אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן לח

סימן לז

(סעי' ח') אפי' היו הראשונים מאה נאמנים שנים עליהים בהזמה כו' והוא במכות ד' ה' ע"ב דיליף מהקישא דמקיש שנים לשלשה כו' אפי' מאה כו' וכתב הריטב"א שם דהא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן וכ"כ הרמב"ם ה' עדות פ' י"ח ה"ג דגם גבי הכחשה אין הולכין אחר הרוב וכן אי' ביומא ד' פ"ג ושבועות ד' מ"ב ותמורה ד' כ"ז דגבי עדות תרי כמאה ונ"ל לבאר זה היטב ועפ"ז יש לדון בזה דין מחודש:

ענף א:

בב"ק ד' ע"ג גבי עד זומם חידוש כו' איכא בינייהו דאסהידו בי' תרי לחד ותרי לחד וכפי' רש"י. ובתוס' שם ד"ה דאסהידו תרי בחד כו' משמע לפי שיש ב' מזימים על כאו"א לא הוי חידוש ותימא מה בכך הרי תרי כמאה הוי כו'. וכ"כ התוס' בסנהדרין ד' כ"ז ע"א ד"ה דאסהידו תרי בחד ותרי בחד כו' דהא תרי כמאה כו' ומשום זה גרס ר"ת גירסא אחריני ע"ש וכ"כ הרשב"א והשמ"ק בב"ק שם ונראה לי לתרץ קושיות התוס' הנ"ל והוא דנסביר הענין דבדיינים אזלינן בתר רובא הן בדיני ממונות והן בדיני נפשות ובד"נ בעינן שיהיו המחייבים יתר על המזכים שנים ואלו גבי עדות אמרו תרי כמאה. ואף די"ל דכ"ז הוא גזה"כ אך מ"מ ראיתי לבאר זה בסברא נכונה והוא דהפר"ח ליו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג כתב בשם המרדכי בפ"ק דחולין והמהרי"ק שורש קע"ג שהקשו דאמאי אזלינן בדיינים בתר רובא והא סנהדרין קבועין הן וכל קבוע כמעמ"ד ותירצו דכיון דהדיבור נפק מפומייהו ה"ל ככולהו ניידי ואין כאן קבוע ומשום הכי אזלינן בתר רובא עכ"ל ולדעתי יש לדון ע"ז התירוץ דהא היכא דנעקרו כולם ה"ל כמו קבוע כמש"כ המג"א באו"ח סי' שכ"ט ס"ק ג' והפר"ח ליו"ד סי' ק"י ס"ק כ"ח והכא הא ניידי כולהו דהדיבור פריש מכולהו ואפשר לחלק דזה הוי כמו נעקרו זה אח"ז דמבואר שם במג"א ולא בבת אחת. אך בלא"ה אין הבנה כ"כ לכ"ז:

ולכן נ"ל לבאר דאין זה קשה כלל ע"פ מש"כ התוס' בב"ק ד' כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דחילקו דלכן בדיינים אזלינן בתר רובא אף בממונא משום דהא דאין הולכין בממון אחר רוב זהו משום דאמרינן סמוך מיעוט לחזקת ממונא אבל בדיינינן חשוב המיעוט כמי שאינו כו' והובא התוס' הנ"ל באו"ת ובקצה"ח והסבר הענין כן הוא משום דבדיינים כיון דגזרה התורה למיזל בתר רוב אם מחולקין בדין א"כ אף המיעוט החולקים על הרוב מחוייב לקבל את הדין כפי שיגידו הרוב וגם מחוייבים לחתום על הפסק דין ולהסכים לדעת הרוב וכמבואר בירושלמי סנהדרין פ"ג ה' יו"ד דאמר ר' יוחנן כופין את המחייב שיכתוב זכאי וכמש"כ הפ"מ שם. ע"כ נתבטל המיעוט לגמרי והוי כמאן דליתנהו להמיעוט כלל ומזה גמרינן בכל איסור שנתערב ברוב היתר דנהפך האיסור להיתר כמש"כ הרא"ש פ"ז דחולין סי' ל"ז וביו"ד סי' ק"ט גבי איסור שאינו ניכר דמה"ט לא שייך קבוע ואיקבע איסורא בתערובות ברוב היתר ולכן אזלינן בתר רוב בדיינים אף בממון משום דכיון דאזלינן בתר רובא הוי כמו דאין כאן מיעוט כלל לפנינו ולכן לא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקת ממונא וע"כ לא שייך לדון בדיינים דקבוע כמעמ"ד משום דשאני בתשעה חנויות דהחנות דבשר טריפה הוא ניכר ולא נתבטל ברוב ע"כ כיון דאיקבע איסורא לנו הוי כמו קבוע וכמע"מ משא"כ בדיינים דהוי כמו שאין המיעוט לפנינו ולא הוי שום קבוע כלל כיון דאזלינן בתר רוב ע"כ לא שייך בהו לדון קבוע כלל ואפשר דזהו כוונת תירוץ השני שהובא בפר"ח ליו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג בשם המרדכי בעל ס' כריתות ע"ש:

ונקדים מה שהקשה הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד על הרמב"ם דפסק נתכווין לזה והרג זה פטור א"כ האי וארב לו אתי לדרש זה א"כ מנלן אליבי' לומר דקבוע כמעמ"ד וכעין קושיות התוס' בכתובות ד' ט"ו ד"ה פרט לזורק אבן כו' וב"ק ד' מ"ד ובנדה ד' י"ח ונלע"ד לומר דהא חזינן דגבי עדות אמרה תורה תרי כמאה ובאמת ע"פ סברא יש לומר בזה ג"כ דניזל בתר רוב וכן מצאתי בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' נ"ז שכתב בשם הרמב"ם דהא דתרי כמאה זהו מצד גזה"כ משום דמצד הסברא יש לדון דהשקר הוא במיעוט ולא בהרוב ע"ש אבל לענ"ד יש לדון ולחלק דשאני בדיינים דאזלינן בתר רובא משום דלא שייך בהו לדון קבוע כמש"כ לתרץ קושיות הפר"ח הנ"ל דהא אין כאן מיעוט כלל לפנינו משום דהא המיעוט מחוייבים לקיים אחרי רבים להטות משא"כ בעדות כיון דהכחשתם הוא במציאות איך הי' המעשה והענין ע"כ לא שייך לומר דהמיעוט יהי' בטל לגמרי גבי הרוב דהא כיון דאומרים דיודעים על עצם המעשה איך הי' ע"כ לא שייך בהם דיהיו מחוייבים להסכים להרוב כיון דאומרים שיודעים דהיו המעשה בהיפך והוי המיעוט לפנינו ע"כ הוי זה בגדר קבוע כפי שיבואר והוא דהנה הרמב"ם פ"ח משגגות ה"ג כתב האוכל חתיכה וע"א אומר אכלת חלב וע"א אומר לא אכלת חלב הואיל ונקבע האיסור כו' ה"ז מביא אשם תלוי וכתב בהשגות וז"ל לא ידעתי האיך נקבע האיסור בכאן אא"כ מעיד העד חתיכות חלב שהיתה עם השומן אכלת והאחד א' לא אכלת אלא שומן עכ"ל והכ"מ כתב שם דיותר נראה לומר דשפיר מקרי איקבע האיסור ע"פ ע"א אע"פ שאין שם אלא חתיכה א' עכ"ל ועפ"ז יש להעיר בדברי התוס' כתובות ד' כ"ב ד"ה באשם תלוי כו' דאף דבעי בחיוב א"ת איקבע איסורא עכ"ז בתרי אמרי מת ותרי אמרי לא מת חייב א"ת משום דאיקבע איסורא שהיתה בחזקת א"א אי נימא לאו דוקא בא"ת אלא באיסור א"ת עכ"ל התוס' אבל לדברי הכ"מ י"ל דלכן חייב א"ת בתרי אמרי מת או נתגרשה וב' אחרים מכחישים משום דכיון דיש לפנינו עדים המעידים דהיא קיימא באיסור א"א מקרי זה איקבע איסורא לפי דברי העדים המעידים כן וזהו כש"כ מן ע"א אומר אכל כו' וי"ל דגם הראב"ד מודה בשני עדים ולפי דברי הכ"מ הנ"ל דמה דעדים מעידים דהיא אסורה אף דהוי בהכחשה דמ"מ מקרי איקבע איסורא כמו בע"א אומר אכלת כו' ע"כ אתי שפיר בסברא במה דאמרה תורה בתרי כמאה משום דעיקר הענין דקבוע כמעמ"ד דגזרה תורה זהו משום דאיקבע איסורא כיון דניכר האיסור ואינו בטל ודוקא בלא ניכר האיסור דנתבטל האיסור ברוב ונהפך האיסור להיתר ע"כ לא שייך בזה לומר קבוע דהא אין כאן מיעוט כלל לפנינו [ובמק"א דנתי בזה הרבה לשיטת הסוברים ביו"ד סי' ק"ט דביטול ברוב לא נהפך איסור להיתר רק מצד רוב המברר ואכמ"ל אבל היכא דיש כת עדים האומרים דיודעים איך הי' עצם הענין וניכר להם עצם הענין ע"כ הוי המיעוט כמו דאיתי לפנינו ממילא הוי כמו איקבע איסורא והוי קבוע כמע"מ וא"ש הסבר הענין מה דחלקה התורה דגבי דיינין הולכין אחר הרוב ולא בעדים וזהו כוונת הגמ' בתמורה ד' כ"ז דדוקא גבי עדות תרי כמאה אבל לענין אומדנא בתר דיעות אזלינן וכן אמרו ביומא ד' פ"ג אלא גבי פיקוח נפשות שאני כמש"כ התוס' ביומא ד' פ"ה ד"ה ולפקח הגל כו' וקצרתי:

ולפ"ז י"ל דזהו שיטת הרמב"ם דאף דהך דרשא וארב לו אתי לנתכוין לזה והרג זה דפטור עכ"ז פסק לדינא דקבוע כמעמ"ד משום דהוכיח זה מהא דגזרה תורה ע"פ היקישא דשנים לשלשה עדים דתרי כמאה דהטעם הוא משום קבוע דאי נימא דזהו גזה"כ בלא טעמא דא"כ איך מפקינן לדרוש קבוע מן וארב לו דלמא זה גזה"כ התם ומנלן להוכיח לקבוע בכל התורה וע"כ מוכח דלא אמרינן כן וכיון דבאמת הוי קבוע ע"כ ממילא מוכח מהתם על כל קבוע ועיין בשמ"ק לכתובות ד' ט"ו והא דהש"ס בכתובות וב"ק נקטו הדרש על קבוע מן וארב לו ולא מהא דמקשינן שנים כו' יש לי כמה אופנים לדון בזה ובקצרה הוא כן דבסנהדרין ד' ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה אימא לקטלא כו' כתבו התוס' שם בזה"ל וי"ל דהתם בהמה כתיב בתרי' לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים כו' א"כ ס"ל להתוס' בדרכי ההיקש דמקשינן שני לראשון אבל לא הראשון להשני ועיין בפסחים ד' מ"ג תוס' ד"ה סד"א כו' והחוות יאיר בסי' ר"ג העיר על כלל של התוס' הנ"ל מהא דמכות ד' ה' דמקיש שנים לשלשה כו' וכן מהא דקידושין ד' י"ד ע"ש וכן יש לדון בזה מקידושין ד' ה' ע"א דפריך נקיש נמי יציאה להויי' וכן יש להעיר בזה משא"ד. וכעין סברת התוס' בסנהדרין הנ"ל ראיתי להצל"ח בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה אמר מר כו' שכתב ג"כ בההיקש דשם לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דדרשינן רק להקיש מצה לחמץ אבל לא להקיש חמץ דלפניו למצה דבתרי' וכתב כן בכוונת רש"י שם:

וי"ל דזה תליא בשקלא וטריא דזבחים ד' מ"ח וכריתות ד' כ"ב אם למדין עליון מן תחתון או לא ושיטת רש"י שם בכריתות דהא דאמרו אין היקש למחצה לא שייך זה לדון כן בללמוד זה מזה והקרבן אהרן בי"ג מדות כתב לקיים הגירסא דכריתות שם משום דגם ללמוד זה מזה תלוי בהכלל אי אין היקש למחצה והיד מלאכי כלל א' אות ל' האריך בזה ועיין בירושלמי ב"מ פ"ה ה"א בפ"מ מזה וספר הכריתות כתב דיש מ"ד דס"ל יש גז"ש והיקש למחצה ואף דאמרו דכ"ע אין היקש למחצה היינו תנאי דהתם אבל איכא תנאי אחריני דס"ל יש היקש למחצה והובא בבאר יעקב כלל ל"ה והוכיח כן מקושיות התוס' בקידושין ד' ל"ו והובא בנו"ב מ"ת ח' יו"ד סי' קצ"ה וכתבו דאביי ס"ל יש גז"ש למחצה וי"ל דה"ה דס"ל יש היקש למחצה וכיון דלשיטת הקרבן אהרן דללמוד זה מזה תלוי בהך אי אין היקש למחצה ע"כ י"ל דמאן דס"ל יש היקש למחצה י"ל דס"ל דאין ללמוד שור מבעלים וכמש"כ התוס' בסנהדרין ד' ט"ו ושם קאי אליבא דאביי וא"ש דברי התוס' בסנהדרין וכן האריך בזה ספר נר תמיד על כריתות ד' כ"ב והביא שם דברי הקרבן אהרן הנ"ל ודברי הכריתות הנ"ל והוכיח דכמה תנאי ס"ל יש היקש וגז"ש למחצה וכן ר' יוסי ס"ל יש היקש למחצה ע"ש ויש לדון הרבה בכל זה ואכמ"ל:

וכיון דנתבאר דכמה תנאי ס"ל יש היקש למחצה וכן ס"ל ר יוסי וכנ"ל ע"כ ממילא אין ללמוד הראשון מן השני וכמש"כ הקרבן אהרן והיד מלאכי דזה תלוי בהך כללא הנ"ל. ולכן לפמש"כ התוס' בסנהדרין דאין להקיש ראשון לשני א"כ לפ"ז לא ס"ל הדרש דמכות ד' ה' דמקיש שנים לשלשה משום דזהו למ"ד דס"ל אין היקש למחצה ולמדין זה מזה אבל למאן דס"ל יש היקש למחצה אין לנו להקיש שנים דכתיב ברישא לשלשה דכתיב אחריו כמש"כ התוס' בסנהדרין והצל"ח הנ"ל. ולכן יש לדון דאף דנקטו בגמ' למדרש קבוע כמע"מ מן וארב לו. עכ"ז י"ל דס"ל להש"ס למילף זה מן הא דתרי כמאה משום דמקשינן שנים לשלשה וע"כ הטעם משום קבוע אך כיון דזה הדרש דדרשו במשנה דמכות לא אתי זה לכ"ע כנ"ל ובפרט לפי מש"כ הנר תמיד דר' יוסי ס"ל דיש היקש למחצה כנ"ל ובכתובות ד' ט"ו בשקלא וטריא דקבוע קאי שם על משנה דא"ר יוסי מעשה בתינוקות כו' ובקרונות של ציפורי כו' ולר' יוסי דלא ס"ל הדרש דמה שלשה כו' ע"כ נקטו ביותר הדרש לקבוע מן וארב לו ובאמת כיון דהא דמכות הוא משנה מפורשת והי' ידוע לכולם ע"כ לא נקטו רק להדרש וארב לו דזה לא הי' ידוע לכולם וממילא אמרינן קבוע כמע"מ לכ"ע דאף למ"ד דלא ס"ל היקש דמקשינן שנים לשלשה דמ"מ ס"ל קבוע מן וארב לו ולהנך תנאי דס"ל וארב לו אתי לנתכוין לזה כו' וכמו דס"ל להרמב"ם לדינא דמ"מ ס"ל דקבוע כמעמ"ד מן הקישא דמקשינן שנים לג' ותרי כמאה כדקיי"ל לדינא ומתורץ שיטת הרמב"ם במה דפסק קבוע כמעמ"ד וכן במה דפסק כר"ש בפ"ד ה' רוצח והראב"ד השיג עליו שם ועיין בשמ"ק כתובות ד' ט"ו. ויש לדון בזבחים ד' ס"ט ע"ב וברמב"ם פ"ז ה' פסולי המוקדשין ה' ג' ואכמ"ל ויש לי עוד כמה דרכים בזה:

ענף ב:

ונתבאר דהא דתרי כמאה זהו משום קבוע כמע"מ ולכן כיון דמבואר ביו"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק כ"ג דקבוע חידוש הוא וכן מבואר בכמה דוכתי בסי' הנ"ל ע"כ ה"ה במה דאמרו תרי כמאה הוי זה גופא חידוש כמו כל קבוע דכיון דנתבאר דהא דתרי כמאה זהו משום קבוע ולכן כיון דקבוע גופא הוי חידוש ה"ה הא דתרי כמאה הוי זה ג"כ חידוש ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' בב"ק וסנהדרין שהקשו על מה דקאמרי דאסהידו תרי בחד ותרי בחד דלפי הטעם דמכאן ולהבא נפסל משום דחדוש הוא בכה"ג נפסל למפרע והא תרי כמאה ומחמת זה גרס הר"ת גירסא אחריני אבל לפמש"כ מתורץ שפיר זה משום דהא מה דאמרו תרי כמאה זהו גופא חידוש כמו כל קבוע דהוי חידוש במה דכמעמ"ד. ע"כ בהזמה אם אסהידו תרי בחד מצד הסברא נאמנים הרוב על המעט לפסלן וע"כ כיון דבמה דנאמנים מן הדין על הראשונים זה לא הוי חידוש ולכן אמרו שפיר להך איכא בינייהו דאסהידו תרי בחד ותרי בחד גבי הזמה:

וגם הא נתבאר לעיל בשם הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' נ"ז דהביא בשם הרמב"ם דכתב דהא דתרי כמאה זהו גזה"כ ולולי הגזה"כ הי' אומרים בעדים המכחישים זל"ז דניזל בתר רובא דיותר שכיח דהמיעוט משקרים ולא לדון דהרוב דיעות הם משקרים ע"ש בנו"ב וקיצר בזה הנו"ב אבל לפמש"כ יבואר זה ביתר ביאור דמן דין קבוע אתינן עלה וע"כ הוי שפיר לחידוש הא דתרי כמאה ולכן היכא דאסהידו תרי בחד כו' לא הוי חידוש מה דבתראי נאמנים כיון דהוי רובא ויש שני עדים להזים על כל אחד ומתורץ שפיר קושיות התוס' בסנהדרין וב"ק. ומטעם זה א"ש הא דסי' ל"ז סעי' כ"ב דדבר התלוי במנהג אין אומרים בו תרי כמאה דכיון דזהו חידוש אין אומרים זה במה דלא בעינן בלי עדות כ"כ:

ועפ"ז יש לדון מילתא חדתא בהא דאמרו תרי כמאה גבי הכחשה ונקדים להא דיו"ד סי' ק"י סעי' ט' דספק טריפה שנתערב לא הוי ס"ס משום דהוי ספק בגוף ספק בתערובות או משום דהספק הראשון נאסר מה"ת והב"ש באה"ע סי' ב' ס"ק י"ד הקשה בהא דכתובות ד' י"ד גבי אלמנת עיסה דמבואר שם דזה הוי ספק ספיקא מעליא אלולי משום מעלת יוחסין דגזרו בזה וקשה הא הוי ספק בגוף ספק בתערובות. וכן הקשה הפני יהושע שם ובקונטרס אחרון בפני יהושע שם הביא קושיא זו בשם הרשב"א שהקשה זה:

ונלע"ד לתרץ קושיא זו דהא ספק ראשון הוא שמא נתגרשה ושמא לא נתגרשה דהי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואם לא נתגרשה א"כ לא הוי חלל כשמת בעלה אח"ז כמבואר שם ברש"י והנה התוס' בגיטין ד' ע"ח ע"ב ד"ה והא א"א לצמצם כתבו דבספק קרוב לו קרוב לה דהוי בשני כתי עדים המכחישים זא"ז די"ל בזה אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקת א"א ולא תהא מגורשת כלל רק כיון דספיקא דרבנן ע"כ הוי מגורשת וא"מ ולפ"ז א"ש שיטת הרשב"א והשו"ע דכתבו דספק בגוף וספק בתערובות לא מהני משום דהא דוקא באיסור תורה אמרו כן כמש"כ הש"ך ביו"ד סוף סי' ק"י ס"ק ס"ב: אבל באיסור מדרבנן בזה מהני אף ספק בגוף וספק בתערובת וכ"כ הב"ש בסי' ב' ס"ק י"ד דבאיסור דרבנן מהני אף ספק בגוף ספק בתערובות ואף דלא נולדו שני הספיקות ביחד הוי ס"ס מעליא ע"כ הוי ס"ש מעליא גבי אלמנת עיסה כיון דספק ראשון לא נאסרה רק מדרבנן ומתורץ שפיר קושייתם:

ולפ"ז יש לדון באשה שיש עלי' שני כתי עדים המכחישים זא"ז דכת אחת אומרת דנתגרשה וכת אחרת מכחשת ואומרת דלא נתגרשה והיא באיסור א"א לכן הויא ספק א"א. ואחר זה נולד עליו עוד ספק שני כמו בתערובות דשייך בה קבוע כמע"מ וכמו הא דנזיר ד' י"ב באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאשה הדרא לניחותא והוי קבוע כו' או דנולד בה אח"ז עוד ספק אחר דאין לדון בזה ספק ספיקא משום דהא כיון דספק ראשון נולד מקודם וספק שני הוא לאח"ז וגם הוי ספק בגוף וספק בתערובת וע"כ לא הוי זה ס"ס וכמו הא דיו"ד סי' ק"י וכן אם יש לפנינו עדים הרבה המעידים דנתגרשה ועדים מועטים מעידים דלא נתגרשה וכיון דתרי כמאה א"כ כיון דהוי אז בספק א"א וע"כ אם יחול אח"ז עוד ספק בתערובות לא הוי זה ס"ס וכמו בתרי ותרי המכחישים כנ"ל כן י"ל לכאורה בזה:

אבל לפי מה שנתבאר דהא דתרי כמאה זהו מן דין קבוע כמעמ"ד. וגם הא אין זה רק גזה"כ היפוך הסברא וכמש"כ הנו"ב כנ"ל ע"כ יש לדון דכה"ג הוי ס"ס מעליא לפי שיטת המחבר ביו"ד סי' ק"י סעי' ד' דפסק ברוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבלה לקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ספק ספיקא וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ז דס"ל להמחבר כיון דקבוע חידוש הוא ע"כ מצרפינן זה לס"ס להקל אף דלא נולדו ב' הספיקות ביחד ע"ש. א"כ לפ"ז ה"ה בהך דעדים מרובים מעידים דנתגרשה ומועטים מעידים דלא נתגרשה א"כ לולא הכלל דקבוע כמע"מ הסברא נותנת דאין עליו ספק א"א כלל דניזל בתר רוב המעידים דמותרת להנשא רק לפי הכלל דקבוע ע"כ תרי כמאה והוי ספק א"א א"כ עיקר מה דהוי ספק א"א אין זה רק מצד חידוש וע"כ שפיר יש לדון בכה"ג ס"ס אם נתערבה אח"ז בתערובות דכיון דלא נאסרה מתחלה רק מפאת קבוע וחידוש הוא ע"כ אין לך בו אלא חידושו ומצרפינן זה לס"ס כמו ברוב חנויות הנ"ל לשיטת המחבר הנ"ל ובאמת לפי דעת הרמ"א דחולק שם על המחבר גם בכה"ג וס"ל דלא הוי זה ס"ס א"כ ה"ה בנ"ד יש להחמיר כיון דספק הראשון נאסר מה"ת כמבואר שם אכן לשיטת המחבר יש לדון להיתירא בנ"ד וע"כ אם יהי' איזה היתר לפי דעת הרמ"א לשיטתו וכמו דהיו לי איזה עובדא בגט אחת דהי' לי היתר לפי דברי הרמ"א ממקום אחר: אך לפי דברי המחבר בפלוגתתם בענין אחר לא הי' לי היתר כי אם הך ס"ס כה"ג והעליתי דכיון דלדברי המחבר יש לדון היתירא בכה"ג ע"כ צרפתי זה לסניף להיתירא ואף דמן התוס' בב"ק ובסנהדרין הנ"ל לא נראה כן מ"מ יש לצרף כ"ז שהעליתי לסניף במקום שיש צדדין להיתירא ולצרפו לעוד ספק שני והארכתי בכ"ז במק"א וכאן לא באתי רק בקצרה להעיר להמעיין בזה והמוסיף יוסיף בכ"ז ועפ"ז יש לדון בדברי התוס' יבמות ד' פ"ח והובא בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו ובדברי הנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' ס"ה וקצרתי: ג והיכא דיש שני כתי עדים המכחישים זא"ז דכת אחת אומרת דהיא ספק א"א ובאופן דלא מהני חזקת היתר בה כמו שכתבו הפוסקים דאם הוי ספיקא דדינא בהקידושין דלא שייך חזקה בזה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין ואכמ"ל וע"כ אם אומרים דנתקדשה ע"י ספק קידושין בכה"ג הוי ספק א"א ולכן אם יש עדים אחרים המכחישים דלא הוי אף ספק א"א הוי זה ספק ספיקא מעליא וכן אם שני עדים מעידים דהחתיכה היא ודאי שומן וכת אחרת מכחישם דהיא ספק חלב ספק שומן וכה"ג י"ל דזה הוי ס"ס ולהיתר. אך לכאורה י"ל דזה הוי ס"ס משם אחד דלא מהני לשיטת כמה פוסקים והא זה הוי הכל משם אחד:

אך באמת י"ל דזה הוי ס"ס מעליא והוא דהרשב"א והריטב"א בקידושין ד' ע"ג בהא דאמר רבא ד"ת שתוקי כשר כו' דלמא אזלא איהי לגבי' וה"ל קבוע וממזר ודאי ולא ממזר ספק והקשו ל"ל למילף מקראי הא בלא"ה מותרת משום ס"ס ספק דלמא אזלי אינהו לגבה ואת"ל דאזלא איהי גבייהו אכתי ספק שמא לכשר נבעלה ותירצו דעיקר קרא אתי היכא דה"ל מחצה על מחצה עפ"ל וקשה הא זה הוי ס"ס משם א' וכן העיר הפני יהושע שם ולפמש"כ הפרמ"ג בכללי ס"ס ס"ק י"א להעיר דאפשר מה"ת הוי ס"ס מעליא אף מן שם אחד רק מדרבנן לא מהני א"כ לפ"ז אתי שפיר דברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל דהקשו ל"ל למילף מקראי על הא דאמרו ד"ת שתוקי כשר. וכן לפי מש"כ המנחת יעקב והכרו"פ דס"ס מש"א מהני וודאי א"ש:

והעיקר מה שנ"ל בזה ע"פ מש"כ החוו"ד בכללי ס"ס בש"ך ס"ק יו"ד בספק על ארי כו' וכן שארי אחרונים דכתבו בספק שמא התבואה ישנה משנה העברה ואת"ל משנה זו אכתי ספק דלמא נשרשה קודם לעומר וכן בספק איש וספק אשה וממי רגלים דר"פ האשה וכהנה רבות דדיינינן ס"ס משם א' ואינו מתהפך. משום דספק ראשון הוא דלמא אין כאן ספק מיחוש כלל וקרוב להתיר יותר מספק ב' ואת"ל דיש כאן מקום ספק אכתי ספק דלמא אין כאן איסור כלל כמבואר כ"ז בכמה אחרונים ע"כ ה"ה בנידון הריטב"א הנ"ל דהא אין לדון בזה מקום ספק אלא אם נימא דאזלא איהי גבייהו משום דאם אזלי לגבה הא אז הוי רוב המברר דלכשר נבעלה וכ"ז דליכא מידי דמכחיש להרוב הוי רוב כמו עדים באיסורין ע"כ שפיר י"ל דלמא אין כאן מקום ספק כלל משום דאזלי אינהו לגבה וה"ל רוב המברר ואת"ל דיש מקום לידת הספק להסתפק משום דאזלא איהי גבייהו אכתי ספק דלמא לכשר נבעלה. ועפ"ז יש לתרץ קושיות הש"ך ביו"ד סי' קפ"ז ס"ק כ"ד וא"ש דברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל וכעין זה מצינו בעירובין ד' ו' שכתבו בשם ה"ר שמעי' דפרוץ כעומד מותר משום דה"ל ס"ס ספק שמא עומד מרובה ואת"ל דלא נפיש אכתי ספק דלמא שוו כי הדדי משום דספק מחצה ספק רוב ה"ל ס"ס מעליא: וכעין זה מצינו בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז גבי מורדת מאיס עלי דחייב הבעל בקבורה מן דין ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בוודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים דהסוגיא קאי במאיס עלי אכתי ספק דלמה זכתה מדינא דש"ס ואע"ג דה"ל ס"ס משם א' ע"כ מוכח דס"ל להב"ש ג"כ דהיכא דיש לדון שמא הוא באופן שאין שם לידת הספק לפנינו כלל ועוד ספק ב' דלמא הוי אכתי ספק השקול לנו ע"כ הוי זה ס"ס מעליא וכעין זה כתבו בקונטרס עגונות לאה"ע ס"ק ל"א בסי' י"ז בשם הרב בן לב דבעד מפי עד תלינן להקל שזה שהגיד נתברר לו שהי' תוך ג' ימים והוי ספק ספיקא שמא העד הראשון נתברר לו כן ואף את"ל דלא נתברר לו אכתי ספק שמא האמת הוא דמת תוך ג' ימים והובא זה במל"מ פ' י"ג הלכות גירושין ה' כ"א ע"ש ואף דזה הוי כמו ס"ס משם א' וגרע מיני' עכ"ז לפי מש"כ בשם הרשב"א והריטב"א א"ש כ"ז משום דגם בזה יש לדון שמא אין לפנינו שום לידת ספק כלל ואת"ל דהוא באופן דיש בו לידת ספק אכתי ספק הוא שמא הוא באופן דמותרת להנשא וכל כה"ג כן הוא והוי רוב צדדין להתיר וכמו שכתב הרשב"א בקידושין שם בלשון דהוי רובא ועיין בט"ז יו"ד סי' ט"ו ס"ק ב' ואכמ"ל יותר וזהו כלל חדש בענין ס"ס מש"א:

ולפי זה הוי ס"ס מעליא בנ"ד דהא ספק ראשון הוא שמא האמת כדברי העדים המעידים דאין בו שום חשש איסור כלל והוי ודאי היתר ואת"ל כדברי העדים דיש בו חשש ולידת ספק מ"מ שמא הוא כשר וזה עדיף ממש"כ הרשב"א והריטב"א לדון ס"ס בספק רוב ספק פלגא וכעין דברי ר"י בן לב הנ"ל וכדברי הב"ש בסי' ע"ז הנ"ל דכתבו לדון ס"ס ספק שמא הוא ודאי וספק שני דאף דהוא ספק מ"מ דלמא כשר:

ענף ד:

אך יש לסתור לכל מש"כ מהא דקידושין ד' ס"ו גבי עובדא דינאי דאמרו ה"ד אילימא תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכפי' רש"י ותוס' שם וקשה דהא יש לדון בזה ספק ספיקא דהא אף להעדים המעידים דנשבית אינה אסורה רק מספיקא והא מה"ת מותרת בודאי א"כ הוי ספק דלמא לא נשבית כלל ולא הוי בה שום חלות ולידת ספק כלל ואת"ל דנשבית מ"מ שמא כשירה וס"ס הא מהני ואף לפי מה דגזר ר"ג בשם ר' יוחנן ב"ז בכתובות ד' י"ד דאלמנת עיסה פסולה לכהונה דמשום מעלת יוחסין החמירו אף דאיכא ס"ס ע"ש מ"מ הא הך עובדא דינאי דמקודם הגזירה היה דהיה מהני ס"ס וקשה איך מקשו בפשיטות כ"כ דמאי חזית כו' והא י"ל כן ומצאתי בפני יהושע בקידושין בסוגיא זו שהקשה כן אכן באמת מוכח מסוגיא זו דס"ל דכה"ג לא הוי ס"ס משום דזהו כמו ס"ס מש"א דלא מהני ודלא כמו שכתבתי אך עדיין תקשה להסוברים דאף ס"ס מש"א מהני: ולכן נלע"ד לומר בזה דשאני שבוי' דאסרו חז"ל מחמת רוב פרוצים בעריות כמבואר בכתובות דף י"ג ע"ב ע"כ הוי זה כמו ודאי איסור וע"כ לא מצרפינן זה לס"ס וראיה לזה מהא דכתובות ד' כ"ז דאמר ר' זכריה בן הקצב לא זזה ידי כו' וא"ל אין אדם מעיד ע"י עצמו והקשה ר"ע איגר זצ"ל בדרוש וחדוש לכתובות שם דמ"ש משנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם ניסת לא' מעדי' דלא תצא ונשאר בצ"ע. אבל באמת מוכח מזה דשאני איסור שבויה לאחר דאסרו חז"ל דינו כמו ודאי איסור מפאת הרוב פרוצים כו' ולכן אינם נאמנים הבע"ד בעצמם נגד הרוב ואף לשיטת הרשב"א דהובא בפני יהושע לכתובות ד' כ"ב דאף במקום חזקה נאמן הבע"ד:

מ"מ במקום רובא אינו נאמן וכמש"כ בספרי ח' יו"ד סי' ט"ז:

ורק היכא דלא הוי בשם בע"ד הימנוהו חז"ל לע"א ואשה וקרוב בשבויה ולכן א"ש מה דאמרו אין מעיד ע"י עצמו בשבויה דעשאוהו חז"ל כמו איסור ודאי מפאת הרוב:

ואף דמה"ת לא נאסרת שבויה כלל רק מדרבנן מ"מ מצינו כעין זה בהא דגיטין ד' ג' ע"ב גבי הא דאי' התם אבל הכא דאיתחזק איסורא כו' ואף לר"מ דחייש למיעוטא כו' וקשה לפי שיטת הסוברים דאף דבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא מהימן ע"א על הספק כיון דלא הוי רק ספק השקול א"כ מאי מקשה הגמרא לר"מ דחייש למיעוטא והוכרח לתרץ סתם ספרי גמירי והא בלא"ה אף דחייש למיעוטי מ"מ אינו אלא ספק איסור מדרבנן דמה"ת רוב עדיף מחזקה רק מדרבנן הוי כמו מחצה על מחצה א"כ הא במקום ספק השקול הא מהימן ע"א אף בערוה לשי' כמה פוסקים ועיין במהרי"ק סי' ע"ב ובש"ש שמעתא ו' פ"ג ובתשובת רע"א סי' קכ"ד ובספר שער המשפט סי' ל"ג ס"ק א' מזה אבל לא העירו למה שהקשיתי:

אבל באמת אין זה קשה כלל דאחר דתקנו חז"ל לחוש למיעוטי הוי כמו דלא היה לנו מעולם רוב רק דהוי כמו פלגא ופלגא וממילא נשארת בחזקת א"א דהא ליכא לפנינו שום דבר המנגדה משום דהא נתבטל הרוב מחמת גזירת חז"ל דחשו למיעוטא ומקשה הש"ס שפיר דהא אין ע"א נאמן באתחזק איסורא כו' א"כ מצינו כעין זה דאף דמה"ת מותרת מ"מ אחר דתקנו חז"ל לחוש למיעוטא דינו כמו איסור ודאי מפאת חזקת איסור א"כ ה"ה באיסור שבויה דאסרו חז"ל דאף דמה"ת היא בחזקת היתר מ"מ לאחר דאסרוה חז"ל מפאת רוב פרוצים דינו כמו ודאי איסור משום הרוב וע"כ שפיר אמרו אין אדם מעיד ע"י עצמו ועיין מזה באה"ע סי' ז' ב"ש ס"ק ד' ובפני יהושע בכתובות ד' כ"ז במשנה עיר שכבשוה ואין אדם נאמן ע"י עצמו כו':

וכיון דמוכח דשבויה לאחר דאסרוה חז"ל היא כמו איסור ודאי מן דין רוב ע"כ אתי שפיר מה דאסרו בשבויה אם תרי אמרי אשתבאית ותרי אמרי לא אשתבאית כמו הא דקידושין משום דלא שייך התם לדון ספק ספיקא משום דאם תאמין להם דנשבית א"כ ממילא אסורה בתורת ודאי ע"כ לא שייך התם לדון ס"ס ומתורץ קושיתי הנ"ל וכעין זה מצינו בכתובות ד' כ"ז גבי לא נחבאתי ולא נטמאתי דרצו לומר דלא מהימנא במיגו משום דהוי מיגו במקום עדים אך דמסקי לחלק דאין זה כמו עדים רק חששא ע"ש ויש להעיר משם על מיגו במקום רוב רק דשא"ה דהוי רק רובא מדרבנן עכ"פ מצינו דזהו חמירא מן ספק השקול וכנ"ל:

ענף ה:

ועוד י"ל ע"פ הא דמבואר ביו"ד בש"ך בכללי הס"ס ס"ק י"ח בשם האו"ה בגבינות דאסרו חז"ל בלא חותם מחשש חליפין דהוחלפו בגבינות האסורים דזה לא הוי ס"ס דכיון דחז"ל אסרו גבינות משום חשש איסור תורה ה"ל כמו ודאי איסור ולא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולא וכן אינו מצטרף זה לספק ספיקא וכן העלה הפר"ח שם והובא כ"ז בשער המלך ה' יו"ט פ"א ה' כ' שהאריך בדבריהם ע"כ י"ל לפ"ז דה"ה במה דאסרו חז"ל לאשה שנשבית מפני חשש דנבעלה ע"כ ה"ל כגופו של איסור וודאי [וכש"כ שבויה דאסרו חז"ל מפני רוב פרוצים כו' ע"כ הוי זה כמו וודאי איסור מה"ת ומה"ט אינה נאמנת לומר טהורה אני אף לפמש"כ רבינו יונה והובא ברא"ש פ"א כתובות סי' י"ח דבאומרת נאנסתי נאמנת מ"מ נגד רוב פרוצים בעריות אינה נאמנת וכמש"כ ההפלאה בק"א סי' ס"ח והש"ש שמעתא ב' פ' ט"ז לחלק ביניהם ע"ש וכעין מש"כ לעיל ועפ"ז יש לדון בראיות הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ח' גבי חר"ג דאין הבעל מעיד לעצמו מהא דאין מעיד לעצמו בשבויה ע"ש אבל לפמש"כ יש לחלק ביניהם וקצרתי] ולכן אינו מצטרף הך ספק דאיסור שבויה לספק שני להיות ס"ס. וזהו מוכרח דאל"כ תקשה דאמאי אמרו בתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי דאסורה הא י"ל בזה ספק דרבנן לקולא כיון דעיקר איסור שבויה אינו רק דרבנן א"כ לקולא מבעי לן למיזל אבל לפמש"כ ניחא משום דחז"ל עשו זה כגופו של איסור ודאי וכמו בגבינות הנ"ל ודברי האו"ה והש"ך ופר"ח הנ"ל הם מוכרחים מן הא דשבויה הנ"ל והא דיש להעיר בדברי התוס' דקידושין ד' ס"ו ובדברי התוס' דב"ב ד' ל"ב דכתבו שם דלכן בתרומה דרבנן בתרי ותרי אי כהן כשר או פסול מותר משום דבדרבנן אוקי אחזקת היתר ולא אמרו בפשיטות דבתרומה דרבנן ספיקו לקולא י"ל דטעמם כיון דנולד הספק עליו לגבי מילי דאורייתא ובזה הא ספיקו לחומרא ע"כ ה"ה במילי דרבנן ג"כ ספיקו לחומרא ועיין בד"מ יו"ד סי' נ"ז ובש"ך סי' ק"י דיני ס"ס אות י"ט ובט"ז סי' ס"ו ובתשובת רע"א זצ"ל סי' מ"ט ובש"ש שמעתא ג' פ' י"ח ושמעתא ד' פ"ג. והא דציר דגים דיו"ד סי' פ"ג וביו"ד סי' פ"ו ש"ך ס"ק י"א בספק בשחיטה דהתרנגולת אסורה והביצה מותרת משום ספק דרבנן לקולא שא"ה דהוי שני גופים ושני ענינים נפרדים ואכמ"ל. ואף דנתבאר דשבויה עשאוהו כגופו של איסור תורה מ"מ ז"א רק אם לא נולד ביה ענין אחר להקל אבל אם נתהווה ביה ענין אחר להקל בזה הקילו בשבויה וכמו דמצינו בכתובות ד' כ"ז גבי מחבואה דכתבו להקל כמש"כ הר"נ שם וכן בהא דאשה וקרוב נאמנים בזה וכהנה רבות דאמרו דהקילו בשבויה. משום דאם נולד ביה איזה ענין המסייע להקל בזה ראו חז"ל להקל אבל אם לא נתהווה ענין אחר אין זה מצטרף לס"ס וכן להיות ספק דרבנן להקל ועיין באה"ע סי' ז' בב"ש ס"ק י"ח שכתב להקל בספיקא דדינא גבי שבויה והביא בשם המהרי"ק דכתב להחמיר בזה ולפמש"כ מסתברים דברי המהרי"ק. וזהו כשיטת יש שפסקו דהובא ברא"ש בכתובות פ"ב סי' למ"ד גבי מחבואה ע"ש:

ועוד יש לדון דלכן לא כתבו להקל גבי תרי אמרי אשתבאי כו' משום ספק דרבנן לקולא דהא כתבתי לעיל בשם הכ"מ פ"ח ה' שגגות דמה דע"א אומר אכלת חלב והב' מכחישו דזה מקרי איקבע איסורא והארכתי בזה לעיל וכש"כ בשני עדים המכחישים וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק כ"א גבי חד בחד באיסור דרבנן שנתערב ונאבד א' מהם דאין לדון בזה ספק דרבנן לקולא משום דהיכא דאיקבע איסורא שאני א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה באיסור דרבנן בתרי ותרי המכחישים זא"ז כיון דע"י הכחשת העדים לפנינו מקרי בשם איקבע איסורא להיות חייב א"ת כמו בשני חתיכות וה"ה דאין להקל בכה"ג משום ספק דרבנן לקולא משום דכה"ג ספיקו להחמיר וע"כ הוצרכו התוס' לדון בזה להקל משום אוקי אחזקת היתר בדרבנן ואכמ"ל יותר: ענף ו:

והנה הפני יהושע בקידושין ד' ס"ו דהקשה על הא דתרי אמרי אשתבאי כו' דנידון בזה ס"ס להקל ותירץ דשא"ה דדנין על בתה ואין אמה לפנינו לטעון ברי לי דטהורה אני לכן אין דנין ס"ס בזה משא"כ היכא דהאם לפנינו ואומרת ברי לי דטהורה אני שפיר יש לדון ס"ס להקל. ואף שכתבתי לעיל דלא כהפני יהושע מ"מ יש להוכיח מן הרא"ש כתובות פ"ב סי' למ"ד דס"ל ג"כ כהפ"י והא כתב שם בזה"ל גבי מחבואה מצלת כו' דהכא מי יימר דאטמי כו' דרב אלפס פסק לקולא כו' שמא נחבית ואת"ל לא נחבית שמא לא נטמאת אלמא דאף דהתם בעיר שכבשוה כרקום דדינה כשבויה וכמבואר באה"ע סי' ז' סעי' יו"ד דעיר שבאה במצור כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות כו' ואדרבה י"ל דזה חמירא משבויה דאלו התם בשבויה שייך לומר מנוולה באפי שבאי ואלו בעיר שכבשוה לא שייך כן וכמש"כ הפ"י בכתובות ד' כ"ז ע"ב בגמרא ד"ה ומ"ש מההיא מעשה כו' ע"ש ואפ"ה כתב הרא"ש שם דלא נאסרת אלא מספיקא א"כ מדברי הרא"ש הנ"ל סייעתא לדברי הפ"י הנ"ל: והא די"ל דלפי דבריהם תשאר קושיות רע"א זצ"ל דאמאי לא יהיה נאמן הבעל להעיד שלא נטמאת כמו בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם ניסת לא' מעדיה לא תצא וכמו שכתבתי לעיל לתרץ אם לא כדברי הפ"י הנ"ל נלע"ד לתרץ קושייתו והוא די"ל דכיון דבתרי ותרי דהוי ספק השקול אך מה דאין מוציאין זהו משום דאדם נאמן ע"ע א"כ ז"א שייך רק גבי הבעל והאשה עצמם דאומרים ברי אבל מה נעשה בהבנים שיוולדו להם הא הבנים אינם אומרים ברי לי וגם למי שישא להם אינו יודע האמת ולא שייך בזה ברי א"כ יהיה דינם כספק ממזר כיון דהוי ספק השקול ואין סברא להרבות ממזרים וכעין מש"כ התוס' בב"ב ד' י"ג ד"ה כופין כו'. ואף למ"ד בכתובות ד' י"ג דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דשא"ה דיש חזקת כשרות דאמה וגוררת אחריו לבתה להכשירה משא"כ היכא דהוי ספק השקול רק דאין אנו יכולים להזדקק להוציאה ממנו מחמת אמירתם ברי לי א"כ ממילא על בניהם יש עליהם דין ספק ממזר:

וע"כ הטעם הוא דלכן באומרת ברי לי וניסת לא' מעדי' דלא תצא וגם בניהם כשרים בקהל דזהו מטעם דכיון דספק ממזר מותר רק מפאת מעלת יוחסין גזרו בזה כמבואר בקידושין ד' ע"ג ע"כ בכה"ג דעומדת בהיתר תחת בעלה לא גזרו בהוולדות דלא שייך בזה מעלת יוחסין וז"א שייך אלא בספק א"א אבל גבי איסור כהונה דיש לחוש על בניהם משום ספק חלל וספק חלל אסור מה"ת ודוקא בממזר אמרו דספק ממזר מותר מה"ת וכמש"כ הב"ש בסי' ו' ס"ק ב' ע"כ בשבויה דגזרו חז"ל משום רוב פרוצים אף דנימא כדברי הרא"ש והפ"י דלא הוי רק איסור מספק מ"מ כיון דדינם כמו ספק חלל וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לכן החמירו ואמרו אין אדם מעיד ע"י עצמו ונשארת באיסורה כדי שלא להרבות חללים בכהונה. וזהו סברת החילוק מה שחלקו חז"ל בזה בשבויה ועיר שכבשוה והחמירו ביותר מן א"א בתרי ותרי כן יש לדון בזה ומתורץ קושיות רע"א זצ"ל:

ענף ו:

ונראה לענ"ד להוכיח מן ירושלמי דכתובות פ"ב ה"ב דלא כהפ"י בזה וזה לשון הירושלמי שם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אמר ר' יוחנן דאם ניסת לא תצא ובשנים אומרים נתגרשה כו' אם ניסת תצא כו' מה בין מיתה לגירושין הדעת מכרעת לעדי מיתה שאלו יבוא הוא מכחיש כו' (וזהו כעין מה דאמרו בש"ס דילן כתובות דף כ"ב דאמר רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם במיתה ולא בגירושין] מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה אם ניסת לא תצא א"ר יוסי מאחר שאלו אומרים טהורה ואלו אומרים טמאה כמו שאלו אומרים נשבית ואלו אומרים לא נשבית ואנן חיין מפי' עכ"ל הירושלמי וכוונת ר' יוסי לחלק דשאני בהא דמתניתא דשנים אומרים נשבית וטמאה כו' דלא תצא וסמכינן על ברי שלהם משום דיש שם חזקת היתר המסייעם וכמו בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דסמכינן על ברי שלהם וכמש"כ הפ"מ דגם הירושלמי מיירי בהכי כמו בש"ס דילן ואף דבש"ס דילן בקידושין ד' ס"ו בתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי אמרו דאסורה עכ"ז י"ל דשא"ה בירושלמי דמיירי באומרים שניהם ברי וגם ניסת דבכה"ג אין מוציאין:

ולדברי הפני יהושע דס"ל דמה דאסרו חז"ל שבויה אינו נאסר רק מספיקא ומצטרף לס"ס והש"ס דהחמיר מיירי בולד של שבויה כמש"כ הפ"י אבל בהאשה עצמה האומרת ברי דטהורה אני יש לדון בה ס"ס להקל א"כ תקשה איך מדמה הירושלמי להא דשנים אומרים טמאה ושנים אומרים טהורה דמותרת ולא תצא משום דהני עדים המכחישין הוי כמו דליתנהו כלל וסמכינן על חזקת היתר שלהם וכמו בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דמותרת משום חזקת היתר וברי שלה. הא יש לחלק בפשיטות ביניהם דשאני בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דיש התם ס"ס דלמא טהורה ואף למאן דפוסל באלמנת עיסה ולא מהני ס"ס דמעלה עשו ביוחסין כמבואר בכתובות דף י"ד עכ"ז הא אם ניסת לא תצא כמבואר באה"ע סי' ב' סעיף ה' והא הירושלמי מיירי בהאשה עצמה האומרת ברי לי דטהורה אני וניסת א"כ שייך התם ס"ס של הפ"י והרא"ש הנ"ל אבל בעדים אומרים טמאה וכת שנייה מכחישתם ואומרת טהורה דלא שייך התם ס"ס מנלן להקל בזה אף בניסת ומוכח מן הירושלמי דס"ל כמו שכתבתי דשבויה ודאית אין לדון בזה שום ספק כלל משום דעשאוהו כגופו של איסור כ"ז דלא הוי ביה קולא אחריתי וכמו בגבינות דאו"ה דיו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס כנ"ל וע"כ הא דשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית דלא תצא הטעם הוא משום דסמכינן על ברי וחזקת היתר בזה א"כ שפיר מדמה ר' יוסי הך דשנים אומרים טמאה כו' להך דב' אומרים נשבית כו' ואתי שפיר דברי הירושלמי ומוכח מזה כמש"כ לעיל:

נחזור לעניננו דנתבאר הן מטעמא דידי והן לפי מש"כ הפ"י ליישב סוגיא דקידושין ד' ס"ו הנ"ל דאין סתירה מהתם למה שכתבתי לדון ס"ס בשנים אומרים ודאי ושנים אומרים ספק דהוי ס"ש כנ"ל וכן מן דברי הפ"י מוכח דכה"ג ה"ל ס"ס מעליא משום דכ"ז הוי כמו ספק על כו' דאין אתה תוכל לדון ספק ב' אלא אם תדון אם הי' הריעותא כנ"ל וכן הוא סברת הרא"ש בכתובות פ"ב גבי מחבואה דכתב לדון ס"ס ספק דלמא נחבית ואת"ל דלא נחבית אכתי ספק דלמא לא נטמאת אף דזה הוי ס"ס מש"א. וע"כ הטעם הוא ג"כ כמו הך דספק על כו' כנ"ל:

ולפ"ז יש לדון בהא דיו"ד סי' ל"ט סעיף ט"ז דע"א אמר שלא כסדרן ואחר מכחישו מעמידין בחזקת היתר דלפי טעם זה אינו שייך כן רק בשני עדים המכחישין אבל בשני כתי עדים המכחישין זא"ז דלא שייך להעמיד בחזקת היתר כמש"כ התוס' בקידושין ד' ס"ו וב"ב דף ל"ב דבדאורייתא לא מוקמינן בזה בחזקת היתר והוי ספיקא דרבנן ובמק"א כתבתי לדון הרבה בתרי ותרי במקום רוב [ועפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך ביו"ד סי' ל"ז ס"ק כ"ד בשם ר"י בן הרא"ש גבי שנים המכחישים זא"ז אם היה חוט בשר מקיף גבי בועה בשיפולי וכתב שם להקל מטעם דבועה בשפולי הוא חומרת הגאון והבו דלא לוסיף עלה ועוד דאוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקת היתר כו' ויש להקשות ע"ז דהא אף דמוקי אחזקת היתר מה"ת עכ"ז הא הוי ספיקא דרבנן בדאורייתא כמש"כ התוס' והא אי נימא דדינו כמו דאורייתא לפי טעם שני דכתב ועוד כו' הא בכה"ג לא מהני חזקת היתר ואפשר לומר לפי מש"כ במק"א לדון דרוב מהני בתרי ותרי וכמש"כ רע"א זצ"ל סי' קל"ז לדון בזה ע"ש. ועיין בש"ש שמעתא ו' פ' כ"ב מזה ע"כ אפשר לדון כיון דרוב עדיף מחזקה ע"כ י"ל בתרי ותרי במקום רוב דאף מדרבנן לא החמירו בזה ולכן כיון דרוב בהמות כשרות הן ע"כ סמכו שם על חזקת היתר וכוונתם להרוב אך ז"א ברור וגם הא באמת מוכח מהתוס' דב"ב דף ל"ב גבי בן גרושה דהתם דאף רוב לא מהני עכ"פ מדרבנן במקום איסור דאורייתא וקצרתי]:

ולפמש"כ לדון ס"ס בתרי אמרי ודאי כשר ותרי אמרי ספק כשר א"כ לפמש"כ הלבושי שרד בסי' ל"ט ס"ק ר"ו דכל סירכא אינו אלא ספק טריפה א"כ בלא הטעם דמוקמינן אחזקת היתר יש לדון בזה ס"ס כנ"ל. אך דברי הלבושי שרד אינם מוכרחין כמש"כ שם בעצמו בשם כמה פוסקים דס"ל דסרכא ה"ל טריפה ודאית ע"ש ובלא"ה י"ל בזה הרבה וקצרתי:

ולכאורה יש להעיר בירושלמי שהובא לעיל בשנים אומרים נשבית וטמאה ושנים אומרים נשבית וטהורה דמותרת ואי נימא דתרי ותרי מוקמינן במקום רוב א"כ י"ל בזה דמוקמינן על רוב פרוצים כו' ושא"ה בשנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית ואיך מדמה הירושלמי אותן להדדי. ומוכח מזה דרוב לא מהני בתרי ותרי ויש לדחות דשאני הך רוב פרוצים דאינו רק מדרבנן ואכמ"ל:

ולפמש"כ יש לדון בהא דב"ק דף י"ז דלרבה פשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן ולרבא מבעיא ליה ועיין בבעה"מ ובנ"י שם והובא בש"ך ח"מ סימן שפ"ו ס"ק כ"ז דהממע"ה ולפי מש"כ לדון ס"ס בכה"ג וכמש"כ הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ז דהובא לעיל. א"כ יש לדון שם ס"ס כנ"ל אך באמת הא קיי"ל דאין מוציאין ממון בס"ס וכמש"כ הפ"י בכתובות ד' ט' בתוס' ד"ה אי למיתב כו' ושא"ה דהבע"ד טוען ברי והמוחזק טוען שמא ועיין בק"א שם ובש"ש ש' א' פ' כ"ג רק הב"ש ס' דבס"ס מוציאין ממון וגם לדידיה יש לחלק ועיין בש"ך סי' רס"ז ס"ק ב' ולפ"ז יש לדון בשנים אומרים דהוא חייב בודאי לחבירו ושנים אחרים מכחישים אותן ואומרים דהיה ספק חוב דלפמש"כ י"ל בזה דין ס"ס ולכן אם התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא כיון דברי ושמא בצירוף לס"ס מוציאין ממון ע"כ יש לדון בכה"ג דמוציאין מן המוחזק ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט':

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה