אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן לד

סימן לג

(באו"ת ס"ק א') כתב שם דאף דאין עד פסול להעיד אלא בעבר עבירה שיש בה מלקות ולא בלאו דאין בו מעשה דאם עבר על לאו דניתק לעשה פסול לעדות כו' ע"ש ועפ"ז יש מקום לתרץ מה שהקשה הצל"ח בריש ביצה וד' ז' שם על פלוגתת ב"ש וב"ה דשאור בכזית וחמץ בככותבת למאי נ"מ לשיטת הסוברים דבקנה חמץ בפסח אינו לוקה דה"ל לאו הניתק לעשה א"כ אינו לוקה ע"ז ואיסור דאורייתא הא פחות מכשיעור ג"כ אסור מה"ת ע"ש אכן לפי דברי התומים הנ"ל א"ש בפשיטות דנ"מ לענין שיהיה פסול לעדות דהא על לאו שניתק לעשה נפסל לעדות. אכן ראיתי בנתיבות שם ס"ק א' שכתב דהיכא דלא משכחת מלקות אפילו בביטלו לא נפסל לעדות אלא היכא דמשכחת מלקות בביטלו או בלא קיימו בזה אף היכא דלא בטלו ג"כ נפסל לעדות כיון דמשכחת ביה מלקות עכ"פ ונסתר מש"כ לעיל לתרץ קושית הצל"ח ויש לי כמה דרכים לתרץ קושית הצל"ח הנ"ל רק אכמ"ל ועפ"י דבריו דמחלק בין לאו הניתק לעשה דמשכחת ביה לפעמים מלקות חמיר ביותר מן לאו הניתק לעשה דלא משכחת ביה מלקות כלל יש מקום עפ"ז לתרץ קושית המל"מ פ"ג הלכות עבדים הל' י"ד שהביא שם מה שכתב הרשב"א בתשובה דבהשבת העבוט אין ב"ד כופין עליה משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד כופין עליה ואף דהוי לאו הניתק לעשה עכ"ז לא כפינן ע"ז והקשה ע"ז המל"מ מהא דחולין ד' קמ"א ההוא דגזינהו לגפיה ושלחה ואח"כ תפסה ונגדיה רב יהודה והא שילוח הקן מצוה שמתן שכרה בצדה אין כופין על שילוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה וכן תקשה על הר"ת דסבירא ליה בב"ב ד' ח' ד"ה אכפיה לרב נתן כו' דשיטת ר"ת דעל צדקה אין כופין אף דאית ביה לאו משום דמתן שכרה כתוב בצידו א"כ מ"ש שילוח הקן ונשאר בצ"ע: ומחומר הקושיא הנ"ל יש לחלק דבאמת כיון דלא מצינו כן רק במצות עשה דמתן שכרה בצדה דאין כופין ע"ז מוכח מזה הלשון דבל"ת אף דמתן שכרה בצידה מ"מ כופין לו שלא יעבור והטעם משום דל"ת חמור מן עשה כדאמרו ביבמות ד' ז' אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה ופי' רש"י דלכן ל"ת חמור מיניה שהרי לוקין עליו ובאמת מצינו כן בפסולי עדות דבעבר על עשה לא מיפסל לעדות ובעבר על ל"ה נפסל לעדות ועיין ברמב"ן פ' יתרו ובדורש לציון דרוש ו' והיכא דעבר על לאו הניתק לעשה נתבאר לעיל בשם הנתיבות דהיכא דמשכחת ביה צד מלקות לפעמים בביטלו ולא קיימו ע"כ נפסל לעדות אף היכא דאינו חייב מלקות כנ"ל משא"כ היכא דלא משכחת ביה מלקות כלל אז דינו כמו עובר על עשה וכן יש לדון גבי לאו הניתק לעשה דמתן שכרה בצידה דהיכא דלא משכחת ביה מלקות כלל אז דינו כמו עשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין ליה משא"כ היכא דמשכחת ביה מלקות לפעמים אז חמור מן עשה דכופין בכל גווני אף היכא דמתן שכרה בצידה וגם אינו לוקה כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושיית המל"מ הנ"ל דיש לומר דשאני התם בשילוח הקן דמשכחת ביה מלקות בביטלו כמבואר במכות ד' ט"ז ע"כ חמור מן עשה וכופין ע"ז אף דהוי מתן שכרה בצידה משום דלא מצינו כן רק בעשה משא"כ השבת העבוט דלא משכחת ביה מלקות כלל כמבואר במכות שם משום דאיתא בתשלומין ע"כ לא משכחת ביה ביטלו וכיון דלא משכחת ביה מלקות ע"כ אינו חמור מעשה וכמו בעשה דמתן שכרה בצידה אין כופין ה"ה בלאו דליתא במלקות ג"כ אין כופין כיון דמתן שכרה בצידה וא"ש אף לר"ת דס"ל דבצדקה אין כופין אף דאיכא לאו דמ"מ שאני שילוח הקן דאף דג"כ אין לוקין כ"ז דלא ביטלו מ"מ כיון דמשכחת ביה מלקות חמיר מן לאו דצדקה דאין לוקין עליו לעולם משום דהוי לאו דאין בו מעשה ע"כ דינו כעשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין כמו בפסולי עדות דהלאו דאין בו מעשה לא נפסל לעדות משא"כ בלאו הניתק לעשה. ומתורץ קושיית המל"מ על הר"ת: אכן בעיקר דבריהם דהעלו דעל לאו הניתק לעשה נפסל לעדות היכא דמשכחת בי' חיוב מלקות משום דדינו כל"ת גמור וחמור מעשה יש להעיר עליו מהא דיומא ד' פ"ה דתשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ועל מה תשובה תולה ויו"כ מכפרת על כריתות ועל ל"ת גמור אלמא דלאו הניתק לעשה דינו כמו עשה דאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ודוחק לומר דהתם מיירי בלאו הניתק לעשה דלא משכחת ביה חיוב מלקות כלל לעולם אף בביטלו ולא קיימו דז"א דהא ביומא ד' ל"ו מבואר דמתוודה על עולה עון לקט שכחה ופיאה משום דהוי לאו הניתק לעשה ומשכחת ביה מלקות בביטלו ולא קיימו כמבואר במכות ד' ט"ז גבי פיאה שם אפ"ה היכא דלא נתחייב מלקות שם עולה מכפרת עליה כמו על כל חייבי עשה אלמא דדין לאו הניתק לעשה כמו עשה גמור גבי תשובה וגבי עולה היכא דלא נתחייב מלקות עדיין א"כ ה"ה לענין שלא יהיה נפסל לעדות ועבר על לאו הניתק לעשה דינו כמו בעבר על עשה:

ובאמת התוספות בחגיגה ד' ה' ע"א בד"ה הא יראוני מוחלין כתבו התוס' שם דגבי עושק שכר שכיר כתיב דה"ל ל"ת ופליגא דר"י פ"ב דיומא דאמר תשובה תולה ויוה"כ מכפר כו' משמע מהתוס' דס"ל דר"י בארבע חלוקי כפרה שהיה דורש דבעבר על עשה תשובה מהני ומוחלין לו ובל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר דבכלל זה ה"ל לאו הניתק לעשה כמו שכר שכיר דלא משכחת ביה מלקות כלל משום דה"ל לאו הניתק לתשלומין אלמא דס"ל דלאו הניתק לעשה אף דאין ביה מלקות כלל בכל גווני ג"כ חמיר מעשה וזהו סיוע לדברי האו"ת הנ"ל אבל באמת אין מזה ראיה די"ל דהתוס' לטעמייהו אזלו דס"ל בב"מ ד' ס"א דכובש שכר שכיר לוקה א"כ דינו כחייבי לאוין גמור ויש להאריך בזה הרבה ובדברי האחרונים בזה אך בלא"ה כבר תמהו על זה הטורי אבן בחגיגה שם. וכתב בפירוש דבארבע חלוקי כפרה של ר"י הוי ל"ת שניתק לעשה בכלל עשה דלא זז עד שמוחלין לו וכ"כ כזה בעל פר"ח בספר מים חיים וע"כ שפיר כתבתי לעיל להעיר על דברי האו"ת הנ"ל דבעבר על לאו הניתק לעשה י"ל דדינו כמו עבר על עשה. וכבר כתבתי לעיל דמיומא ד' ל"ו משמע דאף דמשכחת לפעמים מלקות בבטלו בפאה מ"מ היכא דליכא מלקות עולה מכפרת עליו ומה דיש להקשות מן הא דיומא ד' ל"ו הנ"ל על הא דסוף יומא כבר הקשה זה הפר"ח בספר מים חיים והובא בס' באר אברהם סוף יומא ועיין בספר איי הים בחגיגה ד' ה' ואכמ"ל ועוד יש לדון בזה לפמש"כ התוס' ביומא ד' ל"ו ד"ה על עשה כו' דעולה אינו מכפרת רק על עשה ול"ת שניתק לעשה אבל על ל"ת דלא לקי עליו כמו לאו דאין בו מעשה וכה"ג אין עולה מכפרת עליו ע"ש אלמא דל"ת הניתק לעשה קילא מן לאו דאין בו מעשה גבי כפרת עולה ואף דזהו מן איזה ילפותא כמש"כ התוס' שם מ"מ כיון דחזינן עכ"פ דמוכח מקראי דגבי כפרת עולה הוי ל"ת הניתק לעשה קילא מן ל"ת דאין בו מעשה א"כ ה"ה גבי פסולי עדות דכיון דעל ל"ת דאין בו מעשה לא נפסל לעדות ה"ה על לאו הניתק לעשה היכא דלא נתחייב מלקות ובדברי התוס' שם במש"כ דעל חייבי כריתות וחייבי לאוין חמורין היתה מכפרת כו' אין זה ענין לזה שנתבאר ועיין בבאר אברהם שם וקצרתי וע"כ כלל של האו"ת הנ"ל אינו ברור כ"כ כעת לפי דעתי: (שם סעי' ג') היתה עבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן הרשב"א בשבועות ד' ל"א כתב שם מלתא חדתא בפסולי עדות מדרבנן על הא דאמרו שם מאן דאמר נשיא אבל משחק בקוביא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וז"ל תמיה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס ואפילו בעדים לא מפקינן מיניה ומההוא שמעינן להאי ואי נמי אפשר כו' דאלו העיד זה שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפני עד זה וכיון דמדאורייתא כשר והוא גורם לממון חייב כו' עכ"ל אלמא דהרשב"א כתב לחד תירוצא דבר מחודש דכל פסולי עדות דרבנן דאף דאינם נאמנים לעדות מדרבנן עכ"ז אם תפס הבע"ד מהני תפיסתו ואין אנו יכולים להוציא ממון ובאמת אינו במשמע כן מסתימת הפוסקים ובסי' ל"ד ובאחרונים שם: ענף א:

ולכאורה יש להעיר בזה מהא דסנהדרין ד' כ"ה דאמרינן אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה וא' רועה בהמה גסה ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא כו' רועה בהמה גסה כו' ההוא במגדלין אתמר הכי נמי מסתברא מדקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר מאי לאו לעדות כו' ויש להקשות לפי מאי דס"ד דמתניתין מיירי לעדות א"כ תקשה דהא לעיל ד' כ"ד ע"ב איתא אמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמ"ד יכול לחזור בו לאחר גמ"ד אינו יכול לחזור בו ושיטת הרמב"ם המובא בטור ח"מ סי' כ"ב דגמ"ד מקרי אם הוציא ממון והובא בש"ך שם ס"ק ו' בשם הלח"מ דהרמב"ם דווקא נקט הוציא ממון וכן הכריע הש"ך בדעת הרמב"ם וכיון דסוגיא דסנהדרין הנ"ל מיירי לשיטת רבא ולדידיה עיקר מלתא דאינו יכול לחזור בו מיירי לאחר גמ"ד וזה בהוציא ממון מזה ונתן לחבירו ואי נימא כשיטת הרשב"א דבפסולי עדות דרבנן אף דפסולים עכ"ז מהני תפיסת הבע"ד:

א"כ תקשה כיון דהמשנה דנאמנים עלי רועי בקר דאינו יכול לחזור בו מיירי היכא דהממון הוא ת"י חבירו א"כ אף בלא קבלת הרועי בקר ג"כ היה מהני תפיסתו ולא שייך לדון בזה כלל הא דאין יכול לחזור בו וע"כ מוכח משיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהרשב"א בזה אלא כיון דחז"ל פסלינהו לגמרי אינם נאמנים כלל אף אם הוי תפוס ועומד:

וי"ל בזה דהנה בני היקר כו' מהור"ר צבי שיחיה הקשה ע"ז מהא דקדושין ד' מ"ג דאיתא שם השתא דתקנו רבנן שבועת היסת משתבע מלוה כו' ופרע לוה למלוה והא מה"ת כשירים לעדות כיון דאין צריך שבועה אלא מדרבנן והוי רק פסול מדרבנן ואפ"ה מוציאין מהלוה אף דהוי תפיס ועומד. אלמא דמוכח דלא כהרשב"א ע"כ קושייתו והנ"ל בזה דהא שיטת הר"נ והובא בב"ש אה"ע סי' ל"ה ס"ק ה' דהיכא דהעדים צריכים שבועה אינה מקודשת מה"ת כיון דעכ"פ לא מהימני בדיבורם ויש עליהם שבועה ע"כ הקידושין בטלין לגמרי אך שארי פוסקים ס"ל כיון דמה"ת אין עליהם שבועה ע"כ דינם כמו כל פסולי עדות דרבנן וכמו כל ספק קידושין עיי"ש בב"ש. ובאמת לשון הרשב"א בחידושיו לקידושין שם מורה ג"כ דס"ל דבטלין הקידושין מה"ת וכשיטת הר"נ א"כ א"ש דברי הרשב"א לפי שיטתו ואינו קשה עליו מהא דקידושין ולפי"ז י"ל כיון דשיטת הרמב"ם בהא דקידושין דהשתא דתיקון רבנן שבועת היסת לא מיפסלי רק מדרבנן וכמש"כ הב"ש שם בשם הרמב"ם א"כ מוכח לשיטת הרמב"ם דבפסולי עדות דרבנן לא מהני תפיסה כדמוכח מהא דקידושין כנ"ל ע"כ אתי שפיר מה דמוכח אליביה דשיטת הרמב"ם מהא דסנהדרין דאף דהוי חבירו תפוס עכ"ז מיפסלי הרועי בקר ורק מצד קבלת עדות מהני דאינו יכול לחזור בו אם הוציאו הממון ונתנו לחבירו משום דלשיטת הרמב"ם בלא"ה מוכח דליתא לזה הכלל של הרשב"א הנ"ל:

גם י"ל עוד דאינו קשה כ"ז דהא אכתי נפ"מ בקבלת עדות דרועי בקר לענין אם חזר ותפס מחבירו דאי נימא דזכה משום דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן א"כ אם חזר ותפס היה מהני ג"כ תפיסת הב' וכמו כל ספיקא דדינא או ספיקא דתרי ותרי וכמש"כ הר"נ בשבת ריש פ' השואל גבי הלוואת יו"ט דלא נתנה ליתבע ע"ש ואלו מצד דאינו יכול לחזור בו לאחר גמ"ד לא היה מועיל שום תפיסת הב' לאחר גמ"ד ונסתר ראייתי זו:

ונראה לפענ"ד להוכיח דלא כהרשב"א בזה והוא דבכתובות ד' י"ט איתא ת"ר שניים חתומים על השטר ומתו ובאו שניים מן השוק ואמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם כת"י יוצא ממקום אחר אין אלו נאמנים ואמאי תרי ותרי נינהו כו' אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ומוקמינן ממונא בחזקת מריה ע"ש ובשיטה מקובצת שם הביא בשם רש"י דפי' פסולי עדות היינו משחקי בקוביא והקשה דא"כ אמאי אינם נאמנים וכן הביא בשם הרמב"ן שכתב דאין לפרש דפסולי עדות היינו משחקי בקוביא דא"כ אמאי אינם נאמנים לפסול גופן של עדות ראשונים וכמו כל עדות לפסול בגזלנות וכתבו לחלק דשא"ה דמתו ואין דנין על פסולן של ראשונים ע"כ הוי כתרי ותרי וכן כתב הריב"ש בשם הראשונים דהאי פסולי עדות היינו קרובים דאם משחקי בקוביא אמאי אינם נאמנים לפסול אותן כו' והובא בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ב וברש"י שלפנינו ליתא להאי פירושא דפסולי עדות הוא משחקי בקוביא רק במשנה לעיל ד' י"ח פי' רש"י כן. אך השמ"ק כתב כן בשם רש"י] וכן כתב הרשב"א בחידושיו לכתובות שם בזה"ל דאין לפרש דהאי פסולי עדות היה היינו משחקי בקוביא דא"כ אמאי אינם נאמנים לפוסלין אלא וודאי האי פסולי עדות היינו קרובים כו' עכ"ל ואי נימא דמשחקי בקוביא נאמנים לענין תפיסה א"כ תקשה דהאיך רצו לפרש להאי פסולי עדות דזהו משחקי בקוביא דא"כ תקשה דהא בסיפא דאינם נאמנים לפוסלן זהו לענין דמהני תפיסה א"כ ע"כ ברישא דקתני נאמנים לפוסלן אם אין כת"י יוצא ממק"א וודאי דלא מהני תפיסה ג"כ ואי נימא דמשחקי בקוביא נאמנים לענין תפיסה א"כ אף דנימא דנאמנים לומר דהיו משחקי בקוביא מ"מ מיבעי להיות דמהני תפיסה דהא אף במשחקי בקוביא מהני עדותן לענין תפיסה וע"כ מוכח מכל הפוסקים הנ"ל ואף מהרשב"א עצמו דפסולי עדות דרבנן אינם נאמנים אף לענין תפיסה כלל:

ולכאורה יש לדחות זה הראייה משום דיש לדון דאף דנימא דפסולי עדות דרבנן נאמנין לענין תפיסה מ"מ זהו רק בעדות בע"פ לענין אם כופר ומכחישין אותו משא"כ בעדות בשטר דהוי תועלת מן השטר אף לענין פרעתי דאינו נאמן משום חזקה שטרא בידי מאי בעי די"ל בזה דלא חשש להניח בידו שטר כזה כיון דאינו יכול להוציא ממנו ועיקר תועלת מן שטר שחתמו עליו פסולי עדות דרבנן הוא רק לענין תפיסה א"כ י"ל דלא חשש להניח בידו שטר כזה וכמו דמצינו כעין זה בכת"י דכתבו הראשונים דנאמן לומר פרעתי דכיון דאינו טורף ממשעבדי לא חשש להניח בידו כמבואר בסי' ס"ט בש"ך שם ס"ק י"ד וה"ה הכא כיון דאינו גובה מהלקוחות אף לענין תפיסה דהא עיקר השטר הוא על טריפת קרקע ובקרקע לא מהני תפיסה ע"כ אין לו דין שטר לענין פרעתי כלל וכיון דאינן נאמנים לענין לגבות מהלוה ממילא לא מהני תפיסת המלוה היכא דטוען הלוה פרעתי א"כ י"ל דהברייתא מיירי בענין טענת פרעתי דאי נימא דהיו משחקי בקוביא היה נאמן בטענת פרעתי ואף תפס המלוה לא מהני משא"כ היכא דהוי תרי ותרי אז מהני תפיסת המלוה לומר דיש לו דין שטר מעליא כן יש לדחות הראיה זו אך זה אינו ברור דהא מבואר בסימן מ"ב בכמה ספיקות בשטר דמהני תפיסה ומשמע אף דאינו מכחיש בעיקר החוב רק בטענת פרעתי ג"כ יש לו דין ספק שטר ומהני תפיסה ואי נימא דנגד טענת פרעתי אין לו בוודאי דין שטר משום דיכול לומר דכיון דאין מוציאין בדיינים ע"כ לא חששתי להניח השטר בידך א"כ ה"ה אף במקום דמכחיש עיקר החוב כמו הא דמבואר שם ספ"ל וקפ"ל וכה"ג נימא דנאמן הלוה במיגו דאי בעי אמר פרעתי דהי' לו אז דין מלוה על פה דנאמן וה"ה באומר לא לוויתי רק קב ופלגא יהיה נאמן במיגו דפרעתי ולא יהיה מהני בזה תפיסת המלוה וע"כ מוכח דהיכא דאמרינן דמהני תפיסת הבע"ד בשטר דאף לענין טענת פרעתי ג"כ יש לו דין שטר אם תפס א"כ ה"ה אי נימא דמשחקי בקוביא פסולים לעדות אלא לענין לגבות בב"ד עפ"י אבל אם תפס אין מוציאין וכמו כל ספיקא א"כ ממילא מיבעי להיות מועיל תפיסתו לומר דיש לו דין שטר אף לענין פרעתי ולא מהימן הלוה:

ובאמת י"ל דהרשב"א בחידושיו לא כתב כן רק בדרך אפשר לומר בדוחק כמו שכתב שם בלשון ומתוך הדחק י"ל כו' ע"ש אבל לדינא לא ס"ל כן וגם י"ל דלא כתב כן רק בשיטת רב פפא אבל לרב אחא דס"ל דמשחק בקוביא פטור משבועת העדות משום דלא חזי להגדה כלל כמבואר ביומא ריש פ"ח ע"ש ובע"כ מוכח דס"ל דלא מהני תפיסה בפסולי עדות ונ"ל דבזה גופא פליגי רב פפא ורב אחא וגם הא כתב הרשב"א שם עוד תירץ אחר ליישב קושייתו ע"כ אינו הכרח כלל להכלל הנ"ל ועיין ברמב"ם ה' שבועות פ"י ה"א דפסק כרב אחא בר יעקב:

ענף ב:

ובעיקר דברי הרשב"א הנ"ל נלפענ"ד לומר דאף לפמש"כ דתפיסה מהני בכל עדות פסולי דרבנן עכ"ז הדין נותן דזה דומה לכל גזל דרבנן דמבואר בשבועות ד' מ"א דלא נחתינן לנכסיו רק ענשינן ליה כו' בימים הקדמונים אבל לא האידנא וה"ה בפסולי עדות דמה"ת נאמנים רק דרבנן פסלינהו י"ל דכמו בגזל דרבנן דמה"ת יכול לזכות בו הזוכה רק מדרבנן עשו זה לגזל ואין מוציאין בדיינין רק כו' וה"ה במה דהעידו הפסולי עדות דרבנן כיון דמה"ת נאמנין רק דרבנן פסלינהו ע"כ דין של התופס שלא להוציא מידו וכמו כל גזל דרבנן וזהו סברת הרשב"א דס"ל דאין מוציאין מן התופס היינו דאין יורדין לנכסיו עכ"ז היו מענשינן ליה להתופס משום דעבר על דרבנן דפסלו חז"ל לעדותו ואף דהרשב"א כתב סתמא גבי פסולי עדות דאי תפס לא מפקינן עכ"ז י"ל דהיו מענשינן ליה וכמו דכתב הב"י בחו"מ סי' פ"ב כה"ג אדברי הטור שם סעי' ג' שכתב גבי שבועה דרבנן דאי תפס ולא רצה לשבע לא מפקינן מיניה ולא כתב שם דהיו מענשינן ליה משום דקיצר בדבר וה"ה הכא ועיין בחו"מ סי' פ"ב ובסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק י"ז ולפי"ז עולה יפה כוונת הרשב"א דכתב דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן דלכאורה תמוה סברתו דכיון דפסלינהו א"כ ממילא פסולים לכל דבר אבל לפמש"כ יפה כתב די"ל דזהו דומה לכל ממון דאין לו זכות מדרבנן דלא עשו לגמרי דבריהם כדאורייתא לענין הוצאת ממון דכללא הוא דלענין נחתינהו לנכסיו לא העמידו דבריהם נגד דאורייתא ואדרבה אוקמי בזה אדאורייתא אך מ"מ היו מענשינן ליה וכמו כל גזל דרבנן וכ"ז לא שייך בזה"ז כלל דדינא דמלכותא דינא:

ולפי"ז יש לנו לומר מלתא חדתא בהקדם מה שכתב הר"נ בתשובה סי' מ"ט והובא בחו"מ סי' רל"ה סעי' א' ובמל"מ פ"ט ה' זכייה דיתומים שמכרו בנכסים מועטין ע"פ קנין דרבנן דלא מהני מכירתן משום דבמקום דאיכא איסורא לא תקנו רבנן לתקנתן אף במקום דאיכא רק איסור דרבנן ולפי"ז י"ל כיון דקבלת עדות בעי ב"ד סמוכים ואף למ"ד שנים שדנו דיניהם דין עכ"ז קבלת עדות שאני וכמש"כ התוס' בכתובות ד' כ"ב ובב"ב ד' מ' והא דמקבלין עדות בבבל אינו רק מדרבנן ושליחותי' דקמאי עבדינן וזהו אינו רק מדרבנן וכמש"כ הרשב"א והר"ן בסוף גיטין וכן כתב הרמב"ן על התורה בריש פ' שופטים וכיון דמדרבנן פסולים המה לעדות וגם בתפס היו מענשינן ליה כנ"ל ודינו ככל עובר על איסור דרבנן ע"כ י"ל דכה"ג לא תקנו להקנתן דשליחותי' קא עבדינן דהא מה"ת בעי ב"ד מומחין לקבלת עדות ובזה"ז דליכא ב"ד מומחין א"כ הוי כמו דלא נתקבל עדותן בב"ד וכמו דהעידו חוץ לב"ד וג"ז דומה למה דמצינו דאף בשליחות גמור במקום עבירה דרבנן נתבטלו השליחות. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ה' כה"ג ע"ש:

וע"כ הדין נותן דבזה"ז דליכא ב"ד סמוכים דאף היכא דנתקבל עדות הפסולין מדרבנן בב"ד דהוי כמו דהעידו חוץ לב"ד דאז אין ממש בעדותן אף בכשרים וממילא אף תפיסה לא מהני. והא שכתב הרשב"א דמהני תפיסה י"ל משום דקאי על המשנה דתנן אינו נוהג אלא בראוין להעיד דהיה אז ב"ד סמוכין ושפיר מחייבינן ליה ק"ש אם כפר עדותו דהא הוי מצי לילך לב"ד סמוכין להעיד ואז היה מהני עדותו לענין תפיסה ואף שכתבתי דהוי כמו גזלן דרבנן עכ"ז י"ל דיכול לומר דלא הייתי חושש לזה כדמצינו בקידושין ד' נ"ח ע"ב גבי גונב טבל של חבירו דאי נימא כדשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי יכול לתבוע להגנב ולומר דלא הייתי מפריש רק חטה אחת והטבל כולה דידי הוא דפטרנא נפשא בחטה אחת ואף דמדרבנן בעי לאפרושי לכה"פ א' מארבעים עכ"ז כיון דמה"ת סגי בחטה אחת יכול לומר דלא הייתי חושש בדרבנן וממילא מוציא מן הגנב ועיין במל"מ פ"ז ה' מלוה הל' י"א במש"כ באמצע הדיבור וז"ל דאף שנודע לדבריו דשכירות ליכא אלא הערמת ריבית אכתי תקשה האיך ד' ה"ר אליעזר שחייב ליתן לו הרווח כו' כיון שאינו אבק ריבית אלא הערמה כו' והאיך מחייבינן ליה לעשות איסור עכ"ל וע"פ מש"כ יש לפלפל בדבריו ע"ש] וה"ה בנ"ד יכול מה"ט לתבוע להעד ולחייבו ק"ש כיון דמצי לזכות לבעליו ע"פ עדותו דיהיה מועיל תפיסה א"כ יכול לומר דלא הייתי חושש בדרבנן:

וכ"ז הוא רק בזמן דהיה ב"ד סמוכים אבל האידנא דליכא ב"ד סמוכין א"כ אין כאן שום תועלת מעדותו כלל אף לענין תפיסה דלא העמידו דבריהם במקום איסור דרבנן לגבי ממון וממילא בטל השליחות דקמאי דבזה לא הרשוהו לב"ד דהאידנא לקבל עדות חוץ לב"ד ואפשר דה"ה בזמן דהיה ב"ד סמוכים בא"י. דמ"מ אם העידו לפני ב"ד דאינם סמוכים דכה"ג ג"כ אין ממש בעדותן במקום איסורא כנ"ל לפי מה שנתבאר דכל שליחותי' דקעבדינן אינו רק מדרבנן ועיין בתוס' גיטין ד' פ"ח ע"ב בד"ה במלתא דשכיחא כו' ואף דהמל"מ פ' ט' הל' זכיה כתב דהיכא דבידו לעבור על האיסור וע"פ קנין דאורייתא לא אמרי' כן ע"ש מ"מ זה אינו רק היכא דהוי בידו משא"כ היכא דאינו בידו וכמבואר בשבת ד' מ"ו דמי יימר דמזדקק ליה חכם וכש"כ ב"ד סמוכין של שלשה וודאי אינו בידו ובפרט היכא דהוי מצד שליחות כנ"ל ועפ"ז אתי שפיר הא דקידושין ד' מ"א דאמרו שם השתא דתקנו רבנן ש"ה משתבע מלוה ופרע לוה למלוה די"ל דהכוונה הוא דמוטל על הלוה החיוב לפרוע להמלוה וכמו כל גזל דרבנן דאמרו מציאת קטן לאביו דז"א רק בתורת גזל דרבנן כנ"ל אבל לעולם י"ל דלא נחתינן לנכסיו ויותר י"ל לפמש"כ די"ל דמיירי התם בקידושין היכא דליכא ב"ד סמוכין דכה"ג מודה הרשב"א ולכן הדין ברור ופשוט דבזה"ז דליכא ב"ד סמוכין מודה הרשב"א גם כן דלא מהני עדותן אף לענין תפיסה ולכן שפיר סתמו הפוסקים בזה בכל סי' ל"ד ולא חילקו כלל:

אכן זולת דברי הרשב"א הנ"ל י"ל דשאני מה דמצינו בגזל דרבנן דלא נחתינן לנכסיו משום דלאו בכל גזל דרבנן אמרו כן וכיון דחז"ל פסלינהו לעדות דינם דפסולין לגמרי לענין ממונא ועיין באה"ע סי' מ"ב סעי' ה' ואין זה ענין לנ"ד. ועיין בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק א' שכתב בשם הש"ך בת"כ שכתב דבכל נשבעין ונוטלין לא נחתינן לנכסיו והשיג עליו הקצה"ח ע"ש רק בדברי הרשב"א בכוונתו שפיר י"ל כנ"ל [ויש להעיר בעיקר דברי הרשב"א הנ"ל בענין עדות שאתה יכול להזימה ובדברי התוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה עידי האב נהרגין כו' וקצרתי] ועיין לעיל סי' א' מש"כ שם וכן ראיתי ברדב"ז ח"א סי' תק"ג וסי' תקי"ז שהביא בשם הרמב"ם ספ"ו ה' גזילה דכל גזל דבריהם אינו יוצא בדיינים וכן הוא בשו"ע ח"מ סוף סי' ש"ע ע"ש:

ע"כ שפיר י"ל דכן הוא שיטת הרשב"א:

(שם סעי' כ"ג) בהגהות (רמ"א) דאף פסול מה"ת אין לפוסלו אלא בוודאי כו' דאם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיר כשר כו' והקצה"ח בס"ק ה' הקשה ע"ז דאמאי לא אמרינן בזה תרתי לריעותא כמו במקוה שנמדד כו' והעלה דזה הוי ספיקא דדינא אכן בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח תירצתי היטב בעז"ה קושיות הקצה"ח הנ"ל עי"ש ואין רצוני להכפיל הדברים שנית ע"כ העיקר לדינא כהרמ"א. (שם סעי' כ"ו) בש"ך (ס"ק כ"ח בשם הריב"ש) דמה שהעיד על עצמו הוי כאלו לא העיד כלל ואין כאן עדות ופלגינן דיבורו וכמש"כ הראב"ד כו' משום דאדם קרוב א"ע ולא שייך בו עדות כלל וכדמצינו בפ' חזקת דמהני סילוק בנוגע בעדות כו' דכל שהוא נוגע בעדות בהנאת ממון לא שייך למקרי' עדות כלל ואפי' עדות פסולה וא"כ פלגינן דיבורא כו' עכ"ל וכ"כ הש"ך לקמן סימן ל"ו ס"ק ט"ו דנוגע ה"ל כבע"ד דאינו פוסל עדות האחרים:

ענף א:

ולכאורה יש להקשות על הש"ך והריב"ש מן מש"כ הרא"ש מכות פ"א סי' י"ג בשיטת הראב"ד לפרש הא דסנהדרין ד' י' דקאמר פ' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה כו' פ' רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה עכ"ל הרא"ש אלמא דהרא"ש ס"ל דבמה דאדם קרוב אצל ממנו דינו כקרוב ולא כבע"ד ואמרינן בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה ולא אמרינן בזה פלגינן דיבורא א"כ קשה במש"כ הריב"ש והש"ך הנ"ל דבפסול נוגע אמרינן פלגינן דיבורא וכן ה"ל כבע"ד דלא אמרינן בי' נמצא א' מהם פסול לבטל עדות האחרים וזהו הכל עפ"י שיטת הראב"ד דהא חזינן דהרא"ש והראב"ד לא ס"ל כן ומצאתי באו"ת ריש סי' ל"ו שכתב לתמוה בזה על הריב"ש והש"ך הנ"ל וכתב בזה"ל ומאוד תמהני מהריב"ש והש"ך איך העלימו עין מהרא"ש והראב"ד הזה כו' ע"ש:

ולענ"ד אינו קשה די"ל דאף דשיטת הראב"ד והרא"ש גבי פ' רבע שורי דאדם קרוב אצל ממונו דינו כקרוב ולא כבע"ד דזהו דוקא היכא דהוי חובה להבעלים משא"כ היכא דהוי זכות והנאה להבעלים אז י"ל שפיר דדינו כבעלים ובע"ד ממש דכן מצינו בטור יו"ד סי' רכ"ח ובשו"ע שם בש"ך ס"ק יו"ד בשם הרמב"ן והריב"ש סי' ת"ו אם אסר הנאתו על בני העיר דאינו שואל לחכם מבני אותה העיר לפי דהוי נוגע בדבר והמקור הוא ירושלמי נדרים פ"ה ה' ד' בזה"ל קונם הנייתו על בני העיר אינו נשאל לזקן שיש שם כו' לפי דה"ל כנדרי עצמו ואינו מתיר נדרי עצמו וכמש"כ הריב"ש עצמו בארוכה מזה בסי' ת"ו ובסי' תקי"א אלמא דאף דנדרים ניתרין ע"י קרובים אפ"ה היכא דה"ל הנאה דינו כבע"ד ממש ודינו בזה ככל נדרי עצמו דאינו מתיר נדרי עצמו ונדרי אשתו דה"ל פגופו וכמש"כ הריב"ש שם בארוכה ועיין ברמב"ם ה' נדרים פ"ז ובמל"מ ובכ"מ שם. ובבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח והדברים ארוכים ואכמ"ל:

וחזינן דהריב"ש וש"פ ס"ל דנוגע דיש לו הנאה דינו כמו בע"ד יותר מן קרוב וע"כ אינו מתיר נדרים בכזה. א"כ ה"ה י"ל דאף דגבי פ' רבע שורי דינו כקרוב ולא כבע"ד ולא אמרינן פלגינן דיבורא עכ"ז היכא דיש לו הנאה דינו כבע"ד ממש ואמרינן בי' פלגינן דיבורא ולכן שפיר כתבו הריב"ש והש"ך הכא ובסי' ל"ו דמיירי שם בפסול נוגע דיש לו הנאה דדינו כבע"ד ממש:

ועיין בהריב"ש סי' ת"ו דכתב גבי נוגע דאינו מתיר נדרים דיש לו הנאה דאם יש שנים אחרים זולתו יכול להצטרף עמהם להתרת נדרים וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק יו"ד. אמנם בהריב"ש סי' תקי"א כתב דכל השלשה לא יהיו מן הקהל דיש להם הנאה מן ההיתר נדרים עי"ש ודינו כמו נדרי אשתו דאינו מתיר נדרו אשתו אף ע"י צירוף אך אף דנימא כמש"כ הריב"ש בסי' ת"ו והש"ך דע"י צירוף מהני מ"מ חזינן דכתבו דבלא צירוף לשנים דינו כמו נדרי עצמו וכמבואר בירושלמי בפי' וכמש"כ הריב"ש שם סי' ת"ו בארוכה:

ועוד דהא עיקר הטעם מה דמחלקי שם בין צירוף לשנים ובין הוא לבדו הוא משום דביחיד חיישינן לחשדא אבל אם יש שנים זולתו לא חיישינן לחשדא וכמש"כ הריב"ש שם סי' ת"ו בארוכה ע"פ סוגיות הש"ס בכורות ד' ל"א יעו"ש ומזה יש להוכיח במה דנסתפק המהריב"ל בפסול נוגע בעדות אשה. אי פסולו משום קרוב א"כ מהני עדותו בעדות אשה ואי פסולו משום משקר לא מהימן בעדות אשה לומר דמת בעלה והובא באחרונים באה"ע סי' י"ז סעי' ג' ובנו"ב ובמה"צ שם ובקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' ובאמת גבי עדות אשה דנאמנת לומר דמת בעלה י"ל בזה אך בעדות דמת יבמה דאינה נאמנת לומר מת יבמי בזה י"ל דאי פסולו משום משקר דאינו נאמן ואכמ"ל בעצם כל הענין הנ"ל ומהא דנדרים דחזינן דס"ל להראשונים הנ"ל דאם יש לו הנאה מהיתר הנדר דא"י להתיר הנדר משום דהוי בחשש משקר בעצם היתר הנדר ע"י הפתח או החרטה. א"כ מוכח מזה דפסול נוגע הוי בחשש משקר דהא קרובים יכולין להתיר הנדרים א"כ מזה מוכח דנוגע הוי בפסול משקר וכמבואר בש"ך ח"מ ריש סי' ל"ז ויש להאריך שם עפ"ז:

וכיון דהעיקר הוא דפסול נוגע הוא מחשש משקר ע"כ הדעת נותנת דלא שייך בי' לומר עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וכן נמצא א' מהם כו' דהא אין עליו שם עד כלל וכסברת הראב"ד והרא"ש הנ"ל גבי הרוג יציל משום דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דהא פסול הרוג הוי משום דהוי בע"ד וכמש"כ התוס' במכות ד' ו' לחד תי' ויש לו הנאה ונקמה על ההורגו דהא אינו מעיד ההרוג שום עדות ע"ע אך דמיפסל משום הנאה כנ"ל ועיין באו"ת סי' ל"ג ס"ק י"א מזה במש"כ שם בשם תשובת הרא"ש דס"ל כהך תי' התוס' ע"ש ואף לאידך תי' התוס' דה"ל שונא או משום דה"ל טריפה מ"מ היכא דיש לו הנאה ממש כ"ע מודו דנפסל משום חשש משקר ע"כ בוודאי אין עליו שם עד כלל מצד הסברא וגרע מן קרוב דהא קרוב לא מיפסל משום חשש משקר כמבואר בב"ב ד' קנ"ט ולכן הי' יודע עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אחרים מעידין על כת"י אף שלא הוחזק כת"י בב"ד ואלו היכא דיש לו הנאה כמו דאמרו התם הי' יודע עדות עד שלא תפול לו ירושה כו' דאחרים אינם מעידים על כת"י אלא בהוחזק כת"י בב"ד משום דקרוב לא נחשד למשקר: משא"כ היכא דיש לו הנאה וכמש"כ האו"ת בסי' מ"ו סעי ל"ד באורים ס"ק ק"ה:

ענף ב:

והא דמצינו בפסול גזלן דזהו מחשש משקר וע"כ היה יודע עדות עד שלא נעשה גזלן כו' אחרים אינם מעידים על כת"י אלא בעינן הוחזק כת"י בב"ד. כמבואר שם בב"ב ד' קנ"ט משום דהוא בחשש משקר ומה"ט נפסל לעדות אשה ג"כ וכמש"כ הרי"ף פ' זה בורר דכפין ושקיל ד' זוזי ומסהיד מ"מ אין זה רק מצד גזה"כ דגזרה התורה אל תשת רשע עד. וכמש"כ התוס' בכורות ד' ל"ו ד"ה אימר דא"ר מאיר כו' דמן הדין הא חשוד לד"א אינו חשוד לכל התורה כולה [ועיין בנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' נ"ז ובב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ט ומש"כ שם בשם הש"ג ואף בחשוד לאותו דבר הא קיי"ל דחשוד לאותו דבר דנו ומעידו וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח ושאני עדות ממון דכתיב אל תשת רשע עד ועיין בב"ק ד' ק"ח ע"א תוס' ד"ה ותרי כפולי כו' ע"כ שפיר אתי הא דגם בגזלן אמרינן נמצא א' מהם פסול גזלן דבטל כל העדות משום דבאמת יש עליו ג"כ שם עדות רק דהתורה פסלתו משא"כ בפסול נוגע דמיפסל מצד הסברא משום חשש משקר וודאי אין עליו שם עדות כלל ואמרינן בו במקיימי דבר הכתוב מדבר:

וזהו מוכרע לפי פירוש הרא"ש והראב"ד בהא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דזהו משום דה"ל בע"ד דהא הש"ס מתרץ בזה למה שהקשה שם מעיקרא הרוג יציל ומה דמתרץ שם מעיקרא דהורגו מאחוריו בוודאי אין זה לדינא דבאמת לפי המסקנא דשם לא מחלקינן בזה כלל משום דבמסקנא דמתרץ דבמקיימי דבר הכתוב מדבר הוא תירוץ על כל מה דהקשו שם בש"ס ולפ"ז מוכח דס"ל להרא"ש והראב"ד בפי' הרוג יציל כמש"כ התוס' שם ד"ה אלא מעתה הרוג יציל כו' דהוא בע"ד. משום דאי נימא כתי' בתרא דה"ל שונא או טריפה כמש"כ התוס' ביבמות ד' כ"ה ד"ה הוא ואחר כו' וכמש"כ המרדכי. א"כ הא בזה הפסול דשונא וטריפה לא שייך לומר התירוץ דבמקיימי דבר כו' דהא לא מיפסל משום בע"ד אלא משום פסול עדות דהתורה פסלתו לשונא וכה"ג וע"כ מוכח לשיטת הרא"ש והראב"ד הנ"ל דס"ל לפרש הא דהרוג יציל כפי' התוס' דה"ל בע"ד וזהו הנאה מצד נקמה על ההורגו ועיין בתשובת הרא"ש שהובא באו"ת סי' ל"ג ס"ק י"א שכתב דקרובי נרצח א"י להעיד ובמהרי"ט מזה וכ"ז הוא לפמש"כ המהרש"א בסנהדרין ד' ט' ע"ב על התוס' במש"כ דהרוג יציל משום דה"ל שונא דזהו לר"י דהוא מצד גזה"כ כמבואר בסנהדרין ד' כ"ט אבל לפי שיטת המהרש"ל והובא באו"ת סי' ל"ג ס"ק ב' כו' והא דס"ל דשונא גמור מיפסל זהו משום סברא ולא מצד גזה"כ ע"כ אפשר לומר דלפ"ז לא הוי עליו שם עד כלל לגבי כ"ז אך כבר הכריע האו"ת שם כהמהרש"א:

וראיתי בהריב"ש סי' של"ט וסי' קצ"ה שכתב בשיטת הראב"ד הנ"ל דהש"ס דמתרץ לסוף דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דזהו תירוץ ג"כ על מה דמקשו שם הרוג יציל וזהו כמש"כ לעיל משום דהתי' דהרגו מאחוריו אין זה לדינא ולפ"ז יש לדון לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז דנרצח עצמו יכול להעיד יע"ש אלמא דס"ל דלא מיפסל משום בע"ד וע"כ הפי' בסוגיא דאמרו הרוג יציל כתירוצים האחרים הנ"ל א"כ תקשה דאיך הביא הש"ך לקמן שיטת הראב"ד והרא"ש דס"ל דבע"ד לא פוסל משום נמצא קרוב וכן לא שייך בי' בטלה מקצתה כו' הא לפ"ז מוכח לומר דהנרצח פסול להעיד דה"ל בע"ד. ויש להאריך בזה הרבה וכעת ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל סי' ל"ג ס"ק ל"ב שכתב מזה וע"כ קצרתי:

ולהך פי' דהרוג יציל משום דה"ל בע"ד ותירץ הש"ס בזה לפי דה"ל מקיימי דבר וודאי כוונתם משום דיש לו הנאת נקימה ע"כ ה"ל בע"ד דהא אינו מעיד שום עדות ע"ע בשלמא בהא דאמרו נרבע יציל דהפי' הוא נרבע לרצונו וה"ל רשע וכמש"כ התוס' א"כ בזה שפיר מקרי בכלל מקיימי דבר דהא מעיד ע"ע דהוי רשע. אבל במה דהקשו הרוג יציל הא אינו מעיד שום עדות ע"ע וע"כ מוכח בפשיטות לשיטתם דהיכא דיש לו הנאה והוי נוגע בעדות דוודאי מקרי בע"ד אף דאינו מעיד ע"ע כלל כש"כ בהנאה גמורה דהנאת ממון וודאי דמקרי בע"ד דלא שייך בו עדות שבטלה מקצתו כו' וכן לנמצא א' מהם קו"פ ולפי"ז א"ש דברי הריב"ש והש"ך דס"ל בשיטת הראב"ד והרא"ש דהיכא דיש לו הנאת ממון דמקרי בע"ד לזה ואינו ראי' מהא דפלוני רבע שורי דשא"ה דהוי חובה לו ע"כ אינו בשם בע"ד אלא בתורת עד פסול ולכן לא אמרינן פלגינן דיבורא ואינו קשה כלל לקושיות האו"ת הנ"ל ועיין מזה בסנהדרין ד' כ"ח ע"ב דלא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי כו' וכן התם ד' כ"ו ע"ב כזה ובש"ך ריש סי' ל"ז במש"כ בנוגע לחובה:

שוב ראיתי שנית בהריב"ש סי' של"ט שכתב שם בזה"ל על מש"כ שם מקודם דבע"ד שיש לו הנאה אמרינן בי' פלגינן דיבורא משום דלא שייך בו עדות כלל וכתב אח"ז בזה"ל והא דאמרינן שאין אדם קרוב אצל ממונו היינו במה שמעיד על שורו להורגו שאין לו הנאה בזה אבל במה שיש לו הנאה מעדותו ואפי' הנאת ממון לבד אמרינן קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא כו' עכ"ל הריב"ש הרי להדיא דהריב"ש בעצמו הרגיש בקושיות האו"ת הנ"ל ותירץ לזה כמש"כ לחלק בין זכות וחובה ולכן תמהני על האו"ת דתמה כן על הש"ך והריב"ש בפשיטות שהיה בהעלם מהם דברי הרא"ש והראב"ד הזה כי באמת הא חזינן דהריב"ש בעצמו העיר מזה אך שכתב לחלק כמש"כ:

וע"כ לדינא במש"כ האו"ת בריש סי' ל"ו דהך דינא של הריב"ש והש"ך דכתבו דהיכא שיש לו נגיעה והנאה ה"ל כבע"ד דאף אם נתכוין להעיד לא אמרינן בי' נמצא א' מהם פסול כו' דליתא לזה ושפיר כתב הרמ"א בסי' ל"ו סעי' א' הטעם דלכן כשר משום דלא כיון להעיד משום דבכיון להעיד דינו כעד פסול ואמרינן בי' נמצא א' מהם פסול כו' ע"ש באו"ת דלפי מש"כ הא נתבאר דאין שום תמי' כלל על הש"ך והריב"ש כלל וכמו שכתב הריב"ש בעצמו ושפיר נכונים דברי הש"ך והריב"ש הנ"ל לדינא ועפי"ז יש לדון הרבה בהמל"מ פ"ה ה' עדות ה"ד ע"ש:

הגה"ה וע"פ מש"כ לעיל שיטת התוס' יבמות ד' כ"ה והמרדכי דכתבו בכוונת הגמ' דמקשה הרוג יציל דזהו משום דה"ל טריפה א"כ מזה מוכח דאף היכא דיש פסול על העד רק משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ג"כ דיינינן בי' נמצא אחד מהם פסול לבטל עדות כולם דהא פסול טריפה בעדות הוי משום דהוי עדות שאאי"ל וכמבואר בסנהדרין ד' ע"ח והובא בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז ואפ"ה פריך הש"ס בפשיטות הרוג יציל וכ"כ התוס' סנהדרין ד' מ"א ד"ה כמאן כר"ע כו' דבאמר אינו יודע מהחקירות כמו נמצא א' קרוב ופסול דמי יעו"ש ומהך דמכות הנ"ל סייעתא לדבריהם ומן הרמב"ם ה' עדות פ"ב ה' ג' לא משמע כן ע"ש ואכמ"ל ע"כ הגה"ה:

ענף ג:

ולפי מה דנתבאר דנכונים דברי הש"ך והריב"ש הנ"ל לדינא ע"פ שיטת הרא"ש והראב"ד הנ"ל משום דיש לחלק דהיכא דהעיד לחובה שאני משא"כ היכא דמעיד לזכות הל' בע"ד ואמרינן פלגינן דיבורא דהא דמוכח מן שיטתם דבהעיד לחובה אמרינן פלגינן דיבורא וכמו פ' רבע שורי דנלע"ד דזה אינו רק במעיד איזה חובה לו אבל לא הוי שום התחייבות עליו. רק חובה לגבי' בלא שום חיוב עליו ע"כ אמרינן בזה דכיון דיש עליו שם עדות רק התורה פסלתו משום דהוי בפסול קרוב אצל ממונו ע"כ אמרו בזה עדות שבטלה מקצתה כו' אבל במעיד ע"ע איזה חיוב שמחוייב לתת לחבירו איזה דבר וכה"ג אז שפיר י"ל לשיטת הרא"ש והראב"ד והריב"ש הנ"ל דזה הוי כמו בע"ד דאמרינן פלגינן דיבורא דהא גבי פ' בא על אז דאמרינן פלגינן דיבורא וכן בפלוני רבעני לרצוני משום כיון דמעיד ע"ע הוי בכלל בע"ד אף דמעיד איזה חובה ע"ע א"כ ה"ה במעיד ע"ע איזה התחייבות ג"כ הוי בע"ד דאמרינן בזה פלגינן דיבורא משא"כ גבי פ' רבע שורי דלא הוי עליו שוב התחייבות כלל:

והא דשור הנרבע הוי בסקילה זה החיוב מוטל על הב"ד:

אבל על הבעלים ליכא חיוב יותר מן שארי אנשים כדמוכח בב"ק ד' מ"ה ע"א דיכול לומר אי מהדרת לי' הוי מעריקנא לאגמא וקשה הא אינו רשאי להבריחו דהא חייב להביאו לב"ד. ובמה דאסור לא שייך לומר הוי מעריקנא כמש"כ התוס' בב"ק ד' מ' ע"ב ד"ה הוי מעריקנא ועיין בפני יהושע שם שכתב בשור שהרג לבהמה לא שייך לומר אי מהדרת לי הוי מעריקנא לאגמא דהא אסור לגרום היזק לחבירו רק בשור שהרג לאדם דאין כאן היזק לחבירו יכול לומר כן ומיישב הסוגיא שם א"כ מוכח מזה דאין על הבעלים חיוב להביאו לב"ד לקיים מצות סקילה רק שמחוייב לבערו מהעולם משום לא תשים דמים בביתך וכמבואר בב"ק סוף פ"א וברא"ש שם בכלבא דאכל אמרי דחייב לבערו מה"ט ובאחר חייב משום ובערת הרע כו' לכן שפיר יכול לומר אי מהדרית הוי מעריקנא לאגמא והייתי שומרו זמן מועט עד שאשחטנו כדי שיבוער מהעולם. ועיין מזה בספרי ח' יו"ד סי' כ"ד שהוכחתי זה בראיות. והא דב"ק ד' צ"א בשור העומד להריגה כו' הא מיירי בשור העומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות וכמש"כ הרמב"ם ה' חובל ומזיק פ"ז ה' י"ג ובח"מ סי' שפ"ב סעי' א' ועיין ביאור הגר"א זצ"ל שם דשם מיירי שלא בזמן סנהדרין דאל"כ הא אסור להורגו דהא צריך לדונו בב"ד יע"ש ועכ"פ בשור הנרבע ליכא חיוב על הבעלים יותר מן על הכל וע"כ שפיר כתבו הראב"ד והרא"ש גבי פ' רבע שורי דכיון דהוי לחובה ע"כ אין עליו שם בע"ד רק תורת עד קרוב דהא לא הוי בעדותו שום חיוב והתחייבות עליו יותר מן על הכל ע"כ אמרו בזה עדות שבטלה מקצתה כו'. אבל אם מעיד ע"ע איזה התחייבות שפיר יש לדון בזה לשיטת הראב"ד והרא"ש והריב"ש דאמרינן בזה פלגינן דיבורא משום דדינו כמו בע"ד ממש כיון דמעיד ע"ע איזה התחייבות וכה"ג וזה דומה לאם מעיד ע"ע איזה חיוב בד"נ וה"ה בחיוב ושעבוד הגוף ע"ע בד"מ דמ"ש:

ולכן לדינא היכא דחתום הבע"ד בצירוף עדות אחרים וכמו הך דכתב הרמ"א בסי' ל"ו סעי' א' בשטר שחתם עליו בע"ד עצמו עם עדים אחרים דכתב הש"ך שם ס"ק ט"ו דאף בנתכוונו להעיד אינו פוסל משום דה"ל בע"ד וכנ"ל בארוכה. והנה התם בעובדא דהריב"ש דזהו מקור הך דינא של הרמ"א הנ"ל התם הא מיירי באופן דהוי זכות להבע"ד כמבואר בגוף תשובת הריב"ש למי שמעיין שם לכן שפיר כתב הש"ך שם דלא היה צריך הרמ"א לכתוב הטעם דלא נתכווין להעיד דהא בל"ז כיון דהוי נוגע לזכותו ה"ל בע"ד כו' אמנם היכא דחתום הבע"ד על השטר שכתוב עליו איזה חובה בזה הא נתבאר דכה"ג אין דינו כמו בע"ד אלא כמו עד פסול ואמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה כו' וכמו פ' רבע שורי כנ"ל וכ"ז אינו רק במעיד איזה ענין דהוי חובה לגבי' דלא הוי ענין התחייבות עליו אבל אם חתום הבע"ד על איזה התחייבות עליו כמו חוב וידוע שיטת הר"ת דיש שיעבוד הגוף על הבע"ח או בחיוב ע"ע מן מכירת דשלב"ל או התחייבות מן איזה מכירת חפץ וכה"ג דבזה ה"ל שפיר כמו בע"ד דהא מעיד על עצמו ממש ולא נתבטל עדות האחרים משום דזהו בכלל מקיימי דבר וכשיטת הראב"ד והרא"ש הנ"ל וכמו בפ' רבע שורי ונפ"מ לענין לטרוף מלקוחות והיכא דהוי חב לאחרים דאף דמהני הודאתו ע"ע כמאה עדים מ"מ במקום דחב לאחרים לא מהני מצד הודאת בע"ד כו' אלא עיקר השטר הוא מחמת שחתמו עליו עדים וכיון דאי נימא דהוי בזה נמצא א' מהם פסול כו' א"כ נתבטל עדות האחרים:

אבל אם הוא באופן דאין בו נמצא א' מהם פסול כנ"ל אז שפיר מהני ויש בו תורת דין שטר גמור לכל דיניו:

ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א שם הטעם דלכן שטר שחתום עליו בע"ד כשר משום דלא נתכוין להעיד דתמה הש"ך דל"ל לזה הא בלא"ה אינו פוסל משום דה"ל בע"ד די"ל דשפיר כתב הרמ"א זה דנפ"מ אם הוא באופן דהוי חובה לגבי' שלא בתורת התחייבות וכה"ג רק הוא באופן שכתוב בשטר איזה מכירה לחפץ או לקרקע שלו שלא באחריות ובתורת חיוב רק מכירה בלבד דאם נימא דנתכוין להעיד אז פוסל להשטר מכירה ואין מועיל השטר לראי' [ונפ"מ אם יש לוקחים אחרים שיש בידם שטר מכירה בעדים כשרים המכחיש לשטר הלז דינתן החפץ ללוקח ב' משום דאין ממש בשטר הלז כיון דשייך בו נמצא א' מהם פסול] ואף דחתום עליו הבע"ד מ"מ הא זה הוי כמו פ' רבע שורי כיון דהוי חובה גבי' ולא הוי בתורת בע"ד רק כמו עד קרוב. אלא אם כתוב בשטר איזה התחייבות וחיוב עליו בזה הוי כמו בע"ד ואמרינן בזה פלגינן דיבורא ומתורץ שפיר קושיות הש"ך מעל הרמ"א בזה דהוי נפ"מ מזה אף לשיטת הראב"ד רק במה דס"ל להש"ך דהיכא דהוי נוגע לזכותו דהוי בע"ד בזה שפיר כתב הש"ך ולא כהתומים בזה. והש"ך שכתב כן בפשיטות משום דהא הרמ"א הוציא דינו מן הריב"ש ושם הא מיירי עובדא של הריב"ש דהיה זכות להבעלים כמבואר שם וע"כ קיצר הש"ך בזה אבל לדינא שפיר י"ל דהיכא דהוי חובה להבעלים יש לחלק כנ"ל ומתורץ קושייתו על הרמ"א דהא הוי נפ"מ ממש"כ הרמ"א דלא נתכוין להעיד דיהיה כשר השטר בכל גווני הנ"ל. דאף אם הוי כתוב שם איזה חובה שלא בתורת התחייבות דיש בזה פסול דנמצא א' מהם פסול כמו פ' רבע שורי אפ"ה כשר משום דלא נתכוין להעיד וכ"ז נלע"ד לדינא כי קיצרו האחרונים בכ"ז והעיקר כמש"כ וכ"ז הוא לשיטת הראב"ד בפירושו להא דבמקיימי דבר כו' אבל לפי' התוס' במכות ד' ו' דהעיקר הוא דלפי דאינן הולכין לב"ד להעיד ע"כ ליתא לכ"ז והוי ספיקא דדינא בעיקר כלל הנ"ל:

ענף ד:

פלוגתת הריב"ש והש"ך בכ"ז דהריב"ש ס"ל דלא אמרינן תחלתו בפסלות היכא דלא דיינינן בי' נמצא א' מהם פסול כו' והש"ך העלה דאף היכא דלא אמרינן נמצא א' מהם פסול כמו בבע"ד וכה"ג עכ"ז דיינינן להפסול דתחלתו בפסלות ולכן במעיד לאשתו שגירשה לא מהני והא דסילוק מהני הא יש שם טעמים אחרים נלע"ד להוכיח כהש"ך מהא דכתובות ד' כ"ח דכולם אם הי' עבד ונשתחרר אינו נאמן ריב"ב אמר נאמן ופליגי אי דייק אי לא דייק ומשמע דריב"ב לא פליג אלא בהנך דמונה התם דהוי מדרבנן ורוב נשים בתולות נישאת אבל בשארי מילי דלא שייך כן גם ריב"ב מודה דאינו נאמן משום דהוי תחלתו בפסלות וביותר מבואר בתוספתא פ"ה דסנהדרין כו' דפסול משום תחלתו בפסלות והש"ך סי' ל"ה ס"ק ז' הביא להך תוספתא בקצרה יע"ש. והא דלא אמרו שם הטעם דלא דייק י"ל בזה כמש"כ השער המשפט בסי' ל"ה ס"ק ג' דאם יש עליו שם עד כשר מהימן ולא מיפסל משום פסול דלא דייק יעו"ש:

והנה בסוף סי' ל"ו כתב האו"ת בס"ק י"א דבאשה לא שייך למיפסל משום נמצא א' מהם פסול משום דלא הוי' בר עדות כלל א"כ ה"ה עבד לא שייך למיפסל בי' משום א' מהם פסול לבטל עדות האחרים ואפ"ה חזינן דדיינינן בהו תחלתו בפסלות לפסול עדותו א"כ מוכח מזה כהש"ך דלא תלינן אותם בהדדי אלמא דאף היכא דלא שייך נמצא א' מהם פסול כו' מ"מ דנינן תחילתו בפסלות וכן יש להוכיח מהא דסוף פ"ב דכתובות ד' כ"ח דאלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' דמשמע דעל שארי מילי אינן נאמנין להעיד בגודלן מה שראה בקטנותו משום דה"ל תחלתו בפסלות וכמש"כ התוס' בכתובות ד' י"ח ד"ה מלוה גופי' מידק כו' והנה הנתיבות בסי' ל"ו ס"ק יו"ד כתב למילף מן מש"כ האו"ת דאשה אין עלי' שם עד פסול לבטל עדות האחרים דה"ה קטן אינו פוסל עדות אחרים יע"ש ואפ"ה חזינן דקטן והגדיל וכן ביותר הא דמבואר בתוספתא סנהדרין הנ"ל דמיפסל משום תחלתו בפסלות. א"כ מוכח מכל זה כהש"ך דהם שני ענינים נפרדים: ותחלתו בפסלות לעולם דיינינן כיון דהוי בעת ראיות עדות בשם פסול יהיה מאיזה טעם שיהי' עכ"פ הא לא קרינן בי' או ראה. וכמש"כ הרשב"ם ב"ב ד' קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות כו':

וכן יש להוכיח מהא דב"ב שם דנשתטה וחזר ונשתפה משמע דמיפסל משום תחלקו בפסלות וכן מבואר בתוספתא פ"ה דסנהדרין בפירוש דאם הי' חרש או שוטה ונתפקח ונשתפה דפסול משום תחלתו בפסלות ומונה זה שם בכלל שארי פסולים מחמת תחלתו בפסלות יע"ש והדעת נותנת דבשוטה וחרש לא שייך למיפסל בי' משום נמצא א' מהם פסול וכעין דברי האו"ת והנתיבות הנ"ל ועיין בשבת ד' קנ"ג דאמרו לשוטה וקטן לשוטה כו' ובחרש וקטן כו' לחרש יהיב לי' דקטן אתי לכלל דעת כו' אלמא דחרש ושוטה גרועים מקטן ואפ"ה אמרו בהו פסול דתחלתו בפסול כנ"ל] ועיין באו"ת סי' ל"ה ס"ק ו' שכתב דהרמב"ם כתב דשוטה פסול לפי שאינו בכלל מצות והלח"מ כתב משום דלאו בני דיעה הוי ולמש"כ האו"ת שם ס"ק ז' בפסול חרש דיליף בתוספתא מן ושמע פרט לחרש כו' וע"פ הטעמים הנ"ל יש לדון בכל הנ"ל וקצרתי] א"כ מוכח מכל הנ"ל כהש"ך דפסול תחילתו בפסול שייך בכל הפסולים לעדות ועיין מזה לקמן סי' ל"ה ויש לעיין מזה ב"ק ד' פ"ח תוס' ד"ה והא עבד כשר כו' ובפ"ק גיטין ד' ט' ברש"י ותוס' שם והגהות אשר"י לגיטין שם ובמהרי"ק סי' קכ"א ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ו' מזה וקצרתי:

(שם סעי' ט"ז) י"א שהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו ועיין מזה לעיל בחידושי לסי' ל' סעי' ב' ענף ג' מש"כ שם והנה בבע"ד המעיד עכשיו לא שייך לדון בזה עדות שבטל מקצתו בטל כולו דהא בפסול נוגע ובע"ד לא דיינינן כן וכן בע"א המעיד לפוסלו לא שייך בזה לדון בטלה מקצתו דהא אינו נאמן להוציא הממון מהנתבע דמ"מ לא שייך לומר בזה בטל מקצתו דהא חזי הע"א להצטרף לעוד עד אחד ולא מקרי בטל מקצתו וכמש"כ לעיל בסי' ל' סעי' ב' וכש"כ אי נימא כמש"כ לעיל שם לשיטת הטור די"ל דאף הע"א צריך להעיד מחדש שנית. וכיון דעיקר עדותו עכשיו הוא רק לפסול את הנתבע משום שנשבע לשקר ואין בא עכשיו להעיד לחייבו ממון ע"כ לא קרינן בזה בטל מקצתו דהא אין אנו דנין עכשיו על חיוב ממון רק על פסולו וכן י"ל בהא דלקמן סעי' כ"ח ברמ"א מה שמצרפין עדות מיוחדת לפוסלו וקצרתי וכ"ז פשוט ועיין לעיל בחידושי לסי' ל' סעי' ה' מש"כ לדון שם בעדות מיוחדת שאכל משני מיני איסורים די"ל דאינן מצטרפין לפוסלו. (שם סעי' כ"ט) בש"ך (ס"ק ל"ג) דהפסולים בעבירה שחזרו בתשובה כשרים ולא בעינן בזה תחלתו בכשרות עב"ל והאו"ת ס"ק כ"ח תמה על הש"ך מן תוספתא דסנהדרין פ' ה' דהי' יודע עדות כשהי' סוחר שביעית וחזר בו פסול עד שלא נעשה סוחר שביעית כו' כשר הואיל ותחלתו בכשרות הרי להדיא דאף בפסול רשע מדרבנן בעינן תחלתו בכשרות ותוספתא הנ"ל הי' בלי ספק בהעלם דבר מהרב הש"ך באותו שעה שוב ראיתי שהש"ך גופא סוף סי' ל"ה חזר בו ודעתו נוטה דאף פסול רשעות בעי תחלתו בכשרות עכ"ל האו"ת:

ענף א:

וכדי שלא נשווי' לאדונינו הרב הש"ך לטועה נ"ל ליישב דבריו והוא כי עיקר סברת הש"ך בזה דס"ל כמש"כ המרדכי פ' חזקת הבתים דבפסול ממון לא בעי תחלתו בכשרות וטעם א' משום דבידו לסלק וה"ה בפסול רשע דבידו לשוב בתשובה וכל רגע בידו לחזור מרשעתו כמש"כ התומים בס"ק הנ"ל ומבואר בסנהדרין ד' כ"ה ע"ב דסוחרי שביעית מתכשרי משתגיע שביעית אחרת ויבדלו לא חזרת דברים בלבד אלא חזרת ממון כיצד כו' ופירש רש"י דבעי חזרה נכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים וכן מבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' ל"ב בסמ"ע שם ולפי"ז שאני פסול סוחר שביעית דהא היכא דעבר שנת השביעית לא שייך בזה לומר בידו לעשות תשובה דהא צריך להמתין על שנת שביעית הבא. ואז מצי להיות כשר לעדות אם יעשה תשובה זו בשנת שביעית הבא ולא מקודם א"כ י"ל דכוונת התוספתא הוא אם הי' ראיות העדות לאחר שנת שביעית ואז אינו בידו לחזור ולשוב בתשובה להיות כשר לעדות וי"ל דבשנת השביעית גופא כשחזר בו וודאי כשר אף שהיה תחלתו בפסלות דאז מקרי בידו לחזור בתשובה וכמו כל פסולי רשע. וכעין חילוק זה מצינו בבכורות ד' מ"ט בפודה בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות דס"ל לשמואל דאין בנו פדוי משום דלא דמי לקידושי אשה דאע"ג דנתאכלו המעות הוי קידושין משום דהתם בידו לקדשה מעכשיו משא"כ בפודה בנו דאין בידו לפדותו מעכשיו אלמא דמצינו דאף דאינו אלא מחוסר זמן וכשיגיע הזמן יהיה בידו לעשות כן מ"מ כיון דבתוך הזמן לא הוי בידו לעשות כן מקרי אינו בידו ואף לרב דפליג התם בבכורות וס"ל דאף דנתאכלו המעות בתוך ל' יום בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה ולא מחלק בחילוק דמחלק הש"ס כנ"ל משום דס"ל דמחוסר זמן אינו כמחוסר מעשה כדמצינו להמל"מ בפ"ד ה' אשות בקטן שקידש שיחולו הקידושין לכשיגדל דמועיל בקידושין משום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה יעו"ש. מ"מ שאני התם בפדיון דמעכשיו בידו לעשות מעשה הפדיון באופן שלא יתאכלו המעות ויהיו מונחים בעין עד זמן ל' יום דאז לא מקרי מחוסר מעשה אלא מחוסר זמן וכיון דזמן ממילא קא אתי ע"כ לא הוי מחוסר מעשה דהא בכה"ג אם יגיע סוף ל' יום יהי' ממילא פדוי בלא שום מעשה משא"כ בפסולי סוחרי שביעית דאף דזמן ממילא קא אתי מ"מ כשיגיע שנת שביעית דלהבא לא יהי' מתכשרי ממילא עד דיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים כמש"כ רש"י והסמ"ע בסי' ל"ד כנ"ל. ע"כ זה מקרי מחוסר מעשה דאינו בידו לעשות עכשיו שום אופן דיהי' מוכשר לעדות. ע"כ באמצע השביעית מקרי מחוסר מעשה ואינו בידו לכן מקרי שפיר תחלתו בפסול לכו"ע:

ועיין בשער המלך פ' כ"ב ה' מכירה ה"ט דכתב בשם המהרי"ק דס"ל דאף מחוסר זמן מקרי דשלב"ל כמו מחוסר מעשה ולא ס"ל כשיטת המל"מ הנ"ל ועוד דהא מצינו בפסולי עדות דבעי תחלתו בכשרות דאף מחוסר זמן מקרי ג"כ תחלתו בפסול דמה"ט אינו נאמן להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו כ"א במידי דרבנן כמבואר בכתובות ד' כ"ח ובח"מ סי' ל"ה והטעם משום דהוי תחלתו בפסול כמבואר שם ברמב"ם פ' י"ד ה"ע ה"ב דלכן אין נאמן להעיד בגודלו מה דראה בקטנו משום דהוי תחלתו בפסול אלמא דאף דבקטן שקידש באופן דיחולו הקידושין לכשיגדיל ס"ל להמל"מ בשיטת רש"י ביבמות דכיון דזמן ממילא קא אתי לא הוי דשלב"ל כנ"ל. מ"מ גבי פסולי עדות מקרי כה"ג תחלתו בפסול כנ"ל וכש"כ בנ"ד דבעי שיעשה מעשה בשנת השביעית כנ"ל וודאי דמקרי בתוך אמצע שביעית תחלתו בפסול ומצינו בזבחים ד' קי"ב דמחוסר זמן מקרי אינו ראוי לאהל מועד ואינו חייב עליו משום שחוטי חוץ ור"ש דס"ל התם דעובר בל"ת יליף הש"ס התם ד' קי"ד מאיזה דרשה וכן בפסולי עדות דמבואר בב"ב ד' קכ"ח דתחלתו בפסול לא מהני כמש"כ הרשב"ם שם משום דבעי או ראה דיהי' ראוי לעדות בעת ראי' ע"כ אף מחוסר זמן מקרי תחלתו בפסול כ"ש בנ"ד דמקרי מחוסר מעשה כנ"ל לכו"ע: ע"כ בכה"ג אף לשיטת הש"ך פסול ואדרבא מהתוספתא הוא סייעתא לשיטת הש"ך מדנקטו בלשונם פסול סוחרי שביעית דוקא משמע דרק בזה שייך תחלתו בפסול לפוסלו משא"כ שאר פסולי עדות אף בתחלתו בפסול ג"כ כשר וכשיטת הש"ך ובזבחים ד' צ"ט אמרינן דקטן מקרי אינו ראוי לחיטוי וזהו ג"כ כנ"ל ולא אמרינן הא אתי לכלל חיטוי כמו בב"מ ד' ע"ב דאמרו אתי לכלל שליחות ויש לחלק ביניהם:

ענף ב:

והתומים שם תמה על הש"ך עוד מן דברי הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ו דכתב שם בשם ה"ר מאיר הלוי דשלוחים על הגט דהי' פסולין כשנתמנו לשלוחים וחזרו בתשובה קודם שמסרו לאשה דכשרין כו' ולא בעינן תחלתו בכשרות מידי דהוי אפתוח ונסתמא כו' ועיין בתוס' גיטין ד' כ"ג ד"ה וה"ה כו' אלמא דדוקא בעדות אשה דהקילו אף בפתוח ונסתמא כשר ג"כ ברשע דחזר בתשובה. אבל היכא דפסול פתוח ונסתמא פסול ג"כ רשע וחזר בתשובה. א"כ מבואר דלא כהש"ך וכן מצאתי למחנה אפרים ה' עדות סי' י"ד דתמה על הש"ך בזה. ולכאורה רציתי לומר לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ז ס"ק ל"ב דהביא שיטת כמה ראשונים דס"ל דאף בפסול נוגע פסול לעדות אף אחר הסילוק משום דגם זה מקרי תחלתו בפסול והביא כן בשם הרא"ש בתשובה כלל נ"ח דכתב בשם ה"ר מאיר דס"ל כן א"כ י"ל דה"ר ר' מאיר דכתב הרא"ש בשמו בפ' ב' דגיטין דלא הקיל ברשע שחזר בו רק בשלוחים על הגט משום דהא עיקר הך מילתא דכתב הש"ך ברשע דחזר בתשובה דכשר זהו נלמד מן הך דינא דסילוק מהני כמש"כ התומים בשם המרדכי משום דדבר שבידו להכשיר א"ע לא שייך תחלתו בפסול:

א"כ לשיטת ה"ר מאיר דהובא בתשובת הרא"ש דס"ל דסילוק לא מהני להיות כשר לעדות:

אלמא דאף דבר שבידו לא מהני ע"כ לא הכשיר הר"מ ברשע דחזר בו רק בשלוחים על הגט ולדידן דקיי"ל בסי' ל"ג דסילוק מהני משום דבר שבידו כנ"ל שפיר כתב הש"ך להכשיר ברשע דחזר בו אבל באמת ז"א דהא הך דפ"ב דגיטין הובא בשם ה"ר מאיר הלוי ואלו בתשובה הוא ה"ר מאיר ב"ר ברוך דחיבר תשובת מהר"ם מרוטינגבארג כפי המובא בסי' תתקצ"ה דס"ל דסילוק לא מהני וכן בהגהות מיימוני ה' עדות כמהו"ר בש"ך סי' ל"ז א"כ עדיין תקשה קושיות המח"א והתומים על הש"ך בזה ובפרט דהרא"ש הסכים לדבריו בפ"ב דגיטין בזה והרא"ש גופא פסק בב"ב ד' מ"ג דסילוק מהני ע"כ שפיר הקשו:

והעיקר מה דנלע"ד בזה דזה תלוי בשיטת הרי"ף והר"ח בכתובות ד' כ"ב בשלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהם כו' דמסיק הגמ' דקאמרי ידעינן בי' דעבד תשובה וכתב הר"נ שם דנראה מדברי הרי"ף ומן הר"ח דגזלן לא מתכשר עד שהעידו עליו בב"ד דעשה תשובה וכל שטרות דחתם בנתיים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה אבל הדבר תמוה בוודאי אין עדות מכשירתו וכיון דהעידו עליו דעשה תשובה איגלאי מילתא כו' לפיכך נראין יותר דברי רש"י ז"ל עכ"ל הר"נ והובא בש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו ובסי' ל"ד ס"ק ל"ד והכרעת הש"ך כהר"נ אך דכתב דאפשר לומר דגם הרי"ף והרמב"ם מודו לזה יעו"ש ואי נימא דרשע לא מתכשר עד שיבורר הכשירו בב"ד ולא מתכשר רק מאותו העת ומבואר בסוטה דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה לאו כגבוי דמי דאף למ"ד כבצורות דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן כל העומד לפדות כו' דהכא כ"ע מודו דלאו כגבוי דמי שהרי צריך דיינים ולאו בידו כדאמר בקידושין ד' ס"ב דלאו בידו משום דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כו' יע"ש:

ומזה נסתר תי' השני שכתבתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף ב' לתרץ מה דהקשיתי שם מהא דקידושין על שבת ד' מ"ו והעיקר כהתי' הא' דכתבתי שמה וחזינן דאף במה דנצטוו הב"ד להוציא גזלה ולהגבות החוב ע"פ מצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך ולא יהיה הלוה בכלל לוה רשע כו' אפ"ה אמרו דזה מקרי אינו בידו דמי יימר דמזדקקי לי' א"כ ה"ה בנ"ד בהכשר העדות דכיון דאף דעשה תשובה לא מתכשר עד שיבורר בב"ד ועד אותו העת לא מתכשר א"כ זה מקרי לאו בידו דהא אף במה דנצטוו הב"ד ג"כ מקרי לאו בידו' לכן אף דנימא דסילוק מהני בפסול נוגע משום דזה הוי בידו לחד טעמא כמש"כ התומים שם עכ"ז ברשע דחזר בו י"ל דזה מקרי לאו בידו דמי יימר דמזדקקי לי' ב"ד על הגב"ע לקבל עדות ולהכשירו ובפרט בעת ראיית העדות בוודאי שייך על אותו העת לדין דאז הוי לאו בידו דמי יימר דמזדקק לי' תלתא באותו העת. וע"כ מקרי בעת ראיות העדות בשם תחלתו בפסול דאז וודאי לא הוי בידו לברר הכשירו בב"ד אף דיעשה תשובה אז וזה בוודאי אין סברא לומר דהוי בידו לעשות תשובה בב"ד לעיניהם דהא גם בזה שייך לומר מי יימר דמזדקקי לי' כמו דאמרינן כן על קבלת עדות ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ב' דקבלת עדות מקרי מחוסר מעשה משום מי יימר דמזדקקי לי' כנ"ל ועוד דאם ילך לב"ד לעשות תשובה בפניהם א"כ לא יהיו יכולין לראות ענין העדות אז] אבל להכרעת הש"ך דרשע מיכשר מעת שיעשה תשובה אף דלא נתברר עדיין בב"ד שפיר ס"ל לדמות רשע דחזר בו לפסול נגיעה דמועיל סילוק משום דבר בידו וה"ה בפסול רשע מקרי דבר בידו לעשות תשובה ואז תיכף אחר עשייתו לתשובתו מתכשר מיד ע"כ אין זה תחלת בפסול ועדיין יש לעי' בב"ק ד' ל"ו בתוס' ד"ה שור שנגח כו' דיש בידו להביא עדים כו' והא בעי ב"ד ומקרי אינו בידו כו' אבל לפמש"כ הרשב"א בחידושיו שם ניחא:

ולפ"ז י"ל דהרא"ש דהביא בכתובות ד' כ"ג גבי שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על א' מהן שיטת הרי"ף והר"ח יעו"ש ואף דהש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ו כתב דאין הכרע מהרא"ש אי ס"ל כשיטת הרי"ף והר"ח או כפי' רש"י מ"מ כיון דהביא שם שיטת הרי"ף ג"כ אלמא דלא הכריע ביניהם ולשיטת הרי"ף מוכרח לומר כמש"כ הר"ן והריטב"א שם דס"ל דרשע לא מוכשר רק מאותו העת שיבורר הכשירו בב"ד ע"כ שפיר יש לדון דאף דנימא דסילוק מהני משום דבר בידו עכ"ז ברשע שחזר בו מקרי לאו דבר שבידו כו' וע"כ הוכרח הרא"ש לומר בפ"ב דגיטין להכשיר ברשע שחזר בעת מסירת הגט דמידי דהוי אפתוח ונסתמא משום דלעדות בממון וכה"ג יש לדון לשיטת הרי"ף והר"ח דהובא ברא"ש פ"ב דכתובות די"ל כמש"כ הר"ן אליבייהו דלא מתכשרי עד שעת הבירור בב"ד א"כ לפי"ז בעדות ממון וכה"ג היכא דבעי ב' פסול רשע דחזר בו משום תחלתו בפסול דהא זה הוי דבר דאינו בידו משום דמי יימר דמזדקק לי' תלתא כנ"ל ע"כ הוכרח לומר בשליח הגט להקל לכ"ע משום מידי דהוי אפתוח ונסתמא אבל הכרעת הש"ך גופא דאף מקודם שיבורר בב"ד מתכשר ולאחר שנתברר אמרינן דאגלאי למפרע דהי' כשר מעיקרא א"כ הוי הכשירו לעדות משום דבר שבידו ודומה להך דסלוק מועיל להך טעמא דיש להכשירו משום דבר בידו ושפיר כתב הש"ך ואין להזניח דעת הש"ך בזה. ועי' בשבת ד' מ"ו ובתוס' שם וכן יש לתרץ עפ"ז קושיות האו"ת שם מהא דכתובות ד' י"ח פסולי עדות היינו כו'. וע"פ מש"כ יש ליישב מה דהיה קשה לי בהא דזבחים ד' י"ב וסנהדרין ד' מ"ז דא"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן כו' וחזר בו הואיל ונדחה ידחה כו' ואי אשמעינן הכא משום דאין בידו לחזור אבל הכא דבידו לחזור אימא לא צריכא עכ"ל הגמ' וקשה לי דלפי מה דאמר רב אשי בזבחים ד' ל"ד דכל מה שבידו לא הוי דיחוי א"כ תקשה עליו ממימרא דר' יוחנן דאמר הואיל ונדחה ידחה הא בידו לחזור ולעשות תשובה והתוס' בזבחים שם בד"ה כל שהוא בידו כו' הרגישו בזה ותירצו זה בדוחק כמבואר שם ועיין בסוכה ד' ל"ג בד"ה נקטם כו' והנראה לי בזה בהקדם המבואר בנימוקי יוסף ביבמות פ"ד והובא ביו"ד סוף סי' רס"ח דמופרש שחזר בו יש לו לקבל דברי חבירות בב"ד וליטבול ועיין בביאור הגר"א זצ"ל שם ואף דהנימוקי יוסף שם כתב בלשונו דאין זה לעיכובא אך בלשון הרמ"א ביו"ד סי' הנ"ל משמע דזה הוא מדינא ועיין בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ב בהגהות הרמ"א דמופרש שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשה עדיין והסמ"ע הסביר שם בשם התה"ד דכיון דיש להם כל התאות וזה בא להבדיל ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוחזקים שבוודאי יעשה תשובה שלימה ע"ש. ובש"ך שם ס"ק כ"א והבית מאיר באה"ע סי' י"ז סעי' וא"ו הסביר דבריו דבעי עכ"פ תשובה בפני ב"ד בקצת סיגופים ובתענית שסידרו לו ב"ד וכל זמן שלא בא לב"ד הוי כטובל ושרץ בידו יעו"ש מה שהביא כן בשם המהרי"ק ועיין בבכורות ד' נ"ו דמטמא למתים סגי במקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים ובנושא נשים בעבירה שאני דיצרו תוקפו ואכמ"ל. ובאמת לפי המבואר ביו"ד ס" הנ"ל משמע דלא מתכשר לעדות עד שיקבל עליו דברי חברות בב"ד וטבילה כמש"כ הגר"א זצ"ל סמך לזה מאדר"נ עיין שם וה"ה דאין מקבלין ממנו הקרבן כ"ז שלא קיבל בפני ב"ד כנ"ל וכיון דבעי קבלת חברות בב"ד א"כ מקרי הכשירו כמו דבר שאינו בידו משום מי יימר דמזדקקי לי' ואף באינם עושים הב"ד איזה מעשה אפשר דשייך ג"כ מי יימר כו' וגם דזה מקרי קצת מעשה דהב"ד מחוייבים להזהירו כו' א"כ שייך בזה הך מי יימר כו' ולכן אליבא דאמת לא שייך לומר בידו לחזור במופרש וע"כ אמרו הואיל דנדחה ידחה וכבר נתבאר לעיל דאף מצוה שמחוייבים ב"ד להזדקק אמרינן ג"כ מי יימר דמזדקקי לי' כו' אך קצת יש לחלק עדיין בזה דשאני חזרתו דבזה מחוייבים הב"ד להזדקק ביותר וקצרתי:

ולפי מה דנתבאר דאינו סתירה לדברי הש"ך מהרא"ש דפ"ב דגיטין דשפיר כתב הש"ך לשיטתו להכשיר דזה מקרי דבר שבידו אלא דמצינו בתוס' זבחים ד' ל"ד בד"ה כל שבידו דהפריש קרבן כו' חשיב לדבר שאינו בידו כיון דאין דעתו לחזור כו' אלמא דס"ל להתוס' דהיכא דאין דעתו לחזור לא חשיב מידי דתשובה לדבר שבידו והתוס' בסוכה ד' ל"ג ד"ה נקטם מעי"ט כתבו דצריך לחלק בדברים ויש להאריך בכ"ז א"כ ה"ה י"ל ברשע דחזר בתשובה לא מקרי דבר שבידו כיון דלא היה אז בעת ראיות העדות דעתו לחזור ומקרי תחלתו בפסול אמנם לפמש"כ לתרץ קושיות התוס' בזבחים הנ"ל ניחא די"ל דשאני היכא דצריך קבלות חברות בב"ד וטבילה כנ"ל ע"כ מחשב זה לדבר שאינו בידו משא"כ פסולי עדות לשיטת הש"ך הנ"ל:

ועוד יש לחלק אף לשיטת התוס' הנ"ל בין מופרש לשארי פסולי עדות לפמש"כ הסמ"ע בח"מ סי' ל"ד ס"ק נ"ד בשם התה"ד דשאני היכא דמעורב ויש לו כל התאוות כנ"ל ע"כ קשה מאוד תשובתו בזה וע"כ הקילו בו כנ"ל וכמבואר בעו"ג ד' י"ז כה"ג דאם ישובו לא ישיגו אורחות חיים כו' ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם כמבואר שם בפי' רש"י וכיון דאבק בהו טובא דמיא למה דמבואר שם ולכן קשה תשובתו ע"כ אם אין בדעתו לחזור מקרי תשובתו לדבר שאינו בידו משא"כ בשארי פסולי עדות מחמת עבירה שפיר מקרי דבר שבידו ועפי"ז יש לדון בהא דאה"ע סי' י"ז סעי' ו' בט"ז שם והתוס' בזבחים שם כתבו דהיכא דאיכא מצוה לבטל הדיחוי שפיר אמרינן בידו א"כ ברשע הא מצוה לעשות תשובה א"כ כש"כ מן סילוק דמועיל דהא בסילוק אינו מצוה בזה ואפ"ה אמרו בידו כש"כ ברשע דחזר בו כו':

ענף ג:

ועוד תמה התומים בסי' ל"ד על הש"ך מהא דב"ב ד' קכ"ח וח"מ סי' ל"ג בהי' יודע לו עדות כשהי' חתנו ומתה בתו דפסול דאלמא דאף דהוי ביד חתנו לגרש אשתו כמבואר בכולי ש"ס דגירושין מקרי דבר שבידו אפ"ה פסול אם היה תחלתו בפסול אלמא דאף היכא דהיה דבר בידו לאכשורי לעדות אפ"ה מקרי תחלתו בפסול עכ"ל התומים ולכאורה אפשר לומר דהך נעשה חתנו קאי על הבע"ד ולא על העד א"כ ביד העד דהוא חותנו של הבע"ד לא הוי דבר שבידו ואפשר דדוחק לפרש כן כוונת הש"ס דהא זה לשון הגמ' שם ונעשה חתנו פתוח ונסתמא כו' דפתוח ונסתמא קאי על העד גופא א"כ ה"ה הך ונעשה חתנו משמע ג"כ דקאי על העד גופא ושפיר הקשה התומים ואפשר לומר בזה לפמש"כ בקונטרס א' שכתבתי בענין זכוי הגט במקום יבם לפרש דהא דאמרו יש לו בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה דהכוונה דוודאי תתרצה להגט כדי דלא תפול קמי יבם אבל לגרש בע"כ מלבד דאסור אין זה בידו כמבואר בגיטין ד' י"ב גבי עבד דאי זרק לי' שבק לי' וערק ואזיל לעלמא [ואין יכול לזכות לה בע"כ וכן שייך לומר גבי אשה כמבואר במהרש"א ומהרש"ל ומהר"ם שיף שם ודלא כהמל"מ פ"ג ה' יבום וכמו שכתבתי שם בארוכה א"כ לא מבעיא היכא דלא היתה אשתו שם בעת ובמקום ראיות העדות וודאי דלא מקרי בידו לגרשה ואף בהיתה שמה עכ"ז אין זה מקרי בידו כ"כ דהא יכולה לברוח ע"כ אין זה בידו גמור ואין מזה סתירה לשיטת הש"ך והארכתי הרבה עפ"ז בקונטרסי על אה"ע וע"כ שפיר פסק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק יו"ד דעדות שראה לאשתו מקודם דנתגרשה פסול להעיד אף אחר דנתגרשה ע"ש דמשמע דאף בזמן הש"ס דיכול לגרשה בע"כ ג"כ אין זה בידו גמור והא דמצינו באומר פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה ולא אמרינן בזה דהא משועבד לה כדמצינו באשה האומרת טמאה אני לך בסוף נדרים דכתב הר"נ שם דאינה נאמנת לשוי' נפשי חד"א משום דמשועבדת לבעלה וע"כ שא"ה בפ"פ משום דבידו לגרשה ואף דלפמש"כ אין זה בידו גמור דהא יכולה לברוח עכ"ז שא"ה דלענין מה דמשועבד לה אין שעבודא אלים כ"כ ויכולת בידו למיפטר מכל חיוב תנאי כתובה ועונה באם ישליש גט וכתובה כמבואר בכתובות ד' נ"א דאם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי ובאה"ע סי' ע"ז וסי' ע"ט ועוד דכשתבא לתבוע מהבעל חוב אישות ותנאי כתובה אז יכול לזרוק לה הגט בע"כ וכן הא דגיטין דף מ"ט דאשה יוצאת שלא לרצונה וי"ל ג"כ כנ"ל וע"כ עדיין י"ל דלגבי נ"ד אין זה מקרי בידו לגרשה כ"כ משום דמצית לברוח כמו גבי עבד ועיין בכתובות ד' ע' דמדמי הגמ' שעבוד הבעל שיש לו על האשה לשעבוד האשה שיש לה על הבעל דהש"ס מקשה שם וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' והא תנן קונם שאיני עושה לפיך כו' ולא מחלקינן דשאני שעבוד הבעל דבידו לפטור ולגרשה בע"כ ויש לחלק בין הא דפ"פ לדהתם:

אך הר"נ ריש פ' המדיר כתב לתרץ שם שיטת הרמב"ם דשאני שעבוד הבעל דלא אלים כ"כ דיכול לגרשה ע"ש והדברים' ארוכים ואכמ"ל:

ולפי מה שנתבאר לעיל דעיקר סברת הש"ך להכשיר ברשע דחזר בתשובה משום דזה הוי בידו כו' כנ"ל ע"כ יש לדון בגזלן דצריך השבה דהיכא דאין לו ממון בעת ראית העדות דאפשר דזה מקרי אינו בידו דהא הוי מחוסר ממונא כמש"כ הר"נ בפסחים והובא במג"א סי' תמ"א ס"ק ג' דהיכא דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וכמש"כ בארוכה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף ב' מזה עי"ש [ועיין במנחות ד' ק"ב דס"ל לרב אשי שם דאי בעי פריק אמרינן ואי בעי הוי זריק לא אמרינן ויש לחלק] וכן יש לדון בעד זומם דמבואר בח"מ סימן ל"ד סעי' ל"ה דתשובתו הוא שילך למקום שאין מכירין אותו ונתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא רצה דזה י"ל דאינו בידו כ"כ ואף די"ל דיוצא ידי תשובה אף היכא דלא הזדמן לו כזה. וכדמצינו בקידושין בע"מ שאני צדיק דאמרינן שמא הרהר תשובה מ"מ לעדות לא מתכשר עד שיעשה תשובה כמבואר בסי' ל"ד תשובת כאו"א משום דחשו חז"ל שמא איערומי קמערים והוא בחזקת פסול לעדות עד שיעשה תשובה גמורה כמבואר שם. א"כ כל הנך וכעין זה דאי' שם גבי חזרת טבח דיש לדון דכ"ז אין זה בידו גמור וע"כ אפשר דגם הש"ך מודה בזה דזה הוי תחלתו בפסול משום דאין בידו להכשיר א"ע לעדות ומה דנקט הש"ך בלשונו שם דכל הפסולים מחמת עבירה כשחזרו כשירין כו' י"ל דלאו דוקא נקט כן ואף את"ל דדוקא נקט כן מ"מ לדינא יש לחלק בין פסולי עבירה היכא דהוי בידו לשוב בתשובה ובין היכא דאינו בידו לעשות תשובה המחוייב על אותו עון כדי להיות כשר לעדות ולפ"ז י"ל בקצרה דאין סתירה מדברי הרא"ש דפ"ב דגיטין סי' כ"ו המובא לעיל בשם המח"א והתומים די"ל דשם מיירי בפסול מחמת עבירה היכא דאין בידו לעשות תשובה להיות כשר לעדות ואין זה בידו גמור וע"כ הוצרך להכשיר בשלוחים על הגט מידי דהוי אפתוח ונסתמא דנפ"מ לכל זה ולסוחרי שביעית משא"כ היכא דהוי בידו לעשות התשובה ולהיות כשר לעדות עדיין יש לדון דזה דומה להך דסילוק דמועיל ולחד טעמא הוי הטעם התם משום בידו לסלק כנ"ל ע"כ אין להזניח דעת הש"ך בזה:

אך לפי מה דמצינו דהש"ך גופא חזר בו בסי' ל"ה ס"ק ז' ע"ש ע"כ לדינא קשה לסמוך על הש"ך בסי' ל"ד הנ"ל אבל אי לא הוי חזר ביה הש"ך גופא הייתי אומר כהכרעת הש"ך בסי' ל"ד הנ"ל ובפרט היכא דהוי להחזיק משום דהיכא דהוי להוציא כבר כתב הש"ך גופא בסי' ל"ז ס"ק ל"ב דבסילוק גופא אי מועיל לעדות אזלינן בתר המוחזק משום דיש בזה פלוגתת פוסקים אף דבידו לסלק א"ע ע"ש ועוד דהא בסילוק גופא יש טעמים אחרים כמבואר במרדכי המובא בתומים שם וברמב"ן על ב"ב ובסמ"ע סי' ל"ג ס"ק כ"ג שכתב שני טעמים. והש"ך בסי' ל"ה ס"ק ז' כתב בסופו דהמדקדק היטב בפוסקים בסי' ל"ג יראה דלא תלוי במה שבידו להכשיר ואפשר דכוונתו למה דמבואר שם בסעי' י"ג היה יודע לו עד שלא נעשה חתנו כו' וכעין הוכחת התומים הנ"ל וכבר כתבתי מה דיש לדון בזה ולדינא יש עדיין לדון בזה דלהוציא אפשר לומר דיכול לומר קים לי כמש"כ הש"ך בסי' ל"ד דפסולין מחמת עבירה כשחזרו כשרין היכא דהוי בידו להכשיר לעדות בעת ראיות העדות דהא נתבאר דלא מצינו סתירה לדברי הש"ך בזה ובפרט דלישנא דהתוספתא מסייע ליה כנ"ל:

ויש לדון במה שכתב הש"ך בסי' ל"ה ס"ק ז' דשייך לומר בידו לגייר א"ע בימים הקודמים ולפמש"כ לעיל להעיר מהא דקידושין ד' ס"ב דמבואר שם להדיא דאמרינן דזה אינו בידו משום דמי יימר דמזדקקי ליה כו' א"כ יש לתמוה על הש"ך בזה וכן יש לתמוה כה"ג על המהר"ם שיף בכתובות ד' נ"ט דהקשה על מה דאמרו שם בהתקדשי לאחר שאתגייר דאינה מקודשת והקשה הא בידו לגייר א"ע ונשאר בצ"ע ותמהני עליו דהא זה קושיות הגמ' בקידושין שם ותירצו משום מי יימר דמזדקקי ליה כו' אכן בגיטין דף כ"ג בתוס' ד"ה אין העבד נעשה שליח כו' כתבו שם דבע"ג הוי רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר כו' אלמא דס"ל דזה הוי קצת בידו ומדברי התוס' סייעתא למש"כ הש"ך בסי' ל"ה ס"ק ז' הנ"ל:

והתומים שם הוכיח מב"ק ד' פ"ח דיליף פסול עבד מגזלן ואשה ובעבד אף שנשתחרר אינו יכול להעיד מה שראה בעבדותו כמבואר בח"מ סי' ל"ה ואי נימא דבגזלן לא בעי תחלתו וסופו בכשרות א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון עכ"ל וז"א ראיה כלל דכיון דילפינן שם עצם פסול על עבד א"כ ממילא יש לחלק דשאני גזלן ורשע דבידו להכשיר משא"כ עבד דאינו בידו ואלו היה שייך ברשע אין בידו להכשיר או דאלו היה שייך בעבד לומר בידו לשחרר ג"כ היה כשר. ועוד הא בחייבי מלקות דמחוסר מלקות בב"ד וכ"ז שלא לקה מיפסל לעדות וודאי דגם בזה הש"ך מודה דבעי תחלתו בכשרות דבזה לא שייך לומר בידו להכשיר א"ע א"כ י"ל דילפינן פסול עבד מרשע דחיוב מלקות דפסול לעדות ומאשה וגזלן דנקט הש"ס התם הוא לאו דוקא וגם הא מר ברי' דרבינא יליף התם בב"ק מקרא אחרינא על פסול עבד ואפשר דכוונתו דכיון דזה מבואר בברייתא בכתובות ד' כ"ח דעבד ונשתחרר אינו נאמן א"כ תקשה מברייתא על עולא דיליף שם בב"ק פסול עבד מגזלן וחד מהנך אך כבר כתבתי לדחות קושיות התומים הנ"ל ועוד י"ל דהא מבואר בכתובות ד' כ"ח דעבר ונשתחרר אינו נאמן אף במידי דרבנן דלא בעי תחלתו בכשרות משום דלא הוי דייק א"כ י"ל דמה"ט אף עבד ונשתחרר אינו נאמן [וכמש"כ הסמ"ע בסי' ל"ה ס"ק י"ט עי"ש ודבריו שם קצת צ"ע] א"כ אין מקום להוכחת התומים הנ"ל דשאני גזלן וחזר בעת הגדת העדות דמידק דייק מעיקרא דהא בידו לשוב בתשובה משא"כ עבד ונשתחרר דלא דייק ומה"ט אף במידי דרבנן אינו נאמן ועיין בח"מ בש"ך סי' ל"ה סוף ס"ק ז' הגה"ה וכבר הקשיתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף ב' בהא דקידושין ד' ס"ב דאמרו מי יימר דמזדקקי ליה תלתא מהא דשבת ד' מ"ו דאמרו דזה הוי בידו דאי לא מזדקק ליה חכם מזדקקי ליה תלתא וכתבתי לחלק דשאני בנדרים דסגי בגמרי קצת עפי"ז יש לתרץ מה דיש להקשות בנדרים ד' ע"ז דאמרו שם נשאלין לנדרים שהם לצורך שבת סבר רב יוסף למימר ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמיתזי כדינא ולשיטת רב יוסף תקשה קושיות הש"ס בשבת דף מ"ו על הא דנשאלין לנדרים בשבת דנימא מי יימר דמזדקק ליה חכם:

דאין לתרץ משום דאי לא מזדקק ליה חכם מזדקקי ליה ג' הדיוטות. דהא לרב יוסף אסור לשלשה הדיוטות להזדקק בזה ואין סברא לומר דמשום דלא גזרו על שבות בין השמשות אתו עלה ועיין בביצה ד' כ"ו ובתוס' ד"ה בכור שנפל לבור כו' ובתוס' ביצה ד' ל"א ד"ה ונפחת כו' אכן לפמש"כ א"ש משום די"ל דדוקא שלשה הדיוטות דאית בינייהו חד דגמיר באופן דראוי לדון כמבואר בח"מ סי' ג' ש"ך ס"ק ב' בזה אמר רב יוסף דאסור להם להתיר נדרו משום דמחזי כדין אבל בהא דשבת דאמרו שם דאי לא מזדקק ליה חכם מזדקקי ליה ג' הדיוטות. כבר נתבאר דה"ש דזה הוי בידו משום דמיירי דליכא בינייהו חד דגמיר כראוי א"כ בכה"ג גם רב יוסף מודה דמותר להם להתיר נדרו דבזה לא מיחזי כדינא דהא לדון בעינן חד דגמיר כראוי:

ע"כ הגה"ה:

ענף ד:

ובעיקר הך מילתא דכתבו הראשונים לחד תי' דנוגע בעדות מהני סילוק ולא מקרי תחלתו בפסול משום דבכל שעה בידו לסלק א"ע נראה להביא ראיה לדבריהם מהא דזבחים ד' צ"ד גבי דם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס דר"י ס"ל מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה ור"א ס"ל מה בגד המקבל טומאה כו' מאי בינייהו ומסקינן איכא בינייהו מטלית פחותה משלש למ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלה כו' ועיין בתוס' שם ד"ה מניין לרבות שק כו' דכתבו שם דמידי דמחוסר מעשה אף ר"י מודה דלא בעי כיבוס דהא אינו ראוי רק מה דלא מחוסר מעשה אף דצריך מחשבה ביחוד כמש"כ התוס' שם זה מקרי ראוי להיות בגד ועיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ה' ענף א' דהבאתי בשם התוס' סוכה ד' ט"ז דפחות משלש על שלש אינו מטמא ע"י יחוד גרידא כ"א ע"י מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עי"ש וע"כ צריך לומר דזה מקרי אינו מחוסר מעשה כיון דאין צריך תקון בגוף החפץ ועיין בפסחים ד' ס"ב דאמרו דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה ופי' רש"י דזימון אורחים לאו מעשה הוי ואף דהאורחים יהלכו ויבאו לביתו עכ"ז זה לא מחשב מעשה כ"כ ובוודאי אין סברא לומר דכיון דביאת אורחים אין זה מעשה מצד הבע"ב באופה מיו"ט לחול אלא מצד האורחים אין זה נחשב למעשה. דמ"ש וכמש"כ בסוגיא דהתם האור חדש יע"ש וע"כ מוכרח כמש"כ כיון דאין זה מעשה בגופו אין זה נחשב למעשה וכדמצינו כעין זה בעירובין ד' ס"ח דשאני שבות דלית ביה מעשה משבות דאית ביה מעשה ופירש שם הריטב"א והרשב"א בשבת ד' ק"ל דהוצאה מקרי שבות דלית ביה מעשה דלא נתחדש ביה שום דבר יע"ש ועיין בתוס' פסחים ד' ס"ב ד"ה האי מחוסר מעשה כו' דמעשה דמילה חשיבא טפי אלמא דמצינו בזבחים ד' צ"ד דמידי דאינו מחוסר מעשה בגופו אף דבעי מעשה קצת ומחשבה מקרי ראוי לקבל טומאה כיון דהוי בידו ומחשבה דטומאה הוי דבור כמש"כ התויו"ט פרק כ"ה למסכת כלים משנה ט' ובפרה פרק ט' משנה ד' ומידי דמחוסר מעשה גמורה בגופו אף דהוי בידו מ"מ לא מקרי ראוי לקבל טומאה ולפ"ז יש לדון בהא דבעינן בעדות תחלתו בכשרות משום דכתיב או ראה ע"כ בעי שיהא ראוי לעדות בעת ראיה כמש"כ הרשב"ם בב"ב ד' קכ"ח ד"ה בפסלות כו' דבשעת ראיה יהא ראוי לעדות עכ"ל הרשב"ם ולפי"ז י"ל דסילוק מועיל כיון דאף כ"ז שלא נסתלק היה בידו לסלק א"ע וזה אינו מעשה בגופו כ"א אמירה בעלמא בוודאי זה מקרי ראוי לעדות במה דהוי בידו בלא חסרון מעשה כמו דמקרי ראוי לקבל טומאה היכא דאינו מחוסר מעשה גמורה:

ולפי"ז יש לתרץ קושיות התומים מן היה יודע בעדות כשהיה חתנו ומתה בתו דפסול דהא בידו לגרש את אשתו כנ"ל די"ל דזה מקרי מחוסר מעשה גמורה דהא חסר מעשה כתיבת הגט בצירוף נתינתו וחתימתו כ"ז דלא נכתב ונחתם למאן דס"ל עדי חתימה כרתי ולמ"ד ע"מ כרתי ג"כ שייך כנ"ל: וזה לא מקרי ראוי לעדות היכא דמחוסר מעשה ואף דמבואר בקידושין ד' ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא ומקשה הגמ' דנימא כן גבי גירות ושחרור דבידו לשחרר יע"ש וכמש"כ התוס' בנזיר ד' י"ב ד"ה באשה שאין לה בת כו' מעיקרא שם דמקרי בידו ללוש ולגלגל אף היכא דמחוסר מעשה ועיין מזה בתשובת אחרונים גבי הא דמינה הבעל שליח על הגט מקודם שנכתב הגט ואומר כתבו ותנו דכ"ז מקרי מצי עביד המשלח כיון דהוי בידו לכתוב ואכמ"ל אבל במה דבעי שיהיה ראוי כמו דאמרו חז"ל בלשונם כמו ראוי לקבל טומאה או ראוי לעדות. דבזה היכא דמחוסר מעשה גמורה לא מקרי ראוי אף דהוי בידו כנ"ל כנלע"ד:

ולפי כ"ז ה"ה בפסולי עדות מחמת רשע דבידו לשוב בתשובה כמו גזלן היכא דיש לו ממון דזה אינו מחוסר מעשה דהא אינו חסר אלא נתינת הגזלן וקבלת הנגזל וכה"ג א"כ זה דומה להא דהוצאה דקרי ליה הגמ' בעירובין לית בי' מעשה. כיון דלא נתחדש ביה שום מעשה בגופו בוודאי זה מקרי ראוי לעדות כמו דמקרי ראוי לקבל טומאה היכא דלא הוי מחוסר מעשה בגופו לכן יש לדון דזה לא מקרי תחלתו בפסול ומקרי ראוי לעדות בעת הראייה אלא היכא דצריך תשובה ולקבל דברי חברות בב"ד כמו הא דסי' ל"ד סעי' ל"ג יש לדון דזה לא מקרי בידו משום מי יימר דמזדקקי ליה כמבואר לעיל בארוכה אבל היכא שאינו רגיל בגניבה וגזל דאז סגי בהחזירו להגזילה לבד כמבואר שם סעי' כ"ט בזה י"ל דבזה מקרי ראוי לעדות אף בעת ראייה וכשר לעדות ועיין ברשב"א לקידושין ד' נ"ט דכתב דהא דכל הכלים יורדים לטומאה במחשבה זה נחשב טפי מדיבור גרידא אף לר"ל ובפרט למאי דמסיק הש"ס התם בקידושין דמחשבה דטומאה כי מעשה דמי כו'. א"כ כש"כ מהא דזבחים ד' צ"ד דאי בעי חשיב עלה בפחות מג' על ג' אף דבזה לא סגי במחשבה גרידא כ"א במעשה קצת כנ"ל. ואפ"ה אמרינן בזבחים דמקרי ראוי לקבל טומאה ועי' בחולין ד' י"ב בתוס' שם ד"ה ותיבעי לי מעשה כו' וברש"י שם דמשמע דמחשבה דטומאה הוי דיבור ואכמ"ל] א"כ ה"ה בסילוק בנוגע או בהחזרת הגזילה להנגזל דבזה א"צ שום מעשה דהא במה דיאמר הרי שלך לפניך ואף בפרעון בע"כ יוצא ידי תשובתו בזה מקודם קבלת הנגזל א"כ בוודאי דזה מקרי ראוי לעדות בעת ראייה ולא הוי תחלתו בפסול אבל היכא דמחוסר מעשה הגט בכתיבה וחתימה ונתינה דזה הוי מעשה רבה כמבואר ברשב"א לקידושין ד' נ"ט ע"ב דכתב שם בד"ה קשיא גט אגט כו' דמעשה הגט הוי מעשה רבה ועיין מזה בגיטין ד' ל"ב ע"ב א"כ שפיר כתבתי לתרץ קושיות התומים מהיה יודע בעדות כשהיה חתנו ומתה בתו כו': ה ובזבחים ד' קי"ד ע"ב אי' על משנה דהמחוסר זמן שהקריבו אשמם בחוץ פטורין דל"ש אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב כו' א"ה לשמו נמי נחייב הואיל וראוי שלא לשמו ומשני בפנים בעי עקירה עכ"ל וקשה לפי מה דמבואר בזבחים ד' צ"ד דמקרי ראוי לקבל טומאה אף פחות מג' על ג' כיון דאי בעי חשיב עלה אף דבעי מעשה קצת כנ"ל וגם מחשבה גרידא הוי מעשה חשיבא טפי מן דיבור כמש"כ הרשב"א לקידושין כנ"ל ואפ"ה כיון דבידו לעשות כן מקרי ראוי לקבל טומאה א"כ ה"ה במה דבעי שיהיה ראוי לפתח אוהל מועד גבי שחוטי חוץ א"כ כיון דיכול להיות ראוי לאהל מועד ע"י עקירה באמירתו שלא לשמו בפנים א"כ אמאי פטור מבחוץ משום דבעי עקירה הא בידו לעקור באמירתו ויהיה ראוי בפנים ויש לחלק דשאני הך שלא לשמו דהא לכתחלה אסור לשחוט ולזרוק אשם וכל הקרבנות שלא לשמו כמבואר בריש זבחים ד' ב' דקתני אלא שלא עלו לשם חובה דאסור לשנויי בה כו' ומבואר בסוכה ד' ל"ג ובזבחים ד' ל"ד דגבי מיעוט ענבים ביו"ט כיון דאין ממעטין ענבים ביו"ט מקרי אינו בידו אף דאין אסור רק מדרבנן כמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו מזה כש"כ באיסור מה"ת וודאי דמה דאסור מה"ת מקרי אינו בידו ע"כ כיון דבעי עקירה ובאמת אסור לו לעקור שם אשם ממנו ע"כ מקרי אינו בידו וזהו כוונת רש"י שם בזבחים שכתב דכל כמה דלא איעקר שם אשם מיניה סתמא לאו למיעקר קאי ולאו ראוי הוא משא"כ מידי דאי בעי חשיב עלה בהיתר שפיר מקריא בידו וה"ה גבי סילוק וכן בהא דבידו לעשות תשובה בוודאי מקרי ראוי להיות עד אף בעת ראייה ועפי"ז יש להעיר ביומא ד' ס"ג דמקשה הגמ' עלה דאמר ר' יוחנן פסח כו' מהא דחטאתם בחוץ כו' ולא מחלקי דשא"ה דאסור לשנויי כנ"ל ואפשר דזהו כוונת הגמ' בתירוצם שם ועיין בפי' רש"י שם ויש להאריך בזה: ועדיין צ"ע מהא דיומא ד' ס"ב דמחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי וכן מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ומקשה הגמ' ע"ז מהא דאמר ר"ח פסח שנשחט בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור שלא לשמו חייב טעמא דשלא לשמו הא סתמא לשמו הוא פטור ואמאי לימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים הכי השתא התם בעי עקירה כו' ולאו מתקבל בפנים הוא כל כמה דלא עקריה כפי' רש"י שם וקשה אמאי לא נימא דמקרי ראוי בפנים ע"י עקירתו אם יאמר ששוחטו לשלמים בפנים דהא אף למ"ד בעי עקירה מ"מ מותר לכתחלה לעקור שם פסח מיניה דהא לכו"ע מותר הפסח קרב שלמים ואנן קיי"ל לדינא דפסח לא בעי עקירה ואף מאן דס"ל דפסח בעי עקירה מודה ג"כ דקרב שלמים כדיליף בזבחים ד' ז' וד' ח' א"כ נימא גם בזה דהוי בידו לעקור באמירתו שם פסח ממנו דאז הוי ראוי להתקבל בפנים וכמו הא דזבחים דאי בעי חשיב עלה וכבר נתבאר דאין לחלק דשא"ה דסגי במחשבה לבד כנ"ל:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה