נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן כה
(סעי' ב') בש"ך (ס"ק י"ג אות ב') דכל היכא דפטור מתשלומין משום מומחה אינו פטור עד שהוא מברר שהוא מומחה ולאו כל כמיני' לומר מומחה אני ולא שייך לומר כאן הממע"ה וכדאמרו בב"ק ד' צ"ט זיל אייתי ראי' דמומחה את ואפטרך כו' והפרמ"ג ליו"ד סי' א' ס"ק ד' הקשה דאמאי מוציאין ממון מהמוחזק והא הממע"ה ואף די"ל דכאן איתרע הרוב מומחין אצל שחיטה מדלא שחט כהוגן עכ"ז ספק הוי ואין להוציא מהמוחזק בלא ראי' ונשאר בצ"ע וכן ראיתי בספר תרומת הכרי על ח"מ סי' ש"ו סעי' ז' שהקשה כן ותירץ בדוחק:
אכן לענ"ד אינו קשה כלל דהא עיקר הטעם דמומחה פטור משום דהוי אנוס וידוע בכל דיני שומרים מימרא דאיסי בן יהודה דאמר אין רואה שבועת ד' תהי' בין שניהם הא יש רואה יביא ראי' ויפטר כמבואר בב"מ ד' פ"ג ובח"מ סי' קפ"ז סעי' ב' וסי' רצ"ד ובסי' ד"ש סעי' ג' וכיון דשומר שטען נאנסו אינו נאמן להפטר במקום שיכול להתברר משום דאיכא לברורי מבררינן ועיין בקצה"ח סי' רצ"ד ס"ק ב' מזה. ע"כ בדיין מומחה או שוחט ואומן מומחה אינו נאמן לומר מומחה אני דהא יכול לברר בקל זה שהוא מומחה לכן אינו נאמן לומר מומחה אני בלא ראי' ור' יוחנן דאמר בב"ק זיל אייתי ראי' דמומחה את אזיל לטעמי' דמצינו בב"מ ד' פ"ג דס"ל לר' יוחנן כאיסי בן יהודה הנ"ל:
ועפ"ז יש ליישב מה דיש להקשות על הרא"ש ב"ק ד' צ"ט דלא הביא שם להך מימרא דר' יוחנן זיל אייתי ראי' דמומחה את כמו שהביא הרי"ף שם זה המימרא די"ל דלכן לא הביא זה הרא"ש משום דסמך על מה דפסק בב"מ פ"ו סי' י"ט כהך דאיסי בן יהודה הנ"ל וממילא ילפינן מיני' להך דינא דצריך להביא ראי' דמומחה הוא כי הכל חדא הוא ולכן שפיר כתב הש"ך הכא כן גבי דיין מומחה דאינו נאמן לומר מומחה אני בלא ראי' וכן לשיטת הרא"ש דכתב דלכן מומחה פטור משום דה"ל הקבלה מלתא יתירה ע"כ צריך בירור שהוא מומחה כיון דמצד פטור ומחילה נגעו בה א"כ הא הוי מחילה טענה גרוע ואינו נאמן בלא ראי' על טענת מחילה ופטור וע"כ לכל הטעמים אינו נאמן לומר מומחה אני בלא ראי' ועין מזה בסי' קפ"ז סעי' ג' בהגהת רמ"א שכתב דדוקא בטענת שומרין אבל בטענת פרעון והשבה כו' ובמש"כ הנתיבות שם ואין זה ענין לנ"ד ועי' בלח"מ ברמב"ם ה' שכירות פ"ג ה' א' ובמחנה אפרים על הרמב"ם הנ"ל במה שנ"ב:
(שם סעי' ב' בהג"ה) אפי' אין הרבים מסכימים מטעם א' הואיל והם מסכימים לענין הדין אזלינן בתרייהו והש"ך שם כתב דבאיסור דאורייתא לא מהני אם הם משני טעמים אך אם הם לפנינו שאני. ונראה לי להוכיח כן מירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב גבי עיבור שנה דחד אמר לעבר השנה מטעם א' וח"א טעם אחר וכן השלישי אמר טעם אחר דמעברין על פיהם ומקשה הירושלמי והא אין מודין מצד א' ומשני דכיון דאילין מודין לאילין כמו שכולם מודין מצד אחד דמי עכ"ל הרי דאף שזה חולק על טעמו של זה מ"מ כיון שבעצם הענין מסכימים לדבר אחד סומכין עליהם א"כ ה"ה באו"ה או בדיני ממונות ולשיטת הש"ך דמחלק בין אם הם לפנינו כו' יהי' משם סייעתא דאם הם לפנינו מקרי רבים אף דאינם מסכימים מטעם אחד. ולשיטת המהרי"ט בח"ב סי' ט' דאינו מחלק בין אם הם לפנינו או לא יהי' מזה ראי' דאף באינם לפנינו ג"כ מהני רוב אף דאינם מסכימים מטעם א' כיון דמצינו עכ"פ דאף בחולקין בהטעמים ג"כ סומכין עליהן ועיין בירושלמי בהוריות פ"א ה"א מזה:
וכן מוכח מהתוס' נדה ד' נ"ד ע"א ד"ה ולמאי דמשוה הש"ס כו' שהקשו לר"ת דפסק דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ולפי' רש"י דימים הראויין לנדה אין עולין אין תקנה לנשים בזה"ז כו' וסיימו ומיהו לפירש"י אתי שפיר דהוא פסק דימי לידה עולין לימי ספירתה ולר"ת הא ימי נדה אין עולין אבל ימים הראויין עולין שפיר עכ"ל אלמא דאף דלרש"י הטעם מחמת דפסק דימי לידה עולין לה ולר"ת מטעם אחר דאף שפסק דאין עולין לה עכ"ז מטעם אחר לשיטתו יש להקל משום דימים הראויין עולין לה אלמא דהתם הא אין מסכימים מטעם א' וזה חולק על טעמו של זה וגם התם הא הוי חשש איסור דאורייתא אפ"ה כיון שכולם מסכימין עכ"פ לדינא להקל סמכינן עליהם א"כ מוכח מכל זה דאף באינם מסכימים מטעם א' ג"כ נחשבין לרובא אך אפשר לחלק דעדיין יש לומר דהיכא דיש מיעוט החולקים ובעינן רובא להכריע נגדם בזה י"ל דכיון דאינם מסכימים מטעם א' אינם יכולים לבטל להמיעוט דזה לא הוי רוב לילך בתרי' משא"כ התם בנידון הירושלמי ובנידון של התוס' בנדה דלכל הדיעות יש להקל זה עדיפא כיון דעכ"פ לכל השיטות ס"ל להקל ולכאורה יש להוכיח מהא דפסחים ד' כ"א וב"ק ד' קט"ז שכתבו הטעם במה דאמרו אין הכרעה שלישית מכרעת דזהו משום דהוי מטעם אחר ועיין בתוס' שם ובשבת ד' מ' בתוס' שם והנה הא דהלכה כהמכריע פי' רש"י בב"ק שם דזהו משום דאחרי רבים כו' ואין עומדין דברי יחיד במקום ב'. ומה"ט כתב בספר יד מלאכי כלל ה' אות קפ"ג דאם נחלק יחיד עם רבים דלא נפסוק בזה כהמכריע ע"ש וכיון דחזינן התם דאם הם חלוקים בהטעמים דאין הלכה כהמכריע א"כ מוכח מזה דאם הם חלוקים בטעמים דלא נחשב זה לרובא לבטל לדברי המיעוט ואף במידי דרבנן מוכח התם דלא מהני אם הם חלוקים בטעמים דהא התם מיירי במידי דרבנן. אך לשיטת הר"ת דפי' שם בפי' אחר להך דאין הכרעה שלישית ע"ש ליתא לראי' זו ועיין ביו"ד סי' נ"ד בדרכי משה ובש"ך שם ס"ק ט' ובט"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ג' ובבית אפרים בקונטרס הראיות סי' ל"ט ס"ק י"ג מזה: (שם סעי' ג') היה הטועה מומחה ב"ד כו' ולא קבלו אותו בע"ד או שלא היה מומחה אבל קבלו כו' וטעה בשקול הדעת כו' מה שעשה עשוי כו': א ולכאורה יש להעיר בזה דהך מילתא דאמרו בטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי דהוא בסנהדרין ד' ל"ג ע"פ המשנה בכורות ד' כ"ח דן את הדין כו' מה שעשה עשוי דמוקמינן דמיירי בטעה בשקול הדעת. דלולא דברי הראשונים הייתי אומר דז"א רק בקיבלו אותו הבע"ד כמו דמוקמינן בסנהדרין ד' ו' אבל במומחה ולא קבלו וכן בשלשה הדיוטות אף דדנין בע"כ מ"מ י"ל דאם טעו בשקול הדעת בטל דיניהם משום דהא קיי"ל דמה"ת בעינן סמוכים ואנן שליחותייהו דקמאי קא עבדינן כמבואר בסי' א' ובסי' ג' וזה ברור דבשקול הדעת לא מהני תפיסת הבע"ד אלא משום דהתפיסו הדיין בטעות שאני כמש"כ המהרי"ק והובא בקצה"ח ס"ק ד' וס"ק ז' ומה"ט משלם הדיין כמו כל המזיקין בדד"ג ועיין ש"ך ס"ק ט"ו וכיון דשליח שטעה אף בכל שהוא שליחותו בטל כמבואר בקידושין ד' מ"ב ובסי' קפ"ב וסי' רכ"ז א"כ הדין נותן דה"ה בהא דאמרו שליחותייהו קא עבדינן דזה לא יהא עדיפא מן שליח גמור. בין אם נימא כמש"כ הנתיבות בסי' א' דהך מילתא דשליחותייהו עבדינן זהו מה"ת ובין לשיטת כל הראשונים דס"ל דז"א רק מדרבנן וכן הדין נותן דהא לא מצי משווי לשליח למי שלא בא לעולם עדיין וע"כ העיקר בוודאי כמש"כ הראשונים דזהו רק מדרבנן:
ויהיה איך שיהיה עכ"פ לא עדיפא זה מן כל שליח גמור דאם טעה דלא שווי' לשליח בכה"ג וכעין זה מצינו בב"ב ד' קס"ה באתרא דנהיגי בפשוט ואזל שליח ועבד מקושר הוי שינוי בשליחות כיון דשינה מהמנהג וכמו דאמרו בקידושין ד' מ"ט ועיין בב"ב ד' קס"ה תוס' ד"ה באתרא דנהיגי כו' ובוודאי מה דפסק הדיין ע"פ מה שטעה בשקול הדעת וודאי אין לנו שינוי יותר גדול מזה דאם הי' מזדמן כן בשליח ממש כעין זה וודאי דנתבטל השליחות לכן הדעת נותנת דכיון דאין לנו ב"ד שיהיו יכולין לדין ע"פ ד"ת אלא עיקר כוחנו הוא ע"פ מה דאמרו שליחותייהו קא עבדינן ולכן בוודאי לא הסכימו שיהי' הדין שלנו קיים אם יטעו בשקול הדעת ונהי דלא שייך בזה לדון אשנ"ע וכמש"כ לעיל בחידושיי לסי' א' ענף ב' בטעם הדבר דאם דנו בשבת דינם דין ע"פ דברי המל"מ פ"ג ה' גניבה ע"ש. אבל בנ"ד לא שייך זה דהוי שינוי בעצם הענין מהשליחות והא דמבואר בסנהדרין ד' ל"ג בטעות בשקול הדעת דקם דינא י"ל דזה הדין אינו נוהג רק בסמוכים וכן במה דמבואר במשנה בכורות דן את הדין כו' מה שעשה עשוי אף באינו מומחה היינו משום דהא מיירי בקבלו בע"ד עליהם כמבואר בסנהדרין ד' ו' ולכן דינו כמו כל דיין דיש לו כח לדון מה"ת ולא באנו בזה מצד שליחות וכמו שכתב הש"ך בסי' כ"ה ס"ק כ"ד דאף בלא גמיר כלל מהני קבלתו דמה שעשה עשוי אבל במי שלא קבלוהו דאין לו כח לדון רק משום שליחות דקמאי כמו מומחה או שלשה הדיוטות או אף שלשה מומחין שאינן סמוכין לכאורה יש לדון בהו דאם טעו בשקול הדעת דיהי' הדין בטל אך הרמב"ם והטוש"ע דכתבו בפירוש דמומחה אף שלא קבלו ג"כ הדין קיים אם טעו בשקול הדעת וכן כתב הרא"ש והטור והשו"ע דאף בשלשה הדיוטות הדין קיים אם טעו בשקול הדעת אלמא דלא ס"ל כמש"כ והוכיחו כן מהא דסנהדרין ד' ה' ע"א דמר זוטרא דן דינא וטעה וא"ל רב יוסף דאם קבלוך כו' ש"מ דינו דינא וכן אמרו שם ברבה בר חנה כו' בהא רב יוסף ס"ל דמה"ת בעינן ב"ד סמוכין והא דאנו דנין בבבל זהו משום שליחות דרמאי כמבואר בגיטין ד' פ"ח והובא בתוס' סנהדרין שם ד"ה ואם הי' מומחה כו' ואפ"ה ס"ל לרב יוסף דאף בלא קבלוהו ג"כ הדין קיים אף בטעה המומחה בשקול הדעת אלמא דס"ל דאף מה דאנו דנין משום שליחותייהו דקמאי דמ"מ הדין קיים אף בטעו בשקול הדעת ואפשר לומר דלכן פסק הרמב"ן כרב אחא דד"ה חד כשר והובא לעיל בש"כ סי' ג' ס"ק א' ולעיל בחידושיי לסי' ג' כתבתי לתרץ למה שהקשה הש"ך ממה שכתב הרמב"ם דשליחות של א"י עושין וכתבתי לחלק דשאני קבלת עדות וכן הוא כוונת הסוגיא דגיטין ד' פ"ח וכן הא מיירי רב יוסף שם בגיטין בדין כפי' ושאני זה כמש"כ הקצה"ח בסי' ג' אך אכתי הקשה דמנלי' להרמב"ם להכריח לפסוק כרב אחא דד"ת חד כשר אבל לפמש"כ י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מהאי סוגיא דסנהדרין ד' ה' דס"ל לרב יוסף דיחיד מומחה שטעה בשקו"ה דדינו דין אף דרב יוסף עצמו ס"ל דשליחותייהו קא עבדינן כמבואר בגיטין הנ"ל. מזה הוכיח הרמב"ם לפרש דע"כ לא קאי רב יוסף שם אלא בדיני כפיי' ובדין קבלת עדות משום דהא מוכח דס"ל לרב יוסף עצמו כרב אחא בזה דד"ת חד כשר ולכן ס"ל לרב יוסף דאם טעה המומחה בשקו"ה דינו דין משום דאל"כ הקשה הא זה לא עדיפא מן כל דין שליח גמור ששינה כנ"ל והא דשנים שדנו אין דיניהם דין הטעם הוא כמש"כ הרשב"א והכ"מ פ"ב ה' סנהדרין דז"א אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל בסי' ג' אך יחיד מומחה שאני. ומזה הוכיח הרמב"ם דע"כ מוכח דהא דגיטין דס"ל לרב יוסף דשליחותייהו עבדינן דז"א רק בענינים כפי שכתבתי ולא בכולי מילי והא דסנהדרין ד' ג' א"ש לשיטת הרמב"ם ה"ס פ"ו ה"ג וכן י"ל דעפ"ז הכריח רש"י לומר דהא דיחיד מומחה דן יחידי דזהו מה"ת כמש"כ בסנהדרין ד' ה' משום דאי נימא דזהו רק מדרבנן א"כ תקשה דמפני מה הוי דינו דין בטעה בשקו"ה וכמו שהקשתי ובאמת יש לומר דמאן דס"ל ערוב פרשיות כתוב כאן ובעינן מה"ת סמוכין והא דשלשה שאינן סמוכין דנין זהו משום שליחותייהו וע"כ בטעו בשקו"ה הדעת נותנת דהדין בטל והך משנה דבכורות הא מיירי ב בלו ובכה"ג דינו קיים וכמש"כ לעיל משום דדינו כב"ד כשר מה"ת גבי זה אכן אי נימא דהא דמומחה דן יחידי זהו מה"ת ע"כ א"ש הסוגיא דהתם דס"ל דיחיד מומחה אף שלא קבלו ואף אם טעה ג"כ דינו דין ועפ"ז יש לדון הרבה במש"כ התו' שם ד"ה ואם הי"מומחה כו' והא דסנהדרין ד' ג' דאמרו אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשמע דדינם דין אף למ"ד דאינן רק מדרבנן דאל"כ נימא דלאו כלום עבדי כמו דאמרו בטועה בד"מ לקמן ד' ל"ג יש לומר דזה א"ש לשיטת התוס' והרא"ש והוא יש חולקין בסעי' א' בהג"ה דהתם קאי לרבנן דר"מ וכן א"ש להרמב"ם פ"ו ה"ג וכפש"כ הלח"מ ה"א:
סימן כה ענף ב:
כן הי' מקום לדון לכאורה אכן כיון דחזינן דשיטת כל הראשונים אף דס"ל דכל כח הב"ד שלנו הוא רק משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן ומ"מ כתבו דאם טעו בשקול הדעת מה שעשה עשוי בע"כ מוכח דס"ל דאין זה דומה לשליח שטעה וכן הוא באמת הדין נוטה ודלא כמש"כ לעיל משום דהא אמרו בכתובות ד' ק' שליח כדיינין וחד אמר שליח כאלמנה ופירשו התוס' והרא"ש והר"נ וש"פ דקאי על שליח ב"ד דאלים כחו טפי וע"כ אף בטעה עד שהות מכרו קיים ויש לו כח של הב"ד אלמא דמצינו דשליח של ב"ד שאני מכל שליח דעלמא וע"כ יש לומר דה"ה מה"ט אמרו במה דדנין האידנא בשליחות דקמאי דאף בטעו ג"כ הדין קיים משום דאנן שליחות דהב"ד קא עבדינן ולכן לא מבעיא למאן דס"ל שליח כדיינים וודאי א"ש ואף למ"ד דס"ל שליח ב"ד דינו כאלמנה מ"מ מודה בנ"ד דשאני כח הב"ד דכיון דיש לנו כח לדון עכ"פ ע"כ גם בדידן הדין הוא דאם טעו בשקול הדעת מה שעשה עשוי. דהא עיקר הטעם במה דאמרו בטעות דמה שעשה עשוי הוא מפני דחסו חכמים על כבוד הדיין שלא יהא לבוז ויתבטל דינו וכמש"כ האו"ת בס"ק ט' וזהו בגדר דא"כ מה כח ב"ד יפה דגיטין ד' ל"ג ומה"ט בטעו הדיינים עד שתות דמכרן קיים אך רשב"ג ס"ל דמה"ט אף ביותר משתות מכרן קיים כמבואר בכתובות ד' ק' א"כ ה"ט שייך אף בב"ד דהאידנא כיון דיש עכ"פ שם ב"ד עליהם ובש"כ בשלשה דיינים דבזה י"ל בפשיטות דאף למ"ד דס"ל שליח כאלמנה דמ"מ בנ"ד ודאי אינו דומה לשליח אלמנה דהא אמרו שם הטעם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו אבל בנ"ד דהוי שלשה ודאי דינם כב"ד גמור מה"ת ומה"ט אמרו בסי' ק"ט סעי' ו' בהג"ה דהממונה ע"פ רשות המלך שלוחו כמותו משום דמה משלחו יחידי כו'. ועיין באה"ע ס"ס ק"ד בח"מ וב"ש אך באמת אף ביחיד מומחה שטעה ג"כ הדין הוא דאף בלא קבלו ג"כ מה שעשה עשוי כיון דשם ב"ד עליו ואזלינן בתר טעמא ולכן אין דנין בזה לדמותו לכל דיני שליח משום דאלים כחו טפי וכן מוכח מסנהדרין ד' ג' דאמרו אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא דאף שלשה הדיוטות אף למ"ד דאינן רק מדרבנן ג"כ קם דינא דאל"כ נימא דלאו כלום עבדי כמבואר גבי טועה בד"מ בד' ל"ג: וכן יש לכאורה לדון בזה לפי מש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ד דקטנים שמכרו ביתומים מועטים לא מהני מכירתן משום דבמקום איסורא לא תקנו רבנן ומוכח מהתם דאף בהי' שוגג באיסור דרבנן ג"כ ס"ל להכלל הנ"ל דלא תקנו רבנן לתקנתם היכא דגוף המעשה עצמיות אינו כפי הדין דהא מיירי התם הר"נ בקטנים דלאו בני מזידין נינהו וכמש"כ במק"א א"כ לפ"ז יש לדון בדיין שטעה בשקול הדעת האידנא דעיקר כח הדין מה דאנו דנין הוא ע"פ שליחות דקמאי דז"א רק מדרבנן כמש"כ הראשונים והובא לעיל בחידושיי לסי' א' דהיכא דטעו בשקו"ה יהא דינם בטל משום דבמקום איסורא לא תקנו לתקנתם והא הך מילתא דטעו בשקול הדעת הוי זה מילתא דאיסורא דהא הדיין אין לו לפסוק להוציא ממון במקום שאינו מכריע בעצמו ע"פ דעתו וכמש"כ הרא"ש בפ"ד לסנהדרין סי' ו' דלא יאמר הדיין אפסוק כמו שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות ברורות ונכוחות כו'. וכ"כ הטור והרמ"א בסעי' ב' וכש"כ בשקול הדעת דגם תפיסת הבע"ד לא מהני כ"ז דלא זיכהו הדיין וכמש"כ המהרי"ק והקצה"ח כנ"ל וודאי דטעות כזה הוי בכלל מילתא דאינו כפי הדין. ע"כ יש לדון האידנא לכאורה דיהא הדין שלהם בטל אם טעו בשקול הדעת משום דהא באיסורא לא תקנו רבנן:
ומזה יהי' מקום להוכיח דבהך מילתא דנתנו לנו רשות לדון האידנא דיש לנו כל הכח שהי' לדיינים שיכולים לדון מה"ת בכל דיניהם לפי דאין סברא לחלק ביניהם וכמש"כ בסי' א' כעין זה ע"ש אכן לפמש"כ בחידושיי לסי' כ"ח סעי' ט"ו גבי ב"ד שקבלו עדות שלא בפני בע"ד אם הי' זה ע"פ טעות דכיון דזה הוי טעה בדבר מצוה כו' ע"כ לא דיינינן בזה להכלל של הר"נ הנ"ל א"כ ה"ה הכא דהא מבואר דהך דין דטעה בשקול הדעת דמה שעשה עשוי זהו בלא ידע הדיין מזה ע"כ הוי טועה בדבר מצוה ולכן לא שייך בכזה הכלל של הר"נ הנ"ל וע"כ אין לסתור מזה למש"כ במק"א לדון בזה להך כלל של הר"נ הנ"ל:
סימן כה ענף ג:
ולפמש"כ לעיל דהך מילתא דטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי זהו משום א"כ מה כח ב"ד יפה ע"כ נ"ל דזהו אינו רק מדרבנן וכמו דאמרו בגיטין ד' ל"ג כעין זה. וה"ה במה דאמרו בח"מ סי' ק"ט דב"ד שטעו עד שתות דמכרן קיים דזהו ג"כ משום מה כח ב"ד יפה ובזה כ"ע ס"ל טעם זה כ"ז דלא טעו שתות [ועפ"ז יש לדון הרבה בסוגיא דגיטין הנ"ל ואכמ"ל ג"כ י"ל דזה אינו רק מדרבנן וגם שם אנו דנין כן האידנא אף דאנו דנין האידנא בשליחותייהו דקמאי משום דבכ"ז לא שייך לומר דיהי' זה דומה לשליח ב"ד שטעה דמכרו בטל וכמש"כ לעיל גבי טעות בשקול הדעת וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ט סוף אות א' דמה דקם דינא זהו מדרבנן ע"ש ועיין בסי' ג' ש"ך ס"ק א' ונתיבות סי' א' ס"ק א':
והנה האו"ת ס"ק ה' הקשה בהא דקידושין ד' ע"ד דמקשו עלה דנאמן הדיין לומר כו' דניהדר ונידיינינהו דהמ"ל דמיירי בטעות בשקול הדעת והנתיבות ס"ק ח' כתב לתרץ משום דאינו נאמן להעיד שטעה כו' ולענ"ד נראה להוכיח דעד המעיד דטעה ג"כ נאמן בתו"ע דהא בסי' קכ"ו סעי' י"ד בש"ך ס"ק ס"ד שכתב דאם יש ע"א המעיד כדבריו שטעה הנותן דהיכא דלא הוי הנותן נוגע בעדות יהיה נאמן לומר שטעה אלמא דאף להעיד שטעה ג"כ נאמן להעיד א"כ מוכח דאף להעיד שטעה בחשבונו ג"כ נאמן והא גם התם יש להנותן דין מזיק שחייב לשלם כמש"כ המחבר שם דחוזר הנפקד וגובה מהנותן משום דהנותן יש לו דין מזיק כמש"כ הנתיבות שם ליישב קושיות הש"ך שם ס"ק ס"ז ואף דאם נימא דנאמן הנותן א"כ לא שייך בזה דין מזיק מ"מ הא בעת שהמחהו הנותן הי' לו אז דין מזיק להנפקד אם לא הי' לו עדים על הטעות ע"כ גם התם שייך סברת הנתיבות דהכא ומ"מ ס"ל להש"ך שם בפשיטות דיהא נאמן הנותן לומר שטעה. ובאמת לפי סברת הנתיבות הי' מקום ליישב קושיות הש"ך שם על הרמ"א די"ל דמה"ט ס"ל להרמ"א שם דאין נאמן הנותן לומר שטעה משום דאינו נאמן לומר שטעה והזיק ממון חבירו לשיטת המחבר דס"ל דחוזר וגובה מהנותן אכן מן הש"ך שם משמע דלא ס"ל כן:
ולענ"ד נראה לתרץ קושיות האו"ת ע"פ מש"כ דהא דטעות בשק"ה קם דינא זהו מדרבנן דחסו על כבוד הדיין וכמש"כ האו"ת עצמו בס"ק ט' וכמש"כ דזהו משום מה כח ב"ד יפה ע"כ י"ל דלכן אין הדיין נאמן לומר דטעה בשקו"ה. משום דהא כתב הר"נ והרשב"א בקדושין ד' ע"ד דהא דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי בזמן שעומדין לפניו אין זה רק מדרבנן משום דאי אפשר בלא"ה וכן הא דנאמן המוכר ונאמנת החי' כו':
הגה"ה והנתיבות סי' ל"א ס"ק א' ובסי' נ"ו ס"ק י"ח כתב לכללא דהא דע"א אינו נאמן זהו משום דחשדינן לי' דיעיד בדדמי אבל היכא דמידק דייק אף ע"א נאמן. ובאמת הא מבואר בהר"נ והרשב"א דאף היכא דמדכר דכיר לי' אינו נאמן אלא משום תקנת חז"ל דתקנו התם דיהא נאמן וע"כ לא גמרינן מהתם לדוכתי אחריני ומה"ת אין סברא לחלק בין היכא דמדכר דכיר או לא ועפ"ז יש לדון הרבה במש"כ הנתיבות שם גבי הא דשליש נאמן בגט אשה אך אכמ"ל:
ע"כ הגה"ה. וכיון דנאמנות הדיין אין זה רק מדרבנן ע"כ י"ל דלכן לא מתרץ הש"ס בקדושין דמיירי בטעות בשק"ה דזה אינו דהא קיי"ל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמבואר בב"מ ד' ה' ושבועות ד' מ"א. א"כ הא הך מילתא דטעות בשק"ה קם דינא אין זה רק מדרבנן ע"כ לא שייך לתקן ע"ז עוד תקנה דיהא נאמן הדיין לומר דטעה ובפרט דהענין עצמו מה דטעה אין זה דבר נכון כ"כ וכמש"כ לעיל דזה מקרי מילתא דאיסורא אך בידוע דטעה שאני] ואף דמצינו לפעמים דתקנו גם תקנה לתקנה מ"מ זה חינו רק בתורת לא פלוג א"כ הכא גבי נאמן הדיין כו' דהקשה הש"ס ניהדר ונידייני', א"כ לא שייך לומר דהתקינו להא דנאמן הדיין כו' בכל הענינים משום דתקשה ניהדר ונידייני', ולא שייך זה התקנה רק בטעה בשקול הדעת דז"א רק מדרבנן א"כ בכה"ג דלא הוי רק תקנתא לתקנתא לחוד בוודאי לא מצינו כזה וע"כ מקשה הש"ס שפיר וניהדר ונידייני' וגם הוי מילתא דל"ש הטעות בשק"ה ולידת הספק בזה:
ובלא"ה י"ל דהש"ס מקשה לרב חסדא דס"ל דהא דקם דינא זהו רק בנטל ונתן ביד א"כ לפ"ז לא בעינן לנאמנות הדיין כשהלה מוחזק והא דהקשה האו"ת דה"ל להש"ס לומר הניחא אין זה הכרח כלל וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ב סוף ס"ק א' דדרך הש"ס להקשות סתמא אליבא דחד מ"ד ובפרט דהא מצינו בסנהדרין ד' ג' בתוס' ד"ה אלא מעתה טעו כו' דהש"ס הקשה שם סתמא למאן דמחייב בלא נטל ונתן ביד. כן ה"ה י"ל הכא במה דמקשה הש"ס סתמא וניהדר ונידייני דהקשו כן למ"ד דס"ל דבעינן נטל ונתן דוקא ולכן אין הכרח מזה להוכיח דאין הדיין נאמן לומר דטעה בשקו"ה וכמש"כ לעיל משום דמש"כ לעיל דיש לדון דלכן אין נאמן לומר בזה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן עדיין יש לדון בזה לפי מה דמסיק הש"ס שם בשודא דדייני דיש לומר דעיקר מילתא דשודא ג"כ אינו מה"ת ואפשר דזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בפירוש שודא אם תלוי בדעת הדיין די"ל דזהו מה"ת אך להתוס' דפירשו דכל מה שירצה לעשות אף בלא הכרעה יעשה משום הפקר כו' י"ל דעיקרו אינו רק משום תקחז"ל וגם יש מקום לומר בהא דנכסי לטוביא דכתובות ד' פ"ה דהוי זה התם מה"ת דעל דעת כן נתן המתנה שיהי' תלוי בדעת הדיין לכל הפירושים ויש להאריך בכ"ז אך אכמ"ל:
סימן כה ענף ד:
ולכן י"ל דלדינא נאמן הדיין לומר שטעה בשקול הדעת ודלא כהנתיבות וכמו שהוכחתי לעיל ואף למש"כ לעיל דיש לומר דלכן לא מוקי הש"ס כן משום דאין נאמן לומר שטעה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן עכ"ז י"ל דלבסוף דמסיק הש"ס שם בשודא דדייני ולפ"ז מוכח לומר דזהו ענין מה"ח מה שדנין שודא דאל"כ תקשה עדיין דהא הוי לי' תקנתא לתקנתא ולכן י"ל כיון דמצינו עכ"פ דאף בדאורייתא משכחת להך תקנה דנאמן הדיין ע"כ ממילא יש לדון דלא פלוג בזה וכמש"כ לעיל ולכן אין הכרח להוכיח דלא יהי' נאמן הדיין בזה ואף דלכאורה יש לומר דאין בזה נפקותא לדינא דהא שיטת הש"ך ס"ק כ"ט דבטעות בשק"ה לא קם דינא אלא כשהוציא הממון אבל אין מוציאין הממון עי"ז וחולק על הטור והסמ"ע:
מ"מ י"ל דנפ"מ היכא דהוי תפיסה בעדים דאין מוציאין ממנו אם טעה הדיין בשק"ה לזכותו משום דיכול לומר קים לי כהטור והסמ"ע ואף לפי הכרעת הש"ך עצמו ג"כ י"ל דאם התובע הוא תפוס דאין מוציאין ממנו אם טעה הדיין לזכותו דהא עיקר סברת הש"ך הוא דמצי למימר דלמא סברא בתרא דילך אמת ואין מוציאין מהמוחזק ע"כ היכא דהוי התובע מוחזק לא שייך זה וע"כ אף להש"ך אין מוציאין ממנו משום דמצי למימר דילמא לא טעית ומעיקרא יפה דנת כו' ובתפיסה בעדים הא בעינן לנאמנות הדיין וזהו דלא כמש"כ הנתיבות בפשיטות דלשיטת הש"ך לא שייך לדון כ"ז משום דאם הלה מוחזק לא בעינן לנאמנות של הדיין משום דלפמש"כ שייך לדון כן בתפיסה בעדים אף לשיטת הש"ך וע"כ י"ל דאם התובע תפס ממנו דנאמן הדיין לומר בטעה בשקול הדעת כ"ז שלא נסתלקו מלפניו ואין מוציאין ממנו:. וסברת הנתיבות י"ל דכיון דבשקוה"ד לא מהני תפיסה כמש"כ] המהרי"ק והקצה"ח רק אם הוא ע"פ הדיין אף שטעה שאני ע"כ כ"ז דאינו תופסו ע"פ דברי הדיין לא מהני תפיסתו בעדים אם חוזר הדיין מדבריו אך זה אינו מוכרח די"ל כיון דפסק כבר הדיין לזכותו ע"כ ממילא מהני תפיסתו אף לשיטת הש"ך ועוד דהא משכחת הך תפיסה בעדים דהדיין מעיד דזה הי' ברשותו וקצרתי:
והנה בפלוגתת הש"ך עם הטור דהש"ך ס"ל דכ"ז דלא הוציאו הב"ד הממון דחוזר הדין ודלא כהטור יש לדון דאם כתבו ב"ד פסק דין דאפשר דמודה הש"ך להטור דאין חוזר בטעו בשקוה"ד דהא אמרו בשביעית פ' יו"ד ה"א דכל מעשה ב"ד אינן משמטין משום דפסק דין הוי כגבוי כמבואר בירושלמי שם בח"מ סי' ס"ז סעי' ח' וכיון דפסק דין בכתבו הוא כגבוי ע"כ י"ל דה"ה בטעו בשקוה"ד וכתבו פס"ד דכיון דהוי כגבוי הוי כמו דהתפיסו הב"ד לו וזכה כבר אך יש לומר לפי מש"כ התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה בית הלל כו' דדוקא היכא דהשעבוד של הכתובה עומד בספק בזה ס"ל דלא הוי כגבוי אבל בחוב מבורר שאני ומזה כתבתי לעיל בסי' י"ב דבשט"ח ברור הוי כגבוי ע"כ כמו כן יש לחלק הכא בפס"ד דדוקא בפסק דין ברור כמו הא דשביעית בזה אלמו כח הפסק דין יותר משט"ח דגיטין ד' ל"ז וכן הא כתבו התוס' בסוטה שם ד"ה ב"ש כו' לחלק אליבא דב"ש דדוקא היכא שעמדו הנכסים כבר בכח האשה בזה ס"ל דהוי כגבוי כולו. ע"כ יש לחלק ג"כ כזה גבי פס"ד דדוקא בהי' כבר זכות ברור בזה הוי כגבוי אבל הכא בטעה בשקוה"ד דהוי ספק בעיקר החוב לא הוי חוב ברור ע"כ בזה אף פס"ד לא הוי כגבוי ויכול הנתבע המוחזק להחזיק הממון בידו ולכן אין לחלק בין כתבו פס"ד או לא (שם סעי' ג') בש"ך (ס"ק כ"ט אות ט') מיהו דוקא סמוכים אבל שאינן סמוכים אפילו הם מומחים והם ג' חייבים לשלם כשדנו בכפיי' כו' עכ"ל וזהו מטעם שכתב הש"ך לעיל ס"ק י"ד אות י"א דכיון שדנין בכפי' לאו אנוסין הם וחייבין וכ"כ הש"ך ס"ק ט"ו אות ג' דכיון דכופה אותם הרי אינו אנוס בדבר דל"ל לכופו עכ"ל אבל שיטת הבעל המאור דבשלשה ואית בהו חד מומחה פטורי ולכאורה מסתבר טעמו דדוקא ביחיד מומחה י"ל דחייב מפני שהגיס דעתו לדון יחידי כמו דאמרו בירושלמי אבל בשלשה וכש"כ בשלשה מומחין יש לומר דפטורים כמו דאמרו בב"ק ד' צ"ט דאומן שקלקל דמומחה פטור משום דהוי אונס ומש"כ הש"ך דכיון שדנין בכפי' לאו אנוסים הם זה קשה בסברא דהא מוכרחין הם לדון ע"פ דין דמצווים הב"ד לדון ולשפוט ואנוסים הם ע"פ מימרא דרחמנא וסברא זו כתב הרמב"ן במלחמות והובא באו"ח ס"ק ו' וכן הש"ך בס"ק כ"ט סוף אות ח' הרגיש בזה אך לפי מש"כ הנתיבות ס"ק ג' דהדיין הוי ש"ש משום פרוטה דר"י, ע"כ א"ש לדינא לומר דשלשה מומחין שטעו יהי' חייבין אם דנו בכפי' כ"ז דלא קבלינהו ובקבלינהו שאני דהוי מילתא יתירתא כמש"כ הרא"ש אבל הש"ך לא ס"ל כן כמש"כ בס"ק ט"ו ולעיל בסי' ג' סעי' ב' הארכתי בזה וכן הא קיי"ל דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כר"י או כרבה דשומר אבידה הוי ש"ח כמבואר בסי' ע"ב סעי' ב' ובסי' רס"ז סעי' ט"ז ואפשר דכוונת הש"ך הוא דכיון דדנין בכפיי' ה"ל למידק יותר וה"ל הני מומחין כמו דאם הי' נוטלים שכר דאמרינן דה"ל למידק. דה"ה היכא שדנין בכפי' ג"כ ה"ל למידק ביותר אף אם אינן נוטלין שכר וגם י"ל דזהו בכלל מה דאמרו בסנהדרין ד' ג' כש"כ אתה נועל דלת בפני לוין דתקנת חכמים הי' שישלמו ולא חילקו בין תובע להנתבע בזה ואף דהתם מיירי בהדיוטות מ"מ י"ל דמה"ט ה"ה אף במומחין שאינן סמוכין ולא פלוג ויש להאריך עפ"ז בפי' רש"י ותוס' שם אך הש"ך בס"ק כ"ט אות ט' מחלק בין היכא דחייבין לדון מה"ת ובין היכא דאינן יכולין לדון רק מדרבנן: סימן כו:
ענף א:
ונראה לענ"ד להוכיח כשיטת הבעל המאור דבשלשה מומחין אף שאינן סמוכין פטורי מתשלומין והוא דאמרו בכתובות ד' צ"ט שום הדיינין שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל ואם עשו אגרת בקורת אף שוה מאתים במנה מכרן קיים והנה ע"פ דין הוא דאף פחות משתות הי' מכרן בטל כמו בדין השליח אלא משום מה כח ב"ד אמרו עד שתות וכמו שכתב הר"נ שם ובקדושין רפ"ב ובכה"ג כ"ע ס"ל להך מה כח ב"ד יפה והא דהקשה הש"ס בכתובות ד' ק' ולית לי' לר"נ מה כח ב"ד יפה והאר"נ כו' אין זה קשה על הר"נ. והשמ"ק לכתובות שם ד"ה ה"ג א' רב הונא בר חיננא כו' הביא בשם יש אומרים דלא ס"ל כן אבל באמת העיקר כמש"כ הר"נ כנ"ל וכ"כ רע"א זצ"ל שם בגליון המשניות וכן נראה הטעם במה דאמרו דאם עשו בקורת דמכרן קיים ג"כ נראה דזהו מטעם מה כח ב"ד יפה ובזה מודו רבנן לרשב"ג וכמש"כ הרע"ב ברטנורה ע"ש דאל"כ אין זה סברא דבעשו בקורת יהי' מכרן קיים טפי וקשה דאמאי לא כתבו הפוסקים שם דהדיינים חייבים לשלם להיתומים וכן להנתבע לפי מש"כ הסמ"ע בסי' ק"ג ס"ק ו' דהא הדין נותן דכמו בטעו בשקוה"ד דחייבין לשלם לפי דע"פ דין הא לא מהני אף תפיסת בע"ד אם הוא נגד סוגיא דעלמא כמש"כ המהרי"ק והקצה"ח רק מפני שחסו על כבוד הדיין אמרו דטעות בשקוה"ד קם דינא. וכמש"כ הש"ך בס"ק כ"ט סוף אות א' דהך קם דינא זהו מדרבנן וכמש"כ האו"ת ס"ק ט' וכיון דבאמת זהו נגד הדין ע"כ אמרו שישלם אף בשלשה אף דהתם לא שייך טעם דירושלמי על יחיד דמפני שהגיס דעתו לדון יחידי כו' א"כ ה"ה בטעו הדיינים ומכרו ופחתו עד שתות והפסידו להיתומים ע"י מה שכפו אותם וירדו לנכסיהם בע"כ הדין נותן שיהיו חייבין לשלם כמו כל מזיק ממון חבירו בשוגג:
וכן יש להעיר בעשו אגרת בקורת דאף שוה מאתים במנה מכרן קיים דתקשה הא הפסידו להם הרבה נגד הדין ובאמת הא לא אשתמיט שום פוסק לומר דיהיו חייבין הדיינים לשלם התם בסי' ק"ט וכן בכולי סוגיא דכתובות ד' ק' לא הוזכר זה כלל וכמו שאמרו הכא בבכורות ובסנהדרין דמה שעשה עשוי וישלם אכן לפי שיטת הבעל המאור דס"ל דשלשה מומחין שטעו פטירי מפני דהא מומחה שטעה פטור כמבואר בב"ק ד' צ"ט רק יחיד מומחה שדן חייב משום שהגיס דעתו לדון יחידי כמו דאמרו בירושלמי ומה"ט אף שלשה הדיוטות ואית בהו חד מומחה ס"ל להבעה"מ דפטירי וע"כ א"ש במה שלא אמרו גבי ב"ד שטעו עד שתות דישלמו משום דהא בעינן שלשה בקיאים בשומא כמבואר בסי' ע"ג סעיף ט"ו ובסי' ק"ג ע"כ דינן כמו כל מומחה שטעה דפטור משום דזה מקרי אונס. אבל לפי מש"כ הש"ך להכריע כהפוסקים דדוקא סמוכים אבל שלשה מומחים חייבים אם היו בכפייה משום דלא ה"ל לדון בכפייה. א"כ תקשה דה"ל להב"ד לשלם במה שפחתו שתות ולא מבעיא אם הב"ד עצמם הן השמאים. ואף אם איו שלשה שמאים אחרים שאינן הב"ד עצמן ג"כ הדין נותן שיהיו חייבין השלשה שמאין משום מזיק והא שיטת הש"ך והפוסקים הנ"ל הוא דכיון דדנו בכפיה אינו דומה להא דב"ק דמומחה שקלקל פטור משום דשא"ה דלא היו בכפיה:
ובהא דהוסיפו עד שתות דמכרן קיים אינו קשה דאף דהלוקח סמך על הב"ד וכמש"כ הראב"ד שהובא בהר"נ שם בכתובות ד' צ"ע שכתב שכל מי שקונה מב"ד לא עלה על דעתו שיתאנה כו' ועיין ברא"ש שם בשם ר"י והוי כמו מראה דינר לשולחני וא"ל חזי דעלך קא סמיכנא וכמבואר בסי' ש"ו סעי' ו' ובש"ך שם מ"מ א"ש דהא כיון דהלוקח קונה ברצונו הטוב וזה אינו ע"י כפייה ע"כ פטורים משום דהא מומחה פטור דהוי כמו אונס ודוקא בטעות בשקול הדעת היכא דכופין להנתבע בזה ודאי להש"ך הדין הוא דאף בטעו וחייבו את התובע אף דהתובע בא מעצמו לפני הב"ד ובזה לא שייך כפייה כ"כ מ"מ הדין נותן דחייבים דכיון דאם היו טועים לחייב הנתבע שהוא ע"י כפיה הם חייבים ע"כ אין סברא לחלק בין תובע לנתבע דגם זהו בכלל כש"כ שאתה נועל דלת בפני לוין כדקאמרי בסנהדרין דף ג' ועיין בנתיבות ס"ק ט' אבל בלוקח דאין עליו שם תובע דלא שייך כן ע"כ א"ש מה דאינם חייבים לשלם להלוקח אבל בפחתו שתות תקשה כנ"ל וכן בהורידו הבע"ח דסימן ק"ט סעיף ה' גם כן תקשה כמו שכתבתי לדון בפחתו. והנה בעשו איגרת בקורת דמבואר שם דלכ"ע מכרן קיים אף מכרו שוה מאתים במנה יש לומר דאינו קשה דיהיו חייבין משום מזיק וכמש"כ לעיל משום דהרא"ש בכתובות שם פ' י"א סי' כ' כתב בזה"ל דטעמא דהכרזה הוא כיון שדקדקו ב"ד כל כך במתון ופרסום בשומא זו אין לתלות בה שום טעות עכ"ל וכוונתו הוא דזה לא מקרי טעות אלא אונס כיון שדקדקו במתון ובפרסום בשומא וכמבואר בסי' ק"ט סעי' ג' דהעיקר תלוי במה שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ז' דאם הכריזו ולא דקדקו כ"כ בשומא אין זה בשם איגרת בקורת וכ"כ שם ס"ק י"א. ע"כ י"ל דמה"ט אף שהי' זה ע"י כפיה ג"כ פטורין משום דזה מקרי אונס דכיון דהשתדלו ועשו הכל כהוגן ומה היו יכולים לעשות יותר ולכן אינו קשה על שיטת הש"ך מהא דעשו אגרת בקורת אך עדיין תקשה מהא דפחתו שתות כנ"ל, וכן קשה מהא דאמר רשב"ג שם מכרן קיים אף בלא עשו בקורת ולא קאמר שישלמו כמו דתנינין גבי טעות בשקוה"ד בבכורות דקשה אמאי לא ישלמו כיון דהי' ע"י כפיה ואף דמיירי התם בשום היתומים דאין גובין ממטלטלי רק ממקרקעי דלא משכחת ביה נשא ונתן ביד כ"כ אפ"ה הא מצינו לרשב"ג דס"ל בב"ב ד' צ"ג במוכר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב להחזיר ההוצאה וכן אמר שם נותן לו בושתו ובושת אורחיו ואנן ס"ל דפטור מזה משום דמקרי גרמא וכמש"כ הרשב"ם שם ועיין מזה בסי' רל"ב ובמק"א הארכתי בזה והוכחתי דאף בלא ידע המוכר מחייב רשב"ג משום גרמא א"כ מוכח מזה דס"ל לרשב"ג לדון דד"ג מכש"כ ועיין בגיטין ד' מ"א תוס' ד"ה במזיק שעבודו כו'. וע"כ יש לדון דלרשב"ג דדן דד"ג יהיו הדיינים חייבין שם לשלם משום דד"ג כמו בטעו בשקוה"ד ועפ"ז יש לדון בסוגיא בכתובות שם ובגיטין ד' ל"ג וקצרתי וכ"ז הוא לרווחא דמילתא דהא כתב הש"ך בסי' כ"ה ס"ק מ"ה דאם כפוהו על התשלומין אין לך מזיק גדול מזה וה"ל כמו נשא ונתן וכ"כ האו"ח ס"ק א':
סימן כו ענף ב:
ולפ"ז שפיר כתב הבעה"מ וכן בפסקי הרא"ש דשלשה מומחין ומשמע אף דאינן סמוכין דפטורי מלשלם בטעו בשקוה"ד די"ל דהוכיחו כן מהא דכתובות ד' ק' דלא נזכר שם דיהיו חייבין לשלם ומתורץ קושיות הש"ך דהקשה מנלן להו כן אך לשיטת הש"ך וסייעתו שפיר יש לדון התם בכתובות גבי שום הדיינין שפחתו עד שתות דחייבין לשלם כמו בטעו בשקוה"ד. ואין לחלק דשאני טעו בשקוה"ד דשגגת תלמוד עולה זדון כמו שהוזכר זה בש"ך ס"ק ח' דזה אינו דהא חזינן דהרא"ש וש"פ והש"ך כתבו כולם לדמות הך מומחה שטעה בשקוה"ד להך דב"ק ד' צ"ט במומחה שקלקל דפטור משום דה"ל אונס ולא חילקו דשאני טעות בדין משום דשגגת תלמוד כו' רק כתב הטעם דבכפי' שאני דלא ה"ל לדון בכפיה ע"כ ה"ה התם גבי שום הדיינים שפחתו שתות כיון דהי' בכפיה הדין נותן דחייבין לשלם ודוחק לחלק דשאני התם כיון דבכל אדם הדין הוא דעד שתות הוי מחילה ואף על לכתחלה יש להסתפק אם מותר להונות חבירו פחות משתות כמבואר בסי' רכ"ז סעי' ו' משום דדרך מקח וממכר הוא בכך כמש"כ הרא"ש והטור והסמ"ע שם דז"א סברא לחלק כן דהא כתב הר"נ שם בכתובות ובריש פ"ב דקידושין דע"פ דין הי' חוזר אף פחות משתות כמו בשליח אלא משום מה כח ב"ד אמרו דפחתו שתות מכרן קיים. ויש לומר דזהו כוונת הגמרא בכתובות ד' ק' דאמרו שליח כדיינין כו' וח"א שליח כאלמנה כו' לאפוקי ב"ד דרבים נינהו היינו דכיון דרבים נינהו חסו על כבוד הב"ד ומה כח ב"ד יפה ולכן הדין נותן שישלמו כנ"ל ובאמת מש"כ לעיל להוכיח מדלא קתני בפי' שישלמו אין זה הכרח כ"כ משום די"ל דסמכו על הפשיטות בזה ומה דקתני גבי דיין שטעה בשקוה"ד דישלם י"ל משום דהוי אמינא לומר דכיון דמה שעשה עשוי ע"כ יהיה יכול הדיין לפטור א"ע ולומר יפה פסקתי ע"כ אשמועינן דישלם מביתו וכמש"כ הש"ך סברא זו בס"ק ט"ו וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים והובא בנתיבות ס"ק ג' אבל הכא בפתחו שתות דאין שום סברא לומר שלא ישלמו ע"כ לא איצטריך למיתני שישלמו ומה דלא אשתמיט שום פוסק לומר שישלמו ג"כ י"ל כנ"ל: וכן י"ל עוד דהא אם היה שלשה שמאים בקיאים זולת הב"ד כפי דמצינו ע"פ רוב ע"כ אז אין כאן שום חיוב תשלומין כלל לפי דהא הב"ד עצמן יכולין לומר דסמכו על אחרים ומה ה"ל למעבד יותר וכן השמאין עצמן אינם חייבין כלל משום דדינן כמו מומחה שטעה דפטור והא הם לא עשו זה ע"י כפיה וגם הא עיקר החיוב והענין נעשה ע"י הב"ד ולא ע"י השמאין ולכן י"ל דלא כתבו חיוב תשלומין בפחתו שתות וכן הא דאמרו בכתובות שם שליח כדיינין כו' דמיירי בשליח ב"ד בע"כ מיירי דהיה שלשה שמאין אחרים דהא השליח ב"ד עצמו לא מהני שומא שלו שהוא יחידי כן י"ל במה דקתני שם שומת הדיינים דמיירי בהאי גוונא אבל היכא דהב"ד עצמן הם השמאין שפיר יש לומר דחייבין לשלם בפחתו עד שתות אך בעשו בקורת פטירי דהא חקרו ובדקו כמשפט וכמש"כ בסי' ק"ט ובסמ"ע שם והכ"מ ברמב"ם פ' י"ב וכ"כ הפירוש משניות להרמב"ם שם דאגרת בקורת הוא שיכתבו שהם הפליגו בקיום ובחקירה בכל כחם עכ"ל ומה ה"ל למעבד יותר והוי כאונס ועיין באה"ע סי' ק"ד אכן אם לא עשו בקורת שפיר יש לומר דלשיטת הש"ך וסייעתו דאם ב"ד עצמם הם השמאים דחייבין לשלם:
ג שוב ראיתי לחלק בפשיטות בין הא דטעה בשקוה"ד ובין הך דשום הדיינים ע"פ מש"כ הרמב"ם פ' כ"ב ה' מלוה ה' ט"ו ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ"ש מכרן בטל שהרי הן כשליח ויש להן רשות לתקן אבל לא לעות כו' והמ"מ שם הביא תשובת אלפסי שמחלק בין יתומים ובין בע"ח ואח"ז מסיק המ"מ דדברי הרמב"ם והגאונים אינן אלא דוקא בלוקח אבל לא ביורש ובע"ח עצמו והטעם מפני שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה רק היתומים שעומדים במקום אביהם עליהם מוטל לפרוע החוב וכש"כ הבע"ח עצמו ע"כ פחתו שתות מכרן קיים דאמרינן ליה אם לא היית חפץ בשומא זו היה לך להשתדל בפרעון המלוה ולכן אין דינן כשלוחין משא"כ בטורף מלוקח דלא שייך כן ע"כ דינן כשלוחין עכ"ל המ"מ ועיין במל"מ שם: והובא דברי המ"מ בבית יוסף סי' ק"ג וכן הכריע הב"ה שם וכ"כ הסמ"ע בסי' ק"ג ס"ק ו' לחלק בין בע"ח עצמו ויתומים דעליהם הי' מוטל למכור ולשלם מנכסי אביהן ע"כ יפה כח ב"ד דעד שתות מכרן קיים משא"כ בלוקח וזה א"ש ביותר לפמש"כ האו"ת בסי' ס"ו ס"ק מ"ג דביורש מוטל עליו שעבוד הגוף לשלם כמו הלוה עצמו וכמש"כ מזה בחידושי לסי' ל"ט סעי' א' ענף א' בארוכה בזה:
והט"ז בסי' ק"ג סעי' ד' כתב לחלק בין לוה עצמו ובין יתומים דשאני יתומים דהב"ד הם אביהם של יתומים ובמקומן הם עומדים ע"כ אין על הב"ד שם שליחות משא"כ בגביות ב"ח הויין כשלוחים ואם טעו בכ"ש מכרן בטל וכ"כ הב"ח שם וכעין זה מצינו בתוס' פסחים ד' י"ג ע"א ד"ה מאי לאו כו' שכתבו א"נ גבי יתמי ב"ד עצמן הן המפקידים לכך יכול לעכב לעצמו על פיהם כו' וכ"כ התוס' בב"מ ד' ל"ב ד"ה ב"ד הדיוטות כו' ולפי סברת הט"ז והב"ח יש לומר דזהו שיטת השיטה מקובצת בכתובות ד' ק' דס"ל בשם יש אומרים שהביאו תלמידי ר' יונה ז"ל דבפחתו עד שתות אין אנו צריכים לטעמא דמה כח ב"ד יפה ועיין בחידושי אנשי שם להר"נ ברפ"ב קדושין מזה. משום דלהטעם דב"ד אביהם של יתומים ובמקומן הם עומדים ע"כ א"ש בפחתו עד שתות דמכרן קיים דזהו דרך מקח וממכר וכמש"כ הסמ"ע בסי' ק"ט ס"ק י"ג דאין דרך העולם לדקדק בכך וכמבואר בסי' רכ"ז סעי' ו' כה"ג: ולכן לפי שיטת הט"ז והב"ח ודאי פטורים הב"ד לשלם בפחתו עד שתות דכיון דנחשבים כמו אביהן של יתומים ע"כ יש להב"ד זכות בזה כמו היתומים עצמן כמש"כ דבמקומן עומדים וע"כ פטורים מלשלם כמו אביהם והם עצמן וגם הא לא הוי בזה דין כפי' דדוקא בכפו את הנתבע ס"ל להש"ך וסייעתו דשלשה מומחין חייבים משום דלא ה"ל לדון בכפיה כנ"ל וכן בהותירו עד שתות והורידו להמלוה להנכסים ג"כ ליכא חיוב תשלומין דהא לא היה בזה דין כפיה כלל ודוקא היכא דהיה כפיה להלוה אז ממילא אין לחלק בין המלוה להלוה כמש"כ לעיל משום דזהו בכלל נעילת דלת אבל במה שב"ד מוכרין נכסי יתומים עבור תשלום חוב אביהן דאין בזה דין כפי' כלל והם כמו אביהן והם עצמן ע"כ ודאי פטירי לשלם הן בפחתו והן בהותירו להמלוה:
ועיקר דברינו מה שכתבנו לדון דהב"ד שטעו יהי' חייבין לשלם זהו לשיטת המ"מ והבית יוסף והסמ"ע דס"ל דאף במכרו נכסי הלוה ג"כ הדין הוא בפחתו עד שתות דמכרן קיים ובזה יש לדון דיהי' חייבין לשלם להלוה כמו בטעו בשקוה"ד אם דנו בכפיה וה"ה במכרו נכסי הלוה בע"כ אבל באמת יש לחלק ביניהם והוא דשאני בפחתו עד שתות דהא עיקר הטעם דמכרן קיים במכרו נכסי הלוה והיתומים לפי שיטת המ"מ והב"י והסמ"ע הוא כיון דהי' מוטל עליהם להשתדל ולמכור להנכסים כדי לקיים מצוה פריעת בע"ח ע"כ יפה כח ב"ד שיש להם כח שיהיה מכרן קיים בפחתו עד שתות ולפ"ז י"ל דמה"ט פטורים לשלם משום דדוקא בטעו בשקוה"ד כיון דלפי הדין לפי סוגיא דעלמא הלוה פטור ע"כ שפיר יכול לומר להב"ד מה לכם להזיק לי ולא היה לכם לכוף אותי ולטעות בשקוה"ד ע"כ חייבים הב"ד לשלם משא"כ בשום הדיינים שטעו כיון דהחיוב ברור מוטל על הלוה להשתדל בפרעון החוב ולמכור כדי לשלם להמלוה אם אינו חפץ בהשומא כמש"כ המ"מ והסמ"ע ע"כ אין סברא דהב"ד יהיו חייבין לשלם אם טעו בהשומא ופחתו עד שתות. ולכן לא אשתמיט איזה פוסק לומר התם דהב"ד חייבין לשלם אך אכתי י"ל דזה אינו רק בפחתו עד שתות דזהו דרך מקח וממכר ואין דרך העולם לדקדק עד שתות כנ"ל ובזה אמרו דמה כח ב"ד יפה גם להיות פטורים מתשלומין. אבל היכא דטעו בשתות ויותר דע"פ דין היה מכרן בטל רק דעכשיו אחר דנתנו החפץ הנמכר להמלוה או להלוקח ואי אפשר למיהדר יש לומר דחייבין הב"ד לשלם וכעין המבואר בסי' רכ"ז סעיף כ"ה דאם סמכו על שומת לוי וא"א להחזיר האונאה שהלך לדרכו דחייב לשלם אך אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קיבל שכר על השומא פטור וזה אינו רק התם דלא היה זה ע"י כפיה אבל בנ"ד דהב"ד כפוהו להלוה ונתנו בע"כ להמלוה או להלוקח א"כ הא שיטת הש"ך דאם היה ע"י כפיה דחייבין משום דמה דהיו אנוסים מדרבנן לדון אין זה פוטרתן מתשלומין וה"ה במה דבעינן ב"ד לירד לנכסי הלוה ולהגבותן להמלוה גם בזה בעינן ב"ד סמוכין מה"ת והא דגובין בבבל זהו מדרבנן וכעין מש"כ הש"ך בסי' ע"ג ס"ק מ' ואף לשיטת המחבר שם זהו דוקא בבע"ח דקני משכון כמש"כ האו"ת והקצה"ח שם וגם בזה י"ל דאינו רק מדרבנן והיכא דהיה ע"י כפיה אף במה דהיה אפשר למיהדר ג"כ חייב וכמש"כ הש"ך כעין זה בסי' כ"ה ס"ק מ"ה דהיכא דכפוהו על התשלומין הוי כמו נשא ונתן ביד וכ"כ האו"ת בסי' כ"ה ס"ק א' בטועה בדבר משנה ובפרט במה שאינו נוגע בדין הוי כמו מראה דינר לשולחני דלא היה לו להראותו לאחר כמש"כ התוס' בב"ק ד' ק' ד"ה טיהר כו'] ובכפיה לא מיפטרי אף דהיו מומחין ובקיאים לשי' הש"ך:
סימן כו ענף ד:
אכן יש להוכיח דבכל גווני פטורים הדיינים לשלם מהא שכתב הרשב"א בספר תולדות אדם סי' שס"א דהא ששנינו שום הדיינים שפחתו שתות דמכרן בטל לא משכחת לה אלא א"כ חזרו בהן הב"ד והכירו שטעו בשומתן הא לאו הכי שומתן הראשונה שומא אפילו באו אחרים ואמרו שטעו בשומא דמאי חזית דסמכת אהני כו' והנה הנתיבות בסי' ק"ג ס"ק ג' הקשה ג"כ איך יבורר הטעות בהשומא הא תרי כמאה ותירץ דבדבר שאינו עדות גמור הולכין אחר רוב דיעות אבל נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל ומה דיש להעיר הא כיון שהגידו אינן חוזרים ומגידים וזהו אינו בכלל דבר המצוי לטעות דסי' כ"ט וסי' מ"ג יש לומר בזה דשאני ב"ד דלא דיינינן בהו הך כללא דכיון שהגיד כו' משום דב"ד נאמנים אף דהוי כעין חוזר ומגיד ובפרט דאינן חוזרין ומגידין לגמרי וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל' ויהיה מזה סייעתא לדברי הש"ך הנ"ל:
והא דסי' מ"ו סעי' כ"ה שא"ה כמש"כ הש"ך שם ס"ק ס"ב ואכמ"ל: והנה הר"נ בכתובות פ"ט בסוגיא שם ד' פ"ד בההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה בע"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסי דכ'הר"נ שם דלא היה להבקרא דין ע"א משום כיון שלפי דבריו שאמר לאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתמי ה"ל בע"ד כו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ג' ודברי הר"נ הובא בנתיבות סי' ע"ז ס"ק ו' ובקצה"ח סי' קכ"א ס"ק ד' ולקמן בחידושיי לסי' ל"ז סעיף ה' בארתי היטב לדברי הר"נ הנ"ל ואף דיש לו מיגו דאם לא היה אומר כלל לא היה עליו שום חיוב כלל מ"מ עכשיו דהודה ה"ל כמו בע"ד דהתורה פסלתו להעיד דרוצה עכשיו דיקויים עדותו דחבירו ישלם דאל"כ יתחייב הוא לשלם להתובע ולדבריו בע"ד הוא כו' ומש"כ שם משום דאינו ראוי לדו"ח הוא רק לפלפולא בעלמא: א"כ אי נימא דהדיינים שטעו בשומא חייבים לשלם היכא דאי אפשר למיהדר תקשה דאיך נאמנים הב"ד להעיד שטעו דהא עכשיו לפי דבריהם ה"ל שם בע"ד ואם לא יוציאו הממון מהמלוה יהיו חייבים לשלם להלוה משום דין מזיק וע"כ ה"ל כמו נוגעים בדבר והתורה פסלם הן לעדות והן להיות ב"ד. וניחא להו שהמלוה יחזיר הטעות להלוה כדי שלא יתחייבו משום מזיק ואין סברא לומר דשאני בזה דה"ל כמו מילתא דעביד לגלויי דמשמע מדברי הרשב"א דנאמנים הב"ד בזה מצד דין עדות ולכן מוכח מזה דהב"ד פטורים לשלם אף בפחתו שתות ויותר משום סברת המ"מ והב"י והסמ"ע הנ"ל דהא היה מוטל החוב על הלוה והיתומים לטרוח ולשלם להמלוה וע"כ כיון דמומחה או תגר פטור כמבואר בסי' רכ"ז סעי' כ"ה אך דהיכא דהיה ע"י כפיה כתב הש"ך הכא לחלק דחייב אבל ז"א אך היכא דנתברר דע"פ דין אלו לא היה טועה הדיין היה פטור הלוה כנ"ל אבל היכא דע"פ דין החוב ברור הוא לשלם להמלוה את החוב ע"כ אין זה דומה לכפיה דהכא גבי שקוה"ד ומיפטריי ולכן שפיר יש להב"ד דין עדים דנאמנים כמש"כ הרשב"א ומש"כ המ"מ בפ' כ"ב ה' מלוה ה' ט"ו בשם הרשב"א שם אין זה סתירה לדברינו וקצרתי ונתבאר דאף לפי שיטת הש"ך דהכא דמ"מ בהא דסי' ק"ט פטורים הב"ד לשלם בכל גווני דטעו ואף במכרו נכסי הלוה וטעו אף בשתות ויותר כיון דהיה שלשה בקיאים בשומא הן ע"י אחרים והן הב"ד עצמן ע"כ בזה כ"ע מודו כמש"כ הבעה"מ הכא דפטורים:
(שם סעי' ג' בהגה"ה) ואם היו הדיינים ג' והלכו אחר שנים שבהם הם משלמין ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבע"ד וזהו מדברי הטור שם והרא"ש פ' ג' דסנהדרין והקצה"ח שם ס"ק י"ב הקשה דאמאי לא נימא בזה כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי כמבואר בב"ק ד' נ"ג ובסי' ת"י בשלמא להך לישנא דאמרו שם דהאי כולי היזיקא עביד כו' א"ש דהא גבי דיינים לא עביד כ"א רק פלגא היזיקא אבל להך לישנא דס"ל שם דהאי פלגא היזיקא קעביד כו' ואפ"ה חייב משום דתוראי בבירך אשכחתי' א"כ ה"ה הכא שייך לדון כן משום דהא כיון שנגמר הדין אף דנסתלק השלישי יכולין השניים לגמור הדין א"כ כל גמר ההיזק נמצא בהנך שניים עכ"ל הקצה"ח ונשאר בצ"ע:
סימן כו ענף א:
ובאמת לפמש"כ האו"ת בסי' י"ח ס"ק ד' דאף דידעו היכן הדין נוטה וסילק א' מהם אינן יכולין לגמור הדין ע"ש א"כ א"ש קושיות הקצה"ח הנ"ל: משום דלפי זה לא שייך לדון הכא להסברא דתוראי בבירך אשכחתי' שכתב הקצה"ח כנ"ל אך לפמש"כ הש"ך בסי' י"ח ס"ק ה' דאחר שידעו היכן הדין נוטה דיכולים השניים לגמור הדין עי"ש ולפ"ז שפיר הקשה הקצה"ח ובוודאי אין לומר דבאמת להך לישנא דב"ק הנ"ל דאמרו דהאי פלגא היזיקא קעביד כו' ואפ"ה חייב:
דלפ"ז ה"ה בדיינים יהיו חייבין לשלם חלק הג' ע"פ סברת הקצה"ח הנ"ל דוודאי זה אינו דהא בסנהדרין ד' ל' מקשו בגמ' בפשיטות דלמ"ד זכאי משלמי דלימרו לי' אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא מידי והא הוי מצי הגמ' לומר דס"ל כהך לישנא דב"ק הנ"ל דאף בפלגא היזיקא עביד דיינינן להך כללא ואיך הקשו זה בפשיטות וע"כ מוכח דהי' פסיקא להש"ס דאין סברא כלל לדון בזה להך דליכא לאשתלומי מהאי כו' ולכן זה טעמא בעי כמו שהקשה הקצה"ח:
ולכאורה י"ל דבאמת מוכח מזה כיון דעיקר חיוב בדיינים שטעו דחייבין משום דינא דגרמי דבזה לא דיינינן להך דאי ליכא לאשתלומי מני' כו' ודווקא בחיוב שור ובור אמרו כן ומצינו בכמה מילי דמחלקינן בין דינא דגרמי ובין מזיק ממש כמבואר בסי' שפ"ו אבל באמת זה ליתא דהא מצינו בסי' שפ"ח סעי' ז' בהגה"ה ובש"ך שם ס"ק מ"ב בשם הגהות מיימוני פ' י"ב ה' נזקי ממון גבי שניים שפטרו החוב כו' ובשם המרדכי פ' הפרה שכתבו לדון שם גבי דינא דגרמי דמיירי שם להך דליכא לאשתלומי מהאי כו' ע"כ שפיר הקשה הקצה"ח. והנלע"ד בזה והוא דבאמת צריך ביאור למה דאמרו בב"ק שם דאף אי האי פלגא היזיקא קעביד כו' דחייב לשלם כולו משוש הסברא דאנא תוראי בבירך אשכחתי' דבאמת קשה בסברא לחייבו משום זה דהא לא עשה רק פלגא היזיקא ועיין בתוס' שם ד"ה לעולם קסבר ולכן נ"ל לומר בזה דעיקר הסברא במה דאמרו דאף דלא עביד רק פלגא היזיקא אפ"ה חייב לשלם כולו אי ליכא לאישתלומי מהאי דזהו משום דינא דגרמי כיון דלולא מעשה של בורו בהפלגא היזיקא שלו לא הי' ניזק השור כלל ואיהו דגמר וגרם ההיזק וע"י גרמהו מגיע פסידא להניזק ואף דהוי ע"י פלגא היזיקא של אחר. מ"מ הא בכל גרמי הוא כן כמו באחוי אחוי וכה"ג ע"כ דיינינן בזה דכי ליכא לאשתלומי מהאי יהי' חייב לשלם כולו והעיקר הוא משום דד"ג וכעין זה מצינו בהא דב"ק ד' ס' בליבה ולבתו הרוח דס"ל לרב אשי דפטור משום דהוי גרמא בנזקין ושיטת הרמב"ם והובא בח"מ סי' תי"ח סעי' ט' דליבה ולבתו הרוח חייב אף אם אין בליבויי' כדי ללבות בלתי הרוח שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם והובא בש"ך שם ס"ק ד' דביאר בארוכה כוונת הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דד"ג ע"כ אף אם אין בליבויי' כדי ללבות בעצמו אפ"ה חייב משום דד"ג אלמא דאף היכא דלא עביד רק פלגא היזיקא מ"מ חייב בזה משום דד"ג לשיטת הרמב"ם ואף לשיטת הראשונים דחולקים שם בזה הא טעמם הוא כמש"כ הרמב"ן בחי' בב"ב בדד"ג דלכן פטור שם לרב אשי משום דהרוח ברא את המזיק ולא הי' המזיק בעולם כלל זולת הרוח כו' ועיין בתוס' ד' כ"ו ד"ה זיקא הוא כו' ובתוס' ב"ק ד' נ"ט ד"ה ליבתה הרוח כו' א"כ מצינו עכ"פ אף בכה"ג לחייב בזה משום דד"ג ובאמת יש לדון התם גבי ליבה ולבתו הרוח להך מילתא דאי ליכא לאישתלומי מהאי כו'. אך באמת כל זה עולה בקנה אחד כנ"ל:
וב"ה מצאתי כן בהרמב"ן למלחמות בב"ק שם שכתב בזה"ל דאע"ג דליכא. למימר תוראי בבירך אשכחתי' ג"כ חייב היכא דליכא לאישתלומי מהאי אע"ג דפלגא נזקא עבד משתלם נזקו ממי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי כו' עכ"ל הרמב"ן שם. הרי להדיא שהרמב"ן הורה לנו ההסבר במה דאמרו להך כללא אף אי לא עביד רק פלגא היזיקא דזהו משום דאמר את גרמת לי וזהו משום דינא דגרמי וכמש"כ בעז"ה. והא דלא הוכיחו בש"ס ד' ק' מהך דב"ק ד' נ"ג הנ"ל דר' נתן דאין דד"ג י"ל משום דאין זה הכרח כ"כ דדלמא טעמי' כלישנא קמא דב"ק דאמרו האי כולו היזיקא עביד וי"ל דאף להתוס' דכתבו בב"ק ד' נ"ג ע"ב ד"ה הא כרבנן כו' והרשב"א שם בחידושיו דהטעם דנקטו שם בתוראי בבירך אשכחתי' זהו בדווקא ודלא כהרמב"ן הנ"ל עכ"ז י"ל דגם לדידהו עיקר החיוב בזה הוא משום דינא דגרמי והא דאמרו להסברא בתוראי בבירך כו' י"ל דכוונתם הוא ע"פ מש"כ התוס' בב"ב ד' כ"ב ד"ה זאת אומרת כו' דעיקר החיוב של דד"ג הוא היכא דההיזק נעשה מיד וכ"כ הרא"ש בב"ק פ"ט סי' י"ג. ע"כ משום הסברא דתוראי בבירך אשכחתי' יש לנו לחייב לבעל הבור לפי דההיזק נעשה ונגמר ע"י מיד משא"כ בבעל השור דהא לא נעשה על ידו ההיזק מיד רק אחר שנפל לבור לכן מחייבינן לבעל הבור משום דד"ג לפי דנפסד על ידו כיון דליכא לאשתלומי כו' וגם י"ל דמחמת דעביד פלגא היזיקא עכ"פ ובצירוף הסברא דתוראי בבירך כו' וכמו שהסבירו זה התוס' שם דמה"ט אף לרבנן דר"מ דלא דייני דד"ג דעכ"ז התם אינהו מודו דחייב משום דד"ג אבל עיקר החיוב הוא רק מחמת דע"י גרמתו נפסד עכ"פ וכמש"כ הרמב"ן בקצרה כנ"ל:
ועפ"ז א"ש כוונת התוס' בב"ק ד' נ"ג בד"ה לעולם קסבר כו' שכתבו בשם הר"י דעיקר החיוב בבור אף דפלגא נזקא עבד משום שגמר ההיזק ודומה כמו שעשאו כולו דמשמע מזה דזה אינו רק מדרבנן דהא מה"ת אין סברא לחייבו משום הסברא דדומה כמו שעשאו כולו אך לפמש"כ אתי שפיר כיון דעיקר החיוב בזה הוא משום דד"ג' ובב"ב ד' כ"ב ע"ב כתבו התוס' שם בשם הר"י דעיקר החיוב בדד"ג הוא היכא שהוא בעצמו עושה ההיזק לחבירו וכ"כ הרא"ש בפ' הגוזל סי' י"ג:
ע"כ משום הסברא דכתבו דדומה כמי שעשאו כולו דמשום זה יש לחייבו משום דד"ג ע"כ לכל הטעמים שכתבו התוס' והרא"ש שם יש לחייב לבעל הבור משום דד"ג דשייך בי' שני הטעמים שכתבו שם דהא לעיל נתבאר דגם הטעם דמיד נעשה ההיזק שייך בבעל הבור משא"כ בבעל השור לא שייך שני טעמים הנ"ל: סימן כו ענף ב:
ועדיין יש לדון בכל זה לפמש"כ הנימוקי יוסף פ' הפרה והובא בח"מ סי' שפ"ו סעי' א' בהגה"ה דדוקא באדם חייב דינא דגרמי אבל בבהמה לכו"ע פטור א"כ נסתר כל מש"כ דהא בנ"ד נעשה הגרמי ע"י בורו אך באמת א"ש דהא הש"ך שם ס"ק ה' הביא בשם הרמב"ן דכתב דשאני הא דב"ק ד' מ"ח דא' רבא דהבאיש מריחו פטור משום דהוי גרמא בעלמא דזה אינו אלא התם דהוי גרמא דריחא וממילא אתיא אבל בגרמי ע"י מעשה שורו חייב ג"כ עכ"ל. ונראה לענ"ד דכן הוא שיטת התוס' בב"ק ד' נ"ד ד"ה חמור דבור כו' שכתבו להקשות אימא חמור אתא למעט שטרות כו' ולמאן דדאין ד"ג לא מחייב אלא מדרבנן א"ש א"כ מוכח מהתוס' דס"ל דאי נימא דינא דגרמי הוא מה"ת דגם בגרמא ע"י מעשה בורו חייב וכשיטת הרמב"ן הנ"ל ע"כ הצריכו בזה קרא למעט שטרות כקושייתם אך תירצו בזה מטעם אחר א"כ מוכח מהתוס' הנ"ל דס"ל דגרמי ע"י בורו חייב וי"ל דכן הוא שיטת רש"י בב"ק ד' ל"ה ע"א ד"ה בסלע לקה דפי' מתחכך היה בסלע ולקה וצריך ביאור דאמאי לא פירש דלקה בסלע מחמת רדיפת שורו ואפ"ה מיפטר משום דהוי גרמא בעלמא וכמש"כ הנימוקי יוסף והשמ"ק בב"ק שם. אבל באמת י"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ן והתוס' הנ"ל דס"ל דאף בגרמי הבא ע"י שורו ג"כ חייב והא שיטת רש"י דאין לחלק בין גרמא לגרמי ע"כ הוכרח לפרש דמתחכך הי' בסלע ולקה דבזה כטור לכו"ע אף לר"מ דדן דד"ג וגם י"ל דאף לשיטת הנימוקי יוסף הנ"ל דמחלק בין אדם לבהמה בדד"ג עכ"ז י"ל דבאמת הך מילתא אם חייב בגרמי בשורו ובורו או דדוקא באדם חייב דינא דגרמי דזה תלוי בפלוגתת הנך שני לישני דב"ק ד' נ"ג הנ"ל דללישנא קמא דאמרו בפשיטות שם אי קסבר האי פלגא היזיקא עבד כו' אידך ריבעא נפסיד דס"ל דגרמי אינו חייב רק באדם דווקא אבל לישנא ב' דס"ל דאף בפלגא היזיקא חייב בעל הבור וע"כ טעמו כסברת הרמב"ן הנ"ל דכתב דאת גרמת לי משום דבגרמתו נפסד עכ"פ. ובזה גופא פליגי הנך לישני ולכן א"ש הא דב"ק ד' מ"ח דאמר רבא דהבאיש מריחו פטור משום דה"ל גרמא כו' דטעמו הוא כמש"כ הנ"י דלא דיינינן דד"ג רק באדם וי"ל דרבא אזיל לטעמי' דאמר בב"ק ד' נ"ג בלישנא קמא דדוקא אי כולי היזיקא עביד חייב משמע דבפלגא היזיקא עביד לא הי' חייב אף דיש התם דד"ג ואף דרבא ס"ל דד"ג כמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק א' דגרס בב"ק ד' קי"ז דאם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי עכ"ז פטור התם משום דהא ס"ל לרבא דד"ג אינו חייב רק באדם דוקא [עיין בנימוקי יוסף שם דגרס שם בב"ק רבה]. חבל עדיין יש לומר דלהך לישנא דאמר האי פלגא היזיקא עביד דעיקר טעמו הוא דס"ל דגם במעשה בורו חייב משום דד"ג וא"ש כל מה שכתבתי אף לשיטת הנימוקי יוסף הנ"ל:
ועפ"ז יש להסביר על נכון שיטת הסוברים בסי' ת"י סעי' ל"ז דהיכא דשניהם בני חיובא אלא שאחד ברח וכה"ג דאין מחייבין אותו משום ליכא לאישתלומי כו' די"ל דטעמם הוא דכיון דנתבאר דעיקר החיוב בזה הוא משום דד"ג א"כ הא בדד"ג בעינן דיהי' ברי היזיקא והתם בסי' ת"י סעי' ל"ז הנ"ל הא לא הוי ברי היזיקא בכה"ג אך באמת זה תלוי בפלוגתת הנך לישנא אי כולי היזיקא עביד או פלגא היזיקא קעביד וקצרתי. ולפי מה שנתבאר דלהך לישנא דאמר האי פלגא היזיקא עביד דעיקר החיוב לבעל הבור הוא משום דמעשה בורו גרם להפסיד ממונו של חבירו על ידי השור של חבירו כנ"ל לכן יש להסביר על נכון להא דמוכח מן הא דסנהדרין ד' ל' דלכו"ע פטורים שני דיינים לשלם חלק הג' דקשה דנימא בזה להך כללא דאי ליכא לאישתלומי כו' וכמו שהקשה הקצה"ח דלפמש"כ א"ש:
דהא מבואר בסי' שפ"ו בש"ך ס"ק ג' בשם בעה"ת דגורם דגורם פטור והקצה"ח שם ס"ק ג' הביא כן בשם תשובת מהר"ם ואף למאן דס"ל דד"ג הוא מה"ת ג"כ פטור בזה עי"ש בקצה"ח. ועיין בנו"ב מ"ק ח' ח"מ סי' ל"ז לכן א"ש הא דפטורין לשלם חלק ה"ג דהא להך לישנא דהאי כולי היזיקא עביד וודאי לא שייך התם לחייבם משום זה דהא בדיינים לא עביד כל דיין בפני עצמו לכולי היזיקא רק דיש מקום לחייבם להך לישנא דהאי פלגא היזיקא קעביד א"כ הא נתבאר דעיקר החיוב לבעל הבור הוא ע"י גרמי משום מעשה בורו דקעביד לפלגא היזיקא דנפסד חבירו על ידי מעשהו וכיון דמעשה בורו שלו גורם היזיק לחבירו ע"כ דיינינן בזה לדינא דגרמי וכמו בכל גרמי אבל בדיינים הא אף פלגא היזיקא דעבדי אינו ע"י מעשיהם רק ע"י דיבורם דזה גופא אינו רק בתורת דינא דגרמי דמתעביד היזק לחבירו ע"י גרמי שלהם בפלגא היזיקא דעבדי ולכן הפלגא השני דנעשה ע"י גרמי של דיין השלישי זה מקרי גורם דגורם דהא אף השני הדיינים לא עשו מעשה כלל בזה ורק עפ"י גרמת השני הדיינים נגמר היזק הבע"ד ע"י דיין השלישי דבכה"ג כיון דזה הוי גורם דגורם דפטור כמש"כ בשם בעה"ת ובשם תשובת מהר"ם כנ"ל והא דסי' שפ"ח סעי' ז' והמרדכי פ' הפרה והגהות מיימוני פ' י"ב ה' נזקי ממון גבי שנים שפטרו להחוב והזיקו בדיבורם דזה אינו רק משום דינא דגרמי ואפ"ה דנו שם להך דליכא לאישתלומי מהאי כו'. שאני התם דהא מבואר שם דאמרינן התם האי כולו היזיקא עבד דהא ההיזק הי' יכול להיות על ידי אחד מהם עי"ש. ע"כ שפיר דנו שם להך כללא משא"כ בדיינין דטעו דאין מקום לחייבם רק להך לישנא דהאי פלגא היזיקא עביד דנתבאר דזהו רק בתורת דד"ג וכיון דזה מקרי גורם דגורם לכן פטורין לשלם ויהי' מזה סייעתא לשיטת הסוברים דגורם דגורם פטור ומתורץ קושיות הקצה"ח על נכון:
אך עדיין יש להקשות לקושיות הקצה"ח הנ"ל על שיטת הרמב"ן דהובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ג' דס"ל דאף גורם דגורם חייב. א"כ לדידי' תקשה עדיין כ"ז ולשיטת הרמב"ן תקשה זה ביותר דאף לפמש"כ האו"ת בסי' י"ח ס"ק ד' דאף בנסתלק הג' לאחר שידעו היכן הדין נוטה אינם יכולים לגמור הדין דכתבתי לעיל דלפ"ז בלא"ה אין מקום לקושיות הקצה"ח הנ"ל. דהא התם לא שייך לומר תוראי בבירך אשכחתי' אבל לשיטת הרמב"ן דס"ל במלחמות בב"ק ד' נ"ג דאף היכא דליכא תוראי בבירך כו' ג"כ דיינינן להך דליכא לאישתלומי מהאי כו' א"כ תקשה על הרמב"ן אף לשיטת האו"ת הנ"ל אכן גם זה ניחא לפי המבואר בקצה"ח סי' ת"י ס"ק ג' דלשיטת הרמב"ן בהא דאינו גובה מבשרן נגד האימורין בלא"ה א"ש קושייתו דסי' כ"ה ועיקר קושייתו תסוב לשיטת רש"י והתוס' כו' עכ"ל הקצה"ח בסי' ת"י. ע"כ שפיר יש לתרץ לקושיות הקצה"ח כנ"ל ויהי' מוכח מהם דס"ל גורם דגורם פטור וגם הא נתבאר דשיטת רש"י והתוס' דגרמי ע"י מעשה בורו ושורו ג"כ חייב כנ"ל ולכן מיושב קושיות הקצה"ח על נכון דלדינא פטורין הדיינין לשלם חלק השלישי ואין בזה שום ספק כלל:
ונלע"ד להוכיח מירושלמי שבועות פ"ו ה"ו דחייב ע"י מעשה שורו ג"כ בדד"ג וז"ל הירושלמי על מתניתין דאין נשבעין על העבדים כו' אית דבעי נישמעינה מהדא חמור או שור כו' יצאו קרקעות כו' ולא אוציא עבדים מה אלו מיוחדין שיש להן קנס יצאו עבדים שאין להן קנס אוציא עבדים ולא אוציא שטרות שיש להן קנס כו' יצאו שטרות שאין להן אונאה כו' עכ"ל ופי' הפ"מ שיש להן קנס בהמה שהזיקה האדם חייבין בעלים לשלם משום קנסא לאפוקי עבד שהזיק אין הבעלים משלמין כלום ולא אוציא שטרות שיש להן קנס פי' הפ"מ כגון המקרע שטרות חבירו וכמ"ד דחייב משום קנס עכ"ל הפ"מ:
ופירושו תמוה דהא בעבדים שאין להן קנס פירש אם העבד הזיק לאחרים ובשטרות שיש להן קנס פי' אם הזיק לשטרות א"כ אינן דומין זה לזה כלל דהא בהזיק לעבד ג"כ חייב וע"כ פירושו תמוה וגם מפני מה קרי' לי' קנס הא משכחת ג"כ ממונא בבהמה שהזיק האדם היינו במועד אך בזה י"ל כמש"כ הרמב"ן בדד"ג שלו על מש"כ בירושלמי שם דהמקרע שטרות חייב משום קנס דלישנא דקנס לאו דוקא אך גם זה לא א"ש:
וע"כ נראה לענ"ד לפרש להירושלמי דקאמר מה אלו מיוחדין שיש להן קנס היינו אם הזיק להשור והחמור והשה ע"י שור תם דחייב פלגא נזקא קנסא משא"כ אם הזיק תם לעבד דפטור כמבואר בב"ק ד' מ"ב דבעל השור נקי מדמי עבד ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"ה לר"ע ולכן קאמר יצאו עבדים שאין להן קנס היינו אם הזיק שור תם לעבד דפטור וע"ז מסיק ולא אוציא שטרות שיש להן קנס היינו דאם הזיק בהמה לשטרות דחייב על מעשה שורו אף בתם שהזיק לשטרות כי דינן דומה לממון ממש משום דס"ל לירושלמי דכמו דחייב במעשה עצמו על דד"ג כן חייב במעשה בהמתו על שטרות דאינן אלא דד"ג אף בתם שהזיקן והא דתקשה ע"ז לקושיות הש"ס דילן בב"ק ד' צ"ח עלה דהשורף שטרות ה"ד אי דאיכא סהדי כו' ואין לומר במאמינו דהא מודה בקנס פטור י"ל בזה דאין זה קשה וקצרתי א"כ מוכח מזה דס"ל לירושלמי דאף על מעשה שורו חייב בדד"ג:
================================================
ביאור דין בספק תקנה אי מהני תפיסה:
ענף א:
===
הנה המל"מ פ' כ"א הל' מלוה בד"ה ועוד יש לחקור במה שכתבנו למעלה בקצת דברים כו' שם באה"ד כתב להוכיח מהרמב"ם פ"ד הל' גזילה הל' ז' גבי נגזל נשבע ונוטל דאם אינו יודע בבירור רק שכירו ולקיטו של בע"ב הי' שם אינו נוטל ע"י שבועות של שכירו ולקיטו וזהו איבעי' דלא איפשטא בשבועות ד' מ"ו וכתב המ"מ שם דלכן לא כתב הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מיד הנגזל משום דה"ל ספק תקנה ומעמידין על ד"ת ומזה הוכיח המל"מ שם דכל ספק תקנה לא מהני תפיסה מספיקא ע"ש במל"מ וכן במצ"מ פ"א הל' נחלות הל' חי"ת מזה ועי' במחנה אפרים ה' גזילה סי' ל'. ויש להקשות על כלל זה מהא דמבואר ברמב"ם הל' זכיי' ומתנה פ' י"א הל' ט"ז דשכ"מ שאמר נכסי לפלוני והיה בהם ספר תורה אם תפסו אין מוציאין מידו ואף ע"ג דמתנת שכ"מ הוא דרבנן אפ"ה מהני תפיסה אלמא דאף בספק תקנה מהני תפיסה וע"כ מוכח מזה דלאו בכל דוכתי אמרו להך כללא. ודוחק לומר דכיון דמבואר בב"ב ד' קמ"ז דמתנת שכ"מ עשאוהו כשל תורה ע"כ מה"ט מהני תפיסה אף בספק תקנתא כי זה דוחק הוא וגם בתומים בכללי תפיסה ס"ק ע"ז ע"ח כתב גבי ספק מתנת שכ"מ דלא מהני תפיסה משום דה"ל ספק תקנה ע"ש א"כ תקשה כנ"ל:
אבל באמת אינו קשה כלל משום דבלא"ה יש להעיר על כלל זה מהא שכתב הרמב"ם פ' כ"ז הל' מלוה הל' ט"ז בשטר שכתוב בו אסתרי מאה מעי כו' או מאה מעי אסתרא הולכין אחר פחות שבלשונות כו' ולפיכך כל שטר שיש בו משמע ב' לשונות כו' אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן ואם תפס אין מוציאין מידו אלא בראי' ברורה עכ"ל וידוע שיטת הרמב"ם פ"ג הל' עדות והובא בח"מ סי' כ"ח סעי' י"ב דעדות בשטר אינו רק דברי סופרים ועי' בש"ך שם ס"ק י"ד א"כ כשנולד ספק בשטר הוי ספק בתקנת חז"ל דהא אף שטר ברור אינו רק מדרבנן א"כ אמאי מהני תפיסה מספק אלמא דהרמב"ם גופא פסק דמהני תפיסה אף בספק תקנה ובוודאי אין סברא לפרש דהא דכתב הרמב"ם דמהני הפיסה בספק בשטר זהו רק כת"י דכשר מה"ת לכו"ע דז"א דהא סתם שטר הוי בעדים וגם בכל הפרק שם מיירי הרמב"ם שם בשטר בעדים. הגה"ה וזה זמן כביר דנתקשיתי לשיטת הרמב"ם דס"ל דעדות בשטר אינו רק מדרבנן דמאי יענה בהא דמבואר בשבועות ד' מ"ה דמקשה רבא שבועות שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לי' ותירץ לי' רמי בר חמא דמשכחת דאפקיד בשטרא והוכיח הש"ס התם מזה מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד לחבירו בעדים אין צריך לחזור לו בעדים ובשטר צריך להחזיר בעדים וקשה הא לשיטת הרמב"ם לא מהני שום שטר מה"ת ואין סברא לפרש דמיירי בכת"י דזה כשר מה"ת כנ"ל. דהא שיטת הרמב"ם דיכול לטעון פרעתי נגד כת"י כמבואר בסי' ס"ט סעי' ב'. ואי דנימא דמיירי בכת"י בנאמנות א"כ אף בעדים סגי ול"ל לאוקמי בשטר וגם מה שייכות הוכחת הש"ס לפ"ז דבשטר צריך להחזיר בעדים דהא עיקרו משום נאמנות וע"כ מוכח דמיירי בלא נאמנות ויש לומר דבאמת מה"ת אינו חייב שבועת השומרים רק בשטר פקדון הנעשה בב"ד וחתמו עליו ב"ד של שלשה ובוודאי כתב הנעשה בב"ד מהני מה"ת דהאי מפיהם ולא מפי כתבם לא קאי רק על עדות ולא על ב"ד ומעשה ב"ד וודאי דכשר מה"ת ע"פ כתב וכמבואר בתשובת הריב"ש סי' ש"ץ דכתב שם דהב"ד יכולים לכתוב מעשה ב"ד על הגט מטעם דלא יהי' שמיעה גדולה מראיי' כמו בעדות החדש ושלשה שנכנסו לבקר את החולה דב"ב ד' קי"ג ע"ש וא"כ משכחת שפיר מה"ת שטר פקדון הנעשה בפני ב"ד והא דאמרו בקצרה דאפקיד בשטרא היינו משום דהא לדידן דתקנו חז"ל דמהני שטר בעדים וודאי דמשכחת לי' שפיר בכל ענייני שטר ומה"ת הוא באופן דכשר השטר כמו הנעשה בב"ד והא דהוכיחו מזה שם דהמפקיד בשטר צריך:
להחזיר בעדים היינו משום דלגבי סברא דשטרא בידי מאי בעי דמה"ט אינו נאמן לומר החזרתי בזה אין לחלק בין שטר הנעשה בב"ד לשטר הנעשה בפני עדים דהא אמרו דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידי' דמי ואם שטר אינו מועיל ה"ה דבפני ב"ד אינו מועיל וע"כ הוכיחו שפיר כן:
ולכאורה יש לדון דדוקא היכא דצריך ב"ד דווקא כמו לכוף להבע"ד לבוא להם לדין או בקבלת עדות וכה"ג היכא דנתחייב מתוך טענותיו כמבואר בסי' ל"ט ובסי' ע"ט דזהו מידי דצריך ב"ד דווקא. אבל היכא דבאו הב"ד מעצמן לב'"ד שיכתבו לראי' אין שם ב"ד עליהם רק שם עדים ולא מהני מפי כתבם ויש לומר בזה עפ"י הא דסנהדרין דף כ"ט ע"ב האי אודיתא זימנין כתבינן כו' כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אפי' כנפינהו איהו לא כתבינן עד דא"ל הוו עלי דייני ומר בר רב אשי אמר אפי' א"ל הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא כו'. ונ"ל דפלוגתייהו דרבא ומר בר רב אשי בזה גופא דרבא ס"ל דאף היכא דא"צ ב"ד אפ"ה שם ב"ד עליהם אם א"ל הוו עלי דייני דהא בכנפינהו איהו סגי בהודאה לפני סהדי אפ"ה בא"ל הוו עלי דייני ס"ל לרבא דשם ב"ד עליהם ויכולים לכתוב אף בלא צוואת הבע"ד ומר בר רב אשי ס"ל דהיכא דלא עבדי כלום בתורת ב"ד אז אין שם ב"ד עליהם אף דאמר להו הוו עלי דיינין:
והתם בשבועות ד' מ"ה רבא הוא דמקשי להא דשבועות השומרים דחייבה רחמנא היכא משכחת ותירץ לי' רמב"ם דאפקיד בשטר וע"ז אמרו מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר כו'. ולשיטת רבא דס"ל דאף היכא דא"צ ב"ד מ"מ אם אמר להו הוו עלי דייני שם ב"ד עליהם לכתוב בתורת מעשה ב"ד ומהני מה"ת. ע"כ תירץ לו שפיר דמשכחת במפקיד בשטרא היינו היכא דמועיל שטר מה"ת:
ובמעשה ב"ד ושטר פיקדון בב"ד דזהו מועיל אף מפי כתבם ומה"ת היכא דאמר להו הוו עלי דייני ולרמי בר חמא דשם י"ל דהא משמע בב"ב ד' קע"ו דס"ל דכת"י דהוחזק בב"ד דינו כשטר גמור וא"י לומר פרעתי א"כ משכחת אליבי' ג"כ שטר מה"ת כן יש לדון וכ"ז היא לפמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק כ' דלא כהסמ"ע ע"ש וקצרתי גם יש לומר לכאורה דלכו"ע הוי שם ב"ד על שלשה היושבים בתורת ב"ד היכא דאמר להו הוו עלי דייני וציוה להם המתחייב לכתוב כמבואר בתשובת הריב"ש הנ"ל ואף דגט אין צריך שלשה כמבואר וכמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' נ"ח ד"ה ועלה בדעתי כיון שחתומים בו שלשה כו' וכ"כ הנתיבות סי' ל"ו ס"ק ט' במה שפלפל שם נידון מה שנדרש לאשר כו' ע"ש:
בד"ה ומעתה נבוא לנ"ד כו' יע"ש מה שהביא שם בשם הריב"ש והתשב"ץ והנו"ב והעלה שם דלעולם מהני כתב ראי' הנעשה בב"ד וע"כ אין אנו צריכים למה שכתבנו דרבא לשיטתו אזיל. דבלא"ה אתי שפיר לדינא דלכו"ע הוי שם שטר ומעשה ב"ד על שטר פקדון הנעשה בב"ד שא"ל לכתוב אמנם יש לחלק בין איסורא לממונא וכמש"כ הנו"ב שם וקצרתי ועי' בשבועות ד' ל"ז דאי' שם ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר ועדים וזה יש ליישב בנקל ואכמ"ל:
ע"כ הגה"ה וכן מבואר בח"מ סי' מ"ב סעי' ח' דספק הנולד בשטר מהני תפיסה וקשה ג"כ דהא המחבר פסק בסי' כ"ח ג"כ דעדות בשטר אינו רק דברי סופרים ובסי' צ' סעי' ד' כתב המחבר גבי תקנת נגזל דאינו נשבע השכירו ולקיטו ונוטל הבעה"ב ולא כתב דתפיסה מהני כדרכו משום דבספק תקנה לא מהני תפיסה וכמש"כ הסמ"ע והבאר הגולה בשם המ"מ ע"ש ולפ"ז בכל ספק שטר לא תועיל תפיסה דה"ל ספק תקנה. ובוודאי אין לחלק בין התקנות כמבואר במל"מ דיליף מהך דשכירו ולקיטו הנ"ל לשארי מידי דרבנן ע"ש ודוחק לומר דשאני שטר דעקרו משום חזקה שטרך בידי מאי בעי כיון דתקנו דיועיל שטר מדרבנן א"כ לא ה"ל להניח השטר ביד המלוה דז"א דהא זה לא שייך רק בטענת פרעתי אבל לא בטוען להד"מ ובספק בעיקר החיוב: ויש לדון דלכן ס"ל להרמב"ם המובא בח"מ סי' צ"ב סעי' ח' דעה ראשונה דס"ל בחשוד דאפיק שטרא על חבירו דאינו נוטל בלא שבועה דכיון דאינו יכול לישבע מפסיד ודעה ב' ס"ל דאע"ג דאינו יכול לישבע מ"מ מוקמינן אד"ת דנוטל בלא שבועה ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"ש בביאור הגר"א זצ"ל ובשיטת הרמב"ם י"ל דס"ל כיון דעיקרו של שטר הוא רק מדרבנן וע"כ שבועתו מעכב הפירעון דהא לא שייך לפ"ז לומר דמעמידין על ד"ת דהא מה"ת לא מהני ולפ"ז להכרעת הש"ך בסי' כ"ח דשטר מועיל מה"ת ע"כ שפיר כתב הש"ך שם לדינא דשבועה אינה מעכב הפירעון משום דמוקמינן על ד"ת ואכמ"ל:
וכן יש להעיר בהא דכתובות ד' כ' גבי שטר דחתומין עליו שנים ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו כתב ידם הוא אבל אנוסים היו דה"ל הרי ותרי ולא קרעינן לשטרא ואי תפס לא מפקינן מיני' כמש"כ התוס' שם והובא בח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ז ובש"ך שם ס"ק ק"א ולשיטת הרמב"ם והמחבר דשטר לא הוי רק מדרבנן לא יועיל תפיסה וה"ל ספק תקנתא וכן יש להעיר בזה מהא דשבועות ד' מ"ח גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו דמאן דעביד כרב ושמואל עביד ומאן דעביד כר"א עביד ופסקו כולם דמועיל תפיסה כמבואר בסי' ק"ח הא עיקר שטר לא הוי אלא מדרבנן ומן הראוי דלא תועיל תפיסה בכ"ז ודוחק לומר דשאני שטר דיש לו סמך מקרא דדברי קבלה וכתב בספר וחתום:
וכן יש להעיר לפמש"כ כבר לתרץ דברי הרמב"ם דתמה הש"ך בח"מ סי' ג' ס"ק א' דהרמב"ם פסק כרב אחא דד"ת חד כשר והא מבואר בב"ק וגיטין וברמב"ם גופא הל' סנהדרין פ"ה דהא דדנין הודאות והלוואות בבבל משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן וכתבתי לתרץ דהא מבואר בתוס' ב"ב ד' מ' ד"ה קיום שטרות כו' לחלק בין קבלת עדות לקיום שטרות דהוי עד מפי עד ע"כ לכו"ע צריך ג' אף לשמואל ור"נ וכן כתב התוס' בכתובות ד' כ"ב ע"כ י"ל דאף לרב אחא דס"ל דמה"ת חד כשר אפ"ה בהודאות והלוואות דפי' רש"י בסנהדרין ד' ב' דמיירי בעדי הודאות ועידי הלוואות היינו קבלת עדות על הודאה והלוואה וכן כתב הטור בסי' א' ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דהודאות והלוואות היינו קבלת עדות דזה צריך ג' מומחים מה"ת לכו"ע ובזה אתינן לשליחותייהו דקמאי עבדינן ועפ"ז יש להאריך בסנהדרין ד' ב' וג' וקצרתי:
ולפ"ז תרי ותרי המכחישות זו את זו בעדות בע"פ דבבבל דליכא סמוכים א"כ כל קבלת עדות בבבל לא הוי רק מדרבנן דהא דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו זה רק דרבנן כמבואר ברמב"ן ורשב"א לגיטין והובא בנתיבות סי' א' ולפ"ז יש לדון דבתרי ותרי בע"פ בבבל לא יהי' מועיל תפיסה משום דה"ל ספק תקנה דהא אם קיבלו עדות להוציא מן המוחזק ותפס התובע בפני ב"ד על סמך העדים הנ"ל לא הוי רק ספק בתקנה דהא מה"ת לא מהני קבלת עדות דבבבל רק מדרבנן וכיון דיש כת שני' המכחישין ה"ל ספק בתקנה ומבעי לן לדון להוציא מהתובע דתפס בפנינו דהא במה דדיינינן להוציא מהתופס זה הוי מה"ת דהא מה"ת חד כשר כרב אחא ולא בעי סמוכין אף מה"ת לשיטת הרמב"ם וזהו אין בגדר גזילות וחבלות כידוע ועי' בב"ק ד' ט"ו תוס' ד"ה ואי תפס לא מפקינן מיני' וברא"ש שם ואכמ"ל עכ"פ קשה בכל הנ"ל דהא ה"ל ספק בתקנה דאמאי מהני תפיסה בכל הנך. והי' אפשר לחלק בזה עפ"י מש"כ המל"מ שם דלכן פסק הרמב"ם פ"ח ה"ל חובל הל' ז' גבי איבעיא דאם עשו תקנת נגזל במסור ולא איפשטא ופסק שם דאי תפס אין מוציאין מידו וכה"ג כתב הרמב"ם פ"ז הל' חובל הל' י"ח גבי איבעיא מי מנחי מרגניתא בכספא דנשאר בתיקו ס"פ הכונס וכתב דמהני תפיסה. ואף דה"ל ספק תקנה משום דשאני התם דטוען ברי ע"כ אין לנו כח להוציא מן המוחזק אף דה"ל ספק תקנה אך בטוען שמא אמרו דלא מהני תפיסה היכא דה"ל ספק תקנה וכ"כ התומים בכללי תפיסה ס"ק ע"ז וס"ק ע"ח ע"ש וראיתי בביאור הגר"א זצ"ל על ח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב על הך איבעיא דשכירו ולקיטו שהקשה מהא דפ"ז הלכות חובל ושו"ע סי' שפ"ח סעי' א' וכתבו ואם תפס כיס ושם הא ה"ל ספק תקנה וכן הלח"מ פ"ד הל' גזילה הל' ז' ונשארו בזה בצ"ע ע"ש ובאמת יפה תירץ זה המל"מ והאו"ת דשא"ה דטוען ברי וראיתי בתקפו כהן של הש"ך ס"ק כ"ט שהקשה ג"כ ונדחק ליישב והעיקר כתירץ המל"מ והתומים ולפ"ז אתי שפיר הא דבספק בשטר דמהני תפיסה ותרי ותרי הנ"ל דהא מיירי התם בטוען ברי וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק ט"ו ולכן מהני תפיסה אף דהוי ספק תקנה:
אבל גם זה הוא דוחק דהא לשיטת הרמב"ם דפסק בתקפו כהן אין מוציאין מידו והתם אף בטוען שמא מהני תפיסתו ומה"ט בכל ספיקא דדינא ס"ל להרמב"ם דמהני תפיסה אף בטוען שמא ולפ"ז ה"ה בספק בשטר דמבואר ברמב"ם דמהני תפיסה משמע ג"כ אף בטוען שמא וע"כ סתם הרמב"ם בזה ומדסתם מוכח דס"ל דאף בטוען שמא מהני תפיסה בספק תקנה כמו בשטר כנ"ל וכן בהא דשבועות גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו דמהני תפיסה אף דטוענים היורשים שמא. ואפשר דשא"ה כיון דתפסו והוי היורשים מוחזקים ע"כ טוענין ליורשים ומקרי כמו טענת ברי' כמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות דאף להוציא לא טענינן אך להחזיק כיון דתפסו טענינן להו ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק קמ"ב ובתוס' כתובות ד' ל"ו ד"ה החרשת והשוטה כו' דלהוציא לא טענינן וכן יש להעיר בהא דב"ב ד' פ"ו ובח"מ סי' ר' ש"ך ס"ק י"א גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מספיקא כמבואר בח"מ סי' ר' בש"ך ס"ק י"א אלמא דגם בספק ענין משיכה מהני תפיסה מספיקא וכן בסי' ר"ב סעי' י"ג גבי משוך בהמה וקני כלים שעליה דב"מ ד' ט' מהני תפיסה מספיקא כמבואר שם ואף דקיי"ל ד"ת מעות קונה ומשיכה אינו רק מדרבנן ואפ"ה מהני תפיסה ולא אמרו בזה דה"ל ספק בתקנה ולא מהני תפיסה ותקשה כנ"ל:
ענף ב:
אבל העיקר בכ"ז הוא הדרך הפשוט דלכן מהני תפיסה בספק בשטר משום דשא"ה בתקנת נגזל גבי איבעיא דשכירו ולקיטו דהוי ספק בעיקר התקנה דתקנת נגזל אם גם שכירו ולקיטו נאמן להיות נשבע ונוטל דגם בזה עשו תקנת נגזל או דלא עשו בזה כן ובאמת כ"ז דלא עשו בפירוש דגם שכירו ולקיטו יהי' נאמן בוודאי אין לנו לחדש תקנה מדעתנו כמו דאמרינן בב"ב ד' קנ"ה ובכתובות ד' ע"ו בתוס' שם דברי של אחר לא מחשב ברי וכן מוכח מתוס' כתובות ד' י"ב ד"ה רב הונא ורב יהודה כו' וכ"כ הר"נ בקידושין פ"ב בסוגיא שם ד' מ"ג דהן שלוחיו הן עדיו. א"כ מצד הדין אינו נאמן השכירו להיות נשבע ונוטל כיון דלא הוי ברי של הבע"ד רק מצד התקנה וכיון דהוי ספק בעיקר התקנה ע"כ אינו נוטל ולא מהני התפיסה מספיקא. משא"כ בספק בשטר דהא עיקר השטר וודאי מועיל מדרבנן עכ"פ ולא הוי עליו שום ספק היכא דהוי שטר כשר רק הספק הוא מצד אחר בכוונת השטר האיך הוא וע"כ לא מקרי זה ספק בתקנה:
ולומר אוקי אד"ת דהא היתה תקנה וודאית דשטר יהי' מועיל ומה"ט אמרו בכולי ש"ס גבי קיום שטרות דלא הוי רק מדרבנן והקילו רבנן בו ואף דלהרמב"ם שטר אינו רק מדרבנן מ"מ גבי קיום דהוי הספק מצד אחר אם הוי מזוייף אין זה מקרי מידי מדרבנן וכמש"כ המהרי"ק סי' י"ז ע"ש ולכן אמרו דשטר הוי כנחקרו עדותן כ"י משום דשאני היכא דהוי ספק בענין אחר ולא בעיקר התקנה וע"כ בכל ספק הנולד בשטר וכה"ג כיון דהיתה תקנה וודאית דשטר יהי' מועיל רק דהספק הוא בענין אחר אין זה מקרי ספק בתקנה ומהני תפיסה:
ולכן אתי שפיר בשכ"מ שאמר נכסי לפלוני. ומספ"ל אי ס"ת הוי בכלל נכסי דזה לא מקרי ספק בתקנה כיון דבעצם התקנה דמתנת שכ"מ אין שום ספק כלל דהא כבר תקנו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי רק הספק הוא מצד אחר אם הוי ס"ת בכלל נכסי או לא וודאי דמועיל בזה תפיסה וראי' מוכחת לכלל זה מהא דספק בשטר הנ"ל [וכעין זה מצינו ביו"ד סי' ק"א וסי' ק"י ובכללי ס"ס דספק אם הוא חתיכה הראוי' להתכבד בטל דהוי כמו כל ספק דרבנן משא"כ היכא דה"ל ספק בעיקר האיסור אין דומה לספק דרבנן דניזל לקולא ועיין בכללי ס"ס של הש"ך ס"ק י"ט שכתב דאין אומרים ספק דרבנן לקולא רק היכא דהספק הוא בעצמו אבל אם האיסור מצד עצמו ספק בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן כו' ע"ש. אך יש לחלק בין התם להא דהכא בספק תקנה אבל כבר הוכחתי דהעיקר גם בספק תקנה בנ"ד לחלק כעין זה]. ומה"ט אתי שפיר מה דמצינו בספק קנין משיכה דמהני תפיסה במכירה כמו בסי' ר' וסי' ר"ב דאף דמשיכה הוי דרבנן ולא אמרינן דהוי תפיסה בספק תקנה משום דשא"ה דלא ה"ל ספק בעיקר תקנה דהא ברור במתנה וכן במגבהו בחובו כמש"כ הקצה"ח סי' ר"ד דמשיכה קונה מה"ת כמש"כ התוס' בע"ג ד' ע"א ואי נימא גבי כור בשלשים סאה בסלע כו' היכא דליכא חסרון כספא דקנה וכן במשוך בהמה וקני כלים דקנה הכלים א"כ ה"ה במקח וממכר לאחר דתקנו חז"ל דמשיכה יהי' חשוב לקנין גם במכירה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ לא מקרי כ"ז ספק בתקנה וזה ברור ופשוט: והרמב"ם פ"א ה' נחלות ה"ט כתב דמי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה והובא באה"ע סי' צ' סעי' ה' ומשמע דאף היכא דהוי הבעל מוחזק אינו יורשה ומחוייב להחזיר ליורשי האשה י"ל לכאורה הטעם משום דהרמב"ם דס"ל ירושת הבעל דרבנן וכמש"כ הב"ש סי' צ' ס"ק א' א"כ ה"ל ספק תקנה ולא מהני תפיסה לשיטתו ומה"ט הראב"ד השיג עליו משום דס"ל ירושת הבעל הוי מה"ת ואוקמי אחזקת א"א ויש להאריך בזה אבל לפמש"כ דהיכא דלא נולד ספק בעיקר התקנה רק הספק הוא מצד אחר אין זה דומה לספק תקנה א"כ נסתר זה דהא כיון דהספק הוא אם נתגרשה א"כ לא ה"ל ספק בתקנה. וכן יש להעיר במש"כ הרמב"ם פ"ד ה' ערכין ה' כ"ב גבי איבעיא דערכין ד' כ"ה אשה שהקדישה שדה אחוזה וגאלה בעלה מיד הקדש והגיע יובל הרי הדבר ספק אם תחזור להאשה או לכהנים ולכן אם קדמה האשה ותפסה אין מוציאין ממנה ואם קדמו הכהנים ותפסו אין מוציאין מהם וכתב שם הכ"מ דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמ' דאיבעיא להו הכי בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק כו' והא ירושת הבעל הוא דרבנן לשיטתו א"כ כיון דעיקר צד האיבעיא דיהיה הבעל מעמיד שדה בידה זהו משום דיורשה וכיון דעיקר ירושת הבעל מדרבנן א"כ ה"ל ספק בתקנה ולא הועיל תפיסה שלה וע"כ מוכח כמש"כ דז"א כמו ספק בתקנה כיון דהספק נולד מצד אחר ועי' בלח"מ שם ובמל"מ פ' ט"ו ה' טוען ה"ה ובאו"ת סי' קל"ט ס"ק ב':