אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן לז

סימן לו

(שם סעי' ד') ראובן תבע לב' שהלוה להם וכפר אחד והודה השני שהוא וחבירו חייבים אם אותו ממון לקחו בשותפות אינו נאמן על חבירו דנוגע בעדות הוא דרוצה שחבירו יפרע החצי והוא מבעה"ת שהביא ב"י שם וכן מבואר בסי' ע"ז סעי' ה' וכתב התומים בסי' ל"ז ס"ק ל"ג ובאורים שם דאין כאן מיגו דלא היה מודה רק שלוה נ' דהוא צריך שבועה ועד המשתבע אין עד כדקיי"ל גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו ולפ"ז דווקא בתובע ברי שיש עליו שבועה אבל בטענו שמא אין עליו שבועה והרי זו כמו גבי שלוחים דנאמן כיון דלא הוי נוגע בדבר דהא יש לו מיגו עכ"ל התומים והנתיבות ס"ק ו' כתב על דברי התומים הנ"ל דזה ליתא דדוקא בשליח שאיננו בע"ד כלל ואין הדבר נוגע לו כלל ויש לו מיגו דשוב אינו נוגע בעדותו נאמן מטעם עד אבל הכא דהוא העד והוא הבע"ד דאם לא ישלם השני הוא יתחייב לשלם להמלוה והשני מחוייב להחזיר לו מה שישלם לחבירו נמצא שאפשר שיהיה תובע וממילא שוב אינו נאמן אף במיגו דכיון שהוא תובע ובגדר מיגו להוציא ודווקא במקום שאינו תובע לעצמו כלל נאמן מתורת עד כשיש לו מיגו ולא כשהוא תובע ועיי' בסי' ע"ז ראיה לזה עכ"ל הנתיבות:

ענף א:

ול"נ לדון בזה הרבה ומתחלה אבאר במה שכתב דזה הוי מיגו להוציא דנראה לי לדון דאף למאי דקיי"ל דאין אומרים מיגו להוציא עכ"ז זה דווקא במיגו אבל היכא דשייך הפה שאסר בזה נאמן אף להוציא וראיה לזה מהא דב"ב ד' ל"ב בההוא דאמר לחבירו מאי בעית בהאי ארעא אמר מינך זבנתיה והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוי לי ואירכס אמר רבה מה לו לשקר כו' א"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ופירש התוס' והפוסקים שם דס"ל לרב יוסף דאין נאמן במיגו דהוי מיגו להוציא וכיון דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ע"כ אף דיושב הלוקח בהקרקע עכ"ז הוי מיגו להוציא רק אנן ס"ל דהלכתא כוותיה דרבה בארעא דזה מקרי מיגו להחזיק אבל רב יוסף ס"ל דזהו הוי מיגו להוציא ובכתובות ד' י"ז תנן מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו נאמן שהפה שאסר כו' ועיין בתוס' שם בד"ה התם שור שחוט לפניך כו':

ולכאורה קשה לרב יוסף דס"ל דאף דמחזיק הלוקח בקרקע מ"מ מיקרי מיגו להוציא לפי דמוציא מחזקת בעלים הראשונים א"כ אמאי מהימן הכא במיגו להוציא מן חזקת בעלים הראשונים וע"כ מוכח דשאני הכא דהוי הפה שאסר דזה עדיף ממיגו ובזה מהימן אף להוציא ועיין בב"ק ד' ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה אין לך בו כו' שכתבו לחלק ג"כ בין הפה שאסר למיגו ובש"ך חו"מ סי' כ"ח ס"ק ז' והא שכתב התוס' בב"מ ד' ב' ע"א ד"ה וזה נוטל רביע כו' דלכן הימניה רבה במיגו להוציא משום דאפילו הוי שותק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כו' זה לא הוי בגדר הפה שאסר דהא היה צריך לבוא לב"ד להראות זכותו עכ"פ משא"כ היכא דיש לו מיגו דהיה שותק ולא היה צריך לבוא לב"ד כלל זה הוי בגדר הפה שאסר ובזה מהימן אף להוציא ובסי' ע"ז כתב הנתיבות להוכיח כדבריו מן הר"ן פ' הכותב בעובדא דההוא בקרא דתפס בע"ח תורא מיניה דבע"ח אמר מחיים תפיסנא ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה דמהימן הבע"ח במיגו והקשה הר"ן שם דאמאי לא אצריכיה שבועה להכחיש הבקרא דהוי כעד אחד וי"ל כיון דלפי דבריו דאמר לאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתומים הוי ליה בע"ד כו' עכ"ל הר"ן ומזה הוכיח הנתיבות דינו דלכן אין השותף נאמן כע"א לפי דהוי לו בע"ד משום דהוי לו מיגו להוציא אבל כבר כתבתי דבזה דהוי ליה כעין הפה שאסר דהוה מצי לישתוק ולא לילך לב"ד ע"כ בכי האי גוונא מהימן אף להוציא ועיין ברי"ף ב"ב פ"ג בהא דשכוני גוואי מש"כ שם וע"פ מש"כ י"ל בדבריו:

ענף ב:

ונראה לפענ"ד לדון בדברי הר"ן באופן אחר בכוונתו והוא דלכאורה קשה במה שכתב הר"ן דהוי ליה הבקרא בע"ד דמה בכך דה"ל בע"ד הא אילו לא הכחיש הבקרא להבע"ח דטוען מחיים תפסי לא היה צריך לשלם א"כ מאיזה טעם יפסול לעדות דמה הנאת ממון יש להבקרא כי אם עכשיו דאי נימא לאח"מ תפסי אז הוי הנאת ממון להבקרא א"כ יהיה מהימן לומר לאח"מ תפסיה ומה חשש משקר יש בזה אדרבה אי הוי שתיק היה בזה זכותו יותר מאמירתו וי"ל לפי מה דמבואר ביבמות ד' מ"ו בבא ואמר כו' בינו ובין עצמו דאין נאמן ליפסול בניו משום דלדבריו כו' הוא ואין עדות כו' וכן כתב התוס' בכתובות ד' כ"ה ע"ב בד"ה הרי שאמר בני זה כו' דלכן אם אמר בני זה וכהן הוא לא מהימן משום דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב ואף ע"י מיגו לא מהימן כו' עכ"ל התוס' והוכיחו כן מהא דיבמות הנ"ל: אלמא דמצינו דמיפסל לעדות היכא דלדבריו דהגיד בתורת עדות הוי קרוב דאז מיפסל ולא מהימן ואף דלא מהימנין ליה ואז אינו קרוב או דאינו כו' ועכ"ז כיון דלדבריו הוא פסול מה"ת לעדות לא מהימנין ליה ואף דפסול קורבה אינו מחשש משקר אלא מצד גזה"כ כמבואר בב"ב ד' קנ"ט: א"כ ה"ה הכא דלדברי עדותו הוא קרוב מצד אדם קרוב אצל ממונו וכמבואר בסנהדרין ד' יו"ד והובא בראש מכות פ"א סי' י"ד ביאור סוגיא זו בשם הראב"ד ע"ש ע"כ מיפסל הבקרא לפי דעכשיו דמעיד דלאח"מ תפסי' א"כ הוי הבקרא בע"ד של הבע"ח לתבוע תיכף ומיד מהבע"ח. כמו דמבואר בתשובת הרא"ש והובא בחו"מ סי' ע"ב בסמ"ע ס"ק ס"א וזה לשונו פקיד שמסר דבר של ראובן אצל שמעון ועיכבן שמעון בשביל ראובן יכול ראובן לתבוע להפקיד והפקיד יתבע לשמעון משום דאף דהחפץ אינו של הפקיד עכ"ז כיון דלקחן מרשות הפקיד ה"ל הפקיד בע"ד של שמעון לתבוע ממנו וכן מצינו בב"ק ד' ק"ח בתבעו שומר והודה דניפטר הגנב בהודאת שומר דהוי ליה בע"ד דיליה לתבוע מהגנב ועיין בב"ב ד' נ"א דאם קיבל יחזיר לאשה כמש"כ הריב"ש בתשובה סי' נ' ובאה"ע סי' פ"ו דלמקום שנטל יחזיר ועיין בבית מאיר שם וה"ה בהאי בקרא דהוי ליה הבע"ד של בע"ח לתבוע ממנו דהבע"ח א"כ הוה הבקרא קרוב אצל ממונו לדבריו ולכן לא מהימן דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב דהא הבקרא ה"ל שומר והוי כמו תפסו מרשות שומר דכבר נתבאר דה"ל השומר בע"ד של התופס:

ולפ"ז יש לחלק דשפיר כתב האורים גבי שותפין דאם אין המלוה תובע דדינו של השותף המודה כמו ע"א דהא מבואר בחו"מ ריש סי' ל"ז בש"ך שם שכתב בשם הלבוש דפסול נוגע ה"ל משום פסול קרוב והש"ך והסמ"ע שם ס"ל דפסול נוגע הוי משום משקר ולכן אינו מיפסל רק לזכותו ולא לחובתו [וכה"ג מצינו בסנהדרין ד' כ"ח דמחלק רבינא שם בהא דמעיד לאשתו ארוסה דזהו לאפוקי ולא לעיולי וע"ש ד' כ"ו ומצינו ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ה' בשם הירושלמי נדרים פ"ה דנוגע פסול להתרת נדרים אף דקרוב כשר להתרת נדרים ומזה יש להוכיח כשיטת הסוברים דנוגע פסול לעדות אשה אף דקרוב כשר שם ועיין באה"ע סי' י"ז סעי' ג' מה שהביאו שם בשם מהריב"ל ובאחרונים שם ואכמ"ל] והנתיבות שם הכריע דהיכא דמעיד על ממונו ממש אז מיפסל אף לחובה משא"כ היכא דלא הוי רק נוגע בעלמא אז אינו מיפסל כי אם במעיד לזכותו ולא במעיד לחובתו ע"ש ומצינו בקידושין ד' מ"ג דאמרו דהני שלוחין מהימני להעיד במיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה יכלו למימר פרענא למלוה וכתב הריטב"א בחידושיו שם דאע"ג דאמרי' בעלמא שכל עד שאין נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו התם הוא כשאינו נאמן משום פסול אחר אבל הכא כשר לעדות אלא שאתה אומר דנוגע בעדות הוא ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדרינהו ללוה עכ"ל הריטב"א והא שכתב הריטב"א דבעלמא היכא דאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן אף ע"י מיגו מצינו כן בכתובות ד' כ"ה ע"ב בתוס' וברשב"א וריטב"א לכתובות שם שכתבו כולם כן על מה דאמרו התם במעיד שהוא בנו וכהן הוא אינו נאמן אע"ג דיש לו מיגו דאי בעי אמר אינו בנו משום דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב והביאו כולם שם בשם הירושלמי לכתובות שם שמבואר להדיא כן דאף ע"י מיגו לא מהימן היכא דבעי שיעידו בתורת עדות:

וכיוצא בזה כתב הריטב"א לכתובות ד' י"ח שהקשה על מה דאמרו שם לרמי בר חמא דאנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים אף בכתב ידם יוצא ממקום אחר והמשנה מיירי באנוסים היינו מחמת ממון והקשה דיהא נאמן במיגו דמחמת נפשות ותירץ דעד אינו נאמן היכא דיש פסול בעדותו אף ע"י מיגו ומה ששנינו ברישא באין כתב יוצא ממקום אחר נאמנים אף על אנוסים היינו מחמת ממון זהו רק היכא דשייך הפה שאסר הפה שהתיר דאי בעי הוא שתיק עכ"ל הריטב"א ועיין בתוס' כתובות ד' י"ח ע"ב בד"ה אינו נאמנים כו' דכתבו דליכא לאקשוי' דליהמניה במיגו דאי בעי אמרו פרוע משום דהוי מיגו במקום עדים ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועוד דבשני עדים אין אומרים מיגו כו' והתירוץ האמצעי של התוס' הוא כעין תירוץ הריטב"א הנ"ל:

דהיכא דהוי פסול על עדותו אז אינו נאמן אף ע"י מיגו. עיין בכתובות ד' י"ט ע"ב בד"ה אם כתב ידם יוצא כו' ובב"ב ד' ל"א תוס' ד"ה וזו באה בפ"ע כו' דהקשו דנהמנינהו לבתראי במיגו כו' י"ל דשאני התם די"ל דזה לא מקרי פסול הגוף על עדותן דהוי עדיין ספק הכחשה ולא נתברר פסולן עליהם ויש להאריך בכ"ז ועיין בנ"י א"כ חזינן דהיכא דיש לו מיגו לומר באופן אחר דאז לא מיפסל משום חשש משקר כמו בהני שלוחים דכיון דאית לי' מיגו דהוי מצי לומר אהדרינהו ללוה דמהימן לומר אהדרינהו למלוה כיון דאין פסול הגוף על עדותן רק היכא דיש פסול הגוף עליהם אז לא מהימני אף ע"י מיגו משא"כ בחשש נוגע דלא מיפסל רק משום חשש משקר ע"כ היכא דה"מ לומר באופן אחר אז לא מיפסל משום חשש משקר ולפ"ז ה"ה בשותף שהודה דלוו שניהם ביחד דמהימן על חבירו בתורת עדות דהא פסול קורבא לא שייך בזה לדון ולומר דאדם קרוב אצל ממונו כמש"כ בהאי בקרא דהא מבואר בהל' ערב דכ"ז דלא פרע הערב להמלוה אין להערב שום חיוב הגוף על הלוה לתבוע ממנו וכמש"כ התומים בסי' קכ"ט ס"ק י"ז בשם כה"פ רק היכא דפרע הערב להמלוה יש לו חוב על הלוה ועיין בנ"י פ"ה ב"מ בסוגיא ד' ע"א וה"ה בשותפין דדינם כערבים כמבואר בסי' ע"ז א"כ בעת שהעיד בב"ד ולא פרע עדיין להמלוה אין לו חוב על השותף הב' כלל ואין יכול לתבוע כלל ממנו אז ולא מקרי בע"ד שלו כלל על כן אין עליו שם קרוב כלל דהא לא הוי קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד רק שם נוגע עליו דרוצה דחבירו יפרע החצי כדי שלא יצטרך איהו לשלם כולו א"כ אין פסולו רק משום חשש נוגע ולא מיפסל אלא משום חשש משקר ולא משום פסול הגוף ע"כ היכא דהיה לפניו שני דרכים להגיד ולא הגיד כי אם לחובתו לא מיפסל משום חשש משקר כדמצינו בריטב"א לקידושין שם שכתב דלכן מהמני הני שלוחים כיון דהיה לפניהם שני דרכים להגיד כו' ואף דהכא שאני קצת דעכשיו כשמעיד יש לו הנאה מעדותו עכ"ז הא היה לו מיגו שלא להגיד כן א"כ אדרבה מעיד לחובתו ולא מיפסל משום חשש משקר משא"כ בהאי בקרא דיש לו פסול הגוף מצד קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד דהא מצי עכשיו לתבוע מהבע"ח על התפיסה שתפס מרשותו ובזה לא מהימן אף ע"י מיגו כמש"כ הריטב"א והרשב"א והתוס' בכתובות ד' כ"ו כנ"ל:

ואף לפמש"כ הריטב"א בכתובות ד' י"ח והובא לעיל דהיכא דשייך לומר הפה שאסר כו' ואי בעי שתיק אז מהימן אף היכא דיש פסול הגוף על עדותו א"כ לכאורה ה"ה בהאי בקרא דהוי מצי שתיק ולא להגיד כלל דיש לכאורה לדון דאף האי בקרא יהיה מהימן מהאי טעמא אבל ז"א דאינו דומה האי הפה שאסר לנידון הריטב"א דהא התם היה יכול להוציא לאורה ענין עדותו ג"כ וליפסל השטר ע"י הפה שאסר דאי בעי הוה שתק ולא היה מקוים לשטרא ע"כ מהימן משא"כ בהאי בקרא דאי שתק לא היה מחייב לחבירו שבועה ולא יכול להוציא מחשבתו לחייב להבע"ח שבועה כ"א ע"י הגדתו ואין לנו תועלת מהאי הפה שאסר כי אם לסלק ממנו פיסול נוגע בזה אמרינן שפיר כיון דלדבריו דמעיד הוא קרוב אצל ממונו על הממון שמעיד ע"כ מיפסל אף דלא שייך בזה חשש משקר כמו כל פסול קורבא משא"כ היכא דלא מיפסל רק מחשש נוגע ע"כ היכא דהוי מצי לסלק ממנו הנגיעה ע"י אופן אחר ע"כ לא שייך בזה חשש משקר כנ"ל ושפיר כתב התומים ואין עליו סתירה מהר"ן דבקרא הנ"ל:

וכן ממה שכתב הר"ן בכתובות שם בהכותב גבי אבימי דהוי מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא כו' דאם הי' הדין שישלם השליח לא הוי מצי להיות כע"א מהאי טעמא ע"ש ג"כ יש לחלק דשא"ה דהוי השליח בע"ד של המלוה לתבוע ממנו כיון דלא מסר להמלוה המעות כ"א על חוב בשטר ולא על חוב אחר וכיון דלקחן מרשות השליח ע"כ הוי השליח בע"ד של המלוה לתבוע ממנו והוי פסול הגוף עליו מצד קרוב אצל ממונו כנ"ל ע"כ לא מהימן אף היכא דשייך הפה שאסר על נגיעת עדותו אך במה שכתב הנתיבות לדון בזה להסברא דזה הוי כעין מיגו להוציא אלמא דסבירא לי' דזה הוי כעין מיגו רק דכתב דזה הוי מיגו להוציא בזה שפיר כתבתי לעיל לדחות דהא מצינו דע"י הפה שאסר מהימן אף להוציא אך לפמש"כ לבאר דברי הר"ן ליתא דלא מהני בזה הפה שאסר כנ"ל:

ועפ"ז יש לבאר כן לדברי הרא"ש בהכותב סי' ג' שכתב דלא הוי הבקרא כע"א לפי דחייב לשלם ליתומים כוונתו ג"כ כיון דהבקרא מחוייב לשלם ליתומים ויכול הבקרא לתבוע מהבע"ח הוי הבע"ח בע"ד של הבקרא ואדם קרוב אצל ממונו כנ"ל ויש להסביר כ"ז ביותר ביאור לפי המבואר בריש המפקיד דאם שילם השומר נעשה כמו שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלימני תהי' פרתי קנוי לך מעכשיו. א"כ יכול להיות דאם ישלם הבקרא מחמת דפשע בשמירתו כמש"כ הרא"ש כנ"ל א"כ אגלאי למפרע דהוי האי תורא קנוי להבקרא למפרע בעת הגדת העדות והוי כמעיד על ממונו ממש ואדם קרוב אצל ממונו ולכן לא מהימן [ועי' בתשובת רמ"א סי' פ"ז ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ב' מה שאין כן בשותף דאף אחר שיפרע להמלוה כל החוב לא שייך בזה לדון דהי' לו למפרע בעת עדותו חוב על הלוה הב' כ"א מאותו העת שיותחל הפרעון באותו העת יחול חיובו על הלוה א"כ בשעה שהעיד לא הי' דינו כקרוב רק כמו איש אחר שאינו קרוב אז בעת הגדת העדות ואף דיתהוה קרוב לאחר הגדת העדות עכ"ז מהימן:

הגה"ה וע"פ מש"כ לעיל דכל זמן דאין הערב פורע להמלוה אין לו אז חיוב הגוף על הלוה יש לתרץ עפ"ז להך דיעה המובא בחו"מ סי' ק"ל סעי' ב' דס"ל דאף ערב שאינו קבלן שיכנס בערבות מאליו ופרע מאליו חוזר וגובה מהמלוה דתמהו כולם על זה דהא הוי לי' כמו פורע חוב של חבירו דקיי"ל בשו"ע דפטור אכן לפ"ז יש לחלק דהא ידוע מה שכתבו הפוסקים חד טעמא דפורע חוב של חבירו דמיפטר משום דכיון דפרע מעצמו מחלו א"כ זה לא שייך רק בפרע מעצמו דהוי לי' מחילה בעת החיוב משא"כ היכא דניכנס בערבות עבורו מאליו אף דנימא דמחל אז עכ"ז הא קיי"ל במחילה קודם החיוב דלא מהני דהוי לו כמו דבר שלא בא לעולם כמבואר בתשובת הר"ן והובא בחו"מ ברמ"א בסי' ר"ט וכיון דאין לו חוב על הלוה רק לאחר דפרע א"כ הוי לי' כעין מחילה קודם החיוב דלא מהני והחולקים שם טעמם דס"ל כטעמא אחרינא שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דיכול לומר מפייס הוינא לי' כו' ואכמ"ל בזה. ע"כ הגה"ה:

ענף ג:

ועוד נראה לפענ"ד לדון מלתא חדתא בכוונת הר"נ דכתב דהאי בקרא דלא הוי כע"א משום דהוי לי' בע"ד והקשיתי עליו דאיזה חשש משקר יש כאן דהא אדרבה אי נימא דמשקר הוא באמת תפסי' מחיים א"כ אינו צריך לשלם כלל ולא הוי לי' אז שום נגיעה כלל. והנראה לפענ"ד לדון בזה באופן אחר להסביר לדברי הר"ן הנ"ל ע"פ מש"כ הש"ך בחו"מ סוף סי' ל"ג דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט באמרו העדים אינו יודע מן הדרישות וחקירות דבטלו עדותן והביא כן בשם הר"ן סוף פ"ב דכתובות והרא"ש פ' ז"ב משום דבעינן שיהי' ראוי לדרישה וחקירה ועי' מזה בנודע ביהודה מ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב וסי' ע"ג ובאו"ת סי' הנ"ל מה שהשיגו על הש"ך ויש להוכיח כדברי הש"ך דס"ל דאף דלא בעי דרישה וחקירה בד"מ מ"מ ראוי לדרישה וחקירה בעינן דהא מבואר בתוספתא דשבועות פ"ג וז"ל ושמע להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד ונשא עינו להוציא את האלם כו' ר' עקיבא אומר ודרשת וחקרת וכי יש דרישה לחרש כו' ומה דיני נפשות בדרישה וחקירה אף ד"מ בדרישה וחקירה כו' ע"ש ויש לעי' דהא ד"מ לא בעי דרישה וחקירה ואף ר"ע ס"ל כן כמבואר ביבמות בסופו דס"ל לר"ע דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה משום דכיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וד"מ לא בעי דרישה וחקירה א"כ מאיזה טעם יפסל חרש לד"מ לעדות האידנא דלא בעינן דרישה וחקירה בד"מ ע"כ מוכח דאף דלא בעי בד"מ דו"ח מ"מ ראוי לדו"ח בעינן ולכן חרש דלאו בר דו"ח הוא ע"כ מיפסל ונפקא מיני' מהילפותא דיליף ר"ע דאף בנתחרש מיד אחר שהעיד בתו"ע ולא הי' פנאי לדורשו ולחקור דמיפסל ג"כ משום דלא הוי ראוי לדו"ח ומדסתמו משמע דאף בבבל שייך ה"ט דלכן פסול חרש משום דאינו ראוי לדו"ח ועי' בחו"מ סי' ל"ה סעי' י"א בשם הרמב"ם ובתומים שם ס"ק ז':

הגה"ה ובירושלמי ר"ה פ"ג סוף הל' א' זה לשונו ביומא דר' ברכי' אישתתקון אמר לון שמעתון דא תקדש ירחא וארכינן בראשיהן וקבלון אלמא דאלמין כשרין לעדות החדש וקשה הא מבואר בסי' ל"ה דאילם הוי פסול הגוף כמבואר בקצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט בארוכה א"כ מהאי טעמא יפסל לעדות החדש כמבואר בר"ה ד' כ"ב וברמב"ם ה"ל קידוש החדש פ"ב דכל הפסולים לעדות מה"ת פסולים לעדות החדש אבל ז"א קשה כלל דשא"ה בירושלמי דהעיד שקידשו ב"ד את החדש ובזה לא בעינן שנים כמבואר בר"ה ד' כ"ב ע"ב וברמב"ם שם פ"ג הל' י"ד דאף א' נאמן לומר שמעתי מפי ב"ד שקידשו החדש משום דהוי מילתא דעבידא לגלוי' ע"כ מהימן בזה אפילו אילם ויש לעי' עפ"ז במה שכתב הרמב"ם שם דע"א כשר נאמן עלי' וקצרתי אך יש לדחות זה ההוכחה מהתוספתא וקצרתי:

ע"כ הגה"ה. וכיון דשיטת הש"ך דבעינא עדות הראוי לדו"ח ע"כ יש לדון דשפיר כתב הר"ן בהאי בקרא דמיפסל משום חשש משקר דנהי דבעת דהעיד דלאח"מ תפסי לא הי' אז בחשש משקר דהא הוי מצי לשתוק כנ"ל עכ"ז בתוך כדי דיבור לאחר עדותו אין לו שום מיגו דאי בעי שתיק דהא הוי אז מיגו למפרע דלא אמרינן כדקיי"ל והשבע חקירות הם יותר מתכ"ד ע"כ בעת הדו"ח הוא בחשש משקר והא דקאמר כל הדו"ח:

י"ל דבאמת אינו יודע הדו"ח באיזה יום ובאיזה שעה כנ"ל. והא דאומר דיודע מהדו"ח אז הוי נוגע כדי שלא יתחייב לשלם אחר דהודה כבר דלאח"מ תפסי' ע"כ מקרי אינו ראוי לדו"ח כיון דלא מהימן אז ומיגו לא מהני כי אם בתוך כדי דיבור כמבואר בש"ך חו"מ סי' מ"ז ס"ק ה' ובכללי מיגו בש"ך שם. ועי' בש"ך חו"מ סי' קמ"ו ס"ק ט"ו ובתומים שם ובשעה שהתחיל להעיד י"ל דלא אסיק אדעתי' אז דהב"ד ידרשו ויחקרו אותו דלאו כולי עלמא דינא גמירי וי"ל דטעו בזה וכמבואר בש"ך חו"מ סי' מ"ב ס"ק כ"א וס"ק כ"ב וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א' וכן כתב התוס' בסנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה עדי האב נהרגין כו' דיכלי העדים לומר דלא ידעי הדין דחבר א"צ התראה אף לר' יוסי דס"ל דחבר א"צ התראה. וכן מבואר בחו"מ סי' מ"ב בסמ"ע ס"ק י"ב בשם הנימוקי יוסף דמשכחת מוקדם דמאן דלא גמר דרב אסי לא מיפסל והדברים ארוכים ועי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ו וה"ה בזה כיון דמצינו פלוגתא בזה אי בעינן שיהי' העדים ראוין לדו"ח ע"כ י"ל דלא ידע מזה וגם הא באמת לא בעינן דו"ח: ועוד י"ל כיון דלא הי' בשעת דו"ח עד כשר אלא נוגע בעדות דהא אין לו עצה אחרת להפטר אחר שכבר הודה ביותר מתכ"ד דלאח"מ תפסי' ע"כ אינו בתורת הזמה דהא עיקר חיובו ע"י הזמה הוא ע"י דו"ח וכיון דהי' בעת הדו"ח עד פסול א"כ הא אין אדם נידון ע"פ עצמו בשלמא באומר בתו"ע והי' אז כשר לעדות אמרינן הזמה מעלמא קאתי כמו בסנהדרין ד' כ"ח אבל לא היכא דהי' בשעת הדו"ח עד פסול ומבואר בחו"מ סי' כ"ט בשם הרמב"ם והטור דעדים כ"ז דלא נחקרו עדותן בדו"ח יכולים לחזור והוא מתוספתא כמבואר בתוס' סנהדרין ד' ל"ב ע"ב ד"ה היכי אמר להו כו' ועי' בתוס' כתובות ד' ל"ג ד"ה וניתרו בהו כו' וכן כתב הריטב"א בכתובות ד' י"ח א"כ כ"ז דלא גמרו עדותן בדו"ח אכתי יכולין לחזור מעדותן ולא נגמר עדותן עד אחר כל הדו"ח ועי' בתוס' ב"ק ד' ע"ג ד"ה שהעידו בבת אחת כו' רק עכשיו דאין צריך דו"ח בזה כתב הסמ"ע דאחר שהעידו אינם יכולין לחזור אבל מה"ת דבעי דו"ח יכול לחזור מעדותו א"כ בוודאי כיון דמקרי נוגע בעת הדו"ח ומה"ת אין ראוי לדו"ח והוי עיקר גמר עדותו מה"ת' בעת שהוא פסול ונוגע ע"כ אין עדותו עדות:

ולפ"ז בהאי בקרא דכיון דהודה כבר דלא"מ תפסי' ואם לא יועיל בעדותו לגבות מהבע"ח יצטרך לשלם ולכן הוי נוגע בעת הדו"ח ומקרי אינו ראוי לדו"ח ואין עדותו עדות ושפיר כתב הר"ן והרא"ש בהאי בקרא דלא הוי כע"א כיון דיצטרך לשלם לאחר תכ"ד לעדותו ואין לו עצה אחרת להפטר ע"כ הוי אינו ראוי לדו"ח וזה מעכב כמש"כ הש"ך להר"נ והרא"ש דס"ל דבעי ראוי לדו"ח כנ"ל ואתי שפיר בפשיטות כל הדברים הנ"ל ולפ"ז יש לדון בהך דינא שכתב התומים בשותף אי יכול להעיד על חבירו דאף דנתבאר דלטעם הא' שכתבתי בכוונת הר"ן לא שייך כן בשותף אבל לפי טעם ב' שכתבתי דלכן לא הוי הבקרא כע"א לפי שאינו ראוי לדו"ח א"כ טעם זה שייך אף בשותף דלאחר שהעיד שהוא ושותפו לוו ק' מנה מחבירו א"כ מקרי ג"כ אינו ראוי לעדות בעת הדו"ח ומקרי אינו ראוי לדו"ח:

דלאחר שהודה על הלוואות מאה מנה א"כ לאחר כ"ד מקרי נוגע עכ"פ דאף דפסול קרוב אצל ממונו לא שייך בזה כמו שנתבאר אבל פסול נוגע יש כאן דרוצה שיוגמר עדותו ע"פ דו"ח כנכון כדי שלא יצטרך לשלם משום ערבות כל המאה מנה דהא לא מצי שוב לחזור לאחר כדי דיבור והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"כ מקרי אינו ראוי לדו"ח ואינו מועיל עדותו:

ענף ד:

ואכתי יש לדון בזה לפי מה שכתב הנו"ב במ"ק בסי' ע"ב וע"ג דכתב להוכיח דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה דאל"כ ע"א האיך מחייב שבועה והא אינו בתורת הזמה כמבואר בב"מ ד' ע"ש שהאריך בזה: ובאמת אין זה הוכחה לפמש"כ התוס' במכות ד' ב' בד"ה מעידים אנו כו' בתי' הב' דבעדות ב"ג כיון דלא קאי עלייהו הך מלתא ועשיתם כאשר זמם ע"כ לא בעינן בהו עדות שאתה יכול להזימה א"כ ה"ה בע"א כיון דלא קאי עלייהי הך מלתא דועשיתם כאשר זמם כמבואר ברש"י מכות ד' ה' מה שנים עד שיהי' שניהם זוממים ופי' רש"י דכתיב עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכיון דלא שייך בע"א תורת הזמה דלא קאי עליו הך קרא דועשיתם כאשר זמם לכן לא בעי בע"א הך פרטא דיהי' יכול להזימה וגם תירץ א' של התוס' שם ג"כ י"ל דמודה בזה ויש להאריך ואכמ"ל: ולפ"ז יש לדון דלכ"ע אף לשיטת הפוסקים דס"ל דבעי בממון עדות שאתה יכול להזימה וגם עדות הראוי לדו"ח. מ"מ בע"א כיון דאינו בתורת הזמה לכו"ע ולא בעינן בע"א עדות שאתה יכול להזימה לכ"ע ע"כ אפשר דלא בעי בע"א שיהי' ראוי לדו"ח ולכן אף באמר איני יודע על הדו"ח אפשר דגם הש"ך מודה דבע"א אינו מעכב זה ולכן קשה לדון למש"כ בכוונת הר"ן בהאי בקרא דהא התם איירי בעד אחד אך בנ"ד בשני שותפין שהעידו על השותף ג' שלוו כולם בשותפות שייך לדון כן דאינם נאמנים לחייב השותף ג' ממון דהא בשני עדים בעינן לשיטת הש"ך שיהיו ראוים לדו"ח א"כ בנ"ד אינם ראוים לדו"ח משום נגיעה כנ"ל:

אך באמת יש לדון דגם בע"א כשאינו ראוי לדו"ח מיפסל עדותו דהא מבואר ברי"ף ורא"ש פ' ז"ב סי' ל"ב בשם הירושלמי דעדים לא יהי' קרובים לדיינים משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והובא בחו"מ סי' ל"ג סעי' י"ז אטו נימא דע"א המעיד רשאי להיות קרוב לדיינים ובוודאי מדסתמו בזה מוכח דאין סברא לומר כן וכן לפי שיטת הסוברים דעד אינו נעשה דיין הטעם הוא משום דהוי עדות שאאי"ל אטו נימא דע"א המעיד יכול להיות דיין על עדותו וע"כ מוכח דאמרינן כיון דעיקר מה דמחייב ע"א שבועה הוי משום הא דאמרו בשבועות ד' מ' דכ"מ ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה ע"כ מה דפסול בשני עדים אין סברא דע"א יהי' לו כח בעדותו יותר משני עדים רק דין הזמה לא מעכב בו כיון דלא שייך בע"א דין הזמה כלל אבל עיקר מלתא דדו"ח דמעכב בשני עדים וכן בעדים הקרובים לדיינים כיון דזה מעכב בשני עדים ה"ה דזה מעכב גם בע"א כיון דכה"ג פסול אף בשני עדים ואינם מחייבים ממון מכש"כ בע"א דאינו יכול לחייב שבועה דהא כללא אמרו דכ"מ דב' עדים מחייבים ממון א' מחייבו שבועה ויש להאריך בזה ע"כ שפיר יש לדון למה שכתבתי כן בכוונת הר"ן אך בשני שותפים המעידין על שותף ג' בוודאי יש לפסול מהאי טעמא לשיטת הש"ך הנ"ל והא דנאמנים השוכרין להעיד על חזקה ג' שנים כמבואר בב"ב ד' כ"ט ובחו"מ סי' ק"מ היכא דלא הי' יודע המערער אם דרו בה דהתם לא שייך לדון דהוי עדים דאינם ראוים לדו"ח דהא אם תאמינום על ג' שנים א"כ אינם צריכין לשלם כלל כמבואר בתוס' שם ד' ל"ג סוף ד"ה ואי טעין כו':

ולכאורה יש להעיר בהכלל שכתבתי דבעינן עדות שיהי' ראוי לדו"ח וע"כ מיפסל הבקרא משום דהוי לאחכ"ד משהודה דלאח"מ תפסי' והוי מיגו למפרע דזה תליא בפלוגתת הפוסקים באה"ע סי' קנ"ב סעי' ו' ובסי' קמ"ו בח"מ והובא בתומים כללי מיגו ס"ק ק"ט וס"ק ק"י ובהא דקידושין ד' מ"ב מיגו דיכלי לומר אהדרינהו ללוה יכולין לומר פרענו למלוה לא שייך כן משום דאף אם לא יהיו נאמנים בתו"ע לומר פרענו למלוה מ"מ לא יהיו חייבין לשלם להלוה משא"כ בהאי בקרא דכיון דכבר הודה דלאח"מ תפסי' א"כ יש עליו חיוב לשלם אם לא יחזיר הבע"ח כיון דלאחר כ"ד מיירי א"כ ה"ל מיגו למפרע כנ"ל ועי' לקמן סי' נ"ו סעי' א' ענף ה':

ענף ה:

אך לכאורה יש להעיר מהא דכתובות ד' י"ח דאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים משום דאין משים א"ע רשע וקשה דל"ל להגמ' לומר ה"ט הא בל"ז הדין נותן דלא מהימני לומר אנוסים היינו מחמת ממון דהא מבואר בחו"מ סי' מ"ו סעי' ל"ז באנוסים היינו מחמת ממון צריכים העדים לשלם א"כ לפ"ז העדים דמעידים אנוסים הא הוי זה עדות דאינו ראוי לדו"ח דהא גם המה צריכים דו"ח מה"ת כמו כל עדות בע"פ דהא יכול להיות דחתמו מחמת האונס ביום אחר שלא בזמן הכתוב בשטר ואחר שהעידו על האונס הוו נוגעים בעדות דרוצים שיתקיים עדותן כדי שיופסל השטר ויפטרו מלשלם ואם לא יופסל יתחייבו לשלם מחמת הודאתן והוו נוגעים בעדותן בעת הדו"ח כנ"ל אך באמת אין זה סתירה למש"כ דהא התם נאמנים מחמת הפה שאסר דאי בעי שתקי ולא הי' מקוים השטר ואף דמצד הדין אינם נאמנים משום כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' עכ"ז מצד מיגו הנ"ל נאמנים וכמש"כ התוס' שם בד"ה הרי אלו נאמנים א"כ מהאי טעמא אף אם אומרים בפירוש דאינם יודעים השבע חקירות כלל אפ"ה נאמנים לומר דאנוסים היו מחמת מיגו דאי בעי שתקי וכיון דעיקר עדותן עם הודאתן הוי בבת אחת ולא ביותר מתכ"ד ע"כ לא שייך התם הכלל שכתבתי: אכן יש להקשות עדיין על הכלל הנ"ל מהא דכתובות שם דאמרו בגמ' שם מעיקרא אמר רמב"ח לא שנו אלא באנוסים מחמת ממון אבל אנוסים מחמת נפשות נאמנים אף בכת"י יוצא ממק"א אך רבא מקשה לו כיון דהגיד כו' והא מבואר בחו"מ סי' שפ"ח סעי' ב' דאם אנסוהו להראות והראה ה"ז פטור ואם יסרוהו ולא א"ל על מה והראה ה"ז חייב:

והתם מיירי באונס נפשות דהא מסיק שם דלא מקרי אונס אלא הכאת ויסורין אבל לא אונס ממון אלמא דאף בגרמי דאם לא אנסוהו להראות ממון חבירו רק הוא מעצמו לא הי' לו עצה האיך לפטור מהאונס נפשות כ"א ע"י מה שהראה על ממון חבירו דאז חייב לשלם אף דלא הוי אלא מצד דינא דגרמי ואף שהש"ך שם ס"ק כ"א תמה בזה על הטור דמנלן לו זה. אבל באמת כבר מבואר כן בחידושי הרשב"א לב"ק ד' קי"ז לפרש כן מה דאמר רבא שם אם הראה בעצמו חייב דאשמעינן דאף דהוכרח להראות כדי להנצל מאונסו דאל"כ מאי קמ"ל מתניתין הוא ע"ש. וגם הא הש"ך גופא מסיק שם דהיכא דניכרים הדברים שלא ייסרוהו מתחלה בשביל ממון אז חייב בהראה ולפ"ז משכחת בחתמו העדים מחמת אונס נפשות דיהי' חייבין לשלם כגון באנס להעדים באונס נפשות ולא אמר להם על מה:

וראו שאין להם עצה להפטר מהאונס רק ע"י שיחתמו בשקר על השטר וזהו מותר דכן מבואר בב"ק ד' ס' בתוס' ורא"ש שם דמותר להציל א"ע בענין סכנה ע"י ממון חבירו רק דמחוייב לשלם וכן כתב בחו"מ סי' שנ"ט ובסעי' ד' בסמ"ע שם א"כ הי' בהיתר להעדים לחתום בשקר כדי להנצל מאונס נפשות ועכ"ז חייבין לשלם כיון דהאונס לא הי' עליהם בשביל זה רק הם מעצמם עשו כן וזה דומה למש"כ הטור והרמ"א כנ"ל דאם לא אמר להם האנס על מה מייסרו והראה מעצמו דחייב:

ובפרט היכא דניכרים הדברים שלא ייסרוהו בשביל ממון דהש"ך מודה דחייב:

הגה"ה ובהא דמבואר בחו"מ סי' מ"ו דבאנוסים מחמת ממון חייבים לשלם יש להעיר דלפמש"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק כ"ב בשם כמה פוסקים דאף בגרמי ע"י אונס ממון פטור וחלק על הרמ"א דמבואר בסי' שפ"ח סעי' ב' שם דלא מקרי אונס אלא אונס נפשות אבל לא אונס ממון א"כ לפ"ז לא הי' לי' להש"ך לסתום הכא בסי' מ"ו ויש לחלק דשאני בעדות דאנוסים מחמת ממון דעברו בלאו דלא תענה דהא אסור להם מה"ת לחתום בשקר באונס ממון ע"כ סתם הש"ך בזה. ע"כ הגה"ה:

ולפ"ז קשה במה דמחלק רמב"ח שם בין אנוסים מחמת ממון ובין אנוסים מחמת נפשות דמשמע דמחמת נפשות לעולם נאמנים אף בכת"י יוצא ממ"א הא לפמש"כ משכחת להו גוונא דאף דהי' אנוסים מחמת נפשות לא יהי' נאמנים באם הי' אנוסים בה"ג דכתבתי לעיל דאנסו מחמת נפשות ולא אמר להם על מה. רק הם מעצמם ראו שאין להם עצה להפטר מהאונס כי אם עד שיחתמו בשקר דבכה"ג לאחר שהעידו ע"ז כבר נתחייבו לשלם להלוה באם יהי' השטר כשר ובזה לא משווי נפשי' רשיעי א"כ אמאי כשרים להעיד לרמב"ח הא לפי הכלל שכתבתי הוי זה עדות שאינו ראוי לדו"ח כנ"ל ואפשר לומר לרמב"ח דס"ל כהנך תנאי ואמוראי דס"ל דלא דיינינן דד"ג ואף דרבא מקשה שם על רמב"ח מחמת כל כמיני' כיון שהגיד כו'. ורבא הא ס"ל דדיינינן דד"ג כמבואר בב"ק ד' קי"ז לפי גירסת הש"ך בסי' שפ"ו י"ל דרבא עדיפא מיני' מקשה ועוד י"ל דהא רמב"ח קאי שם על מתניתין ומבואר שם לקמן דמתניתין אתי כרבנן ולא כר"מ דהא ר"מ ס"ל שם דאין נאמנים לפסלו אף באין כת"י יוצא ממק"א וכיון דמתניתין אתי כרבנן ורמב"ח קאי על המשנה שם ורבנן הא לית להו דדג"מ וע"כ פטורין מלשלם ולכן לא שייך בזה לדון כן: ענף ו:

ועכ"ז יש לדון בזה להכלל הנ"ל אף לרבנן דהא מבואר בב"ב ד' כ"ב דאף דרבנן דלית להו דד"ג אפ"ה אסור לגרום היזק לכתחלה וכבר ביארתי במק"א להוכיח דאף לרבנן דלית להו דדג"מ היינו לענין להוציא בדיינים אבל חיוב לצי"ש מוטל עליו אף לרבנן וכיון דמצינו דבכה"ג שכתבתי דאליבא דר"מ חייבים לשלם מצד דדג"מ ה"ה לרבנן דפליגי על ר"מ חייב בזה לצי"ש וכיון דחייב לצי"ש ע"כ שפיר מקרי נוגע בעדות דאף לפמש"כ התוס' בב"ב ד' מ"ג ד"ה מפני שמעמידה כו' דבשביל לא ניחא לי' דתהוי תרעומות עלי' לא ניפסל לעדות עכ"ז היכא דיש עליו חיוב לצי"ש שאני ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק כ"א ובקצה"ח סי' ל"ז ס"ק ד' וגם זה מקרי נוגע בשביל הנאת ממון לפי שיטת הפוסקים דמהני תפיסה בכל חיוב לצי"ש כמבואר שיטת מהר"ם מרוטענבורג החדשים בסי' תכ"ה דהביא בשם האור זרוע בשם רש"י דס"ל בכל חיוב לצי"ש דאי תפס לא מפקינן מיני' וזהו דלא כשיטת הש"ך בריש סי' כ"ח:

הגה"ה ועפ"ז אמרתי לתרץ דברי רש"י בב"ק ד' ל"ה ד"ה בסלע לקה דמתחכך הי' בסלע ולקה והקשו דלמה לא פי' רש"י דבסלע לקה היינו דע"י מה שהי' רודף השור אחר שורו גרם לו דלקה בסלע. ואמרתי לתרץ עפ"י מש"כ דהיכא דחייב לציי"ש מהני תפיסה לשיטת רש"י והנה מצינו בחו"מ סי' שפ"ו סעי' א' דהובא ברמ"א שם שיטת הנימוקי יוסף דדוקא באדם חייב דדג"מ אבל בבהמה פטור אכן הש"ך שם ס"ק ה' הביא בשם הרמב"ן דס"ל דאף ע"י מעשה שורו חייב בדדג"מ ונפלענ"ד דכן הוא שיטת התוס' ב"ק ד' נ"ד ד"ה חמור דבור כו' דס"ל שם דאף בבור חייב על גרמי ע"ש ולכן לפ"ז אף היכא דלא הוי גרמי רק גרמא ע"י מעשה שורו דיש לומר דחייב לצי"ש. ועיין ב"ק ד' מ"ח דהבאיש מריחו מקרי גרמא ע"ש. וע"כ הוכרח רש"י לפרש מתחכך הי' בסלע ולקה משום דאם הי' ע"י גרם שורו וודאי הי' מועיל תפיסה בזה ובאמת משמע במשנה שם דבזה לא מהני תפיסה לפי מסקנת הש"ס שם דהך בבא דסיפא היו הנזקין שנים כו' דמיירי בתפסי' ואפ"ה ברישא דאומר בסלע לקה דאף דמיירי בתפיס אפ"ה לא מהני וע"כ מוכח דהפי' בסלע לקה דמתחכך הי' בסלע ולקה. ע"כ הגה"ה:

וכן הוא שיטת הראב"ד גבי אבק ריבית דמהני תפיסה הואיל וחייב לצי"ש והובא בטור יו"ד סי' קס"א א"כ לשיטת הסוברים דמהני תפיסה בחיוב לצי"ש י"ל דהוי נוגע בעדות במה דאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות וכה"ג שכתבתי לעיל דכיון דמוטל עליהם חיוב לצי"ש אף לרבנן דפליגי אדר"מ:

דהא אפושי פלוגתא לא מפשינן דלר"מ יהי' חייב עפ"י דין להוציא ממנו בדיינים ולרבנן יהיו אף פטור לצי"ש ואין זה סברא ומצינו בכללי מיגו של הכנה"ג דהובא בתומים כללי מיגו ס"ק קכ"ה דלא מהני מיגו היכא דאי טען טענה אחרת הי' מועיל תפיסת חבירו די"ל דאינו רוצה לטעון כן דמתיירא שיתפוס ממנו חבירו וכ"כ הש"ך להדיא בסי' קכ"א ס"ק ס"א ע"ש ועיין בתוס' גיטין ד' ג' ע"ב סד"ה כתב בכת"י וכ"כ השמ"ק לב"מ ד' צ"ז ע"ב ד"ה ביום שהיתה שאולה כו' דלכן לא מהני מיגו דאיני יודע דיחשוש שמא מהני תפיסה ויתפוס ממנו:

ובאמת נלפענ"ד להעיר בזה דמן התוס' כתובות ד' פ"ט ע"ב ד"ה יכול לומר גרשתיה כו' דכתבו שם וא"ת מה מיגו הוא זה דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר כסות ועכשיו דאומר פרעתי פוטר א"ע וי"ל דכשאמר לא גרשתיך פטור נמי משאר כסות דדמי לטענו חיטים והודה לו בשעורים דקיי"ל דפטור כמבואר בב"ק ד' ל"ה עכ"ל ועיין באה"ע סי' ק' בב"ש שם ס"ק ל"ט ואי נימא כסברת הכנה"ג דהיכא דמהני תפיסה לא מהני המיגו א"כ יש לדון התם דאכתי תקשה קושיות התוס' הנ"ל דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר כסות ואף דהוי כטענו חטים והודה בשעורים הא מבואר בב"ק שם דבטענו חטים והודה בשעורים מהני תפיסה וכן מבואר בחו"מ סי' פ"ח ומוכח מזה לכאורה דלא ככנה"ג אך י"ל לטעמי' אזיל התוס' דס"ל שם בב"ק דדוקא היכא דיש לו תביעה על שני השורים מהני תפיסה אבל לא היכא דיש לו תביעה על אחד כו' וכמבואר שיטה זו בסי' פ"ח ועוד יש לדחות זה בכמה אנפי וקצרתי: וכיון דמצינו דחשש תפיסה שיתפוס ממנו חבירו הוי חשש מעליא א"כ לפ"ז יש לדון דהוי ג"כ מטעם זה בשם פסול נוגע בעדות היכא דמהני תפיסת חבירו א"כ ה"ה באנוסים מחמת נפשות דלא הי' להם עצה לפטור מהאונס רק ע"י שיחתומו בשקר דכה"ג חייבין לצי"ש לכו"ע ומהני תפיסת חבירו א"כ הוי נוגע בעדות על זה ומקרו ג"כ אינו ראוי לדו"ח כנ"ל ולפ"ז תקשה על מה דמחלק רמב"ח בין אנוסים מחמת ממון ובין מחמת נפשות דמשמע דאנוסים מחמת נפשות לא משכחת בי' גוונא לפלוגי בי' והא לפמש"כ יש לחלק ג"כ באנוסים מחמת נפשות גופא דאם הוא בה"ג שכתבתי אינם נאמנים אף באנוסים מחמת נפשות דהוי אינו ראוי לדו"ח כנ"ל ובוודאי ג"ז ניכלל בלשון אנוסים מחמת נפשות וע"כ מוכח מזה דליתא למש"כ משום דג"ז מקרי ראוי לדו"ח משום דלא שייך בזה נוגע בעדות דכיון דבעת דבא לב"ד הי' יודע אז דהב"ד ידרושו ויחקרו אותו א"כ מסתמא אסיק אדעתי' אז בעת התחלת העדות מזה ואז היה לו מיגו ולא הי' אז בחשש משקר ע"כ מהימן מהך טעמא אף על הדו"ח ומקרי עדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז ה"ה בשותף המעיד על הב' שלוו בשותפות או בהאי בקרא ג"כ ליתא להאי טעמא במש"כ לעיל עפ"י הכלל מחודש דהוי אינו ראוי לדו"ח דהא מוכח דג"ז מקרי עדיין ראוי לדו"ח אך י"ל בעיקר סתירת הכלל שכתבתי כנ"ל דאף דהדין נותן דהיכא דחייב לר"מ מצד דדג"מ בזה חיייב לרבנן לצי"ש עכ"ז י"ל דהיכא דהי' מוכרח לעשות כן מצד אונס נפשות דאף דלר"מ מחוייב לשלם מצד הדין במציל א"ע בממון חבירו עכ"ז לרבנן כיון דפטור מצד הדין רק חיוב לצי"ש מחמת העבירה דעבר וי"ל דבזה דהי' מוכרח לעשות כן מחמת אונס אין עליו חיוב לצי"ש וע"כ אין עדיין ברור לסתור הכלל שכתבתי. ועכ"ז הדעת נוטה בכוונת הר"ן דכתב דהבקרא לא הוי כע"א כמש"כ לעיל משום דלפי דבריו שאמר לאח"מ תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים והוי ליה בע"ד וכוונתו דכיון דיצטרך לשלם ליתומים א"כ אחר ששילם הבקרא אז נקנה האי תורא למפרע להבקרא כמבואר בריש המפקיד ששומר ששלם נעשה כאומר לכשתשלימני פרתי קנוי לך מעכשיו ונמצא קנוי' הפרה למפרע להשומר (זולת בגבו הב"ד בע"כ כיון דאטרחי' לב"ד לא קנה כמבואר בחו"מ רצ"ה בש"ך ס"ק ד'] א"כ לבסוף כשישלם הבקרא ליתמי אגלאי למפרע דבעת דהעיד הבקרא על הבע"ח לחייבו שבועה הי' אז קנוי הפרה להבקרא בעת עדותו א"כ העיד על ממונו ממש דעל הממון שהעיד הי' אז קרוב אצל ממונו ולכן נפסל להעיד דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב ואף דמבואר בב"מ ד' ל"ד בשילם השומר לבנים מהו ולא איפשטא בעי' זו עכ"ז י"ל דהאי בקרא נעשה שומר מחדש ליתמי בעצמם לאח"מ אביהם ועוד דהא מספיקא דלמא גם בזה שייך לומר דהי' קנוי' לו למפרע א"כ הוי בספק פסול קרוב ואין יכול להעיד להוציא וגם הרא"ש והטור לא גרסי התם בב"מ האיבתי' דשילם לבנים מהו ע"ש ויש להאריך בכ"ז:

וכ"ז אינו שייך אלא בהאי בקרא משא"כ השותף המעיד על השני דבעת דהעיד על שותפו לא הי' קרוב אז כי אם לאחר שישלם להמלוה משום ערבות אז יותחל חיובו על שותף הב' כמש"כ התומים בסי' קכ"ט ס"ק י"ד א"כ באותו העת דהעיד לא הי' אז בשם קרוב רק בשם נוגע ואף דמבואר בחו"מ סי' קל"א דערב מצי תבע להלוה להוציאו מערבות. עכ"ז בזה לא מקרי קרוב לממונו דהא זה החוב אינו כי אם מצד דמצווה כל אדם להציל חבירו שלא יגיע לו היזק ממנו ולכן כיון דהי' לו אז מיגו דאי בעי שתיק בעת דהעיד ע"כ לא מיפסל להעיד דהא פסול נוגע אינו רק משום חשש משקר והיכא דהי' לפניו דרך אחרת ולשתוק והי' לו טובה ביותר ולא עשה כן ע"כ אינו בחשש משקר ולא מיפסל משום נוגע וכבר נתבאר דהיכא דהוי מצי לשתוק והוא בגדר הפה שאסר דבזה מהימן אף להוציא וכיון דעיקר ראיית הנתיבות על סמך הר"ן דבקרא ובאמת זה אינו דומה לנ"ד כנ"ל ע"כ הדין נותן כשיטת התומים והקצה"ח בסי' ע"ז דהיכא דאינו תובע בברי מהימן השותף להעיד על הב' ועכ"ז לפמש"כ לעיל הכלל מחודש דבעינן ראוי לדו"ח ולפ"ז מיפסל השותף מה"ט כנ"ל ע"כ לכאורה קשה להוציא מהמוחזק ממון רק אי תפס לא מפקינן מיני' אך כיון דכבר חלקו האחרונים על הש"ך דסוף סי' ל"ג והעלו לדינא דלא בעינן בזה"ז אף ראוי לדו"ח ע"כ העיקר כמש"כ לעיל בכוונת הר"ן ולפ"ז הדין הוא כשיטת התומים והקצה"ח הנ"ל דמהימן השותף להעיד על הב' אם אינו תובע בברי ומן התוס' קידושין ד' מ"ג ע"ב ד"ה והשתא כו' שהקשו דהא הוי מיגו דבי תרי ולשיטת התומים הנ"ל א"ש אבל לשיטת הנתיבות דאף במקום שאינו חייב ש"ה ג"כ לא הוי עד א"כ אין מקום לקושייתם דמה איכפת לי' אם חבירו יכחישנו דהא הוי נוגע אך לפמש"כ בסי' ע"ז סעי' א' בחידושיי לדון בדברי התוס' דב"מ ד' פ' ע"א דס"ל כהרמ"א דבפקדון לא נעשו ערבים א"ש וגם י"ל דהא אמרו בקידושין שם סתמא וכן בדיני ממונות דמשמע דאף דחלק המעות ונתן לכ"א מחצה דבכה"ג לא שייך ערבות ע"כ לא הוי נוגע וא"ש קושייתם:

(שם סעי' י"א) ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול ופי' הסמ"ע לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו כו', וכ"כ הטור והמחבר בהדיא בסי' ס"ו סעי' כ"ב והקשה הנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' יו"ד דלפמש"כ הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן דהעד מחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו חשוב נוגע כיון שהוא מוחזק א"כ תקשה מזה דהא הכא הוי שמעון החייב מוחזק ואפ"ה כתבו דהוי נוגע בשביל שזה נוח לו עכ"ל וכן תמה השער המשפט בסי' ל"ז ס"ק ה' ונשאר בצ"ע אך לא הביא שכבר הקדימו הנו"ב בקושיא זו: ולענ"ד אינו קשה דהא מבואר בסי' נ"ד ש"ך ס"ק ד' בשם הרב המגיד דלכן אם תובע הלוה הנייר מהשטר מהמלוה דישבע המלוה היסת דאע"ג דאין ניירו של שטר שוה פרוטה מ"מ מחמת ראי' שבו אף אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוטה לפיכך ישבע היסת יעו"ש בש"ך ולפ"ז שפיר כתבו הכא דשמעון הוי נוגע לפי דגוף הנייר מהשטר דהוא ש"פ מחמת הנייר הוא ת"י המוחזק וי"ל דשמעון הוא נוגע לפי דמן ראובן קשה לו להוציא הנייר אבל כשהנייר שייך ללוי אז קל לו להוציא הנייר ממנו ושייך שפיר בזה לדון השני נוח לו כו' דגם בזה שייך להוציא מהמוחזק וכמש"כ הש"ך וע"כ אין מזה סתירה על דברי הש"ך:

ויש להסביר זה ביתר ביאור דהא מבואר בש"ך סי' נ"ד ס"ק ד' דאם טען הלוה שהשטר אצל המלוה דהדין הוא דיפרע הלוה ואין הלוה יוכל לעכב המעות עד שישבע המלוה דשבועה זו לא תלוי בפרעון אלא תביעה אחרת על שווי השטר ומה"ט אינו נשבע המלוה רק שבועת היסת אלא אחר שפרעו וכתב לו שובר ה"ז נשבע ע"ש בש"ך ולפ"ז שפיר ה"ל שמעון נוגע דרוצה יותר דיהי' לוי בע"ד שלו משום דלוי נוח לו יותר מן ראובן וחושש שמא יטעון ראובן שנאבד ממנו שטרו ויצטרך לפרוע לו ע"י כתיבת שובר ואף שע"פ דין יהי' חייב ראובן להיות נשבע היסת שאין השטר בידו עכ"ז שמא לא ירצה לישבע והוא בע"ד קשה נגדו אבל לוי נוח לו יותר ויהי' יכולת בידו להשביע ללוי בקל וגם שייך בזה לומר דלוי מהימן לו בשבועה וראובן לא מהימן לו בשבועה וכמו דאמרו בשומר שמסר לשומר ומש"כ הטור והמחבר בלשונם דה"ל שמעון נוגע בעדות דרוצה להעיד כן דלוי נוח לו ורוצה שיפטר מבע"ד היינו דיפטר מבע"ד דלא יהי' ת"י השטר ראי' דמחמת זה שוה פרוטה ולא יצטרך לשמור שוברו כמש"כ המ"מ והש"ך כנ"ל ואתי שפיר כ"ז ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ט על מש"כ הטור בשם הרא"ש בשיטת הרי"ף גבי הא דאביי דעדיו בחתומיו זכין לו דאמרו בגמ' דבעי מטא לידו דז"א אלא במה דרוצה לזכות דבר שאינו ת"י הזוכה אבל בזוכה דבר שהוא ת"י כבר בזה אפילו לא יגיע לידו השטר זוכה ולא בעי בזה מטא לידי' והקשה הש"ך שם ע"ז מהא דב"מ ד' י"ג דאמרו אלא הא דתנן מצא גיטי נשים ושוברים לא יחזיר והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו ומתרץ ה"מ היכא דמטא לידי' כו' הרי דתנן נמי שוברים וא"כ אכתי לא מתרצא קושיא בשוברין עכ"ל הש"ך אבל לפמש"כ יש לתרץ קושייתו והוא דלכאורה צריך ביאור גוף סברת הרי"ף במה שמחלק בין דבר שהוא ת"י הזוכה ובין דבר שצריך להוציא וי"ל דטעמו דזה הענין דאמרו בגמ' דבעי מטא לידי' זהו מצד דנסתפקו חז"ל במה דאמרו עדיו בחתומיו זכין לו דזהו מצד אומדנא דאמדו חז"ל לדעתו דהוי כאלו התנה עם העדים דיזכו עבור המלוה אלא דנסתפקו בהאומדנא שלו אם לא הרשה להם לזכות אלא כשיהי' מטא לידי' לאח"ז ברשותו וידיעתו או אף דלא יהי' מטא לידי' לאח"ז ג"כ הרשה להם לזכות וכיון דזהו ספק ע"כ דוקא היכא שבאין להוציא בזה אמרו דבעי מטא לידי' אבל במה שתפוס ת"י כבר לא בעי בזה מטא לידי' כיון דזהו ספק והממע"ה ויש לעי' מזה בתשובת הרשב"א דהובא במל"מ פ' ט"ו ה' טוען בספק בתנאי ויש לחלק ובחי' לב"מ הארכתי בזה בהוכחות וקצרתי כאן:

ולפי מה שנתבאר דגוף הנייר מהשט"ח הוא ש"פ מחמת הראי' שבו אף בכתבו שובר כנ"ל בשם המ"מ והש"ך סי' נ"ד ולפ"ז י"ל דלכן תנן במצא שוברין דלא יחזיר משום דהא השובר נכתב על השט"ח שהוא ת"י המלוה וכעין מש"כ השמ"ק לב"מ שם ע"כ לא יחזיר דהא אם יחזיר לידו השובר יהי' מוציא עפ"ז גוף השט"ח מהמלוה ובאמת ע"פ דין אינו שייך לו הנייר מהשט"ח כיון דהא דלא בעי מטא לידי' בדבר שהוא ת"י הזוכה זהו מצד ספיקא דהממע"ה א"כ ז"א שייך אלא בגוף החוב אבל לא להוציא גוף השט"ח דהא המלוה הוי מוחזק בהנייר דהוי ת"י ע"כ לא יחזיר לו השובר כדי דלא יהי' תקלה עי"ז להוציא גוף הנייר דהשט"ח מהמלוה רק לענין זכיות גוף החוב בזה שפיר כתבו דזוכה כיון דהוי ת"י כבר והממע"ה:

אבל לא להוציא הנייר דהשט"ח. ויש להאריך בכ"ז:

כל זה כתבתי כבר וכעת ראיתי דיש להוכיח דלא כמו שכתבתי לדון דמחמת דהנייר של השט"ח הוא ת"י הלוקח ע"כ שייך בזה לומר השני נוח לי כו' והוא דהתוס' בב"מ ד' כ' ע"א ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' כתבו להקשות שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול ותירצו דליכא למיחש כו' אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר כו' וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י' והר"נ והנ"י בב"מ שם ואי נימא כמש"כ דמחמת תפיסתו בהנייר שייך בזה לומר השני נוח לי א"כ קשה על מה שכתבו התוס' והרא"ש דאם נתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר הא מבואר בב"ב ד' ל' ע"ב ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית כו' א"ל כו' ואמרת לי זיל זבין א"ל השני נוח לי כו' וכן פסקו בח"מ סי' קמ"ו סעי' י"ז ועי' בח"מ סי' ש"ו ס"ק י"ב מה שהביא בשם המרדכי בזה א"כ אי נימא דזה מקרי להוציא גוף הנייר ושייך בזה לומר השני נוח לי א"כ אף דשתק ונתרצה על המכירה ג"כ אינו ראי' שהשובר הוא שקר דהא י"ל דלכן נתרצה על הקניי' כדי שיהי' יכול להוציא מן הלוקח הנייר והראשון קשה להוציא ממנו הנייר וע"כ מוכח דס"ל להרא"ש והתוס' דמחמת הוצאות הנייר מן התופסו זה לא מקרי להוציא רק ליפטר כיון דאף הממון הוא ת"י ע"כ לא שייך בזה כלל לומר השני נוח לו ומוכח מזה כסברת הנו"ב והשער המשפט ודלא כמו שכתבתי אכן לפי מה דהוכיחו הפוסקים מקושיות הרא"ש והתוס' הנ"ל דלכן לא חיישינן שמא מכרה במעמד ג' הכתובה משום דלא מהני מעמ"ג בכתובה וכמש"כ הרא"ש בב"מ פ"א סי' מ"ח והתוס' בב"ק ד' פ"ט ד"ה כל לגבי בעלה כו' ובב"מ ד' כ' בתירוץ ב' ועי' בש"ך סי' קכ"ו ס"ק א' ובתוס' גיטין ד' י"ג ד"ה תנהו לפלוני כו' א"כ לפ"ז אין הכרח לומר דזה מקרי כמו ליפטר וע"כ שפיר כתבתי לומר דיש לדון דכה"ג מקרי כמו להוציא ושייך שפיר השני נוח כו' ועי' בסי' כ"ח ש"ך ס"ק כ"ט שכתב דכיון דבאין להוציא גוף השטר מן יד היורש אין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד דזה חשוב כמו להוציא עכ"ל. וזהו נוטה כמו שכתבתי:

(שם סעי' י"ז) בש"ך (ס"ק כ"ט) בתוס' ב"ב ד' מ"ד דקדקו מדכתב הרשב"ם וכגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות דנראה משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע"ג דהוי יאוש ושינוי רשות מפיק שמעון מלוי כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן עכ"ל. והקשה הש"ך ע"ז משום דמה ענין אחריות לשינוי רשות ונדחק בכוונת הרשב"ם:

ענף א:

ולענ"ד נראה בכוונת הרשב"ם והוא די"ל דגם הרשב"ם ס"ל דאף דהוי באחריות ג"כ הוי שינוי רשות והא דכתב הרשב"ם שלא באחריות משום דבאחריות הוי נוגע בעדות הוא דהא אי' בח"מ סי' רנ"ט סעי' ה' דלפנים משורת הדין החיוב הוא להחזיר להבעלים אף דהי' יאוש באבידה ומה"ט נהיגי להחזיר כל גניבה אף לאחר יאוש ושינוי רשות וכמש"כ הקצה"ח מזה בסי' רנ"ט ס"ק ג' ע"ש. וידוע שיטת המרדכי דיכולת הי' בידנו לכוף על לפנים משורת הדין והובא בח"מ סי' י"ב סעי' ב' ועי' באו"ת שם ומה"ט כתב בביאור הגר"א זצ"ל סי' רנ"ט ס"ק ט"ו בשם המרדכי דלכן נהגו להחזיר אבידה אחר יאוש לפי דכייפינן על לפנים משוה"ד ע"ש:

ולכן י"ל דמה"ט ס"ל להרשב"ם דבמוכר באחריות אף דהוי יאוש וש"ר הוי שמעון נוגע בעדות דכיון דאין הפסד ללוי שיחזור על ראובן וכמש"כ התוס' א"כ ממילא מחוייב לוי הקונה להחזיר החפץ לשמעון משום לפנים משורת הדין כיון דמקרי אין לו פסידא בזה וכיון דיכולת ביד ב"ד לפעמים לכוף על זה להך שיטה הנ"ל ע"כ ממילא הוי שמעון נוגע בעדות כדמצינו בחשש נוגע בעדות דאם ישנו במציאות איזה צד הנאה לו מהעדות אף בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד כמבואר בסי' ל"ז סעי' כ"א לכן שפיר כתב הרשב"ם דאינו כשר לעדות רק במוכר שלא באחריות:

ומה דהקשה הש"ך עוד דא"כ אף שלא באחריות תקשה הא אין לו הפסד שיחזור לו הנגזל דמי' כו' י"ל בזה דס"ל להרשב"ם דכיון דאמרו שם בסי' רנ"ט דאם בעל אבידה עשיר א"צ לעשות לפנים משוה"ד וע"כ י"ל דוקא היכא דיש לחוש דיפסיד הנגזל דמי החפץ דיכול להיות דהגזלן לא ירצה לשלם לו ע"כ בזה הוי כמו בעל החפץ עני ולכן מחוייב לעשות עמו לפנים משוה"ד כיון דלא יפסיד דהא גבי דידי' לא הוחזק המוכר לגזלן אבל היכא דלא הוי הנפ"מ רק לענין גוף החפץ בזה דינו כמו עשיר כיון דיצטרך להחזיר הדמים להלוקח ודוקא בנצ"ב באשה מצינו דמשום שבח בית אבי' תקנו דתשקול גוף החפצים כמבואר ביבמות ד' ס"ו ואף דלא משמע כן בח"מ שם מ"מ י"ל דהרשב"ם ס"ל לחלק בזה או די"ל בזה לפמש"כ האורים באו"ת סי' ל"ז ס"ק מ"ח דמיירי שם דאין החפץ שוה יותר מן הדמים שנותן ע"ש א"כ י"ל דמיירי ג"כ דהחפץ הוא מצוי מינו בשוק לקנות כמותו וכעין המבואר בסי' ע"ב סעי' ט"ו ועי' באו"ת שם ס"ק כ"ט ע"כ לא הוי נוגע בעדות בזה. ולכן אף דמן דברי התוס' בכוונת הרשב"ם וכן מן הנ"י בב"ב שם משמע דס"ל כמש"כ הרמ"א בח"מ סי' שס"א סעי' ה' דבמכרו באחריות לא הוי שינוי רשות עכ"ז לפמש"כ אין זה מוכרח כ"כ בכוונת הרשב"ם די"ל כמו שכתבתי דהוי נוגע בעדות מה"ט וכעין זה אמרתי מכבר ליישב מה שהקשו התוס' בהאי סוגיא בב"ב ד' מ"ד ד"ה דוקא מכר כו' דהקשה הר"י לפי המבואר בירושלמי דיאוש מועיל לקרקע א"כ אמאי אינו מעיד במכר לו שדה הא לא הדרא לי' כו' ולפמש"כ לומר דשאני חשש נוגע בעדות דאף משום איזה ספק הנאת ממון דיכול להיות הוי נוגע כנ"ל א"כ י"ל בזה דהא מצינו שיטת הרמב"ם והובא בח"מ סי' קצ"ב ובסי' ער"ה דס"ל דע"י קנין אכילת פירות נקנה שדה המכורה אבל הפקר אינו נקנה עי"ז וכיוצא בזה איכא כמה גווני דהיכא דהוי דעת אחרת מקנה קנה ומהפקר לא קנה ומיאוש הא הוי דינו כמו זוכה מהפקר ולפ"ז י"ל דאף דנימא דיאוש מועיל בקרקע מ"מ הוי נוגע דלמא לא עשה הלוקח דרכי הקנין דיהי' מועיל להיות זוכה מן יאוש והפקר אלא דעשה דרכי הקנין המועיל במכירה ומה דנשתמש הלוקח בהשדה לאחר דעשה ונתכוין לקנות הא זה הוי כמו עודר נכסי הפקר וסבור שהם שלו לא קנה כמבואר בסי' ער"ה וביבמות ד' נ"ב דהא לא כיון לקנות ועיקר כוונת הקנין הי' בעת דבא לזכות בתחלה בהשדה וכיון דאז הי' קנין דאינו מועיל בזוכה מן יאוש והפקר ע"כ ממילא חוזר לבעליו ועי' בב"ק ד' ס"ט תוס' ד"ה כל שלקטו כו' אבל במכר מטלטלין לא שייך כ"ז דהא כיון דהחפץ הוא ברשותו ממילא קני לי' חצירו א; שלא מדעתו ומתורץ קושיות התוס' הנ"ל גם י"ל בכ"ז ע"פ מש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"ב דבמה דהוי פלוגתא י"ל דטעי בזה וכמש"כ התוס' בב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו כו' ובמק"א הארכתי בזה ע"כ כיון דמצינו פלוגתא בכ"ז ע"כ י"ל לכ"ע דהוי נוגע בעדות משום דטעי בזה ובחידושי לב"ב הארכתי בכ"ז די"ל בזה ע"פ מש"כ התוס' בב"ק ד' ס"ט אי יאוש הוי כמתנה להגזלן וקצרתי:

ענף ב:

וראיתי בספר משכנות יעקב ח' ח"מ סי' נ"ד שהביא לדברי הש"ך הנ"ל והוכיח מן התוס' דב"ק ד' ס"ז ד"ה מעיקרא חולין והשתא הקדש כו' שכתבו דבקדשים שאין חייב באחריות לא הי' צריך לטעם זה דהא יש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקמי אפי' בחטאת ואשם כו' עכ"ל א"כ מוכח מן התוס' הנ"ל דס"ל דבאחריות לא ה"ל שינוי רשות והעלה דברי הש"ך בצ"ע עכ"ל ותמהני עליו דאין זה דומה כלל לנידון דהש"ך הנ"ל דהא חיוב אחריות דקדשים הוא אף נגנב ונאבד ומתה משא"כ חיוב אחריות במוכר לחבירו הא אינו חייב רק באחריות דאתי מחמתו אם יטרפו ממנו בע"ח וגזולה אבל לא בנגנב ונאבד ע"כ שפיר מקרי שינוי רשות. משא"כ היכא דחייב בכל מיני אחריות אף אותן שיוולדו לאח"ז זה לא הוי שינוי רשות ויש להסביר זה ביתר ביאור דהא בחיוב אחריות דהמקדיש אם יוגנב יכול המקדיש לתבוע מהגנב והוי בע"ד שלו כמו בב"ק ד' ע"ח וכמו כל שומר דהוי בע"ד של הגנב דיכול לתבוע ממנו כמבואר בב"ק ד' ק"ח דזהו משום דחייב באחריות וכיון דהוי עליו שם בע"ד על החפץ ע"כ לא מקרי שינוי רשות דהא עדיין שם בעליו על החפץ משא"כ במוכר לחבירו באחריות דאתי מחמתו ולא אחריות שיוולד לאחר המכירה דאם ירצה המוכר לאשתעי דינא עם הגנב מצי למימר לי' לאו בע"ד דידי את. ע"כ לא הוי שם בעליו על החפץ והוי שינוי רשות כמש"כ הש"ך ואין מקום לתמיהת המשכנות יעקב כלל. ולכאורה יש להוכיח עדיין מן התוס' ב"ק הנ"ל דהיכא דקיבל המוכר עליו כל האחריות שיולד לאחר זה דבכה"ג לא הוי שינוי רשות דהא זה שפיר מוכח מן התוס' דכה"ג לא הוי ש"ר ואין להעיר בזה דהא כל גזלן המוכר הוי עליו שם בע"ד לתבוע מן הנוטלו משום חיוב אחריות שיש עליו להשיב להנגזל וכמש"כ התוס' כעין זה בב"ק ד' ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו כו' דכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה ליפטר מן הנגזל כו' ע"ש דזה אינו דדוקא במי שנוטלו בע"כ של הגזלן בזה כתבו דיש שם בע"ד להגזלן לתבוע החפץ משא"כ אם הגזלן מכר לאחר דבזה אם בא אחר ונטלו בע"כ של הלוקח וודאי אין עליו שם בע"ד לתבוע ממנו כיון דמכר ברצונו ואסתלק לי' מהחפץ ע"כ אין זה דומה לחיוב אחריות דמקדיש וכיוצא בו כן י"ל בזה:

וגם בזה יש לדון הרבה דהא לקמן ד' קי"ד מוקי הש"ס להך ברייתא דהגנב וגזלן שתרמו והקדישו כו' באוקימתא קמייתא דאתי כר"ש דס"ל סתם גניבה יאוש בעלים ועי' בתוס' ב"ק ד' ס"ז ד"ה הגנב והגזלן כו' א"כ להך אוקימתא דאתי כר"ש יש להסביר על נכון למש"כ התוס' שם דהיכא דחייב באחריות לא הוי ש"ר משום דהא ר"ש ס"ל גורם לממון כממון דמי ומה"ט ס"ל בקדשים שחייב באחריותן חייב כמבואר בב"ק ד' ע"א וד' צ"ח ופסחים ד' ו' ועי' בצ"צ סי' ה' והובא בקצה"ח סי' שפ"ו ס"ק ז' מה שכתבו לדון בהא דפסחים שם אי אמר ר"ש אף היכא דאי' בעיני' או לא והוכיח שם די"ל דאף באיתנהו בעיני' קאמר ר"ש דכממון דמי ואמרו בב"ק ד' ע"ו דגנב והקדיש אינו חייב ד' וה' לר"ש דכיון דס"ל דקדשים שחייב באחריותן ברשותי' דמרי' קיימי ע"כ לא נפק מרשות בעליו בהמכירה. ע"כ י"ל מה"ט דלהך אוקימתא דאתי הברייתא כר"ש שפיר הוכרח הש"ס לומר דלכן הקדישן הקדש משום דה"ל שינוי השם מעיקרא חולין כו' דאלו מצד שינוי רשות י"ל בזה כמש"כ התוס' דכיון דחייב באחריות לא ה"ל ש"ר דהא כיון דאתי כר"ש דגורם לממון כממון דמי ע"כ לא נפק לי' מרשות הבעלים עדיין לגמרי ולא ה"ל ש"ר אמנם לדינא דקיי"ל כרבנן דגורם לממון לאו כממון דמי כמבואר בח"מ סי' שפ"ו ש"ך ס"ק י' שפיר י"ל דאף היכא דחייב באחריות ג"כ הוי ש"ר שיקנהו הגנב ע"י יאוש וש"ר וע"כ אין ראי' מהתוס' ב"ק הנ"ל לדינא:

ויש לבאר זה ביתר ביאור דהא יש להקשות בהא דב"ק ד' ס"ז הנ"ל דאמרו שם דלכן תרומתן תרומה משום דאיכא שינוי השם מעיקרא טיבלא והשתא תרומה כו' דקשה דאמאי לא אמרו בזה דה"ל שינוי רשות דהא מעידנא דתרמו שייך לכהנים וכעין מש"כ התוס' שם על קדשים שאינו חייב באחריות דה"ל ש"ר דמשמע אף בלא מטא ליד הגיזבר ועי' בתוס' שם ד"ה מעיקרא טיבלא כו' ובנדרים ד' נ"ט ובהרא"ש שם וקצרתי ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק שם ובחי' הרשב"א שם דהעירו בזה ומה דתירצו אין זה ברור לפמש"כ התוס' כנ"ל:

וכש"כ לפמש"כ התוס' ביבמות ד' צ"ג ע"א ד"ה קנוי' לך מעכשיו כו' דבתרומה אמרינן ג"כ אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וע"כ השמ"ק שם בתי' הב' לא ניחא לי' בתי' קמא דילי' כן י"ל וקצרתי:

והנראה לי בעיקר קושיא של השמ"ק והרשב"א הנ"ל דהא אי' בב"ק ד' קי"ד דהך ברייתא דגנב וגזלן שתרמו והקדישו כו' דאתי כרבי לאוקימתא בתרייתא ע"ש:. ומצינו בפסחים ד' מ"ח דס"ל רבי הלכה כר"א דס"ל הואיל אי בעי מיתשל והוי ממונו לעבור על בל יראה וה"ה בשארי מילי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל כמו דהקשו התוס' ורש"י שם ד' מ"ו בד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' דא"כ יקרא שם ואח"כ יאפה מטעם הואיל כו' וכן הקשו התוס' שם לקמן ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' דאמאי אין יוצאין במצה מע"ש נימא הואיל אי בעי מיתשל ונחשב מצתכם כו' ואף דרש"י שם בפסחים ד' מ"ח מסיק דלא פליגי בהואיל אי בעי מיתשל עכ"ז הא הרא"ש והאלפס כתבו שם דפליגי ר"א ור' יהושע אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל וזהו דלא כהשאגת ארי' דהעלה בסי' ע"ז דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל רק לענין שיעבור על בל יראה אבל בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף א' הוכחתי דלא כהשאגת ארי' בזה ולכן להך אוקימתא דהך ברייתא דגנב וגזלן שתרמו אתי כרבי ורבי הא ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל וכיון דאמרינן הואיל כו' והוי ממונו לכל מילי כנ"ל. ע"כ שפיר הוכרח הש"ס לומר דלכן תרומתן תרומה משום דהוי שינוי השם דאל"כ אינו חל התרומה דהא לא הוי שינוי רשות כיון דאתי כרבי דאמר הואיל אי בעי מיתשל והוי ממונו א"כ לא נפק מרשות הבעלים והוי עדיין ממונו ולא מקרי ש"ר כלל ואף שכתבו התוס' שם בד"ה מעיקרא טיבלא כו' דלא מקרי שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה כיון דלא שכיחא זהו דוקא לענין דלא יהי' מקרי שינוי החוזר לברייתו אבל לענין מה דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל והוי ממונו וודאי דאמרינן אף דזהו לא שכיחא דאל"כ איך אמרו כן לענין לעבור על בל יראה דהא אסור לו להיות נשאל ויעבור על בל יראה וה"ה בשארי מילי כנ"ל וכ"ז בתרומה אבל בהקדש שפיר כתבו התוס' דבקרבנות שאין חייב באחריותן הוי ש"ר דאין לומר באותן דלא מטו ליד גיזבר להואיל אי בעי מיתשל כמו בתרומה דז"א לפמש"כ התוס' בפסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' בחי' קמא בשם הר"י דלכן אמרו אתה רואה של גבוה ולא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל דשאני הקדש דכתיב בהו לד' וע"כ לא אמרינן בי' הואיל ע"ש. ע"כ בהקדש שאין חייב באחריות ה"ל שפיר ש"ר אבל בתרומה דאמרינן הואיל גבייהו כמו בחלה דאמרו בפסחים שם דאמרינן הואיל לר"א ולרבי ומחמת הואיל חשוב לכם ומצתכם כמש"כ התוס' שם כנ"ל. א"כ א"ש דלא אמרו בתרומה דה"ל ש"ר אלא מחמת דהוי שינוי השם וא"ש קושיות השמ"ק והרשב"א הנ"ל ועוד יש לדון בזה דלכן לא הוי בתרומה ש"ר דהא הוי טובת הנאה לבעלים וע"פ דברי הריטב"א בקידושין ד' נ"ט ושאני טובת הנאה דקדשים המבואר בערכין ד' כ"ח וקצרתי בכ"ז: ולפ"ז אתי שפיר דברי הש"ס בב"ק הנ"ל דאמרו תרומה הוי שינוי השם מעיקרא טיבלא והשתא תרומה הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש דהגמ' מהדר לתרוצי דיהי' א"ש הברייתא לשני אוקימתות דלקמן ד' קי"ד דלחד אוקימתא דהברייתא אתי כרבי א"כ לפ"ז לא מקרי תרומה ש"ר דהא רבי ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל והוי עדיין ממונו ולא נפק לי' מרשות הבעלים לגמרי ע"כ אמרו דלכן הוי תרומה משום דה"ל שינוי השם ולחד אוקימתא דמוקי להברייתא כר"ש א"כ לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי ה"ל קדשים שחייב באחריות ברשות המקדיש עדיין דה"ל כממונו כנ"ל ולא מקרי ש"ר וכמש"כ התוס' ע"כ אמרו בזה דה"ל שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש א"כ נתבאר על נכון בעז"ה דאין ראי' מן התוס' הנ"ל לדינא לפי מה דקיי"ל כרבנן דר"ש דגורם לממון לאו כממון דמי וע"כ שפיר י"ל דאף אם המוכר קיבל אחריות שיוולד לאח"ז על חפץ הנמכר דמ"מ י"ל דה"ל שינוי רשות וכן הדעת נוטה דאף דקיבל אחריות מ"מ הוי ש"ר ועי' ביו"ד סי' קס"ט סעי' כ"א ואין זה ענין לנ"ד ולכן שפיר כתב הש"ך דאף דקיבל אחריות מ"מ ה"ל ש"ר:

ענף ג:

ומש"כ התוס' כן בב"ק ד' ס"ו ע"ב ד"ה ש"מ דיאוש לא קני כו' דיש יאוש וש"ר באותן קרבנות דאין חייב באחריותן עכ"ל התוס' בזה ג"כ י"ל כעין מש"כ לעיל והוא דהא התוס' שם קאי על מה דמקשה אביי לרבה מהא דקרבנו ולא הגזול וכיון דלרבה דס"ל לקמן בב"ק ד' קי"ד דאף בידוע נמי מחלוקת דלרבנן לא מהני יאוש כלל בגזלן אלא לר"ש א"כ לרבה וודאי דהך ברייתא דקרבנו ולא הגזול אתי כר"ש דמהני יאוש אם יש ש"ר רק לקרבן מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה כמש"כ התוס' שם וכיון דר"ש ס"ל דגורם לממון כממון דמי א"כ הא לא הוי ש"ר אם חייב באחריותו כנ"ל וע"כ הוכרחו התוס' לומר דמיירי בקרבנות דאין חייב באחריות וכן מש"כ לעיל דהסוגיא בב"ק ד' ס"ז דקאמרי עלה דגנב וגזלן שתרמו תרומתן תרומה דזהו משום שינוי השם ולא משום ש"ר דזהו כדי דיהי' א"ש להאוקמתא דלקמן ד' קי"ד אף דשם קאי לרבה דס"ל אף בידוע נמי מחלוקת הא במה דמקשה הכא מהא דהגנב והגזלן דתרומתן תרומה זה הקושיא הוא אף לרבה דהא מספקא לי' דשמא יאוש אינו קונה רק מדרבנן א"כ תקשה אמאי אמרו תרומתן תרומה דמשמע דמותר לסמוך על סמך תרומה האלו ולאכול הא אין תרומה דרבנן מפקיע לטבל דאורייתא ע"כ שפיר כתבתי ועי' במהרש"ל שם דגרס לרבא אבל אין זה מוכרח ועי' בפ"י שם ובתוס' שם ד' ס"ז ע"ב: והנה לפמש"כ התוס' בפסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' בשם הר"י בתי' הב' דאף בהקדש אמרינן הואיל אי בעי מיתשל כ"ז דלא מטא לרשות גיזבר ע"ש א"כ לפ"ז יש לתרץ למה שהקשו התוס' הכא בב"ק ד' ס"ז דאמאי לא אמרו דלכן הקדישן הקדש משום דה"ל ש"ר ומזה הוכיחו דבחיוב אחריות לא ה"ל ש"ר אבל לפי מה דנתבאר יש ליישב זה והוא דהא כבר נתבאר דלקמן ד' קי"ד מוקי לחד תי' דהברייתא אתי כרבי ורבי הא ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל כנ"ל ע"כ הקדש לא ה"ל ש"ר כנ"ל [ועפ"ז יש לדון הרבה בסוגיא דב"ק ד' ע"ו ע"א דקאמר אהקדש לחייב כו' ובתוס' שם ד"ה והשתא תורא דשמעון כו' וקצרתי בכ"ז]. וע"כ הוכרחו לומר דה"ל שינוי השם ולפ"ז אין שום הוכחה להוכיח להך מילתא חדתא דחידשו דבחיוב אחריות לא ה"ל ש"ר אך התוס' נחתו הכא לתי' קמא של הר"י בפסחים שם כנ"ל ועי' מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ג':

ועוד נלע"ד לחלק דדוקא בהקדש דחייב באחריות בזה כתבו התוס' דלא הוי ש"ר משא"כ במכירה והוא דהא עיקר הטעם דיאוש וש"ר קנה הלוקח הוא משום דבהיתירא אתי לידו וזכה מהפקר כמש"כ התוס' בסוכה ד' ל' ע"ב ד"ה וקרקע א"נ כו' והרמב"ן במלחמות פ"ז ומה"ט ס"ל להרא"ש בב"ק פ"ז סי' ב' דאי נימא דיאוש לחוד אינו קונה ע"כ אם קידש אשה בגזילה אחר יאוש א"מ וטעמו דאף דהוי יאוש וש"ר מ"מ כיון דהא דקנהו ביאוש וש"ר זהו משום דזוכה מהפקר א"כ הא אינו זוכה הבעל להחפץ רק האשה זוכית בי' א"כ לאו מידי קא יהיב לה הבעל וע"כ א"מ וע'י בנתיבות סי' ס' שמ"ח ומה"ט ס"ל לכ"פ דש"ר ואח"כ יאוש לא מהני כמבואר בח"מ סי' שנ"ג משום דאתי לידו דהלוקח באיסורא אבל מצינו להרמב"ם והמחבר באה"ע סי' כ"ח סעי' א' דכתבו דאם קידש אשה בגזל לאחר יאוש מקודשת דאע"ג דיאוש לחוד לא קני מ"מ כיון דקנאתו משום יאוש וש"ר אף הוא קנה אותה כמש"כ המ"מ פ"ה ה"א והובא בח"מ שם ס"ק ב' וב"ש ס"ק ד' וקידושי האשה וקנייתו באין כאחד וכמש"כ הקצה"ח מזה בסי' שנ"ג ס"ק א' והאבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק ד' ומה"ט ס"ל להרמב"ם דאף ש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה ועפ"ז יש לדון בנתנו בע"כ דסי' שס"א סעי' ה' ועי' שם בש"ך ס"ק ג' וי"ל דזה תלוי בהנך ב' טעמים וקצרתי:

והנה התוס' הכא בב"ק דכתבו דאם הקדיש דבר הגזול אחר יאוש קנהו הקדש ע"י יאוש וש"ר א"כ טעמם משום סברת הרב המ"מ דע"י יאוש וש"ר קנהו הבעלים ע"כ אף דלא שייך לומר דהקדש קנהו מן הפקר עכ"ז נקנה להקדש לפי דעי"ז קנהו הבעלים וממילא חל הקדישם וקנין שלו וההקדש באין כאחד כנ"ל ולפ"ז י"ל דמה שכתבו התוס' דבקדשים שחייב באחריות לא ה"ל ש"ר זהו דוקא בהקדש דכיון דהטעם דזוכה מן הפקר לא שייך בהקדש אלא עיקר הטעם הוא דע"י ההקדש קנהו הבעלים ובאין כאחד הקנין וזכיות הקדש כנ"ל ע"כ שפיר י"ל דכיון דחייב באחריות לא ה"ל ש"ר לומר דקנהו הבעלים ע"י הקדישו דהא לא נפק לגמרי מרשות הבעלים וע"כ כיון דהבעלים לא קנהו לכן ממילא לא חל הקדישו וכ"ז לא שייך רק בהקדש אבל בלוקח דכיון דהוי יאוש וש"ר א"כ קנהו הלוקח משום דזכה מהפקר כנ"ל א"כ מה לו להלוקח דהמוכר חייב באחריות ולא נפק לי' עדיין מרשותו לגמרי דמ"מ הא הלוקח עשה קנין המועיל להיות זוכה מן יאוש והפקר ובהיתירא אתאי לידו וכיון דלא נתחייב בהשבה ע"כ ממילא זכהו מן יאוש ועי' בב"ק ד' ס"ו ע"א תוס' ד"ה הכא נמי כו' שכתבו דעיקר טעם דיאוש לחוד אינו קונה לפי דבאיסורא אתי לידו ונתחייב בהשבה ולכן הדין נותן דאף במכר דבר הגזול וקיבל אחריות שיוולד דמ"מ קנה הלוקח דזכה מהפקר ואין שום שייכות לבטל ע"י חיוב אחריות לזכיות הלוקח דזוכה מהפקר ואין שום ראי' מהתוס' לנ"ד וכעת מצאתי בספר פתח הבית בדין יאוש ענף כ' שהוכיח ג"כ מן תוס' ב"ק הנ"ל דבחיוב אחריות לא ה"ל ש"ר וכמש"כ המשכנות יעקב הנ"ל אבל העיקר הוא כמש"כ דאין ראי' כלל מן התוס' ועי' בתוס' ב"ק ד' ס"ט ד"ה כל שלקטו כו' אי יאוש הוי מתנה להגזלן ובנתיבות סי' שנ"ג ס"ק ג': היוצא לנו מכל זה דאף דהרמ"א בח"מ סי' שס"א סעי' ה' הביא שיטת הסוברים דבמכירה באחריות לא ה"ל ש"ר עכ"ז העיקר לדינא כמש"כ הש"ך הכא ובסי' שס"א ס"ק ב' ועי' בב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ג' דהא עיקר יסודם הוא על הרשב"ם דב"ב וכבר נתבאר די"ל כוונה אחרת בהרשב"ם הנ"ל ע"כ אין לנו לחדש כן מה שהוא נגד הסברא וגם אף אם קיבל אחריות לאח"ז ג"כ נתבאר דאין להוכיח זה מן תוס' דב"ק ד' ס"ז די"ל דלא כתבו כן רק אליבא דר"ש דס"ל דגורם לממון כממון דמי וכיון דלא נפק לי' לגמרי מרשותו ע"כ בזה י"ל דלא מקרי ש"ר ועוד נתבאר דיש לחלק בזה בין ש"ר דהקדש לש"ר דמכירה וע"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דגורם לממון לאו כממון דמי וודאי די"ל דגם אף דקיבל אחריות שיוולד דבמכירה הוי לי' ש"ר ואין לחלק בכזה ודלא כהמשכנות יעקב והפתח הבית בזה. (שם סעי' י"ח) בש"ך ס"ק ל"ב דהעלה בדין סילוק עדים דה"ל ספיקא דדינא ואין להוציא ממון והרדב"ז ח"ב סי' תר"ו מסיק דאין לחלק בזה בין אפוקי ממונא ולעולם מהני סילוק והוכיח שם ממה דאמרו בב"ב ד' מ"ג דליסלקי תרי כו' דהא קיי"ל כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהם דין וע"כ מוכח דהגמ' קאי על עדים:

ובני היקר מוהר"ר צבי נ"י אמר בזה דאין קשה דהא הש"ס שקיל וטרי שם על מימרא דשמואל דאמר מעידין זל"ז ושמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין ואף דלכתחלה אין לדון בשנים מ"מ בכה"ג דלא אפשר להשיג דיינים בלא סילוק הוי זה כמו דיעבד וסגי בתרי דיסלקו אף לכתחלה לדון וכן הקשה זה המהר"ם לובלין שם אבל באמת אין זה קשה כלל וע"כ לדינא שפיר כתב הש"ך דיכול המוחזק לומר קים לי דלא מהני סילוק בעדים. (שם שעי' נ"ב) עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם כו' כיון שקבלום עליהם וזהו מצד תקנת ציבור וכמש"כ התשובת הרא"ש והובא בתשובת דברי ריבות סי' קצ"ז ובבית יוסף כאן וכ"כ העיר שושן דמצד תקנת ציבור אתינן עלה וזה התקנה לא נתפשטה בכל המקומות כמבואר בתשובת מהרשד"ם סי' ט"ז דכתב לפסול שם עדים מבני העיר על טענותם להיחיד מפני שהם נוגעים כו' אך במדינתנו נתפשטה התקנה הלז וכמש"כ השו"ע ואפשר לומר דדינם ככל מידי דרבנן וכמו כל תקנת העיר שאינו נוגע בשביל איסור רק בשביל ממון דדינם ככל דרבנן ולא כדאורייתא וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ב מזה וכ"כ הנתיבות בסי' ר"א דמנהג אינו רק ככל דרבנן וכמש"כ הב"י דהוי כמו שאמר נאמן עלי אבא הנה אין הכוונה דהוי כמו שאמר אותו היחיד כן דזה אינו דהא באומר נאמן עלי אבא יש כמה פרטים דדוקא לאחר שהעיד אין יכול לחזור אבל מקודם שהעיד חוזר בו כמבואר בסי' כ"ב וגם עיקר דבר זה אינו מועיל רק ביש להם תביעה זע"ז וכמש"כ התוס' בב"מ ד' ע"ד ע"א ד"ה הכא לאו בידו כו' והנתיבות סי' ע"א ס"ק ו' ביאר זה היטב ע"ש וגם לכמה פוסקים בעינן דיקבל כן בב"ד כמבואר בסי' כ"ב ש"ך ס"ק א' ולכן פשוט דכוונתם הוא דהוי כאלו הציבור קיבלום ואמרו נאמן עלינו אבא כו' והיחיד נגרר אחריהם כמו בכל תקנות העיר וכהנה:

ולפ"ז יש לדון דהיכא דיש על היחיד חובות שחייב לאחרים ע"פ דין תורה כד"ת והציבור תובעים ממנו חוב ע"פ עדים קרובים ונוגעים דאפשר לדון דיהי' משפט קדימה לחובות של התובעים שזכותם הוא מן התורה דקודמים לזכות הציבור דאינו רק מדרבנן וכמו שכתב כעין זה הנמוקי יוסף לב"מ סוף פ' המקבל גבי דין סידור בע"ח דאין נותנים לאשתו כו' משום דשעבוד של מלוה הוא מן התורה ומזונות האשה מדרבנן וכן יש לדון בכ"ז ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ט דחוב שהוא מה"ת קודם לחוב שהוא מדרבנן במטלטלי דעיקרו הוא משום מצוה וזה ידוע בכ"ד דמצוה מן התורה יש לה קדימה למצוה דרבנן והעירותי שם בדברי הרי"ף לכתובות ד' פ"ו דחוב קודם לכתובה דאמאי לא אמרו שם מה"ט דס"ל כתובה דרבנן ע"ש ועיין בירושלמי ריש פ"ה גיטין וקצרתי רק בחוב שידוע שהיו חייב כבר להם ונולד ספק כעת בהפרעון בזה י"ל דהוי כאלו קיבל ע"ע כן אז בעת ההלואה או בהתחלת העסק והתחייב בכל דיניהם וזכותם ועיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ל"ד שכתב כעין זה אבל היכא דהיחיד צועק שאינו חייב להם כלל מעולם ולא הי' לו שום עסק כלל מעולם עמהם אף דגם בזה דנין ע"פ עדים מבני העיר מ"מ אפשר לומר דעיקר זכות הציבור אינו רק כדרבנן ונפ"מ לכמה מילי ולכן היכא דהדין הוא דביש כמה בע"ח דיחלוקו כמבואר בסי' ק"ד היכא דאין לא' דין קדימה על חבירו דבכה"ג דנתבאר לעיל די"ל דחובות שחייב ע"פ דין תורה להם דין קדימה לחוב הציבור שאינו רק מתקנה בעלמא וכש"כ הוא מידי דתקנה מכל חוב דרבנן וכמש"כ כעין זה הבית מאיר בסי' ק"ב וכן בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בפסקים סי' קל"ג דמה דמשתעבד מדינא קודם למה דמשתעבד מתקנה ע"ש אף דהתם מיירי בתקנת הגאונים וכש"כ בתקנת העיר והמדינה ועיין לקמן בחידושי לסי' מ"ה סעי' ה' ועיין ברדב"ז ח"ד סי' צ"ד:

וכן יש לדון לפ"ז בע"א מבני העיר לענין אי אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם היכא דע"א הוא קרוב ונוגע דכיון דעיקר מילתא הא דנאמנים בני העיר זהו רק מדרבנן א"כ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם וכמבואר בסי' ע"ה סעי' י"ד וכעין זה בכתובות ד' י"ח בתוס' ד"ה ובכולי בעי כו' והובא בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ל"ג שכתב להוכיח מזה דע"א בשטר כ"ז שהוא חי אף להרמב"ם נאמנים מה"ת ע"ש אכן באמת זה אינו לפי מש"כ לעיל בחידושי לסי' א' להוכיח דהיכא דגם שני עדים המעידים בזה אינם נאמנים רק מדרבנן דאז אף בעד א' דיינינן לומר מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ושייך בזה הכלל דכ"מ ששניים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה כיון דאין הריעותא מה"ת בעצם נאמנות דע"א. וה"ה במה דכשרים מן תקנת העיר להעיד דבזה אף בע"א דיינינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם ועפ"ז נסתר הוכחות הנו"ב הנ"ל וקצרתי והנו"ב במ"ק ח' ח"מ סי' כ' כתב במה דמבואר לעיל בסי' ב' פלוגתת הפוסקים אם יש כח ביד טובי העיר במה דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי דאף דבררו דמנהגם מכבר דיש להם כח זה מ"מ בדבר שהם עצמם נוגעים בדבר אינם נקראים טובי העיר בזה כו' עכ"ל ולכאורה יש להעיר בדבריו דהא קיי"ל דהאידנא דנין ומעידין מבני העיר אף שהם נוגעים בדבר כמבואר הכא בבית יוסף ובתשובות מזה אבל באמת אין זה קשה כלל דדוקא לדון ע"פ דין תורה וכפי חוקי הד"ת בזה נהגו דבני העיר יכולין לדון אף דהם נוגעים בדבר משא"כ במה דנתנו כח לטובי העיר לתקן איזה חדשות כמבואר לעיל סי' ב' הטעם דטובי העיר כב"ד הגדול וכמש"כ המרדכי והובא בסמ"ע ס"ק יו"ד דכל שנתמנה על הציבור הוא כאביר באבירים ויפתח כו' ולכן אין כח לטובי העיר ג"כ היכא שהם נוגעים בדבר לתקן חדשות וזה שכתב הנו"ב שם בלשונו דהיכא דהם נוגעים אינם נקראים טובי העיר בזה ואטו טובי העיר כשרים לדון לעצמן עכ"ל אלמא דדייק בלשונו דטובי העיר אינו נקראין אבל לדון בתורת ב"ד כפי חוקי כל בתי דינן שפיר היו נוהגין בבבל דאף כשהם נוגעים מ"מ כשרים לדון בני עירן מצד התקנה וכ"ז פשוט:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה