נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן כט
(סעי' א') אחר שהעיד העד בב"ד אינו יכול לחזור כו' אבל בדבר שמוכיח שטעה כגון שהזקיקוהו ב"ד להביא עדים שאינו רמאי וא"ל יודעים אתם בו שהוא רמאי כו' מקור הדבר הוא בב"מ ד' כ"ח דאבוה דר"פ אירכס לי' חמרא ואשכחוה אתא לקמי' דרבה בר ר"ה א"ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את אזל אייתי סהדי א"ל ידעיתון בי' דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר ר"ה מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' ופי' רש"י והנ"י דכסבורין שא"ל ידעיתון בי' דלאו רמאי הוא שכך הי' לו לשואלן והרי"ף והרא"ש סיימו דהני ודאי מיטעא קא טעו כו' וכ"כ הטור והשו"ע דעיקר הטעם בזה דמוכיח שטעו:
סימן כט ענף א:
ולולא דבריהם הייתי אומר דלכן נאמנים הכא משום דהא אמרו בב"ק ד' צ"ג ר' יוחנן א' יש הן שהוא כלאו ופי' רש"י אם אמר הן בתמי' והתוס' והרא"ש פירשו דאפילו אמר הן שדומה בניחותא מסתמא בתמי' קאמר משום דיש אומדנא דאין אדם מוחל על נזקי גופו וכ"כ הטור בסי' תכ"א והרמ"א שם סעי' י"ב בשם י"א וכה"ג אי' בסנהדרין ד' ס"א באמרו במסית לעצמו וא"ל אין דאין דקאמרי אחוכי עלי' וכ"כ הב"ח והובא באה"ע סי' כ"ז ובח"מ ס"ק כ' ומה שכתב הב"ש שם אכמ"ל בזה אלמא דמצינו דהיכא דאיכא אומדנא דמוכחא אמרו דיש הן שהוא כלאו אף אם אמר בלשון ניחותא ה"ה הכא י"ל הא דאמרו לו ידעיתון בי' דרמאי הוא אמרו לי' אין דכיון דיש אומדנא הכא דלא מייתי אינש חובתא לנפשי' דיש לפרש דמה דאמרו אין הי' כוונתם בלשון לאו וזה שאמרו לי' אנן לאו רמאי את קאמרינן משום דהי' כוונתם בלשון לאו ולפ"ז אכתי י"ל דהיכא דלא שייך לדון כן אינם נאמנים לומר שטעו בלשון השואלם כמו שפירשו הראשונים משום דאין לנו הכרח מהש"ס לדון כן ובוודאי אין לחלק בין לשון הן ובין לשון אין וכן בסנהדרין ד' ס"א הנ"ל אמרו כן בלשון אין כן הי' מקום לומר לולי דברי הראשונים הנ"ל:
ועפ"ז יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם שלא הביא להך דב"מ וכבר תמה הלח"מ בזה ברמב"ם פ"ג ה' עדות ה' ה' אכן לפמש"כ דעיקר כוונת הגמ' הוא משום דזהו בכלל מה דאמרו יש הן שהוא כלאו א"ש דברי הרמב"ם והוא דהרמב"ם פ"ה ה' חובל ומזיק ה' י"א לא הביא שם להא דר' יוחנן דס"פ החובל דיש הן שהוא כלאו והמ"מ שם כתב דזהו לפי דס"ל דר"י דינא באפי נפשי' קאמר ולא פליג על אוקימתא דרבא. וס"ל לפרש לדר"י כפי' רש"י דקאי באמר הן בתמי' ולפי שהוא פשוט א"צ להזכירו עכ"ל המ"מ והובא בבית יוסף לח"מ סי' תכ"א אבל באמת זה דוחק דאכתי תקשה דלמה לא הזכירו הרמב"ם להא דאמר רבי יוחנן כיון דקאמרי הכי להדיא בש"ס וגם הרשב"א בחי' לב"ק שם העלה דר"י פליג עם רבא מדלא קאמרי אמר ר"י אלא קאמרי ר"י אמר כו' ולכן העיקר כמש"כ הב"ח בטור ח"מ סי' תכ"א דס"ל להרמב"ם דר"י פליג על רבא ופסק כרבא דהוא בתראה וכסתם משנה ולא חשש למה דאמרו שם תנ"ה ואכמ"ל:
ולפ"ז י"ל דלכן לא הביא הרמב"ם להא דב"מ משום דס"ל בכוונת הגמ' דלא כמש"כ הראשונים דנאמנים לומר דטעו אלא כמש"כ לעיל דאתו עלה משום דהך אין הוא כלאו וכיון דעיקר מילתא אם אמרינן הן כלאו היכא דהוי אומדנא דמוכחא זהו פלוגתת אמוראי בב"ק ס"פ החובל רבא עם ר' יוחנן ולכן אין להוכיח לדינא להא דב"מ משום די"ל דהך סוגיא דב"מ דאמרו שם כן בשם רבה בר ר"ה וגירסת הרא"ש שם הוא רבה בר אבהו ורבא הוא בתראה מן רבה בר אבהו ועי' בגיטין ד' ל"ב ע"א תוס' ד"ה והאמר רבה כו' ובעירובין ד' נ"ט ע"ב בתוס' ד"ה בעא מיני' כו' וכן י"ל אף לגירסתנו רבה בר ר"ה ואפשר לומר דרבה בר אבהו ס"ל כשיטת רבי יוחנן דאמרינן להך כללא יש הן שהוא כלאו היכא דמוכחי אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל כרבא דלא אמרינן כן ע"כ י"ל דה"ה הכא אינן נאמנין העדים לחזור מדבריהם בזה והא דמצינו בסנהדרין ד' ס"א דאין דקאמרי אחוכי עלי' היינו דוקא התם דשייך לומר אחוכי עלי' אבל הכא דלא שייך כן ע"כ אין ראי' מהתם כלל ועי' בסי' פ"א ובסנהדרין ד' כ"ט כן אפשר ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל שלא יהי' מוקשה כ"כ בהשמטתו:
סימן כט ענף ב:
והנה השער משפט בס"ק ב' כתב להסתפק בשני כתי עדים המכחישים זא"ז וכת אחת חזרה מדברי' אי אמרינן בזה ג"כ דאין חוזרים ומגידים וה"ל תרי ותרי או דילמא כיון דשנים מכחישין אותם יכולין לחזור מדבריהם הראשונים כו' והטלה דהיכא דחוזרים בלא אמתלא ה"ל כמו תרי ותרי אבל היכא דחוזרים ואומרים טעינו ועכשיו נזכרנו נאמנים והביא ראי' לזה מהא דאמרינן דהיכא דמוכח הדבר שטעו דנאמנים כמו הא דב"מ ובשו"ע הנ"ל כו' ובאמת לפמש"כ דיש מקום לומר דלא אתינן לזה משום טעות דמוכחא רק משום הן שהוא כלאו ודאי אין זה ראי' לנ"ד ואף לפי שיטת הראשונים והטושו"ע דלא כפי מש"כ מ"מ יש לחלק דשא"ה דבעת דהעידו העדים שהוא רמאי הי' לנו הוכחה דטעו וה"ל כמו דלא אתחזק עדותן בב"ד משא"כ הכא דבעת דנתקבל עדותן בב"ד לא ראינו שום ריעותא בהו ע"כ עדיין יש לדון דכיון דנתקבל עדותן כבר כד"ת דאינן יכולין עכשיו לבטל לעדותן הראשונה וה"ל שפיר כמו תרי ותרי ולקמן בסי' ק"ט בשער משפט ס"ק ב' הוכיח כן מן מש"כ הרשב"א בתשובה דב"ד עצמם נאמנים לומר שטעו בהשומא דאל"כ לא משכחת לה דאף אם אתו אחרים ואומרים דטעו הא ה"ל תרי ותרי ואף שהם יותר מהב"ד כמש"כ השער משפט בסי' ק"ג ס"ק ד' ע"ש. וזהו דלא כהנתיבות בסי' ק"ג ס"ק ג']:
וקשה הא כיון שהגיד אינן חוזרים כו' ומזה הוכיח השער משפט דמיירי היכא דיש אחרים האומרים דטעו בשומא ובכה"ג יכולים לחזור מדבריהם הראשונים אבל באמת אין זה הוכחה כלל דהא כתב הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל' בשם תשובת מיימוני דבדיינים לא דיינינן להך כללא דכיון שהגיד אינן חוזרין ובפרט היכא שאינן חוזרים ומגידים לגמרי ע"ש ע"כ י"ל דמה"ט נאמנים הב"ד לומר שטעו בהשומא אף דליכא עדים או ב"ד אחרים להעיד על הטעות וכמשמעות הרשב"א שם. ולכן אין ראי' מהתם לנ"ד בעדים המכחישין זא"ז:
אך יש להוכיח דעדים המכחישים זא"ז ועכשיו אומרים העדים נזכרנו וטעינו דנאמנים לבטל דבריהם מהא דסי' ע"ט סעי' ג' בשם הרמב"ם דמי שהודה בב"ד שחייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים ה"ז עדות מועלת כו' ואינו כאומר לא לויתי מעולם ולפ"ז ה"ה בעדים יש לומר דאם אומרים עכשיו נזכרנו והרי עדים דנאמנים לחזור ולבטל דבריהם הראשונים והוא כש"כ מן הודאת פיו שאינו בהכחשה כמבואר בב"מ ד' ג' דנאמן לחזור מדבריו הראשונים אם יש עדים מסייעים לדבריו כיון דאינו סותר כ"כ לדבריו הראשונים כאומר לא לויתי מעולם כש"כ בעדים דישנן בהכחשה ובהזמה דנאמנים לבטל דבריהם אם עדים מסייעים להם עכשיו היכא שאומרים טעינו וכה"ג אכן אפשר לומר דכ"ז הוא אם חוזרים מדבריהם קודם שבאו העדים השניים אבל בבאו העדים להכחישן מקודם שחזרו לומר נזכרנו י"ל דאינן נאמנים לבטל דבריהם הראשונים כמבואר התם בסי' ע"ט ברמ"א בשם הנ"י דדוקא שטען שפרעו קודם שבאו העדים אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן. כמו כן יש לחלק בעדים ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט' מש"כ בטעם הדבר אך לפמש"כ הש"ך שם ס"ק י' בשם הרב המגיד דס"ל דאפילו באו עדים תחלה נאמן הלוה א"כ כ"כ יש לומר בעדים דנאמנים בכל גווני אם עדים מסייעים להם במה שחוזרים עכשיו וגם יש לומר דאף הנ"י מודה בעדים דנאמנים בכל גווני לבטל דבריהם הראשונים ושאני פיו דאלים ביותר משום שאינו בהכחשה כמבואר בב"מ ד' ג' וגם י"ל דשאני בע"ד דהוי נוגע: ולכאורה יש להוכיח מהא דב"מ שם דאמרו מה לפיו שאינו בהכחשה תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה והנמוקי יוסף פירש דהך פיו אינו בהכחשה קאי היכא דבאו עדים מקודם דטען נזכרתי שפרעו והובא בביאור הגר"א זצ"ל סי' ע"ט ס"ק י' וכיון דמסיים שם תאמר בעדים שישנן בהכחשה משמע דמיירי דומיא דפיו דקאמר שם ומיירי ג"כ דהעדים אומרים נזכרנו וטעינו עכשיו וקאמרו ע"ז לשון שישנן בהכחשה דמשמע כמו כל לשון הכחשה בתרי ותרי דה"ל ספק השקול ולא דיהיו נאמנים העדים השניים הבאין להכחישן א"כ חזינן דגם בעדים הדין הוא כיון שבאו העדים השנים מקודם שחזרו מדבריהם הראשונים דינן כמו כל תרי ותרי המכחישים וה"ל ספק השקול: כן יש להוכיח לשיטת הנ"י אבל יש לדחות זה ההוכחה בכמה גווני וקצרתי ועדיין יש לומר דגם הנ"י מודה בעדים דנאמנים לחזור מדבריהם הראשונים היכא דעדים מכחישין אותם אף בבאו העדים מקודם שחזרו בהם כיון דאומרים עכשיו שטעו מתחלה ואח"כ נזכרנו וכמש"כ השער משפט ולא מטעמי'. ואפושי פלוגתא בין הנ"י והמ"מ לא מפשינן כידוע ועיין באו"ת סי' ע"ט ס"ק ד' עדי סימן ל (סעי' א') עודי ד"מ א"צ דו"ח כו' וזהו מדרבנן שלא תנעול דלת כמבואר בסנהדרין ד' ל"ב ועפ"ז יש לדון במה דקיי"ל דנמצא א' מהם קו"פ עדותן בטילה כמבואר בסי' ל"ו ואף אם יעידו הכשרים בפ"ע לאח"ז ג"כ לא מהני כמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ז' והט"ז שם ובסי' מ"ה בסמ"ע ס"ק ל"ד. ואף להסוברים דבראי' לחוד לא נפסלו מ"מ כיון שהי' כבר הגדה בב"ד מכשרים ומפסולים מיפסלי אכן אם העידו הכשרים והפסולים בלא דו"ח יש לומר דיכול המלוה לומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתי לקבל עדות בלא דו"ח והא הרבה פוסקים ס"ל דאף להוציא ג"כ אמרינן א"א בתק"ח וכמש"כ לקמן כעין זה בחידושי לסי' ל"ו סעי' א' גבי שטר שחתום עליו עד פסול ע"ש וכיון דאומר א"א הוי ממילא כמו דלא הגידו מעולם בתו"ע בב"ד וכיון דלא הי' הגדה מהם בב"ד א"כ לא נצטרפו כלל לשיטת הסוברים דע"פ ראי' לא נפסלו אם לא הגידו הכשרים עם הפסולים בב"ד וכעין זה ראיתי באו"ת סי' ל' באורים ס"ק ח"י גבי עדות מיוחדת דס"ל דאינו אלא תק"ח לטובת המלוה דיכול המלוה לומר א"א בתק"ח ואף דעדות מיוחדת מהני גם גבי הלוה כמבואר שם סעי' ח' מ"מ ס"ל להאו"ת דלמי שתקנו לטובתו דיכול לומר אותו הבע"ד שהוא טובתו א"א בתק"ח וכמש"כ מזה בסי' מ"ו סעי' י"ג בדברי האו"ת הנ"ל ע"ש ואף דעדיין צריך המלוה לתק"ח שתקנו דב"ד בבבל אף דאינן סמוכין יהיו יכולין לקבל עדות ולדון דזהו מדרבנן משום נעילת דלת כמבואר בסנהדרין ד' ג' מ"מ הא זהו תקנה אחרת וע"כ שפיר כתב האו"ת לדון הך א"א בתק"ח וה"ה יש לדון כן על הא דעדים שנצטרפו ביחד קו"פ אם העידו בלא דו"ח כנ"ל והנה לפי מה דראיתי בספר תרומת הכרי לסי' ק"ב שכתב דלא שייך לומר א"א בתק"ח רק היכא דאוקמינן אדאורייתא אבל היכא דלא יהי' לו זכות רק מדרבנן לא דיינינן א"א בתק"ח ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון דעיקר מה דמקבלין עדות בבבל אינו רק מדרבנן משום שליחותיי' דקמאי וכמש"כ לעיל בסי' א' ע"כ אפשר לומר דלא דיינינן הך א"א בתק"ח הנ"ל אבל באמת דברי התרומת כרי הנ"ל אינו מוכרח כדמוכח מדברי הר"י הלבן שהובא בשמ"ק לב"ק ד' ז' שהובא שם וגם הא העליתי לעיל בסי' א' דמה דדנין האידנא דינו לכל מילי כדאורייתא ממש ע"ש:
ועדי קדושין א"צ דו"ח כמבואר באה"ע סי' מ"ב ולפ"ז יש לדון בשנים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דאם ניסת תצא כמבואר באה"ע סי' מ"ז סעי' ב' ולא מוקמינן אחזקה משום דבדאורייתא ה"ל ספיקא דרבנן ומדרבנן החמירו כמש"כ התוס' בכתובות ד' כ"ו ובקידושין ד' ס"ו וב"ב ד' ל"ב. ע"כ אפשר לומר דאם העידו בלא דו"ח דאינו רק מדרבנן דיהי' הדין בזה דאם ניסת לא תצא אף דעיקרו הוא מה"ת עכ"ז הא גם תרומה דרבנן מקרי יש לו עיקר מה"ת כמש"כ התוס' בעירובין ד' ל"ב אבל באמת מוכח בכתובות ד' כ"ג דפריך הגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועיין בתוס' שם ד"ה מ"ש כו' והא המ"ל דמיירי בלא דו"ח וע"כ מוכח דגם זהו דינו כדאורייתא וכן מוכח מהא דקידושין ד' ס"ו גבי תרי אמרי אשתבאי כו' דאף דשבוי' אינו רק מדרבנן מ"מ ה"ל זה כמו דאורייתא וכש"כ לפי מש"כ הר"נ לחלק דמילי דאישות שאני והובא בב"ש סי' מ"ז וקצרתי ועיין בפ"י בקדושין ד' ס"ו: (שם סעי' ב') אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני אומר מאתים חייב לשלם מנה כו'. עוד שם סעי' ג' סמ"ע ס"ק ט"ו שכתב אבל אי לא נשאר עד לא הוי מחייבין שבועה על המאה הנשארת שאין לה צירוף דעד המביא לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו לידי שבועה וזהו ע"פ הטור שם והש"ך ס"ק יו"ד כתב בזה"ל גם מה שנראה מהטור דהיכא דכבר נצטרף ע"א לממון לא מחייבין שבועה ע"פ בהנשאר לא הוזכר זה בבעה"ת כו' כגון א' מעיד שהלוהו ר' וא' מעיד שהלוהו ש' משלם ר' ונשבע על ק' כו' עכ"ל וסברת הטור צריך ביאור דמפני מה אם נצטרף לממון לא יביאו לידי שבועה וכן העיר בזה האו"ת בס"ק ח':
סימן כט ענף א:
והנלע"ד בכל זה והוא דלכאורה יש להעיר במה דאמרו ע"א אומר מנה והשני אומר מאתים דחייב מנה שיש בכלל מאתים מנה הא יש לדון בזה דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר שיטת הראב"ד והובא ברא"ש מכות פ"א סי' י"ד שכתב לחלק דשאני פ' רבעני דהוי בשם בע"ד לעצמו ולא שייך בי' לומר עדות שבטלה כו' אבל היכא דלא הוי בשם בע"ד כיון דנתבטל עדותו במקצתו בטלה כולו ועיין מזה בירושלמי גיטין פ"א ה"א ובמכות פ"א ובמראה הפנים שם ובח"מ סי' נ"א סעי' ו' א"כ ה"ה הכא כיון דנתבטל עדותו במה שמעיד על מאתים דהא הוי עד יחידי על מנה ב' ואינו נאמן לכן יהא בטלה עדותו על המנה א' אף ע"י צירוף ואין לומר דשאני הכא כיון דאמרינן דבין מנה למאתים טעו אינשי כמש"כ התוס' בב"ב ד' מ"א ע"ב א"כ הוי כאלו לא העיד מעולם על מאתים רק על מנה ע"כ לא שייך בזה לומר דבטלה עדותו במקצת דזה אינו דהא עיקר הסברא דאמרו דטעי אינשי זהו משום דאמרינן דהעד דהעיד על מנה טעה בהיתרון על מנה אבל בהעד של מאתים לא שייך לומר דטעה כמש"כ הנתיבות ס"ק ג' דתלינן הטעות בעד האומר מנה ע"ש ועוד דהא היכא דהעד המעיד על מאתים הוא בזמן אחר שלא בזמן של העד האומר מנה הא שם לא שייך לומר דטעה דהא דוקא במקום הכחשת עד הב' בזה תלינן בטעות כדי לתרץ דברי העדים שלא יכחישו זא"ז כמבואר שם א"כ קשה דנימא בזה עדות שבטלה מקצתו לפי דלא מהימנינן ליה על מנה השנית עכ"פ ממילא יתבטל עדותו על מנה א' ג"כ וזה צריך ביאור: והנלע"ד להסביר דז"א קשה כלל די"ל דדוקא היכא דנתבטל עדותו במקצת משום פסול הגוף דקורבא וכה"ג בזה אמרו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא פסול הגוף הוא פסול גמור דלא חזי אף לאצטרופי לאחר ומקור הענין דעדות שבטלה מקצתו כו' הוא בירושלמי גיטין פ"א ה"א ובמכות פ"א ה"ז דילף ליה זה מהא דמה שנים נמצאו א' מהן קו"פ כו'. ומיירי שם בכתב נכסיו לשני ב"א והיו עדים כשרין לזה ופסולין לזה ע"כ י"ל דוקא בקו"פ דנתבטלה עדותו לגמרי בזה אמרינן בטלה מקצתו בטלה כולה דהא עדות קו"פ לא חזי כלל משא"כ היכא דנתבטלה עדותו משום דהוי רק ע"א כיון דחזי לאצטרופי עם אחר לכן לא מקרי זה עדות שבטלה מקצתו וגם הא עיקר דין עדות הוא היכא דהוי שנים ומה"ט אף בעדות קרקע דלא מהני עדותו אף לחייב שבועה כמו דהא דב"ב ד' מ"א דחד אמר תרי אוצייתא עאל וחד אמר תלת אוצייתא עאל דאמרו זיל שלים תרתי מגו תלת ולא אמרינן בטלה מקצתו בטלה כולו דהא על אוצייתא השלישי אינו נאמן כלל אף לחייבו שבועה וע"כ מוכח כיון דחזי לאצטרופי עם אחר לא קרינן בי' בטלה מקצתו כו'. והמחנה אפרים ה' עדות סי' ו' העיר דהא דכתובות ד' כ"ב בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה כו' וכן ע"א אומר נתגרשה כו' דתרוייהו בא"א קא מסהדי דאמאי לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתו כו' ולפמש"כ א"ש מה דלא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתו כו' דהא במה שאין ע"א נאמן יחידי אין זה פסול הגוף וחזי לאצטרופי לעוד ע"א ע"כ לא שייך בזה לדון בטלה מקצתו:
והנה ראיתי במח"א שם שהעיר בהא דב"ב ד' ל"א דאמרו ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה כו' נהי דאתכחש באכילה באבהתא מי אתכחש והקשה דאמאי לא נימא בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בב"ק ד' ע"ג דאמרו דכי מתזמי אטביחה ה"ל עדות שבטלה מקצתה כו' עכ"ל המח"א וכן העלה הפני יהושע בב"ק שם דגבי הכחשה לא אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא בטלה לגמרי ע"ש וזהו במש"כ המח"א הנ"ל וכבר הקדימם השמ"ק לב"ב ד' ל"א שהעיר ג"כ בזה וכתב לחלק דשאני הכחשה וכמש"כ המח"א והפ"י כנ"ל ועיין בשמ"ק לב"ק ד' ע"ג ויש להסביר זה ביתר ביאור ע"פ המבואר בירושלמי גיטין פ"א ובמכות פ"א דיליף להא דעדות שבטלה מקצתה כו' מהא דמה שנים נמצא א' מהן קו"פ כו' ומצינו בתוס' סנהדרין ד' ל"א ד"ה שבש"א כו' לחד תי' דלכן לא אמרינן בעדים המכחישים זא"ז דה"ל נמצא א' קו"פ משום דלא הוי הפסול ידוע ולכן כמו דבעדים המכחישים לא אמרינן דה"ל א' מהם קו"פ ה"ה גבי עדות שבטלה מקצתה כו' דלא אמרינן זה גבי הכחשה ולאידך תירוצים שבתוס' סנהדרין שם ובב"ב ד' מ"א י"ל דס"ל כשיטת הסוברים דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' וחילקו דשאני פלוני רבעני וכמש"כ הרא"ש במכות בפ"א ועיין בתוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה ואין אדם כו' שכתבו דאם כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין כו' אבל לא להורגה כו' וזהו ע"פ שיטת הסוברים דלא אמרינן כלל עדות שבטלה מקצתה כו' אף דלא הוי הבע"ד עצמו רק בפסול קורבא וקצרתי:
והמח"א ה' עדות סי' ג' הוכיח כדעת הראב"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' מהא דב"ק ד' ע"ג דכי מתזמי אטביחה ה"ל עדות שבטלה מקצתה כו' ולדעתי אין זה ראיה דשא"ה דכיון דמתזמי אטביחה וה"ל פסולים למפרע בחשש משקרים וכמש"כ רש"י שם ד"ה איתזמי להו אגניבה כו' משום פסולי עדות עכ"ל וכ"כ הפני יהושע שם בד"ה איתזמי להו אגניבה כו' והשיג שם על המהרש"א וקצרתי לפי שאין זה שייכות כ"כ לענינינו ובעיקר הך מילתא אי שייך גם בהכחשה עדות שבטלה מקצתה כו' י"ל דזהו כוונת הגמ' בב"ב ד' ל"א דקאמרי לבסוף עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא די"ל דלכן שאני לאותה עדות משום דה"ל עדות שבטלה מקצתה כו' ומחולקים שם בזה הדין אי אמרינן בהכחשה עדות שבטלה מקצתה כו' או לא וכסברת המח"א והפ"י והשמ"ק הנ"ל ועיין בתוס' בב"ב שם ע"א ד"ה א"ל רבא כו':
סימן כט ענף ב:
נחזור לענינינו דנתבאר דבמה דע"א אינו נאמן לא שייך בזה לדון בטלה מקצתה כו' ולכאורה יש להעיר בזה מהא שכתב הר"נ בקידושין פ"ג דסוגיא שם ד' ס"ז בשם הרמב"ן שכתב דלכן ע"א אינו נאמן לומר דהמעות הוא של מעשר דכיון דהוי אפוקי ממונא דאינו נאמן ע"א ע"כ ממילא בטל עדותו אף לענין איסור וזהו לחד תי' שם אך יש לחלק דשא"ה דזהו מילתא דלא אפשר למפלג עדותו כלל ואף דבגיטין ד' ח' קיי"ל דעצמו קנה ונכסים לא קנה וכמבואר זה באריכות בגיטין בירושלמי פ"א ה"א בפ"מ ד"ה וייבא כהדא דכתב כל נכסיו לשני ב"א כאחת כו' בשם הרמב"ן ע"ש. עכ"ז יש לחלק ביניהם כמבואר להמעיין בזה ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ג' ויש לדון בדברי הירושלמי סוף פ"ו דסוטה ואכמ"ל ועיין ביבמות ד' מ"ז ע"א וקצרתי:
ולכאורה יש להוכיח להיפוך מזה מהא דגיטין ד' ע"ו ע"א ת"ר א"ל ה"ז גיטך ע"מ כו' ואין א' מהראשונים וא' מהאחרונים מצטרפין כו' והובא באה"ע סי' קמ"ג סעי' יו"ד והב"ש שם ס"ק כ' כתב דאע"ג דמצרפין עדות אף בדיני אישות שא"ה דהתנה תנאי אחר ופשוט עכ"ל ויש לומר דהכוונה הוא דלכן אין מצרפין אותם לדון דתהא אסורה להנשא אם לא התקיים לתנאי א' משום דכיון דנתבטל עדותו במה שמעיד על קיום התנאי איך הי' התנאי דהא בזה לא הוי רק ע"א וע"א אינו נאמן ע"כ דיינינן בי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה כן י"ל בזה:
אך באמת ז"א לפמש"כ לבאר במה דע"א על מנה וע"א על מאתים דמצטרפין על מנה ולא דיינינן בזה עדות שבטלה מקצתו כו' משום דהא דאינו נאמן מחמת דהוי רק ע"א זה לא מקרי בטל מקצתו א"כ נסתר מש"כ בכוונת הא דגיטין הנ"ל ולכן העיקר בזה כמש"כ התורת גיטין בחי' לגיטין ד' ע"ו לבאר דשאני בהך עדות מיוחדת דמצטרפין משום דהא עכ"פ על מנה א' שניהם מעידים אבל בהא דגיטין מחולקים העדים לגמרי בקיום התנאי דכ"א מעיד על תנאי אחר ע"כ אינן מצטרפין ע"ש ולא שייך לדון בזה פלגינן דיבורא ולהאמין לו דהי' עכ"פ אמירת הבעל על תנאי לחודי' דז"א דכיון דלא פירש להתנאי ה"ל כעין הא דנדרים ד' ה' דבמודרני ממך לחודיה ה"ל ידים שאין מוכיחות וה"ל דברים שבלב. וגם זה דומה למש"כ התוס' בכתובות ד' י"ח ע"ב ד"ה ואין אדם כו' בחד תירוצא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו לכן לא פלגינן דיבורא וכ"כ הנמוקי יוסף ספ"ב דיבמות ע"ש ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ג' ובירושלמי סוף פ"ו דסוטה ובכתובות ד' כ"ג ע"ב וקצרתי:
סימן כט ענף ג:
ולקמן סי' רכ"ב בקצה"ח ס"ק ב' כתב בזה אומר כולה שלי כו' וע"א מעיד דכולה של חבירו והבע"ד נשבע דחציו שלו והעלה דבמה דלא נשבע נגדו ה"ל כשנים ע"ש והנתיבות ס"ק ג' כתב להשיג על הקצה"ח דכיון דנשבע להכחיש העד במקצת ונתבטל עדותו במקצתו ה"ל עדות שבטל מקצתו בטלה כולה ואינו חשוב עד כלל וחשוב נגד המקצת כאלו אין כאן עד כלל עכ"ל הנתיבות ולפי מש"כ להעיר בהא דע"א אומר מנה וע"א אומר מאתים דמצטרפין על מנה וקשה דנימא עדות שבטל מקצתו בטל כולו כנ"ל וע"כ מוכח דכיון דחזי להצטרף לע"א ע"כ לא מקרי עדות שבטל מקצתו כו' א"כ מוכח מזה דלא כהנתיבות דכתב דדיינינן בזה עדות שבטל מקצתו כו' ויש לחלק דשאני בנידון דהנתיבות בסי' רכ"ב דמיירי לאחר שנשבע הבע"ד ושייך בזה סברת הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ס"ח דהיכא דנשבע הבע"ד נגד הע"א אמרינן דכיון דהאמינתו התורה בשבועתו הרי עדותן כלא הי' ע"כ שפיר שייך לומר בזה בטל מקצתו כו' משא"כ בלא נשבע הבע"ד להכחישו שפיר י"ל דלא מקרי בטל מקצתו: ועפ"ז יש להסביר שיטת הטור דס"ל דעד שהביאו לידי חיוב ממון אינו מחייבו שבועה בהנשאר דטעמו הוא משום דאם יחייבו שבועה על הנשאר אז שפיר יש לדון בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו דהא במה דנשבע על הנשאר להכחיש הע"א הרי עדותו כמאן דליתנהו דהא כתבו בסי' ל"ד סעי' כ"ז בשם הרמב"ן דס"ל דלאחר שנשבע להכחיש העד אינן מצטרפין לפוסלו והטעם משום דהתורה האמינתו בשבועתו כנ"ל. ואף לשיטת הטור דהביא בסי' ל"ד לשיטת ה"ר יקר דס"ל דאף לאחר שנשבע מצטרף העד ולא ס"ל לסברת הסמ"ע הנ"ל:
מ"מ הא מבואר בבית יוסף בסי' ל"ד סעי' ל"ח שהביא בשם תשובת הרא"ש דכתב בנשבע להכחיש העד דהעד והבע"ד מצטרפין לפוסלו דצריכין להעיד מחדש בב"ד העד והבע"ד ע"ש:
וכן משמע לשון הסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ו דהעד והבע"ד צריכין להעיד מחדש ע"ש ואף דהא העד הי' עליו שם עד כשר בעת שהעיד מ"מ כיון דנשבע הבע"ד נגדו אמרינן דכיון דהתורה האמינו בשבועת הרי עדותו כלא הי' וע"כ צריך גם העד להעיד מחדש בב"ד:
ולקמן סי' פ"ז סעי' כ"ט כתבו במי שנשבע להכחיש ע"א ואח"כ הביאו התובע עוד ע"א מצטרף עם הראשון כו' וזהו מהרי"ף ורא"ש בב"ק ד' ק"ו וכתב הסמ"ע שם ס"ק פ"ט לתרץ קושיות הבית יוסף שכתב דדברי הטור סותרין זא"ז משום דדוקא הבע"ד צריך לבא ולהעיד מחדש משא"כ בעד כיון דאין עליו שם פסול ע"כ א"צ להעיד מחדש וכ"כ הש"ך שם ס"ק ע"ג אך מן הבית יוסף שם שלא חילוק כן מוכח דס"ל דאף בעד א' כיון דנשבע הבע"ד נגדו הרי עדותו כלא הי' וע"כ צריך להעיד מחדש וכמו דמוכח מתשובת הרא"ש דהובא בב"י סי' ל"ד דכתב דצריכין שניהן להעיד כו' וכן משמע מן הרשד"ם סי' קצ"ה דלא חילק בחילוק של הסמ"ע וכתב חילוק אחר ע"ש ועי' בב"ח סי' פ"ז ובסי' ל"ד בטור ח"מ וביש"ש לב"ק פ"ט סי' מ"ז והובא בקצרה בש"ך סי' ל"ד ס"ק ל"ב. ע"כ י"ל בשיטת הטור דסי' ל' הנ"ל דס"ל כדמשמע סברת הבית יוסף ושארי פוסקים דאינן מחלקים בין הא דהעד והבע"ד מצטרפין לאחר השבועה דצריכין להעיד מחדש ובין הא דעד אחר עד בעדות מיוחדת מצטרפין דהסברא נוטה דלאחר שבועת הבע"ד נגדו חשוב עדותו כמאן דליתנהו וצריך להעיד מחדש לאחר שבועת הבע"ד דשייך בזה הסברא הנ"ל ג"כ כיון דהאמינו התורה בשבועתו כנ"ל וגם ידעתי דיש מקום לחלק דשאני לענין הא דמצטרפין לפוסלו דבזה כתבו דצריך להעיד מחדש משום דבעת עדותו הא לא נפסל אז מקודם דנשבע משא"כ אם דיינינן להוציא ממון בזה שפיר י"ל דא"צ להעיד מחדש בפרט היכא דהוי עדות מיוחדת על ממון א' ועי' ביש"ש בב"ק פ"ט מזה מ"מ יש לומר בכוונת הטור דהכא דס"ל שלא לחלק בזה ובכל גווני צריך העד א' להעיד מחדש בעת דבא העד השני כיון דנשבע הבע"ד נגדו להכחישו בשד"א וחשוב עדותו כמאן דליתנהו וע"כ צריך ע"א להעיד מחדש בב"ד לאחר שבועתו ועי' לעיל סי' כ"ח סעי' ט"ו ענף ג' מש"כ שם:
ולפ"ז אתי שפיר שיטת הטור דס"ל דעד שהביאו לידי חיוב ממון אינו מחייבו שבועה בהנשאר והוא דכיון דצריכים עדות מחדש בב"ד לענין צירוף לאחר ע"כ שפיר קרינן בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו דהא עדותו שהעיד על מנה ב' נתבטל כעת לאחר שנשבע הבע"ד נגדו ואינו חזי להצטרף לעוד ע"א כ"ז דלא יעיד מחדש בב"ד שנית משום דעדותו שהעיד כבר נתבטל לאחר שבועת הבע"ד. ע"כ בטלה עדותו אף על המנה דיש לה צירוף עדים בעת עדותו משום בטלה מקצתו כו' ובזה לא שייך לומר כמש"כ לעיל דלא מקרי בטלה מקצתו משום דחזי לאצטרופי לעוד ע"א דהא צריך עדות מחדש בב"ד כמו שכתבתי בשיטת הטור די"ל דס"ל כן. ע"כ ס"ל דעד המביאו לידי חיוב ממון אינו מחייבו שבועה משום דאם יחייבו שבועה ממילא יתבטל עדותו מה שהעיד על מנה א' ג"כ וע"כ טובת התובע הוא דלא ישביע את הנתבע ואז לא נידון ביה בטלה מקצתה כו' כיון דחזי האי עדות מה שהעיד עכשיו להצטרף לאחר דהא כ"ז דלא נשבע נגדו א"צ להעיד מחדש בב"ד כשיבא עוד ע"א להצטרף עם עדותו וע"כ יותר טוב הוא להתובע דלא ישביע את הנתבע על מנה השנייה כדי דלא יתבטל עדותו על מנה א' ויהיה יכול להצטרף לעוד ע"א להוציא המנה מהנתבע ובאמת הברירה הוא ביד התובע אם ירצה יכול להשביע חבירו על המאתים בכולו ולא יצרפו לעד השני וכמש"כ האו"ת בס"ק י"ח בשם הש"ג בכל עדי צירוף דיכול התובע לומר איני רוצה בצירוף ע"ש ולכן יש מקום לשיטת הטור דס"ל דאינו מחייבו שבועה על השאר ואינו מוקשה כ"כ בסברא:
אכן הש"ך ס"ל דאף דנצטרף לידי חיוב ממון מ"מ יכול לחייבו שבועה על מנה הנשאר כמש"כ הש"ך בס"ק יו"ד דהעלה דדברי הטור צ"ע וטעמו דס"ל דלא שייך בזה לדון עדות שבטל מקצתו כו' משום דהא גם לאחר שנשבע יהיה חזי להצטרף לעוד ע"א וגם הא העיקר לדינא כמש"כ הסמ"ע והש"ך בסי' פ"ז סעי' כ"ט דא"צ הע"א להעיד מחדש בב"ד כשיבא עוד ע"א להצטרף עמו וע"כ ס"ל להש"ך שפיר דאף דנשבע הבע"ד להכחיש במקצת להעד דמ"מ מצטרף העד עם עד ב' לידי חיוב ממון ולא דיינינן בזה עדות שבטל מקצתו כו' וכדמוכח מהא דמצרפין עדותם על מנה אף דנתבטל עדותו של ע"א שמעיד על מנה השני כיון דאין עליו פסול הגוף כנ"ל:
ונתבאר דהך דינא של הנתיבות שכתב לדון בזה עדות שבטל מקצתו לאחר דנשבע הבע"ד נגדו דמן הש"ך דהכא יש לסתור דבריו אך מן הטור יש לסייע לדברי הנתיבות כפי מש"כ ביאור שי' הטור בסברתו והך דינא דפלוגתת הקצה"ח והנתיבות בסי' רכ"ב תלוי בפלוגתת הטור והש"ך הנ"ל. ולכן יש לדון אם ע"א מעיד על מנה והנתבע משיב על מחצה איני יודע ועל מחצה הב' השיב להד"ם דלשיטת הש"ך י"ל דעל מחצה ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ועל מחצה הב' נשבע שד"א להכחישו. ועי' בסי' פ"ז ש"ך ס"ק י"ב ולסברת הנתיבות י"ל בזה עדות שבטלה מקצתו בטל כולו אבל לשיטת הקצה"ח דסי' רכ"ב לא דנינן בזה עדות שבטל מקצתו כו' ומן הש"ך דהכא ה"ל סייעתא לדבריו וי"ל כיון דהכרעת הסמ"ע והש"ך בסי' פ"ז סעי' כ"ט דאף לאחר שנשבע הבע"ד נגדו להכחישו א"צ להעיד מחדש להצטרף עם ע"א הב' ע"כ הדעת נוטה דלא דנינן בזה עדות שבטל מקצתו כו' וכמש"כ הש"ך הכא דאף דנשבע בהנשאר מ"מ מצטרף על מנה א' (שם סעי' ו' בהג"ה) וכן דיני עדות דבר איסור ועי' באה"ע סי' י"א וסי' קמ"ג סעי' י"א וכוונתו למה דמבואר שם סי' קמ"ג סעי' י' הנותן גט לאשתו ע"ת שתתן ר' זוז וחזר והתנה ע"מ שתשמש אביו כו' דאין א' מראשונים וא' מאחרונים מצטרפין:
וכתב הב"ש שם דאף דבכל האסורים מצטרפין ואף בדיני אישות שא"ה דכל תנאי תנאי אחר הוא ופשוט וא"י מ"ש הרמ"א בח"מ עיין סי' קמ"ג מה ענין דין זה לשם עכ"ל ובאמת המהרי"ט ח' אה"ע סי' ל"ח הקשה דמפני מה אין מצטרפין הא לדברי שניהם עכ"פ הגט פסול והוכיח מזה דבאישות אין מצרפין עדות מיוחדת אכן הב"ש ס"ל דאף באישות מצרפין ולכן כתב לחלק ביניהם וכוונתו פשוט דדוקא בזה אומר מנה וז"א מאתים דבחוב של מנה בזה שניהם שוין דהא לדברי שניהם נתברר לנו בבירור שחייב לו מנה בוודאי שבכלל מאתים מנה משא"כ בהא דגיטין ד' ע"ו הנ"ל דהא אף דמצטרפין אותם לפסול הגט מ"מ בעצם הענין בשביל מה דפסול הגט משום התנאי שמעיד כ"א על דבר בפ"ע הם מחולקים בהתנאי דכ"א מעיד על תנאי אחר ואינם שוים העדים בשום דבר מעצם הענין רק הם מחולקים לגמרי ואין לנו שום דבר ברור מעדותן ע"כ אין מצטרפים וכעין זה כתב התורת גיטין לחי' בגיטין ד' ע"ו ועפ"ז כתבתי בקונטרס א' לדון בדברי ההפלאה בק"א סי' קט"ו ס"ק ה' שכתב לדון בעוברת ע"ד משה שמאכילתו שאינו מעושר דאם מעידים עדות מיוחדת על שני מיני איסורים כגון שע"א מעיד שהאכילתו שאינו מעושר והשני מעיד שהאכילתו שביעית אם מצרפינן אותם להפסיד כתובה או לא:
ולענ"ד נראה דיש לדמות זה להא דגיטין דאין א' מהראשונים ואחרונים מצטרפין משום דכיון דבעצם התנאים הם מחולקין ולא נתאחדו כלל בשום דבר אף דלדברי שניהן הגט פסול מ"מ כיון דאינם שוין כלל בשום דבר בכה"ג אין מצרפין עדות מיוחדת ודוקא במנה ומאתים דבהפחות מהם שוין שניהם בעדותן כנ"ל בזה מצרפין א"כ לפ"ז ה"ה הכא אף דלדברי שניהן הם מעידין שהדין הוא שיוצאת שלא בכתובה מ"מ הא בעצם עדותן לא נתאחדו כלל ואין לנו שום דבר ברור לנקוט מעדותן דהא יכולין להאמינה באיסור מעשר וכן בשביעית לפי דעל כל איסור אין לנו רק ע"א וחשוד לדבר א' אינו חשוד לד"א וע"כ אף לפי עדותן אינה חשודה על המעשרות ועל השביעית ואין לנו שום דבר ברור כלל וזהו כש"כ מהא דגיטין הנ"ל דהא התם יש לנו לומר דלכה"פ תנאי א' היא מחוייבת לקיים אם תרצה להנשא והכא הא אף דברי עדות ע"א אין לנו בבירור שום דבר אף לדברי ע"א מהם דהא ע"פ דין אינה חשודה על שום איסור כלל ע"כ כיון דמחולקין הם לגמרי בעדותן לא מצרפינן בכה"ג עדות מיוחדת ואינם נאמנים להפסיד כתובתה כנלע"ד לדון בדברי הפלאה הנ"ל:
ולפ"ז יש לדון במה דמבואר לקמן סי' ל"ד סעי' כ"ז דעדות מיוחדת על שני גזילות מן שני נגזלים מצרפינן לפוסלו וכן שם סעי' כ"ח דא' אומר גזל וא' אומר הלוה בריבית מצרפין לפוסלו ולכאורה יש לדון בזה דלא יהיו מצרפינן אותם דזה דומה להא דגיטין הנ"ל דאף דבעצם הפסול שוין המה מ"מ הא בתשובה אם ירצה לשוב בתשובה ולהיות כשר לעדות הם ענינים מחולקים דהא הם שני נגזלים דמה שישיב הגזילה לנגזל א' לא מהני כלל לפי עדות השני ואין זה שום ממש ותועלת כלל לפי עדות השני דהא לפי דבריו דגזל מהשני אין שום פועל יוצא כלל מה שישיב הגזילה לבע"ד השני' ולכן יש לדון לכאורה דדוקא בגזל מן בע"ד א' בזה י"ל דיצרפו עדות מיוחדת ובזה אפשר דאמרו בסנהדרין ד' כ"ז דחד אמר קמאי דידי גנב כו' וח"א קמאי דידי כו' וכן אף בשני נגזלים שמחלו הגזילה דמעידין לפוסלו לעדות כעין מש"כ הש"ך בסי' ל"ד סוף ס"ק כ"ח ע"ש דעיקר עדותן הוא שאם לא ישוב בתשובה לפני ב"ד יהי' פסול לעדות אף דמחלו לו הגזילה כעין המבואר שם סעי' כ"ט א"כ בזה י"ל דג"כ נתאחדו דבריהם עכ"פ דצריך לשוב על חטא שלו ומצרפינן אותם וכן א' אומר גזל וב' אומר הלוה בריבית אף דלשיטת התוס' בסנהדרין ד' כ"ד דבר"ק לא מיפסל רק מדרבנן וכ"כ האו"ת והב"י בסי' ל"ד לדיעה זו מ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן מיפסל לאחר הכרזה אף לדברי עדות על הריבית ע"כ שפיר מצרפינן אותם אבל הדעת נוטה דניבעי דיהי' הכל בגזלו ולוו בריבית הכל לאדם א' דאל"כ הם ענינים מחולקים ודומה להא דגיטין דאף דלדברי שניהם הגט פסול מ"מ כיון דבקיום התנאי הם מחולקין לגמרי לא מצרפינן אותם ה"ה הכא דאף דלענין פסול הגוף שמעידין עליו הם מתאחדין הם נחלקים בענין תשובה שלו אם ירצה להכשיר א"ע לעדות כמו הא דגיטין אם תרצה לקיים התנאי להכשיר את הגט דהוי ענינים מחולקים לגמרי ולא יצטרפו: ומ"מ כיון דמבואר שם בסי' ל"ד דאף בשני נגזלים ג"כ מצרפינן ע"כ מוכח דז"א דומה להא דגיטין משום דאף דבסדר תשובתן הם ענינים מחולקים עכ"ז בעת שמעידין ואנו דנין אז לפוסלו לעדות בזה הם מתאימים עדותן ביחד דהא אין אנו דנין אז על הכשרו בתשובה איך יהי' וגם י"ל כעין סברת התוס' במכות ד' ט"ו ד"ה במאי קא מיפלגי כו' בקיימו ולא קיימו דהוי התראות ודאי דכמו דלא קיימו עד הנה כן לא יקיים לאח"ז וכ"כ התוס' בשבת ד' ד' משא"כ בקיום התנאים להכשיר הגט הלא הענין עומד לקיים האשה התנאים כי זהו העיקר שאנו דנין עליו ע"כ מקרי זה ענינים מחולקים ואינן מצרפינן אותם וכ"ז באם מעידים עכ"פ על ענין גזילה מה שגזל דשם גזילה אחת היא כן ריבית ג"כ בשם גזל נקרא דלמה לי לאו בגזל לאו בריבית כמבואר בב"מ ד' ס"א וכיון דבעצם הפסול מה שאנו דנין כעת עליו הכל חדא היא ע"כ שפיר אמרו דמצטרפין אבל אם עדות מיוחדת מעידין עליו על שני מיני איסורים שאכל כעין דברי הפלאה הנ"ל דזה מעיד שאכל מין איסור פ' וזה מעיד שאכל מין איסור אחר כיון דחשוד לדבר א' אינו חשוד על דבר אחר ובאמת הם נאמנים ע"פ דין על הנך שני מינים ואינם חשודים על הנך תרווייהו כיון דעל כל מין איסור ליכא אלא ע"א דאינו נאמן וכיון דהם ענינים מחולקים בעצם עדותן בענין פסולו ולא מצינן לנקוט שום דבר ברור לנו אף לפי עדות של א' מהם בעיקר נאמנותו שאנו דנין כעת ע"כ הדעת נותנת דאינן מצטרפין לפוסלו כלל אף לעדות כמו דלא מקבלינן עדותן בהא דגיטין לפסול את הגט לפי דהם ענינים חלוקים לגמרי כמש"כ הב"ש:
ובאמת לכאורה היה מקום לומר דהא דגיטין ד' ע"ו דתנא דאין א' מראשונים ואחרונים מצטרפין דאפשר דס"ל כמאן דאמר דס"ל דלא מצרפינן כלל עדות מיוחדת דזהו פלוגתא דתנאי אכן לדינא למאי דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה אפשר דמצרפינן אף בהא דקיום התנאים דגיטין הנ"ל ולא לחלק ביניהם. אבל כיון דחזינן דכל הפוסקים הביאו לדינא הא דגיטין מוכח דס"ל לחלק כעין סברת הב"ש הנ"ל וגם י"ל דהוכיחו כן לפי מה דאמרו בגיטין ד' ל"ג דמה דתנינן בתוספתא פ"ג דגיטין דהובא שם דאמר לזה בפ"ע כו' דאתי כר' יהושע בן קרחה דמצרפינן עדות מיוחדת וכיון דחזינן דסתם תוספתא י"ל דס"ל כריב"ק ע"כ מוכח לומר דמה דתנינן בתוספתא פ"ד דגיטין דאין א' מהראשונים ואחרונים מצרפינן דהטעם הוא כמש"כ הב"ש לחלק ביניהם. דאל"כ אמאי לא מצטרפין דהא סתם תוספתא ס"ל כריב"ק והך דגיטין הוא מתוספתא דפ"ד שם ולכן שפיר כתבתי לדון בעדות מיוחדת על פסולו ע"י אכילות שני מיני איסורים ואפשר דלזה נתכוין הרמ"א במש"כ לעיין באה"ע סי' קמ"ג דזהו להורות לנו כעין זה וכן בקיום תנאים כזה בדיני ממונות דאינן מצטרפין ועיין בתוספתא סנהדרין סוף פ"ה אכן בסתם תוספתא דפ"ג גיטין אמרו שם דילמא כר' יהושע בן קרחה ס"ל כנ"ל: (שם סעי' ה') כתב הט"ז דלכן עדים ע"י צירוף אינן מחייבין שבועה על המאה הב' שכופר משום העדאת עדים דר"ח משום דכיון דאינן מחייבין קנס ע"כ ליכא למילף זה בקו"ח דמה פיו שאין מחייבו קנס כו' עדים שמחייבין קנס כו' ומה דהקשה הקצה"ח עליו מב"ק ד' ע"ד דגם בקנס מהני עדות מיוחדת תי' זה הנתיבות היטב דשאני מעשים מחולקים משא"כ במעידים על ענין אחד אף דזה רואה מחלון זה כו' וכן דזה מעיד היום וזה מעיד למחר דבכה"ג מהני עדותן לחייבו קנס ע"כ יכולין לחייבו שבועה משום העדאת עדים דר"ח:
סימן כט ענף א:
ולענ"ד נראה לדון דאף אם מעידים על ענין ומעשה אחת רק דזה ראה מחלון זה כו' ומעידים לפני הב"ד בזמנים מחולפים דאף דבכה"ג מחייבים קנס כמו שכתב הנתיבות וכדמוכח זה מב"ק ד' ע"ד עכ"ז י"ל דאינן יכולין לחייב שד"א בתורת העדאת עדים דר"ח והוא דהנודע ביהודה במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב ד"ה עוד נ"ל בכוונת דברי הרא"ש בהאי דינא דו"ח אי מעכב כו' הוכיח שם דלא בעינן בדיני ממונות עדים שאתה יכול להזימה דאל"כ אמאי מהני עדות שאינן מעידים ביחד לפני הב"ד וקיימ"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום וחבירו לאח"ז והא זה הוי עדות שאאי"ל דמצי למימר אנא מי ידענא שיבא עוד א' אחר כמה ימים לאצטרופי אני לחייבו שבועה באתי כו' והאריך בזה ע"ש. ולפ"ז יש לומר דבקנס דבעינן לכ"ע עדות שאתה יכול להזימה כמבואר בב"ק ד' ע"ה ע"ב דלא יהא מועיל עדות המעידין שלא בבת אחת דהא יכול לומר אנא לא ידענא שיבא עוד א' אחר כמה ימים להעיד לאצטרופי עמי ובאמת הא חזינן דאף בקנס מועיל עדות מיוחדת וכר"נ וכמבואר שם בב"ק הנ"ל וע"כ הטעם דשאני קנס דאף עדות מיוחדת כה"ג ג"כ מקרי עדות שאתה יכול להזימה משום דעיקר סברת הנו"ב הוא דיכול לומר הע"א אנא לחייבו שבועה באתי והא בקנס דלא שייך לומר דלחייבו שבועה באתי כמבואר בב"ק ד' מ"א ע"ב תוס' ד"ה מודה בקנס הוא כו' וכ"כ בב"ק ד' מ"ו תוס' ד"ה דאפי' ניזק כו' וכן מבואר להדיא בירושלמי שבועות פ"ו ה' א' דאין נשבעין על הקנס וכיון דאין נשבעין על הקנס ע"כ לא מצי הע"א לומר אנא לחייבו שבועה קא אתינא וע"כ עיקר עדותו הוא שאולי יבא עוד ע"א ויהיו מצטרפים לחייבו ממון ע"כ שפיר מקרי זה עדות שאתה יכול להזימה אבל בממון דיכול לומר אנא לחייבו שבועה קא אתינא שפיר כתב הנו"ב דעדות מיוחדת כה"ג מקרי עדות שאאי"ל ומ"מ מועיל בדיני ממונות משום דבד"מ לא בעינן עדות שאי"ל ודלא כהש"ך:. ולפ"ז י"ל דכל עדות מיוחדת אף דמעידים על ענין ומעשה אחת רק דמעידים שלא בבת אחת כיון דבדיני ממונות מקרי זה עדות שאי אתה יכול להזימה משום דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ע"כ אינם יכולים לחייבו שד"א משום העדאת עדים דר"ח כיון דעדות שנקראים עדות שאאי"ל לא מועיל בקנס ע"כ אף דעדות כה"ג מהני בקנס עכ"ד אינם יכולים לחייבו שד"א משום הא דר"ח כיון דעדות שנקראים עדות שאאי"ל אינם מחייבין קנס א"כ לא שייך בזה הקו"ח דיליף ר"ח להעדאת עדים כנ"ל. ע"כ י"ל דאינם מחייבים שד"א אף במעידים על ענין ומעשה אחת כיון דמעידים שלא בבת אחת:
ענף ב:
וע"פ דברי הט"ז הנ"ל שכתב דהיכא דאינם מועילים בקנס אינם יכולים לחייבו שד"א משום העדאת עדים דר"ח כיון דלא שייך בזה הקו"ח של ר"ח יש להסביר עפ"ז לדברי הרמב"ם בפ"ד ה' גזילה והובא בח"מ סי' שס"ד סעי' ו' אמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הם והנגזל כו' משלם העשרים שהודה בהם ועל השאר נשבע היסת והסמ"ע ביאר שם ס"ק ו' דלמה לא יהיה זה כמו העדאת עדים דר"ח כיון דב"ד מחייבין אותו העשרים וכן כתב הש"ך בסי' פ"ז סעי' ה' ס"ק י"ב דהיכא דנתחייב במקצת משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דאין אנו מחייבין לו שד"א על השאר ובאמת צריך טעם דמ"ש זה מכל חיובי ב"ד דמבואר שם ובסי' ע"ה דדינם ג"כ כמו העדאת עדים. א"כ זה צ"ב אבל לפי יסוד דברי הט"ז הנ"ל א"ש דכיון דמה דלא מהני לחייבו קנס לא מועיל לחייבו שבועה משום דר"ח ע"כ כיון דבקנס אינן מחייבין לו משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמש"כ התוס' בב"ק ד' מ"ו ד"ה דאפי' ניזק כו':
והובא בש"ך ח"מ סי' שצ"ט ס"ק ב' ע"כ אינם יכולים לחייבו שד"א משום החיוב שב"ד מחייבין לו ע"פ מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דבזה לא שייך הקו"ח דיליף ר"ח עדים שמחייבין אותו קנס כו':
ועדיין יש לדון בזה דהא חזינן דבהעדאת עדים דר"ח שאינם יודעים רק ע"פ הודאת הבע"ד דג"כ מחייבין שד"א על השאר כמבואר הכא סעי' ה' וכן מצינו בדברי הראשונים שהובא בש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ב דפירשו להא דתני ר"ח דהעדים מעידים ע"י מה דהוחזק כפרן דאמר לא לויתי ובאו עדים שלוה נ' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כו' ואלו גבי חיוב קנס הא לא מחייבינן לי' ע"י מה דהוחזק כפרן כמש"כ הריטב"א בשבועות ד' ל"ג ד"ה ראי' בלא ידיעה כו' דגם זהו בכלל בפרט למרשיע א"ע כי כמו דבהודאת קנס ממש פטור ה"נ בהודאה הבאה משום כפירה והובא בהשמטות לתשובת רע"א זצ"ל בסוף אלמא דאף במה דאין אנו מחייבים קנס ע"י מה דלא מצינן לחייבו משום הודאתו בקנס דמ"מ חייב שד"א ע"י העדאת עדים דר"ח דמ"מ קרינן לי' עדים שמחייבין אותו קנס כיון דמצד נאמנות העדים הי' מהני אף בקנס אלו לא הי' פוטרת הודאתו בקנס דלפ"ז ה"ה מה שחייב ממון משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דאף דאין אנו דנין כן בקנס הא זהו משום סברת התוס' בב"ק הנ"ל דלא יהא גדולה מהודאתו כו' רק במה דהוי גריעותא בבעלת העדים עצמן מצד דהתורה פסלה עדותן דאינם נאמנים לחייב קנס משום דהוי עדות מיוחדת לשיטת הט"ז או משום עשאאי"ל בזה שפיר י"ל דאינם מחייבין שד"א משום דלא שייך בזה ילפותא דתני ר"ח דמה פיו שאין מחייבו קנס כו' עדים שמחייבין קנס כו' וי"ל דזהו טעם הסוברין דהובא ברמב"ם פ"ד ה' גזילה ה' ט"ז דס"ל דאף מה דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ג"כ מחייבין לו עי"ז שד"א על השאר וי"ל דטעם הרמב"ם והטשו"ע החולקין עליהם טעמם משום דבמה דחייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לא שייך לקרות בזה העדאת עדים ואנן סהדי כיון דאם הי' יכול לישבע הי' נשבע ונפטר וגם הא בקרקע לא שייך זה ע"כ אין זה חשוב כ"כ כמו אנן סהדי וכעין מש"כ הסמ"ע בסי' שס"ד ס"ק ו' ובש"ך סי' פ"ז הנ"ל. אבל לא משום הטעם דאינו חייב קנס משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כנ"ל:
ואחר כותבי כ"ז מצאתי בביאור הגר"א זצ"ל בסי' פ"ז ס"ק כ"א שכתב כמש"כ לעיל ות"ל כי כוונתי לדבריו הקדושים ע"ש: