלח בו יד דנפטר אז ע"י טענת נגנבה אם לא היה באין עדים להכחישו דודאי מהני אמתלא שלו להיות פטור כיון דהוי מוחזק: ואף היכא דמשים א"ע רשע כמו הכא דנשבע שלא שלח יד ג"כ מועלת טענתו להפטר כדמצינו כעין זה ביו"ד סי' קס"ט ש"ך ס"ק ע"ש שכתב בשם העט"ז דכתב דאע"ג דמשוי נפשיה רשיעא חזקה דממונא עדיפא ע"ש וגם הא בלא"ה התם באו עדים והכחישוהו למה דנשבע דנגנבה ע"כ שפיר מועלת אמתלא שלו דעשה כן כדי להרויח ומהימן בזה כיון דהוי מוחזק משא"כ בהא דאומר לא לויתי דאין לו ריוח יותר מן אם היה אומר פרעתי ע"כ חשוב זה להודאה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והא דאם אמר על פקדון שבידו להד"ם דכתב הסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק נ"ה והש"ך שם ס"ק פ' בשם הראשונים דכתבו בזה ג"כ דכל האומר על פקדון להד"ם הוי כאומר לא נאנסו לכאורה יש לעיין לפ"ז דהא הרויח מטענתו דטוען להד"ם דא"צ לישבע שד"א ואלו היה טוען נאנסו היה צריך לישבע שד"א אך באמת אין זה חשוב ריוח כ"כ דהא אלו היה נאנס היה יכול לישבע באמת דנאנסו ועפ"ז יש לדון בסוגיא דב"מ ד' ה' ע"ב וכן מוכח ממש"כ הש"ך בח"מ סי' ק"א ס"ק ה' דאף אם רוצה לשלם להבע"ח בקרקע צריך לישבע שאין לו מעות והקצה"ח שם ס"ק ו' כתב דא"צ לישבע לפי דפרשי אינשי משבועת אמת א"כ הוי זה כמו פסידא ובמקום פסידא הא מצי מסלק לבע"ת בקרקע עכ"ל הקצה"ח אבל שיטת הראשונים שהביא הש"ך שם דס"ל דאף דמסלקו בקרקע צ"ש. י"ל דטעמם משום דס"ל דשבועה באמת לא מקרי פסידא ויש לדון בזה ע"ס מש"כ הר"נ ר"פ כל הנשבעין בסוגיא דשכיר דכמה אינשי פרשי משבועת אמת ויש לחלק וקצרתי א"כ מתורץ קושיות רע"א זצ"ל הנ"ל ע"כ הגה"ה:
וכל מה שכתבתי לעיל בכל הקונטרס הלז דאמרינן דלא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח דזהו דוקא כשטוען האמתלא הזאת הנה מלבד דזה פשוט בסברא הנה כן משמע באו"ת באורים ס"ק יו"ד שכתב בזה"ל דאין הלוה חייב לפרוע אם לא שטען אח"כ בתחבולה הודתי ודינו כמש"כ המחבר דרואים כיצד היה הודאתו כו' עכ"ל הרי דכתב ג"כ דבעי דיטעון כך בפירוש וכה"ג אמרו בסי' פ"א גבי טענת משטה דבעי שיטעון כן בפי' ודוקא בטענת השבועה אמרו דטענינן לי' וכן אמרו בח"מ סי' קמ"ו סעי' י"ז גבי אמתלא דשני נוח לי והראשון קשה הימנו דבעי שיאמר כן בפי' וכ"כ הט"ז בסי' קכ"ט סעי' ה':
וכ"כ הט"ז בח"מ סי' ל"ז סעי' י"ז דבעי אמירתו לזה:
ענף ה:
ועתה נשובה ונראה במה דמבואר לקמן סי' צ"ט דאם טען הלוה על המטלטלין שת"י דשל אחרים הן דאינו נאמן ואם אח"כ פרע לבע"ח וטוען דמה דהודיתי מתחלה הוא מחמת דרציתי לדחות להבע"ח וכמו בהא דסי' מ"ז הנה לפמש"כ הט"ז בסי' ל"ז סעי' י"ז דהא דמהימן לומר דאמרתי כן כדי לדחות בע"ח זהו כיון ששט"ח בידו ע"כ הסברא נוטה דלא נפרע עדיין כו' וכבר כתבתי לעיל בכוונת הט"ז דלכן שאני בהא דב"ב ד' מ"ג דאף דיש לשמעון עדים שהיא שדה שלו מ"מ אין זה הוי הוכחה משום דהא חזקת ממונא לא הוי חזקה המבררת ודוקא הוכחת השטר מבררת לנו להאמינו בזה א"כ לפ"ז יש לומר דהתם בסי' צ"ט אינו נאמן לומר שאמרתי כן כדי לדחות בע"ח דהא התם אינו לפנינו שטר המסייעו אף דיש חזקת ממונא המסייעו עכ"ז הא לשיטת הט"ז מוכח דחזקת ממונא לא הוי הוכחה בזה כנ"ל א"כ לפי שיטת הט"ז הדין הוא דאינו נאמן לומר דשלי הוא לאחר דפרע לבע"ח משום דשאני התם מן הא דסי' מ"ז דיש שטר לפנינו:
וכ"ז לשיטת הט"ז אבל לפי מש"כ לבאר עיקר מילתא דנא דהא דנאמן לומר שטר אמנה ופרוע זהו משום דהוי השטר כגבוי ומוחזק אבל אם לא היה מוחזק אינו נאמן והוכחתי כן מהא דב"ב ד' קל"ה ומה דכתב הנתיבות בסי' ר"פ דהיה יכול לומר איני יודע אם הוא אחיו הא דחיתי זה ע"פ מש"כ הר"נ דמיגו דא"י לאו מיגו משום דאינו טוען ברצון א"י ע"כ אין סברא לומר דה"ל לומר איני יודע, וע"כ העיקר כמש"כ לחלק דעיקר הטעם הוא משום דהוי מוחזק ע"כ יש לדון דאחר שפרע הלוה להבע"ח אם הלוה מוחזק עדיין בהמטלטלין נאמן לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח ולהרויח נתכוונתי וכמו בהא דטענו חטים והודה בשעורים דפטור דמהני תפיסה לשיטת הרבה פוסקים בסי' פ"ח כנ"ל אבל אם עבר הלוה ומסר החפץ להאחר שאמר כי החפץ שייך לו בזה הדין נוטה דאין נאמן הלוה להוציא החפץ מהמוחזק וכמו בהא דב"ב ד' קל"ה דאם אמר אין זה אחי אינו נוטל כנ"ל:
אמנם יש להוכיח דלא כמו שכתבתי מהא דכתב הרב המגיד פ"א ה' מלוה ה"ד על מה שהקשה דלמא אינו נאמן הלוה במיגו דאי בעי היה נותנם במתנה ותירץ דאם היה נותן במתנה לא הי' מחוייב להחזירן לו ואם טוען של ראובן הם אם אינו אמת מחוייב ראובן לצאת ידי שמים להניחם או להחזירם להלוה ולפיכך זאת הטענה טובה יותר מן האחרת עכ"ל המ"מ והובא דברי המ"מ הנ"ל בש"ך סי' צ"ט ס"ק ה' הרי להדיא דס"ל להמ"מ דע"פ דין אינו נאמן לומר שלי הוא ושנתכוין לדחות בע"ח אף אם הוי מוחזק אלא לצאת ידי שמים היה מחוייב ראובן להניחם אצל הלוה אם יודע האמת דהוא של הלוה א"כ מוכח מזה כשיטת הט"ז דכתב דעיקר הסברא דנאמן לומר דאמר אמנה כדי לדחות בע"ח משום דהא הוכחת השטר מסייעו וע"כ התם בסי' צ"ט דאין לפנינו הוכחת השטר ע"כ אינו נאמן באמתלא זו ויהיה מזה סייעתא להט"ז ודלא כמו שכתבתי:
אך גם מזה אינו ראי' כלל דהא מצינו כן בתוס' והרא"ש כתובות פ"ב סי' ט' שכתבו דלכן אינו נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מחיל משום דאין דעתו להפסיד חובו ובמה שאומר אמנה לא יפסיד מידי שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו והובא זה בסמ"ע סי' מ"ז ס"ק א' ובש"ך שם ס"ק ז' ובסי' צ"ט ש"ך ס"ק ה' ע"ש הרי דגם באמר אמנה כתבו ג"כ דהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו דמשמע מזה אם הלוה יחפוץ לכפור המעות יהיה יכול ע"פ דין אך מחמת שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעות של אחרים ת"י ע"כ בטוח בהלוה שלא יגזלנו ויהיה יוצא ידי שמים אף דע"פ דין אינו יכול לכופו לגבות ממנו המעות וקשה הא באומר על שטרו דהוא אמנה נאמן לומר האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח כמש"כ הרא"ש שם ומוציא ע"פ דין מן הלוה א"כ קשה דלמה להו לומר דבטוח בהלוה דלא יעכב מעותיו הא אף אם ירצה לעכב לא יהיה ביכולתו ע"פ דין לעכב המעות א"כ קשה על מש"כ התוס' והרא"ש בלשונם דהלוה לא יעכב המעות והא יותר עדיף לומר דע"פ דין יהיה ביכולתו לגבותו:
וע"כ מוכח מזה דבאמת אין מזה ראיה כלל דיש לומר דנקטו התוס' והרא"ש בלשונם לומר דהלוה אינו גזלן ולא יעכב המעות להורות לנו דאף היכא דאמר המלוה על שטרו דהוא אמנה בלא תביעת בע"ח דמבואר שם ברא"ש ובח"מ סי' מ"ז דנאמן לגבי עצמו א"כ הא בזה אינו יכול להוציא ע"פ דין מהלוה והיה מקום לומר דאם אמר אמנה בלא תביעת בע"ח דיהיה נאמן גם לגבי בע"ח במיגו דאי בעי מחיל דלא שייך בזה לומר דרוצה להוציא מהלוה לעצמו לאחר זמן ע"פ מה דיתן אמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח דהא בכה"ג לא יהיה מהימן ע"פ דין לתבוע מהלוה וע"כ אמרו הטעם דלכן אין נאמן במיגו דאי בעי מחיל משום דבטוח בהלוה דירצה לצאת ידי שמים ולא יגזלנו משום דאף דע"פ דין נאמן הלוה לומר פרוע ואמנה לאחר שהודה המלוה ע"ז בלא תביעת בע"ח מ"מ ע"פ חיוב להיות יוצא ידי שמים יהיה הלוה מחוייב ואף דאמרינן דהודאת המלוה על שטרו דהוא אמנה הוי הודאה גמורה כשאמר כן בלא תביעת בע"ח מ"מ חייב הלוה לצי"ש לשלם להמלוה אם יודע בעצמו דחייב לו והא דאמרינן בסי' ע"ה סעי' י"א בתרי הודאות דסתרי אהדדי פטור דהוי כאלו מחל לו וכ"כ בסי' פ"ח סעי' י"ב ע"ש עכ"ז הכא דאומר המלוה האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח אף דע"פ דין לא מהימן מחמת שאמר כן בלא תביעת המלוה מ"מ יהיה חייב הלוה לצי"ש בזה ועיין בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק כ"ח. ולפ"ז אתי שפיר דאינו ראי' מן הרב המ"מ הנ"ל לסתור למה שכתבנו לדון דאם הוא מוחזק בהחפץ יהיה יכול לעכבו ת"י ע"י האמתלא דאמר כן כדי לדחות בע"ח משום די"ל גם בכוונת המ"מ כעין מה דמוכח לומר בכוונת הרא"ש והתוס' כתובות הנ"ל דכתבו כן כדי להורות לנו הדין אף אם אמר כן בלא תביעת בע"ח. וה"ה יש לומר כן בהך דין דאמר הלוה דזהו חפץ של אחר דאינו נאמן דבזה ג"כ יש לחלק כמו דכתבו ברא"ש כתובות ובסי' מ"ז כנ"ל דאם אמר אמנה בלא תביעת בע"ח דנאמן גבי עצמו וכמו כן באומר דזהו של פלוני דאם אמר כן בלא תביעת המלוה נראה דמהימן בוודאי גבי עצמו וע"כ הוי אמינא דאם אמר זהו חפץ של פלוני דיהיה מהימן במיגו דאי בעי היה נותן במתנה דבזה אין לומר דאינו רוצה להפסיד דהא גם עכשיו מפסיד לעצמו דהא לא יהיה נאמן באמתלא זאת אם אמר כן בלא תביעת המלוה וע"כ הורו לנו הך דין דאף בכה"ג לא מהימן במיגו דאי בעי נתן משום דהא עכ"פ יהיה האחר חייב לצי"ש להניחן בידו כנ"ל ולכן אין מן המ"מ הנ"ל ראי' לסתור למה שכתבנו דמה שכתב המ"מ שמחוייב להניחן הכוונה הוא כנ"ל ומה שכתב המ"מ שם דמחוייב לצי"ש להניחם או להחזירם לו הנה בלהחזירן ודאי אתי שפיר למה שכתבנו דלהוציא ודאי אינו נאמן ע"י האמתלא לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח רק לצי"ש שאני כנ"ל ולכן י"ל ג"כ דלכן כתב דמחויייב לצי"ש כדי דיהיה א"ש אף במסר החפץ להאחר דאף דבכה"ג אינו נאמן ע"פ דין להוציא ממנו מ"מ אינו נאמן ע"י המיגו משום דהא יש לו חיוב עליו לצי"ש עכ"פ ולכן אינו שום סתירה כלל מן המ"מ למה שכתבנו:
ענף ו:
והסמ"ע ס"ק א' הביא כן בשם העיר שושן והובא בש"ך ס"ק ז' וראיתי בעיר שושן סי' מ"ז סעי' א' שכתב בזה"ל דאין לומר להאמינו שהוא אמנה או פרוע במיגו דאי בעי מחיל לי' שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו פירש שאם היה מוחלו לא היה יכול לגבותו לעולם אבל אם הי' טוען אמנה או פרוע יש לו דרך שיכול לחזור ולתבוע שטר זה כמ"ש בסוף סעיף זה וה"ל מיגו גרוע עכ"ל הע"ש. וחזינן דהע"ש כתב לפרש דלכן אין זה מיגו משום שיפסיד חובו ע"פ דין אבל באומר אמנה ופרוע לא יפסיד חובו ע"פ דין ויהיה יכול לתבוע ע"פ דין א"כ לפ"ז באומר אמנה ופרוע שלא בעת תביעת בע"ח דהדין הוא דלגבי עצמו מהימן ולגבי בע"ח לא מהימן כמש"כ הרא"ש בכתובות שם ותקשה עדיין בזה דיהיה מהימן במיגו דמחיל לי' ובזה אין לתרץ דאינו רוצה להפסיד חובו ע"פ דין דהא גם עכשיו יפסיד חובו שלא יהיה יכול לתבוע חובו בב"ד וע"כ העיקר כמש"כ מתחילה דכוונת הרא"ש והתוס' הוא דאף היכא דאינו יכול לתבוע חובו בב"ד ג"כ אין לו מיגו זו לפי דהא עכ"פ יהיה חייב הלוה לצי"ש וע"פ דין לפי האמת דיודע בעצמו דאין השטר אמנה ופרוע וכמש"כ המ"מ הנ"ל גבי הא דטען הלוה דזהו חפץ של אחר דלא מהני מיגו דמתנה לפי דיהא מחוייב לצי"ש כנ"ל:
וכן מוכרח בלא"ה דאי נימא דכוונת הרא"ש הוא כמש"כ הע"ש דלכן אין זה מיגו משום דעכשיו דאומר אמנה ופרוע יהיה יכול לתבוע ע"פ דין כנ"ל א"כ תקשה על המחבר דפסק לדינא כמש"כ הרא"ש דאף דאמר אמנה יכול לחזור ולתבוע מהלוה כמש"כ הרא"ש בכתובות שם דכן מסתבר כמ"ש ה"ר יונה ע"ש הא יש לדון בזה דדוקא הרא"ש לטעמי' דהקשה בכתובות שם דיהא נאמן אמנה ופרוע במיגו דמחיל ותירץ דאין בדעתו למחול להפסיד חובו א"כ לפי פירוש הע"ש הנ"ל מוכח מזה דאף דאמר אמנה יהיה יכול לתבוע ע"פ דין בב"ד כמש"כ הע"ש כנ"ל לכן שפיר כתב הרא"ש להכריע כן לפי דהא מוכח כן מן הגמ' אבל לפמש"כ המחבר בסי' פ"ו דבדר' נתן לא מהני מחילה א"כ ליתא כלל לקושיות הרא"ש הנ"ל שהקשה דיהא מהימן במיגו דאי בעי מחיל וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ז' והסמ"ע ס"ק א' וכיון דאין הוכחה להך דין דכתבו דמהימן לומר דאמר אמנה כדי לדחות בע"ח א"כ מנלן להטור והמחבר לפסוק הך דינא דכתב הרא"ש הנ"ל. ובאמת כן הקשיתי כבר אבל לפמש"כ דעיקר כוונת הרא"ש והתוס' הוא דאף אם יפסיד חובו שלא יהיה יכול ליתבע בב"ד ג"כ לא הוי מיגו משום דיהיה עליו חיוב לצאת חובתו ע"פ דין לפי שיודע האמת וכנ"ל א"כ הא גם לשיטת הרא"ש לא הוי שום הוכחה לזה מן הגמ' וע"כ הא דפסק הרא"ש ור' יונה כן טעמם דס"ל כן מסברא ע"כ שפיר כתבו הטור והמחבר כן לדינא וגם הא נתבאר יסוד לזה מהא דטענו חטים והודה בשעורים דמהני תפיסה כנ"ל ואף לשיטת הרא"ש ספ"ג דב"ק והטור סי' פ"ח ג"כ הא נתבאר דבכה"ג י"ל דכ"ע מודו וגם הא פשטות הרא"ש והתוס' הוא כמו שכתבתי ודלא כפירוש הע"ש וע"כ שפיר כתבתי בכוונתם היוצא לנו מכל זה דאף בהא דסי' צ"ט באמר הלוה דזהו חפץ של אחר דאם פרע אח"כ להבע"ח ואמר דהיה כוונתו לדחות לבע"ח דכ"ז דהחפץ ביד הלוה נאמן לומר דהיה כוונתו כן אבל במסר החפץ להאחר אינו נאמן להוציא ממנו וכן בהא דסי' מ"ז דנאמן לומר אמתלא זו הטעם הוא לפי דהוי מוחזק ע"י השטר דהוי כגבוי ע"כ אפשר לדון דאם תפס הלוה מהמלוה לאחר שפרעו ונקרע השטר דכיון דנתבטל השטר כבר ע"כ יהיה מועיל תפיסת הלוה ועיין תוס' גיטין ד' ל"ז ע"א ד"ה אלא מעתה כו' וכן יש לדון בהא דסי' ר"פ באומר אין זה אחי דאינו נוטל בנכסי לוי דמ"מ יש לומר דיהיה מועיל תפיסה אם יתפוס שמעון ויטעון דלא הודיתי כן אלא דנתכוונתי להרויח ולדחותו מירושתו וכמו דמצינו בטענו חטים והודה בשעורים דמהני תפיסה לכמה פוסקים אף בתר ההודאה משום דיאמר דהיה כוונתי להרויח אף דהתם באמת הא לא הרויח כלל רק דטעי וסבר דיהא ממש בטענתו דתובע החטים. כש"כ הכא דהיה ריוח באמת מקודם שמת לוי ונפלו לו נכסים ממקום אחר דהא ע"י טענתו דאין זה אחי היה מדחהו ע"פ דין מירושת אביו ודאי דמהני אמתלא זו אם הוי מוחזק ולכן י"ל דאף לפי שיטת הרא"ש בהא דספ"ג דב"ק גבי טענו חטים כו' דס"ל דלא מהני תפיסה בתביעת חטים וכן לפי שיטת הפוסקים בהא דסי' פ"ח סעי' י"ב דלא מהני תפיסה בתר הודאתו אלא א"כ תפס מקודם הודאתו ג"כ י"ל דמודו בנ"ד כנ"ל וע"כ יש לומר דמועיל תפיסת שמעון אם יאמר אמתלא זו:
ובלא"ה יש לדון לפמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק ט' דלכן מהני תפיסה בתבעו חטים והודה בשעורים משום דבתרי הודאות דסתרי מהני תפיסה ע"כ ה"ה בהנך תרי הודאות דזה אומר אין זה אחי וזה אומר אחי אך בזה יש לדון לפמש"כ הקצה"ח בסי' ר"פ ס"ק א' דדינו כמו הא דספק וודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן לפמש"כ הנתיבות בסי' ר"פ ס"ק ג ע"ש אך לפמש"כ דיכול ליתן אמתלא זו שפיר יש לומר דמהני תפיסה בזה והנתיבות סי' פ"ח סוף ס"ק ד' כתב דלא מהני תפיסה התם באומר אין זה אחי ע"ש אך י"ל דלטעמי' אזיל דהא כתב בסי' ר"פ ס"ק ג' דלכן לא מהני אמתלא זו התם לפי דהא היה יכול לומר איני יודע אם הוא אחיו ע"כ כתב דלא מהני תפיסה התם אבל לפי מה שנתבאר לעיל דז"א סברא וכמו דהוכחתי מן הא דב"ב ד' קל"ה ובאמת הא אין אדם טוען ברצון איני יודע כמש"כ הר"נ בשבועות פ"ז כנ"ל ע"כ שפיר י"ל דיכול לטעון אמתלא זו ומהימן אם הוי תפוס כיון דיש ג"כ הודאת ראובן לפנינו דלוי הוא אחיו כן יש לדון בכ"ז וגם יש לדון בהא דסי' מ"ז דבשטר דאין בו אחריות כיון דלא גבי ממשעבדי דאין דינו כגבוי כמבואר בגיטין ד' ל"ז דבזה לא יהי' נאמן על אמתלא זו לפמש"כ דעיקר הטעם הוא דהוי כגבוי ולכן מקרי מוחזק דאין מוציאין ממנו אבל היכא דלא מקרי מוחזק אין להוציא ע"י האמתלא זו א"כ בשט"ח דאין בו אחריות דלא הוי כגבוי וכמש"כ לעיל בחידושי לסי' י"ב ענף ה' ובסי' מ"ד סעי' ו' ע"כ הדין נותן דאינו נאמן ע"פ אמתלא זו להוציא מן הלוה וכש"כ במלוה ע"פ בתו"ז וכה"ג דהא כתבו התוס' בגיטין ד' ל"ז ד"ה שטר שיש בו כו' דדוקא בשטר אמרו דהוי כגבו אבל בלא שטר לא הוי כגבוי לב"ש. א"כ ה"ה וכש"כ לדידן דבמלוה בע"פ לא הוי כגבוי כלל ע"כ ה"ה בנ"ד י"ל דאין מוציאין מן הלוה:
נ (שם) ואם אחר שאמר שטר אמנה פרע לבע"ח ובא לגבות כו' הנה האו"ת ס"ק ד' נסתפק בטען פרוע אם מצי לתבוע אח"כ מהלוה ובפרט אי הלוה טוען פרוע כו' ואיך נסמוך על סברא להוציא ממון מספק כו' עכ"ל האו"ת וכעין זה הובא שיטת ראשונים בבית יוסף סי' מ"ז דס"ל לחלק דוקא באומר אמנה אינו נאמן לחוב לאחרים אבל באומר פרוע כיון דלפרעון עומד נאמן יע"ש ועיין ברמב"ם פ"א ה' מלוה ה"ד במל"מ שם. אכן הקרבן נתנאל בהרא"ש פ"ב דכתובות ס"ק כ"ד כתב דה"ה באמר פרוע הוא נאמן לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח והא דנקטו באמנה רבותא קמ"ל דאע"ג דעולה הוא מ"מ אם אמר בלא תביעת בע"ד נאמן לומר אמנה וכ"כ הב"ח בטור בד"ה ואם לאחר שאמר אמנה פרע כו' וז"ל הא דלא נקט ה"ל פרוע נראה דאשמעינן רבותא דאע"ג דאמנה עולה היא כו' אפ"ה כשהמלוה מעצמו אמר אמנה אינו גובה כו' עכ"ל הב"ח:
וכן משמע בסמ"ע ס"ק ה' שכתב ובהמותר דינו כמ"ש אח"ז דרואים אם כשבא בע"ח לגבות מזה השטר כו' והא זה קאי על מה שאמר המחבר שם לעיל מינה שאמר אמנה או פרוע ע"ש וכן נראה מהט"ז בסי' ל"ז סעי' י"ז שכתב דשא"ה דכיון ששט"ח בידו הסברא נוטה דלא נפרע עדיין כו' הרי דס"ל להט"ז ג"כ דזה קאי גם באמר פרוע וכן מוכח מן מש"כ הע"ש בסי' מ"ז סעי' א' וז"ל דלכן אינו נאמן אמנה או פרוע במיגו דמחיל לי' שאין בדעתו להפסיד חובו פירוש שאם היה מוחלו לא היה יכול לגבותו כו' אבל אם טען אמנה או פרוע יש לו דרך שיכול אח"כ לתבוע שטר זה כמש"כ סוף סעי' זה כו' עכ"ל העיר שושן הרי להדיא דהע"ש ס"ל דאף בטען פרוע יכול לגבות בב"ד אם יאמר שלא אמר כן רק כדי לדחות בע"ח וכ"כ הע"ש שם להדיא בסוף הסעי' הנ"ל וז"ל אם לאחר שאמר אמנה או פרוע פרע לבע"ח כו' רואין אם כשבא לגבות מזה השטר אמר אמנה או פרוע הוא אז ודאי לא היה כוונתו אלא לדחות בע"ח כו' הרי להדיא דהע"ש ס"ל דאין לחלק ביניהם: ועיקר קושייתם דלמה נקטו בזה על אמירת אמנה כמו שהקשה הק"נ והב"ח והאו"ת כנ"ל אינו קשה לפמש"כ לעיל דעיקר הטעם דנאמן לומר דאמר כן כדי לדחות בע"ח משום דבזה אמרינן דהוי כגבוי דהא לגבי המלוה השני דלא נולד לגבי' שום ריעותא כלל על השטר דהוי כגבוי ומה"ט יש להמלוה הא' ג"כ זכותו וכמש"כ לעיל ומבואר בתוס' סוטה ד' כ"ה ד"ה בש"א כו' דאף לב"ש דס"ל דכל שטר הוי כגבוי ונוטל הכל דאין זה רק בשטר שהיה כבר בחזקת שטר מעליא ונולד ספק על אח"ז אבל אם אנו דנין אם עמד מעולם לגבות אין זה כגבוי לגמרי אף לב"ש ע"ש וכיון דעיקר הטעם דיכול לחזור ולגבות בו זהו משום דהוי כגבוי א"כ ה"א דזהו דוקא בטוען פרוע דעמד השטר כבר לגבות מאותן נכסים בזה אמרינן דבשטר דאין בו ריעותא הוי כגבוי לכ"ע אבל בטען אמנה דעכשיו נולד הספק אם עמד כלל מעולם השטר לגבות מאותן נכסים דהוי אמינא דלא הוי בזה כגבוי ע"כ נקטו זה באמנה דהוי רבותא דאף באמנה מ"מ כיון דלא נולד בו ריעותא כלל דבכה"ג הוי כגבוי לכ"ע כיון דהוחזק לנו כבר השטר בחזקת שטרא מעליא וכנ"ל ומתורץ בפשיטות קושיתם הנ"ל:
ומש"כ האו"ת דבטען פרוע מסתבר דאין להוציא ממון מספיקא הא כבר כתבתי דעיקר הסברא של הרא"ש ור' יונה הוא לפי דס"ל ג"כ כסברת הראב"ד דשם דיש לו זכות של המלוה הב' דלא גרע ממנו וכמש"כ לפרשו דהוי בזה כגבוי א"כ הוי כש"כ בטען פרוע מן טען אמנה דהא בפרוע מסתבר לומר ביותר דהוי כגבוי כנ"ל ע"כ שפיר יכולין להוציא מן הלוה ולכן ודאי לדינא נקטינן דהך דינא אמרינן כן אף בטען פרוע וכמש"כ הע"ש והב"ח והסמ"ע והט"ז והקרבן נתנאל ודלא כהאו"ת: