נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לט
בשעבודא דאורייתא (שם סעי' א') הש"ך בס"ק ב' האריך בענין שיעבודא דאורייתא וכן יש לי הרבה חידושים בענין שעבודא דאורייתא אך מפני רוב אריכות שיש לי בכ"ז בע"ה. ע"כ לא באתי רק בקצרה כפי שיבואר בקונטרס הלז ויבואר שיטת רש"י פסחים ד' ל' השייך לענין שיעבודא דאורייתא וגם יבואר בעז"ה אם גובין לבע"ח מן הפקר או מן יאוש:
הנה בפסחים ד' למ"ד ע"ב ברש"י ד"ה כ"ע לא פליגי אפ' לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה ועד עכשיו הי' ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הם למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל רש"י וחידש לנו רש"י בדבריו המאירים דהא דמלוה בשטר טורף מלקוחות משום שיעבודא דאורייתא לשטת רבא וכמש"כ התוס' בגיטין ד' נ' ד"ה כיון דדינו מדאורייתא כו' והובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב'. אף דס"ל מכאן ולהבא גובה משום דהשיעבוד עושהו לדבר שאינו ברשותו דאלו למאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא בלא"ה א"ש די"ל דהא זהו מצד תקנת חז"ל משום שלא תנעול דלת כו' ויש לדון בזה הרבה אבל למאן דס"ל ש"ד ומה"ת טורף ס"ל לרש"י דאף דש"ד מ"מ לא מצי טריף מלקוחות וכעין הא דמצינו בתוס' גיטין ד' מ' ע"ב בד"ה הקדש כו' דכתבו גבי קדושת הגוף דמפקיע משיעבוד דכיון דחל שעה א' תו לא פקע ע"ש וס"ל לרש"י דה"ה במכירה ללקוחות דכיון דזכה בהו אחר ונכנסו לרשות אחר תו לא מצי המלוה אף שיש לו שיעבוד להיות טורף מלקוחות אלא משום סברת רש"י דהא דטורף אם ש"ד דזהו משום דהשיעבוד שיש להמלוה על קרקעות של הלוה משווי להמכירה של הלוה למכירת דבר שאינו ברשותו דהא כ"ז דהיה אצל המלוה ולא זכה בהו אחר הם משועבדים להמלוה וי"ל דרש"י הוכיח כן מן קושיות התוס' דגיטין ד' מ"ם ד"ה הקדש כו' דהקשו דאם שיעבוד עושיהו לדבר דאינו ברשותו א"כ אף קדושת הגוף לא יחול דהא על דבר דאינו ברשותו אינו חל קדושת הגוף ואם השיעבוד אינו עושיהו לדבר דאינו ברשותו א"כ אף קדושת דמים יחול כו' ותי' התוס' הי' נראה לרש"י לדוחק ע"כ הוכיח מזה דהא דש"ד וטריף ממשעבדי מה"ת זהו משום דע"י שיעבוד נעשה כמו מכר לדבר דאינו ברשותו דאינו חל וע"כ טורף מלקוחות ומן הקדש דהא אף קדושת דמים לא חל על אינו ברשותו אבל הקדש הגוף דחל על דשלב"ל ואינו ברשותו וכמש"כ מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ד יע"ש ע"כ א"ש להא דקדושת הגוף מפקיע משיעבוד. וכמש"כ הקצה"ח כן בשיטת רש"י הנ"ל בסי' קי"ז ס"ק ב' והסביר שם היטב דאף דאם פודה הלוה ומסלק להמלוה דחל המכירה זהו משום דהוי כמו שדה שמשכנת לכשאפדנה דקדשה משום דבידו לפדותה וגם תי' שם בטוב טעם למה שיש להקשות עלה מהא דב"ק ד' ס"ח וכמש"כ מזה בספרי שם:
ועפ"י שיטת רש"י הנ"ל כתב הנתיבות בסי' ל"ז ס"ק י"ג לחלוק על האו"ת שכתב דבע"ח טורף מן דבר המיואש כמו שטורף מן הפקר וע"ז כתב הנתיבות דזה ליתא לפמש"כ רש"י הנ"ל בפסחים א"כ ביאוש דחל על דבר דאינו ברשותו דוקא ע"כ לא מצי טורף מדבר המיואש ושאני יאוש מהפקר ואדרבה יאוש אינו חל על דבר ברשותו עכ"ל בקצרה:
ענף א:
ולפענ"ד יש לדון בזה הרבה ומתחלה נבאר מה דיש להקשות לשיטת רש"י דס"ל דאף דש"ד מ"מ לא מצי טריף מאותו דלא לווה בעצמו ואין עליו המצוה דפריעת בע"ח רק מצד דנעשה ע"י השיעבוד לדבר דאינו ברשותו ואינו חל המכירה א"כ ז"א שייך אלא במכירה ומתנה אבל ביורשים בירושה הבא מאליו דיורשים אף לדבר דאינו ברשותו. א"כ קשה איך גבינן מיורשים אם ש"ד הא אין בכח שיעבוד לטרוף כי אם מצד דהוי דבר דאינו ברשותו א"כ בירושה דלא שייך זה איך גובין מיורשים כיון דמצד פריעת בע"ח מצוה לא שייך בהו כיון דלא לוו בעצמם כמו דחזינן דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אינו גובה מיורשים:
והנלע"ד בכוונת דברי רש"י הנ"ל ע"פ מש"כ הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה גבי מוכר שט"ח ומחלו דמחול:
ושיטת ר"ת הוא לפי דשיעבוד הגוף אינו במכירה ונכסי דאינשי ערבין לי' לכן אם פקע שיעבוד הגוף פקע שיעבוד נכסי והקשה דא"כ אמאי במת הלוה גבי מיורשיו ע"ש והאו"ת סי' ס"ו ס"ק מ"ג כתב ג"כ להקשות כן דהיכא דמת הלוה ונפלו נכסיו קמי יורשיו א"כ פקע שיעבוד הגוף וממילא פקע שיעבוד נכסי ותירץ דגם במת הלוה גוף היורש משתעבד כמו הלוה עצמו ועליו מוטל לפרוע כמו על המוריש הלוה עכ"ל האו"ת והובא בנתיבות סי' ס"ו ס"ק כ"ד וכעין זה מבואר ברא"ש ב"ק פ"א סי' ו' דכתב דלכן בטלה מחלוקת משום דיתמי כרעא דאבוהון נינהו לפרוע חוב אביהן בשוה כו' והט"ז סי' קע"ה סעי' ד' הביאו בביאור יותר ע"ש ומצינו עוד כעין זה בב"מ ד' ט"ו ע"א דכתבו התוס' לחלק דשאני יורשים דאף דאין להם על מי לחזור מ"מ יורשים כרעי' דאבוהון וגובה מהם שבח כו' והובא בש"ך סי' קט"ו ס"ק ל"ב בארוכה אלמא דמצינו לחלק בין יורשים ללקוחות משום ה"ט וכעין סברת התומים הנ"ל וזהו סברת הגמ' ב"ק ד' קי"א דרשות יורש לאו כרשות לוקח ועיין בח"מ סי' קי"א סמ"ע ס"ק ל"א וכעין זה כתב המ"מ פ' כ"ב ה' מלוה ה' ט"ו ובח"מ סי' ק"ג סעי' ד' בסמ"ע ס"ק ו' לחלק בין לוקח ובין יורש ע"ש:
א"כ לשיטת התומים דלא ס"ל כעין חילוק הסמ"ע שם דמחלק דשאני היכא דפקע שיעבוד הגוף מצד פטור של המלוה כמו במחלו דאז פקע שיעבוד נכסי משא"כ היכא דפקע שיעבוד הגוף של הלוה מצד אחר כמו במת הלוה דמשום זה לא פקע שיעבוד נכסי יע"ש בסמ"ע אבל התומים לא ניחא לי' בסברא זו וכן נוטה הסברא כיון דאין לו שיעבוד הגוף עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ ממילא פקע שיעבוד נכסי ע"כ י"ל דמשום ה"ט הכריח רש"י לחדש לנו דהא דטורף ממשעבדי זהו משום דהוי כמוכר דבר שאינו ברשותו משום דלכאורה קשה איך מצי טריף מלקוחות הא על הלוקח אין לו שיעבוד הגוף ולא אתי עליו כי אם מצד שיעבוד נכסי' א"כ הא קיי"ל דהיכא דאין לו שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד נכסי ודווקא כ"ז שישנו הנכסים אצל הלוה ונפ"מ לענין בע"ח מוקדמים אז שפיר אי ש"ד יש להמוקדם דין קדימה משום ש"ד דהא כיון דעל הבעלים של הנכסים יש לו שיעבוד הגוף. ע"כ אלים שיעבוד נכסי שלו אבל היכא דמכרו לאחר דאין לו על הלוקח שיעבוד הגוף ע"כ כיון דאין לו על הבעלים של הקרקע שיעבוד גופו א"כ פקע שיעבוד נכסי וקשה דמפני מה טריף ממשעבדי:
ואף דנימא דגם זה לא מקרי פקע שיעבוד הגוף כיון דיש לו שיעבוד הגוף על הלוה שלו עכ"פ ואף דאינן ברשות אחת דהא שיעבוד הגוף שלו הוא על הלוה ושיעבוד נכסי שלו הוא על קרקע שה"י לוקח מ"מ מצרפינן להו אהדדי אפ"ה תקשה היכא דמת הלוה ויש לו משעבדי דטורף מלקוחות הא כיון דמת הלוה ופקע שיעבוד גוף שלו כמש"כ התומים וכש"כ היכא דאין לו יורשים א"כ תפקע שיעבוד נכסי שלו ומשום זה הוכרח רש"י לפרש דלכן טורף ממשעבדי דהשיעבוד עושהו לדבר דאינו ברשותו דהא כ"ז דהיו הנכסים אצל הלוה אז לא פקע שיעבוד גופו דיש לו על הלוה ממילא אלים שיעבוד נכסי שלו ונעשה בשעת המכירה דבר דאינו ברשותו וכפי שכתב רש"י שהרי ממושכנים הם אצל המלוה והיינו למאן דס"ל ש"ד:
ולמאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא אין זה רק מדרבנן י"ל דחז"ל עשו משום שיעבודא דרבנן דיהיה זה כמוכר דבר דאינו ברשותו ולכן טורף ממשעבדי:
ואין צריכים לטעם זה כ"א לגבות ממשעבדי דאז פקע שיעבוד נכסי היכא דמת הלוה כנ"ל אבל בגביות חוב מיורשים דלא פקע שיעבוד הגוף וכמש"כ האו"ת דכיון דיורשו ממילא מוטל עליהם שיעבוד הגוף כמו על אביהם ע"כ אין אנו צריכים בזה להטעם שכתב רש"י דנעשה לדבר דאינו ברשותו רק בפשוטו טורף מיורשים דכיון דיש לו עליהם שיעבוד הגוף ממילא אלים שיעבוד נכסי שלו וטורף מהם. א"כ נתבאר בעז"ה בהסבר נכון ליישב דברי רש"י הנ"ל:
וכ"ז הוא לשיטת האו"ת אבל לשיטת הסמ"ע הנ"ל אין מקום להסבר הנ"ל וכשיטת הסמ"ע הנ"ל כ"כ הר"ן פ' הכותב על דברי הר"ת הנ"ל וז"ל ומיהו כשמת הלוה אע"פ דפקע שיעבוד גופו לא פקע שעבוד נכסי לפי דעיקר ערבותן של הנכסים זהו שכ"ז שלא יצא הלוה ידי חובו שירד לנכסיו ויפרע מהם אבל כ"ז שנפקע מחמת המלוה אף שיעבודו של נכסים נפקע עכ"ל הר"ן ולדברי הר"נ הנ"ל כיון הסמ"ע במש"כ בקצרה דשאני במת הלוה דגובה מנכסיו דשם לא נפטר הלוה מחמת המלוה עכ"ל שוב ראיתי בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו שהביא לדברי הר"ן הנ"ל וביארו היטב דזה דומה למת הלוה דגבינן מן ערב וה"ה בנכסי דאינש ערבין לי' יע"ש ועפ"ז ברור הוא כמש"כ לעיל דמצרפין להדדי שיעבוד הגוף דיש לו על הלוה להשעבוד נכסי דיש לו על קרקעות של הלוקחים כמו בערב דיש לו שיעבוד הגוף על הלוה ממילא גובה מן הערב אף דאינן ברשות אחת:
ובכתובות ד' צ"א ע"ב איתא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בע"ח דראובן וטרף מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליו אחריות דנפשיה מי קביל עליו ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון כו' דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט בע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי עכ"ל והובא בסי' רכ"ו בח"מ א"כ מבואר דחוב שעל היורש לא מקרי חוב דנפשיה כי אם כבע"ח דעלמא ולשיטת התומים דכתב דיש לו שיעבוד הגוף על היורש כמו על הלוה עצמו. ומה"ט לא פקע שיעבוד נכסי מן קרקע של היורש כנ"ל א"כ קשה דמפני מה אמרו בסוגיא דכתובות הנ"ל דבע"ק דיעקב כבע"ח דעלמא דמי וגם קרו ליה בשם בע"ח דיעקב. הא לסברת התומים א"כ מקרי החוב של אביו יעקב בע"ח דראובן דהוי בע"ח דנפשיה משום שיעבוד הגוף שיש לו על היורש א"כ מוכח מן סוגיא זו כשיטת הסמ"ע והר"ן דלא ס"ל כסברת התומים אלא כתבו דבמת הלוה מקרי פקע שיעבוד הגוף והקשו דא"כ תפקע שיעבוד נכסי ומחלקי כנ"ל ואפשר לומר אף לשיטת התומים דכיון דהשיעבוד הגוף דיש לו על היורש אינו מצד חוב שלו כ"א מצד דירש נכסי אביו ע"כ מקרי בע"ח דעלמא:
וביותר נ"ל דאינו ראיה מהא דכתובות לדחות דברי האו"ת משום דשא"ה דמכר היורש השדה לאחר ואף דאתי השדה לאח"ז לרשותו מ"מ הא אפסקיה אחר ולכן אינו חייב היורש במכר רק משום מזיק שיעבודו כמבואר בסי' ק"ז ועדיין יש לומר דכשהנכסים אצלו אז נשתעבד גופו משא"כ כשיצאה מרשות היורש כבר וקנה אותה מאחר כנ"ל וע"כ אינו קשה על האו"ת מהסוגיא דכתובות הנ"ל:
אכן אף לשיטת הר"ן והסמ"ע מ"מ י"ל ולפרש לדברי רש"י בקצרה דס"ל לרש"י דדוקא בזכה בהו איש אחר שאינו הלוה ממש או יורשיו אז לא מהני אף אי ש"ד להיות טורף מלקוחות דכיון דזכה בהו אחר אין ממש בזכות שיעבודו להיות גובה מהם ודוקא אם הם אצל הלוה או אצל היורש דלא זכה בהו אחר אז אלים שיעבודו להוציא מן היורש דכיון דיורש כרעי' דאבוה הוא כמש"כ לעיל בשם הרא"ש בב"ק פ"א סי' ו' והתוס' ב"מ ד' ט"ו א"כ לא יצא עדיין לרשות אחר כשהם אצל היורש ומה"ט קיי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח ב"ק ד' קי"א אבל בזכה בהו אחר דכיון דיצאו לרשות אחר אין כח בזכות שיעבודו לטרוף מן הלוקח כ"א מצד דנעשה המכירה למוכר דבר דאינו ברשותו וכמש"כ רש"י אמנם לפי שיטת האו"ת הנ"ל יתיישב דברי רש"י ביותר ביאור כנ"ל:
ענף ב:
ובעיקר דברי רש"י הנ"ל נלפענ"ד להקשות דעדיין תקשה לפי הא דסוף ב"ב ובקידושין ד' י"ג דריש לקיש ס"ל שיעבודא דאורייתא ואף מלוה בע"פ טורף מן לקוחות מה"ת אך מדרבנן לא טריף משום פסידא דלקוחות א"כ קשה לפי המבואר בב"ק ד' ס"ח ע"ב דס"ל לר"ל דאדם מקדיש דבר דאינו ברשותו וכצנועין דאמרי כל הנלקט מזה יהא מחולל כו' א"כ תקשה לשיטת ריש לקיש דמצי מקנה דבר דאינו ברשותו. א"כ איך מצי טריף מלקוחות אף דס"ל ש"ד דהא לשיטת רש"י אין כח וזכות בהשיעבוד נכסי להיות טורף ממשעבדי לאחר שזכו בהם אחרים אלא משום דבר דאינו ברשותו אבל לר"ל דחל קנין על דבר דאינו ברשותו א"כ תקשה לשיטת ר"ל דאמאי טריף מלקוחות:
ונלענ"ד לתרץ עפ"י האמור בב"מ ד' ז' דאף בקרקע דאמרו דאדם מקנה אף דהוי אינו ברשותו מ"מ אם אינו יכול להוציא בדיינין אינו חל הקדישו ומכירתו א"כ ה"ה לר"ל דס"ל דעל אינו ברשותו חל ההקדש ומכירתו מ"מ מודה דהיכא דאינו יכול להוציאו בדיינין אינו חל הקדישו. ושא"ה בההוא דגנב והקדיש או בכל הנלקט דאם היה יודע מי הוא הלוקט או מי הוא הגנב הא היה יכול להוציאו בדיינין דהא על עיקר החפץ והפירות אין לנו ספק דשל מי המה ואם היה ידוע לנו מקומן היכן הם היה מבורר לנו הבעלים שלהן. ע"כ מקרי ממון שיכול להוציאו בדיינין ולכן ס"ל לר"ל דיכול להקדישו אבל היכא דאין יכול להוציאו בדיינין מודה ר"ל דאין יכול להקדישו לכן בשדה המשועבדת להמלוה דאינו יכול הלוה להפקיע מהמלוה את השיעבוד שמשועבד למלוה ע"כ מקרי מחמת זה ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דהא אינו יכול הלוה לבטל ע"פ הדין את זכות השיעבוד שמשועבד להמלוה ע"כ גם ר"ל וצנועין מודו דטרף מלקוחות אי ש"ד וזה מוכרח בכוונת רש"י דאל"כ תקשה הא מיירינן בקרקעות דטורפן ממשעבדי ובקרקע אף דהוי אינו ברשותו מ"מ חל המכירה כמבואר בב"מ גבי מסותא וע"כ מוכרח דכוונת רש"י הוא דהוי אינו ברשותו ואינו יכול להוציאו בדיינין ובכה"ג לא מהני אף בקרקע וה"ה לר"ל וע"פ כ"ז יש להעיר במש"כ לעיל בסוף סי' א' בתפיסה בדררא דממונא אליבא דר"ל וקצרתי:
ולכאורה יש לדון לפי המבואר בכתובות ד' נ"ט ע"ב בתוס' ד"ה קונמות קא אמרת כו' דהלוה יכול להפקיע א"ע בקונם את שיעבודו מהמלוה רק חז"ל אלמוה לשעבודו דהבע"ח אבל מה"ת יכול הלוה להפקיע שיעבודו דהמלוה ע"י קונם ולחד שיטה המובא בח"מ סי' קי"ז בסופו דאף מדרבנן חל הקונם להפקיע השיעבוד של המלוה א"כ אפשר לכאורה לדון דמקרי אצל הלוה ממון שיכול להפקיע א"ע מן השעבוד של המלוה ע"פ קונם על המלוה ואף דאסור להלוה לעשות כן מ"מ הא מצינו אף בדבר האסור לעשות דמקרי בידו לעשות כיון דאם עבר ועשה מהני כדמוכח ביבמות ד' צ"ב דמוכיח הש"ס דאין קידושין תופסין ביבמה מהא דתני האומר לאשה התקדשי לי לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת והא י"ל דלכן אינה מקודשת משום דהא זה תלוי במה דהוי דבר שבידו כמבואר בקידושין ד' ס"ב וכיון דיבמה לשוק הוי באיסור לאו גם בקידושין לחודה כמבואר ביבמות ד' מ"ט בתוס' ד"ה אי כרב אי כשמואל כו' ומוכח מזה דאף דאסור מה"ת מ"מ מקרי דבר שבידו כיון דאם עבר ועשה מהני וכמש"כ בארוכה מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף ה' ע"ש ולפ"ז י"ל דמה דמשועבד להמלוה לא מקרי ממון שיכול להוציא המלוה בדין ואדרבה הא ביד הלוה לאסור עליו בקונם א"כ הוי לגבי הלוה ממון שיכול להחזיק לעצמו בדין אם ירצה לאסור בקונם אכן באמת זה אינו דזה לא מקרי בידו דהא אם עבר ועשה הקונם על המלוה היה כופין ומשמתין ליה בבבל עד שישאל על נדרו כמש"כ הר"ן והובא בסוף סי' קי"ז ע"כ קרינן ביה ממון שאינו יכול להפקיע בדיינים כיון דהיו כופין לו לבטל מעשיו ועיין בקידושין ד' י"ח בתוס' ד"ה אמר אביי בע"כ דאב כו' שכתבו התוס' דמה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותו כו' ע"ש ועיין בתומים סי' ל"ט סוף ס"ק ב' שכתב דלכן בעבדים לא שייך ש"ד דקלוש שעבודו לפי דביד הלוה לשחרר העבד ושחרור מפקיע משעבוד ע"ש. ולפ"ז יש לדון לכאורה בכל שעבוד קרקעות נימא כן דהא ביד הלוה לאסור בקונם על המלוה ומפקיע מן שעבוד בשלמא בקדושת הגוף דנאסר לכל העולם כיון דיפסיד לעצמו לא שייך כן אבל בקונם על המלוה דלא יאסר הלוה ושום אדם כי אם המלוה לבד שפיר שייך לומר כיון דהוי זה בידו נימא דלא יחול מה"ט שום ש"ד ואי דילוה המלוה מאחר על אותו שיעבוד אכתי יכול לאסור בקונם על אותו האיש אכן לפמש"כ ניחא משום דאין זה מקרי בידו דשא"ה בשחרור דאחר דשחררו להעבד אין בידו שוב לבטל שחרורו משא"כ בקונם אכתי יכולין לכופו למשאל על נדרו ולכן אין זה מקרי בידו:
ענף ג:
ולעיל הבאתי דברי הנתיבות סי' ל"ז ס"ק י"ג שהביא בשם התומים שם ס"ק י"ח שכתב דבע"ח יכול לגבות ממי שזכה מן יאוש והנתיבות השיג עליו ע"פ רש"י פסחים הנ"ל שכתב דהא דטורף הוי משום דנעשה דבר דאינו ברשותו א"כ ביאוש דעיקרו הוא אם הוי אינו ברשותו ע"כ אינו גובה מן יאוש עכ"ל הנתיבות ולפמש"כ לעיל להסביר דברי רש"י הנ"ל דזהו ע"פ שיטת התומים דהיכא דנתבטל שיעבוד הגוף מאיזה טעם שיהיה נתבטל שיעבוד נכסי א"כ היכא דמת הלוה ובא המלוה לטרוף מלוקח בזה לא מהני ש"ד להוציא מהלוקח וע"כ הוכרח רש"י לומר דמצד דנעשה אינו ברשותו טריף ליה. א"כ היכא דהלוה קיים דיש לו שיעבוד הגוף על הלוה שלו אז לא פקע שעבוד נכסי ומצרפינן להו להדדי וכמו בערב כנ"ל ע"כ אף בלא הטעם דאינו ברשותו ג"כ טריף מלקוחות מצד ש"ד ומה"ט טריף אף ממי שזכה מיאוש מצד שעבוד נכסי דאלים מה"ת ושפיר כתב האו"ת בהך דינא דמצי טריף מיאוש והיינו אם הלוה קיים אמנם לפמש"כ לעיל בשיטת רש"י ע"פ דברי הר"נ והסמ"ע דכוונת רש"י הוא דכיון דזכה בהו אחר לא מהני ש"ד להיות טורף ממנו רק מצד דנעשה לאינו ברשותו ע"כ ביאוש דלא שייך טעם זה לכן לא מצי טריף ממי שזכה מיאוש לעולם וכמש"כ הנתיבות: ולכאורה אפשר לדון דכמו דאמרינן דאינו מוכר לאינו ברשותו ה"ה דאין הזוכה זוכה בדבר דאינו ברשותו א"כ בנ"ד דמחמת שעבוד נכסי של המלוה נעשה לאינו ברשותו א"כ מה"ט לא מהני זכייה בדבר שיש עליו שעבוד נכסי ולפ"ז ה"ה במה דנתייאשו הבעלים יהיה טורף מן הזוכה מה"ט ודלא כהנתיבות אכן ז"א דהא שיטת ריטב"א והובא בקצה"ח סי' ת"ה דאיסורי הנאה שלו הוא רק דלאו ברשותו קאי ע"ש ומה שהובא בקצה"ח שם כן בשם הרשב"א לסוכה הוא ט"ס וצ"ל הריטב"א בחי' לסוכה ד' ל"ה מה שהביא בשם הראב"ד והריטב"א השיג עליו וס"ל דאיסורי הנאה הוי שלו] והא דאין יכול למכור איסורי הנאה זהו משום דכיון דנאסר בהנאה מקרי אינו ברשותו וכמש"כ רש"י בב"ק ד' מ"ה בשור שנגמר דינו דלא מצי להקדישו משום דלאו ברשותו קאי וכמו בחמץ דאמרו דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כו' ולא אמרו דהוי אינו שלו רק דאינו ברשותו משום דמחמת איסור הנאה נעשה לדבר דאינו ברשותו ומבואר בראשונים דכמה פוסקים ס"ל דיכול לזכות באיסורי הנאה וכמו בעו"ג ד' מ"ב דלמא מגבה לה והדר מבטל לה כו' וכמבואר בתשובת ריב"ש והובא בקצה"ח סי' ר' ס"ק ה' ובאבני מלואים סי' קמ"א ס"ק י"ג ועיין במג"א סי' תקפ"ו ובסי' תרמ"ט ס"ק כ' ובמחנה אפרים הל' זכיה מהפקר סי' ד' ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ד ואכמ"ל ובסנהדרין ד' פ' כתבו התוס' בד"ה בשור שלא נגמר דינו כו' באה"ד שם דהא דאמרו בב"ק ד' מ"ה בשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור כו' דאין לו מכר והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משארי אדם כו' עכ"ל. וכ"כ התוס' זבחים ד' ע"א ע"א ע"ש הרי שכתבו דאין הלוקח יכול לזכות יותר משארי אדם דמשמע הא כשארי אדם יש בו זכיה משום דיש זכיה באיסור הנאה אלמא דמצינו שיטת פוסקים הנ"ל דס"ל דאף דאין יכול למכור דבר הנאסר בהנאה דהוי כאינו ברשותו עכ"ז מהני זכייה בהו דלא אמרינן דמה"ט לא יהיה מועיל זכייה ומוכח דאף במה דהוי אינו ברשותו ג"כ מועיל זכייה אלא דליתיה במכירה משום דהוי כאינו ברשותו' ולכן שפיר כתב הנתיבות דאין טורף ממי שזכה מיאוש:
ענף ד:
ולפי שיטת רש"י דהא דטורף ממשעבדי זהו משום דהוי כמוכר דבר דאינו ברשותו א"כ יש לדון דדוקא בהפקר מדעת הבעלים טורף בשטר מן הזוכה בהפקר משום דכמו דאינו מוכר לדבר דאינו ברשותו ה"ה דאינו מפקיר לדבר דאינו ברשותו כמבואר בב"ק ד' ס"ט אבל בנכסי הגר לאחר מיתה (היינו בימים הקדמונים ובמדינות שניתן להם רשות מן הממשלה הרוממה לגייר אבל במדינתנו שאין אנו רשאים לגייר עפ"י חוקי אדונינו הקיר"ה ומצווים אנו לקיים כן וכדכתיב אני פי מלך שמור ע"כ לא משכחת כ"ז כלל בזה"ז) דנעשה הפקר ממילא משום דאין לו בעלים נראה לפ"ז דאינו יכול לגבות אף מלוה בשטר ממנו כיון דהעיקר דבע"ח טורף ממשעבדי הוא לשיטת רש"י משום דהשעבוד מבטל לקניות הלוקח או למה שהפקיר מדעת א"כ ז"א שייך בהפקר דנכסי הגר דכיון דהוי הפקר ממילא ע"כ שפיר מועיל זכיית הזוכה אף דנעשה ע"י השעבוד לדבר דאינו ברשותו וכיון דזכה בו כבר שוב לא מצי טריף לי' הבע"ח וכמש"כ כעין זה הנתיבות גבי יאוש כנ"ל:
ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות למה דהקשיתי במק"א על מה שכתב הט"ז לח"מ סי' רמ"ה סעיף יו"ד לחלוק על הסמ"ע דכתב דדוקא מלוה בשטר טורף מהפקר והט"ז ס"ל דאף מלוה בע"פ גובה מהפקר והקשיתי עליו מהא דמנחות ד' נ"א ע"ב דהובא שם משנה דשקלים דתנן אמר ר"ש שבעה דברים התקינו ב"ד כו' גר שמת והניח זבחים יש לו נסכים קרב משלו ואם לאו משל ציבור ופי' רש"י להכי נקט גר שאין לו יורשים דאי ישראל הוו מקרבי יורשיו נסכיו ותוס' שם ד"ה יש לו נסכים כו' כתבו שהפרישם בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר עכ"ל והתוי"ט שקלים פ' י"א כתב דיורשים לא מחייבי רק בהניח אביהם נכסים כו' ועיין גיטין ד' ל' דאמרו ומי איכא יורשין דלא ירתי כו' והא דבישראל מחוייבים יורשיו להביא נסכים משום דהוי מלוה הכתובה בתורה כמבואר בתמורה דף י"ד דמחוייב באחריות הנסכים אע"פ שקרב הזבח ויליף זה מקראי וכן הוא במנחות ד' פ"א וגובין מן היורשין כמבואר בקידושין דף י"ג למ"ד ש"ד. והארכתי במק"א לפרש זה אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא עכ"פ מבואר הכא דאף מלוה הכתובה בתורה אינו גובה מהפקר. וע"כ הוצרכו לתקוני בגר שמת דאף דיש לו נכסים מ"מ הוי הפקר ויביאו הנסכים מן ציבור והוי מזה הסוגיא סייעתא לשיטת הסמ"ע דמלוה בע"פ אינו גובה מהפקר אכן תקשה מזה על הט"ז:
אמנם לשיטת רש"י יש לחלק בפשיטות דשאני בהפקירו הבעלים מדעת כיון דע"י השעבוד נעשה זה לאינו ברשותו ולכן אין חל הפקירו וממילא קים ליה ברשות בעלים הראשונים הלווים ושפיר מצי טריף והא דאינו גובה למלוה בע"פ ממשעבדי זהו משום פסידא דלקוחות אבל בזוכה מהפקר דלא שייך פסידא ע"כ מוקמינן על ד"ת למ"ד ש"ד ושאני מקבלי מתנה דאי לאו דה"ל הנאה מיניה כו' הלכך דינם כלקוחות כמבואר בגיטין דף נ' ע"ב וח"מ ריש סי' קי"א אבל בזוכה בנכסי הגר לאח"מ דהוי הפקר דממילא וכיון דזכה בו הזוכה כבר ע"כ אין בכח השעבוד לבטל שוב הזכייה שלו ע"כ לא מצי טריף מהזוכה ולכן במנחות דמיירי שם בגר שפיר כתבו התוס' ורש"י דנכסיו הם הפקר ולא גבינן מינייהו להחוב נסכים אבל בהפקר מדעת הבעלים דכיון דלא חל הפקירו מחמת השעבוד דנעשה לאינו ברשותו שפיר כתב הט"ז דאף מלוה בע"פ גובה מיניה:
אבל אכתי תקשה ע"ז דהא מבואר בתוספתא כתובות סוף פ' יו"ד בזה"ל גר שמת ויצא עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מהאחרון אין להן גובין משלפניו אין להם גובין משלפני פניו והובא תוספתא הלז בח"מ סי' רה"ע וכן פסקו בטור ושו"ע שם ולשיטת רש"י דעיקר טריפא הוא מצד דנעשה לאינו ברשותו. א"כ קשה אמאי גובין מהפקר דממילא דהא בזה לא שייך סברת רש"י הנ"ל ואפשר לומר דרש"י סמך על מה דהוכחתי מהא דמנחות דף נ"א דמוכח מהתם דאינו גובה מהפקר דממילא. א"כ לא נקטינן כהתוספתא אבל זה דוחק לומר כן:
וכן אפשר לומר דהתוספתא ס"ל כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כי יש בזה פלוגתא דתנאי בערכין דף ז' וכמש"כ במק"א:
ועיין בכורות דף מ"ט א"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא הא דמלוה בשטר גובה הטעם משום נעילת דלת מדרבנן א"כ לפ"ז אף בהפקר דממילא ג"כ גובין אף דלא שייך טעמא דרש"י הנ"ל אך למ"ד דש"ד וכשיטת רבא בגיטין דף נ' הוכרח רש"י לפרש כן דהוי אינו ברשותו ע"י השעבוד וכן י"ל דר"ש דמנחות דף נ' הנ"ל דאמר דלא גובין לחוב מהפקר דממילא ג"כ טעמו דס"ל ש"ד ולהך מ"ד לא היה מעולם תקחז"ל על טריפת משעבדי ע"כ היכא דלא שייך טעמו דרש"י הנ"ל דהא בהפקר דממילא אף דנעשה דבר דאינו ברשותו ע"י השעבוד מ"מ זכה הזוכה בו ולא מצי גבי מיניה כן י"ל לכאורה בכ"ז: אבל באמת ג"ז אינו מספיק לתרץ קושייתי מעל רש"י דאיך יעלה על הדעת דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא יהיה עדיף לגבות מהפקר דממילא משא"כ למ"ד ש"ד לא יהיה טורף מהפקר דממילא והא כל דתקון רבנן כדאורייתא תקון ולא יותר מדאורייתא כי אם היכא דמצינו בפירוש דעשו חיזוק יותר משל תורה ועוד דנ"ל ברור דאף למ"ד שעבוד לאו דאורייתא מ"מ הא דטורף מצד תקחז"ל אין זה רק מצד שעבודא דרבנן דכן הוא משמעות הלשון שעבודא לאו דאורייתא אבל מדרבנן משועבדים נכסיו [וכן הוא בשיטת אביי אף דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כבגיטין דף נ' בתוס' שם מ"מ ס"ל למפרע גובה וג"כ טעמו משום שעבודא דרבנן וע"כ למפרע גובה ובמק"א הארכתי בכ"ז ע"כ ג"כ י"ל אליביה דמצד שעבוד דרבנן עושהו כדבר דאינו ברשותו וכשיטת רש"י ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' בשם הרשב"א דבשעבוד מפורש כ"ע מודו דש"ד. ע"כ י"ל דחז"ל עשו זה כמו דשעבדו בפי' א"כ תשאר קושייתי מהתוספתא הנ"ל על שיטת רש"י:
ענף ה:
ומחומר הקושיא הנ"ל נלענ"ד לומר דבר מחודש בעז"ה ע"פ מש"כ לעיל שני אופנים בכוונת רש"י הנ"ל א' ע"פ שיטת התומים דכל היכא דאין לו שעבוד הגוף אף במת הלוה פקע שעבוד נכסי רק יורש שאני. ועוד כתבתי לפרש כוונת רש"י אף לשיטת הסמ"ע והר"ן דמ"מ הוכרח רש"י לפרש טעמו דטריפת לקוחות כן לפי דס"ל לרש"י דהיכא דזכה בו אחר אין כח בזכות השעבוד לטרוף ע"כ פי' רש"י דטורף מצד דנעשה לדבר דאינו ברשותו כו' ונפ"מ בין שני אופנים הנ"ל דלפי' הא' הנ"ל א"כ במת הגר מיד פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסי שלו אף מקודם דזכה בו אחר אבל לשיטת הר"ן והסמ"ע דבמת הלוה לא מקרי פקע שעבוד הגוף כנ"ל וכן הוא העיקר א"כ לפ"ז מוכרח לומר בכוונת רש"י דכיון דזכה בו אחר אין כח להמלוה לטרוף כנ"ל א"כ ז"א שייך רק אחר דזכה בו אחר בנכסי הגר אבל מקודם דזכה בו אחר עדיין לא פקע שעבודו של המלוה מעל הנכסים ועוד דלפמש"כ במק"א לפרש לדברי הרשב"א דהובא בבית יוסף סי' ער"ה דאף מטלטלי דהפקר גובה הבע"ח וכתבתי טעמו ע"פ המשנה כתובות ד' פ"ד בהניח פירות תלושין דינתנו ליורשין לפי דבע"ח מחוסר גוביינא ויורש אינו מחוסר גוביינא והארכתי בכ"ז במק"א ע"כ כיון דבעת מיתת הגר לא זכה בו אחר בנכסיו א"כ משתעבדי מיד נכסיו להבע"ח אף במטלטלי כמש"כ במק"א. ע"כ אלים שעבודו דהבע"ח על נכסיו מקודם דזכה בו האחר ועכ"ז אין כח בזכות שעבודו לטרוף מן מי שקדם וזכה בנכסי הגר כיון דעיקר טריפת משעבדי הוא לשיטת רש"י מצד דנעשה דבר דאינו ברשותו א"כ בהפקר דממילא דלא שייך ה"ט ע"כ אין לו כח לטרוף מהם אך מקודם דזכה בו היה שעבוד להמלוה על הנכסים כנ"ל ועי"ז יבואר בעז"ה תירוץ נכון לשיטת רש"י כבר כתבתי לעיל דבזמן הזה לא שייך כ"ז דאין לנו רשות לגייר כלל והוא דהנה יש להעיר בגיטין דף נ' ע"ב דאיבעיא להו עלה דאין נפרעין ממשועבדים במקום בע"ח אם עבדו רבנן לתקנתא זו במתנה ופשטו מברייתא שכ"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני ואחריו לפלוני גובין מאחרון דאף במתנה עבדו לתקנתא משום אי לאו דה"ל הנאה מיניה ומדחה הב"ע בבע"ח ואבע"א דשוו כולהו להדדי אלמא דס"ל לסוגיות הש"ס להסתפק די"ל כן במתנה משום דאי לאו דה"ל הנאה כו' דה"ל כי פסידא דלקוחות ולפ"ז בזוכה מהפקר דלא שייך ה"ט דאי לאו דה"ל הנאה כו' אין בזה שום ספק כלל לומר דיגבה רק מהאחרון א"כ קשה על סוגיא זו מתוספתא דכתובות הנ"ל דתני בזוכה מן הפקר דבע"ח גובה מאחרון אלמא דאף היכא דלא שייך לומר דאי לאו דה"ל הנאה כו' ג"כ תקנו חז"ל דיגבה מאחרון ועוד יש להקשות דתפשוט מהך תוספתא דאף בהפקר אמרו דגובה מהאחרון א"כ כש"כ במתנה דשייך לומר אי לאו דה"ל הנאה כו' דודאי גובה מהאחרון:
אך לפי האוקימתא דגיטין שם דהב"ע בדשוו כולהו להדדי י"ל דה"ה הך תוספתא דכתובות פ' י' הנ"ל מיירי ג"כ בשוו כולהו והיכא דשוו כולהו ודאי גובין מהאחרון אף היכא דלא שייך אי לאו דה"ל הנאה ועיקר הבעיא הוא באם לא הניח להאחרון אלא זיבורית אבל לאוקימתא קמייתא דהש"ס שם דמדחה הב"ע בבע"ח א"כ זה הדחייה לא שייך על התוספתא דכתובות כמבואר שם ותקשה דאמאי לא פשטו זה מהתוספתא הנ"ל ועיין ברא"ש גיטין שם דכתב דדוחק הוא להעמיד בשוו כולהו להדדי וכן שארי דחויים דהש"ס ע"ש א"כ ה"ה התוספתא דתני סתמא גובין מן האחרון משמע ג"כ אף דאין לאחרון רק זיבורית ג"כ אינו גובה מראשון אף דיש לו בינונית א"כ תקשה דה"ל להש"ס למפשט מהך תוספתא דבזה לא היה יכול למדחי בדחייה קמייתא וגם הא חזינן דס"ל להש"ס שם דדוקא במתנה דשייך אי לאו דה"ל הנאה כו' דינו כמכירה לגבי זה א"כ בהפקר דלא שייך כן לא תקנו כן א"כ תקשה ע"ז מהתוספתא ומוכח לפ"ז דהך תוספתא כתובות הנ"ל לאו דסמכה הוא וכעין מש"כ הרא"ש בחולין פ"ב סי' ו' ע"ש וצ"ע רב בכ"ז:
ענף ו:
והנלפענ"ד לתרץ כ"ז ע"פ מה די"ל דאף דמצד טריפת משעבדי אין כח וזכות להבע"ח לטרוף מן הזוכה בנכסי הגר לאח"מ כיון דכבר זכה בו אחר. עכ"ז י"ל נהי דמצד שעבוד נכסי אין לו כח לטרוף דמיד דזכה בהו פקע שעבודו עכ"ז מחוייב הזוכה לשלם לו מצד מזיק שעבודו דחייב כמבואר בח"מ סי' שפ"ו ש"ך ס"ק י"ב במשחרר עבדו דפסק הרמב"ם דחייב לשלם שהרי הפקיע שעבודו וגרם לו לאבד ממונו והראב"ד השיג עליו וס"ל דמזיק שעבודו פטור הואיל בדידיה קעביד אבל היכא דבחבריה קעביד מודה דחייב לשלם כמו דהאריך הש"ך שם בזה וכ"כ התומים בסי' ק"ז ס"ק ח' לחלק כן ולתרץ סתירת הרמב"ן והרשב"א והטור דשאני יורש שמכר מטלטלי דבדידיה קעביד. ע"כ ס"ל דפטור משא"כ בע"ח מאוחר דלאו בדידיה קעביד ס"ל דחייב ועיין בח"מ סי' ק"ז ובאה"ע סי' צ"ג ובסי' קי"ב ובח"מ סי' כ"ה בקצה"ח שם דהקשה על הא דאיתא שם בדיין דזיכה לזה ונטל משכונו מזה והחזירו להלוה דחייב והא ה"ל מזיק שעבודו דפטור ולפמש"כ הש"ך בשם הראב"ד דהיכא דבחבריה קעביד מודה דחייב א"כ הא הדיין עבד בדחבריה ולא היה שלו כלל מעולם ע"כ שפיר חייב ועיין בבית מאיר סי' צ"ג במה שהקשה שם מב"ק ד' י"ג דנגח והפקיר דפטור והא ה"ל מזיק שעבודו ובאמת אין זה קשה כלל וליראת אריכות קצרתי:
ולפי זה יש לדון בכל זוכה בנכסי הגר לאח"מ דאף דאין זכות להבע"ח לטרוף מהזוכה משום דפקע זכות השעבוד כשזכה בהו אחר כנ"ל לשיטת רש"י עכ"ז י"ל דחייב הזוכה לשלם משום מזיק שעבודו של חבירו דהא מקודם דזכה בהו הזוכה היה להמלוה שעבוד על הנכסים וכמש"כ לעיל עפ"י שיטת הר"ן והסמ"ע דלא פקע שעבוד נכסי אף דמת הלוה רק בעת דזכה בהו הזוכה אז פקע שעבודו א"כ מקרי הזוכה כדין מזיק שעבודו של חבירו דחייב: ועיין בתשובת הרמב"ן סי' נ"ו והובא בקצרה במל"מ פ' י"ח ה' מלוה דין ה' שכתב בלוה דשעבד להמלוה מטלטלי אג"ק ומכר הלוה המטלטלי ואכלן הלוקח אין הלוקח חייב משום מזיק שעבודו דהא הוא לא הזיק רק המוכר שמכרן ללוקח ומוכח כן מהא דעשה שורו אפותיקי ומכרן דאין הבע"ח גובה ממנו דיגבה מדין מזיק שעבודו כו' עכ"ל וכוונתו של הרמב"ן בראייתו דאף דמצד שעבודו שאצל חבירו לא מצי טרוף משום תקחז"ל. דמ"מ יתחייב בדין מזיק שעבודו דלא גרע מן אלו בא אחר והזיק לשור אפותיקי דחייב משום מזיק שעבודו אף היכא דלא שייך שעבודא דר' נתן כגון דהזיק ברצון הלוה וכמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק י"ב ע"ש א"כ הלוקח להשור יתחייב משום מזיק שעבודו ע"כ הוכיח מזה הרמב"ן דהלוקח לא מקרי מזיק שעבודו משום דהלוה דמכר הוא קעבד המעשה ולא הלוקח ובפרט להסוברין דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעי כוונת קנייה וכמש"כ הנימוקי יוסף בב"ב דף מ"א בשם הראב"ד וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין ד' כ' א"כ אין הלוקח קעבד כלל כיון דאף בלא כוונתו חל הקנין של המוכר והוי כעין ירושה הבא מאליו ויהיה איך שיהיה:
עכ"פ חזינן בדברי הרמב"ן דס"ל דעל הלוקח אין שם מזיק שעבודו משום דזכייתו בא ע"י המוכר א"כ ז"א שייך רק בלוקח ומקבל מתנה משא"כ בזוכה בנכסי הגר דאין כאן דעת אחרת מקנה כלל רק עיקר הזכייה עושה הכל בעצמו. לכן הוי הזוכה מזיק שעבודו דחייב וכמש"כ הרמב"ן הנ"ל. דכל לוקח חייב בדין מזיק שעבודו אלא דמחלק דשאני לוקח דזכייתו בא ע"י המוכר א"כ בזוכה מהפקר דנכסי הגר דאיהו קעבד כולו ע"כ הזוכה הוי מזיק שעבודו דחייב א"כ בין זוכה. בנכסי הגר ובין לוקח כולהו חייבים לשלם להבע"ח אך הם מטעמים חלוקים דאלו לוקח אף דאין בו משום מזיק שעבודו כמש"כ הרמב"ן עכ"ז חייב משום דמחמת השעבוד נעשה לאינו ברשותו ולא חל המכירה ובזוכה מנכסי הגר אף דלא שייך טעמו דרש"י הנ"ל בזה עכ"ז חייב לשלם מצד מזיק שעבודו. ולפי זה גם בעשה שורו אפותיקי אף דלא גבי מהלוקח עכ"ז גבי בזה מן הזוכה בנכסי הגר משום דה"ל מזיק שעבודו:
ענף ז:
ולפי זה מתורץ מה שהקשיתי על שיטת רש"י מהתוספתא דמבואר שם דהזוכה בנכסי הגר חייב לשלם להבע"ח דאף דלא שייך בזה סברת רש"י הנ"ל עכ"ז הא חייב משום מזיק שעבודו וכן מתורץ עפ"ז מה דהקשיתי לשאול בסוגיות הש"ס דגיטין ד' נ' במה דאיבעיא להו במתנה אם אחרון נפסד או מצי לגבות מהראשון והא מצי למפשט מהתוספתא דהפקר דאף דלא שייך התם אי לאו דה"ל הנאה כו' מ"מ אמרינן ביה אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש ב"ח אבל לפמש"כ לשיטת רש"י יש לחלק דדוקא בלוקח ומקבל מתנה דהא דטרוף בע"ח מינייהו זהו משום דנתבטל המכירה והמתנה דהשעבוד עושהו לדבר דאינו ברשותו כשיטת רש"י. ע"כ שפיר מצי טורף אף מלוקח ראשון דהא שעבודו הוא ביד הלוקח הראשון ג"כ דכל שדותיו של הלוה משועבדין להמלוה. אלא דחסו חז"ל משום פסידא דלקוחות דלא ליטרוף ממשעבדי במקום דיש ב"ח ע"כ איבעיא להש"ס אם גבי מתנה דלא שייך פסידא לא תקנו כן וע"כ מצי טריף ממקבל מתנה אף בהניח ב"ח דהא הקרקע של המקבל מתנה נשתעבד להמלוה ושייך טעם הלז או דלמא כיון דאי לאו דה"ל הנאה מיניה כו' ה"ל כלוקח:
אבל בזוכה בנכסי הגר דאחר דזכה הזוכה פקע שעבודו של המלוה אליביה דשיטת רש"י כנ"ל ובזה לא שייך לומר כסברת רש"י לבטל הזכייה של הזוכה דהא הוי הפקר דממילא:
א"כ לא נתבטל זכייתו והא דבע"ח גובה מהזוכה בנכסי הגר נתבאר דהוי משום מזיק שעבודו ע"כ היכא דהניח עוד נכסים ב"ח בעת שזכה הראשון ע"כ לא הוי בזה מזיק שעבודו דהא עדיין הניח לו מקום לגבות חובו ועל המותר נכסים שלא זכה בהו שום אדם יש להמלוה שעבוד נכסי ע"כ לא מקרי מזיק שעבודו ולכן לא גבו מהראשון אם הניח נכסים ב"ח דהא לא הזיק לשעבודו רק אחרון אחרון נפסד דהאחרון הוא המזיק שעבודו דלא הניח כלל מקום שעבוד להמלוה ע"כ מתורץ מה דהקשיתי בסוגיא דגיטין הנ"ל מן התוספתא הנ"ל דהא אין דומים כלל להדדי ובזוכה מנכסי הגר אף מן דין תורה אינו נפרע מהזוכה במקום שהניח בע"ח משא"כ בלוקח ומקבל מתנה דמן דין תורה נפרע ממשעבדי במקום ב"ח אלא מצד תקון העולם תקנו דאין נפרעין כו' ע"כ איבעיא להו שפיר במקבלי מתנה אם תקנו כן ומתורץ היטב קושיא אחת ע"י קושיא השניה מעל שיטת רש"י הנ"ל ובאמת הוי מסוגיות הש"ס דגיטין הנ"ל סייעתא רבתי לשיטת רש"י פסחים הנ"ל דע"פ שיטת רש"י הנ"ל א"ש מה דלא הזכירו בסוגיא הנ"ל להתוספתא כתובות הנ"ל: ענף ח:
ועפ"ז יש לדון דהנכון עם הפוסקים דס"ל דאף מלוה בע"פ גבי מן הפקר משום די"ל דכיון דעד העת דזכה בהו הזוכה היה משועבד נכסי הלוה לפי הסוברים ש"ד ע"כ מקרי הזוכה מזיק שעבודו וחייב לשלם וכעין קושית הרמב"ן הנ"ל על עשה שורו אפותיקי דהקשה דאף דלא גבו מהלוקח משום זכות שעבורו מ"מ יתחייב בתורת מזיק שעבודו ותירץ דהלוקח לא קעבד כלום רק המוכר דמכר לו א"כ זה לא שייך בזוכה מהפקר לא מבעיא בהפקר דנכסי הגר ודאי דהזוכה עבד כולו מילתא ואף בהפקר מדעת. מ"מ כיון דקודם זכייתו היה להמלוה שעבוד נכסי על הקרקע אך לפי דזכה הזוכה אז פקע שעבודו א"כ הזוכה הוא המזיק שעבודו וחייב לשלם ואף לשיטת רש"י בב"מ דף י"ב דהפקר ה"ל דעת אחרת מקנה וכמש"כ הש"ך בסי' רס"ח ס"ק ט' עכ"ז לא שייך בזה לדון כמש"כ לעיל לדון בלוקח ומקבל מתנה אליביה דשיטת הראב"ד והרשב"א גיטין דף כ' דבדעת אחרת מקנה לא בעי כוונת הקונה דהא בהפקר לא שייך כן וכמש"כ הנתיבות בסי' רע"ג ס"ק א' ואכמ"ל וע"כ הזוכה עבד לכולי מלתא והוי מזיק שעבודו כנ"ל ולכן לא תקנו חז"ל דלא לטרוף מהזוכה אבל שארי לוקח ומקבל אינו חייב לשלם מצד מזיק שעבודו משום דהמוכר עבד לכולו היזיקא וכסברת הרמב"ן הנ"ל בעשה שורו אפותיקי ע"כ תקנו חז"ל כן:
ואפשר דזהו כוונת הרשב"א דהובא בקצה"ח סי' רמ"ה ס"ק ב' דאף מטלטלי דהפקר משתעבד וטרף מיניה הבע"ח ואף דמצד טריפת משעבדי לא שייך במטלטלי דהא לא תקנו חז"ל לטרוף מטלטלי המשועבדים עכ"ז י"ל דשאני זוכה מן הפקר דכיון דקודם שזכה בהו הזוכה תקנו חז"ל דאף מטלטלי משתעבדי וכמש"כ במק"א ע"פ דברי הרשב"א להוכיח מהך משנה כתובות ד' פ"ד דהיכא דאין שום רשות אחרים על המטלטלי אז חל שעבוד של הבע"ח על מטלטלי ג"כ כמש"כ שם בארוכה ע"כ מקרי הזוכה מזיק שעבודו וחייב לשלם. משא"כ בכל לוקח ומקבל מתנה וכסברת הרמב"ן הנ"ל וקצרתי:
ועפ"י זה אפשר לתרץ מה דהקשיתי לעיל על הסוברים דאף מלוה בע"פ גבי מהפקר דא"כ למה הוצרכו לתקוני בגר שמת דיביאו נסכים משל ציבור כמבואר במנחות ד' נ"א ובשקלים הא ה"ל מלוה הכתובה בתורה וכמש"כ לעיל אכן לפמש"כ דעיקר החיוב בזוכה בנכסי הגר הוא משום מזיק שעבודו ולא משום טריפת משעבדי ע"כ יש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בב"מ ד' צ"ט ע"ב ד"ה פרט למזיק כו' דאף הקרן פטור לשלם במזיק הקדש רק מדרבנן חייב לשלם ועיין בתוס' מעילה ד' י"ט וב"ק ד' ז' א"כ י"ל כיון דמה"ת מיפטר מזיק הקדש ע"כ התם בחוב נסכים דהוא של הקדש לא שייך לחייב את הזוכה משום מזיק שעבודו דהא ה"ל מזיק הקדש דמיפטר ואף דמדרבנן חייב מזיק הקדש י"ל דז"א אלא במזיק ממש אבל במזיק שעבודו דאף דחייב י"ל דאין זה אלא מדרבנן ועיין בהרמב"ם ה' חובל ומזיק פ"ז ה' י"א בהמ"מ שכתב בשם הרמב"ן וש"פ דכתבו דלכן חייב מזיק שעבודו דכיון דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי ה"ה דמזיק שעבודו חייב ע"ש וכ"כ הבית יוסף לח"מ סי' ק"ד בשם הראשונים דכ"כ וכ"כ הב"ש באה"ע סי' צ"ג ס"ק ל"ט והפוסקים בח"מ סי' ק"ד תלו חיוב מזיק שעבודו בדינא דגרמי ע"כ י"ל דכמו דד"ג הוא מדרבנן לשיטת כ"פ דה"ה מזיק שעבודו ואף דהתוס' בגיטין ד' מ"א ע"א כתבו דאף למאן דפטר דד"ג מ"מ מחייב מזיק שעבודו עכ"ז י"ל דאינו רק מדרבנן ולכן בכה"ג אפשר דמיפטר בהקדש כיון דאף מזיק גמור בהקדש אינו חייב אלא מדרבנן ע"כ בכה"ג לא תקנו לחייב בהקדש דה"ל כעין תקנתא לתקנתא ע"כ הוצרכו לתקוני בגר שמת דיביאו נסכיו משל ציבור ואף דר"ש ס"ל גורם לממון כממון דמי ור"ש אמר, התם בשקלים ומנחות להך דגר שמת כו' עכ"ז י"ל דד"ג שאני כמבואר בתוס' ב"ק ד' ע"א ע"ב ובש"ך ח"מ סי' שפ"ו וברמב"ן בדד"ג שלו ועיין באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ס"ט דהביא שם להפוסקים דס"ל דר"ש לא דאין דד"ג:
אכן מצינו בגיטין ד' נ"ג דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין אף דהיזק שאינו ניכר רק מדרבנן חייב אפ"ה תקנו לשלם אף בהקדש אף דמזיק הקדש פטור מה"ת ועיין בפני יהושע גיטין ד' נ"ג ע"א אך אפשר לומר בזה דאין לדמות תקנתא לתקנתא ואין לדמות גזירות חז"ל להדדי כידוע ל ועוד אפשר לומר דזה דומה להא דמנחות ד' נ"א גבי כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו דמנחתו דאורייתא מדציבור והדר תקנו דליגבי מיורשין כיון דחזו דקא פשעו בה אוקמוה אדאורייתא וי"ל דלכן פשעו בה דכיון דמה"ת הוא מדציבור ע"כ פשעו בה וסמכו על מה דמדאורייתא פטירי. ולכן במי שלא הביא הנסכים ויש לו יורשים לא חשו דפשעי ולתקן להביא משל ציבור משום דכיון דמחוייבים מה"ת למ"ד ש"ד או דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ע"כ לא חשו לזה וכיון דמצינו ביורשים היכא דפטירי מה"ת דחשו בזה דפשעי. כש"כ באחרים היכא דפטירי מה"ת משום מזיק בהקדש פטור דחשו דלמא פשעי ויסמכו על מה דמה"ת פטירי ע"כ תקנו בגר שאין לו יורשים להביא משל ציבור ודוקא ביורש די"ל דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כמבואר בערכין ד' ז' ובבכורות ד' מ"ט דיש בזה פלוגתא דתנאי ע"כ במי שיש לו יורשים לא חשו לזה [ויש לעיין עפ"י זה בסוגיא דש"ד בסוף ב"ב ואכמ"ל] וגם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא יש לחלק בפשיטות וקצרתי:
וכ"ז במזיק הקדש דפטור מה"ת אבל בחוב הדיוט שפיר י"ל דאף דתקנו דחוב בע"פ אינו גובה מן לוקח ומקבל מתנה אף למאן דס"ל ש"ד דהפקיעו שעבודו כשזכה אחר בהקרקע וכמש"כ לעיל מ"מ בזוכה מהפקר דיש מקום לחייבו משום מזיק שעבודו של חבירו דהא קודם שזכה בו היה להמלוה שעבוד ע"ז ע"כ י"ל דלא פטרוהו משום חיוב מזיק דיש עליו רק בלוקח ומקבל מתנה דלא הוי עליו חיוב מזיק שעבודו כמש"כ הרמב"ן כנ"ל בזה תקנו דאין גובין למלוה ע"פ ממנו אבל לא בזוכה מהפקר וגם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא יש לדון כן דהא הוי עכ"פ שעבודא דרבנן וכמש"כ לעיל ועיין בקצה"ח סי' ק"ח ס"ק א' ואף שיש לי עוד מה להאריך בכ"ז רק לפי דכתבתי במק"א תירוץ מורווח ביותר על קושייתי מהא דמנחות הנ"ל ע"כ קצרתי בכ"ז: ענף ט:
ובמה שכתבתי לעיל לחלק דשאני יורש מן הזוכה בנכסי הגר משום דיורש הוי כרעא דאבוה משא"כ בזוכה בנכסי הגר אין להעיר בכ"ז מן הא דעירובין ד' ע' ע"ב תוס' ד"ה ת"ש כו' דאין זה דמיון לנ"ד כלל וכמש"כ הריטב"א שם דעיקר הטעם הוא דהזוכה יש לו זכות בעלים ראשונים בכל מה דהיה שייך להם. ע"כ שפיר כתבתי לעיל. וכן מכרע מהא דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כמבואר בב"ק ד' קי"א ובח"מ סי' שנ"ג וסי' שס"א וסי' שס"ב ואלו הזוכה בנכסי הגר וודאי דהוי שינוי רשות גבי גזילה לקנות ע"י יאוש ושינוי רשות ויש לי ראיות לזה אך קצרתי וכן לא שייך לדון בכל מש"כ לעיל עפ"י מש"כ התוס' בב"ק ד' ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו עניים כו' דיאוש הוי כמו מתנה להגזלן כו' ועיין בזה בנתיבות סי' שנ"ג ס"ק ג' דהא ביאוש דאבידה לא שייך זה וגם ביאוש דגזילה היכא דמהני מ"מ מצי טריף לי' הב"ח משום דהך מילתא דיאוש הוי מתנה להגזלן אין זה ענין לנ"ד כמבואר למבין:
היוצא לנו מכ"ז דלשיטת רש"י דפסחים ד' ל"א דנתבאר:
דמצד שעבוד לא מצי טריף אף חוב בשטר מן נכסי הגר לאח"מ כי אם מצד מזיק שעבודו מצי טריף ולשיטת התוס' בגיטין ד' מ' ע"ב ד"ה הקדש חמץ כו' שכתבו בשם הר"י דלרבא דבע"ח מכאן ולהבא גובה הוי כל מכירת שדה המשועבדת דבר ברשותו כו' והא דטריף לי' בע"ח בחובו זהו משום עצם השעבוד דאלים שעבודו לטרוף מלקוחות אי ש"ד או שעבודא דרבנן במלוה בשטר א"כ זה בוודאי שייך כן אף בנכסי הגר לאח"מ דטריף לי' הבע"ח אך סוגיא דגיטין ד' נו"ן דאיבעי' להו אם עבדו רבנן לתקנתא דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח במתנה דאי לאו דה"ל הנאה כו' ולא הזכירו להך תוספתא דכתובות הנ"ל הוי מזה הוכחה נכונה לשיטת רש"י הנ"ל ואפשר דמזה הסוגיא הוכיח רש"י לסברתו דחידש לנו:
וע"פ כ"ז יש לסתור מש"כ הנתיבות דחידש דביאוש דאבידה לא מצי בע"ח טריף כנ"ל דהא ז"א רק לשיטת רש"י פסחים הנ"ל אבל לשיטת התוס' גיטין ד' מ' הנ"ל דכתבו דכל שעבוד אינו מבטל קניות לוקח דאכתי הוי דבר ברשותו והא דטרף בע"ח בחובו הוי זה משום עצם השעבוד כנ"ל א"כ מה"ט מבעי לטרוף אף מן הזוכה מן יאוש דאף דלא נתבטל זכיות הזוכה מ"מ אלים זכות הבע"ח ואף לשיטת רש"י הנ"ל ג"כ מוכח דאף בזכיות הזוכה מיאוש ג"כ טריף לי' הבע"ח כמו דמצינו דבע"ח גובה מנכסי הגר לאח"מ אף בזכה בו אחר כמבואר בתוספתא ובטור שו"ע סוף סי' ער"ה וע"כ הטעם הוא משום מזיק שעבודו כנ"ל דאל"כ מה יענה רש"י בהך תוספתא הנ"ל א"כ מה"ט אף הזוכה ביאוש חייב משום מזיק שעבודו דהא איהו עבד לי' כולו מילתא וכמו בזוכה מן נכסי הגר וכש"כ הוא ביאוש דלפמש"כ לעיל בשם התומים דכיון דבטל שעבוד הגוף אף מאיזה טעם שיהיה בטל שעבוד נכסי והסברתי עפ"ז ביותר לשיטת רש"י הנ"ל ע"כ ביאוש דלא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמש"כ הנתיבות בסי' רס"ב. א"כ עד דזכה בו הזוכה עדיין הם קיימי ברשות הלוה וכיון דיש לו שעבוד הגוף על הלוה ע"כ ממילא יש לו שעבוד נכסי על קרקעות הלוה והכל ברשות אחד ואף לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג דביאוש נפק מרשות בעלים מיד כמו בהפקר ודלא כהנתיבות הנ"ל מ"מ הא כיון דיש לו שעבוד הגוף על הלוה ממילא יש לו שעבוד נכסי על מה דנתייאש דמצטרפים ביחד שעבוד הגוף שלו להשעבוד נכסי אף דאינם ברשות אחת והא דחידש רש"י דמצד אינו ברשותו אתו עלי' היינו היכא דמת הלוה ואפ"ה טריף מהלוקח בזה הוצרך רש"י לחדש דמן דין מוכר אינו ברשותו אתו עלי':
אך באמת כבר נתבאר דאף עפ"י שיטת הר"ן והסמ"ע בסי' ס"ו כנ"ל ג"כ מוכח דאף היכא דמת הלוה ג"כ יהי' מצי טריף מן הזוכה מיאוש כמו דחזינן בנכסי הגר דהזוכה מחוייב לשלם להבע"ח משום מזיק שעבודו וכמש"כ לעיל בארוכה אף דלא שייך לומר דנעשה לדבר דאינו ברשותו ע"י השעבוד א"כ ה"ה ביאוש א"כ מוכח מכל הנ"ל דלא כהנתיבות אלא העיקר כהתומים דבע"ח טריף מן הזוכה מיאוש:
כבר כתבתי לעיל דבמדינתינו לא משכחת הך דין דזוכה בנכסי הגר כלל לפי דאנו מצווים לשמור כפי חוקי אדונינו הקיר"ה וכדכתיב אני פי מלך שמור וכמש"כ במק"א לבאר זה ודינא דמלכותא דינא:
סימן ב:
הנה עיקר פלוגתא אי שעבודא דאוריתא או לא זה אינו שייך רק אי לגבות מלקוחות או מיורשים אבל מיניה דידי' ודאי גובין ונחתינן לנכסיו מה"ת לכ"ע כמש"כ הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דכיון דכופין לו בגופו לקיים מ"ע דפריעת בע"ח ע"כ נחתינן לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כו' וכ"כ הר"נ בכתובות פ' יו"ד וכ"כ הריטב"א בקידושין ד' י"ג ובכתובות ד' פ"ו בריטב"א וזהו כוונת התוס' בב"ב ד' קע"ה ע"ב ד"ה ד"ת כו' דכתבו דמיני' פשיטא דגבי כו' וכ"כ בשיטה מקובצת לכתובות ד' פ"ו והביאו למה שכתב רש"י בכתובות ד' פ"ו דמצות עשה דפריעת בע"ח הוא מן הן שלך צדק והשיגו עליו אלא דעיקר מ"ע הוא מן מה דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה וזהו המקור למ"ע דפריעת בע"ח:
ובתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תר"י כתב דמ"ע דפריעת בע"ח הוא מן והשיב את הגזילה כו' והביא כן בשם הרמב"ם פ"ז ה' גניבה יע"ש ולא הביא לדברי הרמב"ן וש"פ הנ"ל דלא כתבו כן:
ענף א:
והנה ביו"ד סי' קס"א סעי' ה' גבי ריבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים משום מ"ע וחי אחיך עמך דכופין ומכין אותו שיקיים מ"ע זו אבל אין יורדין לנכסיו וזהו מן מה שהובא בבית יוסף שם בשם הרשב"א והר"נ ובנ"י רפ"ה דב"מ לפי דבריבית ליכא שעבוד ניכסי דהא לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא ואם הי' שעבוד נכסי היו בניו משועבדים ג"כ אלמא דס"ל להר"נ והרשב"א והמחבר דהיכא דליכא שעבוד נכסי דלא נחתינן לנכסיו אלא דכופין לו שיקיים מ"ע זו אבל אין יורדין לנכסיו ולומר דעד שנכפהו בגופו תהא כופהו בממונו משום דאין כח לב"ד לירד לנכסיו ולהחליטו בע"כ להתובע. א"כ ממילא ה"ה למ"ד דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו בכל חוב ותקשה מכל הפוסקים הנ"ל דכתבו דגם למ"ד שעבוד לאו דאורייתא דנחתינן לנכסיו וגם הא אמרו בכמה דוכתי מיניה אף מגלימא דעל כתפי' דשמעות הפשט הוא דיורדין לנכסיו לכ"ע וסתרי דברי הר"נ להדדי דהא הר"נ פ' יו"ד דכתובות כתב דלכ"ע נחתינן לנכסיו במ"ע דפריעת בע"ח כנ"ל ואלו הכא בריבית כתב הר"נ בחי' לב"מ רפ"ה דאין יורדין לנכסיו כנ"ל וזהו קושיא חמורה ואחר שנתקשיתי בזה ראיתי להקצה"ח בשי' ל"ט סוף ס"ק א' שנשאר בצ"ע כן וגם העיר בזה מהא דקיי"ל בחוב צדקה דיורדין לנכסיו והוכיח מזה דבצדקה איכא שעבוד נכסי יע"ש וכבר הקדימו המחנה אפרים ה' ריבית סי' א' שהעלה להוכיח מכל זה דגם גבי ריבית יורדין לנכסיו דזהו בתורת כפיי' לגופו יע"ש: ולענ"ד נראה לתרץ דברי הראשונים והמחבר ביו"ד דכתבו דבריבית אין יורדין לנכסיו ולא סתרי לדבריהם כלל והוא כי הסברה נותנת דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין כח לב"ד לירד להנכסים דמי נתן להם כח וזכות ליקח ממון אחרים ולהחליטו בע"כ להתובע והא חפץ בלא שומא והחלטה הוא בגזל ביד התופסו דמאן שם לך כמבואר בכתובות ד' צ"ח ובתוס' שם ד"ה דאמרי לי' מאן שם לך כו' שאין אדם יכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד כו' ועיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' מזה ומסברא בלא ראי' מוכרחת מאיזה דרשא אין לנו לומר כן אלא מבעי לן לומר דהב"ד יכפוהו עד שיתרצה לשלם לבע"ח מרצונו וכעין הא דב"ב ד' מ"ח דאמרו שם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף די"ל דשא"ה דכתיב לרצונו מ"מ מצד הסברא אין לנו לומר בלא הוכחה מקראי דיהיה כח לב"ד לירד להנכסים בע"כ ולדון בזה להא דאי' בגיטין ד' ל"ו דאמר ר' יצחק מניין שהפקר כו' שנאמר כל אשר לא יבא כו' וכמבואר ברמב"ם ה' סנהדרין פ' כ"ד ה' ו'. זה אינו שייך רק במקום איזה מיגדר מילתא ולחזק הבדק כו' כמבואר שם והא ע"י הפקר כו' לא יהי' יוצא הבע"ח להמצוה דפריעת בע"ח דהא הבע"ח זוכה מהפקרא ודוחק לומר די"ל דאחר דיזכה מהפקר ימחול החוב להנתבע ומחילה הא מהני ג"כ לצאת ידי השבה אף בגזילה כמבואר בב"ק ד' ק"ג דז"א מכמה טעמים:
ויש לי כמה דרכים בזה אך העיקר מה שנלע"ד והוא כי זה לשון הרמב"ן בחי' סוף ב"ב בד"ה הא דאמר רבה אינו גובה אלא מב"ח הכי פירושו שכופין אותו לקיים מ"ע דפריעת בע"ח כו' אלמא לרבה אפי' מב"ח שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה איכא ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיו והא כתיבו תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים שנים ישלם שלם ישלם המבעיר את הבעירה ונתן בפלילים בכולהו אבות נזקין ובארבעה שומרין תשלומין כתיבי ושעבודא לאו דאורייתא בנזקין נמי איתמר בשמעתין דהוינא יורשי בעל הבור חייבין לשלם ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מה"ת וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מ"ע שלו בעל כרחו כו' ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימין לו מצותו כו' עכ"ל הרמב"ן וחזינן דכתב הרמב"ן להוכיח מפשטי' דקראי להך מילתא דנחתינן לנכסיו אף אי שעבודא לאו דאורייתא ועפ"ז סתר הרמב"ן למה שרצה מתחלה לדון דלמ"ד של"ד לא ניחות לנכסיו דהא כתיבי תשלומין בתורה כו' ודברי הרמב"ן הנ"ל צריך ביאור דמאיזה משמעות מוכיח מקראי הנ"ל דנחתינן לנכסיו ואפשר דכוונתו הוא ע"פ הא דב"ק ד' ז' ע"א רמי לי' אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ישלם כו' לא קשיא כאן מדעתו כאן בע"כ כו' דיקא נמי דכתיב ישלם בע"כ א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע ורש"י כתב שם דבע"כ דאטרחי' לב"ד והשמ"ק שם הקשה ע"ז ופירש דבע"כ היינו מה דב"ד גובין מנכסיו ע"ש. והתוס' שם בד"ה ישלם מדעתו כו' הקשו מהא דחולין ד' ק"ל דישלם בע"כ משמע כו' ולכאורה י"ל בזה דדוקא אביי ס"ל דישלם מדעתו אבל רבא לא ס"ל כן ורבא הוא דמחלק דכאן בע"כ ושם בחולין ד' ק"ל רבא הוא דקאמר תנא תני ישלם כו' אבל באמת שפיר הקשו התוס' דהא בב"ק שם ע"ב דאמרו מ"מ קשיא ואמר רבא כל דיהיב לי' ממיטב כו' אלמא דרבא עצמו לא ניחא לי' בחילוק הנ"ל לאחר דהקשה אביי כן אך י"ל דרש"י בב"ק שם בד"ה ישולם כו' נתכוין לתרץ לקושיות התוס' הנ"ל והוא כי ז"ל רש"י ישולם משמע ע"י אחרים דב"ד יורדין לנכסיו דמזיק אבל ישלם משמע נמי מדעתו עכ"ל הרי דכתב רש"י דישלם משמע נמי מדעתו משום דעי"ז מתורץ קושיות התוס' הנ"ל ובחולין ד' ק"ל בתוס' שם די"ל דס"ל להש"ס דישלם משמע בע"כ ומשמע נמי מדעתו דישלם משמע דקאי על ב"ד דיראו להשתדל שישולם לפי דהוא לשון נסתר. ומדלא כתיב ישולם ע"כ משמע נמי מדעתו ולכן שפיר הקשו בחולין תנא תני ישלם כו' משום דיש בו משמעות על בע"כ ג"כ ודוקא משלם אין הכרח משמעות על בע"כ וכמש"כ התוס' בב"מ ד' צ"א לתי' קמא ע"ש:
וי"ל דס"ל להרמב"ן ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל דפשטות הלשון דישלם משמע על בע"כ כמבואר בחולין ד' ק"ל וע"כ שפיר כתב הרמב"ן להוכיח מן מה דכתיב ישלם כמה זימני דנחתינן לנכסיו וכן מן מה שהביא הרמב"ן שם ונתן בפלילים להוכיח מזה דנחתינן לנכסיו הכוונה הוא דהא פלילים הוא לשון דיינים כמבואר במגילה ד' ט"ו ובסנהדרין ד' קי"א וכוונת הפסוק ונתן בפלילים הוא לאשמועינן דהנתינה הוא ע"י ב"ד היינו דיהי' יורדין לנכסיו דאל"כ מאי אשמעינן בזה דאלו לכופו שיכפוהו לקיים מ"ע זו אין אנו צריכים לזה דהא הדין כן הוא בכל מ"ע דמכין אותו והך ונקרב אל האלהים הוא לאשמועינן דבעי ב"ד סמוכין אבל בהך פלילים מהו ולכן שפיר הוכיח מזה הרמב"ן דזהו פשטות הלשון דב"ד יורדין לנכסיו ובמכילתא פ' משפטים פרשה ח' דרשו לדרשא אחרת להך ונתן בפלילים ע"ש עכ"פ מצינו להרמב"ן דס"ל להוכיח מן פשטיה דקראי דב"ד יורדין לנכסיו לכ"ע אף למ"ד של"ד משום דגם זהו בכלל כפיי':
ענף ב:
ולכן לפי מה דנתבאר בשם הרמב"ן שכתב למילף מן פשטי' דקראי דב"ד יורדין לנכסיו ע"כ אתי שפיר לתרץ מה שהקשיתי על מש"כ הר"נ והרשב"א והמחבר ביו"ד גבי ריבית דאין יורדין לנכסיו אף דכופין ומכין לו שיקיים מ"ע וחי אחיך עמך כיון דליכא שעבוד נכסי דמ"ש זה מכל בע"ח למ"ד של"ד דמ"מ ס"ל דיורדין לנכסיו משום דיש לומר דבאמת מצד הסברא הוא דכ"ז דליכא ילפותא דיורדין לנכסיו דאין כח לב"ד רק לכופו שיראה בעצמו לקיים העשה ע"י מעשיו אבל מי נתן כח לב"ד שיהי' יכולת בידם להחליט ממון של הנתבע ולמוסרו ליד התובע שיהיה יכול להשתמש בו בלא רשות הנתבע רק כיון דמצינו באמת מן ילפותא דקראי הנ"ל שכתב הרמב"ן הנ"ל דמוכח מזה דהתורה מסר דבר זה לב"ד דיש להם כח למיחת לנכסיו ע"כ ודאי דיורדין לנכסיו וי"ל דבאמת למ"ד ש"ד דהוכיח זה מהך ילפותא דנקט הרמב"ן דמצינו דיורדין לנכסיו דמזה מוכיח הך מ"ד דש"ד דאל"כ מאיזה כח יורדין ב"ד לנכסיו ומה דהוכיח הרשב"ם סוף ב"ב מן יוציא אליך העבוט כבר הקשו ע"ז התוס' והראשונים ועיין מזה בחי' פני יהושע לח"מ סי' ל"ט ומאן דס"ל ש"ד אינו מחלק בין מלוה הכתובה בתורה או לא וכמש"כ הרמב"ן כנ"ל אבל מאן דס"ל של"ד טעמו דהא דגזרה התורה דב"ד יורדין לנכסיו דאין זה מצד שעבוד נכסי רק מצד כפיי' דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כמש"כ הר"נ והרמב"ן והריטב"א א"כ לדינא למאי דס"ל להרמב"ן דש"ד וכן ס"ל להריטב"א כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' בשמם וכן ס"ל להר"נ בכתובות בסוגיא דבע"ח מאוחר שגבה כו' שם ד' צ"ד דכתב שם ג"כ דקיי"ל לדינא דש"ד וכיון דס"ל דש"ד ע"כ שפיר י"ל דהיכא דלא הוי שעבוד נכסי כמו בחוב ריבית דבזה מוקמינן אסברא דאין כח לב"ד לירד להנכסים רק יכולת בידם לכפותו בהכאות שיקיים מ"ע וחי אחיך עמך אבל לא נחתינן לנכסיו דהא להך שיטה דס"ל ש"ד אין לנו הוכחה דאמרינן עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא י"ל מסברא דכ"ז שאינו מקיים בעצמו מ"ע זו דלא נתקיים מ"ע זו ע"י מה דב"ד ירדו לנכסיו וגם אין כח להם בזה והא דמצינו להנך קראי דב"ד יורדין לנכסים י"ל דזהו משום שעבוד נכסי למאן דס"ל ש"ד וע"כ בחוב ריבית דליכא שעבוד נכסי לא מצינו דיהיו כח לב"ד לירד לנכסיו אך למ"ד דס"ל של"ד שפיר יש להוכיח לדידי' דאף היכא דליכא שעבוד נכסי יורדין לנכסיו מן הנך ילפותא מקראי דכתב הרמב"ן כנ"ל ומשום דין כפיי' דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו:
אבל לדינא דס"ל ש"ד שפיר כתבו דבחוב ריבית אין יורדין לנכסיו דלא מצינו זה מן איזה הוכחה מקראי ומסברא בעלמא אין לנו לומר כן והוי כמו כל מ"ע דב"ד מכין לו שיקיים במעשה עצמו להעשה וה"ה במצות עשה דממונא דמ"ש:
ואף די"ל דשאני בזה לפי מה דקיי"ל דמהני מחילה בריבית ג"כ עכ"ז מנלן דיש כח להם לירד לנכסיו ולכן שפיר כתבו הפוסקים הנ"ל דאין יורדין לנכסיו בריבית:
ועוד נלע"ד לחלק בין חוב ממון לחוב ריבית דהא י"ל דוקא בחוב נזקין דכתיב לשון ישלם וכן חוב הלואה דכתיב יוציא אליך העבוט דזהו בלשון נסתר ע"כ הרשות ביד ב"ד למיחת לנכסיו דהתורה מסרה דבר זה להדיינים שיראו שישלם הלוה והניזק את חובו ויהי' משולם החוב עכ"פ אבל במצות עשה דריבית דכתיב וחי אחיך עמך דזהו לשון נוכח ע"כ הוי זה כמו כל מ"ע דמצה וסוכה ולולב וכה"ג דאין כח להב"ד להיות יורד לנכסיו בע"כ אף היכא דעי"ז יקיים להמצות עשה כדמשכחת לי' זה בכמה גווני ולהסוברין אנסוהו לקנות קני וקצרתי רק דהיכולת ביד ב"ד על כל מ"ע לכופו שיאמר רוצה אני וה"ה במ"ע וחי אחיך עמך דהוי לשון נוכח הוי מצוה מוטלת על כאו"א בעצמו שיקיים זה דוקא ולכן שפיר כתב הריטב"א בקידושין ד' י"ג ע"ב בזה"ל דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון הוא עכ"ל הכוונה הוא דהמצוה דממון מוטלת על הב"ד שיפקחו בזה להיות יורד לנכסיו ג"כ וכמש"כ וזהו כוונת הרמב"ן בחי' סוף ב"ב דכתב דמן לשון ישלם מוכח דנחתינן לנכסיו דעיקר כוונת התורה בממון הוא שיראו שיהי' הממון ביד התובע ויהיה מסולק ממנו עכ"פ הן מפאת מעשה עצמו והן מפאת מעשה אחרים משא"כ בכל מ"ע בעינן דיקיים בעצמו מרצונו להמצות עשה וה"ה בריבית דכתיב בלשון נוכח כנ"ל [וכש"כ לשיטת הגאונים ז"ל דס"ל דלא מהני מחילה בריבית כמבואר שיטתם בטור יו"ד סי' ק"ס וודאי יש לדון לכל מש"כ משום דאין לחלק ביניהם אך אף לפי שיטת החולקים בזה מ"מ י"ל בקצרה דכיון דנכתב בלשון נוכח אין כח לב"ד על הממון רק לכפותו שיקיים בעצמו] אך העיקר כמש"כ מתחלה לתרץ זה הקושיא של המח"א והקצה"ח הנ"ל:
ולכאורה יש מקום לומר בחוב ריבית דלכן לא יהיה כח לירד לנכסיו משום דהא מבואר בב"ק ד' פ"ד דבזה"ז דליכא סמוכין אין דנין מילתא דלית בי' חסרון כיס כמו בושת וכה"ג וכמבואר בסי' א' וכן חוב ריבית כיון דאם לא אסרה התורה ליקח ריבית היה יכול המלוה להוציא הריבית שקצץ אף ע"י דיינין וכמבואר כה"ג במכות ד' ג' דמעידני באיש פ' שחייב כו' ע"מ ליתן לו מכאן עד שלשים יום דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זוז בידו כו' ועיין מזה במל"מ פ"ז ה' מלוה ה' י"א שהביא בשם תשובת מיימוני במעשה בראובן שהשכיר מלמד לבנו כו' דדן ה"ר ר' אלעזר דחייב ליתן לו הריוח שהי' יכול להרוויח במעותיו מאותו זמן כו' ע"ש ועיין בב"מ ד' ס"ב דאמרו כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה כו' אלמא בתביעת רבית של המלוה להלוה היה בחוב גמור על הלוה ליתן להמלוה רק מחמת האיסור שאסרה התורה מחוייב המלוה להחזיר להלוה הריבית שלקח מהלוה ע"כ י"ל דזה החוב ריבית לכה"פ לא מקרי חסרון כיס וכמו חוב בושת דאף דעכשיו חייבה התורה ליתן בושת לחבירו מ"מ לא מקרי חסרון כיס וע"כ י"ל דע"ז אין כח לדיינים בזה"ז לדון חוב כזה והא דאמרו בחוב ריבית דב"ד היו מכין לו שיקיים מ"ע זו יש לי כמה דרכים ליישב זה אך באמת אין זה במשמע מכל הראשונים כי באמת אף חוב ריבית הוי כמו חסרון כיס וכמו כל גזילה כדאמרו בריש פ"ה ל"ל לאו בגזל לאו בריבית כיון דלקח הריבית באיסור הוי אז כמו גזילה כיון דהי' בעיני' אצל הלוה ואינו דומה לחוב בושת דלא הי' בעיני' מעולם אצל התובע וע"כ שפיר י"ל דדינם כמו כל חוב גזילה דדנין אף בזה"ז וכמבואר בסי' א' סעי' ג' ובש"ך שם ס"ק ט' ולכן התוס' בסנהדרין ד' ג' ד"ה שלא תנעול כו' דהקשו איך דנין דיני רבית והא הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם כו' אבל זה לא הקשו דאיך דנין דיני ריבית והא הוי מילתא דלית בי' חסרון כיס כנ"ל:
וע"כ מוכח דס"ל ג"כ כיון דלקחן בעיניו באיסור הוי זה ג"כ בגדר חסרון כיס ולכן נדחה כל זה אך העיקר כמש"כ לעיל:
ובעיקר דברי הראשונים הנ"ל שכתבו דאף למ"ד של"ד דנחתינן לנכסיו בתורת כפיי' הנה מן הרא"ש כתובות פ"ט סי' י"ג משמע דלא ס"ל כן דז"ל שם א"ל לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי' כו' היכא דאית לי' ללוה לא קא מיבעיא לי' דפשיטא דיורדין לנכסיו כו' ור"פ גופי' הוא דאמר מלוה בע"פ גובה מיורשין דש"ד וכיון דמשעבדי נכסיו נחתינן לנכסיו כו' עכ"ל הרא"ש הרי דס"ל להרא"ש דדוקא אי ש"ד ומשעבדי נכסיו נחתינן לנכסיו אבל אם לא משעבדי נכסיו לא נחתינן לנכסיו ולא ס"ל לשיטת הרמב"ן והריטב"א והר"נ הנ"ל וכן ראיתי בספר רביד הזהב פ' תצא על פסוק יוציא אליך העבוט דכתב הבעה"ת דהיו מכין לו ולא נחתינן לנכסיו אי של"ד ע"ש ובאמת גם הר"נ בכתובות פ"י כתב בדרך אפשר דמתורת כפיי' יורדין לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כו' אלמא דלא ברירא לי' הך סברא כ"כ וכן כתב בטור ח"מ סי' רע"ח בשם הרשב"א סעי' י"א דלמאן דס"ל של"ד לא נחתינן לנכסיו רק כופין לו בשוטים וכ"כ השמ"ק לב"ב ד' קכ"ד ע"א בשם הרשב"א ע"ש שכתב כן בשיטת ה"ר יוסף הלוי:
ענף ג:
ויש להעיר בהא דמבואר בסי' ק"א שהובא בבית יוסף שיטת הר"נ והרמב"ן דס"ל דאין בשטרות דין גוביינא דמילי לא משתעבדי רק דכופף ראשו לגדולי המורים כו' והר"נ פי"ג דכתובות הוכיח כן מהא דב"ק דפ"ט וכ"כ בחי' הרשב"א לב"ק ד' פ"ט דאין ב"ד יכולין להגבות שטרות בע"כ משום דהוי מילי ולא משתעבדי דאל"כ אמאי הוי פגיעתה רעה הא יכולין ב"ד להגבות ולא תהיה יכולה למחול כו' והובא שיטתם בש"ך סי' ק"א ס"ק ג' ע"ש והא חזינן דלכ"ע יכולין ב"ד לכוף להלוה עצמו שימכור השטרות שיש לו לאחרים ולהגבות להמלוה כדפריך הש"ס בב"ק שם דתזבין כתובתה בטובת הנאה כו' ט"ה מילי נינהו ומילי לא משתעבדי אלמא לא מילי דמזדבני בדינרי נינהו כו' אלמא דאף דדין שעבוד ליכא על הטובת הנאה משום דהוי מילי מ"מ יכולים לכוף להלוה שימכור בט"ה משום פריעת בע"ח מצוה וכופין לו כמו על כל מ"ע ולפ"ז תקשה על מש"כ הרמב"ן והר"נ בפשיטות דב"ד אין יכולין למכור ולהגבות השטרות לפי דהוי אין גופו ממון ומילי לא משתעבדי ולכן אין בשטרות דין גוביינא והא כתב הרמב"ן והר"נ דאף למ"ד של"ד מ"מ נחתינן לנכסיה בתורת כפייה א"כ ה"ה בשטרות אף דהוי מילי ולא משתעבדי מ"מ יכולים להגבותם בתורת כפייה ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ותקשה על הרמב"ן והר"נ איך כתבו בפשיטות דהסברא נוטה דאין בשטרות דין גוביינא ומזה נראה להכריח כשיטת הסוברים דיכולים לגבות שטרות אף בע"כ של הלוה משום דיש בשטרות דין גוביינא וי"ל דמן דין כפייה נגעו ביה:
נראה לי לתרץ ע"פ מש"כ לעיל והוא דהא באמת קיי"ל דאף במטלטלי יורדין להם ומחליטין אותם להמלוה או למוכרן עבור הבע"ח וקשה הא מטלטלי לא משתעבדי ואין עליהם דין שעבוד כלל ומ"מ יורדין ב"ד להם א"כ לפמש"כ לעיל דהך מילתא דכתבו הראשונים הנ"ל לדון תורת כפייה במה שיורדין ב"ד לנכסיו אף אם לא משתעבדי דזה אינו רק למ"ד של"ד אבל למ"ד ש"ד אינו מוכרח כ"ז די"ל באמת דהיכא דלא משתעבדי אין כח לב"ד לירד לנכסיו והא דנחתינן לנכסיו כדמוכח מפשטות דקראי שכתב הרמב"ן כנ"ל זהו משום תורת שעבוד נכסי א"כ לפ"ז היכא דלא משתעבדי אין ב"ד יכולים לירד להם בע"כ ותקשה דאיך יורדין ב"ד למטלטלין של הלוה הא אף למ"ד ש"ד אינו חל השעבוד רק על קרקעות ואפשר לומר בזה לפמש"כ הרשב"א והובא בקצה"ח סי' ל"ט וסי' צ"ה דמה"ת אף מטלטלי משתעבדי והא דמטלטלי לא משתעבדי אין זה רק מדרבנן וכן מצינו בסי' ק"ד סעי' א' דס"ל להמחבר דאף במטלטלין יש דין קדימה לבע"ח מוקדם נגד בע"ח מאוחר וכמש"כ הרמב"ן בתשובה והובא בסמ"ע שם ס"ק א' ע"ש:
וי"ל דטעמם דאף דמטלטלי לא משתעבדי עכ"ז בכזה מוקמינן אדאורייתא ודוקא במקום טורפא ממשעבדי ומיתמי תקנו חז"ל דמטלטלי לא משתעבדי וכן מוכח מן שיטת הרשב"ם בב"ב ד' קע"ה ד"ה שעבודא דאורייתא דכתב דמן יוציא אליך העבוט נפקא. וכ"כ רש"י בב"מ ד' ס"ז ע"ב ד"ה אין בע"ח גובה כו' והפני יהושע בחי' על סי' ל"ט ביאר דברי הרשב"ם בטוב טעם ע"ש וכ"כ הלבוש בסי' ל"ט סעי' א' דמה"ת אף מטלטלי משתעבדי דמן יוציא אליך העבוט נפקא וזהו כשיטת הרשב"ם הנ"ל. ובמק"א הארכתי בזה וע"כ י"ל דמה"ט נחתינן לנכס אף במטלטלי אף דמטלטלי לא משתעבדי דבכזה מוקמינן אדאורייתא אבל בשטרות כיון דמילי לא משתעבדי לכן שפיר ס"ל להנך ראשונים דאין בשטרות דין גוביינא דב"ד כן י"ל לכאורה בזה: אבל העיקר מה שנלע"ד ברור בזה דלכן במטלטלי יורדין ב"ד לנכסיו אף דנימא דאין תורת שעבוד על מטלטלי אף מה"ת כמש"כ במק"א משום דהא אמרינן בב"מ ד' קי"ג דשליח ב"ד ממשכנו והטעם הוא דהא קיי"ל דבע"ח קונה משכון וע"י שליח ב"ד ודאי דקני משכון ביותר כמש"כ הנימוקי יוסף בפ"ק דב"מ והובא בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ב' ועיקר הטעם מה די"ל דלא נחתינן לנכסים היינו בשביל דליכא שעבוד נכסי למ"ד דס"ל של"ד ע"כ אין כח לב"ד להחליט החפץ להמלוה וכמש"כ לעיל אבל במטלטלי דקני משכון א"כ לאחר דהשליח ב"ד נוטל המשכון נקנה החפץ להמלוה בתורת בע"ח קני משכון ולאחר דקונה המשכון שפיר יכולים הב"ד להחליט ולהקנות לו המשכון דהא היכא דאיכא שעבוד נכסי יכולים הב"ד לירד לנכסיו לכ"ע וכש"כ היכא דקני לי' בתורת בע"ח קונה משכון דודאי יכולים הב"ד להחליטו להבע"ח וי"ל דזהו כוונת רש"י ב"מ ד' ס"ז ע"ב ד"ה אין בע"ח גובה כו' והא דשקלי וטרו הראשונים אי נחתינן לנכסיו למ"ד של"ד זה אינו רק בקרקעות דהא בקרקע לא שייך בע"ח קונה משכון כמש"כ התוס' בב"מ ד' ס"ז ע"ב ד"ה ושביעית משמטתה כו' וע"כ אין יכולת ביד ב"ד למיחת לקרקעות כיון דלא הוי שעבוד נכסי א"כ אין יכולת ביד ב"ד להחליט ולהקנות הקרקע להבע"ח וע"כ אין שום תועלת במה שיקחו הקרקעות מן הלוה אבל במטלטלי דקני משכון שפיר יכולים למשכנו ולהחליטו להמלוה וכן הוא כוונת הרא"ש בכתובות פ"ט ה' י"ג דכתב היכא דאית ליה נכסי כו' יורדין לנכסיו דכתיב לא תבא כו' אבל שליח ב"ד נכנס ור"פ גופיה דאמר ש"ד וכיון דמשעבדי נכסיו נחתינן לנכסיו עכ"ל וי"ל דכוונתו דמתחלת דבריו דמיירי במטלטלין דהביא הא דב"מ דשליח ב"ד נכנס א"כ בזה לכ"ע יורדין להגבותן להבע"ח כיון דקני משכון כבר ואח"ז קאי על קרקעות דיורדין להם ע"ז כתב דזה תליא אי ש"ד:
ועכ"ז אתי שפיר מש"כ לעיל דהנכון עם הראשונים דס"ל דאין יורדין להנכסים בחוב ריבית כיון דלא הוי שעבוד נכסי ומטעם זה אף במטלטלין אין יורדין בחוב ריבית ולא שייך לומר ביה קונה משכון דלא מבעיא לפי מה שכתבתי בקונטרס בתפיסה בדררא דממונא דיש מקום לומר דלא אמרינן בע"ח קני משכון רק בחוב הלואה ודאי א"ש כל מש"כ ואף לדעת הראשונים דס"ל דאף בחוב שאינו הלואה ג"כ קני משכון ומה"ט אף בחוב נזקין ושכירות וכהנה ג"כ קני משכון. מ"מ י"ל דהא הך מילתא דבע"ח קונה משכון זהו רק משום זכות שעבוד דיש להמלוה על המשכון וכמש"כ התוס' בב"ק ד' מ"ט ע"ב ד"ה משכונו כו' דאין לו קנין בגוף המשכון רק שעבוד אלים כו' וכ"כ הנימוקי יוסף ובחי' הרשב"א לב"ק שם וכ"כ המ"מ והובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ט:
ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' ובש"ך סי' פ"ז ס"ק ד' ואכמ"ל וכיון דעיקר זכות דבע"ח קונה משכון אין זה רק בתורת שעבוד אך דהוי שעבוד אלימא מקרקעות ולכן כיון דבחוב ריבית לא משתעבדי נכסיו ע"כ לא שייך לדון בזה בע"ח קונה משכון וע"כ שפיר כתבו דבחוב ריבית אין יורדין לנכסיו ולא חילקו בין קרקע למטלטלי אבל היכא דשייך לדון בע"ח קני משכון שפיר יש לחלק בין קרקעי למטלטלי למ"ד של"ד רק משום תורת כפייה י"ל דנחתינן כנ"ל וכן יש לומר דמש"כ הר"ן בפ"י דכתובות בסוגיא דההוא גברא דשביק קטינא דארעא דלמ"ד דס"ל של"ד כל היכא דליתיה קמן אין יורדין לנכסיו אלא בדאיתא כופין לו בין בגופו ובין בממונו דמצוה דאורייתא היא כו' עכ"ל דז"א רק בקרקעי אבל במטלטלי י"ל דאף אם אינו לפנינו ממשכין אותו כיון דקני משכון ע"כ שפיר יכולין להחליטו ולמוכרו בתורת שעבוד אך עיקר דברי הר"ן הנ"ל תלוי בהא דמבואר בכתובות ד' פ"ח דאמר רב אחא דל"ש אלא כתובה אבל בע"ח לא וכמש"כ התוס' והרא"ש שם בשם ר"ח והובא בטור סי' ק"ו אבל לפי מה שפסק הרי"ף והרמב"ם והמחבר בסי' ק"ו כרבא אמר ר"נ דאף בבע"ח נפרעין שלא בפניו א"כ ליתיה לדינא למש"כ הר"נ וגם הא מבואר בתוס' גיטין ד' נ' ד"ה כיון דדיניה כו' דר"נ ס"ל של"ד והובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' ועכ"ז ס"ל לר"נ דנפרעין שלא בפניו בבע"ח אך י"ל דשא"ה כמו דאמרו שם הטעם דשלא יהא כ"א נוטל כו' ומשמע דמן הדין אין גובין שלא בפניו אף דהוי שעבודא דרבנן לכ"ע כמש"כ במק"א ואכמ"ל וי"ל דכוונת הר"ן הוא דמה"ת אין יורדין שלא בפניו כיון דלא שייך כפייה בשלא בפניו אבל מדרבנן שפיר יורדין אף שלא בפניו אף למ"ד של"ד. וכן י"ל במש"כ לעיל בשם רביד הזהב שהביא בשם בעה"ת דס"ל דלא נחתינן לנכסיו כיון דשל"ד דז"א אלא מה"ת אבל מדרבנן שפיר יורדין לנכסיו אף היכא דלא כפינן על המ"ע וכמש"כ הב"י בסי' ק"ו בשם בעה"ת דמסיק אבל הרי"ף כתב דנפרעין שלא בפניו וכ"כ הרמב"ם עכ"ל וכ"כ הטור שם בשם בעה"ת וספר בעה"ת אינו ת"י (והא דאמרו הטעם דנפרעין שלא בפניו משום שלא יהא כ"א נוטל כו' דמשמע דמן הדין אין יורדין שלא בפניו דאין לומר דזהו משום דר"נ ס"ל של"ד כנ"ל דז"א דהא רבא אמר זה שם בשם ר"נ והא מבואר בגיטין דף נ' בתוס' שם דרבא ס"ל ש"ד וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' מזה וע"כ מוכח דלכן לולא התקנה אין נפרעין שלא בפניו דזהו מטעם דאמר רבא בערכין דף כ"ב דחיישינן לשובר ע"ש] ועיין בח"מ סי' קס"ד ובבית יוסף שם גבי הבית והעלייה ובירושלמי פ' י' דב"מ ובירושלמי פ"ז דשבועות ואכמ"ל: ענף ד:
נחזור לעניננו דנתבאר דלכן יורדין למטלטלין אף. דמטלטלי לא משתעבדי וכן אף לאחר דתקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי מ"מ הא באמת אין דין שעבוד עליהם כמבואר בסי' ק"ד דאין דין קדימה במטלטלין כדקיי"ל לדינא רק תקנת הגאונים היה דכיון דבחייו היו נפרעין ממטלטלין דממילא מחמת נעילת דלת יהיו נפרעין אף מן יורשים ועיין בסי' ק"ז בסמ"ע ס"ק ג' ובש"ך שם ס"ק ב' ומש"כ שם בשם הרא"ש לכתובות ובאו"ת שם ס"ק ד' וקצרתי אך דעיקר הטעם הוא משום בע"ח קונה משכון כנ"ל וכן מבואר בסי' צ"ז סעיף ט"ז דהממשכן בב"ד או מדעת הלוה קונה המשכון דאם מת לא נעשה מטלטלי אצל בניו והא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי זהו משום דלא שייך בע"ח קונה משכון כי אם בחיי הלוה אבל לא במת הלוה כי ביורשין לא שייך בע"ח קונה משכון וזה פשוט:
ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי על שיטת הרמב"ן והר"ן והרשב"א דס"ל דמן הדין שטרות אינן בני גוביינא ואין יכולת ביד ב"ד להגבות שטרות בע"כ של הלוה משום דהוי מילי ואין גופן ממון ולא משתעבדי והקשיתי דלשיטות הר"ן והרמב"ן דס"ל דאף למ"ד של"ד נחתינן לנכסיו בתורת כפייה א"כ ה"ה בשטרות כיון דכפינן להמזיק שימכור השטרות כמבואר בב"ק דף פ"ט גבי כתובה א"כ ה"ה מה"ט יהיה יכולת ביד ב"ד להגבות השטרות בע"כ בתורת דין כפייה אבל לפי מה שנתבאר א"ש והוא דהא חזינן דבחוב ריבית אין יורדין לנכסיו כיון דלא משתעבדי נכסיו וע"כ הטעם כמש"כ דלדינא דס"ל ש"ד אין לנו הכרח דנחתינן לנכסיה בתורת כפייה דמנלן דיש כח לנו בזה והא דנחתינן למטלטלין אף דלא משתעבדי זהו משום דלאחר דממשכנו נקנה לו בדין בע"ח קונה משכון כנ"ל אבל בשטרות דהוי מילי ואין גופן ממון דלא שייך בהו לדון בע"ח קונה משכון וכמבואר בח"מ סי' ק"ד סעיף ג' דתפס שטרות לא הוי כתפס ממון ויחלוקו וזהו מטעם דלא אמרינן בשטרות קונה משכון דעיקר הטעם דתפיסת בע"ח למטלטלין מהני זהו משום דקני משכון כמש"כ הקצה"ח שם. וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק כ"א ע"ש וכבר כתבתי לעיל בשם התוס' והרשב"א והנ"י והמ"מ דס"ל דהא דבע"ח קונה משכון זהו בתורת שעבוד כנ"ל וע"כ שפיר כתבו הנך ראשונים דכיון דמילי לא משתעבדי ואין גופן ממון ע"כ לא הוי שטרות בני גוביינא והכוונה הוא דכיון דהוי מילי א"כ לא משתעבדי בתורת משכון ע"כ אין יכולת ביד ב"ד להגבותן ובאמת גם לשיטת הש"ך דכתב דבע"ח קני משכון בגוף החפץ ג"כ לא שייך הך קנייה בשטרות והוי כש"כ בזה והכל חדא טעמא הוא דכיון דהוי מילי ולא משתעבדי וגם הא מבואר בתוס' ב"מ דף ס"ז ע"ב ד"ה ושביעית משמטתה דדוקא משכון מטלטלי דתפיס ביה אמרו ביה דקונה משכון אבל קרקע לא ומה"ט אף שטרות כיון דלא הוי תפוס דהא קיי"ל דשט"ח לא הוי כגבוי ע"כ לא קני משכון בשטרות והא דכתובות דף פ"ה גבי ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי דאם תפסה מחיים גובין אף מן יורשין וכן מבואר בסי' ס"ד הא מיירי התם לענין שיהיה יכול להחזיק גוף הנייר וכמש"כ הש"ך בסי' ס"ד ס"ק א' אבל לא לגבותם משום דהוי אין גופן ממון ולא משתעבדי ועיין בסי' נ"ד ש"ך ס"ק ד' מש"כ שם בשם המ"מ וקצרתי:
והאו"ת בסי' ק"א ס"ק ד' הביא ראיה דשטרות אית בהו דין גוביינא מהא דכתובות ד' ק' ע"ב דלשטרות מזבנינן בלא אכרזתא וכתבו התוס' שם בד"ה אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות ומטלטלין כו' א"נ דתפסן מחיים כו' אלמא דאית בשטרות דין גוביינא עכ"ל ובאמת אין זה ראיה די"ל ג"כ שם דמיירי לענין שומא מה ששוה להחזיק הנייר וכמו הא דכתובות ד' פ"ה וח"מ סי' ס"ד כנ"ל וכמבואר שם להדיא וזה מקרי גופו ממון ומשתעבדי שפיר לענין להחזיק שיווי גוף הנייר דלא יהיה הלוה מחוייב לפרוע להמלוה שלו עד שיוחזר לו גוף הנייר וכמבואר בסי' ס"ו ש"ך ס"ק סמ"ך בשם הב"י בשם בעה"ת:
גם י"ל דהא דכתובות הנ"ל מיירי בשעבד בפי' שטרות וכמש"כ שם הריטב"א וידוע מש"כ הרשב"א לחלק דאף למ"ד של"ד מ"מ בשעבוד מפורש שאני וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' וה"ה י"ל למאן דס"ל דשטרות לאו בני גוביינא משום דמילי לא משתעבדי היינו דלא משתעבדי ממילא אבל בשעבוד מפורש משתעבדי אך ז"א ברור לפי שיטת הרשב"א והובא בסי' ס"ו ש"ך ס"ק כ"ו דאף שעבדם לשטרות בפי' לא מהני וי"ל דאזיל לטעמי' דס"ל דלא הוי בני גוביינא וזהו הכל משום חד טעמא משום דמילי לא משתעבדי ובאמת הש"ך דהכריע שם כשיטות הראשונים דס"ל דשטרות משתעבדי באגב י"ל דאזיל לטעמי' דס"ל בסימן ק"א כשיטות גדולי המורים דשטרות בני גוביינא והטעם הוא משום דמשתעבדי והעיקר כמש"כ מתחלה לחלק דלענין לקנות גוף הנייר שאני ובאמת לפ"ז י"ל דהא דמבואר בסי' ק"ד סעי' ג' דתפס שטרות לא הוי כתפס ממון דז"א רק לענין לגבותם אבל לענין החזקת גוף הנייר דינו כמו תפס ממון ואכמ"ל:
ומה שהקשה האו"ת בסי' ק"א ס"ק ד' מהא דב"ק ד' י"ד דת"ר שוה כסף כו' ופריך הגמ' עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה כו' דמוכח מהתם דשטרות הוי בני גוביינא וסיים דהוא ראי' מכרעת הנה בזה אין לומר כמש"כ לעיל דמיירי לענין לקנות גוף הנייר דא"כ לא שייך בזה לומר דנקנין בכסף ואין להם אונאה די"ל דדינם כמטלטלי בזה ועיין בש"ך סי' נ"ד ס"ק ד' וקצרתי אך העיקר מה דנ"ל לתרץ קושיות האו"ת הנ"ל והוא דהא נתבאר לעיל דלמ"ד של"ד דמוכח דהא דנחתינן לנכסיו זהו בתורת כפיי' אך לדינא לפי מה דס"ל ש"ד שפיר כתבו דשטרות לאו בני גוביינא ואין ב"ד יורדין להגבות שטרות בע"כ משום דלמ"ד ש"ד אין לנו הוכחה דנחתינן לנכסיו בתורת דין כפיי' ולכן בשטרות כיון דלא משתעבדי ע"כ הדעת נותנת דלא הוי בני גוביינא אבל למ"ד של"ד דהא דנחתינן לנכסיו אף בקרקעות זהו בתורת דין כפיי' א"כ מה"ט אף שטרות הוי בני גוביינא בתורת כפיי' ולכן שפיר פריך הש"ס בב"ק שם עבדים ושטרות כו' דתקשה מן הך ת"ר על המ"ד דס"ל של"ד ודרך הש"ס להקשות גם על המ"ד דלא הוי הלכתא כוותי' וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ב ס"ק א' כה"ג ע"ש וכש"כ לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' דהך מ"ד דס"ל אין גובין מן העבדים זהו משום דס"ל של"ד ע"ש בקצה"ח ויש"ש א"כ הך סוגיא דב"ק דפריך עבדים נמי וס"ל דאין גובין מן עבדים ס"ל של"ד. ע"כ שפיר ס"ל דשטרות הוי בני גוביינא אצל המזיק בחייו משום דיש למיחת להו בתורת כפיי' כנ"ל ומתורץ קושיות האו"ת: ענף ה: