אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מו

סימן מה

א (סעי' א) המוציא שט"ח על חבירו כ"ז שלא נתקיים כו' או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי כו' ה"ז נאמן ופי' הב"י דזהו טענת ממני נפל ואתה מצאתיו והאו"ת תמה דהא באה"ע סי' קנ"ב סעיף י' גבי גט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל וטוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן אף דיש לו מיגו וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב ה' גירושין ה"ג וגם דברי הרמב"ם סתרי למש"כ הרמב"ם פ' י"ד ה' מלוה ה' ה' כמש"כ המחבר הכא ואף אם נימא איזה חילוק בין גט לשטר אכתי תקשה דמנלן להרמב"ם כ"ז:

והנתיבות ס"ק א' כתב דשאני גט דזהיר בי' מנפילה דשמא תמצאנו ותנשא שלא בפנינו משום דהא בגט אין טוענין מזויף ויכולה להנשא בלא קיום כו' עכ"ל וזה אינו מספיק לתרץ רק דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא מספיק לתרץ עפ"ז דהא כתב המחבר באה"ע סי' קמ"ב סעי' א' דהאידנא אף בא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכמש"כ הר"נ בשם הרמב"ן בריש גיטין א"כ גם בא"י אינה יכולה להנשא בלא קיום בזה"ז ותקשה עדיין דברי המחבר וגם דברי הרמב"ם קשה לתרץ ע"פ חילוקו דהא דוקא בא"י יכולה להנשא בגט בלא קיום והא הרמב"ם סתם בזה בפ' י"ב ה"ג ומשמע דאף בח"ל הדין כן וידעתי מה דיש לדחוק בזה:

ונראה לענ"ד לתרץ כ"ז ע"פ מה דאמרינן בב"מ ד' ק"י דפליגי אמוראי דרב יהודה ס"ל דמלוה נאמן לומר אבד שטרו במיגו דלקוחה ורב זביד ורב עוירא פליגו וס"ל דאינו נאמן במיגו משום דכיון דלגוביינא קאי מזהיר זהיר בי' וע"כ הוי נפילה טענה גרוע ואינו נאמן אף במיגו ובח"מ סי' ק"נ סעיף זיי"ן פסקו כרב יהודה דנאמן לומר אבד במיגו וכ"כ הרמב"ם ה' שכירות פ"ז ה"ו ועיין בסמ"ע ובש"ך סוף סי' ק"ל שהביאו שם פלוגתת הפוסקים בזה ע"ש ולא הביאו ראי' ברורה למש"כ הרמב"ם והרי"ף שם דהלכה כרב יהודה ולי נראה דטעמם דהוכיחו כן דנאמן לומר אבד שטרי במיגו אף דלנפילה לא חיישינן משום דמיזהר זהיר בי' מ"מ ע"י מיגו נאמן והוא דהא אי' בב"ב ד' ל"ב ע"ב ההוא דא"ל לחברי' הב לי מאה זוזי כו' מיהו שטרא מעליא ה"ל ואירכס אמר רבה מה לי לשקר כו' א"ל רב יוסף כו' אלמא דס"ל להך סוגיא דאף דנפל הוי טענה גרוע והתם הוי ג"כ שטר דבגוביינא ואפ"ה מהימן במיגו ורב יוסף דפליג הא טעמו כמש"כ הרשב"ם והתוס' שם ומזה הוכיחו הראשונים דאף בנפילה דהוי מידי דלא שכיח משום דמיזהר זהיר בי' כמבואר ביבמות ד' קט"ז וב"ב ד' קע"ב: ואפ"ה אם יש לו מיגו מהימן לומר דנפל ממנו השטר:

וי"ל דמזה הוכיח הרמב"ם והמחבר הכא גבי טענת כתבתי ללות ולא לויתי דנפל ממני דנאמן במיגו דמזוייף משום דהא חזינן דנאמן לומר נפל ממני במיגו ואין לחלק דשאני נפילה דיחיד מן נפילה דרבים דהא רבה לא ס"ל לחלק בזה וכמש"כ הש"ך בסי' ס"ט ס"ק ט"ז להשיג שם על הסמ"ע ע"ש. וכן כתב הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' נ"א להקשות על החכ"צ דמחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים דהא חזינן דרבה אינו מחלק כלל ביניהם דאל"כ מנלן לרבה שם בב"ב להוכיח כן בהא דההוא שטרא דהוי כתוב בי' אני לויתי ממך מנה להא דהם יכולין להוציא על אחרים ע"ש בנו"ב וכיון דקיי"ל דהלכתא כרבה דאינו מחלק ביניהם ע"כ ממילא מוכח דאין לחלק בין הא דב"מ ד' ק"י וב"ב ד' ל"ב הנ"ל דשא"ה דלא נמצא עכשיו השטר כלל לפנינו משא"כ בהא דכתבתי ללות ולא לויתי דנמצא עכשיו השטר לפנינו דזה אינו דהא כיון דלא ס"ל לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ע"כ אין סברא לחלק בזה דהא מה שנמצא אין זהו ענין גרוע דהא מצוי הוא דהחפצים שנאבדו דהם נמצאים דמי שרואה אותן מגביהן ועיקר הטעם הוא דכיון דמיזהר זהיר בי' ע"כ הוי נפילה טענה גרוע ולכן ממילא אין לחלק בין היכא דנמצא עכשיו ובין היכא דהם אבודים ג"כ עכשיו וזה פשוט:

וכ"ז הוא בשטר דמוכח דאף דנפילה לא שכיח משום דמיזהר בי' אפ"ה אם יש לו מיגו מהימן וגם י"ל דאף הנך דפליגי בב"מ ד' ק"י בשטר דלגוביינא קאי דלא מהימן במיגו עכ"ז מודו הכא בטענת הלוה דנפל ממני דנאמן במיגו משום דלא שייך בי' לומר דקאי לגוביינא אבל בגט אשה דכתב הרמב"ם והמחבר דלא מהימן לומר נפל ממני במיגו דמזוייף דיש לומר דהוכיח כן מהא דגיטין ד' ס"ד דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דס"ל לרב הונא בעל נאמן ור"ח ס"ל שליש נאמן וכתב הרשב"א בחי' שם דהא דנקט בעל אומר לפקדון דזהו להורות דדוקא באומר לפקדון ס"ל לרב הונא דבעל נאמן אבל באומר הבעל נפל ממני ומצאתו אף רב הונא מודה דאינו נאמן משום דלנפילה לא חיישינן כו' ע"ש ובאמת לפמש"כ הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' דבאם הכחיש להשליש אז אינו נאמן אף לר"ח ומפרש דהא דבעל אומר לפקדון דמיירי באומר הבעל לפקדון על תנאי כך וכך כו' ולפ"ז אינו מוכרח דברי הרשב"א הנ"ל אבל לפי שיטת הראשונים דס"ל דאף אם הכחישו להשליש לגמרי מ"מ השליש נאמן וכמו שפסק המחבר בסי' נ"ו סעי' א' לפ"ז מוכרחים הם דברי הרשב"א דאל"כ למה נקטו בלשונם דבעל אומר לפקדון דוקא אלמא דחזינן להרשב"א דס"ל להוכיח ממה דנקטו בעל אומר לפקדון כו' דדוקא באומר לפקדון ס"ל לרב הונא דבעל נאמן אבל באומר הבעל נפל ממני ומצאתו גם לרב הונא אין הבעל נאמן משום דלנפילה לא חיישינן ולא אמרינן דיהי' מהימן לומר נפל ממני במיגו דלפקדון דהבעל נאמן לרב הונא וע"כ מוכח מזה דבגט הוי נפילה טענה גרוע ביותר דאף היכא דיש לו מיגו לא מהימן וע"כ מוכח דשאני שט"ח מגט משום דהא בגיטין ד' י"ז ע"ב בתוס' ד"ה עד שעת נתינה כו' כתבו התוס' להקשות דאמאי כותבין גט לאיש ניחוש שמא יתן לה בצנעה לאח"ז כדי לחפות עלי' ותירצו דמסתמא אחר הכתיבה יתן לה הגט דלא מקדים פורענותא לנפשי' כו' וכ"כ הר"נ והרשב"א בחי' שם דמסתמא תיכף אחר כתיבת הגט יתן לה או לשלוחה כו' ולפ"ז יש לחלק בפשיטות דמה"ט הוי נפילה בגט דטוען הבעל ממני נפל לטענה גרוע משום דהא לא משהי גבי' הגט זמן רב ובזמן מועט לא חיישינן לנפילה דמזהר זהיר בי' ביותר משא"כ בשט"ח הן בנפל מהמלוה והן בנפל מהלוה דטוען כתבתי ללות ולא לויתי הוי חשש ביותר משום דכיון דרגיל להשהות אצלו זמן רב ע"כ יכול להיות דנפל ממנו ומוכח כן מן הש"ס כנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם והמחבר. ועיין בבאר הגולה אה"ע סי' קנ"ב ס"ק ק' וצ"ב: ולפמש"כ א"ש:

ובעיקר קושיות האחרונים על סברת הח"צ דכתב להקל ולחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים דהא קיי"ל כרבה דב"ב ד' קע"ב דע"כ ס"ל דאין לחלק בזה דאל"כ מנלן לי' להוכיח מהא דשני יוב"ש כו' נלע"ד לומר דהנכון הוא כסברת החכ"צ דאיך יתרמי שישאיל חפצו למי שיש לו ס"א כמותו. ובאמת צריך להבין סברת רבה דמוכיח מהא דשני יוב"ש הא סברא טובא ומעלייתא איכא לחלק ביניהם כמו דמחלק שם אביי באמת דשאני נפילה דיחיד כו' והנ"ל דסברת רבה הוא כן דס"ל דגם בשני יוב"ש דהוחזקו י"ל דמקרי כמו נפילה דרבים דהא כיון דשכיח למצא לאבידות ומי שימצא את השטר ורואה שכתוב בשטר שחייב מנה ליוב"ש וכיון דהוחזקו ב' יוב"ש ויודע שהשטר יש בו שווי קצת ליוב"ש השני וע"כ חיישינן לקנוניא שהמוציא השטר ימסור השטר ליוב"ש השני ובשביל זה ישיג איזה הנאה ממנו משא"כ בנידון החכ"צ בשאלה דיחיד דכיון דלא שייך בי' לומר דיגיע לו איזה הנאה ממה שישאיל דוקא החפץ למי שיש לו ס"א כמותו והוי כמו מידי דממילא ואמרינן שפיר בזה דאיך יתרמי שישאיל החפץ למי שיש לו ס"א כמותו ואביי ס"ל דהך שני יוב"ש מקרי נפילה דיחיד דלא ס"ל חילוק הנ"ל:

ועפ"ז יש לומר דזהו סברת הסמ"ע בסי' ס"ט ס"ק י"ב דאינו נאמן לומר נפל ממני הכת"י במיגו דפרעתי משום דס"ל דשאני נפילה דיחיד וכמש"כ האו"ת שם ובסי' נו"ן ס"ק ד' ובאמת תקשה עליו ג"כ דהא חזינן דרבה לא ס"ל לחלק בין נפילה דיחיד כו' אכן לפמש"כ א"ש די"ל דכיון דיכול לטעון פרעתי על הכת"י משום דלא חשש להניח שטר כזה ביד המלוה ואין זה חשוב בעיניהם כ"כ. ע"כ י"ל דזה מקרי שפיר נפילה דיחיד דאיך יתרמו שימצאנו אותו המלוה שכתוב בשטר משום דלא שייך לומר בזה כמש"כ לעיל דיכול להיות שמצאו איש אחר וראה שם המלוה הכתוב בשטר ומסר לו כדי שישיג איזה מחיר מעות ממנו עבור זה דז"א דהא הכת"י כיון דיכול לומר פרעתי ע"כ לא שוה כלום ולא הוי שום בר דמים וכדמצינו בכתובות ד' כ"א דכתבו כמה ראשונים שם דלשיטת הסוברים דיכול לומר פרעתי על הכת"י דיכול לחתום על מגילתא ולא הוי בי' שום חשש כלל ועיין ברא"ש ובק"נ ובחידושי רע"א זצ"ל שם בשם הריטב"א וקצרתי ועיין בסי' ל"ט בסמ"ע ס"ק כ"ז ובש"ך ס"ק כ"ז וכיון דזה לא הוי בר דמים כלל ע"כ לא שייך לומר שעשה זה בכוונה ולמסור הכת"י להמלוה הכתוב בו כדי שישיג איזה מחיר עבור זה כיון דלא שוי מידי ולא שדי אינש זוזי בכדי וע"כ לא חשדינן לי' שימסור זה הכת"י לו ואין אדם חוטא כו' משא"כ בהך דשני יוב"ש שפיר י"ל דישתדל בכוונה למסור זה השטר ליוב"ש השני וכן בהא דסי' מ"ו דהוי שטר שאינו יכול לומר פרעתי אף שלא נתקיים עדיין מ"מ י"ל דמקרי כמו נפילה דרבים ג"כ מטעם זה דשכיח להשיג מעות עבור זה משום דשוי מידי על ראי' אם ישיג קיום ולא סתרי דברי הסמ"ע להך דסי' מ"ו הנ"ל: (ב) (שם סעי' ג') כיצד הוא הקיום באים עדי השטר ומעידי' לפני ג' אפי' הדיוטות כו' וכתב האו"ת באורים ס"ק ו' דהנך ג' הם באופן שכשרים לדון דיני ממונות כדלעיל ה' דיינים דאין הבדל בזה בין קיום לשארי דינים עכ"ל ולפ"ז בעינן דיהי' בהו חד דגמיר כמבואר בסנהדרין ד' ג' ולעיל סי' ג' סעי' א' אכן מצאתי במהרי"ט ח' ח"מ סי' מ"ו שכתב מלתא חדתא וז"ל גבי הודאה בב"ד דמהני אף שלשתן הדיוטות דלית בהו חד דגמיר והא דריש סנהדרין דא"א דלית בהו חד דגמיר היינו לענין שיתקיימו דיניהם כו' אבל לענין הודאה כו' כל ג' מהשוק יש להם תורת ב"ד כו' דכל מילי דלא תלי בשקול הדעת אע"ג דלא גמירי מקרי ב"ד שהרי לענין קיום שטרות כל ג' מן השוק יש להם תורת ב"ד כיון דלההיא מילתא יודעים מילי דקיום או לדמות החתימה זה לזה וכן לקבולי סהדי כו' ותנן פ' מצות חליצה אפילו שלשתן הדיוטות כו' וכתבו התוס' שם אבל בשארי דברים א"צ שיהיו בקיאים בהם כו' ועוד ראי' מהא דיש נוחלין ג' שנכנסו לבקר החולה רצו עושין דין ובלילה אין עושין דין אלמא כל ג' דקבלינהו יש להם תורת ב"ד כו' עכ"ל המהרי"ט הרי דס"ל להמהרי"ט דבקיום שטרות לא בעינן דיהי' חד דגמיר אך מה דמשמע ממנו דס"ל כן גבי קבלת עדות הנה לעיל סי' כ"ח סעי' כ"א מבואר להיפך מדבריו וכן הוא בנימוקי יוסף לב"ק פ' הגוזל בתרא בשם תשובה להרי"ף שם אך בקיום שטרות י"ל דהקילו בזה כדמצינו שארי קולות בזה וכן גבי יחיד מומחה לקמן סעי' ד' ברמ"א ועיין שם בש"ך ס"ק ח' ואף דמצינו בב"ב ד' מ' תוס' ד"ה קיום שטרות כו' דבקיום שטרות בעי ג' אף לשמואל ור"נ כו', וכ"כ התוס' בכתובות ד' כ"ב ובשא"ד. עכ"ז י"ל דשאני קיום שטרות בזה ועיין לעיל סי' ג' ש"ך ס"ק ה' וכעת מצאתי באו"ת סי' פ"א ס"ק ס"ה ונתיבות שם ס"ק ל"ג דהביאו בקצרה גבי הודאה לדברי המהרי"ט הנ"ל:

והאו"ת סתר שיטתו למש"כ הכא וכן מצאתי בקצה"ח סי' ע"ט ס"ק זיי"ן שהביאו לדברי מהרי"ט הנ"ל ולעיל בחידושיי לסי' ג' סעי' א' כתבתי הרבה מה דיש לדון בדברי המהרי"ט הנ"ל:

ולמדנו מדברי המהרי"ט בהא דמבואר בב"ב ד' קי"ג שלשה שנכנסו לבקר החולה רצו עושין דין דאף דלית בהו חד דגמיר ג"כ עושין דין וזהו מילתא חדתא:

ובאמת מדברי התוס' בב"ב ד' קי"ג ע"ב ד"ה אורעה כל הפרשה כולה כו' משמע דלא ס"ל כן וכן מדברי הרא"ש שם ע"ש וקצרתי משום דהדעת נוטה דיהא בעינן הכא ג"כ ב"ד גמירי דהא דנין להספיקות הנולד בהצוואה כמבואר שם ובטור ח"מ ריש סי' רנ"ג ולא שייך התם הטעם של המהרי"ט שכתב בקיום והודאה וכן יש לדון במה שכתב הש"ך לעיל סי' כ"ב ס"ק א' בשם הג"א דהא דקיבל עליו קרוב ופסול דמהני דזה אינו רק כשקיבל עליו בב"ד אבל חוץ לב"ד לא מהני ע"ש. דלדברי המהרי"ט הנ"ל יש לדון אף בזה כיון דהב"ד לא עבדי הכא כלום ע"כ סגי בזה אף שלשה הדיוטות דלא גמירי משום דדינם הוא כמו אודיתא כנ"ל וכן יש לדון בהא דסי' ע' סעי' ד' אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פו"פ כו' אלא פורעו בפני ב"ד וכותבין כו' ועיין ש"ך ס"ק כ"א וכן הוא שם סי' ע"א ש"ך ס"ק ח' דלדברי המהרי"ט הנ"ל מהני שם אף ב"ד שלשה דלא גמירי אף חד מיניהו וזיל בתר טעמא: ובמש"כ הש"ך לקמן ס"ק ח' דיחיד מומחה לא מהני לקיום שטר אלא מצד המנהג הנה ראיתי בהרדב"ז ח"א סי' שס"ח דהעלה דע"פ דין לא מהני קיום שלו אלא נהגו כן וזהו מנהג בטעות ולא הוקבע ע"פ ותיקין ולכן אם לא הי' הקיום בפני הבע"ד ומערער עכשיו לא מהני קיום של התופס ישיבה ורב העיר ע"ש ועיין לקמן בש"ך סוף סי' מ"ו:

ביאור דין אם טוען הלוה מזוייף אם צריך קיום מן התורה או לא: (ג) ענף א בסימן מ"ו סעי' ד' סמ"ע ס"ק ט' בשם הגמרא דקידושין דאם טען הלוה מזוייף צריך קיום מה"ת והש"ך שם חלק ע"ז והוכיח מריש גיטין ד' ג' דאף אי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' משום ד"ת כנחקרה בב"ד דמי אלמא דאף בטוען מזוייף א"צ קיום מה"ת ונפ"מ מזה בכמה קולות דמצינו דהקילו בקיום שטרות משום דהוי רק מדרבנן אבל אם הוי מה"ת לא מקלינן בזה ועיין בש"ך שם ס"ק יו"ד והב"ש סי' קמ"ב ס"ק ב' כתב לתרץ זה ע"פ מה דיש לחלק דהיכא דהעיד העד מקודם ערעור הבעל ואז הוי כאלו נתקיים ע"פ ב' עדות תו אף דאתי בעל ומערער לא משגחינן וכ"כ המח"א ה' גירושין פ"ז דין ב' על דברי הרמב"ם שם לחלק כן יעו"ש ולענ"ד נראה להביא ראיה לזה החילוק מן מש"כ התוס' גיטין ד' ב' ע"ב סוף ד"ה ואם יש עליו עוררים כו'. דהיכא דאיתרע בנפילה והלוה טוען מזוייף אין לגבות אפילו ימצא עדי קיום דחיישינן שמא זיופי זייף כו' אבל אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עדי קיום מחזירים לו ואי הדר אתי לוה וטען מזוייף נראה דתו לא מהימן כיון דהוחזק בהיתר עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' בב"מ ד' י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר כו' באה"ד שם (וזהו כעין הא דיו"ד סי' י"ח סעי' י"ג הואיל ויצא בהיתר יע"ש. וכדברי הרמב"ם פ"ט ה' נזירות ופ"ט ה' סנהדרין והוא מירושלמי פ"ח בנזיר ועיין בכתובות ד' כ"ו ע"ב תוס' ד"ה אנן אחתינן כו' מש"כ שם בשם ר' יצחק ב"ר ברוך לחלק וקצרתי] אלמא דמצינו כעין זה לחלק בין טען טענת מזוייף לאחר שהוחזק לנו השט"ח בחזקת כשר או מקודם דהוחזק בטוב וה"ה דיש לחלק בזה כמש"כ הב"ש והמח"א כנ"ל:

ומצינו בתוס' כתובות ד' כ"ח ד"ה קיום שטרות דרבנן שכתבו בשם הר"י דהיכא שהלוה מודה שכתבו וטוען פרוע בזה הקיום הוא מדרבנן ומשמע דבטוען מזוייף הקיום מדאורייתא וראיתי בהפלאה שם שכתב דיש כאן תמיה רבתי דסתרי דברי הר"י להדדי דאלו לעיל ד' י"ט ד"ה מודה בשטר כו' כתבו בשם הר"י דרבנן אצרכו קיום כי טען מזוייף הרי דס"ל להר"י שם דאף בטענת מזוייף לא בעי קיום רק מדרבנן יעו"ש ובאמת מצינו כן בתוס' כתובות ד' צ"ב ד"ה דינא הוא כו' שכתב שם באה"ד דתקנו רבנן קיום נגד טענת מזוייף דאומר הלוה קים לי בגוויי'. אך בזה י"ל דהא מצינו בכ"ד דסתרי דברי התוספות אהדדי אבל מה דתמה ההפלאה בסתירת דברי הר"י דסתרי אהדדי שפיר תמה:

והנלע"ד בזה משום דזה ברור דמה דאמרו בכולי ש"ס דשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד משום דמירתת לזיופי דזה הוי כמו רובא דרוב אינשי לא נחשדו לזה אלא היכא דטוען מזוייף אז לא מהני רובא משום דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ אם טוען מזוייף בזה הקיום הוא מה"ת אלא היכא דטוען פרוע לא מהימן מה"ת במיגו מזוייף משום דהוי מיגו דאי בעי טעין טענה דלא שכיח משום דהוי רובא לכה"פ כנ"ל וזה לא אמרינן וכמש"כ התוס' כתובות ד' י"ח ד"ה מחמת נפשות כו' דמיגו דאנוסים מחמת נפשות לא אמרי' משום דלא שכיח ועיין בש"ך בכללי מיגו ס"ק כ"ב ובאו"ת כללי מיגו ס"ק מ"ו מזה ואכמ"ל וע"כ בטענת פרוע א"צ קיום רק מדרבנן וכן בטורף מלקוחות ויתמי א"צ קיום רק מדרבנן דהא ס"ל לכ"פ דמידי דלא שכיח לא טענינן ליתמי ולקוחות כמבואר בב"ב ד' ע' וח"מ סי' ק"ח וכיון דע"פ הרוב הוי טענת מזוייף מידי דלא שכיח וע"כ לא טענינן להם מה"ת טענת מזוייף והוי טענתם טענת שמא ואף להפוסקים דס"ל דטענינן להו אף מידי דלא שכיח עכ"ז הא כתב הנתיבות בסי' ס"ט ס"ק י"א דאף לשיטת הסוברים כן עכ"ז לא טענינן להו מידי דלא שכיח בתורת טענת ברי רק בתורת טענת שמא טענינן להו וז"א שייך רק היכא דמהני טענת שמא אבל היכא דבעי טענת ברי אזי לא טענינן להו מידי דל"ש יעו"ש בנתיבות ולכן בבא המלוה לגבות מיתמי ולקוחות ושלא בפניו לא בעי קיום רק מדרבנן משום דהא המלוה טוען ברי ובצירוף רובא דלא חציפי לזיופי מוציאין עי"ז מחזקת ממונא כעין הא דכתובות ד' י"ב דהיכא דאיכא טענת ברי בצירוף אוקי אחזקה מוציא מהמוחזק כש"כ רוב בצירוף טענת ברי דמוציא ממוחזק עי"ז וכעין זה כתב הפני יהושע כתובות ד' ט"ז בתוס' ד"ה כיון דרוב נשים כו' דהיכא דאיכא רוב וחזקה דמוציא מהמוחזק מכש"כ מן ברי ואוקי אחזקה יעו"ש ורוב עדיף מן חזקה ע"כ וודאי מוציאין ממון ע"י ברי ורובא:

וע"פ מש"כ בשם הנתיבות דלכ"ע לא טענינן ליתמי ולקוחות טענה דל"ש בתורת טענת ברי רק בתורת טענת שמא:

יש לפרש עפי"ז הסוגיא דכתובות רפ"ב דמקשה הגמרא כי לא אתו עדים מאי הוי והא רוב נשים בתולות נישאות ופי' התוספות דלרב פריך והבעה"מ פי' דלכו"ע פריך משום דרוב וחזקה מוציא ממונא ולולי דבריהם י"ל דכוונת הגמ' להקשות לכ"ע דהא לעיל שם בסוגיא זו אמרו דעד כאן לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר ר"ג ופי' הרא"ש שם דטענת יורשים מקרי טענת ברי משום דטענינן להו וע"ז מקשה הש"ס דהא כיון דרוב נשים בתולות ניסת א"כ כיון דמקרי טענתם מידי דלא שכיח ובכה"ג לא טענינן להו בתורת טענת ברי רק בתורת שמא א"כ בכה"ג הא לר"ג מוציאין מהיורשים אף בלא ראיה משום דהא ע"פ ברי בצירוף רוב מוציא מהמוחזק וזהו כוונת ריש סוגיא הנ"ל דאמרו ודקארי לה מאי קארי לה כיון דרוב נשים בתולת נישאת כברי ושמא וזהו ג"כ מה"ט כיון דלא טענינן להו מידי דל"ש ע"כ הוי טענת יורשים כטענת שמא וע"כ מוציא מהם ע"פ ברי ואוקי אחזקה או ברי ורובא. נחזור לענינינו דדוקא בטורף מיתמי וכהנה בזה א"צ השטר לקיום מה"ת משום דה"ל רובא בצירוף ברי ושמא. אבל בטוען מזוייף כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ צריך קיום מה"ת ולכן התוס' בכתובות ד' כ"ח שפיר כתבו לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא במודה בשטר שכתבו בזה א"צ קיום רק מדרבנן כנ"ל אבל לעיל ד' י"ט דמיירי התם הר"י אליבא דרב כמבואר שם דרב אמר שם להך מודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו ורב הא ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וע"כ אליבא דרב שפיר כתבו דאף בטוען מזוייף א"צ קיום מה"ת ואתי שפיר דלא סתרי דברי הר"י הנ"ל אהדדי:

הגה"ה וראיתי באו"ת בכללי מיגו ס"ק מ"ו שהקשה במאי דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והא ה"ל מיגו בטענה דל"ש דלא אמרינן אבל לפמש"כ י"ל דזהו באמת הטעם דס"ל להתוס' בכתובות ד' כ"ח דהא דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו לא הוי רק מדרבנן דזהו ג"כ מפאת דטענת מזוייף הוי טענה דלא שכיחא ע"כ א"צ לקיימו רק מדרבנן והא שהקשו התוס' בכתובות ד' י"ט בד"ה מודה בשטר כו' דמ"ד דס"ל דא"צ לקיימו הא י"ל מיגו דמזוייף כו' י"ל דכוונתם כיון דחזינן דרבנן תקנו לקיים שטר אף בבא לטרוף מלקוחות ויתמי ואף דהתם אי אמרינן דהוי טענת מזוייף טענה דל"ש א"כ הא טענה דל"ש לא טענינן ליתמי בתורת טענת ברי כנ"ל וע"כ מוכח דאחר דתקנו חז"ל דצריך לקיים דינו כאלו הוי טענת מזוייף טענה דשכיחא ע"כ שפיר הקשו דהא הוי עכ"פ מיגו וע"ז תי' כיון דמה"ת א"צ קיום כו' ע"כ לא מהימן במיגו וקצרתי:. ע"כ הגה"ה. אכן עדיין יש לעיין בדברי התוס' ב"ב ד' קכ"ח ע"ב ד"ה נשבע וגובה כו' שכתבו שם ג"כ בשם הר"י דכי טען מזוייף א"צ קיום מה"ת ושם לא שייך לתרץ כ"כ וע"כ העיקר בזה כמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ט' הנ"ל בכוונת התוס' כתובות ד' כ"ח הנ"ל שכתבו בסה"ד ומיהו בריש גיטין מוכח כו' דכתב הש"ך דהתוס' קאי גם על תי' קמא שכתבו שם בשם הר"י דמגיטין מוכח דאף בטוען מזוייף א"צ קיום מה"ת וי"ל דגם זהו מדברי הר"י שם וע"כ לא סתרי דברי הר"י להדדי די"ל דהר"י חזר בו לסוף:

ענף ב:

ומסקנת הש"ך דאף בטען מזוייף א"צ קיום רק מדרבנן וכמש"כ המהרי"ק בסי' ע"ד:

והטעם הוא דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב אך הכא שאני דהוי מיעוט שאינו מצוי שיזייף שטרו דלא חציף אינש ע"ז ובמיעוט דמיעוטא ס"ל להפוסקים דמהני אף בממון משום דבזה לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת ממונא וע"פ סברת התוס' בר"פ ג' דב"ק וכעין מש"כ התוס' בסנהדרין ד' ג' ע"ב דברוב אלים אזלינן בתר רובא אף בממונא אכן הב"ש בסי' קמ"א ס"ק ע' הוכיח מהרמב"ם ושו"ע שם סעי' נ"ג דכתבו דאם בא הבעל וערער שהגט מזוייף תצא והולד ממזר ואינה מגורשת אלמא דבטען מזוייף צריך קיום מה"ת דאל"כ אמאי הוי ממזר וודאי וא"מ בוודאי והוכיח מזה דס"ל כשיטת הגמ' הנ"ל והנה הנתיבות בסי' מ"ו ס"ק ה' הביא דברי הב"ש הנ"ל וכתב לתרץ דשא"ה דמיירי שם בלא נודעו העדים החתומים על הגט מי הם ועיקר הטעם דא"צ קיום מה"ת משום דעביד לגלויי אבל היכא שלא נודעו עדיו א"כ לא הוי עביד לגלויי ובכה"ג בעי קיום מה"ת ובפי' כתבו שם הרמב"ם וטו' שלא נודעו העדים כלל וכ"כ הפני יהושע בכתובות ד' כ"ח ואף שיפה כתב הנתיבות בסברתו אבל עדיין קשה דא"כ אף בלא ערעור הבעל ג"כ תהיה אסורה להנשא דהא עיקר מה דמקלינן בארץ ישראל דא"צ לומר בפ"נ משום דסמכינן על הא דד"ת א"צ קיום אבל כה"ג שלא נודעו העדים דאף מה"ת צריך קיום א"כ אף בלא ערעור הבעל תהיה אסורה להנשא מה"ת:

ואפשר לומר דאף בלא נודעו העדים שייך בזה רוב אנשים אינם חשודים לזייף כזה ג"כ אבל מיעוט יש דחשודים ע"ז ע"כ כ"ז דלא אתי בעל ומערער סמכינן על הך רובא אך בבעל מערער דיש ברי בצירוף חזקת א"א כמש"כ הרב המ"מ שם עדיפא מרובא וכמו דאמרו בכתובות ד' י"ג דמאן דמכשר מכשיר אף ברוב פסולים וכמש"כ הרא"ש בכתובות ד' ט' בשם רבינו יונה דבאומרת נאנסתי נאמנה מה"ט ואף דהשליח אומר דהבעל נתן לו גט זה עכ"ז הא קיי"ל דהברי של הבע"ד עדיף מהברי של האחר כמבואר בב"ב דף קל"ה ובתוס' כתובות ד' ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' וכדמוכח בתוס' כתובות ד' י"ב ע"ב ד"ה רב הונא כו' דאף ברי של עד כשר מקרי כמו ברי של אחר שאינו בע"ד וגרע מיניה יעו"ש:

אבל בנודעו העדים מי המה אז א"צ קיום מה"ת אף בבעל מערער משום דאז הוי מיעוט דמיעוטא ובמיעוט שאינו מצוי לא שייך כ"ז כלל וא"ש תי' הנתיבות אבל אכתי תקשה דמה יענה הנתיבות במה שהקשה הב"ש בסי' קמ"ב סעי' א' ס"ק ה' והוכיח מדברי הטור והרא"ש שם דס"ל דאם הבעל מערער מזוייף הוא דבזה צריך קיום מה"ת ושם בדברי המחבר לא נזכר כלל דמיירי שם בלא נודעו העדים מי הם אך בסי' קמ"א סעי' נ"ג מבואר שם דלא נודעו עדיו כלל אבל הכא לא נזכר כלל מזה וכן תקשה מהרמב"ם פ' י"ב ה"ג ה' ג' הוציאה גט ואמרה גרשני בעלי בזה ובא הבעל וערער מזוייף הוא דאם לא נתקיים אינה מגורשת אבל פסלה נפשה מכהונה דשווייה חתיכה דאיסורא דמשמע מזה דא"מ בוודאי אלא מצד חד"א אסורה לכהונה וכמו דמקשה התומים מזה על הש"ך ושם ג"כ לא נזכר כלל דמיירי בלא נודעו העדים כמש"כ הנתיבות. ולתי' הנתיבות צריך לדחוק דשם ג"כ מיירי בלא נודעו העדים וסמך על מש"כ בפ"ז ה"ג ה"ב אבל עדיין תקשה דכיון דמוכח דאף בלא נודעו העדים יש בזה רוב דלא חשידי ע"ז כנ"ל דאל"כ אף בלא אתי ומערער ג"כ ניחוש לזה כנ"ל אלא לעיל כתבתי דשאני ברי של הבע"ד מן ברי של אחר ושם הא מיירי בברי של השליח ע"כ שפיר כתבתי לעיל אבל הכא הא מיירי דהאשה אומרת ברי גרשני בעלי בגט זה א"כ יש לפנינו ברי של בע"ד נגד ברי של הבעל א"כ הוי ברי וברי והוי לכה"פ ספק השקול ואיכא רוב נגד חזקת א"א ורוב עדיף מחזקה א"כ תקשה אמאי כתב הרמב"ם דאינה מגורשת בוודאי הא לכה"פ הוי ספק השקול אף אי נימא סמוך מיעוטא לחזקה וג"כ הא סמוך מיעוט כו' אינו אלא מדרבנן ועיין באה"ע סי' קנ"ב סעיף יו"ד מזה:

ואפשר להעיר בזה מלתא חדתא לפי המבואר בכללי מיגו של הכנה"ג והובא באו"ת סעי' ה' דמיגו להוציא מחזקת א"א לא אמרינן רק הפה שאסר שאני אבל הוחזקה א"א לא מהני מיגו לבטל לחזקת א"א ויש להסביר זה ע"פ מש"כ הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ו' סוף אות י"א דכמו דלא מהני רוב להוציא מחזקת ממונא ה"ה דלא מהני להוציא מחזקת מרא קמא דשקולים המה יעו"ש ובקצה"ח סי' פ"ב ס"ק י"ג ובש"ש שמעתא ד' פ' כ"ד מזה והדברים ארוכין ואכמ"ל בכ"ז א"כ ה"ה י"ל דכמו דלא מהני מיגו להוציא מהמוחזק ה"ה דלא מהני מיגו להוציא מן בעל חזקת מ"ק וה"ה בעל באשתו הנקנית לו דיש להבעל ע"ז בשם מ"ק ע"כ לא מהני מיגו להוציא מחזקתו וכן ראיתי בחידושי רשב"א לקדושין ד' ס"ד דאף דמה שבידו עדיף מן מיגו עכ"ז לא מהני זה נגד חזקת א"א והובא בתורת גיטין פ"ו גיטין בסוגיא דשליש ד' ס"ד וכתב שם התו"ג דמיגו וודאי דלא מהני להוציא מחזקת א"א והא דא' רב הונא בגיטין ד' ס"ד שא"ה כו' עכ"ל חו"ג ועוד כתב שם התו"ג דלכן מיגו לא מהני להוציא מחזקת א"א דהא דבר בערוה ילפינן דבר דבר מממון וכיון דלא מהני מיגו להוציא ממון וודאי דלא מהני בדבר שבערוה יעו"ש בתו"ג:

וכבר כתבתי במק"א לדון דמיגו ורובא דין א' להם ושניהם אינם יכולים להוציא ממון מהמוחזק והא שכתבו התוס' בב"ב ד' צ"ב ד"ה ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים בתולות נישאות כו' דמיגו במקום רוב מהני שא"ה דהוי רוב ומוחזק ביחד ואכמ"ל ולפ"ז י"ל דה"ה רוב לא מהני להוציא מחזקת א"א היכא דהוחזקה א"א לפנינו דכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק ה"ה דלא מהני רוב להוציא מחזקת א"א דגם בזה שייך סברת התורת גיטין הנ"ל דהא גמרינן דבר דבר מממון וילפינן ע"פ הך גז"ש גם על רובא דלא מהני בערוה להוציא מחזקת א"א והא דמשאל"ס שאני דהוי מיעוט שאינו מצוי לשיטת כמה פוסקים וגם במה דשקל וטרי הריב"ש בתשובה סי' שע"ט וסי' ש"פ וכן הפוסקים בסי' י"ז סעי' כ"ט גבי הנך דאין מעידין דאם ניסת דתצא דאם סמכינן על הך רובא דיש שם ולא אתו עלה מטעם דכתבתי דלא מהני רוב להוציא מחזקת א"א י"ל דגם אינהו מודו לכל מש"כ רק שא"ה בספק שמא מת הבעל א"כ לא הוי שום בע"ד לפנינו לומר דהיא עומדת בחזקתו דהא ע"ז גופא אנו דנין ובחזקת יורשיו לא שייך בזה ע"כ שפיר מהני שם רובא אלא מצד דהוי התם תרי חזקות כמש"כ הריב"ש שם החמירו שם יעו"ש אבל בספק בגירושין דהבעל בפנינו שפיר יש לדון דלא מהני רובא בזה להוציא מן חזקת א"א דילפינן דבר דבר מממון וע"כ שפיר י"ל דלכן במערער הבעל ואומר שמזוייף הגט שאני דכיון דאיכא ברי וברי מוקמינן על חזקת א"א ורוב לא מהני להוציא מחזקת א"א וע"כ הוי אינה מגורשת בוודאי וכ"ז דלא אתי הבעל ומערער סמכינן על מה דהאשה אומרת גרשני בעלי בגט זה משום דהא ברי בצירוף רוב מהני אף להוציא ממון כנ"ל ה"ה דמהני זה להוציא מחזקת א"א אבל בבעל מערער דהוי ברי וברי אז לא מהני רוב כלל להוציא מחזקת א"א וע"כ א"מ בוודאי וא"ש כ"ז ועיין בש"ש ש"ד פ"ח דהעלה דגם בד"נ לא מהני רובא ומתרץ שם סוגיות הסותרות ועיין במ"מ פ' ט"ו ה' איסורי ביאה ה' כ"ז:

אך עיקר סברת הנתיבות קשה להעמיס זה בדברי הרמב"ם פ' י"ב ה"ג ובשו"ע סי' קמ"ב סעי' א' כנ"ל דהא שם לא נזכר כלל דמיירי בלא נודעו העדים כמש"כ בפ"ז ה"ג וע"כ עדיין תקשה משם על דברי הש"ך דהעלה דאף בטוען מזוייף א"צ קיום מה"ת משום דזה עדיף מרובא ולכן מוציאין ממון א"כ קשה אמאי אמרו אינה מגורשת:

ענף ג:

ולכן נראה לפענ"ד לתרץ זה בהקדם מש"כ התשב"ץ ח"א בסי' פ"א עד סי' פ"ה בדעת הרמב"ם דע"א נאמן במיתה מה"ת משום דעביד לגלויי ואין יכול להשמט משא"כ בעד מפי עד דאם יבא בעלה יכול להשמט ולהעיז דשמע מפי זה ע"כ אינו נאמן מה"ת וכ"כ הנו"ב בסי' ל"ג וע"פ דברי הרמב"ם ס"פ י"ג ה"ג דעיקר נאמנות העד משום דאפשר לעמוד על בוריה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כו' אבל בעמפ"ע דיכול להשמט לא מהימן וכדמצינו בבכורות דף ל"ו לחלק בין אית ליה לאשתמוטי יע"ש ולפ"ז י"ל כיון דעיקר הטעם הא דאמרינן דלא חצף אינש לזיופי שטרא משום דעביד לגלויי שקרו ולא יהיה יכול להשמט כשיבורר הדבר א"כ זה לא שייך רק בשט"ח משום דהא המלוה בפנינו ואומר דראה בעת שחתמו העדים על השט"ח דאם יאמר שלא ראה חתימת העדים רק הלוה מסר לו השט"ח חתום בחת"י העדים והאמין להלוה זהו טענה גרוע כדאמרינן בב"מ דף ל"ה דמלוה לא מהימן להלוה משום דמקיים בהלוה וסלף בוגדים ישדם. ע"כ אם יבורר שזהו אינו כתב העדים אז יותפס שקרן וזייפן והוי בע"ד בפנינו ובכה"ג שפיר אמרו דלא חציף לזייף שטרא מה"ט וביורש שהוציא שט"ח שמצא ברשות המוריש י"ל לכאורה דזה הוי כמו דאין בע"ד בפנינו כיון דיכול לתלות השקר והזיוף במורישו וכמש"כ הש"ך לחלק דבנמצא בשוק לא שייך הך כללא משום דאין בע"ד בפנינו ואפשר דגם בזה שייך לומר דהוי כמו בע"ד לפנינו דיחוס על כבוד אביו:

אבל בגט אשה דהאשה אומרת גרשני בעלי בגט זה דמיירי הרמב"ם בפ' י"ב ה' גירושין דלא ראתה בעת שחתמו על הגט רק אומרת גרשני בעלי בגט זה כמבואר שם ברמב"ם להדיא וכן הא דאה"ע סי' קמ"ב סעיף א' דכתבו שם דהשליח לא ראה כתיבתו וחתימתו אלא אומר דהבעל מסר לו גט זה ובאמת ע"פ דין יכולה לסמוך על בעלה בזה דהא באתיוה בי תרי דריש גיטין כתבו שם התוס' והרא"ש דיכולים ליתן לה משום דמבואר בירושלמי דהבעל אינו חשוד לקלקלה [ובמק"א כתבתי מה דיש להעיר בזה במש"כ הרמב"ם בפ' י"ב ה"ג ה' ה' בבעל שאמר גרשתי אינו נאמן דחיישינן שמא בגט פסול גירשה ומכוין לקלקלה והובא באה"ע סי' קנ"ב בב"ש שם ס"ק ג' והארכתי בזה במק"א] א"כ מצינו דע"פ דין כמו היכא דשנים מעידין דעשאן הבעל לשלוחים דבזה יכולין למסור לה והוי גט כשר. וסמכינן על הא דהבעל אינו חשוד לקלקלה ואף אי אתי בעל ומערער לומר דמזוייף הוא אינו נאמן כמבואר שיטת הרמב"ם והובא באה"ע סי' קמ"ב סעיף י"ח יע"ש וה"ה היכא דהאשה יודעת בעצמה שהבעל מסר הגט זה לה לגירושין דודאי יכולה לסמוך ע"ז ולהנשא משום ה"ט דהבעל אינו חשוד לקלקלה וע"כ בזה י"ל דצריך מה"ת קיום היכא דהבעל מערער ואומר מזוייף הוא דבזה לא הוי הך חזקה דלא חציף אינש לזיופי כ"כ לסברא אלימתא כמו בכל דוכתי דהא בזה י"ל כיון דיכולה לאשתמוטי ולומר ולהעיזו דאף כשיבורר דמזוייף הוא עכ"ז יכולה לומר דהיא לא פשעה דסמכה על בעלה דמסר לה גט זה חתום והיא לא ידעה כלל מהזיוף וכיון דיכולה להעיזו ולהכחישו ע"כ יכולה לאשתמוטי ולא שייך בזה הכלל דלא חציף לזיופי דהא בזה לא יבורר שקרה לעולם והא דלא אמרינן בזה לחזקה דאין אשה מעיזה כבר כתב בזה הלח"מ סוף פ"ז ה"ג דכיון דגט יוצא מת"י לא שייך זה הכלל או מטעם דכתבו הפוסקים דכיון דהתחילה להעיז שלא בפניו לא שייך בזה להך חזקה דאינה מעיזה וכ"כ המח"א סוף פ"ז ה"ג כסברת הלח"מ הנ"ל ועיין בכתובות דף כ"ב ע"ב מזה ובב"מ דף י"ח ע"ב ד"ה אין הבעל כו':

וזה דומה להך דעד מפי עד דמיתה דלא שייך בזה מדעל"ג כיון דיכול להעיזו ולהכחישו ולומר דאתה אמרת לי זה השקר ואין עלי אשמה כלל וה"ה בהך זיוף שטר יכולה לומר דאתה הבעל עשית השקר והזיוף כדי לקלקלני ואני סמכתי עליך ומה אני יכול לעשות בזה כיון דהדין דיכולים לסמוך על הבעל כנ"ל וע"כ לא שייך בזה הכלל דלא חציף לזיופי ושם ברמב"ם פי"ב ה"ג מיירי הרמב"ם באמרה האשה גרשני בעלי בגט כמבואר שם וכן באה"ע סי' קמ"ב סעיף א' בשליח שהביא מבואר שם דהשליח לא עמד בעת כתיבתו וחתימתו וכן הרמב"ם בפ"ז ה"ג ה' א' מיירי שם להדיא דהשליח לא ראה כתיבתו וחתימתו אלא הבעל נתן לו גט זה וסמך על הבעל ע"כ בזה שפיר מהני ערעור הבעל דכה"ג לא שייך כ"כ הך חזקה דלא חציף לזיופי כמו בשט"ח דהתם כיון דאין המלוה מאמין להלוה כנ"ל ע"כ ודאי ראה בעצמו חתימתם לכן הוי בזה מיעוט שאינו מצוי כלל לזייף בשקר משום דהתם אם יבורר הזיוף יוחזק בשקרן וזייפן ולא יהיה יכול לאשתמוטי כלל משא"כ בגט כיון דיכולה להכחישו וכן השליח יכול להכחישו ע"כ הוי בזה מיעוט המצוי [וכמש"כ לעיל לפי תי' הנתיבות בארוכה ולכן כ"ז דאינו מערער סמכינן על הברי של השליח או של האשה בצירוף רובא כנ"ל אבל בבעל מערער דהוי ברי וברי לא מהני רובא לחוד להוציא מחזקת א"א כנ"ל בארוכה כיון דלא שייך בזה כ"כ הך חזקה דלא חציף כו' דכיון דיכולים לאשתמוטי ע"כ בזה מהני ערעור הבעל וצריך קיום מה"ת ובשט"ח אף בטוען המלוה דסמך על הלוה והאמינו ג"כ שייך הך חזקה דלא חציף לזיופי משום דהוי טענה גרוע דהא אין דרך להאמין להלוה ע"כ יהיה הוחזק לכל לזייפן משא"כ בגט כנ"ל דהא יכול לסמוך עליו משום חזקה דלא חשוד לקלקלה ומתורץ שפיר קושיות הב"ש והאו"ת מעל הש"ך ולא היה בהעלם דבר דברי הרמב"ם והטושו"ע דאה"ע מהש"ך:

וע"פ דברי הגמ"ר והכרעת הב"ש דבטוען מזוייף צריך קיום מה"ת יש מקום לתרץ מה שמבואר בכתובות דף כ' דאמר ר' אסי אין מקיימים השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ופי' רש"י דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא הוא גופו מזוייף הוא וכן פסק הרמב"ם והובא בח"מ סי' מ"ו סעיף ז' דמקיימים השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד וי"א דאף לא קרא ערער מקיימין כו' והש"ך ס"ק כ"ה כתב דודאי תימא הוא לומר דקיום לא מהני מטעם שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו וע"כ העלה דכוונת רש"י והרמב"ם והרי"ף היכא דאין מכירים הקיום דחיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף ולפענ"ד נראה דכוונת רש"י והרמב"ם והשו"ע הוא דהא עיקר מה דמקיימין השטר ע"י דימוי החתימות זהו מצד מה שהקילו חז"ל בקיום שטרות דאינו רק מדרבנן וכמש"כ הקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' דזה לא הוי רק בגדר סימנין דצורת אות פ' דומה לצורת אות פ' והא אין מוציאין ממון ע"י סימנין אלא מצד קולת חז"ל בקיום שטרות נגעו בה יעו"ש ע"כ י"ל דדוקא היכא דהכתב שמקיימין ע"י את השטר שאנו דנין עליו הוי מקויים בתורת קיום גמור דמהני אף מה"ת. בזה הקילו חז"ל לומר דמקיימין ע"י את השטר שדנין עליו אבל היכא דהשטר שאנו מקיימין ע"י איהו גופא אנו מסופקין עליו אם הוא מקויים מה"ת. או רק מצד מה שהקילו חז"ל בקיום ע"כ דיו במה שאיהו גופיה הוי מקויים אבל לא מהני למילף מיניה ולהוכיח ממנו להשטר שאנו דנין עליו כעת דהוי תרי קולי וכדמצינו כעין זה בנדה ד' ס"ז תוס' ד"ה משום סרך בתה כו' בסה"ד דכתבו שם דתרי קולי לא אשכחן דשרי הש"ס הרחקת חפיפה וסרך בתה עכ"ל וה"ה די"ל בנ"ד כיון דעיקר השטר שאנו מקיימין ממנו אינו ברור לנו אם הוא מקויים באופן המועיל מה"ת או רק מדרבנן ע"כ אין אנו מקיימין ע"י לשטר אחר כ"א בקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ובקרא עליו וטען מזוייף אז צריך קיום מה"ת כשיטת הגמ"ר והב"ש וכיון דהוחזק בב"ד מסתמא היה הקיום באופן המועיל מה"ת דאל"כ לא היה הב"ד מקיימין וכותבין הקיום על השטר וכיון דאז צריך קיום מה"ת ע"כ הקילו חז"ל לקיים ממנו שטר אחר אבל לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא הוא גופיה מזוייף כיון דלא היה הקיום באופן דמהני מה"ת רק אפשר דלא היה מועיל רק מדרבנן ולכן כיון דהצריכו חז"ל לקיום שטרות ע"פ דין ע"כ לא מקלינן לקיים ממנו לשטר אחר דזה גופא אינו רק מצד קולת חז"ל:

וגם יש בזה תרי מיעוטי לומר דסמכינן אהדדי תרי מיעוטי והוי פלגא ופלגא וכמש"כ הר"נ בחולין פ' א"ט ד' ס"ג לתרץ קושיות התוס' שם ד"ה ודילמא דעוף טמא נינהו כו', וכתב הר"ן שם לתרץ לקושיות התוס' דכיון דיש מיעוט טריפות ומיעוט טמאות א"כ מצרפינן הנך תרי מיעוטי והוי פלגא ופלגא יעו"ש בר"נ וכן מצינו בברכות דף נ"ג דה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוט לגמר הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד כו' וב"ב דף צ"ג תוס' ד"ה איכא למימר מקמה כו' ויש להאריך בפרט זה ואכמ"ל ואף דיש לחלק דנ"ד שאני כיון דיצא אותו השטר שנתקיים כבר בתורת שטר כשר והוי כמו הא דלעיל דהוחזק בהיתר עכ"ז היכא דלא מצינו כן בפירוש אין לנו לומר כן ולהוציא ממון עי"ז ויש לומר דלזה נתכוין הש"ס הכא בפירוש לומר ולאשמועינן הך דינא דאין מקיימין השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור היינו שטען מזוייף דאז הוי הקיום דמהני מה"ת. ע"כ אז הקילו חז"ל לקיים ע"י לשטר אחר ובאם לא ידוע שהיה הקיום מועיל מה"ת לא סמכו חז"ל לקיים ממנו לשטר אחר כנלע"ד לולי דברי הש"ך וא"ש סוגיות הש"ס בפי' רש"י והרמב"ם והרי"ף:

ולדינא כיון שנתברר לעיל תי' מורווח בעז"ה על קושיית הב"ש מעל הש"ך. ע"כ העיקר לדינא כמו שהעלה הש"ך והמהרי"ק להוכיח מכמה פוסקים דס"ל דאף בטוען מזוייף א"צ קיום רק מדרבנן וממילא מקלינן ביה בקולת חז"ל בקיום שטרות בכל דוכתא ואין לחלק ביניהם וכמו שהכריע האו"ת והנתיבות וכן הוא עיקר לדינא:

ענף ד:

(שם סעי' ד') בש"ך (ס"ק ט' בסופו) דשטר שמצאו בשוק צריך קיום מה"ת דמה דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי כו' ויש להסביר זה היטב לפמש"כ הפני יהושע בגיטין דף ג' ד"ה בדין הוא דבקיום כו' דעיקר הטעם דמה"ת לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזיופי כמש"כ רש"י דזהו משום דה"ל כמילתא דעבידא לגלויי כו', וכ"כ הפני יהושע בכתובות דף כ"ח ע"ש:

וכבר הקדימו התוס' בכתובות דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא דאזיל כו' וכתבו שם דאף גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום כו' דאע"פ שהוא חשוד על הממון מ"מ מירתת לכתוב שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו עכ"ל התוס' וזהו כעין סברת הפ"י הנ"ל ועיין באו"ת סי' מ"ט ס"ק ד' באורים שכתב בשם הריב"ש לחלק בין הא דאמרינן דמילתא דעביד לגלויי לא מהני בממון דלפעמים מהני זה אף בממון דלאו כל הענינים שוין וכש"כ בזיוף דמירתת טפי וזה אינו שייך אך ביוצא מת"י אדם אבל בנמצא השטר בשוק דלא הוי שום בע"ד לפנינו ולא שייך לומר בזה מלתא דעביד לגלויי כו' וכן מירתת לא שייך בזה ע"כ צריך קיום מה"ת וזה פשוט:

וכן יש לדון בזה ע"פ מש"כ התוס' בב"ב דף נ"ב ע"ב ד"ה דברים העשויים כו' דהא דאמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דז"א אלא היכא דדיינינן באדם מבורר אבל באדם שאינו מבורר לפנינו שפיר יש לנו לחוש שמא גנבו משום דכמה גנבים יש בעולם כו' וכ"כ התוס' בב"מ דף קט"ז ד"ה והא רבא כו' דכמה גנבי איכא בשוקא וכ"כ התוס' בשבועות ד' מ"ו ד"ה וספרא דאגדתא כו' ומה"ט יש לומר דה"ה הטעם שכתבו דלא חשיד לזיופי דהא זה לא שייך בנמצא בשוק משום דהא כמה חשודים וזייפנים איכא בעולם וע"כ בעינן בזה קיום מה"ת ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' הארכתי בזה הרבה ע"ש:

וע"פ דברי התוס' הנ"ל כתבתי בקונטרס עגונות שלי לדון במה שכתב החמדת שלמה סי' מ"ג להסתפק אם הא דאזלינן בתר קרוב דאף במקום דאיכא חזקה הסותרו ג"כ אזלינן בתר קרוב משום דקרוב עדיפא מן חזקה או דחזקה עדיפא מן קרוב ונשאר בצ"ע ע"ש ואנכי הוכחתי כבר דקרוב עדיפא מחזקה מהא דשקלים פ"ז מ"א מעות שנמצאו קרוב לחולין חולין קרוב למע"ש מע"ש מחצה למחצה מע"ש זה הכלל הולכין אחר הקרוב להקל מחצה למחצה להחמיר וחזינן דקרוב למע"ש הוי מע"ש ודאי ונפ"מ אי אכלו בטומאה ובאנינות דלוקה וקשה דהא יש להמעות חזקת חולין דמעיקרא דהמעות היה חולין מקודם שנתחללו על המע"ש ויש לנו חזקה המבררת לנו להיפוך נגד הקרוב ואף כה"ג י"ל אוקי אחזקה ראשונה וכמש"כ התוס' בנדה דף י"ח ע"א ד"ה אחר הרוב כו' דגבי ט' חנויות דכולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרות נבלה דהלך אחר הרוב דיש התם חזקת איסור על החתיכה דאנו דנין ואפ"ה הולכין אחר הרוב והתם הא יש ג"כ בשר כשר אפ"ה דיינינן על החתיכה שנולד הספק לומר אוקי אחזקה דמעיקרא וכמו בשני שבילין דאף בבת אחת טהורין מה"ת כמש"כ התוס' בפסחים דף י' א"כ תקשה כיון דשייך כה"ג ג"כ אוקי אחזקה דא"כ אמאי הוי מע"ש ודאי וע"כ מוכח מזה דקרוב עדיפא מן חזקה דמעיקרא וכן מוכח מש"כ הפוסקים ביו"ד סי' ס"ג דבשר הנמצא קרוב לבית ישראל דמותר והא יש בזה חזקת אינה זבוחה על החתיכת בשר שאנו דנין אפ"ה סמכינן להקל על הקרוב אלמא דקרוב עדיפא מן חזקה דמעיקרא: ובאמת יש להוכיח כן מהא דמבואר בקרא דהעיר הקרובה מביאה ע"ע והטעם מבואר בב"ב דף כ"ג דלכן עיר הקרובה מביאה ע"ע משום דהקרוב מבררת לנו דהיה הרוצח מן עיר הקרובה והנה היכא דמכירין אנחנו לכל אנשי העיר הקרובה דיש להם חזקת כשרות קשה דאמאי מביאה ע"ע הא לפי מה דמבואר בתוס' ב"ב וב"מ ושבועות הנ"ל דהא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אין זה רק אם אנו דנין על אנשים הידועים לנו אבל באותן שאין מבוררין לפנינו אמרינן הרבה גנבים יש בעולם וכן כתבתי לעיל גבי הא דאמרינן דלא חשידי לזייף השטר דז"א רק בבע"ד לפנינו אבל בנמצא שטר בשוק אמרינן הרבה זייפנים איכא בעולם א"כ לפ"ז אם יש להעיר הקרובה חזקת כשרות כגון דאנו מכירים את כולם לא יביאו ע"ע משום דהא חזקת כשרות דיש על כאו"א עדיפא מן קרוב. והחזקה מבררת לנו דהרוצח אינו מהעיר הקרובה אלא איזה איש שאינו ידוע לנו דפריש מעלמא ולא שייך לומר בזה אוקי אחזקת כשרות דהא כמה רוצחים ישנו בעולם וכנ"ל וגם הא בשני שבילין מוקמינן על החזקה אף דממילא סותר לחזקה ב' הרי דמוכח דקרוב עדיפא מן אוקי אחזקה אף בחזקת כשרות דהוי חזקה אלימתא וכש"כ משארי חזקות כמש"כ במק"א ולכן א"ש הא דהעיר הקרובה מביאה ע"ע משום דקרוב מברר לנו דהרוצח הוא מעיר הקרובה אף דזהו מנגד לחזקת כשרות. ולכן הש"ס בחולין דף י' דשקלי וטרי מנלן דאזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מן קרוב דכתיב בקראי משום דקרוב עדיפא והא דלא יליף לרוב מן קרוב העיר בזה החמדת שלמה בהקדמת ספרו ובחידושי במק"א תרצתי זה היטב ואכמ"ל ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ו ה' מע"ש ה' י"א והלכה י"ב וכבר העיר הצל"ח בפסחים דף ז' ע"א וקצרתי:

ומה"ט כתבתי בחידושי בב"ב דף כ"ד דיש מקום לומר דהא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דזהו רק מה"ת אבל מדרבנן י"ל דכמו דאמרינן מדרבנן סמוך מיעוט לחזקה וכמבואר ביבמות דף קי"ט ברי"ף וברמב"ם וברא"ש שם ובבכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר כו' וביו"ד סי' שט"ז כש"כ דאמרינן מדרבנן סמוך מיעוטא לקורבא להחמיר ותרצתי היטב כל המקומות דיש להוכיח להיפך וכן תרצתי עפ"ז להרמב"ם פ"ט ה' רוצח דלא הביא להא דב"ב דף כ"ג דמוקי ביושבת בין ההרים דתמהו בזה המפרשים וידעתי מה די"ל בזה הא דאין דנין דברי סופרים מן ד"ס ועיין בב"ק דף פ' ע"ב תוס' ד"ה אומר כו' ועושה כו' וקצרתי:

וע"פ כ"ז העליתי תקנה גדולה בתקנת עגונות דהיכא דנמצא מת סמוך וקרוב למקום שנאבד משם והוא באופן דליכא ביה לדון כל דפריש מרובא דעלמא פריש כגון שנמצא בו סי' אמצעי שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דבכה"ג ליכא בזה רובא דעלמא דאף אי סימנין דרבנן מ"מ לא הוי רק ספק השקול משום דרוב אין להם ס"א כמותו כמו שהארכתי שם ואף דאכתי איכא חזקת א"א עכ"ז הא לפי מה דנתבאר דקרוב עדיף מן חזקה ע"כ מהני זה להקל בנ"ד וכבר כתב הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ג דחזקת א"א וחזקת חי לא נחשב רק לחד חזקה ע"ש וכן היכא דהוי ספק רוב דעלמא ג"כ יש לדון דמהני קורבא כמש"כ התורת גיטין סי' קל"ב סעיף ד' להוכיח דרוב שאינו ידוע אינו מגרע הקורבא וגם הארכתי לבאר די"ל דאף דרבנן החמירו לחוש למיעוט ולא לסמוך על הרוב לבד מה די"ל דאין דנין תקנת חז"ל מהדדי י"ל עוד דהא במה דאמרו בב"מ דף כ"ז אי סימנין דאורייתא מהדרינן גט אשה בסימנין דכתב הפני יהושע להעיר דאמאי לא מחמרינן מדרבנן כמו במשאל"ס אך הטעם הוא דכיון דכתוב מפורש בתורה לא החמירו חז"ל בזה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ושאני רוב דלא מפורש בתורה כ"כ משום דאחרי רבים כו' י"ל דזהו רק ברוב דאיתא קמן כמבואר בחולין דף י"א א"כ בקרוב דמפורש בתורה ומוכח משם דאף במקום חזקה סמכינן על קרוב ע"כ אין לנו להחמיר אף בערוה והארכתי בכ"ז במק"א וזהו תועלת גדול בתק"ע אך לפי שאין כאן מקומו ע"כ באתי כעת בקצרה:

והקצה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' הקשה עלה דר"פ ר' ישמעאל דף נ' דבמקורבות אסורות והא רוב וקרוב אזלינן בתר רוב ונשאר בצ"ע אכן מזה יהיה סייעתא למש"כ לעיל דקרוב עדיפא מחזקה וע"כ באיסורין יש לנו להחמיר מדרבנן ולומר סמוך מיעוטא לקורבא וה"ל פלגא ופלגא כמש"כ לעיל ולכן א"ש מה דאמרו שם דבמקורבות אסורות משום דאסורות מדרבנן משום סמוך מיעוט כו' ואף דיש התם חזקת היתר ורוב עכ"ז אמרו סמוך כו' ובמק"א הארכתי בכ"ז הרבה וגם היכא דהוי רובא דאיתא קמן ואכמ"ל ומה שהקשה הקצה"ח שם על הא דב"מ דף כ"ה יבואר לקמן בחי' לסי' ס"ה סעי' יו"ד ענף ב':

ה (שם סעי' ה') מקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד כו' והב"י בשם תשובת הרשב"א כתב הטעם דלא על מנה שבשטר הם מעידים כי אם על חת"י כו' והאו"ת ס"ק ה' כתב בשם בני שמואל דכתב דלפ"ז היכא דעדי השטר בעצמם מעידים על חת"י דאין מקיימין שלא בפני בע"ד משום דעל מנה בשטר הם מעידים והשיג עליו האו"ת דלא מצינו חילוק זה בשום מחבר אבל באמת הנה מצאתי בשיטה מקובצת לב"ק ד' קי"ב ע"ב ד"ה אמר רבא הלכתא מקיימין כו' דהביא בשם הרמ"ה דכתב לפרש דהא דמקיימן שלא בפני בע"ד זהו רק במקיימין השטר שלא מפי עדים החתומים דעל כת"י הם מעידים אבל במקיימין השטר ע"פ עדים החתומין דכיון דעל מנה שבשטר הם מעידין לכן אין מקיימין ע"פ שלא בפני הבע"ד עכ"ל הרמ"ה לכן לדינא אין להוציא ממון ע"י קיום עדי השטר דהעידו שלא בפני הבע"ד דהא לפי טעם זה שפיר יש לדון ולחלק כן והי' בהעלם דבר דברי השמ"ק הנ"ל מן האו"ת ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה המל"מ ה' מלוה פ' י"ז ה' ח' על מש"כ הה"מ שם בשם הרב אבן מג"ש ז"ל בהא דיורש קטן שהוציא שט"ח ויצא עליו שובר לאח"מ דאין קורעין השטר שמא מזוייף השובר ולפיכך לא הוציאו בחיי אביו דאף שאומרים העדים אנו חתמנוהו אין מקיימין השובר לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד והקשה המל"מ דהא קיי"ל דמקיימין השטר אף שלא בפני בע"ד אכן לפמש"כ בשם הרמ"ה דס"ל דקיום ע"י עדי השטר אין מקיימין שלא בפני בע"ד משום דעל מנה שבשטר הם מעידין אתי שפיר דברי הרב אבן מג"ש הנ"ל משום די"ל דס"ל כשיטת הרמ"ה הנ"ל ולכן אין מקיימין השובר ע"י עדי החתומים עליו וכן י"ל במש"כ הנ"י בב"ב בסוגיא דשם ד' ז' בשם הרשב"א ג"כ דכתב דאין מקיימין השובר ע"י עדי חתימה משום דאזיל הרשב"א לשיטתו שכתב בחידושיו לב"ק ד' קי"ב בחד טעמא דמקיימין שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י מעידין ולכן אם עדי השובר בעצמן מקיימין חת"י דלא שייך טעם זה ע"כ אין מקיימין השובר בכה"ג וגם י"ל דאף להטעם שכתבו הרשב"א וש"פ דלכן מקיימין השטר שלא בפני הבע"ד משום דד"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד דבכה"ג דאתיליד לנו ריעותא בהשובר דלא הוציאו בחיי אביו כמבואר בב"ב ד' ז' י"ל דבזה בעינן קיום מה"ת דהא עיקר הטעם דאמרו ד"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד משום דרוב אנשים לא חשודים לזייף ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב אך זה הוי רוב אלים דמהני אף בממון כמבואר בכ"ד והא ידוע מה דכתבו הפוסקים ביו"ד סי' נו"ן דאף דרוב בהמות כשרות מ"מ היכא דאיתרע לא אזלינן בתר רובא משום דבמה דנולד ריעותא ליכא רובא בהו כמו מים בראש וכה"ג וכמו הא דכתובות ד' ט"ז דרוב בתולות ניסת יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא וכמש"כ התבואות שור ריש ה' טריפות מזה. וה"ה בהך דקיום שטרות יש לדון ג"כ דהיכא דהוי ריעותא לא דיינינן הך רובא וע"כ בכה"ג צריך קיום מה"ת ולכן אין מקיימין זה שלא בפני הבע"ד ומתורץ שפיר קושיות המל"מ:

(שם סעי' ז') בש"ך (ס"ק י"ז) חולק על הרמ"א וס"ל דלא מהני עדי קיום בכתב ועיין לעיל סי' כ"ח סעי' ט"ו בחידושיי ענף ב' מה שהוכחתי שם כשיטת הש"ך דלא מהני עדות בכתב אף בקיום שטרות:

ו (שם סעי' י"ג) בש"ך (ס"ק ל"ח) אבל אם העיד ראשונה ה חי עצמו הוי אידך יתר שהוא כנטול כו' ולענ"ד יש לדון לפמש"כ האו"ת בסי' למ"ד ס"ק י"א די"ל דהא דמצטרפין עדות מיוחדת הוי זה רק מדרבנן משום נעילת דלת א"כ הכא עדותן של העד החי שמעיד יחידי על כת"י הוי זה עדות מיוחדת ע"כ יכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים דהכשירו עדות מיוחדת והוי כמו דלא העיד כלל מעולם ולכן שפיר מהני מה דלכתוב חת"י אחספא או מה דיעידו שני עדים ביחד על חתימת החי ואז שפיר יהי' יכול החי להעיד עם עוד אחר ביחד על חתימת המת וכבר כתבתי במק"א דיש כמה פוסקים דפליגי וס"ל דאף להוציא אמרינן א"א בתק"ח ולכן יש לדון דמהני תפיסת המלוה בזה ולטעון קים לי כן ואפשר לחלק קצת דשאני הכא דהא המלוה בעצמו הביא מתחלה העד החי לב"ד להעיד על חת"י והי' ניחא לי' בהך תקנתא ע"כ אפשר דלא שייך כן ושאני הא דאיני ניזונית ואיני עושה דעל הימים הבאים לאח"ז לא הי' גלוי דעת ממנה דניחא לה וגם לא קא עבדה מעשה וקצרתי ועיין במשאת בנימן סי' נ"א מש"כ שם בעדות מיוחדת הרבה. וכוונת האו"ת דכתב דהא דעדות מיוחדת הוי רק מדרבנן הוא רק לדידן דקיי"ל הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצרפין אבל לר' יהושע ב"ק בעצמו ודאי דס"ל דגם מה"ת מועלת עדותן כמבואר בסנהדרין ד' ל' ע"א דאמרו בזה אבע"א קרא ואבע"א סברא ומה דהוכיח האו"ת שם כן מהא דגיטין ד' ל"ג" הנה הכסף משנה פ"ד ה' עדות ה"ב הקשה כן בשם הסמ"ג וכן הקשה הרשב"א בחידושיו לגיטין שם והובא בפני יהושע שם שהאריך בזה והא דמכות ד' ו' דאמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות דכתיב לא יומת כו' אבל בד"מ כשירה לכאורה משמע מזה דס"ל לר"נ דגם מה"ת כשירה עדות מיוחדת ודלא כהאו"ת אבל באמת אין זה סותר לדברי האו"ת משום די"ל דהא דמכות קאי בעדות מיוחדת שראו מעשה אחת רק לא ראו העדים זה את זה וכמש"כ הריטב"א בחידושיו למכות ד' ו' אבל אם לא ראו המעשה כאחת אכתי י"ל דאף דמהני עדותן לדידן מ"מ ז"א רק מדרבנן ולא מה"ת ובנ"ד דמעיד החי בעצמו על כת"י אף דעל מנה שבשטר הוא מעיד מ"מ הא עדותו ועדות השנים על חת"י עד השני הם שני מעשיות וענינים חלוקים זה מזה והוי כמו כל הודאה אחר הודאה דהוי מדרבנן להאו"ת. וגם מה דקיי"ל שומעין דבריו של זה היום כו' י"ל דלשיטת האו"ת הנ"ל אין זה ג"כ רק מדרבנן ועיין בכ"מ פ"ד ה"א וקצרתי] וע"כ שפיר כתבתי דגם זהו כמו כל עדות מיוחדת לשיטת האו"ת הנ"ל דאין זה רק מדרבנן. ובעין זה מצאתי באו"ת סי' למ"ד באורים ס"ק י"ח שכתב דיכול המלוה לומר א"א בתק"ח שהכשירו עדות מיוחדת לטובת המלוה ע"ש וראיתי בספר בית יהודה סי' למ"ד סעי' ו' שהקשה על האו"ת דס"ל דזהו תק"ח משום נעילת דלת מהא דסעי' ח' דגם בפרעון דהוא לטובת הלוה הכשירו עדות מיוחדת. אבל באמת אין זה קשה כלל דהא כן מצינו בסנהדרין ד' ג' דאמרו דלא בעי דו"ח וכן דנין בבבל אף דליכא סמוכין משום נעילת דלת ואפ"ה הא גם היכא דהוי טובת הלוה דנין כן משום דלא חילקו חז"ל בתקנתם ועיין בתוס' שם ד"ה שלא תנעול כו' וכן מה דמצינו לרמב"ם שהכשיר עדות בשטר משום נעילת דלת ולא חילקו חז"ל בזה ומה"ט א"ש מה דמצינו דעדות מיוחדת מהני אף לפוסלו מעדות כמבואר בסי' ל"ד סעי' כ"ז וסעי' כ"ח. ועיין ב"ב ד' ל"ב וכתובות ד' כ"ו מזה וסנהדרין ד' כ"ז: ובעיקר דברי הרמ"א דכתב וכ"ש אם היו עדים לקיים חתימת החי דמשמע דבעינן שני עדים אחרים המקיימין חת"י החי אבל ע"א בצירוף החי עצמו על חת"י לא מהני אכן הנימוקי יוסף פ' חזקת הבתים בסוגיא דשם ד' נ"ז כתב בזה"ל אמר המחבר כו' מיהו אם בא אחד מן השוק והעיד על חתימת החי ואח"כ בא החי והעיד על עצמו מצטרף הוא אם אחר שבשוק על חתימת המת דהשתא ליכא כו' עכ"ל. אלמא דאף ע"א מן השוק כשהעיד מתחלה מצטרף החי עמו להעיד על חת"י ואח"ז מהני עדותו עם אחר להעיד על חת"י המת משום דלא מקרי זה ניכוי ריבעא דממונא משום דהא א"צ לעדות החי רק על ריבעא כיון דיש עוד עמו ע"א שמעיד על כת"י החי ואפשר דגם הרמ"א מודה לזה משום דהא כתב הרא"ש בפ"א דב"מ סי' ג' דלשון עדים הוא לאו דוקא ע"ש וכש"כ הכא די"ל דהך עד החי הוא בכלל היו עדים דנקט הרמ"א וכן הוא ברור לדינא ואח"ז ראיתי בדרכי משה ס"ק ד' שהביא בשם הנ"י דה"ה אם היו עדים לקיים חתימת החי אלמא דגריס בדברי הנ"י שלא כמו דכתוב בנ"י שלפנינו וכן ראיתי בעין משפט שם שהניח בצ"ע אכן העיקר כמש"כ: ועיין בתשובת הרמ"א דהובא לקמן בש"ך סוף סי' מ"ו:

ז (שם סעי' י"ג) שנים שחתומים על השטר כו' שא"כ יצאו שלשת רביעי הממון כו' בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א ובירושלמי כתובות פ"ב ה"ד איתא בזה"ל הי' אחד מכיר כתב ידו וכת"י של חבירו ואחר אין אדם מכירו וחבירו מכירו חבירו מהו שיצטרף עם אחר מן השוק להעיד עליו כו' אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני כו' אם אתה אומר כן נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א א"ר יודן ויאות אלו שנים שיצאו מעיר שרובה עו"ג כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירים אותו ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א וכא נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א עכ"ל הירושלמי והשירי קרבן שם הקשה מן הא דכתובות ד' כ"א דאמר רב שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על א' מהן עד שלא חתמו מעידין עליו משמע דמצטרף לאחר שהעיד עליו וצ"ע עכ"ל הש"ק ולענ"ד נראה דאינו קשה משום דיש לחלק בין דיינים לעדים היכא דאינו פסול הגוף כמו דמצינו בהא דמפיהם ולא מפי כתבם וכה"ג דבדיינים כשר אף מפי הכתב וכה"ג ה"ה י"ל בהא דשלשה רביעי ממון יוצא ע"פ ע"א כיון דילפינן זה מהא דכתיב על פי שני עדים יקום דבר חצי דבר על פי זה וחצי דבר על פי זה וזה אינו רק בעדים אבל בדיינים לא איכפת לנו בזה וע"כ התם בכתובות גבי ג' שישבו לקיים השטר דשפיר יכולין להעיד עליו ולהצטרף לדיינים אבל לענין להעיד על השני שהוא כשר ולהצטרף עמו להעיד ביחד ס"ל להירושלמי דאף דהם שני ענינים נפרדים מ"מ כיון דעסוקים אז בענין קיום השטר וכהנה דגם זהו מיפסל משום נפק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ועיין בגיטין ד' יו"ד ע"ב תוס' ד"ה אי לאו כו' וזהו מילתא חדתא שלא העירו מזה הפוסקים כלל וע"כ ראיתי להביא לדברי הירושלמי הנ"ל כי למדנו מזה דין מחודש דהיכא דבאו שנים להעיד על איזה ענין ביחד וגם אנו צריכים לעדות על הכשר עד השני דכיון דאנו דנין אז על ענין עדותן שבאו להעיד לפנינו דאין ע"א מן שני עדים הנ"ל מצטרף עם אחר להעיד על הכשר עד השני ולהצטרף לאח"ז להעיד עמו על ענין שאנו דנין עליו דאף דהם שני ענינים נפרדים מ"מ גם זהו בכלל נפק נכי רבעא דממונא כנ"ל ומיפסל אף היכא דלא הוי בחשש נוגע כמבואר בירושלמי:

ח (שם סעי' י"ד) אם אין מכירים כו' או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כת"י אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים והוא מן כתובות ד' כ"א ולכאורה קשה דהא כיון דהדיין מעיד שבפנינו נתקיים השטר א"כ הוי כמעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד וכמש"כ התוס' בכתובות ד' כ' ע"א ד"ה ור' יוחנן כו' גבי שורף שטר של חבירו ואם עדים מעידין שראוהו מקויים הוי כאלו מעידין שראו עדות שנחקרה עדותן בב"ד ומ"ש זה מן הודאה אחר הלואה דמצטרפין אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי:

ומצאתי בתשובת מהרי"ט ח' אה"ע סי' ט' שהקשה כן והעלה דהא דאמרו עד ודיין אינן מצטרפין זהו דוקא לקיים השטר משום שעבודא דאית בי' למטרף ממשעבדי אבל למגבי מבני חרי מצטרפין אבל באמת משמע מכל הפוסקים דאף לענין מלוה בע"פ לא מצרפינן להו וכמש"כ האו"ת בס"ק י"ח וע"כ מוכח דאינו דומה להודאה אחר הלואה דהתם תרווייהו אמנה קא מסהדי אבל הכא גבי קיום שטר הנה העד המעיד על כת"י מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על קיום העדים אף דממילא חייב המנה לפי דברי הדיין מ"מ עיקר עדותו אינו רק על חת"י העדים ולפ"ז אפשר לדון היכא דע"א מעיד על הלואת מנה והדיין מעיד שנתקבל עדות מפי שנים לפננו ולפני עוד שני דיינים שנצטרפו עמו בקב"ע דהוא חייב מנה להתובע דכה"ג כיון דעדותו של הדיין הוא ג"כ על גוף המנה שנתקבל עדות לפניהם דבזה י"ל דמצרפינן העד והדיין ועיקר הך מימרא דעד ודיין אין מצטרפין נאמרה בכתובות רק גבי קיום שטרות כן י"ל לכאורה בזה:

אבל באמת זה אינו דהא לעיל סי' למ"ד סעי' י"ב בטור ושו"ע שם כתבו זה הדין דעד ודיין אינן מצטרפין גם גבי כל מילי דעדות ולאו דוקא גבי קיום שטרות לבד וכן מבואר ברמב"ם ה' עדות פ"ד ה' ו' כתב זה לכלל בכל עדות דעד עם הדיין אינן מצטרפין ועיין לעיל סי' למ"ד בסמ"ע ס"ק ל"ז ובבאר הגולה שם ס"ק ו' דאם ע"א מעיד על הלואה זו ודיין א' מעיד שבמושב ב"ד של ג' כו' העידו שני עדים על הלואה זו אינן מצטרפין כו' ע"ש אלמא דלאו דוקא גבי קיום שטרות אמרו כן דה"ה בכל עניני עדות ומוכח מדבריהם דלא כהמהרי"ט הנ"ל אך מ"מ טעמא בעי דמ"ש מן הודאה אחר הלואה ובעז"ה האיר ה' את עיני ומצאתי בשיטה מקובצת לכתובות ד' כ"א ע"א עלה דעד ודיין כו' שכתב בשם הרשב"א וז"ל ורבינו אלפסי ז"ל בב"ב פ' יו"ד פירש על הא דעד ודיין מצטרפין דהוא עד שהעיד שראה ההלואה ודיין העיד שנתחייב בב"ד ע"פ עדים אינן מצטרפין לפי דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שנתחייב בב"ד אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר ולא דמי להודאה אחר הלואה דהתם תרוייהו בקושטא קא מסהדי הא דחזא שהלוה לו מנה והאי דחזא דאודי לי' קמי' בההיא מנה אבל הכא דלמא הני דאסהידו עליו בב"ד שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד ע"כ אין מצטרפין וכן קיי"ל עכ"ל השמ"ק א"כ מצינו ת"ל שהשמ"ק בשם הרשב"א הקשה כן על הרי"ף בב"ב משום דעל הסוגיא דכתובות ד' כ"א לא היה קשה כ"כ משום דיש לחלק דשאני קיום שטרות כמש"כ לעיל אבל הרי"ף דהביא כן אף על שארי מילי דעדות לכן הקשה כן ומחלק כנ"ל: והדבר צריך ביאור עדיין דמפני מה לא יצטרפו הא גם הדיין מעיד על דבר ברור דאין לנו דבר ברור יותר מן שני עדים דע"פ שנים עדים יקום דבר והנ"ל הסבר הענין כך הוא דהא אמרינן בכתובות ד' כ"א וב"ב ד' נ"ז דהיכא דקא נפיק נכי רבעא דממונא אפום דחד לא מהני עדותו משום דבעינן ע"פ שני עדים יקום דבר ויהי' חצי דבר ע"פ של זה וחצי דבר ע"פ של זה כמש"כ רש"י והרשב"ם שם וע"כ מה"ט פסלו עדות היכא דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא. משום דהא העד מעיד שראה בעצמו כל הענין ע"פ מה שלוה בפניו או מה שהודה הבע"ד עצמו בפניו אבל עדות הדיין אינו רק מה שיודע ע"פ בירור מן העדים א"כ הא מצינו בב"מ ד' ג' ע"ב דאמרו דיש מעלה בהודאת פיו יותר מן עדים דפיו אינו בהכחשה והזמה אבל עדים שישנן בהכחשה והזמה אינן חשובים כ"כ כמו מעלת פיו לגבי מה דאמרו התם. ע"כ י"ל דה"ה לגבי צירוף העד ודיין כיון דהעד מעיד מה שיודע ע"פ הודאת פיו א"כ הוי זה בירור יותר מן עדותו של הדיין דהא הבירור שיודע להדיין הוא ע"פ עדות דישנן בהכחשה והזמה משא"כ בירור שמעיד העד ע"פ הודאת פיו דאינו בהכחשה והזמה הוא בירור ביותר וכש"כ אם מעיד שראה עצם ההלואה ואין זה מקרי חצי דבר ע"פ עדות של זה כו' רק עדותו של העד המעיד על כת"י דהוא על מנה בשטר הוי זה בשם יותר מחצי דבר לגבי עדותו של הדיין ובאמת בעינן דיהיו שווים בעדותן כל אחד לעדותו של חבירו בלא שום הוספה וגרעון כי כן גזרה התורה ע"פ שנים יקום דבר כו'. וע"כ פסלו היכא דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומה"ט אינן מצטרפין כן יש להסביר הענין הלז וכן הוא כוונת הרשב"א והשמ"ק הנ"ל:

והנה ראיתי בספר בית יעקב על כתובות מהגאון מליסא שכתב להקשות כן על הא דכתובות ד' כ"א דמפני מה אמרו עד ודיין אינן מצטרפין דמ"ש מן הודאה אחר הלואה והביא למש"כ השמ"ק כנ"ל בכתובות שם וסיים ולפ"ז גם בהלואה עד ראיות ההלואה עם עד שראה חקירת העדים בב"ד אינן מצטרפין וצ"ע עכ"ל אבל באמת אין זה צ"ע כלל דהא כן מבואר להדיא בסי' למ"ד בטושו"ע וברמב"ם וברי"ף לב"ב פ' יו"ד על כל מילי דעדות א"כ ה"ה אחר המעיד על קבלת עדות בב"ד דמ"ש דיין המעיד על קב"ע בב"ד דלא מצטרף מה"ט וה"ה אחר ולכן אין בזה שום ספק כלל ובוודאי לא מצטרף העד שראה הקב"ע בב"ד להעד שראה ההלואה או להודאת פיו כנ"ל וכן יש לדון מה"ט היכא דע"א מעיד על איזה חוב שאחד חייב לחבירו ויודעים שלא פרע לו לפי שלא זזה ידו מתוך ידו כו' והעד השני מעיד על חוב הלוואה שלוה מחבירו לזמ"פ ועכשיו הוא בתוך זמנו ולפי עדותו א"כ ממילא חייב הנתבע לשלם להתובע משום חזקה אין אדם פורע בתו"ז. ועיין בסי' ע"ה סעי' י"ג אבל במכחיש להע"א על ההלואה ועל התו"ז בוודאי לא שייך בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ואם יצרפו הנך שני עדים להדדי יהא חייב לשלם אכן לפמש"כ טעם הדבר ע"פ סברת הרשב"א דכיון דאין הדיין יודע עצם הענין רק ע"פ עדותן של העדים ע"כ אין בכחו להצטרף לעוד ע"א לפי דאפשר דתרווייהו שקרא קא מסהדי וכתבתי לבאר דמטעם זה לא קרינן בהו ע"פ שני עדים יקום דבר דיהי' חצי דבר ע"פ של זה כו' כיון דאין הבירור של שניהם שקולין זה כמו זה וכיון דאמרו דמה דהדיין יודע ע"פ עדותן של שני עדים דאף דאין לנו בירור יותר מן שני עדים ואפ"ה כיון דלא ראו ושמעו מפי הבע"ד לא מצטרף להעד דראה בעצמו כנ"ל כש"כ למה דאינו יודע העד השני רק ע"פ בירור החזקה דתו"ז וכה"ג דוודאי לא מצרפין אותו להעד שראה ושמע מן הבע"ד דהא כתבו התוס' בב"ב ד' ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' דעדים עדיפי מן חזקה כו' וכן הוא פשוט בלא ראי'. א"כ וודאי דאמרינן בזה ג"כ מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד יד דיינא והכל הוא מה"ט וכן י"ל לשיטת הרמב"ם דהובא בסי' נ"א סעי' ב' דע"א בשטר וטען פרעתי ה"ל טענה גרועה משום דגם בי' שייך חזקה דשטרא בידי כו'. א"כ אם מכחיש לעיקר עדותו של ע"א מה שחתם על השטר דאם לא הי' רק ע"א הי' נשבע להכחיש העד ולכן יש לדון אם עד אחד מעיד על חוב הלואה ויודע שלא פרע לו החוב מפאת ידיעתו שלא זזה ידו כו' ועד הב' הוא ע"פ עדות השטר כנ"ל די"ל דלא מצרפינן להו מה"ט לחייב את הלוה כשטוען פרעתי ועיין בב"ב ד' קס"ה גבי ע"א בכתב וע"א בע"פ כו' ובירושלמי פ"ב דכתובות וקצרתי. כללו ש"ד דעדות מיוחדת דאף דקיי"ל דמצרפינן מ"מ בעינן דלא יהי' עדות של ע"א אלימא ביותר מן עדות השני כלל:

ט (שם סעי' ל"ז) שנים החתומים כו' בש"ך ס"ק ק"א וה"ה בשטר ששנים אומרים פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן בי' ולא קרעינן לי' עכ"ל והסמ"ע לקמן סי' ע"א ס"ק ד' ס"ל דבשנים אומרים פרוע כו' דמוקמינן עדים כמאן דליתנהו ומוקמינן השטר על חזקתו וגובין בו והש"ך שם ס"ק ב' כתב דאין סברא לומר כן כלל ומה דיש להעיר ע"ז מן הא דסי' ע"א סעיף ה' ובאו"ת שם ס"ק ו' ע' בקצה"ח ס"ק ה' ובנתיבות שם ס"ק ט': ענף א:

והאו"ת בסי' נ"ח ס"ק ה' כתב בשם הפר"ח בשנים מכחישים בפרעון השטר דהשטר בחזקתו וגובין בו והשיג עליו האו"ת מן מש"כ התוס' בכתובות ד' כ' ד"ה ואוקי ממונא כו' בשם הרשב"א דכתב לפרש דקאי על שובר דחתומים בו שני עדים ושנים אומרים פסולים היו דה"ל תרי נגד תרי ופטור הלוה ולא אמרינן דהשטר בחזקתו אלא הממע"ה וה"ה בשני כתי עדים המכחישין בפרעון דהממע"ה עכ"ל האו"ת ולענ"ד יש לחלק והוא כי עיקר סברת הפר"ח הוא דכמו דקיי"ל בשני כתי עדים המכחישין זא"ז דמוקמינן על חזקתו הראשונה וה"ה בהך חזקה דשטרא בידי מאי בעי דישנו לפנינו וע"כ שפיר כתב הפר"ח דמוקמינן השטר בחזקתו וגובין בו אבל בשובר שת"י הלוה דהא אי נימא דעדי השובר הם כשרים א"כ ליתא כלל לחזקה דשטרא בידי מאי בעי דמה הי' יכול הלוה לעשות דהא קיי"ל כותבין שובר ומחוייב הלוה לפרוע חובו אם אומר המלוה אבד שטרי ויכתוב לו שובר כמבואר בסי' נ"ד ולדברי הלוה דהם עדים כשרים וסמך עליהם דהא לא הי' יודע דיבואו עדים להכחישם ע"כ לא שייך בזה החזקה דשטרא בידי מאי בעי ולכן הממע"ה משא"כ בעדים בע"פ המכחישים זא"ז בפרעון דהא אף לדברי העדים דמעידים על פרעון השטר מ"מ לא נתבטלה החזקה דשטרא בידי מאי בעי דהא אף לדברי הלוה דפרעו לפני העדים מ"מ הא לא הי' לו להניח השטר ת"י המלוה וה"ל לחוש דלמא מייתי סהדי וילכו למדינת הים וכמש"כ במק"א דאף בטוען הלוה פרעתיך לפני עדים והלכו למדינת הים או מתו דפשוט דאינו נאמן הלוה אם יש שטר ת"י המלוה משום דה"ל ליקח שובר ולא לסמוך על עדי בע"פ דאל"כ אבטילא לי' החזקה דשטרא בידי מאי בעי דלעולם יהי' נאמן הלוה כן ועיין בסי' ע' ש"ך ס"ק י"ד גבי א"ל אל תפרעני אלא בפני פו"פ כו' וע"כ שפיר אמרו דבשני כתי עדים המכחישין בפרעון השטר אמרינן אוקי סהדי כמאן דליתנהו וסמכינן על החזקה דשטרא בידי מאי בעי ואינו ראי' מן הרשב"א שהובא בתוס' לכתובות ובהגהות אשרי שם דפליגי על שיטת הפר"ח והסמ"ע בזה:

ולשיטת הש"ך דס"ל דבשני כתי עדים המכחישין זא"ז בפרעון השטר דלא מגבינן ס"ל לחלק דשאני בכל אוקי אחזקה מן חזקה דשטרא בידי מאי בעי דהוי חזקה המבררת מצד הוכחה ואנן סהדי וע"כ לא עדיפא מן אלו באו עוד עדים לסייען דהא תרי כמאה וכמש"כ תוס' סברא זו בב"ב ד' ל"א ובב"ק ד' ע"ב גבי מיגו בשני עדים ע"ש:

ושאני בכל אוקי אחזקה ואינו מדרך בירור רק דכן גזרה התורה דכל ספק נניח הדבר כמקדם ע"כ גם בתרי ותרי אמרינן אוקמי על חזקה הראשונה וכן כתב ר"ע איגר בתשובה בפסקים סי' קל"ו וסי' קל"ז לבאר זה ומה"ט ה"ה בחזקה תו"ז דלא מהני בשני כתי עדים המכחישים ע"ש ולקמן בחידושיי לסי' פ"ז סעי' ו' ש"ך ס"ק ט"ו הארכתי בכל זה הרבה והנה לפמש"כ לעיל בחידושיי לסי' ל"ח לבאר דלכן תרי כמאה משום דהוי כמו קבוע כמחצה על מחצה כמש"כ שם בארוכה. ע"כ יש לחלק גבי כל הנך כמו חזקה תו"ז וחזקה דשטרא בידי כו' וכן להמיגו שכתבו התוס' בב"ב וב"ק כנ"ל דבזה לא שייך כ"כ לדון קבוע כמע"מ. די"ל דאמרינן אוקי סהדי להדי סהדי וסמכינן על כל הנך המבררות לנו ואפשר דמטעם זה כתבו התוס' שם תירוצים אחרים: ומש"כ הש"ך הכא דכן משמע ברשב"א שהביא ב"י סוף סי' כ"ט וס"ס מ"ו באמת אין זה משמעות כלל לנ"ד דשם מיירי בנולד הספק אם הי' תנאי בהמכירה או לא דלא שייך התם לדון לחזקה המבררת דיהי' מועיל להוציא ממון מהמוחזק אבל בספק פרעון השטר דיש חזקה דשטרא בידי כו' עדיין י"ל דאמרינן הנך סהדי כמו דליתנהו וסמכינן על החזקה המבררת דלא פרע משום שטרא בידי מאי בעי דמוציאין ע"י זה ממון מהמוחזק:

ולשיטת הסוברין בסי' פ"ב סעי' ח' גבי שבועת השבע לי על השטר דהוציא חשוד דכיון דאינו יכול לישבע דמעכבת הפרעון יש לדון מטעם אחר בנ"ד דיהיה פטור הלוה והוא דלקמן סי' פ"ז בש"ך ס"ק ט"ו בשני כתי עדים המכחישין זא"ז אמרינן סלק עדותן כמו דליתנהו והיכא דהיה חייב שבועה בלא עדותן השתא נמי משתבע הך שבועה ולענ"ד יש לדון בזה דאין הב"ד מניחין לו לישבע אף אם ירצה לישבע דהא כיון דיש לפנינו תרי ותרי המכחישין אהדדי ולפי דברי כת אחת המעידין דחייב החוב לחבירו כת א"כ לפי דבריהם ישבע לשקר ויעבור על איסור מה"ת ואף דאומר ברי לי דהנני נשבע באמת מ"מ כיון דנולד ספק להב"ד ע"י הכחשת כתי עדות אין להב"ד להניחו לישבע וזה דומה להא דכתובות ד' כ"ב שנים אומרים מת או נתגרשה ושנים אומרים לא מת ונתגרשה דלא תינשא ואם נשאת לא תצא אלמא דלכתחלה אסורה להנשא אף למי שאומר ברי לי שמת והא דאמרו שם בסוגיא משום דרב אסי כו' כתב הריטב"א שם דדוקא בע"א אומר מת כו' בעינן לדרב אסי אבל לעיל מיניה בשני כתי עדים מכחישין לא הקשו א"ה אפי' לכתחלה נמי משום דהתם ע"פ דין אסורה להנשא:

ובוודאי אין הטעם התם משום דיש לחושדן דהעידו כן בשביל שישאנה דהא אם לא היה תרי ותרי המכחישין היה מותר לישאנה אף לכתחלה משום דתרי לא חשידי כמש"כ התוס' והריטב"א שם ועיין שם בתוס' ד"ה הבא עליה. אלמא דהיכא דנולד ספק להב"ד אין מניחין לו לעשות במקום דהוי חשש ספק איסור תורה רק בדיעבד אם ניסת לא תצא ע"כ י"ל דה"ה במקום ספק שבועת שקר דהב"ד מוחין בידו ואין רשאים להשביעו בנ"ד ויהיה באמת פטור מן השבועה אף בשד"א וגם התובע לא יהיה יכול לישבע וליטול כמו בחשוד ועיין סי' צ"ב סעיף ז' דהא גם בדידיה שייך טעם הנ"ל כיון דשני כתי עדים מכחישין זא"ז ונולד הספק לנו כן ואין לחלק בין ספק איסור א"א ובין ספק שבועת שקר דהא מאוד החמירו בשבועת שקר ביותר מכל עבירות שבתורה כמבואר בשבועות ד' ל"ט ע"כ יש לדון בזה דלא ישבע כלל כן י"ל לולי דברי הש"ך דשם ענף ב ולפ"ז י"ל היכא דעדים מכחישין לעדים אחרים בפרעון השטר דאם טען הלוה השבע לי דאין גובין בו כלל דהא המלוה לא ישבע שאינו פרוע כיון דהוי ספק איסור דאורייתא ואין הב"ד משביעין לו כיון דשני כתי עדים המכחישין זא"ז בזה ואף דהוא רוצה לישבע רק דאין הב"ד נותנין לו שבועה מ"מ הא גם גבי חשוד כיון דאין הב"ד משביעין אותו ס"ל להך שיטה דזה מעכב הפרעון ואף דלדינא קיי"ל דלא כוותייהו כמבואר בסי' פ"ב סעי' ח' עכ"ז הא בחוב כתובה הכריע הש"ך שם דבחשוד השבועה דאשתבע לי מעכב הפרעון וכ"כ הט"ז באה"ע סי' צ"ו והובא שם בב"ש ס"ק כ"ה א"כ בחוב כתובה דמכחישין שני כתי עדים בפרעון שפיר יש לדון דאין גובין מטעם זה ואף בלא טען השבע לי יש לדון כן דהא מצינו בסי' נ"ט סעי' א' גבי טען המלוה על שטרו דא"י אם פרעו דאינו גובה משום דכיון דאינו נשבע כמש"כ הבעה"ת והובא בבאר הגולה שם ועיין באו"ת בסי' נ"ט מזה ולא כתבו דמיירי בטען השבע לי וזהו משום די"ל דאף דלא אמרינן מיגו לחיובי שבועה כמש"כ הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' מ"מ גבי חשוד דהשבועה מעכב הפרעון א"כ שפיר יש לומר דיהא מהימן במיגו דטען השבע לי והיה פטור מן החוב וזה מקרי מיגו לאפטורי מממון כן י"ל בכ"ז אך לא כן משמע בסי' פ"ב סעי' ח' באחרונים שם דמשמע דדוקא בטען השבע לי אמרו דחשוד אינו גובה בשטרו להך שיטה וכן מבואר ברמב"ם פ"ב ה' טוען ה' ה' ועיין במל"מ שם. אכן בטען השבע לי שפיר י"ל כן בחוב כתובה כנ"ל והא דקיי"ל דלא כבן ננס כמבואר בסי' צ"א אין זה ענין לנ"ד דהא כ"א בפ"ע נשבע ע"ש וכ"ז הוא לולי דברי הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו אבל באמת לפי מש"כ הש"ך שם דבתרי ותרי המכחישין זא"ז דחייב לישבע וכן כתבו האחרונים שם לדינא א"כ מוכח דס"ל לחלק בין הא דשנים אומרים מת ונתגרשה כו' לנ"ד ובאמת מוכח דאין לחלק דשא"ה דאתחזק איסורא דא"א דהא כן מבואר התם בכתובות ד' כ"ב ובאה"ע סי' מ"ז דגם גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אמרו דלא תנשא ואם נשאת לא' מעדי' לא תצא אלמא דאף היכא דלא אתחזק איסורא ואדרבה יש חזקת היתר אפ"ה כיון דאמרו דתרי ותרי ספיקא דרבנן ע"כ לא תנשא לכתחלה וגם בתרי ותרי אי נתגרשה או מת הא כתבו התוס' שם דלא הוי חזקה איסורא דדייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א וידעתי שיטת הרשב"א בזה והובא בפני יהושע שם אכן הא מצינו כן בנתקדשה כנ"ל וע"כ מוכח דס"ל להש"ך לחלק דשאני מילי דאישות בזה והחמירו שם ביותר וכמש"כ כעין זה הר"נ לכתובות פ"ב על סוגיא דשם ד' כ"ו. דכתב לחלק דבתרי ותרי מוקמינן על חזקה רק באישות החמירו חז"ל והובא שיטתו בבית יוסף אה"ע סי' ג' וכ"כ הב"ח שם והב"ש בסי' מ"ז ס"ק ב' וכן י"ל טעם זה במה דהחמירו דלא תנשא לכתחלה דלא דנו כן רק במילי דאישות וכיון דלא מצינו כן בשארי איסורים ע"כ אין לנו להחמיר שם ואין דנין ד"ס מן דברי סופרים וגם הא יש לחלק דשאני בתביעת ממון דיש לו על חבירו דאם לא יצטרך לישבע יהיה לו פסידא לפי דבריו:

ע"כ חייבוהו שבועה ולא החמירו כמו התם בשנים אומרים נתקדשה כו' משום דזה הוי כמו דיעבד דהתם דאם ניסת לא תצא. ולפ"ז אין לנו לחדש כנ"ל בתרי ותרי המכחישים זא"ז בפרעון השטר ולכן העיקר כמש"כ הטעם דלכן לא מגבינן משום דלא יכול לסייע החזקה דשטרא בידי כו' יותר מן אלו באו עוד עדים וכמש"כ התוס' וכמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה כנ"ל וע"כ אין להוציא ממון מהמוחזק בזה:

גם יש מקום לחלק דלכן החמירו בתרי ותרי בחשש איסור א"א ואמרו דלא תנשא לכתחלה משום דהוי בזה חשש מרבה ממזרים בישראל ועיין בתוס' ב"ב ד' י"ג ד"ה כופין כו' ואף דאם ניסת לא תצא וגם הבנים כשרים לבא בקהל משום דמהני אמירת ברי שלהם על הוולדות לכ"ע משום דספק ממזר מותר בקהל מה"ת ולא שייך בזה מעלת יוחסין כיון דאם ניסת לא תצא אבל לכתחלה החמירו בזה מטעם הנ"ל וכן הא כתבו התוס' בכתובות ד' ב' ע"א סוף ד"ה שאם היה לו טענת בתולים כו' לחד תירוצא דהיכא דהוי חשש שלא תשב באיסור כל ימיו חשו ביותר וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף א' בהגה דיש לחלק דהיכא דהוי חשש איסור על כל ביאה וביאה שאני ע"ש ע"כ יש לחלק דלכן החמירו התם ואמרו דלא תנשא לכתחלה משא"כ בחשש שבועת שקר דלא שייך כן ע"כ לא החמירו שם ואמרו דיכול לישבע כיון דאומר ברי לי שהאמת אתי ע"כ נותנין לו שבועה בזה:

י (שם סעי' ל"ק) אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון כו' ואע"פ שאינם נאמנים לבטל השטר כו' וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם וזהו מדברי הרא"ש כמבואר שם דחייבין משום דינא דגרמי ויש להעיר בזה לפי מה דכתב הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק כ"ב על מה דכתב הרמ"א שם דהא דהראה ממון חבירו פטור באנסוהו דאין זה אלא בהכאות ויסורין אבל לא אונס ממון. וע"ז כתב הש"ך שיטת כמה פוסקים דס"ל דאף באונס ממון פטור ויכול לומר קים לי כוותייהו ולכאורה י"ל דזה הלוי בפלוגתת הראשונים אי דד"ג דאורייתא או דרבנן דאי דד"ג מה"ת והא דפטור בהראה מחמת אונס זהו משום סברת הרמב"ן דהובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק א' דכתב דאקילו רבנן בדיבורא ולא עשו כרצון וכ"כ הש"ך שם ס"ק ו' בשמו וע"כ דוקא באונס מחמת יסורין פטרוהו ולא באונס ממון אכן לפי שיטת הפוסקים דד"ג אינו אלא דרבנן ע"כ י"ל דלכן פטור אף בהראה מחמת אונס ממון ג"כ אבל באמת זה אינו דהא שיטת הרמב"ן דד"ג הוא מה"ת ואפ"ה הא עיקר שיטת הסוברין דהראה מחמת אונס ממון פטור הוא שיטת הרמב"ן כמש"כ הש"ך בשמו בסי' שפ"ח ס"ק כ"ב ע"ש ע"כ ליתא למש"כ עכ"פ מצינו להש"ך דס"ל דיכול לומר קים לי דפטור אף באונס ממון א"כ לפ"ז יש להקשות דאיך סתם הכא הש"ך ולא הביא כלל לשיטת הפוסקים הנ"ל דפטורים העדים לשלם אף באנוסים מחמת ממון:

ואפשר לומר כיון דעיקר יסודו של הש"ך דכתב בסי' שפ"ח דהראה ע"י אונס ממון פטור הוא לפי דהרמב"ן ס"ל כן והא שיטת הרמב"ן דדוקא בגרמי ע"י דבורא בזה אקילו רבנן ואמרו דלא עשו בו אונס כרצון אבל בשורף שטרות כיון דהוי ע"י מעשה ע"כ חייב אף ע"י אונס כמש"כ הש"ך בשם הרמב"ן בסי' שפ"ו ס"ק ו' ע"כ י"ל דמה"ט סתם הש"ך הכא דעדים שחתמו על השטר בשקר חייבין לשלם משום דהא מעשה קא עבדי במה שחתמו בשקר ומסרו השטר להמלוה ולפי שיטת הרמב"ן עצמו דאף דס"ל דגם ע"י אונס ממון פטור מ"מ הא לדידיה חייב מטעם אחר כיון דקא עביד מעשה ע"כ סתם הש"ך והסכים דחייבין לשלם וגם הא י"ל בזה ספק ספיקא ספק שמא הלכה דאונס ממון לא מהני לפוטרם ואת"ל דמהני אונס ממון לפטור אכתי ספק שמא הלכה כשיטת הרמב"ן דהיכא דקא עביד מעשה חייב אף ע"י אונס אך גם זה אינו מספיק לתרץ קושיא זו דהא שיטת הש"ך בתקפו כהן סי' קי"ד דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס. וכן העלה בתקפו כהן ס"ק ע"ב דבפלוגתא דרבוותא מצי למימר קים לי בהא כהאי פוסק ולא קים לי כוותיה בהא וכ"כ הש"ך בסי' כ"ה ס"ק י"ט ע"כ אין לחלק בזה ואפשר דשאני הכא דקא עברו על איסור דאורייתא לכ"ע וחתמו בשקר ע"כ אף לשיטת הש"ך דס"ל בסי' שפ"ו דאף שורף שטרות באונס פטור היינו משום דס"ל דעיקר חיוב דד"ג אינו אלא מדרבנן ואפשר דאף לכתחלה ס"ל דאינו אלא מדרבנן ע"כ ס"ל דאף דד"ג ע"י מעשה ג"כ פטור אבל במה דחתמו בשקר וקא עברו על איסור דאורייתא והוא איסור חמור ע"כ אף במקום אונס חייבין ולכן סתם הש"ך הכא בזה:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה