נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לה
סעי' ה' נאמן לומר זכרוני באשה פלונית שנעשה לה מנהג הבתולות כו':
ענף א:
הנה מקור דין זה מגמ' כתובות ד' כ"ח ואמרו שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נישאות כו' פי' רש"י שם ד"ה גילוי מילתא אין הדבר צריך עדות כו'. והרמב"ם בהל' עדות פ' י"ד הל' ג' כתב דלכן נאמן להעיד בגודלן מה שראה בקוטנן שנעשה לה מנהג הבתולות הואיל ורוב נשים בתולות נישאות וכתובה מדבריהם כו' וכן כתב הרמב"ם בפי' המשניות שם סוף פ"ב דכתובות דלכן נאמנין הואיל וכתובה דרבנן עי"ש והקשה הלח"מ שם האיך כתב הטעם מפני שכתובה מדבריהם אדרבה כיון דמה"ת אין חייב כתובה רק מדרבנן הוא א"כ לא הי' להם להחמיר כ"כ ולומר שאפילו היכא שמעיד מה שראה בקטנותו יהי' נאמן להוציא ממון שמה"ת אינו מחוייב עכ"ל. והנראה לי ליישב זה דהנה מצינו כה"ג בב"ק ד' י"ב ע"א גבי עבדים דלגבי' מילי דרבנן הוי עבדי בכלל מטלטלי כמש"כ התוס' והרא"ש שם ומה"ט אם החזיק בקרקעות והי' עבדים בתוכן דקנה משום דעבדים נקנים אגב קרקע וגם בקנין חזקה והיש"ש בב"ק פ"א שם העלה ג"כ דניקנין עבדים א"גק משום דאגב הוי מדרבנן ואף דעבדים הוקשו לקרקעות וקרקע אינה נקנית אג"ק:
עכ"ז כיון דתקנו חז"ל דעבדי בכלל מטלטלין במילי דרבנן ע"כ ניקנין אג"ק אף היכא דלא נתן דמי כולן כו' ע"ש ועי' בש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' ובקצה"ח שם והארכתי בזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף ז' אלמא דמצינו אף במה דמה"ת לא הוי קנין כלל עכ"ז כיון דתקנו חז"ל דמטלטלין ניקנין אג"ק וגם תקנו דבמילי דרבנן עבדי בכלל מטלטלי לכן ניקנין עבדים אג"ק ומוציאין ממון עפי"ז אף דהוי תרתי דרבנן היינו א' דרבנן דמטלטלי ניקנין אג"ק הא לא הוי רק מדרבנן שנית דמה"ת עבדי בכלל מקרקעי רק דרבנן תקנו דבמילי דרבנן הוי עבדי בכלל מטלטלין עכ"ז כיון דכבר תקנו דבמילי דרבנן עבדי בכלל מטלטלין לכן אחר שתקנו דמטלטלין ניקנין אג"ק ממילא הוי עבדי בכלל זה וניקנין אג"ק א"כ ה"ה במה דתקנו חז"ל דבדרבנן נאמנין העדים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ממילא הדין נותן כיון דתקנו חז"ל דכתובה דרבנן ממילא הוי כתובה בכלל מה שתקנו דבדרבנן נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוציאין ממון עפ"ז וניחא קושית הלח"מ הנ"ל:
אכן להסוברים כתובה דאורייתא ואפ"ה פסקו דנאמנים להעיד מה שראו בקוטנן דנעשה לה מנהג הבתולות מוכח דס"ל דאף בדאורייתא נאמנים בזה ודלא כדעת הרמב"ם ובאמת קשה מנלן להרמב"ם לחדש דין זה הא סתמא דגמ' משמע דמשום רוב נשים בתולות נישאות מסייע להו ע"כ נאמנים ומשמע אף בדאורייתא ואפשר לומר דהרמב"ם הוכיח כן ממה דאמרו שם בכתובות ד' כ"ח לעיל מינה גבי קיום שטרות דנאמנים ג"כ להעיד מה שראו בקוטנן משום דקיום שטרות דרבנן והימצוהו רבנן בדרבנן ומשמע לפ"ז דהיכא דהוי קיום שטרות דאורייתא כגון להסוברים דבטוען מזוייף צריך קיום מה"ת וכמבואר בש"ך סי' מ"ו ס"ק ט' וכן שיטת הרמב"ם המובא באה"ע סי' קמ"א ס"ק נ"ג ובכ"ש שם ס"ק ע' דהיכא דהבעל טוען ברי מזוייף אז הגט בטל לגמרי והולד ממזר כו' ע"ש ובאו"ת סי' מ"ו ס"ק ד' וכה"ג היכא דצריך קיום מה"ת משמע דאינן נאמנין להעיד מה שראו בקוטנן והא יש בזה רוב דלא חשידי לזייף דמה"ט בטוען שמא אינו צריך קיום מה"ת לכו"ע משום דסמכינן ארובא [ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב עכ"ז שאני זה וכמש"כ במק"א ואכמ"ל עכ"פ רוב יש בזה א"כ קשה דאמאי היכא דצריך קיום מה"ת כמו בטוען מזויף אינם נאמנים להעיד על קטנותן הא יש בזה הרוב ובצירוף עדותן מבעי להיות מועיל וגם הא הוי זה כש"כ מהך רוב דנשים בתולות נישאות וכמש"כ התוס' כתובות ד' ט"ז ע"ב ד"ה וזו הואיל ואין לה קול כו' ע"ש ואפ"ה דוקא בקיום שטרות דרבנן נאמנין ולא בדאורייתא. אלמא דאף היכא דהוי רוב אינם נאמנין כו'. רק היכא דהוי דרבנן כמו דאמרו שם בקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן] ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דדוקא בדרבנן כו':
והסמ"ע שם כתב בס"ק י"א דלשיטת הרמב"ם לא בעינן אחר עמו רק בקיום שטרות דרבנן בעינן אחר עמו אבל בעידי הינומא לא בעי אחר עמו וסברתם הוא משום רוב נשים בתולות כו' ועי' בש"ך שם וברמב"ם פ' ט"ז ה' אישות ה' כ"ה במ"מ ובכ"מ שם מש"כ בשם הריב"ש ובאה"ע סי' צ"ו בח"מ ס"ק ל"א אכן לפמש"כ מוכח מהא דקיום שטרות דאף היכא דהוי רוב וגם לא הוי רק מידי דרבנן מ"מ בעינן עוד אחר עמו א"כ ה"ה בעידי הינומא והתומים בסי' ל"ה ס"ק ד' כתב דגם הרמב"ם בעי אחר עמו משום דהא קתני במשנה שם אם יש עדים שיצתה בהינומא וכמש"כ הריב"ש כו' ע"ש:
אך מזה אינו הכרח כ"כ כמש"כ הרא"ש בריש פ"א דב"מ:
דאף היכא דעד א' מהני אפ"ה תני בלשון עדים וכן מצינו בריש משנה דב"מ דתני התם בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקים בלא שבועה אף דעד מסייע פוטר משבועה כדקיי"ל ואפ"ה נקטו בלשון עדים וכן מצינו בב"ק ד' י"א דאי' התם יביא עדים שנטרפה באונס ופטור ואף דעד א' פוטרו משבועה אך י"ל דשא"ה לפמש"כ התוס' שם בד"ה יביא עדים כו' דאיסי דורש אין רואה הא יש ראייה יביא עדים ופטור דמשמעות דורשין א"ב עכ"ל וקצרתי]. וכן מצינו ביבמות ד' קי"ט במשנה שם לזו עדים כו' ועי' מזה בשבת ד' ק"ל ע"א מכסהו עפ"י עדים ובסוגיא שם אלמא דמוכח כשיטת הרא"ש הנ"ל דשם עדים שייך אף היכא דמהני עד"א ועי' באה"ע סי' קמ"ב סעיף י"א ובט"ז ובב"ש שם ס"ק י"ט ובתה"ד סי' רל"ח ע"כ דברי האו"ת אינם מוכרחים ולעולם י"ל דלא בעינן אחר עמו וכן מה שהוכחתי מהא דקיום שטרות אף דהוי רובא התם ולא הוי רק מדרבנן ומ"מ בעי אחר עמו יש לדחות זה דשא"ה במה דקיום שטרות הוי דרבנן זהו ג"כ מצד רובא דלא חשידי לזייף והוי רוב אלים דמהני אף בממון ע"כ בעינן אחר עמו ולכן עדיין י"ל דהיכא דהוי מדרבנן אף זולת הרוב בזה לא בעינן אחר עמו משום דהקילו בזה:
ענף ב:
ובבכורות ד' מ"ט ע"א במשנה שם מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה לאחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ופי' רש"י התם בד"ה עד שיאמרו לו וז"ל עד שיאמרו לו לבן שציוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לי' בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כו' עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דכיון דאיכא התם רובא דלא עבדי למפרע חובו מיד ע"כ לא בעינן בזה עדות גמורה רק גילוי מילתא סגי בצירוף הרוב. יש להקשות אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דא"כ אף בלא גילוי מלתא דאמרו לו שלא נפדה ג"כ יוציא ממון עפ"י סמך הרוב הנ"ל ובב"ב צ"ג מקשה הגמ' על רב שם מכמה משניות ולא הביא בש"ס התם משנה זו וי"ל דלפמש"כ התוס' בב"ק ד' כ"ז ד"ה ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא כו' דדוקא במוכר שור ונמצא נגחן ס"ל לרב דהולכין אחר הרוב משום דאומר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב כו' וכן כתב התוס' בבכורות ד' כ' ד"ה ור' יהושע סבר וגם עוד תי' ב' כתבו שם לחלק ולפ"ז א"ש הכא דהא בזה לא שייך לומר קים לי בנפשאי כו' ויש להאריך בזה ואכמ"ל וי"ל דזהו ג"כ עפ"י הא דסוף פ"ב דכתובות דאמרו שם דלכן נאמנים מה שראו בקוטנן דכיון דרוב נשים בתולות נישואות ע"כ סגי בגילוי מלתא וכפי' רש"י שם וע"כ ה"ה בבכורות כיון דאיכא רובא התם ע"כ סגי בגילוי מלתא בעלמא ומוכח מרש"י דאף בדאורייתא סמכינן על גלוי מלתא במקום דאיכא רובא ודלא כשיטת הרמב"ם הנ"ל. ויש לחלק קצת דשאני בהך רוב דבתולות נישאות כו' וכמש"כ התוס' בכתובות ד' ט"ז ד"ה וזו הואיל ואין לה קול כו'. דאיתרע התם הך רובא משום דאין לה קול כו' וכמבואר שם אבל היכא דאיכא רוב גמור י"ל דמודה הרמב"ם דסגי גילוי מלתא בעלמא אף בדאורייתא ועוד יש לחלק דשא"ה בבכורות דהוי חזקת חיוב וע"כ אלים ביותר אך ז"א לפמש"כ במק"א ובבית מאיר בסי' קע"ח דלגבי יורשים לא מקרי חזקת חיובא כלל וזה מוכרח בלא"ה דאל"כ אמאי לא מהני התם הרוב דהא הוי בצירוף חזקת חיוב ורוב וחזקת חיוב מהני כמבואר שיטת בעל המאור ברי' פ"ב דכתובות וקצרתי בכ"ז ועי' בב"מ ד' ק"ב ע"ב רש"י ד"ה עד שיאמרו כו' ובתוס' יו"ט בכורות פ"ח מ' ו' ד"ה בחזקת כו' ויש לדון בזה טובא:
ועפ"י דברי רש"י הנ"ל יש לתרץ מה שהקשה הצל"ח בפסחים ד' י"א והאו"ת דאמאי בא' אומר בשנים בחודש וא' אומר בג' בחודש עדותן קיימת משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא כמבואר בסנהדרין ד' ס"ט דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי מהני זה בממון ועי' בש"ך ח"מ סי' ל' ס"ק י"ד מזה ונלפענ"ד לתרץ עפ"י דברי רש"י הנ"ל דהיכא דאיכא רובא מהני אף עד א' וכמו שמצאתי בספר מחנה אפרים ה' עדות סי' י"ח שכתב בשם רש"י הנ"ל דבצירוף רובא מהני עד א' עי"ש ולפי"ז י"ל דלכן בהנך עדים המכחישים זא"ז מהני דהא עד א' בוודאי יש לפנינו מהימן וכשר להעיד רק הספק הוא בעד השני אם טעה או דהוא בהכחשה. כדקיי"ל בכל עדות המכחישין זא"ז דעד א' בוודאי איכא לפנינו וכן בשתי כתי עדים המכחישין זא"ז דוודאי יש כת אחת לפנינו כמבואר בב"ב ד' מ"א וסנהדרין ד' ל"א ועי' בנזיר ד' כ': דכיון דעד א' איכא לפנינו עד כשר ע"כ בצירוף רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא סמכינן להוציא ממון עפ"י הכלל שכתב רש"י כנ"ל. א"כ מיושב קושייתם והא דמוכיח הש"ס בסנהדרין שם מזה דאזלינן בתר רובא בנפשות ולא מחלקינן דשא"ה דמועיל הרוב בצירוף הברי של עד א' כנ"ל י"ל דדווקא בדיני ממונות דאזלינן בתר אומדנא לכן סמכינן על צירוף הנ"ל:
משא"כ בנפשות דמצינו בסנהדרין ד' ל"ז ובדף פ' שם דלא אזלינן בנפשות בתר אומדנא ומה"ט שניים שזרקו חץ ואף אבא חלפתא ביניהם פטורין משום דלא אזלינן בד"נ בתר אומדנא ע"כ לא מהני זה בד"נ כיון דליכא שני עדים כשרים לפנינו אם לא אזלינן בתר רובא בד"נ ועי' ברמב"ם פ' י"ז ה' עדות ה' א' דידיעה בלא ראי' לא מהני בד"נ ובתוס' סנהדרין שם ד"ה כמאן כר' אחא כו' ובתוס' שבועות ד' ל"ד ואכמ"ל אך באמת ז"א דשאני בהך רובא דטעו בעיבורא דירחא דהך רוב הוא מהנך עדים המעידים לפנינו ושאני היכא דאיכא רובא זולת העד די"ל דוקא בזה ס"ל לרש"י דמהני: ובעיקר דברי רש"י הנ"ל יש להעיר דלמה לי' להגמ' בסוף פ"ב דכתובות לומר דלכן נאמן להעיד מה שראו בקוטנן בקיום שטרות משום דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן והא דקיום שטרות דרבנן הוי זה משום דהוי רוב אלים ומיעוט דלא שכיחא דזה מהני אף בממון כידוע ולפי שיטת רש"י אף אם לא הוי קיום שטרות דרבנן רק רובא בלבד כמו כל רובא ג"כ מבעי להיות מועיל וכש"כ הוא בהא דבכורות מבואר ברש"י דאמירה סגי בלא עדות גמורה כו' וכתב המחנה אפרים המובא לעיל בשם רש"י דע"א סגי בצירוף רוב ואלו התם בכתובות הוי עד אחר כשר לאותו העד המעיד שראה בקטנו ואפ"ה אי לא הוי קיום שטרות דרבנן לא הי' נאמן וקשה כנ"ל. וכן תקשה להסוברים דכתובה דאורייתא ואפ"ה מהימן להעיד מה שראה בקטנו כיון דאיכא רוב בתולות נישאות ולפ"ז קשה דל"ל מה דקיום שטרות דרבנן הא אף היכא דצריך קיום מה"ת ג"כ יהי' נאמן בצירוף רובא דהא לכה"פ רובא איכא וי"ל בזה לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' דהסוברים דאף בנמצא השטר בשוק א"צ קיום מה"ת ואף דהתם לא שייך הטעם שכתבו התוס' דלכן מה"ת א"צ קיום משום דלא חשיד אינש לזייפי וכסברת הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ט'. אלא טעמם עפ"י מש"כ הפני יהושע בגיטין ד' ג' דד"ת הוי כנחקרו עדותן בב"ד זהו הוי מגזה"כ דוכתב בספר וחתום ע"ש:
ומה"ט יש לפרש שיטת הסוברים דכת"י צריך קיום מה"ת כמבואר בסי' מ"ו וסי' ס"ט וקצרתי ולפ"ז א"ש מה דאמרו גבי קיום שטרות דנאמן להעיד מה שראו בקוטנן משום דקיום שטרות דרבנן דנפ"מ אף היכא דנמצא בשוק וכה"ג דלא שייך בי' הך רובא דלא חשידי לזיופי לפי שיטת הסוברים כנ"ל ואפ"ה נאמן משום קיום שטרות דרבנן ואתי שפיר:
אכן לפמש"כ רש"י בגיטין ד' ג' דלכן ד"ת אין צריך קיום משום דלא חשידי לזייף א"כ תקשה על רש"י דבכורות מהא דכתובות כנ"ל ואפשר לומר דדוקא התם בבכורות דמיירי ביורשים דכיון דהוי רובא א"כ אין טוענין ליתמי מלתא דלא שכיחא והוי טענת היתומים כמו טענת שמא ולכן היכא דהוי אמירה אף בלא עדות גמורה בצירוף הרוב מוציאין ממון מהמוחזק כיון דטוען שמא וזה דומה קצת להא דכתובות ד' י"ב דאמרינן שם דברי בצירוף חזקה מוציא מהמוחזק וכמש"כ הפ"י לדון בזה במקום רוב בריש פ"ב דכתובות א"כ ה"ה הכא דהיורשים טוענין שמא ע"כ אמירת ברי של האחר בצירוף הרוב מוציאין מן המוחזק כשטוען שמא ואף דקצת יש לחלק דשא"ה בכתובות ד' י"ב דהוי ברי של הבע"ד בעצמו וכמבואר בב"ב ד' קל"ה ובכתובות ד' ע"ו תוס' בד"ה רישא כו' עכ"ז י"ל דס"ל לרש"י להוכיח מהא דאמרו בבכורות בלשון עד שיאמרו לו דמוכח מהמשנה דאף גילוי דעת בעלמא סגי בצירוף רובא דעדיף מן חזקה וז"א רק בטוען המוחזק טענת שמא משא"כ בטוען המוחזק טענת ברי לא שייך זה דהא עיקר הסברא דמהני אמירת חבירו בצירוף רוב משום דזה הוי כמו ברי ושמא בצירוף הרוב אבל היכא דהמוחזק טוען ברי אז לא מהני זה רק היכא דהוי עוד אחר עמו ובתו"ע וזהו ג"כ דוקא בדרבנן וע"כ א"ש הא דספ"ב דכתובות דמיירי התם אף בטוען המוחזק ברי. והא דב"מ ד' ק"ב דמוכיח הגמ' לתו"ז מן הא דתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה ולא מחלקי דשא"ה דמיירי ביורשים וכנ"ל. משום דלפמש"כ לבאר כ"ז לא שייך התם לומר כן]. ואפשר דכ"ז תלוי בפלוגתת הראשונים בסי' ק"ח אי טענינן מלתא דלא שכיח ליתמי או לא:
וכיון דנתבאר דאף לפמש"כ רש"י בכורות כנ"ל עכ"ז היכא דהמוחזק טוען ברי ס"ל לרש"י ג"כ דלא מהני ע"א לצירוף הרוב ע"כ נדחה מש"כ לעיל לתרץ קושיות הפוסקים עלה דע"א אומר ב' בחודש כו' והא בממון אין הולכין אחר הרוב דהא התם מיירי במוחזק ג"כ טוען ברי וע"כ קשה לומר כן ויש להאריך עוד בזה וקצרתי ובעיקר דברי המחנה אפרים שכתב בה"ע סי' י"ח עפ"י סברת רש"י דבכורות הנ"ל לכללא דהיכא דאיכא רובא דאינשי לא עבדי למפרע חוב מיד דמהני לזה צירוף ע"א דזה אינו ברור כ"כ די"ל דכוונת רש"י שם בבכורות שכתב שם ובאמירה סגי בלא עדות גמורה י"ל דכוונתו כמו הא דכתובות סוף פ"ב גבי זכור הייתי בפלוני שיצאתה בהינומא כו' ע"ש דמבואר שם דסגי בגילוי מילתא בעלמא ופי' רש"י שם ג"כ דאין הדבר צריך עדות ועכ"ז בעינן שם אחר עמו וכמש"כ הרא"ש והר"ן שם והתוס' שם וכמבואר באה"ע סי' צ"ו סעי' ט"ו וכמו שפסק הש"ך בחו"מ סי' ל"ה ס"ק ה' לדינא והתומים כתב שם דלכו"ע בעינן עוד גדול עמו רק המחלוקת שם אם בעינן דאותו גדול צריך שיהי' גדול בתחלה או בקטנותו ועכשיו הגדיל ע"ש אלמא דאף דאמרו שם דלא בעינן עדות רק גילוי מילתא ועכ"ז בעינן שנים ואפשר ה"ה בהא דבכורות ג"כ כוונת רש"י לזה דבעינן שנים וכן מדוקדק הלשון דאמרו שם בלשון עד שיאמרו לו בלשון רבים. רק דסגי שם בעדות שהי' בתחלתו בפסלות וסופו יהי' בכשרות ע"כ דברי המחנה אפרים אינם מוכרחים כ"כ:
ענף ג:
ולפי מה דנתבאר שיטת רש"י בבכורות דהיכא דאיכא רובא מהני לזה צירוף עדות אף שהי' מתחלה בפסלות כו' וכן לשיטת הסוברים כתובה דאורייתא דמוכח מזה דהיכא דאיכא רובא בצירוף עדים שהי' מתחלה בפסלות כנ"ל דזה מהני ומשמע אף מה"ת סמכינן ע"ז להוציא ממון ובוודאי לאו דווקא בעדים שראו בקוטנן דה"ה עדים שהיו מתחלה קרובים או פסולים ולסוף נתרחקו ונעשו כשרים ג"כ נאמנים בצירוף רובא כנ"ל דהא מצינו שם בסוף פ"ב דכתובות דת"ק דר' יוחנן ב"ב ס"ל דאינו נאמן משום דלא דייק ומשמע בשארי עדות פסולים בשעת ראי' ואח"כ נעשו כשרים נאמנים כמבואר שם בריטב"א על המשנה שם. רק בעינן שיהי בידו להכשיר א"ע משום דהיכא דלא הי' בידו י"ל דזה דומה להא דסוף פ"ב דכתובות הנ"ל דס"ל לת"ק דאינו נאמן וכמש"כ הסמ"ע בסי' ל"ה ס"ק י"ט משום דזה מקרי לאו בידו דמי יימר דמזדקקי כו' כמו בקידושין ד' ס"ב והא דאמר ר' יוחנן ב"ב בכתובות שם דנאמן משום דדעתו כו' מידק דייק ראיתי בריטב"א שם שכתב להעיר מהא דקידושין הנ"ל דזהו לא בידו כו' וכתב דשא"ה דהי' סבור דיזדקקו לי' הב"ד כו' וכבר תמהתי על הש"ך בסי' ל"ה ס"ק ז' דכתב דזה מקרי בידו כו' אך ברשע ועשה תשובה הוי בידו להכשיר א"ע כמבואר בש"ך שם ס"ק ז' וכן בקרוב ונתרחק י"ל דהוי באופן דהי' בידו לגרש את אשתו ואכמ"ל:
ועפי"ז יש ליישב קושיות התוס' בשבועות ד' ל"ה ד"ה או שהי' א' מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורים משבועות העדות והקשה התוס' דכבר שמענו דאינו נוהג אלא בראוין להעיד ע"ש ועל תירוצם הקשה התוי"ט שם הא כבר שמענו זה במשנה דמכות דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותם בטילה וכמו שהקשה הר"ן בשם הרמב"ן והוכיחו מזה דאף בקיבל קרוב או פסול כבתרי אינו חייב ק"ש וכמבואר בירושלמי דשבועות ועי' בתומים מזה סי' ל"ו ס"ק ז' אך לפמש"כ יש לתרץ בפשיטות קושית התוס' הנ"ל בהקדם מה שכתב הפר"ד בדרך מצוותיך ח"ד סי' קכ"ה שהקשה על הא דאמרו שבועות העדות אינו נוהג בנשים והקשה הא בעד מיתה דאשה מהימנה יש לחייבה ק"ש וכמש"כ התוס' בשבועות ד' ל"א ע"א ד"ה ורבנן הוא דפסלוהו כו' דכיון דנאמן מה"ת מקרי בר הגדה כו' ותירץ דכיון דאשה פסולה לעדות אלא במיתה וכה"ג נאמנת אבל להצטרף עם אחר להעיד בשארי מילי אינה נאמנת לכן אין שם עד עליו להתחייב ק"ש ע"ש:
וכן מצאתי בתשובת רע"א זצ"ל בסי' קע"ט וז"ל וקשה לי אמאי אינו נוהגת בנשים הא משכחת בעד מיתה דאשה נאמנת וצ"ל דענין שבועת העדות הוא רק בעד כשר דשם עדות עליו בכל מילי ואני קורא בו והוא עד אלא דע"א אם מגיד אינו מועיל וצריך צירוף עם אחר בזה היכא דאם הי' מגיד הי' מועיל חייב ק"ש אבל בקרוב או פסול דאין שם עדות עליו אלא דבסוטה האמינתו תורה משום רגלים לדבר וניכר שהאמת כן כו' בזה ליכא ק"ש כו' עכ"ל וזה כעין סברת הפר"ד הנ"ל:
ולפ"ז ה"ה במה דאמרינן דקרוב ונתרחק או רשע ועשה תשובה דנאמנין היכא דרובא מסייע לי' ועי' במל"מ פ' י"ד ה' עדות הל' ד' מש"כ בשם המהרי"ט להסתפק ברשע ועשה תשובה אם יהי' נאמן בזה דקטן והגדיל נאמן בהא דסוף פ"ב דכתובות ודעתי נוטה בזה דנאמן וכמש"כ לעיל ולפי"ז הי' מקום לומר לכאורה דחייבין ק"ש אם כפרו עדותן דהא עכ"פ הי' נאמנים להעיד כמו בזכור בפלונית שיצאתה בהינומא וכה"ג אך באמת כפי מש"כ הפר"ד ורע"א הנ"ל דבפסול לעדות כמו קרוב ואשה דאף דנאמנים להעיר במיתת בעלה משום דעבידא לגלויי או משום דיקא ומינסבה עכ"ז אין חייבין ק"ש כיון דאינן נאמנים בתו"ע מצד עצמם כמו כל עד ע"כ אין חייבים ק"ש ואינו בכלל והוא עד וה"ה בפסול להעיד מחמת תחלתו בפסלות ואינו יכול להצטרף בשארי עדות. ע"כ אף היכא דרובא מסייעו דנאמן להצטרף ואחר כשר עמו. עכ"ז כיון דאינו ראוי להגיד מצד עצמם ואף דעכשיו בשעת הגדת העדות הוא כשר עכ"ז כיון דהתורה פסלה לכל עדות היכא דהי' תחלתו בפסלות ואין נאמן הכא רק מצד הרוב מסייעו מקרי זה ג"כ כמו פסול הגוף על עדותן דכיון דאינו מועיל בשארי מילי ע"כ אינו חייב ק"ש דמה לי אם פסול עכשיו להעיד מחמת פסול הגוף שיש עליו האידנא בשעת הגדה או מחמת תחלתו בפסלות מחמת ראי' שפסלתה התורה:
וכן מדוקדק בלשון המשנה דתנן שם או שהיה א' מהם קרוב או פסול וכן אמרו בזה"ל בהא דת"ר שם בגמ' ואמאי לא תני או שא' מהם קרוב ופסול או בלשון שנמצא מהם קרוב או פסול כמו דאמרו בזה"ל בכל דוכתי ומדנקט המשנה בלשון עבר שהיה מוכח דכוונת המשנה הוא בכה"ג דמצינו בכתובות דנאמן להעיד היכא דהוי רובא מסייע לו אף בתחלתו בפסלות. וה"א דבזה חייב ק"ש כיון דעכשיו אין עליהם שום פסול כלל רק הפסול היה בעת ראיי' ע"כ אשמעינן דגם בזה אינו חייב ק"ש דכיון דהיה א' קרוב או פסול בעת הראי' מקרי אינו ראוי להגיד מצד עצמם ואין חייב ק"ש ואשמעינן והמשנה טובא וע"כ שם בשבועות ד' ל"ה הנ"ל ת"ר או שהיה א' מהם קרוב או פסול יכול יהי' חייב ת"ל אם לא יגיד כו' משום דבעינן ע"ז מיעוט מקראי דהא בכה"ג שכתבתי היכא דרובא מסייע לו הסברא נותנת דנאמן מה"ת וכנ"ל:
והא דתנן התם דגם עד מפי עד נתמעט מק"ש י"ל דזה קאי על עד מיתה דאמן בזה ואשמעינן דאף דאין פסול הגוף בעצם עליו רק כיון דהתורה פסלה בכל מילי לעד מפי עד ע"כ אף היכא דנאמן כמו בעד מיתה מדרבנן עד מפי עד ג"כ הוי כמו פסול הגוף דלא קרינן בי' והוא עד רק בהא דאמרו שם הי' א' מהם קרוב או פסול ליכא למימר כן דהא על הקרוב והפסול בעצמם כבר ידעינן ממשנה דשבועות ד' ל' דאינו נוהגת בקרובים ופסולים וגם על העדים אחרים דנצטרפו עם הפסול ג"כ ליכא למימר דהא מה"ת אינם נאמנים בעדות אשה וכמש"כ הריב"ש בסי' קנ"ה דדוקא עד כשר נאמן מה"ת בעדות אשה ולא פסול מה"ת וע"כ אף להנו"ב במ"ק סי' מ"ו דכתב שם דהך פסול דנמצא א' מהם קרוב עדותם בטילה זהו אינו נוהג בעדות אשה ע"ש ובמק"א הארכתי בזה ע"כ ז"א רק מדרבנן ולכן לא שייך על זה למילף זה מקראי כמו דיליף התם בברייתא דת"ר הנ"ל אכן לפמש"כ דקאי על הא דסוף ב"פ דכתובות וכה"ג שפיר בעינן ע"ז לימוד מקראי:
דעל פסול דעד מפי עד דתנן התם לפמש"כ דזהו אינו אלא מדרבנן בעדות אשה דלא שייך על זה למילף מקראי מ"מ י"ל בזה כמש"כ הר"ן בפ"ט דכתובות לפי שיטת הסוברים מכירות שטרות דרבנן דהא דאמרינן יצאו שטרות מאונאה מלימוד מקראי דזה אינו רק אגב קרקעות ועבדים ע"ש וה"ה י"ל בזה דג"ז אינו רק אגב שהי' קרוב או פסול ועיקר כוונת המשנה והברייתא שם דלעולם היכא שהיה א' מהם קרוב או פסול בעת הראי' לא משכחת בי' לעולם חיוב ק"ש כלל ומתורץ קושית התוס' על נכון ובהא דשבועות ד' ל"ב הכל מודים בעד א' בדר' אבא ולפמש"כ בשם המחנה אפרים עפ"י סברת רש"י בכורות דהיכא דאיכא רוב מסייע נאמן ע"א ג"כ ה"מ הגמ' לאשכוחי כה"ג דבזה חייב ע"א ק"ש כיון דהי' נאמן כנ"ל. רק אין זה הכרח כ"כ דבלא"ה ה"מ הגמ' לאשכוחי גווני אחריני וזולת זה יש לדחות זה:
ענף ד:
והנה בב"ק ד' פ"ח אמרינן דהא דעבד מיפסל לעדות ילפינן התם במה הצד מן גזלן וקטן יעו"ש ודברי הרמב"ם פ"ט ה' עדות ה"ד עיין בכ"מ ותומים סי' ל"ה ולפמש"כ דרשע ועשה תשובה וכן קטן והגדיל נאמן היכא דאיכא רוב מסייע לי' [בצירוף אחר כנ"ל ועבד ונשתחרר אינו נאמן כמבואר ספ"ב דכתובות וכיון דעיקר פסול עבד נלמד מן גזלן וקטן א"כ לא יהי' הלמד חמור מן המלמד ודיו לבא מן הדין להיות כנדון רק אי נימא דז"א רק מדרבנן ניחא. אבל באמת אין זה הכרח כלל די"ל דכיון דילפינן פסול מה"ת בעבד ע"כ ממילא כיון דבעבד ונשתחרר שייך הטעם דלא דייק ממילא גרע מגזלן וקטן משא"כ בקטן ונתגדל וקרוב ונתרחק וכן רשע ועשה תשובה דשייך בהו לומר דדייקי כנ"ל היכא דהוי בידו כו' ע"כ לא שייך לדון בזה הך דיו כו' אכן לפמש"כ השער המשפט בסי' ל"ה ס"ק ג' יש לעיין בזה וקצרתי:
אך קשה במה דיליף עבד דמיפסל לעדות מן גזלן הא יש לומר דמצינו דפסול גזלן חמור ביותר מן עבד דהא עבד מהימן במיתה ובטומאה כמבואר בסוטה ד' ל"א ור"ה ד' כ"ב וגזלן אינו נאמן התם רק בעדות מיתה י"ל דהא ז"א רק מדרבנן וכמבואר בתשובת הריב"ש והובא בנו"ב סי' ל"ג ובפתיחה לספר מראות הצובאות אבל בעדות טומאה נאמן עבד מה"ת וכמבואר בירושלמי סוטה פ"ב ה' ב' וזה לשונו ועד אין בה אין לי אלא עד מניין אף עבד ושפחה ת"ל ועד אין בה מ"מ עכ"ל אלמא דעבד נאמן מה"ת בטומאה משום רגלים לדבר [וראיתי בפתיחה לספר מראות הצובאות שכתב דהא דעבד ואשה נאמנין גבי טומאה סוטה ז"א רק מדרבנן ע"ש אבל מן הירושלמי הנ"ל מוכח דנאמנים מה"ת ואפשר לומר דבאמת למאי דמסיק בב"ק שם מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו וחשוד להעיד שקר דמה"ט גופא אינו נאמן בעדות סוטה משא"כ בעבד וזהו גופא בכלל האי פירכא וקצרתי:
ולפמש"ב לעיל דעבד נאמן מה"ת בטומאת סוטה בשם הירושלמי הנ"ל יש להקשות על הא דמכות ד' ח' ע"ב דאיתא התם עבד כו' גולה ולוקה ע"י ישראל כו' כגון שהעיד בו והוזם דכוותי' גבי עבד שהעיד והוזם עבד בר עדות הוא כו' וקשה הא משכחת עבד בר עדות בטומאת סוטה דעבד נאמן להעיד שנטמאה ואף אחר ששתתה נאמן ע"א כמש"כ התוס' בסוטה ד' ו' בד"ה ושבאו לה כו' וכמו גבי בן גרושה וחלוצה לוקה אם נמצאו זוממין וה"ה בהעיד העבד שנטמאה ונמצא זומם מבעי להיות לוקה מחמת לא תענה דהא היכא דלא שייך תורת הזמה לוקה משום לא תענה ואף דע"א אינו בתורת הזמה כמבואר בב"מ ד' ד' זהו מחמת דאינו נאמן להוציא ממון וכמש"כ התוס' שם ד"ה ע"א יוכיח אבל היכא דמהימן דינו בהזמה היכא דשייכא או במלקות היכא דלא שייכא בו תורת הזמה וכמש"כ הרמב"ם בהל' עדות פ' כ"א הל' ה' דבא ע"א ומעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דינו דמשלם כתובתה ע"ש א"כ משכחת דיהיה עבד לוקה מחמת לא תענה לרבנן דר' יהודה דס"ל בב"ק ד' פ"ח דעבד הוא אחיו במצות ובזה לא שייכא תורת הזמה דהא בעינן לו ולא לאשתו וכמש"כ התוס' בריש מכות גבי מצרי ע"ש ובלא"ה שייך זה בעבד דהא לא הוי בר אישות ועיין ברמב"ם פ' כ' ה' עדות ה' ח' ותקשה דמאי פריך הגמ' עבד בר עדות הוא הא משכחת כנ"ל:
ואף דכתוב שם עבד לוקה ע"י ישראל ונקט לי' בלשון זכר זה אינו דקדוק כלל וגם הא קיי"ל באשה שזינתה דאין לקבל העדות שלא בפני בעלה אלמא דהוא מקרי בע"ד וע"כ שפיר מקרי בזה הלשון בלשון זכר דהא רוצים לאסור עליו אשתו וקשה כנ"ל ואף שהרמב"ם כתב דמשלם הכתובה עכ"ז הא משכחת הרבה גווני דלית לה כתובה א"כ היכא דלא היה לה כתובה בל"ז א"כ דינו דלוקה כמש"כ התוס' גבי מצרי א"כ משכחת לי' דלוקה כנ"ל. אך גם לפמש"כ המראות הצובאות דהא דעבד נאמן בטומאת סוטה אין זה רק מדרבנן ג"כ תקשה לפמש"כ התוס' בשבועות ד' ל"א ע"א דאף במקום דאינו נאמן רק מדרבנן ג"כ חייב ק"ש א"כ ה"ה יש לדון דיהיה שייך בי' מלקות משום לא תענה ותקשה ג"כ אליבי' דמאי פריך עבד בר עדות הא משכחת כה"ג: ויש לתרץ כ"ז לפמש"כ הפר"ד הנ"ל דבעד פסול במילי אחרינא כמו אשה ועבד ע"כ אף היכא דמהימן משום איזה צירוף ורגלים לדבר ג"כ אינו חייב ק"ש וי"ל דה"ה גבי לאו דלא תענה ברעך עד שקר דג"כ אינו חייב משום לא תענה רק היכא דהוא בר עדות בשאר מילי אבל היכא דאין עליו שם עד בשארי דוכתי אין בכלל עד להתחייב משום לא תענה ע"כ שפיר מקשה הגמ' עבד בר עדות הוא דהא לא מהימן בשארי דוכתא כ"א הכא משום רגלים לדבר ע"כ פטור משום לא תענה וכן ראיתי להסברא הנ"ל לדמות לאו דלא תענה לחיוב ק"ש בזה בתשובת רע"א סי' קע"ט שכתב כן מסברא אך לא הביא ראי' לזה אכן לפמש"כ מוכח כדבריו מהא דמכות הנ"ל ובנדה ד' נ' ובסנהדרין ד' ל"ד במשנה יש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן לאתויי מאי לאתויי סומא באחת מעיניו ומני ר"מ הוא כו' ולפי מה שכתבתי דמשכחת לה עבד ואשה וקרוב דאנמנים בטומאת סוטה ולהפסיד כתובתה מה"ת ואפ"ה לדון בזה פסול ואף דאמרו סתמא יש כשר להעיד עכ"ז י"ל דזה אינו אלא באיזה פרט ולא בכל מילי כמבואר בנדה שם לעיל מינה דיש ראוי לדון ד"מ כו' וזה קאי על לדון חבירו אלמא דאף דתנו סתמא מ"מ אין זה רק באיזה פרט אך באמת זה אינו דקדוק כלל דלשון יש כשר להעיד משמע דנאמן מצד עצמו ולא משום איזה צירוף ובלא"ה יש לאשכוחי כמה גוונא בזה דכשר להעיד ואינו כשר לדון ועיין בסמ"ע סי' ז' ובאו"ת שם ס"ק ג' וס"ק ד' וקצרתי:
ענף ה:
והנה בירושלמי כתובות פ"ב ה' יו"ד על מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן כו' אמרו שם בזה"ל באה"ד הוזמו מהו שישלמו או כהדא דא"ר בא רב יהודה בשם שמואל אין לומדין דבר מדבר בעדים זוממין וכא כן ופי' הפ"מ דהירושלמי קאי על מה דאיבעי' שם לעיל דהיכא שאין מתכוונין להעיד אלא שממון יוצא מתוך עדותן שמעידין על דבר איסור אם נאמנין או לא ואת"ל דנאמנין אם חזרו והוזמו על עדותן מהו שישלמו ולא איפשיטא הבעיא עכ"ל הפ"מ א"כ מוכח מזה דדוקא בהעידו על איסורין ולא נתכוונו להעד על הממון בזה אמרו דלא ישלם ממון משום דהזמה חידוש הוא כו' אבל בהא דאמרו שם דנאמנין להעיד בגודלן כו' לענין כתובה וכה"ג דאם העידו והוזמו משמע דמשלמין בתורת הזמה ואף דעיקר ראיות עדותן הוא בתחלתו בפסלות וא"כ י"ל דבעצם עדותן יש עליהם שם פסול עדות וגם הא אינן נאמנין מצד עצם עדותן אלא משום רוב נשים בתולות נישאות מסייע להו וכה"ג אפ"ה דינן דמשלמין ממון בהוזמו א"כ זהו דלא כמש"כ לעיל לדון בזה דאף דנאמנים בעדותן עכ"ז אין חייבין ק"ש בכפרו עדותן וגם אין לוקין משום לא תענה ואין בהם תורת הזמה משום דלא הוי שם עד עליו והוי כמו דיש פסול הגוף עליהם מחמת תחלתו בפסלות וגם הא אינן נאמנין רק מחמת צירוף הרוב אבל מירושלמי הנ"ל מוכח דלא אמרינן כן אלא כיון דהשתא הם כשרים בעת ההגדה בב"ד יש עליהם שם עד לגבי הזמה וכה"ג אף דהזמה חידוש הוא:
ומזה הוי סייעתא למש"כ הרמב"ם פ' כ"א ה' עדות ה"ה דבע"א שהעיד שזינתה אחר קנוי וסתירה יש בו דין הזמה ועיין מזה בירושלמי סוטה פ"א ה"א ובמראה הפנים שם ד"ה עידי קנוי שנמצאו זוממין לוקין כו' ואף דע"א בקנוי וסתירה לא מהימן מצד עצם עדותן לבד רק מחמת קנוי וסתירה דהוי רגלים לדבר אפ"ה כיון דהתורה הימני' שפיר הוי עליו שם עד לענין דין הזמה וכמו במשביע ע"א לענין חיוב ק"ש בשבועות ד' ל"ב דהכל מודים בעד סוטה שחייב דרחמנא הימני':
אמנם לולא דברי הפ"מ יש מקום לפרש להירושלמי הנ"ל במה דקאמר הוזמו מהו שישלמו דקאי על המבואר במשנה אלו נאמנין להעיד בגודלן כו' דע"ז אמרו הוזמו מהו שישלמו משום די"ל דכיון דהתורה פסלתו לעדות אם הי' תחלתו בפסלות א"כ הוי זה כמו דהוי פסול הגוף על עדותן וכמו הא דכתב הפר"ד דלכן שבועת העדות אינו בקרובים אף היכא דהתורה האמינתו משום דהא יש עליו שם פסול ולא קרינא בי' והוא עד כנ"ל וכש"כ בהזמה דהוי חידוש ושפיר קאמרי שם בירושלמי דאין לומדין דבר מן דבר בעדים זוממין א"כ אדרבא יהי' סייעתא מירושלמי הנ"ל לדברי אך י"ל דז"א רק בהזמה דחידוש הוא כמו שאמרו אין למדין כו' כנ"ל] ואחר כותבי כ"ז אתאי לידי ירושלמי עם פי' קרבן העדה וראיתי דכתב ג"כ דהך הוזמו מהו שישלמו קאי על מה דאמרו שם דנאמנין בגודלן כו' לענין כתובה מאתים והוזמו ע"ש. ע"כ שפיר כתבתי לעיל לדון כנ"ל ועם כ"ז אין מזה סתירה על מש"כ הרמב"ם דבע"א דנאמן אחר קנוי וסתירה דיש בו דין הזמה:
דאף דאין נאמן מפאת עצמו רק מצד רגלים לדבר עכ"ז כיון דיש עליו שם עד כשר וראוי להצטרף עם אחר בשארי מילי לכן שייך בו דין הזמה אבל היכא דיש עליהם פסול מחמת תחלתו בפסלות דינן כמו פסול הגוף דאין בזה דין הזמה כנ"ל וכמש"כ הפר"ד לחלק כעין זה גבי חיוב ק"ש כנ"ל: וראיתי בקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' שכתב דאם ע"א העיד במקום דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דטען איני יודע וכה"ג וניזום העד די"ל דשייך בו דין הזמה דהא דב"מ ד' ד' דע"א אינו בתורת הזמה היינו משום דלא מהימן לחייב ממון אבל היכא דמחייב ממון מחמת מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם שייך בו דין הזמה. אלא שלבי מהסס דקרא דכאשר זמם בשני עדים הוא דכתיב עכ"ל הקצה"ח ובאמת מן הרמב"ם שהבאתי לעיל מוכח בפי' דאף בע"א היכא דנאמן שייך בו דין הזמה ודלא כהקצה"ח בזה אכן בעיקר דברי הקצה"ח הנ"ל יש לדון בזה דאף אם הוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מ"מ אינו בתורת הזמה וכמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב בע"ח אף היכא דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם מ"מ אינו בהזמה משום דריע טענתו של הלוה גרם לו להתחייב ממון וע"כ אינו בתורת הזמה ע"כ העיקר בזה דלא כהקצה"ח הנ"ל:
ושאני בהא דע"א מעיד שנטמאה דכתב הרמב"ם הנ"ל דיש בו דין הזמה דהתורה הימני' מצד עצמו כנ"ל אבל במחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דאינו רק מצד דריע טענת הבע"ד לא אמרינן בו דין הזמה וכמש"כ הנו"ב הנ"ל ובוודאי אין לחלק בין טוען איני יודע ובין הא דנסכא דר' אבא וקצרתי בכ"ז:
ענף ו:
נחזור לעניננו ונבאר שיטת הרמב"ם דס"ל דדוקא בקיום שטרות בעי אחר גדול מתחלה עמו אבל בעדות הינומא לא בעינן אחר כשר עמו רק סגי בזה ג"כ עדות האחר שהיה קטן והגדיל עכשיו וכמש"כ באה"ע סי' צ"ו והובא באו"ת ביאור סברא זו ונלענ"ד לבאר שיטת הרמב"ם ולהסביר דבריו בחילוק הנ"ל די"ל דהרמב"ם הוכיח מהש"ס דבעדות הינומא אף דעדות האחר היה ג"כ מתחלה בפסלות בעת הראיה אפ"ה הקילו בזה להאמינו דהא שיטת הרמב"ם דבעת ראייה לבד שייך ג"כ נמצא קרוב ופסול עדות כולן בטילה אף דלא העידו בבת אחת בב"ד וגם שיטת הרמב"ם דאף דלא העידו כלל בב"ד ג"כ נתבטל עדות הכשרים מעת הראייה. ואי נימא גבי זכור בפלונית שיצאתה בהינומא כו' דבעי אחר כשר מעת הראייה עמו א"כ תקשה דהא זה לא משכחת בהא דקטן והגדיל מעיד שראה אז בקטנו ובצירוף עוד אחר כשר עמו דהא בעת הראייה שראו אז ביחד הקטן והאחר עמו א"כ נתבטל אז עדות של אחר מחמת נמצא פסול כו' דהא התורה פסליה להקטן להעיד וממילא נפסל עדות הגדול אז בעת הראייה [וגם הא מעידין עכשיו כולם בב"ד] ודוחק לומר בזה דמיירי היכא דלא נצטרפו ביחד בעת ראייה וכה"ג הקשו התוס' בסנהדרין ד' ל"א וב"ב ד' מ"א ד"ה נחלקה כו' ותירוצם לא שייך הכא ומזה הוכיח הרמב"ם דגבי זכור בפ' שיצאתה בהינומא כו', אף דהאחר היה ג"כ פסול בעת הראייה מ"מ כיון דעכשיו הוא כשר מהימן להעיד בזה משום דאל"כ הא אף אם היה כשר בעת הראייה מיפסל אז ג"כ משום האחר שנצטרף עמו אז היינו הקטן דרחמנא פסליה אך גבי קיום שטרות דכ"א אינו מעיד רק על הכרת החתימות וזה יכול להיות ע"פ טב"ע וכה"ג ולא שייך בזה כ"כ לומר נמצא א' מהן קרוב ופסול כו' בעת הראייה. דהא יכול להיות הכרתם שלא היה בבת אחת בעת הראייה משא"כ בזכור בפלונית כו' דבזה דוחק לומר דלא היה בבת אחת כנ"ל ומזה הוכיח הרמב"ם דלא בעינן בעידי הינומא רק שיהא עוד אחר עכ"פ אבל על כשרות מתחלתו לא הקפידו והא דאמרו והוא שיש גדול עמו לא קאי אלא אקיום שטרות:
אכן לפי מה שראיתי בנתיבות סי' ל"ו ס"ק י' דהיכא דהיה א' מהם קטן לא שייך בזה לומר נמצא א' מהם קרוב או פסול ויהיה עדות כולם בטילה משום דקטן אין עליו שם עד כלל ע"ש ולפ"ז נסתר מש"כ אבל באמת יש לפקפק בדבריו. מהא דכתב הריב"ש בסי' של"ט בשם כמה ראשונים שכתבו דלכן מהני בנוגע בעדות סילוק ולא אמרי' בזה תחלתו בפסלות משום דכמו דלא שייך לומר נמצא א' מהם קרוב או פסול היכא דהיה עד א' מהם נוגע בעדות משום דאין עליו שם עד כלל רק בע"ד מקרי ואינו בתו"ע כלל ומה"ט לא שייך לומר תחלתו בפסלות היכא דלא היה עליו שם עד כלל מתחלה וזהו ע"פ דברי הראב"ד דהובא ברא"ש פ"ק דמכות והובא בש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח אלמא דס"ל להריב"ש וש"פ דהיכא דלא שייך לומר נמצא א' מהם פסול כו' דה"ה דלא שייך בזה לדון וליפסול מחמת תחלתו בפסלות א"כ תקשה מהא דאמרינן בכתובות ד' כ"ח דאלו נאמנים להעיד מה שראו בקוטנן אבל בשארי עדות ממון לא מהני להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן משום תחלתו בפסלות וכמש"כ התוס' בכתובות ד' י"ח ע"ב ד"ה מלוה גופא מידק דייק כו' דהא אי נימא דנמצא א' מהם קטן אין מבטל עדות הגדולים משום דלאו שם עד כלל על הקטן וכמש"כ הנתיבות א"כ כמו כן לא יהיה שייך למיפסל עדות של קטן והגדיל משום תחלתו בפסלות דהא לאו שם עד כלל ודומה לבע"ד שנסתלק דכתבו דלא שייך בו תחלתו בפסלות משום דלא הוי עליו שם עד כלל וע"כ מוכח להך שיטה הנ"ל דגם בנמצא א' מהם קטן שייך ג"כ ליפסיל עדות כולם משום דגם בקטן שייך לומר דשם עד פסול עליו ואף דהש"ך בסי' ל"ד ס"ק כ"ח השיג על הריב"ש עכ"ז אין להזניח דברי הראשונים הנ"ל ובעיקר קושית הש"ך הארכתי במק"א:
ומה שהוכיח הנתיבות דין זה דבקטן לא שייך דין זה לומר דנמצא א' מהם קרוב או פסול כו' ממה שכתב האו"ת בסי' ל"ו ס"ק י"א דאשה אין עליה שם עד פסול לדין בזה נמצא א' מהם פסול יש לחלק טובא בין קטן לאשה משום דדוקא אשה דלא חזיא לשום עדות בעולם אף לאחר זמן לכן אין עליה שם עד פסול כלל משא"כ בקטן דאתי לכלל גדול ולהיות עד כשר אפשר דמקרי בר עדות רק התורה פסלתו עכשיו וכדמצינו דקטן מקרי בר כריתות ובר הוויא וכמש"כ התוס' בגיטין ד' כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כו' והגמ' בגיטין ד' פ"ה כו' ומה"ט ס"ל לכמה ראשונים והתוס' דזכין לקטן מה"ת משום דאתי לכלל זכייה כמבואר בב"מ ד' ע"ב ועיין בזבחים ד' צ"ט גבי קטן אם מקרי ראוי לחיטוי ומה"ט י"ל דקטן מקרי בר עדות משום דאתי לכלל עדות ויש לדון בזה ג"כ ע"פ שיטת הסוברים באה"ע סי' י"ז סעי' י"ג ואחרונים שם במה שהביאו בשם השלטי גבורים בכתובות ד' כ"ח דקטן נאמן להעיד במיתת בעלה אף במכוין להעיד ובט"ז שם במש"כ דקטן שהגיע לעונת הפעוטות שאני בזה וקצרתי:
ענף ז:
ובעיקר דברי התומים הנ"ל שכתב דאשה אין עליה שם עד פסול כלל ושאני גזלן וקרוב דראוי להעיד ושם עד עליו רק מחמת פסלותו נפסל עכ"ל ובאמת לבבי לא כן ידמה דהא חזינן להיפך בטומאת סוטה דאשה ועבד נאמנים וכמש"כ לעיל להוכיח דאף מה"ת נאמנים ואלו גזלן פסול אף בטומאת סוטה משום דחשוד לשקר כמבואר סוף פ"ק דר"ה וכן ראיתי בספר טורי אבן לר"ה ד' כ"ב ע"א בד"ה האשה כשירה עליו כו' באמה"ד וז"ל דהא דעד א' נאמן גבי סוטה נפקא לן מדכתיב ועד אין בה כו' וכיון דאפיק רחמנא בלשון עד היינו דווקא בראוי להעיד לאפוקי גזלן שאינו בתו"ע כלל דהא כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ודרשינן אל תשת רשע עד ש"מ דרשע אינו בכלל תו"ע כלל ואין עליו שם עד לגמרי אבל אשה שם עד עליה והא דאשה פסולה לעדות נפקא לן בשבועות דף ל' מועמדו שני אנשים ודרשינן אנשים ולא נשים ולא למימרא שאינו בתו"ע ואין שם עד עליה דוודאי שם עד עליה ולא מיעט הכתוב לאשה אלא משום דאין שם איש עליה ורחמנא אמר אנשים דווקא כו' אבל היכא דע"א נאמן אשה נמי בכלל וכן לענין עדות אשה להשיאה ע"י ע"א הקילו רבנן כו' אלא דק"ל דאמאי אין מחייבין ע"י עדות אשה שבועה דאורייתא דהא אשה נמי בכלל עד ונ"ל מדכתיב לא יקום ע"א אבל ב' יקומו כו' עכ"ל הטורי אבן:
והעתקתי דבריו הנחמדים אלמא דמצינו להיפך ממה שכתב האו"ת הנ"ל דאדרבה דאשה יש עליה שם עד ביותר מגזלן וכיון דבגזלן שייך לומר נמצא א' מהם פסול מבטל עדות כולם כש"כ באשה דשם עד עליה גבי טומאת סוטה ולא מיפסלה משום חשש משקר רק משום גזה"כ דאנשים ולא נשים וודאי דשייך בו לומר נמצא א' מהם קרוב או פסול דעדות כולם בטילה ולפ"ז ה"ה בקטן דהא מבואר בב"ק ברש"י ד' פ"ח דהא דקטן מיפסל לעדות היינו משום דכתיב אנשים ולא קטנים וכן כתב הרמב"ם בפ"ט הל' עדות ה' ז' ועוד טעם כתב רש"י שם משום דקטן הוי עדות שאי אתה יכול להזימה כו' [ומוכח מזה דרש"י ס"ל דאף בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואכמ"ל] וכן מבואר בב"ב ד' קנ"ה ע"ב דאמרו שם התם בעינא ועמדו שני אנשים וליכא וכן מבואר בירושלמי סנהדרין פ' ג' ה' ט' ובשבועות פ' ד' ה' א' ע"ש. וכיון דקטן מיפסל משום גזה"כ הנ"ל ע"כ דינו כמו אשה דנתבאר דמקרי שם עד עליו ושייך בו לומר נמצא א' מהם פסול עדותם בטילה:
והא דהוכיח האו"ת שם כן דמפני מה לא פריך הגמ' במכות על כל העריות דיצילו דהא נשים פסולות לעדות י"ל בזה דהא חזינן דתרתי לריעותא חמיר פסולו מן חד לריעותא כמבואר בסנהדרין ד' כ"ד ובתוס' ד"ה אמר רב דימי כו' ע"כ אם היה מקשים הש"ס מנשים דכל העריות היינו יכולים לחלק ולדחות דשאני נשים דיש עליהם שני פסולים פסול א' פסול נשים. פסול השני אם נבעלה ברצונה הוי פסול רשע ואם נבעלה באונס יש עליה שם פסול שונא וכמש"כ התוס' במכות שם. והיה מקום לומר דשתי ריעותות אין עליו שם עד פסול לומר נמצא א' מהם פסול כו' משום דבשתי ריעותות אין עליו שם עד כלל משא"כ בחדא לריעותא יש עליו שם עד פסול ואמרינן ביה שפיר נמצא בהם א' מהן פסול כו' ולבסוף דמסיק הש"ס לומר דבמקיימו דבר הכתוב מדבר י"ל דבאמת לא מחלקינן גבי נמצא א' מהם פסול בין שתי ריעותות לחד ריעותא משום דבלא הכרח אין לנו לומר כן רק דתלוי במקיימי דבר לכן ניחא להש"ס למיפרך יותר הרוג יציל רובע יציל כו' ע"כ אין הכרת לקושיות התומים והוכחתו כנ"ל ולכן לדינא יש מקום לומר דגם בנשים שייך לומר נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם מכש"כ מגזלן כנ"ל ומה שהקשה התוס' מגיטין וקידושין מקרובים שיש שם ולא מה שיש שם במעמד נשים אין זה הכרח כ"כ ולכן שפיר כתבתי לעיל הגה"ה ובמגילה ד' כ' אמר ר' יהודה קטן הייתי וקראתי למעלה מר' טרפון וזקנים אמרו לו אין מביאין ראייה מן הקטן. ויש להעיר בזה דהא בדרבנן אף קטן והגדיל נאמן והא מקרא מגילה הוא דרבנן וכמש"כ הר"ן גבי הא דחזקיה קרי בטבריא בארביסר וחמיסר ועיין בטורי אבן למגילה ד' ה' שם ואכמ"ל ואפשר לומר דשא"ה דאתחזק חיובא עליו וספק אם יוצא בזה ונפטר מחיובו או לא וע"כ אינו נאמן בזה קטן והגדיל ועיין בב"מ ד' ט"ז ע"ב אמר רב נחמן הוינא כבר שתא כבר שבע ודכרנא דהוי מכרזי הני שטרא אקנייתא דמשתכחי בשוקא דהדרינהו למריהו. ואפשר דלא סמכו על עדותו כ"כ בזה דהא באמת מצד עדות לא מהני בזה כמבואר ג"כ בסנהדרין ד' נ"ב, דא"ל קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן:
ע"כ הגה"ה. וב"ה מצאתי בהגהות האשר"י סוף פ"ב דכתובות שכתב בזה"ל ועוד דשאני קטן שיבא לכלל עדות משא"כ בקרוב כו' עכ"ל הרי דס"ל דקטן יש עליו שם עדות ביותר מקרוב משום דאתי לכלל עדות וכמש"כ לעיל: ולפי מש"כ האו"ת והנתיבות דאשה וקטן לא שייך בהם נמצא א' מהם קרוב או פסול כו' א"כ ה"ה בעבד דאם א' מהם עבד דלא מבטל לעדות כולם דהא עבד ג"כ אין עליו שם עד כלל כמו אשה ועיין בב"ק ד' פ"ח משום דס"ל דווקא בגזלן וקרוב יש עליו שם עד לבטל עדות כולם כמש"כ התומים בשם הריב"ש דדווקא היכא דיש עליו שם עד. רק דהתורה פסלה בזה הדין דנמצא א' מהם כו' משום דגזלן בר עדות הוא אם יחזיר בתשובה וכן קרוב כשר לעדות לאחרים משא"כ אשה דלא חזיא לשום אדם להעיד כלל וכן קטן לאו בר הגדה כלל בשום דוכתא א"כ ה"ה עבד מקרי ג"כ לאו בר עדות כלל ואף דביד האדון לשחררו עכ"ז הא ביד העבד אינו זה ועוד הא אמרינן בקידושין ד' ס"ב גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך דלא הוי קידושין דאף דבידו לשחררה עכ"ז מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת עי"ש וע"כ יש לדון לדבריהם דגם בעבד לא שייך נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם:
וכיון דא' מהם הוא עבד בוודאי א"כ נתבטל עדות כולם:
ענף ח:
ונלענ"ד להביא ראיה לזה מהירושלמי דיבמות פ' י"א הל' ה' גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' וזה לשון הירושלמי מהו שיעידו עדות אחת ותעלה להם עדות אחת כו' ואחר שנמצאו עדים זוממין אינם נהרגין ואין ההורג נהרג אף הכא כן כוונתו אם התערובות נחשבו עכ"פ לעד א' להצטרף עם עוד אחר על דיני נפשות דהא אחד מהן הוא כשר וקא פשיט דכיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משום דהתערובות על כל א' הוא בספק דשמא עבד הוא ואין בו דין הזמה ע"כ אין ההורג נהרג וקשה תיפוק ליה דהוי נמצא א' מהם פסול דהא מיירי בד"נ דנצטרפו בעת הראייה וגם בעת ההגדה כמבואר במכות ד' ו' ע"ב וברמב"ם הל' עדות ריש פ"ד דבד"נ צריכין העדים להעיד כא'. א"כ נתבטל עדות כולם. בפרט בד"נ דאף ר' יוסי מודה דבד"נ בטל עדות כולם כשאחד מהם הוא פסול כמבואר במכות ד' ו' וכעין זה הקשו התוס' בב"ב ד' מ"א ובסנהדרין ד' ל"א גבי ב' כתי עדים המכחישין דהא הוי נמצא א' מהם פסול אך לחד תירוצא דתירצו שם דדווקא כשהפסול ידוע זה י"ל ג"כ הכא דכיון דאין ידוע מי הוא העבד ע"כ לא שייך בזה נמצא א' מהם פסול כו' אבל לאידך תירוצים של התוס' הנ"ל תקשה בירושלמי הנ"ל כנ"ל. דהא מיירי בד"נ דאף ר' יוסי מודה והיה הראייה והגדה כאחת כמבואר בד"נ וגם הא היה התראה א"כ נתכוונו להעיד בעת הראיה ועיין במכות ד' ו' ע"א תוספות ד"ה היכי אמרינן כו': אך אפשר לומר בזה להך תירוץ דמתרצי התוס' בב"ב שם די"ל דהתם מיירי דאתו למיחזי א"כ ה"ה בהך דירושלמי י"ל דמיירי דאתו למיחזי ואף דמיירי התם בד"נ עכ"ז י"ל כמש"כ המהרש"א במכות ד' ו' בתוספות ד"ה היכי אמרינן כו' במש"כ התוס' דנחזי אנן אם התרו בו דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו עכ"ל א"כ י"ל בהך תערובות ג"כ דלא היה ההתראה מהם ואף לפי' שיטת הרמב"ם דחו"מ ריש סי' ל"ו דאם כולם לא נתכוונו להעיד דבטל עדותן כמש"כ הש"ך שם. עכ"ז י"ל דאחד מן התערובות נתכוין להעיד והב' לא נתכוין להעיד א"כ הא לא נצטרפו אך גם זה לא א"ש לפי שיטת הרמ"ה והובא בטור ח"מ סי' ל"ו ובסמ"ע שם ס"ק ד' דס"ל דאם ר'ה ההגדה כאחת אף דבעת הראייה לא נתכוונו להעיד דמיפסל עדותן. א"כ כאן דמיירי בד"נ דהעידו שנים. בוודאי הוא הגדה כאחת ועיין רש"י מכות ד' ו' ד"ה והוא שהעידו כו' אבל אם העידו השנים כו' א"כ תקשה כנ"ל וגם יש לעיין בזה ע"פ מש"כ תו"י בכריתות ד' י"ב ע"ב ד"ה לא נתכוונתי לעדות ועוד דהא חזינן להתוס' בסנהדרין ד' ל"א דלא ניחא להו לתרץ כן ומהדרי אחר תירוצים אחרים א"כ הכא בירושלמי דלא שייך תירוצים הנ"ל תקשה עדיין כנ"ל וע"כ מוכח מזה דבעבד לא שייך נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם וכמש"כ האו"ת באשה ויהיה מזה סייעתא לסברת האו"ת. אמנם בעיקר הדברים הנ"ל יש לפקפק דהא מבואר בכתובות ד' כ"ח דכולם אם היה עבד ונשתחרר אינו נאמן ריב"ב אמר נאמן ופליגי אי דייק או לא דייק ומשמע דריב"ב לא פליג אלא בהנך דמונה התם דהוי מדרבנן ורוב נשים בתולות נישאות אבל בשארי ענינים דלא שייך כן גם ריב"ב מודה דאינו נאמן משום דהוי תחלתו בפסלות וכבר הבאתי לעיל שיטת הריב"ש וכן הוא שיטת רבוותא שהביא הרמב"ן בחי' לב"ב ד' מ"ג דלכן מהני סילוק בנוגע בעדות משום שיטת הראב"ד דבבעל דבר לא שייך בו נמצא א' מהם פסול דבמקיימי הדבר הכתוב מדבר ומה"ט היכא דלא שייך עליו שם עד לא פסלינן לו משום תחלתו בפסלות ועיין מזה באו"ת סי' ל"ז ס"ק א' ובריש סי' ל"ו באו"ת ובש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח ובסי' ל"ו ס"ק ט"ו אלמא דס"ל להנך רבוותא דהיכא דלא שייך נמצא א' פסול משום דלאו בר עדות הוי דה"ה מה"ט לא שייך בו לדון תחלתו בפסלות א"כ אי נימא דבעבד לא שייך בו נמצא א' פסול לבטל עדות כולם א"כ מה"ט לא יופסל עבד ונשתחרר משום תחלתו בפסלות ובאמת הא מצינו דגם בעבד שייך תחלתו בפסלות כנ"ל: וכן מבואר בתוספתא סנהדרין פ"ה יעו"ש דפסול משום תחלתו בפסול ומונה זה בין שארי פסולים משום זה ואף דבגמ' מבואר הטעם דאינו נאמן כו' משום דלא דייק וע"כ אף בדרבנן אינו נאמן ואלו בתוספתא מבואר דאינו נאמן משום תחלתו בפסול י"ל בזה כמש"כ השער המשפט בסי' ל"ה ס"ק ג' דאם יש עליו שם עד כשר היה מהימן ולא מיפסל משום דלא דייק לפי דבעד כשר לא חיישינן לומר דלא דייקי אלא בפסול לעדות אמרו זה ע"כ עיקר הטעם בהא דספ"ב דכתובות הוא משום תחלתו בפסלות ומן התוספתא הנ"ל סייעתא לדברי השער המשפט הנ"ל והך תוספתא הובא בקצרה בש"ך סי' ל"ה ס"ק ז' ועיין ברש"י גיטין ד' ט' ובתוס' שם ד"ה אע"פ שחותמיהן כו' ובהגהות אשר"י שם ובמהרי"ק סי' קכ"א ובמרדכי ובקצה"ח סי' ס"ח ס"ק א' מזה וכן י"ל מזה בב"ק ד' פ"ח בתוס' ד"ה יהא עבד כו' דאי נימא דכשר מה"ת י"ל דמיפסל שפיר משום תחלתו בפסול משום דיש עליו שם עד קצת דהא כשר מה"ת וכן מוכח בירושלמי שבת פ"א ה"ד גבי שמנה עשר דברים כו' דאי' שם והשאר מן מה דתני רשב"י בו ביום כו' ועל עדותן כו' דמשמע דכשרין מה"ת וקצרתי בכ"ז עכ"פ חזינן דעבד ונשתחרר מיפסל משום תחלתו בפסלות ולפ"ז הדין נותן למיפסל בעבד עדות האחרים שנצטרפו עמו משום נמצא א' מהם פסול כנ"ל:
והא דהוכחתי מירושלמי יבמות י"ל דהתם קאי לת"ק ור"ש במשנה מכות ד' ה' דמקשי שלשה לשנים לענין הזמה כו' ולא ס"ל להיקישא לנמצא א' מהם פסול אלא ר"ע הוסיף זה ועיין תוס' סנהדרין ד' מ"א ע"ב ד"ה כמאן כר"ע כו' ובתוי"ט מכות שם. וגם יש עוד מקום לומר ולתרץ הך דירושלמי הנ"ל דמיירי דאתא למחזי ועכ"ז א"ש אף לשיטת הרמ"ה דטור ח"מ הנ"ל אך לא רציתי להאריך יותר. וכעת מצאתי בירושלמי הנדפס עם שירי קרבן וראיתי שהקשה השירי קרבן על הירושלמי הנ"ל דהא ה"ל נמצא א' מהם פסול כו' ולא העיר בכל מש"כ עכ"פ חזינן דס"ל גם לבעהמ"ח ש"ק דבעבד שייך לפסול משום נמצא א' מהם פסול א"כ ה"ה בקטן ודוחק לחלק ביניהם:
ומש"כ האו"ת להוכיח מהא דלא מקשה הש"ס מכל העריות דנשים יצילו דמוכח דבנשים לא פסלינן משום א' מהם פסול כו' משום דלא מקריא בשם עד כלל כמש"כ הריב"ש אין זה ברור כ"כ דהא מקודם דמסיק הש"ס במקיימי דבר כו' דזהו המקור דמוכיח הריב"ש ע"פ שיטת הראב"ד דבעי שיהיה עליו שם עד קצת ובאמת בעיקר שיטתו ובשיטת רבוותא שהובא בחי' הרמב"ן בב"ב ד' מ"ג יש לעיין בכללא שלהם מהא דספ"ב כתובות והתוספתא סנהדרין דהובא לעיל וע"פ המבואר לעיל וקצרתי] א"כ עדיין תקשה דהש"ס בקושייתם מקודם דמסקי לסברת במקיימי דבר כו' היה להם להקשות מיד ג"כ מן כל הנשים דיצילו וע"כ מוכח דאין זה הכרח כ"כ להוכיח ממה דלא הקשה המקשה כן וכמש"כ לעיל:
והנה לפמש"כ האו"ת דבאשה לא שייך למפסל משום א' מהם פסול א"כ ה"ה בעבד דהא אי' בב"ק ד' פ"ח דעבד ילפי למיפסל מן אשה וגזלן או מקטן וגזלן ואפשר לומר כיון דאתו בזה למילף מגזלן ג"כ ע"כ דינו כמו גזלן ועיין ב"ק ד' ג' ע"ב תוס' ד"ה משורו למדנו כו' וברא"ש שם ויש לחלק כאן ביותר ולכאורה יש להעיר בכ"ז בהא דירושלמי גיטין פ"א ה"א כתב כל נכסי' לעבדו מה עבד לי' כגט או כמתנה כו' כהדא כתב כל נכסי' לשני ב"א כא' והי' עדים כשרים לזה ופסולין לזה אתפלגין ר' יוחנן ור"ל ר"י אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה כו' מתני' מסייעא לר"י מה שנים נמצא כו' עכ"ל וכ"כ בירושלמי מכות פ"א ה"ז והאריכו הראשונים להקשות עלה דגיטין ד' ט' דעצמו קנה נכסים לא קנה והובא בארוכה דברי הרמב"ן ורשב"א והר"נ והרא"ש ספ"א דמכות בכ"ז בפני משה שם ואי נימא דבעבד לא שייך נמצא א' פסול כו' א"כ הא יש לחלק דשא"ה דאי נכסים לא קנה משום חשש זיוף א"כ ממילא לפ"ז דינו כעבד דלא שייך בי' בטלה מקצתו כו' אך ז"א הוכחה כלל דהא כיון דעצמו קנה א"כ אין עליו שם עבד כלל ולכן הוצרכו לחלק דשא"ה דשם בע"ד עליו כמש"כ הראב"ד ונדחה זה:
ובסנהדרין ד' נ"ז אי' דנהרג ע"פ קרוב ולא ע"פ אשה ע"ש אלמא דאשה גרע מקרוב ולפ"ז א"ש חילוק האו"ת אבל כבר כתבתי לעיל בשם הטורי אבן לר"ה שם דמשמע דאשה יש לה שם עד ביותר מן רשע ומה"ט בטומאת סוטה נאמנת מה"ת כמש"כ לעיל וכן בעדות מיתה נאמנת מדרבנן עכ"פ וכן מצינו בח"מ סי' ל"ה ש"ך ס"ק י"א בשם היש"ש דאשה נאמנת שם ולא קרוב וכן קטן נאמן אלמא דאשה יש לה שם עד יותר מקרוב ע"כ כיון דבקרוב הוי פסול דנמצא א' מהם כו' כש"כ באשה וקטן [ולא שייך בזה לדון להא דזבחים ד' ג' כל דמינה מחריב בה ומצאתי בתשובת רע"א ז"ל בהשמטות לסי' ע"ג שכתב בזה"ל ועדיין י"ל אם הוא באמת קטן אף דיש ג' זולתו מ"מ הוי כנמצא א' מהם קא"פ דכולם בטלים גם בדיינים להכנה"ג עכ"ל אלמא דס"ל להגאון הנ"ל בפשיטות דאף בקטן שייך לומר נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם ודלא כהנתיבות וזהו סעד לכל מש"כ ואינו ראיה מהאו"ת די"ל דשאני נשים דמקרי עם בפ"ע כמבואר שבת ד' ס"ב ע"כ לא שייך בהוא נמצא א' כו': נחזור לעניננו דשפיר כתבתי לפרש סברת הרמב"ם דהוכיח דלא קאי הא דא"ר הונא והוא שיש אחר עמו רק על קיום שטרות ולא על עידי הינומא משום דבזה אף הגדול מתחלה לא נפק מכלל תחלתו בפסול מחמת דנמצא א' מהם פסול בעת הראיה וממילא הוי תחלתו בפסלות וכמש"כ דגם בעדות קטן שייך לדון כן ואף באתו למחזי הא שי' הרמב"ם והובא בח"מ ריש סי' ל"ו דבטל כל עדות האחרים וע"ש בש"ך ודוחק לומר דהך אחר יכוין לעדות והך עד הב' לא יכוין רק למחזי דז"א מכמה טעמים ועיין באו"ת סי' ל"ו סוף ס"ק ה' שכתב על ענין אחר שם דדוחק לומר דמיירי דאתו למחזי דהא סתמא קתני וגם לא מבעיא להו למסתם בזה ולכן אף אם עד ב' היה קטן והגדיל ג"כ מהימן משום דבדרבנן היכא דלא אפשר באופן אחר בזה נאמנים שניהם אף בתחלתו בפסול וכמש"כ האו"ת לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דלא בעינן בעידי הינומא גדול אחר עמו מתחלה אלא תלוי אם יש שני עדים. משא"כ גבי קיום דהא משכחת ליה בפשיטות ויכול להיות דעד הב' לא יהיה תחלתו בפסלות משום דהא גבי קיום דסגי בהכרה לא נצטרפו כלל בעת הראיה רק כל א' מכיר את ח"י בט"ע ע"כ החמירו חז"ל בזה דיהיה אחר גדול עמו מתחלה וע"פ הירושלמי דכתבתי לעיל ביבמות פ' י"א ה' ה' גבי התערובות דזה מקרי עדות שאי אתה יכול להזימה כו' מזה סייעתא למש"כ הנתיבות בסי' ל' ס"ק ב' בד"ה והנה אף שכתבתי דבד"מ כו' וקצרתי:
ענף ט:
ונבאר מש"כ המחנה אפרים הל' עדות סי' ט"ו וז"ל מי שנתחייב ש"ה והביא ע"א לאפטורי נפשיה משבועה ואשתכח דהוא קרוב ונתרחק כיון דש"ה מדבריהם לא בעי תחלתו וסופו בכשרות כאותו שאמרו אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עכ"ל ויש לעיין בדבריו דהא מבואר שם בכתובות דבעינן גדול עמו אלמא דבממונא לא האמינו לקטן רק אם יש גדול עמו אף בדרבנן וגם להרבה פוסקים בעינן גדול מתחלה ולשיטת הרמב"ם הא שאני בעידי הינומא משום דרוב נשים בתולות כו' כנ"ל אך באמת שפיר כתב דהא מבואר בכתובות ד' כ"ח ע"ב דאין נאמן לומר דרך היה לפלוני כו' מ"ט אפוקי ממונא לא מפקינן אלמא דדוקא לאפוקי ממונא לא האמינו לו משא"כ היכא דהוי לפטור י"ל דנאמן בזה וכן מבואר בירושלמי שם בגודלן מה שראו בקוטנן כו' הא בקוטנן לא תמן תנינן נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ומהלך לתוך שדה ונוטל את נחילו כו' לא אמר אלא על נחיל שאין גזילו מד"ת עכ"ל ופי' הפ"מ כיון דזהו קנין מדרבנן ע"כ לא מקרי עדותו להוציא כו' ובמתניתין הוי להוציא כו' עכ"ל הפ"מ אלמא דהיכא דלא הוי להוציא ממון דינו בזה כמו באיסורין דהימנוהו חז"ל בלא גדול עמו כמבואר במשנה שם ספ"ב דכתובות ובב"ק שם בש"ס דילן ד' קי"ד אמרו כן אך דמיירי שם במסל"ת ומיירי דעדיין הוא קטן אבל בקטן והגדיל שאני ונאמן אף בלא מסל"ת ועיין בריטב"א ושמ"ק שם ובאור זרוע סימן תרצ"ה מזה. ולמדנו מדברי המחנה אפרים דין מחודש דקרוב בעת הגדה אינו יכול ליפטור מש"ה דאף דמצינו בסוף סי' ע"ה בחו"מ דקרוב זוקק לחבירו לש"ה עכ"ז אינו מטעם עד רק דעפ"י ברי שלו מחייבינן ש"ה דהוי כמו ברי של הבע"ד לגבי זה דאף דאמרינן בב"ב ד' קל"ה ובכתובות ד' ע"ו דברי של אחר לא מקרי ברי עכ"ז לגבי ש"ה שאני אבל לא מטעם עד דלא כשער המשפט בסי' ע"ה ס"ק ט"ו דכתב דקרוב פוטר מש"ה ובמק"א הארכתי מזה ואכמ"ל: ויש להביא ראי' דלא כהמחנה אפרים מהא דשבועות ד' מ"א דמהדר שם הגמ' אחר נפ"מ בין ש"ד לשבועה דרבנן ופי' רש"י שם דזה קאי שם על ש"ה וכן שיטת הר"ן וכמה פוסקים והובא בש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק ל"ח והכריע הש"ך שם כן ע"פ ראיות והתוס' שם ובגיטין ד' ל"ה הקשו דאמאי לא קאמרי נפ"מ אחרינא שם ולפמש"כ המחנה אפרים דקרוב ונתרחק פוטר מש"ה א"כ הי' יכול הגמ' לומר האי נפ"מ דבדאורייתא לא מהימן היכא שהי' בתחלה בפסלות ובש"ה מהימן לפטור. וידעתי מה די"ל לשיטת רש"י ב"מ ד' ב' דאין ע"א פוטר משבועה אכן לפי מה דקיי"ל לדינא תקשה כן ויש ליישב דברי המח"א הנ"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל להעיר דהא באמת חזינן דבממון לא האמינו לקרוב ונתרחק בלא צירוף גדול מעיקרא וגם להרמב"ם מ"מ הא לא האמינו רק היכא דאיכא רובא מסייעו לי' כנ"ל אלא באיסורין דרבנן האמינו שם אלא מצינו בב"ק ד' קי"ד ובירושלמי ספ"ב דכתובות דגבי נחיל של דבורים דכיון דהוי קנין דרבנן האמינוהו שם להקטן במסל"ת כמו באיסורין. וראיתי בשיטה מקובצת לב"ק שם שכתב במה דאמרו שם שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן והאמינו לקטן מסל"ת כמו באיסורי דרבנן דזהו דווקא התם דאינו גזל גמור אלא מפני דרכי שלום כמו דתנן יוני שובך יש בהם גזל מפני דרכי שלום וכיון דהקילו חכמים בזה דליכא גזל גמור ע"כ דינו אף בממון כמו באיסורין עכ"ל השמ"ק:
וזה ברור דלא מהימני אף שנים והגדילו גם בקיום שובר דהוי לפטור והוא דרבנן משום דג"ז דינו כמו אפוקי ממונא מחזקתו דדוקא היכא דלא הוי גזל גמור רק ד"ש בזה השוו לאיסורין ולפ"ז שפיר כתב המח"א דקרוב ונתרחק נאמן לפטור מש"ה משום דדינו בזה כמו באיסורין דרבנן דספ"ב דכתובות דנאמן. דאף דהוי בממון מ"מ הא לדידן דקיי"ל דמציאת חש"ו אין בו גזל רק מפני דרכי שלום ולא נחתינן לנכסיו ע"כ ממילא מהימן קרוב ונתרחק כמו באיסורין ולכן שם בשבועות דקאמרי מאי איכא בין דאורייתא לרבנן איכא בינייהו ניחות לנכסי' כו' א"כ ממילא שמענו מזה דכיון דלא נחתינן לנכסיו בש"ה לכן ממילא דינו כמו איסורין דמהימן ע"א אף שהי' תחלתו בפסלות לפוטרו ולבסוף דשקיל וטרי שם הגמ' אליבא דר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיו דמאי איכא בין דאורייתא לדרבנן כו' לכן לא קאמרי שם להאי נפ"מ דהא לר' יוסי דס"ל דבש"ה ג"כ נחתינן לנכסיו א"כ ממילא קרוב ונתרחק לא מהימן לפוטרו מן ש"ה דהא דינו כמו כל ממון דלא הימנוהו להעדות דהוי תחלתו בפסלות משום דזה שאני מן איסורין ע"כ א"ש דבר המח"א הנ"ל ואינו קשה עליו מהא דשבועות לפי מאי דקיי"ל דלא נחתינן לנכסיו בש"ה ועפי"ז יש לתרץ שיטת הרמב"ן דהובא בנימוק"י ובחידושי הר"ן ריש ב"מ דס"ל דעד מסייע אינו פוטר רק משבועת התקנה ולא משבועה דאורייתא א"כ יש להקשות דאמאי לא קאמרי בשבועות ד' מ"א הנ"ל להך נפ"מ בין שד"א לשבועה דרבנן אכן לפמש"כ א"ש די"ל דסברת הרמב"ן הוא ג"כ מה"ט דכיון דלא נחתינן לנכסי בשבועה דרבנן ע"כ דינו בזה כמו באיסורין דמהימן ע"א אבל מקודם דהי' ס"ל להש"ס דגם בשבועות התקנה נחתינן לנכסיו א"כ לא מהימן ע"א בממונא דדינו כמו דאורייתא בזה ושייך בזה כמש"כ לעיל:
וע"פ מש"כ יש ליישב קושיות הקצה"ח בסי' צ"ב ס"ק י' שהקשה אמאי לא אמרו בשבועות ד' מ"א נפ"מ בין שד"א לשד"ר במה דלא אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם בשבועה דרבנן אכן ע"פ מש"כ אתי שפיר דהא י"ל עיקר הטעם דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בשד"ר זהו משום דבדרבנן לא נחתינן לנכסיו וע"כ היכא שאי"ל מיפטר ולכן לא אמרו האי נפ"מ משום דמעיקרא כשהקשו מאי איכא בין שד"א לשד"ר הי' ס"ל דגם בשד"ר נחתינן לנכסיו וע"כ ממילא לפ"ז אמרינן ג"כ בשד"ר מתוך שאינו יכול להשבע משלם אבל בסוף דמסקינן דבדרבנן לא נחתינן לנכסיו ממילא לפ"ז הדין נותן דלא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול להשבע משלם :
וראיתי לטורי אבן סוף פ"ק דר"ה שכתב בד"ה הא אשה כשרה לה כו' באה"ד שם שכתב בזה"ל דאין ע"א מחויבי לישבע אלא כשר ולא פסול ואשה כו' וה"ה לפוטרו משבועה אינו פוטר אלא כשר ולא פסול כו' ואף בפסולים מדרבנן ג"כ אינם כשרים לא לחייב שבועה ולא ליפטור דכיון דע"א פוטר מקו"ח מדמחייב קאתי אמרינן דיו כמו שלחייב אין פסול ואשה נאמן ה"ה לפטור נמי אינו נאמן כו' עכ"ל הניצרך לעניננו ועכ"ז אין סתירה מדבריו לדברי המח"א די"ל דאיהו קאי על שד"א אבל בש"ה י"ל דס"ל ג"כ כהמח"א הנ"ל וגם הא לא מיירי שם בתחלתו בפסלות ויש להאריך בכ"ז א"כ נתבאר דאין שום סתירה על המח"א דס"ל דקרוב ונתרחק פוטר מש"ה: העולה לנו מכל זה דהיכא דהוי רובא בצירוף עדים דהי' מתחלה בפסלות דמוציאין ממון עי"ז ולכמה פוסקים בעינן אחר גדול עמו מעיקרא ולשיטת הרמב"ם מהני זה אף בהיו שני עדים מתחלה בפסלות וכמש"כ האו"ת אך הכ"מ כתב להסתפק בזה ולפמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם זה אינו רק בדרבנן אכן נתבאר לעיל בשם רש"י בבכורות דמוכח דאף בדאורייתא היכא דרובא מסייע מהימן אף אם אינו בתו"ע. משום די"ל דדוקא ברוב נשים בתולות ניסת דיש כאן ריעותא דאין לזה קול ע"כ לא מהימן להוציא מן היורשים רק משום הטעם כתובה דרבנן אבל היכא דלא איתרע י"ל דגם הרמב"ם מודה כדמוכח ממשנה בכורות כמבואר ברש"י שם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועי' בנתיבות סי' ס"ט ס"ק י"א וקצרתי וכ"ז אינו רק ביורשים כמו שנתבאר לעיל בארוכה אבל אם הבע"ד טוען ברי י"ל דגם רש"י מודה דאין מוציאין ממון עי"ז כנ"ל בארוכה. ועוד נתבאר לנו בקונטרס הנ"ל דהיכא דע"א הי' קטן דשייך בזה ג"כ לדון נמצא א' מהם פסול לבטל עדות כולם ושאני אשה דהוי עם בפ"ע כנ"ל וגם נתבאר לנו דהנכון עם המחנה אפרים דקרוב ונתרחק פוטר מן שבועת היסת:
(שם ש"ך ס"ק ז') בענין תחלתו בפסלות מחמת פסול רשעות:
הנה לעיל בסי' ל"ד סעי' כ"ט בש"ך ס"ק ל"ג הארכתי בזה הרבה ע"ש: (שם סי' י') הפתאים ביותר כו' וציין בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק י"ט להא דב"ב ד' קנ"ה דשדי קשייתא דנתנו לו דין שוטה משום זה אלא משום מגילת אסתר דאמרו כיון דמסברי לי' וסבר יצא מחזקת שוטה וכן כתב התבואות שור ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ו ראי' זו להוכיח דאף היכא דעביד פעם אחת דרך שטות יש לו דין שוטה ולכאורה יש לדון בראי' זו דהא שם בב"ב אמרו שם דבעי שיהי' יודע בטיב משא ומתן כל שהוא פחות מבן עשרים ומבואר בכולי סוגיא שם ובטור ח"מ סי' רל"ה דיודע בטיב מו"מ היינו חריף ופקח כו' ואינו יודע בטיב מו"מ זהו אם אינו חריף אע"פ שאינו שוטה כו' והרשב"ם שם ד"ה והא דרבא כו' כתב דהי' בחזקת יודע בטיב מו"מ ובד"ה אתא לקמי' דרבא כו' כתב כדי לחזור בו ולומר שאינו יודע בטיב מו"מ כו' לפ"ז אינו מוכח מהתם להוכיח דאף בעושה פעם א' דרך שטות יש לו דין שוטה וכן להוכיח משם דאף שאין עושה להנך סימני שטות דחגיגה ד' ד' ג"כ יש לו דין שוטה ודלא כשיטת ר' אביגדור ור"ש החולקים על הרמב"ם דהא י"ל דשא"ה דע"י דשדי קשייתא נפק לי' ממה שהי' מחזיקים לו בחזקת יודע בטיב מו"מ ואינו בשם חריף וחכם אבל, מ"מ י"ל דאין לו דין שוטה עי"ז. ולכן א"ש דלא תקשה על שיטת ר"א ור"ש הנ"ל מהך סוגיא. ועי' באה"ע בבית יוסף סי' קכ"א אכן י"ל דהוכחתם מהך סוגיא זהו א"ש לפמש"כ התוס' בב"ב ד' קנ"ה ע"א ד"ה איתמר קטן כו' שכתבו למגרס גירסא אחריני שם דעיקר סברת רבא הי' להחזיקו בשוטה עי"ז משום דאל"כ לא נתבטל המכר משום דהגיע זמנו למכור כו' וגם כתבו שם בסה"ד להקשות על פי' הרשב"ם דכי בשביל שהי' יודע לסבור זה הי' חשוב חכם יודע בטיב מו"מ כו' ע"כ שפיר הוכיחו כן וכן יש להוכיח כן לפמש"כ הנ"י בסוגיא הנ"ל לפרש הגמ' הנ"ל דלפירושו מיושב קושיות התוס' הנ"ל וכעין זה כתב המהרי"ט ח' א"ה סי' י"ז להוכיח מהא דב"ב דכיון דמסברו לי' וסבר בעניני גיטין ומו"מ נפק לי' מחזקת שוטה ולפי' הרשב"ם הנ"ל אין זה הוכחה דהא לשיטתו מוכח לומר דהך דמסברו לי' וסבר דב"ב הי' מוכיחים מזה דהוא חכם ויודע כו' משום דהוי זה חכמה יתירה א"כ אין מדמין זה לנ"ד אך זה א"ש ג"כ לשיטת התוס' והנ"י ועי' בתורת גיטין סי' קכ"א ובמק"א יבואר כ"ז באריכות ב"ה:
(שם סעי' י"ד) ברמ"א דבמקום שאין אנשים רגילים שם נשים נאמנים והוא מן תה"ד סי' שנ"ג שהביא ראי' לזה מהא דקידושין ד' ע"ג דנאמת חי' לומר כו' והטעם הוא לפי שאין אנשים שם והובא זה בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"ח בלשון סמך ע"ש ולדעתי יש לדון בזה והוא כי באמת כן כתב הר"נ בקידושין שם דלכן החי' נאמנת שם לפי שע"פ הרוב א"א בלאו הכי והובא באה"ע סי' ד' בב"ש ס"ק סמך והקשה שם דהא בלא"ה נאמנת משום דהא כיון דליכא חזקה להכחישו נאמן ע"א כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ותי' לפי דאשה שאני וא"י מנלן כו' עכ"ל הב"ש אכן מצינו כה"ג בשמ"ק לכתובות ד' ע"ב בד"ה ומשמשתו נדה כו' דהביא בשם ראשונים דס"ל דאין נשים נאמנות בדאורייתא אלא בנדותה בלבד כו'. אך דחו לזה השיטה משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א נשים נאמנות כמו איש ולא נחלק ביניהם ע"ש ובעיקר קושיות הב"ש הנ"ל יש לומר דלכן הוצרך הר"נ לומר הטעם דנאמנות החי' הוא מדרבנן משום דהא חזינן דעשו מעלה ביוחסין שלא להאמין ע"א אלא שני עדים דוקא כמבואר בכתובות פ"ב ועכ"ז נאמנת חי' אף ביוחסין לומר שזהו כהן כו' משום שע"פ הרוב א"א בענין אחר אבל מה"ת נאמנת בלא"ה וכן מצאתי בפני יהושע לקדושין ד' ע"ג שם ולפ"ז יש לומר דלכן הימנוה חז"ל לחי' לפי שאוקמוה אדאורייתא דהא מה"ת בלא"ה נאמנת וגם הא שם ליכא שום חזקה הסותרו ע"כ נאמנת מדרבנן אבל היכא דיש חזקה הסותרו וכש"כ חזקת ממונא דהוי חזקה אלימתא כידוע לא מצינו דתהא נאמנת אשה אף מצד תקנת חז"ל כן יש לדון בעיקר ראייתו ומ"מ לדינא סמכינן על הגדתם כמש"כ הרמ"א:
ועי' בש"ך ס"ק י':