נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן כח
הלכות עדות סימן כח (סעי' נ"ו) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כו' משום שנאמר והועד בבעליו כו'. כמש"כ הסמ"ע:
והוא בב"ק ד' קי"ב ושיטת הרשב"א בחי' לב"ק שם בד"ה הא דאמר ליה רב ששת לרב כו' דעיקר קרא לגבי שור דהוא כדיני נפשות כתיב ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא מדרבנן עכ"ל וכ"כ השמ"ק שם וכ"כ הבית יוסף הכא ס"ק כ' דטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא כו' וכ"כ הלבוש סעי' ט"ו דיש אומרים דמדרבנן הוא מה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ועיין מזה בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בפסקים סי' צ"ט שהאריך בזה:
ענף א:
ולכאורה יש להעיר מזה בהא דב"ק ד' מ"א בעל השור נקי ר"א אמר מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד כו' ולשיטת הרשב"א וסייעתו דמה"ת לא בעינן קבלת עדות בפני בעליו רק בד"ל וכן בהא דמיתת השור דכמיתת בעלים כו' דהוא כד"נ. א"כ משכחת לה דיהיה חייב כופר ולא יהיה השור בסקילה אם העידו שלא בפני הבעלים דמיתת השור אינו אם העדות הוא שלא בפני הבע"ד אבל ממון יכולים לחייבו אף שלא היה קב"ע בפניו. ומשמע מדבריהם דאף קנסות מקבלין עדות מה"ת שלא בפניו דהא הך קרא בד"נ כתיב לפי שיטתם דמחלקי א וכמו דמצינו כעין זה גבי עדות מיוחדת דלא מהני בד"נ רק בדיני ממונות וכן בדיני קנסות מהני עדות מיוחדת כמש"כ הקצה"ח בסי' ל' ס"ק ד' להשיג על הט"ז ע"ש והא דעדות שאי אתה יכול להזימה דאמרו בקנס דוקא כמבואר בב"ק ד' ע"ה אין זה דומה לנ"ד ועיין בנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' ע"ב וכן לדידן דאף בד"מ אין מקבלין עדות שלא בפניו עכ"פ מדרבנן ג"כ משכחת לה היכא דהי' הבע"ד חולה כו' דס"ל להרשב"א דדוקא בדיני ממונות דהוא מדרבנן מקבלין עדות בזה אף שלא בפני הבע"ד אבל לא בד"נ וכן במיתת השור א"כ הוי מצי הש"ס לאוקמי שפיר דלכן בעינן הך דבעל השור נקי וקשה מזה על שיטת הרשב"א וסייעתו:
אבל באמת אין זה קשה כלל דפשוט הוא דגם גבי חיוב כופר אין מקבלין עדות מה"ת שלא בפני הבע"ד דהא קיי"ל עדות שבטל מקצתה בטל כולה ואף במה דנתבטל מקצתה ע"י מה דלא נתקבל העדות שלא בפני הבע"ד ג"כ דיינינן עדות שבטל מקצתו בטל כולו כמש"ש בחידושי לקמן סי' ל"ג סעי' ט"ז אף דלא הוי פסול הגוף ע"ש ולכן ה"ה הכא כיון דאם היינו מהימנינן להעדים במה שמעידים שהשור הרג להאיש הי' חייב מיתה רק לפי שגזרה התורה שאין מקבלין עדות בנפשות שלא בפני בע"ד אינן נאמנין ע"ז וכיון דבטל עדותן במקצת לכן בטלה כולה אף לחייבו כופר דהוא ממון וכעין זה כתב בתשובת הרמ"א סי' י"ב גבי עדות על אשה שזינתה דהואיל דלא מהני לאיסורא שלא בפני' אף להפסיד כתובתה לא מהני ע"ש וי"ל גם בזה ה"ט דעדות שבטל מקצתו בטל כולו כי זה ענין אחד ולא שייך בכזה למפלג דיבורא לכ"ע וע"כ א"ש מה דלא אוקמי הגמ' בכה"ג:
ובאמת יש לומר בטעם שיטת הסוברין דאף בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דזהו מה"ת דהוכיחו כן מהא דוהועד בבעליו כו' דאף דכתיב אצל השור יסקל דזהו כדיני נפשות מ"מ הא כתיב בתריה פסוק אם כופר יושת עליו וי"ל דס"ל להש"ס דגם חיוב כופר דהוא ממונא אינו חייב אך אם הועד בבעליו דכתיב לעיל מיניה ומה דהוי כופר כפרה לא שייך לחלק בזה דעכ"פ הא לא הוי זה ד"נ וס"ל דאין לומר הטעם בזה משום עדות שבטל מקצתו כנ"ל דהא קיי"ל לדינא דאף היכא דאין השור בסקילה ג"כ משלם כופר כמו שלא בכוונה כמבואר בב"ק ד' מ"ג וברמב"ם פ"י ה' נזקי ממון. א"כ בהרג שלא בכוונה דליכא חיוב סקילה להשור דלא שייך בזה לדון עדות שבטל קצתו בטל כולו ומ"מ גזרה התורה שאין מחייבין כופר רק אם הועד בבעליו כנ"ל מזה ילפינן בגמ' דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אף בממון מה"ת מן הך דרשא והועד בבעליו כו' ויש להאריך בסוגיא דב"ק ד' קי"ב דיליף ר' יוחנן כן מן והועד כו' וי"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל דאף שור שהרג שלא בכוונה ג"כ חייב כופר כמבואר בב"ק ד' מ"ג כנ"ל ואכמ"ל כן יש לומר בכוונת הסוברים דאף בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד מה"ת אכן הסוברים דזהו רק מדרבנן טעמייהו דס"ל דהך והועד בבעליו קאי רק על מה דכתיב באותו פסוק היינו השור יסלק וזהו ד"נ ומה דכתיב שם ובעליו יומת הא דרשי זה על חיובו בידי שמים כמבואר בכתובות ד' ל"ז ובסנהדרין ד' ט"ו ובתוס' ד"ה אימא לקטלא כו' ע"ש וגם דרשו שם הך ובעליו יומת על הא דכמיתת בעלים כך מיתת השור ובמק"א כתבתי מה דיש לדון ולחלק דהיכא דנאמנים בעדות ממון רק בנפשות גזרה התורה שלא לחייב מיתה ע"י עדותן כזה דבזה אפשר לדון דלא שייך בכזה לומר עדות שבטל מקצתו בטל כולה כיון דחזינן דנאמנים לחייב ממון רק גזה"כ הוא שלא לחייב נפשות בכה"ג ע"כ אפשר לומר דזה אינו שייך לגדר מה שאמרו בטל מקצתו כו' אך באמת אינו סברא לחלק בזה ואכמ"ל: ענף ב:
והיכא דנתקבל העדות, שלא בפני הבע"ד אם כשר בדיעבד פליגי בה רבוותא כמבואר הכא ומהרש"ל פסק דאף דיעבד פסול והובא בש"ך ס"ק י"ט: ולכאורה י"ל דלשיטת הסוברים דזהו רק מדרבנן דאינו מעכב על דיעבד ודוקא להסוברים דזהו מה"ת י"ל דלכן אף דיעבד מעכב זה והיש"ש בב"ק פ"ו סי' ט' האריך בזה וכתב דהא שאין מקבלין עדות שלא בפניו משום דהוי כמו דין ואין דנין שלא בפניו כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט וה"ה לכל מילי דדינא כו' עכ"ל והך דרשא הוא בב"ק ד' מ"ה דאמרו אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דכמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כו' ופירש רש"י מה בעלים בפניהם דכתיב עד עמדו לפני העדה עכ"ל ובסי' י"ג בש"ך ס"ק ח' הביא בשם תשובת הרשב"א דכתב דהא דאמרו דאין דנין אדם שלא בפניו בגמר דין אין זה רק בד"נ ולא בד"מ והב"ח כתב לחלק בין לכתחלה ובדיעבד דבדיעבד בגמרו דינו שלא בפניו מהני דינו וכ"כ התומים והקצה"ח שם ולפ"ז יש לומר דה"ה בקבלת עדות לפי הטעם שכתב היש"ש דהוי כמו דין א"כ לפ"ז בדיעבד מהני הקבלת עדות אף שקבלו שלא בפני הבע"ד משום דיש לחלק בין ד"נ לד"מ כמש"כ הרשב"א שם בתשובה וכך הך קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט כתיב בד"נ כדכתיב במדבר ל"ה פסוק י"ב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה:. והבית יוסף בסי' כ"ח סעי' כ' כתב די"ל דאף דנימא דהא דבעי קב"ע בפניו בד"מ זהו רק מדרבנן ג"כ י"ל דאף דיעבד לאו כלום הוא ובאמת יש לדון אי נימא דהך מילתא אינו אלא תקנת חז"ל ע"כ במקום ספיקא דפלוגתא אם עשו התקנה דאף בדיעבד לא יהא מהני י"ל דה"ל כמו כל ספק תקנתא דספיקו להקל ומעמידין על דין תורה ובמק"א כתבתי כמה חילוקי דינים בזה ואכמ"ל והנה הרמ"א כתב בשם י"א ואומרים דאם קבלו עדות שלא בפניו כשר בדיעבד א"כ לכאורה יש לומר דמהני תפיסה בזה כמו בכל ספיקא דפלוגתא אך הש"ך הכריע בשם היש"ש דס"ל דאף בדיעבד פסול העדות וכ"כ הרמ"א בתשובה סי' י"ב דהעיקר כהסוברים דאף דיעבד לא מהני ומ"מ יש לומר דתפיסה יהא מועיל לטעון קים לי כשיטת הסוברים דבדיעבד מהני ובפרט דהא נתבאר דלהטעם שכתב היש"ש ג"כ יש לדון דבדיעבד יהיה מהני כמו כל דין שלא בפני בע"ד כמש"כ הרשב"א בתשובה כנ"ל ועיין ש"ך ס"ק כ':
ועוד נלע"ד לדון בזה דתפיסה מהני בזה דאף דנימא כהסוברין דאף בדיעבד לא מהני קב"ע שלא בפניו מ"מ י"ל דאם תפס אין מוציאין ממנו דהא כתב הרשב"א בחידושיו לשבועות ד' ל"א ע"א בהא דאמרו שם מאן דאמר מלך אבל משחק בקוביא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו דפסולין דרבנן ומשחק בקוביא אע"פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיני' כו' ובסי' ל"ד סעי' ג' כתבתי לבאר טעמו דס"ל דזה הוי כמו כל גזל דרבנן דאמרו בשבועות ד' מ"א דאין מוציאין בדיינים ואף דהתוס' שם ד"ה ולר' יוסי כו' כתבו דז"א אלא היכא דלא הוי רק מפני ד"ש כו'. אכן בח"מ סי' ש"ע סעי' ז' וברמב"ם ה' גזילה פ"ו ה' ט"ז כתבו דכל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ומשמע דזהו לכלל על כל גזל דרבנן אף שאינו מפני דרכי שלום בעלמא וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' תקי"ז וסי' תק"ג לבאר זה היטב ע"ש ולפ"ז ה"ה הכא במה דהעידו העדים שלא בפני הבע"ד דהחפץ שייך להתובע דמה"ת מהני עדותן א"כ מה"ת שייך החפץ להתובע רק כיון דחז"ל תקנו דאין לקבל עדות שלא בפני הבע"ד א"כ מדרבנן דפסלו עדות כזה הוי דינו כמו כל פסולי עדות דרבנן דהדין הוא דאם תפס לא מפקינן מיני' משום דמקרי גזל דרבנן וכיון דכתב הרשב"א כן בפסולי עדות בגופו כש"כ וה"ה במה דלא נפסל עדותו בגופו רק מצד מה שלא נתקבל עדותו בפניו ע"כ יש לדון לשיטת הרשב"א בחי' לשבועות דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן לכן לשיטת הרשב"א וסייעתו דס"ל דקב"ע בפני בע"ד זהו רק מדרבנן ע"כ י"ל דמהני תפיסה:
אכן לטעם זה עדיין י"ל דעבדינן ליה כמו בכל גזל דרבנן דאף דאין מוציאין בדיינים מ"מ ענשינן ליה כמבואר בשבועות ד' מ"ח גבי חיוב שבועה מדרבנן וה"ה הכא כיון דבעת דנתקבל עדותן לא היה אז לפטור דמבואר לקמן סעי' י"ח דמקבלין אף שלא בפניו רק לאח"ז תפס ממנו ע"כ נתקבלו עדותן שלא ע"פ ד"ת כיון דתקנו חז"ל שלא לקבל עדות כזה. אבל כיון דפליגי ביה רבוותא ה"ל כמו כל ספיקא דדינא דמהני תפיסה. ואף שכתב הש"ך בשם הרש"ל דאף דיעבד פסול העדות ולפ"ז הוי זה כמו דלא נתקבל עדותן כלל מעולם בב"ד כיון דבעת קב"ע הי' אז להוציא דהא התפיסה הוא לאח"ז מ"מ הא כתבתי לעיל דיכול לומר קים לי כשיטת הי"א שכתב הרמ"א דאם קבלו שלא בפניו כשר בדיעבד:
ענף ג:
והבית יוסף הביא בשם הריב"ש שכתב ג"כ דאין מקבלין עדות שלא בפניו ואם קבלום אין דנין על פיהם וכן הוא בירושלמי כו' וכן ראיתי בהריב"ש סי' ק"ח שכתב שם כן וזהו בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט שכתב בזה"ל רב חסדא בעי מהו לקבל עדים שלא בפני בע"ד ר' יוסי בשם ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ועבדין ליה גזר דין אם בא וערער עררו קיים אדם ששלחו אחריו ב"ד שלשה פעמים ולא בא ריב"ל אמר מקבלין העדות בלא בע"ד ועבדין ליה גזר דין כו' ומזה מוכיח הריב"ש דאם קבלו העדות אין דנין ע"פ מדקאמרי אם בא וערער עררו קיים והפני משה כתב דאין ראיה משום דיש לפרש כוונת הירושלמי דאם בא וערער היינו דיש לו עדות להכחישן כו' אבל באמת זה דוחק דהא אף בקבלום בפני הבע"ד ג"כ אם יש לו עדות אין מוציאין ממון ממנו דה"ל תרי ותרי ועוד דהא לפי פירוש הפ"מ משמע דס"ל להירושלמי דר"י בשם ר' שבתי ס"ל דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד אף לכתחלה אך באם מערער ויש לו עדות להכחישן מהני ובאמת לא כן משמע בירושלמי שם דהא סמוך אח"ז אמרו שם דבשלחו אחריו דוקא מקבלין עדות שלא בפניו ואמרו זה שלא בלשון פלוגתא ובש"ס דילן אמרו בשם ר' שבתאי ג"כ דמקבלין עדות שלא בפניו ומסקי שם בהיה חולה כו' ומשמע דמפרשי כן להא דר' שבתאי:
ולכן נראה לי לפרש דכוונת הירושלמי הוא דס"ל לר' יוסי בשם ר' שבתי ג"כ דאין לקבל עדות שלא בפני בע"ד רק דוקא בשלחו אחריו כדקאמר שם סמוך אח"ז והא דאמר דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד יש לומר דהכוונה הוא דמקבלין עדותן שלא בתורת עדות ככל עדים המעידים בב"ד אלא דעיקר קבלתם הוא לענין שיכול להיות אם יודע להנתבע מה שהגידו העדים לפני הב"ד אף שהיה שלא בפניו לא יהיה יכול להכחישן דמירתת שמא יבאו להכחישו בפניו וגם קשה לו להעיז פניו להכחישן אף שלא בפניהם ובפרט להסוברים דמה"ת נאמנים אף שלא בפניו וכעין זה מצינו בחי' הרשב"א לשבועות ד' ל"א דכתב דלכן אמרו גבי משחק בקוביא כיון דמה"ת מחזי חזי ע"כ חייב ק"ש משום דחזי עדותן לענין אלו הי' מעיד שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפני עד זה וכיון דמדאורייתא כשר כו' ע"כ חייב כו' עכ"ל וכעין זה יש לומר הכא בנ"ד דכיון דמה"ת נאמנים אף שלא בפניו ע"כ מה"ט יהי' מירתת להכחישן אף שלא בפניהם ולכן הוי תועלת לזה מן מה דמקבלין עדים אף שלא בפניו:
ובאמת אם יבוא הבע"ד לאח"ז ויכחישן יהיה נאמן כיון דהעידו שלא בפניו וכפי שיטת הסוברין דאם קבלו שלא בפניו אין דנין ע"פ וגם הירושלמי ס"ל דלכתחלה אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד רק דנפ"מ מן קב"ע לענין שנתבאר ואף דיש לחוש שמא יטעון התובע שנתקבל העדות בפני הבע"ד עכ"ז יש לתקן זה שיכתבו בפי' שנתקבל העדות שלא בפני הבע"ד וזה כוונת הירושלמי במה דקאמר ועבדין ליה גזר דין אם בא וערער עררו קיים היינו שיכתבו לו פסק דין שיהיה כתוב שם אם יבא הבע"ד ויערער יהיה מועיל ערעורו או שיהיה כתוב בפירוש שנעשה הקב"ע שלא בפניו ויהי' באופן שאם בא לערער יהא מועיל ערעור שלו ואז לא יהיה יכול לצאת שום תקלה ממה שיכתבו לו פס"ד או קב"ע בכתב אכן בשלחו אחריו ולא בא אמרו דעבדין ליה גזר דין ברור משום דאז לא מהני ערעורו כלל כן י"ל בכוונת הירושלמי וא"ש אכן לפי מה שנתבאר יש לומר דאין ראיה מהירושלמי דיהי' ס"ל דאם קבלום אין דנין ע"פ משום דאכתי יש לומר כשיטת הסוברים דבדיעבד אם נתקבל עדותן בב"ד בתורת עדות דדנין ע"פ כיון דכבר העידו בתו"ע בב"ד רק לכתחלה היה התקנה דאין לקבלן שלא בפניו אך כל זה אם לא היה שום תנאי מן הב"ד בעת שנזקקו לקבלת עדותן אבל אם התנו בפי' שנזקקין בתורת דין ב"ד לקבל עדותן באופן שאם יבא ויערער יהיה בטל למה שישבו בתורת ב"ד לקב"ע והוי כמו דמצינו במסכת עדיות פ"ז משנה ז' דמעברין השנה על תנאי שירצה ר"ג הנשיא וכן הוא בסנהדרין ד' י"א ולא שייך בזה אין ברירה משום דזה הוי כמו ע"מ שלא ימחה אבא וכמש"כ בדרוש וחדוש של ר"ע איגר זצ"ל לכתובות ד' ג' ע"א וה"ה הכא דהתנו שנזקקין לקב"ע ע"מ שלא ימחה הבע"ד שפיר עבדי כיון שכותבין בכתב קב"ע שאם יבא לערער יהיה בטל למעשיהן ואם בא הבע"ד ואינו מערער להכחישן י"ל דאז הוי למפרע בעת שנתקבל עדותן דהיה ע"פ ד"ת מה שעשו ונפ"מ לכמה מילי. אכן אם יבא לערער ולהכחישן לא מהני קב"ע מה שקבלו שלא בפניו משום דהא התנו ע"מ שלא ימחה ואם ימחה יהיה בטל למה שנזדקקו בתורת ב"ד והוי כמו דהעידו חוץ לב"ד דאין ממש בעדותן. אבל היכא דלא התנו תנאי כזה עדיין יש לומר כשיטת הסוברין דכיון דהעידו כבר לפני ב"ד דדנין ע"פ משום דהא דאין מקבלין עדות לא הי' רק לכתחלה אבל בדיעבד לא היה תק"ח ע"ז ולכן עדיין י"ל דאם עברו וקבלו העדות שלא בפניו דמ"מ אהני מעשה הב"ד בזה:
ואף דנימא דאף אם לא יבא ויכחישן אלא יהיה מודה לעדותן דלא אמרינן בזה דנתברר למפרע דמה דקבלו עדות שלא בפניו הוי זה חשוב לעדות מעליא אז ודלא כמש"כ לעיל מ"מ יש לומר דעבדינן כן כדי דיהי' מירתת להכחישן וכמש"כ לעיל וע"כ נזקקין שלא בתורת ב"ד אז לזה והסברא נוטה כמש"כ לעיל דכיון דעיקר הטעם בתקנו שלא יהיו מקבלין עדות שלא בפניו הוא מחמת חשש פסידא דבע"ד ע"כ באם שיבא ויהי' מודה לדבריהן שפיר י"ל דבכה"ג מועלת עדותן למפרע ונפ"מ מזה להיכא דחייב לאחרים ובמקום דחב לאחריני אינו מועיל הודאת בע"ד כמבואר בסי' צ"ט אבל אי נימא דמועלת עדותן למפרע שפיר דנין על פי אף בכה"ג כיון דהבע"ד מודה עכשיו וקצרתי:
ענף ד:
ונתבאר דאין ראיה מהירושלמי ועולם י"ל כשיטת הסוברים דהתקנה לא היה רק על לכתחלה ולא שיעכב בדיעבד וכעין זה מצינו בהא דאמרו בשבועות ד' מ"ז ע"ב דתניא רבי אומר פועלים נשבעין במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה וכן הוא בירושלמי שבועות פ"ז ה' ה' רבי אומר שיהא אלו נשבעין בפני אלו מפני הבושה וכעין זה אמרו בכתובות ד' פ"ה תיתי ותישתבע במתא אפשר דמיכספא ומודיא ואפ"ה מצינו בח"מ סי' פ"ז סעי' כ"ג דאף דבעינן בכל שבועות שיהיה בפני הבע"ד מה"ט כמו דאמרו בגמ' דמשמע דגם בזה הי' תקחז"ל כן דמ"מ בדיעבד אם נשבע שלא בפני הבע"ד אין זה לעיכובא וכעין זה כתב הב"ח והובא בש"ך סי' צ"א ס"ק ד' ומש"כ הש"ך שם להשיג על הב"ח אין דבריו מוכרחים ועיין באו"ת שם ואכמ"ל ובאמת הריטב"א והובא בבית יוסף סי' פ"ז סעי' י"ג כתב דאף אם נשבע בדיעבד שלא בפני בע"ד דלא נפטר בזה כיון דאיתי' במתא ולפ"ז אין קשה עליו מהא דנפרע שלא בפניו דנשבע דהוכיחו הראשונים מזה דבדיעבד אין זה מעכב וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' פ"ז ס"ק ע"ו משום דיש לחלק דשאני היכא דאינו מצוי בעיר וכן היכא דשלחו אחריו כמו שחילקו כן בהא דקב"ע שלא בפניו ונפרע שלא בפניו הא מבואר בסי' ק"ו דבעי שלחו אחריו וכהנה וכן יש לדון עפ"ז בשארי ראיות שכתבו שם ואכ"מ עכ"פ לדינא לפי מה דקיי"ל דבנשבע שלא בפניו דבדיעבד אין זה מעכב אף דתני ר' בפירוש דנשבעין במעמד חנוני ה"ה י"ל כאן ג"כ דהא הלבוש הכא סעי' ט"ו כתב הטעם דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא מפני שבפני הבע"ד לא יוכל להעיז וישים אל לבו להעיד באמת כו' עכ"ל וזהו כעין הטעם דאמרו שם מפני הבושה. ע"כ י"ל דתקחז"ל לא היה רק על לכתחלה אבל בדיעבד אם קבלו עדות אף שלא בפניו ג"כ מועיל אך הא מצינו דבשבועה שלא בפני בע"ד אם התובע אינו יודע דנשבע אף שלא בפניו כמבואר בסי' פ"ז סעי' כ"ג ואלו בקב"ע הא אף היכא דהתובע אינו יודע כמו בקטן יורש דאין מקבלין עדות נגדו משום דהוי כמו דאין בע"ד לפנינו אף דהוי כמו טוען שמא וכן הוא במה דאסמכוה רבנן על הא דיבא בעל השור ויעמוד על שורו אף דהתם ג"כ בעל השור טוען שמא ולפ"ז מוכח דמחלקינן בין הא דשבועה שלא בפני בע"ד ובין הא דקב"ע שלא בפניו:
אך גם זה אינו ברור דהא הש"ך בסי' פ"ז ס"ק מ"ז הקשה מהא דאה"ע סי' צ"ו סעי' כ"א דאלמנה צריכה לישבע בפני היתומים כו' והאו"ת בסי' פ"ז ס"ק י"ט כתב לחלק דנשבע ונוטל שאני משום דאין מחייבין אדם שלא בפניו ויבוא בעל השור כו' ומ"מ בדיעבד שנשבעה שלא בפניהם סגי כמבואר שם. אלמא דמצינו דאף היכא דבעינן לכתחלה בפני בע"ד מ"מ בדיעבד שאני. וה"ה בהך תקנת חז"ל דתקנו שלא לקבל עדות שלא בפני בע"ד כיון דלא מצינו דאף בדיעבד עשו לתקנה זו ע"כ אין לנו לומר מסברא כן ויש לדון בהא דסי' פ"ז וסי' צ"א היכא דבלא שבועה אין דינו ליטול כלל מן הדין כמו בהא דחנוני דסי' צ"א לחד שיטה ואפ"ה הב"ח שם אינו מחלק ביניהם כלל בזה וכן יש לדון בכ"ז ע"פ הא דב"מ ד' נ"ח דנשבעין במעמד הגזברין כי היכי דלא נחשדינהו ואין להעיר בכ"ז מהא דיו"ד סי' רכ"ח סעי' כ' לשני הטעמים דשם בירושלמי משום דשאני איסורא מן ממונא וגם הא מצינו דבשבועה אף היכא דהוי לפטור ג"כ בעינן בפני בע"ד משא"כ בקב"ע והא דכתובות ד' פ"א דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זבינו זביני והובא בסמ"ע סי' ר"ח וכן הא דכל מה דאמר רחמנא כו' אי עבד לא מהני אין זה דומה לנ"ד וקצרתי:
ענף ה:
ועוד יש לומר בכוונת הירושלמי דאמר ר"י בשם ר"ש מקבלין עדים שלא בפניו כו' אם בא וערער עררו קיים דכתבתי לעיל לפרש דלמה מקבלין עדים כיון דמהני ערעורו וגם הוכיחו הפוסקים מזה דבדיעבד לא מהני דיש לפרשו ע"פ סברת הלבוש הנ"ל דכתב הטעם דלכן אין מקבלין שלא בפניו לפי דאולי בפני הבע"ד לא יהיו יכולים להעיז נגד הבע"ד ולהעיד בשקר והנה מצינו גבי שבועה בפני הבע"ד דאם בא בטענת שמא דלא בעינן לישבע בפניו כמבואר בסי' פ"ז סעי' כ"ג וכמש"כ לעיל כמו כן יש מקום לדון ולחלק בקב"ע שלא בפניו דדוקא בטוען ברי בזה חייבו חז"ל להעיד בפניו דכיון דחבירו מכיר בשקרו לא יהיו יכולים להעיז נגדו כמבואר בב"ק ד' ק"ז כעין זה אבל אם טוען שמא ואין מכיר בשקרו ע"כ לא שייך בזה ה"ט של הלבוש דהא בכה"ג יכולים להעיז לכן לא שייך התקנה הלז בזה וזה שאמרו בירושלמי דאף לכתחלה מקבלין עדים שלא בפניו לתועלת שמא לא יהיה טוען הנתבע טענת ברי דאז הוי הקב"ע למפרע ע"פ ד"ת כנכון. אך אם יטעון ברי בזה תקנו חז"ל שלא לקבל עדות שלא בפניו וע"כ אין לב"ד לעבור על התקנה ולהפסיד להנתבע כי יכול להיות שבפניו לא היו מעיזים להעיד וע"כ היו מקבלים העדות על תנאי שכ"ז שלא יבא ויערער בטענת ברי הי' הקב"ע ככל עדות בפני ב"ד אכן אם יבא ויערער היינו שיטעון ברי ע"ז האופן לא נזקקו להקב"ע בתורת ב"ד והוי כמו דהגידו חוץ לב"ד וכמש"כ לעיל וזה שאמרו אם בא וערער כו' שיעשו הקב"ע באופן שאם יבא ויערער יהי' ערעורו קיים ולא יהי' ממש בהקב"ע. והא דמצינו דגם ביורש קטן אין מקבלים עדות שלא בפניו אף דקטן לא ידע במילי דאבוה מ"מ אפשר לומר דיכול להיות דכשיגדל יבורר לו ע"פ הגדת אחרים איך היה הענין ולכן גם בזה שייך ג"כ הטעם של הלבוש הנ"ל וגם זהו בכלל אם בא וערער שאמרו בירושלמי אבל כ"ז דאינו אומר ברי לי וגם אינו אומר ברי ע"פ אחר כיון דבזה לא שייך הטעם של הלבוש הנ"ל ע"כ בזה מהני הקב"ע אף שהי' שלא בפניו. כן נ"ל בשיטת הירושלמי אף דמן הש"ס דילן לא משמע כן מ"מ י"ל דהירושלמי ס"ל כמש"כ אבל היכא דלא התנו הב"ד כן ועברו וקבלו העדות שלא בפניו שפיר י"ל דגם הירושלמי ס"ל דמהני בדיעבד כיון דאינו רק מדרבנן לחד שיטה:
ענף ו:
שוב ראיתי דיש לדון האידנא דאין לנו ב"ד סמוכין שיכולין לדון וכש"כ לקבלת עדות דבזה אף שמואל ורב נחמן דס"ל שנים שדנו דיניהם דין מ"מ קב"ע שאני כמש"כ התוס' בב"ב ד' מ' ובסנהדרין ד' ג' וכתובות ד' כ"ב וגיטין ד' ל"ב וכמש"כ לעיל סי' ג' סעי' א' בשיטת הרמב"ם. והא שאנו מקבלין עדות בבבל זהו משום דשליחותייהו קא עבדינן וכבר כתבתי לעיל בחידושי לסי' א' סעי' א' בשם כמה ראשונים דהא דשליחותייהו קא עבדינן אין זה רק מדרבנן והבאתי שם למש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ד' והובא במל"מ פ"ט ה' זכיי' דפעוטות שמכרו בנכסים מועטים דאין ממש במכירתם כיון דאסור לכתחלה למכור בנכסים מועטים ומכירת פעוטות אינו רק דרבנן ע"כ במקום איסורא דלא תקנו רבנן לא מהני מכירתן והובא בח"מ סי' רל"ה סעי' א' והארכתי לעיל בזה ובהא דאם עברו ודנו בשבת דיניהם דין ולא אמרינן בזה הך כללא דבמקום איסורא לא תקנו רבנן משום דלא יהי' מתוקן האיסור ע"י זה וכמו שהארכתי שם בענף ב':
ולפ"ז יש לדון כן הכא במה שתקנו חז"ל דאין מקבלין עדות שלא בפניו משום חשש פסידא דהנתבע כמש"כ הלבוש דאולי לא יהיו יכולים להעיז נגדו ולהעיד שקר א"כ כמו דמצינו בנכסים מועטים דכיון דתקנו חז"ל שלא למכור בנכסים מועטים להפסיד הבנות ע"כ דיינינן בזה הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן ה"ה הכא דתקנו חז"ל דאין חבין לאדם שלא בפניו וגם אסמכוה אקרא דיבא בעל השור כו' דיש לומר כיון דמדאורייתא אין לנו כח לקבל עדות רק זהו מדרבנן דשליחותיי' קא עבדינן. ע"כ יש לומר דבמקום איסור לא תקנו רבנן ולא נתנו לנו כח לדון באיסור ולעבור על תקחז"ל ולהפסיד להבע"ד ונהי דלא נפסלים משום זה לעדות ולדון משום דהא בעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון וגם מורו היתירא בזה וכעין סברת השער המשפט בסי' ה' ס"ק א' גבי הא דאם דנו בשבת דיניהם דין ע"ש: אבל אכתי יש לדון בזה להכלל של הר"נ הנ"ל דהא אף בשוגג באיסור דרבנן ג"כ נראה מן הר"ל דס"ל לדון בזה הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן דהא מיירי הר"נ בפעוטות דלאו בני מצוה נינהו ודינם כשוגגים ולא כמזידים ואדרבה גדול בשוגג חטאו גדול ביותר מן קטנים כמבואר בכ"ד ועיין בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב במה שאמרו שם כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא כו' ובמג"א סי' שמ"ג ס"ק ד' ובמש"כ הרמ"א שם סוף הסימן ומשמע ג"כ בדברי הר"נ והרמ"א בח"מ סי' רל"ה דאף בשגגו הפעוטות ומכרו בנכסים מועטים דקרינן בזה הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן כיון דעצם המעשה הוא שלא כהוגן ע"ש:
ולכן אף דמה דקבלו העדות שלא בפניו היה זה בשוגג מ"מ כיון דעצם המעשה הוא שלא כהוגן לפי תקחז"ל ע"כ דיינינן בזה להכלל של הר"נ דבמקום איסור לא תקנו רבנן ונתבטל תורת ב"ד מהם והוי כמו דהגידו חוץ לב"ד דאין ממש בעדותן והא דמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ' בנדר לטובת חבירו דבדיעבד שהתירו לו בלא דעתו דהוי התרה אף שראוי ליסרן להב"ד שא"ה דמן דין תורה יכולין שלשה הדיוטות להתיר הנדר אבל הכא הא אין זה רק מדרבנן לכן שפיר יש לדון כן והא דסי' י"ז סעי' ל"ד אין זה ענין לנ"ד ולפ"ז יש לומר דאף דנימא דבזמן הגמ' הי' הדין דאם עברו וקבלו העדות שלא בפניו דמהני הקב"ע עכ"ז י"ל דז"א רק בב"ד סמוכים אבל לא האידנא ולכן נראה דהעיקר כמש"כ הבית יוסף והמחבר דאם קבלו אין דנין ע"פ ותקשה על הך י"א דכתב הרמ"א דאם קבלו שלא בפניו כשר בדיעבד ודוחק לומר דיפלגו על דברי הר"נ בתשובה והרמ"א בסי' רל"ה סעי' א' לא הביא רק דברי הר"נ בלא חולק ואף שכתב שם בשם י"א מ"מ הא ידוע דמה דלא כתוב מפורש כ"כ דרכו לכתוב בשם י"א ומש"כ המל"מ פ"ט ה' זכיי' דהתוס' ב"מ ד' כ' חולקים על דברי הר"נ הנ"ל. הנה כתבתי מזה במק"א דאין הכרח לדבריו ונלע"ד לחלק בזה ע"פ מש"כ המל"מ שם דדוקא בהנידון דהר"נ הנ"ל דלא היה להם כח למכור זולת זה אמרו להכלל הנ"ל אבל היכא דהי' לו כח למכור באופן המועיל לא דיינינן להכלל הנ"ל במקום איסור דרבנן ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד כיון דבשלחו אחריו ולא בא מקבלין עדות שלא בפניו כמש"כ הרמ"א בסעי' ט"ז בשם י"א וכן הכריע לדינא ע"כ י"ל דלכן כתב הרמ"א בשם י"א דבדיעבד מהני כל קב"ע שלא בפניו אף היכא דלא היה להם לקבל עדות שלא בפניו משום דהא יש כח להב"ד להזדקק להך קב"ע ולשלוח אחריו דאם יבא ודאי יש להם כח לקבל העדות כדין ואם לא יבא ג"כ יש להם כח לקבל העדות להך י"א אפילו הוא באופן שלא יפסיד העדות כמבואר שם ולכן כיון דיש להם כח לקבל העדות בהיתר ע"כ אף היכא דעברו וקבלו העדות שלא ע"פ דין ג"כ מועילים מעשיהם ולא דיינינן בזה להכלל של הר"נ כיון דאינו אלא מדרבנן לחד שיטה וי"ל דהרמ"א דכתב להך י"א דאם קבלו מהני קב"ע שלא בפניו אזיל לשיטתו דהביא לקמן בסעי' ט"ז להך י"א דבשלחו אחריו ולא בא מקבלין עדות לכתחלה וכן י"ל בשיטת המחבר דפסק דאם קבלו אין דנין ע"פ משום דאזיל לשיטתו דס"ל בסעי' ט"ז דבשלחו ולא בא אין מקבלין אלא היכא דיש לחוש שלא ישיג העדים אח"ז וכיון דלא הוי בידם זולת במקום איסורא לכתחלה ע"כ יש לדון להכלל של הר"נ הנ"ל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן: אבל באמת אין זה ברור כ"כ דיש לחלק בין דברי המל"מ הנ"ל לנ"ד ועוד דהא הרמ"א סתם דבריו בשם י"א ומשמע דבכל גווני כשר בדיעבד אף היכא דאין לחוש דלא ישיג העדות לאח"ז דבכה"ג אין מקבלין לכתחלה כמבואר בסעי' י"ז אלא כשהוא בעיר ושלחו אחריו כמבואר בסעי' ט"ז א"כ כשאינו בעיר דלא הוי בידם לשלוח אחריו א"כ לא היה להם לקבל העדות ע"פ דין בכה"ג ואפ"ה כתב הרמ"א בשם י"א דאם קבלו וסתם בזה דכשר בדיעבד ולכן עדיין תקשה זה:
ולכן נלע"ד לומר דדוקא במילי דרשות דלא הוי מצוה בזה אמרו הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן אף דהוי בשוגג כיון דאף שוגג צריך כפרה ומש"כ הנתיבות בסי' רל"ד ס"ק ג' דשוגג דרבנן א"צ כפרה הנה במק"א כתבתי להוכיח דלא כהנתיבות בזה ואכ"מ וגם מצינו באו"ח סי' שמ"ג ברמ"א שכתב גבי קטן כו' ע"כ י"ל דמשום זה אמרו דבמקום איסורא לא תקנו רבנן משום דאין סברא שיבא מכשול ע"י תקנתם. משא"כ בדיינים שטעו וקבלו עדות שלא בפני בע"ד הא קא עבדו מצוה לדון ולשפוט בין אדם לחבירו והוי כמו כל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דקיי"ל דפטור ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ג' ענף ב' ואין בזה שום שם מכשול כלל ע"כ בכה"ג לא דיינינן כלל הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן וכן יש לדון במה דכתבו הפוסקים דאם עברו ודנו בלילה דדיניהם דין דסי' ה' סעי' ב' וכן בסי' י"ז סעי' א' דאם עמדו הדיינים וכן הבע"ד ישבו דדיניהם דין ואף דגם שם כתבו בלשון אסור כמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ו' ע"ש דזהו ג"כ ע"פ הסברא שכתבתי דבמקום מצוה שאני ועיין שם בחידושי שכתבתי שם מזה ולפ"ז יש לומר דאם עברו הב"ד במזיד וקבלו עדות שלא בפני הבע"ד דאף דלא שייך לדון בזה מטעם דעברו עבירה דרבנן דיהיו נפסלים משום דהא אין בזה חימוד ממון מ"מ אפשר לדון מטעם שכתבתי לדון בזה הכלל דבמקום איסורא לא תקנו רבנן דמה לי הך תקנת חז"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד משארי תקנות ודוקא בטעו מאיזה טעם וסיבה בזה יש לדון להך דטעה בדבר מצוה כו' וכש"כ במקום איסור דרבנן ועיין בלשון הנמוקי יוסף בב"ק אבל היכא דלא היה בשגגה שפיר י"ל להכלל הנ"ל וכ"ז הוא היכא דלא היה בידם טצדקי לעשות זה בהיתר וכמש"כ לעיל דיש מקום לדמות זה למש"כ המל"מ לחלק כזה בפ"ט ה' זכייה ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע. ונתבאר דעיקר הך דין אם קבלו העדות שלא בפניו ה"ל זה ספיקא דפלוגתא ומהני תפיסה וכ"ז הוא אם היה ע"י טעות אבל אם היה זה שלא ע"י טעות לא מהני הקב"ע שלא בפניו האידנא ולא מהני תפיסה בזה והיכא דהיה ביד הב"ד לקבל עדות ע"פ ד"ת בזה שפיר יש לדון דלהך שיטה דס"ל דאם קבלו דנין ע"פ דה"ה דדנין בבבל ג"כ וגם נתבאר דאף היכא דאין לקבל עדות שלא בפניו דמ"מ יכולין הב"ד לקבל עדותן בתורת תנאי וכמש"כ לעיל בכוונת הירושלמי או שיהא לתועלת שיהיה ירא הבע"ד להכחישן אף שלא העידו בתורת עדות וכמש"כ לעיל בארוכה ויש לדון עוד בכ"ז הרבה רק הדעת נוטה כמש"כ בכ"ז וכן יש לדון עפ"ז בהא דטעה בשקול הדעת דקם דינא אף האידנא בבבל דאין לנו כח לדון רק משום שליחותייהו דקמאי משום דכיון דאמרו דקם דינא א"כ ה"ל טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ע"כ לא שייך לדון כלל הך דבמקום איסורא לא תקנו משום דאין בזה שם איסור כלל אף דהדיין חייב לשלם ולעיל בסי' כ"ה סעי' ג' הארכתי בזה ע"ש:
(שם סעי' ט"ו):
אין מקבלין עדות שלא בפניו ואם קבלו אין דנין ע"פ וחוזרין ומגידין בפניו כו' והט"ז הביא בשם תשובת רש"ל שכתב דאחר שהעידו שלא בפניו תו לא מהני בפניו כו' ואין להם יסוד מגמ' ולא מפוסקים כו' וכן עיקר כמש"כ הרמ"א כאן כו' עכ"ל הט"ז:
ענף א:
ויש לדון דדברי הרש"ל יש להם יסוד ע"פ מש"כ הדרכי משה באה"ע סי' קנ"ב ס"ק ב' בשם הריב"ש שכתב באשה האומרת גרשתני דנאמנת משום חזקה אין אשה מעיזה דאם אמרה בפעם ראשון שלא בפני בעלה ונודע לו הדבר ואח"כ כפרה ממש בפניו אינה נאמנת דמחזקת שקרא שאמרה בראשונה עכ"ל והנה הלבוש הכא סעי' ט"ו כתב הטעם דלכן אין מקבלין עדים שלא בפניו משום שיכולין להעיז ולהעיד שקר ויכול להיות שאלו היו מעידים בפניו לא היו יכולים להעיז נגדו וע"כ יש לומר דגם בנ"ד כיון דעיקר הטעם דצוותה התורה לקבל עדות בפניו כדי שלא יהיו יכולים להעיז נגדו ולכן כיון שהעידו כן מקודם אף דהוי שלא בפני בע"ד מ"מ יכולין להעיז גם בפניו בזה כדי לאחזוקי השקר כפי דבורם הראשון א"כ לפי שיטת הריב"ש הנ"ל יש מקום לדברי הרש"ל הנ"ל וכעין דברי הריב"ש הנ"ל כ"כ הב"י באה"ע סי' קנ"ד בשם הרשב"ץ ע"ש:
אבל באמת ז"א דא"כ לפ"ז אף בהגידו העדים מתחלה חוץ לב"ד לא יהא מהני עדותן שנית בב"ד כמו התם באשה האומרת גרשתני ובאמת הא מבואר בש"ס והכא דיכולין להעיד בפני ב"ד וכן הא הט"ז כתב הכא בשם הריב"ש עצמו דס"ל דאם העידו שלא בפני הבע"ד יכולין להעיד בפניו אף דהריב"ש לא כתב כן באשה האומרת גרשתני כנ"ל וע"כ מוכח דמחלקינן ביניהם וגם התם באשה האומרת גרשתני הא קיי"ל בסי' י"ז סעי' ב' דדוקא בעשתה מעשה דנשאת או נתקדשה שלא בפני בעלה אינה נאמנת ע"ש בב"ש ובח"מ. לכן נראה דהעיקר כמש"כ הרמ"א והט"ז הכא דיכולין לחזור ולהעיד בפני הבע"ד וכן מצינו בסי' ל"ו סעי' א' בשטר שחתמו עליו פסולים וכשרים דיכולים הכשרים לחזור ולהעיד לבד ולא אמרינן דנוגעים בעדותן הם לאחזוקי דיבורם הראשון וכן הוכיח הקצה"ח הכא בס"ק ז' מהא דב"ק ד' ע"ד דאמרו ע"פ ע"א פשיטא הא קמ"ל ע"פ עצמו דומיא דע"פ ע"א מה ע"פ ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדיה מחייב כו' וכתבו התוס' לפרש דכי אתי ע"א להעיד עמו אח"כ מעידין שניהם כאחד אלמא דלא אמרינן דנוגע בעדות הוא להחזיק דבריו הראשונים יהא דסי' ל"ג סעי' י"ב שאני ע"ש. ומ"מ יש לדון דהנכון עם שיטת הרש"ל הכא דאם העידו שלא בפני הבע"ד אינם יכולים להעיד שוב בפני הבע"ד. והוא דהנתיבות בסי' ל"ג ס"ק א' כתב דהעיקר הוא היכא דלא היה ממש בעדותן כלל דיכולין להעיד שנית כד"ת משום דאין לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורא דהא הגדתן לאו כלום הוא ואינם עוברין שום איסור בהגדת שקר אז לכן לא שייך לחוש בזה ע"ש והנה לעיל בסעי' ט"ו הנ"ל העליתי דיש לדון לפי דברי הרשב"א בחי' לשבועות ד' ל"א דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה דלפ"ז ה"ה במה דהעידו העדים שלא בפני בע"ד דמהני עדותן לענין שיהיה יכול התובע לתפוס ולא יהיו מוציאין ממנו לפי שיטת הרשב"א וסייעתו דמה דהצריכו להעיד בפניו זהו רק מדרבנן וכן העליתי שם דלדידן ה"ל זה ספיקא דפלוגתא אם מהני בדיעבד עדותן מה שהעידו שלא בפני הבע"ד ולכן מהני תפיסה בזה כמו בכל ספיקא דפלוגתא:
וכיון דהיה לנו תועלת מן עדותן מה שהעידו בב"ד שלא בפני הבע"ד לענין תפיסה ע"כ שפיר יש לנו לדון דלא יהיו יכולים להעיד שנית לפני בע"ד משום דהם נוגעין בעדותן דאל"כ הא העידו שקר מתחלה ועבידו לאחזוקי דיבורא בכה"ג כיון דלא שייך בזה סברת הנתיבות הנ"ל במש"כ דכיון דלא היה בהגדתן ממש ולא קא עברו באיסור עדות שקר ע"כ אינם נוגעים בעדות דהא במה דהעידו שלא בפניו היה תועלת מזה לענין תפיסה והוי עדות שקר אם לא היה המעשה כן וכמו דמצינו בהרמב"ם ה' עדות פ' כ"א ה"ד העידו על פ' שהפיל שן עבדו וסימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו והשיג הראב"ד הא האדון אינו משלם דמי העין אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין והכ"מ כתב דס"ל להרמב"ם דמשלמין העדים משום כאשר זמם דבקל יוכל לתפוס כו' ע"ש וע"כ י"ל ה"ה בנ"ד כיון דיכול לתפוס א"כ הוי עדות שקר וקא עבדי איסורא במה שהעידו בשקר שלא בפני בע"ד ועבידו לאחזוקי דיבורייהו בזה ולא שייך בזה לדון ממנ"פ משום די"ל דלמא הדין הוא כשיטת הפוסקים דמה שהעידו שלא בפניו אף בדיעבד לאו כלום הוא ומ"מ כיון דאהני סהדותייהו דהעידו שלא בפניו לאיזה ענין עכ"פ א"כ הא העידו בשקר ועברי על הא דמדבר שקר תרחק עכ"פ וכמש"כ התוס' בב"ב ד' צ"ד ע"ב ד"ה הכי השתא כו' ולכן הוי נוגעים בעדותן עכשיו במה שמעידין כן עכשיו בפניו משום דאם/לא יאמרו כן א"כ הם מוציאים לעז על עצמן וזהו כעין הא דאה"ע סי' י"ז סעי' ב' דאם ניסת שלא בפני בעלה מעיזה שלא תעשה עצמה זונה וכמו הא דקידושין ד' נ' דלא עביד אינש משוי נפשיה רשיעא ולכן נראה דלדידן דה"ל ספיקא דפלוגתא אי מהני עדותן שלא בפניו בדיעבד דלא מהני סהדותייהו שוב בפניו ואף דקשה להעמיס כ"ז בדברי הרש"ל מ"מ נראה לי לדון כן די"ל דלדינא העיקר בזה כהרש"ל דאינן חוזרין ומעידין בפניו. ובאמת צריך ביאור מש"כ התוס' בב"ק ד' ע"ד דאם אתי ע"א מצטרף עמו להעיד שנית ביחד בב"ד וכמש"כ הקצה"ח כנ"ל הא יש לחוש דהוי נוגע בעדות לאחזוקי למה שהעיד יחידי בראשונה בב"ד דהוי תועלת מעדותו לחיוב שד"א: אך י"ל דשא"ה דמיירי בקנס ואין נשבעין על הקנס כמבואר בירושלמי שבועות פ"ו ה"א וכמש"כ התוס' בב"ק ד' מ"א ד"ה מודה בקנס כו' ובדף מ"ו ד"ה דאפי' ניזק כו' כעין זה. ע"כ לא הוי שם שום תועלת כלל מן מה שהעיד ע"א מתחלה על חיוב קנס לכן לא שייך שם לדון דהוי נוגע להחזיק דבריו וע"כ מצטרפין שפיר אח"ז ביחד להעיד והא דסנהדרין דף למ"ד דגמרו הדבר היו מכניסין דהיה סברא לומר דמכניסין לעדים משום דס"ל כרבנן דר"נ דאין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהן כא' ואף דהתם הא מיירי בחיוב ממון דהיה תועלת מן ע"א לחייב שבועה ומ"מ לא אמרינן דהוי נוגע כדי להחזיק דבריו הראשונים משום די"ל דבאמת יש עצה לזה שיתנו בפירוש שעיקר עדותן בתו"ע יהיה רק בסוף כשיעידו ביחד ובעת שהי' חוקרין ודורשין לכאו"א בפ"ע אין זה רק לחקירה בעלמא שלא בתו"ע וע"כ לא שייך שם חשש נוגע בעדות:
ב ובכתובות ד' כ"א ע"ב ג' שישבו לקיים השטר שנים מכירין חתימת העדים כו' עד שלא חתמו מעידין בפניו משחתמו אין מעידין בפניו ולא אמרי' דאף עד שלא חתמו הוי נוגעין בעדות דעבידי לאחזוקי דבריהן משום די"ל דכיון דלא חתמו לא שייך בזה אחזוקי דיבורייהו. והא דמשחתמו אין מעידין כו' באמת פי' התוס' שם ד"ה האמר רב פפי כו' דלכן אין מעידין משום דדמי לנוגעים בעדות. אך י"ל דשא"ה דחתמו ועשה מעשה והנה רש"י והרא"ש והר"נ שם כתבו הטעם דלכן משחתמו אין מעידין משום דחתי' קמייתא בשקרא הוי ועיין בסי' מ"ו ש"ך ס"ק נ"ח. ולכאורה צריך ביאור דהא בלא הטעם דחתמו שקר הדין הוא דאין מעידין משחתמו משום דהם נוגעין בעדות. דאין יכולים לומר להיפך משחתמו דא"כ העידו שקר דהא מה שחתמו השנים היה להם דין העדאת עדים כמש"כ הרמ"א בשם הריב"ש בסי' מ"ו סעי' ז' דיכולין להעיד עדות שהם מכירים חת"י העדים מתוך כתבם כו' וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ז' דאם קיימו בשנים לא הוי קיום היינו שיהא שם ב"ד עליהם אבל העדאת עדים הוי וכ"כ בס"ק ע' א"כ הא היה תועלת מעדותן במה שחתמו כבר א"כ ה"ל נוגעים בעדות משום דאין יכולים לשנות דבריהם ולהוציא לעז ע"ע כמו הא דסי' י"ז באה"ע הנ"ל: והנלע"ד באמת להוכיח כמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק י"ז להשיג על הרמ"א והעלה דלדידן דקיי"ל דלא כהר"ת דמכשיר עדות מפי כתבם ע"כ גם בקיום שטרות אין לקיים השטר ע"י עדות בכתב ע"ש ולכן י"ל דלפ"ז לא היה שום תועלת מעדותם במה שחתמו על ההנפק רק שנים כ"ז דלא היה עליהם שם ב"ד והיכא דלא היה ממש מעדותן כבר נתבאר דמוכח מכ"ד דבזה לא מקרי נוגעים ויכולים לשנות דבריהן ע"כ הוצרכו הרא"ש וש"פ לכתוב הטעם דלכן משחתמו אין מעידין משום דחתמו בשקר ומש"כ התוס' בכתובות הטעם דדמי לנוגעים בעדות. הא משמע שם בהתוס' דהר"ת כתב כן מדכתבו אח"ז שם ותי' ר"ת כו' ע"כ י"ל דר"ת לטעמיה דס"ל להכשיר כל עדות בכתב ע"כ היה ממש מעדותן לכן שפיר כתבו הטעם דהוי נוגע בעדות ולכן י"ל דהעיקר כמש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דאמרינן הסברא דעבידי לאחזוקי דיבורייהו דלא יהיו כשקרנים וכמש"כ הנתיבות שם להסביר זה היטב והא דסנהדרין ד' ל' במה דהיו חוקרין מתחלה כל עד בפ"ע ואח"ז היו מצרפין אותם ביחד כבר כתבתי לעיל דאינו ראיה ועוד אפשר לומר כיון דהתורה צוותה להב"ד דיהיו דורשין היטב להעדים וכל המרבה בבדיקות ה"ז משובח כמבואר בסנהדרין ד' מ' וכיון דצורך החקירה הוא שיהיו שואלין מתחלה לכל עד בפ"ע ואח"ז יעידו ביחד לרבנן דפליגי על ר"נ א"כ הא חזינן דכן גזרה התורה דכיון שהיה שם עד כשר מתחלה בעת שהעיד כ"א בפ"ע והותחל אז שם עד עליהם ונגמר העדות בעת שיעידו ביחד כי זה הוא מן הכשר העדות ודומה זה למש"כ התוס' בסנהדרין ד' ע"ג כעין זה בד"ה ממונא לא משלם עד גמר ביאה כו' באה"ד בזה"ל הא לאו פירכא היא דאהכי חייב רחמנא עכ"ל: ולכן אין ללמוד מהתם לדוכתי אחריני ובפרט די"ל כמו שכתבתי לעיל דמתנים עמהם בפירוש דעיקר תורת עדות הוא רק בעת שיעידו יחדיו וע"כ יש לדון במה שלפעמים חוקרין ודורשין את העדים תחלה שלא בפני בע"ד שיאמרו הב"ד להעדים דעיקר העדות הוא בעת שיעידו אח"ז בפני הבע"ד דאל"כ יש לחוש לשיטת הרש"ל דלא מהני הגדתן שנית בפני בע"ד וכפי שכתבתי דיש לחוש בזה משום אחזוקי דיבורייהו:
ענף ג:
ועדיין יש להעיר בכ"ז בהא דסי' ל"ד סעי' כ"ז י"א דהעד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו ולפוסלו וכתב הסמ"ע ס"ק ס"ו דלאחר גמ"ד בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין לפני ב"ד שנשבע לשקר כו' עכ"ל וקשה הא יש בזה חשש דאחזוקי דיבורייהו והא הוי תועלת מעדות הע"א לחייב שד"א ומוכח מזה דלא חיישינן כלל שיעידו בשקר שנית משום אחזוקי דיבורייהו ואף היש חולקים טעמם דכיון דהתורה האמינו בשבועתו כו' וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ס"ח אבל באמת אין זה קשה כלל דהא מבואר בסי' פ"ז סעי' כ"ט דמי שכפר בכל וע"א מכחישו ונשבע ואח"כ הביא ע"א מצטרף עם הראשון כו' וכתב הסמ"ע ס"ק פ"ט דע"י ב' עדים נפסל מיד משא"כ כשאין כאן אלא ע"א ובע"ד כו'. וכ"כ הש"ך שם ס"ק ע"ג א"כ הע"א א"צ להעיד מחדש רק הבע"ד צריך להעיד עכשיו לפי שמתחלה לא היה עליו שם עד רק בע"ד וכן הוא לשון הרא"ש בתשובה כפי שהובא בבית יוסף בסי' ל"ד סעי' ל"ח שכתב יראה שצריך להעיד עליו לפוסלו כו':
ונקט ליה בלשון יחיד דהעיקר הוא דהבע"ד צריך להעיד אבל הע"א א"צ להעיד מחדש ולכן מש"כ הסמ"ע כנ"ל דלאחר גמ"ד בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין כו' הוא לאו דוקא ולכן אינו קשה מזה על מש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דהיכא דהוי חשש אחזוקי דיבורייהו אינם נאמנים משום דהא הע"א אינו מעיד שנית ומה דהבע"ד מעיד עכשיו אין בזה חשש אחזוקי דיבורו דהא לא העיד מתחלה בתו"ע רק טען בתורת בע"ד. ולכן יש בידו לומר עכשיו דלהעיד כן בתו"ע אינו יכול משום דאינו זוכר כ"כ ומה שטען תחלה טענת ברי לא קעבר על מדבר שקר תרחק דמבואר בשבועות ד' ל"א משום דהא אף בטוענו בספק ג"כ חייב שד"א להכחיש הע"א כדקיי"ל בסימן ע"ה סעי' כ"ג וכמש"כ הש"ך שם ס"ק פ' וגם יכול לומר דטען כן ע"פ רגלים לדבר דסי' ע"ה סעי' י"ז בהג"ה וע"כ אין בזה שום חשש אחזוקי דיבורו ולפ"ז אפשר לדון דאם טען כן מתחלה טענת ברי במקום הודאה במקצת דלא היה לו אז להע"א דבשד"א לא מהני רגלים לדבר כמו תיבה פרוצה וכהנה דבזה שפיר יש לחוש דמעיד כן משום אחזוקי דיבורו כדי שלא יהא נחשד דעבר תחלה על מדבר שקר תרחק וגם בזה יש לעיין הרבה אך בנידון דהתם דהיה החיוב שד"א ע"י הע"א ודאי די"ל כמש"כ וע"כ אין ראיה מהתם לסתור לדברי הש"ך הנ"ל:
ולכן העיקר כמש"כ הש"ך דהיכא דיש לחוש משום אחזוקי דיבורו דלא מהני עדותו ולכן שפיר כתבתי די"ל דהנכון עם שיטת הרש"ל דאם העידו שלא בפני בע"ד דאין מקבלין אותן בפני בע"ד ולכן הנכון להתנות עמם בעת שמעידין שלא בפני בע"ד כנ"ל:
ואחר כתבי כ"ז ראיתי בשער המלך ה' אישות פ"ט ה' י"ב שהביא בשם המהריב"ל דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד אינם יכולים לחזור ולהגיד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא:
והקשה עליו מקידושין ד' ס"ג באיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס דאע"ג דכשמודיעין ליה בתר הכי שאין כונסה ה"ה עומד בדבורו מ"מ לאחזוקי שיקרא הוא דעביד אלמא דלא חיישינן לאחזוקי דיבורא עכ"ל אכן לפמש"כ לעיל דשאני בעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד דהיה תועלת מעדותן לאיזה ענין ע"כ שפיר י"ל התם עבידי לאחזוקי דיבורם משא"כ התם באומר אני קדשתיה דלא היה תועלת מן אמירתו ע"כ לא אמרו שם כן. ע"כ אינו ראיה לסתור דברי המוהריב"ל ועוד י"ל דשאני הא דקידושין דהא מבואר באה"ע סי' ל"ז סעי' כ"ד היכא דנאמן ליתן גט ולא לכנוס דאם כנסה אין מוציאין מידו וזהו דברי הרשב"א והר"נ והמ"מ ועיקר הטעם הוא דהחשש דיצרו תקפו דמה"ט אין נאמן לכנוס אין זה רק מדרבנן וכמש"כ המקנה בק"א סי' ל"ז סעי' כ"ב ע"ש ע"כ אינו דומה הך דקידושין להא דקבלת עדות שלא בפני הבע"ד דשא"ה באומר אני קדשתיה דמה"ת נאמן לכנוס ג"כ ע"כ לא חשו חז"ל שם להך דאחזוקי דיבורא משא"כ בקב"ע שלא בפני הבע"ד דהוי חשש בדאורייתא לפי הסוברים דמה"ת אין מקבלין עדות שלא בפניו להוציא ממון ע"כ שפיר יש לחוש להך דאחזוקי דיבורא ואין מדמין דרבנן לדאורייתא כן יש לחלק:
וכן ראיתי בשער המלך שם שהקשה מהא דאומרת גרשתני דאם ניסת ונתקדשה שלא בפני בעלה דא"כ במחזקת דבריה. והקשה מהא דקידושין הנ"ל דלא אמרינן כן אך באמת אין זה קשה דשא"ה דעבדה מעשה ע"כ שפיר חשו דמחזקת מעשיה משא"כ היכא דלא הוי רק דיבורא בעלמא לא חשו לזה וכעין הא דב"ב ד' ל' ע"ב דמחלקים התם עביד מעשה אבל הכא דיבורא עביד אינש דמקרי ואמר וכעין זה בגיטין ד' ס"ז ע"א. אך יש להקשות מן הא דקידושין על שיטת הריב"ש שהובא בדרכי משה אה"ע סי' קנ"ב דאף באמרה שלא בפני בעלה גרשני אמרי' דלאחזוקי דיבורה כו' ותקשה עליו מהך דקידושין אכן לפמש"כ לחלק בין דרבנן לדאורייתא די"ל דבדרבנן לא חשו לזה ע"כ אינו קשה גם על הריב"ש מהך דקידושין גם י"ל דאולי הריב"ש ס"ל כשיטת השמ"ק דהובא בשעה"מ שם דהא דנאמן ליתן גט מיירי במודיעין ליה מיד שבא לב"ד שלא יכנוס אותה ובא ע"ד שלא לכונסה ע"ש:
וכבר אמרתי במש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' כ"ז בד"ה והנה ההפרש שיש כו' דבנוגע אף אם החזיר השכירות שנטל לא מהני עדותו משום דיש לחוש משום אחזוקי דיבורו וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ג כו' ע"ש ובאמת הא מוכח דמה שאמר מתחלה בעת שהיה בע"ד דלא אמרינן בזה אחזוקי דיבורו וראיה לזה מהא דסי' ל"ד סעי' כ"ז דאחר שנשבע מצטרף הבע"ד לפוסלו ואף החולקים שם טעמם משום דהאמינהו התורה בשבועתו ויצא כבר זכאי בב"ד כמש"כ הריב"ש בסי' של"ט והסמ"ע שם. ולא אמרינן ביה חשש אחזוקי דיבורא וע"כ מוכח דשאני היכא דהיה עליו שם עד בעת דהגיד בראשונה אף דהיה בשם עדות פסולה מ"מ כיון דלא היה בשם בע"ד ונוגע שאני והחילוק הוא ברור וק"ל וע"כ בפסול נוגע דה"ל בע"ד דאחר שנסתלק ולא הוי נוגע דמהני עדותו ולא חיישינן לאחזוקי דיבורא וע"פ מש"כ דיש לחלק בין בע"ד ונוגע ובין היכא דלא הוי נוגע מיושב קושיות השער המלך על המהריב"ל מהא דקידושין הנ"ל דהא שם הוי בחשש נוגע וכן יש להעיר על דברי הנו"ב הנ"ל מהא דקידושין דמוכח מהתם דבנוגע לא חשו לאחזוקי דיבורא אך לפמש"כ לעיל דיש לחלק דשאני התם בקידושין דהוי חשש דרבנן ע"כ אין לסתור דברי הנו"ב מהא דקידושין דיש לחלק בין דרבנן לדאורייתא אכן מהא דסי' ל"ד הנ"ל מוכח דלא כהנו"ב וע"פ מש"כ יש להעיר בדברי המהרי"ט ח' אה"ע סי' ל"ז בסוף הסימן דהביא דברי המהריב"ל הנ"ל וכן לדברי הר"נ ספ"ב דקידושין דבנוטל שכר להעיד אם החזיר השכר מהני עדותו שיעיד מחדש ולא חיישינן לאחזוקי דיבורו וי"ל דשא"ה דכיון דלא הועיל כלל בעדותו שמתחלה כיון דאמרו דעדותו בטל וכש"כ למה דכתב המהריב"ל דיש לומר דמדאורייתא עדותו בטילה ולכן כיון דלא היה שום ממש בעדותו מתחלה ע"כ אין בו חשש הנ"ל וכמש"כ לעיל אך אף לפי הכרעת הפוסקים דז"א רק מדרבנן מ"מ הא התם בנוטל שכר לא מהני עדותו אף היכא דהוי מוחזק דהא אמרו שם לשון עדותו בטל ע"כ שפיר י"ל כן לכ"ע ואדרבה לפמש"כ לעיל יש מקום לומר דהיכא דבטל עדותו הוא מדרבנן דלא חשו ביה כ"כ משום אחזוקי דיבורא וא"ש ביותר כ"ז. ועיין בנתיבות סי' ל"ד ס"ק י' מה שכתב דנוטל שכר להעיד בין לזכות בין לחובה דאינו פסול רק מטעם קנס אם החזיר השכירות מהני עדותו אף שאינו מעיד מחדש וכ"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' כ"ז א"כ בוודאי א"ש התם דהא אם ליכא חשש נוגע א"צ להעיד מחדש כלל רק היכא דהוי בחשש נוגע צריך להעיד מחדש והא כבר נתבאר דהיכא דהיה בחשש נוגע דהוי כמו בע"ד דלא שייך בזה חשש דאחזוקי דיבורו כלל ועיין בבית מאיר סי' י"ז סעי' ב' מזה. והנתיבות שם כתב בפשיטות בנוגע שנטל שכר להעיד לזכותו דלא מהני עדותו שוב משום חשש אחזוקי דיבורו וכמו בהא דסי' ל"ג סעי' י"ב וזהו כמש"כ הנו"ב כנ"ל אכן לפמש"כ יש לחלק ביניהם: