נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מ
ביאור דין מה דמצינו בכמה דוכתי בש"ס בהתחייבות או בקנין ע"י בהאי הנאה גמר ומשעבד נפשי' גמר ומקני' ונפ"מ לכמה דינים:
ענף א:
איתא בקידושין ד' ז' הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומיקניא לי' נפשה וכן לענין ממונא וכתב שם הר"ן בשם הר"ח שכתב הילך מנה ויקנה לך נכסי דבההיא הנאה דמקבל מיני' מחשבא ככלי דיהיב הקונה להמקנה וקונה בי' בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה משום דהך הנאה דאדם חשוב חשיבא לי' כנותן דמים ובחליפין ולפיכך אשה ניקנית בה מדין דמים ומטלטלין מן דין חליפין קרקעות שהם ניקנין בשניהם מדין שניהם עכ"ל הר"נ. ובחידושי הרמב"ן לקדושין שם הביא ג"כ דברי הר"ח הנ"ל שכתב דבהאי הנאה דאדם חשוב קונה בי' בתורת חליפין להנכסים ואף מטלטלים קונה בה וכתב הרמב"ן ע"ז ואיני רואה בזה השמועה זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע כו' עכ"ל וכ"כ הריטב"א בקידושין שם דבהאי הנאה דאדם חשוב אין כאן קנין בתורת חליפין כלל אלא בתורת כסף הוא כו' ואינו קונה במטלטלין כו' עכ"ל אלמא דהרמב"ן והריטב"א פליגי על הר"נ והר"ח וס"ל דהך הנאה דאמרו אינו קונה במטלטלין רק בקרקע וקדושי אשה דבתורת כסף הוא ולא בדין חליפין כיון דלא הוי כלי וגם הא קיי"ל דפרי לא עבדי חליפין אף דאיכא הנאה וע"כ אין זה בתורת חליפין רק בתורת כסף ובחידושי הרשב"א לקידושין שם כתב בשם הר"ח ז"ל דהך הנאה דאדם חשוב דיהב הקונה להמקנה קנה בו בתורת חליפין וע"כ אף במטלטלין קנה וכתב עליו הרמב"ן איני רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין אלא לכסף דקונין באשה וקרקע ולא ירדתי לדעת רבינו נר"ו בקושיא זו דאטו באשה וקרקע הנאה זו כסף ממש היא הנאה יש כאן כסף אין כאן אלא כדי לקיים כוונת המקנה ודעתו אינו רואין הנאתו כאלו יש לה ממש שיתקיים דעתו עליו והלכך לגבי אשה שהכסף קונה בה אנו רואין אותה כאלו הוא כסף ומתקדשת בו ובמטלטלין שאין הכסף קונה בו כאלו הנאתו כלי וקבלו בחליפין והלכך בין קרקע בין מטלטלין נקנין בכך כדברי ר"ח עכ"ל והרשב"א הכריע כהר"ח ותירץ קושיות הרמב"ן שהקשה דהא בחליפין בעי כלי משום דהך הנאה חשובה דאמדו חז"ל דמתחשב בכך לעולם חשיבא כמו כלי ומהני אף במטלטלין:
והנה הקצה"ח בסי' ק"צ סעי' ו' הביא מש"כ הר"ן בקדושין דכתב דהא דאדם חשוב מהני באומר לו הילך מנה ויהי' שדה שלי מכורה לך דה"ה במטלטלין קנה ג"כ מן דין חליפין ותמה הקצה"ח שם דהא בחליפין בעי דוקא קבלת כלי ולא מהני פירות אלמא דבעי דוקא שיקבל המקנה להכלי והא בהאי הנאה דאדם חשוב אין זה מקריא כלי א"כ לא עדיף מן כסף דאינו קונה רק בקרקעי ובקדושי אשה ולא במטלטלין והעלה דהר"נ דכתב כן בשם ר"ח אזיל לטעמי' דס"ל דלא ממעט מנעל אלא פירות שמרקיבים והולכים לאיבוד אבל שארי דברים שאין הולכין לאיבוד בכלל נעל הוא ומש"ה בע"ח עבדי חליפין וכמש"כ הר"ן ר"פ הזהב בשם ר"ח וכ"כ הב"י בסי' קצ"ה בשם ר"ח ומש"ה ס"ל לר"ח דה"ה הנאת אדם חשוב עבדי חליפין משום דבהנאת אדם חשוב מתחשב בכך לעולם. וה"ל דומיא דנעל אבל לדדין דס"ל דהא דבע"ח עבדי חליפין זהו משום דמקרי כלי דעושין בהם מלאכה כמבואר בסי' קצ"ה ובתוס' קדושין ד' כ"ח א"כ י"ל דאף מה שאין הולך לאיבוד נמי לאו בכלל נעל הוא א"כ ה"ה הך הנאה דאדם חשוב לאו כלי הוי ולא שייך בזה דין חליפין עכ"ל הקצה"ח והנתיבות כתב שם דהסוברים דשוה בשוה אף בפרי בחליפין א"כ היכא דאינו מקבל שום מעות רק הנאה זו א"כ שוה בעיניו כל המעות ומהני לקנות בזה אף מטלטלין בתורת חליפין דהא לא מצינו שום חולק על הר"ן כו' עכ"ל:
ודברי הנתיבות תמוהים במש"כ דלא מצינו שום חולק על הר"ן דהא כבר נתבאר דהרמב"ן לקידושין וכן הריטב"א שם השיגו על הר"ח והעלו דלא כהר"ח אלא הדין הוא דבמטלטלין אינו קונה הך הנאה דאדם חשוב משום דלא שייך בזה דין חליפין כלל כו' וא"כ מצינו חולקים על שיטת הר"ן והר"ח ויש ליישב דברי הנתיבות ועל הקצה"ח יש לתמוה דכבר הרגישו הראשונים בקושייתו דהא בחליפין בעינין כלי והרשב"א תירץ זה משום דהי' פסיקא לחז"ל דהך הנאה חשוב בעיניו כמו כלי ותמהני עליהם דלא הביאו דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הנ"ל:
והנה בב"ב ד' ק"ו איתא תניא האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לא' מהם קנו כולם כו' אי מה להלן בקלפי ואו"ת כו' אמר רב אשי בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני' אהדדי ועיין בח"מ סי' קע"ג סעי' ב' דאם חלקו בגורל נתקיימה החלוקה לכולן בלא קנין אחרים ובתשובת הרא"ש חולק שם ועיין בפסקי הרא"ש פ' ז' בב"ב סי' ב' ופלפולא חריפתא שם ס"ק כ' שכתב דמשמע שם דקנה לגמרי וא"צ לדרכי הקניות ע"ש ואף שמבואר בב"ב ד' ג' גבי חלוקת השותפות דבעי קנין דהא מקשו שם וכי רצו מה הוי ליהדר בי' עכ"ז משום ההוא הנאה דצייתי להדדי גמרי ומקנו וז"ל הרמב"ם שם ד"ה אמר רב אשי כו' היינו טעמא משום דגמרי בלב שלם ומקנו למי שיעלה הגורל כו' דבההיא הנאה דצייתי להדדי ונשמעין זל"ז לחלוק בגורל כו' גמרי ומקני אהדדי עכ"ל ועיקר הקנין הוי משום הך הנאה דצייתי להדדי לחלוק בגורל גמרי ומקני להדדי והרשב"ם כתב שם עוד דבין במקרקעי ובין במטלטלי כיון שעלה הגורל לא' נתקיימה החלוקה דהא לא מפליג בגמ' בין קרקעי למטלטלי עכ"ל וכ"כ המ"מ פ"ב ה' שכנים ה' י"א דרש"י ז"ל פירש דל"ש במקרקעי ובין במטלטלי דסתמא אמרו קנו ולא חילקו ביניהם עכ"ל המ"מ:
ולפי שיטת הרמב"ן והריטב"א דס"ל דהך הנאה דאדם חשוב דאף דאמרו בגמ' קידושין דכן לענין ממונא וסתמא אמרו עכ"ז כתבו דזה לא מהני רק בקרקעי וקדושי אשה ולא במטלטלי משום דהא תורת חליפין לא שייך בזה דהא בעינן כלי בחליפין אלא בתורת כסף מהני זה א"כ ה"ה הכא גבי חלוקת השותפין דעיקר הקנין הוי משום האי הנאה דצייתי אהדדי משום דמחמת הגורל הא מקשו בגמ' אי מה להלן קלפי ואו"ת כו'. וכיון דהאי הנאה לא הוי כלי א"כ לא שייך בזה דין חליפין אלא דינו כמו כסף דזה לא מהני רק בקרקע ולא במטלטלין ובוודאי אינו סברא לומר דשאני הך אגב דצייתי אהדדי בצירוף הגורל דזה עדיף מן שארי הנאות דמצינו בש"ס דהא כיון דמוכרח לומר דגורל לחוד אינו קונה בזה לולא הסברא דבהאי הנאה דצייתי אהדדי וכיון דעיקר האי הנאה לא שייך במטלטלין לקנותם א"כ ה"ה לא תועיל לקנות הכא בחלוקת השותפים במטלטלין והא דבעינן גורל היינו משום דס"ל להש"ס דהאי הנאה דצייתי אהדדי לא שייך רק בחלקו בגורל כפי' רשב"ם שם דכיון דנתרצו לחלק בגורל דהוי כתחלת א"י ע"כ חשוב החלוקה בעיניהם כפי' רשב"ם והרמב"ם שם ועיין בלח"מ שם כן הדעת נוטה בזה לשיטת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל ודוחק לחלק ביניהם ומדחזינן להרשב"ם והמ"מ בשם רש"י דכתבו להוכיח דמדלא מפליג הש"ס בין מטלטלין למקרקעי בזה דמוכח מזה דגם במטלטלין הדין כן א"כ ה"ה בכל מקום היכא דמצינו בש"ס דאמרו דמשום ההוא הנאה כו' דזהו מן דין חליפין ומהני אף במטלטלין ולא מן דין כסף לבד א"כ מוכח מדבריהם כשיטת הר"ן והר"ח והרשב"א דקדושין דהאי הנאה דאדם חשוב מקרי חליפין וקונה אף מטלטלין והא גם התם שייך לומר דמדלא מפליג הש"ס בין קרקע למטלטלין כנ"ל. ולכאורה י"ל לפי מה דכתבו התוס' בפ' השוכר את הפועל ד' ע"א בד"ה רב אשי אמר כו' דרב אשי ס"ל כר"ל דמשיכה מפורש מה"ת כמבואר בבכורות רפ"ב רק להלכה קיי"ל כאמימר דפליג על רב אשי כו' וכן כתבו התוס' בב"מ ד' מ"ח ד"ה נתנה לסיטון כו' ובקידושין ד' כ"ח ובב"מ ד' מ"ו על מתניתין דכל הנעשה דמים באחר כו' החליף שור בפרה כיון שזכה כו' הניחא לרב ששת דא' פירי עבדי חליפין אלא לר"נ דא' פירי לא עבדי חליפין כו' ס"ל כ"ר יוחנן דד"ת מעות קונה כו' ולר"ל דאמר משיכה מפורשת הניחא אי ס"ל כר"ש אלא אי ס"ל כר"נ דא' פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קנה במאי מוקי לה ע"כ כר"ש ס"ל עכ"ל אלמא דר"ל מוכרח נסבור דפירי עבדי חליפין דאל"כ תקשה עליו ממשנה דכל הנעשה דמים כו' וכפירוש רש"י בקידושין שם ועיין בתוס' שם ד"ה הכי קאמר כל הנישם כו' וכיון דרב אשי ס"ל כר"ל א"כ מוכח אליבי' דס"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין ע"כ לפ"ז י"ל כיון דרב אשי הוא בעל המימרא דב"ב שם להא דאגב הנאה דצייתי מקני אהדדי א"כ אין להוכיח כלל משיטת רב אשי הנ"ל די"ל דדוקא לרב אשי דס"ל דפירי עבדי חליפין שפיר י"ל דהאי אגב הנאה נקנין בזה אף מטלטלין משום דהא לא גרע מן פירי כמש"כ הקצה"ח משא"כ לדידן דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין עדיין יש לדון דהאי הנאה דצייתי אהדדי לא מהני לקנות מטלטלין משום דהא לא הוי כלי וכמש"כ רמב"ן והריטב"א: אבל זה ליתא דהא תלינא בברייתא להך דשותפין שחלקו בגורל קנו כולם ומדלא מחלק בין קרקע למטלטלין מוכח דאף במטלטלין שייך הך דינא וכמש"כ הרשב"ם ומ"מ א"כ תקשה מזה על מ"ד דס"ל דפירי לא עבדי חליפין ושפיר מוכח מזה כשיטת הר"ן דאף במטלטלי שייך הקנין דאגב הנאה כו' ואפשר לומר בזה לפי מה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה משום ספיקא דרבנן ואחין שחלקו לקוחות הן משום דמספקא לן אי יש ברירה ע"כ באחין שחלקו היכא דהוי החלוקה ע"י קנין כסף אז נקנין אף מטלטלין משום דמה"ת מעות קונה אלא מדרבנן אינן נקנין וכיון דבדרבנן קיי"ל יש ברירה א"כ אחר שחלקו בקנין המועיל מה"ת שפיר י"ל בזה דבדרבנן יש ברירה ואמרינן הוברר מתחלה דכפי שחלקו עכשיו הוברר כן מתחלה דזהו כל אחד של אותן הבעלים דהשתא לדון כן על מעיקרא ושפיר מועיל החלוקה אף למטלטלין א"כ לכל השיטות ניחא הך דאחין שחלקו בגורל דלמ"ד מעות קונה מה"ת מהני במטלטלין משום יש ברירה בדרבנן ועיין בנדרים ר"פ השותפין וב"ק ד' נ"א ע"ב ובקדושין ד' י"ז תוס' ד"ה חליפין כו' ולמאן דס"ל משיכה מפורש מה"ת הא לדיד' מהני חליפין בפירי והך הנאה לא גרע מפירי ע"כ אין להוכיח מזה דהאי הנאה הוי כמו חליפין בכלי אבל באמת זה ליתא דוודאי כ"ז דלא עשו קנין המועיל עפ"י דרכי הקנין בעת החלוקה אף דנתרצו לחלוק לא מהני החלוקה ויכולין לחזור בהן אף למ"ד יש ברירה וכדמוכח בב"ב ד' ג' דמקשי הש"ס כי רצו מאי הוי להדרו בהו דמקשי בפשיטות לכ"ע אף למ"ד יש ברירה ועוד דהא כתב הר"ן ר"פ השותפין נדרים ד' מ"ה דדבר השותפות יש לכל אחד חלקו בזה וחלק חבירו מושכר לו בשכירות ומבואר בסי' שט"ו בסמ"ע בשם הריב"ש דדבר המושכר לאחד לא מהני הקנין להמשכיר בלא דרכי הקנאה ועיין במחנה אפרים ה' שכירות סי' ט'. ע"כ לא שייך בזה דאחין שחלקו לומר דיש ברירה וע"כ נתקיימה החלוקה. דהא אף דנימא יש ברירה עכ"ז על חלק חבירו המושכר לו בזה לא שייך ברירה וזה לא נקנה בתורת קנין כסף דהא מטלטלין אף בשכירות לא נקנה בכסף והא דסי' קצ"ח סעי' ו' דשכירות מטלטלין נקנה בכסף הא מבואר במחנה אפרים הלכות מכירה קנין משיכה סי' יו"ד דהביא כמה פוסקים דס"ל דשכירות מטלטלי לא נקנה בכסף ג"כ ועוד דהא עיקר טעם הסובר דשכירות מטלטלי נקנה בכסף זהו משום דהגוף של המקנה וטרח ומציל כו' משא"כ היכא דהגוף אינו של המקנה אז גם שכירות מטלטלי לא נקנה בכסף ואכמ"ל:
וע"כ מוכח דס"ל להש"ס מדלא מפליג בין מטלטלי למקרקעי דהאי אגב הנאה דאמרו חז"ל זה נחשב כחליפין וקונה למטלטלי ג"כ וכ"כ הנימוקי יוסף בב"ב שם וז"ל האחין שחלקו בגורל דדעת התוס' ורש"י ז"ל דלאו דוקא במקרקעי אלא ה"ה במטלטלין דהאי הנאה חשוב כאלו משך עכ"ל הנ"י הרי דס"ל להנ"י דאי לא היה חשוב כמשיכה רק ככסף לא היה מהני במטלטלי ודלא כמש"כ לעיל דאף קנין כסף היה סגי בחלוקת מטלטלין דז"א כנ"ל ומוכח מהנ"י דס"ל ג"כ דהאי הנאה דמצינו בש"ס מהני זה ג"כ במטלטלי דחשוב כקנין משיכה דהוי כחליפין כמש"כ הר"נ והר"ח והרשב"א כנ"ל וכבר נתבאר דאין סברא לומר דשאני בגורל דהוי כתחלת א"י ג"כ דהא האלפס והרא"ש לא הביאו שם הך טעמא דהוי כתחילת א"י וכן משמע בהרמב"ם פ"ב מהלכות שכנים ה' י"א וגם כיון דמשום ה"ט דתחלת א"י לא היה מהני כמבואר שם בגמרא א"כ עיקרו משום האי הנאה או משום צירוף ביחד ואי נימא דזה לא מהני במטלטלי א"כ ה"ה הכא ודוחק לחלק ביניהם וביותר דבתשובת מהרי"ק סי' קפ"א כתב בשם המרדכי וש"פ שכתבו להוכיח מהא דב"ב ד' ק"ו הנ"ל דשיתוף השותפין א"צ קנין משום דשייך בזה אגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני והובא דיעה זו בסי' קע"ו סעי' ג' ועיין בש"ך שם ס"ק ו' ולא מחלקי דשא"ה דהוי ע"י גורל ביחד:
אלא וודאי ס"ל כמש"כ דאין לחלק ביניהם בסברא דחוקה. ומוכח דס"ל דאף במטלטלי שייך לדון האי אגב הנאה דצייתי אהדדי דהא התם מיירי במטלטלי ומוכח מזה דהאי הנאה דאמרו חז"ל דינו כחליפין ועיין בנתיבות סי' קע"ו ס"ק ג' והחולקים דפליגי בסי' קע"ו וס"ל דשותפין שנשתתפו בעי קנין טעמם משום דס"ל לחלק דהאי אגב הנאה דצייתי אהדדי לא שייך רק בחלוקת השותפין בגורל דזהו דבר חשוב וכמש"כ לעיל:
אבל היכא דלא שייך כן לא מקרי האי הנאה לחשיבות בדין חליפין אבל היכא דהוי הנאה גמורה לא מצינו לפוסקים הנ"ל דיפלגו על זה: ענף ב:
ובב"מ ד' צ"ד מתנה ש"ש להיות כשואל כו' בההיא הנאה דקא נפק עליו קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשתעבד נפשיה וי"ל דהתם אתי שפיר אף להסוברים דהאי הנאה דמצינו בש"ס לא נחשב כחליפין רק ככסף מ"מ הא התם דמיירי בהתחייבות ע"ע בזה מהני ע"י כסף. כמש"כ הר"ן כתובות ר"פ הנושא וז"ל דבדברים דעלמא א"א שיתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין כו' דהא בערב בעי קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה כו' ובהשוכר ד' צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל כו' בהאי הנאה דקא מהימן ליה עכ"ל ועי' בש"ך סי' מ' ס"ק ב':
אך לפמש"כ התוס' ב"מ ד' נ"ח ד"ה אמר ר' יוחנן כו' בתירוץ הראשון שם וכן לפמש"כ הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ט יש לחלק לפ"ד דשא"ה בשומרים אך מהא דב"ב ד' קע"ג בערב דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה שפיר מוכח מהתם דהתחייבות על ידי כסף מועיל:
וזה ברור דאף דמצינו לכמה פוסקים הנ"ל דס"ל דהאי הנאה דמצינו בש"ס דדינו כמו חליפין עכ"ז ז"א רק היכא דמצינו להדיא דאמרו חז"ל כן דהא איתא בהשוכר את הפועל ד' ס"ג דקאמר הגמרא שם על מה דתני בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דאמר ר"ח דמיירי באמר לה הבעלי לי בטלה זה ומקשו שם וכי א"ל מאי הוי והא מחסרא משיכה כו' ועיין בתוס' שם ד"ה בזונה כו' דכרשב"ל משני לה כו' ואי נימא דכל הנאה דינו כמו חליפין לקנות מטלטלין א"כ קשה דהא התם באתנן דנותן לה עבור הנאת הביאה וא"כ י"ל דכיון דהוי כמו חליפין א"כ יהיה קונה אף למטלטלי ובפרט לפמש"כ הנתיבות דהיכא דלא מקבל שום תמורה עבור החפץ אז נחשב ההנאה כמו פירות שוה בשוה דשייך בזה דין חליפין להרבה פוסקים כנ"ל ועיין ברמב"ם פ"א ה' ברכות שכתב דכל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך והראב"ד השיג עליו דלמה לא יברך כיון שנהנה והובא באו"ח סי' קצ"ו ובט"ז שם ובמג"א סי' ר"ד ס"ק כ' דהאוכל חלבים ועריות חייב שכן נהנה וכבר הארכתי במק"א דדוקא אכילת איסור בשוגג לא מחשב הנאה משום דאילו הוי ידע לא היה ניחא לו בזה אבל במזיד הא אחשביה ועיין בסימן רל"ד וביו"ד סי' קי"ט וטעמא של הרמב"ם שכתב דאף באוכל במזיד אינו מברך י"ל דטעמיה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין במחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ט' מזה א"כ ה"ה הך הנאת ביאה דבמזיד בא עליו אף דהוי הנאת איסור עכ"ז כמו דמבואר בש"ס התם דזה נחשב במקום כסף ה"ה דיהיה חשוב הך הנאה דיהיה במקום חליפין ויהיה קונה אף למטלטלי כמש"כ הראשונים הנ"ל גבי הנאת אדם חשוב ודוקא באכילת איסור בשוגג מצינו בסי' רל"ד וביו"ד סי' קי"ט דלא מיחשב הנאה והטעם הוא כמש"כ התוס' בכתובות ד' למ"ד בסד"ה ואי דלא מצי כו' דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור עכ"ל התוס' ולפ"ז תקשה דמאי מקשה הגמרא שם דהא מחסרה משיכה הא י"ל דקנתה האתנן בתורת חליפין כדין פירות שוה בשוה בעד הנאת הביאה שיש לו ועיין בכתובות ד' ק"א דתוספות כתובה יש לה משום דמתנה יהיב לה בחובת ביאה כפי' רש"י שם] ואף לפמש"כ הקצה"ח דהנאת אדם חשוב דינו כמו פירות דאינו נעשה חליפין עכ"ז תקשה לפמש"כ התוס' שם דהאי קושיות הש"ס דמקשה הא מחסרה משיכה כו' דהך סוגיא אתי כרשב"ל כו' והנה בקידושין ד' כ"ח וב"מ ד' מ"ו על משנה דכל הנעשה דמים באחר כו' הניחא לר"ש דפירי עבדי חליפין אלא לר"נ דפירי לא עבדי חליפין כו' ע"כ כר"ש ס"ל ופי' רש"י שם דר"ל מוכרח לסבור דפירי עבדי חליפין ועיין בתוס' שם א"כ בהך סוגיא דהשוכר את הפועל דאתי כר"ל. א"כ הא לר"ל דס"ל פירי עבדי חליפין אין כאן קושיא כלל משום דהאי הנאת ביאה דיש לו לא גרע מן פירי דדינו כמו חליפין דהא חליפי פירי מהני לרשב"ל א"כ אף לשיטת הקצה"ח קשה הך סוגיא וע"כ מוכח לומר דדוקא הנאת אדם חשוב דמתחשב בכך לעולם וכמש"כ הקצה"ח ע"כ דומה לכלי לכמה פוסקים ולכה"פ כמו פירות משא"כ הנאת ביאה דאינו אלא לשעתו ע"כ לא שייך בזה דין חליפין כלל אף למ"ד פירי עבדי חליפין וזה דומה למטבע דאמרו בו דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ע"כ לא נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין כש"כ הך הנאת ביאה ע"כ גרע מן פירי וזה מוכרח דהא בכל כסף או הנאת מחילת מלוה איכא בזה הנאה ואפ"ה אין דינו כחליפין משום דאין זה הנאה נמשכת כנ"ל ודוקא היכא דמצינו דאמרו חז"ל בפי' בהאי הנאה גמר ומקני שאני אבל היכא דלא אמרו חז"ל בפי' אין דינו רק ככסף כמו בהשוכר את הפועל וכל זה פשוט:
ענף א:
ובקירושין ד' ט' אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' קנו הן הן דברים הניקנים באמירה משום האי הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומשמע דאף מטלטלין ניקנין עי"ז בתורת קנין ואי נימא דהאי הנאה דאמרו חז"ל לא הוי רק ככסף כשיטת הרמב"ן והריטב"א בקידושין ד' ז' א"כ אמאי נקנין מטלטלין בהאי הנאה דמתחתני אהדדי דהא דינו ככסף ומטלטלין אינן נקנין בכסף. ומוכח מזה דהיכא דמצינו בש"ס דאמרו בפירוש בהאי הנאה. דהוי הנאה חשובה דזה נחשב כחליפין וכשיטת הר"ן הנ"ל. ודוחק לומר דכוונת הגמרא דניקנין באמירה בתורת התחייבות ולא בתורת קנין דזה דוחק בלשון דאמרו קנו וניקנים ועיין בב"מ ד' מ"ח ע"ב הזהב קונה הכסף מחייב מבעי ליה אך לפי מאי דקאמר רבא שם בכתובות ד' ק"ב על הא דרב גידל דמסתברא מלתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה כו' ופירש רש"י דכסף קדושין לאביה אלמא דעיקרו אינו רק משום תורת כסף ואפ"ה אמר בלשון קנו וע"כ ז"א רק בתורת התחייבות א"כ ה"ה לסוף דמסיק בהאי הנאה דמתחתני אהדדי ג"כ י"ל דאינו רק ככסף וקאי על התחייבות ולא חשוב בתורת קנין:
אך מלשון הרמב"ם ואה"ע סי' נ"א שכתבו האב שפסק כמה אתה נותן לבנך כו' קנו אותן הדברים וכן לשון הגמ' בהאי הנאה דמתחתני גמרי ומקני משמע דזהו בתורת קנין ולא בתורת התחייבות לבד דאל"כ ה"ל למימר בלשון בהאי הנאה כו' גמרי ומשעבדי נפשיה כמו דאמרו בב"מ דף צ"ד וב"ב דף קע"ג בהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעביד נפשיה והכא אמרו בלשון גמר ומקני מוכח דזהו בתורת קנין ג"כ ועיין בכתובות דף ק"ט תוס' ד"ה תשב עד שתלבין כו' והנה הא דשטרי פסיקתא דפוסק מעות לחתנו דכתובות דף ק"ט ודף ק"ב בפוסק לזון בת אשתו בעת הנשואין דמהני מדרב גידל ועיין בכתובות ד' נ"ג תוס' ד"ה השתא נמי כו' י"ל דאף ע"י כסף הא מועיל התחייבות כמבואר בר"ן ר"פ הנושא ע"כ אף דנימא דהאי הנאה דמתחתני אהדדי אינו רק כמו קנין כסף ג"כ יכול להתחייב ע"ז אבל בתורת קנין לקנות גוף החפץ כמבואר בלשונם כנ"ל דמשמע דחל הקנין על גוף החפץ בזה שפיר יש לדון דאם דינו ככסף א"כ מטלטלי דאינם נקנין בכסף לא יהיה נקנה עי"ז ובאמת בלשון השו"ע הנ"ל משמע דכל דברים אף מטלטלין ניקנין ע"י אמירה זו ובתורת קנין:
ובירושלמי כתובות פ"ה ה"א ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך כיון שקידשה זכה כו' ובלבד מן הנישואין הראשונים ואתיא כי הא דאמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנישואין הראשונים תני ר' אושעיא זכה במטלטלין ולא זכה בבית כו' וכ"כ בירושלמי ר"פ הנושא סוף ה"ב עלה דהפקחין היה כותבין כ"ז שאת עמי ותני עלה ובלבד מן נישואין הראשונים ואתיא כי הא דר"ח המשיא בנו בבית זכה בבית ובלבד מן נישואין ראשונים עכ"ל אלמא דהירושלמי ס"ל דהא המשיא בנו בבית זכה בבית זהו הכל משום דברים הנקנים באמירה משום דמחמת אכילת פירות הא שיטת כמה פוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלא קנה ודוקא הציע מצעות ועי' בסי' קצ"ב וסי' רה"ע סעיף ט"ו ומש"כ שם בלשון י"א עלה דערך שולחן ואכמ"ל ואף דכתבו התוס' בגיטין דף י"ד ובגמ' שם דהא דהמשיא בנו בבית אין זה אלא תקנת חכמינו ז"ל עכ"ז עיקר הטעם הוא דאמדו חז"ל דעתו דרוצה להקנות לו הבית. ועיקר האומדנא הוי זה רק מצד תקחז"ל ושוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא אבל אי נימא דאף בהקנה לו בפירוש לא קנה ע"י דברים הנקנים באמירה א"כ אין סברא לקנות הכא כלל אלא עכשיו דאמרינן דנקנין באמירה אמדינן מדרבנן לדעתו דהוי כהקנה לו בפירוש אבל עיקר הקנין הוי משום דברים הניקנין באמירה וכה"ג כתבו התוס' בב"ב דף קמ"ד בד"ה כהלכתא בלא טעמא כו' דהטעם הוא כיון דהשיאו בביתו סברא הוא שנתנו לו ומצינו בירושלמי הנ"ל דר' אושעיא ס"ל דזכה במטלטלין ולא זכה בבית אלמא דע"י דברים הנקנין באמירה זוכה בגוף המטלטלי אך אנן ס"ל דזוכה גם בבית. אלמא דמחמת דברים הנקנין באמירה קונה למטלטלי א"כ מוכח מכל זה דהאי הנאה דמצינו בש"ס בפירוש דינן כחליפין לקנות אף מטלטלי ולכן אף דנימא דקניות הבית דמי להציע מצעות מ"מ הא במטלטלי לא שייך כן:
ויש לדון בעיקר מלתא דנא דהא בעל המימרא בש"ס דילן מזה הוא ר"ג אמר רב כמה אתה נותן כו' והתוס' בפ' השוכר את הפועל דף ע"א ע"ב ד"ה מידי הוא טעמא כו'. כתבו מתחלה להוכיח מב"מ דף מ"ח דרב ס"ל כריש לקיש דמשיכה מפורש מה"ת ולפ"ז ס"ל לרב כר"ש דפירי עבדי חליפין כמבואר בקידושין דף כ"ח בפי' רש"י שם א"כ י"ל דרב לטעמיה דפירי עבדי חליפין ע"כ ס"ל דאגב הנאה דמתחתני קנו דהאי הנאה דינו כמו פירי עכ"פ אבל לדידן דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין ע"כ האי הנאה דמתחתני כיון דלא הוי כלי וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל ע"כ לא נקנו מטלטלי ע"י האי אמירה ואין הוכחה מרב לדידן אכן לפמש"כ התוס' שם במסקנא דרב ס"ל כר' יוחנן דד"ת מעות קונה ועיין בב"מ ד' מ"ח תוס' ד"ה נתנה לסיטון נסתר כל זה ושפיר הוכיחו הפוסקים לדינא מהא דאמר רב דקונה אף למטלטלין כדמשמע כנ"ל ענף ד הנה התוס' בכתובות דף ק"ב ע"א ד"ה אליבא דבן ננס כו' כתבו שם באה"ד ואין לתמוה היכי משתעבד בשטרא הא אין מטלטלין נקנין בשטר די"ל הואיל וטרח למכתב בשטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אף באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדאמר בסמוך ועוד דשמעינן לר' יוחנן בהזהב דף מ"ט הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"ג שלא הגיע לידו דגמר ומקני ה"נ מתוך שטרח לכתוב בשטרא בכה"ג גמר ומקנה עכ"ל התוס' הרי דהתוספות יש להם שיטה אחרת במה דמצינו דברים הנקנים באמירה דאמרו חז"ל דזהו משום דגמר ומשעבד נפשיה אף דלא הוי מן דרכי הקנין דהא ילפי מזה על התחייבות בשטר דאף דאין מטלטלין נקנין בשטר מ"מ כיון דאמדו חז"ל דגמר ומשעבד נפשיה עי"ז ע"כ מהני זה בחיוב ע"ע א"כ ה"ה בהנאת חיתון דכיון דאמדו חז"ל דעתו בכ"ז דגמר ומקני בל"ש ע"כ חל הקנין עי"ז ונקנין להמקבל ומוכח מדבריהם דס"ל דלאו בכל דוכתי אמרו כן דהא מצינו דהתחייבות ע"י שטר מהני משום כיון דטרח אמרו דגמר ומשעבד נפשיה כמש"כ התוס' ואפ"ה בקנין מטלטלי ע"י שטר לא אמרו כן משום דדוקא היכא דמצינו דאמרו חז"ל כן בפירוש אז דנין כן:
ומה דמוכח מדברי התוס' כתובות הנ"ל דהיכא דמצינו כעין דברים הנקנים באמירה דכיון דגמר ומקני מועיל אף דאין זה מדרכי הקנאה כה"ג מצינו בבכורות דף י"ח תוס' ד"ה אקנויי אקני ליה מקום בחצירו כו' דאפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשתעבד נפשיה אי נמי כמה פעמים הרועה פותח ונועל כדאמר תיזול איהי ותיחוד ותפתח וברשות בע"ב קא מחזיק עכ"ל התוס' שם ועיין בתוס' ב"ב דף נ"ג ד"ה נעל כו' ובסי' קצ"ב סעיף ג' אלמא דהתוס' בתירוץ קמא ס"ל דאף בלא דרכי הקנין מהני להקנות היכא דגמר ומקני דאמדו חז"ל א"כ ה"ה בהך דברים הניקנים באמירה ג"כ דאמדו חז"ל דאגב דמתחתני גמרי ומקני כו' י"ל כיון דרוצה להקנות בלב שלם ע"כ דינו כקנין גמור ובאמת דברי התוס' דבכורות הנ"ל צ"ע קצת דהיכא מצינו כן אבל לפמש"כ התוס' בכתובות כנ"ל גבי דברים הניקנים באמירה א"ש דברי התוס' דבכורות ולפ"ז ה"ה בהך הנאה דצייתי אהדדי דב"ב דף ק"ו ג"כ הוא מטעם זה אבל לפי תי' הב' של התוס' דבכורות דס"ל דהיכא דלא הוי דרכי הקנין לא מהני אף דגמר ומקני א"כ בהך דברים הניקנים באמירה לא מהני רק מצד דנחשב לקנין כמו חליפין ובאמת י"ל דהתוס' דילפי מן הך דברים הניקנים באמירה דה"ה בהתחייבות ע"י שטר ולא מחלקי דשאני הך דברים הניקנים באמירה דזה הוי כעין קנין חליפי כלי וכמו בהנאת אדם חשוב כנ"ל משום דס"ל להתוס' כסברת הרמב"ן והריטב"א דאגב הנאה כו' לא עדיף מן חליפי פירי ואפ"ה מצינו דנקנים אף מטלטלי בהך דברים הניקנים באמירה כמבואר בסתימת הש"ס דכמה אתה נותן כו' וע"כ מוכח מזה דשאני היכא דאמרו חז"ל דגמר ומקנה בלב שלם ע"כ מהני זה להקנות:
ועיין באו"ח סי' תל"ד ט"ז ס"ק ו' שכתב שם גבי הא דשלוחו יכול לבטל החמץ דכיון דרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ מסתמא נתן במתנה החמץ להשליח כדי שיוכל לבטל עכ"ל הט"ז והמקור חיים הקשה שם דבמה קנה השליח את החמץ ע"ש אכן לפי תי' א' דבתוס' בכורות הנ"ל יש לדון דה"ה בזה כיון דרוצה להפקיע מאיסור חמץ מסתמא גמר להקנות כעין מש"כ התוס' בשבת דף י"ח ד"ה דמפקרא כו' ובהשוכר את הפועל דף ע"א תוס' ד"ה רב אשי אמר כו' דאנן סהדי דגמר ומקנה כדי להפטר מבכורות כו' אך באמת ז"א דא"כ לא היה צריך לדרכי הקנייה בבכור ובחמץ ובאמת אינו כן כמבואר שם:
וע"כ הטעם דלא אמרינן כן רק היכא דאמרו חז"ל דגמר ומקנה אבל היכא דלא אמרו כן בפירוש אין לנו כח לומר כן ועיין בב"ב דף קע"ד דאבא לגבי בריה שעבד נפשיה ומבואר באה"ע סי' ק"ב סעיף ו' דאף בלא קנין ס"ל להראב"ד דמשעבד נפשיה. ויש לחלק והדברים ארוכין ואפשר לומר דכוונת התוס' דבכורות בתי' קמא שכתבו דאף בלא קנין קני דכוונתם דכיון דאמרו שם אומדנא דאקנויי מקני ליה בחצירו משום דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה א"כ הוי זה כמו בהאי הנאה דאדם חשוב או כמו הנאת חיתון דגמר ומקניה משום דהך הנאה חשוב לכה"פ כמו כסף לד"ה א"כ הכא בבכורות דמיירי בקרקע דנקנה בכסף שפיר מועיל האי הנאה דאמדו חז"ל בזה משום דניחא ליה דליתעביד מצוה בממונו דגמר ומשעבד נפשיה (ולא שייך בזה לומר מצות לאו ליהנות ניתנו] וע"כ אף דלא עשה הרועה שום קנין אחר בעצמו מ"מ קני בהאי הנאה. א"כ אין ראיה מהתוס' הנ"ל. ועוד דגם התוס' דכתובות דכתבו דהא דדברים הניקנים באמירה הוי זה משום דגמר להקנות ומועיל אף דאינו מדרכי הקנייה משום דהתוס' ס"ל דאף מטבעות ניקנין ע"י דברים הניקנים באמירה אגב הנאה דמתחתני כו' כדמשמע הלשון דכמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' דמשמע הלשון דזה קאי על נידוניא. וכמש"כ בהגהות מיימוני פ' כ"ג ה' אישות בשם בעל העיטור דאף מטבע ניקנה ע"י אמירה דמתחתני ע"ש ואי נימא דהאי הנאה דאיתחתני דינו כחליפין א"כ הא מטבע אינו ניקנה בחליפין וע"כ הכריחו מזה התוס' דזהו משום דגמר ומקנה בלב שלם:
והיכא דאמרו חז"ל כן אז יכול לחול ההקנאה אף דלא הוי מדרכי הקנאה משום דגמר ומקנה ובאמת י"ל דהתוס' ס"ל כסברת הר"ן והרשב"א דהנאת אדם חשוב הוי כחליפין משום דהוכיחו כן משום נידוניא דמטבע ואפשר לומר דהא דס"ל לבעל העיטור הנ"ל דגם מטבע ניקנה ע"י אמירה דאתחתני אזל לטעמיה דס"ל כפי דהובא בשמו שם בהגהות מיימוני הנ"ל דגם על דבר שלא בא לעולם חל מה דפוסקים המחותנים להחתן והכלה ע"ש אלמא דאלמוה חז"ל להא דדברים הנקנים באמירה דגם על דבר שלא בא לעולם דאינו יכול להקנות ע"י דרכי הקנאה מ"מ אלמוה חז"ל דיכול להקנות בפסיקתא אף בזה א"כ ה"ה גם על מטבע חל מה"ט וכן ראיתי בריטב"א כתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה גופא אמר רב גידל כו' כמה אתה נותן לבנך כו' דדעת הגאונים ז"ל דמהני הא דר"ג אף בפוסק ע"ע מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין והא דר"ג כחיוב דקנין וכל דמהני התם מהני הכא בדברים עכ"ל וכ"כ הריטב"א בקידושין דף ט' ע"ב ד"ה מיתיביה אין כותבין שטר אירוסין כו' וסברא דרבוותא ז"ל דדברים הניקנין באמירה אינם נידונין כמתנה בקנין לחוד אלא כחיוב בקנין דמהני אף לפוסק דשלב"ל ואינו ברשותו וחשבינן לו קנין חיוב בהאי הנאה וניראין דבריהם עכ"ל. ובאמת צ"ע על פסק המחבר באה"ע סי' נ"א דדברים הניקנים באמירה לא מהני אלא לדברים המצוי ברשותו וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה' זכיה ומתנה אבל לאינו ברשותו לא מהני אלא באמר בלשון חיוב בפירוש כמש"כ הב"ש שם ס"ק ד' דאיך לא הביאו שיטת העיטור והריטב"א הנ"ל דפליגי בזה ונפ"מ לענין תפיסה וכעת ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ד' שהביא בקצרה שיטת העיטור הנ"ל ע"ש וכוינת העיטור והריטב"א דס"ל דמהני אף לדשלב"ל ומטבע אף דלא אמר בפירוש בלשון חיוב משום דשאני היכא דאמרו רבנן דגמר ומקני משום האי הנאה הוי זה כאלו אמר בפירוש בלשון חיוב ע"ע משום דאנן סהדי דגמר ומשעבד נפשיה וכמש"כ הריטב"א בפירוש דהוי זה כמו קנין בחיוב ע"ע גם אפשר לומר דשיטת העיטור והריטב"א דס"ל דמשום תקחז"ל חל אף על מטבע ודשלב"ל. ועיקר הקנין בהך דברים הנקנין באמירה הוי מדרבנן כמש"כ הריטב"א בקידושין דף ט' ע"ב באה"ד וז"ל דבשטרי פסיקתא לא אלמוהו רבנן אלא לגבי בע"ח כו' ע"ש וכן כתב הנו"ב במ"ק ח' ח"מ סי' כ"ח שכתב לדון דדברים הנקנין באמירה הוא מן תקנת חכמים ועיין במ"ת סי' מ"ב שכתב לחזק דדברים הנקנים באמירה הוא מתקחז"ל ע"ש ולפ"ז ליכא להוכיח כלל לנ"ד דשאני התם דתקנו חז"ל כן אף דלא הוי מדרכי הקניה:
ובעיקר דברי התוס' בכתובות דף ק"ב דהקשו דאיך מועיל שטר על חיוב מחדש ומזה הוציאו דכיון דטרח לכתוב בשטרא גמר ומשעבד נפשיה וכמו בדברים הנקנים באמירה וכן הוכיחו מהא דב"מ דף מ"ט דהא במתנה מועטת גמר ומקני אף דלא הוי קנין באמת יש לעיין בראייתם מהא דב"מ הנ"ל דהא במתנה מועטת אמרו דאסור לחזור בו ואין רוח חכמים נוחה הימנו אבל מצד קנין לא מצינו בפירוש כמבואר שם בב"מ בכולא סוגיא גבי דברים דיש בהם משום מחוסר אמנה דלא הוי רק איסור לחזור בו אבל קנין לא אמרו חז"ל ועיין ברש"י שם וגם לא מצינו שם דיהיו יכולים הב"ד לכוף ע"ז. ובאמת מהא דב"מ דף מ"ט שם דקאמר הגמ' ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת כו' ה"נ מסתברא דאמר ר"א אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מק"א אא"ב לא מצי מיהדר מש"ה רשאי כו' משמע מזה דיש קנין במתנה מועטת דאל"כ איך מצי לעשותו תרומת מעשר הא עדיין אינו שלו ולא זכה בו ואפשר דמזה הוכיחו התוס' בכתובות לדון דהאי מתנה מועטת ה"ל קנין בגוף הדבר אבל באמת כבר הקשה זה השמ"ק בב"מ שם ומתרץ דמיירי במכירי לוי ועוד תירוצים ע"ש ועיין בקצה"ח סי' ר"ד ס"ק ג' ובפתח הבית דיני ברירה סוף סי' ו' הקשה כן על הש"ס הנ"ל ותירץ דשאני מעשר דיש לכל הלוים חלק בהם ע"ש ולא ראה דכבר הקדימו השמ"ק בזה והדברים ארוכים ועיקר קושית התוס' דהקשו איך מטלטלין ניקנים בשטר בחיוב ע"ע נ"ל לדון לפי שיטת רש"י בקידושין דף ז' דאף בן חורין הוקש לקרקעות ואף דשיטת התוס' שם דלא כרש"י אכן הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח הכריע ג"כ דאף בע"ח דינו כקרקע ועיין במגילה דף כ"ג: א"כ לפ"ז יש לדון דכמו דקרקע נקנה בשטר וה"ה שעבוד קרקע נקנה בשטר א"כ ה"ה חיוב על גופו בשטר מהני דהוי כמו שעבוד קרקע ואפשר לומר דהתוס' לשיטתם דס"ל דב"ח לא הוקש לקרקע ע"כ הקשו דהא מטלטלי לאו בני שטרא נינהו אבל לשיטת הש"ך ורש"י הנ"ל יש לישב קושייתם כן נחזור לעניננו דלשיטת הר"ן והרשב"א דהאי הנאה דמצינו בש"ס טעמו משום דחשוב כחליפין א"כ א"ש בדברים הנקנים באמירה דמהני משום דהנאת איחתוני הוי כמו חליפין וקונה אף מטלטלי ולשיטת התוס' בכתובות דף ק"ב הנ"ל מוכח דס"ל דאף דלא הוי התם מן דרכי הקנייה מ"מ מהני משום דגמר ומשעבד נפשיה ושיטת הריטב"א הוא דמהני התם בתורת חיוב ע"ע וע"כ אף בדשלב"ל ומטבע ג"כ מהני דברים הניקנים באמירה כנ"ל ולפ"ז א"ש אף לשיטת הרמב"ן והריטב"א דס"ל בקדושין דהנאת אדם חשיב הוי בתורת כסף. מ"מ מהני בדברים הנקנים באמירה משום תורת חיוב דיכול לחייב א"ע בכסף כמש"כ הר"ן ר"פ הנושא כנ"ל או כפי שכתבתי לעיל בשם הריטב"א דס"ל דעיקר מלתא דדברים הנקנה באמירה הוי רק מדרבנן. ולכך אינו קשה על הרמב"ן והריטב"א די"ל דהריטב"א לטעמיה כנ"ל אך מן תוס' כתובות הנ"ל מוכח שם דס"ל דזהו מה"ת. אך בטעמם קשה לומר דזהו משום תורת חיוב דא"כ מה ראיה מייתי לחיוב ע"י שטר וע"כ מוכח כמש"כ לעיל בכוונתם גם יש מקום לפרש כוונתם באופן אחר בהאי דברים הנקנים באמירה וקצרתי בכ"ז:
ענף ה:
ולפי מה דנתבאר בשם הרמב"ן והריטב"א דס"ל דהאי הנאה דאדם חשוב לא הוי קנין לקנות מטלטלין יש ליישב עפ"ז קושיות הט"ז סי' ל"ז סעי' ט"ז על הסמ"ע שכתב שם דניחא ליה דלא נקרייה גזלנא לא שייך גבי מטלטלי דלפ"ז בהא דב"מ ד' ט"ו ע"ב במכר שדה גזולה ולקחה מבעלים ראשונים דמה מכר ראשון לב' כו' וחד מ"ד ס"ל משום דניחא ליה דליקו בהימנותא וחד ס"ל משום כי היכי דלא ניקרייה גזלנא מאי בינייהו כו' ולהסמ"ע הנ"ל ה"מ הש"ס לומר דנפ"מ במטלטלי דמשום דניחא דליקו בהימנותיה שייך אף במטלטלי ומשום דלא ניקרייה גזלנא לא שייך כן במטלטלין והקצה"ח סי' ל"ז ס"ק ח' פלפל בישוב קושיות הט"ז הנ"ל:
אבל באמת יש לדון בזה דהא הגמרא מקשה שם מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא הא חספא בעלמא הוא ומתרץ רבא תהא במאמינו בהאי הנאה דקא סמך עליו טרח ומייתיה ליה גמר ומקני ליה אלמא דעיקר המכירה נגמר משום האי הנאה כו' ולשיטת הרמב"ן והריטב"א דקידושין דכתבו בהאי הנאה דאדם חשוב דזה לא מהני אלא בקניית קרקעות וקידושי אשה משום דיש בזה קנין כסף אבל לא מהני במטלטלין משום דזה לא מקרי כלי א"כ ה"ה האי הנאה דקא סמך עליה דגמר ומקניה ליה עבור זה הא לא מהני האי הנאה כי אם בקרקע דניקנה בכסף ולא במטלטלי דאינו נקנה בכסף. ע"כ לא אמרו האי א"ב במטלטלי משום דבמטלטלין לא משכחת האי דינא ומתורץ קושיות הט"ז ועדיין י"ל בזה דאם המה מונחים ברשות הלוקח א"כ קנתה לו חצרו בלא שום מעשה כלל ועיין בתוס' שם ד"ה האי שטרא כו' שכתבו דמשמע משעה שקנה הגזלן הוא של לוקח אע"פ שלא עשה שום מעשה. אבל בחצירו דקונה אף שלא מדעתו לא שייך כן א"כ שפיר הקשה הט"ז:
הגה"ה גם יש לדון במוכר מטלטלי גזולים וטרח וקנה דאף דהוי האי הנאה כמו כסף מ"מ הא מצינו במידי דלא שכיח דהעמידו על דין תורה דמעות קונה כמבואר בב"מ ד' מ"ו וה"ה גזילה הוי לא שכיח אבל במוכר דשלב"ל לא שייך זה. ועיין בע"ג ד' ע"א ע"ב תוס' ד"ה מידי הוא טעמא כו' וקצרתי ע"כ הגה"ה:
אמנם לדינא מצינו בסי' ר"ט סעי' ה' גבי מוכר דשלב"ל דאם טרח המוכר וקנה צריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח וקנה כדי דליקו בהימנותו וזהו נובע מן תה"ד סי' ש"ך והובא בט"ז שם שכתב כן ומיירי שם בקניות מרגליות. אלמא דגם במטלטלין אמרינן דטרח וקנה כי היכי דליקי בהימנותא ולכן שפיר הקשה הט"ז בפשיטות בסי' ל"ז כן אכן בעיקר פסק התה"ד והט"ז והרמ"א דס"ל דאף במטלטלי שייך להאי דינא ואף היכא דלא שייך דקני ליה חצירו להלוקח וכמו במוכר דבר שלא ברשותו וכה"ג דמ"מ קני הלוקח דזה צ"ע כיון דעיקר הקנייה בהא דטרח וקני הוי משום האי הנאה דסמך עליו כמבואר שם והא שיטת הרמב"ן והריטב"א גבי הא דאדם חשוב דהאי הנאה לא עדיף מן כסף דאינו קונה במטלטלי א"כ במאי קני האי לוקח למטלטלי דהא לא עדיף האי הנאה דליקו בהימנותיה מן הנאה דאדם חשוב ומאיזה טעם נחלק ביניהם אדרבה יש מקום לומר דהאי הנאה דאדם חשוב דמתחשב בכך לעולם כמש"כ הקצה"ח וודאי עדיפא וגם להכרעת הנתיבות בסי' ק"צ דכתב דדוקא היכא דלא קיבל זוזי בעד המכירה אז נחשב זה ההנאה כמו פירות שוה בשוה ומהני מן דין חליפין אבל היכא דקיבל מעות בעד מכירתו אז אינו קונה בהאי הנאה דאדם חשוב ועיין בנתיבות שם דסיים בלשונו דמה"ט לא כתב המחבר בסי' ק"צ הדין דאדם חשוב רק בקרקע ולא במטלטלין ע"ש והא חזינן הכא בסי' ר"ט דאף גבי מטלטלין ס"ל דמהני האי הנאה דקא סמך עליה וכמבואר בתה"ד שם וע"כ צ"ע בזה. ובאמת יש מקום לומר דיהיה יכול המוכר לומר קים לי כשיטת הרמב"ן והריטב"א דכה"ג לא קני במטלטלין אם המוכר מוחזק וכמו כל ספיקא דדינא ואפשר לומר דהא דהכריע התה"ד והרמ"א כן משום דמן ב"ב ד' ק"ו גבי האי הנאה דצייתי אהדדי בחלוקת השותפות מוכח דאף במטלטלין שייך כן כמו דכתבו שם הרשב"ם והנ"י והמ"מ וכנ"ל דמזה מוכח דהעיקר כהסוברים דהיכא דמצינו בש"ס להאי הנאה דדינו כמו חליפין דקונה אף מטלטלי ואפ"ה אינו קשה קושיות הט"ז בסי' ל"ז על הסמ"ע משום דבלא"ה תקשה דהא ה"מ הגמרא לומר נפ"מ בין מ"ד משום ניחא ליה דלא ליקריה גזלנא ובין ניחא ליה דליקו בהימנותיה במוכר דשלב"ל וכמו הא דתה"ד והרמ"א דסי' ר"ט הנ"ל דמשום דליקו בהימנותיה שייך ג"כ בזה ומשום ניחא דלא ליקרייה גזלנא לא שייך בזה וע"כ מוכח דבאמת ה"מ הש"ס לומר א"ב אחריני רק דכן דרך הש"ס בכ"ד ואין הכרח לקושיות הט"ז הנ"ל. ולכאורה יש להוכיח מן התוס' דב"מ ד' ט"ז ד"ה האי שטרא כו' דס"ל דהאי הנאה דסמך עליו דהתם זה נחשב כחליפין דהא התוס' הקשו שם וא"ת והא מעותיו דמתחלה נעשו עתה מכר א"כ מאי מקשה הגמרא במאי קני להאי ארעא כו' וי"ל באתרא דלא קני בכספא א"נ כו' עכ"ל התוס' ושם ברש"י ד"ה גמר ומקני כתב דמקני ליה כשלקחה מבעלים הראשונים ולפ"ז עיקר הקנייה נגמרת בעת שקנאה שנית מהנגזל ולפ"ז מוכח דמשום תורת חליפין נגעו בה דאי נימא דהוי רק כקבלת כסף א"כ תקשה עדיין דבמאי קני לארעא. ומה דתירצו בהאי הנאה כו' הא מיירי באתרא דלא קני בכספא כתי' א' של התוס' היינו במקום שכותבין השטר א"כ גם מצד האי הנאה דסמך עליו לא תועיל כיון דהשטר הוא חספא בעלמא. וע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דהאי הנאה דינו כחליפין ובחליפין קונין אף במקום שכותבין השטר כמבואר בסי' קצ"ה א"כ מוכח מן התוס' כשיטת הר"ן דהאי הנאה דאמרו בגמרא יש לה דין חליפין ולפ"ז ה"ה מטלטלין ניקנין בהאי הנאה ג"כ:
אך אפשר לומר דאינו ראיה משיטת התוס' דהא התוס' שם בד"ה בההיא הנאה כו' כתבו דהוי כאלו א"ל שדה זו קנוי לך לכשאקחנה ופי' המרש"א והמר"מ ומהרמ"ש דכוונת התוס' דלא כפי' רש"י דהקנין חל בעת שקנה מן הנגזל אלא ס"ל להתוס' דבעת שמכרה להלוקח הוי אז כאלו התנה עמו שדה זו קנויה כשאקחנה ואף דהוי דבר שאינו ברשותו אז עכ"ז שא"ה משום דסמכה דעתו כיון דהשדה הוא ביד הלוקח כבר וכ"כ הפ"י שם וע"כ אינו ראיה מן התוס' דאף דנימא דהאי הנאה אין דינו כחליפין מ"מ קני שפיר בהאי שטר דנותן לו בעת המכירה דהוי כהתנה עמו אז שדה זו קנויי כשאקחנה ועיקר הקנייה הוא ע"י השטר דנתן לו מתחלה ונדחה ראיה זו:
ואי נימא כשיטת התוס' הנ"ל דהוי כהתנה שדה זו קנוי לך כו' וזהו הטעם דחזר ולקחה דשייך להלוקח א"כ עפ"ז יש לדון בהך דין דתה"ד והרמ"א הנ"ל במוכר דבר שאינו ברשותו במטלטלין דכתבו דאם טרח המוכר וקנה צריך לקיים מקחו די"ל דלא אמרינן כן רק לשיטת רש"י הנ"ל דבעת דלקחה מבעלים הראשונים גמר ומקני אז להלוקח א"כ זה הטעם שייך אף בזה אבל לשיטת התוס' דעיקר הקנייה הוא בשביל בהאי הנאה דסמך עליו הוי כהתנה שדה זו קנוייה כשאקחנה ואף דהוי דבר שלב"ל. עכ"ז כיון דסמכה דעתיה יכול להקנות בהאי גוונא כמש"כ המהרש"א ומהרמ"ש הנ"ל א"כ ז"א שייך רק בקנין שטר כיון דעיקר הקנייה נגמר בעת שקנה מן הנגזל ואז השטר הוא בעולם ע"כ מהני בזה קנין שטר וכמש"כ התוס' יבמות ד' צ"ג וקדושין ד' ס"ג אבל במטלטלין אף דהוי קנין חליפין בעת שקנה מ"מ הא חליפין לאח"ז לא מהני כמבואר שם וכמבואר בנדרים ד' מ"ח וקניין משיכה וודאי לא שייך בזה כיון דבעת המכירה היה דבר דאינו ברשותו ע"כ אף דסמכה דעתיה ג"כ בזה משום ניחא דליקו בהימנותיה עכ"ז הא כיון דעיקר הקנין נגמר בעת שקנה המוכר ואז פסקה הקנין כיון דלשיטת התוס' עיקר הקנין בזה משום דהוי כהתנה כשאקחנה קנויה לך אם כן לשיטת התוספות יש לעיין הרבה בהך דהתה"ד והרמ"א הנ"ל:
ואפשר לומר דגם התוס' מודו לסברת רש"י הנ"ל דמשום האי הנאה דסמך עליו גמר ומקני בעת שלקחה שנית מהבעלים רק שאני התם כמש"כ המהרש"א ומהרמ"ש שם דליכא למימר דבשעת קנייתו מגזלן גמר ומקני להלוקח בהאי הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטא אדרכתיה לידיה כו' אלא דצ"ל כאלו אמר ליה מעיקרא שדה זו קנויה לך לכשאקחנה כו' ע"ש א"כ היכא דלא תבעו כלל לדין שייך שפיר האי הנאה דלא קאמר לי' ולא מידי דהאי הנאה חשוב כחליפין וקני שפיר בעת קנייתו דאז הוי כהקנה ללוקח בעד הנאה זו וא"ש פסק התה"ד אף לשיטת התוס' דדוקא היכא דתבעו לדין דליכא למימר אז בהאי הנאה דלא קאמר ליה מידי ואז מוכרח לומר הטעם דבעת המכירה הראשונה הוי אז כהתנה עמו כשאקחנה כו' דהא אז סמך עליו אבל היכא דשתק ולא תבעו כלל לדין שייך האי הנאה בעת שקנה המוכר מן הבעלים ואז גמר ומקני ועדיין יש לדון בזה הרבה דהא ז"א מוכרח עדיין לשיטת התוס' כיון די"ל דכוונת הגמרא הוא משום דהוי כהתנה כנ"ל ומנלן לחדש לומר דבעת הקנייה גמר אז ומקני ואפשר דזהו מצד הסברא כיון דמצינו האי הנאה בגמרא וכבר נתבאר דהאי הנאה חשוב כחליפין ע"ר ממילא שייך בזה לומר דגמר ומקני אז למטלטלין ג"כ ויש להאריך בזה הרבה:
ענף ו:
וראיתי בחידושי הר"ן על ב"מ ד' ט"ז ד"ה מכדי לוקח במאי קני כו' שכתב דבההיא הנאה כו' דהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעיניו ומקנה אותה לו בה כאלו נותן דמים כמו בקידושין דנתינה באדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמרה ומקנה נפשה כו' עכ"ל וכ"כ הנימוקי יוסף בהאי סוגיא שם בההיא הנאה כו' כלומר דהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עלי' חשובה היא בעיניו כאלו נותן דמים כדאמרינן בקידושין ד' ז' דנתינה באדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה גמרה ומקניה נפשה כו' עכ"ל הנ"י וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים שכתבו ג"כ לדמות ההיא הנאה דקסמך עליו ומאמינו דב"מ הנ"ל להאי הנאה דאדם חשוב דקדושין וכתבו ג"כ דהוי כאלו נותן דמים אלמא דס"ל דזה הוי כמו קבלת כסף ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל לדון דבמטלטלי דלא ניקנה בכסף לא שייך לומר דיהא ניקנה ללוקח בהאי הנאה אך באמת לדינא מוכרח לומר דלאו דוקא אמרו הראשונים ז"ל דה"ל כמו קבלת דמים דהא להדיא מבואר בר"נ לקידושין דהאי הנאה דאדם חשוב מהני כחליפין ומהני אף במטלטלין א"כ סתרי דברי הר"נ אהדדי וע"כ מוכח דלאו דוקא כתב הר"נ הכא כן אלא כיון דהכא מיירי בשדה דניקנה בכסף ע"כ כתב דה"ל כקבלת דמים דהא אף לשיטת הר"ן דס"ל דהנאה דאדם חשוב ה"ל כחליפין מ"מ מודה דה"ל ככסף ג"כ דאל"כ האיך מועיל בקידושי אשה שם דהא אין אשה ניקנית בחליפין וע"כ מוכח דלכו"ע יש בזה קנין כסף ג"כ וכמש"כ הרשב"א בקידושין ד' ז' כנ"ל. וה"ה מה"ט במטלטלי דצריך לקנין חליפין מהני זה ג"כ כמו קנין חליפין:
ואפשר לומר לשיטת הנתיבות בסי' ק"צ דכתב לחלק דשאני היכא דלא קיבל דמים כלל דאז ה"ל האי הנאה כמו פירי שוה בשוה דמועיל אף בקנין מטלטלי משא"כ היכא דקיבל זוזי ג"כ אז לא מהני לקנות מטלטלי עי"ז ע"ש א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק דשאני בקדושין ד' ז' גבי אדם חשוב דלא קיבל זוזי כלל דעיקר הקנייה הוא רק בעד הנאה דקבלת אדם חשוב. אז י"ל דה"ל כמו חליפי פירי שוה בשוה דמהני משא"כ הכא בב"מ דמיירי דהמוכר הגזלן קיבל מעות מהלוקח א"כ אז לא ה"ל האי הנאה דמאמינו כי אם כקבלת כסף דלא שייך בזה לקנות ע"י המטלטלי וע"כ י"ל דבדקדוק כתב הר"ן כן ואין כאן סתירה לדברי הר"ן דקדושין הנ"ל ועיין בנתיבות שם שכתב דהר"נ ס"ל כר"ת דשוה בשוה קונה אף בפירות ויש לעיין מזה בחידושי הר"נ: אמנם לפמש"כ לעיל בשם הנ"י דב"ב ד' ק"ו בחלוקת האחין בגורל דמהני משום אגב דצייתי אהדדי ומהני אף במטלטלי דיש לו דין דקנין משיכה דהא התם לא הקנה לו העיקר בעד הנאה זו רק עיקר החלוקה הוא במה שחולקין וכ"א נוטל את חלקו רק ההיא הנאה מועיל שיהיה זה נחשב לקנין לקנות ע"י מה דצייתי אהדדי ואפ"ה כתב הנימוקי יוסף שם דזה מועיל בחלוקת מטלטלי ג"כ וע"כ מוכח דס"ל דהאי הנאה דאמרו חז"ל נחשב כחליפין א"כ לפ"ז מוכח לומר דבאמת גם הנ"י דב"מ ס"ל דזה נחשב כחליפין רק לפי דמיירי בב"מ שם בקנין שדה דסגי בזה קנין כסף ע"כ כתב דזה הוי כקנין כסף ובאמת הוי כחליפין ג"כ כיון דמדמינן זה להא דקדושין דהנאה דאדם חשוב א"כ ממילא ידעינן זה:
וכן ראיתי בשיטה מקובצת לב"מ שם שכתב בהאי סוגיא דב"מ שם בשם כמה ראשונים דהנאה דקסמיך עליה דומה להנאה דאדם חשוב ע"ש ובריטב"א דב"מ בהאי סוגיא ראיתי שכתב בזה"ל דבהאי הנאה דקסמיך עליו גמר ומקני ליה פי' בהאי דקסמיך עליו ה"ל שלוחו וכי קנאה מן הבעלים בשביל הלוקח קנאה דשלוחו הוא דאי נימא דלאו שלוחו הוא א"כ במאי קני ליה כו' מיהו לישנא דהש"ס לא קיימא שפיר דהיכי אמר גמר ומקני ליה וי"ל בההוא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי הוי ליה כחליפין וכסודר דאגב סודר מקני ליה כו' עכ"ל הריטב"א הרי להדיא ת"ל דהריטב"א ס"ל דהך הנאה דמאמינו חשוב כסודר וע"כ מהני בוודאי זה אף במטלטלין ולעיל הבאתי דברי הריטב"א בקדושין ד' ז' שכתב דהנאה דאדם חשוב לא הוי רק ככסף ולא כחליפין אבל הכא בב"מ חזינן דהריטב"א חזר ביה וס"ל להדיא דהך הנאה נחשב כסודר א"כ מזה הוי סייעתא לדינא לשיטת הר"ן דס"ל בקדושין דהאי הנאה דאדם חשוב כחליפין ע"כ שפיר כתבו התה"ד והרמ"א בסי' ר"ט גבי מטלטלין דמכר דבר דאינו ברשותו דטרח המוכר וקנה דשייך להלוקח משום דמוכח דרוב פוסקים ס"ל דהאי הנאה דמצינו בגמ' הוי כחליפין ובירושלמי תרומת פ' ו' משנה ג' המאכיל את פועליו תרומה כו' איתא שם ר' אבהו בשם ר"ש בן לקיש הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שהוא חייב להעמיד ליה מקחו כו' עכ"ל והר"ש שם כתב על הירושלמי הנ"ל ובפ"ק דב"מ ד' ט"ז לא משמע כן שיהא חייב להעמיד ליה מקחו כו' ושמא יש לחלק בין מטלטלי לקרקעות כו' ע"ש ומדברי הר"ש הנ"ל משמע דהא דחזר ולקחה בב"מ שם אף דהכיר בה מיירי דלא ס"ל כהתוס' והנ"י שם והרמ"א בסי' שע"ד א"כ מוכח מהירושלמי דאף במטלטלין חייב להעמיד מקחו ואדרבה דקרקע אינו מחוייב והטעם אפשר הוא ע"פ סברת התוס' דב"מ ד' ס"ו דקניות קרקע חשוב כמו גזים לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל וע"כ בקרקע לא סמכה דעתו שיקנה לו משא"כ במטלטלין דמצי לקנות שפיר סמכה דעתו בזה וס"ל לירושלמי דמוכר חפץ שאינו שלו ע"י קנין משיכה דאומדנא הוא דמתחייב א"ע לקנות המטלטלין עבור הלוקח אבל באמת אינו זה שייכות לנ"ד דשא"ה דמיירי בהתחייבות ולא בתורת קניה והתחייבות בוודאי מועיל ע"י כסף ג"כ כמש"כ הר"ן ר"פ הנושא כנ"ל א"כ אפי' נימא דהירושלמי מיירי דלא היה קנין חליפין ג"כ מחוייב להעמיד לו מקחו אם קיבל כסף מהלוקח או אף דלא קיבל כסף רק משום האי הנאה דסמיך עליו הוי זה ככסף וס"ל דראי הנאה הוי אף בהכיר בה וכמו דמוכח מהר"ש הנ"ל אך באמת מבואר בסי' ר"ט ובסי' רי"א דלא קיי"ל כן לדינא ועיין מזה בתשובת רע"א סי' קל"ד וקצרתי בכ"ז:
ובדעתי היה לחלק בין האי הנאה דסמך עליו דב"מ ובין הנאה דאדם חשוב דקדושין בסברא נכונה לחלק ביניהם אך כיון דמצינו בראשונים הנ"ל שכתבו לדמותם להדדי ע"כ מנעתי א"ע מזה וקצרתי:
ענף ז:
ועוד י"ל בכ"ז דהנה השיטה מקובצת לב"מ ד' ט"ז כתב בשם הרשב"א דס"ל דהא דאמרו בגמ' במאמינו והקשה דאכתי במאי קני ותירץ דמשום דמאמינו עשו שאינו זוכה כזוכה כמו בר"פ השוכר את הפועל בחנוני הרגיל אצלו דמקני לי' דינר בכיסי' עכ"ל הרשב"א ולשיטת הר"ן הכי מתרצינין בההיא הנאה דלא קאמר לי' ולא מידי קא מקני לי' דהנאה זו חשובה בעיניו כמו דנותן דמים כדאמרינן בקידושין דנתינה באדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה גמרה ומקני' לי' נפשה עכ"ל הש"מ ולכאורה יש לתמוה דהא הרשב"א גופא הכריע בקדושין כשיטת ר"ח דהך הנאה דאדם חשוב ה"ל כחליפין ג"כ ומהני אף במטלטלין א"כ למה לי' להרשב"א לומר בזה דעשו שאינו זוכה כזוכה ואפשר לומר דהרשב"א כתב כן לפמש"כ הרשב"א בשיטת רש"י בקדושין ד' ז' להסתפק דהנאה דאדם חשוב לא מהני בממונא רק בקדושין א"כ להך שיטה תקשה סוגיא דהכא ע"כ הרשב"א דדרכו לפרש הסוגיות בש"ס לכל השיטות ע"כ הוכרח הכא לפרש דנגעו בו משום דעשו שאינו זוכה כזוכה ועיין בגיטין ד' ל' ע"א ברש"י ד"ה עשו את שאינו זוכה כו' דבמקומות הרבה מפני תקנה עשו כן כו' או י"ל דס"ל להרשב"א דשאני הך הנאה דב"מ דגרע מן הנאת אדם חשוב דקדושין:
ועוד כתב השיטה מקובצת לב"מ שם בשם הרא"ש וז"ל תהא במאמינו פי' מחמת שהאמינו טרח וקנה שדה מהנגזל בשליחות הלוקח וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוין לזכות להלוקח וניחא אף למ"ד בב"ק וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה לבעל המעות כו' וכן כתב הש"מ בשם התוס' דהאי במאמינו הכוונה הוא דהנגזל עצמו לדעת כן מוכרה דגומר ומקנה ללוקח ואפילו למ"ד בהגוזל מי הודיעו כו' הכא מודה שהוא יודע שזה מכרה והאמינו הלוקח וכמו שהודיעו גזלן שלצורך הלוקח לוקחה וכן כתב הריצב"ש בתי' השני דההיא הנאה דמאמינו גמר ומקני לי' המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל וכיון דהמעות שלו לכו"ע קנה ואף למ"ד מי הודיעו כו' התם הוא שהמוכר אינו יודע אבל כאן שהוא יודע שמכרה לאחר ה"ה מקני למי שהמעות שלו עכ"ל הש"מ בקצרה וכ"כ שם הש"מ בשם הרא"ש הרי להדיא שיטות רבות בהסוגיא הנ"ל בשם כמה ראשונים דס"ל דהך הנאה דמאמינו הוי כמו דקנה בשליחותו או משום דעשו שאינו זוכה כזוכה ולהריצב"ש מוכח דס"ל דאף על המעות חל ההקנאה כמש"כ דהמעות שנותן להנגזל נעשה מעות של הלוקח ואפשר דזהו מטעם דהוי כמצוה להמוכר שיזכה המעות בשביל הלוקח ועיין בח"מ סי' קפ"ג ובאה"ע סי' ק"כ ב"ש ס"ק ב' והדברים ארוכים וכ"כ המרדכי בב"מ שם בהאי סוגיא שכתב בזה"ל דמחמת ניחא לי' דליקו בהימנותי' נעשה הגזלן שלוחו של הלוקח וגם הש"מ הביא שם בשם הרמב"ן שכתב תהא במאמינו כלומר שלוקחה לצורכו של הלוקח וכ"כ הר"ח כו' ע"ש הרי להדיא דאף להרמב"ן דס"ל בקדושין ד' ז' דהנאה דאדם חשוב ה"ל לכה"פ ככסף אך לא כחליפין משום דלא ה"ל כלי עכ"ז כתב דהא דב"מ ד' ט"ז דאמרו בהאי הנאה דמאמינו דמחוייב ליתן השדה להלוקח והטעם הוא משום דקנה בשליחות הלוקח ולצורכו לוקחה מתחלה כמש"כ הש"מ בשם הרמב"ן ואף דבסוגיא דב"מ דמיירי בקרקע הי' מהני לקנות הקרקע בהאי הנאה אף דלא הוי כחליפין רק ככסף דהא קרקע נקנה בכסף ואפשר לומר דהא לפמש"כ התוס' בב"מ שם ד"ה האי שטרא בתי' א' דמיירי במקום דכותבין שטר א"ש שיטת הרמב"ן. אך גם זה אינו ברור דהא לפי מה דקיי"ל מלוה אינו קונה א"כ העיקר כתי' הב' של התוס' שם וכן להר"ח שם דכתב ג"כ דהאי הנאה ה"ל בתורת שליחות כנ"ל אף דהר"ח דהובא ברשב"א ובר"נ לקדושין ד' ז' ס"ל דהנאה דאדם חשוב הוי ככלי ואפ"ה הוכרח לכתוב הכא הטעם דה"ל כשלוחו מוכח מזה דס"ל לחלק בין הנאה דאדם חשוב ובין האי הנאה דקא סמיך עליו דב"מ:
ולפי זה לשיטתם הדין נותן בפשיטות דאף במטלטלין יהי' שייך להלוקח דאף דנימא דהאי הנאה דסמיך עליו אינו רק ככסף מ"מ שייך ללוקח מהטעם דהא קנה לצורכו של הלוקח ובשליחותו קנה וזה הטעם שייך אף במטלטלין א"כ לכו"ע נתבאר דאף במטלטלין הדין כן ואף דלכל אחד יש טעם אחר וזה חולק על טעמו של זה עכ"ז הא כתבתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ז' כעין זה דהיכא דלכל השיטות בעיקר הדין מסכימים בהסכם א' אף דלכ"א יש לו טעם אחר עכ"ז סומכין ע"ז ועיין מזה שם ח' יו"ד סי' כ"ג א"כ ה"ה בנ"ד ושפיר כתב התה"ד והרמ"א בסי' ר"ט גבי דבר דאינו ברשותו דאם טרח וקנה צריך לקיים מקחו משום דהא נתבאר דאף להרמב"ן דקידושין והריטב"א שם בקידושין דכתבו דהנאה דאדם חשוב לא ה"ל רק ככסף משום דלא הוי כלי עכ"ז מודו הכא דאף במטלטלין שייך להלוקח משום ניחא דליקו בהימנותי' אמרינן דמתחלה קנאה בשליחות הלוקח וכש"כ להריטב"א דב"מ דהובא לעיל דס"ל הכא דהאי הנאה דסמיך עליו חשוב כחליפין וכמו דס"ל להרבה ראשונים בסוגיא דב"מ כנ"ל וכן לפי מש"כ עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ בוודאי אין שום ספק דשייך קנין זה אף במטלטלין בפשיטות. ולרווחא דמלתא נראה להביא ראי' לזה מהא דמקשה הש"ס בב"מ ד' ט"ז על מה דאמר שם דחזר ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כו' משום דניחא לי' דליקו בהימנותי' ומאמינו בהאי הנאה דסמיך עליו גמר ומקני לי' דמתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומתרץ הכא סמכה דעתי' הכא לא סמכה דעתי' עכ"ל ועיין בשמ"ק שם דעיקר הקושיא של הגמ' הוא ממה שתעלה מצודתי משום דמן מה שאירש מאבא הא לא טרח בה ודלא כפי' רש"י ע"ש ואי נימא דמטלטלין אינו נקנה משום האי הנאה דסמיך עליו משום דמטלטלין אינו נקנה בכסף הא מה שתעלה מצודתי ה"ל מטלטלי א"כ מאי מקשה הש"ס הא יש לחלק דשאני מה שתעלה מצודתי דה"ל מטלטלין א"כ הא אינו נקנה מטלטלין עי"ז אבל בקרקע דמיירי שם שפיר נקנה ע"י האי הנאה וה"ל ככסף. ע"כ מוכח דס"ל להש"ס דהאי דינא שייך ג"כ במטלטלין הנגזלין משום דה"ל כמו חליפי סודר או משום דקנאה בשליחות הלוקח א"כ הנך טעמים שייכי ג"כ גבי מה שתעלה מצודתי משום דהא יכול לזכות לאחר ע"י חצירו ורשותו כמבואר בב"ב ד' פ"ה גבי ארבע מדות במוכרין דיכול לומר יזכה חצירי לפלוני וכן מבואר בגיטין ד' י"ג בתוס' ורא"ש שם גבי מעמד ג' ובסי' קכ"ה ע"כ במה שתעלה מצודתי שייך לומר דזכה ע"י רשותו עבור חבירו מהפקר או משום דה"ל כמו חליפי סודר דכ"ז שייך אף במטלטלין ושפיר מקשה הש"ס והוצרכו לחלק דשאני היכא דסמכה דעתי' כו':
ובני היקר כמהו' צבי שיחי' אמר לדחות ראי' זו דהא עיקר קושיות הקצה"ח על מש"כ הר"ן דהנאה דאדם חשוב ה"ל דין חליפין משום דהא בעינן כלי ואף פירי לא מהני בחליפין והך הנאה לא עדיף מן פירי כמש"כ הקצה"ח בארוכה בסי' ק"צ ולפ"ז י"ל דלרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין כמבואר בב"מ ד' מ"ו ובקידושין ד' כ"ח א"כ לר"ש שפיר י"ל דמהני הך הנאה דאמרו חז"ל כמו פירי דקונה בתוס' חליפין אף במטלטלין ולפ"ז שפיר מתיב ר"ש בב"מ ד' ט"ז שם מן מה שתעלה מצודתי דאף דנימא דהך הנאה לא הוי כחליפי כלי מ"מ לא גרע מן פירי וכמש"כ הקצה"ח א"כ אליבי' דר"ש הא מועיל זה אף לקנות מטלטלין והא דמקשה ר"ש על רב דאמר הך דינא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים י"ל לפמש"כ התוס' בפ' השוכר את הפועל ד' ע"א ע"ב ד"ה מידי הוא טעמא כו' דרב סבר כרשב"ל ע"ש וכבר מבואר בב"מ ד' מ"ו ובקידושין ד' כ"ח דמאן דסבר כרשב"ל מוכרח לסבור כר"ש דפירי עבדי חליפין א"כ שפיר מקשה ר"ש על רב ואף לפי מאי דמסקי התוס' שם דרב ס"ל כר' יוחנן עכ"ז י"ל בקצרה דר"ש דס"ל פירי עבדי חליפין מסתמא ס"ל דרב ג"כ ס"ל כוותי' וע"כ שפיר מתיב ר"ש על רב ועיין ב"מ ד' מ"ה בפלוגתת אם מטבע נעשה חליפין דפליגי בי' רב ולוי ולא קאמר הגמ' תסתיים כו' עכ"ל בני שיחי' ובעיקר הענין יפה העיר בע"ה:
אך לדינא אין זה פירכא דאף דבתחלה הקשה זה ר"ש בסוגיא שם אבל אח"ז שקלו וטרו בקושיא זו רב"ח ורבא ורב יוסף ואביי ובוודאי אין זה סברא לומר דכולהו אמוראי הנ"ל ס"ל דפירי עבדי חליפין וגם הא הרא"ש בב"מ פ"ד סי' ה' כתב דרבא ס"ל מסתמא כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין ע"ש וגם אין לומר דעיקר קושייתם על רב דאמר כן ולרב כיון דלא קאמר הגמ' בב"מ ד' מ"ה תסתיים בפלוגתתו עם לוי במטבע אי נעשה חליפין ג"כ אין זה הכרע לומר דרב ס"ל פירי נעשה חליפין דהא התוס' בב"מ ד' מ"ה ע"ב ד"ה אין מטבע כו' דמטבע מקרי כלי לפי שראוי לשקול בו כו' וע"כ אין זה הכרע כלל וכיון דשקלו וטרו בקושיא זו מן מה שתעלה מצודתי מוכח שפיר דאף במטלטלי איתא להאי דינא דחזר ולקחה מבעלים ראשונים דשייך ללוקח ושפיר הוכחתי וגם הא נתבאר דלכל השיטות בטעם של כל אחד שייך כן אף במטלטלי ע"כ שפיר פסקו התה"ד והרמ"א כן בסי' ר"ט ולא חילקו בין קרקע למטלטלי משום דבאמת אין לחלק ביניהם והא דסי' שע"ד דכתבו זה הדין במוכר שדה היינו משום דבגמ' הוזכר זה הדין בקרקע ע"כ כתבו כלשון הש"ס וזה ברור:
ענף ח:
אמנם עדיין יש לעיין מטעם אחר בהך דינא דמכר דבר דאינו ברשותו וטרח המוכר וקנה דכתבו דשייך להלוקח והט"ז בסי' ר"ט כתב דזה מיירי היכא דלא הכיר בה הלוקח ע"ש והוא דהא השמ"ק בב"מ שם בהאי סוגיא כתב בשם כמה ראשונים דפי' למאי דקאמר הש"ס שם לתרץ הקושיא מן מה שאירש מאבא כו' דהכא סמכה דעתי' והכא לא סמכה דעתי' דסברת הש"ס הוא דכיון דהשדה נגזנת כבר ממנו ואינו אצלו ע"כ סמכה דעתו של הלוקח דהא השדה הוי ברשותו של הלוקח וזהו כפי' רש"י שם דמה שאירש מאבא לא סמכה דעתו שמא ימכור אביו נכסיו בחייו:
וכן במה שתעלה מצודתי וכ"כ המהרש"א והמהר"ם שיף בסוגיא זו על תוס' ד"ה בההיא הנאה כו' דהכא סמכה דעתו טפי לפי דהשדה הוא ביד הלוקח כו' ע"ש ובאמת כבר הקדימו בזה הש"מ בשם הריטב"א וגליון תוס' ומהר"י כהן דכתבו דהכא סמכה דעתו טפי דבטוח דהנגזל יתרצה למוכרו כיון דהקרקע כבר נגזלה ואינו בידו או משום דהקרקע כבר הוא ברשות הלוקח ע"ש א"כ לפ"ז יש לעיין במוכר דבר דאינו ברשותו דסי' ר"ט הנ"ל אף דטרח המוכר וקנה מ"מ כיון דלא שיך בזה הסברא הנ"ל דהא התם לא הי' עדיין כלל החפץ ברשות הלוקח א"כ י"ל בזה דלא סמכה דעתו של הלוקח וע"כ אף דטרח וקנה מ"מ אין להלוקח זכות בזה דהא זה דומה למה שאירש מאבא ומה שתעלה מצודתי וכפירש רש"י הנ"ל דלא בטוח הלוקח דלמא לא יתרצה הבעלים למוכרו וע"כ יש לדון דהיכא דהלוקח אינו תפוס דקשה להוציא מן המוכר דיכול לטעון המוכר קים לי כשיטת הפוסקים הנ"ל דבזה לא שייך סמכה דעתו לפי דהחפץ הוא עדיין אינו ברשות הלוקח א"כ שייך בזה מי יימר דמזבין לי' ניהלי' והוי כמו מה שאירש מאבא כו' ועיין בבאר הגולה סי' שע"ד סעי' ב' ס"ק ז' ע"ש ואפשר לומר דהתה"ד והרמ"א דכתבו כן בפשיטות דאף במוכר דבר דאינו ברשותו שייך כן משום דהרמ"א בסי' שע"ד סעי ב' כתב דהך דינא דב"מ ד' ט"ז הנ"ל אינו שייך רק בלא הכיר בה אבל בהכיר בה וקנאה לא קנה הלוקח וזהו מן המ"מ והנ"י והר"נ והבאר הגולה ציון שם דכ"כ התוס' בב"מ שם ובאמת יש לתמוה לפ"ז דא"כ מה מקשה הגמ' שם מן מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא והא התם הוי הכיר בה שאינו ברשותו א"כ לא שייך בזה הך דין כלל ומצאתי בשמ"ק שם דכתב בשם הרשב"א שכתב לפרש באמת דזהו כוונת הגמ' בתירוצו הכא סמכה דעתו כו' דלכן סמכה דעתו משום דהוי לא הכיר בה ושייך ניחא לי' כו' משא"כ מה שתעלה כו' ומה שאירש כו' דהכיר בה א"כ לא שייך ניחא לי' וע"כ לא סמכה דעתו ע"ש וכ"כ הר"נ בחידושיו לב"מ שם ולפ"ז ה"ה במוכר דבר דאינו ברשותו דכיון דשייך בי' ניחא דליקו בהימנותי'. ע"כ שפיר אמרינן בזה ג"כ דטרח וקנה כדי להעמידו ביד הלוקח ושפיר פסקו התה"ד וברמ"א בסי' ר"ט אבל לפי פירוש רש"י שם דלא סמכה דעתו דאמרו בגמ' הכוונה משום מי יימר כו' וכמש"כ השמ"ק בשם הריטב"א וגליון תוס' ומהר"י כהן דשא"ה במכר שדה גזולה דהשדה הוא ת"י הלוקח כבר ונגזלת כבר ממנו ולא מחלקי בין הכיר בה ללא הכיר בה א"כ מוכח באמת מדבריהם דאף בהכיר בה שייך לדון דטרח וקנה כדי להעמידו ביד הלוקח וכמש"כ הר"ש בפ"ו תרומות משנה ג' דהך סוגיא מיירי אף בהכיר בה וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' שע"ג להוכיח כן מהרמב"ם דאף בהכיר בה שייך האי דינא דחזר ולקחה ע"ש ובמק"א כתבתי לדון הרבה בראיות הגר"א זצ"ל הנ"ל: ובאמת יש לתמוה על הרמ"א דסתם בסי' שע"ד דבהכיר בה וקנאה לא קנה לוקח דהא יש כל הנך פוסקים החולקים וס"ל דאף בהכיר בה שייך לדון כן לפי מה דקיי"ל הטעם דלכן בחזר ולקחה שייך להלוקח משום דניחא לי' דליקו בהימנותי'. א"כ זה הטעם שייך אף בהכיר בה וכמש"כ התוס' בשם ר"ת בב"מ ד' ס"ז גבי מוכר דשלב"ל דאי תפיס לא מפקינא מיני' דזהו משום אומדנא דניחא לי' דליקו בהימנותי' ואנן סהדי דאף אם היו יודע שיכול לחזור לא היה חוזר וכ"כ התוס' בב"ב ד' מ"א בשם הר"ת אלמא דאף בהכיר בה כדהתם מ"מ שייך בי' ניחא לי' דליקו בהימנותי' וכן ראיתי בשמ"ק ב"מ שם בריש הסוגיא דחזר ולקחה דכתב בזה"ל נראין דברי רבינו כיון דמייתי לה הכא בתר הא דהכיר בה שאינו שלו:
דסוגיא כולה אף בהכיר בה ולקחה י"ל בזה ניחא דליקו בהימנותי' ולא לקרוי' גזלנא כיון שזה נתן מעותיו על קרן הצבי לאמונתו כו' וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן כו' עכ"ל:
ובאמת י"ל דאף דכתבו התוס' בב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה חזר ולקחה כו' דבלא הכיר בה מיירי כו' וכן כתב הנ"י דכולה הך סוגיא מיירי בלא הכיר בה כו' י"ל דכונתם להך מ"ד דמשום ניחא לי' דלא ניקריי' גזלנא אתו עלה דבהכיר בה לא שייך לומר דלא ניקריי' גזלנא דהא ידע מזה אבל למ"ד משום ניחא דליקו בהימנותי' אפשר דזה שייך אף בהכיר בה והא דלא קאמרי שם נפ"מ בזה. כבר נתבאר דאין זה הכרח כלל ויש להאריך בזה אך דקצרתי לפי דהר"נ בחידושיו לב"מ והשמ"ק שם כתבו בשם כמה גאונים דס"ל דבהכיר בה לא שייך ניחא דלא ליקרייה גזלנא או דליקו בהימנותי' רק הביא שם כמה חולקים וס"ל דאף דהכיר בה שייך ניחא דליקו בהימנותי' ולא לקרייה גזלנא כנ"ל ע"כ לא רציתי להאריך בזה ועכ"פ בעיקר הדין דאם הך דחזר ולקחה שייך רק בלא הכיר בה או אף בהכיר בה זהו ספיקא דרבוותא וע"כ יש לדון דמהני תפיסה בזה כמו כל ספיקא דפלוגתא ועי' בסי' שע"ג בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ו' שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם ושו"ע דמשמע מהם דלא מחלקי בין הכיר בה ללא הכיר בה ע"ש ובמק"א הארכתי בזה:
ולפ"ז כיון דמצינו כמה פוסקים דס"ל דאף בהכיר בה שייך הך דינא דחזר ולקחה א"כ לפ"ז ליכא לפרושי בכוונת הגמ' בתירוצם דהכא סמכה דעתי' כו' ככוונת הרשב"א והר"ן דעיקר החילוק הוא בין הכיר בה ללא הכיר בה דז"א לשיטת החולקים הנ"ל וע"כ עיקר כוונת הגמ' משום דהכא לא סמכה דעתו משום מי יימר דישיג המוכר לדבר הנמכר משא"כ בשדה הנגזלת דיצאה כבר מרשות המוכר ואינה ת"י ע"כ סמכה דעתו דישתדל לקנותו בוודאי כנ"ל א"כ כ"ז אינו שייך רק בחפץ הנגזל ואינו כבר ת"י הבעלים משא"כ במכר דבר דאינו ברשותו והחפץ הוא ת"י הבעלים א"כ שייך בזה הך מי יימר ולא סמכה דעתו ע"כ לא קנה הלוקח וכמו מה שאירש כו' ומה שתעלה מצודתי דב"מ דלא קנה כנ"ל וע"כ הך דין דהתה"ד והרמ"א צ"ע וקשה להוציא מן המוחזק והט"ז בסי' ר"ט סעי' ה' האריך להעיר בדברי התה"ד הנ"ל בקצרה אבל לא הביא לכל הנך פוסקים שכתבתי וע"כ צ"ע בזה גם יש לדון בזה ולחלק בין יין סתם ליין זה ועיין בב"מ ד' ע"ג ובב"מ ד' ט"ז ע"ב מזה: ועיין בנתיבות סי' ר"ט ס"ק ח' וס"ק ט' וקצרתי:
ועיקר מלתא דנתבאר לעיל בארוכה דאף במטלטלין שייך הך דחזר ולקחה משום הך הנאה דסמך עליו דחשוב כחליפין יש לדון כן במכר מטלטלין הנגזלין דאינו ת"י המוכר ושפיר סמכה דעתו של הלוקח כנ"ל אך היכא דשייך בזה קנין חצירו של הלוקח וודאי דקני הלוקח משום קנין חצר אלא אף היכא דלא שייך קנין חצר כגון בחצר שאינו משתמר וכה"ג בזה שייך לדון כל מש"כ דשייך בזה קנין חליפין משום דהאי הנאה חשוב כחליפין כנ"ל:
ועדיין יש לדון בזה למש"כ הקצה"ח בסי' ל"ז ס"ק ח' דבמטלטלין הנגזלין לא שייך הך דין דחזר ולקחה משום דאין הגזלן יכול לקנותו מהנגזל לפי דבגזילה אין הבעלים יכולים להקנותו לפי דאינו ברשותו וה"ה היכא דלא הכיר בה כיון דצריך העמדה בדין לא מהני קנין של הנגזל להגזלן ולא שייך זה הדין רק בקרקע עב"ל הקצה"ח שם ע"כ במטלטלין הנגזלין י"ל דלא שייך בזה הך דחזר ולקחה אף אי נימא דהאי הנאה חשוב כחליפין משום דהא כיון דאין הנגזל יכול להקנותו להגזלן ולא קנאה הגזלן מעולם ע"כ לא מהני הקנאת הגזלן להלוקח ע"י האי הנחה דכיון דלא הוי של הגזלן דהא לא זכה בה מעולם ממילא אינו יכול להקנות להלוקח דה"ל כאחר לגבי זה אכן לשיטת הרמב"ן והר"ח והמרדכי והרא"ש ושארי ראשונים דהובא בשמ"ק שם כנ"ל דכתבו דלכן קנה לוקח בחזר המוכר ולקחה מבעלים הראשונים משום דאמרינן דקנאה בשליחותו וכוונת הגמ' דמה דאמרו גמר ומקני לי' היינו בשביל אומדנא זו נעשה כאומר בפירוש דקונה השדה בשליחות הלוקח א"כ מה"ט מועיל זה אף במטלטלין גזולין דהא כתב הב"ש בשם שארית יוסף באה"ע סי' כ"ח ס"ק ט"ז דבריצוי שניהם היינו הגזלן והנגזל יכול להקנות החפץ [למי שהוא ח"י] וכן הוכחתי במק"א דלהגזלן עצמו יכול להקנות אם החפץ הוא ת"י וה"ה למי שתופס בידו דבר הגזול כדמוכח בקדושין ד' י"ג דקדשה בגזל מקודשת בשדיך משום דאחילתי' אלמא דלהגזלן עצמו יכול להקנותו א"כ לפ"ז שפיר חל ההקנאה של הנגזל להלוקח דהא זהו בריצוי שניהם והלוקח מוחזק בידו ולמי שתופס דבר הגזול יכול להקנות לו אך היכא דאין החפץ ת"י הלוקח וכה"ג אפשר דלא שייך בזה הדין של הב"ש הנ"ל וי"ל דבזה הנכון עם הקצה"ח וקצרתי בכ"ז:
ובעיקר שיטת הפוסקים הנ"ל דס"ל דלכן שייך השדה להלוקח משום דאמרינן מחמת אומדנא דקנאה עבור הלוקח משום דידע הנגזל דמכר לאחר כמש"כ הש"מ בשם הראשונים א"כ אפשר דלא שייך האי דינא בסי' שע"ד וסי' ר"ט רק בידע הנגזל דמכר הגזלן השדה לאחר דאל"כ י"ל בזה מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטים לבעל מעות כמו בב"ק ד' ק"ב ובאמת סתמו בזה הפוסקים בסי' הנ"ל ואפשר לפי מה דקיי"ל בסי' קפ"ג דלא קיי"ל כהך דמחכי עלה במערבא דב"ק הנ"ל אלא כר' יוחנן שם ועיין בהקצה"ח סי' קפ"ג ס"ק ג' דמדברי הפוסקים מבואר דלא קיי"ל כבני מערבא אלא כר"י דפליג וס"ל דלא בעי הודעה כלל ע"ש ע"כ שפיר סתמו הפוסקים שם לדינא בזה:
ענף ט:
ועפ"י שיטת הרמב"ן והריטב"א דקדושין ד' ז' דס"ל דהאי הנאה דאדם חשוב לא ה"ל רק כמו כסף משום דלא הוי כלי והא דמבואר בתוספתא דהחליף קרקע בקרקע קונה אם החזיק אחד בחלקו בתורת חליפין אף להסוברין דאף פירי שוה בשוה אין בו דין חליפין עיין מזה בהקצה"ח סי' ר"ג ס"ק וא"ו ולשיטתם יש להוכיח דהתחייבות בחיוב מחדש ע"י קבלת כסף מועיל לכו"ע אף להסוברים דשטר לא מהני בחיוב מחדש כמבואר בסי' מ' פלוגתת ראשונים בזה דהא בכתובות ד' ק"ב אמרו בגמ' עלה דהפוסק לזון בת אשתו דחייב לזונה דמאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא כו' והא עיקר שטרי פסיקתא דמהני הוי משום האי הנאה דמתחתני אהדדי כו' כמבואר שם. והא האי הנאה לא עדיף מן קבלת כסף כמו באדם חשוב ואפ"ה מועיל על ההתחייבות וע"כ מוכח דע"י קבלת כסף יכול להתחייב בחיוב מחדש וגם מוכח דאף למאן דס"ל מעות אינו קונה כי אם משיכה מה"ת. מ"מ זהו רק בקנין אבל התחייבות מועיל לכ"ע ע"י קבלת כסף דהא הגמ' מוקי שם להא דשטרי פסיקתא אליבא דר"ל ואפ"ה מועיל שטרי פסיקתא אף דר"ל גופא ס"ל משיכה מפורשת מה"ת רק זה יש לדחות די"ל דלמאן דס"ל משיכה מפורשת מה"ת מוכח לפרש המשנה דכל הנעשה דמים באחר כו' דחליפי פירי מהני כמבואר בקדושין ד' כ"ח וב"מ ד' מ"ו לפירוש רש"י שם וכנ"ל ע"ב לר"ל י"ל דמהני האי הנאה מצד חליפין דזה לא גרע מן פירי וכמש"כ הקצה"ח סי' ק"צ אבל לעולם לא מהני כסף על התחייבות להך מ"ד דס"ל מעות אינו קונה ולדידן דקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין ובעינן כלי שפיר מועיל התחייבות ע"י כסף משום דהא קיי"ל ד"ת מעות קונה ומן התוס' כתובות שם ד"ה אליבא דבן ננס כו' דהקשו דאמאי מועיל התחייבות בשטר והא אין מטלטלין ניקנין בשטר כו' משמע מדבריהם דדין חיוב וקנין הכל שוה ואין לחלק ביניהם אמנם לפמש"כ התוס' שם לתרץ זה וכמו שהארכתי לעיל ענף ד' יש לדון הרבה בראיה זו אך באמת אין אנו צריכים לראיות בזה דהא כבר מבואר בר"נ ריש הנישא להדיא דהתחייבות ע"י כסף מועיל ובגיטין ד' י"ד איתא דבהאי הנאה דקא משתניא בין מלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה י"ל דגם זה מן דין כסף דמועיל על התחייבות:
אכן מה דיש לדון דלמא לא מועיל קבלת כסף רק בחיוב בלא שום תנאי אבל בהתחייבות בתנאי דמבואר בש"ך סי' מ' ס"ק ד' דשטר ע"ת אינו מועיל כמו בשומרים ובערב ומה"ט תי' התומים בסי' סמ"ך ס"ין י"ד קושיות הש"ך שם ס"ק כ"ו משום דהתחייבות על דשלב"ל הוי כתנאי אם יבוא לעולם ע"כ לא מהני שטר בזה וכ"כ התומים סי' י"ב ס"ק ז' גבי פשרה דלא מהני שטר בזה משום דהוי חיוב בתנאי ע"ש א"כ ה"ה אפשר לומר דבכה"ג אף כסף לא מהני היכא דהיה החיוב בתנאי:
אמנם מב"ב ד' קע"ג בערבות דמסיק הש"ס שם דמהני משום האי הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן בב"מ ד' צ"ד בשומרין דמשום האי הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד ולשיטת הסוברין דהאי הנאה לא הוי כחליפין משום דלא הוי כלי כנ"ל ועכ"ז מהני האי הנאה להתחייב אף דהוי בתנאי כנ"ל א"כ מוכח דכסף מועיל להתחייב אף ע"י תנאי וכן בהא דסוף ב"ב דערב דב"ד לא בעי קנין משום האי הנאה כו' מוכח כנ"ל ואף לדידן דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין מ"מ קיי"ל לדינא כן ומהא דשומרין נתבאר לעיל דיש לדון בזה ולחלק לפ"ד התוס' דב"מ ד' נ"ח והש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ט:
וכן מוכח מהא דירושלמי כתובות פ"ה ה' א' דאמרו שם דהתוספת שמוסיף הבעל לאשתו בפסק מן הנשואין רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב עד כדין כשבעל ליה בעל כו' ע"ש ולעיל נתבאר בהא דהשוכר את הפועל ד' ס"ג בהבעלי לי בטלה זה דדינו כמו מעות משום דהנאת ביאה אינו דומה לחליפין משום דזה דומה למטבע דצורתא עביד דבטלה ובזה כ"ע מודו ואפ"ה מועיל התחייבות על תוספת כתובה משום הנאת ביאה כדס"ד דהירושלמי א"כ מוכח מזה דאף התחייבות על תנאי ג"כ מהני ע"י כסף דהא מבואר ברא"ש ר"פ אע"פ דכה"ג בעי קנין משום דאינו מתחייב מיד רק כשתתאלמן או תתגרש והובא בתומים סי' סמ"ך ס"ק י"ד ואפ"ה מועיל ע"י כסף דהאי הנאת ביאה לא עדיף מן כסף ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ו' שכתב דכותב בשעת נישואין ה"ל כמו שוכר שפחה לשמשו ויש לעיין בזה:
ובסימן ע"א סעי' ט"ו בנאמנות בשטר לא מהני כ"א דאמר כן בשעת הלואה והתומים כתב שם דבכתיבה משתעבד כמו בחיוב בשטר אבל באמת לפמש"כ התומים בסי' סמ"ך והובא לעיל דבתנאי לא מהני שטר רק בקנו מידו א"כ ה"ה נאמנות דהא הוי כמו תנאי אם יאמר המלוה יהיה מהימן ע"כ שפיר כתבו דלא מהני שטר רק בקנו מידו או בשעת הלוואה וכמש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק ז' באה"ד דנאמנות הוי כמו מחייב ליתן לו ואפ"ה בשעת הלואה מהני משום דבשעת מתן מעות גמר ומשעבד נפשיה אף בלא קנין וכמש"כ הנימוקי פ' זה בורר והובא בש"ך שם משום ע"י קבלת כסף יכול להתחייב אף בתנאי. ועיין במחנה אפרים ה' מכירה קנין משיכה ומעות סי' י"ד. שכתב בשם הרמב"ן דאם קבל המוכר כסף ונתחייב על דשלב"ל דנתחייב בנטילת הדמים ועיין עוד במח"א ה' מוכר דשלב"ל סי' ג' וכבר כתבתי בשם התומים סי' ס' ס"ק י"ד דכתב בהתחייבות דשלב"ל בעי קנה מידו ושטר לא מהני משום דדשלב"ל ה"ל כמו ע"ת ואפ"ה ס"ל להרמב"ן הנ"ל דנתחייב ע"י קבלת כסף. אך י"ל דהרמב"ן לטעמיה דהובא בש"ך סי' מ' ס"ק ד' דהרמב"ן הוכיח מהא דמתנה ש"ח כו' ובעי קנה מידו ומדלא מהני אתם עדי מוכח מזה דלא מהני רק קנו כו' אלמא דהרמב"ן אינו מחלק בין חיוב ע"ת או לא אלא הש"ך מחלק שם בין חיוב ע"י תנאי או לא א"כ י"ל עדיין דלדידן דמחלקין בשטר כן אפשר ע"י כסף גם כן אבל מן הראיות דלעיל שפיר מוכח כן:
ובעיקר מלתא דכתב הש"ך והתומים דחיוב בשטר על תנאי אינו מועיל לדעתי זה ברור דתליא בפלוגתת הראשונים בסי' קכ"ט סעי' ד' בערב בשטר בלא קנין דס"ל להראב"ד וש"פ דמועיל אף בלא קנין והרמב"ם ס"ל דאינו מועיל בלא קנין וכבר האריכו הפוסקים בהא דכתובות ד' ק"ב דמקשה מן ערב על פלוגתת ריו"ח ור"ל שם ואכמ"ל ולפ"ז שפיר הקשה הש"ך בסי' ס' ס"ק כ"ו על המחבר דכתב בפשיטות והוא שקנו מידו הא אף דהוי כמו ע"ת וכמש"כ הש"ך בסי' מ' מ"מ הא מבואר בזה פלוגתת ראשונים בסי' קכ"ט א"כ אמאי סתם הכא בסי' סמ"ך דבעי קנו מידו ונפ"מ לענין תפיסה ומסולק השגת התומים על הש"ך:
ועיין בטור סי' רמ"ג סעי' יו"ד שכתב בשם ר' יונה דמחייב באחריות ע"י שטר וה"ה ע"י קנין חזקה והובא בסי' רמ"ג בסמ"ע ס"ק ט"ז ואף דחיוב אחריות הוא על תנאי אם יטרפו ממנו מ"מ מהני ע"י שטר משום דס"ל דגם בתנאי מהני שטר כמו דנתבאר דזהו פלוגתא דרבוותא וע"פ מש"כ א"ש בהא דב"מ ד' ס"ו בכולי סוגיא שם דמוכח דמהני חיוב אחריות ע"ת אף להסוברים דבשטר ע"ת לא מהני ודוחק לומר דמיירי בקנין סודר וע"כ מוכח דבכסף מהני לכ"ע וכן יש להעיר בהא דאיזהו נשך בפוסק על הפירות ושא"ד וקצרתי והארכתי קצת בכ"ז לפי דראיתי במח"א ה' מלוה ולוה דיני ריבית סי' כ"ו שכתב בדרך כלל דכסף אינו יכול לחייב א"ע משום הא דר"פ הזהב דמשיכת הכסף דהוי טיבעא אינו מחייב לתת מה שהתנה עמו ותמה בזה שם ע"ש אכן לפי מה דנתבאר ליתא לדינו ומה שהביא המח"א ראיה מהא דב"מ ד' מ"ה הנ"ל דאמרו שם הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה הזהב ופירשו בגמרא דהאי קונה ר"ל מתחייב אלמא דבמשיכת הכסף אינו מתחייב לתת לו מה שהתנה עמו באמת אין זה ראיה כלל דשא"ה בב"מ דהא לא אמר בפירוש בלשון התחייבות ע"ע רק דע"י משיכת הפירי נתחייב גברא ממילא כמו דאמרו בגמ' שם דנתחייב גברא מיבעיא ליה וכן הוא בנ"י שם אבל היכא דאמר בפירוש בלשון התחייבות וודאי מהני ע"י כסף כנ"ל ועיין בנתיבות סי' ל"ט ס"ק י"ז ובסי' ר"ג ס"ק ז' ואין להאריך יותר:
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דהיכא דאמרו בש"ס להאי הנאה דגמר ומקנה דוודאי דינו ככסף לכה"פ אך אם דינו כחלפין פליגי בזה רבוותא בקדושין ד' ז' גבי הנאת אדם חשוב ואף דמצינו להריטב"א דס"ל בב"מ ד' ט"ז גבי הנאה דסמיך עליו דזה נחשב כחליפין כנ"ל וסותר שיטתו למש"כ בריטב"א לקדושין שם כנ"ל עכ"ז הא מצינו להרבה ראשונים דהובא בשמ"ק בב"מ שם היינו הרמב"ן והרשב"א והר"ח והרא"ש והמרדכי והריצב"ש שהקשו כולם דאיך קני לארעא בהאי הנאה וכתבו כולם דכוונת הגמרא דמחמת דגמר ומקני הוי כקונה בשליחות הלוקח וכאומר זיל זבין לי דסי' קפ"ג משמע דאלו ע"י האי הנאה לבד לא היה קונה וגם הר"ח סותר שיטתו בזה מן מש"כ בקדושין שם כנ"ל ובוודאי לחלק בין הנושאים דוחק לחלק. כדחזינן שם להרבה ראשונים דמדמין אותן להדדי כנ"ל וגם כיון דאמדו חז"ל להאי הנאה ומוציאין ממון עי"ז מסתמא הוי הנאה גמורה א"כ אי נימא דהאי הנאה דאדם חשוב מחשב כחליפין א"כ מנלן להו לחלק ביניהם וע"כ מוכח דס"ל להראשונים הנ"ל דהאי הנאה לא חשוב כחליפין ואף דלכו"ע חשוב האי הנאה במקום כסף עכ"ז שפיר הקשו התם דהא כתב שם השמ"ק על מה דמקשה גמרא שם האי לוקח במאי קני להאי ארעא כו' שבימי חכמי התלמוד לא היו קונים בכסף כמבואר בב"ב ד' נ"ד דקאמר ישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידו וזהו כמש"כ התוס' בד"ה האי שטרא בתירוץ קמא וא"כ ה"ה ע"י האי הנאה לא ניקנה הקרקע משום דהא בעי שטר וכיון דלא הוי כחליפין ע"כ שפיר הקשו וכתבו דטעם הקנין הוא משום דקנה בשליחותו כנ"ל ואף דמצינו להרשב"א והר"ח בקדושין ד' ז' דכתבו דהנאת אדם חשוב חשוב כחליפין ואפ"ה הכא בב"מ לא ס"ל כן כנ"ל בע"כ מוכח דס"ל לדינא דהאי הנאה לא חשוב כחליפין מדהקשו בפשיטות ולא כתבו דהיה פסיקא להש"ס דהך הנאה חשובה כמו הנאת אדם חשוב דקדושין וע"כ מוכח דס"ל לדינא דכיון דלא הוי כלי ע"כ אינו כחליפין וע"כ בהנאת אדם חשוב הוי ג"כ ספיקא דדינא אי קונה במטלטלין וכמש"כ הקצה"ח בסי' ק"צ: