אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן לו

סימן לה

(סעי' א') עדים רבים כו' בד"א בזמן שנתכונו כולן להעיד אבל אם לא נתכונו כולם להעיד תתקיים עדות בשאר כו' ואם הי' כל העדים כשרים אחד ששנתכוין להעיד ואחד שלא נתכוין להעיד וראה הדבר וכיון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו עכ"ל וזהו לשון הרמב"ם פ"ה ה"ע והטור שם וכתבו כולם בלא שום חולק דאף מי שלא נתכוין להעיד ג"כ מהני עדותו אכן יש להעיר בזה מן הא דכריתות ד' י"ב ע"ב אמר אביי אם א"ל שנים יודע אתה בעדות פ' והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. אלמא להדיא דמי שלא נתכווין להעיד אין בעדותו ממש אף שאומר ברי לי שהי' הדבר כן וכ"כ התוס' ישנים שם מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אח"ז להעד בפני ב"ד עכ"ל וכ"כ בפסקי תוס' שם בזה"ל. א"כ יש לתמוה על שיטת הרמב"ם והטוש"ע דהם סותרים לסוגיא מפורשת בכריתות וגם יש לתמוה הפוסקים איך לא הביאו לדברי התו"י הנ"ל ומצאתי בשער משפט ס"ק ג' שהעיר בזה וכן ראיתי בספר בית מאיר סי' מ"ב סעי' ד' שהביא בשם תשובת פ"מ שתמה בזה והאריך קצת ע"ש וכן מצאתי בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ה' שכתב בקצרה בזה"ל ואם היו כו' ואחד שלא נתכוין כו' בכריתות י"ב ב' לא משמע כן ועי' תוס' שם ד"ה לא כו' עכ"ל:

ענף א:

והנה בעיקר הענין אם בעינן שיכוונו העדים בעת הראי' שיעידו לאח"ז יש להוכיח דאף דלא נתכוונו להעיד ג"כ עדותן כשירה מהא דאמרו בב"ב ד' קכ"ח ובעירכין ד' י"ח דעדות שהי' תחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול משום דכתיב והוא עד או ראה כו' בעינן שיהי' ראוי להעיד אז כמש"כ הרשב"ם שם. והא במי שהי' קרוב ונתרחק או סומא ונתפתח וכהנה כיון דלא הי' חזי בעת ראי' לעדות. א"כ תיפוק לי' דהא לא נתכוין אז לעדות כיון דלא הי' מועיל אז עדותו וכש"כ לשיטת הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג דבמה דהי' בידו להכשיר א"ע לעדות דבזה מהני אף שהי' תחלתו בפסול וזהו ע"פ שיטת המרדכי דלכן בפסול נוגע כשר במסלק א"ע משום דהי' בידו זה וכמש"כ האו"ת שם ס"ק כ"ח. א"כ עיקר מה דפסלו תחלתו בפסול וסופו בכשרות הוא היכא דלא הי' בידו מעולם להכשיר ע"א לעדות א"כ תיפוק לי' בלא"ה דמיפסל עדותו משום דהא לא נתכוין אז לעדות ואף בכשר מתחלה בעת הראי' ג"כ מיפסל מה"ט ודוחק לומר דמיירי בנתכוין אז להעיד אם יוכשר לאח"ז שיתפקח ותמות אשתו וכהנה ומוכח מזה דאף מי שלא נתכוין להעיד, ג"כ כשר להעיד אם לא הי' עליו אז פסול הגוף:

שוב ראיתי דיש להוכיח דאם לא נתכוין להעיד בעת הראיי' דלא מהני עדותו משום דלא דייק כ"כ דהא אמרו בכתובות ד' כ"ח דכולם אם היו כו' עבד ונשתחרר אינו נאמן משום דלא הוה דייק כו' ומטעם זה אפילו במידי דרבנן דמהני תחלתו בפסול כו' מ"מ משום טעם זה מיפסל ומוכח באמת מזה דשאני כל תחלתו בפסול דיש לומר דהוה דייק בעת ראיות העדות משום דמסיק אדעתי' לכוין אז לשם עדות דילמא יוכשר לאח"ז מאיזה ענין שיולד לאח"ז משא"כ עבד ונשתחרר דבזה אינו מצוי כ"כ הכשירו לעדות אמרינן דלא דק כלל והוי מילתא דלא רמי' עליו ולאו אדעתי' וכמבואר בסי' ל"ה סעי' ז' ועיין בסמ"ע שם ס"ק י"ט ובש"ך שם ס"ק ז' מה שהביא שם בשם התוספתא ס"פ ה' דסנהדרין מזה א"כ ה"ה במי שלא נתכוין להעיד בעת הראי' דשייך בי' ג"כ ה"ט דלא הוה דייק והוא בכלל מילתא דלא רמי' ולאו אדעתי':

אכן יש להוכיח מהא דראש השנה ד' כ"ד ע"א דאמר אביי ראינוהו מאלינו ושבנו לראותו מדעתנו ולא ראינוהו אין מעידין עליו מ"ט כו' אלמא דדוקא באמרו שבנו לראותו מדעתנו כדי להעיד עליו בזה אין מעידין עליו משום אימור כוביתא דעיבא חזי אבל בלא אמרו שבנו לראותו מדעתנו מהני עדותן מה דאמרו ראינוהו מאלינו בלא כוונה להעיד א"כ מוכח מזה דאף בלא כוונו להעיד ג"כ מהני עדותן וכ"כ הרמב"ם פ"ב ה' קדוש החודש ה"ו דאמרו ראינוהו בלא כוונה כו' ומוכח מזה דהא דאמרו בכתובות ד' כ"ח דעבד ונשתחרר אינו נאמן משום דלא דייק דאלמא דהיכא דלא דייק בעת הראי' שיעיד דלא מהני עדותו די"ל דשא"ה דיש עליו פסול הגוף דפסלתו התורה משום שהי' תחלתו בפסלות כו' רק בדרבנן האמינו לי' אכן היכא דלא דייק לא האמינו לו חז"ל ג"כ ומוקמינן לי' אדינא דמיפסל להעיד מן הדין אבל היכא דאין עליו פסול הגוף מהני עדותן אף דלא נתכוין להעיד ולא אמרינן דלא הוי דייק ומה"ט אתי שפיר בכל עדי הזמה שאומרים עמנו הייתם להזימן ולפסול עדות הראשונים ולא אמרינן בזה דזה הוי מילתא דלא רמי' כו' דלא נתכוונו אז להעיד ומוכח דגם זה מהני ומצאתי בטורי אבן לר"ה ד' כ"ד שהעיר שם ג"כ להוכיח מזה דאף שלא כוונו להעיד ג"כ מהני עדותן והקשה מזה על דברי התו"י בכריתות הנ"ל וכתב לעיין בחידושיו על כריתות. לולי דברי התו"י הנ"ל הייתי אומר דכוונת:

ענף ב:

אכן הגמ' בכריתות דאמרו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות היינו דמצי אמר שכחתי לפי דלא נתכוונתי לעדות משום דהא כתב הר"נ פ' כל הנשבעין גבי מי שנשבע בשקר לשבועת העדות דיכול לומר שכחתי וכ"כ הסמ"ע בסי' צ"ב ס"ק ב' אך אם הי' בזמן קרוב אינו יכול לומר שכחתי. וזהו דוקא בנתכוין לעדות אבל בלא נתכוין לעדות י"ל דאף בזמן קרוב יכול לומר שכחתי וכן לשיטת הרשב"א שהובא שם דס"ל דבכל גווני אינו יכול לומר שכחתי וכמש"כ הש"ך כ"ז בסי' ל"ד ס"ק ח' ובסי' צ"ב ס"ק א' ויש לומר דבלא נתכווין לעדות גם להרשב"א יכול לומר שכחתי כן יש מקום לומר לולי דברי התו"י הנ"ל וכן מצאתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"ד דפשוט בעיניו כוונת הש"ס דיכול לומר שכחתי והובא בשער המשפט סי' צ"ב ס"ק א':

ועוד נלע"ד לומר בזה ע"פ מש"כ הנתיבות בסי' ל"א ס"ק א' דלכן ע"א אינו נאמן משום דחיישינן בע"א דיאמר בדדמי ולכן המוכר בעת שהמקח יוצא מת"י נאמן היכא דלא קיבל דמים אלא מחד דמידכר דכיר נאמן כמש"כ רש"י בב"מ ד' ב' ובח"מ סי' רכ"ב. וכ"כ הפני יהושע בגיטין ד' ב' ע"ב בתוס' ד"ה הוי דבר שבערוה כו' דלכן ע"א אינו נאמן דכיון דלית לי' שייכות בגווה לא דייק כ"כ ואמר בדדמי וכ"כ בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' מ"ד דלכן שליש נאמן משום דמידק דייק ומידכר ולא אמר בדדמי וכ"כ הנתיבות בסי' נ"ו ס"ק י"ח אבל בשני עדים לא חשדינן דיאמר בדדמי והאריך שם בזה וכן מצינו ברא"ש ליבמות פ' ט"ו סי' ג' דאף במלחמה דע"א אינו נאמן משום דחיישינן שיאמר בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן שיאמרו בדדמי וכ"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק קנ"ג:

וכיון דמצינו דבע"א יש לחוש ביותר משום חשש שיאמר בדדמי משא"כ בשני עדים אין לחוש שיאמרו בדדמי לכן יש לחלק כן דהא דכריתות ד' י"ב דאמרו לו יודע אתה בעדות פ' כו' דאמר אביי דפטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות דשם מיירי בע"א דהא בשבועות ד' ל"ב אמר אביי הכל מודים במשביע ע"א דר' אבא כו' דחייב ק"ש:

ע"כ י"ל דכיון דמצינו דבע"א יש לחוש דיעיד בדדמי ולכן אין ע"א נאמן לחייב ממון רק לחייב שבועה בזה גזרה התורה דיהי' מחייב שבועה ולכן י"ל דהיכא דלא נתכווין לעדות דבע"א יש לחוש ביותר דיאמר בדדמי בכה"ג אבל בשני עדים כשרים דבהו חזינן דאף בשני עדים מעידין דמת במלחמה ומפולת דאף בלא אמרו קברנוהו ג"כ מותרת להנשא דאף דבע"א במלחמה חשו חז"ל שיאמר בדדמי מ"מ כתבו דבתרי סהדי לא דייקינן ולא חיישינן לבדדמי וה"ה בשני עדים אף דלא כוונו להעיד ג"כ אין לחוש לבדדמי רק בע"א בזה יש לחוש לבדדמי ביותר והתם בר"ה הא מיירי בשני עדים שאמרו ראינוהו כו' וע"כ אף בלא נתכוונו לעדות לא חיישינן לבדדמי וא"ש דלא סתרי דברי אביי דכריתות להברייתא דר"ה ד' כ"ד: ענף ג:

והנה הפמ"א תמה על כל הפוסקים שלא הביאו הא דאביי בכריתות כלל ודחו זה מהלכה. וכן הרמב"ם לא הביא זה לפסק הלכה והלא דבר הוא ובדרך פלפול הייתי אומר והוא דהבית מאיר בסי' מ"ב הקשה דמאיזה טעם הוא דבלא נתכוונו להעיד לא יהא מהני עדותו אי משום דכתיב והוא עד דמשמע שמתכוין לשם עדות והא כתיב או ראה כו' ולענ"ד יש לומר דלכן אמרו בכריתות דאם לא נתכוונו לעדות לא מהני עדותן משום דהא אמרינן בסנהדרין ד' ל' דפלוגתת ר' נתן ורבנן אי שומעין של זה היום כו' דפליגי באקושי הגדה לראי' דמר סבר מקשינן ומ"ס לא מקשינן והנה אם מקשינן הגדה לראי' יש לומר דה"ה דמקשינן ראי' להגדה ולכן כמו דבהגדה בעינן שיכוונו בעת הגדתן לשם עדות דאל"כ הא הוי כמו מסל"ת דזה לא מקרי עדות ה"ה בעת הראי' בעינן שיכוונו לשם עדות כן י"ל ע"פ הך הקישא:

ואף דאמרו התם בסנהדרין ד' ל' דר' נתן דס"ל שומעין דבריו של זה כו' דס"ל דלא מקשינן הגדה לראי' וקיי"ל כר"נ י"ל דז"א רק לרבנן דפליגי על ריב"ק כמבואר שם אבל לדידן דקיי"ל כריב"ק שפיר י"ל דס"ל לדידן הך הקישא (ועיין בב"ק ד' ע"ד ע"ב רש"י ד"ה כי אתי ע"א מצטרף כו' ומה דנכתב שם בצידו וכ"כ הלבוש בסי' ל' סעי ט' י' וכ"כ הכסף משנה בפ"ד ה"ע ה"א דמקשינן הגדה לראי' היכא דבראי' לא מצרפינן עדות מיוחדת דה"ה בהגדה מה"ט וכן י"ל לשיטת האו"ת דהא דקיי"ל לדינא דמצרפין עדות מיוחדת אין זה רק מדרבנן כמש"כ האו"ת בסי' ל' ס"ק י"א להסתפק בזה די"ל דלפ"ז ה"ה במה דקיי"ל כר' נתן דשומעין דבריו של זה כו' דאין זה רק מדרבנן ג"כ אבל מה"ת מקשינן הגדה לראי' לדידן ולכן שפיר יש לומר בטעמו דאביי דס"ל בכריתות דאם לא נתכוונו לעדות לא מהני עדותן דזהו משום דס"ל להך הקישא א"כ ה"ה דמקשינן ראי' להגדה ומקשינן עליון לתחתון ג"כ וכמש"כ לעיל בחידושיי לסי' ל"ח ענף א' דמאן דס"ל אין היקש למחצה ס"ל בוודאי דמקשינן עליון לתחתון [ועיין מזה בכריתות ד' כ"ב וברש"י שם]. והנה בזבחים ד' ס"ט בתוס' ד"ה וכי באיזו תורה כו' מוכח דס"ל לר"מ אין היקש למחצה וכמו שהאריך בזה בספר נר תמיד על כריתות ד' כ"ב מזה ולכן א"ש מה דאמר אביי שם מודה ר"מ באומר ידעת בעדות והוא אומר לא ידעתי דפטור דאיבעי אמר לא נתכוונתי דזהו ע"פ הך היקש דאין היקש למחצה ולפ"ז א"ש הא דתניא בברייתא דר"ה ד' כ"ד דאף בלא נתכוונו לעדות ג"כ מהני משום די"ל דס"ל להברייתא הנ"ל דלא מקשינן ראי' להגדה או דס"ל יש היקש למחצה ולכן אתי שפיר הא דלא הביאו הפוסקים להא דאביי דכריתות. משום דיש לדון לכאורה בהא דכתבתי לדון הקישא ראי' להגדה בזה הא יש לומר דאין דנין אפשר משאי אפשר והנה גם זה הוא כעין אפשר משאי אפשר דהא הגדה לא שייך כלל בלא נתכוונו להעיד דהא אין שם עדות עליהם אם לא נתכוונו להעיד אכן מצינו לאביי דס"ל דנין אפשר משאי אפשר כמבואר במכות ד' ה' דאמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות כו' מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה והא זהו דנין אפשר משאי אפשר ואפ"ה ס"ל לאביי דדנין ועיין יבמות ד' מ"ו בתוס' כן י"ל בהך הקישא דראי' להגדה ולכן ס"ל לאביי דבלא נתכוין לעדות בעת הראי' אין בעדותו שום ממש. אכן מצינו שם במכות ד' ה' דרבא ס"ל טעם אחר על הא דאין משלשין במכות וכתבתי במק"א טעמו דס"ל לרבא אין דנין אפשר משאי אפשר וה"ה בהקיש ועיין בנדה ד' ל"ז ע"ב תוס' ד"ה ע"כ הקישה הכתוב כו' וכן י"ל לדינא דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ לא שייך לדון הך הקישא דראי' להגדה בזה משום דגם זהו בכלל אין דנין אפשר משאי אפשר וע"כ אף דלא נתכוונו לעדות בעת ראי' ג"כ אין סברא לפוסלן כ"ז דאין לנו ראי' מקראי די"ל דגם בזה שייך לומר והוא עד ועיין ברמב"ם הל' איסורי ביאה פ' י"ג ה' ו' מזה ומנחות ד' פ"ב בתוס' וקצרתי כן י"ל בדרך פלפול במה שהשמיטו להא דאביי בכריתות ועפ"ז יש לדון הרבה בכוונת הרמ"ה דהובא בסי' ל"ו בסמ"ע ס"ק ד' ובש"ך ס"ק ו' אי נימא מקשינן הגדה לראי' בכל מילי וקצרתי: ענף ד:

ובפשטות נלע"ד לומר בכוונת התו"י בכריתות דס"ל לחלק דדוקא בבאו אחר זמן להעיד דבזה י"ל דבלא נתכוונו להעיד לא מהני עדותן דיש לחוש דלמא שכחו הענין ואומרים בדדמי להיפך ולכן כתבו התו"י שם בלשונם דאין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד אבל אם באו להעיד בזמן קרוב מן ראייתם בזה לא חיישינן שישכחו הענין ויעידו להיפך וכעין מש"כ הר"נ בשבועות פ"ז על משנה שכנגדו חשוד על השבועה לחלק כזה בכל עדות וכמש"כ הש"ך בסי' צ"ב ס"ק א' ובסי' ל"ד ס"ק ח' וכמש"כ לעיל: והעיקר מה שנלע"ד בכוונת התו"י הנ"ל והוא בשום לב בלשונם שכתבו דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד כו' דלמה כתבו כן דשמעו הדבר מפי בעלי מעשה ולא כתבו בקצרה וע"כ ודאי דכוונתם הוא דוקא בעדי שמיעת הענין מן הבע"ד אז אמרו דבלא נתכוונו להעיד אין בעדותן ממש אבל לעולם י"ל דבעדים שראו עצם המעשה דבזה אף בלא נתכוונו להעיד גם התו"י מודו דמהני. אך צריך ביאור דמפני מה ישתנה בזה עדי שמיעה מן עדי ראי' ואי דנימא דכיון דלא נתכוונו להעיד א"כ יכול לומר משטה אני בך זה בוודאי אין סברא לומר כן דהא בין דאמר אתם עדי או דאמר ערי ושבכי ליהוי עלך סהדי כמבואר בסנהדרין ד' כ"ט א"כ אינו יכול לומר משטה אני בך דה"ל להנתבע לאסוקי אדעתי' דלמא מכוונים לשם עדות וכעין הא דסי' פ"א סעי' י"ג דאמרינן שם דה"ל לאסוקי אדעתי' כו':

ולכן נראה לי בכוונתם דהא אמרו בסנהדרין ד' כ"ט דאם בעת שתבעו התובע וא"ל מנה לי בידך השיב הנתבע לו הן ע"כ אף דבעת שאמר אתם עדי שתק מ"מ חייב וה"ה בהחביא עדים בכילה וא"ל מנה לי בידך א"ל הן וא"ל ערי ושכבי להוי סהדי עלך ושתק דחייב כמבואר כל זה בסי' פ"א סעי' ז' וסעי' י"ג אבל בשתק מתחלה ועד סוף לא הוי הודאה:

ומצינו בב"ק ד' צ"ג ע"א דיש הן שהוא כלאו ופירש רש"י דאם אמר בלשון תמי' הוי הן כלאו ואם אמר בלשון ניחותא הוי הן המועיל ועי' בתוס' שם ד"ה ור' יוחנן אמר יש לאו שהוא כהן כו' ובח"מ סי' תכ"א סעי' י"ב בהג"ה דאף דא"ל הניזק הן אנו דנין שבתמי' קאמר כו' וכעין זה אמרו בסנהדרין ד' ס"א במסית לעצמו וא"ל הן כו' ומר סבר מסית לעצמו לא שמיע לי' כו' ואין דקאמר אחוכי עלי' וכן מבואר באבן העזר סי' כ"ז סעי' ח' בח"מ ס"ק כ' בשם הב"ח דדוקא במדבר תחלה על עסקי קדושי' אבל באינו מדבר הוי ספק קדושין אע"ג דאמר הן דיש הן שהוא כלאו ועיין בב"ש שם ובמק"א כתבתי ליישב קושיות הב"ש ואכמ"ל וכעין זה אי' בירושלמי ב"ק ס"פ החובל ג"כ דיש הן שהוא כלאו ועיין מזה ברמב"ם ה' עו"ג פ"ה ה' ה':

ולפ"ז ברור במה דאמרו בסי' פ"א דאם אמר הנתבע הן אף דאח"כ שתק בעת שאמר ערי ושכבי כו' או אתם עדי דהוי הודאה דזה אינו אלא אם אמר הן בלשון ניחותא אבל אם אמר בלשון בתמי' וודאי אין זה נחשב להודאה ולכן צריכים הב"ד לדקדק בכ"ז היטב ולחקור ולדרוש את פי העדים המעידים אם דקדקו היטב בלשון הנתבע כי בדבר קל כזה יפול הטעות ומצוי הטעות בו ביותר ובזה בעינן שיהיו העדים מכוונין להעיד משום דאם לא יהיו מכוונים להעיד יש לחוש דלמא לא אסיקו אדעתייהו לכוין כ"כ להיות יודעים דאמר הנתבע הן בלשון ניחותא דהא יכול להיות דאמר הן בלשון בתמי' וקאמרי העדים בדדמי דסברי דאמר בלשון הן ממש כי בשמיעת דיבור זה יכול להיות טעות באזני השומעים וע"כ אם טען הנתבע דאמר הך הן בלשון בתמי' אין יכולים להוציא ממון דיש לחוש דלמא טעו העדים בכה"ג כיון דלא נתכוונו להעיד ובענין כזה כתבו התו"י דעדים ששמעו מפי בע"ד דאם לא נתכוונו להעיד אין בעדותן ממש והש"ס שם ג"כ מיירי בכה"ג ולכן י"ל בהא דסי' פ"א סעי' י"ג בעדים שהיו בכילה ושמעו ממנו שא"ל הן דאם לא נתכוונו להעיד לא מהני אם יטעון הנתבע דאמר זה בלשון בתמי' והא דסי' פ"א סעי' ט' דהודה בפני עדים בהו"ג וחזי לי' סהדי אחריני כו' כי אתי עדי ראי' ומסהדי דאודי קמי הנך חייב ומשמע דאף דלא נתכוונו להעיד ג"כ חייב ולא מהני לי' שום טענה להפטר י"ל דמיירי התם דהי' הודאה בפירוש ממנו שהוא חייב לפלוני דלא שייך לדון כן אבל היכא דלא אמר בפירוש רק אנו באין לחייבו משום מה שאמר הן בזה י"ל דאף הטושו"ע הנ"ל מודו דאם טוען שאמר זה בלשון בתמי' והעדים לא נתכוונו להעיד דלא מהני עדותן בזה לכ"ע:

ענף ה:

ונתבאר דהיכא דהעדים ראו עצם המעשה והענין דאף דלא נתכוונו להעיד ג"כ מהני עדותן אף להתו"י והא דאמרו בשבועות ד' ל"ד דמנה מניתי לך בצד עמוד זה וא"ל לא עברתי בצד עמוד זה דלא הוחזק כפרן משום דמילתא דלא רמי' כו' י"ל דזה אינו רק בבע"ד אבל בעדים דמעידין בתורת עדות לא אמרינן בהו מילתא דלא רמי' כו' כיון דמעידין דברור להם שראו היטב וכוונו אז לראות להענין הנעשה בפניהם על נכון בזה מהני עדותן אף דלא נתכוונו להעיד וכמש"כ הרמב"ם פ"ה ה"ע ה' ה' דאחד שנתכוין להעיד או שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והי' שם התראה חותכין הדין ע"פ בין בדיני ממונות בין בד"נ וכן הוא לשון הטושו"ע הכא שכתבו ג"כ דאחד שלא נתכוין להעיד וראה הדבר וכיון עדותו חותכין הדין ע"פ דמשמע דהעיקר תלוי באם מעידים שכוונו היטב לראות את הענין: וכן יש לומר בהא דשבועות ד' מ"א דא"ל פרעתיך בפני פו"פ אתו פו"פ וא"ל להד"ם ומסקי עלה ג"כ דמילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה ופי' רש"י וש"פ דקאי על הלוה דג"כ יש לחלק דעדים המעידים בתורת עדות שאני כנ"ל אכן יש להקשות עדיין מן מה שכתב הרמב"ם ה' טוען פ"ו ה"ד מנה הלויתיך א"ל והלא פרעתיך בפני פו"פ ובאו עדים ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בי כו' ופי' הכ"מ שם דכיון דלא יחדן לעדים ע"כ י"ל אף בעדים מילתא דלא רמיא כו' ואינם זוכרים וכ"כ הלח"מ שם ה' ה' והובא כ"ז בח"מ סי' ע' סעי' ב' ובש"ך ס"ק ו' שהאריך בזה והעלה דלדינא ג"כ הלכה כשיטת הרמב"ם וסייעתו דמפרשי להך דמילתא דלא רמיא כו' קאי שם על העדים ולכן בלא הזמינם להעד י"ל דאינן זוכרים א"כ מוכח מזה דה"ה בכל עדות דלא נתכוונו להעיד י"ל בזה מילתא דלא רמיא ולא דייקי העדים היטב ומשמע התם דאף דהעדים מעידים דיודעים בברור שלא פרעו בפניהם ג"כ אמרינן דמילתא דלא רמיא ואינם זוכרים וכעין סוגיא דכריתות הנ"ל ותקשה דברי הרמב"ם ה' טוען הנ"ל על מש"כ הרמב"ם בפ"ה הלכות עדות הלכה ה' כנ"ל. ויש לחנק דדוקא היכא דמעידין על איזה ענין הנעשה בפניהם דאף דלא כוונו להעיד ג"כ מהני סהדותייהו כיון דמעידים דכוונו אז לראות היטב את הענין הנעשה בפניהם וכמש"כ לעיל ע"פ לשון הרמב"ם והטושו"ע שכתבו הואיל וכיון עדותו כו' אבל במעידים דלא נעשה בפניהם הענין שאומר הנטען בזה שפיר י"ל דכיון דלא הזמינן להעד הוי זה בכלל כל מילתא דלא רמיא כו' ושכחו כל הענין ובזה לא שייך לומר דהואיל וכיון עדותו שכתבו הרמב"ם והטושו"ע כנ"ל דהא לא היה להם על מה לכוין אלא במעשה הנעשה בפניהם שייך לומר דכוונו היטב לראות את הענין וע"כ יכולים להעיד בתורת עדות ע"ז ואם לא היה המעשה כן לא הי' מעידים בהיפוך ובשקר רחוק לגמרי ולא חשדינן להו שיאמרו ויטעו כ"כ מן ההיפוך אל ההיפוך ע"כ אף דלא כוונו להעיד ג"כ מהני עדותן אם יאמרו שכוונו היטב לראות את הענין ועפ"ז א"ש בפשיטות להא דכריתות דאמרו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות דכוונתם דאי בעי אמר דלא ראה היטב את הענין שיהיה יכול להעיד ע"ז בתו"ע דהא בעינן שיעיד שכיון עדותו כמש"כ הרמב"ם והשו"ע ולכן אינם סותרים להך סוגיא דכריתות ומה שלא הביא הרמב"ם להך סוגיא דכריתות בא"ל יודע אתה כו' אכמ"ל בזה:

ועדיין יש להעיר מן הא דח"מ סי' כ"ט סעי' ג' בהג"ה ובסי' ל' סעי' ד' עד שמעיד פלוני היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות והוא מן תשובת הרא"ש אלמא דאף במעיד על ענין שהיה לפניו ג"כ אמרינן בזה מילתא דלא רמיא כו' ועיין בביאור הגר"א זצ"ל סוף סי' כ"ט ויש לחלק דשא"ה דזה הענין שמעיד שהיה שם פ' באותו מעמד אין זה שום ממש לאיזה ענין כלל כי מה בכך אם היה פלוני שם או לא היה שם ע"כ ה"ל זה בכלל מילי דכדי דלא דכירי אינשי ולכן אף דמשמע שם דגם במעיד שיודע ברור שפלוני היה שם כמו כל עדות שמעיד בתו"ע מ"מ כיון דעצם הדבר אם פלוני היה שם באותו המעמד אין מזה שום פועל יוצא ותועלת כלל ע"כ הוי זה בכלל מילי דכדי ולכן אף דמעיד שהיה שם גם בזה יש לחוש לבדדמי אבל היכא דעצם הענין הוא דבר שיש בו ממש כמו התם גבי פרעון בפניהם בזה שפיר יש לחלק דשאני היכא דמעיד להד"ם אבל היכא דמעיד על ענין איך שנעשה בפניהם בזה לא תלינן זה בהכלל דכל מילתא דלא רמיא כו' ובאמת לפי הא דסי' כ"ט הנ"ל בע"כ מוכח לומר דהא דאמרו בהזמה עמנו הייתם דפסלינן להעדים עפ"ז ולא אמרינן דדלמא לא דקדקו כ"כ בזה מי היה עמהם כמו דאמרו התם דאין עד מדקדק מי עמו כו' משום די"ל דהא דהזמה מיירי דאומרים העדים דהיה עמהם באיזה עסק ממש שהיה שם ודוקא בהא דסי' כ"ט דאמרו שם בלשון דאין עד מדקדק מי היה עמו בשעת עדות דזהו בכלל מילי דכדי כמו הא דסנהדרין ד' כ"ט ע"ב: משום שאומר שהיה שם פ' שעמד שם בלא איזה עסק ע"כ בזה דוקא אמרינן דאין מדקדק כ"כ וי"ל דטעה ואמר בדדמי כן יש לחלק. ועוד יש לחלק דשאני גבי הזמה דעכשיו שבאו להזימן הוי תועלת ממה שאומרים שהיה עמהם באותו יום ומסקי בזה שפיר אדעתייהו להעיד בדבר ברור משא"כ התם בהא דסי' כ"ט דאין מזה שום פועל יוצא גם עכשיו אם היה עמהם אותו העד אז או לא והעיקר כמש"כ לעיל לחלק בזה וידעתי מה דיש להעיר על מש"כ לעיל לחלק בין היכא דאומר להד"ם ובין היכא דמעיד על עצם המעשה שהיה להיפך מהא דשבועות ד' מ"ב דאמר רמי ב"ח הא אמרת כל מילתא דלא רמיא כו' וא"ל רבא קיצותא דתרעא כו' ויש לחלק דאין מזה סתירה על מש"כ לעיל ומחמת האריכות קצרתי גם יש לחלק בין הא דסי' כ"ט ובין עדי הזמה ע"פ הא שכתבתי לעיל לחלק בין ע"א ובין שני עדים בחשש שיעיד בדדמי וה"ה בכזה:

(שם סעי' א') ברמ"א שטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל העדות אם הכשרים זוכרים העדות כו' יכולים לחזור ולהעיד לפני הב"ד. והט"ז הביא לדברי הסמ"ע בסי' מ"ה ס"ק ל"ד דבשטר יכולין הכשרים לחזור ולהעיד כו' ותמה עליו הט"ז וכן הש"ך בסי' מ"ה ס"ק כ"ד הקשה דהא קיי"ל דהגדה בשטר כהגדה בב"ד דמי א"כ ה"ל כהגידו ביחד בב"ד דנפסלו כבר ואין מועיל הגדתם בע"פ שנית וכן תמה המל"מ ה' עדות פ"ה ה"ד ע"ש: והנראה לי דאפשר לדון בזה דהא שיטת הרמב"ם והובא לעיל סי' כ"ח סעי' י"ב דעדות בשטר אינו מועיל מה"ת רק מדברי סופרים וכמש"כ הסמ"ע שם והובא דברי הרמב"ם בטור שם ועיין בש"ך שם ס"ק י"ד ולפ"ז יש לדון דיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים דתקנו דיהיה מועיל השטר א"כ לא היה מעולם ההגדה מהעדים דהא לא נצטרפו ביחד לפ"ז במה דחתמו על השטר וכה"ג כתב השיטה מקובצת בב"ק ד' ז' בשם הריב"א דהקשה דהא יכול המלוה לומר אי אפשי בהק"ח דתקנו לטובתי לישקול בינונית ויקח זיבורית ותירץ דכיון דהתק"ח היה שלא תנעול דלת בפני לווין א"כ הא היה התקנה לטובת הלוה ועוד תירץ משום דלהוציא לא אמרינן א"א בתק"ח ובשם הרב המאירי זצ"ל תירצו דהא מה"ת אינו מחוייב הלוה לשלם דוקא בזיבורית רק התורה נתנה לו רשות לפרוע במה שירצה כו' והתומים בסימן ק"ב ס"ק ג' כתב זה מסברא דנפשיה. ובאמת כבר הקדימו הרב המאירי בזה וכן כתב המרדכי בכתובות פ' י"ג ובתשובת מיימוני ה' קנין סי' י"ד ע"ש. א"כ לתירוץ המאירי הנ"ל חזינן דס"ל במה דאמרו דיכול לומר א"א בתק"ח דה"ה במה דתקנו שלא תנעול דלת בפני לוים יכול המלוה לומר אי אפשי ואף להוציא א"כ ה"ה י"ל במה דתקנו דיהיה מהני שטר מדרבנן משום שלא תנעול דלת כו' דיכול המלוה לומר א"א בתק"ח אף להוציא א"כ לפ"ז לא מהני השטר כלל דלא נחשב להגדה כלל וכיון דלא הוי הגדה ע"כ מהני עדותן בע"פ שיעידו מחדש אך לפי דלא מצינו להרא"ש דס"ל בזה כשיטת הרמב"ם ע"כ כתב הסמ"ע דזהו דוחק. אכן לפי שיטת הרמב"ם שפיר יש לדון כנ"ל ועיין בח"מ סי' קע"א בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק יו"ד:

ולפ"ז יש לדון בהא דכתובות ד' י"ח ע"ב דאמרו כל כמיניה כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד משום דשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכמבואר בח"מ סי' מ"ו די"ל בזה דז"א רק היכא דע"י עדותן בע"פ הוי ריעותא להמלוה אבל היכא דע"י עדותן דבע"פ הוי טובה להמלוה אז י"ל דאם יאמר המלוה א"א בתק"ח ולשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' כ"ח ולשיטת הסוברים דאף להוציא אמרינן ג"כ א"א בתק"ח דיהיה יכולין העדים לחזור ולהעיד בע"פ אם הוא באופן דאינם עושין עצמן רשעים ויש להאריך בכ"ז, וכ"ז הוא לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבראיה לחוד לא נצטרפו רק בעינן ראי' והגדה ע"כ יכולין הכשרים להעיד מחדש בפ"ע:

(שם סעי' ב') אם העיד קרוב ואין הרחוק יודע מקורבתו י"א דעדות הרחוק כשרה ומחייבו שבועה ומוכח מזה דהיכא דהוי באופן דבטל כל העדות דאז בטל אף לחייב שבועה ולכאורה יש להעיר בזה מן התוס' יבמות ד' ק"א ד"ה מרענא כו' ומן תוס' כתובות ד' פ"ה ד"ה מרענא כו' שכתבו בהא דא"ל רבא לר"פ איכא אינש אחרינא בהדי דמר דצ"ל דר"פ היה קרובו של תובע וקשה דנימא בזה נמצא א' קו"פ דבטל עדות הב' אף לחייב שבועה ומוכח מזה דס"ל להתוס' דלא אמרינן זה לבטל עדות הב' לענין שד"א. ואפשר דטעמם ע"פ מש"כ התוס' במכות ד' ו' ד"ה א"ר יוסי כו' דבד"מ בשנים ונמצא א' קרוב השני אינו בטל לגמרי דחייב שבועה אלמא דס"ל להתוס' דהכלל דנמצא א' מהם קו"פ אינו שייך לבטל עדות הב' לחיוב שד"א אבל באמת אין סברא לומר כן וכוונת התוס' במכות הוא דמיירי שם בשיטת ר' יוסי דס"ל בד"א בד"נ כו' אבל לר' דס"ל שם דאף בד"מ אמרו כן. א"כ ממילא כמו דבשלשה אם נמצא א' מהם קו"פ בטל עדות השנים ה"ה בשנים אם נמצא א' קו"פ בטל עדות השני והא שכתבו התוס' ביבמות וכתובות הנ"ל י"ל דמיירי באופן דלא שייך למיפסל משום נמצא א' קו"פ וכעין מש"כ התוס' בב"ב ד' מ"א ע"ב ד"ה נחלקה עדותן כו' דמיירי דאתי למחזי וכה"ג וזה מוכרח דהא הרא"ש כתב ג"כ בכתובות פ"ט סי' ו' די"ל דר"פ קרוב היה ודחהו מטעם אחר א"כ תקשה על הרא"ש דהא ה"ל נמצא א' קו"פ והרא"ש הא ס"ל במכות פ"א סי' י"א דא' מהם קו"פ מבטל עדות השני אף לחיוב שד"א וע"כ מוכח כמש"כ דאין מזה ראיה כלל ולכן ברור לדינא דגם עדות הב' בטל משום נמצא א' קו"פ ואינו מחייבו שד"א ועיין בפני יהושע למכות ד' ו' בתוס' ד"ה אר"י כו' וכן מצאתי בהריטב"א למכות ד' ו' שכתב ג"כ דלר"ע ורבי בטל לגמרי עדות הרחוק אף לחייב שבועה אינו נאמן ועיין מזה בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סימן ע"ו:

(שם סעי' ב') האו"ת ס"ק י"א העלה דאשה שראתה העדות עם אנשים לא דנינן בזה נמצא א' מהם פסול לבטל לעדותן ועיין לעיל בחידושיי לסי' ל"ה סעי' ה' ענף ז' וענף ח' שהארכתי בדברי האו"ת הנ"ל. וכן במש"כ הנתיבות הכא בס"ק יו"ד דקטן אין מבטל עדות הכשרים העליתי שם דאינו ראיה מן אשה לקטן דשאני נשים דהוי עם בפ"ע כמבואר כעין זה בשבת ד' ס"ב ולכן אם היה ע"א קטן בתוכן ג"כ יש לדון נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה