אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן לא

סימן כט

בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל כרב הונא דכ"א מעיד בפ"ע אבל ע"א מכת זו וע"א מכת זו אינן מצטרפין ובע"א המכחיש לעד הב' דע"כ חד מינייהו משקר אם נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחד ביחד או לא דבר זה נסתפקו חכמי בריסק והניחו בצ"ע והובא בש"ך ס"ק א' והש"ך העלה להוכיח דאינם מצטרפין מהא דכתב הר"נ פ' האשה שנתארמלה גבי ע"א אומר נתגרשה כו' והתומים והנתיבות והביאור הגר"א זצ"ל תמהו על מקום הספק הזה מהא דשבועות ד' מ"ח דמקשה הגמ' על רב חסדא דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל מהא דתני א' אומר גבוה ג' מרדעות וא' א' חמשה עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון והא התם א' מוכחש מא' הוא ולדבריהם אין כאן קושיא כלל דהא שאני ע"א המוכחש מא' ונדחקו ליישב וכן הקשה בשו"ת שבות יעקב ח' יו"ד סי' ע"ט:

(בקונטרס הלז יבואר כמה ענינים בענין עד זומם ודינים מחודשים): ענף א:

ולענ"ד נראה לתרץ דבריהם והוא דלכאורה קשה מאיזה טעם נימא דע"א המכחיש לעד הב' דמצטרפין לעדות אחרת הא אנן סהדי דאחד מינייהו משקר ונפסל כבר א"כ מה בכך דאינו מוכחש רק מא' ולכן נ"ל לדון בהקדם מה דקיי"ל בח"מ סי' ל"ד דלא נפסל לעדות כ"א עבירה דיש בו מלקות אבל בעבירה דאין בו מלקות כמו בלאו דאין בו מעשה אינו נפסל לעדות כמבואר ברמב"ם ה' עדות ובתומים שם ס"ק א' דדוקא בלאו שיש בו מלקות דכתיב בי' והי' אם בן הכות הרשע דמצינו דמקרי רשע ע"כ הוא בכלל אל תשת רשע עד:

ובעד זומם דקיי"ל דמפסל לעדות לכאורה י"ל דלכן מיפסל משום דעבר על לאו דלא תענה ואף דלא תענה הוי לאו דאין בו מעשה מ"מ הא מצינו לעדים זוממין דלוקין כמבואר במכות ד' ב' מהא דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע אך עדיין תקשה דהא תינח בהעידו על א' דהוא ב"ג וב"ח או דחייב גלות וכה"ג דאז חייבין מלקות ע"כ מקרי רשע משא"כ היכא דהעידו על א' דחייב ממון דקיי"ל כרבנן דס"ל במכות ד' ד' דמשלמין ואינן לוקין א"כ כיון דאינן בני מלקות מאיזה טעם יפסלו לעדות ועיין במל"מ פ' ד' ה' מלוה הלכה ו' ובקצה"ח ריש סי' נ"ב:

ואפשר לומר דעד זומם נפסל משום דהוי חשוד לאותו דבר להעיד שקר ודוקא בעבר עבירה אחרת דקיי"ל דמומר לדבר א' אינו מומר לכל התורה כולה רק לעדות שאני דכתיב בי' אל תשת רשע עד כמש"כ התוס' בבכורות ד' ל"ו ד"ה אימר דאמר ר' מאיר לחששא כו' אבל בעד דהעיד שקר דהוי חשוד לאותו דבר להעיד שקר ע"כ מיפסל לעדות אף דלא הוי בכלל לאו דיש בו מלקות וכה"ג כתב המל"מ בפ' ד' ה' מלוה ה"ו בשם מוהר"י אשקאפה ע"ש ועדיין תקשה לפי מה דקיי"ל בעד זומם דהוזם בדיני ממונות מיפסל לדיני נפשות וכר' מאיר ולא כר' יוסי כמבואר בסנהדרין ד' כ"ז קשה הא מצינו לר' יוסי דס"ל דהוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות משום דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור ור"מ פליג עליו וס"ל דמיפסל אף לדיני נפשות וקיי"ל כר"מ בזה הא י"ל דר"מ דפסל אף לדיני נפשות אזיל לטעמי' דס"ל במכות ד' ד' במעידים אנו בפ' שחייב לחבירו דבנמצאו זוממין לוקין ומשלמין ע"כ ס"ל לר"מ בהוזם לד"מ דפסול לדיני נפשות משום דמקרי רשע דהוי עבירה דיש בו מלקות משא"כ לדידן דקיי"ל דאינם לוקין ע"כ י"ל דלא מקרי רשע ולא מיפסל רק לעדות ממון משום חשוד לאותו דבר ולא לנפשות דחמירי ביותר:

ועיין בכורות ד' ל"ו תוס' ד"ה אימר כו':

והנה שם בסנהדרין אי' בפלוגתת אביי ורבא בעד אוכל נבילות להכעיס דס"ל לרבא דלא מיפסל משום דרשע דחמס בעינן ואביי ס"ל דמיפסל משום דמקרי רשע ואמרינן נימא כתנאי עד זומם פסול לכה"ת כולה דברי ר"מ ור' יוסי אומר בהוזם בד"מ כשר לד"נ נימא אביי כר"מ ורבא כר' יוסי כו' ועיין מזה בירושלמי לר"ה פ"א ה"ז וירושלמי סנהדרין פ"ג ה' ה' וקשה ביותר דהא יש לחלק בפשיטות דגם ר' יוסי מצי ס"ל כאביי דאוכל נבילות להכעיס פסול משום דמקרי רשע דהא זהו עבירה דיש בו מלקות אבל עד זומם בממון דאינו לוקה כדקיי"ל א"כ לא מקרי לאו דיש בו מלקות ע"כ לא מיפסל לד"נ משום דחשוד על קל אינו חשוד על חמור אף דהוי חשוד לאותו דבר כנ"ל ועיין בבכורות ד' ל"ו בתוס' ד"ה אימר דאר"מ ובחולין ד' י"ד בתוס' ד"ה השוחט בשבת כו' ואכמ"ל:

ואפשר לומר לפי מה דמבואר במכות ד' ב' ע"ב בעדים זוממין אין משלמין הכופר ואין נמכרין בעבד עברי וכיון דאינן משלמין ממון בזה ע"כ דינן דלוקין כמבואר ברמב"ם פ' כ' ה' עדות משום דהיכא דאינו יכול לקיים בהם דין הזמה ע"כ לוקין משום לא תענה והיה אם בן הכות הרשע כמו בעידי ב"ג וב"ח:

דכיון דאינו יכול לקיים בהו דין הזמה ממילא לוקין ומדסתם ר' יוסי ואמר סתמא דהוזם בד"מ כשר בד"נ משמע דאף היכא דלא שייך בהו דין תשלומין כמו בהא דמכות בהעידו בדין כופר או בעבד עברי דאף דלוקין ומקרי רשע אפ"ה ס"ל לר' יוסי דאינו מיפסל לד"נ ע"כ הוכיח הש"ס דר' יוסי ס"ל כרבא ולא מצי ס"ל כאביי:

ועדיין תקשה במה דקיי"ל בעד זומם בכל עדות ממון מיפסל לד"נ כמו דסתמו הא בכל עדות ממון ליכא בי' מלקות זולת בכופר וע"ע כנ"ל והעיקר הוא לומר דכיון דגילה התורה דעל לא תענה חייב מלקות משום והיה אם בן הכות הרשע רק בהעידו על ממון אינם לוקין משום כיון דכתיב כדי רשעתו ועל רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות. והתורה ריבתה זוממין לתשלומין כמבואר בכתובות ד' ל"ב ולא מיבעיא אי נימא דממונא חמור ממלקות כמבואר שם ע"א. בוודאי ניחא במה דמקרי רשע דכיון דעל לאו של מלקות מקרי רשע כש"כ היכא דחייב ממון מחמת עבירה דעבר וודאי דמקרי רשע כיון דממונא חמור [ועיין בשבועות ד' ל"ז דאמרו דניחא לאינש דמייתי קרבן ולא לילקי ויש לחלק] ואף ללישנא דס"ל התם בכתובות דממונא לקולא מן מלקות עכ"ז כיון דעל עצם הלאו דלא תענה הוא לאו שיש בו מלקות רק בעדות ממון אינו יכול לענוש לו בדין מלקות משום כדי רשעתו כנ"ל אבל אין זה מצד קלות האיסור של הלאו:

א"כ זה דומה למה דמצינו בלאו שניתן לאזהרת מיתה דאף דאינו לוקה עכ"ז מיפסל לעדות כמבואר בתשובת הריב"ש סי' רס"ו וכ"כ התומים ריש סי' ל"ד דאין זה מצד קלות האיסור וה"ה היכא דעבר על לאו דמצינו דחייבה התורה מלקות על מי שעבר על לא תענה רק בממון כיון דאינן יכולין למיעבד בי' שתי רשעיות ע"כ אינן יכולין להלקותו אבל מ"מ מקרי עבירה דיש בו מלקות ומיפסל לעדות דהא מצינו לעולא דס"ל בכתובות ד' ל"ב דהיכא דיש ממונא ומלקות דממונא משלם ומלקי לא לקי כמו בבא על אחותו נערה וכדומה דכיון דאיכא בי' חיוב ממון משלם ואינו לוקה אטו נימא דלא מיפסל לעדות משום דאין מקרי עבירה של מלקות לקרות לו בשם רשע להיות פסול לעדות ובוודאי זה אינו ואף בחייבי לאוין דליכא כרת וממונא משלם מלקי לא לקי לעולא אפ"ה בוודאי פשוט דמיפסל לעדות אליבא דעולא א"כ ה"ה לדידן אף היכא דלא מצינו למיעבד בי' דין מלקות מ"מ איהו עבר על עבירה החמורה של איסור מלקות וכמבואר בירושלמי מכות פ"א וב"ק פ"ז דשני דברים מסורין לב"ד ואתה תופס א' מהן ע"ש ועיין ביבמות ד' ל"ג וכן מצינו בכל קלב"מ דמהני תפיסתו רק ב"ד אינן יכולין לעונשו משום דחיוב ממון לא פקע וה"ה דעונש מלקות לא פקע ממנו רק ב"ד אינן יכולין לעונשו ע"כ אף בעדות ממון שהוזמו מקרי רשע דהא היכא דלא שייך עונש ממון כמו בכופר וע"ע לוקין מן לא תענה:

ועוד דהא לשיטת הסוברים דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כמבואר בנימוקי יוסף פ' חזקת על מתניתין היו ב' מעידין שאכל ג' שנים והוזמו משלמין את הכל והקשה הא ה"ל כאשר עשה ותי' בהי' המחזיק חוץ לקרקע כשהוזמו והובא במל"מ פ' כ"א ה"ע ה"ד ולא ס"ל כשיטת התוס' דב"ק ד' ד' ע"ב דבממונא לא שייך כאשר עשה דהא אפשר בחזרה או משום דבממון עונשין מן הדין ועיין ברמב"ם פ' כ' ה"ע ה"ב דס"ל כשיטת התוס' דאף בכאשר עשה שייך דין הזמה בממון לשלם ממון יעו"ש בכ"מ אבל לשיטת הנימוקי הנ"ל דבממונא שייך ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היכא דהב"ד הוציאו הממון ע"י עדותן דאינן חייבין העדים בדין הזמה לשלם ממון מ"מ בוודאי לוקין כמו בהעידו על א' דחייב מלקות ולקה דהעדים ג"כ לוקין כמו שפסק הרמב"ם פ' כ' ה"ע. ואף דהכ"מ תמה שם דמפני מה לוקין הא כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל כבר כתבתי בקונטרס א' לתרץ דאינו קשה כלל דס"ל להרמב"ם דזה דומה לעדי ב"ג וב"ח דכיון דאינו יכול למיעבד בהו דין הזמה ע"כ לוקין מן לא תענה וכמו שפסק הרמב"ם בהעידו ובדין כופר וע"ע כנ"ל דלוקין מה"ט א"כ ה"ה בלקה הנידון דכיון דלא שייך דין הזמה בזה דכיון דכאשר זמם ולא כאשר עשה ע"כ חייבין מלקות מן לא תענה והא דנהרג אין נהרגין וגם אין לוקין היינו משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיהת ב"ד כמבואר בב"ק ד' ע"ד והארכתי בזה במק"א ועיין בירושלמי מכות פ' א' סוף ה"ו דאמרו תנינא הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין ובפ"מ שם:

א"כ ה"ה לשיטת הנימוקי דס"ל דאף בממון לא שייך כאשר זמם היכא דעשו כבר הב"ד המעשה על פיהם א"כ ממילא לוקין העדים מן לא תענה לכן מה"ט מקרי בכל עדות שקר אף בממון חטא דיש בו מלקות דהא אם לא יבואו העדים להזימם רק אחר דיעשו ב"ד המעשה והוציאו הממון ע"י אז יהי' לוקין ע"כ אף היכא דלא נעשה המעשה עדיין מ"מ מקרי עבירה של מלקות כמו בלאו הניתק לעשה דכתבו התומים והנתיבות בריש סי' ל"ד דמיפסל לעדות בעבר על לאו הניתק לעשה משום דמשכחת בי' מלקות בביטולו ואף דביד העובר על לאו שלא לבטל העשה מ"מ מקרי רשע ומיפסל לעדות כש"כ בזה דהא אין ביד העדים למיפטר א"פ ממלקות דאם לא יבואו עדי הזמה עד אחר דיעשו המעשה דאז יהי' לוקין ע"כ כיון דמשכחת בי' חיוב מלקות לכן מקרי לאו דיש בו מלקות ומקרי רשע להיות פסול לעדות וכ"ז לשיטת הנימוקי הנ"ל. אבל אף להשיטות החולקים על הנימוקי וס"ל דבממון אף כאשר עשה איכא דין הזמה. מ"מ כבר ביארתי דמקרי בשם רשע ומיפסלי לעדות כמו דמצינו לעולא דס"ל דממונא משלם מלקי לא לקי ואפ"ה מיפסל לעדות לעולא וכנ"ל:

ענף ב:

וזה לשון הרמב"ם פ' י' ה"ע ה"ד שכתב שם דאיזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין מלקות כו' ואח"ז כתב ועוד יש רשעים שהם פסולים לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם פסולין שנאמר כי יקום עד חמס כו' כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזירו הן פסולים לעדות וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם ה"ז פסול מה"ת לכל עדות עכ"ל הרמב"ם וכתב הכ"מ שם בסה"ד על פסול דעד זומם דכיון דעד זומם הוי עד דחמס ע"כ לא מתכשר אף בהחזיר כמו גזלנים וחמסנים עד שיעשה תשובה עכ"ל ומשמע מלשונו דעד זומם מיפסל משום דמקרי עד חמס וכן מצאתי בתשובת מוהרי"ק סי' קכ"ו שכתב ג"כ דפסול דעד זומם הוי משום דמקרי עד חמס וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב פסול דעד זומם סמוך לגנב וגזלן וכתב לשון וכן עד זומם כנ"ל, א"כ מוכח מדבריהם דס"ל דפסול עד זומם הוי משום דמקרי עד חמס ונתכוונו לתרץ מה דהקשיתי דלמה מיפסל עד זומם אף לדיני נפשות הא חשוד על הקל אינו חשוד על החמור ואי דנימא דפסולו משום דמקרי רשע הא קיי"ל בעד זומם דאינו חייב מלקות רק משלם ואינו לוקה וע"ז תרצו דפסולו משום דהוי רשע דחמס:

ולכאורה צריך ביאור מאיזה טעם מקרי רשע דחמס הא לא גזלו ולא חמסו כי אם הי' גורמים להזיק להלוה או להמלוה ודד"ג לכמה פוסקים אינו רק מדרבנן וגם הסוברים דהוי מה"ת עכ"ז הא אינו רק מטעם מזיק ולא מצד גזלן בפרט היכא דלא נעשה מעשה ע"י א"כ לא הזיקו כלל ונראה לי להסביר דבריהם דכיון דחייבה תורה להעדים לשלם היכא דנמצאו זוממין א"כ זה דומה ללאו דגזל וגניבה דאף דניתן לתשלומין מ"מ מיפסלי לעדות אף בלאו דאין בו מעשה וכמו בכופר בפקדון וכמש"כ התומים בסי' ל"ד ס"ק ג' בסופו יע"ש:

והעיקר הוא לדעתי דכיון דהועילו ע"י מעשיהן להתחייב ממון כמו כופר בפקדון דמתחייב באונסים ע"י דיבורו ומיפסל לעדות ומקרי עד חמס ה"ה בזוממין דע"י עדותן שקר דהעידו נתחייבו לשלם ממון א"כ מקרי עד חמס דהא עברו על לאו הניתן לתשלומין והוי לאו דלא תענה כמו לאו דלא תגזול ואף דזה לא הוי משום חימוד ממון דהא לא ידעינן אם העידו שקר משום חימוד ממון או מטעם אחר עכ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל כאביי דאף רשע דלא הוי עד דחמס ג"כ מיפסל ואינו מחלק בין היכא דמיפסל משום עד דחמס דהוי משום חימוד ומה"ט מומר אוכל נבילות להכעיס ג"כ ס"ל דמיפסל ע"כ ה"ה בעברו על לאו דלא תענה דאף דלא הוי משום חימוד ממון ג"כ מיפסלו כיון דעברו על לאו הניתן לתשלומין רק בפסול דרבנן מצינו להפוסקים דס"ל בעבר עבירה דאין בו איסור מה"ת דלא מיפסל כי אם היכא דשייך בו חימוד ממון כמבואר בסי' ל"ד אבל היכא דמיפסל מה"ת לא מחלקינן בין פסול דחימוד ממון או לא ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ז ואף בהכחשה דאינו משלם ממון מ"מ בעיקר החטא דהעיד שקר אין חילוק בעצם העבירה בין נמצא מוזם או מוכחש וע"כ דינו דפסול כמו נמצא זומם. ויש להסביר דבריהם ביותר ולהוכיח דפסול עד זומם מקרי ג"כ פסולו מחמת חימוד ממון דהא בסנהדרין ד' כ"ז איתא דהש"ס מוכיח דאין הלכה כר' יוסי דס"ל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות וגם אין הלכה כרבא דס"ל אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות דהא סתם לן תנא כר' מאיר דתנן אלו הן הפסולין משחקי בקוביא ומלוה בריבית כו' ועי"ש בעובדא דתרי סהדי אסהידו דקטל נפשא ואזלי תרי סהדי ואסהידו בחד מהנך דגנב כו' וקשה מנלן להכריע מזה דאין הלכה כר' יוסי וממילא אין הלכה כרבא למאי דס"ל מעיקרא דרבא כר' יוסי הא י"ל שאני פסול גזלן ומלוה בריבית דהוי פסול העד משום חימוד ממון וכמש"כ התומים בסי' ל"ד ס"ק ג' בשם מהרי"ק לחלק דבחימוד ממון לא בעי מלקות [ועיין בתוספות סנהדרין ד' כ"ד ד"ה ואלו הן הפסולין כו' שכתבו לפרש על מה דמשמע במשנה שם דסוחרי שביעית לא מיפסלי מה"ת ולא כתבו בפשיטות משום דהוי ליה עשה דלאכלה ולא לסחורה לא הו' אלא עשה אבל לפי סברת המהרי"ק והתומים אתי שפיר וכפי' רש"י בעירובין ד' פ"ב וסנהדרין ד' כ"ד ואכמ"ל ולפי"ז יש לחלק ג"כ בזה דשאני גנב וגזלן ומלוה בריבית דהוי ליה פסול משום עד חמס ובזה מודה ר' יוסי לר' מאיר דמיפסל אף לד"נ משום דעד חמס חמור ביותר ושאני הוזם בד"מ דאין פסולו משום חימוד ממון דהא לא ידענו אם נטלו ממון עבור עדותן או לא וכיון דהוזם בדיני ממונות אין פסולו משום עד חמס ע"כ ס"ל בזה ר' יוסי דאינו פסול לד"נ משום דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור א"כ תקשה מנלן להש"ס להכריע מהך סתמא דהלכה כר' מאיר ולא כר' יוסי דמנלן להש"ס דר' יוסי פליג אף בעד חמס ולהוכיח דלא כוותיה ומצינו ג"כ לרבא דמחלק בין אוכל נבילות לתיאבון דהוי כעין עד חמס אבל אוכל נבילות להעיס לא מיפסל והנ"ל בזה דאף דסברת רבא למיפסל אוכל נבילות לתיאבון ולהכשיר אוכל נבלות להכעיס א"כ לכאורה חזינן דס"ל לרבא דחטא לתיאבון חמיר ביותר מן מומר להכעיס אבל באמת ז"א סברא לומר כן דהא מצינו בעו"ג ד' כ"ו ובהוריות ד' י"א דס"ל לכל הסוגיא דהתם דאוכל נבילות להכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון וגם לרבא משמעות הסוגיא שם דס"ל כן דהא מבואר שם דרב המנונא אמר מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו כו' ומקשה והא רבא אמר דכ"ע חשוד לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבלה לתיאבון ונתחלף בשומן ואכלו כו' ומר סבר כיון דאלו אשכח דהתירא לא אכיל איסורא לאו כו' עכ"ל הגמ' הרי מבואר דגם לרבא יש להקל ביותר לתיאבון כיון דאלו אשכח דהתירא לא אכל ועיין בריש חולין במה דאמר רבא אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ופי' רש"י שם דלהכעיס חשוד לנבל בידים והרא"ש פי' שם דלהכעיס לא מקרי בר זביחה ומשמע דשם לרבא כתב הרא"ש הך טעמא. ובלא"ה גם הדין והסברא נותן דלהכעיס חמיר ביותר מלתיאבון:

והא דס"ל לרבא דאוכל נבילות להכעיס קיל ביותר גבי פסול עדות מן לתיאבון יש לפרש טעמו דאף דבעצם העבירה להכעיס חמור ביותר מן לתיאבון מ"מ גבי פסול עדות שאני משום דהא קיי"ל דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכה"ת רק בפסול לעדות שאני דגזרה התורה אל תשת רשע עד ועכ"ז י"ל דדוקא בעד חמס או כעין חמס היינו במומר לאכול לתיאבון דכיון דחזינן דעושה זה משום הנאתו ע"כ הוא בחשד דיעיד עדות שקר כפי' רש"י בסנהדרין שם וכמש"כ האלפסי שם דכפין ואכיל וכפין וסהיד בשקר אבל בלהכעיס לאכול נבילות אין לחשדו דיעיד עדות שקר דאפשר דהעבירה זו הוטב בעיניו לעבור להכעיס ולא בשארי עבירות. דהא חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר משא"כ באוכל לתיאבון הוי הכל קצת כמו חשוד לאותו דבר ע"פ גזה"כ הנ"ל דחזינן דעושה כל טצדקי לעבור בשביל הנאתו וכמו דאכל נבילות בשביל הנאתו ה"ה יש לחושדו דיעיד שקר בשביל הנאת ממון ומה"ט אמרו שם בסנהדרין דרבא ס"ל כר' יוסי דמקולא לחומרא לא אמרינן ע"כ באוכל נבילות להכעיס דלא הוי רק רע לשמים לא נחשד להעיד שקר דזהו רע לשמים ורע לבריות ואכתי תקשה דא"כ אמאי באכל לתיאבון ס"ל גם לרבא דפסול להעיד והא אף לתיאבון אינו רק רע לשמים ולא רע לבריות וע"כ מוכח דשאני בלתיאבון דכיון דחזינן דאכל לתיאבון ע"כ נחשד ע"פ גזה"כ אף לעדות שקר בשביל איזה הנאה ופי' רש"י שם בד"ה ומלוי בריבית כו' אבל בעצם העבירה גם רבא מודה דלהכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון כדחזינן לדידן דלהכעיס חמיר ביותר מן לתיאבון כמבואר ביו"ד סי' ב' סעי' ה' וביו"ד סי' קנ"ח ויש להאריך בזה ואכמ"ל ע"כ אין סברא לומר דרבא יסבור סברא הפוכה בזה. ע"כ העיקר פשט דברי רבא בזה כמש"כ [וגם מצינו ביו"ד סי' ב' סעי' ה' בהגה"ה דמי שאינו חושש באיסור המבואר. דינו כמו להכעיס]:

והנה מצינו במי שנסתפקנו עליו אי עבר עבירה להכעיס או לתיאבון דתלינן דעבר לתיאבון כדי שלא להוציא מחזקת כשרות בכל מה דאפשר כמבואר בתבואות שור סי' ב' ס"ק ז' שהוכיח כן מגיטין ד' מ"ז דרב אמי בעי למיפרק גברא כו' ומשארי ראיות יעו"ש א"כ ה"ה בחזינן דהעיד שקר ונסתפקנו אי עבר משום הנאת ממון או דעבר להכעיס בוודאי יש לנו לדון דעבר ע"ז משום איזה הנאה דהיה לו לפי דנטל מחבירו ממון כדי להעיד שקר דכיון דבעצם העבירה אף לרבא חמור לו ביותר להכעיס מן לתיאבון. א"כ מבעי לן לאוקמי על חזקת כשרות דאף דאיתרע כשרותו מ"מ מבעי לן למיתלי דלא עבר על החמורה דכל מה דאיכא למוקמי על כשרותו מוקמינן כנ"ל לכן במי דהעיד שקר מבעי לן לומר דעבר לתיאבון א"כ הוי כמו עד חמס ומיפסל לכל עדות שבתורה ואף דלגבי פסול לכל עדות מוציאין אותו מחזקת כשרותו ביותר אי נימא דעבר לתיאבון עכ"ז הא במה דנולד לנו הספק בעיקר העבירה דעבר בזה ע"פ חזקת כשרותו נתברר לנו דעבר לתיאבון וכמש"כ התב"ש [ועיין בט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק ו' ובדברי התוס' בעירובין ד' ל"ו בד"ה במקוה שלא נמדד כו' ויש לחלק וקצרתי לפי דזה פשוט דאי נימא דהיה לתיאבון הוי בחזקת כשרות ביותר ועיין ביו"ד סי' קנ"ח ויש לי ראיות עוד בזה ואכמ"ל] ולכן כיון דחזינן דס"ל לר' יוסי דהוזם בד"מ כשר לד"נ שפיר מוכיח הש"ס דס"ל לר' יוסי דאף גזלן מכשיר ג"כ לד"נ. דהא עד זומם הוי ג"כ עד חמס דתלינן דעבר לתיאבון ושקיל שוחדא כפי' רש"י והרי"ף שם ואפ"ה מכשיר ר' יוסי לד"נ משום דהוי מקילתא לחמירתא וה"ה גזלן ומלוי בריבית כשר לר' יוסי לד"נ וכיון דסתם לן התנא דגזלן פסול לד"נ אלמא דלא ס"ל כר' יוסי משום דאף מקולא לחומרא פסלינן וה"ה באכל נבילות להכעיס מבעי לן למיפסל וכאביי וא"ש הסוגיא ואחר כותבי זאת ראיתי בתורת חיים שהניח בצ"ע הסוגיא דסנהדרין הנ"ל אכן לפמש"כ אתי שפיר. ועדיין יש להעיר בזה דא"כ למה להש"ס לעיל שם להדר דרבא מצי סבר כר"מ וקאמרינן ורבא עד כאן לא קאמר ר"מ התם כו' והא הוי מצי בפשיטות לומר ע"כ לא קאמר ר"מ התם בעד זומם דהוי כמו עד חמס ולכן החמירו בו אף מקל לחמור משא"כ היכא דלא הוי עד חמס שאני והא דאמר התם אביי כר' מאיר י"ל דכוונתם דמצי סבר כר"מ אבל במה דאמר רבא כר' יוסי תקשה על מה שכתבתי כנ"ל וי"ל בזה דהא היכא דהוי עד זומם דהעיד על אחד שהוא בן גרושה וחלוצה וכה"ג באופן דליכא למיחש דשקיל שוחדא מצד השני. א"כ בכי האי גוונא לא שייך לומר דהוי כמו עד חמס דעשה כן בשביל חימוד ממון ור"מ ור' יוסי מסתם סתומי במה דאמרו עד זומם כו' ע"כ רבא לא מצי סבר כר"מ ולחלק כנ"ל דהא ר"מ סתם דבריו משמע בכל גוונא דהוי עד זומם מיפסל לד"נ. ע"כ הוצרך לחלק הש"ס באופן אחר ועפ"ז הנ"ל יש לדון הרבה במה שמצאתי כעת בנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' נ"ז:

ג ונתבאר לנו דמוכח מהש"ס דעד זומם הוי כמו רשע דחמס משום דתלינן דהעיד שקר משום דשקיל שוחדא וכה"ג בשביל הנאתו ולכן מדמה הש"ס גזלן לעד זומם ומזה הוכיחו הפוסקים הנ"ל דפסול עד זומם הוי בגדר פסול דעד חמס והטעם כיון דחייבה התורה תשלומין לעדים זוממין ע"כ הוי לאו דניתק לתשלומין כמו גזלן ויש בו ג"כ חימוד ממון כנ"ל ועיין במל"מ פ"ד ה' מלוה ה' ו' ד"ה אך ראיתי להריב"ש כו' באה"ד שם וגם יש לעיין בסוגיא דסנהדרין הנ"ל במה שכתבו התוס' בבכורות ד' ל"ו ד"ה אימר דאמר ר"מ כו' וקצרתי ולפי"ז יש לדון היכא דנמצאו זוממין מקודם דנגמר הדין דאז י"ל דלא מיפסלי לעדות נפשות כיון דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ולומר דמקרי רשע דחמס והוי לאו הניתק לתשלומין או כמש"כ לעיל דגם היכא דמשלמין דינם כמו לאו שיש בו מלקות כיון דעל עצם הלאו דלא תענה חזינן דהיכא דלא הוי בני תשלומין מחייבי מלקות רק משום דלא עבדינן שתי רשעיות אבל עכ"ז לא פקע מינייהו שם רשע וכמו דנתבאר הכל בארוכה לעיל ולפ"ז היכא דלא נגמר הדין עדיין י"ל דלא מפסלי לעדות דהא כ"ז דלא נגמר הדין אינן בני הזמה לתשלומין וגם לא למלקות מן לא תענה דהא הא דעדים זוממין לוקין בהעידו על א' שהוא חייב גלות ילפינן בגז"ש רוצח רוצח במכות ד' ה' ע"ב דאין לוקין מן לא תענה עד שיגמר הדין ע"פ [ועפי"ז יש לדון במש"כ לעיל דלכן כתב הרמב"ם בלקה הנידון דהעדים לוקין משום דאף דלא שייך דין הזמה בזה משום כאשר זמם ולא כאשר עשה מ"מ לוקין מן לא תענה ויש לדון דהא ע"פ גז"ש הנ"ל יש למילף דה"ה מה"ט אף היכא דנעשה המעשה ע"פ ג"כ אין לוקין מן לא תענה כמו בדין הזמה והא שכתב הרמב"ם דאף אם לקה לוקין י"ל דהוכיח כן מן ירושלמי מכות פ' א' סוף הלכה ו' על הך דכאשר זמם ולא כאשר עשה דתנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין ופי' המראה פנים שם דדוקא במיתה דנין כן ולא בכל סנהדרין ומזה הוכיח הרמב"ם דינו ואכמ"ל] אבל כבר מבואר ברמב"ם פ"ך ה"ע ה"א דאף דאין עדים זוממין נענשין ולא משלמין עד שיזומו אחר גמ"ד ויוזמו שניהם אבל נפסלו לכל עדות שבתורה אף מקודם גמ"ד או הוזם א' כו' הרי להדיא דאף בהוזמו מקודם גמ"ד ג"כ פסולין לכל עדות שבתורה ונכלל בזה אף לד"נ משום דכיון דהוי מצי להיות חייבים העדים מלקות או תשלומין אם היה נגמר הדין ע"פ ע"כ עכשיו דלא נגמר הדין מ"מ מקרי רשע דעברו עבירה שיש על הלאו דין מלקות או תשלומין וכמו בלאו הניתק לעשה דכיון דמשכחת מלקות בבטלו ע"כ אף בלא בטלו ג"כ מפסלי לעדות כנ"ל בשם הפוסקים בח"מ ריש סי' ל"ד [ועפ"ז מיושב קושיות המפרשים בריש ביצה דמאי נפ"מ בפלוגתת ב"ש וב"ה] וה"ה הכא דכללא הוא דהיכא דהיו יכולים להתחייב מלקות או ממון ע"י עדותם מפסלי לעדות דמקרי רשע גם בזה דהא בעת שעברו היה יכול לבא לידי חיוב מלקות או ממון והוי חטא שיש בו דין מלקות וכמו כל לאו אף בלא התראה מ"מ מיפסל לעדות:

והוכיח כן הרמב"ם מהא דאמרו בכולי ש"ס עד זומם נפסל ועיין בסנהדרין ד' כ"ז בתוס' ד"ה דאסהידו ביה תרי בחד כו' שכתבו דהא דאמרו שם עד זומם למפרע נפסל משום דה"ל רשע כו' ולא נקט עדים זוממין משמע דלא הוזם רק א' יע"ש. וקשה הא אין עדים זוממין נענשין עד שיזומו שניהן וגם אינו לוקה עד שיוזמו שניהם כמש"כ הרמב"ם שם ריש פ' כ' ה"ע וע"כ מוכרח דגם לאו דלא תענה אינו לוקה כ"ז דלא הוזמו ב' ואפ"ה מפסל לעדות מה"ת ואי משום דהוי חשוד לאותו דבר הא יתבאר לקמן דזה לא שייך בע"א הניזום להיות נפסל להצטרף לשנים ומדברי הש"ס משמע דגם לענין צירוף מיפסל וע"כ מוכח דגם כה"ג מקרי רשע להיות מפסל לעדות וכן מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב להדיא דאף דאין עדים זוממין נענשין עד שנגמר הדין מ"מ פסולים לעדות ומה"ט ס"ל להריב"ש בהא דאמרינן בכתובות דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי מ"מ הכחשה הוי להיות נפסלים לעדות והובא בש"ך ח"מ סימן ל"ח. ובאמת אין אנו צריכים לזה להאריך דזה פשוט דמי שעבר עבירה אף בלא התראה דאינו לוקה מ"מ מפסל לעדות כמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' י"ב היכא דהוא איסור פשוט כמש"כ הסמ"ע שם אלמא דלאו במלקות תליא מילתא רק כיון דעבר עבירה שהיה מצי ללקות מפסל לעדות והארכתי בזה לפי שראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שכתב בח"מ סי' ל"ד בשם התומים סי' הנ"ל סעי' ח' ס"ק י"ג דעד זומם אע"פ ששילם פסול וה"ה אף היכא דלא נגמר הדין ג"כ פסולים לעדות וע"ז כתב המחבר הנ"ל להשיג על התומים משום דכיון דאין דין הזמה נוהג כ"ז דלא נגמר הדין ע"כ אין דינם רק כמו הכחשה דהא הזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו עכ"ל אבל ז"א מתרי טעמא א' בעיקר הדבר כבר נתבאר בשם הרמב"ם והריב"ש דאף בניזומו מקודם גמ"ד ג"כ מפסלי לכל עדות שבתורה כנ"ל ומש"כ בשם התומים סי' ל"ד סעי' ח' שכתב כן ז"א דז"ל התומים שם דה"ה בלא שילם רק דהוזם מקודם דנעשה המעשה מ"מ מיפסלי כו'. הרי דלא כתב רק דהוזם מקודם דנעשה המעשה לא משלמי כמבואר לעיל סי' א' סעי' ד' אבל גמ"ד מצי להיות דס"ל ג"כ דבעי וכדעת המחבר הנ"ל אך כבר נתבאר דלדינא ס"ל להרמב"ם והריב"ש דאף בניזומו מקודם גמ"ד ג"כ מיפסלי ולא כדעת המחבר הנ"ל (ועיין בריב"ש סי' רס"ו שם דעדים שהוכחשו בנפש לוקין מן לא תענה ופסולין לעדות אף היכא דלא הוזמו כגון בא הרוג ברגליו כמבואר בב"ק ד' ע"ד יע"ש] ועפ"ז יש לעיין בשיטת הב"ח לדברי הרז"ה דהובא בח"מ סי' ל"ח וסימן ל"ד דס"ל בעדות בשטר דאף דלא נענשים כדין זוממין מ"מ מיפסלי כמו בהזמה שלא בפניהם כנ"ל ולפמש"כ יש לחלק דשאני עדות בשטר דלא היה יכול מעולם לבא לידי חיוב מלקות להעדים. משא"כ בהזמה שלא בפניהם דבעת דהגידו היה יכול לחול חיוב מלקות על העדים אם יוזמו בפניהם והש"ך ג"כ מסיק שם כהב"ח דהזמה שבשטר נפסלו העדים ודוחק לומר דז"א רק מדרבנן. שוב ראיתי דיש להוכיח מהרמב"ם דאף היכא דלא היה יכול לבא להעדים חיוב מלקות מ"מ מיפסלי והוא דהרמב"ם ריש פ"כ ה"ע כתב דעדים שהוזמו ונמצא א' מהם קרוב או פסול אין נענשין אבל מיפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל הרמב"ם ודבר גדול חידש לנו הרמב"ם דבנמצא א' מהם קרוב והוזמו מיפסלי לכל עדות שבתורה ומשמע אף בהוזמו לדיני ממונות מיפסלו לדיני נפשות דע"כ מטעם רשע אתינן עלה ואף דבלא ההזמה אינן בני עדות וקרוב ופסול דהוזמו ולא ידעו הב"ד בעת דקיבלו עדותן דהמה פסולים ואח"ז נתברר להם דהיה קרוב וכה"ג:

בוודאי אינם נפסלים לעדות מה"ת ואף מדרבנן צ"ע דהא אינן בני עדות כלל ואטו מי שנתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אטו מיפסל לעדות וודאי ז"א רק כפרה צריך. אבל לא חמיר כ"כ כמש"כ התוס' בסוטה ד' כ"ח ד"ה מה תלמוד לומר כו' בסוף הדיבור רק בנמצא א' מהם קרוב ופסול כיון דאין על העדים הכשרים פסול הגוף כ"א מצד אחר ע"כ דינם דמיפסלי משום דהעידו שקר כיון דהב"ד קבלו עדותן בתורת עדות ע"כ מיפסלי אלמא דאף דאין לוקין כמש"כ הרמב"ם מ"מ מיפסלי לעדות ועיין בשבועות ד' ל"ה בנמצא א' מהם קרוב ופסול אינם חייבים קרבן שבועה משום דלא הוי ראוי להגדה ולא קרינן ביה אם לא יגיד ועיין בתוס' שם ד"ה או שהיה א' מהן קרוב כו' ובנתיבות סוף סי' ל"ו וחזינן דאף היכא דלא היה מעולם חיוב מלקות עליהם כמו בנמצא קרוב דאגלאי מלתא דלא היה עליהם מעולם חיוב מלקות מ"מ מיפסלי משום עדות שקר א"כ ה"ה בהזמה בשטר דאף דלא מיענשי על עדותן בשטר משום דהזמה חידוש הוא כו' ואפשר לחלק קצת דשאני בנמצא קרוב או פסול דאם לא היה נודע להב"ד היה לוקין מלקות על עדותן ולכן מקרי לאו של מלקות דהא משכחת בי' עכ"פ מלקות משא"כ בעדות בשטר אך באמת י"ל עדיין דזה לא מקרי בני מלקות דהא אז הוי המלקות בטעות ומן הדין לאו בני מלקות נינהו כיון שנתברר שהיה קרוב ביניהן וקצרתי בכ"ז:

א"כ נתבאר דהא דעדים זוממין פסולין לכל עדות שבתורה אף מדיני ממונות לד"נ משום דמקרי לאו דלא תענה לאו דיש בו מלקות משום והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע ולכן אף היכא דלא שייך חיוב מלקות כמו בהוזמו מקודם גמר דין או בניזום ע"א מהב' עדים מ"מ כיון דהיה יכול לבוא עליהם חיוב מלקות מקרי מה"ט לאו שיש בו מלקות אף היכא דאינם בני מלקות או משום דכיון דהתורה חייבה מלקות לעדים זוממין א"כ נפק ליה זה מהך כללא דלאו דאין בו מעשה ואף היכא דלא יכול לבוא לידי חיוב מלקות יש לדון כנ"ל דהא חזינן דהתורה חייבה מלקות בעברו על לא תענה רק התורה גזרה דלא יהיה לוקין כ"א בנגמר הדין וכה"ג והוי כמו כל לאוין דמלקות דאף דאין לוקין כ"א בהתראה מ"מ הא אף בעבר על לאו דלא היה התראה ג"כ מיפסלי כמש"כ הרמב"ם פ' י"ב ה' עדות ה"א. וה"ה בכ"מ דהתורה גזרה פרטי דיני מלקות. דאף היכא דאין כאן כל הפרטים דמלקות מ"מ הא אינהו עברו על לאו דיש בו חיוב מלקות אם היה בו כל פרטי דיני מלקות ע"כ דינו כמו כל לאו דיש בו מעשה דהא התורה גזרה דינו דלאו דלא תענה דאינו כמו לאו דאין בו מעשה רק לוקה מוהיה אם אם בן הכות הרשע ואם היה דינו כמו לאו דאין בו מעשה. א"כ לא היה דינו ללקות אף בהיה בו כל פרטי דינים שלו. ע"כ מיפסל לעדות כמו בכל לאו שיש בו מעשה וכמבואר בב"ק ד' ה' דעדים זוממין אע"ג דלית ביה מעשה רחמנא קריה מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וגם בדין מלקות מן והיה אם בן הכות הרשע ילפינן בגז"ש רוצח רוצח בחייבי גלות מן דין הזמה כמבואר במכות ד' ה' ע"ב כנ"ל. ועיין במכות ד' ד' דמקשה ורבנן האי לא תענה מאי דרשו ביה וב"ב ד' צ"ב ע"ב ואכמ"ל וע"פ מש"כ יש לדון בדברי הפתח הבית בסי' כ"ח ע"ש:

ענף ד:

ובעיקר דברי הרמב"ם דריש פ"כ ה"ע דפסק בעדים דהוזמו אחר גמ"ד ונמצא א' מהם קרוב ופסול דאין נענשין ומ"מ נפסלו לכל עדות שבתורה. דלכאורה צריך ביאור דאי נימא דאף דאחד מהם הוא פסול מ"מ עברו על לא תענה כיון דאין עליהם עצם פסול רק מצד אחר דקרוב שביניהם מבטלם וע"כ מיפסלו לעדות א"כ יהיה לוקין מן והיה אם בן הכות הרשע מן דין הזמה כיון דנגמר הדין כבר וכמו בחייבי גלות ואפשר לומר דזה הוי כלא נגמר הדין כיון דאיגלאי מלתא למפרע דבטעות גמרו הב"ד הדין על פיהם. וכעין מש"כ הקצה"ח בסי' ז' סוף ס"ק ד' בשם המרדכי גבי אין עד נעשה דיין כה"ג עי"ש וכבר ידוע דבלא נגמר הדין אין העדים נענשים ועכ"פ מיפסלי דקא עברי על לא תענה. וה"ה בנמצא א' מהם קרוב ופסול כיון דאין פסולן בגופן ע"כ קא עברי על לא תענה ואף דבכל עידי הזמה איגלאי מילתא למפרע דהי' פסולים אז דקיי"ל למפרע הוא נפסל ולא היה מעולם גמ"ד אכן שאני היכא דאין עליהם פסול אחר וכמו שיבואר לקמן:

ועוד י"ל בכוונת הרמב"ם ע"פ הא דמבואר בנזיר ד' כ"ג דמפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת ארבעים תספוג מכת מרדות וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב ה' נדרים ה' י"ח משום דס"ל דאף ת"ק מודה בזה לר' יהודה ולא כשיטת התוס' בנזיר ד' כ"א א"כ חזינן דס"ל להרמב"ם דהיכא דנתכווין לאכול בשר חזיר אף דעלה בידו בשר טלה הוי איסור חמור ולוקה מדרבנן מכת מרדות אלמא דזה לא גרע מכל איסור דרבנן א"כ ה"ה בעדים דהעידו בשקר ונתכוונו להעיד רק דאח"כ נודע דנתבטל עדותן מאיזה טעם רק כיון דהעדים נתכוונו לעבירה א"כ זה גרע ביותר מהא דבשר טלה הנ"ל דהא הכא היה יכול לצאת תקלה מעדותן אם לא יוודע להב"ד פסולם ועיין בנתיבות סי' ל"ג ס"ק א' דכתב על מש"כ הש"ך שם ס"ק ט' דלכן היכא דהעיד קרוב דלא ידעו הב"ד ממנו דשייך בזה לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורייהו דאל"כ הוי כמעידין שקר בעיני הבריות ע"ש אכן לפמש"כ יש להסביר זה ביותר דהא בלא"ה יהיה לוקה מכות מרדות בזה כיון דנתכוין להעיד שקר ואף היכא דאינו לוקה ע"פ עצמו מ"מ איסורא קא עביד בעצם א"כ בוודאי יחזיק דיבורו: ולפ"ז יש מקום לומר דמה"ת גם בנמצא א' מהם קרוב לא קעברי על לא תענה דכיון דהתורה פסל עדותן א"כ דומה לקרובים דוודאי לא שייך לא תענה בהו וכמו בשבועות העדות דאינו נוהג אף בנמצא א' מהם קרוב ופסול. כמבואר בשבועות ד' ל"ה משום דלא קרינן בהו אם לא יגיד והא דכתב דפסולין לכל עדות זה רק מדרבנן משום דנתכוונו לאיסור היכא דלא ידעו העדים בעצמם שיש ביניהם קו"פ דאז לפי דעתם עברו על לא תענה והא דלא כתב דלוקה מכות מרדות י"ל דסמך על מה דזה מבואר בכמה דוכתי דעל איסור דרבנן לוקה מכות מרדות. אף על העבר כמש"כ בה' נדרים כנ"ל. ועיין ברמב"ם ה' חמץ ומצה פ"ו ה' י"ב והא דלא כתב הרמב"ם בפי' בזה דאין פסולים רק מדרבנן ז"א קשה דכעין זה מצינו ברמב"ם בכמה דוכתי דסתם בזה ומהם ברמב"ם פ' י"א ה' עדות ה' ט' אף דאינו פסול רק מדרבנן כמבואר בסנהדרין ד' י"ט וברמב"ם ה"מ פ"ג ה' ז' וה"ה הכא י"ל דמאי דכתב דהוא פסול לכל עדות שבתורה י"ל דז"א רק מדרבנן והסברא נותנת דלא יהי' עוברים על לא תענה ובפרט לשיטת הרמב"ם דס"ל והובא בסי' ל"ו דבשעת ראיה אף בלא הגדה כלל נתבטל עדותן בנמצא א' מהם קרוב א"כ לא הי' ראוים מעולם להעיד כיון דהיה ביניהם הקרוב אך י"ל דז"א שייך בנזומו דאיגלאי מילתא דלא היה מעולם ביחד בצירוף בשעת ראיה וכיון דלא נפסלו ע"י צירוף אך ע"י הגדה ביחד כיון דניזומו ולא נצטרפו מעולם מעת ראיה י"ל דהיה עליהם שם עד וכמו שכתבו התוס' במכות ד' ו' ד"ה אמר רבא והוא שהעידו בתכ"ד כו' לחלק בזה כה"ג ע"ש ועיין ברמב"ם ה"ע פ"כ ה"ג ובראב"ד שם ובש"ך ח"מ סי' ל"ו ס"ק ו' והעיקר מה דיש לחלק ולתרץ מה דהקשיתי לעיל דמ"ש היה ביניהם קרוב ופסול דמיפסל משום דעבר על לא תענה ומ"ש מן שבועות העדות דאינו נוהג אם היה ביניהם קו"פ כנ"ל וגם הא בנמצא בעצמו קו"פ בוודאי דאין בלאו דל"ת. א"כ מ"ש דהיה ביניהם קו"פ הא עכ"פ התורה פסלה אותם ואינן ראוים להגדה ולכן נראה דהרמב"ם דפסל לעדים דהוזמו ונמצא ביניהם קו"פ משום דעברו על לא תענה דשאני קו"פ בעצם דלא היה ראוי מעולם להיות עד משא"כ בנמצא ביניהם קו"פ דכיון דניזומו א"כ לא נצטרפו מעולם בעת ראיה ע"כ בעת שבאו להעיד יש עליהם שם עד דהא עיקר הפסול שלהם מה דנמצא א' מהם קרוב אינו רק ע"י מה דנצטרפו בעת הגדתם בב"ד כנ"ל א"כ בעת שבאו להעיד הוי עליהם שם עד דאז הי' בידם שלא להעיד בצירוף הפסול ע"כ יש עליהם שם עד להיות עובר על לא תענה משא"כ בשבועות העדות דהדין הוא דהיכא דנמצא א' מהם קו"פ אינם חייבין ק"ש כמבואר בשבועות ד' ל"ה משום דהא שיטת הרמב"ם דבצירוף מעת ראיה אף בלא הגדה ג"כ מצטרפו להפסול א"כ בעת חיוב ק"ש אינם ראוים לעדות כיון דנצטרפו כבר בעת ראיה:

ובזה מתורץ קושיות התוס' בשבועות שם ד"ה או שהיה אחד מהם קרוב כו' דהקשו דמאי אשמועינן התנא הא כבר תנן דאינו נוהג אלא בראוין להעיד כו' וכוונת תירוצם עיין בנתיבות סוף סי' ל"ו אבל להרמב"ם י"ל דאשמועינן הך דינא גופא דמצטרפין לפסול משעת ראיה דאי נימא דלא מיפסלי עד שעת הגדה כשיטת התוס' ושארי פוסקים כמבואר בסי' ל"ו א"כ אמאי אינם חייבין קרבן שבועה והא הי' יכולים הכשרים בפ"ע להעיד ויש עליהם שם עד וכנ"ל ע"כ מוכח מזה דמעת ראיה נצטרפו לפסול אך באמת אינו קשה לשיטת התוס' וש"פ הנ"ל אמאי אינו חייב קרבן שבועה הא היו יכולים להעיד בפ"ע. די"ל כיון דאמר משביעני עליכם פלוני ופלוני שתבאו ותעידני. א"כ כלל הפסולים עמהם שיבאו להעיד ביחד ואז יהי' מצטרפין לפסול אך לשיטת הרמב"ם י"ל כנ"ל לתרץ קושיות התוס' הנ"ל: וע"כ בניזומו ונמצא ביניהם קו"פ מיפסלי העדים משום דעברו על לא תענה דבעת דהעידו היה אז בידם שלא להצטרף להפסול והי' עליו אז שם עד כיון דאיגלאי מילתא דלא הי' מעולם בעת ראיה ביחד כיון דניזומו ומ"מ אינם נענשים משום דהא כיון דנצטרפו ביחד בעת הגדה בב"ד ע"כ אינן נענשין בניזומין משום דהא אין העדים ניזומין עד שיזומו כולן מהך היקישא דשנים או שלשה עדים כמבואר במכות ד' ה' ואף דאין על הקו"פ שם עד. מ"מ כיון דנצטרף עמהם והוא אינו בדין הזמה ע"כ' אף הכשירים שנצטרפו עמו אינן בדין הזמה. דהא ילפינן מהך היקישא דמה שנים אין ניזומין אם הי' א' מהם קו"פ דזה נלמד מהך דרשא דוהנה עד שקר העד דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים כמבואר ברש"י מכות ד' ה' ע"ב ה"ה מאה אינן ניזומין בנמצא א' מהם קרוב כיון דאינן יכול לקיים דין הזמה על כל אלו דנצטרפו היינו על הקרוב ע"כ אינו חל דין הזמה על הכשרים ג"כ או משום דכיון דנצטרפו כבר בעת הגדתם בב"ד א"כ היה הגמ"ד בטעות דהא היו אז כבר פסולים ע"י הצירוף להפסול א"כ הוי כמו דלא נגמר הדין ואינו נוהג דין הזמה והא דכל עדים זוממין נענשין בדין הזמה אף דאיגלאי מילתא דנפסלו למפרע כדקיי"ל עד זומם למפרע נפסל א"כ הוי הגמ"ד בטעות. ע"ז י"ל דבאמת בזה גזרה התורה דזה יהיה כעין גמ"ד דאל"כ בטלה דין הזמה וכה"ג כתבו התוס' בסנהדרין פ' ע"ג בד"ה ממונא לא משלם כו' על מה דמשלם קנס בבא על הבתולה הא בהעראה לא מחייב א"כ בגמר ביאה לאו בתולה היא ותירץ דאהכי חייב רחמנא דאל"כ בטלה דין קנס באונס ומפתה וה"ה בזה רק היכא דנתערב פסול אחר על העדים כמו בנמצא א' מהם קו"פ א"כ אין עליהם שם עד כלל זולת ההזמה ע"כ הוי כלא נגמר הדין לפי שהי' בטעות:

וכעין מה דקיי"ל בזבחים ד' כ"ט בפיגול דבעי דקרב המתיר כמצותו ואף דבפיגול בכל ד' עבודות לאכול חוץ לזמנו בלא"ה ג"כ אינו כמצותו וע"כ מוכח דשאני זה דכן גזרה תורה דאם לא יתערב מחשבה ופסול אחר כו' וכמש"כ רש"י בזבחים ד' מ"ב ע"ב ד"ה כי הדר מדי בהיכל מיא קא מדי כו' ובתוס' שם ד"ה כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי כו' וכמו שאמרו בזבחים ד' נ"א ובשארי דוכתי הואיל ומרצה כו' וכ"כ רש"י בזבחים ד' קי"א ע"א ד"ה השוחט העוף בפנים ועיין מזה במנחות ד' נ"ז חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו וכמש"כ המל"מ ה' גניבה כעין זה דאם נתערב איסור אחר גבי שליחות על טביחה ומעילה בטל השליחות משום דבאיסור אחר אמרינן אין שליחות לד"ע זולת באיסור טביחה לחוד רבי רחמנא להתחייב ע"י שלוחו וה"ה בנ"ד דכיון דיש על העדים פסול מצד אחר א"כ הוי כלא נגמר הדין מעולם דהא הוי הגמ"ד בטעות אחר דנצטרפו כבר בעת הגדה ועל לא תענה קא עברו משום דבעת עדותם היו יכולים להיות בשם עד כדין שלא להצטרף אז להפסול:

ואף דאין לוקין משום דלא נגמר הדין או משום דלא ניזומן כולן כנ"ל מ"מ כיון דעל עיקר הלאו מצינו דחייבה התורה מלקות רק בעי לזה כמה פרטים וכבר נתבאר דאף היכא דלא מצינו כל הפרטי דיני מלקות מ"מ מקרי עבירה של מלקות להיות מפסל לעדות משום דקרינן בי' שם רשע ואתי שפיר פשט דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה על נכון:

ענף ה:

נחזור לענינינו דהעיקר כמש"כ מתחלה דגם עד זומם מיקרי למי שיש בו מלקות כי יש כמה הכרחים לזה וקצרתי ולפ"ז יש לדון בע"א דהעיד לבדו והוזם דאף דנפסל לכל עדות שבתורה עכ"ז י"ל דדוקא להיות מעיד לבדו בזה נפסל מה"ת משום חשוד לאותו דבר אבל לענין צירוף עם עוד א' בזה אין נפסל משום חשוד לאותו דבר. דהא חשוד לדבר הקל אינו חשוד על החמור אף לאותו דבר כדמצינו לר' יוסי דס"ל הוזם בד"מ כשר לד"נ ואף דקיי"ל כר"מ:

זהו משום דהתורה פסלו משום דקרינן בי' אל תשת רשע עד משום דהוי חטא שיש בו מלקות או לאו הניתן לתשלומין דע"י עדותו בשקר חייבו התורה ממון מן דין הזמה וז"א רק בשני עדים דחייבם התורה מלקות מן והצדיקו כו' דהא ע"י עדותן היו יכולים לחייב ממון או מלקות וכה"ג וע"כ קרינן בהו והצדיקו הצדיק והרשיעו כו' ואף היכא דאין בהם דין מלקות או ממון כמו היכא דניזום רק ע"א משני עדים דהעידו מ"מ כיון דהא הוא הצדיק הצדיק והרשיע הרשע ע"י עדותן בצירוף לאחר רק דהתורה גזרה דלא יהיו נענשין כ"ז דלא ניזומו שניהן ומ"מ הוא קא עבר על חטא דיש בו מלקות דהא בניזומו שני עדים נענשים מלקות או ממון כיון דהצדיקו הצדיק והרשיעו הרשע. וכבר נתבאר דלא בעינן פרטי דיני מלקות בפועל דז"א מעכב פסול העדים אבל בלא העיד כ"א א' הא ע"א אינו בהזמה כמבואר בב"מ ד' ד' ובתוס' שם ד"ה ע"א יוכיח כו' דלכן ע"א אינו בהזמה לפי דאינו יכול לחייב ממון ע"י עדותן יע"ש:

ולכאורה הייתי אומר דלכן ע"א אינו בהזמה משום דהא מבואר ברש"י מכות ד"ה ע"ב דלכן אין שנים ניזומין עד שיזומו ב' משום דכתיב והנה עד שקר העד וכל מקום שנא' עד הרי כאן שנים ולפ"ז אף היכא דע"א מחייב ממון במקום דהוי משויל"מ עכ"ז אינו בהזמה משום דכן גזרה התורה דדוקא בניזומו שני העדים יהיה נוהג דין הזמה ולא בניזום ע"א אכן ראיתי ברמב"ם פ' כ"א ה' עדות ה' ה' שכתב בניזום ע"א המעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דמשלם כתובתה מן דין הזה וע"ש בלח"מ שהכריע כגירסא זו בהרמב"ם ועיין מזה בירושלמי סוטה פ"א ה"א ובמראה הפנים שם ד"ה עידי קינוי כו' וקצרתי בכ"ז] אלמא דמצינו דגם בע"א נוהג דין הזמה היכא דהיה נאמן בעדותו לבדו וי"ל דהרמב"ם הוכיח דינו מהא דשבועות ד' ל"ב דאי' התם הכל מודים בע"א בעד טומאה דרחמנא הימניה דחייב ק"ש רק במשביע ע"א היכא דאינו רק לשבועה בזה ס"ל דפטור מק"ש משום דגורם לממון לאו כממון דמי וכן מקבל עליו ע"א דיהי' נאמן כב' אין בו ק"ש כיון דאינו נאמן בעצמו מצד הדין כ"א מצד קבלתו כמבואר בירושלמי שבועות פ"ד כיון דאינו נאמן מצד עצמו לא מקרי חזי להגדה יע"ש. ולפי מה דפסק הרמב"ם דע"א היכא דמהימן כב' ישנו בדין הזמה בע"כ מוכח דהא דמבואר בב"מ דע"א אינו בהזמה טעמו כמש"כ התוס' שם לפי דאינו מחייב ממון ע"כ אינו בהזמה ואף היכא דנעשה משואינו יכול להשבע משלם ע"י העדות דע"א ג"כ כתב הנו"ב בסי' ע"ב בחלק אה"ע במ"ק ובשו"ת טורי אבן סי' ט' דג"כ אינו בהזמה לפי דלאו העד קא גרים רק מצד דריע טענתו ע"כ הוי משויל"מ ולכן אינו בדין הזמה יע"ש ואף דמצינו בשבועות ד' ל"ב דהכל מודים בע"א כמו בנסכא דר' אבא כו' ע"כ מוכרחים לחלק בין חיוב ק"ש ובין דין הזמה דלא כמש"כ לעיל לדמותם להדדי ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

ואף דין מלקות ליתא בע"א כמבואר בנו"ב סי' ע"ב ח' אה"ע במ"ק שם באמצע התשובה ד"ה ועפ"ז יפה פסק הריב"ש כו' וז"ל שם באה"ד הנ"ל דע"א אין בו דין הזמה ואף אין לוקה משום לא תענה דדוקא בהרשיעו הרשע והצדיקו הצדיק בזה שייך מלקות משא"כ בע"א דאינו קם רק לשבועה א"כ אינו מרשיע כלום וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות בסנהדרין ד' פ"ו בסוגיא דעידי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו יע"ש:

אלמא דע"א כיון דלשבועה אתא לממונא לא אתא כמבואר בסנהדרין ד' ל' אין בו דין הזמה וגם אין בו חיוב מלקות משום דלא קרינן בי' והרשיעו את הרשע והצדיקו את הצדיק. דזהו עיקרא מילתא דחיוב מלקות בעדים זוממין כמבואר בריש מכות:

וע"כ ע"א שהעיד לבדו אינו מפסל להצטרף לעוד ע"א להעיד בתו"ע בשנים דהא כיון דאין שמו רשע כשהעיד לבדו וניזום דהא אף דנימא דגם ע"א כשהעיד שקר עבר על לא תענה מ"מ הא זהו לאו דאין בו מעשה דאינו מיפסל עי"ז כנ"ל כ"א בשני עדים דשייך בהו והרשיעו הרשע והצדיקו כו' אז לוקין וע"כ אף היכא דחסר פרטי דיני מלקות כמו בניזומו מקודם גמ"ד או דלא ניזומו כולם מ"מ אינהו הא עברו על חטא דיש בו מלקות והוי כמו כל עבירה דאף דאינו לוקה כ"א ע"י התראה ויתיר א"ע למיתה או למלקות ושארי כמה פרטים דיני מלקות ועכ"ז אף היכא דעבר על לאו דלא היה בו דיני מלקות מ"מ הא ניפסל לעדות משום דהא איהו קא עבר על חטא שחייבוהו התורה מלקות אם יקויים כל פרטי דיני מלקות ושמו רשע דנפסל לעדות ומה"ט אף בע"א דהוזם רק העיד בצירוף שנים דמקרי עד זומם ופסול לעדות כיון דאיהו קא עבר על לאו דלא תענה והצדיקו הצדיק והרשיעו הרשע לחייב ע"י עדותו ממון ומלקות וכה"ג ע"כ אף היכא דלא נתקיימו כל פרטי הדינים שקצבה התורה לדיני הזמה ומלקות לעדים זוממין עכ"ז דכיון דהוא עבר על לאו דלא תענה והרשיעו הרשע דחייב מלקות או ממון אם הי' בו כל פרטי דינים הזמה ומלקות מלא תענה ע"כ מיפסל לעדות משום דהא בעצם החטא שוה הוא מה דעשה ע"א והוזם כיון דהועיל בעדותו במה דהעיד בצירוף להעיד או היכא דלא נגמר הדין מ"מ איהו בעצם החטא עשה הכל כמו בשני עדים שהוזמו אחר גמ"ד דרק מצד אחר אינם יכולים לקיים ביה דין הזמה ולא מצד קלות חטאו דבעיקר עשייתם להחטא שוה הוא הכל כמו בשני עדים דהוזמו ונתקיים בהו כל פרטי דין הזמה א"כ ה"ה היכא דלא נתקיים פרטי הזמה מ"מ כיון דאיהו עבר על החטא להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע ע"כ עבר על חטא של מלקות או על לאו דלא תענה הניתק לתשלומין דמקרי עד זומם עד חמס כמו דנתבאר לעיל בארוכה אבל בע"א דקא עבר לבדו דכיון דלא הועיל בעדותו לחייב ממון או שאר חיוב ברור כי אם לשבועה לבד ואף במחוייב שואינו יכול להשבע משלם כבר כתב הנו"ב דזה ג"כ מקרי דלא הרשיעו בעדותן כיון דז"א רק מצד דריע טענותו של הטוען ואינו בהזמה כנ"ל וכיון דאינו בהזמה במלקות מצד דאין כל כך ממש בעדותו של ע"א וזהו מצד קלות חטא א"כ לא משכחת לעולם מלקות ותשלומין בע"א היכא דאינו נאמן כתרי מצד עצמו כמו בע"א אחר קנוי וסתירה שהובא לעיל בשם הרמב"ם וכיון דאין בו הך והרשיעו וכו' והך והצדיקו וכנ"ל. א"כ במה דעבר על לא תענה אין בזה חיוב מלקות כלל כיון דלא שייך בזה והרשיעו והצדיקו א"כ הוי כמו לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דלא נפסל משום זה לעדות וכן לאו הניתן לתשלומין לא שייך בע"א כיון דאין בע"א דין הזמה ולא נתחייב עד א' ע"י עדותו בשקר שום ממון א"כ אין עליו שם רשע ואינו נפסל לעדות כי אם מצד חשוד לאותו דבר ולכן אינו נפסל כי אם על עדות אחרת שיעיד לבדו דבזה נפסל משום חשוד לא"ד אבל לענין צירוף עם ע"א אחר בזה אינו נפסל משום חשוד לא"ד דהא מצינו דע"א המעיד בשקר לבדו הוא חטא קל מן שני עדים דיעידו בשקר דהא בע"א המעיד בשקר לא שייך בו והרשיעו והצדיקו כו' כיון דאינו מועיל בעדותו לממון כי אם לשבועה ומה"ט לא חייבתו התורה מלקות והזמה לעולם כלל משום דמצד קלות חטאו דאינו עושה תועלת כ"כ בעדותו ע"כ לא חייבה התורה בזה שום עונש ע"כ מקרי ע"א דמעיד בשקר חשוד על הקל ומה"ט במשביע ע"א פטור מק"ש היכא דאינו מחייבו רק שבועה משום דגורם לממון לאו כממון דמי אלמא דחיובו מקרי חיוב קל ואף דהיכא דנעשה מחשואינו יכול להשבע משלם מבואר שם דחייב ק"ש אך לענין דין הזמה נתבאר לעיל דגם כן אינו בהזמה כמש"כ האחרונים הנ"ל א"כ ע"א המעיד בשקר י"ל דאינו חשוד כי אם על הקל. אבל אינו חשוד לצירוף עם ע"א להעיד ביחד משום דזה מקרי דבר החמור כיון דחייבה התורה מצד חומר חטאו מלקות או ממון וחשוד על הקל דאין בו מלקות לא הוי חשוד על החמור דיש בו מלקות וכיון דלא מקרי רשע משום דהוי לאו דאין בו מעשה וכמש"כ התומים בריש סי' ל"ד דעל לאו דאין בו מעשה אינו נפסל לעדות היכא דלא מצינו בי' מלקות ולא הוי חשוד לא"ד כי אם להיות ע"א לבדו משא"כ ע"י צירוף עם ע"א משום דחשוד לקל אינו חשוד על החמור כדס"ל לר' יוסי בהוזם בד"מ כשר לד"נ ובזה אף ר"מ מודה כיון דלא מקרי רשע כנ"ל:

ובאמת אף דסתמו בזה ומשמע דאף ע"א המעיד בשקר מיפסל לעדות אף לענין צירוף עם עוד אחר. י"ל דז"א מה"ת רק פסול מדרבנן כמבואר בסי' ל"ד דאף דעבר עבירה שאין בו מלקות ג"כ מיפסיל מדרבנן ואף דבעבירה דאין בו פסול רק מדרבנן בעינן חימוד ממון כמבואר שם עכ"ז י"ל דהא מבואר במל"מ פ"ד ה' מלוה ה' ו' בשם כמה פוסקים דמחלקי דדוקא בעבר על איסור דרבנן בעינא חימוד ממון אבל בעבר על איסור דאורייתא אף דאין פסולו אלא מדרבנן לא בעינא חימוד ממון יעו"ש ועוד דכבר כתבתי לעיל דעד המעיד בשקר מקרי עבירה דיש בה חימוד ממון כדמוכח בסנהדרין ד' כ"ז כמו דנתבאר לעיל בארוכה משום דאמרינן דמסתמא שקל ממונא וסהיד בשקרא וכיון דפסול דע"א בשקר להיות מצטרף בעדות אחרת עם עוד ע"א אין זה פסול כי אם מדרבנן א"כ הא דפסילי דרבנן בעי הכרזה כמבואר בסנהדרין ד' כ"ו דכולן צריכין הכרזה בב"ד ובחו"מ סימן ל"ד ועיקר הכרזה הוא להודיעו פסולו ברבים ולפרסמו:

ענף ו:

ועדיין יש לעיין בעיקר מילתא מה דנתבאר דעד א' שהעיד בשקר אף דנימא דעבר על לאו דלא תענה כמו שמשמע מדברי הנו"ב הנ"ל מ"מ לא מיפסל לעדות משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה ע"כ לא מיפסל לעדות דהא מצינו דעד חמס מיפסל לעדות אף דהוי לאו דניתן להשבון ואינו לוקה על לאו דגזילה אלמא דחימוד ממון שאני א"כ לפ"ז ה"ה בע"א שהעיד בשקר לפי מה שנתבאר לעיל ע"פ סוגיא דסנהדרין ד' כ"ז דעד המעיד שקר מקרי עבירה דיש בה חימוד ממון ע"כ י"ל דאף ע"א דהעיד שקר כיון דקא עבר על לא תענה אף דאין בו מעשה מ"מ מיפסל לעדות מה"ת אף דלאו בר מלקות הוי אך יש לומר דשאני התם בלאו דגזילה כמש"כ האו"ת סי' ל"ד ס"ק א' דלאו הניתק לעשה חמור מן לאו דאין בו מעשה דהא מה דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה הוי זה מצד קלות איסורו בפועל. משא"כ בלאו הניתק לעשה הא דלא ניתן למלקות הוי זה משום דחיוב עליו להוציא ולבטל האיסור ע"ש באו"ת וכיון דלא מצינו כן רק בפסול עד חמס דהוי לאו הניתק לעשה ע"כ מנלן למפסל בלאו דאין בו מעשה ולכן אף דמבואר בסי' ל"ד דהיכא דהוי עבירה דחימוד ממון אז אף דהוי חטא דאין בו מלקות מיפסל עכ"ז י"ל דלאו דאין בו מעשה דכיון דלא קא עביד מעשה שאני ולא מיפסל עי"ז לעדות אף דהוי חימוד ממון:

והנה התוס' בסנהדרין ד' כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן הפסולין כו' כתבו דהמשנה התם לא מיירי רק בפסולי עדות מדרבנן והא דתני שם סוחרי שביעית מיירי בשביעית בזה"ז דהוי מדרבנן או משום דלא חשוב להו איסור הא דממציאין מעות לעניים וכה"ג כתב הר"נ שם בזה"ל דאע"ג דאיסור דסוחרי שביעית הוא מה"ת דקיי"ל לאכלה ולא לסחורה עכ"ז כיון דלא משמע לאינשי דאיכא איסורא בסחורה כו' ע"ש:

אלמא דס"ל להתוס' והר"נ דאף על עשה מיפסל לעדות דהא איסור דסוחרי שביעית לא הוי רק עשה דלאכלה ולא לסחורה ואפ"ה מיפסלי מה"ת וכמש"כ רש"י בר"ה ד' כ"ב ובעירובין ד' פ"ב הואיל דהוי חטא דחימוד ממון ע"ש ברש"י וע"כ הוכרחו התוס' והר"נ להדר אחר טעמים אחרים דלא יהי' פסולים שם רק מדרבנן א"כ מוכח מדבריהם דהיכא דהוי חטא חימוד ממון נפסלים אף דלא הוי רק חטא עשה. א"כ ה"ה בלאו דאין בו מעשה כיון דהוי בחימוד ממון דינו דמיפסל לעדות מה"ת ומן התוס' והר"נ הנ"ל סייעתא לדברי האחרונים דכתבו דבחימוד ממון לא בעי חטא מלקות ועיין בב"ב ד' צ"ד ע"ב תוס' ד"ה הכי השתא בסה"ד ואין זה ענין לנ"ד אך מצינו בח"מ סי' ל"ד סעי' ז' דהחולק עם הגנב אינו נפסל והאו"ת שם הקשה ע"ז והנתיבות שם העלה לתרץ דברי הרמ"א משום דהחולק עם הגנב אינו דינו כגזלן משום דכבר יצא החפץ מן רשות הבעלים במה דגזלו הגזלן הראשון מכבר דהא גזילה מקרי אינו ברשות הבעלים ומיירי דלא נשתמש בהגזילה ולא עשה שינוי ואף דמ"מ עבר על מ"ע דמחויב להשיב אבידה להבעלים מ"מ הא עובר על מ"ע אינו נפסל לעדות עכ"ל הנתיבות א"כ מצינו דבחטא עשה אף דהוי בחימוד ממון כדהתם דחולק עם הגנב משום חימוד ממון ואפ"ה לא מיפסל לעדות משום דלא הוי רק בעשה וכן מוכרע זה לפי התירוץ של הקצה"ח שם ע"ש ולפ"ז תקשה ע"ז מהא דסוחרי שביעית הנ"ל דמוכח התם דאף בחטא עשה מיפסל לעדות כיון דהוי חימוד ממון:

ויש לחלק דשאני בחטא דקום ועשה מן חטא דשב ואל תעשה דסוחרי שביעית הוי חטא דקום ועשה משא"כ בחולק עם הגנב דהוי עיקר החטא מה דעבר על עשה דהשבת אבידה ולא החזירו להבעלים א"כ הוי זה בקלות החטא דלא מיפסל לעדות ובעינן בזה דומיא דחמס דאף דאין בו מלקות מ"מ הא הוי עכ"פ חטא דיש בו מעשה ואף דאינו לוקה מ"מ כיון דהוי מעשה שאני והא דכופר בפקדון פסול לעדות י"ל דגם זה מקרי מעשה דהא מצינו כעין זה בתמורה ד' ג' ע"ב דמימר מקרי יש בו מעשה דבדיבורו איתעביד מעשה ועיין מזה בקידושין ד' נ"ט ע"ב מזה ובתוס' שם ד"ה מידי מחשבה כו' א"כ ה"ה כופר בפקדון דהא איתעביד מעשה ע"י כפירתו מיד דהא מתחלה היה החפץ ברשות הבעלים ועכשיו כשכופר מקרי עי"ז אינו ברשותו וגם נתחייב עי"ז באונסין ע"כ מקרי זה כמו מעשה ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ו' משא"כ חולק עם הגנב דיצא כבר מן רשות הבעלים וכמש"כ הנתיבות שם ע"כ דינו דלא מיפסל משום דהוי חטא דאין בו מעשה ולא מיפסל וזהו דלא כמש"כ לעיל כי מוכרחים הם הדברים כמש"כ כעת ועיין באו"ת בסי' ל"ד ס"ק ג' וס"ק ה' ובנתיבות סי' ל"ד סוף ס"ק א' ויש לדון הרבה בדבריהם ולפי"ז שפיר כתבתי דבלאו דאין בו מעשה אף דהוי בחימוד ממון מ"מ לא מיפסל לעדות מה"ת ולכן עד א' שהעיד לבדו בשקר לא נפסל מה"ת אף דעבר על לא תענה כנ"ל אלא משום חשוד לאותו דבר לענין אם יעיד לבדו אבל אם יצטרף להעיד בשנים י"ל דלא מיפסל מה"ת רק מדרבנן משום דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ובעי הכרזה בזה כדין כל פסולין דרבנן:

ונתבאר דע"א שהעיד לבדו והוזם לא נפסל מה"ת משום דשאני שני עדים דחייבים מלקות או משום דאהני בעדותן שהעידו בשקר להתחייב ממון ע"י הזמה והוי לאו הניתן לתשלומין כמו עד חמס וגם רחמנא קרי' מעשה כמבואר בב"ק ד' ה' משא"כ בע"א אף דנימא דעבר על לא תענה כמש"כ הנו"ב מ"מ כיון דאינו חייב מלקות וממון א"כ הוי לאו דאין בו מעשה דלא נפסל מה"ת ועוד י"ל דע"א שהעיד בשקר לבדו דאין בו לאו דלא תענה עד שקר כלל דהא אמרו בכ"ד דכ"מ שנא' עד הרי כאן שנים רק עובר על עשה דמדבר שקר תרחק וכמש"כ התוס' בב"ב ד' צ"ד ד"ה הכי השתא כו' אך באמת יש לדון בזה הרבה ומהן בשבועות ד' ל"ב בהשביע ע"א דפטור וראב"ש ס"ל דחייב ופליגי אם גורם לממון לאו כממון דמי ולא הוי כפירת ממון ולא דרשו שם להא דכתיב גבי שבועת העדות והוא עד דגזה"כ הוא דכ"מ שנא' עד ה"ה שנים וע"כ אין דין שבועת העדות בע"א ומדלא אמרו כן מוכח מזה דכיון דע"א מהימן מה"ת לחייב שבועה וכ"ז דלא נשבע נגדו נאמן כשנים ומה"ט אמרו בנסכא דר' אבא דלא מהימן במיגו כמבואר בב"ב ד' ל"ד בתוס' ובח"מ סי' ע"ה ש"ך ס"ק מ"ס שהעד עומד במקום שנים ע"ש ע"כ לא דרשינן שם להך דכ"מ שנא' עד ה"ה שנים משום דגם ע"א בממון דקם לשבועה דינו כשנים גבי זה דיש עליו שם עד הכתוב בתורה. וכן י"ל דה"ה גבי לאו דלא תענה דגם ע"א בממון היכא דמחייב שבועה דעובר בלאו זה אך לפי דלא קרינן בי' והרשיעו את כו' כמש"כ הנו"ב ע"כ אינו חייב מלקות וממון ע"י הזמה והוי לאו דאין בו מעשה כנ"ל אכן בירושלמי שבועות פ"ד ה"א איתא ומניין לשני עדים ת"ל והוא עד הרי כאן שנים כר"י דאמר כ"מ שנא' עד סתם ה"ה בכלל שנים כו' עכ"ל הירושלמי וחזינן דלא ס"ל כנ"ל אכן מן סוגיא דשבועות ד' ל"ב הנ"ל מוכח דס"ל כמש"כ די"ל דע"א בממון לשבועה דקם כשנים כנ"ל יש עליו שם עד ג"כ לכל הנ"ל ויש לעי' מזה בסנהדרין ד' ל' ע"א ובמכות ד' ה' ע"ב רש"י ד"ה שהרי אמרו חכמים כו' וקצרתי ולפי דיש לדון בכ"ז הרבה ועוד בכ"ד ע"כ כתבתי בארוכה כל אלו הטעמים דלפ"ז בוודאי ברור הוא דע"א שהעיד לבדו והוזם לא נפסל מה"ת:: ענף ז:

ולפ"ז יש לדון ולחלק דדוקא בעד אחד שהוזם ע"י שנים דנתברר פסולו בוודאי בזה שייך להכריז ולפרסם פסולו ברבים דהא הוא פסול בוודאי אבל בע"א המכחיש לעד הב' דקיי"ל דכל אחד בא בפ"ע ומעיד א"כ אין עליו פסול בוודאי אדרבה כ"א בפ"ע הוא ובחזקת כשרות כדקיי"ל כרב הונא ולפי"ז יש לדון דאף שני עדים הללו דהכחיש כ"א לחבירו ג"כ מצרפינן אותם ביחד ויעידו בעדות בשנים. דהא מה"ת לא חשדינן לו כ"א על עדות יחידי דיעיד בשקר משום חשוד לא"ד אבל אם מצטרף עם חבירו דאז הוי חטא חמור אם יעיד בשקר א"כ חשוד על הקל אינו חשוד לחמור ואינו פסול משום רשע דהא אין שמו רשע דלא הי' רק לאו דאין בו מעשה כיון דלא שייך בו והצדיקו והרשיעו כו' א"כ במאי דמעיד עם חבירו הוי זה חמור מן עדותו ביחיד ולא מיפסל רק מדרבנן ובכה"ג לא שייך הכרזה דהא כ"א בפ"ע הוא בחזקת כשרות ולא שייך ההכרזה בזה כ"א להכריז דאם יצטרפו ביחד אלו שני עדים דהכחישו זא"ז דהמה פסולים להצטרף ביחד וע"ז לא מצינו הכרזה דעיקר הכרזה הוא על פסול בוודאי ולא על פסול ספק דבפ"ע הוא כשר א"כ לא מצינו הכרזה כזה ועיין בסנהדרין ד' כ"ו ע"ב ברש"י ד"ה דכולן צריכין הכרזה בב"ד ואינן נפסלין עד שיכריזו בב"ד להודיע פסולן א"כ כה"ג לא שייך להכריז כן ואי דיכריזו דאם יצטרפו ביחד אותן שני עדים לא יצטרפו זהו מילתא דלא שכיח ולא שייך להכריז משום האי חששא: א"כ הא בלא הכרזה אינו נפסל בפסול דרבנן או אפשר דגם בכה"ג שייך הכרזה להודיע פסולן דלא יצטרפו ביחד וזהו ביאור טעם ספיקן של חכמי בריסק דכתבו להסתפק בשני עדים המכחישין זא"ז דחד מיניהו משקר אי נימא דפסולין בעדות אחד ביחד או דמצטרפין כיון דכל אחד אינו מוכחש משנים והכוונה בשלמא בע"א שמוכחש משנים דהוי פסול בודאי מדרבנן ג"כ לענין צירוף ע"כ שייך בו הכרזה אבל כ"ז דלא הוכחש משנים א"כ הוא בהכשרו לכל דבר הן להעיד בעצמו והן להצטרף עם אחר:

רק לענין צירוף עם עד אחר דהוכחש דבזה הוא פסול מדרבנן א"כ אפשר דבכה"ג לא שייך הכרזה וגם אפשר דזהו מידי דלא שכיח כ"כ דלא חיישינן לזה כ"כ:

ויש להסביר זה ביתר ביאור דלא שייך הכרזה בזה כ"כ דהא חזינן בב"ק ד' ע"ב דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל לחד טעמא משום פסידא דלקוחות דמהאי טעמא מכשיר למפרע אבל מכאן ולהבא דנפסל לא שייך בזה פסידא דלקוחות משום דיהיה לו קול כשנתקבל עדות בב"ד לפוסלו משום דכל מעשה ב"ד יש לו קול ואילו בפסול דרבנן דבעי הכרזה ג"כ מבואר בנימוקי יוסף בסנהדרין פז"ב דזהו משום פסידא דלקוחות ואף דגם בפסולי עדות דרבנן הא מיירי דנתקבל עדות על זה בב"ד ואפילו הכי לא סמכו בזה על הא דמעשה ב"ד יש לו קול וראוי לתקן ולצאת מכל החששות דדלמא איכא אינש דלא ישמע להמעשה ב"ד וכיון דאין פסולו אלא מדרבנן ע"כ חששו ביותר ותקנו דלא יופסל עד הכרזה בב"ד:

והנה מצינו ביבמות ד' קי"ט ריש פ' האשה בתרא גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה דחיישי דלמא איכא אינש דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה וכן איתא בקידושין ד' פ"א גבי מלקין על היחוד דלמא שמע במלקות ולא שמע בהכרזה אלמא דמצינו דבהכרזה ג"כ לא יצאנו מהחשש תקלה דיכול להיות דאיזה אינש לא ישמע בהכרזה ועיין בעירובין ד' ס"ד דאכרזתא לדרדקי ובמג"א סי' תס"ז ס"ק א' דכתב שם בשם הש"ג דאין סומכין על הכרזה ע"ש אך יש לחלק דשאני בפסול עדות דרבנן דאם לא נסמוך על הכרזה א"כ יהיה מיעקר תקחז"ל לגמרי ועוד יש לחלק דשאני בענין הנוגע לפרט כמו התם ביבמות בחשש דיסבורו דהיא חלוצה ואסורה לכהן וכן בקידושין בחשש דיוציאו לעז דיסברו דבניה הם פסולין ובזה כיון דאינו ענין הנוגע להכלל וגם להפרט גם כן לא יוציא מזה איזה קולא רק חומרא אם לא יפרסמו ההכרזה ויסברו דהיא חלוצה וכה"ג ע"כ חששו דלמא לא שמע אינש בהכרזה דכל איש דשמע להכרזה אינו מוטל עליו כ"כ להודיע לחבירו משום דאין בזה כ"כ חשש לאפרושי מאיסורא ובפרט דאינו נוגע להכלל ע"כ אמרו בזה דלמא לא שמע בהכרזה אבל בענין פסולי עדות דזה תקלה להכלל ויכול להיות דכמה אנשים יזמינו את הפסול לעדות רק בקבלת עדות אמרינן ביבמות ד' כ"ב עדות לב"ד מסורה אבל בהזמנת עדות לא שייך כן וע"כ מסתמא יודיע כל אחד לחבירו את הכרוז דאותן האנשים שהיו בעת הכרזה יודיעו לאותן האנשים שלא שמעו הכרוז ובזה אמרינן חברא חברא אית ליה דמצוה על כ"א להסיר מכשול מחבירו כדמצינו בכה"ג בתענית ד' כ' דהוי מהדרי לתקן מכשילות שבעיר. ועוד דכיון דמיבדיל בדילי מיני' אינשי ואינן מזמינן אותו לעדות ממילא יהי' ידוע לכל פסולו ואין לחוש דילמא לא ישמעו ההכרזה או לשמא נשכח לאח"ז את ההכרזה כמש"כ מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ה' ובח' יו"ד ס"ג אבל היכא דישאר בכשרותו להעיד בפ"ע או להצטרף עם אחר. רק יפסול להצטרף עם אותו העד דהכחישו זא"ז בזה יש לחוש דילמא יהי' איזה אינשי דלא שמעו ההכרזה או דשמא ישכח לאח"ז כמש"כ הר"נ בגיטין פ' ד' על משנה דהי' משנה שמו ושמה עיי"ש ובזה לא שייך לומר דמוטל על כ"א להזהיר לחבירו דהא זהו מילתא דלא שכיח דיוצא מזה תקלה ומפסול דיתרמו הזמנה לעדות רק אותן שני העדים דהכחישו זא"ז ובפרט דאיכא למיחוש דילמא איכא אינש דיראה דמזמינים אותו לעדות וגם שמעו מזה א"כ יסבור דהוא עד כשר ולא שמע בהכרזה כמו הא דיבמות דחשו דילמא איכא אינש דשמע בהחליצה ולא שמע בהכרזה ועי' בספרי באר יצחק שם מה שכתבתי וה"ה בהא דיראו דהוא כשר בעלמא להעיד ע"כ לא ישמעו כ"כ ההכרזה דהכריזו דלהזמינם ביחד המה פסולים וכיון דעדיין יש לחוש לפסידא ע"כ אפשר דלא תיקנו כה"ג לפוסלו וגם לא חיישינן בחשש תקלה במידי דלא שכיח כמו בנ"ד והנה הנימוקי יוסף בפ' זה בורר בסנהדרין כתב בזה"ל בהא דכולן צריכין הכרזה דתיקנו חז"ל דלא יפסול עד שעת הכרזה ואיכא דאמרי משום פסידא דלקוחות נגעו בה עכ"ל ועי' בסמ"ע סי' ל"ד ס' נ"ה בשם הרמב"ם דכתב ג"כ דמשום שלא להפסיד ממון הבריות תיקנו כן עי"ש ונ"ל דנפ"מ בין הטעמים הנ"ל דלטעם הא' של הנ"י אף במילתא דאיסורא לא נפסלו העדים אלא ע"י הכרזה ולטעם הב' דווקא במילתא דממונא דשייך בזה פסידא דלקוחות לא נפסלו עד הכרזה ועי' במל"מ פ"ד ה' מלוה הל' ו' שכתב בשם פוסקים לדון אם במילתא דאיסורא שייך ג"כ תיקון הכרזה] דלא יפסל עד שהכריזו או לא: ולכאורה י"ל דלהך טעמא דמשום פסידא דלקוחות א"כ היכע דידע מי שהזמינם לעידות דהמה פסולים מדרבנן דכיון דידע מזה לא שייך האי טעמא אבל לפי טעם הראשון של הנימוקי יוסף דתקנת חז"ל הי' דלא יפסל עד שיכריזו ע"כ אף היכא דלא שייך פסידא מ"מ כ"ז דלא הכריזו אינו מיפסל משום תיקון חז"ל אבל ז"א דהא מבואר בטור חו"מ סי' קי"ג וסי' קי"ז ובח"מ שם במה דקיי"ל מלוה על פה אינו גובה מלקוחות וכן בעשה שורו אפותיקי דמשום פסידא דלקוחות תקנו חז"ל דאינו גובה. אף אי נימא שעבודא דאורייתא דה"ה אף היכא דידע הלוקח והתרה בו המלוה מ"מ אינו גובה ממנו משום, לא פלוג א"כ ה"ה וכש"כ דלהך טעמא דמשום פסידא דלקוחות תקנו חז"ל דלא יפסול בפסול דרבנן כש"כ דשייך בזה לא פלוג ועי' במל"מ ה' מלוה פ"ד הל' ו' גבי שטר שכתב בו ריבית והעיקר כמו הנפ"מ דכתבתי בתחילה אם במילתא דאיסורא שייך כן ועפ"ז יש לדון במה שכתבו בח"מ סי' ל"ד בש"ך ס"ק כ"ג דלאותו דבר שנפסל דאפילו בלא הכרזה פסול ועי' בש"ך סי' צ"ב ס"ק י' במש"כ שם על הא דב"מ ותיפוק לי' דה"ל רועה כו' ועי' באה"ע סי' מ"ב ובמש"כ לעיל דאפשר דלא שייך הכרזה לחוש על מידי דלא שכיח מצינו כעין זה במ"ק ד' ה' ע"ב תוס' ד"ה שאינו מסמא כו' שכתבו דלא הצריכו ציון על מידי דלא שכיח וה"ה בנ"ד דחז"ל לא חשו על מידי דלא שכיח:

נחזור לענינינו כיון דתקנת חז"ל הי' דלא יפסול עד ההכרזה ובנ"ד כיון דלא יהי' פסול כ"א בפרט א' ולא יבדילו מיני' אינשי א"כ לא יצאנו עדיין מידי חשש דילמא איכא אינש דלא שמע בהכרזה או דישכח לאח"ז ההכרזה ע"כ בכה"ג לא תיקנו חז"ל לפוסלם או דיש מקום לומר דשאני זה מהא דיבמות וקידושין דחשו דילמא איכא אינש דלא שמע בהכרזה דבתקנת פסולי עדות דרבנן לא שייך לחוש לזה דא"כ בטלה תקנת חז"ל דתקנו לפוסלו בעבר על עבירה דאינו ניפסל מה"ת וא"כ לא יהי' פסול לעולם א"כ ה"ה בשני עדים המכחישים זא"ז שייך ג"כ הכרזה להכריז דאלו שני עדים לא יצטרפו ביחד וזהו ביאור הספק של חכמי בריסק דאף דקיצרו בהלשון והש"ך לא נחית לזה עכ"ז י"ל דזהו כוונתם דנחלקו בזה ואף אם לא הי' כוונתם בזה מ"מ זהו ענין נכון בפ"ע להסתפק בזה:

ענף ח:

ולפי מה שנתבאר מתורץ קושיות המפרשים הנ"ל שהקשו מהא דשבועות דף מ"ח דמקשה הגמ' על רב חסדא דס"ל בהדי סהדי שקרא ל"ל מהא דתנן א' אומר ב' מרדעות הי' גבוה וא' אומר ה' מרדעות דבטל עדותן ומצטרפין לעדות אחרת ולא מחלקינן דשאני התם כיון דאינו מוכחש משנים כמו הספק של חכמי בריסק דאינו קשה לפי מש"כ ביאור ספיקם דטעמם דאף דחד מינייהו משקר מ"מ כיון דאינו פסול לצירוף רק מדרבנן ע"כ בעי הכרזה וכיון דלא שייך הכרזה בזה לפרסם פסולו דהא כ"א בפ"ע בא ומעיד והוא בחזקת כשרות לכל דבר זולת בהצטרפות עם ע"א דהכחישו. וז"א שייך רק לדידן דקיי"ל כרב הונא אבל לרב חסדא דס"ל בהדי סהדא שקרי ל"ל וכ"א בפ"ע ג"כ מפסל א"כ מה בכך דאינו מוכחש משנים דהא שייך הכרזה ג"כ בזה דיכריזו עליהם דהמה פסולים לכל עדות בעולם כיון דס"ל בהדי סהדא שקרא ל"ל. א"כ שייך בזה הכרזה לר"ח ע"כ שפיר הקשה הש"ס על ר"ח ומתורץ קושיתם:

ועפ"ז תסור קושיות הש"ך שם דהוכיח מהר"נ כתובות בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והקשה הר"נ הא חד מינייהו פסול ואיך מצטרפינן להו ביחד על עדות דא"א ולדבריהם דס"ל להסתפק דע"א המכחיש לעד ב' יהי' כשירים להצטרף ביחד אין כאן מקום לקושיות הר"נ הנ"ל אכן לפמש"כ אינו קשה דהא מבואר בח"מ סי' ל"ד סמ"ע ס"ק נ"ו בש"ך ס"ק כ"ג דכתב הנימוקי יוסף דלאותו עדות דנפסל בשבילו א"צ הכרזה ועי' מזה במל"מ פ"ד ה' מלוה הל' ו' א"כ הא התם בע"א אומר נתגרשה כו' דהעד המעיד דנתגרשה אינו מעיד דראה הקידושין רק כשמעיד דנתגרשה היא ממילא היתה א"א וכמש"כ הנתיבות בסי' ל"א ס"ק א' בסופו בכוונת הר"נ ע"ש א"כ מקרי זה הכל לאותו העדות ולא בעי הכרזה בזה וכיון דנתבאר דעיקר הספק של חכמי בריסק הוא משום דלא שייך הכרזה בזה ע"כ התם דמקרי לאותו העדות דנפסל בשבילו א"כ הא לא בעינן בזה הכרזה וע"כ מיפסל חד מינייהו דהא חד מינייהו וודאי משקר ומפסל עכ"פ מדרבנן אף לענין צירוף ואינו קשה מהר"נ עליהם ואנכי לעצמי ראיתי להוכיח מן הרשב"א כתובות ד' כ"ב דהקשה ג"כ כעין קושיות הר"נ הנ"ל על הא דתרווייהו בא"א קא מסהדי ובתומים סימן ל"ד ס"ק כ"ב הביא בשם הרשב"א דס"ל דאף לאותו העדות דנפסל בשבילו בעי הכרזה. א"כ ממילא מוכח מהרשב"א דס"ל דאף בע"א המכחיש להב'. דפסולים המה להצטרף ביחד ולא כספק של חכמי בריסק אך בזה אפשר לומר דהא הרשב"א כתב כן להקשות בשם התוס' והתומים שם כתב להוכיח בשם התוס' שהקשו על שטר שכתוב בו ריבית דהעדים המה פסולים ולא תי' דהא לא היה הכרזה. וע"כ מוכח דס"ל דלאותו עדות דנפסל בשבילו לא בעי הכרזה עכ"ל וכן כתב המל"מ בפ"ד ה' מלוה ע"כ התוס' לטעמייהו שפיר הקשו כקושיית הר"נ הנ"ל והרשב"א דתי' שם לקושיא זו היינו הכל לשיטת התוס' דס"ל כן אבל איהו לעצמו י"ל דס"ל כעין חכמי בריסק בזה ואינו ראיה כ"כ מהרשב"א לסתור ספיקם ועי' בש"ך סי' מ"ו ס"ק ק"ח דהביא בשם הריטב"א והרמב"ן דהקשו כן בשטר דע"א אומר זה כת"י והי' תנאי והב' אומר לא הי' תנאי דא"כ חד מינייהו משקר ולא הוי קיום כלל והש"ך בסי' ל"א רמז לדבריהם והנה התם דכתבו דהעיד זה כת"י אבל הי' תנאי א"כ הוי כמו לעדות אחרת ובזה הא בעי הכרזה: א"כ מזה שפיר יש להוכיח דלא כהחכמי בריסק בספיקם. א"כ נתבאר על נכון סברת הספק של חכמי בריסק במה דנסתפקו ומכל מש"כ נתבאר בעז"ה דין מחודש דע"א דהוזם היכא דלא הי' רק עדותו לבדו דמה"ת אינו פסול להצטרף לעוד עד אחר רק מדרבנן נפסל להצטרף לאחר וכיון דאין פסולו רק מדרבנן ע"כ צריך הכרזה כדין כל פסולי דרבנן וגם נפ"מ בעדי קדושין כמבואר באה"ע סי' מ"ב ועוד כמה חדושי דינים נתבארו בקונטרס הלז בענין עד זומם:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה